יוסף טרומפלדור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף טרומפלדור במדים, מלחמת העולם הראשונה

יוסף טרומפלדור (3 בדצמבר 1880 - 1 במרץ 1920), לוחם, סוציאליסט וחלוץ יהודי.

משפחתו

אביו של טרומפלדור, וולף (זאב) נולד בחלק של פולין שהיה תחת שלטון האימפריה הרוסית בשנת 1840. בהיותו בן 13 נחטף כקנטוניסט לעבודת הצבא ושירת שנים רבות כחובש קרבי, ולמרות התנסויותיו הקשות לא התבולל כרבים מהקנטוניסטים האחרים. וולף נישא פעמיים. אשתו השנייה הייתה פדוסיה אקסלבנט, אשה מתבוללת שהייתה רחוקה מהיהדות. ממנה נולדו לו שבעה ילדים כאשר יוסף היה הרביעי בהם. טרומפלדור חונך על ידי אביו לנאמנות - ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי ולמולדתו רוסיה.

ילדותו ונעוריו

טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז, וגדל בעיר רוסטוב. בגיל שבע למד זמן קצר בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב שם הצטיין בלימודיו. בגיל 14 נעשה צמחוני. הוא ניגש לבחינות כדי להיכנס לבית הספר הריאלי, עבר אותן בהצלחה, אך לא התקבל בשל הנומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. בשל ההכרח ללמוד מקצוע עבר אל אחיו גרמן רופא שיניים, בעיר פיאטיגורסק, ושם למד רפואת שיניים. בשנת 1902 קיבל בעיר קאזאן דיפלומה ממשלתית כרופא שיניים. טרופלדור נעשה ציוני ודבק בתורתו של טולסטוי. טרומפלדור הקים בעירו חוג ציוני, אך פעילותו נפסקה עקב גיוסו לצבא.

טרומפלדור בצבא

ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק, בהשקפות אנטי מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה בגדוד הרגלים הקובני ה־76 שהוצב בעיר טולצ'ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי שהיה אחד מידידיו הטובים ביותר.

עוד בראשית שרותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על התיישבות בארץ ישראל.

טרומפלדור התנדב לגדוד קלעים שיצא לפורט ארתור, ועד מהרה פרצה מלחמת רוסיה יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות ההצטיינות הראשון שלו ובדרגת סמל.

טרופלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד שעליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר, והתקבל. ביחידה זו נתקל באנטישמיות ולכן החליט להוכיח שוב את אומץ ליבו. הוא נודע שוב במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב־20 באוגוסט 1904 פגז ריסק את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית. בקשתו לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת. הוא התמנה לדרגת תת-קצין (אונטר אופיציר) וקיבל מדלית הוקרה מיוחדת במסדר חגיגי שערך הגדוד לכבודו. הוא נעשה מפקד המחלקה השלישית בפועל וזכה להערצתם של חייליו.

ב־2 בינואר 1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים ביפן.

טרומפלדור בשבי יפן

השבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים למדי. הם חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, כאשר מספר היהודים שנפלו בשבי היה 1739 מתוך כ־70,000 שבויים רוסים. הפגישה עם היהודים השבויים עוררה אצל טרומפלדור רגשות יהודיים חזקים. הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספריה, להקת תיאטרון, ואף עסק בארגון צרכי דת כאשר פנה ליפנים בבקשה לסייע באפיית מצות, עסק בהשגת ספר תורה וטליתות ואף כתב כרטיסי ברכה לראש השנה.

עיקר פעילותו הייתה בתחום הציוני. הוא ייסד אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן", הוציא עיתון ציוני בשם "דער יודישע לעבען" - החיים היהודיים, שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו.

