תורה, מלכים פרק יט

בס"ד
מלכים א פרק יט'
עיין מצגת בדרייב מלכים יט תשפ"ג

סרטון

בפרק י"ט המשך הסיפור מלחמת אליהו בעבודת

הבעל.

(א) וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ אחאב אמר לאיזבל את כל הדברים שאליהו עשה בהר הכרמל (הורדת האש והגשם),[1] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב (וכן אמר אחאב לאיזבל) שאליהו הרג על ידי חרב את נביאי השקר בהר הכרמל ( פרק יח' וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן- הסבר רלב"ג: הכוונה היא שאליהו אפילו לא רצה להרוג את הנביאים בהר הכרמל כדי שדמם לא יטמא את אדמת ההר, אלא רצה להוריד אותם לנחל קישון כך שהמים יובילו את דמם למקום רחוק. מלבי"ם: הכוונה היא שאחאב אמר לאיזבל גם את הסיבה שאליהו הרג את נביאי הבעל.:
(ב) וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ איזבל שלחה שליח לאליהו,[3] לֵאמֹר כך אמר השליח לאליהו בדברי שליחותו:[4] כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן אני נשבעת בשם הבעל והאשרה לעשות לך כמו שעשית לנביאי הבעל: כמו שאתה הרגת את נביאי הבעל, כך אני (איזבל) אהרוג אותך (אליהו),[5] כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם מחר בשעה זו (תוך עשרים וארבע שעות) אני (איזבל) אשים את הנפש שלך כמו הנפש של נביאי הבעל שנהרגו, מחר אהרוג אותך. לאחר מעמד הר הכרמל, ליבו של אחאב נטה אחרי אליהו, ולכן איזבל לא ניסתה להרוג את אליהו מיד, היות והיא רצתה לנסות ולשכנע במשך יום אחד את אחאב שיסכים גם הוא לכך[6]:
(ג) וַיַּרְא אליהו ראה שהוא נמצא בסכנה,מצודות. רד"ק דחה פירוש שהכוונה היא ליראה, מלשון פחד. מלבי"ם: אליהו ראה ברוח הקודש שאיזבל תצליח להרוג אותו.וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ אליהו קם וברח כדי להציל את עצמו,[8] וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה אליהו ברח לעיר באר שבע ששייכת לממלכת יהודה, שם אחאב לא שלט ואיזבל לא הייתה יכולה להרוג אותו שם, מלבי"ם: אליהו בדרך כלל היה מתבודד ומתעלה בהשגת ה', ולאחר שראה שהעם אינו חוזר בתשובה, הוא חזר לבאר שבע, נפרד שם מנערו והלך להתבודד. וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם אליהו השאיר את נערו ששירת אותו בבאר שבע[10]:
(ד) וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם אליהו המשיך ללכת במדבר, מרחק שאותו הולכים ביום אחד. המרחק שאליהו הרחיק מבאר שבע היה מרחק הליכה של יום אחד.[11] אליהו לא נשאר בבאר שבע משום שהוא חשש שאיזבל תגיע גם לשם,[12] וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד אליהו הגיע לעץ רותם והתיישב מתחת לענפיו כדי שיהיה לו צל,[13] וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת אליהו ביקש למות בידי ה', מצודות. מלבי"ם: אליהו הבין שהוא הגיע לדרגה הרוחנית אליה הוא אמור להגיע בחייו ולכן לא נותר לו בשביל מה לחיות. וַיֹּאמֶר כך אמר אליהו לה': רַב עַתָּה יְקֹוָק הייתי חי מספיק ימים, משום שכל ימיי אני חי בצער (וכאשר חיים חיי צער, גם חיים קצרים נראים כחיים ארוכים). אני רוצה למות מכיוון שכל חיי עוברים עליי בצער, מצודות. רד"ק: אני חי מספיק בעולם הזה ונמצא כל הזמן בסכנה. כמו"כ כתב שמכאן הוכחה שפנחס הוא אליהו, היות ואליהו אומר שהוא לא אמור לחיות יותר שנים מאבותיו.קַח נַפְשִׁי ה'! תהרוג אותי,[16] כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי אינני טוב יותר מאבותיי להינצל מהמיתה ולחיות לעולם, ובסופו של דבר אני אמות. אם כן אני מעדיף למות עכשיו כדי שלא אחיה עוד חיי צער מצודות. מלבי"ם: יש כאן שתי טענות של אליהו כנגד שתי הסיבות שלכאורה היה עליו להמשיך לחיות. כנגד הטענה שהוא צריך עוד להגיע למדרגות גבוהות יותר, אמר אליהו "רב עתה ה'", כלומר: כבר הגעתי למדרגה אליה אני אמור להגיע, וכנגד הטענה שייתכן שהיה צריך להמשיך לחיות כדי שהוא יוכל להגיע למדרגה שבו הוא נפרד מהגשמיות בעולם הזה, אמר שהוא אינו טוב יותר מאבותיו שלא הגיעו למדרגה זו ולא חיו לעולם.:

בהר חורב מתרחשת רוב עלילת הסיפור - - פסוקים ח יח - וההתרחשות שם היא גם

בלבו של הסיפור. אולם לב לבו של הסיפור הוא ההתגלות בהר חורב בפסוקים יא-יב.

התגלות זו מצויה במוקד הסיפור - עשרה פסוקים לפניה (א-י) ותשעה לאחריה (יג-כא),

: 2 והיא משמשת לו ציר מרכזי: האירועים השונים יוצרים מבנה סימטרי סביב ההתגלות

א1 א-ד יציאתו של אליהו מיזרעאל למדבר להתבודד בו,

ובקצה היישוב "וינח את נערו".

ב1 ה-ח התגלות המלאך ַ המצווה על אליהו לאכול ולהתכונן

"כי רב ממך הדרך" להר חורב.

ג1 ט-י דבר ה' אליו במערה "מה לך פה אליהו" ותשובתו: "קנא

קנאתי... ויבקשו את נפשי לקחתי .'

ד יא-יב הרוח, הרעש והאש, ולאחריהם: קול דממה דקה.

