אימי הביטה בשמיים מבעד לחלון. היא הייתה מדוכאת. עדיין לא התאוששה מהטראומה של המשימה ההיא.
זה היה קשה הרבה יותר ממה שאי פעם חשבה. הגשם הכבד והשמיים הקודרים לא עזרו לשיפור מצב הרוח שלה.
היא שיחקה בקצוות שערה במבט ממורמר. היא הרגישה שאין טעם יותר לעשות כלום. לונה הייתה בלובי. היא
נאנחה, אך עם חיוך קטן, יושבת מול החלון הגדול והמרכזי של הלובי. היה אפשר לראות את הטיפות על החלון
והטיפות זולגות בחוץ, ולפעמים גם כמה ברקים. היא הידקה את הסוודר שלה ונהנתה מהחמימות. החמימות הזו
הזכירה לה עד כמה היא רוצה לרוץ בשטחים, אבל היא לא יכלה, בגלל הגשם והרוח העזה והברקים. רוקו ישנה
בחדר שלה. הדלת הייתה פתוחה למחצה, כנראה שחכה לסגור אותה. היא ישנה עם ראשה על המיטה וגופה על
הרצפה, בדרך משונה ביותר. ג'יידן הסתובב במסדרונות. הוא הביט ברצפה החלקה, מיוסר. אימי החליטה לא
ללכת ללמוד היום. היא הייתה עצובה מדי, אך לא יכלה לספר למישהו למה. היא שמעה דפיקות בדלת. "טאקוצ'י-סאן,
אנא התצייבי בכיתת ההיסטוריה. זה שיעור חשוב ביותר, בנוגע למורה שלכם-" אימי התרעמה. היא מיהרה להתלבש
ולרוץ אל כיתת ההיסטוריה. המורה שניגשה לדלת החדר שלה הלכה כמה צעדים אחורה בחשש. "טאקוצ'י-סאן.."
היא נאנחה. אימי רצה לכיתה והתיישבה. זאת הכיתה שבה התחיל הכל, בעצם. אותה המורה הלכה לשם אחריה.
"ובכן, תלמידים.." היא התכווצה בתוך עצמה, לא ידעה בדיוק איך לנסח את הבשורה. "אייס-סנסיי נעדר מסיבות
ל-לא ידועות, אז אני אלמד אתכם היום.." מלמלה. היא התחילה להקריא את השמות בקולה הרועד. "פטוראני-סאן?"
היא הביטה לצדדים וראתה שאף אחד לא אומר כלום. כולם שותקים. הם יודעים שהירו היא צמח, אבל הם לא
יודעים למה. ואיך זה קרה כל כך מהר. "היא צמח" אמרה אימי בקרירות. "א-או, אני.. אני מצטערת.." מלמלה המורה,
וסימנה קו לאורך שמה של הירו. גם ג'יידן לא היה שם. אימי רק התפללה שלמורה יהיו 'סידורים' והיא תברח מהחדר,
שכל התלמידים יתעלפו פתאום, שהשמש תתחלף לירח במהירות, שמפלצות שלד פשוטות יבנו בחדר. שהיא תוכל
לשחזר את הרגע הזה בעצמה. להראות שהיא לא צריכה את העזרה של אף אחד. להראות עד כמה היא השתפרה
מאז. רק שג'יידן, הירו או רוקו לא היו שם. וכל כך הרבה דברים השתנו מאז. 'ואייס, לעזאזל, אייס נעדר' חשבה.
ג'יידן זכר את הדרך ההיא בעל-פה. בימים האחרונים הלך לשם כמעט כל שעה ושפך את ליבו. גם אם האחות לא
נתנה לו אישור לזה, הוא פשוט הרגיש מחוייבות ועשה מה שהתחשק לו. הוא נכנס לחדר בו שכבה הירו בימים
האחרונים. ימים שבהם כל כך הרבה השתנה. הוא ישב בכיסא שליד מיטתה. כרגיל, לגופה חוברו מכשירים
שהקיפו אותה. ג'יידן רק נאנח. "אני מצטער על כל דקה שלא הייתי איתך, שלא עזרתי לך.. בתור.. אמ.. חבר.
התעסקתי רק ברצונות שלי ובאהבה שלי ולא היה אכפת לי משום דבר אחר. הייתי צריך להיות יותר נחמד אלייך,
לפחות לקרוא לך בשם הפרטי שלך.." הוא בלע את רוקו. מאזין לתיפוף הטיפות הנוחתות על האדמה. אימי
שלחה מסרון לג'יידן בפלאפון, שמתאר בשלוש מילים שאייס נעדר. ג'יידן פתח את הפלאפון, קרא את ההודעה
וסגר אותו. הוא גיחך לעצמו, "זה טוב. הזקן המשוגע הזה רק העביד אותנו בתור חיות שלו, להלחם בשביל
כלום.." הדבר שהכי היה רוצה בעולם זה שהירו תענה לו. מילה קטנה אחת, לפחות. הוא התגעגע לראות את
החיוך האדיב שלה. הוא רצה לשמוע אותה אומרת 'זה בסדר, ג'יידן-קון! הוא רק רצה בטובתנו, לא חושב?'.
