יהודי, ישראלי-ציוני וישראלי-מודרני מקימים מדינה
מה ההבדל בין יהודי, ישראלי ציוני וישראלי מודרני? הכל טמון בפרספקטיבה ההיסטורית - יהודי שמסתכל אחורה לעבר רואה 3300 שנה של היסטוריה; ישראלי ציוני הוא אדם בעל פרספקטיבה של כמאה שלושים שנה. כשהוא מסתכל אחורה בזמן הוא רואה חבורה של בילו"ים רוכשת ביצות בכדי לייסד את פתח תקווה; ישראלי מודרני הוא בעל פרספקטיבה בת 58 שנות מדינה. כאשר הוא מסתכל אחורה הוא רואה רק מלחמות ולכן הוא מנסה למצוא פתרון זריז לבעיה לפני שתתרגש עליו עוד מלחמה.
יהודי שמסתכל אחורה לעבר רואה 3300 שנה של היסטוריה -הוא רואה את מעמד הר סיני, הוא רואה עם של עבדים שיצא לחירות, שזכה לכמעט אלף שנים של עצמאות, שהלך לגולה וחזר, הלך שוב לגולה ושוב חזר. עם שהיה מפוזר ביותר ממאה ארצות אך תמיד חלם על "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". עם שלא הפסיק ליצור ולחדש גם כמיעוט נרדף בכל מקום בו שהה, עם שהביא לעולם את התנ"ך ואת ספרות הקודש, אך גם תרם תרומה מדעית, ספרותית, אומנותית, ובניו היו למושא קנאה לאורך ההיסטוריה.
כאשר אדם בעל פרספקטיבה יהודית נשאל "מהו הפתרון?" הוא מנסה להבין מאין ההיסטריה לייצר פתרונות אינסטנט, לאן נעלמה הסבלנות, מי קבע שמה שחשוב הוא "לפחות יש מי שמזיז משהו". הרי עם ישראל ידע רדיפות לאורך השנים שהיו חמורות פי כמה מכל מה שהפלשתינים ניסו אי פעם לעשות. עברנו את פרעה, המן, חמילנייצקי והיטלר. אפילו עראפת כבר לא חלק מן המשוואה, אז מדוע, שואל את עצמו האיש בעל התודעה היהודית, מדוע להיבהל בכל פעם שדמוגרף מספר לנו שהערבים בדרך להיות יותר מאתנו (הרי מי שחושש מקצב הילודה הערבי שיתרום את חלקו לריבוי קצב הילודה היהודי).
ישראלי ציוני הוא אדם בעל פרספקטיבה של כמאה שלושים שנה. כשהוא מסתכל אחורה בזמן הוא רואה חבורה של בילו"ים רוכשת ביצות בכדי לייסד את פתח תקווה, הוא רואה יהודים מהיישוב הישן בירושלים יוצאים מן החומות והוא רואה כיצד כל זה הוביל לכך שבחלוף השנים קמה פה מדינה עם תעשיית היי-טק, חקלאות מהמפותחות בעולם, חתני פרס נובל בספרות ומדע, תעשיות גרעין וחלל, התפלת מים, מלחמה במידבור ועוד. בקרב הציוני מתגנב החשש שהוא הולך לאבד את כל מה שנבנה אך הוא מוכן להילחם על כך. מבחינתו, תמיד היינו מעטים כנגד רבים (בזמן היישוב ובמלחמות ישראל) ועל כן ביכולתנו לנצח גם הפעם.
ישראלי מודרני הוא בעל פרספקטיבה בת 58 שנות מדינה. כאשר הוא מסתכל אחורה הוא רואה רק מלחמות (עצמאות, סיני, ששת הימים, התשה, יום כיפור, לבנון, אינתיפאדות, סקאדים, קטיושות וקסאמים) ולכן הוא מנסה למצוא פתרון זריז לבעיה לפני שתתרגש עליו עוד מלחמה. בעיני הישראלי המודרני, אין כל סיבה ליהודים לגור בחברון מאחר והם מיעוט בתוך המון ערבי (ועל כך יענה הציוני שגם הבילו"ים, טרומפלדור וקיבוצי הספר היו מיעוט שכזה, ואילו היהודי יוכל לשלוף מספיק דוגמאות לכך במשך שעות). הריבוי הדמוגרפי "בין הים והנהר" הביא לדעת הישראלי לכך שמחצית מן האוכלוסייה היא ערבית (ועל כך יקבל אולי את התשובה כי גם לאחר הקמת מדינה פלשתינית ייוותר היחס הזה) ובכלל, המצב לא יכול להימשך.
ומכאן לאן?
בעל התודעה היהודית מסתכל אל עבר העתיד ומשוכנע כי גם בעוד אלף שנים (אלא אם המשיח יגיע כבר סוף סוף) העם היהודי ימשיך להתקיים כעם, אפילו לא תחת עצמאות, ועל כן מדוע צריך העם היהודי לוותר על המקומות הקדושים שלו במקום להילחם עליהם. בעל התודעה הציונית מסתכל אל העתיד וסבור כי רק אם תנקוט ישראל בקו תקיף, אזי יביא הדבר להישרדותה. בעל התודעה המודרנית סבור כי מאחר והעולם שונה (והרי זיכרונו ההיסטורי הראשון הוא מהכרזתו של בן גוריון על הקמת מדינת ישראל) ומאחר וישנם ארגונים ומדינות כמו האו"ם, ארה"ב והאיחוד האירופי, הרי שעל ישראל לנקוט בקו פשרני הכרוך בנסיגות וויתורים מתוך מחשבה שכך יגיע השלום.
