פרק 1: שינויים של התחלה.
 

אריו ישבה בחדרה, מקופלת בשמיכה על המיטה. היא הרגישה מוזר, תחושה שהיה לה קשה להגדיר. אפשר
לומר ששום דבר לא השתנה, באותה מידה שאפשר לומר שהכול השתנה. התחושה המבלבלת התערבלה בבטנה.
השינוי שלה היה שינוי בעיקר באופי ובהתנהגות. בעבר הייתה נועזת, אמיצה. כעת היא מפחדת שאף אחד לא
יאמין לה. היא חושבת שעכשיו כולם שונאים אותה. היא ונארו כבר לא חברים. היא ביישנית. היא מסתגרת בחדר
שלה ולא אומרת מילה. וזה כלל לא מפתיע אותה שאף אחד לא בא לבקר מדי פעם. היא חושבת שזה העונש
שמגיע לה על כך שבגדה בחברים שלה, או לפחות במי שחשבה שהיו החברים שלה. אימי הדביקה תמונות של
החתיכים החדשים בבית הספר על לוח השעם הגדול שבחדרה. היא פתחה את הפלאפון שלה, וראתה שם הודעה.
'תמונה חדשה של ראיו מאקו, בלי חולצה, חתיך מתמיד! צווחת התרגשותת!'. זה היה מחברתה החדשה. השינוי
שלה היה שניסתה להתנתק מהאהבות הכושלות שלה. ניסתה למצוא חברות חדשות. להתנתק מהכוחות שגילתה,
שרק בלגנו את כל העניין עוד יותר. לשכוח מאייס, שעכשיו יהיה בשבילה אך ורק המורה להיסטוריה. או לפחות כך
היא מקווה. היא השיגה הרבה חברות חדשות. היא מרוצה עכשיו. חברות שדומות לה, מריירות על חתיכים ומקוות
למערכות יחסים מצליחות יחד איתם. הן לא ידעו על מערכת היחסים של אימי וג'יידן לשעבר. היא לא רצתה שידעו.
רוקו הלכה בתשישות במסדרונות. היא נכנסה לחדר הקבוע, החדר עם הדלת הירוקה ומדבקות הסמיילי המחייכות
עליו. היא ניסתה לסדר את שערה בכמה טפיחות, אבל זה לא עזר. היא ישבה על הכיסא הקבוע שלה. בדיוק מול
המדריכה. "ובוכן~ שכל אחד יספר לי~ על החוויות שעבר בהתומודדות עם ההתמכורות שלוו~ השובוע~" אמרה
המדריכה. קולה היה מסולסל ומוזר, כמו עם מבטא. רוקו נאנחה. "רוקו-צ'וואן~ את רואשונה~" אמרה המדריכה
וחייכה לעברה חיוך קורן. רוקו חייכה חיוך נבוך בחזרה, "כ-כן, אני, כבר שבוע לא שותה קפה.." אמרה. היא רק
רצתה לרצות את המדריכה. האמת שהשבוע שתתה יותר מתמיד, וגם הסניפה לילה שלם. זו הייתה התמכרות
חריפה, אבל היא אף פעם לא הרשתה לעצמה להודות בכך. כל הסובבים מחאו כפיים. "כל הכוובוד!" אמרה
המדריכה. רוקו רק הביטה הצידה, לא מקשיבה לשאר הדברים שנאמרו. היא יודעת שהדבר הזה לא רציני, אפשר
לשקר כמה שרוצים ולמדריכה לא יהיה אכפת בכלל. השינוי שעשתה היה שינוי שאימי עשתה עבורה. פעם הן היו
חברות טובות במיוחד, אבל בשביל התדמית, אימי העדיפה להתנתק ממנה ולמצוא חברות שטחיות יותר. רוקו
מהרהרת בזה לפעמים. כרגע החברה היחידה שלה היא כוס הקפה. יוקו הסתובבה בדרך לכיתה. מחבקת חוברת
מנגה ורודה ומנסה להסתיר אותה כמה שיותר. כשתלמיד תוהה הפנה אליו את מבטה, היא החזירה לו מבט זועם
ושאגה קטנה. פניה כבר האדימו ממספר הפעמים שהייתה צריכה לעשות את זה. לונה רצה במהירות האפשרית
במסלולי הריצה שבחצר הפנימייה. המאמן הפרטי שלה, מר. שיגאטסו, שרק במשרוקית שלו. "יותר חזק, טאצ'י
באנה!" הוא קרא. לונה האיצה והתנשפה בכבדות. השינוי שעשתה הייתה להתנתק מהחברים הקודמים שלה
והדברים שהעסיקו אותה פעם. סידור פרחים, משחקי פנטזיה, ולנצח את טסובאסה בכל תחרות ספורט אפשרית.
