ביום ראשון הקרוב יחול תשעה באב, יום אבל לציון חורבנה של ירושלים ושל שני בתי המקדש.
תמיד הטרידה אותי השאלה כיצד יתכן שלאחר כל כך הרבה שנים, עוד מבקשים מאתנו להזיל דמעות על החורבן. מה שהיה היה, ומי הוא שמסוגל לכאוב באמת את העבר? האם יתכן שדורשים מאיתנו לנהוג בצביעות ולהתענות ולקונן בבכי רק משום שכך נהוג?

והנה, חכמת הקבלה מסבירה כי אדם אינו יכול להכריח את עצמו לכאוב, לבכות או לשמוח. הקבלה מלמדת כי בתורה, ולמעשה בכל הספרים המכונים "קדושים", לא כתובה אף לא מילה אחת על המתרחש בעולם הזה. כל הספרים הללו מתייחסים רק לפנימיות האדם, למה שקורה בתוכנו. גם מאורעות היסטוריים כביכול המתוארים שם נועדו לתאר תהליכים ומצבים רוחניים שחווה האדם. סיפורי האבות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, כיבוש הארץ - כל אלה מתארים מצבים רוחניים. כל הדברים אכן התגשמו גם במציאות העולם הזה, שכן הקבלה מלמדת כי כל שורש רוחני נוגע גם בעולמנו. אך לענייננו הנוכחי, אין זה משנה.

אם כן, משמעותם העיקרית של בתי המקדש ושל חורבנם בוודאי אינה בקיומם הפיזי. השבוע ננסה לעמוד על פירושם של המושגים הרוחניים "בית מקדש" ראשון ושני, "חורבן", "גלות" ו"אבל".

כדי למנוע קשיים מיותרים בהבנה אחזור תחילה על כמה יסודות חשובים בחוכמת הקבלה.


מלמעלה-למטה, מלמטה-למעלה

חוכמת הקבלה מלמדת כי ככל שאנו משתוקקים למשהו, ככל שהדבר חסר לנו, כך הנאתנו מקבלתו תהיה גדולה יותר. כולנו מכירים זאת מהחיים; ככל שאני רעב יותר, כך ההנאה שלי מהסעודה גדולה יותר, וכך בכל דבר ודבר.

מטרת הבריאה היא שהנברא ירגיש את כל הטוב והעונג שהבורא רוצה להעניק לו. לשם כך, על האדם להכיר ולבחור באופן עצמאי את המצב שייעד הבורא עבורו. הבורא מעוניין לספק לאדם שלמות, ושלמות אמיתית אינה יכולה להיות פחות מאשר מצבו של הבורא עצמו. אם כן, מטרת הבריאה היא שהאדם ידמה לבורא.

מאחר ורצון הבורא הוא לתת ללא גבול וללא תנאי הוא ברא את הנברא כך שירצה לקבל, שירצה ליהנות. אנו רואים שהאדם הוא אנוכי מטבעו. אנו פועלים בכל רגע מתוך חישוב של "מקסימום תענוג במינימום מאמץ", אף במחיר פגיעה באחרים.

אך לא תמיד האדם היה במצב שפל זה. בעת בריאתו "יש מאין" היה הנברא באחדות גמורה עם הבורא, כמו שכתוב "הוא ושמו אחד". אולם המצב הזה לא התקיים מתוך בחירתו ורצונו החופשי של הנברא, וכאמור, גודל ההנאה ממשהו תלוי לגמרי בהשתוקקות לו.

לשם כך, החל תהליך של ירידה רוחנית מן המצב הנעלה של "הוא ושמו אחד", עד למצב הופכי לגמרי - מצב שבו הנברא מנותק לחלוטין מהבורא, ואינו מרגיש אותו כלל. הירידה הרוחנית הזו היא המאפשרת לנברא את המתנה הגדולה ביותר - חופש הבחירה.

כאשר הנברא בוחר מרצונו להידמות לבורא, לשוב לשורשו האלטרואיסטי, הוא מגדיל פי אין-סוף את תחושת התענוג לעומת המצב שבו הוא נברא.

ניתן אפוא לחלק את תהליך ההתפתחות הרוחנית לשניים: א. מלמעלה-למטה: ירידתה ההדרגתית של הנשמה ממרום גובהה עד למצב שבו האגו עוטף ומסתיר את מהותה האמיתית.

ב. מלמטה-למעלה: התעלות הנשמה דרך אותן המדרגות שבהן היא ירדה, וטיפוסה לעבר מצבה המושלם. העלייה נעשית מתוך השקעת מאמץ וברצון חופשי.


חורבן בית המקדש

ציון הדרך המשמעותי ביותר בתהליך ניתוק האדם מהעולם הרוחני (מלמעלה-למטה) נקרא "חורבן בית המקדש". ניתוק הקשר הפנימי בין הנשמה לבורא התרחש בשני שלבים: בשלב הראשון, הקרוי "חורבן בית המקדש הראשון" הפסיקה הנשמה לקבל הנאה משורשה, אך המשיכה לשמור עמו על קשר; ובשלב השני - "חורבן בית המקדש השני", נותק הקשר לחלוטין.

כנגד שני מצבים פנימיים אלה, שהתרחשו ברמת ההכרה של הנשמה, התגשמו בעולם הזה שני חורבנות בתי המקדש.

בעבור האדם המתעלה ברוחניות "חורבן בית המקדש" משמעו הרגשת שפלות טבעו האגואיסטי לעומת גדולתו של הטבע האלטרואיסטי. "תיקון החורבן" מתרחש כשהאדם מתאבל על הפער בין השניים.

