תורה, שופטים פרק ו גדעון

שופטים פרק ו:

גדעון מונה לשופט שתפקידו להושיע את ישראל מידי מדיין

זהו הפרק הראשון מבין שלושה פרקים העוסקים בשופט גדעון. הפרק מתאר את התגלות מלאך ה' לגדעון ואת מינויו לשופט שתפקידו להושיע את עם ישראל מידי מדיין. גדעון מבקש אות שאכן ה' מדבר עמו, ובקשתו נענית בחיוב.

בהמשך, לפי צו ה', גדעון הורס בלילה את מזבח הבעל, וכאשר נודע הדבר לבני עירו הם מבקשים להמיתו, אך אביו מצילו מידם. לבסוף, גדעון אוסף אנשים מקרב העם כדי להלחם במדיינים, אך בטרם צאתו מבקש מה' שני אותות שיהוו הוכחה לכך שהוא עמו.

קראו פסוקים 6-1: תיאור התנכלותם של המדיינים לבני ישראל.

פירושי מילים וביטויים:

"ותעז יד מדיין על ישראל" – יד מדיין הייתה עזה, חזקה על עם ישראל.

"המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות" – בנ"י החביאו במנהרות, במערות ובמצודות את יבולם.

"מדיין עמלק ובני קדם"

מדיין: עם של נוודים ששכנו במדבר. הם עסקו בגדול גמלים וצאן ובסחר שיירות. לפי בראשית כ"ה 2, המדיינים הם מצאצאי אברהם, שנולדו מקטורה פילגשו.

עמלק – ראו הסבר בשופטים ג' 13.

בני קדם – נוודים אשר שכנו במדבר (קדם - משמעו מזרח) ועסקו בגדול צאן, גמלים ומקנה. לרוב, היו מוזכרים במקרא בהקשר של התנכלויות שלהם על תושבי הקבע שהתיישבו בספר הארץ, כלומר: ביישובים הסמוכים לגבול.

"כדי ארבה לרוב" – ארבה הוא סוג של חגבים המתאגדים בלהקות. הארבה מתרבה במהירות והוא פושט על שדות ובמהירות רבה מכלה יבולים.

"וידל ישראל" – נעשה דל, עני.

שאלה מס' 1: קראו פסוקים 6-1

א. 1. הסבירו כיצד מתנכלים המדיינים לבני ישראל.

2. הסבירו כיצד הדימוי בפסוק 5, מעצים את פגיעת המדיינים בבני ישראל.

מהו דימוי: השוואה בין שני דברים הלקוחים מעולמות שונים. בדרך כלל ניתן להבחין ב כ' הדימוי

או במילות הדימוי "כמו, "כן" וכו ....

דוגמא: כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים .."

(בראשית כ"ב 17)

ב. 1. באלו דרכים ניסו בני ישראל להתמודד עם פגיעת המדיינים בהם?

2. מהן שתי התוצאות של פגיעת המדיינים בבני ישראל, לאור הכתוב בפסוק 6?

קראו פסוקים 10-7: זעקת העם ושליחת נביא להוכחת העם.

שאלה מס' 2

בפסוקים 7-10 התנ"ך אינו מציין את תגובתם של בני ישראל לדברי תוכחת הנביא.

קרא פסוק 13, לאור דברי גדעון, מה הייתה תגובת העם לדברי תוכחת הנביא?

קראו פסוקים 24-11: התגלות מלאך ה' לגדעון ומינויו.

"עפרה" – מיקומה של העיר אינו ידוע. יש הטוענים שזו העיר עפולה של ימינו.

"חובט חטים בגת" – חביטת חטים היא פעולה שנועדה להפריד את הגרעינים מן השיבולים.

פעולה זו נעשתה בד"כ בגורן, שהיא פתוחה ונראית לעין. בשל פשיטת המדיינים על בנ"י, נאלץ גדעון לחבוט את התבואה בגת – יקב מוסתר החצוב בסלע.

"להניס" – להבריח, להסתיר את החטים מן המדיינים.

"גיבור החיל" – אדם עשיר בנכסים או איש מלחמה.

"אלפי" – משפחתי.

"אל נא תמוש מזה" – אל תסור, אל תזוז מן המקום הזה.

"ואיפת" – איפה היא יחידת משקל (כ-30 עד 40 ליטר).

"פרור" – סיר בישול.

"צור" – סלע.

ענו על השאלות הבאות:

3. בפסוקים 24-11 מתאר התנ"ך את מינויו של גדעון למושיע.

בתיאור מינויו של גדעון באה לידי ביטוי "סצנת דפוס מינוי מנהיג"

מהי סצנת דפוס:

ספורים דומים במקרא בעלי מוטיבים קבועים חוזרים.

(הדמויות, המקום והזמן משתנים מסיפור לסיפור)

לפניכם חמישה מוטיבים אופייניים החוזרים בסצנת דפוס זו (סצנת דפוס מנוי מנהיג)

א. התגלות ה'

ב. הטלת השליחות

ג. סירוב לקבלת המינוי

ד. דברי עידוד

ה. מתן אות

צטטו את הביטוי או את הפסוק המשקף כל אחד מהמוטיבים הללו, בסיפור מינויו של גדעון.

4. בפסוק זה משיב גדעון למלאך ה' על דברי ברכתו שבפסוק הקודם.

א. צטטו שתי שאלות ששואל גדעון את מלאך ה' והסבירו כל אחת מהן במילים שלכם.

ב. מהי טענתו של גדעון בפני מלאך ה'?

ג. יש הטוענים כי דברי גדעון מעידים על פקפוק בה', ואחרים טוענים כי דבריו מעידים

על כושר מנהיגות. הסבירו כל אחת מטענות אלו.

"לך בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדין" (פס' 14)

במקרא – אלו דברי ה' לגדעון כאשר הוא שולח אותו להושיע את בנ"י מיד מדיין.

כיום, כאש נאמר לאדם "לך בכוחך זה" הכוונה היא לכך שאותו אדם גילה עוצמה, כוח, מוטיבציה, אומץ, יצירתיות, תושייה וכו.., ולכן הוא יכול לבצע את תכניתו ואת רעיונותיו בזכות מעלותיו אלו, ואף להצליח.

דוגמא: אתה איש חינוך רב אשכולות. לך בכוחך זה והתמודד במכרז על ניהול בית הספר.

שאלה מספר 5:

קראו את תשובת ה' לגדעון (בפסוק 15) לאחר שה' הטיל עליו את תפקידו להושיע את בנ"י מיד מדיין, ואת הסבר הביטוי. וענו על השאלות:

א. קראו שמואל א' ט', 21: "ויען שאול ויאמר: הלוא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין, ומה דברת אלי כדבר הזה?

1. ציינו נקודות דמיון בין תגובת שאול לשמואל על המלכתו לבין תגובת גדעון לה' על מינויו לשופט – מושיע.

2. איזו מחשבה מוטעית יש לשאול ולגדעון בנוגע למנהיג הראוי בעיני ה' להנהיג את עמו?

ב. קראו פסוקים 25, 27 בפרקנו.

1. מהו הקושי הנובע מדברי גדעון בפסוק 15 על כך שהוא בא ממשפחה דלה, לאור המידע שבפסוקים

25, 27.

2. כיצד ניתן, לדעתכם, לפתור קושי זה?

מצות: בפסוק 19 כתוב שגדעון מכין מצות כחלק מהמנחה למלאך ה'.

במקרא המצות אלו שאנו נוהגים לאכול בחג הפסח.
לוט אופה מצות לאורחיו שהתבררו לאחר מכן כמלאכים (בראשית, י"ט, ג'), כך נותן גדעון למלאך הבא אליו מצות וגדי עזים (שופטים, ו', י"ט-כ'), וכך מגישה בעלת האוב עגל מרבק ומצות למלך שאול המתארח אצלה (שמואל א', כ"ח, כ"ד).

אמר ר' יהודה בר שלום: ליל פסח היה אותו הלילה, שאמר לו "ואיה

כל נפלאותיו", היכן כל הפלאים שעשה הא-להים לאבותינו בלילה הזה,

והכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים.

(ילקוט שמעוני, שופטים ו)

שאלה מספר 6:

קראו פסוקים 24-22

הסבירו את מדרש השם המופיע בפסוקים אלו.

קראו פסוקים 32-25 גדעון הורס את מזבח הבעל.

"שבע שנים" – פר בן שבע.

"ראש המעוז" – ראש הסלע

"האתם תריבון לבעל" – האם אתם תגנו על הבעל?!

"אם אלוהים הוא – ירב לו" – אם הבעל הוא אלוהים, הרי שהוא יגן על עצמו.

קראו פסוקים 32-25 וענו על השאלות הבאות

7. קראו פסוקים 31-25 מה מצווה ה' על גדעון?

א. מה מצווה ה' על גדעון?

ב. כיצד מגיבים תושבי העיר למעשיו של גדעון?

ג. הסבירו כיצד הצליח יואש למלט את בנו גדעון באמצעות דבריו לתושבי העיר

שבפסוק 31.

השם ירובעל הוא שם

בעקבות גילוי המלאך, ודברי ה' באותו לילה, בונה גדעון מזבח לה'. גדעון יוצא בחשש, בלילה (ולא ביום) עם עשרה מאנשיו והורס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, וכורת את העץ המקודש לאשרה שננטע לידו. הוא שוחט את הפר הצעיר מביניהם, מקדיש ומעלה אותו קורבן לה'. בבוקר, באו מאמיני הבעל אל יואש אבי גדעון, וביקשו להרוג את גדעון. אך יואש אמר להם בערמומיות ובאירוניה, שאם גדעוןחטא לבעל, יהיה זה הבעל שינקום בו, ולא הם.

מאז, יואש אביו שינה את שמו של גדעון ל"'ירובעל'": כלומר, שהבעל יריב עמו. השורש ר.י.ב במקרא בא במשמעות של לקיים משפט, ולכן יואש בדבריו אל אנשי העיר אומר שלא הם צריכים לשפוט את גדעון על הריסת המזבח כי אם הבעל

8 קראו פסוק 32. הסבירו את מדרש השם שבפסוק זה.

