פרק 13: סיפורו הטרגי של אייס!

דמויות המשתתפות בפרק:

ובכן, נראה כי עוד יום רגיל עומד בפתח. אבל לא, זה בהחלט לא יום רגיל. לונה התמתחה והתעוררה.
אימי ישנה הפוך, עם הראש במקום של הרגליים, וכשתהעוררה פשוט הסתובבה. נימפ ישנה על הרצפה
והזילה ריר על השטיח. לאלואיס היה הרבה יותר קשה לישון, בגלל הנקישות המתמשכות בחלון חדרו,
בנות צורחות וקוראות בשמו. מאקה הייתה שלווה אך גם נרגשת, כי הרגישה שהיום.. יהיה יום מיוחד. אך
האם הרגישה באיזה מובן הוא יהיה מיוחד? כולם התעוררו ויצאו לכיתות או לכל מקום אחר. אייס-סנסיי
שוב קרא לילדים להתאמן בחדר האימונים הסודי שמתחת למשרדו. הם ירדו לשם, כולם. והוא חייך חיוך
מחוספס ומתחכם. "היום יצטרפו אלינו כוחות חדשים. אני חושב שלונה, שצפתה בכם מתאמנים.. אולי
התת-מודע שלה העביר לה מסרים כלשהם. בכל מקרה, את זה נדע היום." ובדיוק, לונה ירדה. "א-אייסנסי!
אתה לא תאמין מה קרה לי!!" אמרה בהתרגשות. "בהתחלה הרגשתי חנק בגרון.. ואז פרכסתי על הרצפה,
זה היה נוראי!! נרדמתי, וכשפקחתי את עיני.. לא הייתי אני!" אייסנסיי הביט בה בבלבול. "מה לעזא.. את
בטוחה שזה לא היה חלום?" לונה הנידה בראשה לשלילה. "זה כל כך מוזר.." מלמל בינו לבין עצמו.
"מה, מה קרה?" שאלה רוקו והביטה בלונה. היא התקרבה אליה וטחבה אצבעה זקורה אל לחיה. "היא
נראית לי בסדר גמור!" אמרה בחיוך. "לא, לא. אני לא בטוח, אבל.. תנסי לעשות את זה שוב. איכשהו."
"מה זאת אומרת? אני לא יזמתי את זה אתה יודע!" אייסנסי נאנח. הוא סימן על לחיה של לונה שלושה
צבעים: אדום, כחול וצהוב. הצבעים החלו לזהור, ונקודות אור נוצרו סביבה. היא ריחפה באוויר, בעודה
נוצצת בשלושה צבעים. לבסוף כל הצבעים התכווצו לכדור אור יפה. הבזק אור שטף את עיניהם של כולם,
ומולם נתגלתה לטאה, בצבע כחול-בהיר, עם צווארון לבן ופפיון סגול. "ידעתי!!" אמר אייסנסיי.
"אבל זה לא ייתכן. רגע.. מה הגיל המדוייק שלך? באיזו שנה נולדת?" שאל אייסנסיי בעיון. "ובכן,
אני לא יודעת אם זה חשוב, אבל.. הקפיצו אותי כיתה כי הייתי טובה בלימודים. ^^" אייסנסיי הראה
תגובת נצחון, "הא-אה!! זה הגיל המתאים לשינוי לחיה." אמר בעידוד. "מ-מה זאת אומרת?" שאלה
לונה. "ילדים קטנים, עד החטיבה, יכולים להשתנות לחיות. ילדים מגיל החטיבה ומעלה, יכולים להיות
לוחמים או בעלים. אבל כולם נבחרים. הבנת? בכל מקרה, לכם קוראים 'משתנים'." לונה עיקמה את
אפה. "משתנים? לא יכולתם למצוא שם יותר טוב?.." אייסנסיי נאנח. "ככה זה!" אמר ומחא כף. "טוב,
נתחיל באימונים!!" כולם עמדו בשורה. אייס בחן אותם בקפידה. "א-או, דרך אגב, אייס סנסיי.." אמרה
הירו והביטה בו. "אפשר לדעת מה.. מה.. מה הכוח המיוחד שלך?" שאלה בשקט. אייס סנסיי חייך.
