מגיד
מתוך הארת המגמה היסודית בסימני הקודש ה"מעשיים", קדש ורחץ כרפס יחץ, אנו פותחים את פינו בהרחבת התכנים הרוחניים, בדיבור, בסיפור, בהרחבת והעמקת הרעיון, על פי מצוותה של תורה לספר ביציאת מצרים בליל טו בניסן, עיצומו של יום יציאתנו ממצרים לדורות עולם.
את ההגדה אנו פותחים בלשון הארמית דווקא, ופונים ישר למצה - לחם העוני, עליו אנו מספרים את כל סיפור גאולתנו.
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אָכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיך יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל
הָשַׁתָּא עַבְדֵי לְשָּׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
נוסח "הא לחמא עניא" נתקן בגלות בשפה הארמית, שהייתה אז השפה המדוברת. לא לחינם הוא נכתב כך ונשאר כך. יש לכך משמעות רבה ומסר רוחני יסודי הנוגע למהותו של לילה זה, והוא - משמעות יציאת-מצרים עבורנו, בתקופות הממושכות בהן אנו חוזרים ונמצאים בגלויות השונות ובשיעבודים חדשים במשך תקופות היסטוריות ארוכות כשאול, ובמצבים קשים, מייסרים ומלאי מרורים.
היה מקום לחשוב, שעצם הימצאותנו בגלות הופכת את יציאת-מצרים לפחות רלוונטית ביחס להווה ולבעלת ערך פחות ממשי לחיים הנוכחיים שלנו; ואם יש משמעות ליציאת-מצרים - זוהי משמעות היסטורית-סמלית הנוטעת תקווה מעומעמת, אך אינה בעלת ערך הווי וממשי.
לכן, בתחילת המגיד, אנו יוצאים מנקודת ההווה בו אנו חיים, ומחברים אותו עם העבר.
אנחנו מדברים על לחם העוני הזה - "הא לחמא עניא" - שנמצא על שולחננו כעת, ועל כך שהלחם הזה, כאן בגלותנו, הוא המשך ממשי של יציאת-מצרים, וכן, שכל מה שקורה אתנו כאן בכל מרורותינו ומצוקותינו, הוא יציאה אל הפועל של המפעל המתמשך של יציאת-מצרים.
את הלחם הזה ממש, "הא לחמא עניא", אכלו אבותינו במצרים. יציאת-מצרים איננה תמונה דוממת של מאורע חשוב שהיה פעם, בעבר הרחוק, אלא הוויית חיים דינמית, שממשיכה לפעול ולהתעלות במציאות במשך כל ההיסטוריה הישראלית. "אהיה אשר אהיה" (שמות, ג) - "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות" (ברכות ט) - זהו שם ה' המופיע ומתגלה ביציאת-מצרים.
שום דבר לא אבד מאז יציאת-מצרים, כשיצאנו ממצרים - יצאנו לחירות עולם והכל מכוח החירות היסודית שנוצרה ביציאת-מצרים, שמכוחה, למרות הרגשות הנוכחיים המוחשיים כלפי כל הבעיות והקשיים שיש מסביב, אנו קושרים את עצמנו שוב בלילה הזה לאותה מציאות מוחלטת, פנימית, וודאית, שאנחנו בני חורין ממצרים, ושאנחנו בני חורין מכל מֵצרי המציאות, וגם אם שיעבוד מצרים מופיע כעת בגלגול חדש, אנחנו יודעים שאנו באמת בני חורין ממנו; והחירות שלנו היא הדבר היותר מוחלט מכל שיעבוד ומֵצר ארעיים. לכן אנו יכולים לומר, כאן ועכשיו ובוודאות: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דַּי אָכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם". לחם זה הנמצא כעת לפנינו על השולחן, הוא אותו הלחם שאכלו אבותינו במצרים. המצה היא לחם על זמני, כי חירותו של עם ישראל, המקיים את מצוותה מדי שנה בשנה, היא חירות נצחית.
זו הסיבה לחשיבות אמירת הנוסח בארמית. ההגדה של פסח נאמרת על ידי עם ישראל בכל הדורות ובכל המצבים, וברב התקופות היא נאמרת דווקא בגלות ובמצבים בהם הגאולה עדיין איננה שלמה, וזהו עיקר המסר; המסר טמון בכך שזה נאמר בארמית, בשפת הגלות, מה שמעמיק מאוד את משמעות המפגש עם המהות הנצחית של יציאת-מצרים.
לחם עוני
לתיאורה של המצה כ"לחם עוני" ישנן שתי משמעויות משלימות:
פירוש ראשון של "לחם עוני" הוא מלשון "עָנִי". במובן אחד, זהו לחם הרגיל להיות אצל עניים, ובמובן שני, זהו לחם שהוא בעצמו עני, כלומר הוא איננו מורכב, אין בו תוספות - לא תוספת של חומרים ולא תוספת של זמן חימוץ. לחם עצמי, הנקי מכל השפעה חיצונית זרה.
המצה היא לחם עני, מה שמאפיין אותה הוא הפשטות וחוסר המורכבות. במצה אין הרבה חומרים וגם החומרים הנמצאים בה לא מושפעים ושומרים על עצמיותם, בגלל התהליך המהיר של אפיית המצות, אשר לא מאפשר שום שינוי מהמצב המקורי של הבצק.
לעוני של המצה יש התאמה פנימית לתכונת החירות שביציאת-מצרים. יציאת-מצרים היא הופעת החירות המוחלטת של הנשמה, של חיי הרוח, מהמְּצָרִים, הכבלים והמגבלות של עולם החומר. המצה היא הלחם של חג הפסח והיא כל כולה ביטוי של החג הזה, חג החירות והעצמיות.
משלימה לכך המשמעות הנוספת של "לחם עוני": לחם שעונים עליו דברים הרבה. כלומר, לחם שמדברים עליו, ולא סתם מדברים, אלא עונים, עונים לשאלות עליו.
סיפור יציאת-מצרים אינו סיפור מופשט, הוא לימוד ובירור עניינו של הלחם הזה, של לחם החירות, המהותי כל כך ליציאת-מצרים.
ה"חפצא" שכל סיפור ההגדה נלמד עליו הוא המצה, עליה אנו מספרים את סיפור יציאת-מצרים. הקשר בין יציאת-מצרים לבין המצה אינו מקרי. הסיבה שאנו אוכלים מצה בפסח איננה רק משום שכך קרה, שלא הספיקו לאפות לחם מפאת החיפזון. שייכות המצה לעניינה של יציאת-מצרים היא הרבה יותר עמוקה - היא עצמית. שייכות זו, אנו רואים בכך שהקב"ה מצווה את עם ישראל לאכול מצה, גם ללא קשר לכך שֶׁיָּצְאוּ אח"כ בפועל בחיפזון, שהרי הציווי לדורות לאכול מצות בפסח נאמר בפרשת קָדֵשׁ (שמות יג), שנאמרה לבני ישראל עוד לפני מכת בכורות, לפני יציאת החיפזון. המצה איננה רק הלחם שבפועל יצאו עמו בני ישראל ממצרים, אלא היא הלחם שעמו ראוי ומחויב שבני ישראל יֵצְאוּ ממצרים.
העובדה שכך קרה בפועל, היא התאמה מופלאה בין הראוי לבין המצוי. כל המהלכים הממשיים שביציאת-מצרים בפועל, הם מדויקים להפליא עם המכוון האלוהי שביציאה זו, אך היסוד הוא המגמה האלוהית. יציאת-מצרים איננה מעשה שהתגלגל במקרה כך במציאות, אלא היא מעשה ה', יד ה' הפועלת בהיסטוריה האנושית, שכל מהלכיה מכוונים ומדויקים על פי המגמה האלוהית היותר עליונה.
בלילה הזה אנחנו נקשרים למצה בכל כוחות נפשנו, אנחנו מעכלים את המצה בקרבנו גם במשמעות הרוחנית-אידיאלית שלה וגם אכילתה הממשית בכוח הזן שלנו - הכוח הנמוך בכוחות הנפש של האדם. בלילה זה אנו נעשים בני חורין בכל מהותנו.
"נעשה ונשמע" של יציאת-מצרים
נקודה יסודית זו, מתבררת עוד לפני השאלות הפותחות את ההגדה. עדיין לא שאלנו 'מה נשתנה' וכבר אמרנו אמירה כל כך יסודית ומהותית.
יש עובדות יסודיות הקודמות לשאלות. בבחינת "נעשה ונשמע" של יציאת-מצרים. גם כאן עלינו להתרגל לשמוע את דבר ה', להיפגש עם יד ה' הפועלת במציאות. זהו יסודה העמוק של יציאת-מצרים. יציאת-מצרים איננה מפעל אנושי המקבל את ערכו בזכות בני אדם, מכוח מה שעובר עליהם, ומכוח מה שהם מבינים. יציאת-מצרים היא הבירור שהחירות העליונה של החיים היא דווקא אותה שייכות פנימית מוחלטת של העולם להנהגת ה', לחכמה האלוהית אשר יסדה ארץ. דבר ה' הוא האמת היותר מקורית ומוחלטת של המציאות, שכל חיינו, הבנתנו, שאלותינו ופעולתנו, הם בעלי ערך מתוך השייכות אליו.
שאלת "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה" איננה שאלה ספקנית, היא שאלה הנובעת מתוך וודאות פנימית שצריכה ושואפת להתברר עוד יותר, שצריכה להתעמק ולהתגדל בקרבנו. לכן קודמת לשאלות כולן - הוודאות הגדולה של המצה. מתוך כך ברור לנו כי "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". עוד לפני שביררנו משהו, עוד לפני ששאלנו שאלות, ברור לנו שהחירות של יציאת-מצרים היא חירות מוחלטת, היא חירות אלוהית שאיננה תלויה בשום דבר, וודאות עמוקה זו חקוקה בקרבנו לפני הבירורים כולם. אנחנו מלאי וודאות כלפי החירות השלמה שלנו, עד לפסגת חיינו השלמים בארץ ישראל, כי זוהי המשמעות השלמה של חירותנו האלוהית ביציאת-מצרים.
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת,
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה,
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מָרוֹר,
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים,
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?
ערכה האידיאלי של השאלה
אנו מתחילים את סיפור ההגדה בשאלה וזו עצמה נקודה חשובה מאוד. השאלה היא בסיס חיוני לבניין הבנה עמוקה.
סיפור יציאת-מצרים איננו מותנה בשאלה. גם הבן שאינו יודע לשאול הוא חלק הכרחי בסיפור יציאת-מצרים; ואף על פי כן, כשאפשר, יש ערך עצום והכרחי לשאלה. השאלה מעוררת צימאון בנפש השואל, השאלה יוצרת התעניינות, שקיקה, אוזן כרויה, ערנות וצימאון. כל אלה מסייעים מאוד מאוחר יותר לחידוד ולהעמקה פנימית של התכנים הנשמעים.
יש עוצמה אחרת לחדות קבלת מסרים רוחניים, שניתנים מתוך צימאון לתשובה והתעניינות רוחנית השוקקת לדעת. הצימאון הוא ההכנה הגדולה לעוצמת התשובה. לפני שמדברים על יציאת-מצרים צריך לעורר שקיקה גדולה ואמתית כלפי כל מה שקורה בה.
שאלה של תורה
כלל זה - של ערכן של שאלות כבסיס לעומק ההבנה - הוא נכון בכל תחום של ידע, אך נראה כי בסיפור יציאת-מצרים יש לכך משמעות עמוקה יותר.
היסוד לשאילת השאלות בליל הסדר איננו נובע מהדרכה דידקטית-חינוכית, אלא ממקורה של תורה, משאלותיהם של הבנים אודות יציאת-מצרים המופיעות בתורה. מכאן נובע שהצורך בשאלות הוא מהותי, ושייך לערכו הפנימי של יום זה, על פי מבטה השלם של התורה על סיפור יציאת-מצרים.
עסקנו בעניינו של האדם המדבר, המהותי כל כך לחג הפסח ולסיפור ההגדה. ראינו כי המצה נקראת לחם עוני, לחם שעונים עליו. תפקידה של השאלה הוא גילוי קומה נוספת של האדם המדבר.
השאלה אינה רק בעלת ערך כמחדדת את ההבנה. היכולת לשאול שאלות, היא שכלול אידיאלי-עליון של קומת האדם המדבר.
"אדם" בגימטרייה: "מה", זה עניינו של האדם, להבדיל מה"בהמה" שכל ה"מה" שבה, הוא כבר "בה", כפי שהיא עכשיו בהווה.
היכולת לשאול מבררת שדיבוריו של האדם אינם רק דיבורים המתארים - אפילו בצורה משוכללת - את המדרגה הנוכחית של המציאות. השאלה מבטאת את ההשתנות וההתעלות. הצימאון שכוח השאלה מבטא הוא ביטוי לתנועה האדירה בה האדם נתון כל חייו, באמצעותה מתברר יותר ויותר שהערך העליון של החיים הולך ונחשף לפנינו דווקא בתנועה המתמדת של השאלה. ערכם השלם של החיים איננו נתון בפנינו, עיקר משמעותם של החיים האנושיים הוא דווקא בהבנה שעצם הגדרתם של החיים, הוא בהיותם נמצאים בתהליך קבוע ומתמיד של צמיחה ויציאה אל הפועל. אדם לעמל יולד, ועמל ההתפתחות וההתעלות הוא לחשוף ולהופיע יותר ויותר את צלם אלוהים העליון שבאדם, הוא עצם הגדרת החיים האנושיים שזוהי תכונתם - היציאה המתמדת אל הפועל האלוהי השלם שלהם.
דווקא הידיעה הגדולה של "תכלית הידיעה שלא נדע", ושדווקא משום כך יש כל כך הרבה מה לדעת על המציאות, ושאלות ללא הרף ממש, מפני שאמתת המציאות ומשמעות חיי האדם הם באמת אינסופיים ביחס לַמֵּצַר העכשווי בו נתון האדם.
זוהי גופא תכונת יוצאי מצרים, הידיעה שאמתתנו בעולם אינה במחשבה הצרה שאנחנו נמצאים כבר במקום הנכון, כמו שהננו במציאות. זוהי המחשבה המצרית, שאיננה שואלת, אלא יודעת, כי היא רואה את חזות הכל, בעיני הבשר העיוורות שלה.
ביציאת-מצרים נולדת תנועת האדם השואל, האומה השואלת, האדם העורג לנצח, האדם השייך באמת לחירות האינסופית הגדולה של המציאות.
תוכן השאלה
השאלה שאנו מציבים כאן היא מדויקת ומהותית:
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
ארבעת פֵּרוּטֵי ההבדלים - אכילת המצה והמרור, הטיבולים וההסבה - הם דוגמאות של ביטויים שונים לנקודה היסודית אודותיה אנו שואלים, והיא - השוני המיוחד של לילה זה, עניינו של הזמן.
זו שאלת השאלות, וכלפי זה הצימאון שלנו צריך להתעורר כדי להיפתח לעניינו של ליל הסדר, השאלה היא "מה נשתנה הלילה הזה" - מהי תכונת הלילה? מהי תכונת הזמן? מהי אותה מהות פנימית שאנו צריכים להיפתח אליה בלילה זה, שכל אותם שינויים מעשיים מבטאים אותה?
זו הנקודה היותר חשובה שאליה צריך להיפתח על ידי השאלות.
אי אפשר להתחיל בסיפור יציאת-מצרים בלי לעורר בקרבנו את השאלה הזו, משום שזו הנקודה הבסיסית, אותה אנו רוצים לחולל ולברר. הדגש הוא הלילה הזה, לא הלילה ההוא - ההיסטורי, אלא הזה, קרי – ט"ו ניסן, ליל יציאת-מצרים, כפי שהוא ממשיך את מגמת מפעלו במציאות עד השנה הזו, בה אנו נמצאים עתה!
הדרך לעורר את השאלה
ובאמת, כל הדרכים כשרות לעורר את הצימאון הזה, כי זו עיקר המגמה בפתיחה זו של ההגדה. שאלות אלה הן דוגמא בלבד, וכבר נהגו בחלוקת קליות ואגוזים ובדרכים שונות, על מנת שהילדים יתעוררו וישאלו; והכל על מנת לבטא שינוי, לבטא שאנחנו נמצאים באטמוספירה שונה, ביום עם מהות שונה, אנחנו נמצאים ברגעים בעלי תכונה שונה מכל נקודת זמן אחרת במשך השנה.
שאלת 'מה נשתנה' צריכה לחלחל בקרב מסיבי הסדר באמת. אי אפשר רק לקרוא מתוך ההגדה את הטקסט של "מה נשתנה".
בכל שנה מחדש צריך באמת לשאול מה נשתנה, ולגרום לכך ששאלה זו תחלחל בקרבנו ותוציא אל הפועל את תעצומות הנפש והצימאון העצום להתרומם ולהתעלות למה שהלילה הזה צופן בחובו.
זהו ערך יסודי בבניית המוכנות שלנו לשמוע את סיפור יציאת-מצרים, ואת זה עלינו לחולל ממש.
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיציאת-מצרים, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיציאת-מצרים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
בנקודה זו, מתחילה התשובה.
חז"ל אומרים, שהצביון העקרוני הראוי לסיפור יציאת-מצרים הוא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
כלומר, בתהליך הסיפור עלינו להדגיש בראש ובראשונה את השלילה הקודמת, את המצב החסר, את ההעדר הקודם להוויה.
בגמרא נפלה מחלוקת בין רב ושמואל, מהי הגנות ומהו השבח.
לדעת רב - הגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", והשבח הוא "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וכו'", ולדעת שמואל - הגנות היא "עבדים היינו לפרעה במצרים", והשבח הוא "ויוציאנו ה' אלוהינו משם וכו'".
בפועל, בהגדה עצמה, אנו מקיימים את שתי השיטות.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
מהו הרווח ב"מתחיל בגנות" ?
והלא להזכרת הגנות עלולה להיות אפילו השפעה שלילית המעכירה את האווירה?
מדוע כל כך חשוב להעלות מן העבר את התקופות שלא נעים לנו להיזכר בהן ושאנו אפילו מתביישים בהן?
מצד שני - יש רווח בהתחלה בגנות, בכך שהגנות מבליטה ומחדדת את ערך השבח. ידיעת הדבר מהפכו, כידיעת הלבן מהשחור, היא ידיעה אשר מחדדת ומסייעת לנו להעריך באופן הרבה יותר משמעותי את עומק הטוב.
כשאנחנו מתוודעים לתהומות הרוח והנפש שאבות אבותינו היו שקועים בהם - "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" - אנחנו יודעים להעריך את התקומה האדירה, את עוצמת החיים העליונה שיש לנו זכות להיות שייכים אליה, כתוצאה מכל תהליך יצירת האומה הישראלית: "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".
כשאנחנו יודעים את מרירות השעבוד וקושיו, את איבוד צלם האדם שבנו באותו פרק זמן שבו "עבדים היינו לפרעה במצרים", מכוח כך אנו יודעים להעריך את מעשה ה', שהעלנו מבור תחתיות לגובהי מרומים של חירות עליונה, בכך ש"ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה".
יצירת עם ישראל במצרים
אמנם, יש מקום להעמיק עוד.
בחידוש של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" של יציאת-מצרים, יש משמעות עמוקה יותר, השייכת למבט הפנימי שאנו עמלים לרכוש בדבר יציאת-מצרים כמעשה ה'.
כאשר מתבוננים על יציאת-מצרים כמעשה ה' - כַּתהליך האלוהי היוצר את הממשות ההיסטורית העליונה של עם ישראל - החשבון הוא הרבה יותר עמוק ורחב.
יציאת-מצרים איננה תיקון תקלה נקודתית, שקרתה במציאות בה עם ישראל נקלע לשיעבוד מצרים.
