מדוע אנחנו קוראים את מגילת רות - סיפורה של גיורת מואבייה, שנישאה בסופו של דבר לבועז, שופט בישראל - דווקא בשבועות, החג בו אנחנו חוגגים את מתן התורה בהר סיני?
חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות.
אפשר לומר, שבמעמד הר סיני כולנו "התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!
רות לא הייתה גיורת רגילה. שמה נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המלה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' (מצוות אשר ניתנו לנח לאחר המבול). גם רות אשר נולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות האלה, לערך המספרי של "רות", נגיע ל - 613, שהוא מספר המצוות הכתובות בתורה.
מהותה של רות, הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" התורה האמיתית, העומדת בפני כולנו, כמודל זוהר לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירושו של הגר"א - הגאון מוילנא - על מגילת רות).
כל מי שקורא את סיפורה של רות, מתרשם מאוד מעצמת ההקרבה שלה כלפי חמותה - נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:
"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי - אלך, ובאשר תליני - אלין, עמך - עמי, ואלוקיך - אלוקי. באשר תמותי - אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז)
אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות - בקשר לעם היהודי כולו?
מה זה עושה לכם ומה דעתכם בנושא?