ג'יידן ליטף את לחייה בעדינות. הוא נאנח בשנית ויצא מהחדר, מלא רגשות אשמה ועצב. אימי הרגישה שהכול
מתפרק. ג'יידן המשיך ללכת במסדרונות. הוא נתקל בטסובאסה, שחייך. "היית אצל הירו, נכון?" הוא טפח
על שכמו. "יש בך יותר מדי רחמנות. עוד מאז הגן," ואז הוא צחק בקול. אבל ג'יידן שתק. "לא יודע, דווקא זה
ממש באשמתי," אמר. "זוכר שמאמי הפילה לך את ארמון החול ואז.." טסובאסה המשיך לצחוק בקול ואחז
בבטנו. אך ג'יידן רק שתק. אף אחד לא ידע כלום על האיום המתקרב ובא. אף אחד לא ידע למה לצפות, או מתי.

קמורו ישבה על הכיסא שלה. הכיסא המוזהב עם הקטיפה השחורה המזוהה איתה כל כך. "תתייצבו" היא
אמרה בקול אדיש. האנשים שלה, שעמדו מולה, וביניהם גם אריו ונארו: התחילו לדבר. "טלרנצייפוס 0B"
אמר האיש שעמד בשורה הראשונה, ובמהירות עורו שינה את גוונו, הוא הפך להיות עשוי גומי. הוא החל
לנער את גופו הגמיש, ולאט לאט התגבש בצורה של מפלצת, בעלת שתי ידיים, שתי רגליים, מעוטרת בכתמי
פרווה גסים. קמורו פיהקה. "טלרנצייפוס 1B" אמרה האישה שעמדה לידו, והייתה בעלת שיער חום חלק וסוודר
ירוק. מאקה. גופה הרזה והרזה, ואז התנפח ועוצב מחדש. היא נהייתה גבוהה במיוחד, בצבע אפרפר, וסביב
גופה התחתון הייתה חגורה אלסטית ענקית בצבע שחור. על גופה, כעיניים, היו שלוש נקודות דמויות חרק.
לאחר כמה אנשים נוספים, הגיעו גם לנארו. "טלרנצייפוס 7B" אמר, עדיין בקול קצת רועד. כי עדיין היה לו קשה
להתרגל לסביבה הזאת. הוא עדיין הרגיש בוגד. תחילה, הוא השתנה לעכבר קטן, עם שני פסים שחורים עבים
ופס תכלת ניאון לאורך גופו. לאחר מכן, הוא גדל וגדל, ונהיה לעכבר מונטני ענק עם שריון שחור ועליו פסים
בתכלת ניאון, פה בעל שיניים צהובות מחודדות, עיניים קטנות מלוכנסות ואוזניים מצולקות. אריו רעדה. גם לה
היה קשה להתרגל, גם היא עדיין הרגישה בוגדת. אבל בגלל שלא קיבלה את היכולת להשתנות כל כך הרבה
זמן, כשהציעו לשניהם להצטרף היא פשוט לא יכלה לסרב. "טלרנצייפוס 8B" אמרה. הדבר היחיד שהשתנה
בה היה, כשסגרה את עיניה ופקחה אותן- הן היו לפתע בכל צבעי הקשת. אך היא הייתה החזקה מכל אנשיה
של קמורו. הכוח שלה היה נמצא בעיקר בתוכה, כבר הרבה זמן. וכעת קמורו חייכה חיוך מסופק. "נראה
שבינתיים אנחנו מוכנים.." אמרה. היא ליכנסה את מבטה לעבר אייס, שישב מתפתל, קשור למיטה. ואז
חייכה בערמומיות. "רוצה לצפות בנבחרים האהובים שלך מתים אחד אחרי השני?" שאלה בקול מתגרה. אבל
מובן שלא היה יכול לענות, בגלל חתיכת הבד שנקשרה סביב פיו. אז הוא רק הביט בה במבט מלא שנאה.
הוא התפלל שהיה משהו שהיה יכול לעשות. שהיה איכשהו יכול למסור לתלמידים להזהר מקמורו.

