בעייתיות בהגדרה
ההיסטוריון הגרמני ולהאוזן היה הראשון, כך מקובל לחשוב, שטבע את הביטוי "הלניסטי", "הלניזם", "הלניזציה" כביטוי המציין, אולי, ביקורתית, את העוקצנות בניסיון לשלב בין התרבות ההלנית (היוונית) לבין זו הברברית, כאשר הכותרת המשותפת היא דווקא הלנית (הלניזם). התרבות ההלניסטית מהווה איפוא מושג רחב מאוד, מורכב, סותר לעיתים, של מסגרת ציביליזציונית האוצרת בתוכה מזיגה (סינקרטיזם) בין התרבות ההלנית לתרבות הברברית. התרבות ההלנית שיקפה מטען עצום של מהויות, גישות, שפות, אורחות חיים ועוד. היווני כינה את אדמתו בשם "הלאס", ומכאן נולדו גדריה של תרבות הלאס, התרבות ההלנית. זו, מטעמים פוליטיים, חברתיים-כלכליים ודתיים-תרבותיים, מתחה קו של שוני "ברור" בינה לבין שאר התרבויות, המסוייגות וה"נחותות". להן קראה התרבות ההלנית בשם "התרבות הברברית". ובשלב מאוחר, למן שלהי המאה הרביעית לפנה"ס, החלו שתי התרבויות להתמזג לאחת.
היסטוריה
חלומו של אלכסנדר
פסלון ארד של אלכסנדר על סוסו בוקפלוס
בשנת 336 לפנה"ס יצא אלכסנדר ממקדוניה, אזור שאופיין בפי ההלנים כברברי, אך אימץ את התרבות ההלנית בעקבות יוזמות אביו של אלכסנדר, המלך פיליפוס השני. תוך שלוש עשרה שנים השתלט על כל הממלכה הפרסית, עד הודו במזרח, והקים ממלכה חדשה, הלנית על-פי מאפייני שליטיה. על אף שאלכסנדר יצא לקרב בשם המלחמה של התרבות ההלנית בזו הברברית, הוא נחשף לתרבות המקומית, המזרחית, הוקסם ממנה, ובלבו גמלה החלטה להקים את ממלכתו על אושיותיה של תרבות חדשה, מסונתזת, סינקרטיסטית-ממוזגת, אשר תמזג בין תרבות ה"מערב" לתרבות ה"מזרח", היא התרבות ההלניסטית.
דרכו ושיטתו להגשמת החלום התבטאו, בראש וראשונה, בדוגמה אישית שנתן אלכסנדר לקציניו ולחייליו ולאחר מכן בשורת הוראות ותקנות כדי שאותה תרבות תיווצר, תתפתח ותיקלט על ידי תושבי ממלכתו. ראשית על ידי נישואי תערובת עם בנות הסביבה, כשהוא עצמו נושא את רוקסן, בת לאחד השבטים בבקטריה שנית, על ידי הקמת צבא משותף המורכב מהלנים ומברברים. שלישית, על ידי אימוץ מינהגים מקומיים כמו לבוש, מאכלים ואורחות חיים. רביעית, הקמת ערים שבהן הושיב מקדונים, יוונים ומקומיים. חמישית, יצירת קשר וגשר ממשי בין יוון לבין המזרח על ידי הקמת ערים גדולות, ובעיקר ערי נמל כמו אלכסנדריה שבמצרים ואלכסנדרטה שבצפון סוריה, שאמורות היו לשמש מרכזי מסחר בין "מזרח" ל"מערב" ומוקדי תרבות משותפת. כן הורה להקים גשרים על נהרות, לכבוש דרכים, לכרות תעלות וכל זאת כדי להיטיב עם המקומיים.
מהסתייגות לקבלה
האימפריה שהשאיר אחריו אלכסנדר הגדול
מותו הפתאומי של אלכסנדר ב-323 לפנה"ס, והוא בן 33 שנה בלבד, רק בתחילת מימוש חלומו – ממלכה ותרבות מאוחדת – והעובדה שלא הכין והכשיר יורש ראוי שישלוט על ממלכתו העצומה וימשיך את מפעלו, הביאו לכך שהממלכה הגדולה התפצלה בין מספר "יורשים" ("דיאדוכים") – מפקדי צבאו, ושביניהם התנהלו מאבקים קשים. נתונים אלה, לצד הסתייגותם המתנשאת, האליטיסטית, של קציני הצבא הבכירים מחלומו ה"מוזר" של אלכסנדר כבר בחייו, גרמו לכך שהסיכוי למימוש התרבות הממוזגת, ההלניסטית, ישאף לאפס. ההיסטוריה התנהלה בצורה קצת שונה. המציאות, ובעיקר נוכחות רופפת משהו של גורמים הלניים בתוך אוכלוסייה ברברית עצומה, תפחה על פני כל המתנשאים למיניהם, ואט-אט נקלטה התרבות ההלניסטית במזרח. ראשיתה של זו, כאמור, במפעלי אלכסנדר, אך עיקרה בתנועת הגירה מקיפה של יוונים ממקצועות כמו פקידים, סוחרים, חיילים, אומנים ועוד, ששטפה את המזרח. הללו השפיעו על המקומיים והושפעו מהם בתחומים שונים: שפה, אורח חיים, תרבות, דת ועוד, וכך קמה והתפתחה התרבות החדשה, ההלניסטית, בשתי הממלכות ההלניסטיות שקמו במזרח: הפטולמאית (תלמית) במצרים והסלאוקית בסוריה.