9. כיצד מצטיירת דמותו של גדעון לאור מעשיו בפסוקים 32-25?

קראו פסוקים 40-33: ההכנות למלחמה והאותות שניתנו לגדעון.

"ויזעק" – שבט מנשה נאסף אף הוא למלחמה.

"גיזת הצמר" – צמר כבשים לאחר הגז.

"חורב" – יובש

"ויזר את הגיזה וימץ טל מן הגיזה" – סחט את צמר הכבשים, הוציא את הטל מתוכו.

10. למרות התגלות מלאך ה' והאות שניתן לגדעון, העובדה שלא הומת על הריסת מזבח הבעל ויכולתו של גדעון לאסוף את העם למלחמה – אין לגדעון בטחון במינויו ויכולתו להושיע את העם מפני המדיינים.

א. הוכיחו זאת לאור המסופר בפסוקים 40-36.

ב. הסבירו מדוע בפסוק 39 נוקט גדעון בלשון התנצלות והיסוס בפנייתו לה'

(היעזרו בבראשית 32-29)

ג. מהי עמדת התנ"ך כלפי הבקשות החוזרות של גדעון לאותות? היעזרו בביטוי "אנסה נא רק הפעם" (פסוק 39) כדי לבסס את קביעתכם.

11. מההתרחשויות בפרק זה ניתן ללמוד רבות על אודות דמותו של גדעון.

מה ניתן ללמוד על גדעון ותכונותיו באמצעות הפסוקים הבאים: 13, 15, 17, 27, 39-36

הוסיפו ציטוטים להוכחת דבריכם.

גדעון: מאדם לשופט ‒ שופטים ו' / יאיר ברנשטיין

סיפורו של גדעון בספר שופטים הוא ייחודי מכמה סיבות: ראשית, מספר הפרקים המוקדשים לדמותו רב (ו'-ח'). רק סיפור שמשון זוכה לתיאור נרחב מזה (ארבעה פרקים). כמו כן, סיפור גדעון חורג מהמעגל הקבוע של ספר שופטים של חטא-עונש-זעקה-הקמת שופט-ישועה-שקט (כמתואר בפרק ב' 19-11). יתרה מכך, גדעון הוא השופט היחיד שה' מלווה אותו מתחילת הסיפור ועד סופו, מהמצוקה ועד הישועה, דבר שיוצר דחיסות של פעולות אנושיות ואותות ונסים אלוהיים השלובים יחדיו בסיפור גדעון. מדוע היה צורך בהתערבות אלוהית פעמים רבות כל כך? כיצד הדבר קשור לאויב שעומד מול גדעון? התשובות לכך, לטעמנו, קשורות לייחוד נוסף בסיפור גדעון והוא שהקורא, בפעם הראשונה, זוכה להצצה לחייו, ללבטיו ולפחדיו של אדם פשוט שהופך בִן-לילה ובעל כורחו למנהיג של עם. בדברים שלהלן נתמקד בהפיכתו של גדעון מאדם פשוט לשופט; ומתוך ההתייחסות להלכי הרוח הנפשיים של גדעון נוכל לקבל תשובות לשאלות שהעלינו כאן.

יודע חקלאי פיקח שדשים חטים בגורן וענבים דורכים בגת – האם גדעון הוא חקלאי סכל?

לאחר מצג ארוך מהרגיל לספר שופטים הקורא פוגש בפעם הראשונה את גדעון כשהוא חובט חטים בגת (פס' 11). אם כן, בפסוקים הראשונים הקורא למד כי גדעון היה חקלאי לפני היותו שופט. ואולם, מעובדה זו, עולה גם תמיהה. הרי הגורן הוא מקום חיבוט החטים. הגת, לעומת זאת, נועדה לדריכת הענבים או הזיתים לצורך הפקת יין או שמן. מדוע אפוא גדעון חובט חטים בגת?

המשך פסוק 11 מיישב את תמיהת הקורא: לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן. ומהו "להניס"? מצודת דוד מפרש "להניס" – רצה לומר, להבריח, להטמין.[1] כלומר, גדעון לא יכול לחבוט את החטים בגורן הנמצאת בשדה ועליו להסתתר בגת לבל ימצאוהו המדיינים. וזאת משום שהמצוקה העיקרית של ישראל תחת מדין הייתה הרס היבול שגרמו אנשי מדין לחקלאי ישראל. כך מתוארים הדברים בפסוק 4: וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כלומר, גדעון חושש לתבואה המועטה שהצליח לקצור.

גדעון, והקורא עמו, פוגש בגת את מלאך ה'. בין השניים מתפתח דו-שיח ארוך, בייחוד במונחים של הסופר המקראי. בתחילת הדו-שיח גדעון מתקומם ואף מתריס כנגד בן שיחו בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן (פס' 13). הקורא אמנם יודע כי גדעון מדבר עם מלאך ה', אך דברי גדעון החריפים מעוררים את השאלה – האם גדעון יודע שזהו מלאך ה'?

האם גדעון יודע שהוא מדבר עם מלאך ה'?

גדעון פונה אל האיש שמולו בנימוס – "בי אדני". הוא אף מציע לו מנחה. לכאורה גדעון מבין שעומדת מולו אישיות מכובדת. זאת ועוד, הדיבור על הושעת ישראל (פס' 14) מרמז שמול גדעון לא עומד עובר אורח פשוט.

ואולם, אין הכרח להבין את הבאת המנחה במשמעות דתית,[2] זה יכול להיות נוהג רגיל של קבלת אורחים. נוסף על כך, יש שיחשבו שתשובת גדעון המערערת על עזרתו של אלוהים אינה הולמת שיחה המתנהלת עם מי שידוע שהוא שליח האל: וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן (פס' 13)[3] וכן אפשר לומר שגם בקשתו לאות, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (פס' 17), נראית כהטלת ספק בזיהויו של האדם העומד מולו כשליח האל.

הדו-שיח בין המלאך לגדעון בנוי כך שהדברים יכולים להתפרש לשני הכיוונים: או שגדעון יודע שהעומד מולו הוא מלאך ה', או שאינו יודע זאת. תיאור מורכב זה נועד להוסיף מתח לסיפור, שהרי הקורא יודע מי עומד מול גדעון ואילו גדעון אינו יודע זאת. המתח מגיע לשיאו בפסוק 22 כאשר גדעון, שמבין שאכן מלאך ה' עומד מולו, אומר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. אז גם עולה חששו מתוצאות המפגש. אולם ה' מרגיעו שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת (פס' 23). בתגובה בונה גדעון מזבח וקורא לו "ה' שלום".

בשלב זה יורד המסך על המערכה הראשונה של הסיפור. במערכה זו נפגש הקורא עם גדעון כאדם מן השורה, חקלאי המנסה להרוויח את לחמו המועט. במפגשו עם מלאך ה', לא בטוח שגדעון יודע מי עומד מולו. לאור זאת יכול הקורא להסיק כי דברי גדעון נבעו ממקום אמתי וללא "מסננים". על כן נשאל:

מה אפשר ללמוד על גדעון מתוך הדו-שיח עם מלאך ה'?

דברי גדעון מציירים את הלך רוחו באותו זמן. בפסוק 13 מציג גדעון בקיאות היסטורית כאשר הוא מזכיר את ה' כפודה ישראל ממצרים. הוא פותח את דבריו בשאלה רטורית וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? ומסיים אותם בקביעה כי אין ה' עמם ‒ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'!

גדעון מתעלם אמנם מהסיבה למצבו הקשה של העם, הנרמזת בדברי התוכחה של האיש-הנביא בפס' 10-8 על אודות עבודת אלוהי האמורי (ובאמת, משימתו הראשונה של גדעון תהיה בזיקה ישירה לעבודה זרה), אבל נראה שחשוב לו להעביר מסר של סולידריות ושל שיתוף הגורל. גדעון מנסח את דבריו בגוף ראשון רבים ומביע בכך את דאגתו לכלל ישראל. הרעיון עולה גם מעצם אזכור אבותיו (פס' 13) כמעין ביטוי להיותו מכלל רצף העם.

ייתכן שאותה סולידריות היא המאפשרת למלאך ולאלוהים להגיב בסלחנות לתגובה הספקנית והכעוסה או המיואשת של גדעון, ומבקשים ממנו להתגייס לסייע לעם במצוקתו: לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ (פס' 14). בתגובה לכך אומר גדעון בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי (פס' 15). במילים אחרות, גדעון שואל "למה אני?!" דמויות רבות במקרא הנקראות לשירות העם על ידי האל מביעות את תמיהתן על בחירתן ונעזרות ב"טיעון קטנוּת" כגון זה. כך משה במעמד הסנה אומר מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה? (שמות ג' 11) ושאול בדברו עם שמואל הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (שמ"א ט' 21). ואכן יש לשאול מדוע דווקא גדעון.

תגובת ה' לשאלת גדעון כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ (פס' 16) אמנם מחזקת ומבטיחה את הצלחת המשימה, אולם אין בה משום מענה לשאלתו של גדעון ולשאלתנו. אפשר שתשובה לשאלה – מדוע דווקא גדעון – נמצאת בדברי המלאך בפסוק 14 – לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה. יש לשער שלא על כוח חיבוט החטים המלאך מדבר,[4] וגם לא על כוח שהוענק לגדעון מן המלאך באותו רגע.[5] אלא על כוח מחאתו השואלת "היכן אלוהים" ומתריסה שהלה נטש את עמו, כך מציע רש"י בפירושו לפסוק: בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני.

כאמור, בדברי גדעון בפסוק 13 יש משום שיתוף גורל עם שאר ישראל. גדעון מביע כאב לא על גורלו האישי אלא על גורלו של העם כולו. גם לאחר שהוא מגלה כי מולו עומד שליח ה', הוא אינו מתנצל על הדברים הקשים שאמר ואינו חוזר בו מהם. התנהגותו זו מצביעה על פוטנציאל פנימי עצום של גדעון. נפשו רוחשת וגועשת והוא נבחר מתוך כוח זה.

