על מנת לבאר את הרעיון, נתחיל בסיפור חסידי. מספרים על הרב מברדיצ'ב שרצה להתחקות אחר אורחות חייו של אחד האדמו"רים שחי שנים רבות לפניו - הרב אלימלך מלז'ינסק. לשם כך הוא חיפש אדם שהכיר את הרב אלימלך, בכדי שיספר לו עליו, סיפורים שהיה עד להם בעצמו. אך קשה היה למצוא אדם כזה, כיוון שרוב אנשי הדור ההוא כבר הלכו לבית עולמם. לבסוף נמצא אדם זקן מאוד, עגלון שהיה מסיע את החסידים בחגים אל הרב אלימלך וחזרה. החליט הרב מברדיצ'ב לנסוע אליו ולנסות לדלות ממנו לפחות סיפור אחד. כאשר התקיימה הפגישה, ניסה הרב לדובב את העגלון, שינסה להיזכר האם נכנס אי פעם לראות את הרב אלימלך מלז'ינסק.

השעות חלפו והעגלון לא נזכר בכלום. בדיוק כאשר כבר עמד הרבי מברדיצ'ב להתיאש ולעזוב, נזכר העגלון שפעם גנבו לו את הסוס והעגלה, והחסידים שכנעו אותו שיכנס וידבר עם הרב מלז'ינסק. כאשר נכנס אל הרב היה זה בשעה שהרב התוועד עם חסידיו לפני השולחן, וכולם שתו לחיים. ניגש העגלון אל הרב ושאל אותו "היכן הסוס והעגלה שלי?" הרב התרכז למספר דקות, ולבסוף אמר לו: ביער, במקום פלוני, תמצא את הסוס והעגלה שלך, וכך אמנם היה. הבחין העגלון שהרב מברדיצ'ב מתפעל מן הסיפור, ואמר לו: "אתה מתפלא איך ידעתי שהוא יודע? ובכן, כשנכנסתי לחדר ראיתי לפני חבורה של שיכורים, מיד חשדתי שאחד מהם גנב את הסוס, לפיכך פניתי בכעס אל ראש החבורה, ואמרתי לו שיגלה לי מיד היכן החביאו את הסוס והעגלה שלי. למזלי הוא כנראה נבהל מפני והחליט לגלות לי היכן הן הוחבאו..."

למוח יש תפקיד מכריע בלהגדיר ולהסביר את מה שהעין רואה.

כך השתקפו הדברים מבעד לעיניו של אותו עגלון. מנקודת מבטו הצרה הוא סיפר את העובדות כהוויתן. חסרים היו לו הכלים, להבין את העובדות שראו עיניו הבנה מעמיקה יותר, לפיכך הוא נותר עם ההבנה השטחית הזו, וזה מה שהוא באמת ראה! ומוכן הוא אפילו להישבע, כי אך ורק את "העובדות היבשות" שראו עיניו הוא מספר. הגבול בין מה שמכונה אצלנו "העובדות היבשות", לבין מה שמוגדר כ"פרשנות" שהאדם נותן לעובדות, אינו ברור כפי שנדמה לנו. שני הדברים הללו, שלובים ושזורים זה בזה בקשר שאינו בר ניתוק. ובכלל, על מנת לראות את העובדות לא מספיק שיהיו לאדם זוג עיניים שמתפקדות כראוי. למוח יש תפקיד מכריע בלהגדיר ולהסביר את מה שהעין רואה, ללא השכל אין למראה הנקלט בחוש שום פשר, וזה לא נקרא "לראות", אלא "לבהות" או "לתהות", מאחר שהשכל לא הצליח לתפוס את מה שהעין קלטה.

זיהוי-חזותי

נבהיר את הקשר ההדוק בין העין והשכל באמצעות דוגמה: נושאת מטוסים אמריקנית, משייטת לה בסמוך לחופי יפן. התקופה היא תקופת מלחמת העולם השניה. על סיפון נושאת המטוסים עומדים חמישה צופים, שסורקים ביסודיות את השמים. עליהם לגלות מבעוד מועד, כל ניסיון של מטוס אויב להתקרב לספינה. לפתע מופיעה בשמיים נקודה קטנה. אחד הצופים מזהה אותה כמטוס אמריקני, השני מזהה אותה כמטוס אויב יפני, השלישי מזהה אותה כמטוס נוסעים והרביעי כמטוס תובלה. מה אמור מפקד הספינה לעשות? אם ימתין לנקודה שתתקרב ותיראה בבירור, הוא עלול לאחר את המועד, ולסכן את הספינה. אם יפיל את המטוס, יתכן ומדובר במטוס נוסעים, או במטוס אמריקני. הדילמה הזאת, ממחישה עד כמה העובדה שקלטה העין, תלויה בהגדרה שנותן לה השכל.