המלך ההלניסטי של מצרים, תלמי הראשון (סוטר), ראה כמשימה רבתי לפניו ליוון את מצרים. לצורך זה הזמין לארצו סופרים ומשוררים, ציירים, מלומדים והוגי דעות והעמיד לרשותם תקציב גבוה וכן מוסדות ומתקנים כגון ספריה, גן בוטני ואפילו מצפה כוכבים. תרבות זו נקלטה, מטבע הדברים, בקרב שכבות האריסטוקרטיה המקומיות, שהיו בעלי עניין להיחשף לתרבות של השליט, ועם הזמן חלחלה התרבות אף לשכבות עממיות יותר. במשך כמה מאות שנים שלטה תרבות זו, וניתן לומר שלא מעט מחלומו של אלכסנדר הפך למציאות. השפעת התרבות ההלנית על האוכלוסייה המקומית נבעה בכלל מהסיבות הבאות: הערצת תרבות השליט החזק; מקדמי גירוי רבים בתרבות ההלנית, כגון הפעילות הגופנית; העדר מגמה מאלצת של כפיית ההלניזם; חשיפה הלנית לתרבות המקומית; קווי דימיון מסוימים בין חלק ממאפייני שתי התרבויות.
חיי החומר
המישור הממלכתי
מטבע כסף עם דיוקנו של אנטיוכוס הראשון - ראשון מלכי בית סלאוקוס
מוצאם של שליטי בית תלמי ובית סלאוקוס היה כידוע יווני ומקדוני, אולם במרוצת הזמן גיבשו שליטים אלה אופי מזרחי שהתבטא, בין השאר, בעקרונות הבאים:
- המלוכה היא אבסולוטית, מוחלטת. המלך נחשב לראש ועליון, אשר חוקיו ותקנותיו מחייבים כל פרט בממלכה. המלך והממלכה נתפשו כאחדות אחת ועל כן קרקעות הממלכה והנכסים בכלל שייכים למלך. המלכים ההלניסטיים השתלטו גם על נכסי המקדשים ופיזרו מתנות קרקעיות לכל מי שתמך בהם. מכוח האבסולוטיזם נבעה סמכות ההתערבות של המלך בכל הנוגע והמתרחש בשטח מלכותו. הדבר בולט בעיקר בעובדה שענפים מסוימים הפכו למונופול של בית המלוכה: הפקת בשמים, הפקת מלחים, הכנת שמן, תעשיות אריג - ומסחר בכל אלה. אימוץ האבסולוטיזם המלכותי נועד גם לאחד את היוונים עם המקומיים ולהקל בכלל על שליטת המלכים ההלניסטיים.
- המלוכה מקבלת קדושה מיוחדת והמלך נחשב לאל. כתוצאה מכך כל חוקיו מקודשים והוא תובע מנתיניו ציות מוחלט ואף פולחן אישי לכבודו. האלהת המלך, מה שנחשב לחטא נורא ביוון, המציאה לשליטים את הצידוק לעצם שלטונם. באופן זה נוצרה גם הגנה טובה מפני ניסיונות מרידה והשתלטות - לא שלא היו כאלה - המורד במלך זוהה כמורד באלוהות.
- המלך הקיף עצמו בעוזרים וביועצים מקרב האצולה. אלה השתייכו למועצה מלכותית, שחבריה נקראו בשם "רעי המלך", כשכל אחד מהם היה אחראי לתחום רחב בניהול ענייני הממלכה. "רעים" אלה כבר לא היו "אחי" המלך, בני האצולה, כפי שהיה מקובל פעם ביוון, אלא שרים ופקידי ביורוקרטיה התלויים בחסדי המלך.
- בית המלוכה הפעיל מנגנון מורכב של פקידים מומחים בתחומים שונים כמו כלכלה, צבא, דת ותרבות. המלך עמד בראש הפירמידה ומתחתיו מאות רבות של פקידים, אנשי מקצוע בכירים וזוטרים, אשר עסקו בנושאים שונים כמו גביית מסים, פיקוח על המסחר, ניהול מקדשים ועוד. למערכת כזו קוראים בשם ביורוקרטיה.
- הגוף המסורתי של ה"אקלסיה" (אספת העם) המקדונית, בעלת סמכויות מסוימות בענייני הורשת השלטון ושיפוט במקרים חמורים של בגידה, פסק מלהתקיים.
- הצבא חדל מלהיות מיליציה עממית מקדונית, והיה לגוף מקצועי של שכירים ממקומות שונים.
ההתמזרחות של מוסד המלוכה לא תמיד לוותה בתמיכת האצולה ההלנית. ניסיונותיו של אלכסנדר לסגל לאנשי חצרו תלבושות מלכותיות פרסיות ובעיקר את טקס ההשתחוות הפרסית ("פרוסקינסיס" ביוונית) נתקלו בתגובות חריפות של האריסטוקרטיה.
בתקופה ההלניסטית מתפתח מושג שנקרא בשם "טיכה" (tyche). משמעו גורל מחד והכוונה (השגחה) אלוהית מאידך. הביטוי נפוץ בשעה שהתמסד פולחן השליט במזרח ההלניסטי. מייסדי הממלכות ההלניסטיות, ה"דיאדוכים" המפורסמים, ייחסו לטיכה את הגשמת חזונם הפוליטי.
המישור העירוני
תפקיד חשוב ומשמעותי בהתפתחות התרבות ההלניסטית ובהפצתה מילאו הערים היווניות, כשלוש מאות וחמישים במספר, שנוסדו ברחבי הממלכות ההלניסטיות. עיר הפוליס ההלניסטית הייתה למעשה תו-הצורפים של התרבות ההלניסטית. מדובר בפועל יוצא של מדיניות המלכים ההלניסטיים לעודד, מטעמים מובנים, גלי הגירה של יוונים מחצי האי הבלקני. הללו קבלו נחלות קרקעיות ושורה של פריבילגיות, ועם הזמן קמו ערים במוקדי הגירתם הנרחבת במזרח. הללו היוו משען חשוב לתרבות ההלניסטית ולבתי המלוכה ההלניים שבמזרח, ועל כן יכולים היו לתבוע זכויות רבות.