בשבי החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כדי לקבל עזרה בהגשמת רעיונותיו פנה טרומפלדור, במכתב מן השבי למנחם אוסישקין. הוא תכנן לעלות ביחד עם עשרה אנשים מובחרים אותם בחר בקפידה, לארץ ישראל ולייסד שם התיישבות חדשה. בהתלהבותו סייע טרומפלדור לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן עצמה. טרומפלדור זכה לאהדה ולהערצה רבים בקרב השבויים, היהודים ושאינם יהודים. לאחר חתימת הסכם פורטסמות היה טרומפלדור מן הראשונים להשתחרר מן השבי. ידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו במחנה השבויים, נשאו אותו על כפיים והריעו : "הנה בן אדם!! הנה בן-אדם!! הביטו נא!!"

טרומפלדור ברוסיה לאחר השחרור

עם שחרורו ב־1906 היה טרומפלדור ליהודי הראשון בצבא הצאר שזכה לדרגת קצונה, בצבא המילואים. הוא קיבל את דרגתו ביחד עם אותות הצטיינות רבים, מידי הצאר הרוסי עצמו, בנוכחות הצארינה והיה לאחד מארבעת האנשים המעוטרים ביותר בצבא הרוסי. הצארינה ענדה לו את המדליות באופן אישי ונתנה לו מתנה - יד תותבת. אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי והחל מייד להתכונן במרץ ליעוד שבחר לעצמו - ישוב ארץ ישראל.

בשנים הבאות עסק טרומפלדור בהשלמת השכלתו. ראשית הגיע לסנקט פטרבורג כדי להשלים את תעודת הבגרות, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה (כאשר לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים). הוא עסק במתן שיעורים פרטיים ובכתיבה עיתונאית והתקיים מפנסיה שקיבל מן המדינה כקצין נכה מלחמה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה באביב 1912.

באותה עת עסק גם בשכלול רעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים סוציאליסטיים בארץ ישראל. ידידו ושותפו לדרך ולהכנות האידיאולוגיות והמעשיות לעליה היה צבי שץ מהעיר רומני. בשנת 1911 הצליח טרומפלדור לארגן את ועידת רומני שבה נוסדה תנועת "החלוץ", שבעקבותיה יצאה לאור החוברת האידיאולוגית הראשונה בדבר הקמת "המושבות השיתופיות בארץ". החוברת נקראה "פרוגרמת רומני" ע"ש העיר בה התקיימה. בוועידה זו השתתפו רק שבעה אנשים, ביניהם זלמן ליפשיץ ודוד צירקין – שהיו לאחר מכן ממייסדי עין חרוד. לאחר הועידה עסק בהכנות מעשיות לקראת עליה לארץ ישראל.

טרומפלדור בארץ ישראל לראשונה

ב־1912 יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים גרעין ראשון למושבה שיתופית בארץ. הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה בעיקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הרעיון שלו היה להקים ישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין מנה כ־15 חברים וחברות ונאחז בחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". חוות העבודה במגדל הייתה נגועה בבעיות חברתיות, אידיאולוגיות ואחרות. התנאים היו קשים, הפועלים לא התמידו בעבודתם, והתפוקה הייתה נמוכה. לאחר שנת עבודה מפרכת בחווה התפרקה הקומונה – דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו חמורות וקשות, התנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לעומת זאת, טרומפלדור דווקא נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון שהייתה תלמידה בחווה, בכיתת הבנות של חנה מייזל, ידעה לספר על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה אותה רקד בקלילות ובחן וכיצד היו מטיילים בשבתות לואדי אל-עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק.

עם פירוק "הקומונה המגדלאית" עבר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים "דגניה א") שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה לא פסקו מלהלל ולשבח אותו.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרופלדור שהיה נתין רוסי עזב את הארץ. בניגוד לרוב חברי דגניה שהתעתמנו (= קיבלו את אזרחות האימפריה העותמנית), חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מעצמות ההסכמה.

טרומפלדור בגדוד נהגי הפרדות

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה סירב ל"התעתמן" (= לקבל את אזרחות האימפריה העותמנית) וגלה למצרים.