אם הדברים, נכונים כל שנותר לעשות הוא להוציא את הכוח הזה אל הפועל. גם אם התהליך מצריך ליווי של אלוהים למימוש הפוטנציאל.

הפסקת פרסומות? או: מדוע הישועה מתעכבת?

כאמור לעיל, בסיפור גדעון יש מספר חריגות מהמחזוריות הקבועה של ספר שופטים. השלב שאמור לבוא לאחר שלב בחירת השופט הוא שלב הישועה. אולם בסיפור זה במקום שלב הישועה, המתאפיין לרוב בתיאור של איסוף צבא וביציאה לקרב, מופיע סיפור אשר לכאורה אינו קשור לרצף המאורעות הצפוי. ה' מתגלה לגדעון בלילה ודורש ממנו להשמיד את מזבח הבעל של אביו, יואש, ולבנות במקומו מזבח לה' ולהקריב עליו את אחד הפרים של אביו.

לעתים בוחר המספר המקראי להשהות את השלב הבא בתיאור מהלך האירועים כדי ליצור מתח בסיפור.[6] האם זו הסיבה להוספת פסוקים 32-25 לסיפור גדעון? או שמא האירוע הזה הוא שלב מהותי בעלילת גדעון?

המחשה להבחנה בין שתי האפשרויות אפשר למצוא בעולם הטלוויזיה. בערוצי הטלוויזיה המסחריים בעיצומן של תכניות או סרטים מופיעות פרסומות. לעתים הפרסומות מופיעות ברגעים קריטיים של התכנית כדי ליצור מתח ולהחזיק את הצופים מול המרקע עד לסוף הפרסומות. במקרה כזה, כל צופה מבין שהפרסומות אינן מרצף העלילה, אדרבה, הן מפריעות לרצף זה. מקרה אחר הוא זה שבו ברגעי השיא בתכנית או בסרט, העלילה עוברת לתאר אירועים, שבשלב ראשון לא נראים קשורים, אך הם חשובים להמשך העלילה. מהם אפוא פסוקים 32-25 – הפסקת פרסומות או המשך עלילה טבעי?

בחינת טיב המשימה המצופה מגדעון באותו לילה, תיתן מענה לשאלתנו. כאמור, גדעון נדרש להרוס את מזבח הבעל של אביו. מתגובת אנשי העיר בפסוקים 30-28 ברי כי עירו של יואש, אבי גדעון, היא עיר שכולה עובדי בעל. אם כן, מדוע נדרש גדעון להרוס דווקא את מזבח הבעל של אביו? וכי לא היו מזבחות בעל אחרים? ואם תאמר, מזבח העיר המרכזי היה אצל יואש, וליואש תפקיד מרכזי בעבודת הבעל, מדוע היה צורך לציין כי מזבח הבעל הוא של אביו של גדעון?

ראינו לעיל כי לגדעון הכוח הפנימי לפעול למען העם אך כוח זה עדיין אינו ממומש. בשלב זה גדעון אינו מוכן נפשית לתפקידו כמושיע ישראל. האם הריסת מזבחו של אביו יכולה לסייע בהכנתו להיות למושיע? כיצד? ייתכן שחלק ממסע ההכשרה הוא ההתמודדות עם בית אביו. רק אחרי שיצא נגדו בית גידולו יוכל לעמוד בפני המכשולים והקשיים הצפויים לו בשליחותו.

ואכן, המשימה אינה פשוטה. גדעון בוחר לבצעה בהסתר ולא קבל עם ועדה, משום שהוא חושש – וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה (פס' 27). הדגשת המספר כי גדעון פעל בלילה משום שירא מבית אביו ומאנשי עירו, מראה כי גדעון עדיין לא מוכן להוביל את ישראל לקרב. ואולם, אי אפשר להתעלם מכך שהריסת מזבח הבעל בלילה היא מעשה נכון מבצעית (ובאמת ניצחונו הגדול יתרחש בלילה). כלומר, אפשר לזהות כאן ניצנים של שינוי בנפשו של גדעון: בתחילה גדעון הסתתר בגת מפחד המדיינים וכעת הוא יוצא ופועל בפקודת ה'. נראה אפוא שסיפור הריסת מזבח הבעל, אינו כהפסקת פרסומות, אלא שלב הכרחי בעלילה, שנועד להכשיר את גדעון להנהיג את העם ולהושיעו.

האם גדעון כבר מוכן להושיע את ישראל מיד מדין?

מיד בתום סיפור הריסת המזבח והדברים שאומר יואש, גדעון סוף-סוף מצטייר כשופט וכמושיע – וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר (פס' 34).[7] הוא תוקע בשופר ומזעיק מספר שבטים, הוא שולח שליחים לשבטים אחרים כדי לזרזם לקרב. גדעון לבוש רוח ה' ומוכן לקרב. והנה, כשכבר נראה שהוא עומד לצאת לקרב, הוא פונה לה' בבקשה לאות לעזרתו של ה' במשימתו להושיע את ישראל (פס' 39-36).

מדוע גדעון דורש אותות נוספים מה'?

אפשר לתמוה על בקשתו של גדעון לשני אותות. ה' הרי הבטיח לו כבר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (פס' 16), מלבד זאת, מלאך ה' נתן לו אות כאשר שרף את המצות והבשר על הצור (פס' 21). נוסף על כך, עצם ההצלחה של גדעון, למרות חששותיו, להרוס את מזבח הבעל ולהיוותר ללא פגע, עשויה לשמש אות לכך ש"אלוהים עמו". האם יכול להיות שגדעון עדיין חושש לצאת לקרב?

כדי להבין את הלך רוחו של גדעון בשלב זה, יש להבין את טיב האויב שעמו גדעון מתמודד. בתקופת המקרא המשמעות המעשית של השתעבדות לעם אחר הייתה העלאת מסים לכובש. ואולם, במקרה המתואר לנו האויבים אינם מאיימים בהכרח במסים. כפי שמתואר בהֶצֵג (אקספוזיציה) של הפרק האויבים מתיישבים בשדות ישראל ומאכילים שם את בקרם וכך הורסים את היבול: וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר: כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. (פס' 5-4).

ייתכן שהמציאות המדינית והביטחונית הזאת יכולה להסביר את בקשותיו של גדעון מאלוהים. הלה מבקש שני אותות. האחד שגיזת הצמר שנותרה בגורן תתמלא טל בעוד ששאר האדמה תישאר חרבה (פס' 37) ולאחר התרחשותו מבקש נס שני הפוך מקודמו (פס' 39). מדוע ביקש דווקא את האותות הללו? ומדוע לא הסתפק באות אחד? רש"י מציע שהאות הראשון לא נעשה במלואו (רש"י לפס' 39). אנו נציע כאן הסבר אחר – גדעון נזקק לחיזוק מורלי לפני ביצוע שליחותו. הפעם, שלא כמו במקרה של האות שנתן לו המלאך בעת מינויו (פס' 20), גדעון יוזם לא רק את הצורך באות אלא גם את מהותו. הוא בוחר שני פרטים שעשויים להיות בעלי משמעות סימבולית למציאות שאִתה הוא עומד להתמודד. את הצמר, המגיע מחיות המרעה, הכבשים והעזים, חיותיהם של אויביו, הנוודים רועי הצאן, ואת האדמה, סמל לעובדי האדמה, שהוא נמנה עמם. בקשתו מאלוהים היא להבחין בין שני התחומים, תחום היבול ותחום המרעה – מי צחיח ומי לח. בעוד בתחילה כוחה של הגיזה על העליונה – היא הלחה, והארץ חרבה, בהמשך המצב מתהפך – הגיזה חרבה לבדה. זהו המצב שהוא מייחל לו – ניצחון בעלי התבואה על הנוודים המאיימים עליהם. את זאת יביע האות האלוהי.[8]

פרק ו' מספר את סיפור הפיכתו של אדם פשוט, אדם מן השורה, הכורע תחת לחץ האויבים ככל אדם אחר, לשופט ולמנהיג בישראל. ואולם, תהליך חיצוני זה, שאותו עובר גדעון, לא משפיע על מצבו הנפשי-הפנימי. לגדעון היו חששות ופחדים בתחילת הפרק וייתכן שנשאר חששן גם בסופו. עם זאת, כעת הוא מתעלה על פחדיו ועל ספקותיו וכפי שמתואר בהמשך מזעיק את שבטי הצפון לקרב ענקי עם המדיינים. נראה כי בהליכתו של גדעון לקרב על אף חששותיו יש מאותה גדלות נפש עצומה שזיהה המלאך וכינה אותה כֹחֲךָ זֶה (פס' 14).

ביבליוגרפיה:

· י' אמית, ספר שופטים – אמנות העריכה, ירושלים תשנ"ט.

· ח' גלעד, "סיפור מלחמת גדעון במדין", בית מקרא, 28, א (תשמ"ג), עמ' 38-29

· י' זקוביץ, "קרבנו של גדעון (שופ' ו: יא-כד) וקרבנו של מנוח (שופ' יג)", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום א (תשל"ו), עמ' 154-151.

[1] פירוש מצודת דוד, בתוך: מקראות גדולות: ספר שופטים (בהגהת ר' משה שניידמעסער), ירושלים, תרצ"א, עמ' 51.

[2] ראו: י' אמית, ספר שופטים – אמנות העריכה, ירושלים, תשנ"ט, עמ' 238; המילה "מנחה" יכולה להתפרש הן במשמעות פולחנית, הן במשמעות חילונית.

[3] במילים דומות ישראל מביאים על עצמם את כעס האל במסה ומריבה באומרם: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

[4] כהצעת פירוש רלב"ג לפסוק. פירוש רלב"ג, בתוך: מקראות גדולות: ספר שופטים (בהגהת ר' משה שניידמעסער), ירושלים, תרצ"א, עמ' 52-51

[5] כך רד"ק על דברי המלאך. פירוש רד"ק, בתוך: מקראות גדולות: ספר שופטים (בהגהת ר' משה שניידמעסער), ירושלים, תרצ"א, עמ' 52.

[6] למשל בסיפור כיבוש יריחו, המספר עוצר רגע לפני נפילת החומות כדי לתאר דברים שאמר יהושע לעם לפני הקרב (יהושע ו' 16).

