תורה וקבלה

כל כתבי התורה: תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד וכו', נכתבו בשפות שונות על ידי מקובלים שהגיעו לעולמות רוחניים. המקובלים כתבו במשך הדורות ספרי קבלה רבים בשפות שונות בהתאם לתקופה: בשפת התנ"ך, בשפת האגדה, בשפת הדינים וההלכות ובשפת הקבלה. בסך הכל נוצרו ארבע שפות כדי להביא לנו ידיעה על המציאות הרוחנית. אלו אינן ארבע דרכים שונות, אלא ארבעה סיפורים שמספרים על אותו נושא רק בצורה אחרת. הם מספרים רק על איך, באיזה אופן, לצאת לעולם הרוחני, ובאיזו צורה בנוי העולם הרוחני הזה. כל התורה נכתבה בכדי ללמד אותנו איך להוסיף להרגשת העולם הזה את הרגשת העולם הרוחני. כיצד להתקדם בו, לחקור אותו ולקבל את הידע הרוחני החיצוני הזה. כותב על כך בעל הסולם בספרו "פרי חכם": "פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, והאגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין." השפה הנוחה ביותר לדור שלנו היא שפת הקבלה. זו שיטת תיאור של מערכת העולמות הרוחניים, העליונים, ודרך ההשגה שלהם. זו שפה גלויה, שפה טכנית. ביתר השפות קל יותר לדמיין ציורים גשמיים במקום להתמקד בהשגה הרוחנית. שפת הקבלה מרחיקה את הקורא מן המכשלה הזו עד כמה שאפשר. בכך היא עוזרת לו לשמור על "לא תעשה לך צלם ותמונה". כל הספרים האחרים של התורה, מדברים על אותו נושא שהקבלה מדברת עליו, רק בשפה אחרת. אבל הדרך היא אחת, ישנה הוראה אחת שכתובה בארבע שפות. השפה הבטוחה ביותר, עבור הדור שלנו, בכדי שלא נטעה, היא שפת הקבלה. שפת הקבלה הנקייה הופיעה בפעם הראשונה על ידי האר"י הקדוש. בדורות הקודמים השיגו המקובלים את אותה מטרה בעזרת השפות האחרות. כל הספרים הקודמים נכתבו בשפות אחרות, כי לנשמות ההן לא היה צורך במשהו אחר, הם לא נזקקו לשפה אחרת. במשך מאות שנים, למדו המקובלים את אותו תלמוד. הם הבינו דרכו את התכונות של המערכות הרוחניות, המלובשות במה שמתואר שם. הם לא למדו אותו כאוסף חוקים משפטיים, אלא ראו בו את העולמות הרוחניים. בכל דור נולדים מקובלים, שכותבים בשביל הנשמות של דורם. ספר הזוהר חובר במאה השלישית לספירה והוא כתוב בשפה הדומה לשפת האגדות. פירושו של בעל הסולם מאפשר לנו להבין אותו היום. הוא מסביר אותו בשפת הספירות, וללא הפירוש הזה לא היינו מסוגלים להבין מה מוסבר שם. יש מספר שפות בקבלה כי התפתחות הנקודה שבלב היא הדרגתית. הנשמות חוזרות דור אחר דור. בכל דור באות נשמות יותר גסות עם נסיון חיים קודם, עם עוד סבל ומטען רוחני. מהאדם עצמו זה נסתר, אבל זה קיים בתוך הנקודה שבלב. לכן יש לכל דור שפה שונה להבנת הקבלה, לפי מבנה הנקודה שבלב של הנשמות שיורדות באותה תקופה. מוסבר בזוהר שהתפתחות האנושות מתחלקת ל - 6000 שנים. לאורך התקופה הזו עוברות הנשמות, בכל דור, תהליך התפתחותי רציף. בסופו של התהליך מגיעות כל הנשמות למצב הנקרא "גמר תיקון". זאת אומרת, להתעלות הרוחנית הגבוהה והשלמה ביותר. ב - 2000 השנים הראשונות באו לעולם נשמות זכות וגבוהות, שלא היו צריכות שום הוראה כדי לפתח את מה שהוטל עליהן, את הנקודה שבלב, ובאמת ב - 2000 השנים הראשונות היו קיימים בעולם הזה אנשים שלא נזקקו לתורה. ב - 2000 השנים השניות הם היו צריכים תורה במידה