בשנת 1914 פנה אל טרומפלדור זאב ז'בוטינסקי שהגיע למצרים, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת אנגליה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל.

הבריטים סרבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית תורכית כלשהי.

טרומפלדור היה אפוא בין תומכי ומקימי "גדוד נהגי הפרדות". כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג'ון פיטרסון וטרומפלדור מונה כסגנו. הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתפו ככוח עזר של אספקה לכוחות אנזא"ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה, אם כי מפקדיו פקפקו ביותר בנחיצותם.

טרומפלדור היה הרוח החיה של הגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך, ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, אך ורק בזכות השפעתו המוראלית ומסירותו של טרומפלדור לאנשי הגדוד ודאגתו לכל צורכיהם. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 נתמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד - אלה שלא חלו, ערקו או מתו, חזרו מצרימה. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות ואף מעשי הפשע, ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שינתן להם להגר לארצות הברית.

באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית. עלמה יפה בת 22, צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, בשם פירה רוזוב, למדה אותו צרפתית והפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, עמה חלק במשך מספר שנים את כל סודותיו ורגשותיו.

לאחר שנואש טרומפלדור ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא ללונדון לסייע לז'בוטינסקי להקים יחידה יהודית לוחמת בצבא הבריטי.

עם ז'בוטינסקי בלונדון

באוקטובר 1916 הגיע טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, ופנחס רוטנברג.

ז'בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז'בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשה ואף אלימות מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס.

טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד הלא הם הרב הראשי של בריטניה, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בגדוד חיילים יהודיים דרך שאינה ראויה ואינה "יהודית".

בדצמבר 1916 הופיעו בבריטניה 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי אותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917.

טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר.

טרומפלדור בפעילות הגנה עצמית ברוסיה בתקופת המהפכה

ביוני 1917 יצא טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (יש לזכור כי באותה תקופה נחל הצבא הרוסי מפלות קשות בכל החזיתות וכי גיוס לצבא היה משול כמעט לגזר דין מוות). לנוכח הוודאות של הפיכה בולשביקית וסכנת הפרעות הצפויה ליהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רשיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת הארחים בין הבולשביקים והממשלה הזמנית. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים בלבד. טרומפלדור המשיך להיות פעיל בארגון הגנה עצמית ליהודים בדרום רוסיה במסגרת הקומיסריון היהודי שהיה אנטי ציוני, אולם הניסיונות לא עלו יפה. דווקא היחידות להגנה עצמית עוררו את חמתם של הפורעים הקוזאקים וה"לבנים" ורק הצבא האדום, והצבא הגרמני שהשתלט על חלקים גדולים של רוסיה, סייעו ליהודים.

פעילותו בארגון "החלוץ"

בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. תנועת "החלוץ" ריכזה את הצעירים המעונינים לעלות לארץ ישראל ולהיות חלוצים. בתחילת 1918 נכנס טרומפלדור לפעולה בתנועה. הוא עסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועליה לארץ. התנועה אמצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור. טרומפלדור ארגן בפטרוגרד "הכשרה" של עובדים חקלאיים, קופת מלווה, מועדון ומעון משותף. לאחר מכן יצא לחצי האי קרים וארגן גם בו פעילויות של החלוץ. באוגוסט 1919 יצא שוב לארץ ישראל.

עליתו השנייה לארץ

בדרכו לארץ ישראל התעכב טרופלדור באיסטנבול ("קושטא" בפי אנשי התקופה). גם שם, כדרכו, סייע לחלוצים הממתינים לעלייתם לארץ בתעסוקה ובפעילויות רווחה שונות. בסוף אוקטובר 1919 חזר ארצה.

בארץ חיכתה לו אהובתו וארוסתו משכבר הימים, פירה רוזוב, אולם כאשר הגיע, נותק הקשר ביניהם.