[7] במילים דומות מתוארים גם שופטים אחרים בתחילת פעילותם. למשל יפתח ושמשון (שופטים י"א 29; י"ג 25 בהתאמה).

[8] ודוק: גדעון מבקש את האות בגורן (פס' 37). באותו מקום שבו נמנע מלחבוט חטים בתחילת הסיפור.

פרק ו' פסוקים א-ו המחזוריות

בפסוקים אלו מסופר כי בני ישראל שוב עושים את הרע בעני ה': בונים ומאמינים בפסלים, מתחתנים עם נוכריות ועל כן אלוהים מעניש אותם ונותן אותם ביד מדיין 7 שנים.המדיינים משולים לחיית הארבה (הם המונים), הם משמידים לבני ישראל את היבולים ומתאכזרים אליהם. בני ישראל בונים מקומות מסתור אך מאוד נחלשים מול המדיינים.

בפסוק ז', מתואר כי בני ישראל זועקים לה' שיציל אותם מיד מדיין , הי שולח להם נביא שמוכיח אותם על כך ששכחו את ה' ואת סיפור יציאת מצריים...

פסוקים י"א-כ"ד: היכרות עם גדעון

בפסוקים אלו מסופר כי מלאך ה' מגיע אל גדעון. גדעון הוא הבן הצעיר במשפחת אביעזר, אשר מתגוררת בישוב עופרה. מלאך האלוהים נגלה אל גדעון בעוד גדעון מכין קמח במקום מסתור.

המלאךה המלאך מספר לגדעון שהוא-גדעון- נבחר להושיע את בני ישראל מיד המדיינים.

גדעון מתפלא ושואל איפה בכלל האלוהים כעת כשהעם סובל ועוד מוסיף: "במה אושיע את ישראל, הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי"? פסוק ט"ז. איך אציל את העם, אני הצעיר בבית אבי ומשפחתי היא הקטנה מכל המשפחות בשבט מנשה?

הוא מבקש מהמלאך אות (זה האות הראשון) לכך שאכן הוא שליח של אלוהים. המלאך מבקש ממנו להניח מנחה (מזון) על הסלע מחוץ לאוהל ונוגע באוכל במטה שלו האוכל עולה באש.. גדעון מבין שאכן זהו מלאך ה' ובונה במקום ההוא מזבח לאלוהים.

פסוקים כ"ה- ל"ב: גדעון מקבל את השם ירובעל

המשימה הראשונה של גדעון הייתה לנתץ את המזבח (מזבח הבעל והאשרה) והפסל שהיו בבית אביו. גדעון שובר את המזבח והפסל בלילה עם עוד 10 אנשים. בבוקר קמים אנשי העיר ומבינים שגדעון אחראי למעשה. הם ניגשים לאביו, ליואש ומבקשים ממנו להוציא את בנו כדי להרוג אותו.

יואש מתחכם עמם ואומר להם: פסוק ל"א:" האתם תריבון לבעל? ...." למה שאתם תריבו את המריבה של הפסלים? שגדעון יריב עם הבעל. אם הפסלים יותר חזקים הוא ימות עד הבוקר ועם האלוהים יותר חזקים הוא יחיה. וכך היה גדעון ניצל ואנשי העיר הבינו שהאלוהים יותר חזקים. כך גדעון קיבל את שמו: ירובעל:...הוא רב עם הבעל – רב עם הפסלים.

פסוקים ל"ו- מ גדעון מתכונן לקרב ומקבל אותות מא-לוהים

גדעון עדיין לא מאמין ביכולתו לנצח. הוא מבקש ממלאך אלוהים אותות נוספים.

"אותות גיזת (פיסת) הצמר". בפעם הראשונה הוא מבקש מאלוהים שגיזת הצמר תירטב מטל הבוקר והאדמה אשר סביבה תהייה רטובה ובפעם השנייה את ההפך, שכל האדמה תהייה רטובה מטל בבוקר ורק הגיזה תישאר יבשה. רק לאחר שהאותות מתמלאים גדעון מתחזק ומאמין ביכולתו לנצח.

הרקע ההיסטורי

לאחר ניצחונה של דבורה על סיסרא ועל צבא הכנעני הוכרע כוחו של הכנעני. שבירת כוחו של

הכנעני הייתה טובה לישראל, שכן היא גרמה לכך שהשטח מן השומרון, נחלת מנשה ואפרים, ועד

לגליל - שטח זה היה כולו יהודי. עמק יזרעאל נפתח להתיישבות ישראלית.

בכל זאת גרם הניצחון לקשיים מסוג חדש: הצבא הכנעני עמד נגד פולשים מבחוץ, ומנע את

כניסתם לארץ. כאשר הוכרע הצבא הכנעני, ונשבר קו הביצורים שלו - נפתחה הארץ לחדירה

של שבטי נודדים שבאו מן המדבר ושדדו את מרכזי יישוב הקבע במערב הירדן.

בימי גדעון היו השבטים שפרצו לארץ ישראל שבטי המדיינים. שבטים אלה נדדו בדרום עבר

הירדן המזרחי, ומשם הצפינו לממלכת סיחון האמורי, והגיעו עד לנחל פרת שבבבל - היא

עירק של היום, ובמערב הם הגיעו עד מצרים. הם הצליחו לעבור מרחקים גדולים כאלה בזכות

הישג טכני שלא היה לאחרים: באותה תקופה גבר השימוש בגמל לרכיבה, למשא וללחימה.

שבטים אלה, שבייתו את הגמל, הייתה להם יכולת טובה של תנועה ולחימה.

המדיינים התפרצו לארץ כנען דרך מעברות הירדן, באזור עמק בית שאן, ומשם, דרך עמק יזרעאל,

לפנים הארץ. הפסוק מספר כי הם הגיעו עד עזה, שלחוף הים התיכון. כל הארץ הייתה נתונה

לשליטתם.

סיפור גדעון הוא המפורט ביותר מכל סיפורי ספר שופטים. לגדעון ולמלחמותיו מוקדשים

שלושה פרקים ארוכים.

נקרא את תיאור מצבם של ישראל:

"ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה', ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים.

ותעז יד מדין על ישראל. מפני מדין עשו להם בני ישראל

את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות.

והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו.

ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה,

ולא ישאירו מחיה בישראל, ושה ושור וחמור.

כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם,

ובאו כדי ארבה לרב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבאו בארץ לשחתה.

וידל ישראל מאד מפני מדין, ויזעקו בני ישראל אל ה'." (שופטים ו: א-ו)

המבנה של חטא, עונש ותשובה מוכר לנו. נשים לב לתיאור של העונש, לתיאורם של שבטי

המדיינים: המדיינים שולטים כמעט בכל ארץ ישראל. המקומות שאפשר להסתתר בהם הם מנהרות,

מערות ומצדות בהרים - מקומות שגמלים אינם יכולים להיכנס אליהם. שם אפשר להחביא את

התבואה ואת תוצרת השדה. המדיינים "באים בארץ לשחתה". בניגוד לשליטים הגובים מס אבל

אינם הורסים את הכלכלה - כי הם רוצים מסים גם בשנה הבאה - שבטים אלה משחיתים את הארץ.

לא אכפת להם אם היישוב ייחרב. אלה הם בני מדבר השודדים היום, והמחר אינו מטריד אותם.

המספר הרב של שבטים אלה מונע אפשרות להתנגד להם, כי הם רבים "כדי ארבה".

גדעון כמושיע

המושיע הוא גדעון. הפסוקים מתארים באופן מלא את דרך "הקדשתו" לשופט, והיא מזכירה את

הקדשתם של הנביאים לתפקידם:

"ויבא מלאך ה', וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי,

וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדין.

וירא אליו מלאך ה', ויאמר אליו: ה' עמך גבור החיל.

ויאמר אליו גדעון: בי אדני, ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?

ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה'?

ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין." (ו: יא-יג)

פגישתו של גדעון עם המלאך נעשית כאשר גדעון במצב מושפל מאוד: עונת הקציר, והדיש

בעקבותיה, היא היפה בעונות השנה ומלאת שמחה מכולן. הקוצרים יוצאים לשדה, העניים

הולכים בעקבותיהם ואוספים את הלקט הנושר מן השיבולים, והאווירה היא אווירת חג, כפי

שאנו מכירים ממגילת רות.

והנה גדעון בעיצומה של עונת הדיש. אבל במקום לדוש את החיטים בגורן, בשדה הפתוח, הוא

אוסף את החיטים לגת, למקום דריכת הענבים, מקום סגור ומוסתר יותר, והוא דש שם את החיטים

מתוך פחד שהמדיינים יגלו את מקומו ויגזלו את פרי עמלו.

המלאך פונה אליו בברכה השגורה: "ה' עמך, גבור החיל." במקום להחזיר לו ברכה, כפי שהיה

נוהג כל אחד, משיב לו גדעון תשובה תיאולוגית: "ויש ה' עמנו?... ואיה נפלאותיו?... הלא

ממצרים העלנו ה', ועתה נטשנו ה', ויתננו בכף מדין." המלאך מברך את ברכת הקציר, כמו

שבירך בועז, שחי גם הוא בתקופ השופטים, את הנערים שקצרו את שדהו. הנערים ענו לבועז

במטבע הברכה השגורה, "יברכך ה'" (רות ה: ד), ואילו גדעון אינו מוכן להשיב למלאך בברכה

השגורה. אין הוא מרגיש שה' עמו. והוא מגלה את כאבו לאיש הזר המברכו.

ועל דברי "הכפירה" שלו מקבל גדעון תשובה מפתיעה:

"ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה,

והושעת את ישראל מכף מדין. הלא שלחתיך." (יד)

מהו "כחך זה"? איזה כוח הראה גדעון? הוא פוחד מן המדיינים, והוא מחביא את תבואתו בגת.

"כחך זה" הוא כוחו של גדעון שאינו נכנע לשגרה, שמצבם של ישראל אינו מרפה ממנו. שאינו

מוכן לקבל את הברכה השגרתית "ה' עמך, גבור החיל", והוא מתווכח על כך שה' עזב את ישראל

ביד מדין.