כל ההתרחשות של לידת עם ישראל במצרים, היא תכנית אלוהית של קורא הדורות מראש, היוצרת את הוויית החיים המופלאה הזו של עם ישראל, בדיוק כפי מגמת החכמה האלוהית. אין כאן שום אילוץ ושום מקרה, שצריך בדיעבד להשתחרר ולהיחלץ ממנו. גם עצם הירידה למצרים, היא על פי המכוון האלוהי. לא שכך קרה, אלא שכך צריך לקרות.
עם ישראל צריך להיווצר דווקא במצרים. יציאת-מצרים היא חלק מתכנית אלוהית כוללת שעיקר עניינה הוא יצירת עם ישראל, ולשם כך, צריך גם לרדת למצרים.
יציאת-מצרים איננה מבצע חילוץ עם ישראל מציפורני המשעבד המצרי, אלא תהליך יצירה אלוהית של אומה, שהשיעבוד המצרי הוא האמצעי והסדר היותר נכונים הרוקמים ויוצרים את ממשות החיים הישראליים.
היציאה ממצרים איננה עומדת לעצמה, היא שיא של תהליך שלם - תהליך ההיווצרות במצרים, יצירת מצרים. התהליך הזה הוא מורכב וכולל הרבה כוחות חיים, והרבה צדדים של שלמות מוכרחים להיכלל בו, על מנת להשלים את החיים הישראליים אשר הולכים ונוצרים כאן.
הסיבה שהתורה מדגישה את זיכרון יום יציאת-מצרים - "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" - הוא מפני שיום היציאה הוא החותם האלוהי על כל התהליך, והוא עיקר היווצרות האומה בעשייה אלוהית ישירה כברייתו של עולם - "אני ולא מלאך".
אך יום היציאה בפועל, הוא פרי של כל התהליך שקדם לו, הכל מוכן לקראת יום היציאה הזה, כל ההיסטוריה, כל הטבע, כל המצבים בהם היינו, גם המרירים שבהם; כולם מצטרפים למגמה העליונה של יצירת "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
כשזוהי ההסתכלות ששואפים אליה, מתברר שהמבט של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" ביציאת-מצרים הוא הכרחי, מפני שהגנות איננה רק ציור הקושי העובדתי ממנו צריך להיחלץ, אלא היא חלק ממשי מהמהלך האלוהי של יצירת האומה. גם בגנות יש צורך. כדי ליצור את עם ישראל בצורה נכונה, ובשלמות כוחותיו האדירים אשר הוא זקוק להם לשם הייעוד ההיסטורי האדיר שלו, מחייבת המגמה האלוהית את הגנות של הירידה למצרים.
"עבדים היינו" אינו תיאור של המצב העובדתי עד ההתערבות האלוהית; אלא זה עצמו הוא חלק מהותי ממעשה ה' היוצר את כלל ישראל.
לולא הגנות - היצירה של ממשות החיים הישראלית לוקה בחסר. הכל נלקח בחשבון והכל מצטרף לחשבון האלוהי האדיר של יציאת-מצרים.
לדעת רב בגמרא, החשבון האלוהי של יצירת האומה הוא עוד יותר עמוק, הוא מגיע עד לתרח אבי אברהם. כך נכון שייווצר עם ישראל. אין זה בדיעבד, אלא שייך לסוד אלוהי עמוק, לפיו שורשיה של האומה צריכים להתחיל דווקא מכאן, מביתו של תרח, מ"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".
החשבון האלוהי שבגנות "עבדים היינו"
לדעת שמואל - העבדות במצרים היא צורך אלוהי בתהליך יצירתה של האומה.
מתחת לפני השטח, כל המציאות של השיעבוד הנורא במצרים היא הכנה הכרחית להתרקמות קומת החיים השלמה של ישראל.
תכונת העבדות היא תכונת ההתבטלות - כלפי אדם, או גורם חיצוני כלשהו. העבד מאבד את חירותו, ונעשה כל כולו תלוי לחלוטין באדונו, "כעיני עבדים אל יד אדוניהם". העבדות במצרים חקקה בחוזקה את תכונת העבדות בנפשותיהם של ישראל.
עבדות היא מציאות, שבמערכת היחסים שבין בני אדם, מהווה ביטוי לשפלותו הבסיסית של האדם האנושי. במציאות זו, האדם אינו מוצא את ערך חייו בעצמיותו ובחירותו, אלא בכפיפות מוחלטת בעיקר חייו, כלפי גורם אחר, חיצוני לחייו.
אמנם, עלינו לברור את ה"אוכל ההיסטורי" מתוך הפסולת בזהירות ובעדינות, בכדי לנסות ולהתחקות אחר עקבות החכמה האלוהית שביצירת מצרים.
שיאה הנשגב של יציאת-מצרים הוא המעלה הרוחנית אליה מתעלה עם ישראל בחירותו בקבלת התורה - "עֲבָדַי הֵם". ההתרחשות העליונה מכוח תהליך יצירת עם ישראל במצרים היא הזכות היותר עליונה בחיינו להיות עבדי ה'.
להיות עבדי ה', זו מציאות אחרת לחלוטין מאשר להיות עבד של בשר ודם - "עבדים לעבדים".
"עבד ה', הוא לבד חופשי" (ריה"ל). להיות עבד לה', זו באמת החירות היותר עליונה הקיימת במציאות, משום שמשמעותה היא ההשתייכות המוחלטת לנשגב, למקוריות החיים, לאמתת החיים, לעצמיות החיים, ובסופו של דבר גם לחירות הכללית והאישית.
להיות עבד ה' איננו התבטלות להוויה חיצונית, להפך - זוהי השייכות היותר עמוקה לַפְּנִים היותר עליון של חיי האדם, זוהי החירות היותר עליונה האפשרית בעולם. הנאמנות לאמת המוחלטת של הכול. להיות עבד ה', זו רק רוממות ואציליות. להיות עבד ה' אינו מקטין את האדם, אלא רק מגדיל ומרומם אותו, ונותן את העונג והאושר העליונים לחייו.
עבדות מצרים היא הכנה נפשית של עם ישראל לעבדות אחרת לגמרי. החידוש הוא שהכנה זו נזקקת לכל קומת החיים העתידית האידיאלית של האומה.
נכון, היא בפני עצמה מהווה גנות קשה, מדכאת ואכזרית; אך במבט כולל ומתמשך, דווקא גנות זו היא אשר חקקה בנפשותיהם של ישראל את עצם ההכנה לעבדות העליונה, עבדות ה', שהיא היא חירותו העליונה של האדם עלי אדמות.
"אורות מאופל אמר ויהי", "מי ייתן טהור מטמא, לא אחד?" כל זה שייך לפלא של החכמה האלוהית, האחדותית, היוצרת את האדם ואת ההיסטוריה בחכמה אלוהית עליונה.
כל זאת לדעת שמואל.
בהמשך ההגדה הדברים הולכים ומתעמקים עוד בדעתו של רב, הלוקח אותנו לגנות הרבה יותר קשה ורחוקה - "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" - בה הרבה יותר קשה להבין איך ניתן לדלות ממנה שבח, אך בפלא האלוהי של יצאת מצרים, החשבון הוא כל כך עמוק, עד שאפילו תהומות אלה, מצטרפים לבניין האלוהי של יצירת עם קְרוֹבוֹ.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיציאת-מצרים כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית:
מעשים אלה שהולכים ומובאים כאן, ממשיכים לפתח בקרבנו את היחס המרומם והראוי ליציאת-מצרים. בניין היחס הנכון הוא היסוד העקרוני, שמכוחו אנו מסתכלים אחרת על כל סיפור יציאת-מצרים, והוא הנותן את הערך הגדול לתכנים עצמם השייכים לממשות היציאה.
עיקר העבודה בחלק גדול מה"מגיד" הוא ביצירת רוממות סיפור יציאת-מצרים, כדי שנחזור אל הראשונות, ונתייחס לסיפור יציאת-מצרים מתוך הגובה הראוי. רק אז יהיו ערך ומשמעות לסיפור היציאה עצמו ולפרטיו, ונצליח להפיק מהם את הגובה הראוי.
בסיפור זה אנו פוגשים את גדולי הדור, ענקי התנאים, שבוודאי ידעו את סיפור יציאת-מצרים לפרטי פרטיו, ואף על פי כן - בעיצומו של ליל יציאת-מצרים - הם עמלים בסיפור יציאת-מצרים, ומתרחשת בקרבם מתוך כך התרחשות רוחנית מופלאה.
ההתעמקות בסיפור יציאת-מצרים בליל הסדר, גורמת לגדולי הדור להתרומם אל מעבר לממד הזמן: "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
העיסוק המעמיק בתכנים של יציאת-מצרים הוא עיסוק בנצח, בנצח החודר לממדי הזמן, וכשאנו נקשרים בכל הווייתנו לסיפור יציאת-מצרים, אנו נהיים נצח.
רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבי טרפון נהיים "על זמניים" כתוצאה מעצם ההתעמקות ביצירתם של ישראל במצרים.
סיפור יציאת-מצרים איננו לימוד פסיבי, בו אנו מתבוננים עובדתית-חיצונית על המאורעות, אלא יש כאן הישאבות מוחלטת להוויית החיים של האומה. גדולי האומה נשאבים אל תוך הַחַיּוּת הנצחית של הוויית יציאת-מצרים, והם כולם, בעצמות אישיותם, נהיים סיפור יציאת-מצרים. הם מאבדים כל תחושת זמניות, ומשתייכים לממד הנצחי של החיים, אל "יום אשר הוא לא יום ולא לילה".
יציאת-מצרים היא חדירת ממד הנצח לתוך מרכז ההוויה ההיסטורית האנושית. זוהי התחדשות הבריאה כולה. לא עוד חיים בהם הזמן והמקום, ההווה והעכשיו, בולעים כל ניצוץ של נצחיות, אצילות ורוממות. כעת ממד הנצח חודר בכל עוזו לתוככי ההוויה ההיסטורית.
התעמקות בסיפור יציאת-מצרים נושאת אותנו מעבר לגלי הזמן, ואת הגובה הזה צריך להחדיר לתוככי האישיות, תמיד, ובמיוחד בלילה זה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יציאת-מצרים בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶאֱמַר לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:
יציאת-מצרים לא שייכת לזווית חלקית של חיינו, אלא מקיפה את חיינו בכל משמעותם, התפתחותם וְעִלּוּיָם. לא שבמסגרת חיינו יש פינה חשובה ליציאת-מצרים, אלא שכל חיינו הם פינה בתוך המציאות האדירה של יציאת-מצרים.
יציאת-מצרים מפגישה אותנו עם אמִתתה הכוללת של המציאות. ספר שמות, ומאורעותיו העיקריים - יציאת-מצרים ומתן תורה - הם, למעשה, השלמת תהליך הבריאה. בריאת העולם לא הושלמה בששת ימי בראשית, ושיאה של בריאת העולם הוא ביצירת עם ישראל - החותם האלוהי על ההיסטוריה האנושית.
עיקר המציאות הוא החיים האנושיים, ויחסם של החיים האנושיים לעולם עד ליציאת-מצרים הוא יחס אילם, אשר לא מסוגל לפענח ולהכיר באופן שלם וגלוי את משמעותם העליונה של החיים.
יצירת עם ישראל במצרים מאירה את הכל, היא יוצרת מצב חדש, בו יש יכולת אמתית לעולם האנושי לחיות את החיים מתוך התקשרות למלוא מובנם העליון. נכון - פֵרותיה השלמים של יציאת-מצרים ילכו ויבשילו קמעא קמעא במשך אלפי שנות היסטוריה, אך מכאן ואילך יש צוהר המאפשר לעולם להיפגש עם האורה האלוהית העולמית.
ערכה המקיף של יציאת-מצרים הולך ומתברר במשך הדורות. ככל שדורות האומה מתקדמים וההיסטוריה הישראלית משתכללת, כך אנו זוכים להבין יותר ויותר את ערכה השלם של יציאת-מצרים בהיסטוריה העולמית.
ידיעת ערכה השלם של יציאת-מצרים היא זכות עצומה. בידיעה זו טמון סוד החיים הישראליים והעולמיים. אפילו חכמי ישראל, ענקי הרוח שבדורות האומה, אינם זוכים עדיין לדעת את כל המשמעות השלמה והמקיפה של יציאת-מצרים.
מגמת יציאת-מצרים היא באמת סוד אלוהי אשר ערכו העליון הולך כל הזמן ונחשף, עם בניין העתיד של האומה והתקדמותה.
בימיו של רבי אלעזר בן עזריה, עדיין אין מזכירים את יציאת-מצרים בלילות. יציאת-מצרים מוזכרת בתודעתו הרוחנית של עם ישראל באופן חלקי. בהירותה, מרכזיותה, ומשמעותה ההיסטורית הכוללת של יציאת-מצרים, הולכות כל הזמן ומתחוורת באומה, עם המשך הדורות ושכלול מגמת החיים הישראליים.
לא מקרה הוא, שבדורו של רבי אלעזר בן עזריה מתחדשת דרשתו של בן זומא על כך שיציאת-מצרים תיאמר גם בלילות. כך דרכה של תורה, החושפת את מעיינותיה קמעא קמעא במהלך ההיסטוריה, כפי מה שאמתתה הגדולה הולכת ונחקקת בלבבות. ככל שיציאת-מצרים פועלת את פעולתה בעולם, כך מעיינותיה הפנימיים של יציאת-מצרים ממקור דבר ה', הולכים ומתגלים.
יציאת-מצרים בלילות
אמירת יציאת-מצרים בלילות, משלימה את היקף משמעותה של יציאת-מצרים בכל צידי חיינו. ה'יום' לעומת ה'לילה', מבטא את החיים הבהירים, את החיוב, את ההארה השלמה של מגמות החיים. לעומת זאת, הלילה מבטא את הנסתר, את המעורפל, את חוסר השלמות ואת אי הבהירות. במישור של הכלל, היום והלילה במובנם ההיסטורי, נמשלים תמיד לגאולה וגלות.
יש מובן, המשייך את יציאת-מצרים דווקא ליום. זהו המובן העיקרי, עד לזכות הגדולה המתחדשת בדורו של רבי אלעזר בן עזריה. יציאת-מצרים היא אֵם כל הגאולות, היא הביטוי היסודי של כל החירויות בעולם. הבנה זו, המשייכת את יציאת-מצרים בעיקר לממד היום בהיסטוריה, קרי - לתהליכי הגאולה והישועה ההיסטוריים, היא צמצום של מרחב המשמעות הגדולה של יציאת-מצרים.
ההתחדשות בהזכרת יציאת-מצרים אף בלילה, היא הבירור שגם מאפייני ה'לילה' שבחיינו הם חלק שלם מהאמת הגדולה של יציאת-מצרים.
יציאת-מצרים משייכת גם את הגלויות, וההחשכות ההיסטוריות, לחלק מבניין החיים של האומה הישראלית.
גלות - בחוקי החיים העולמיים - עניינה מוות לאומי; אך בפלא החיים של כלל ישראל, לגלות יש משמעות אחרת. גלות איננה הפסק חיים טוטאלי של נצחיותם של ישראל. להפך - הגלות היא חלק משכלול הופעת חיינו הנצחיים, אשר בא כדי לפשט את העקמומיות הַפּוֹשָׂה בחיינו הלאומיים, ולהוציאם אל הפועל בצביונם השלם והראוי.
כללי החיים של עם ישראל שונים הם מכל חוק חיים לאומי טבעי. גלות בשפת העמים, תרגומה הממשי הוא מוות לאומי, אך גלות בחיים הישראליים, היא לעולם חלק מהגאולה, היא המשך יצירת האומה עד לשלמותה. בעם ישראל אין גלות ללא גאולה אחריה, הגלות קיימת רק בגלל הוודאות שגאולה - גדולה ושלמה מקודמתה - תבוא אחריה. הגלות איננה מציאות העומדת לעצמה, אלא נדבך בתכנית האלוהית הכללית לגאולתם של ישראל.
כל עקרון החיים המופלא הזה נוצר ביציאת-מצרים, וזה מה שהולך ונחשף בתודעתה הגלויה של האומה בהזכרת יציאת-מצרים אף בלילות.
דורו של רבי אלעזר בן עזריה הוא דור של יציאה לגלות הארוכה כשאול, גלות מלכות אדום. לא לחינם דווקא בנקודה היסטורית משמעותית זו, מתחדשת ההבנה העמוקה, המבררת את שייכותה הרחבה של יציאת-מצרים גם ל"לילה" הארוך שבחיינו. ידיעה עמוקה זו היא הנוטעת באומה ללא הרף את התקווה ואת האמונה הוודאית בארעיותה של הגלות ובמוחלטותה של הגאולה, ויותר מכך - את ההבנה שגם הלילה, גם ההעדר הנורא של הגלות, הוא חלק מהמפעל והיצירה הגדולה של גאולתם של ישראל.
מגמת החירות העליונה של יציאת-מצרים לעולם לא פוסקת, גם לא בְּמַעֲבֵי הגלות, ולא רק שהגלות תסתיים בוודאות, אלא שיתברר שהיא עצמה מהווה חלק הכרחי מהפעולה האידיאלית הגדולה שיציאת-מצרים פועלת על חיינו במהלכי ההיסטוריה הארוכה.
להביא לימות המשיח
חכמים אומרים יותר מכך: "כל ימי חייך, להביא לימות המשיח".
יציאת-מצרים איננה רק תהליך של יצירה ושל בניין, ביציאת-מצרים לא גנוזה רק הדרך הגדולה, יציאת-מצרים אינה רק הכנה וחיזוק לתהליך ההיסטורי של ישראל, אלא ביציאת-מצרים טמונה כבר התכלית עצמה, תכלית חייהם השלמים של ישראל. יציאת-מצרים אינה רק היום והלילה בהווה, יציאת-מצרים כוללת באמת גם את העתיד השלם, את ימות המשיח, את כל הגודל העתידי השלם הצפון בחיינו. הכל נזרע ביצירת מצרים.
הטבע הישראלי - שהוא פרי הביכורים של יציאת-מצרים, טומן בחובו את כוחות החיים המובילים את המציאות בכוחות צמיחה אדירים, אל העתיד הגדול הצפון לחיים האנושיים. כל ימי חייה של אומה זו הם מנות החיים, המובילות את העולם לשלמות קומתו, עד לימות המשיח, "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח".
ביציאת-מצרים נטועים זרעי החיים של המגמות העתידיות היותר רחוקות אליהן העולם עתיד להתעלות: "מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. שר לא נאמר, אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא:).
אפילו תחיית המתים טמונה ביציאת-מצרים. יציאת-מצרים חוללה אומה, שתחיית המתים היא אצלה עיקר אמונה. אדם בעם ישראל שלא שייך למגמת תחיית המתים, זהו חסרון בשלמות זהותו הישראלית הבסיסית, מפני שלהיות שייך לעם ישראל, זה להיות בעל יכולת להשקיף על העולם במבט של התעלות, במבט בו החיים האלוהיים מנצחים את הכל, את כל המגבלות ואת כל המצרים שבחיים העולמיים.
גם המוות הוא מִמְּצָרֵי המציאות, ממנה העולם הולך ומשתחרר.
במצרים חונטים את המתים - מנציחים את המוות; ועם ישראל היוצא לנצח ממצרים - מנצח את המוות העולמי ומנציח את החיים במובנם המקורי העליון.
יציאת-מצרים יצרה הוויית אומה נצחית, המנצחת את כל המגרעות שקיימות במציאות והחושפת בעצם ממשות חייה ההיסטוריים את השייכות הפנימית המוחלטת של האדם לנצח, את שייכותה של הבריאה כולה למקורה האלוהי הנצחי. יציאת-מצרים היא לידת הכוח בעולם, ששום חולשה הווית של החיים האנושיים איננה יכולה לו.
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:
ההגדה הולכת ומרוממת אותנו בסולם העליון של יציאת-מצרים, שלב אחר שלב, עילוי אחר עילוי.
כאן אנו מגיעים לקומה חדשה, עליונה יותר מכל מה שפגשנו עד כה.
אשרינו מה טוב חלקנו בזכות הגדולה שיש לנו להיפגש עם דבר ה' בתורה. היכולת להתבונן בפשר יציאת-מצרים מתוך הארת דבר ה' שבתורה, מעלה את כל קומת היחס שלנו ליציאת-מצרים למדרגה אחרת לגמרי.