ערים אלו קמו במתכונת של ערי הפוליס שביוון, בתוך ערים מקומיות או לידן, כשלעיתים חלה התמזגות בין העיר המזרחית לבין הפוליס. על פי רוב זה התרחש לאורך חופי הים או נהרות, או דרכי מסחר, ולעיתים כמושבות של חיילים משוחררים, הלניים ומקדוניים. מפורסמת במיוחד היא אלכסנדריה שבמצרים, ובארץ ישראל – אשקלון, אפולוניה או עכו (שנקראה פטולמאיס). את אלכסנדריה הקים אלכסנדר הגדול ובית תלמי הפך אותה לעיר ממלכתו. מייסד העיר, תלמי הראשון ("סוטר"), הקים אותה על מנת שתתחרה באתונה ותשחק את חשיבותה. העיר נבנתה בצורה מסודרת ומאורגנת מאוד, כשהרחובות יוצרים פסיפס של כבישי אורך ורוחב, על-פי העיקרון האדריכלי של היפודאמוס, ומכאן המונח: "בניה היפודאמית". העיר הורחבה והתפתחה והוקמו בה מקדשים לאלים היווניים והמצריים גם יחד.
שיחזור של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה מסידרת הטלוויזיה הבריטית "קוסמוס" של
קרל סייגן. בספרייה היו יצירות מזרחיות והלניות גם יחד.
אלכסנדריה התפרסמה בשני מוסדותיה החשובים: הספריה, שרוכזו בה יצירות יווניות ומזרחיות, למעלה מ-200,000 חיבורים (שעברו אחר-כך את המיליון), ובה עבד, למשל, המשורר הנודע קאלימאכוס, והמוזיאון, בו ישבו חוקרים מכל העולם שעסקו במקצועות מדע שונים. המוזיאון נוסד בשנת 280 לפנה"ס. במוסד זה למדו ולימדו בשיטה האריסטוטלית, שתמציתה – הסתכלות ובחינה מדוקדקת של עובדות. בין תחומי הלימוד נמצאו המתמטיקה, הגאוגרפיה, ההיסטוריה, האנאטומיה ועוד. במוזיאון עסקו במחקר וכן התקיימו בו הרצאות ודיונים על נושאים שונים ומגוונים.
ערי הפוליס במזרח, כאמור, נבנו במתכונת ערי הפוליס הקלאסיות שביוון. זה התבטא, בין השאר, בכך שהותר לה לנהל את עניניה הפנימיים כמו מדיניות, חקיקה, מינהל, כספים, חינוך, דת ותרבות באופן אוטונומי. היא קיימה מוסדות משטר ומינהל כגון: מועצה שנקראה ("סינדריון" או " גירוסיה"), אספת עם ("אקלסיה") וכן חבר אזרחים שניהל את ענייני העיר. בעיר פעל מרכז עירוני פולחני בשם "אקרופוליס", מרכז מסחרי וכלכלי בשם "אגורה", מרכז תרבותי בשם "תיאטרון" (ששימש אף כמקום לכינוס האזרחים) וכן מרכז חינוכי ספורטיבי ומוסיקלי בשם "גימנסיון" וספורטיבי-צבאי בשם "אפביון".
ברם, בשונה מעיר הפוליס הקלאסית ביוון, הייתה עיר הפוליס במזרח כפופה למרותו המוחלטת של המלך. המלכים קבעו את מקום העיר העתידה להפוך לפוליס ואת ממדיה, הם שהזמינו ועודדו יוונים להתגורר בה, הם שהחליטו איזו עיר או איזו מושבה תהפוך לפוליס והם שקבעו את מגילת הזכויות של עיר הפוליס. הפקידות הבכירה של עיר הפוליס חייבת הייתה לקבל את אישורו של המלך לצורך תיפקודה. מעיר הפוליס נשללה הזכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית. עיר זו הייתה מעלה מסים למלך וזה פיקח על הנעשה בה על ידי פקיד בשם "סטרטגוס". העיר התבקשה להעמיד לרשות המלך בעת הצורך יחידות צבא, היו ערים שהוצבו בהן חילות מצב מלכותיים והיו ערים שזכות הטבעת מטבעות נשללה מהן והמלוכה הייתה מפקחת על המשק הכלכלי שלהן דרך מטבעותיה היא. כמו כן התקיים בכל עיר פוליס פולחן רשמי של המלך. בעוד שבתקופה היוונית הקלאסית נהגה חקיקה עצמאית בכל עיר ועיר, נפוצו בתקופה ההלניסטית חוקות מפורסמות, והללו אומצו על ידי ערי הפוליס החדשות.
הנה כי כן התנדנדה עיר הפוליס במזרח בין ריבונות מוגבלת לבין תלותיות במלוכה. בשונה מבית תלמי המצרי, זה שייסד רק פוליס אחת במצרים (והכוונה לאלכסנדריה), הרבה בית המלוכה הסורי-הסלאוקי להקים פולאייס (ערי פוליס). סלאוקוס הראשון "ניקאטור", מלך סוריה הסלאוקית, ייסד ערים רבות, כש-16 מהן נקראו בשם "אנטיוכיה" על שם אביו. 5 פולאייס נקראו בשם "לאודיקיאה" על שם אמו, 4 על שמות נשותיו ועוד. אובססיבי עירוני כמותו היה אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס". אנטיוכיה הייתה הגדולה מבין ארבע הערים הראשיות של צפון סוריה - סלאוקיה, לאודיקיאה ואפאמיה - ואוכלוסייתה מנתה בסוף המאה הראשונה כ-300,000 נפש.