מסוימת, לכן כתב מקובל, שנקרא "משה רבנו", את מה שהשיג וקרא לזה "תורה", ספר החומש שלנו. הוא כתב אותו בלשון מיוחדת. התורה כולה היא השמות הקדושים. התורה מדברת רק על עולמות רוחניים ומה שקורה בהם. לנו נראה שמדובר על סיפורים היסטוריים ואמנם התופעות שמסופר עליהן קרו גם בעולמנו, אבל בעצם נכתב שם בעיקר על דרגות רוחניות, על כוחות ועולמות רוחניים. מה שקורה בעולמות העליונים מתרחש גם בעולמנו. אולם סיבת כתיבת הספרים הייתה לעזור לנו להגיע למציאות העליונה, ולא בכדי לתעד מאורעות היסטוריים. הם נכתבו בשבילנו, כי מטרת הבריאה היא לברוא את האדם כך שיתגלגל בעולם הזה, עד שבאחד מגלגוליו יפתח את הנקודה שבלב, ולתוכה יכנס כל האור המקיף המיועד לו. עד שהאדם לא ישיג את זה, הוא יצטרך להמשיך להתגלגל ולהתקדם לקראת המטרה הזו. בעולמנו מתבטא היחס בין הכוחות הרוחניים במערכת היחסים שבין אנשים לבין חבריהם, ובינם לבין חפצים וכוחות הטבע. לכן סיפרו המקובלים על פעולות של כוחות רוחניים בשפת הגמרא והתלמוד, שבהן מדובר כביכול על נזיקין, על יחסים בין אנשים, על היחס בין האדם לעולם, כאילו מדובר על העולם הזה. בעצם הכוונה היא בעיקר לעולמות הרוחניים. זו שפה שמותאמת למתחילים. בשלב יותר מתקדם הם מורידים את לבושי המילה, ורואים את התוכן הפנימי שלה. אז מתחילים להבין בצורה ישירה על מה מדובר. למרות שלא מרגישים את השורש, מבינים את הכוונה. בשלב מתקדם עוד יותר משיגים המקובלים את השורש הרוחני ומתגלה בפניהם כללות התמונה, על כל פרטיה. למה צריך תורה - כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". פירושו: במידה שאדם מרגיש שיש לו יצר רע, אגואיזם, מותר לו לנגוע בתורה ולקחת אותה כתבלין. רק בשביל זה ניתנה התורה, לא בשביל לשבת וללמוד ללא מטרה. מי שלומד תורה כדי לשפר את עצמו, כדי לתקן את עצמו, מגיע לזה שמתחיל לראות מה עליו לעשות. הכוונה הזו, מה אני רוצה מהתורה, מה אני רוצה מהספר שאני לומד בו, היא ההופכת את הספר הזה, לתורה, או לחכמה. מה שנקרא: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". כלומר, אם אני ניגש לספר כדי להתעלות מבחינה רוחנית, אז בשבילי הספר הזה נקרא תורה, ואם אני ניגש לאותו הספר בכדי ללמוד חכמה, אז בשבילי הוא רק חכמה. לפי זה נקרא הלומד "גוי" או "יהודי". מידת הדרישה הפנימית שלי היא שקובעת כמה כוח אני מקבל ובאיזה קצב אני מתקדם לתיקון. בהקדמה ל "תלמוד עשר הספירות" כותב בעל הסולם שמי שלומד נכון מגיע לרוחניות תוך שלוש עד חמש שנים. הכוונה היא שאם אתה לומד בכוונה הנכונה, אז אתה עובר "מחסום" שנמצא בין העולם הזה לעולם הרוחני, ונכנס לגילוי פנים, מגיע לאור. זה נקרא "סימן יפה". אם אתה לא מגיע לזה, סימן שהתרשלת באיכות היגיעה או בכמות היגיעה. לא נתת כמות יגיעה מספקת. זה לא כמה למדת, אלא הכוונה היא האם אתה עסוק בזה, האם אתה נמצא בחיסרון לזה. אם הגעת לרצון הזה, אז אתה יכול לקבל רוחניות. רק אז אתה מגיע לכך שנפתחים לך השמים ואתה נכנס גם לעוד עולם, לעוד מציאות, לעוד מימד. אתה מגיע לזה על ידי הלימוד הנכון של התורה. הדף מובא מאתר בני ברוך התנועה להפצת חכמת הקבלה בקישור:http://www.kabbalah.info/hebkab/beginers_guide/tora_kab.htm