מדרש האגדה מוסיף לפסוק זה פרטים המוסיפים לשיחה מתח ועניין:

אמר ר' יהודה בר שלום: ליל פסח היה אותו הלילה, שאמר לו "ואיה

כל נפלאותיו", היכן כל הפלאים שעשה הא-להים לאבותינו בלילה הזה,

והכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים.

(ילקוט שמעוני, שופטים ו)

התמונה עכשיו שלמה: גדעון חובט חיטים בערב פסח, בוודאי כדי לאפות מצות. הוא עושה את

מלאכתו בהיחבא, מפחד מדין. המחשבות העוברות במוחו הן מחשבות על הפער הנורא שבין מצבו

של ישראל ביציאת מצרים לבין מצבו עתה, תחת עול מדין. גירוי קטן מצד המלאך גורם לפרץ

רגשות להתפרץ החוצה, והוא שואל: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו

אשר ספרו לנו אבותינו?"

והמדרש מוסיף ואומר:

וכיוון שלימד סנגוריה על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני

בכבודי עליו, שנאמר: "ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה." אמר לו הקב"ה: יש

בך כוח ללמד סנגוריה על ישראל; בזכותך הם נגאלים, שנאמר: "והושעת את ישראל."

המדרש מתבסס כאן על הבחנה לשונית דקה: בתחילה נאמר "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו",

ואילו לאחר דבריו של גדעון נאמר "ויפן אליו ה' ויאמר". יש כאן התגלות ישירה, לא על ידי

מלאך, והדבר נובע מן העובדה שגדעון מגלה רגישות לגורל עם ישראל.

גדעון מסרב לקבל את התפקיד:

"במה אושיע את ישראל?

הנה אלפי הדל במנשה, ואנכי הצעיר בבית אבי." (ו: טו)

וה' חוזר ואומר לו:

"כי אהיה עמך, והכית את מדין כאיש אחד." (ו: טז)

גדעון מבקש ומקבל אות שאמנם מלאך ה' הוא המדבר אליו. מינויו של גדעון למושיע של ישראל

נעשה. אך לא די בכך. עוד שני שלבים עליו לעבור עד שיוביל את ישראל למלחמה במדין.

הריסת מזבח הבעל

כדי להציל את ישראל יש לבטל את הסיבה לכישלונו: להרוס את מזבח הבעל, עבודת האלילים

שבעופרה. בלילה זוכה גדעון להתגלות א-להים, התגלות הדומה לזו שזכה לה לבן לפני שבא

בדברים עם יעקב. זוהי התגלות ברמה נמוכה. אין זו נבואה ממש, אלא דרך שבה מוסר ה' את

דברו לבני אדם באמצעות חלום נבואי.

וכך מספר ספר שופטים על מאורע זה:

"ויהי בלילה ההוא, ויאמר לו ה':

קח את פר השור אשר לאביך, ופר השני שבע שנים,

והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך, ואת האשרה אשר עליו תכרת.

ובנית מזבח לה' א-להיך על ראש המעוז הזה במערכה,

ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת." (ו: כה-כו)

ההוראה שמקבל גדעון היא להרוס את כל פולחנות עופרה: "הבעל" ו"האשרה" - שני פולחנות

כנעניים: הבעל הוא האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, והאשרה היא אלת הפריון, אשתו של

הבעל (ראה אנציקלופדיה מקראית, הערכים "בעל" ו"אשרה"). גדעון נדרש להרוס את מזבחו של

בעל, לכרות את האשרה, שהייתה עץ מוצב ליד המזבח, ולשרוף את הפר המיועד לפולחנו של

בעל על העצים הבוערים של האשרה.

מובן שמעשה זה עורר סערה בעופרה, ואנשי העיר אמרו ליואש אבי גדעון:

"הוצא את בנך וימת, כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו." (ו: ל)

יואש לא יכול היה להתנגד ליושבי עירו הנסערים, והוא השיב להם בערמה:

"האתם תריבון לבעל, אם אתם תושיעון אותו?

שר יריב לו יומת עד הבקר.

אם אלהים הוא, ירב לו, כי נתץ את מזבחו."

יואש מדבר כמאמין בבעל ובאשרה: אתם מבזים את הבעל, אם אתם רבים ומגנים על כבודו. תנו

לבעל לריב את ריב עצמו. אם אלהים הוא, הוא ייפרע ממי שהרס את מזבחו.

מאורע זה מראה כי יואש חדל להאמין בבעל ובאשרה, אף שבביתו היו פולחנות אלה. ייתכן

שהוא שמע מפי גדעון על ההתגלות שהייתה לו. יואש אינו מראה את חוסר האמון שלו בפולחנות

אלה, אלא מעמיד פנים כאילו הבעל והאשרה ינקמו את נקמת עלבונם בלי עזרה.

ניסיון גיזת הצמר

יום המלחמה קרב ובא. מדין ועמלק ובני קדם עוברים את הירדן באזור בית שאן, וחונים בעמק

יזרעאל. גדעון מזעיק את שבטי מנשה, אשר, זבולון ונפתלי, וטרם צאתו לקרב הוא מבקש אות

נוסף כי אמנם ה' יושיע את ישראל תחת הנהגתו:

"ויאמר גדעון אל הא-להים:

אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת,

הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן;

אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב,

וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת.

ויהי כן, וישכם ממחרת ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים.

ויאמר גדעון אל הא-להים:

אל יחר אפך בי, ואדברה אך הפעם, אנסה נא רק הפעם בגזה.

יהי נא חרב אל הגזה לבדה, ועל כל הארץ יהיה טל.

ויעש א-להים כן בלילה ההוא, ויהי חרב אל הגזה לבדה,

ועל כל הארץ היה טל." (שופטים ו: לו-מ)

יש כאן שני ניסיונות. הניסיון הראשון היה שהטל ייפול על הגזה, וכל הארץ תישאר יבשה.

הניסיון הצליח רק לחצאין: הגזה הייתה מלאה טל, אבל הארץ לא הייתה יבשה. הייתה זו

טעות מצד גדעון, עובד האדמה, לבקש כי האדמה תהיה יבשה. על כן מבקש גדעון ניסיון

נוסף, הפעם ברוחו של עובד אדמה: תישאר הגיזה יבשה, וכל הארץ סביב תקבל טל. הבקשה

מתמלאת, וגדעון בטוח כי הוא השליח להושיע את ישראל.

גדעון עבר את שלושת השלבים של מינויו לשליח ה': הוא גילה רגישות לגורלו של עם ישראל,

הרס את פולחנות הבעל והאשרה בעירו, ואימת כי בעזרתו יביא ה' את הישועה לישראל.

גִּזַּת הַצֶּמֶר של גדעון

(לו) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

מה קרה? העסק הולך קדימה ופתאום גדעון נעצר ומבקש (2:30) אות מהקב"ה. בהחלט דבר מוזר, ולא עוד אלא שה' עושה את האות.

(לז) הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (לח) וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם:

וה' מסכים. והוא מנסה שוב.

(לט) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל:
(מ) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל: פ

מה קרה לגדעון, מדוע איבד את הביטחון? מדוע ביקש עוד אות, והסתפק באות הנוסף? מה קרה לגדעון? מהו איבוד הביטחון שאירע.
עצם האות יש לו משמעות. גיזת הצמר, וזה מה שביקש?? היה יכול לבקש משהו יותר שווה, להפוך לזהב וכד'. מן הסתם יש משמעות למה שביקש. בכל אופן נצטרך לבאר את עצם האות ולמה היה צריך, בכל אופן זה הצליח.
חז"ל שמו לב לעניין, שיש הבדל בין שתי הפעמים הללו. בפעם הראשונה נאמר

ויהי כן

ובפעם השנייה כתוב

ויעש אלקים.

הפירוש הפשוט שגם חז"ל מביאים - כיוון להבנה לפחות חלקית. בפעם הראשונה הבקשה הייתה לא מוצלחת. שכל הארץ תתייבש, ורק לך מעט מים, זה לא פתרון טוב כל כך, זוהי מידה רעה. ולכן ה' לא מייחד את שמו. מכירים את זה בבריאה.
ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה.
לא כתוב שוב שם אלוקות. על אור יום יש שם ה'. ולחושך קרא... ולא קרא אלקים. .. אותו עיקרון פה. בפעם השנייה מבקש על כל הארץ טל, וזה בוודאי דבר טוב ועל זה כתוב ויעש אלקים. (6:15) רש"י מוסיף ואומר שבפעם הראשונה לא קרה בדיוק מה שקרה, כי ביקש טל על הגיזה ועל כל הארץ חורב. ואז מה שקרה, שעל הגיזה היה מלא הספל מים, אך לא כתוב מה היה על הארץ.
בפעם השנייה כתוב מה היה גם על הארץ. אז אולי כיוון שגדעון שהאות לא היה בדיוק כמו שביקש, ביקש עוד נוסח. ייתכן שזו הסיבה שביקש פעם אחרת. אמנם כתוב ויהי כן, אך אין זו ראייה שכתוב בדיוק במאה אחוז. בכל אחת מהפעמים שכתוב בבריאה ויהי כן, סימן שהייתה תקלה, חטא. לא יצא מה שרצה. הדוגמות מכל יום, בכל יום הייתה תקלה, והדברים לא קרו כפי שה' אמר, וה' אמרויהי כן.
איך זה קורה?
יש תשובות. אבל זה כך. שום דבר לא כפי שהיה במחשבה. ה' אמר עץ פרי והיה עץ עושה פרי. וטעם הפרי. חוץ מפעם אחת שלא כתוב ויהי כן, כתוב על האור, ויהי אור , ומיד ראה שהעולם לא עומד בזה וגנזו. (9:20) מה שרש"י כאן אומר וזהו פשט הדברים, ויהי כן, בערך מה שביקש. ולכן צריך להדגיש שבגיזה היה טל בצורה ניסית. אם על כל הארץ היה טל, סביר שגם בגיזה היה טל. אבל בתיאור שהמים היו על הגיזה ויהי מלוא הספל מים, שזה היה בצורה על טבעית. היה הרבה מאוד טל בגיזה, אבל ייתכן שגם על הארץ לא היה חורב. טל, ברית כרותה על הטל, הטל איננו מפסיק. זה בהחלט יכול להסביר משהו בכיוון, אך העיקר עדיין חסר.
(10:40) שופטים פרק ז

עת הקרב הגיעה.