ז'בוטינסקי קיבל את פניו של טרומפלדור בהתלהבות. הייתה זו תקופה קשה ביותר בארץ. ועד הצירים נכשל בניסיונותיו לעודד עלייה, לקלוט את משתחררי הגדודים העבריים ולעודד התיישבות. ההסתדרות הציונית לא זו בלבד שלא עודדה עליה המונית, אלא אף לא הצליחה לקלוט את מכסת העולים הקטנה שהקצה לה השלטון הבריטי. במצב עניינים זה הגיע טרומפלדור ארצה. הוא עזר בהכנות לעליית חברי "החלוץ" מרוסיה ומטורקיה. הוא צפה בסלידה במריבות המפלגתיות בין אחדות העבודה והפועל הצעיר, ועל כך כתב:

טרומפלדור שאף לאיחוד כל הפועלים תחת מפלגה אחת כדי שיוכלו להיאבק ביחד על זכויות הפועלים בא"י. הוא פרסם "קול קורא" בעניין שזכה לתהודה רבה.

הוא קרא להגברת העלייה ארצה: "כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח או מחיי אנוסים. כל רגע של איחור - לחטא יחשב לנו".

בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום מה מתרחש שם.

פרשת תל חי

ערך מורחב - מאורעות תל-חי

עוד ב־1916 נחתם הסכם חשאי בין בריטניה לבין צרפת בדבר חלוקת האימפריה העות'מאנית לאחר סיום המלחמה. לפי הסכם זה הידוע בשם הסכם סייקס פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל). בתחום השפעתה של צרפת. ההסכם אושר מחדש, בספטמבר 1919 בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום).

צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה.

כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. וארבעה יישובים יהודיים שהיו באזור הצרפתי נקלעו לתוך מאורעות אלה - המושבה מטולה, הקבוצות תל חי וכפר גלעדי, והמושב חמארה.

בתחילה לא נגעו הערבים לרעה ביישובי היהודים, אולם בהמשך השתנה המצב. ב־15 בנובמבר 1919 חדרו בדואים מחופשים לז'נדרמים צרפתיים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש. ב־12 בדצמבר, תקפו את תל חי והרגו את שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה. ב־17 בדצמבר התחוללה התקפה נוספת. אנשי תל חי הכירו בנחיתותם הצבאית מול המורדים, והמתינו לבאות. תגבורות קטנות של מספר אנשים ורובים הגיעו למקום.

טרומפלדור התבקש לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. הוא הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. באחד האירועים נתפסו טרומפלדור ואנשיו, נשדדו ובגדיהם הופשטו מעליהם. בעקבות התקיפות ננטש המושב חמארה, ולא הוקם יותר. ב־4 בינואר 1920 תקפו הבדואים את חמארה ששהה בה אותה שעה כוח צרפתי וזה נסוג למטולה. הבדואים העלו את חמארה באש.

בעקבות נסיגת הצרפתים גבר חששם של מגיני תל חי שעליהם פיקד טרומפלדור. תסכולם גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו. ב־8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר:

"כרוז לצעירים בארץ: אנו עומדים על משמרתנו זמן ידוע והחלטנו להמשיך את ההגנה בגליל העליון עד הרגע האחרון... נתנגד לאויב המקיפנו ולא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה... אנו פונים אליכם, צעירי הארץ, שרגש של אחריות ועלבון מפעם בכם, לבוא לעזרתנו..."

בהמשך החודש הגיע כוח צרפתי גדול למטולה, תושביה היהודים עזבוה והכוח הרס ובזז את המושבה לחלוטין. בתחילת פברואר נסוגו הצרפתים ממטולה והמצב באזור הלך והחמיר.

ב־9 בפברואר 1920, כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות: "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי! מצבן קשה..."

ועד הפועלים ביפו כינס אספה, שבה השתתפו דוד בן גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד ושמואל הפטר, שבה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט.

ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים תמכו בתגבור המגינים, בעוד נציגי ה"אזרחים" פסחו על שני הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי למשל, טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום האנגלי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי.