"אז אתם לא יודעים?" שאל והביט בכולם. אף אחד לא נראה כאילו הוא יודע מה סיפורו של אייס.
"זאת הולכת להיות שעת סיפור קצרה. בסדר?" הוא התיישב על ארגז, והחל לגולל את סיפורו.

"כבר בגיל 4, הורי נטשו אותי.." הירו נראתה על סף בכי. "נ-נטשו אותך?! זה כל כך עצוב!!" אייס
עיקם את אפו. "אל תפריעי למשך הסיפור" אמר בקרירות, והמשיך לספר. "הם נטשו אותי ברחוב.
מובן שלא גרתי כאן, ביפן.." הוא נאנח אנחה כבדה, כאדם הנזכר בעברו המר. "גרתי בגרינלנד"
אמר בשקט. "אישה מבוגרת בשם מוליאנה הסכימה לאמץ אותי. אני חב לה את חיי." הירו
התפרצה בבכי. "זה.. זה כל כך עצוב ומרגש!!" אמרה מיד. ג'יידן הביט בה בחיוך נבוך, "תנסי
לא להפריע לסיפור. בסדר?" שאל בחביבות. הירו הנהנה. "יש לי רעיון באיזה דרך שונה אוכל
לספר אותו.." אמר אייס לבסוף.

ילד קטן עם שיער חום בהיר במיוחד ועור בהיר, אוחז בשלג בידיו. הוא מביט לצדדים, ונראה
שהוא עייף. אך חיוך התפשט על פניו כאשר מצא מעט לחם קפוא בין שכבות השלג. הוא הכניס
אותו לפיו במהירות, ואז ירק. "זה כה כה קר!" אמר וניסה למעוך את הלחם בין אצבעותיו הקטנות.
הוא נאנח, ושכב על פיסת הבד הסגול שלו. רעד חזק עבר בו. הבגדים שלו היו דקים מדי מול
הרוח הקרה והעזה והשלג, והוא הרגיש שהוא עומד למות בקרוב. זה הפחיד אותו. הוא התחיל
לבכות בלי שליטה. עוד רעד תקף אותו, אך זה היה רעד פנימי. רעד של פחד בלתי נשלט. הוא עצם
את עיניו בכפיה. השמש שקעה לה, והחושך כיסה את המדינה. הוא פקח את עיניו והביט בשמיים
הנוראים והאפלים. ושוב בכה. בכה בקול, בכה בשביל שמישהו ישים לב. דלת אחת נפתחה.
הוא הרגיש תקווה. איש עם עין אחת עצומה נצחית, זיפים עבים, כרס, ומעיל, יצא אליו בכעס ועישן
מהמקטרת שלו. "ילד, תהיה בשקט!" אמר בכעס. הוא הכה את הילד והפיל את פניו על השלג.
אישה מבוגרת עם שיער אסוף בפקעת ומעיל פרוותי, יצאה אליו. "תזהר" אמרה בשקט. "זהו ילד
קטן ומסכן, אנא אל תרביץ לו בגלל שבכה. הוא וודאי מיותם מהוריו." הסבירה והביטה במבטו
חסר האונים. "אני אקח אותו" קבעה והושיטה יד לעברו. "קדימה, בוא. הלילה תישן תחת קורת גג."
אמרה באדיבות. הוא חייך, והיא לקחה אותו פנימה. הילד נדהם לגלות בית עץ חמים ומזמן,
עם אח דולקת, רדיו קטן, וילונות עבים ורכים, כוס קפה מונחת במטבחון, כורסא אדומה משובצת.
