, פרק 7: קרב בנושא הזהות!

פרק 7: קרב בנושא הזהות!

דמויות המשתתפות בפרק:

"החלטתי לקרוא לך גאנקי," אמר הידיושיי וליטף את פרוותה הנקייה של החתולה שלו. הבזק של אור הבליח,
ועל הפעמון שבקולרה של החתולה נכתב: 'גאנקי'. הוא הביט בה בדריכות. "למרות שזה קצת מעצבן שאת בת,
כי זה רק יעצים את העובדה שכולם כל הזמן חושבים שאני בת" הסביר הידיושיי בשלווה. למרות זאת, הוא
היה נרגז, ומאוד רצה שכולם יתוודעו לכך - חד משמעית - שהוא בן. אומנם הוא לא משחק כדורגל ומתפלש בבוץ,
אבל הוא רק רוצה שכולם יקבלו אותו כמו שהוא. הוא נאנח קלות. "הייתי מעדיף חתול בן. או בכלל - כלב.
בלי להעליב, זה פשוט יותר גברי. אני מניח.. טוב, אני צריך ללכת לשיעור. אם מישהו בא, תתחבאי, בסדר?"
היא ליקקה את פרוותה, אבל הידיושיי קיבל את זה בתור "כן". הוא קם והלך לשיעור.

"תלמידים ארורים. שוב אתם." אמר המורה הזקן, אדון פוסיווצ'ה, במרמור. הוא הניח את המזוודה שלו
על השולחן. "היום נלמד כימיה. כמה מעניין." כל תלמיד פתח את המגירה שלו, ושם היה חלוק מקופל בשביל
השיעור. "נו באמת, למה הביאו לי גזרה של בנות?!" אמר הידיושיי ולבש בקושי את החלוק על תלבושת בית
הספר. התלמיד שישב לידו חייך. "אתה צריך קודם להוריד את החליפה!" הידיושיי ניסה להודות לו, אבל בכל
זאת הרגיש כמושפל. הוא הוריד את החליפה ושם עליה את החלוק. "המפ" מלמל ברוגז. אדון פוסיווצ'ה
הורה עליהם להוציא את שורת המבחנות, שהייתה גם לכל אחד במגירתו. הוא ביקש מאחת התלמידות
מהשורה הראשונה לחלק לכולם בקבוקים עם חומץ וחומרים שונים. "ולפני שאנחנו מתחילים, אני רוצה
שתקבלו את התלמידה החדשה - מאקה נאנאמי." התלמידים התלהבו, ובמיוחד הבנים. "תלמידה חדשה בסוף
השנה?!" התרעמו. "כן, כן" ענה אדון פוסיווצ'ה. "היכנסי בבקשה, נאנאמי-סאן." אמר. מאקה נכנסה בביישנות.
"תספרי לנו על עצמך!!" קרא תלמיד נלהב עם משקפיים מרובעים. "ובכן.." מלמלה. "אני די טובה בספורט,
ואני אוהבת לפסל בחימר ובחומרים אחרים.." אמרה בשקט. הבנים שבכיתה שאגו משמחה, הבנות הרבה
פחות. "את יכולה לשבת ליד סאקורה-סאן.." אמר המורה, שהרגיש צורך להיות קצת יותר עדין כלפיה. היא הנהנה
בשקט וישבה ליד הילד הנלהב שציין והצביע. לתלמידים היה קצת קשה להמשיך בשגרה, בגלל שבהו בתלמידה
החדשה. מלבד הידיושיי, כמובן, שדברים כאלה לא ממש מעניינים אותו. יש לו דברים יותר חשובים לעשות.
כלומר...