מה שבאמת צריך לעניין אותנו הוא מה שהתורה אומרת על יציאת-מצרים. הדברים שהתורה אומרת על יציאת-מצרים, אינם תיאור של מאורעות היסטוריים מהעבר, אלא הסוד האלוהי של יציאת-מצרים.
הקדמה זו, "ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל", איננה מליצה בעלמא. משפט זה טומן בחובו את כל הגובה שאנו מתחילים להתנשא אליו בקריאתנו את ההגדה ותוכנה מכאן ואילך:
"ברוך המקום" - הקב"ה נקרא מקומו של עולם, נשמת המציאות כולה, והתורה היא כולה שמותיו של הקב"ה.
התורה היא סדר העולם, התורה היא הארת החכמה האלוהית של הבריאה כולה, של כל חלקי המציאות, של כל מדרגות הבריאה, של כל הדורות כולם, של העבר ההווה והעתיד, של האור ושל החושך, של הטוב ושל הרע; של הכל. ולכן, המפגש עם עניינה של יציאת-מצרים מתוך פסוקים, מתוך דבר ה' שבתורה, הוא המבט על יציאת-מצרים מנקודת המוצא של נשמת המציאות, מֵרוממות החכמה האלוהית, מנקודת המוצא של המציאות כפי שהיא באמת במקוריותה, כפי שהיא צריכה וראויה להיות.
"ברוך הוא" - בלשון נסתר, החכמה האלוהית היא לעולם נסתרת מבינתנו האנושית החלקית, ודווקא משום כך, כל ידיעה ממקורה של תורה היא כל כך אמתית, וכל כך קושרת אותנו בעוד נדבך לאמת הגדולה של המציאות.
עם כל מה שאנו יודעים ומבינים בעניינה של יציאת-מצרים, עלינו לדעת כי רב בה הנסתר על הנגלה. העתיד שתהליך יצירת ישראל במצרים טומן בחובו הוא כל כך עמוק, עד שאיננו יכולים להכיל אותו בדפוסי היחס הנוכחי שלנו לעולם ולחיים.
גם בהגדה של פסח - ובעיקר בפסוקי התורה המובאים בהגדה בעניין יציאת-מצרים - רב הנסתר על הנגלה, וזהו היחס הראוי אשר צריך לאפיין את גישתנו לפסוקים אלה.
"ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" - המקום ברוך הוא נתן תורה לעם ישראל. עם ישראל זוכה - מכוח יצירתו המופלאה - להיפגש עם דבר ה', לקבל הוראת חיים, לנו ולעולם כולו, מאת מקור הכל, מהמקוריות העליונה של החיים כולם, ועם ישראל ראוי ומסוגל לזה.
לכן אנחנו ניגשים תחילה למעמקי סיפור יציאת-מצרים מתוך הברכה בתורה, מתוך הכרת ערכנו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ומתבוננים במבט הנשגב והמקורי ביותר על עניינה של יציאת-מצרים.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" - זה כולל את הכל.
ראשית לכל, התורה דיברה ביציאת-מצרים אל הבנים, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג), אב המעביר לבנו את מסורתה של יציאת-מצרים. התורה מבררת בכך את המשמעות של יציאת-מצרים בהיבט של ההמשכיות הנצחית של דורות האומה.
אך יותר מכך: התורה דיברה אל ארבעה בנים. רק התורה מסוגלת לדבר אל ארבעה בנים, והרבה מעבר לכך. הדיבור של התורה לארבעה בנים, איננו פלורליזם רעיוני. התורה באלוהיותה המקורית, פונה אל החיים האנושיים באינספור ממדים, משום שהיא כוללת כל, משום שהיא לעולם איננה זווית מסוימת של המציאות, והיא תמיד כוללת ומאירה את החיים מכל נקודה אפשרית שלהם.
הדיבור כנגד כל הבנים מבטא את העובדה שיציאת-מצרים מהותית והכרחית לכולם. אין מישהו בעם ישראל, שאינו שייך ליציאת-מצרים. יציאת-מצרים איננה רלוונטית רק למי שמתעניין בה, או שואל וחוקר אודותיה. היכולת של כל אחד מאתנו לחיות את חייו באופן אמתי, היא מתוך עומק הקשר ליציאת-מצרים - מתוך ההבנה כי יציאת-מצרים היא עצם הגדרת חיינו ולא תוכן חיצוני להם. ולכן, גם מי שכביכול תוכן חייו הגלוי והמודע עומד בניגוד ליציאת-מצרים, כבן הרשע, הוא, למען האמת, שייך מאוד ליציאת-מצרים, ואת השייכות הזו שומה עלינו לברר בליל הסדר.
הבירור הזה הוא חשוב מאוד עבור הבן הרשע עצמו, אך לא פחות מכך הוא חשוב לכל אחד ואחד מאתנו לפי מדרגתו, מפני שהוא מעמיק מאוד בקרבנו את שייכותנו המהותית ליציאת-מצרים.
התייחסותה של התורה אל יציאת-מצרים דרך הצינור של ארבעה בנים אלו, מפגישה אותנו עם יציאת-מצרים מתוך נקודות ההתבוננות היותר יסודיות שלה.
הדיבור אודות ארבעת הבנים איננו חשוב רק במקרה שיש לאדם ארבעה בנים כאלה בפועל. אין זו רק המלצה חינוכית של התורה לאב, בכדי שידע איך לגשת באופן הנכון אל בניו. כל אדם מישראל צריך לדעת איך התורה מדברת על יציאת-מצרים בפנייתה אל ארבעת הבנים, ודווקא בריבוי פניות זה טמונה העמקה גדולה ועושר רעיוני רחב, במהות עניינה של יציאת-מצרים.
ניתן גם להוסיף כי ייתכן שארבעת הבנים הללו אינם בהכרח ארבעה בנים שונים, אלא הם בעצם ארבע תכונות, שקיימות בכל אדם ואדם בהרכב ובמינון כזה או אחר. כל אדם יש בו קצת חכם, קצת רשע, קצת תם וקצת שאינו יודע לשאול, ומכל צידי אישיותנו אנחנו נפגשים ביציאת-מצרים.
הבן החכם
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם, וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:
החכמה הישראלית בשיא גובהה מתבטאת בידיעתה העליונה שהפשר היותר עמוק ואמתי של יציאת-מצרים טמון בְּמִצְווֹת התורה השייכות ליציאת-מצרים. החכמה היותר שלמה שקיימת במציאות, היא דווקא הישענותה של התודעה האנושית על הדעה האלוהית העליונה המוטבעת בדרכי ה' שבתורה ושאיבתה ממנה. במשפטי ה' השייכים ליציאת-מצרים - הלכות הפסח - טמונה המגמה האלוהית העליונה של יציאת-מצרים. ההתבוננות האינסופית בהם, היא המפגישה אותנו עוד ועוד עם החירות העליונה שמחוללת יציאת-מצרים. העיסוק בהלכות הפסח לפרטיהן ולדקדוקיהן, הוא השייכות היותר עמוקה לאידיאלים העליונים שביסוד יציאת-מצרים לדורות.
שאלת הבן החכם היא המשך מדרגת "נעשה ונשמע" של כלל ישראל בתחתית הר סיני. היא הידיעה הישראלית העמוקה, שבציווי האלוהי עצמו טמונים תכנים אידיאליים אינסופיים, הרבה למעלה מכל מה שאנו יכולים להעלות, לשער ולחשוב בדעתנו.
החכם יודע וחי את מה שה' הוא "אלוהינו", המבטא את שייכותו המוחלטת למגמה האלוהית, ודווקא משום כך הוא יודע את הערך הגדול של מסורת אבות. אמירתו "אֶתְכֶם" אינה מבטאת ניכור או יציאה מן הכלל כבדברי הרשע, שהרי אמר כבר "ה' אלוהינו". משמעות ה"אתכם" אצל החכם היא דווקא לחיוב; היא הידיעה הגדולה של הערך העצום של הציוויים העוברים מדור לדור במסורת האומה, עד מעמד הר סיני, בו עם ישראל קיבל הכל מפי הגבורה. יש כאן אמון עמוק באומה ובמסורתה, ב"גוי צדיק שומר אמונים", ובָאמת הגדולה והמדויקת שמתנחלת מדור לדור, שכלפיה החכם מרומם את דעתו ומשם הוא חפץ לינוק את תורתו.
הבן הרשע
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, לָכֶם וְלֹא לוֹ, וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר, וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ, אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:
יסוד הרשעה היותר עמוקה הוא היציאה מן הכלל. הניתוק מהכלל הוא הנפילה הנוראה מכל. השייכות לכלל, היא הבסיס היותר מהותי של היהדות כולה.
דווקא משום כך, נשאלת השאלה מהו בסיס הקשר עם בן זה, ומכוח מה צריך ואפשר לעוררו, אם הרשע ניתק עצמו מן הכלל?
מסביר הרב חרל"פ בפירושו להגדה את התשובה לרשע:
"ואף אתה הקהה את שיניו" - השיניים של הרשע הן מאוד חדות. יציאה מן הכלל באמת גורמת לקושי עמוק מאוד ביצירת קשר רוחני אמתי עם הרשע.
הקהיית השיניים, משמעותה: להקהות את חדות השן. את אותה שן חדה כל כך צריך להקהות - לעדן את החדות שלה.
ואיך עושים זאת? עושים זאת על ידי מה שמרוממים את הרשע עד שיראה שהוא באמת שייך לכלל, עד שיבין כי הצביון של הכלל כפי שהוא מכיר במבטו המסוים, ושיש לו נוגדנים כלפיו, איננו באמת הציור הנכון של הכלל.
היכולת הזאת "להתחבר" לרשע ולהצליח באמת לדבר אליו ולרומם אותו, איננה פשוטה כלל ועיקר. לעיתים קרובות, המָּסַכים, הנוגדנים, הדעות הקדומות, הם כולם כל כך חריפים ומושרשים, עד כדי קושי עצום ליצור אפילו דו שיח בסיסי עם הרשע. אך נקודת המוצא היסודית שלנו מוכרחת להיות האמונה בו; אמונה אמתית שאינה תלויה בדבר. מפני שהאמונה בו היא בדיוק המסר שאנו רוצים להעביר לו, ואם אנחנו בעצמנו לא מאמינים בכך מספיק בעומק, זה קודם כל מעיד שאנחנו כלל לא הפנמנו את המשמעות העמוקה של יציאת-מצרים, וממילא - בוודאי שלא נצליח לרומם אותו לכך.
הלימוד הוא - "אילו היה שם לא היה נגאל" - ומכך מתחדש שאם הוא בכל זאת נמצא עמנו היום, זה סימן שגם הוא נגאל, ואם הוא נגאל - זה אומר שהוא באמת שייך לכלל.
הכלל, במובנו העמוק, הוא הרבה מעבר לסך כל היהודים שחיים היום, בתקופה מסוימת ולאופן שבו הם חיים כעת. עלינו להתרומם לציור יותר שלם של הכלל. הכלל במובן העמוק שלו הוא המשותף לדורות כולם, סך כל מה שיוצא אל הפועל בהיסטוריה הישראלית, בעבר, בהווה ובעתיד.
הדברים שמפריעים לרשע, שגורמים לו לא להרגיש שייך לכלל, נובעים בדרך כלל מציור חלקי של "כלל ישראל" במובנו הרחב והשלם. מה שמפריע לבן הרשע פעמים רבות הוא תביעה לאמת גדולה ושלמה יותר אשר צריכה לצאת אל הפועל ב"כלל" ההיסטורי, ודווקא משום כך צריך לרומם את הרשע למציאת השייכות הפנימית העמוקה שלו לכלל ישראל במובנו הרחב והעמוק.
לא לחינם פנייה זו אל הבן הרשע שייכת לסיפור יציאת-מצרים. ביצירתו של עם ישראל במצרים נוצרת הסגולה הישראלית האלוהית כמציאות, כעניין מוחלט - לא בחירי, ולכן היא קיימת בכולם, צדיק כרשע. משום כך, דווקא בליל הסדר - יש את המוכנות לבירור השייכות העמוקה הזו, המבררת גם לחכמים שבנו את נקודת המוצא היותר עליונה ואמתית של חיינו. הרבה מעבר לכך, ועמוק יותר מכל חכמה ותבונה, עומדת הסגולה הישראלית הנשמתית, אשר מום אין בה, בכל רוממותה הנצחית.
הבן התם
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה זֹאת", וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
התם שונה מהחכם, אין אצלו אותה ירידה לפרטים ואותו עומק כמו אצל החכם. "תום" הוא ביטוי של טבעיות ישרה, לא מסובכת; בסיס השלמות. התם זקוק לשמוע בתמציתיות, בפשטות ובגדלות את המסר המרכזי של יציאת-מצרים.
דווקא לאור הבנה זו במהותו של התם - בַּתְּשׁוּבָה לשאלתו ניתן לפגוש באופן מיוחד את המהות הכוללת והתמימה של סיפור יציאת-מצרים:
"בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
מצרים היא "בית עבדים". התרבות המצרית היא "בית העבדים של האנושות", בית היוצר של העבדות העולמית, בית העבדות של צלם אלוהים שבאדם.
העבדות במצרים איננה עניין מקרי, המוּנע מצורך מקומי בכוח עבודה כלכלי במצרים, אלא העבדות במצרים היא מהותית. התרבות המצרית היא יסוד המחנק ההיסטורי של צלם אלוהים שבאדם בצורותיו השונות. עבדות - כל ביטוי שלה בעולם, טמון בתרבות המצרית.
תרבות החומר של מצרים היא ראשית המחשך העולמי, שורש אובדן האדם את עצמיותו, והשתעבדותו אל כוחות החיצוניים לחייו בעצם.
עם ישראל נמצא בבית העבדים הזה, נטמן בו, צומח ומתפתח בקרבו, ומוּצא ממנו לחירות עולם, חירות מוחלטת מכל עבדות בעולם.
כל מה שיש בעם ישראל, וממילא בעולם כולו, מעתה ועד עולם, זהו השחרור הנצחי המוחלט מבית העבדים המצרי ומכל השפעתו בעולם.
"הוציאנו ה'" - ה' הוציא אותנו ממצרים, והמשמעות היא, שהיציאה ממצרים היא פעולה אלוהית נצחית ומוחלטת מלמעלה, ולא התרחשות חברתית, פוליטית, אנושית. עם ישראל מעתה ועד עולם, הוא הנושא בעצם אופיו ההיסטורי, את החירות העליונה של יציאת-מצרים לנצח.
"בחוזק יד" - הפעולה האלוהית ביציאת-מצרים נעשית ביד חזקה. היד היא הפועלת. חוזק היד מבטא את עוצמת פעולת יציאת-מצרים במרחבי המציאות כולה. יציאת-מצרים מטביעה חותם, ומחוללת מהפך בכל ערכי החיים. שום כוח לא יישאר כפי שהוא בעולם אחרי יציאת-מצרים. הכל יתעלה, הכל יתקדש. גם הכוחות החומריים הנמוכים ביותר, גם הם יתעדנו ויתעלו.
הבן שאינו יודע לשאול
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם":
אם יש מישהו שאינו יודע לשאול, מדוע זה מפריע לנו?
אם הוא לא מתעורר לשאול מעצמו, מה החיסרון בכך? מדוע לעורר אותו לכך?
רואים כאן שאין זה כך .
אדם מישראל שנשאר ללא תודעת יציאת-מצרים, הוא בעל מום ונכות רוחנית. תודעת יציאת-מצרים היא כל כך מהותית, עד שאין משמעות לחייו של אדם ישראלי ללא שייכות ליציאת-מצרים. חייו של אדם מישראל ללא שייכות ליסוד יציאת-מצרים אינם חיים. הבאת הַבֵּן לתודעת יציאת-מצרים איננה "העשרה" רוחנית, אלא זהו עבורו המפגש היסודי ביותר עם עצם משמעות חייו כאדם מישראל. ללא יסוד יציאת-מצרים, חייו אינם חיים באמת, ולכן החסד היותר גדול שאנו מסוגלים להעניק לו הוא לעורר אותו להכרת עצמו, לחיות את חייו באמת, להבין מה הוא ומה חייו, מתוך מפגש עם שורש השורשים של זהותו - יציאת-מצרים. אדם מישראל איננו יכול להתחמק ממהות יציאת-מצרים. כבן לאומה הישראלית, ידיעה שיצאנו ממצרים, היא בדיוק כמו הידיעה שאנו חיים, מפני שיציאת-מצרים היא העושה את עצם חיינו למה שהם.
לכן אין זה משנה כלל אם הבן שואל או לא. ידיעת יציאת-מצרים איננה ידיעה חיצונית לחיים, אלא היא עצם החיים, חיינו מבלעדיה אינם חיים באמת, ומשום כך היא הכרחית כל כך לעצם תודעת חיינו, וכולנו צריכים לשאול אודותיה ללא הרף.
חירות יציאת-מצרים איננה חירות כפי המובן ההמוני, בה האדם משוחרר מעול עבודה קשה, או מלחצים חומריים חיצוניים. חירות במובן העמוק, היא נאמנותו של האדם למהות חייו הפנימית, לעצמיותו האלוהית, לנשמתו הטהורה, לצלם אלוהים שבקרבו. יש בן חורין שהוא עבד ויש עבד שהוא בן חורין, משום שמהות החירות אינה נמדדת בתנאים חיצוניים, אלא בנאמנות האדם, החברה והאומה, לעומק האלוהי העליון והמקורי של חייהם, המתברר והמתממש יותר ויותר בהיסטוריה מכוחה של יציאת-מצרים.
החידוש של יציאת-מצרים כ'חירות עולם' קיים משום שבמצרים נולדה האומה שכל ייעודה ההיסטורי, כְּלֵב האנושות, הוא התביעה האדירה והמתמדת לכל - לחיות את החיים על פי גודלם האמיתי, על פי תכונתם האלוהית העצמית, על פי ערכם הפנימי כפי טבעם העליון אשר יצרו האלוהים, ועל פי חירותם העליונה.
משום כך, הקשר של הבנים כולם למה שנוצר במצרים הוא הכרח הנתבע מעצם החיים, ואיננו מותנה בהתעוררות ובהתעניינות, ולכן, לבן שאינו יודע לשאול: "את פתח לו".
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה, בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:
כאן אנו נוגעים בשאלת הזמן, הזמן הראוי לסיפור יציאת-מצרים.
כל זמן מאיר בתכונתו, וידיעת ערכו של הזמן בו אנו מספרים את סיפור יציאת-מצרים, נותן לסיפור עצמו משמעות אחרת לגמרי עבורנו. הזמן איננו רק ציון תאריך סימבולי מהעבר, אלא הוא בעל תכונה, הנותנת ערך הווי-ממשי לזמן בו אנו נמצאים ולכוחות שהוא מסוגל להוליד ולהוציא אל הפועל בקרבנו.
ראש חודש ניסן הוא ראש החודשים לחודשי השנה. עֶשֶׂר עטרות נטל היום הזה, והוא החודש בו נברא העולם, לדעת רבי יהושע.
היום בו נברא דבר מסוים, הוא יום שנחקקת בו תכונתו של הדבר לדורות, ובחודש ניסן נוצרה סגולת ישראל, וזוהי הארת חודש זה לדורות עולם.
ראש חודש ניסן הוא המפגש הראשון עם האביביות העולמית, עם הזמן בו מאירה תכונת יציאת-מצרים, ומשום כך ההווא אמינא להתחיל בסיפור יציאת-מצרים מן היום הזה.
מעגל הזמנים שלנו מאיר דרך המעגל החודשי. תחילת החודש הוא יום לידת החודש, ומגמת החודש נעוצה בו. משום כך ראשי חודשים הם זמן של כפרה והתחדשות: "ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם" (מוסף לראש חודש).