מה פירוש "להתאבל"? הרי ודאי שלא מדובר בקריאות קינה ושבר או כל התנהגות חיצונית אחרת, הנעשית ללא כל הבנה על שום מה צועקים. האבל הוא צער המורגש מעומק הלב כתוצאה מהכרה בגדלות של הרוחניות. האדם מצטער כשהוא יודע מה הוא מפסיד בכל רגע שבו הוא לא נמצא בעולם הנאור; זהו צער המלווה בכמיהה מתמדת שתתקיים בי תכונת הנתינה, תכונת הבורא. כלומר, "צער על החורבן" זו כבר דרגה מסוימת של גילוי הרוחניות כלפי האדם. אך כל עוד יש הסתרה מוחלטת וחוסר הבנה בנוגע למהי רוחניות, כל זמן שהתאוות של החברה האנושית מסתכמות בכסף, בכבוד ובידע - לא ניתן לכנות זאת צער על הגלות הפנימית בה אנו שרויים.

צער פנימי אמיתי מביא לתיקון תכונות האדם. אם הצער לא מביא תיקון, סימן שמדובר בצער חיצוני ושטחי בלבד.


להרגיש את החורבן

את החורבן ניתן להרגיש רק מ"יתרון האור על פני החושך". כלומר, רק כשהאדם יודע מה הם האורות, הנצחיות, השלמות, ההשגה האינסופית, שליטה בכול, ויודע גם מהי משמעות ביטול טבעו האגואיסטי. כשהוא רואה הכול, זה כנגד זה, ומבין שהוא נמצא בחלק השחור במקום בחלק הלבן, אז הוא מרגיש שהוא שרוי בחורבן.

איך מגיעים למצב כזה? לשם כך ערוכה לפנינו חוכמת הקבלה. עיסוק בחוכמה מושך על האדם כוח רוחני הנקרא "אור מקיף", וזה מביא לו בהדרגה ציור של העולם הרוחני, הנעלה, וכנגדו מגלה לו את השפלות שבטבעו האגואיסטי.

משך ההיסטוריה עוברת האנושות תהליך ארוך ומלא ייסורים שמטרתו להביא לגילוי כי לא ניתן לספק את הרצון בצורה ישירה, שכן הלה רק גדל ודורש כפליים. לעומת זאת, על ידי חוכמת הקבלה ניתן להגיע לגילוי הזה בצורה אחרת, בכוח ולא בפועל. האור המקיף מספק ללומד את כל הגילויים הללו בפנימיותו, כך שהיעילות וזירוז הזמן הם לאין ערוך. עוד יותר מכך, כל גילוי של נפסדות האגואיזם מלווה כנגד גילוי של התענוגות האדירים שבאלטרואיזם, כך שהאדם מתקדם בשמחה מחיל אל חיל.
האור הכרחי לא רק לגילוי הרע אלא גם לתיקונו. יוצא שאפילו אם יגלה האדם את טבעו האגואיסטי כרע ומזיק בדרך הארוכה והקשה, עדיין לא יהיה זה גילוי כנגד האור, כנגד הטוב. הוא פשוט ישרה בתוך הצער של עצמו מבלי יכולת לקשור אותו לפתרון כלשהו. לשם הבנת הפתרון האדם זקוק לכוח האור המתקן, ולכן בכל מקרה נצטרך לבסוף לדרוש ולהשתמש באור.


בית המקדש הרוחני

מאז ימי חורבן בית המקדש השני, נעשתה מחיצת ברזל המבדילה בין העם לבין חוכמת הקבלה. מלבד יחידים בכל דור ודור, לכלל ישראל אין חיים רוחניים. גדילת האגו בכל אדם מהאומה הישראלית ובכללה, וכן גדילת האגו בכל העולם הביא לגלות מוחלטת, להסתרה מלאה של הרוחניות.

טרם החורבן קיים עם ישראל את התורה הן בגשמיות והן ברוחניות, אבל למעשה, כל הפעולות נועדו להזכיר לאדם את הקיום הרוחני, הפנימי, ולא להסתפק בפעולות הגשמיות. כל פעולה גשמית הזכירה את החובה לקיימה ברוחניות. אולם לאחר החורבן והירידה הרוחנית נשכחה המשמעות הפנימית של התורה ונותרו הפעולות הגשמיות בלבד. זהו המצב המכונה "גלות".

אם כן, לכל המנהגים, וביניהם גם לימי אבל וצום, ישנה משמעות פנימית עבור אלה המעוניינים בהתפתחות רוחנית, והיא היא העיקר.

בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" כותב בעל הסולם כי העיסוק של עם ישראל בפעולות חיצוניות במקום בפעולות פנימיות, בתיקונים, הוא שמביא לכל הצרות שבעולם:

"אם היו לפחות עובדי השם ית' עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מאין-סוף ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם. וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו. ואם גם עובדי השם ית' סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי לא אוכל להאריך בזאת".

חכמת הקבלה מובילה את האדם להבין מהו פירושו של חורבן, ומתוך הרגשת החורבן להגיע לבניית בית המקדש השלישי בתוך ליבו. אם האדם מתחיל להרגיש שהאגו הוא רע, שהבורא נעלם, שהרוחניות רחוקה ממנו אך יחד עם זאת משתוקק אליה כמו חולה אהבה, אלה הם סימני החורבן. מתוכם, מיד יתחיל להיבנות "בית המקדש השלישי", הוא גילוי הקשר הנצחי עם הבורא.

לחץ כאן למאמר המקורי