טסובאסה. ממנו היה לה הכי קשה לשכוח. הוא היה בשבילה חבר לכל דבר, אבל את מה שנעשה אין להשיב,
ועכשיו היא חייבת להיות מרוכזת באימונים לקראת האולמפיאדה במקסיקו. ג'יידן ישב ליד מיטת בית החולים
הדוממת של הירו. הוא כבר היה בקשר טוב עם ההורים שלה. ג'יידן החזיק בידה, והביט בכל המכשירים שחוברו
סביבה. השינוי שעשה היה להתאהב בהירו. אבל הפעם, באמת. הפעם, במודע, ובכל הלב שלו. הוא התאמץ
להזכר בה ככל שיכל, אבל בקושי זכר משהו. הוא התגעגע אליה, אפילו שבעצם, בקושי הכיר אותה. ההורים שלה
הראו לו את המכתבים שהייתה שולחת להם. כל מילה כתובה בכתב ידה הקפדני, כל מילה מעבירה בו צמרמורת.
מכתבים על כמה שאהבה אותו. אהבה אותו המון זמן. והיו גם מכתבים שלא הסכימו להראות לו. קמורו ישבה
באותו חדר ריק. אפילו שכבר צרחה מספר פעמים רבות למצלמות שבחדר, "אני מתחרטת! אני מתחרטת על
הכל!" ואפילו פירטה עד כמה היא מצטערת ומתחרטת על כל מעשה נורא שעשתה, לא הייתה שום תשובה מהצד
שמחוץ לחדר. נפשה כבר נטרפה רק ממראם של הקירות האפורים המרופדים שהקיפו אותה מכל עבריה. וכל
פעם שעצמה את עיניה יכלה לראות את זעקותיהם של קורבנותיה האחרונים. השינוי שעשתה היה חרטה. חרטה
עמוקה יותר מתמיד. אלואיס הסתובב בחוסר מעש במעונות. הוא רק הביט בצעדיו ונאנח מדי פעם. השינוי שעשה
היה הפרידה ממואה. הוא יכל לזכור את המילים שלה היטב- 'מאותו היום שלורן פוקויאמה מהשכבה שמעלינו
הפך להיות פנוי, התחלתי לחשוב רק עליו. והזמנים איתך נעשו להיות פחות ופחות מהנים. אני מצטערת'. הוא
לא ידע מה לחשוב עליה. אבל באמת שהעדיף לא לחשוב עליה עוד בכלל. מה הטעם שלו בלעדיה? חשב לעצמו.
רוי הלך במסדרון לצד נימפ. שניהם שתקו, והביטו במקומות אקראיים. לרוי התחיל להמאס ממנה. הוא כל הזמן
הרגיש אחריות מעיקה כלפיה, אחריות שלא רצה בה יותר. זה היה השינוי שעשה. למרות שלא התכוון לעשות שום
דבר בנידון, הוא ידע שימשיך לטפל בה כך, אבל כבר נמאס לו מהתלות שלה בו. נימפ רק בהתה בפניו בהתלהבות.
רימה שתתה מספל תה מהודר לצד חבורה של בנים מתלהבים. השינוי שעשתה היה להתנהג סוף סוף כמו בני
גילה. בני כיתתה ישבו מסביבה בהתלהבות, מאזינים לכל נשימה שלה. "רימה-סאמה~♥" זימרו כמקהלה. אפילו
שלפעמים התחרטה על השינוי הזה. התחרטה עליו מאוד.
כולם התחרטו על השינויים האלה.