הגורם ההתיישבותי
מקדם הלניסטי חשוב, אם כי שלא לשמו, היה פרק ההתיישבות ההלנית במזרח. בעניין זה נציין שני סוגי התיישבות: קאטויקיה וקלרוכיה.
הראשון היה מושבה צבאית, שאוכלסה על ידי לוחמים הלניים ומקדוניים, לעיתים בשירות פעיל, לעיתים מגוייסים לצורך ההתיישבות ולעיתים חיילים משוחררים. בכל מקרה הוקמו מושבות אלו בנקודות אסטרטגיות מחד ובעייתיות מאידך. המושבה אמורה הייתה לתת פתרונות צבאיים לבעיות ביטחוניות בשעה שהמלוכה דרשה זאת. יודגש כי לא הוקמה ולו קאטויקיה אחת ללא יוזמתו ואישורו של המלך ההלניסטי - הסלאוקי או התלמי. המתיישבים זכו בקרקעות, בבתים, פטור כלשהו ממסים, קבלת תמיכות ממלכתיות. המושבות הצבאיות שימשו בסיס שליטה לבית המלוכה, העניקו מאגר של כוח אדם מינהלי למלוכה, התמודדו עם בעיות ביטחוניות, אבטחת תנועה בדרכים חשובות, וממילא שימשו מוקד להפצת התרבות ההלניסטית. המתיישבים הצבאיים הקימו במושבה גימנסיון, לא רק כמוסד חינוכי לנוער, אלא גם כמרכז חברתי לבוגרים יותר ואף לקשישים.
הקלרוכיה אף היא הייתה מושבה בעלת זיקה צבאית. מקור המילה ביוונית "קלארוי" שפירושה מזל, גורל. מדובר היה בשטחי קרקע בהם זכו תושבי עיר הפוליס תמורת שירותם הצבאי. הקרקעות עובדו על ידי אריסים ושכירים והיוו את העורף החקלאי של המרכז העירוני.
יש הגורסים כי הקאטויקיה איפיינה את סוריה הסלאוקית ואילו הקלרוכיה את מצרים התלמית.
הכלכלה ההלניסטית
התקופה ההלניסטית מציינת במידה לא מעטה את העברת המשקל מיוון למזרח. בתקופה זו הפכו הממלכות ההלניסטיות במזרח, מצרים וסוריה, למערכת מסחרית אחת גדולה, כשבראש מתבלטת אלכסנדריה במצרים, ומשנית לה אנטיוכיה שבסוריה. אלכסנדריה הייתה לא רק עיר מסחר בינלאומית, דרכה עברו מוצרים כמו פפירוסים, תבואה, זכוכית, בשמים ומלחים למערב אגן הים התיכון, אלא גם מרכז ייצור מלאכתי ותעשייתי.
העברת מרכז הכובד למזרח, ובכללו צמיחת ערי הפוליס וגלי ההגירה מיוון למזרח, הגבירו מאוד את הביקוש למוצרים ולסחורות, ובגבור הביקוש גבר הייצור, הן בשדה והן בעיר. ביקוש זה הביא להתפתחויות טכנולוגיות, בבחינת מדע שימושי, שכללו שיטות בתחום החריש, הזריעה, הקציר, הזיבול, ההשקיה בחקלאות ושיפור משמעותי במלאכת הזכוכית, הקדרות, המתכת ועוד.
הכלכלה ההלניסטית היטלטלה משהו בין יסודות של אחדות מכאן ופיצול מכאן. מסימני האחדות נציין את ה"קוינה" – הלשון המשותפת שהתפתחה במזרח ההלניסטי מאז ימי אלכסנדר הגדול; קלות יחסית של מעבר עובדים ממקום תעסוקה אחד למשנהו; התפתחות מוסדות שביטאו שיתוף ואחדות, כמו למשל הענקת זכויות אזרח לזרים; התטשטשו הגבולות בין הערים השונות. כך למשל הענקת "פרוקסניה" – סטטוס שמקבל אזרח פוליס מסוימת מפוליס אחרת כדי לייצג את ענייני האזרחים שלה בעירו; הענקת "איסופוליטיאה" – אזרחות להלכה, בבחינת מעין ברית בין "ערים תאומות", מה שעולה, למשל, מהתיבה "ולרשום את הירושלמיים כאנטיוכיים" בכלל ניסיון הרפורמה ההלניסטית של יאסון בירושלים (175 לפנה"ס); מוסדות דומים בין ערי הפוליס, כגון גימנסיון, תיאטרון, סינדריון ועוד.
מסימני הפיצול אפשר לציין את הבידול האתני בין יוונים ומקדונים לבין ברברים; בין ברברים שהשתלבו בתרבות ההלנית לבין אלה שלא השתלבו; פיצול בין שתי שיטות כלכליות: היוונית שהתבססה על משקי בית קטנים, אגרריים ומלאכתיים, שמכרו במישרין את התוצרת לצרכן הפרטי וכן מערכת של מסחר מקומי ובינלאומי. משק זה אופיין על ידי העדר ריכוזיות. מולו פעל המשק המזרחי המסורתי שנשלט על ידי מוסדות ריכוזיים כמו מלכים או מקדשים, שפעלו על בסיס מונופולין.