ג2 יג-יד דבר ה' אליו בפתח המערה: "מה לך פה אליהו' ותשובתו:

"קנא קנאתי... ויבקשו את נפשי לקחתה .'

ב2 טו-יח דבר ה' ַ המצווה על אליהו "לך שוב לדרכך" מהר חורב בחזרה

לארץ ישראל.

א2 יט-כא חזרתו של אליהו מן המדבר לאבל מחולה, והצטרפות אלישע

אליו שם כמשרתו.

מובן כי מבנה זה של הסיפור הבנוי סביב ההתגלות בפסוקים יא-יב, מעיד על

חשיבותה הרבה של התגלות זו. והרי סגנונהּ ותוכנהּ כאחת, מעידים על השגב והרוממות

שבה, ועל היותה תכלית כל מה שלפניה וסיבת כל מה שאחריה.

לא ברור מה מטרת הסיפור בפרק הזה,
וכיצד מתחברים כל האירועים שמסופר עליהם פה בפרק.

בחלקו הראשון של הפרק
ישנו את האיום על חייו של אליהו מאיזבל, כנקם על מעשיו בנחל קישון. כתוצאה מהאיום הזה אליהו עוזב את

ממלכת ישראל ומגיע לנגב, ומשם מדרים עוד לעומק המדבר, ושם הוא מבקש את נפשו למות. מלאך

מעיר אותו משנתו ומצווה עליו פעמיים לאכול, ואליהו מגיע לבסוף להר חורב. שם הוא לן במערה, עד

שה' שואל אותו "מה לך פה". אליהו עונה תשובה מפורטת ומנומקת, ולאחר מכן וזוכה להתגלות

מופלאה שהיא נשגבת מבינתנו. לבסוף הקב"ה שואל את אליהו בפעם שניה מה הוא עושה שם,

ואליהו עונה בדיוק את אותה התשובה. כתוצאה מכך הקב"ה מצווה עליו למשוח שלושה אנשים שונים,

ואליהו עובד באופן הפוך ממה שצווה, ומושח ראשית את אלישע למרות שהוא האחרון שמופיע בציווי.

אם כן, נמנה את העניינים העיקריים של הפרק:

.1 בריחתו של אליהו למדבר מחמת איומה של איזבל.

.2 ההתגלות לאליהו שמובילה אותו להר חורב, וההתגלות בהר חורב עצמו.

.3 אחרי הרוממות הגדולה של הר חורב, אליהו מקבל שליחות פוליטית או נבואית, והוא מתחיל

לבצע אותה.

השאלה היא כיצד הדברים הללו מתחברים יחד, ומה הזיקה בין החלקים. כיצד בריחתו של אליהו

מאיזבל, מובילה להתגלות המופלאה - ואיך מההתגלות הזו נובעת השליחות הנבואית שבסוף הפרק.

כדי לענות על השאלות הללו נדון בכמה עניינים בצורה מסודרת.
תחילה נשאל על הקשר בין פרק י"ט למה שקדם לו. כפי שאמרנו כבר,
הפרק הזה מהווה חלק מהסיפור הגדול של מלחמת אליהו בבעל.

לכן לא מפתיע לראות שהנקודה הראשונה שמקשרת אותנו לפרק הקודם היא העובדה שאחאב סיפר

לאיזבל את מה שקרה בפרק י"ח. אם כן, נקודת המוצא של כל הדברים היא האירוע בהר הכרמל, והוא

זה שמגולל את העלילה של פרק י"ט. אלמלא סיפורו של אחאב, לא היה מתרחש מה שקרה בפרק י"ט.

סיפור אחאב לאיזבל

נטפל כעת בחוליית הקשר הזו: "וַיַ ֵּגד ַא ְחָאב ְל ִאי ֶז ֶבל ֵּאת ָּכל ֲא ֶשר ָּע ָּשה ֵּא ִליָּהּו וְ ֵּאת ָּכל ֲא ֶשר ָּהַרג ֶאת ָּכל

ַהנְ ִבי ִאים ֶב ָּחֶרב" ]א[. ראשית יש להבין מה הייתה מגמת סיפורו של אחאב לאיזבל. דבר זה מחזיר

אותנו לשאלה על תפקידו של אחאב בפרק הקודם. בשיעור הקודם עמדנו על כך שברור שאחאב היה

עד ראיה, ואולי גם שותף פעיל למה שאירע בהר הכרמל ובנחל קישון. הוכחנו אז שאחאב היה נוכח

בהר הכרמל בשעה שכל העם נפל על פניו וקרא שה' הוא האלוקים, וכנראה שאחאב גם היה בין

הנופלים. כמו כן, אחאב היה נוכח בהריגת נביאי הבעל, ובכך נתן לפחות תמיכה אילמת למעשה זה.

לבסוף אמרנו שהאכילה והשתיה בהר הכרמל מבטאים את זה שאין לאחאב שום ביקורת למעשה זה,

והוא חוגג את המעשים שעשה אליהו, תוך כדי שהוא עושה כדברי אליהו.

בקיצור, אחאב בפרק י"ח שותף למעשים שעושה אליהו. ראשית השותפות היא בתחילת הפרק, שם

אחאב עושה כדברי אליהו ומכנס את כל העם ונביאי הבעל להר הכרמל. אם כן אחאב מגיע למצב

אידיאלי מבחינתו של אליהו, והוא זוכה בתמורה מלאה לכך - הכבוד שנותן לו אליהו בכך שהוא רץ

לפני מרכבתו בגשם שוטף, מהר הכרמל ועד ליזרעאל. הנקודה הזו, שבה אליהו רץ לפני מרכבתו של

אחאב, היא אולי האידיאלית ביותר בכל שליחותו של אליהו כנביא. ברגע זה אליהו חי בהרמוניה עם

העם ,המלך ועם אלוקיו. הוא הוריד את הגשמים, השיב את העם בתשובה, והביא את המלך להיות

שותף בתשובת העם. אליהו הקנאי הגדול והקפדן נותן כבוד למלך ושמח בשמחת העם -
אידיליה של ממש.