הקרב נגד מדין

בחירת הלוחמים

אזור הקרב מוכר לנו ממלחמת דבורה: זהו הקצה המזרחי של עמק יזרעאל. מלחמת דבורה החלה

בהר התבור, ואילו נקודות הריכוז במלחמת גדעון במדין היו קצת יותר דרומה: המדיינים התרכזו

מצפון לגבעת המורה, בין הר תבור לגבעת המורה. גדעון וצבאו, שלושים ושניים אלף איש,

חנו ליד עין חרוד, מדרום לגבעת המורה, ועליהם לנצח צבא שגודלו "כארבה לרב, ולגמליהם

אין מספר, כחול שעל שפת הים לרב" (ז: יב).

"ויאמר ה' אל גדעון:

רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם.

פן יתפאר עלי ישראל לאמר: ידי הושיעה לי.

ועתה קרא נא באזני העם לאמר:

מי ירא וחרד, ישב ויצפר מהר הגלעד.

וישב מן העם עשרים ושנים אלף, ועשרת אלפים נשארו.

ויאמר ה' אל גדעון:

עוד העם רב. הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם.

והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך - הוא ילך אתך,

וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך - הוא לא ילך." (ז: ב-ד)

פעמיים מקטין ה' את מספר החיילים. תחילה מפעיל גדעון את החוק המופיע בספר דברים פרק כ',

הקובע כי הירא ורך הלבב אינו משתתף בקרב. שני שלישים מן הלוחמים העדיפו שלא להשתתף

בקרב. בהמשך הדברים נראה מה יהיה חלקם בניצחון. בשלב זה הם עוזבים את יחידות הצבא,

ונסוגים לכיוון הירדן. נותרו עשרת אלפים חיילים, וגם מהם בורר ה' חלק קטן. גדעון מוריד את

העם אל המים - אל עין חרוד שהם חונים לידו -

"ויאמר ה' אל גדעון:

כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב -

תציג אותו לבד,

וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות.

ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש,

וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים." (ז: ה-ו)

כל הפרשנים, קדומים וחדשים, תמהים מה היה מבחן המים של גדעון. ניסלתת למבחן פתרון

צבאי: גדעון בחר את הלוחמים הזהירים, שזחלו למים ולא התגלו בדרכם. ניסו לתת פתרון

ערכי: גדעון דחה את הכורעים על ברכיהם, אלה שהיו רגילים לכרוע לבעל. העניין אינו ברור,

אבל התוצאה ברורה: מצבא של שלושים ושניים אלף איש בוחר גדעון שלוש מאות איש.

"ויאמר ה' אל גדעון:

בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם

ונתתי את מדין בידך.

וכל העם ילכו איש למקמו."

תכנון הקרב

"ויהי בלילה ההוא, ויאמר אליו ה':

קום רד במחנה כי נתתיו בידיך.

ואם ירא אתה לרדת, רד אתה ופרה נערך אל המחנה,

ושמעת מה ידברו, ואחר תחזקנה ידיך, וירדת במחנה...

ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום.

ויאמר: הנה חלום חלמתי,

והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין,

ויבא עד האהל,

ויכהו, ויפל, ויהפכהו למעלה ונפל האהל.

ויען רעהו ויאמר:

אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל.

נתן הא-להים בידו את מדין ואת כל המחנה.

ויהי כשמע גדעון את מספר החלום ואת שברו וישתחו.

וישב אל מחנה ישראל ויאמר:

קומו, כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין." (ז: ט-טו)

ה' מבטיח לגדעון ניצחון, אבל מציע לו, אם הוא ירא מתוצאות הקרב, לבדוק את מחנה מדין

בטרם קרב.

גדעון שומע חלום של אחד מלוחמי מדין. בחלום רואה הלוחם "צליל לחם שערים", לחם עבה,

מעין מצה עבה, "מתהפך במחנה מדין" מתגלגל לאורך כל המחנה, ומגיע לאוהל של אותו לוחם.

הלחם הופך את האוהל, ולאחר שהאוהל מתהפך, הוא מתפרק לגמרי .

חברו יודע לפתור את החלום: הלחם מסמל את האיכר, את גדעון המגן על אדמתו ועל תבואתו.

האוהל מסמל את נודדי המדבר, המעבירים את אוהליהם ממקום למקום. הלחם הופך את האוהל,

ומפרק אותו.

נשים לב לעניין נוסף בדברי חברו של החולם: אין הוא מדבר על מחנה מדין בגוף ראשון. אין

הוא אומר "נתן הא-להים בידו את מחננו", אלא "את מדין ואת כל המחנה". כאילו יש כאן קבוצות

שונות: מדיינים ואחרים. ואמנם, קראנו בפסוק כי מדין אספו עמם את עמלק ואת בני קדם. חוסר

אחידות במחנה מדין רמוז כאן, והוא כנראה אחת הסיבות למהומה שהתפתחה במחנה בעת הקרב,

כאשר לא ידעו להבחין בין אויב לאוהב.

קרב גדעון במדין

מלחמתו של גדעון התרחשה באמצע הלילה, בזמן חילופי השומרים. זמן זה הוא המתאים ביותר

ללוחמה כזאת: השמירה גרועה, כי משמרת אחת סיימה את תפקידה, והאחרת עוד לא החלה.

השעה קשה לשומרים העייפים באמצע הלילה.

הקרב של גדעון הצית את דמיונם של אנשי צבא, שראו בו קרב מופת ללוחמת לילה. בריגדיר-

גנרל צ'ארלס אורד וינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של הפלמ"ח בימים שלפני מלחמת השחרור,

ראה במלחמת גדעון מופת ללוחמת לילה יעילה. גם פילד-מרשל ויול הקדיש למלחמת גדעון פרק

בספרו "החייל הטוב". וכך מתואר הקרב:

"ויחץ את שלש מאות האיש, שלשה ראשים.

ויתן שופרות ביד כלם וכדים ריקים ולפדים בתוך הכדים.

ויאמר אליהם: ממני תראו וכן תעשו.

והנה אנכי בא בקצה המחנה, והיה כאשר אעשה כן תעשון.

ותקעתי בשופר, אנכי וכל אשר אתי, ותקעתם בשופרות גם אתם

סביבות כל המחנה, ואמרתם "לה' ולגדעון"." (שופטים ז: טז-יח)

גדעון הכין תכנית פעולה מדויקת, העונה על כל העקרונות שגם הצבא החדיש דורש בלוחמת לילה:

1. הכנה מדוקדקת של תכנית הפעולה.

2. שיתוף מספר מצומצם של חיילים בפעולה, שכן ריבוי חיילים מגדיל את הסיכוי לתקלות

- . ולחוסר תיאום בין היחידות הלוחמות.

3. בחירת חיילים מובחרים.

4. ריכוז הפיקוד בידי אדם אחד. גדעון חילק את הגדוד לשלושה חלקים: חלק אחד היה תחת

- . פיקודו, ושני חלקים תחת פיקוד אחרים. השניים האחרים נדרשו לתאם את פעולותיהם לפי

- . פעולות החלק שבפיקוד גדעון: "ממני תראו וכן תעשו."

5. טקטיקה המותאמת לתנאי החשכה: הוא ניצל באופן יעיל את תנאי החשכה, גרם למבוכה

- . במחנה מדין, והצליח ליצור בו הפתעה, בכך שגרם לאנשים לחשוב כי צבא אדיר עומד נגדם.

6. ביצוע פעולות פשוטות: החיילים הצטרכו להקיף את מחנה מדין משלושה כיוונים, כאשר הם

- . נושאים לפידים (מוסתרים בכדים) ושופרות. באמצעות הלפידים והשופרות הזדהו לוחמי

- . גדעון, ואלה היו גם דרכי הקשר בין שלוש קבוצות הלוחמים.

7. גדעון ואנשיו הכירו היטב את השטח. הם לחמו על אדמתם. גדעון עצמו ירד בחשאי למחנה

- . מדין, והכיר את דרכי המחנה.

8. תכנון נכון של זמן ההתקפה. תכנון זה תואם את כללי הטקטיקה של היום: מסע הגדוד אל

- . מקום הקרב בשעות הלילה הראשונות, הגעה למטרתו עם "ראש האשמרת התיכונה" - קרוב

- . לחצות הלילה. וכיוון שעת ההתקפה לרגע החלפת המשמרות.

9. ביצוע הפעולה בהתאם לתוכנית. גדעון הצליח לבצע את תכניתו בדיוק בהתאם לתכנית.

(על פי א' מלמט, מלחמת גדעון במדין, בתוך: יעקב ליוור, היסטוריה צבאית של ארץ ישראל, 1968).

נראה עכשיו כיצד מתאר הכתוב את ניצחונו של גדעון:

"ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ראש האשמרת התיכונה

אך הקם הקימו את השמרים.

ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם.

ויתקעו שלשת הראשים בשופרות, וישברו הכדים,

ויחזיקו ביד שמאולם בלפדים וביד ימינם השופרות לתקוע.

ויקראו: חרב לה' ולגדעון.

ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה, וירץ כל המחנה ויריעו וינוסו.

ויתקעו שלש מאות השופרות,

וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה.