להיות הלניסטי
ממוצא לחינוך
על פי התפישה היוונית הקלאסית, הלני (יווני) הוא מי שנולד להורים הלניים. בתקופה ההלניסטית חל שינוי משמעותי בהגדרה, כדברי איש הרוח איסוקרטאס: "להיות הלני אין זה עוד עניין של מוצא, אלא של נטייה, ומי ששותף לחינוך שלנו ראוי להיקרא הלני, יותר ממי ששותף לנו במוצאו". לכאורה, אין משפט זה אמור לחולל איזושהי סערה במחשבה, בתפישה, אלא שמסתתר מאחוריו שינוי של ממש בתפיסה. ומדוע? היוונים, ההלנים, התייחסו אל הברברים כאל נחותים, ועל אף שקמו ממלכות הלניסטיות והחלה להתפתח תרבות הלניסטית, עדיין הגדירו עצמם היוונים והמקדונים במזרח כהלנים בעלי שיוך מכובד, בעוד שהמקומיים, הברברים, נחשבו לנחותים.
המימוש והחידוד של עקרון ההתנשאות בא לידי ביטוי בחינוך ההלני, זה שהכשיר את בן עיר הפוליס ביוון הקלסית להיות אזרח, לשרת את העיר בתפקידים ראויים בשגרה ולשמש כלוחם ואף כקצין בימות חירום ומלחמה. החינוך היה כה חשוב ליוונים, עד כי התפארו ואף מימשו את המשפט, כי בהעדר מוסדות חינוך הלניים, לא יכולה העיר לתפקד כפוליס, והיא נעדרת כל קטגוריה של פוליס.
הקמת הממלכות ההלניסטיות במזרח שינתה, בהדרגה כמובן, מקצה-לקצה, את תפישת החינוך היווני. בממלכות רבות צמחו ערי פוליס, והללו, ממש כביוון הקלאסית, ניסו לקיים את מערכת החינוך המסורתית והוותיקה. אלא, שהמציאות השתנתה: העיר לא נותרה עוד עצמאית כבעבר ונעשתה תלויה במלך, ולמלך היו גם תוכניות בתחום התרבות ההלניסטית, הממוזגת, הסינקרטיסטית. זאת ועוד, למרות גלי ההגירה מיוון למזרח מעולם לא הפכה האוכלוסייה היוונית והמקדונית לרוב. זו המשיכה להיות מיעוט בתוך רוב מקומי גדול, ומכיוון שכך, לא הייתה כל ברירה, אלא לפתוח, בהדרגה ובביקורתיות, את המוסדות הקלאסיים, ובכללם המוסדות החינוכיים, גם לציבור הברברי. וודאי שלא מדובר היה בכל הציבור המקומי. נוצר, בנקודה זו, מעין גשר מעניין בין המקומיים שמחד יכלו ומאידך רצו להתחנך בחינוך הלני ובין ההלנים עצמם. הראשונים נמנו על השכבות האריסטוקרטיות המובילות והמנהיגות את הציבור המקומי, שרצו "להתחכך באבק כוכבים", כמקובל ביחס הקלאסי בין כובש לנכבש לאורך ההיסטוריה - כלומר להתקרב לשלטון, והשלטון, מבחינתו, היה מעוניין בחיזוק הקשרים עם האריסטוקרטיה המקומית. הרי פתיחת הדלת להתחנכות המקומיים במוסדות ההלניים.
היות, כאמור, שעל מנת להתקבל לשורות אזרחי העיר ולמלא בה משרות ציבוריות, חייב היה בן העיר להתחנך בחינוך הלני, אף ברברי שהתחנך במוסדות אלה זכאי היה להימנות עם החוג ההלני כאזרח מן השורה. ההגדרה של איסוקרטאס אמרה במלים אחרות, כי אף ברברים זכאים להתחנך במוסדות הלניים, יקרים ויוקרתיים ככל שיהיו.
הגדיל מאיסוקרטאס פילוסוף אחר, ארטוסתנס, שהתפרסם בעבודתו בספריה של אלכסנדריה. הלה טען בכלל כי אין כל בסיס להבדל בין יוונים לברברים, ויש להתייחס אליהם כאל בני אדם, מהם טובים ומהם רעים. תמונה המשקפת גישה זו משובצת בזיקה לרפורמה ההלניסטית של יאסון בירושלים, כשלמתחנכים בגימנסיון חשובים היו יותר הכיבודים ההלניים מאשר ייחוסי האבות.
אין לדעת בבירור האם עיר הפוליס ההלניסטית הקפידה, קלה כחמורה, על מערכת החינוך היוונית, בכל מקרה מדובר על מערכת חינוך מורכבת, שראשיתה ב"דידאסקליאום" – בית ספר יסודי לגילאי 14-7, אשר בו הקנו את יסודות המוזיקה – האמנויות החופשיות והגימנסטיקה – הפעילות הגופנית, שבמרכזה בלטה ההיאבקות. בין הגילאים 14 ל-16 התחנכו הנערים ב"גימנסיון", שהיה מוסד מרכזי לחינוך, ושמקורו במילה "גימנוס", כלומר עירום, ומכאן ש"גימנסיון" הוא תרגיל שלמענו מתערטלים. הפעילות הגופנית בגימנסיון, זו שהרכיבה כמחצית שעות הלימוד, התבצעה בעירום מוחלט, וכללה את ענפי האימון הבאים: היאבקות, איגרוף, פאנקרטיון (שילוב של איגרוף והיאבקות), ריצה, קפיצה למרחק, הטלת כידון וזריקת דיסקוס. הנערים התחנכו, התאמנו והתחרו בהדרכתם של מאמנים ומורים מקצועיים, כאלה שרשויות העיר שכרו במיוחד. הגימנסיון נוהל על ידי פונקציונר – ה"גימנסיארכוס" – פקיד שנבחר על ידי ציבור האזרחים לשנה אחת, כשרוב הוצאותיו מתוקצבות על ידי הרשות העירונית. בגימנסיון, כמו בדידסקליאום, הוקפד על שילוב בין פעילות גופנית לעיונית, הומנית ומדעית, בסיסמת "נפש בריאה בגוף בריא". לאחר שלב הלימוד היסודי של קריאה, כתיבה וחשבון, למדו התלמידים את כתבי הומרוס, את יצירות המשוררים הליריים, המחזות האטיים ובתחום הפרוזה את ההיסטוריונים. אחר-כך עסקו ברטוריקה (אמנות הפרוזה והנאום), מתמטיקה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשנתיים הבאות, עד גיל 18, למדו הבחורים הצעירים במוסד שנקרא "אפביון" (המוסד לבני הנעורים, כך מיוונית), שבו הוכשרו להיות אזרחים מחד ולוחמים מאידך. ההלניסטיות הייתה, איפוא, עניין שבבחירה ולא של לידה.
