השיעור ניתן בתשס"ה

נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת

חג הסוכות קרוי במסורת ישראל במספר שמות, ואולם השם שנקבע בסידור התפילה הוא "זמן שמחתנו". אכן, יש בחג הסוכות הדגשה מיוחדת של השמחה, משמחת בית השואבה שבשבעת ימי החג, ועד שמחת תורה, שבו באה השמחה לידי ביטוי ביתר שאת. "זמן שמחתנו" הוא אפוא, מרכיב עיקרי ויסודי של החג.

אמנם, ההגדרה "זמן שמחתנו" כקביעה של זמן המוקדש לשמחה, מעוררת תמיהה מסוימת, ואפילו קצת התנגדות טבעית: כיצד אפשר לקבוע מועד לשמחה? כיצד אפשר לשמוח על פי לוח השנה? כיצד יכול אדם לצוות על ליבו להיות שמח בתאריך נקוב מראש?

שאלות אלו אינן תיאורטיות. המציאות מוכיחה, ש"זמן שמחתנו" כזמן של שמחה אכן חוזר בכל שנה. ימי חג הסוכות, ויותר מהם - יום שמחת תורה, הם ללא ספק ימים שיש בהם שמחה, שאנשים שמחים בהם באמת, על אף חזרתם השנתית. לא רק אלה המודעים וחשים בדבר, אלא כל אלה שבאים להשתתף, ואף אותם שבאים פעם אחת בשנה לבית הכנסת לחזות בריקודי שמחת תורה - כולם באים בשל רצונם לקחת חלק במה שהם רואים כשמחה אמיתית, שמחה שאפשר היה לקרוא לה "ספונטאנית", לולא היתה, כאמור, קבועה מראש.

כמובן, השאלה אינה רק על חג הסוכות. "זמן שמחתנו" אינו אלא חלק משרשרת מורכבת של חוויות הקבועות בתאריכים, בהיקפו של הזמן היהודי כולו. שהרי כשם שיש זמנים המיועדים לשמחה, כך מצויים ימים שנועדו להתבוננות רצינית, לעצבות ולאבלות. הדברים קשורים זה בזה, עד שאמרו, שרק אלה שיכולים להתאבל בתשעה באב, הם אלה שיכולים לשמוח בשמחת תורה. שכן אותו כוח נפשי, אותה יכולת פנימית עצמה, היא זו שמאפשרת את שני הגילויים הללו, אשר על אף הריחוק הרגשי ביניהם - יש ביניהם קשר פנימי עמוק.

המקור ליכולת זו - לשמוח, להתבונן או להתאבל על פי לוח השנה, הוא חלק מהותי מעולם ההוויה הדתי - והוא כוח המשמעת הפנימית. משמעת פנימית זו היא במובנים רבים, אחד היסודות המכריעים שבעצם היותו של אדם דתי. עם כל הסייגים שבדבר, הרי אפילו שמירת מצוות במובנה החיצוני ביותר דורשת מידה רבה מאוד של הפנמה, של הערכת וקבלת דברים, שלא לפי קני-מידה של לחץ חיצוני. גם כאשר החברה כולה היא אחידה בדעותיה, אין שוטר שיוכל להשגיח על כל מעשיו של אדם, ואין מי שיוכל לפקח פיקוח חיצוני בעל ערך על שמירת מצוות. היכולת הנפשית הפנימית לקיים מצוות בכלל, ולקיימן בקביעות, בתוך מצבים שונים והלכי רוח משתנים, היא הכרחית עבור קיום מצוות. כל אדם המקיים מצוות מקבל על עצמו תחילה, באופן כלשהו, קבלת ערכים פנימית ("עול מלכות שמים", "עול מצוות"), ורק מכוחה מסוגל הוא לפעול כדרך שהוא פועל.

ברור, כי מידת ההעמקה שבהתייחסות ערכית זו איננה שווה אצל הכל, ואולם גם אנשים שהדבר אצלם הוא רק בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", חייבים להיות בעלי מידה של יכולת לחיות לפי הכרתם, קלושה ככל שתהא. יתכן שאנשים כאלה הינם פרי של חינוך נוקשה, פרי של בערות, או של פחדנות רוחנית; יתכן שאין הם מבינים בשום אופן, את הדברים שבהם הם דוגלים ואותם הם עושים, לעומקם או לאשורם. אולם עם כל זאת, הריהם מעצם מהותם אנשים "דתיים", אנשים שמקיימים בפועל את המצוות, אנשים החיים חיים פנימיים, וחיים שערכים קובעים את מהלכם.