והנה השאלה שיש לשאול עכשיו היא מה סיפר אחאב לאיזבל, ומתוך איזו מגמה ?
. קשה לענות על כך מתוך הכתוב, אך ישנם שלוש אפשרויות.
ראשית ניתן לומר שהוא סיפר לה בצורה ניטראלית.
שנית ניתן לומר כמו המלבי"ם, שאחאב סיפר לה במגמה להצדיק את כל מה שעשה אליהו.
אפשרות שלישית היא שכאשר אחאב חוזר לביתו ונתון להשפעתה של איזבל - הוא שוכח את כל השפעתו

המבורכת של אליהו, ומספר לאיזבל בגנותו של אליהו - במגמה לעורר את איזבל כנגד אליהו.
הפירוש השלישי מתבסס על כך שאחאב היה הפכפך - כאשר היה נתון בשליטת אליהו, הוא הלך אחריו, אך

כאשר הוא היה בביתו והלך אחרי איזבל - גברה השפעתה.

בלי קשר למגמתו של אחאב, ברור שהוא מספר את הדברים בהתפעלות עצומה, וראיה לכך היא

המילה "כל" שחוזרת שלוש פעמים. מילה זו מגלה את העוצמה של סיפורו.
כמו כן, יש בפסוק כלל ופרט -
ראשית: " ָּכל ֲא ֶשר ָּע ָּשה ֵּא ִליָּהּו" - כלל, "וְ ֵּאת ָּכל ֲא ֶשר ָּהַרג ֶאת ָּכל ַהנְ ִבי ִאים ֶב ָּחֶרב" - פרט.
ישנם שתי אפשרויות מדוע אחאב התמקד דווקא בפרט הזה.
או בגלל שזה מה שיעורר את איזבל לפעולה.

או שניתן לומר שבאמת אחאב לא התמקד בפרט הזה, אלא זהו הפרט שעניין את איזבל, ולכן הכתוב

מדגיש דווקא את הפרט הזה.
לא הורדת האש מהשמיים ותגובת העם, אלא הריגת הנביאים.

על כל פנים דמותו של אחאב נותרת חידה, ולא ברור האם פעל כנגד אליהו או בעדו. מבחינתנו

השאלה הזו נותרת פתוחה.

תגובת איזבל

איזבל לא מוותרת לאליהו, והיא נשבעת שבועה של עובדי אלילים: "כֹּה יֲַעשּון ֱאֹל ִהים וְכֹּה יֹו ִספּון" ]ב[.

איזבל נוקטת פה לשון רבים, כיאה לעובדי אלילים. לעומת זאת, כאשר יהודי נשבע הוא מדבר בלשון

יחיד: "כה יעשה ה' וכה יוסיף". בכל מקרה, איזבל נשבעת להרוג את אליהו מחר, וההתנהגות הזו

מעוררת תמיהה. ראשית לא ברור מדוע איזבל רוצה לחכות 22 שעות, הרי במשך הזמן הזה הצליח

אליהו להימלט. שנית לא ברור מה מטרת המלאך ששולחת איזבל, הרי לכאורה אין לה כל סיבה

להזהיר את אליהו. המלבי"ם מנסה ללכת על פי שיטתו, שאחאב רצה להצדיק את אליהו. לפי זה ברור

מדוע איזבל לא יכולה הייתה להרוג את אליהו מייד, כיוון שהייתה צריכה 22 שעות לרכך את אחאב עד

שיסכים להירגתו של אליהו.

גם אם לא נסכים עם גישתו של המלבי"ם לגבי אחאב, ודאי שתשובתו נכונה. יש להבין שגם בתקופות

הקשות, המלכות בישראל לא הייתה מוסד כמו המלוכה בימי הביניים, או שלטון סטאלין ברוסיה. שם

חיי אדם היו הפקר גמור, והשליט יכול היה להרוג אוכלוסיות שלמות בהבל פיו. דבר זה לא היה גם

אצל אחאב ואיזבל, ועובדה זו בולטת מאוד בסיפור על כרם נבות. כאשר איזבל מוציאה להורג את

נבות היא זקוקה לזמן ולהתארגנות כדי שיהיה צידוק פורמאלי של הריגת נבות. לכן היא עושה משפט

מבויים, אך כדי לעשות את המשפט הזה יש צורך לארגן עדים, לכתוב אגרות אל זקני העיר ולתת להם

הוראות איך להפעיל את העדים. כל הדברים הללו לוקחים זמן.

אותו הדבר אצלנו. איזבל יודעת שהיא לא יכולה להרוג את אליהו מייד, אלא היא צריכה לעשות זאת

בצורה פורמאלית ולקבל את אישורו של אחאב. לכן איזבל צריכה להתארגן לקראת המשימה, והיא

צופה שייקח לה 22 שעות. היא לא יכולה להרוג את אליהו מייד, אלא ייקח לה 22 שעות, כיוון שהיא

רוצה להוציא את אליהו להורג במשפט פומבי ורשמי על מה שעשה, ולא בצורה נסתרת. אחאב לא

יעמוד בדרכה של איזבל לעשות זאת, אך בכל זאת איזבל זקוקה לזמן. לפי זה מטרת השליח היא

להודיע לאליהו מה הולך לקרות, כיוון שהיא הולכת לפעול במשפט גלוי לאור השמש.

בריחת אליהו

אליהו איננו מתמהמה: "וַיַ ְרא וַיָּ ָּקם וַיֵּ ֶלְך ֶאל נַ ְפשֹו וַיָּבֹּא ְב ֵּאר ֶש ַבע ֲא ֶשר ִליהּוָּדה וַיַנַח ֶאת נֲַערֹו ָּשם" ]ג[.

יש פה שלושה פעלים בזה אחר זה, מה שמלמד על מרץ ופעלתנות.
לגבי הפועל הראשון,
ישנו כתב ידעברי קדום, וכמה תרגומים שאומרים שהפועל הראשון הוא "ויירא" )ולא 'וירא'(. דבר זה מתבקש ממש

- אליהו ירא מפני האיום, קם ובורח.
אם המילה היא "וירא" כמו המסורה שלנו, הכוונה היא שהוא שקל

את המצב, הסיק את המסקנה המתבקשת וברח. לכן אין פה הבדל גדול.
באופן עקרוני יש דעה

שהתנ"ך מחליף הרבה בין הפעלים של רא"ה ויר"א, לדוגמה בשירת הים: "וַיַ ְרא יִ ְשָּר ֵּאל ֶאת ַהיָּד

ַה ְגדָֹּּלה ֲא ֶשר ָּע ָּשה ה' ְב ִמ ְצַריִם וַיִי ְראּו ָּה ָּעם ֶאת ה' וַיַ ֲא ִמינּו ַבה' ּו ְבמֹּ ֶשה ַע ְבּדֹו" (שמות יד, לא).