ההתיוונות
ההתיוונות הייתה, אולי, היסוד המוביל בתרבות ההלניסטית. הצבענו כבר על כך, שהכל החל בחזונו של אלכסנדר אודות יצירת ציביליזציה ממוזגת. התגשמות החזון התנהלה באופן זערורי בימיו, כמעט והתנפצה לאחר פטירתו והתנהלה בעצלתיים במשך תקופה ממושכת, ובסופו של דבר נקלטה במידה מסוימת, אם כי יותר בקרב השכבות האריסטוקרטיות, העירוניות, המשכילות והפתוחות. קשה להצביע על מי "ניצח" יותר בתרכובת או בתערובת ההלניסטית - ההלנית או הברברית - בעיקר מהעדר נתונים היסטוריים מספיקים על חיי היום-יום, ובכל מקרה התשובה נעוצה במרכיבי הזמן והמקום.
אחד המרכיבים והמקדמים את ההתיוונות היה נישואי התערובת. ברור לנו כי גל המהגרים מיוון למזרח הורכב ברובו מגברים וממיעוט נשי, ותוצאת נישואי התערובת כמעט מובנת מאליה.
ה
פרתנון האתונה העתיקה. האדריכלות היוונית השפיעה על האדריכלות המזרחית
להתיוונות המקומית שבמזרח ההלניסטי היו מאפיינים רבים, בעיקרם חיצוניים, של האוכלוסייה המזרחית: אימוץ שמות יווניים, לימוד השפה היוונית ועשיית שימוש בה (הלשון היוונית הייתה השפה הרשמית של המינהל ההלניסטי), קריאת יצירות יווניות, שימוש בחפצים יווניים – שימושיים ואמנותיים, הקמת מבני ציבור יווניים כמו גימנסיון ותיאטרון, קליטת מאפייני החינוך היווני, ניסיונות להשתלב בפקידות המינהל, השפעת האדריכלות היוונית (מעמודים וכותרות ועד השיטה האורבנית-היפודאמית), היחשפות ליצירות פילוסופיות יווניות דרך הוגי דעות פעילים וקליטת רעיונות פוליטיים יווניים דרך התפוצה הרחבה של הספרות היוונית. ניתן לומר שהצעד הרשמי, הסופי, לאותו תהליך התיוונותי בא בדמות הענקת מעמד של עיר פוליס על ידי המלך. הערים המזרחיות-המתיוונות בִקשו להצדיק את תביעתן לקבלת סטטוס של פוליס על ידי המצאות הוכחות למוצא יווני לכאורה של תושביהן. חלק מהן היו ממש מאושרות לגלות כי הן נזכרות במיתולוגיה היוונית. אלו שהיו בנות מזל פחות המציאו לעיתים "הוכחות" בדבר הלניותן הקדומה.
עם זאת, חייבים לזכור כמה דברים: האחד – שהמקומיים די נזהרו שלא לפגוע בדתם ובפולחנם כתוצאה מהמיפגש עם היוונות, ובל נשכח שהתפישה השלטת בעולם הקדום לגבי הדת הייתה שממדי כוחו של האל הינם ספורדיים-לוקאליים. ידוע לנו כי אלי מצרים זוהו עקרונית עם מקביליהם בפנתאון ההלני. עם זאת, מדובר בהליך חיצוני בלבד, ובכל שכבות האוכלוסייה המשיכו לכבד ולעבוד את החיות הקדושות המסורתיות כמו התנין, הפרה, החתול ועוד; השני – המקומיים נהגו הקפדה רבה בנושא חיי המשפחה, כמו נפיצות נישואי אח ואחות. כמו כן נודעו מקרים של שמרנות בתחום השפה המקומית, כגון הדימוטית במצרים; השלישי - ההתיוונות הינה תופעה עירונית, ואילו רוב-רובו של המזרח היה כפרי, ומאליה מזדקרת ההנחה כי ההתיוונות הייתה זרה לו, לפחות בשלביה הראשוניים. עם זאת מקומיים שאיישו משרות ציבוריות כגון "ראשי הכפר", או "סופרי הכפר", נזדקקו לשפה היוונית, ומשם קלה הדרך להתיוונות. במצרים, למשל, קיימות עדויות לקיומם של גימנסיונים לא רק במרכזי המחוזות אלא גם בכפרים.
האינדיבידואליזם
אמירתו של אריסטו, כי "האדם אינו אלא בעל חיים פוליטי על פי הטבע", כלומר מי שמטבע מהותו משתייך לפוליס ("פוליטי" בלשונו), מהווה את אחד היסודות המרכזיים של התרבות ההלנית הארכאית, תרבות שצמחה בזיקה לעיר הפוליס ביוון. במזרח ההלניסטי הייתה תמונת המצב שונה. ערי הפוליס צמחו והתפתחו, אך נקודת הכובד זזה מהעיר הריבונית שביוון למרכז המלוכני, ההלניסטי שבמזרח.