וינס המחנה עד בית השטה צררתה, עד שפת אבל מחולה על טבת." (ז: יט-כב)

חיילי גדעון מבצעים בדיוק את שהוטל עליהם: הם מתקרבים בחשאי לעבר מחנה מדין, בעת

החלפת השומרים הם תוקעים בשופרות, שוברים את הכדים ומגלים את הלפידים. יגאל ידין

מסביר, כי בתבליט של אשור ארניבל מצוירים החיילים שנלחמים בערבים כשהם מחזיקים

בידיהם לפידים. החיילים שורפים את האוהלים, ויושבי האוהלים יוצאים החוצה ונופלים

לתוך מהומה המקשה עליהם לשלו במצב. זה היה, כפי הנראה, תפקיד הלפידים של חיילי

גדעון (עיונים בספר שופטים, עמוד 226). חיילי מדין כללו, כפי שכבר ראינו, חיילים מאומות

שונות, ולכן הם לא הכירו זה את זה במדויק. במהלך המהומה שהשתררה רץ כל המחנה ואין

איש יודע מי אויב ומי בן ברית. התוצאה היתה שכל אחד חשד בכל אחד, כל אחד התקיף את

הבא מולו, "וישם ה' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה", ואילו חיילי גדעון נשארו "סביב המחנה",

מחוץ לו, ומחוץ לקרב. המהומה נגמרה בבריחה המונית של מחנה מדין לכיוון הירדן כדי לשוב

אל מזרח הירדן, ארצם.

עכשיו הגיעה שעתם של שלושים ושניים האלף שהחליטו שלא להשתתף במלחמה: הם נשלחו

לכיוון מזרח, לעבר נהר הירדן, עכשיו הם מצטרפים לקרב:

"ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר:

רדו לקראת מדין, ולכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן." (ז: כד)

צבא מדין, הבורח מצבאו הקטן של גדעון, פוגש מולו צבא גדול הרבה יותר: שלושים ושניים

אלף חיילים עומדים עכשיו מול הצבא המנוצח, וסוגרים את דרכו להימלט לעבר הירדן. הם

תופסים את מעברות הירדן, אותם מעברים החשובים כל כך לצבא נסוג.

בני אפרים תופסים את מעברות הירדן, ושם הם מצליחים ללכוד את עורב ואת זאב - שני שרי

צבא מדין.

צבא מדין, שנכנס לארץ ישראל הובס במלחמה. אולם גדעון אינו מסתפק בכך, הוא רוצה

להשמיד את מדין ולחסל את כוחם הצבאי לעולם. על כן הוא יוצא במסע ארוך ונועז, כ- 150

קילומטר לתוך שטח מדין, במזרח הירדן. הוא מגיע לקרקור, שבו מתרכזים חמישה עשר אלף

לוחמים, שרידי צבא מדין. הוא מכה מחנה זה, לוכד את שני מלכי מדין, זבח וצלמונע, ובכך

מקיץ הקץ על עצמתה הצבאית של מדין לעולם.

בין גדעון לשבטי ישראל

במהלך הקרב של גדעון במדין בא לידי ביטוי קרע בין שבטי ישראל. פעמים מצליח גדעון

לפייס את המתמרמרים נגדו, ופעמים הוא מענישם קשות.

מיד לאחר הניצחון הראשון, כאשר מעברות הירדן נתפסים ושני מפקדי מדין נהרגים, באים

אנשי שבט אפרים אל גדעון ואומרים לו:

"מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו,

כי הלכת להלחם במדין? ויריבון אתו בחזקה." (ח: א)

מריבה זו מצליח גדעון להרגיע בתשובה המראה על חכמה ועל ענווה:

"ויאמר אליהם: מה עשיתי עתה ככם?

הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר!

בידכם נתן א-להים את שרי מדין: את ערב ואת זאב.

ומה יכלתי עשות ככם?" (ח: ב-ג)

גדעון משיב לאנשי אפרים, כי חלקם במלחמה גדול מחלקו: הם לכדו והרגו את מפקדי מדין.

ואילו אני, אומר גדעון, אני עשיתי הרבה פחות מכם. והוא ממשיך במשל חקלאי: "טוב עללות

אפרים": הענבים הנשארים על הגפן של שבט אפרים בסוף הבציר טובים יותר מהבציר עצמו של

"אביעזר", הלא הוא גדעון ומשפחתו. והנמשל: פעולתכם במלחמה הייתה חשובה יותר מפעולתי.

את המריבה הראשונה השקיט גדעון. היה זה מאבק על כבוד ועל גדולה, וגדעון היה רחוק

מרדיפה אחר הכבוד.

מריבה שנייה נסתיימה בדרך גרועה יותר. גדעון התחיל את הפשיטה הארוכה שלו ללב עבר

הירדן, ומיד לאחר מעבר הירדן הוא ביקש מאנשי סוכות:

"תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלי, כי עיפים הם,

ואנכי רדף אחרי זבח וצלמנע מלכי מדין." (ח: ה)

אנשי סוכות, בפחדם ממדין, לא האמינו כי גדעון יצליח במשימתו, והם ענו:

"הכף זבח וצלמנע עתה בידך, כי נתן לצבאך לחם?" (ח: ו)

יגאל ידין מפנה את תשומת הלב לכך שבכל התבליטים המצריים המתארים מלחמות רואים

ערמה של ידיים. מנהג היה אצלם כי המנצח כורת את ידי המנוצח כדי להוכיח שפגע בו.

אנשי סוכות אומרים: האם כף ידם של זבח וצלמונע כבר בידך?

ותשובת גדעון הפעם קשה יותר:

"לכן, בתת ה' את זבח ואת צלמנע בידי,

ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים." (ח: ז)

גדעון מבקש לחם מאנשי פנואל, אך גם הם מסרבים, והוא מבטיח להם כי בשובו בשלום ינתץ

את מגדל עירם.

גדעון יוצא לקרב בלי שקיבל מזון מאחיו - אלה שיצא לשחררם. כשהוא חוזר מנצח מן הקרב,

הוא מעניש אותם בכל הזעם: הוא מלקה את זקני סוכות, הורס את מגדל העיר פנואל, ואילו

את אנשי פנואל, שיצאו להילחם בו כדי להגן על מגדל עירם הוא הורג.

גדעון כמנהיג

גדעון מגלם באישיותו את המנהיג האידיאלי: הוא מגלה רגישות רבה לגורל עם ישראל בתשובתו

למלאך: "ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?" (ו:יג). הוא מגלה ענווה כאשר המלאך ממנה

אותו למנהיג, והוא עונה לו: "במה אושיע את ישראל? הנה אלפי הדל במנשה, ואנכי הצעיר

בבית אבי" (ו: טו). הוא זהיר, ואינו רץ למלחמה לפני שהוא בטוח שה' ייתן בידו את התשועה

לישראל. הוא מאמין בה' והורס את פולחן הבעל בעופרה. הוא מנהיג צבאי בעל יכולת המצאה

ובעל אומץ לב. הוא עצמו יורד לרגל את מחנה מדין, והוא יוצא בראש חייליו להתקפה. הוא

פותח בהתקפה, ומצווה לחייליו "ממני תראו וכן תעשו" (ז: יז). הוא יודע למחול על כבודו:

כאשר אנשי אפרים עסוקים באמצע הקרב בשאלה מי יקבל את תהילת הניצחון, הוא מוכן

להגדיר אותם כמנצחים הראשיים, ובלבד שיוכל להמשיך במסע מסוכן כל כך: להיכנס לעומק

של 150 ק"מ לתוך שטח האויב כאשר צבאו עייף ורעב וחסר אספקה.

הוא גם יודע להיות תקיף: הוא מעניש בחומרה את יושבי סוכות ופנואל, על שלא הגישו לצבאו

את העזרה שהיה זקוק לה כל כך. כאן אין מאבק על תהילה ועל כבוד אלא על הקיום, ובזה אין

מוותרים.

לא ייפלא אפוא, שלאחר הניצחון פונים אליו איש ישראל ומבקשים:

"משל בנו, גם אתה גם בנך גם בן בנך, כי הושעתנו מיד מדין." (ח: כב)

תשובת גדעון מתאימה לאישיותו:

"לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם. ה' ימשל בכם." (ח: כג)

גדעון מוותר על השלטון. הוא רואה את שלטון האדם באדם כדבר פסול. ה' הוא השולט, ולא

האדם.

גדעון מבקש מאיש ישראל בקשה אחת: את הזהב שלקחו שלל במלחמה. העם מסכים, והוא אוסף

זהב במשקל אלף ושבע מאות זהב - שהוא יותר מעשרים קילוגרם זהב. מהזהב הזה הוא עושה

"אפוד" - לבוש קודש כמו לבוש הכוהן הגדול. הוא מציג את האפוד בעופרה עירו, ואנו זוכרים

שזמן קצר לפני כן הרס שם את פולחנות הבעל והאשרה. במקום פולחן הבעל, רוצה גדעון לחזק

את עבודת ה', אך הדבר אינו עולה בידו. בני ישראל מתחילים לעבוד את האפוד. גדעון הרס את

פולחן הבעל והאשרה, אבל החל בפולחן חדש: פולחן האפוד.

והכתוב מסיים:

"וילך ירבעל בן יואש וישב בביתו." (ח: כט)

זנח המנהיג הנבחר את ישראל. במקום "ה' ימשל בכם" נוצר פולחן האפוד. גדעון, הוא ירבעל,

יכול היה להנהיג את ישראל, אבל מרוב ענווה החמיץ את ההזדמנות לעשות כן. גדעון ישב

בביתו, ובני ישראל זנו אחרי האפוד שהקים להם.

הפרשה מסתיימת בטון עצוב:

"ויהי כאשר מת גדעון,

וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים,

וישימו להם בעל ברית לאלהים.

ולא זכרו בני ישראל את ה' א-להיהם

המציל אותם מיד כל איביהם מסביב.

ולא עשו חסד עם בית ירבעל גדעון,

ככל הטובה אשר עשה עם ישראל." (ח: לג-לה)

מנהיג צבאי או שליח ה'?

בתכנון הקרב נגד מדין אומר ה' לגדעון:

"רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם,

פן יתפאר עלי ישראל לאמר: ידי הושיעה לי." (ז: ב)

וכדי שהעם לא יתפאר כי הניצחון הוא ניצחון צבאי, מפחית ה' את מספר הלוחמים, ומצבא של

000,32 נבחרים 300 לוחמים.

אבל הלוחמה הייתה לוחמת לילה. כפי שראינו, הצלחתה של לוחמת לילה נועזת כזאת היא דווקא

במספר המועט של המשתתפים. ציינו גם את העובדה כי אנשי צבא ראו במלחמתו של גדעון דוגמה

ומופת למלחמת לילה נועזת, המתוכננת כהלכה ומבוצעת כהלכה.