"וַיֵּ ֶלְך ֶאל נַ ְפשֹו"
כעת יש להבין מה המשמעות של "וַיֵּ ֶלְך ֶאל נַ ְפשֹו". הפרשנים אומרים שהכוונה היא להצלת חייו, כמו

שמצינו אצל לוט: "וַיֹּא ֶמר ִה ָּמ ֵּלט ַעל נַ ְפ ֶשָך" (בראשית יט, יז). אך צריך לשים לב שהביטוי הזה הוא מיוחד

מאוד, והוא שונה מהנאמר אצל לוט בשני דברים. ראשית בכך שפה נאמר "וילך" במקום "המלט",
ועוד שבמקום "על" כתוב "אל". דבר זה דורש תשומת לב.
לא יהיה זה רחוק מהפשט ללכת פה עם המלבי"ם,
שאומר דבר שהוא בגדר דרוש, אך הוא עומק פשוטו של מקרא.
המלבי"ם עומד על כך שלא נאמר פה שאליהו בורח, אלא שהוא הולך.
הדבר בולט עוד יותר לפי גירסת המסורה שלפיה לא כתוב שאליהו פחד.

וכך כותב המלבי"ם:

וילך אל נפשו. כי אליהו היה מתבודד רוב ימיו ועוסק בשלמות עצמו להשלים את נפשו,

רק בעת הצורך היה נביא שלוח אל העם (כמו שנשלח ואחאב בביתו של חיאל ), ואחר שראה שכל הנפלאות שעשה לא פעלו,

ראה כי אין לו עסק להשלים את העם, ולכך קם וישב ללכת אל השלמת נפשו.

המלבי"ם אומר שעיקר מטרתו של אליהו היא התבודדות במדבר כדי לעסוק בשלמות נפשו. זהו דרש,

אך הזרות של הופעת הבריחה של אליהו, והעובדה שלא נאמר פה הפועל בר"ח, מורה קרוב מאוד

לדברי המלבי"ם שאליהו לא ברח מאימת איזבל.
אך המלבי"ם אומר שיש פה מעין נביא פילוסוף,

ולאחר שהוא לא מצליח בנבואתו הוא חוזר לפילוסופיה. אך תיאור כזה של אליהו נראה שאינו תואם

את הפרק. כמו כן, המלבי"ם צריך להסביר מדוע אליהו לא לוקח איתו את הנער. הוא עונה: "הניח את

נערו שם, להפרד מבני אדם לצאת אל המדבר להתבודד, כי זה היה מחוז חפצו עתה". עזיבת הנער

היא כדרך המתבודדים, ולכן אליהו לא יכול לקחת את המשרת איתו. דבר זה מצינו גם בעקידה,

שבגלל השיא הרוחני לא ניתן היה לקחת את המשרת.

המלבי"ם נתקל בבעיה כאשר אליהו מבקש את נפשו למות, הרי לשיטתו אליהו בדרך לעסוק בשלמות

נפשו! מסביר המלבי"ם:

וישאל את נפשו. כי ראה שכבר תיקן לצורך עצמו את אשר היה לו לתקן בחיים הזמנים,

וראוי כי תשוב נפשו אל צרור החיים ותעזוב את הלבוש החומרי המאפיל בינה ובין האור

הבהיר, וז"ש ששאל את נפשו, ר"ל לתועלת נפשו. והנה לשלא ימות, יהיה או מצד שלא

השלים את אשר עליו להשלים בחייו, ועז"א רב עתה ה', כי כבר השלים ועשה רב והותר.

ואם מצד שאין המיתה מוכרחת אליו כי גם בחייו יפרד אל הרוחניות והמלאכיות כאדם

קודם החטא שהיה ראוי להיות חי לעולם, ועז"א לא טוב אנכי מאבותי:

אדם יכול למות או בגלל שלא עשה את המוטל עליו, או בגלל שלא הגיע לרמה הרוחנית המספקת.

אליהו דוחה את שתי הטענות ואומר שהגיע זמנו למות. יוצא שישנו ויכוח ופלפול פילוסופי מעניין,

בנוגע לכך שאליהו הסיק שהוא יכול למות. לא מדובר בתוצאה מייאוש או פחד, ולא מאף סיבה שלילית

- אלא כדי להשלים את נפשו. הפירוש הזה חוטא חטא חמור לאווירת הפרק. כיוון שזהו לא פרק של

נביא שמתבודד כדי להשלים את נפשו.

ישנו קוטב שני של פרשנות, וזהו הכיוון של הרד"ק. הרד"ק כמו הרבה פרשנים אחרים מפרש כפשוטו,

שהליכותו של אליהו למדבר הייתה בריחה כדי להגן על חייו. קשה להתמודד עם הטענה הזו, כי זה

באמת נראה פשט הפרק. כעת שואלים המפרשים מדוע אליהו בורח דווקא לבאר שבע, והתשובה היא

שהוא הולך לממלכה אחרת. אליהו לא יכול להישאר בממלכת ישראל, והוא גם לא יכול לברוח לצידון

כמו שעשה בפעם הקודמת שברח מפני אחאב. זאת מכיוון שאיזבל היא בת מלך צידון, ולכן זהו מקום

מסוכן עבורו. מתוך כך בורח אליהו דווקא לממלכת יהודה. המפרשים מסבירים שבסופו של דבר הוא

עוזב את באר שבע מכיוון שגם שם מסוכן, עקב היחסים הקרובים שבין מלך יהודה ואחאב. לכן הוא

ממשיך לברוח לתוך המדבר.