היא נתנה לו לשבת על הכורסא, כיסתה אותו בשמיכה ונתנה לו כוס שוקו חם. "מה שמך?" שאלה
כאשר נשף בחוזקה על הבל השוקו. הוא הנהן לשלילה. "נא זוכר.." אמר במבטא תינוקי. "מה דעתך
שנקרא לך אייס?" הוא הנהן. "איס" ענה בשקט. היא גידלה אותו. גידלה אותו טוב שיכלה.
אך כשהיה בן 16... "לא היה זמן לקחת אותה לבית חולים" הסביר לשכנה, ושניכם רכנו מול
גופתה של מולי. "היא פשוט.. התמוטטה. אחריי כל העזרה הזו שהיא העניקה לי, היא פשוט
התמוטטה." השכנה הביטה בו בעצב. "אתה תצטרך להחזיק את הבית הזה בעצמך. מצטערת,
אך אתה כבר מספיק גדול בשביל זה." היא יצאה משם. הוא גלגל את גופתה של מולי בסדין,
והניח אותה באחד הארונות. זה נראה לו מעשה אכזרי ולא מכבד, אך לא יכל לקבור לה קבר
בשלג. הוא לא שרד אף יום אחד בנסיון להחזיק את הבית בעצמו. הוא נזכר איך מולי תמיד אמרה:
"רוצה עוגיות, חמודי?" בקול רופף, גם ביום האחרון לחייה. הוא ישב מול הרדיו, ועל שולחן הקפה
ראה פתק. הוא פתח את הפתק, וזיהה את הכתב הקפדני והדק של מולי. 'לצד הארון יש קופסא.
פתח אותה. יהיה בה את מה שיעזור לך לשרוד. באהבה, מולי.' הדמעות הציפו את עיניו. היא השאירה
לי פתק? חשב. והלך מהר ליד הארון. זו הייתה קופסא לבנה מקרטון, מוקפת חורים בכל מיני
גדלים. זה היה חשוד. הוא פתח את הקופסא, ותוכי ים קטן יצא ממנה. אייס הביט בו, ובקופסא
שנותרה ריקה. "זה כל מה שהיא נתנה לי? זה מה שיעזור לי לשרוד?" תוכי הים הזה היה מאוד
מאוד מוכשר. הוא עזר לאייס בהחזקת הבית. אייס שם לב שבצידו השני של הפתק ששלחה לו
באותו היום נכתב: 'מיסטר פאפין' וכך החליט לקרוא לו. יום נפלא אחד, כאשר שיחק עם מיסטר
פאפין, אור בוהק הופיע פתאום. מעין "פלאש". ולאחר מכן, חתיכת חבל מחוספס הופיעה על
צווארו של מיסטר פאפין, עליה מלבן מתחת קטן שהוטבע בו שמו. אייס התלהב מהעניין, והחל
לחקור את התופעה. שבועות מספר אחר כך, כל העיר שלו השתוללה. חלק מהבתים ניצתו
באש. כשיצא לרחוב, הוא ראה מפלצת לראשונה. היא כולה הייתה אדומה, בקצה ראשה היה
להביור שלא הפסיק לפלוט אש. על ידיה היו מגני מתחת משוננים, וכך גם על כפות רגליה.
בכל נשיפה שלה היא שרפה בית או איש נוספים. אייס הביט במפלצת בבעתה. מיסטר פאפין
יצא מיד מהבית, והתקדם לעבר המפלצת. הוא החל ליצור חתכים בעורה בעזרת מקורו החד.
לאחר מכן נפנף בכנפיו במהירות וכיבה את הלהביור של המפלצת. מגני הידיים וכפות הרגליים
שלה נשברו, צבעה שונה לאפור, והיא נחתה על הרצפה. עכשיו כבר ידע בבירור מהן מפלצות
ומהם בעלים. שנים רבות של חקר בנושא הביאו אותו ללמוד בבית ספר במסווה של מורה להיסטוריה.
כך יוכל למצוא נבחרים בדרך הטובה ביותר. כשהמפלצת תופיע, הם יתגלו. והכוחות שהם עומדים
לגלות יהיו חזקים יותר מאי פעם. אני מבטיח.