מדוע אפוא הפחתת מספר הלוחמים מעידה כי ה' איש מלחמה? מדוע לא יעיד הדבר כי גדעון

הוא מפקד צבאי נועז, היודע לנצח בכוח קטן?

נשווה מלחמה זו למלחמה אחרת, שהתרחשה כמאתיים שנה לאחר מכן: מלחמתם של שאול ויהונתן

בנו בפלשתים (שמואל א: יג-יד). מקום הקרב היה דרומה יותר מקרב גדעון: במכמש, בהרי יהודה.

שאר הנתונים דומים למדיי: צבא פלשתי עצום: שלושים אלף רכב, ששת אלפים פרשים ועם כחול

אשר על שפת הים לרוב. גם שם אנשי ישראל בורחים מן המערכה, ונשאר מספר קטן של לוחמים,

וגם שם מחליט המפקד - והפעם הוא יהונתן בן שאול המלך, לרדת לבד, הוא ונערו, למחנה פלשתים.

הם מטפסים בהר, מגיעים למחנה פלשתים, ומצליחים להכות... עשרים איש, עשרים איש מתוך צבא

של 000,30 רכב, 000,6 פרשים ולוחמים אין ספור.

ומה קורה שם?

"ותהי חרדה במחנה, בשדה ובכל העם,

המצב והמשחית חרדו גם המה,

ותרגז הארץ ותהי לחרדת א-להים...

והנה היתה חרב איש ברעהו, מהומה גדולה מאד." (ש"א יד: טו-כ)

התוצאה דומה למה שהתרחש במלחמת גדעון: צבא קטן, והפעם זו "יחידה צבאית" של 2 אנשים,

גורם לדמורליזציה במחנה האויב, עד שהכול מתנפלים על הכול והאויב הורס את עצמו.

מי ניצח במלחמות אלה? מה ניתן להוכיח מהן: כי ה' איש מלחמה, או כי גדעון ויהונתן הם

גאונים צבאיים?

והייתה עוד מלחמה, כ- 350 שנה אחרי מלחמת יהונתן. צבא סנחריב מקיף את ירושלים, והמצב

נראה חסר תקווה, והנה פורצת מגפה בצבא סנחריב, ו- 000,185 איש מתים בלילה אחד (מלכים

ב יט: לה). שם ברור מי ניצח במלחמה. שם לא הייתה השתתפות של צבא ישראל בקרב. כאשר

קם חזקיהו בבוקר וראה את מחנה סנחריב מוטל מת, הייתה שם שמחה, הייתה הודיה, אבל

הייתה גם פליאה, היה חוסר הבנה.

במלחמת גדעון ובמלחמת יהונתן הניצחון "כמעט" מובן. זהו ניצחון צבאי מזהיר. אבל אילו היה

אחד הכדים מתפוצץ מחום הלפיד, והצבא הקטן של גדעון היה מתגלה בטרם זמן - היו 300

הלוחמים מוצאים את מותם תוך דקות מעטות. אילו היו הפלשתים שומרים על קור רוחם

כאשר ראו את יהונתן ונערו מתקרבים, הם היו מחזיקים מעמד למרות עשרים ההרוגים,

ויהונתן ונערו לא היו חוזרים חיים למחנה ישראל.

במלחמה כזו התכנון הוא תכנון צבאי מזהיר, הבנוי על עקרונות האסטרטגיה הצבאית ללוחמת

לילה וללוחמת הפתעה. אבל הניצחון הוא ניצחונו של האלהים, ניצחונה של האמונה.

סיכום ספר שופטים, פרקים : ו',ז',ח' ט' השופט גדעון.

פרק ז- גדעון מקים צבא לוחמים פסוקים: א-ח

המדיינים והעמלקים מתאספים במחנה מול בני ישראל באזור עין חרוד מצפון לגבעת המורה.. ובני ישראל נמצאים על ההר.. .אלוהים אומר לגדעון לבחור את חייליו שלא יהיו רבים מדי. פסוק ב: " פן יתפאר עלי ישראל לאמור ידי הושיעה לי" , כלומר שלא יחשבו שהניצחון הוא בזכות היותם רבים., אלא בזכות כוחו ועזרתו של אלוהים.

גדעון בוחר את חייליו ע"י שני מבחנים

מבחן האומץ: כל מי שמפחד רשאי לצפור ולרדת ממהר למחנה. כך היה כ-20,000 איש ירדו ממהר.

מבחן המלקקים. גדעון מוריד את האנשים מההר לנחל ומבקש מהם לשתות מים. חלקם כרעו ברך לשתות וחלקם ליקקו מים כמו כלבים.. אלוהים אומר לו שייקח רק את המלקקים כשלוש מאות איש (האמיצים, הנמרצים,) לחיילים ואת היתר ישיב למחנה. וכך היה.. .

ט'- י"ד פסוקים החלום המדייני.

בלילה לפני היציאה לקרב אלוהים שולח את גדעון למחנה מדיין יחד עם עוזרו.. במחנה,. גדעון שומע שני חיילים מדברים.. האחד מספר לחברו על החלום שחלם ובו כיכר לחם מסתובבת בין האוהלים ומעיפה את אחד האוהלים.. החייל השני מפרש לו את החלום ואומר לו כי הכיכר זו חרב גדעון שעוד מעט תרד על המחנה ותהפוך אותה.

גדעון מבין שחיילי מדיין מאוד מפחדים ממנו הוא עולה למחנהו, משתחווה לאלוהים ומודיע לחיילים שהם עומדים לנצח בקרב.

פסוקים ט"ו- כ"ה המלחמה

גדעון מחלק ללוחמים בנוסף לחרבות, לפידים, שופרות, כדים. ואומר להם" ממני תראון וכך תעשו" פסוק: י"ז, כלומר אתם תעשו אחרי כל מה שאעשה.. גדעון תוקע בשופר, שובר את הכד וכולם אחריו המהומה במחנה האויב הייתה גדולה, המדיינים ברחו, גדעון שלח שליחים לשבטים: אשר נפתלי מנשה לסייע בלחימה. בני ישראל מנצחים במלחמה והורגים את שרי מדיין עורב וזאב...

פרק ח- פסוקים א-ג גדעון רב עם בני אפרים.

אנשי אפרים מאוד כועסים על גדעון שלא שיתף אותם בקרב וגדעון מרגיע אותם בכך שזה שהם תפסו את שרי מדיין עורב וזאב, זה החלק החשוב ביותר בקרב.. פסוק ב:..".הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר", כלומר: המרדף אחרי המדיינים המובסים חשוב יותר ממלחמת גדעון.

פסוקים ח'- ט'. גדעון בעבר הירדן.

בפסוקים אלו מסופר כי גדעון לוקח את לוחמיו וממשיך לרדוף אחרי מלכי מדיין: זבח וצלמונע.. בדרך הוא עובר בשתי ערים: סוכות ופנואל ומבקש מהם לחם לחיילים.. אנשי סוכות ופנואל לא רוצים לעזור לו בטענה שעדין לא ניצח את המלחמה ולא תפס את מלכי מדיין.. גדעון מאוד כועס ומקלל אותם שכשינצח את הקרב הוא יחזור ויכה אותם בקוצים וינתץ להם את הערים על כך שלא עזרו לו.

פסוקים י"- כ"א גדעון מקיים את הבטחתו.

גדעון מצליח ללכוד את מלכי מדיין זבח וצלמונע. הוא חוזר לסוכות ופנואל כדי לעשות להם כפי שהבטיח.להם. גדעון לא חס על מלכי מדיין והורג אותם לאחר שהבין שהם לא חסו על השבויים של בני ישראל..

פסוקים כ"ב –ל"ב ני ישראל מבקשים להם מלך. וסוף ימיו של גדעו.ן

עם תום המלחמה מבקשים בני ישראל מגדעון שימלוך עליהם. גדעון מסרב. פסוק: כ"כ: "ויאמר אליהם גדעון, לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם" . כוונתו היא: אם תאמינו בה' ותעשו כמצוותו לא יהיו לכם צרות.. גדעון שופט את העם 40 שנה.. בשנים אלו הארץ שקטה.. הוא מת בשיבה טובה ולו 70 בנים ועוד אחד.... עליו עוד יסופר- שמו אבימלך.

פסוקים ל"ג- ל"ה המחזוריות שוב חוזרת.

לאחר מות גדעון, שוב שוכחים בני ישראל את ה', את גדעון וחוזרים להאמין בפסלים, להתחתן עם נוכריות..ומחפשים להם מלך כמו אצל הגויים....

פרק ט – פסוקים: ז'-כ משל וותם

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה: לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן: לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

משל הוא סיפור קצר עם מוסר השכל.

אבימלך בנו של גדעון הורג את כל אחיו , יותם היחידי שהסתתר מפני אבימלך וניצל.

אבימלך פונה אל אנשי שכם בטענה שהוא מבני המקום ומבקש שימליכו אותו ולא את בניו האחרים של גדעון. כאשר יותם שומע שאנשי שכם מתכוונים להמליך את אבימלך הוא עולה על הר גריזים ונושא את דבריו. את משל העצים.

ההסבר למשל: כל העצים נאספים והם רוצים מלך כמו לחיות, לעופות וכו. הזית, התאנה והגפן היו הבחירות הראשונות, אך הם אינם מעוניינים כיוון שהם מרגישים שהם נותנים מספיק מעצמם . נותר רק האטד שהוא שיח קוצני שאין בו תועלת והוא מסכים וגם מאיים שמי שלא ישמע לו ייענש.

מוסר ההשכל:

משל יותם בא להוכיח את העם על הבחירה שלהם במנהיג גרוע כמו האטד-שהינו שיח מדברי,קוצני ודוקר שהעדיפו אותו על פני עצים מניבי פרי ונותני צל - שהם המנהיגים הטובים יותר. בנוסף אם לא נשמעים לקולו של האטד-המנהיג הגרוע, גם עלולים לשלם ביוקר! יותם היה היחיד שנותר בחיים לאחר רציחתם של בני משפחתו-המנהיגים הקודמים..