לא לחינם מתרחשת יציאת-מצרים בחודש ניסן, חודש האביב: "היום אתם יוצאים בחדש האביב", התורה מציינת כך את זמן יציאת-מצרים, משום שזה מהותי, ושייך לחשבון הגדול של יציאתנו לחירות.
היציאה בחודש האביב מבטאת את העובדה שיציאתו של עם ישראל ממצרים נוגעת לכל ההוויה כולה, והיא משותפת גם עם עולם הטבע. הכל מתרומם ומתעלה מכוחה של יציאת-מצרים. יציאת-מצרים מתרחשת בחודש האביב, כי היא באמת האביב של כל העולם כולו.
ישראל הם ביטוי תמציתי של תכלית הבריאה כולה - "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית" - יש כאן התרחשות כלל עולמית, בה מתנוצצת המגמה השורשית של הבריאה כולה, וזהו אושר, חיים והתחדשות ליקום כולו.
אמנם, ההווא אמינא הזו לא מתקבלת כקביעת זמן חיוב סיפור יציאת-מצרים. המסקנה היא שסיפור יציאת-מצרים מוכרח להתרחש בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. אך ההווא אמינא הזאת ומה שהיא מבטאת, לא נאמרה לריק ולא לבטלה, והיא כולה אמת בהארת תוכן הזמן המתחיל מראש חודש; רק שבפועל, זמן סיפור יציאת-מצרים יותר ממוקד בלב חודש האביב; אך באמת, ההכנה אליו מתחילה בראש חודש ניסן, והשיא של כל התהליך המתחיל בראש חודש, הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך בליל ט"ו בניסן, שאז אנו מבטאים באופן היותר עמוק את התמצית של כל החודש כולו.
הדגש במסקנה הוא: "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". סיפור יציאת-מצרים מצורף אל הציוויים האלוהיים להמשך הבעת הרשמים האלוהיים הממשיים של יציאת-מצרים.
מִצְווֹת ה', של אכילת מצה ומרור, טומנות בחובן את השרשת יסודות הנצח האלוהיים של יציאת-מצרים, וסיפור יציאת-מצרים צריך להתלוות אליהם.
סיפור יציאת-מצרים איננו בירור רוחני מופשט, אלא הוא ממשי מאוד, ואנו קושרים אותו לממשות אכילת המצה והמרור, המחדירה את רשמי החירות הנצחית של יציאת-מצרים, מרום המחשבות האציליות, ועד לתוככי כוח הזן שלנו; וכך חירותנו היא שלמה - חירות הכל.
עם ישראל היוצא ממצרים מסוגל אף לאכול מתוך חירות. אכילתו של אדם מישראל לאחר יציאת-מצרים איננה רק הכרח פיזי קיומי, בו האדם משועבד לצרכיו הגופניים הנמוכים, אלא אפילו האכילה נעשית מתוך חירות, משום שיציאת-מצרים יצרה את שלטון הרוח על החיים, ורוחו של האדם היא בת חורין מוחלטת, בשליטתה המרוממת על כל כוחות האדם.
החירות שלנו ממצרים איננה רק חירות הרוח. היא חירות מוחלטת של האדם כולו, על כל כוחות חייו. דווקא משום כך, הערך השלם של סיפור יציאת-מצרים הוא במה שהוא מוכרח להיעשות עם המצה והמרור - "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" - שבשלב מאוחר יותר, אנו גם נאכל אותם ונקיים באכילתם המטהרת מצווה מהתורה, החוקקת את האידיאלים העליונים של חירות יציאת-מצרים ברמ"ח איברנו ובשס"ה גידנו ממש.
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:
לאחר שלבי התקדמות והעמקה אלה, אנו חוזרים להשלמת החשבון העמוק של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
את פירושו של רב אי אפשר היה לומר בתחילת ההגדה. נזקקנו לכמה שלבי הכנה רוחניים נוספים בעניינה של יציאת-מצרים, בכדי לטפס לגבהים שֶׁרַב מרומם אותנו אליהם, במבטו העליון על יציאת-מצרים.
רב הלך רחוק יותר משמואל במבט הפנימי על מעשה ה' המחולל את ישראל עם קרובו, באור הגדול המתנוצץ ממעמקי ההחשכות ההיסטוריות.
לדעת רב, לא רק הגנות של עבדות ישראל במצרים - "עבדים היינו" - שייכת לחשבון של "מתחיל בגנות", אלא אף השורשים הרחוקים והתהומיים - "עובדי עבודה זרה", להם "מיוחס" עם ישראל בעָבָרו הרחוק, גם הם שייכים לחשבון הגדול, לעצת ה', של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". גם הגנות הזו איננה מקרית וגם היא שייכת לפלא היצירה השלם של גוי קדוש.
דורות עובדי העבודה הזרה שייכים לתקופות האפלות של ההיסטוריה האנושית, ואף על פי כן גם משפלות זו, דולה ההנהגה האלוהית זרעים חיוניים הנזקקים לבניין החיים השלם של כלל ישראל, המיוסד על כל השלשלאות והחוליות ההיסטוריות הקודמות לו.
לשם הבנה זו, אנו זקוקים לזהירות רבה, ולהיעזר בכוחו הגדול של רבי מאיר, אשר במפגש הרוחני עם מציאויות רוחניות מורכבות, יודע לברור בכשרון ובגבורה את האורות מתוך הצללים הרבים; "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה טו:). היכולת המדויקת לברור בין התוך לקליפה היא קשה ומסוכנת, אך בכדי להתרומם לשלמות המבט על היצירה האלוהית הפלאית של עם ישראל, זהו צורך הכרחי. ההבחנה בגבולות המדויקים שבין הקליפה לתוך, היא מלאכה רוחנית עמוקה ומורכבת, אך כדי להתרומם למבט פנימי על מעשה ה' ביצירת ישראל עם קרובו, אלו הם הגבהים אליהם עלינו לרומם את מבטנו.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
נטיית האמונה היא נטיית החיים החזקה ביותר הקיימת באופן טבעי במציאות כולה. האמונה היא החיות האלוהית הפנימית, הקיימת ביסוד חיי הנבראים כולם, ובחיים האנושיים היא באה לכלל ביטוי בתשוקה עזה ובעריגה פנימית אדירה הכוללת את החיים כולם, לשייכות לערך המוחלט של החיים כולם. תשוקה זו היא אילמת ואינה מבוררת, כל זאת משום עוצמתה הטבעית, והעובדה שאיננה מתחילה משכלו והכרתו של האדם, אלא קודמת לו.
מבשרו יחזה האדם אלוה, ואפילו בדורות עובדי העבודה זרה, אשר בהם השכל הרוחני אינו מפותח והאדם רואה את חזות המציאות כולה בעוצמת כוחות הטבע והנטיות החומריות בחיים, אעפ"כ - תשוקת האמונה הטבעית העזה בוערת ופועמת בלב החיים האנושיים.
עבודה זרה מוציאה אל הפועל את תשוקת האמונה העזה הקיימת באופן טבעי באדם, ונותנת לה את ביטויה - על פי מדרגתו הנמוכה והרדודה של האדם - בשטח הגס של החיים, בעולם שהאדם מכיר וחי אותו, בעולם הטבע החומרי בכל תעצומותיו.
הביטוי העיקרי של האמונה בדורות אלה בא לידי ביטוי בהתמסרות מוחלטת של האמונה אל כל כוחות החיים הטבעיים הנמוכים, בנתינת משמעות אלוהית מוחלטת לכוחות חיים ארעיים, נמוכים ומוגבלים.
החיסרון כאן הוא עצום. עשיית אלילים מעץ ואבן, כלומר - מתן המשמעות המוחלטת במציאות לכוחות המוגבלים והחלקיים שבבריאה, היא עיוות נוראי וסתירה איומה בלב חיי האדם.
יחד עם זאת, גם כאן, בדורות אפלים אלה, נזרעים זרעי בניין העתיד לדורות שלמים ומפותחים יותר: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
למרות החיסרון השכלי העצום בדורות אלה, דווקא הפיתוח של כוחות הטבע, של היחס העמוק שבין האדם לבין הכוחות הטבעיים, הוא פיתוח מאוד חזק, עמוק וחשוב. עוצמה זו צריכה להינטע במציאות לשם שימוש של דורות שלמים ומפותחים יותר, אשר שלמותם הכוללת תהיה גם בכך שהם יירשו מדורות הקודמים להם, דורות עובדי העבודה הזרה, את עוצמות החיים המוחשיות, את פיתוח החושים החומריים, את חום החיים הטבעיים, את פיתוח כוח המדמה, המפרה ומשכלל בעוצמה את מערכת היחסים שבין האדם לכל כוחות הטבע.
כוחות אלה, שבמצבם הראשון שימשו את שפל המדרגה של דורות עובדי העבודה הזרה, יתרמו בדורות מפותחים ומשוכללים יותר - בדורות התחייה הארץ ישראליים - לשלמות החיים ההרמוניים באיזון הנכון עם האמונה האצילית, השכליוּת והרוחניוּת, העומדים במרכז החיים המפותחים של האומה בארצה.
את החשבון העמוק הזה, ניתן לעשות רק לאחר שהתרוממנו והתחלנו להתבונן במבט של התורה על יציאת-מצרים. רק התורה - סם החיים, החוכמה האלוהית המקורית, מסוגלת להפוך את החושך העולמי לאור, את המר העולמי למתוק.
המוסר האנושי וההנהגה האלוהית
בכדי להבין את החשבון העמוק הזה, עלינו להבחין הבחנה חשובה בין עקרונות דרכי המוסר של האדם, לבין ההנהגה האלוהית במציאות.
ישנה הבחנה יסודית, בין דרך בניין המוסר של האדם במהלך חייו, על ידי הבחירה האנושית, לבין ההתבוננות בחשבון האלוהי הכולל של הבריאה. אלו הם שני ממדים שונים במבטנו על העולם והחיים, וחשוב להבחין בכך, ולא לטשטש את הגבולות שביניהם.
יסוד חייו של האדם בבניית חייו עלי אדמות, הוא הבחירה החופשית. הצורך לִבְרֹר את הדרך הנכונה, להבחין בין טוב לרע, בין אור לחושך. כך האדם מייסד ומבסס את הטוב והטהור בחייו ומתרומם מנפילותיו.
אך יש חשבון נוסף, שעלינו להשרישו בידיעה רוחנית עמוקה; והחשבון הוא, שהחכמה של קורא הדורות מראש, המקיפה את המציאות מראשית ועד אחרית, הכוללת את החשבון השלם של כל המציאות, היא כוללת בטוב העליון שלה את המציאות כולה, על כל הופעותיה. בחשבון הכולל של המציאות, גם הרע, הנפילות והחושך, הם חלק חשוב מקידוש השם המלא והגדול של המציאות בשלמותה.
ככל שמתרוממים למבט רוחני סקירתי כולל, שלא מביט על המציאות בזווית נקודתית מסוימת של ההיסטוריה, אלא בונה מבט שלם הכולל הכל, כך מתברר והולך שכל הכוחות שיוצאים אל הפועל במציאות, שייכים לאמת האלוהית הגדולה והשלמה של הבריאה וכשם שעולה קילוסו של הקב"ה מן הצדיקים, כך הוא עולה מן הרשעים ומכל המֵצרים העולמיים.
זהו החידוש העקרוני של יציאת-מצרים. יציאת-מצרים אינה רק שחרור ממֵצר, אלא היא היפוך של המֵצר עצמו למרחב, מפני שגם המֵצרים ההווים יש להם תפקיד וייעוד עליון, והכוח הישראלי אשר נולד במצרים, הוא כוח המהפך רע לטוב, מצר למרחב, חושך לאור גדול.
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵץ לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:
כאן הולך ומתברר הסוד של יציאת-מצרים. יציאת-מצרים איננה תגובה לסיבוך שנוצר במציאות. תהליך יצירת עם ישראל במצרים, הוא תכנית אלוהית מִתחילה עד סוף. הכל מתחיל מהבטחה אלוהית לאברהם אבינו, הרבה לפני ירידתם של ישראל למצרים.
תהליך יצירת עם ישראל, הוא מעין המשך תהליך הבריאה יש מאין, של ששת ימי בראשית:
"מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת" (ישעיהו סו).
עם ישראל נולד במצרים יש מאין, עם ישראל לא מתגבש כתוצאה מתהליך היסטורי-אנושי. האומה נולדת בבריאה אלוהית, בתהליך על טבעי, בבת אחת, כבריאת שמים וארץ.
בריאת העולם לא הושלמה בששת ימי הבריאה, והיא מצפה להשלמתה ההיסטורית, עם בריאת האומה הישראלית במצרים. סיום תהליך בריאה זה הוא בשיאו - עם קבלתם של ישראל את התורה בתחתית הר סיני.
תהליך זה מתחולל כאילו מעצמו בקרב בני אדם החיים בהיסטוריה הממשית, אך הוא כולו מעשה אלוהי.
כל זה אומר, שכל מה שמתרחש כאן, קורה בהכרח אלוהי, היוצר בשלמות את עם ישראל במתכונת מדויקת זו.
"ידוע תדע" אומר הקב"ה לאברהם אבינו, משום שבידיעה זו מסתתרת ידיעת הידיעות - חפץ ה' הנרקם בעולם על ידי יצירת ישראל עם קרובו, נשמת ההיסטוריה כולה.
הגֵרות בְּאֶרץ זרה, העבדות, העינוי הממושך, הדין בַּמִּצְרִים והיציאה ברכוש גדול - כל אלה מהווים את הנדבכים ההכרחיים של התכנית האלוהית ליצירת עם ישראל במצרים. כל 'סוף המעשה' הזה נאמר לאברהם אבינו ב'מחשבה תחילה' של כל התהליך, מפני ששום חלק ממנו איננו מקרה אקראי מתגלגל, אלא תכנית אלוהית מדויקת, היוצרת את האומה במתכונתה ההיסטורית השלמה.
שום פרט בתהליך זה אינו מיותר, והלימוד וההבנה השלמים של מה שנוצר במצרים, חייבים לכלול את כל רובדי ההיווצרות הללו.
אפילו היציאה ברכוש גדול מהווה חלק מהשלמות האלוהית האידיאלית שצריכה להיווצר ממצרים.
כור ההיתוך המצרי
בכדי לרומם את דעתנו להבנת הכרח תהליך זה, ממשילים חז"ל את תהליך היצירה האלוהית במצרים בשני משלים:
"ויוציא אתכם מכור ברזל. כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו, כך הנסה אלוהים לקחת לו גוי מקרב גוי".
ישראל במצרים הם כעובר במעי אמו, או כזהב בכור. המשותף לשתי דוגמאות אלו, המעי והכור, הוא השימוש בדימוי של כור היתוך של יצירת הדבר.
מצרים היא כור היתוך היוצר את עם ישראל, שרק בו יכולה האומה השלמה להיצרף ולצאת אל הפועל.
האימפריה המצרית מהווה את המעיים ההכרחיות, אשר רק מקרבם, עם ישראל הנחפץ על פי מחשבת ה', יכול להיוולד בצביון הראוי לו.
העובר ה"עם ישראלי", צריך לספוג את כל עוצמת חייו הממלכתיים העתידיים - כאומה חיה, מלאת כוחות חיים אדירים, כשרונות מעשיים, בכל תחומי החיים - מהיות בית גידולה מעיה של האימפריה המצרית הענקית. זהו בית היוצר הנכון, המכשיר את גוף החיים הישראליים לכל הייעודים ההיסטוריים שלהם, כממלכת כוהנים וגוי קדוש, החי בארץ, בונה ממלכה, צבא, משטר, פוליטיקה, כלכלה וכו'. את כל זה ספגנו בכור ההיתוך המצרי, בהשתעבדות אליו ובהתבטלות המוחלטת כלפיו.
אך הרגע המשמעותי והחשוב מכל, הוא רגע היצירה. מה שהופך אותנו להיות משהו אחר לחלוטין מהמצריות - אשר זרמת סוסים זרמתה - הוא זה שהיצירה עצמה, ההוצאה מכור ההיתוך הזה, ההיוולדות מתוך המעיים האלה, זה הכל מעשה ה'. "אם ייוולד גוי פעם אחת".
עצם החיים, מה שמניע את הכל, דחף החיים, מהות החיים הלאומיים, נקבעו ברגע היצירה האלוהית - "הנסה אלוהים לקחת לו גוי מקרב גוי".
המצריות נותנת את העוצמה האדירה של כוחות הטבע, את גוף החיים העולמיים בכל עוצמתם ומיצויים, מכוחה אנחנו יוצאים ברכוש גדול, עם כל אוצרות התרבות המצרית האדירה.
אך ביציאת-מצרים, כל זה מתהפך למהות חיים אחרת לגמרי, הכל נולד מחדש ויוצא אל הפועל בפנים חדשות, מפני שעצם כוח החיים של האומה הוא מעשה ה'. החיים האלוהיים, הם נשמת החיים של ההוויה הלאומית הזאת. מראש ועד עקב הכל ישראלי, הכל טהור וקדוש. עם ישראל ייקח ברבות חייו ההיסטוריים את הכוחות הללו למחוזות אחרים לגמרי, ויפיק מהם תוכן, משמעות, עומק, אידיאליות, מעל ומעבר לכל מה שהמצריות הפיקה ומיצתה בהם.
היציאה של עם ישראל ממצרים ברכוש גדול, איננה איזו נקמנות רדודה במצרים, על מה שהם עוללו לנו. נקמנות רדודה כזו, אי אפשר כלל ליחסה למגמה האלוהית שיסודה הוא "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". היציאה ברכוש גדול בשיאה של יציאת-מצרים, היא זו שיוצרת את עם ישראל על פי ייעודו האלוהי ההיסטורי בצורה השלמה שלו ובכוחות החיים המלאים הנדרשים לשם תפקידנו ההיסטורי העולמי, להטבת הכל, אשר יכול לצאת אל הפועל, רק בהיותנו אומה כזו, הכוללת במבנה הנפש שלה את תמצית הכוחות העולמיים כולם בכל עושר גוניהם, עוצמתם והיקפם.
עם ישראל איננו עם רוחני-מופשט, מנותק מכל עוצמות כוחות הטבע. עם ישראל הוא כזה, שבמרכז חייו נמצאים הקודש העליון, האידיאלים הרחבים של המציאות, המגמות הנצחיות האינסופיות של ההוויה; אך החידוש הגדול של כל זה הוא, שמכוח כל העולם האידיאלי הזה שחי בקרבו - המציאות כולה, על כל הרכוש הגדול שלה, מקבלת יתר עוצמה, יתר משמעות, יתר עומק, הרבה למעלה מכל מה שהאדם במֵצרי חייו הגשמיים-טבעיים מסוגל להפיק מהם. ולכן היציאה ברכוש גדול מהאימפריה המצרית, שייכת למכוון האלוהי השלם של יציאת-מצרים, כדבר ה' לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם:
"והיא שעמדה" - אותה הבטחה אלוהית של יציאת-מצרים עליה אמרנו קודם "ברוך שומר הבטחתו לישראל", איננה הבטחה מקומית הנוגעת לאירוע ההיסטורי של היציאה ממצרים בלבד.
כפי נצחיות היציאה עצמה - כך ההבטחה האלוהית אודות יציאת-מצרים היא הבטחה נצחית, הכוללת את וודאות היציאה מן השיעבודים כולם, מכל המֵצרים הזמניים. כל זה כלול בחֵירות העצמית אשר נוצרת בלידת מצרים.
גם הניגוד המצרי להיווצרותם של ישראל "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א) - התחושה שצומחת כאן ישות מתסיסה, ישות שלא מתפשרת עם החיים כפי שהם, ישות החותרת לשינוי אדיר של חייו וגורלו של האדם, שלא מוכנה להישאר בַּמְּצָרִים העכשוויים בהם האדם נתון וכל כך משועבד להם ומאוהב בהם - הוא ניגוד שעם ישראל פוגש בכל הדורות כולם, הוא מנת גורלנו ההיסטורי הנגזר מעצם אופי חיינו.