אחרי השיעור, הידושיי ומאקה היו היחידים שנשארו בכיתה. "את נראית לי דווקא הכי מעניינת!" אמרה מאקה בנמרצות
שלא התאימה לה פתאום. "אני בן." אמר, והרגיש שכבר נמאס לו לומר את זה לכולם. "הא.. נכון, יש לך תלבושת של בנים."
היא התקרבה אליו. "אני יכולה לבוא לחדר שלך?" הידיושיי הנהן הנהון קטן. אני אבקש מיוקו שתשגיח על גאנקי, חשב לעצמו.
פתאום ראה במאקה משהו בוגר. מה שהיה מוזר בזה הוא, שבשיעור היא התנהגה ההפך לגמריי. "תגידי, למה התנהגת
ככה בשיעור? ביישנית וחמודה, ועכשיו את.." מאקה קטעה את דבריו בחיוך ערמומי. "שה, שה, אני אספר לך כשאבוא לחדר שלך."
היא הידקה אצבע ארוכה לשפתיו. "תחכה בסבלנות?" כשיצא, סומק עלה בלחיו של הידיושיי. המטורפת הזאת! חשב לעצמו.
היא לא הבחינה שאני.. הוא קטע את דבריו. "רגע, אז מתי את רוצה לבוא?" שאל, אולי היה קצת מאוחר מדי. "עכשיו!" ענתה
מאקה והמשיכה ללכת לכיוון החדר שלו. "מ-מה?!" הידיושיי רץ במהירות מחוץ לכיתה. "נאנאמי-סאן!! חכי!!!" אבל כנראה שכבר
היה מאוחר מדי. היא בטח תספר לכולם שיש לי חתול! זאת אומרת, חתולה! מה זה משנה?! העיקר לעצור אותה. גאנקי
וודאי תתחבא, אני אהיה מוגן. לבסוף הידיושיי הגיע לחדר. כשנכנס, ראה את מאקה אוחזת בגאנקי ומלטפת אותה, וגאנקי מגיבה
בחיבה רבה כלפיה. "את--" היא חייכה בשלווה. "אני לא אספר." אמרה בנימה בוגרת. מוזר... אבל יופי. הידיושיי ישב לצידה.
"אז מה רצית לספר לי?..." שאל והביט בגאנקי המתענגת. "ובכן, הגיל שלי הוא 21, ואני אמורה להיות מורה בבית הספר הזה.
זה משנה?" היא חייכה בערמומיות. "מה זאת אומרת 21?! מורה?!!" התרעם הידיושיי. "אה-הא." הוא הביט בה המום. "אז
למה את-- איך--" ושוב קטעה את דבריו. "אל תדאג, הכול יהיה בסדר. אני אסדר את זה בסוף. ואחליף את אדון פוסיווצ'ה בתור
המורה לכימיה~! נכון שזה נהדר?" להידיושיי היה קצת קשה להצטרף להתלהבות. "בסך הכול רציתי לבוא קצת יותר מוקדם ממה
שהייתי אמורה, זה הכול. והיה לי תירוץ מצויין, לא חושב?" הידיושיי הנהן קלות. אולי אני צריך ללמוד מזה משהו. לא, אף פעם
לא הסתרתי את העובדה שאני בן, אבל המשיכו לא להאמין לי. מאקה חייכה, חיוך אחרון, ויצאה משם.

למחרת, נכנסה מאקה לכיתת הכימיה, עם חליפת עסקים נשית ומעודנת שמאוד התאימה לה. "היי, זאת נאנמי-צ'אן!"
אמרו כמה תלמידים. "כן, והיא נראית אפילו יותר סקסית ממקודם!" אמר תלמיד אחר. "שלום תלמידים.
אני בת 21 ואני המורה שלכם. שאלות?" אמרה ונשענה על השולחן בסמכותיות שהתלווה לה חיוך ערמומי. הידיושיי הביט בה בפליאה.
לא בגלל מה שסיפרה, את זה ידע מקודם, אלא בגלל האומץ המובהק הזה. היא לא מפחדת מהתגובות של האנשים?
זאת אומרת, איך היא לא.. "קדימה, בקרוב אבחן אתכם במדעי האסטרוכימיה." תלמידים רבים נאנחו. בשיעור הזה, הידיושיי
נהנה מאוד. הוא כבר רצה לספר את זה לאחותו. היא צריכה לדעת מזה! חשב לעצמו. בעצם, זה יעניין אותה בכלל?..

