השיעור ניתן בתשס"ה

נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת

מן הראוי לציין בתמציתיות את עיקרי הגישה שבספר שלפנינו.

חידושו של חיבור זה אינו נעוץ בעובדות ההיסטוריות שהוא מביא, אלא דווקא בפרשנות לעובדות הללו. יש בפרשנות זו כדי לתרום תרומה לא מבוטלת לדיון הציבורי בנושא הזהות היהודית, ההולכת ומתגבשת בדורנו במדינת ישראל. זהות בעלת שורשים היסטוריים עמוקים, יותר מאשר לכל אומה ולשון אחרים על פני האדמה. לפיכך, יש חשיבות גם לדיונים האקטואליים, העולים מדי פעם מבין שורות הדיון ההיסטורי, דיונים המחברים את נושא החיבור - היסטוריה יהודית עם מטרתו, הפונה אל העתיד - זהות יהודית.

ההיסטוריה הינה שדה הריאליזציה של ערכי התרבות החומרית והרוחנית, שהאדם חושף, תוך כדי פגישתו עם העולם הסובב לו ועם נבכי נפשו, במימד הזמן.

התפישה ההיסטורית של חיבור זה הינה, תפישת ההיסטוריה כגילוי התרבות האנושית, על כל המשתמע מכך. לפיכך נעשה מאמץ רב לרדת לשורשי הדברים ולעומקם של מושגי היסוד, המהווים יסוד מוסד לכל תרבות אנושית, מושגים כמו חומר ורוח, גוף ונפש, זמן ומרחב, צדק ועוול, הכרח ורצון, מוסר ודת וכו'. מושגי יסוד אלה, כפי שהם מתפרשים בכל תרבות ותרבות, הם שמעצבים בסופו של דבר את המוסדות השלטוניים, את מערכת המשפט והחוק, את אופי הפולחן הדתי ואת התפישות האסטתיות ואף הטכנולוגיות. לפיכך, החיבור נפתח בתיאור היווצרות התרבות האנושית, תוך עמידה על היסודות המשותפים לכל התרבויות.

וכשם שההיסטוריה היא שדה הגילוי של ערכי התרבות האנושית במימד הזמן, כך בייחוד ההיסטוריה היהודית היא שדה הגילוי של ערכי התרבות היהודית במימד הזמן.

לפיכך, בניגוד לספרי היסטוריה אחרים, הושם דגש רב על התקופה שטרם הכיבוש וההתנחלות של עם ישראל בארץ כנען, תוך כדי עמידה על ערכי היסוד של התרבות היהודית, שהתגבשו באותה תקופה, על ידי האבות ואחריהם משה ודור יוצאי מצרים מקבלי התורה, שחשפו את הערכים הללו תוך כדי מפגש ייחודי בהיסטוריה האנושית, עם ההתגלות האלוקית, אם בהתגלות הפרטית לאבות ולמשה ואם בהתגלות הכללית לכל בני ישראל במתן תורה ונסי המדבר.

דגש רב הושם גם על בירור נקודות המפגש והמאבק התרבותי, בין התרבות היהודית לתרבויות שונות, שהתקיימו לאורך ההיסטוריה היהודית, ועל התוצאות החיוביות - השפעה וקבלה והשליליות - עבודה-זרה, התבוללות וטמיעה, של המאבקים הללו. כך במפגש בין התרבות היהודית ההולכת ומתגבשת ובין התרבות המצרית האדירה ואחר כך התרבות הכנענית, בתקופת גלות מצרים ובתקופת הכיבוש וההתנחלות, וכך במפגש בין התרבות היהודית בתקופת בית שני ובין התרבות ההלניסטית ולאחריה התרבות היוונית-רומית.

באופן זה הובהר, מניע ההישרדות כמניע הראשי בתרבות המסופטומית-אלילית, לעומת המניע המוסרי כמניע הראשי בתרבות העברית, וכפועל יוצא מהבחנה זו, תפישת האלוהות בתרבות המסופטומית-אלילית כשליט, שיש לרצותו כדי להישרד, לבין תפישת האלוהות העברית כשופט התובע תביעות מוסריות מבני האדם.

ובאופן זה הובהר, מעמד הטבע בתרבות היוונית, כמקור המחשבה - חשיבה אנליטית מנתחת לגורמים, בהשפעת הריבוי שבטבע, מקור המוסר - אין אוטונומיה מוסרית לאדם, לכל היותר אי ידיעה ומקור האסתטיקה והסגידה לגוף. לעומת מעמד ההתגלות בתרבות היהודית, כמקור המחשבה - חשיבה סינטתית - אחדותית - מונותיאיסטית, מקור המוסר - ציווי אלוקי הפונה לבחירה החופשית של האדם, היכול גם לשוב בתשובה ומקור הייעוד והחזון בהיסטוריה.

על פי הבחנה זו, מודגשת החשיבות העצומה של התורה ויחס עם ישראל אליה, בהתגבשות התרבות היהודית לאורך ההיסטוריה, בעיקר בצמתי התמורה של העם היהודי, כמו בתקופה של גלות בבל וראשית שיבת ציון - בה עובר העם היהודי מממלכה לקהילה ובהתאם למעבר זה קיימת פריחה של אנשי הרוח וחכמי התורה, מתחזק הקשר בין הפרט ובין המצוות, תודות למפעל החקיקה של עזרא ואנשי כנסת הגדולה, שבתקנותיהם עיצבו למעשה את יומו וזמנו של הפרט, סביב הקשר לתורה. וכמו בתקופה שאחרי כישלון מרד בר כוכבא - בה נעשה מפעל העריכה של התורה שבעל פה, שמהוה למעשה מאז, מולדת מיטלטלת, הטומנת בחובה את אוצרותיה של המולדת הטבעית: תבונה ורגש, מוסר ומשפט, נופים ופולחן, מתבטלת הסמיכה של החכמים ועולים לגדולה מרכזי תורה רחוקים ממקום הסמיכה, שחשיבותם לא מצד מקומם הגיאוגרפי, אלא רק מצד עצמתם הרוחנית, כמו ישיבות בבל, ומתבלט הערך הלימודי של התורה בנוסף לערך המשפטי-מעשי.