העובדה "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", היא עובדה כואבת ומייסרת בכל המובנים, שאת משמעויותיה אנו חשים על בשרינו בכל דור ודור. אך בעומק העניין עלינו לדעת שבזה עצמו, באותה ניגודיות חריפה שאומות העולם חשות כלפי עם ישראל בכל הדורות, מסתתרת האמת הגדולה של חיינו.
הישות הזו שנולדה במצרים מהווה מאז, ולכל אורך ההיסטוריה הנמשכת מנקודה זו, גורם מתסיס, התובע יושר, מוסר, אמונה, צדק, טוּב וחיים שלמים של הפרט והכלל. תיקון עולם במלכות שדי, ולא פחות מכך.
מציאות זו יכולה לגרום לתגובות מנוגדות זו לזו. אפשרות אחת היא הערצה עמוקה לעניינם של ישראל, כפי שאפשר למצוא במיעוט המקרים בהיסטוריה. הערצה זו מופיעה בייחוד אצל יחידים ישרים, חסידי אומות העולם.
אך התגובה העיקרית - בעיקר של הקולקטיבים הלאומיים - היא של ניכור, שנאה ומשטמה. האדם העולמי, השקוע במֵצרי ההווה, איננו אוהב מפגש עם המצפון, עם המחשבות ארוכות הטווח, המוציאות אותו משלוותו החומרית העכשווית ותובעות ממנו להשתנות ללא הרף, לעדן, לשכלל ולרומם את חייו. הוא מעדיף להשתיק את מקור המצפון, להסיח את דעתו ממנו, ולדחוק אותו מעל פניו.
זוהי התגובה המורכבת של אומות העולם למציאותם של ישראל, שאת נחת זרועה אנו חשים במשך כל חיינו ההיסטוריים הארוכים.
הידיעה 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו', איננה רק ציון עובדה ממשית, אלא בעיקר הבנה עקרונית של מה אנו ומה חיינו. הבנה זו איננה מחלישה, כאומרת בייאוש: "זהו מר גורלנו"; אלא יש בה בעיקר הבנה עמוקה לתפקידן של הצרות, לתפקידנו ההיסטורי, ולַזכות הגדולה שהיא מנת חלקנו, מאז נוצרנו במצרים להיות מה שאנחנו.
הזכירה היותר חשובה היא הידיעה הגדולה, שמעבר לכל "והקב"ה מצילנו מידם".
גם זה הוא חוק החיים שלנו. גם ההצלה האלוהית ממצרים היא הצלה נצחית. קיומה של האומה הוא קיום נצחי והיא מוגנת בהגנה אלוהית מוחלטת. "מגן אברהם" - הקב"ה הוא מגינו של עם אברהם. אותה כבשה המתמודדת מול שבעים זאבים מוקפת באהבה אלוהית נצחית המשמרת אותה, מבטיחה את משמרת קיומה לעד, ומובילה אותה לקוממיות חייה השלמים, למען תכלית חיינו העליונה.
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
"צא ולמד" - יש כאן נושא, כל כך עמוק, כל כך פנימי, שצריך לצאת מכל ההבנות הפשוטות והמקובלות, בכדי להיפגש אתו באמת. צריך לחדור לעומק העניין, צריך לראות מאיפה הכל מתחיל, מניין מתפתחים השורשים הפנימיים של כל תהליך יציאת-מצרים.
והפלא הוא, שאנחנו הולכים לאחור מבחינה היסטורית. קודם דיברנו על מה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", והבנו באופן פשוט שמדובר על כל הדורות שלאחר יציאתנו ממצרים. מדוע אם כן חז"ל מחזירים אותנו ליעקב בבית לבן?
אמנם דווקא סיפור יעקב בבית לבן יפגיש אותנו עם מעמקי הבנת הניגוד שבין ישראל לאומות העולם.
מנקודה זו בהגדה של פסח, יש הרחבה משמעותית בהמשך המגמה של 'מה התורה אומרת על יציאת-מצרים'.
קודם לכן - בארבעת הבנים - הזכרנו באופן כללי מאוד את מה שהתורה דברה כנגד ארבעה בנים, וכאן אנו מתחילים להרחיב בתוכן סיפור יציאת-מצרים עצמו, כפי מה שאנו דולים מחכמת הקודש האלוהית של התורה, בפסוקי התורה עצמם העוסקים בעניינה של יציאת-מצרים, בדבר ה' על יציאת-מצרים. ממילא אנו ניגשים לעבודה זו מתוך חרדת קודש גדולה, ובצימאון גדול של התעלות ורוממות.
מנקודה זו ואילך אנו מתחילים לדרוש את פרשת ביכורים, שמופיעה במילואה בתחילת פרשת "כי תבוא", ובה הרחבה של התורה בעניינו של סיפור יציאת-מצרים, כחלק מהאמירה של מביא הביכורים למקדש:
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו).
פרשת ביכורים נאמרת בארץ ישראל, בעתיד. עם ישראל חי בארצו, נטוע על אדמתו, בית המקדש בנוי לתפארה, והאיש הישראלי מרומם את כל חייו אל הקודש. האדמה, הארץ, פֵּרות האילן, הפרנסה, הכל מתרומם אל הר הקודש בירושלים, הכל מחובר לקודש העליון. זהו השיא של הכל, זוהי התכלית העליונה והעתידית של יציאת-מצרים.
אך דווקא בנקודת חיים שלמה זו, עם ישראל זוכר מאיפה הכל מתחיל, ממה יונקת כל המציאות הזו, על מה כל השלמות הזו מיוסדת.
והתורה מאירה לנו את כל זה.
מה שיש לתורה לומר על יציאת-מצרים, זהו הסוד האלוהי של יציאת-מצרים, זהו המכוון הפנימי של הכל, כאן נמצאת האמת הנצחית הגדולה של יצירת עם ישראל, אשר עלינו להתעמק בה ללא הרף.
התורה מחזירה אותנו לשורש, ליעקב בבית לבן, והתורה, במלותיה הקצרות, מאירה לנו את החושך הגדול הנמצא בבית לבן.
"ארמי אובד אבי", ובזה התורה אמרה בעצם את הכל.
יציאת-מצרים היא שיא וחותם של תהליך. תהליך שמתחיל באברהם אבינו ונחתם ביציאת-מצרים. לא לחינם הקב"ה מודיע לאברהם אבינו בברית בין הבתרים את עניינה של יציאת-מצרים, מפני שכאן התהליך מתחיל, כאן נעוץ היסוד הראשוני של "ואעשך לגוי גדול".
יעקב אבינו הוא חותם האבות, בחיר האבות, "יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיהו כט). מיטתו של יעקב שלמה, והוא זוכה להוציא ממעיו את שנים עשר שבטי י-ה. כאן, בבית לבן, בנכר, בגלות, מתגבשת ונוצרת משפחת יעקב, משפחת עם ישראל.
הכל עדיין מזערי, ניצנים ראשונים, אך כבר בשלב זה יש היודעים "להריח" מה הולך ונוצר כאן.
לבן הארמי, שהוא כולו שחור, כולו רמאות וחוסר ישרות, הוא ברשעותו חפץ לשבש את כל תהליך ההיווצרות של משפחת יעקב. ניסיון הפגיעה שלו הוא בשורש, ביסוד הכל.
הלימוד של מה ביקש לבן לעשות ליעקב אבינו, מלמדנו עד כמה הניגוד לעם ישראל הוא תהומי ושורשי.
החידוש בזה הוא הלימוד, עד כמה ניגוד זה הוא שורשי ומהותי, עד כדי כך שהוא מתגלה אפילו בשלבי העוּבריוּת, שלבי ההתרקמות הראשוניים של עם ישראל, הקודמים אפילו ליציאת-מצרים.
כשם שהתורה מלמדת על הניגוד שבין יעקב לעשיו כניגוד מבטן, מרחם אמם - "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה), בכדי לבטא את מהותיות הניגוד שביניהם, כך גם בשלבי ההתפתחות הראשוניים השונים, יחסינו המורכבים עם אומות העולם בהיסטוריה - עד כדי הרצון לכלותינו - הנוגעים לצורתנו הישראלית הטבעית, הולכים ומתבררים.
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.
תהליך יצירת עם ישראל במצרים איננו בחירי, זהו מעשה ה'. גם אם למראית עין שותפים בו בני אדם על פי בחירתם, עומק מה שמתחולל הוא שונה. גם אם יש כאן בחירה, היא כזו שהיא כולה מנותבת על פי דבר ה', על פי התכנית האלוהית ליצירת עם ישראל.
ירידתו של יעקב למצרים היא כביכול בבחירתו ובהחלטתו. אך לא היא. התורה מגלה לנו בפרשת הביכורים את עומק המתרחש. יעקב אנוס על פי הדיבור. כל ירידתו למצרים - גם אם בחירתו מצטרפת לכך - היא על פי ההכרח האלוהי.
וַיָגָּר שָׁם - מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
גם הירידה המוכרחת למצרים לא מטשטשת את הטבע הבריא של עם ישראל ואת השייכות המוחלטת שלו לארץ ישראל. עם כל ההכרח האלוהי שבירידה למצרים - יעקב אבינו הוא כולו ארצישראלי. יש כאן שני חשבונות: המעשה האלוהי ביצירת עם ישראל ולעומתו החשבון הגלוי, הטבעי והבריא של האומה. הירידה למצרים לא משנה לרגע את שייכותנו ההיסטורית המוחלטת לארץ ישראל, ולכן, מצד החשבון הגלוי של יעקב, הוא לא יורד להשתקע, וישראל במצרים הם לאו בני מקומן. אך מעבר לזה יש חשבון אלוהי, וההכרח של הירידה הזמנית למצרים, שאינה מטשטשת את הבריאות של האומה בקישורה לארץ ישראל. יש מקום להבחין בין טבע האומה, שהוא כולו השייכות הטבעית העמוקה לארץ ישראל, ולעומתו מעשה ה', הכרח הירידה למצרים, לשם יצירתה המלאה של האומה הארצישראלית בכל כוחותיה.
בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב:
המהפך שעם ישראל עובר במצרים הוא המעבר ממשפחה המהווה תא חיים יסודי של האומה, להיותה אומה בפועל ממש. שבעים הנפש היורדים למצרים מהווים את תא החיים הבסיסי ממנו צומחת האומה כולה. בשבעים נפש אלה נמצאים יסודות החיים הגרעיניים, מהם נוצר כלל ישראל.
הצמיחה הכמותית של עם ישראל אינה מטשטשת את ערכו של כל פרט. להפך - ככל שאנחנו הופכים להיות "עם ישראל", ונוצרת משמעות חיינו האלוהית ככלל, כך כל פרט באומה מקבל חשיבות עצומה. לא רק נפש אחת בתוך כמות מספרית של נפשות - "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" - אלא מעכשיו, כל אחד הוא כוכב שלם בפני עצמו, "ככוכבי השמים לרוב". ערך חייו של כל פרט באומה האדירה שנוצרת במצרים הוא עצום, כל אדם הוא עולם מלא ממש. "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (בבא בתרא יא), כפשוטו ממש. זוהי התוצאה הנשגבת של היצירה האלוהית המופלאה את הכלל הישראלי, "ועתה שמך ה' ככוכבי השמים לרוב".
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי - מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:
הדבר העקרוני ביותר אשר נחקק בטבע הישראלי הממשי והמודע במצרים, הוא היותנו מצוינים, כלומר - מובדלים ושונים: "עם לבדד ישכון", "אשר בחר בנו מכל העמים".
תהליך זה משריש את היותנו מכירים בשונותנו, המבדילה בין ישראל לעמים, גם במצבים בהם אנו מהווים מיעוט שולי בקרב מעצמות היסטוריות גדולות ומפורסמות במשך חיינו ההיסטוריים. זה נחקק במצרים בעומק טבענו "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג), וכוח זה מלווה אותנו ומשמר אותנו בכל ימי נדודינו וגלותנו, ואינו תלוי בשום מציאות היסטורית משתנה.
גָּדוֹל עָצוּם - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
עם ישראל עובר במצרים תהליך ריבוי בקצב שאיננו טבעי, המתבטא בשינוי בטבע עצמו, בטבע הנשים היולדות ובמסירות הנפש של המיילדות. ריבוי זה הוא תוצאה של הכרח אלוהי. דחיפה פנימית על-טבעית להופעה רחבה של תשתיות חיים אדירות של אומה המתפתחת בכוח חיים אלוהי. הריבוי הכמותי והאיכותי שייך לפלא ההתעצמות הממשית של האומה בדחיפה אלוהית היוצרת את הגוף הלאומי של ישראל באופן ממשי כעם ה'.
וָרָב - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבוֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה:
הגוף הלאומי שלם - "רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושערך צימח", אך עדיין "אַת ערום ועריה". זהו התיאור המדויק של עם ישראל שבין יציאת-מצרים למתן תורה. יצירת הגוף הלאומי במצרים מצפה להשלמתה, להופעת הנשמה, למגמה, לתוכן האידיאלי של החיים, להדרכה האלוהית העליונה להעלאת המציאות כולה, לתרבות האלוהית של האומה האלוהית - להופעת תורה ומצוות. 'ערום' מתורה, 'עריה' ממצוות.
בעצם, יציאת-מצרים ומתן תורה היו צריכים להתרחש יחד ממש, זוהי השלמות האלוהית האחדותית של האומה, "אנחנו עמך - בני בריתך". ודווקא משום כך החיסרון ביציאת-מצרים בלבד הוא כל כך גדול; אך מצד שני, ברור לנו שהשלמות האלוהית של מתן תורה תופיע, משום שהיא באמת ההשלמה האלוהית של יצירת עם ישראל במצרים. מתן תורה הוא השכלול העליון של יציאת-מצרים, היום החמישים לאחר יציאת-מצרים - המדרגה החמישים של יציאת-מצרים עצמה.
וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
הדמים, הם הייסורים הגדולים אותם אנו עוברים בכל תהליכי לידתנו, והם גם ביטוי לכוח מסירות הנפש שהולך ונוצר באומה כתכונת חיים.
תהליך יציאת-מצרים, הוא תהליך הַמְּלֻוֶּה בייסורים קשים. הייסורים מוציאים אל הפועל כוחות חיים עילאיים של האומה. "בדמייך חי" - הדמים עצמם, המבטאים לכאורה העדר חיים, הם עצמם יוצרים בפלא החיים של האומה הישראלית כוחות חיים. הייסורים מוציאים אל הפועל כוחות עליונים אשר אינם מסוגלים לצאת אל הפועל בדרך הטבע.
הדמים הם גם ביטוי לכוח מסירות הנפש הגדולה המתגלה באומה, והיא ביטוי למה שמחוללת יציאת-מצרים בקרבנו. "בב' דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה שנא' (יחזקאל טז) ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי - בדם פסח ובדם המילה" (שמות רבה פרשה יז). דם פסח ודם המילה הם דמים של מסירות נפש, מסירות נפש של קבלת ייסורים באהבה ומסירות נפש של אמונה ללא חשבון.
תכונת מסירות הנפש היא ביטוי לכך שהאמונה כתכונת חיים לאומית היא עצם משמעות החיים, וכשהיא קיימת, יש טעם וערך לחיינו; ולכן למענה אנו מוסרים את הנפש.
יסודות אלה נרקמים ביציאת-מצרים כתכונת האומה לדורות עולם, וכל ההיסטוריה של עמנו היא רצף חיים של "בדמייך חיי... בדמייך חיי".
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה:
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים - כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָּה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:
ההתחכמות המצרית, עניינה לדכא כל צביון של חירות אנושית בקרב עם ישראל, לגרום לעם ישראל להפסיק לרצות לחיות כקולקטיב.
כל זה הוא עצת ה' - "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם" (שמות ו) - היוצר את עם ישראל ככזה, שכל חיותו היא באמת רק מה'. עם ישראל הוא כזה אשר לית ליה מגרמיה כלום. אין לו מעצמו דבר, אין לו חיות עצמית-אנושית, כל חיותו היא מריבונו של עולם.
רצון החיים של עם ישראל איננו נובע מעצם רצון החיים האינסטינקטיבי הקיומי הפשוט הקיים בקרב כל עם ולשון. עם ישראל רוצה לחיות בגלל החפץ האלוהי, זהו רצון החיים שלנו ההולך ונוצר דרך הקשיים והייסורים במצרים, המאבדים מאתנו כל סממן של רצון חיים טבעי וממילא מטביעים בעצם יצירתנו את הרצון היותר עליון למענו אנו חפצי חיים כאומה - הרצון האלוהי. וממנו נובעות וצומחות כל קומות חיינו.
וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּוֹתוֹ בְּסִבְלוֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:
וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
לפסוק זה שלשה חלקים המתארים את השיעבוד המצרי בישראל.
"וירעו אותנו המצרים" - זו התוצאה הקשה של השיעבוד. עבודת הפרך, והשיעבוד הנורא, דיכאו בעוצמה כזו את עם ישראל, עד כדי כך שהם גרמו לטשטוש עיקר צלם אלוהים שבנו, שבמהותו הוא היות האדם טוב בטבעו.
המצרים לא הרעו לנו, אלא "הרעו אותנו" - עשו אותנו רעים.
החלק השני הוא העינוי - "ויענונו", והוא קודם בפסוק לעבודה הקשה.
הסדר בפסוק זה מאוד עקרוני. לכאורה, הסדר ההגיוני היה צריך להיות בדיוק הפוך - קודם כל המטרה המצרית - העבודה הקשה, ולאחר מכן - העינוי, כאשר בנ"י לא עבדו, ולבסוף התוצאה - וירעו אותנו.
אך כאן רואים את עומק המגמה המצרית. למצרים לא הייתה 'בעיה כלכלית', לשמה הם היו צריכים את עבודת בני ישראל. עיקר מגמתם היה לדכא כל רצון של חיים בישראל, ולכן מגמתם הראשית הייתה: 'וירעו אותנו', לעשות אותנו רעים. זו לא הייתה תוצאה נגררת, אלא עיקר המטרה המצרית, שראו בצמיחתם של ישראל איום מוחלט לתרבות המצרית, לכל מה שהאידיאל החומרי של מצרים אומר בעולם. והחומריות הזו מתגברת בשארית כוחותיה לדכא את המהפכה האדירה הנולדת בהיסטוריה למען האנושות כולה, עם לידתם של ישראל.
משום כך, העינוי גם הוא קודם לעבודה, כי מה שיכול ליצור את ה"וירעו אותנו" הוא העינוי, ומה שיכול לאפשר עינוי הוא עבודה קשה, והיא האמצעי האחרון המשרת את כל מה שקודם לו ברצון המצרי להרע את ישראל.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וַיִשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
הלחץ המצרי גורם לעם ישראל להביט כלפי מעלה ולתלות את יהבו בה'.
יסוד פנייתם של ישראל הוא אל "ה' אלוהי אבותינו". במילים אלה אנו רואים כיצד שיעבוד מצרים פועל את פעולתו הרוחנית על עם ישראל. האומה מתחילה להבין ולעכל את מה שממשיך להיווצר ביציאת-מצרים כהמשך חיי האבות - שיסוד האמונה הוא ההתגלות האלוהית כלפי ההתהוות ההיסטורית של עם ישראל. כבר כאן, האמונה איננה בה' בורא השמים והארץ, אלא באלוהי האבות, בה' המתגלה לאבות ובוחר בם. זהו הקול הערב הנשמע אל ה', היוצר את הישועה עצמה.
וַנִצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:
העינוי, המצוקה והלחץ, יוצרים פנייה של האומה כלפי מעלה, והזעקה היא כלפי "ה' אלוהי אבותינו". המשמעות היא שהולכת ונוצרת באומה התודעה העצמית שלנו, של ייעודנו ההיסטורי ושל משמעות התגלות ה' אלינו לחוללנו במצרים. לא סתם "ונצעק אל ה'", אלא הזעקה היא אל ה' אלוהי האבות, והמשמעות היא התחלת הבנת משפחת ישראל את הפלא ההיסטורי שהולך ונוצר כאן, אומה ממשית המתגלה בהיסטוריה; והמגמה האלוהית האצילית, העליונה והמקורית של ההוויה כולה, דוברת אליה, יוצרת אותה, מתגלה בעצם ממשות חייה. אל זה עם ישראל מתרומם, מתוך הבנה עמוקה שזה מה שהולך להיוושע כאן במצרים.