אבל על הכיוון הזה יש לשאול, מדוע אדם שבורח מתוך מטרה להגן על חייו שואל פתאום את נפשו

למות. המפרשים מתלבטים בבעיה זו, ואומרים שתי תשובות עקרוניות. את התשובה של המלבי"ם

ראינו, ולעומתו המפרשים האחרים מסבירים שיש פה מלכוד. בפעם הראשונה שאליהו ברח מאחאב

ואיזבל, הקב"ה דאג לכלכלתו ובטחונו. אך פה אליהו צריך לדאוג לעצמו, וברגע שאין מים ואוכל, מרוב

לחץ וייאוש אליהו מבקש את נפשו למות. כלומר תחושת הסכנה והייסורים שבאו על אליהו הביאו אותו

לבקש את מותו, כיוון שהוא הסיק שעדיף לו למות מהישארות במצב בו הוא נתון. מתוך כך הקב"ה

אומר שאין ברירה אלא לעשות לאליהו נס, ולכן הוא נותן לאליהו מים ואוכל.

אבל כעת לא ברור מדוע יש להביא את אליהו להר חורב, הרי כל המטרה היא בריחה מאיזבל. ועוד לא

ברור מדוע הקב"ה שהוליך את אליהו להר חורב שואל את אליהו מה הוא עושה שם. הפלא הגדול

ביותר הוא ההתגלות המיוחדת, שלא ברור כיצד היא קשורה לבריחת אליהו. אם כל המטרה של

ההתגלות היא להטיל על אליהו שליחות נבואית, לא היה צריך להוליך אותו ארבעים יום דרומה להר

חורב. מעבר לזאת, כל ההתגלות של הרעש והרוח נשמעים מרשימים מאוד, אך לא ברור כיצד הם

קשורים.

הרד"ק עונה על השאלות הללו ]יג[:

ויש לשאול מה היה כל זה הענין ולא אמר לו מה יעשה עד שהביאו אל הר חורב והראה לו

כל זה הכבוד, והנראה בעיני כי כל זה היה גמול המעשה הטוב שעשה בהר הכרמל וקדש

שם ה' בתוך בני ישראל והחזירם למוטב עד שאמרו כלם ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים

והרג נביאי הבעל גמלו האל בצדקו והביאו אל מקום הכבוד עם פלא גדול שעשה עמו

בדרך והראה לו כל הכבוד הזה.

אליהו עבד קשה והשיג הישגים, ועל כך הוא מקבל כפרס את ההתגלות בהר סיני. לפי דברי הרד"ק

אליהו בהתחלה חשב שהוא סתם בורח, והוא לא הבין שהוא בתחילתו של מסע שמהווה פרס. רק

בהר חורב מקבל אליהו את הפרס, שהוא ההתגלות המופלאה. זהו הקוטב השני של המלבי"ם.

הפשטן הקיצוני והדרשן הקיצוני הגיעו מכיוונים שונים לאותה המסקנה - ונטלו מהפרק את נשמתו.

פרשנות זו נטלה מהפרק את כל הוכחנות שבו, ואת כל המתח שבין הנביא והקב"ה, ובכך נשאר הפרק

נטול חיים. לכן אנחנו לא נלך לא בכיוון הזה ולא בכיוון הזה, אלא נלך בעקבות חז"ל.

ההליכה אל המדבר

ראשית יש להבין למה אליהו הלך למדבר. צודק המלבי"ם שאליהו הלך למדבר לא רק כדי להגן על

חייו, ואין ספק שהליכתו למדבר טומנת בחובה משהו שונה, שהרי לא כתוב שהוא נמלט על נפשו. אלא

שבמקום לומר שהוא הולך להתבודד, צריך לומר דברים שונים. אין ספק שהליכתו למדבר היא הליכה

שנועדה להתכנסות עצמית באמת, אלא שלא במובן הפילוסופי, אלא במובן הרבה יותר פשוט - המובן

האגואיסטי. המדבר הוא מקום התבודדות של מי שרוצה לעזוב את החברה, ולא תמיד המטרות של

עזיבה זו הן נשגבות. לפעמים הדבר נובע מכעס וחרון, וזה מה שיש לייחס לאליהו.

אליהו בוחר את העיר באר שבע בגלל שהיא מסמלת במקרא ובמציאות את גבול היישוב בארץ, שהרי

דרומית לבאר שבע כמעט ואין יישובים. הוא מגיע לקצה גבול המקום המיושב, ומשם הוא נודד דרומה

לתוך המדבר עצמו ואל עצמו, מתוך רצון להתכנס בעצמו. ובצדק מביא המלבי"ם את הפסוק בירמיהו:

" ִמי יִ ְתנֵּנִי ַב ִמ ְד ָּבר ְמלֹון אְֹּר ִחים וְ ֶא ֶע ְז ָּבה ֶאת ַע ִמי וְ ֵּא ְל ָּכה ֵּמ ִא ָּתם" ]ט, א[. אליהו עוזב את עם ישראל

מחמת ייאוש וזעם והולך אל המדבר אל נפשו, ובעצם רוצה להחזיר את המנדט הנבואי שלו.

אליהו רואה שהוא לא מצליח בנבואותו ולכן והא מתבודד. לא כדי להחכים, אלא כדי להחזיר את

התפקיד שקיבל מאת הקב"ה ולהתפטר, או כדי להתווכח עם הקב"ה על הדרך. יש פה מגמה לא רק

כלפי איזבל, אלא לקראת משהו אחר. אליהו הולך לקראת הפגנת אי נכונותו לשאת בנבואה מכאן

והלאה. זה הפשר של רצונו למות. לא הרעב וסכנת הדרך בלבד, אלא הכישלון שהוא ראה בתפקידו

כנביא. זהו ייאוש ממה שמילא עד עתה את התוכן של חייו - תפקידו כנביא בעם ישראל. יש פה קירבה

מסויימת לפירוש המלבי"ם, מלבד הנקודה החיובית שהוא רואה בהתבודדות של אליהו במדבר.

המילה "נפש" היא המילה המנחה של הפרק שחוזרת שבע פעמים, מה שמלמד שנפשו של אליהו

עומדת במרכז הפרק. יש לבחון את המילה המנחה לפי סדר הופעותיה והשתלשלותה, ולכן נמנה את

ההופעות השונות:

.1 פסוק ב' - " ִכי ָּכ ֵּעת ָּמ ָּחר ָּא ִשים ֶאת נַ ְפ ְשָך".