"לא!" קראה יוקו בזעם. "מה זאת אומרת לא?.. כלומר, את לא מבינה את ה.." היא קטעה אותו. "פשוט תעזוב אותי כבר! לא
אכפת לי מהשטויות שלך!!" אמרה, דחפה אותו, והמשיכה בדרכה. זאת תגובה מעט מוגזמת.. אבל נו, טוב. ידעתי שזה לא
יעניין אותה. היא אפילו לא מנסה להבין את זה. אימי רצה לעברו. "טאקאוצ'י-סאן?!" הזדעק רגע לפני ההתנגשות החזיתית שעברו.
"אוההה, הידיושיי-צ'אן~!" קראה אימי בהתלהבות ותפסה בו. "תביא את החתולה שלך!" איך היא יודעת ש.. "יש משהו חשוב
שאני רוצה להראות לך!" חיוכה היה רחב וחמוד. ההתלהבות שלה הייתה דבר קצת מוגזם לפעמים, אבל היא חברה נהדרת.
חוץ מהקטע שלה עם בנים. ועוד כל מיני קטעים מציקים. אבל הנקודה הובהרה, נכון? אימי אחזה בידו של הידיושיי ורצה לקצה
השני של הפנימייה. היא הציגה לו מפלצת קטנטונת, בגודל שתי כפות יד. היא הייתה גוש ג'לי כחול וצף, עם פנים קטנות וחמודות,
ובתוכה צפו כל מיני גושים בצבעים שונים (שמסתבר שזוהרים בחושך). "מה זאת המפלצת הקטנטונת הזאת?" הוא שאל והביט בה.
"תסתכל עליי! אני למדתי המון המון דברים בזכות אייס-סנסיי!" היא השתנתה במהירות. על אחת מאוזני הארנב הנפולות והצמריריות
שלה הייתה אבן חן יפה, והיא חייכה. "נכון שזה חמוד בטירוף?!" היא הצמידה את שתי ידיה, כאילו מנסה להחזיק כדור קטן ובלתי
נראה, ועיגול קטן ורך של אור נוצר בין שתי ידיה. "תסתכל על זה!" אמרה, ומחאה כף. סילון של אור טס לכיוון המפלצת הקטנה, שאכלה
אותו וגדלה. "נו באמת.." אמרה אימי מיד. "זה היה נראה הרבה יותר מרשים עם זה היה פוגע. אבל הבנת את הכוונה, נכון?!" הידיושיי
הביט במפלצת הקטנה. "זה לא צחוק, טאקאוצ'י-סאן. אני חושב שהדבר הזה גדל. ואם תמשיכי להאכיל אותו במתקפות שלך, הוא רק
ימשיך לגדול. אני חושב שעדיף להשתמש בנשקים." אימי חייכה. "גם את זה רציתי להראות לך!" היא עשתה צורות של רובים בשתי ידיה
והצמידה אותן זו לזו. צורת רובה עשויה אור צהוב התגבשה. אימי מחאה כף באוויר והצורה הפכה לרובה אמיתי. היא חוררה את היצור
ככל שיכלה, אך בגלל שהיה עשוי מג'לי, תיקן את עצמו. אומנם זה לקח קצת זמן, אך אחרי שסיים הוא חייך חיוך מרוצה. אימי התעצבנה.
היא התחילה לדרוך על היצור, והרגישה את הדברים הקטנים והצפים שהיו בתוכו נמעכים. זה העביר בה צמרמורת, והיא נסוגה.
"אה.. אני חושב שזה מת. לפחות היית מקורית, אני חושב.." הוא נאנח. "אבל היו לך מתקפות טובות." אימי חייכה חיוך מסופק.