כך מבטא בלשון קדשו הנבואית שמואל הנביא, את פשר היווצרותה של האומה במצרים: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשֹוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשֹוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו. וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמואל ב, ז).
הקב"ה פודה ממצרים גוי ואלוהיו, הקב"ה מכונן את עם ישראל, וכשעם ישראל יוצא ממצרים, הקב"ה כביכול יוצא ממצרים, והאומה עצמה בתוככי הלחץ המצרי ומתוכו, מתחילה לעכל את פשר היווצרותה.
וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:
גם השמיעה האלוהית איננה מכוח הזכויות, אלא מכוח זכירת הברית האלוהית עם אברהם, יצחק ויעקב, מפני שעכשיו הקול הנחפץ מתחיל להישמע, מתהווים כאן סימנים ראשונים, מאוד מהותיים, המעידים כאלף עדים על מה שהולך ונוצר בפנים פנימיותה של האומה, שהוא הרבה מעבר למשהו שניתן בכלל לביטוי בגלוי.
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:
וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיוּן:
וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זוֹ הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לוֹחֲצִים אוֹתָם:
העינוי המצרי נותן את אותותיו באיבוד רצון החיים. הדבר החמור ביותר הוא בכך שהשיעבוד המצרי גורם לייאוש מהחיים ומהעתיד הבאים על ידי השתדלותנו, וזה בא לידי ביטוי בכך שפרשו מנשותיהם.
גם כאשר נולדו כבר ילדים, הגזרה המצרית הנוראה היא השלכתם ליאור, והמציאות הכוללת הגורמת את כל זה היא הדחק והלחץ אשר מצרים לוחצים את עם ישראל.
בתוצאות אלה אנו רואים כביכול סממן ל"הצלחה" של המצרים ב"הבה נתחכמה לו", אך במבט הפנימי של כל מה שקורה, דווקא מצב זה הוא היוצר את המציאות שבו עם ישראל משליך את כל יהבו של חייו על אלוהי אבותיו, כל שאיפת חיים טבעית-ריאלית נאבדת ממנו וכל גורל חייו הוא תלות מוחלטת בה' אלוהי אבותינו. הולכת ונוצרת אומה שכל עומק חפצה בחיים הוא חפץ ה'.
וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדוֹל, וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים:
וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה':
הנקודה היסודית של יציאת-מצרים היא ההבנה שיציאת-מצרים היא מעשה ה'. זה מה שנותן ליציאת-מצרים את הערך העליון המוחלט שלה. יציאת-מצרים איננה נדחפת מאיזה צד של המציאות, מסיבה מסוימת, לשם מטרה חלקית, אפילו חשובה מאוד - "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח".
העובדה שיציאת-מצרים בשיאה היא מעשה ה' בכבודו ובעצמו, מעלה את המהותיות של יציאת-מצרים למרום הכל. המציאות המתחוללת ביציאת-מצרים היא כל כך שורשית, כל כך מוחלטת, כל כך יסודית וכוללת כל, כל כך הכרחית ואמתית, כל כך מקיפה את השלמות העליונה של כל המציאות כולה, עד שאי אפשר אחרת אלא שיצירה זו, תהיה מעשה ה'. יציאת-מצרים היא יצירת המשך חי של נשמת הכל, בממשות ההיסטוריה העולמית.
היות יצירת עם ישראל מעשה ה', הוא ההופך יצירה זו למוחלטת, נצחית, שאיננה תלויה בשום דבר ארעי ומוגבל. מציאותם של ישראל וכל מימוש הופעתם ההיסטורית כרוכה עם שם ה' הנצחי והמוחלט. עצם חיותם של ישראל איננה תלויה כלל בבחירה, או בהשפעת החולשות והמגבלות העולמיות.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא שָּׁלִיחַ, אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:
לילה זה, בו הקב"ה מכה את בכורי מצרים, הוא החותם של תהליך יציאת-מצרים. חלק אינטגראלי ומהותי של יציאת-מצרים הוא ההכאה הסופית של הישות המצרית. גם זה מעשה ה' הוא, וזו נקודה יסודית מאוד בהבנת יציאת-מצרים.
יציאת-מצרים איננה רק הגילוי החיובי של עם ישראל, אלא שידוד מערכות במציאות כולה. הופעתם העליונה והמרוממת של ישראל, אחת היא עם נפילתה והחלשתה של הרשעה העולמית כולה.
הבכורה ההיסטורית, מעתה והלאה, עוברת ל'בני בכורי ישראל'. מי שעד עתה שלטה בבכורה העולמית הייתה התרבות המצרית, אשר ריכזה את כוחו המרכזי של האדם בעולם.
ביציאת-מצרים מתרחשת מהפכה בעולם כולו. עם ישראל איננו פינה רוחנית מוסרית בעולם, עם ישראל הוא לב באומות, מרכז ההיסטוריה העולמית ברוח ובפועל.
עם ישראל מהווה את נשמת ההיסטוריה בהתגלמות ממשית, ולכן עצם הופעתו האלוהית של עם ישראל, אחת היא עם התפוררות הבכורה המצרית, לקיחת כוחות החיוניות שלה, וחיבורם לכלל ישראל במובן אחר לחלוטין, לרוממות המציאות כולה.
למטבע של יציאת-מצרים ישנם שני צדדים, הצד האחד הוא לידת עם ישראל, אך לידת עם ישראל היא בעצם לידת העולם כולו. משום כך, תהליך זה עצמו, הוא המקיא מתוך ההוויה העולמית את סיגיה ומצריה.
בְּיָד חֲזָקָה - זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:
וּבְמֹרָא גָּדוֹל - זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:
וּבְאֹתֹת - זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:
וּבְמוֹפְתִים - זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן:
סתרי ההנהגה האלוהית של יציאת-מצרים.
כשאנו מגיעים לכאן, אנו מתחילים להבין כי באמת הבנתנו מוגבלת. אחרי כל ההבנות, רב הנסתר על הנגלה במגמה ובמפעל האלוהי של יציאת-מצרים.
איננו צריכים להתיימר ולחשוב שאנו מבינים כל דבר ביציאת-מצרים. להפך - השיעבוד של כל התכנים להבנתנו הזמנית והחלקית, רק מקטין את האמת הגדולה של המעשה האלוהי במצרים. יציאת-מצרים היא באמת סוד אלוהי, שאנו מנסים לגעת בו, לשער את משמעויותיו, להתעלות אליו דרך עוד נקודה ועוד נקודה בהבנתנו, אך עדיין רחוק הוא מאתנו במאוד מאוד.
כל הפעולות האלוהיות הגלויות יותר, השתיים הראשונות - הדבר והחרב, והשתיים האחרונות - המטה והדם, הן המעטפת לסוד העליון של גילוי השכינה, של עצם המעשה האלוהי וההתגלות האלוהית ביציאת-מצרים.
אין דורשים במעשה בראשית - משום שאין שום יכולת בדעתו של אדם להתרומם אל המחשבה האלוהית המקורית האינסופית שבעצם נקודת הבריאה, החיבור של האינסופי לסופי, של נשמת העולם וגופו; זה שייך ל"מפליא לעשות" של הבריאה כולה. דעתו של האדם - מהותית - קצרה היא מהכיל את הסוד הזה. כך כאן, בהמשך מעשה בראשית, בבריאת עם ישראל - עלינו לדעת כי "הנסתרות לה' אלוהינו"; וכך מוטב, מאשר להשלות את עצמנו בהבנת הכל.
נאמרו פירושים שונים וחשובים למבנה חמש הפעולות: הדבר, החרב, גילוי השכינה, המטה והדם; אך גם אחרי ידיעת כל הפירושים, רב הנסתר על הנגלה. דווקא ידיעה זו - חשוב מאוד להפנימה בכל ההגדה כולה, ולא לסדר הכל בתבנית מחשבתית מוגדרת, מוגבלת ומצומצמת. עלינו להיות מלאי ענווה מתמדת כלפי סוד ה' המרומם מכל רוממות, ביצירת ישראל, עם ה', במצרים.
דָּבָר אַחֵר, בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדוֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת - שְׁתַּיִם, וּבְמוֹפְתִים - שְׁתַּיִם:
אֵלוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם. וְאֵלוּ הֵן:
דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת:
מנקודה זו, ההגדה מרחיבה בתיאור עשר המכות. המכות במצרים הן חלק אינטגראלי ממהות יציאת-מצרים. ניתן היה להתייחס למכות במצרים כאל תופעה נספחת ליציאת-מצרים. מלבד העובדה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, הקב"ה, דרך אגב, גם הכה את המצרים.
אך לא היא - המכות במצרים מהוות חלק ממשי מעצם היווצרות תהליך יציאת-מצרים.
יציאת-מצרים היא התפוררות הרשע האנושי והמֵצרים העולמיים. קריסתה של המצריות היא עניין אחד עם לידתו של עם ישראל. ההתפוררות המצרית המוחלטת היא המבהירה בשלמות מהו המהפך העצום המתהווה בעולם כולו עם הופעת ישראל על במת ההיסטוריה. כל האיזון בין הטוב לרע העולמי עובר מהפך אדיר. הטוב נולד, מתעלה ומתגבר, והרוע מתמוסס ומתפורר מתוכו.
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:
דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:
סימנים אלה אינם רק רמזים חיצוניים כדי לעזור לנו לזכור בקלות יתירה את עשר המכות. ודאי שלשם כך אין צורך לכלול זאת בסיפור יציאת-מצרים.
בחלוקה זו יש מסר, יש סדר רוחני. במבנה עשר המכות יש חכמה אלוהית, סדר אלוהי, ואת הסדר הזה מסמן רבי יהודה. עשר המכות אינן השתלחות פראית ברשע העולמי, אלא סדר אלוהי, חכמה אלוהית. אנחנו נמצאים בליל הסדר, ובסדר הזה אנו חפצים להתבונן.
פירושים רבים נאמרו על סדר זה של סימני רבי יהודה, אך ראש לכל, חשובה ההבנה היסודית של עצם משמעות הסדר הזה, בכך שאנחנו עוסקים כאן בתכנית אלוהית מדויקת לפרטי הפרטים, שאנו, צריכים להתאמץ כדי להבין מעט מהחכמה האלוהית בפעולתה. הידיעה העקרונית הזו היא ההקדמה והיסוד למה שאנו מחפשים וחפצים להבין בכל ההסברים הפרטניים השונים.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִׁים מַכּוֹת. בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הוּא, וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ, כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת, אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת, וָזַעַם שְׁתַּיִם, וְצָרָה שָׁלֹשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע, אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת, עֶבְרָה שְׁתַּיִם, וָזַעַם שָׁלֹשׁ, וְצָרָה אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ, אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת:
הריבוי המספרי של המכות בדרשות השונות, איננו ביטוי של שמחה לאיד, או נקמנות הנובעת מכעסנות אנוכית רדודה, אלא בירור נוקב של עד היכן אורם של ישראל מזעזע את אושיות הרשע העולמי. כל מכה במצרים היא ביטוי של קריסת הרֶשׁע מצדדים שונים ונוספים. האור של יציאת-מצרים הוא כל כך מאיר ומזהיר, עד שהוא חודר אל תוככי כל החרכים החשוכים והאפלים שבעולם כולו ומהפך עולמות.
משום כך, בשירת הים - שירת הגאולים הישראלית, בסיכומו ובשיאו של כל התהליך, שירת ההודאה הנבואית הפלאית של העם כולו - ישנו ריבוי גדול של תיאורי הטיפול האלוהי ברשע המצרי. "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" וכו', באריכות גדולה ובתיאורים מפורטים.
כמובן, השאלה המתבקשת על תוכן שירת הים היא, מדוע להתמקד בזה? למה עם ישראל ממעט להודות על כל הטוב האידיאלי הפנימי שהתחדש בלידתו? יש כאן התעלמות, לכאורה, מעיקר הנושא החיובי של יציאת-מצרים.
נראה, כי דווקא כאן, ישראל מתגלים בשיא גדולתם, ואלה הם גם התכנים אותם אנו מבטאים בהגדה של פסח.
יציאת-מצרים היא ניצחון עצום על הרשע. יש כאן שינוי איזון בכל הבריאה כולה. מסמוס הרשע העולמי הוא הביטוי היותר עמוק לתהליך האלוהי הקוסמי שהתחולל מכוח יצירת עם ישראל במצרים. יציאת-מצרים איננה התרחשות בפינה במציאות. העולם כולו נולד מחדש עם לידתו של עם ישראל, והתפוררות הרשע המצרי לכל צדדיו הרבים הוא תיאור פנימי עמוק של התוצאה העולמית של יציאת-מצרים.
ישראל, בשירת הים, מתעלים להכיר את המשמעות העולמית של יציאת-מצרים, את זה שיציאת-מצרים היא היטהרות האוויר העולמי מהזוהמה המונעת את אור ה', את אור הטוב והצדק המוחלטים, מלהופיע בחיים האנושיים.
בנקודה זו ב"מגיד", סיימנו את ההרחבה בעניינה של יציאת-מצרים, מתוך הדרשה וההתבוננות בפסוקי התורה שבפרשת ביכורים, וכאן אנו אומרים את הפיוט "דיינו".
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ:
אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְלֹא שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ, וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְּׂרָאֵל. דַּיֵּנוּ:
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְּׂרָאֵל, וְלֹא בָּנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה. דַּיֵּנוּ:
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינָי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ:
הופעת פיוט זה באמצע ה"מגיד" מעוררת תמיהה. הרי בסוף ההגדה של פסח מרוכזים פיוטים הקשורים ליציאת-מצרים: "אחד מי יודע", חד גדיא", "בחצי הלילה", וכו'. באופן טבעי, מקומו של פיוט זה גם הוא שם.
אלא ודאי שאם פיוט "דיינו" מופיע בעיצומו של ה"מגיד", הוא שייך מהותית לשלמות סיפור יציאת-מצרים, ויש בו מסר מרכזי בלב הנושא בו אנו עסוקים.
ואכן, כשמתבוננים בפיוט, ניתן להבחין במסר עמוק ומהותי מאוד הנוגע ברום הנושא של סיפור יציאת-מצרים.
הפיוט במבנהו מחולק לשניים. החלק הראשון עוסק במאורעות היסטוריים המבטאים התקדמות והשתלמות רוחנית של עם ישראל.
אנו מכירים טובה גדולה על כך שהם אירעו בביטוי הכרת טובה, האומר שגם אם מאורעות אלה לא היו מתרחשים, אלא רק מה שקדם להם, אזי - דיינו!
אם כן, על אחת כמה וכמה עלינו להודות על כך שהם כן התרחשו. וזהו החלק השני בהכרת הטובה.
ואמנם, בהתבוננות בנושאים המוזכרים בפיוט עליהם נאמר ביטוי הכרת הטובה "דיינו", נראה כי ישנו רק נושא אחד עליו לא נאמר "אילו לא... דיינו".
הנושא האחד והיחיד שעליו אי אפשר לומר שיש מציאות מבלעדיו הוא יציאת-מצרים, בכך מונח המסר העצום של פיוט זה.
המסר הגדול של "דיינו" הוא במה שלא כתוב בו. המסר העמוק של פיוט זה, הוא בכך שיש נקודה אחת יסודית שכל האור העולמי מותנה בה, ובלעדיה אין שום אורה ותקווה במציאות, וזוהי יציאת-מצרים.
על יציאת-מצרים לא ניתן לומר: "אילו לא הוציאנו ממצרים, דיינו". העולם לא יכול לוותר על יציאת-מצרים, בלי יציאת-מצרים אין מציאות, אין עולם, אין חיים, אין אור, אין חירות, אין כלום.
כשיש יציאת-מצרים בעולם, באמת אפשר לומר "דיינו", מכאן ואילך הכל הוא בבחינת "ואידך זיל גמור".
האירוע ההיסטורי היסודי המוציא את העולם מהדממה הקפואה שלו הוא יציאת-מצרים. לולא יציאת-מצרים היו החיים העולמיים כולם דורכים במקום, כדברי ההגדה: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". והמשמעות היא כפשוטו ממש: לולא יציאת-מצרים, לא הייתה שום התפתחות משמעותית בעולם האנושי וממילא בעולם כולו שהאדם הוא מרכזו ותכליתו. היו מתרחשים דברים, וייתכן אפילו שהיה פרעה אחר, אבל מהותית העולם לא היה משתנה, והיה נשאר בבית עבדים רוחני ומוסרי לְעוֹלָם.
אך כמובן שזה לא ייתכן, זהו לא העולם. העולם האלוהי איננו יכול לדרוך במקום ולהישאר במֵצריו, העולם הוא אלוהי ביסודו - "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" - וזה אומר שהחירות האלוהית המוחלטת יותר יסודית מכל המֵצרים ומכל השיעבודים כולם. משום כך יציאת-מצרים היא מוכרחת, היא הכרח אלוהי עולמי הנוגע לעצם הבנת מהות המציאות.
לאחר יציאת-מצרים הושלמה בריאת העולם. כלומר, הצורה הגולמית של העולם האלוהי הושלמה. מכאן, הכל מסוגל להתפתח כראוי. ייתכן שזה ייקח מיליוני שנים, אך אין זה משנה עקרונית, התשתית האידיאלית הגרעינית בעולם - קיימת. עם ישראל חי במציאות.
החידוש העצום, שכמעט ולא ניתן לאומרו, ובוודאי לא לעכלו, הוא אמירת "דיינו" כלפי מתן תורה: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו".
ובאמת, זה מאוד תמוה. איך אפשר לומר דבר כזה? איך ניתן כלל לצייר ולדמיין עולם בלי תורה?
אמנם דווקא קושיה זו, מעצימה את הממשות של התרחשות יציאת-מצרים.
התורה קיימת. תורה קדמה לעולם, והיא מהות העולם ושורש החיים מעצם מציאותה, גם אם אף אחד לא קיבל אותה.
עיקר החידוש של מעמד הר סיני הוא באמת ההופעה הטבעית והממשית של עם ישראל. העובדה שנוצרה הוויה היסטורית בעולם שמסוגלת לקבל תורה. יש בעולם כתובת לתורה, יש אוזן עולמית המסוגלת לשמוע את מה שהתורה אומרת. יש ישות היסטורית ממשית המבטאת בעצם טבע חייה העממי וההיסטורי את מגמתה האלוהית של התורה.
מעמד הר סיני הוא באמת התפתחות טבעית וישירה מתוך יציאת-מצרים. הקב"ה מברר למשה רבנו במעמד הסנה את מהות שליחותו ביציאת-מצרים: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה". סיכום מה שנוצר ביציאת-מצרים, והפרי של תהליך זה עצמו, הוא מעמד הר סיני. זהו פשר תהליך יציאת-מצרים עצמו, מפני שכשנבין את יציאת-מצרים במובן העמוק שלה, במובן של תהליך של יצירת אומה אלוהית, נבין שבעצם מעמד הר סיני הוא פועל יוצא מחויב והכרחי, המתפתח באופן טבעי כהמשך של יציאת-מצרים.
משום כך, בספירת העומר, יום מתן תורה הוא היום החמישים ליציאת-מצרים ואינו בעל תאריך משלו, או במילים אחרות: מתן תורה הוא שיא ההתפתחות העליונה של תהליך יציאת-מצרים. המדרגה החמישים של יציאת-מצרים. יציאת-מצרים מתקדמת ומתעלה, עד לקבלת ישראל את התורה.