ואמנם, בבוקר השלישי ביולי 1988, הופל מטוס נוסעים אירני בגלל טעות בזיהוי. טיסה מספר 655 יצאה מעיר הנמל באנדר-עבס, בנתיב אוירי קבוע לדובאי, על סיפון המטוס היו 290 נוסעים. המטוס עשה דרכו מעל מימיו הכחולים של המפרץ הפרסי, מבלי לחשוד בסכנה האורבת לו מתחת.

באותה שעה, שייטה על פני המים, המשחתת האמריקנית ווינסנס. במרכז הבקרה ישב קפטן רוג'רס, ובסמוך אליו אנשי ציוותו, יושבים בשורות, כפופים מעל גבי מסכי-מכ"ם מהבהבים. מרכז הבקרה נשלט על ידי תוכנה בשם "אגיס" (Aegis), אליה זורם המידע מכל עמדות המכ"ם, ותפקידה להציג תמונה כוללת של שדה המערכה, על גבי מסך ענק. "אגיס" מסוגלת לעקוב אחרי כל מטוס הנמצא בטווח של עד 500 קילומטר מן הספינה. המחשב מתייג כל מטרה על פי המידע שמגיע מהצופים, באחד משלושת המותגים: "מטרה ידידותית", "מטרה עויינת" ו"מטרה לא מזוהה". התוכנה נועדה למפות את מסלוליהם של עד 200 מטוסים, הממריאים מנושאת מטוסים עוינת, לעקוב אחריהם ולקבוע איזה מהם מהווה איום חמור יותר, ואם יש צורך בכך, גם ליירט אותם באופן עצמאי.

בשעה 10:22 נורו שני טילים מסיפון המשחתת אמריקנית ווינסנס, לעברו של מטוס הנוסעים האירני. המטוס התפוצץ באויר, וחלקיו התפזרו על פני מימי המפרץ הפרסי; לא היו ניצולים.

תחילה טענו האמריקנים כי הפילו מטוס קרב F-14, אך לאחר שרשתות-טלוויזיה מכל רחבי העולם, החלו לשדר את התמונות קשות ממקום ההתרסקות, הודיעה ממשלת ארה"ב, שהיא מביעה צער עמוק על הטעות בזיהוי.

ישנן שמועות, כי שיבוש במערכת "אגיס", הביא לירי שני הטילים, אך ועדת החקירה שמונתה מטעם שלטונות ארה"ב, הגיעה למסקנה שהכשל בזיהוי נגרם כתוצאה מטעות-אנוש, והמליצה לערוך מבדקים פסיכולוגיים, לאנשים העוסקים בזיהוי-חזותי Visual identification)), על מנת לבדוק אם הם מסוגלים להישאר שקולים, גם במצבי לחץ.

כתוצאה מטעות קלה בזיהוי, הונחו "עובדות" שגויות על שולחן עבודתו של קפטן רוג'רס, וגרמו למותם של 290 נוסעים...

איך מזהים ברווז?

פתגם עממי אומר: איך אצטקי מזהה ברווז? אם זה מגעגע כמו ברווז, והולך כמו ברווז, ונראה כמו ברווז - אז זה ברווז! ולא חתול שהתחפש לברווז. ותתפלאו, אבל לא רק האצטקים מזהים כך ברווזים, כולנו מזהים כך את העצמים שמסביבנו, בין אם במודע ובין אם שלא במודע. אנחנו מעדיפים כברירת מחדל, להגדיר את מה שאנחנו רואים, בהגדרה התואמת את הרוב.

כמו כן, אנחנו מעדיפים כברירת מחדל הגדרה כוללנית יותר, לדוגמה: במקום לזהות את ראש החתול ככדור צמר, ואת זנבו כחבל כביסה, ואת גופו כשרפרף, אפשר פשוט להגיד: "זה חתול".