.2 פסוק ב' - " ְכנֶ ֶפש ַא ַחד ֵּמ ֶהם" - שני ההזכרות הראשונות של המילה 'נפש' עוסקות באיום על

נפשו של אליהו.

.3 פסוק ג' - "וַיֵּ ֶלְך ֶאל נַ ְפשֹו" - זה חלק מהאיום על נפשו, וזה הנסיון להגן.

.2 פסוק ד' - "וַיִ ְשַאל ֶאת נַ ְפשֹו ָּלמּות".

.5 פסוק ד' - " ַקח נַ ְפ ִשי ִכי ֹלא טֹוב ָאנֹּ ִכי ֵּמ ֲאבָֹּּתי".

.6 פסוק י' - "וַיְ ַב ְקשּו ֶאת נַ ְפ ִשי ְל ַק ְח ָּתּה".

.7 פסוק י"ד - "וַיְ ַב ְקשּו ֶאת נַ ְפ ִשי ְל ַק ְח ָּתּה".

בפעמיים הראשונות מדובר באיום על נפשו של אליהו. כנגד הפעמיים הללו יש את שתי הפעמים

האחרונות, בהם אליהו מתלונן על עצם האיום. באמצע בין האזכורים הללו, הוא הולך אל נפשו,

ומבקש את נפשו למות. כפי שאמרנו המילה המנחה מעידה על הדבר המרכזי בפרק - ובמקרה שלנו

מדובר בנפשו של אליהו - כלומר הסיפור הזה עוסק באליהו עצמו. אם כן, הפרק הזה מחזיר אותנו

לפרק י"ז, שגם מדובר בסיפורים אישיים על אליהו. בפרק זה בולט הדבר שהסיפור האישי משולב גם

בסיפור הכללי שעוסק באליהו כנביא לעם ישראל. זאת מכיוון שמה שהביא את אליהו להתמודד על

נפשו ולהתעסק בה, הוא פעולתו של אליהו בהר הכרמל. אליהו נמצא לבדו, כתוצאה מפעילותו בעם

ישראל.

את אותה התופעה ראינו בפרק י"ז. תחילת הופעתו של אליהו היא בשבועה לפני אחאב על הבצורת,

ומייד הסיפור עובר לסיפורים אישיים על אליהו, ומשם חוזרים להופעתו של אליהו מחדש בשומרון,

כפתח למעמד הר הכרמל והורדת הגשמים. אותו הדבר בפרק י"ט. אליהו מתחיל בשומרון במחשבה

שהצליח במעשיו, אך מייד אחר כך איזבל מאיימת עליו. כעת הסיפור יורד מהרמה הלאומית לרמה

האישית, שמסומלת במילה "נפש". אך סיומו של הסיפור בהר החורב הוא חזרתו של אליהו אל

פעילותו כנביא, והדבר בא לידי ביטוי בהליכתו לקחת את אלישע כמשרתו.

רצונו של אליהו למות

לכאורה יש פה סתירה. אליהו דואג לנפשו ופועל למען הצלתה מצד אחד, ומצד שני הוא שואל את

נפשו למות. המסגרת של הפרק היא האיום על אליהו והתלונה של אליהו על איום זה, אך הפנים של

הפרק הוא הפוך - רצונו של אליהו למות. על דבר זה יש לעמוד. ובכלל לא ברור מה פשר הייאוש

שתופס את אליהו, ומדוע הוא רוצה למות.

צודק המלבי"ם שאליהו ראה את עצמו כנביא שנכשל, והוא לא יכול לפעול כנביא יותר. הוא יורד

למדבר כדי למסור לקב"ה את את התפטרותו, ובעקבות כך הוא רוצה להתפטר גם מחייו. אך עדיין לא

ברור מנין הייאוש הזה, הרי רק לפני פסוקים אחדים אליהו היה בפסגת הצלחתו! קשה לומר שהייאוש

נובע רק בגלל מעשיה של איזבל, שהרי בתשובתו הכפולה של אליהו, הוא אומר דברים בוטים מאוד

כנגד עם ישראל: " ַקנֹּא ִקנֵּא ִתי ַלה' ֱאֹל ֵּהי ְצ ָּבאֹות ִכי ָּע ְזבּו ְב ִרי ְתָך ְבנֵּי יִ ְשָּר ֵּאל ֶאת ִמ ְז ְבחֹּ ֶתיָך ָּהָּרסּו וְ ֶאת

נְ ִבי ֶאיָך ָּה ְרגּו ֶב ָּחֶרב וָּ ִאּוָּ ֵּתר ֲאנִי ְל ַב ִּדי וַיְ ַב ְקשּו ֶאת נַ ְפ ִשי ְל ַק ְח ָּתּה" ]י[. לא איזבל היא הכתובת לתביעת

אליהו, אלא עם ישראל כולו מואשם בעזיבת ברית ה' ובהריגת הנביאים - והעם הוא זה שמבקש את

נפשו של אליהו. אבל לכאורה דבר זה לא תואם את המציאות. הרי רק תמול שלשום העם נפל על פניו

ואמר שה' הוא האלוקים, ואם כן לא ברורה הטענה של אליהו. ועוד שבמציאות עם ישראל הרג את

נביאי הבעל בחרב, ולא את נביאי ה'. אם כן, לא ברורים דברי הקטרוג של אליהו.

התשובה היא שבכל התנ"ך אנו מוצאים זיהוי בין מעשי המלך והעם. העם נאשם באשמת המלך,

והמלך נאשם באשמת העם. אמנם איזבל מאיימת על חיי אליהו, אך אליהו עושה שיקול נכון, אם כי לא

לגמרי, שלא ייתכן שאחרי ההצלחה הגדולה בהר הכרמל איזבל תמשיך לשלוט במלכות ולאיים על

חייו. אך כנגד צפיה זו, אליהו רואה שאיזבל מרשה לעצמה לאיים על חייו בגלוי ובחוצפה.