בהדגשת דברים אלה, שלכאורה הם מובנים מאליהם, יש חשיבות, ביחוד בתוך העולם בו אנו חיים היום. בעולם בו מסתכלים על האיש הדתי, בשל גורמים היסטוריים ותרבותיים מרובים, לא בכל מלוא המשמעות של המושג, אלא בבחינות רבות - כיציר של הרגלי-חיים, או שייכות ל"מחנה" ידוע. ודוקא משום כך חשוב להזכיר, שמוכרח להיות שיש בו מרכיב רוחני-פנימי מסוים, המאפשר את קיומה של הווית חיים שכזו.

קבלת "עול מלכות שמים" היא קבלה מתוך החלטה אישית, שאדם מקבל מדעתו ומרצונו החופשי (ולמרות שהיא כזו - עניינה קבלת מרות ומשמעת של ממש). גם הוגה הדעות הדתי, וגם בעל החוויות הדתיות העמוקות והאותנטיות ביותר, אינו יכול להיות תמיד בזהות נפשית גמורה עם כל מעשי המצוות. גם אם הוא מבין או מרגיש את תוכנן ומהלכן של כל המצוות כולן, והוא מרגיש עצמו שלם בעשייתן, לא ייתכן שבכל רגע נתון תהא בו הנכונות הספונטנית הטבעית לעשות את המצווה הנדרשת ממנו. הוגי דעות רבים כבר ציינו את העובדה, שהפעולות שאדם עושה בצורה ספונטנית קשורות תמיד למערכות פיסיולוגיות, ועל כל פנים לצדדים הנפשיים הקשורים בהן. בתחומים הגבוהים יותר, וכל שכן בתחום של התייחסות אל האלקי ואל המצוות, לא יכולה להתקיים התייחסות כזו, בודאי לא למצוות כולן ובכל עת (למעט ביחידי סגולה). קבלת "עול מלכות שמים" היא כאמור קבלה פנימית, ודוקא משום כך היא חמורה יותר, תמידית ובלתי ניתנת לשינוי.

במובנים מסוימים, נובע הצורך בהחלטה על קבלת עול, מעצם האידיאה של מצווה, בעצם היותה ביצוע של חוק עילאי, שבהגדרתו אינו ניתן להבנה גמורה או להזדהות שלמה בדרך אחרת. שהרי, אם אמנם המצוות הן אלקיות, הרי אינן יכולות להיות בשלמות גם אנושיות. אין הן יכולות לנבוע רק מתוכו של אדם, מאחר שהוא עצמו מאמין כי מקורן הוא מעל ומעבר לו. האדם הדתי איננו יכול, אפוא, להסתמך על כוחותיו ודחפיו הפנימיים-הספונטניים בלבד, והוא חייב לבנות גישה אחרת לתחום חייו הדתיים: להכין את עצמו לקראת מעשים מסוימים, להביא את עצמו לקיום המצוות בזמנן ומקומן, וגם להביא את עצמו לאמפתיה עם קיום המצוות בכללן ובפרטן.

הצורך של האדם להביא את עצמו, לא רק לעשיית מעשה, אלא גם לחוויה, הוא נושא שחלק גדול מהספרות הדתית עוסק בו - בשאלות של כוונת הלב והכנת הלב. דרגה דתית גבוהה, אינה מתבטאת רק בעשיית מעשים ביתר פירוט ודקדוק, אלא בעיקר בהכנת הנפש לקראת הזדהות עם המצוות. רבים סבורים, כי הכנה כזו אינה שייכת לתחומה של היהדות, ואין הדבר כן. הכנה והתכוונות כזו, או "ההתבוננות", היא חלק מהותי מעולמו של האיש הדתי. לפני קיומה של מצווה, יש מערכת קבועה ("כוונות" לעוסקים בתורת הסוד, "התבוננות" לרבים אחרים, ולפחות ברכה על המצווה עבור הכלל), וגם שפע של הכנות גמישות ללא קביעות מסוימת, שתפקידן הוא להביא את האדם למוכנות נפשית לקראת מאורע של מצווה. ודאי, גם המעשה עצמו הוא גורם רב ערך בתחום זה, ויש לו חשיבות מכרעת מצד עצמו, שכן ללא המעשה אין כל משמעות לכוונות למיניהן. העשייה הפיסית גוררת אחריה בכל מקרה חוויה נפשית כלשהי; טקסים, מלים ונוסחות מסייעים תמיד להתכוונות הנפש. ואולם עיקרה של ההתכוונות היא במערכת נפשית מיוחדת של הכנה, של משמעת וסדר פנימי לקראת המעשה ולקראת החוויה.