וכך נחתכות העובדות - על פי ההגדרות שהאדם בוחר לתת להן. אז היכן בדיוק עובר הגבול בין "העובדה היבשה" שרואה העין, לבין תווית השם שמצמיד לה השכל?

בדרך כלל אנשים מגלים סלחנות כלפי אדם המאחר פעם אחת, אך כאשר הדבר הופך למנהג קבוע, הם מתעלמים מההסברים שלו, ותולים את האיחורים בתכונות האופי שלו, וכל הסיבות שהוא נותן לאיחוריו, נדחות על הסף כ"סתם תירוצים". לאדם שרגיל לכעוס על כולם, יוצא שם של אדם כעסן. אנשים מניחים שהבעיה היא אצלו, וזה לא שכו-ו-ו-ו-לם מכעיסים דווקא אותו. כך היא דרכו של עולם, בין אם במודע, ובין אם שלא במודע, אנחנו מעדיפים כברירת מחדל, להימנע מחידוש סיבות רבות, אם אפשר להסביר הכל בסיבה אחת, ומעדיפים סיבה פשוטה על פני סיבה מורכבת.

אנשים יכולים לראות ניסים כל היום, והדברים כאילו לא נוגעים אליהם כלל.

מה אם כן קובע, את הקשרים הסיבתיים שבין העובדות - ברירות מחדל?! אז לאיזה תחום משייכים את הקשרים הסיבתיים, לתחום העובדתי או לתחום הפרשני?

ברור שהעובדות קיימות גם מבלי שהאדם יפרש אותן, אך ללא הפרשנות הן לא קיימות בתודעת האדם, ולא תהיה להן שום השפעה על מעשיו ואורחות חייו. לכן אנשים יכולים לראות ניסים כל היום, והדברים כאילו לא נוגעים אליהם כלל.

אם מסתכלים על העולם מתוך נקודת מבט חומרית-צרה, אי אפשר לתפוס את הנס. אדם שאינו מאמין בניסים, אינו יכול להגדיר שום תופעה כ"תופעה ניסית", כיוון שהקטגוריה הזאת אינה כלולה בהשקפת עולמו. הוא ימצא לכל תופעה הסבר טבעי, וימשיך הלאה בעיסוקי היום יום שלו, מבלי לומר שירה וכאילו דבר לא קרה.

לומר שירה

הרמב"ם בספרו "יד החזקה" כותב את הדברים הבאים:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות - בלט וכשוף (על ידי אחיזת עיניים); אלא כל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם! (ו)לא (על מנת) להביא ראיה על הנבואה.

היה צריך להשקיע את המצריים - קרע את הים והצלילן בתוכו; צרכנו למזון - הוריד לנו את המן; צמאו - בקע להן את האבן...

ואמנם, כאשר עשה משה את האותות במצרים, טענו החרטומים כי מדובר בלהטוטים. בשעה שהפך היאור לדם, מיד קמו החרטומים והראו שגם הם יכולים לעשות כן באמצעות להטוטים, ופרעה, כשראה כך, החליט להכביד את לבו ולא שמע אל משה. עד היום קמים פה ושם אנשים שמנסים למצוא דרכים להסביר את מה שקרה ביציאת מצרים - את הופעתו הפתאומית של עם בזירה הבינלאומית, ואת כל מה שנחקק בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל - על פי דרכי הטבע.

כאשר אסף אליהו את ארבע מאות נביאי הבעל וכל ישראל אל הר הכרמל, וירדה אש מן השמים אל המזבח שהכין (מלכים א' פרק יח), התפלל אליהו "ענני ה' ענני", ובתלמוד מובא: "אמר רבי אבהו למה אמר אליהו 'ענני' שתי פעמים? מלמד שאמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם." תמיד קיים החשש שאנשים ידחיקו את הנס שראו עיניהם.

בשעה שעלה סנחריב על ירושלים וביקש לכבוש אותה, התפלל חזקיהו המלך אל הקב"ה שיציל אותו, ואמנם בלילה מתו כל חייליו של סנחריב בשנתם, אך חזקיהו לא אמר שירה על הנס, שאילו היה אומר שירה היה העולם מגיע לתיקונו הסופי. וכך כתוב במדרש רבה שיר השירים:

"אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, והוא לא עשה כן ."