אף על פי שהיינו מצפים, לכאורה, כי דווקא הדבקות האתנית של המהגרים ההלנים שעקרו למזרח תיצור קולקטיביזם מאולץ, כדרכה של חברת מהגרים המהווה מיעוט בכלל האוכלוסייה המקומית, מהלך העניינים התרחש באופן שונה. דווקא גורמים אחרים כגון ההתנתקות מיוון, העימות התרבותי עם החברה הברברית שבמזרח ובפרט קשת ההזדמנויות שאליה נחשפו המהגרים מיוון, עיצבו איפיון חדש של היווני במזרח: רציונלי, חומרני, הישגי ושאפתן. תכונות אלה גיבשו את הדמות החדשה של המצליחן האינדיבידואליסטי.
היות שערי הפוליס ביוון, אפילו המרכזיות שבהן (כמו אתונה), היו קטנות, הרי מעורבותו של הפרט, האזרח, בחיי העיר, הייתה רבה, אקטיבית ברמה של הירתמות ואף פסיבית ברמה של התעניינות. הוא הכיר את האזרחים, אחיו לחיי הפוליס, ומתוך כך ראה עצמו כחלק מתוך כלל דינמי ופעיל. כשהגיע למזרח הסתבר לו כי העיר איבדה מחשיבותה ומגדולתה, ותחתיה פועל מנגנון ריכוזי הנשלט על ידי בית המלוכה ההלניסטי. נוסיף לכך את סמכויות השליט, את קדושתו, את מהלכיו ומדיניותו. נוסיף לכך את ההלניזציה, המיזוג בין יוונים לברברים - וקבלנו מושג חדש בשם "קוסמופוליטאס", כלומר משתייך לעולם, או "אזרח העולם". בכלל "קיבוציות" זו התקשה הפרט למצוא את הקשריו האתניים והפך לאינדיבידואליסט, בבחינת קומפנסציה הישרדותית. מאפיין זה, כפי שנראה מיד בהמשך, בא לידי ביטוי ביצירות האמנותיות של התקופה.
השפה המשותפת
עד לתקופה ההלניסטית הייתה השפה היוונית שגורה בפי תושביה של יוון גופא, ובפי יושבי המושבות היווניות במערב אסיה הקטנה, בדרום איטליה, באיי הים האגאי ועוד. היוונית דוברה בכמה ניבים, עד המאה הרביעית לפנה"ס, כמו הדורי והאיוני.
במזרח ההלניסטי החל להתפתח ניב חדש לכל דוברי השפה היוונית, והוא נקרא ביוונית בשם "קוינה" (koine) שמשמעו – המשותף. בניב זה נכללו גם ביטויים ויסודות מהשפות המדוברות במזרח, כגון המצרית. ה"קוינה" הכשירה את התפתחות התרבות ההלניסטית, ובעיקר את היצירות הספרותיות והליריות שנפוצו ברחבי הממלכות ההלניסטיות.
חיי הרוח
הדת
בתהליך היסטורי ממושך החלה מתגבשת לה במזרח ההלניסטי דת ממוזגת, שהחליפה את הדת ההלנית ופולחניה. המיזוג התבטא בשילוב בין הדת היוונית לדתות המזרח כמו במציאת קווי דימיון בין משפחות האלים והתכונות של מרכיביהם. כך יצא שהתפתחו זהויות מהותיות וחיצוניות בין אלי יוון ודמויות מן המיתולוגיה היוונית לבין אלו שבמזרח. כך, שונה שמה של העיר רשף, הפיניקית לשעבר, לאפולוניה, בשל התכונות המשותפות בין רשף לאפולו. באופן דומה, נוצרה טשטוש זהויות בין מלקרת הצורי לבין הרקולס היווני. היוונים מצאו לעיתים בדתות המזרח את המיסטיות, את שלוות הנפש, את ההתבוננות אל מהויות הפרט ובעיקר את השונה מדתם ומפולחנם.
הספרות
בתקופה זו, ההלניסטית, ירדה הטרגדיה היוונית הקלאסית מחשיבותה, ותחתיה התחברו מונולוגים ארוכים, ואף האפוס והקומדיה עברו שינויים. האפוס איבד את הילת הגיבורים שבו והקומדיה נחלה לעסוק פחות בפוליטיקה ובבעיות חברתיות ויותר בנושאי אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה ועוד, אולי כמענה לתחושת הבדידות בעקבות האינדיבידואליזם ההלניסטי. חדלו כמעט הקומדיות בסגנונו של אריסטופאנס, המותחות ביקורת על מוסדות הפוליס ואישי ציבור בה, אלא, מה שמזכיר מעט את הטרגדיה, התנגשות בין האדם לסביבתו הקרובה כגון משפחתו וידידיו. נודעו בתקופה זו מחברי קומדיות מוכשרים בשם אנטיפאנס או מנאנדרוס. הופיעו, בתקופה זו, יצירות חדשות כגון כתיבת היסטוריה, כגון חיבורו של פוליביוס, יצירות של רטוריקה (אמנות הדיבור והנאום), שירת רועים, אפוסים קטנים המתבססים על מיתוסים מקומיים, שירים קצרים, סאטיריים ונשכניים.