ה"דיינו", מבטא בדיוק את זה. אחרי קיום יציאת-מצרים, יש בוודאות מוחלטת מפגש של העולם עם הסוד האלוהי של המציאות, עם התורה, וממילא עם כל שאר מדרגות השלמות בחיינו. כל זאת בגלל קיומו של עם ישראל בעולם, בגלל שיש ישות היסטורית כזו. ייתכן שהמימוש של זה לא יהיה כל כך מהר, ייתכן שהוא יארך אלפי שנים, אך מהותית זה לא משנה, היסוד קיים, הצוהר של ההיסטוריה פתוח מכאן ואילך למרחב האלוהי של המציאות. נולד עם ישראל.
אם כן, משמעות המשך הפיוט: "על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו" היא שהקב"ה עשה עמנו חסד גדול, בכך שהוא קידם את התהליכים, ומתן תורה מתרחש מייד, חמישים יום לאחר יציאת-מצרים. זירוז עצום של כל התהליכים ההיסטוריים האידיאליים.
עכשיו, לאחר יציאת-מצרים, יש למתן תורה על מה לחול, זה אמתי מאוד, הרי יש עם ישראל - "עם נברא יהלל יה" - יש באמת מי שיכול לשמוע, יש מי שיכול לשאת על גביו את השליחות האלוהית העליונה הזאת, למען המציאות כולה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר.
רבן גמליאל ממקד את סיפור יציאת-מצרים. פסח, מצה ומרור הם הנושאים המקפלים בקרבם בתמציתיות את כל תוכן יציאת-מצרים.
ההגדה עצמה מפרטת כל אחד מהנושאים:
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם עַל שׁוּם מָה?
עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִקֹּד הָעָם וַיִשְׁתַּחָווּ.
הפסיחה האלוהית במכת בכורות, היא המבררת והמבטאת את אמתתה ומוחלטותה של הסגולה הישראלית. הדילוג על בתיהם של ישראל, הוא בירור עומק האמת הישראלית. הפסיחה האלוהית במצרים מתרחשת מכוח האחדות הגמורה בין חופש הבחירה של ישראל לסגולה הישראלית, המתבטאת באותה מסירות הנפש של עם ישראל על האמונה בקב"ה ובגאולה למרות העבדות והשיעבוד למצרים המוחלטים-כביכול.
הנה הולך ומתברר, שכל עוצמת העבדות היא כאין וכאפס לעומת השייכות הישראלית המוחלטת לרצון ה', לחירות האלוהית העליונה. מכת בכורות מצרים הולכת ומבררת את הבכורה האמתית העולמית של "בני בכורי ישראל".
מסירות הנפש, אליה עם ישראל נדרש בפועל בלקיחת השה של "משכו וקחו לכם צאן", לקיחת אלוהי מצרים, פסגת האמונה המצרית, מקור הכוח המצרי, לשם שחיטת קרבן מכוח דבר ה', הוא מעשה בלתי אפשרי למי שנפשו היא נפש עבד. אך כאן הולכת ומתבררת קומתם של ישראל, השלמות הישראלית, שגם משה רבנו נתקשה להאמין במוחלטותה בתחילת הדרך - "והן לא יאמינו לי" - הולכת ומתבררת בכל עומקה המוחלט, ששום מצר, ושום מפריע במציאות איננו יותר חזק ממנה. חזקה היא מכל המֵצרים העולמיים.
הפסיחה האלוהית על בתיהם של ישראל במכת בכורות, איננה ויתור לעם ישראל, אלא היא בֵּרוּר של האמת האלוהית המוחלטת של הסגולה הישראלית.
זהו היסוד אותו אנו משמרים לדורות באכילת קרבן הפסח. שלמות זו מתבטאת במילואה דווקא בזמן שבית המקדש קיים, בו החיים הישראליים יוצאים אל הפועל במילואם, והציבוריות הישראלית חיה ורעננה. דווקא אז, ניתן לבטא את אותה מעלה אשר קנינו במצרים, שהיא כולה ביטוי של הערך הציבורי שלנו, של מדרגת הכלל, שהופיעה עד לכדי הפרטים הבחיריים של האומה.
משום כך, קרבן פסח הוא קרבן בעל הגדרה הלכתית מיוחדת. קרבן פסח הוא קרבן יחיד הדומה לקרבן ציבור, אך בשונה מכל שאר קורבנות היחיד, שאדם אחד מביא אותו, בקרבן זה, היחידיות מתרחבת לצורתה הכללית, עם המשפחות והחבורות, והיחידיות זוכה להתעלות למדרגה של כלל. זהו האידיאל הנשגב של חג הפסח, אשר יצא אל הפועל בזמן הבֵּרור האלוהי הנוקב במכת בכורות, ובו טמון כל העתיד העמוק של "בני בכורי ישראל" ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
הפסח הוא העיקר, הוא האידיאל, הוא מבטא את התכלית של הכל, ודווקא משום כך הוא שייך בשלמותו לזמן שבו בית המקדש קיים.
שׁונָה מכך היא המצה. המצה היא "על זמנית", ואיננה תלויה בזמן. המצה מבטאת את היסוד הפנימי של החירות; והפסח, את החירות הגמורה והמושלמת.
המצה מבטאת את יסוד החירות - יסוד החירות הוא השחרור מהחמץ העולמי. היכולת להיות משוחררים מהצדדים הנמוכים של החיים, מהחושים, מהזמני והמוגבל, אשר רודים בחוזקה בחיים, ומסיטים את דעתו ונפשו של האדם מהתוכן העיקרי והמהותי של חייו.
המצה מבטאת את העל זמניות, את השחרור שלנו מכבלי הזמן והחומר, והיא מייסדת את הקודש, ואת הרוחניות בלב ההוויה האנושית.
מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה?
עַל שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עוּגוֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹּרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.
המצה היא הביטוי למפגש העליון של הזמני עם מה שמעל הזמן - "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים", הזמן עוצר מלכת והחיים הזמניים נפגשים עם הנצח, עם מה שמעל הזמן, עם המציאות האמתית, עם העולם הרוחני מצד עצמו. זהו הלחם של חג הפסח, שהוא לחם שכולו רוחני - לחם על זמני, לחם המשוחרר מהשפעת הזמניות.
החירות הישראלית אינה רק תכונה פנימית של עם ישראל, אלא כל המציאות מסתדרת על פיה ומותאמת אליה. כל גלגול הזמנים הוביל לכך שלא נותר זמן, והיה הכרח לאפות רק מצות, וכך אכילת המצה איננה רק משום הציווי האלוהי. כל זה מברר את הקשר הפנימי שבין חירותם של ישראל לחוקיות העליונה של ההוויה כולה.
באוכלנו את לחם החירות בליל סיפור יציאת-מצרים, אנו מעכלים את הרושם הפלאי של היסוד המוחלט של חירותנו הנצחית מכל המצרים העולמיים לדורות עולם.
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה?
עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: וַימָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בְּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבוֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָּהֶם בְּפָרֶךְ.
המרור הוא חלק מהתהליך, הוא חלק מהותי מאופן בניין הגאולה. הוא איננו רק נחלת העבר. זו הסיבה שהמרור בדברי רבן גמליאל מאוחר למצה ולפסח, ללמדך - שהוא לא רק קיים בדיעבד, על פי הסדר הכרונולוגי, והוא נחלת העבר, או שהיינו מעדיפים שהוא כלל לא היה מתרחש.
זו איננה אמירה קלה, אך זהו דרכו של עולם - "אורות מאופל אמר ויהי" - זהו סדר בניין החירות האלוהית בחיים האנושיים, והמרור הוא חלק מהותי מהבנת הסיפור השלם של יציאת-מצרים וגם של הגאולות העתידיות. המרור הוא הכרח אלוהי בסדר האמתי של בניית ישועתם של ישראל. המרירות היא המוציאה אל הפועל את הכוחות, היא הכוללת את כל הגנות, והיא היוצרת ומחוללת את כל השבח.
מוקד ההוצאה אל הפועל של החירות העולמית, מותנה באדם האנושי. חייו של האדם מורכבים הם - גדולתו של האדם יוצאת אל הפועל על ידי האידיאל הגדול של הבחירה החופשית, אך לבניין אידיאל זה, יש מחיר זמני עצום, במהלך ההשתלמות של האדם העולמי.
שורש כל נפילותיו של האדם הוא הבריחה מעצמיותו, כַּשְּׁאֵלָה האלוהית את האדם הראשון: "אייכה?" - שאלה המהדהדת באוזני האנושות כולה, לִכְלָלָהּ ולפרטיה, במשך כל ההיסטוריה. ערכם העצמי של חיי האדם הוא כל כך גדול ועמוק, אך לעומת זאת, בפועל - האדם הוא כל כך רחוק מן המקום בו הוא ראוי להיות.
מציאות מורכבת זו של האדם היא זו המחייבת, מצד הטוב האלוהי, גם את המרורים בחיינו. תפקידו של ה"מרור" בחיים הוא להניע את חיי האדם כלפי מעלה, כלפי צמיחת החיים אל מקומם הראוי להם על פי טבעם השלם.
האדם נוטה להסתפק במועט במובן האיכותי של משמעות חייו, וחי את חייו במעגל מאוד צר וחלקי שלהם. האדם מסתפק בחיים הקרובים אליו, בַּקיום, בגורל הפרטי, בהווה - ויחד עם זה נותן גם מקום צדדי לרגשות האמונה והמוסר המקננים בקרבו.
אך החיים, הם הרבה יותר רחבים. האמונה - החירות האידיאלית של החיים, מקיפה את המשמעות השלמה של החיים כולם, של העולם כולו, של ההיסטוריה כולה, של הבריאה על כל רבדיה, של העבר, ההווה והעתיד, של האור והחושך, של הטוב והרע, של הכל.
האדם 'הקטן' שייך באמת לכל הגודל הזה. יסוד האדם הוא 'צלם אלוהים' - "כי בצלם אלוהים ברא את האדם". אדם שנברא בצלם אלוהים באמת שייך למהות הכוללת של ההוויה כולה, למרחב העצום של המציאות, ואל המרחב האינסופי הזה, העולם הולך ויוצא, מאז צאת ישראל ממצרים.
אדם המסתפק במועט, החי באדישות כלפי התוכן האיכותי השלם של חייו, נוטה להתמלא בטרוניה, כאשר הוא פוגש את המרירות בחייו. אך אנשי אמונה גדולים - בפגשם את הרע בעולמנו, נדחפים כלפי מעלה, דורשים מעצמם יותר ויותר, ויודעים תמיד מתוך ענווה גדולה, עד כמה האדם רחוק עדיין מן המקום בו הוא ראוי וצריך להיות.
את הסדר העמוק הזה של המציאות אנו לומדים ומפנימים ככל שאנו נקשרים עוד ועוד אל הסדר הרוחני השלם שבסיפור יציאת-מצרים - שורש החירות העולמית.
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֶאֱמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבַד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֵת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ.
יציאת-מצרים נוגעת לכל דור ודור ולכל פרט ממש.
יש כאן חובה, לא המלצה, מפני ששייכותנו ליציאת-מצרים היא מוחלטת - לא בחירית. החירות ממצרים היא תכונתנו העצמית הנצחית, אותה אנו חייבים ומוכרחים לבטא - להוציא אל הפועל ולחיות על פיה.
יציאת-מצרים נחקקה באומה כתכונה, מפני שהיציאה עצמה היא היצירה הממשית של הטבע הלאומי שלנו, וביציאה עצמה נחקקת מהותנו במציאות. לא שעם ישראל הממשי היה קיים לפני יציאת-מצרים, ויש לו הגדרות חיים העומדות לעצמן, ובנוסף הוא גם נחלץ ממצרים, אלא השחרור ממצרים הוא עצם יצירתנו, טבע חיינו ומהותנו הנצחית. אנחנו 'עם יוצאי מצרים' כתכונה.
חובה זו, על כל בן לאומה זו, קיימת בכל דור ובכל מצב, מפני שזוהי אמתת חיינו, ממנה איננו יכולים לחמוק.
כל תקופה ומְצריה. כל אדם והמֵצרים שלו, עמם הוא מתמודד. אך הניצחון היותר עמוק ואמתי עליהם, הוא באמת מכוח אותה המשכיות של הוצאה אל הפועל של טבענו הלאומי, אשר נרקם ביציאת-מצרים.
ממילא - כל היחלצות ממְצרינו ההווים, כביציאת-מצרים, אינה רק הסרת שיעבוד ומצר, אלא מסוגלת להיות יציאה ברכוש גדול, יציאה שהמְצרים עצמם בונים בקרבנו גודל, מרחב, כוחות אדירים ועוצמות חיים גדולות.
אם לא נשָׁמע לחובה זו, ולא נראה כך את הוונו, נחטא לטבע שלנו, ונתכחש לעצמיותנו, וממילא, לא תהיה בנו יכולת אמתית להתמודד עם חיינו המורכבים.
לעם היוצא ממצרים יש עתיד היסטורי עצום, וכגודל הייעוד ההיסטורי, כך גם סדרי הגודל, מורכבות החיים והקשיים שהוא צריך להתמודד עמם במשך חייו, כדי לבנות את כל הגדולה הזו המצופה ממנו.
הטבעת המשכיות מפעל יציאת-מצרים בקרבנו איננה לוקסוס, אלא היא הבסיס היחידי שאפשר לחיות אתו חיים אמתיים כבן לעם ישראל. התכחשות לכך יוצרת חיים אומללים, אשר אין בהם אונים לעמוד בכל עוצמות החיים הגועשים הסובבים אותנו, והתובעים מאתנו בכל דור ודור לבנות אותם ולהיבנות בהם ועל ידם.
כשאנו נחיה כך, נוכל להעביר מסר זה גם לַבָּנִים, וממילא להמשיך באופן העמוק את השליחות הכלל ישראלית לדורותיה.
לא לחינם התורה מדברת על ראייה עמוקה זו של יציאת-מצרים, כמסר של האב לבנו: "והגדת לבנך". מסר של אב לבנו אינו אמירה חד-פעמית או הצהרה חיצונית. מסר חינוכי אמתי של אב לבנו הוא מסר חי, באמצעות מפגש עם צורת חיים כזו אותה חי האב כל הזמן ובכל מצעדי חייו הוא מקרין לבנו חיים שזוהי משמעותם ואיכותם הרוחנית. אחרת, האמירה לבן "ביום ההוא", היא אמירה חיצונית, ללא עומק, ללא חיות, אשר איננה יכולה להיקלט באופן אמתי ופנימי אצל הבן.
ברור לאן כל זה מוביל. יציאת-מצרים היא התחלת הדרך המובילה אותנו אל העיקר, אל הייעוד היותר שלם של "למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".
שם, בארץ ישראל, ארץ ה', יתברר ויופיע ביתר שאת הייעוד העליון שכל היצירה הפלאית הזו של עם ישראל מובילה אליו. שם תופענה סגולותינו המלאות כעם ה', שם תופיע התכלית השלמה של מה שהחל להתרקם עם יציאת-מצרים, ודווקא עם ראיה גדולה זו, נתבונן ביתר עומק במגמה האלוהית שביציאת-מצרים.
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לֶעָלֶה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת הַכֹּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאוּלָה, וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָּה.
גם כאן החובה נמשכת: "חייבים להודות", והחובה להודות היא ביטוי של ההכרה העמוקה שלנו מהי יציאת-מצרים עבורנו.
אי אפשר למצות באמת את ההודאה הזו, מפני שהטוב האצור ביציאת-מצרים הוא כל כך נצחי ואינסופי, כפי שאנו אומרים בהמשך ההגדה: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו. וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ. וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ. וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם. וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ. וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ. וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ. וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְרַבִּים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ".
אך העיקר הוא החותם של הכל: "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". זהו חידוש יסודי, המברר את החשוב מכל, והוא - שמגמת פנינו לעולם היא אל העתיד, ואל ההתחדשות העליונה, והעתיד - מכוח מה שחוללה יציאת-מצרים במציאות - צופן בקרבו גודל אדיר שאין אנו יכולים כלל לשערו.
רק חיים כאלה, שהשורשים שלהם נטועים עמוק בחירות האלוהית העליונה שיציאת-מצרים נטעה בקרבנו, רק הם מסוגלים לחולל חיים אדירים של התחדשות עולמית עצומה, הפותחת את החיים האנושיים למרחבים אינסופיים של שלמות פנימית עליונה, לנו ולכל העולם כולו.
דווקא הקשר לעבר, לשורשים הרחוקים של יציאת-מצרים, הם הנוטעים בקרבנו את התקווה והצפייה העמוקה לעתיד הנשגב.
ככל שנכיר את החיוב היסודי שלנו בהכרת הטובה האלוהית האדירה שחוללה בקרבנו יציאת-מצרים, יתברר שזו איננה הכרת טובה פסיבית על העבר, אלא הכרת טובה המבטאת את נוכחות החיים הגדולים שבקרבנו, האוצרים בקרבם את כל הגודל האלוהי הנצחי והנשגב של החיים האנושיים.
השירה החדשה היא "הללויה".
חז"ל מסבירים כי המלה "הללויה" היא מילה מיוחדת, המאחדת בקרבה באופן יוצא דופן שם ושבח ביחד.
בדרכו של עולם יש כאן שני עניינים נפרדים: השבח הוא תיאור פעולה שלנו, בה אנו רוצים להלל את ה' - "הללו". עצם העובדה שההילול הוא שלנו, מבטא חיסרון עקרוני, מפני שהוא תלוי במוגבלותנו האנושית, אשר איננה יכולה לבטא באופן שלם ואמתי את הרוממות האלוהית.
החלק השני של ה"הללויה" - שם ה', "י-ה"; השמות האלוהיים הם באמת נשגבים מבינתנו, הם מבטאים תוכן נשגב ומרומם, המבטא מקוריות עליונה מעל כל השגה, והוא לעולם נסתר מאתנו וממילא לא מתחבר, לכאורה, עם שבח שלנו, המביע את הרשמים החלקיים שלנו מהרוממות האלוהית.
אך כאן יש חידוש עצום, שהוא כולו פרי של הסוד העליון שיציאת-מצרים חוללה, של עם ישראל המספר תהילת ה'. שיאו של סיפור תהילת ה' הוא באותה יכולת סגולית לאחד את השם ואת השבח. זהו הפרי ההיסטורי הנשגב של מגמת יציאת יצרים.
מתברר שההילול של עם ישראל הוא כל כך מקורי ושלם, עד כדי היכולת האמתית לאחד בין השבח לשם. השבח של עם ישראל - אין בו שום חלקיות מוגבלת. שורש החיים הישראליים כפי שנוצרו במצרים הוא כל כך עמוק שזה מה שנעוץ וטמון בהם. "הללויה".
הציפייה שלנו היא לכך, וזוהי ציפייה ודאית ומוחלטת, שמתפרצת בנקודת השיא של ה'מגיד', מכוח ההשראה הפנימית של הוויית היצירה האלוהית במצרים.
בנקודה זו ב'מגיד', אנו מתחילים לומר את ההלל.
הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה':
יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ. מְהֻלָּל שֵׁם ה':
רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'. עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:
מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים. עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. הַלְלוּיָהּ:
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לוֹעֵז:
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס. הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ. מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:
הַהֹפְכִי הַצוּר אֲגַם מָיִם. חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:
כבר בתחילת פרקי ההלל, ניתן להבחין בהמשך המגמה אותה ביטאנו בחפץ ה"שירה החדשה".
המילה הראשונה אותה אנו אומרים בפרק השני של ההלל, היא ביטוי ממשי של אותה כמיהה נשגבה אותה הבענו - "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". מילת הפתיחה של ההלל הישראלי היא: "הללויה", אחדותן העליונה של השם האלוהי והשבח בישראל.
אמנם, מתוך התבוננות בהמשך סדר ההגדה, עולה כאן שאלה בדבר המשך התוכן של ה'מגיד':
הרי בסדר ההגדה, לאחר סימן ה'מגיד', ישנו סימן ה'הלל'; מדוע, אם כן, להקדים כעת ולומר בתוך סימן ה'מגיד' את שני הפרקים הראשונים של ההלל?