אדם שרואה נס, ולא מתעורר בו הצורך לומר שירה לקב"ה - כפי שעשו משה ובני ישראל בשעה שנבקע להם ים סוף - סימן הוא, שלא הכיר בנס במידה הראויה. גם השירה שאמרו ישראל על הים היתה חסרה. אילו היו שרים "ה' מלך" בלשון הווה, במקום "ה' ימלוך" בלשון עתיד, היתה ההכרה שלהם בנס מושלמת, והיה העולם מגיע לתיקונו הסופי.

ניסים במלחמת המפרץ

אני זוכר בזמן מלחמת המפרץ, איך שנפלו הסקאדים אחד אחרי השני. שלושים ותשעה טילים נפלו, ואנשים חולצו במקרים רבים מתוך מבנים הרוסים לחלוטין, כאשר רק ראשם מבצבץ מבין גושי הבטון האדירים. איך יתכן שהמבנים נהרסו שוב ושוב, ודיירי המקום לא ניזוקו?! הרוג אחד על שלושים ותשעה טילים זה לכל הדעות לא סביר. אך למרות הניסים שקרו, העולם המשיך לנהוג כמנהגו, והחיים המשיכו לזרום כמנהגם מימים-ימימה. מדוע? כיוון שללא האמונה אי אפשר לראות ניסים, פשוט אין את כלים הנדרשים, על מנת לתפוס התרחשות ניסית. רק אדם מאמין מסוגל להכיר בנס, ו"לומר עליו שירה", כלומר להודות בו.

במקום קולות שירה, שמעתי ברדיו איך דנים המומחים בשאלה איך יתכן שכמעט ולא היו נפגעים, הלא במלחמת אירן-עיראק גרם כל טיל סקאד ל-8-10 הרוגים בממוצע! אז חלק מהמומחים סברו שההבדל הסטטיסטי נובע מכך שבישראל אנשים ישבו בחדרים אטומים ולא הסתובבו ברחובות. בספר שכתב צלף אמריקני מלוחמי מלחמת המפרץ, הוא מעלה רעיון אחר: הסקאדים כמעט שלא גרמו לנפגעים בנפש, כיוון שהיו מיושנים והתפרקו עוד קודם הגעתם לקרקע, ואני תמהה על ההסבר הזה, הלא ההרס שנגרם למבנים היה עצום, אז מדוע לא נפגעו גם הדיירים? או לחילופין אם הטילים היו כל כך מיושנים ולא מזיקים, מה היה הדבר שפגע במבנים וגרם להרס העצום?

אדם שנתקל בעובדה שאינו מסוגל לתת לה הסבר התואם את השקפת עולמו, אינו מחליף בדרך כלל את השקפת עולמו, כיוון שהוא סומך על כך שמחר או מחרתיים ימצא הסבר מתאים. גם אדם שמאמין בהשגחה לא יחליף את השקפת עולמו אם יתקל בתופעה שקשה לו להסביר על פי אמונתו, כמו למשל הבעיה הידועה: איך זה שיש מקרים שצדיק ורע לו רשע וטוב לו. ברור שלא לכל עובדה אפשר למצוא הסבר באופן מיידי, ואין זה משנה באיזו השקפת עולם מאמינים. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, ואנחנו עומדים פעורי פה מול ההתרחשויות, אך ככל שחולף הזמן מתרבה ההבנה, וכל מה שצריך זה קצת סבלנות.

זו לא חכמה להאמין כשהכל ברור ומובן מאליו. המידה שבה אדם מאמין בהשקפת עולמו תלויה במידה שבה הוא מוכן לחיות עם הספקות וחוסר ההבנה, ולהמשיך הלאה. למה זה עובד כך? כיוון שזו לא הפרשנות שקובעת את השקפת העולם, אלא השקפת העולם היא שקובעת איך מתפרשות העובדות. נמצא אם כן, שהאמונה אינה מבוססת על ניסים, אלא היא שנותנת באדם את היכולת לראות ניסים. זה בשום אופן לא אומר שאמונה היא עיוורת - אדם חייב שתהיה לו סיבה טובה כשהוא מחליט לאמץ אמונה אחת על פני השניה - אך בכך כבר דנו במאמר "שבעים פנים לאמת" והסברנו שעדיפה השקפת עולם רחבה יותר ושם גם הגדרנו למה הכוונה.