השירה
השמות הבולטים בין המשוררים ההלניסטיים היו קאלימאכוס ותיאוקריטוס. גם בשירה, כמו בספרות, נשחקו נושאים פוליטיים וחברתיים, ובמקומם צצים נושאים הדנים בחיי הפרט. אפשר למצוא בשירים הרבה הווי ופולקלור לצד ידענות ולמדנות. תחת שימוש מרובה בתמונות מחיי הדת והפולחן שביוון הקלאסית, בולטים בשירה ההלניסטית הדת והפולחן של השליטים. בתקופה זו נכתבה שירה אפית כמו ה"ארגונאוטיקה" של אפולוניוס מרודוס, המבוססת על האפוס הארכאי הנודע על אודות מסע הפלאים של הספינה "ארגו" ועליה הארגונאוטים ובראשם הגיבור המיתולוגי יאסון שיצא לחפש את גיזת הזהב בארץ קולכיס.
המדע
היוצרים המדעיים בתקופה ההלניסטית הגיעו מכל רחבי הממלכות ההלניסטיות, אך נודעו בעיקר חיבוריהם של אלה שפעלו במרכז המדעי והתרבותי הנודע שבאלכסנדריה. הללו פיתחו תאוריות וערכו ניסויים בתחומים שונים כגון מדעי הטבע, הפיזיקה והאסטרונומיה. נודעו בין השאר המתמטיקאי אוקלידס והמתמטיקאי-הפיזיקאי ארכימדס.
הפילוסופיה
הפילוסופיה ההלניסטית התפתחה לאחר הפילוסופיה היוונית ומילת המפתח בה הייתה האתיקה, כלומר כלל המנהגים המרכיבים את אורחות חייו של האדם. האדם בתקופה ההלניסטית נחשף לבעיות מגוונות, שנבעו מירידת כוחה של עיר הפוליס, מהתחזקות המשטר המלוכני וממרכזיותו, מתחושת שחיקה באמונה הדתית הקלאסית ובכלל ממשברי התנתקותו של היווני מכור מחצבתו אשר ביוון. שלושה זרמים מרכזיים עמדו בבסיסה של הפילוסופיה ההלניסטית, ואלו הם:
הזרם המרכזי בפילוסופיה ההלניסטית היה הזרם הסטואי. מייסדו היה זנון הקפריסאי. הזרם נקרא על שם הסטואה – שדירת עמודים שבינותיה פעל זנון במאה השלישית לפנה"ס. הזרם הסטואי תמך במלוכה ההלניסטית ולא בפוליס. הוא חילק את הגותו לשלושה חלקים: לוגיקה, פיזיקה ואתיקה. הראשונה עסקה בתורת ההכרה המבססת את מציאת האמת על פי החושים ולאור הדיאלקטיקה, כלומר מה שנאמר על הדברים הנתפשים בחושים. השנייה מתבססת על תורם היקום והאלוהות.
זנון מקיטיון, מייסד הזרם הסטואי
אנשי הסטואה בקשו לבחון את בעייתו של היחיד בעולם. הם שמו דגש על התנהגות האדם, מילוי חובותיו ואחדות המין האנושי. הזרם הסטואי טען כי בני האדם דומים זה לזה במבנה הביולוגי וגם בזה החברתי. לכל בני האדם ישנה איכות אנושית משותפת ושמה "טבע" או "תבונה". אנשי הסטואה האמינו כי לכל פרט נועדה שליחות בעולם ועליו לבצעה בכל מחיר. זרם זה דגל באחדות הטבע ושלמותו. לדעתם פועל תיאום בין הטבע האוניברסלי לטבע האדם, ומחובתו של הפרט לחדד את התאימות הזו. ללכת בעקבות התבונה, הטבע והאל – זה היה האידאל הסטואי.
זרם נוסף בפילוסופיה ההלניסטית היה הזרם האפיקוראי. הוא נקרא על שם מייסדו, אפיקורוס מהאי סאמוס. תכלית הפילוסופיה, לדעתו, היא להביא שלווה ואושר לבני האדם, וכל דבר אחר שאינו מסייע למטרה זו הינו חסר ערך. האדם אינו שלו מכיוון שהוא חרד מפני תופעות טבע, מחלות ומוות. תפקיד הפילוסופיה, לדעת האפיקוראים, הוא לגלות את טבעם האמיתי של הפחדים ומתוך כך לגרשם ממוח האדם ומלבו.
תורת המידות של האפיקוראים היא סדרה של הנחיות שנועדו להצביע על גבולות ההתנהגות האנושית כפי שנקבעו על פי הטבע. ידיעת הגבול הטבעי של התשוקות היא המפתח לשלווה ולאושר. בבסיס ידיעה זו מונחת התבונה, שממנה נובעות כל המידות הטובות המגוננות על האדם, כמו מידת הצדק.
גם זנון וגם אפיקורוס לא התייחסו לאדם כאל "חיה חברתית" הממצה את עצמה בקרתנות, בחיי העיר, אלא כפרט בודד, אינדיבידואלי, החשוף לטלטלות הגורל. הן הסטואים והן האפיקוראים ביקשו להתמודד עם התחושה של חוסר הביטחון הפוקד את האדם.
הזרם השלישי היה הזרם הספקני, הסקפטי, שמקורו מן היוונית – לעיין ולבחון. את הזרם הסקפטי יסד פירון מאליס. זרם זה מבקש למצוא את האושר מחוץ למה שהבריות מייחסים כמקדם אושר (עושר) וכמקדם אומללות (עוני). הללו, העושר והעוני, הינם זמניים ומשתנים ועל כן לא צריכה להיות להם השפעה על האדם ועל דרכיו. ההימנעות משיפוט או מקביעת עמדה, טענו הסקפטיים, היא-היא המפתח להשגת האושר. הגורם היחיד, הנצחי, המושלם והקבוע, הוא הטבע, והוא מקור חיי האדם.
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