אותו עם שרק אתמול עמדו רגליו על הר הכרמל וחדל מלפסוח על שתי הסעיפים - ממשיך לתת

לאיזבל לשלוט בו ביד קשה והוציא להורג את נביאי ה'. יכול להיות שהדבר לא נובע מתוך בחירה רעה

אלא בגלל רפיון הרצון - אך למעשה העם לא נקי. אילו העם היה עומד על קריאתו שה' הוא האלוקים,

הוא היה צריך לצור על ארמון אחאב ולדרוש את הסגרת איזבל. אך במקום זאת כל אחד חזר לביתו

ואיזבל ממשיכה להשתולל כמו שעשתה לפני מעמד הר הכרמל. היא תביא נביאי בעל חדשים מצידון,

ותמשיך לרדוף את נביאי ה' ולהכרית אותם - ואין פוצה פה ומצפצף.

מבחינת אליהו פירושו של דבר הוא שהעם חזר לסורו, ואין ערך למה שהיה בהר הכרמל, אלא הכל

חוזר לקדמותו. לכן העם הוא זה שמואשם בהריגת הנביאים. אמנם איזבל עושה זאת בפועל, אך העם

מסכים לכך. הנביאים שרוצים לשרוד צריכים להתחבא במערה - והעם אחראי למצב הזה. אליהו מבין

שאם איזבל יכולה לאיים כך על חייו, העם אחראי לכך. העם אשם בכל מעשיה של איזבל, כי עם

שנאמן לאלוקיו לא ייתן לאיזבל להמשיך בדרכה.

יש בדעה זו מידה מסויימת של צדק, כיוון שהמלך צריך מידה מסויימת של אישור מהעם. אך זו הפרזה

להאשים את העם במעשי איזבל, וזו הפרזה שאיתה חי אליהו. אליהו ציפה שהר הכרמל יהיה פתח

להמפכה כוללת בעם ישראל, ושהכל ישתנה מאותו הרגע. האכזבה המרה נכונה לו למחרת, כאשר

הוא רואה שאיזבל עדיין שולטת וחייו עדיין בסכנה. דווקא בגלל השיא שהיה בהר הכרמל, אליהו

מתייאש.

אולי מבחינה אובייקטיבית ניתן היה לומר לאליהו שהדברים לוקחים זמן, ויש משמעות גדולה להישגים

בהר הכרמל. אך למרות ההישגים הללו, העם טרם מוכשר להילחם במלכה, אלא דבר זה ייקח כמה

שנים של השתדלות מתמדת. אבל אליהו לא יטה אוזן למוסר כזה. הוא רוצה להשיג הישגים חדים,

חריפים ומיידיים.

תחילת דרכו של אליהו הייתה בעצירה מוחלטת של הגשמים למשך שנים, ורק אחרי שעבר ריכוך

אליהו הסכים להוריד גשם. אך גם את זה הוא עושה רק לאחר מאמץ דרמטי ומוצלח בהר הכרמל.

כעת נדמה לאליהו שדרכו הוכתרה בהצלחה, עקב תגובת העם. אבל אנחנו רואים מהתנ"ך שלניסים

הגדולים יש השפעה לשעתם בלבד. העם שעמדו רגליו בהר חורב, עשה זמן מועט אחר כך את העגל.

דברים חיצוניים, גם אם הם התגלות אלוקית - כוחם הוא לשעתם בלבד. הזמן עובר, הרושם מתפוגג,

וההשפעה הפסיכולוגית נעלמת. רק מה שאדם בונה מתוכו בהתמדה ובעקשנות נשאר לאורך זמן.

אפילו הקב"ה לא יכול לשנות את הטבע האנושי, ומה שנכפה על עם ישראל לא יכול לשרוד לטווח

ארוך. אך אליהו רוצה הישגים גדולים ומיידיים בניסים ואש שיורדת מהשמיים. אך זה לא עוזר פעם,

וזה לא עוזר גם היום.

אליהו נופל לייאוש כיוון שדרכו לא מצליחה. הבצורת לא הביאה את מטרתה, וכך גם האש מהשמיים.

אם כן, אליהו ניצב לפני שוקת שבורה, והוא לא יודע כיצד להחזיר את העם בתשובה. הוא לא מוכן

לפעול בסתר כמו עובדיהו, כיוון שדרך זו לא מתאימה לדמות שלו. מתוך כך הוא נופל לייאוש ורואה

שאין לו מה לעשות יותר עם העם הזה. יותר משהוא רוצה להתפטר, הוא רוצה לפטר את העם. העם

הזה אבוד, ואין מה לעשות איתו יותר. מתוך כך הוא יורד אל המדבר כדי להתנתק מעם ישראל, ובכך

הוא אומר שהוא הולך אל נפשו שלו. מתוך כך אין טעם לחייו, והוא מבקש את נפשו למות.

עכשיו נבין למה הקב"ה מסרב לקבל את ההתפטרות של אליהו. הקב"ה תובע מהנביא תביעה נבואית

למלא את תפקידו, והנביא שכובש את נבואתו חייב מיתה בידי שמים. הנבואה היא לא רק פריווילגיה,

אלא היא חובה שהקב"ה מטיל על האדם. מי שלא הצליח לא יכול לפרוש, אלא הקב"ה תובע מהנביא

לנבא. הנבואה היא בגדר חובה על האדם, והוא לא יכול לעזוב אותה. ודאי שהוא יכול לבקש לעזוב את

התפקיד, אך הקב"ה לאו דווקא ייענה לבקשה זו. בכל מקרה נביא לא רשאי לכבוש את נבואתו, כי בכך

הוא הופך להיות עבריין. אליהו הולך למדבר להתפטר מרוב ייאושו, והקב"ה מנסה להניא אותו

מההתפטרות על ידי זה שהוא מוליך אותו להר חורב.

אליהו ומשה בהר חורב

כעת יש להבין מה לאליהו בהר חורב. ראשית נציין שההשוואה של אליהו למשה בולטת מאוד בפרק

זה:

.1 שניהם עברו ארבעים יום וארבעים לילה של אי אכילה ושתיה. אמנם אצל משה הדבר היה

בהר חורב עצמו, ואצל אליהו בדרך להר חורב.

.2 הפרשנים מעירים בצדק שהמערה, שיש לפניה 'ה' הידיעה בפסוק ט', היא נקרת הצור בה

היה משה. ובאמת אנקלוס מתרגם שם 'מערה' ]שמות לג, כב[.