יש הרואים בגישה מעין זו, ויתור על החוויה האמיתית, ועל הספונטניות של ההתרגשות הנפשית. עולם רומנטי שלם חי על סמך ההנחה, כי אדם חייב לחיות חיים שבהם רק רגשות ספונטניים הם הפועלים עליו, ולדחות מראש כל צורה של הכנה מוגדרת מראש לחויות ולרגשות. התייחסות זו קיימת לאו דווקא כלפי רגשות דתיים, אלא כלפי חוויות בכללן. מושגים כמו: "אהבה ממבט ראשון", "השראה ספרותית" וכיוצא באלה - הם צדדים נוספים של אותה התייחסות עצמה. אולם, דווקא בתחומים אלה של החיים, אפשר לראות עד כמה הנחה זו הינה בלתי מבוססת, ועד כמה נתונים המושגים הללו כשלעצמם להזיות דמיוניות, שאינן מביאות לא ליצירה של ממש ואף לא לתחושה אמיתית. השראה ספונטאנית כמעט נעדרת לחלוטין מן המציאות, אך גם אם היא קיימת - אין היא יכולה לשמש לבדה כמקור ליצירה רצינית. סקירה על פני כל היצירות החשובות, מגלה שאכן נוצרו דברים רבי-ערך, לא רק בתחומי החשיבה הפילוסופית או המדעית, אלא אף בספרות, באמנות פלסטית ובשירה, כתוצאה מגורמים שאין להם ולא כלום עם ספונטניות - אלא על-ידי הכנה ארוכה ועבודה מייגעת, ופעמים בצירופם של לחצים חיצוניים ותביעות חומריות. כיוצא בזה בתחומים אחרים של חיי הנפש, עד לדרגות גבוהות ביותר של חוויות: אהבה, זהות ומסירות-נפש.

אם מתבוננים בדבר, רואים כי אדרבה, במידה מסוימת, כל ייחודו של האדם מושתת על התנתקות מתמדת מן הלחצים של הספונטניות הפיסיולוגית, ועל העמדת ההכנה המודעת במקומה. ככל שיצור חי נמצא בדרגה נמוכה יותר, כך נתון הוא ביתר שאת ללחץ של האינסטינקט, לאותו לחץ של ספונטניות טבעית. כל דרגה גבוהה יותר של התפתחות, תובעת שחרור מן הלחצים הללו, ובמקומם - בנית מערך של תרגול, למידה ואימון. אצל האדם, אפילו פעולה תורשתית כמו הליכה על שתי רגליים, תובעת מן הילד זמן ארוך מאוד של תרגול ולימוד, עד שהוא יכול לקנות אותה בשלמות. אם הדבר הוא כך בפעילות גופנית פשוטה, הרי הוא מורכב הרבה יותר ביחס לפעולות רוחניות, שהן מורכבות ומסובכות יותר.

כבר העירו כמה מחכמי ישראל על כך שהמושגים "אמונה" ו"אימון" שייכים לאותו שורש, ועל הצורך באימון ובתרגול נפשי כדי לפתח את עצם האמונה, וכדי להיות מסוגל להגיע לחוויות בעלות משמעות בתחום זה. אין זאת אומרת כי חוויות ספונטניות אינן קיימות עוד, אלא שאין אדם משתית את קיומו עליהן. התהליך הוא מורכב יותר: על יד תודעה והבנה, על ידי הכרה והכנה, מגיע אדם ליכולת לשאוב מן המקורות הפנימיים שבנפשו, לחוות אותם ולפעול מכוחם. וחוויות אלה, אף כי אינן נבנות מתוך חופשיות גמורה, אינן פחות אותנטיות. הן רק אנושיות יותר, מעצם היותן מודרכות ומוכוונות.

השאלה "כיצד אפשר לשמוח על פי לוח השנה?" אינה מגיעה למלוא פתרונה, אבל מובן על כל פנים, שאם יכול אדם, בדרך רצונית של משמעת פנימית, להכין את עצמו לחיים פנימיים, יכול הוא להביא את עצמו לחוויה אמיתית, גם אם אין היא מופעלת על ידי גירוי חיצוני.

מה טיבה של אותה הכנה פנימית הנצרכת לקראת הרגשה אמיתית של שמחה, ומדוע עניינה וזמנה של השמחה הוא דוקא חג הסוכות?