עכשיו היה תורו של ג'יידן לשלוח לאימי מסרון. הוא רשם לה שם שיפגשו בחדר האימונים. תחילה, אימי
חשבה שהוא רוצה לשחק איתה את משחקי האהבה שלו. לא הייתה לה סבלנות לזה, לא עכשיו. אבל אז הוא
שלח אחד נוסף. 'בתור חברים', היה כתוב שם. אז היא הנהנה בינה לבין עצמה. היא קמה מהכיסא, "אני
יוצאת" אמרה למורה, "א-אה-" ענתה, בקושי; כי אימי כבר יצאה מהכיתה. היא רצה למשרד של אייס, ומשם
במהירות אל חדר האימונים שלו. ג'יידן כבר היה שם, אבל משהו בו היה שונה. העיניים שלו היו סגולות והוא
חייך חיוך חושף שיניים חדות. כשהסתכלה לצדדים, ראתה שגם רוקו הייתה שם. היא רק חייכה בפשטות.
אימי חיבקה אותה. "מה קרה לג'יידן? ולמה אתם כאן?" שאלה. "אמ, אני לא יודעת- אני גם לא יודעת מה
ג'יידן קשור לזה- אבל פשוט קיבלתי SMS ממספר חסוי שאני צריכה לבוא לכאן..אז, באתי~! ועכשיו גם את
כאן! אז מה, עשיתם לי מסיבת הפתעה?" חיוכה התרחב. "זה נחמד מצדכם לחגוג לי 7 חודשים לפני!" אימי
הביטה בג'יידן, "האמת שלא. ג'יידן שלח לי SMS לבוא לכאן, אני לא יודעת ממש מה הוא רוצה.." ואז ג'יידן
התקרב אליהן, ובבת אחת שרט את שתיהן ועילף אותן. הוא השתנה לקמורו, שחייכה חיוך מסופק. "מי עוד
יש? או, רגע, יכול להיות שכבר הרגנו את כולם עם המשימות האלה?" היא צחקה. "אחד.. אחרי השני.."
אריו רק בלעה רוק והביטה בה. "האמת שאני חושבת שיש עוד כמה במשימה. הם בטח ימותו שם" אמרה. בדיוק
אז, רוי ונימפ הופיעו שם בעזרת המעגל. רוי החזיק אותה בידיו והביט במבט המום באנשים שהיו שם. "מה
קורה כאן?" הוא שאל. אבל לא ענו לו. שרטו אותו ועילפו אותו במהירות מדהימה. וכמעט באותה מהירות,
הרבה מהנבחרים האחרים היו שם, ונראה שכבר השתנו והם מוכנים לקרב. אלואיס, לונה, יוקו, רימה ומואה
היו שם. והם התחילו להלחם, ככל שיכלו. רימה ירתה חצים לא מוחשיים לעבר אריו, שחסמה אותם בהנפת
יד. הידוי ניסה לשרוט את קמורו לפי פקודותיה של יוקו, אבל קמורו שרטה אותו והוא התעלף. וכך גם יוקו.
גוגו התחיל לרקוד. אלואיס ומואה החליטו שבגלל שזה כנראה הרגע האחרון שלהם כדאי להם להתנשק. לונה
השתנתה ללאטה חסרת תועלת. ואייס הביט בהכול, נושך את שפתיו. כמה שהוא ומר פאפין היו יכולים לעזור
שם, חשב לעצמו. מר פאפין היה בתוך כלוב, וכל תזוזה קטנה שלו הייתה מחשמלת אותו ואת אייס. "משעמם~"
אמרה קמורו וצחקה לעצמה. "זהו, עכשיו רק כמה טלנצפוייסים מתמחים שישלטו על כל נושידאטסו ויהפכו
אותה לשלי!" אריו נראתה המומה, "שלך? הבטחת שהיא תהיה גם שלי!" וקמורו צחקה בשנית, "נראה לך? את
סתם עלובה. חושבת שאת באמת יכולה לעשות משהו. אני כבר לא צריכה אותך יותר, את יכולה ללכת!"
אריו הניפה את ידה לעברה, וכמו אגרוף ענק ועל חושי פגע בפניה ועילף אותה. "תעיר את כולם," היא אמרה
לנארו. "אבל- טוואה- מה עם-" הוא השתתק, והתחיל לטפטף על כל הנבחרים נוזל שקוף ומיוחד. בינתיים
אריו הרגה את כל הטלנפוצייסים של קמורו. אייס חייך לעצמו. 'תמיד ידעתי שיש לה פונטיצאל' חשב. באופן
מוזר ביותר, השמיים התבהרו, והיה אפשר להרגיש את קרני השמש בחדר האימונים. רוקו בלעה רוק.
"מה לעזאזל קרה כאן?" שאלה בקול מבולבל והביטה באריו. "הסברים אחר כך" אמרה אריו בשקט.
"בואי פשוט נגיד שכולנו השתננו" המשיכה, ובמילים האלו היה מספיק בשביל לספר סיפור שלם.