ביום י"א באדר תר"פ, 2 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין בישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרופלדור לפתוח באש על התוקפים, מייד לאחר מכן פרצו חילופי יריות וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיון שלא היו מומחים; הוא ציוה להביא לו מים, רחץ את ידיו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים התוקפים נסוגו זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.

הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים מבוצרים בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך בהשליכם רימוני יד לסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות ואזילת התחמושת, התקבלה ההחלטה לנטוש את תל-חי ולסגת. טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ומת בדרך. המילים האחרונות שאמר טרומפלדור לפני מותו, על-פי עדותם של ד"ר גרי ושל אברהם הרצפלד, הם: "אין דבר - כדאי למות בשביל ארץ ישראל". משפט זה הפך לסמל (במקור זהו פתגם לטיני: "מתוק ויפה הוא למות בעד המולדת"; ואין ספק שטרומפלדור, כקצין וכאדם משכיל, הכיר את הפתגם הזה), והסופר יוסף חיים ברנר ניסח את האמירה הידועה היום: טרומפלדור אמר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו" - אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי מראשותיו. במהלך ההתפנות לכפר גלעדי נפח טרומפלדור את נפשו. לאחר מותו של טרומפלדור ונטישת תל-חי, התפנו גם תושבי כפר גלעדי, ואצבע הגליל נותרה ריקה למשך כמה חודשים.

ביולי 1920 גרשו הצרפתים את פייסל מדמשק ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו חברים לתל חי, מטולה וכפר גלעדי.

מורשתו של טרומפלדור

מותו של טרומפלדור הפך מייד לאבל לאומי. מותו בהגנה על תל חי הפך מייד לסמל של עמידת היהודים על נפשם, בניגוד להריגתם בפוגרומים ללא התנגדות. הספד מרגש נשאו עליו ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר, ורבים אחרים.

לעומתם ראה בפרשה העיתון הקומוניסטי הרוסי פרוודה תקיפה של "האימפריאליסטים הבריטים והרפתקה ציונית המתנכלת לערבים חפים מפשע".

חניכיו של טרומפלדור הקימו של שמו תנועה חלוצית בשם גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור או בקיצור גדוד העבודה. הגדוד הוקם בידי שמונים חברים, ביום זיכרון במלאות חצי שנה למותו - ב־25 באוגוסט 1920. עוד אחד מחלומותיו של טרומפלדור לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, הוגשם לזכרו ב־9 בדצמבר 1920, בהקמת הסתדרות העובדים. על שם טרומפלדור נקרא גם הקיבוץ תל יוסף

זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו - בית"ר: ברית יוסף תרומפלדור, שכן למרות דעותיהם השונות, דרכם הצטלבה רבות. על מנת לשמר את הנוטריקון, מאייתים בית"רים עד היום את תרומפלדור ב-ת'.

יוסף טרומפלדור קבור בבית הקברות ליד קברי השומר בכפר גלעדי, סמוך לתל חי, בקבר אחים יחד עם שבעת הלוחמים והלוחמות שנהרגו בתל-חי. המצבה שמעל קברם מכונה "האריה השואג" בשל צורתה, ובכל שנה בי"א באדר עולים תלמידי בתי ספר וחברי תנועות נוער אל הקבר על מנת לציין את הקרב ואת אשר הוא מסמל. הטקס במקום הינו טקס ממלכתי, ומשתתף בו נציג הממשלה.

סמל האריה השואג

סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור הפך לאגדה. על אגדת טרומפלדור חונכו דורות רבים של יהודים בארץ ישראל. דימויו, שלא היה רחוק מהמציאות, של גיבור ללא חת הנכון תמיד להקריב עצמו למען המולדת, מצא את ביטויו בשירים:

"היה היה גיבור עתיק

צורים בקע, סלעים העתיק

היה היה גיבור חידה

בעד עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף

כי נלחמתי וגם נפלתי בעד מולדתי"

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%A8