ההכנה היתה יכולה להיות מובנת יותר, כאשר מדובר בימי זכרון, ימים שבהם ארעו מאורעות מסוימים, אשר חזרתם במשך השנים מעוררת זכרונות של עצב או של שמחה. הזכרונות הללו, גם אם אין הם מהווים גירוי חיצוני, מהווים מראה מקום למציאות כזו של רגש מסויים. אולם, חג הסוכות, "זמן שמחתנו", איננו זכרון לשום מאורע היסטורי מסוים. לפי כל ההסברים, חג הסוכות איננו מזכיר כל מאורע מסוים, הוא לכאורה "זמן שמחתנו", יום המיועד לשמחה, ללא כל הצדקה פנימית.

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהתבונן מעט בטיבו של הרגש המנוגד לשמחה - העצבות. הבסיס הפנימי של העצבות היא הגאווה, והיא המקיימת ומזינה את העצבות. שכן, בשורש הדברים אין העצבות אלא ביטוי ממושך לשאלה אחת - "למה זה מגיע לי?", אשר ביסודה עומדת ההנחה ש"מגיע לי". אין כל חשיבות לשאלה אם יש בסיס ממשי אובייקטיבי כלשהו להנחה זו, שכן עיקרה של התחושה היא תמיד פנימית-סובייקטיבית. כיון ש"מגיע לי" - מפני מה נשלל ממני? אם הדבר הוא שלי, אם הוא ראוי להיות שלי - אני מוכרח שהוא יהיה שלי!

ככל שאמונתו של אדם בצדקתו ובזכותו רבה יותר ומורגשת יותר, כך מתחזקת יותר הרגשת העלבון, הקיפוח והעוול שנעשה לו כאשר הדבר "נגזל" ממנו. ככל שהרגשה זו מתעצמת והולכת, כך גדל ומעמיק העיסוק ב"אני", הכעס כלפי הקב"ה, העולם, החברה או המקרה, וכלפי כל מי שאינו "אני".

לעצבות זו יש רק פתרון אחד - כאשר נלחם אדם (או חברה שלמה) בהרגשה הזו של "מגיע לי". כאשר אדם מנמיך את רמת מה ש"מגיע לו" למינימום, הרי כל מה שיש בידו יראה תמיד כמתנה שיש לשמוח עליה. אין זה אומר שאדם אינו צריך להלחם על מנת להשיג את הדברים שחשובים בעיניו, אלא שמאמצים אלו לא יביאו אותו לעולם לידי עצבות ושקיעה, אלא לרגש חיובי של פעילות ויצירה.

המרשם לשמחה

אחד ההסברים הפשוטים לישיבה בסוכה בחג הסוכות, הוא בהרגשה הכפולה: של גלות מצד אחד - ביציאה מן הבית אל מבנה ארעי; ושל זכרון מצד שני - זכר ליציאת מצרים. כלומר: הישיבה בסוכה, בבנין ארעי ולא בבית, מהווה כעין ויתור על כל הטובה והברכה, והריהי כעין חזרה אל המצב הראשיתי של העם - אל תחושת הנדודים, אל החוסר; כאשר יש רק אמונה ותקוה לעתיד, ולא שום דבר ממשי בהווה.

אכן, מי שיכול לשבת לפי שעה במדבר, להיות שוב לגולה ונידח ומשולל כל - הוא יכול לראות את חייו גם באופן אחר, באופן שיש בו שמחה. חג הסוכות שחל בזמן האסיף, היכול להיות זמן של הרגשה "כמה טוב ומוצלח אני", ולאחרים מקור של תסכול ועצב - מביא את כולם אל הישיבה בסוכה, אל המצב הראשיתי, שבו רואים את החסדים הפשוטים הבסיסיים של החיים, שבו שמחים בדברים שישנם, במקום להעלות תביעות ולהזכר בזכויות שאינן.

החזרה שבחג הסוכות אל נקודת הבראשית, אל המקום שממנו הדברים מתחילים, היא היא המאפשרת להגיע בו לידי שמחה. ימי חג הסוכות הם אפוא כעין מרשם של שמחה. על ידי הענווה של העמדת עצמו במקום הראוי לו, האדם לומד להעריך את מתנות החיים, את היש והברכה. ככל שהוא מאמין פחות ב"מגיע לי", ככל שהוא מרגיש יותר את מצב הראשית, המחסור והגלות - יכול הוא להעריך יותר את הטובה - ולהגיע ממנה לשמחה. שמחה זו כשלעצמה אולי איננה פורצת גבולות בהתלהבותה, אבל היא שמחה אמיתית, אשר תלך ותגדל מיום ליום - משמחת החג לשמחת בית השואבה ולשמחת התורה.

---------------------