העם היהודי מגלה את האמת הקיימת כבר, שניתנה לו בתורה בתהליך של למידה ישירה מתוכה או על ידי ההתנסות בעולם במשך הדורות. השיא בהבנה עיונית וניסיונית גם יחד - חזרה בתשובה, גילוי מחדש את המאור שבתורה עד כדי כך שהוא נעשה ליסוד החיים והקיום בכל תחומיהם. לכן, משמעותה של הגלות, אחד המאורעות ההיסטוריים הכבירים בחיי עמנו, אף היא קשורה לגילוי האמת, מפני שהיא עונש, ותכליתה - תשובה. מה שאחרים מכנים שלבים היסטוריים ובכך די להם כדי לאפיין תקופה או מאורע, ביהדות מקבל משמעות מוסרית הקשורה במישרין אל היסוד הראשי בקיום העם - קבלת התורה. אכן, בכל אחד מן השלבים ההיסטוריים בתולדות העם היהודי יש התקדמות ופירושה: למידה של הכתוב בתורה.

ענין מתודולוגי נוסף הוא מקורות ההשראה של הפרשנות ההיסטורית. הפרשנות ההיסטורית יכולה להתמקד בפרשנות האירוע הבודד או סדרה מצומצמת של אירועים, על ידי בחינת הגורמים שהביאו לארוע ונתינת משקל לכל גורם וגורם, ועל ידי בחינת ההשלכות ההיסטוריות של האירוע, זוהי עבודתו של ההיסטוריון. אך הפרשנות ההיסטורית יכולה להקיף תהליכים היסטוריים ותרבותיים חובקי תקופות ועדנים, על ידי התחקות אחר חוקיות היסטורית, וזוהי עבודתו של ההיסטוריוסוף. הפרשנות בחיבור זה נוטה לפרשנות המקיפה יותר המחפשת את החוקיות ההיסטורית, אך אין היא מתעלמת מן האירועים הבודדים ומיחסם לתהליכים המקיפים יותר.

מקורות ההשראה לפרשנות המקיפה ולפרשנות הממוקדת, לקוחים על פי רוב ממדרשי חז"ל ומהבחנתם ההיסטוריוסופית הייחודית של חז"ל. גם דברי חז"ל עצמם צריכים פרשנות, וכך לעתים בהסבר היסטורי הלקוח ממדרש חז"לי טמון גם פרוש חדש למדרש חז"ל עצמו.

כך ניתנת המסגרת הכללית להיסטוריה היהודית על פי מדרש חז"ל, האומר שששת אלפים שנה העולם הוי. אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח. וכך מתפרש הביטוי ממדרש חז"ל "אלפיים שנות תוהו", כאלפיים שנות תהייה על קנקנו של העולם וחיפוש האנושות אחר האמת והקדושה.

באותו אופן ניתן ההסבר לירידת השושלת החשמונאית, בהשראת דברי הרמב"ן, המבקר את החשמונאים על כך שאיחדו שלא בצדק את מוסד הכהונה הגדולה עם מוסד המלוכה, במקום להעמיד מלך מזרע בית דוד, ובתור זרעם של אהרון להסתפק בכהונה גדולה בלבד.

באופן דומה ניתן ההסבר לחורבן בית-המקדש השני, בהשראת מדרש חז"ל, האומר שלא חרב הבית השני, אלא בגלל שנאת חינם, והפרשנות הניתנת לכך היא, מגמת הפיצול הפוליטי והרוחני, שהיה קיים ערב החורבן, לפיה כל כת מושכת לכיוון פוליטי ורוחני שונה ונלחמת בחברתה, במקום לאחד את הכוחות סביב המטרות המשותפות והחשובות יותר.

כל פרשנות היסטוריוסופית, נעזרת בסמלים לשם הבהרה של רעיונות פילוסופיים מופשטים. במקרים רבים הסמלים לקוחים מתוך המיתולוגיה היוונית או מתוך מיתולוגיה אחרת. הסמלים בפרשנויות ההיסטוריוסופיות בחיבור זה לקוחים על פי רוב, מסמלים חז"ליים. כך הייחודיות ההיסטורית של כל אב ואב משלושת האבות מוסברת על פי מדרש חז"ל המדבר על הקשר של האבות עם הקב"ה, האומר שאברהם קראו הר, יצחק קראו שדה ויעקב קראו בית.

באותו אופן מוסברים ההבדלים שבין משה ויהושע, על פי המדרש, האומר שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, באופן שמשה עוסק בכללים ובעקרונות היסוד ויהושע עוסק בפרטים וביישומן המעשי של עקרונות היסוד.

באופן דומה מסמלת עובדת המשכן הנודד בתקופת השופטים לעומת המקדש הקבוע בתקופת דוד ושלמה, את הפיצול הפוליטי, המבוכה הרוחנית וההגמוניה השבטית המתחלפת, שבתקופת השופטים, לעומת אחדות השבטים הפוליטית והרוחנית, סביב הבירה ירושלים וסביב עבודת ה' במקדש ירושלים (אותה ירושלים שקשורה למסורת האבות המשותפת), שבתקופת דוד ושלמה.