מדוע חז"ל 'חתכו' למעשה את ההלל לשתיים, ושמו את שני הפרקים הללו בתוך סימן ה'מגיד' - שעניינו הוא סיפור התוכן הממשי של יציאת-מצרים, ולא אמירת ההלל?
אלא באמת יש כאן חידוש נשגב במהלך החי של סיפור יציאת-מצרים.
כפי שכבר התרגלנו לראות, איננו פסיביים בסיפור זה. המפגש עם תכני יציאת-מצרים מרומם אותנו מדרגה אחר מדרגה. החירות הפנימית האצילית הולכת ונרכשת בקרבנו תוך כדי המפגש המרומם עם התכנים.
בשלב זה, סיפור יציאת-מצרים עצמו עולה למדרגת הלל. אנו עולים למדרגת ההלל. השמחה בסיפור, והשלמות שאנו קונים על ידו בהווה ממש, הן כל כך עליונות, עד שסיפור המאורעות וניתוח משמעותן, הוא עצמו הופך להלל. סיפור תהילת ה'.
ואכן, כשמתבוננים בשני פרקי הלל אלו, ניתן לראות את הקשר העמוק שלהם לתוכן סיפור יציאת-מצרים.
נקודה נוספת שתתחדש מהתבוננות זו היא, ששני פרקים אלו מהווים את הפתיחה של ההלל תמיד, לא רק בליל הסדר. משמעות הדברים היא, שכל אמירות ההלל שלנו, על כל נושא שהוא, ובכל זמן שהוא, באמת מקבלות את ערכן תמיד מתוך מה שהן המשך של שלמות יציאת-מצרים. זהו בסיס ההלל.
את עומק ההקשר ליציאת-מצרים אנו מתחילים לראות כבר בפרק הראשון של ההלל:
הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה':
עבדי ה' - זהו התיאור של עם ישראל אשר נוצר במצרים, כאמור: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כה), והעבדות האלוהית הרוממה, שהיא החירות היותר עצמית של האדם, היא אשר מכוחה ניתן לפתוח את פינו בהלל.
ישנן שתי מדרגות: הלל והודאה. ההודאה היא הקומה הבסיסית של עצם הכרת הטובה אשר הגיעה אלינו. לעומתה, ההלל הוא מדרגה נוספת, בה אנו נפגשים עם המשמעות של הטוב, עם הערך הרוחני המתגלה אלינו בכל הופעה של טוב. "הלל" הוא מלשון: "אור יהל" (איוב לא), כלומר: האור - השפע הרוחני, המאיר ומושפע מכל נקודת טוב המתגלה אלינו. משום כך אנו אומרים כאן: "הללו את שם ה'" - אנו חפצים לבטא את השם האלוהי. השם הוא המהות, האידיאלים האלוהיים המתגלים אלינו, וההילול הוא היכולת לבטא את הטוב העליון הזה ולהשפיע את שפעו בחיינו ובמציאות כולה.
"הללו עבדי ה'" - היכולת להלל באמת, נובעת מהיותנו "עבדי ה'", זהו באמת הבסיס הבלעדי מכוחו ניתן להאיר את המהות העמוקה של כל הטוב המושפע עלינו. ככל שקיימת בנו קרבה יותר עמוקה לרצון ה', כך כל מפגש שלנו עם הטוב האלוהי פותח לנו שערי אורה ושערי בינה, להתוודע יותר ויותר אל עומק הטוב האלוהי האינסופי המושפע עלינו.
זהו היסוד של כל הלל שקיים במציאות. היכולת להלל תמיד, נמשכת מיצירת עם ישראל במצרים, ולכן ביום הזה ההלל הוא חלק מסיפור יציאת-מצרים, ומאידך גיסא - על כל טוב עליו אנו אומרים הלל, אנחנו תמיד מתחילים מ"בצאת ישראל ממצרים", משום שצאת ישראל ממצרים, הוא היסוד הנצחי למפגש עם הארת רוממות הטוב האלוהי המושפע עלינו.
יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
שיעבוד מצרים הוא השיעבוד להווה, לעכשיו, לדממת החיים הנמוכים. יציאת-מצרים היא המחוללת את ברכת ה' במציאות - "יהי שם ה' מבורך", שפע אלוהי אינסופי זורם לתוככי החיים העולמיים: "והריקותי לכם ברכה עד בלי די". הנצח הוא מעתה הממד הממשי של המציאות - "מעתה ועד עולם".
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ. מְהֻלָּל שֵׁם ה':
הנוכחות האלוהית מאירה את הכל, את מרחבי המציאות כולה, בכל מרחבי הזמן והמקום, האורה האלוהית מתגלה בכל. כל זה הלך והתברר במהלך עשר המכות, ובשיא הכל - בחיים הישראלים, אשר נושאים על גבם את השליחות ההיסטורית המאירה כל זאת.
רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'. עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:
הנוכחות האלוהית עוברת דרך ליבם של מלכים והוויית חייהם של עמים, לב מלכים ושרים ביד ה', הכל מקושר לרוממות האלוהית "רם על כל גויים ה'", והכל הוא גילוי של כבוד ה', "שהכל ברא לכבודו", וכל ממשות החיים העולמיים נמשכת מהכבוד האלוהי שהוא מעל הכל, מרומם מכל, מעל השמים, מעל כל מושג של רוחניות, אפילו היותר עליונה שאנו מסוגלים להשיג.
מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
אך החידוש העצום של יציאת-מצרים הוא החיבור בין שמי השמים - "המגביהי לשבת" - לתחתיות ארץ. הגבורה האלוהית, השלטון האלוהי בטבע, שמי השמים כנשמת אפם של החיים הארציים כולם. "המשפילי לראות בשמים ובארץ".
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:
עם ישראל במצרים היה בעפר דל ובאשפות של עוני. כוח החיים המקים אותו מעפר הוא כוח החיים האלוהי, וכוח זה הוא המעמיד המוחלט של חיינו לנצח נצחים.
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים. עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:
אנו מתיישבים בחיי נדיבים, בחיי אומה כזו שיסוד חייה הוא הטוב האלוהי המוחלט - "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (שיר השירים ז), נדיבות מוחלטת כתכונתנו העממית. "נדיבי עמו".
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. הַלְלוּיָהּ:
לפני יציאת-מצרים המצב הוא מצב של עקרות, חיים בלי עתיד, בלי המשכיות, בלי טעם להמשכיות, וממילא אלו חיים חסרי משמעות וחסרי שמחה.
יציאת-מצרים נותנת טעם לחיי האומה, וממילא לחיי הפרטים כולם. הבנים הם המבטאים את ההמשכיות, את הטעם בעתיד, את הערכים הנצחיים אליהם עורגים כל החיים. "אומה" היא גם מלשון "אֵם", האומה היא אֵם החיים שלנו, אֵם, שמעתה והלאה נותנת פירות ופירי פירות של חיי נצח מלאי תכלית וחיוניות עליונה. "אם הבנים שמחה הללויה"
כל הפרק השני בהלל, הוא שירה מפורשת והלל על יציאת-מצרים.
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לוֹעֵז:
עם ישראל יוצא מצרים, ומציאות חיים חדשה זו פועלת את רישומה על המציאות כולה.
הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:
החידוש המהותי כאן הוא בהופעת הקודש - הרוממות האצילית האידיאלית של החיים - המתגלה בממשות ההיסטורית האנושית, בחיים הלאומיים והממלכתיים של עם ישראל.
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
גם הדומם איננו עומד במקומו, והוא נפעל ברוב רושם, כתוצאה מהתרחשות זו היוצרת זעזוע אמתי ביקום כולו.
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס. הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר:
הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:
שני פסוקים אלה מהווים שאלה. כיצד ניתן להבין תופעה מדהימה זו? איך מתחולל שינוי פלאי כל כך בכל מדרגות הטבע בעצם המפגש החי עם ישראל היוצאים ממצרים? מה מסתתר מאחורי עם העבדים היוצא ממצרים?
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ. מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:
הַהֹפְכִי הַצוּר אֲגַם מָיִם. חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:
והתשובה היא מופלאה, ובה מונח כל סוד החיים של כלל ישראל אשר נוצר ממצרים.
עם ישראל היוצא ממצרים הוא זרוע ה' בעולם. "פדית ממצרים גוים ואלוהיו" (שמואל ב, ז). צבאות ישראל הם צבאות ה'. בעצם ההופעה המקורית של החיים הישראליים אשר נוצרו במצרים יש התגלות אלוהית, שהיא האורה של כל ההוויה כולה.
הטבע כולו קיים, עומד ומתפקד, מכוח הרצון האלוהי המחולל כל בכל רגע ורגע. הטבע פועל בכל רגע ורגע על פי חוקיו הטבעיים, מפני שהוא ממלא את רצון ה'. ממילא, כשעם ישראל יוצא ממצרים, אותו תפקיד של המים אשר ייעודם הקבוע הוא לזרום מפני שזהו רצון ה', אותו רצון ה' הוא הגורם להם להיפתח אל נוכח הצורך האלוהי היותר גדול בעולם, ההתגלות האלוהית של כנסת ישראל היוצאת לחירות עולם, הנותנת חיים ומשמעות לכל, אשר מכוחה באמת יש משמעות וערך לכך שהמים זורמים בכל רגע ורגע למלאות את תפקידם בבריאה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְהִגִיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירָך וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתָך וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
כאן אנו נמצאים בחותם, בשיא העליון של כל מהלך ה'מגיד'. ברכה זו צריכה להיאמר בשמחה עצומה, המבטאת באופן אמתי את השלמות העליונה, וממילא את השמחה העצומה אשר התהוותה בקרבנו מתוך המפגש העליון עם סיפור יציאת-מצרים.
מַטְבֵּעַ הברכה עצמה, מבטא את המדרגה הרוחנית בה אנו ראויים להימצא בשלב זה של ההגדה. הברכה היא ברכה ארוכה, המתחילה ב'ברוך' ומסיימת ב'ברוך', ועובדה זו עצמה מעידה על שפע של ברכה אלוהית השופעת עלינו בברכה זו.
גם כאן, כבשלבים מוקדמים יותר ב'מגיד', אנו מדברים על משמעות הגאולה לאבותינו ולנו; אך כעת, אנו מבטאים זאת באופן מיוחד, כזה שלא ביטאנו עד כה.
בכל המקומות בהם הזכרנו את הגאולה במשמעותה כלפינו, הוזכרו קודם אבותינו, ואנו התווספנו אליהם: "לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא אלא אף אותנו גאל עימהם", או "והיא שעמדה לאבותינו ולנו".
כל זאת, כמצופה על פי סדר הזמנים ההיסטורי.
אך כאן אנו מתוודעים לחידוש גדול: הסדר בברכה הוא קודם כל "גאלנו", ורק אחר כך, "וגאל את אבותינו".
מהו פשר שינוי זה בשלב זה, שינוי שהוא גם מנוגד לסדר הדורות?
אלא שבנקודת שיא זו של ההגדה, יציאת-מצרים הפכה להיות כל כך משמעותית עבורנו, שממנה כל חיינו מקבלים את משמעותם העליונה. עד עתה, יציאת-מצרים הייתה חשובה לנו, אך עדיין כמאורע היסטורי רחוק, אשר רשמיו העצומים מגיעים גם אלינו וממשיכים לפעול גם בקרבנו.
אך בשלב זה מתבררת שלמות המכוון של ההגדה. באמת, יציאת-מצרים היא יותר עבורנו, מאשר עבור אבותינו. הפן של ההצלה מעבדות לחירות שהייתה אז, הוא עוד כאין וכאפס לעומת החירות השלמה שיציאת-מצרים פועלת בהיסטוריה ובכל העתיד העולמי.
מכוחה של יציאת-מצרים אנו מבינים את ייעוד חיינו, את שליחותנו ההיסטורית הנצחית, עד כדי כך שאנו ראויים להצדיק בעצם חיינו, יותר מכל דור אחר, את המגמה האלוהית של יציאת-מצרים.
הולכת ומתבררת פעולתה האדירה של יציאת-מצרים בדורות, עד כדי הזכות העצומה של ההבנה שהזמן שבו אנו חיים, הוא ממלא את התכלית של יציאת-מצרים יותר מכל הדורות שקדמו לנו. החיים הישראליים אינם מפסיקים להתקדם לרגע. במצרים נוצר עם בעל תכונת חיים כזו שאין מעצור בהתקדמות שלו לחירות החיים העליונה. גם הקשיים והחורבנות אותם עם ישראל עובר, הם לעולם חלק מהתקדמות ושכלול, וכל פסח הוא לעולם קרוב יותר למגמת הגאולה מכל הפסחים שקדמו לו. ועל כך השמחה העצומה, אשרינו מה טוב חלקנו, שבכל יום שעובר, כל חודש וכל שנה, אנו מוציאים אל הפועל יותר ויותר את המגמה האלוהית המתמשכת והמתעלה של יציאת-מצרים.
כשזה כך אפשר כבר לדבר בשמחה אפילו על אכילת המרור: "וְהִגִיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר". במדרגה עליונה זו, אפילו המר הופך למתוק.
מתוך כך מתגברת הציפייה העצומה לעתיד הגדול שאנו כבר בטוחים בהגעתו: "כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירָך וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתָך וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן", זוהי גם תפילה וגם ודאות שכך יהיה. אנו כבר מבטאים את העריגה למצב העליון; קדושת האכילה, התיקון הגמור, אכילת הזבחים בבית המקדש, העלאת כוחות החיים כולם למדרגתם היותר עליונה ומקורית.
ומתוך כך ההודאה העליונה: "וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ", וההודאה איננה על העבר, אלא היא בעצם השיר החדש אותו נשיר כביטוי השלם, החי והמלא, של מה שיציאת-מצרים הביאה אותנו אליו, על השחרור היותר עליון של נפש האדם ומציאת אורו היותר מלא ושלם באורה האלוהית. זוהי ההודאה היותר עליונה בעצם הביטוי וההוצאה אל הפועל של החיים השלמים שבקרבנו.
הברכה החותמת היא ביטוי למוחלטותה של הגאולה, שכולה גמורה ומוחלטת מעצם יצירתנו ממצרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל", לא "גואֵל ישראל" בלשון הווה, אלא "גָּאַל ישראל", מלשון עבר - לומר, שבגאולת מצרים הכל כבר נמצא. הגאולה הוודאית, ההחלטית כולה מצויה, חיה, ודאית וקיימת מעצם יסוד יציאתנו ממצרים. וזהו חותם אושרנו העליון בליל הסדר - באחיזתנו הפנימית בלילה זה בחיי יציאת-מצרים.
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ביציאתנו ממצרים.
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג)
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו" (פסחים קטז.)
כאמור בברית בין הבתרים, ואצל יעקב - "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית, מו)
במדבר רבה פרשה יט פסקה א: "מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז יאשיה מאמון מרדכי משמעי ישראל מעובדי כוכבים העולם הבא מעולם הזה מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם".
"שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי ומה ראה העבד לירצע באזנו מכל איבריו אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני והלך זה וקנה אדון אחר לפיכך תבא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה שבעבר היו ישראל עבדים לעבדים מכאן ואילך הם עבדיו של הקדוש ברוך הוא כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וגו' (ויקרא כה)" (פסיקתא רבתי פרשה כא).
"כי ישאלך בנך מחר - זו שאלת בן חכם מאותן ארבעה בנים הנזכרים בהגדה ואע"פ שהוא אומר אתכם דמשמע כמו לכם ולא לו מ"מ כיון שאמר אשר צוה ה' אלהינו אינו מוציא עצמו מן הכלל כמו רשע שאומר מה העבודה הזאת לכם והאי דקאמר (אתכם) לפי שעדיין לא נולד באותה שעה שהקב"ה צוה אותה מצוה" (דעת זקנים מבעלי התוספות, דברים פרק ו פסוק כ)
"ביום הראשון אמר ר' שמואל בר אבא מהו ביום הראשון מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים ראה היאך כתיב בבריית יום ראשון (בראשית א) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה היה יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים לא עשה כן אלא כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקב"ה שכינתו ובאו הנשיאים להקריב אמר הקב"ה יכתב שביום זה נברא העולם ד"א ביום הראשון ביום שהוקם המשכן אינו אומר כאן אלא ביום הראשון מהו הראשון לבריאת עולם מלמד שאחד בשבת היה נמצאת אומר עשר עטרות נטל אותו היום ראשון לבריאת עולם ראשון לכהונה ראשון לנשיאות ראשון לשכינה דכתיב (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ראשון לעבודה ראשון לברכת כהנים ראשון לראשי חדשים ראשון לאיסור במה ראשון לאכילת קדשים ראשון לירידת האש דכתיב (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו'" (מדרש רבה במדבר פרשה יג, ו).
"אמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח.)
"והנה תמצא כי מצרים דומים ונמשלים לענין החומר, וישראל הם נמשלים לענין הצורה, ולכך המצריים נמשכים אחר הראוי להם וישראל אחר מה שראוי להם" (גבורות השם, פרק ד)
"מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעובדי כוכבים עליו" (שבת פט.)
"אמנם מה שתמצא בחג השבועות מה שלא תמצא בשני החגים, ששני החגים הוקבע להם זמן בחדש אך חג השבועות לא הוקבע לו יום בחדש רק הכתוב תלאו בחג המצות לספור חמשים יום, דבר זה הוא כי חג השבועות וחג המצות מתיחסים זה לזה שייכים זה לזה. כי כבר אמרנו לך כי חג המצות הוא התחלת הויה והוא דומה לימי בראשית, ותכלית שלימות הויה הוא בתורה כי התורה השלמת הנמצאים שכן דרשו ז"ל במסכת עבודה זרה בפרק קמא (ג' ע"א) הוסיף ה' בששי לומר יום הששי מלמד שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששה בסיון אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו. פירוש כי תכלית שלימות העולם בתורה ואם אין תורה אין כאן שלימות, ולפיכך אם לא יקבלו ישראל התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו, מזה הטעם תולה חג השבועות בחג המצות כי בחג המצות יצאו ישראל ממצרים וזהו הויה חדשה של ישראל ותכלית הויה הזאת לא נשלמה רק בקבלת התורה שאז הויה שלימה ולא קודם" (גבורות השם - פרק מו)
"והנה היא שמינית "עצרת היא", כי שם נעצר הכל וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן" (רמב"ן ויקרא כג לו)
"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו לג, כה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג, יב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר" (ספר החינוך - מצות ספירת העומר, מצוה שו)
"והמין הרביעי (מסוגי הקורבנות) קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור והוא קרבן פסח ששוחט כל אחד ביום י"ד בניסן" (רמב"ם פירוש המשניות - הקדמה לסדר קדשים)
"אמר רבי יהושע בן לוי בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה גדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת" (פסחים קיז.)
"דבר אחר הללויה. זה שאמר הכתוב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. את מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל. וכיון שיצאו ישראל ממצרים משעבוד של טיט ולבנים אמרו הלל. ואימתי אמרו, בשעה שבאת מכת בכורות. עמד לו פרעה והלך לו אצל משה ואהרן בלילה, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה. והיה דופק פרעה על פתחו של משה ואהרן בלילה. אמרו לו, שוטה, בלילה אנו עומדין וכי גנבים אנחנו שנלך בלילה, בבקר אנו יוצאין, המתן עד הבקר שכך אמר לנו הקב"ה, (שם, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. אמר להם, הרי מתו כל מצרים, שנאמר (שם, לג) ותחזק מצרים על העם. אמרו לו, ומבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך. אמור, הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדים של הקב"ה. התחיל פרעה צווח ואומר, לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, והרי אתם עבדיו של הקב"ה, צריכים אתם להלל לו שאתם עבדיו, שנאמר, הללויה הללו עבדי ה'" (מדרש תהילים מזמור קיג).
"וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב).
"ה' צבאות הוא ה' אלוהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ה' הם" (ישראל ותחייתו ח)
ה
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