בויכוחים פוליטיים בישראל ניתן לשמוע משפטים כמו "אין מה לעשות" "מה הפתרון שלך" "העולם לא ירשה" "צריך להתחשב גם ב..." וכו'. ואני שואל, האם מדינה, גם בימינו, צריכה לייצר מדיניות חדשה בכל יום? האין זה בריא יותר לקיים דיון אמיתי באשר למה הציבור רוצה, לאן תיקח אותנו מדיניות כזו או אחרת? מדוע נקודת ההתחלה שלנו היא תבוסתנית? מדוע דווקא כשכוחנו הוא אובייקטיבית רב יותר מאשר היה לפני עשר, עשרים, חמישים ומאה שנה, מדוע אז אנחנו לא מאמינים ביכולתנו להצליח בלי לוותר? כל ההיסטוריה של העם היהודי, של הציונות ושל ישראל מעידה כי עברנו מבחנים קשים משמעותית מן המבחן הנוכחי. עשינו זאת עם פחות כוח, פחות כסף ופחות אנשים; עשינו זאת בתקופות שונות תחת עיניהם של מעצמות רבות; עשינו מהלכים בניגוד לרצון המעצמות (הפצצת הכור העיראקי למשל) - ולא קרה כלום. אבל החשוב מכל, הצלחנו כי האמנו בדרך.
נשיא איראן יוצא בהצהרות שונות ומשונות באשר לשואה ולנסיבות שהביאו להקמתה של מדינת ישראל. ישנם לא מעט ישראלים המאמינים כי מדינת ישראל קמה בשל השואה והאנטישמיות. בכך הם מתעלמים מיותר מ-70 שנות ציונות שקדמו להקמתה, ובוודאי שהם מתעלמים מ-6000 החללים שנפלו בכדי שהמדינה הזו תקום במלחמת השחרור, בלי עזרה מאירופה. ואם ישראלים רבים מאמינים שישראל קמה בשל השואה, אזי צודק נשיא איראן כשהוא אומר כי על אירופה לתקן את העוול אצלה ולא על חשבון מישהו אחר.
במילים אחרות, מי שהוא בעל פרספקטיבה מודרנית בלבד מצדיק את דבריו של נשיא איראן ולכן אין כל צידוק מוסרי שליהודים תהיה מדינה פה דווקא אלא שישראל יכולה להתקיים גם במקום אחר. אבל גם מי שאוחז בפרספקטיבה ציונית ויכול לטעון כי ישראל קמה בכוחות עצמה, הרי שגם הצידוק המוסרי שלו להקמתה הוא בעייתי מאחר וישראל קמה בכוח הזרוע. על כך עונה הציוני כי הפלשתינים סירבו להצעות להקים מדינה ב-1948 וב-2000 והוא כמובן צודק, אך אם כך פני הדברים, ביום מן הימים נסיים "להעניש" את הפלשתינים על סרבנותם ונקים להם מדינה, על פי התפיסה הזו.
בעל הפרספקטיבה היהודית לא מתבלבל בפני דילמה כזו - זכותו של עם ישראל על א"י לא נולדה בעצרת האו"ם או במוחו הרומנטי של הרצל - היא ניתנה מתוקף הבטחה אלוהית כששאר העולם עבד פסלים ועצים או זרק בתולות לתוך לוע של הר געש מזדמן. עם ישראל אף מימש את ההבטחה הזו ומשך הזמן ששני בתי המקדש היו קיימים היה 830 שנה. בכל הארץ ניתן למצוא הוכחות ארכיאולוגיות לקיום תרבות יהודית רצופה לאורך הדורות ומרכזיות האמונה היהודית הביאה לכך שגם דתות אחרות מאמינות בקודשי ישראל (התנ"ך, ירושלים, הר הבית, מערת המכפלה בחברון). לכן, בעיני היהודי, שב העם היהודי (למרות שחלק קטן ממנו חי כאן תמיד) בכדי לדרוש את ששייך לו בלעדית.
לסיכום: הפרספקטיבה חשובה מאוד לכל אחד ואחד בכדי להבין את המתרחש. ככל שחולף הזמן נראה כי הישראלים המודרניים נוטים לקבל כל דבר (כולל שחיתות שלטונית ופגיעה בדמוקרטיה) ובלבד שיזכו להבטחה שישרור שקט בעתיד (ואם לא הבטחה אז לפחות נכונות להפסיק את הטרור ואם לא נכונות אז לוותר חד צדדית). בעלי התודעה היהודית ממשיכים לחוש בטוחים בעצמם ובמוסריותם ולא נוטים לפחד מהמצב. ואילו הציונים, הם מבינים כי עליהם לבחור מהר קבוצה כי למדינה ציונית כבר אין יותר מדי משמעות. או ישראל יהודית-דמוקרטית, או ישראל דמוקרטית (ובעלת רוב יהודי
הכתבה מובאת באישורו ובאדיבותו של אתר סיקור ממוקד
בקישור:
|