.3 בנקרת הצור נאמר למשה שה' יעביר כל טובו על פניו "וַיֲַעבֹּר ה' ַעל ָּפנָּיו" ]שם לד, ו[, וגם פה

נאמר שה' עובר "וְ ִהנֵּה ה' עֵֹּּבר" ]יא[.

.2 ה' אמר למשה " ִכי ֹלא יִ ְרַאנִי ָּהָאָּדם וָּ ָּחי" ]שמות לג, כ[, ועל אליהו נאמר שהסתיר פניו "וַיָּ ֶלט ָּפנָּיו

ְב ַאַּד ְרתֹו" ]יג[.

.5 בשני המקומות ישנו מתח בהתגלות. אצל משה נאמר: "וְָּר ִאי ָּת ֶאת ֲאחָֹּּרי ּו ָּפנַי ֹלא יֵָּּראּו" ]שמות

לג, כג[, וגם אצל אליהו המתח הזה קיים - ההתגלות היא בקול דממה דקה ולא ברעש.

כבר חז"ל תמהו על ההשוואה, ופתרו אותה בכך שההשוואה העיקרית היא למשה בנקרת הצור אחרי

חטא העגל. רגליו של אליהו הוליכו אותו למדבר כדי להתבודד ולעזוב את עמו, אך הקב"ה הופך את

מסעו להר חורב. בכך הקב"ה הופך את המסע הזה מבחינה מהותית ב181- מעלות, למרות שמבחינה

גיאוגרפית אליהו ממשיך במסעו המקורי. המסע אל המדבר ואל ההתבודדות, הופך להיות מסע

בעקבות משה בהר חורב.

הר החורב הוא המקום שבו כל עם ישראל אמר יחדיו נעשה ונשמע, והוא המקום שמסמל את הברית

בין ה' לישראל, ומלכד את ישראל סביבו. אליהו מולך בעקבות משה אדון הנביאים, ובכך רומזים לו לא

להתבודד ולעזוב את עם ישראל, אלא ללכת בעקבות משה ועם ישראל חזרה אל מקום נתינת התורה.

משה עלה להר סיני והתפלל עבור העם גם אחרי חטא העגל, והוא לא התייאש מהעם ורצה להחזיר

את המנדט. משה גם שאל את נפשו למות - אבל בשביל עם ישראל. בהליכה לחורב רוצה הקב"ה

ללמד את אליהו שיש למסור את נפשו למען עם ישראל, ולא נגדם. משה סינגר על העם בהר חורב

לאחר שעברו על הברית, ואילו אליהו הולך כדי להתבודד. בגלל הניגוד הזה, הקב"ה מוליך את אליהו

לשם כדי לגעור בו. וכדברי חז"ל ]אליהו זוטא ח[:

אלא שעמד ודחפו למקום שביקשו אבותיו רחמים על בניו, שנאמר וישכב ויישן תחת

רותם אחד וגו' ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא, אמר לו הקדוש ברוך הוא

לאליהו, מה לך פה אליהו, היה לו שיאמר לפניו, רבונו של עולם, בניך הם, בני בחוניך הם,

בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולם, ולא עשה כן, אלא אמר לפניו, קנוא

קנאתי לה' אלהי צבאות.

מה לך פה אליהו

כעת נדון בשאלה ששואל הקב"ה את אליהו. כאשר הקב"ה שואל את אליהו מה לו בהר חורב,

הפרשנים הפשטנים אומרים שכמו הרבה שאלות ששואל ה', המטרה היא להיכנס עימו בדברים.

לדוגמה כאשר ה' שואל את אדם הראשון ' ַאיֶ ָּכה' ]בראשית ג, ט[, וגם אצל קין: " ֵּאי ֶה ֶבל ָא ִחיָך" ]שם ד,

ט[, וכן בעוד מקומות, הפשטנים מפרשים שהמטרה היא לפתוח בשיחה.

אך בכל המקומות הללו התשובה הזו לא מספקת. הקב"ה לא סתם עושה את עצמו כאילו איינו יודע.

אלא בכל מקום שהקב"ה שואל את האדם שאלה אינפורמטיבית, ישנה כוונה נסתרת מאחורי השאלה.

כאשר הוא שואל את האדם "איכה" הוא לא רק רוצה לפתוח בדברים, אלא הוא שואל את האדם מה

יש לו לומר על מעשיו. וכן כאשר הקב"ה שואל את קין איפה הבל, המטרה היא לראות מה יש לקין

לומר על הרצח שביצע. כאשר ה' שואל את בלעם מי האנשים הללו איתו, הוא רוצה לקבל הסבר

מבלעם על המעשים שלו. כיוצא בזה דברי ה' פה, הקב"ה רוצה לדעת מה יש לאליהו לומר להגנתו.

שאלת הקב"ה היא לעולם באה עם אצבע מאשימה.

כעת יש להבין מה הגערה הנסתרת לאליהו. המלבי"ם אומר לשיטתו שיש פה גערה לאליהו שהוא

צריך להיות עם העם, ולא להתנבא לעצמו. אך אנו אמרנו שהר חורב מסמן את הברית ואת משה רבנו

שמתפלל לטובת העם. אם כן שאלת הקב"ה היא - 'האם הבנת מה אתה עושה פה, ולמה הבאתי

אותך לפה?'. אם ה' היה שואל אותו בבאר שבע היה צודק המלבי"ם, אבל פה השאלה היא דווקא על

הר חורב. והרי אליהו לא הלך בעצמו להר חורב, אלא המלאך הוליך אותו לשם. אם כן לכאורה שאלת

ה' היא תמוהה, שהרי הוא עצמו הוליך את אליהו! לכן יש להבין שהשאלה היא בעצם האם אליהו הבין

את הלקח של הר חורב.

כעת נעמוד על תשובתו של אליהו " ַקנֹּא ִקנֵּא ִתי" ]י[ - אליהו לא למד והוא לא רוצה להבין. לכן צריך

לחזור ולהסביר לנביא את הדברים בצורה יותר ברורה - ודבר זה נעשה באמצעות ההתגלות הבאה

אל הנביא, כאשר הרוח והאש מקדימים את ההתגלות האלוקית. בשיעור הבא נברר איך הדברים הללו

מלמדים את הנביא את מה שהוא לא למד בשאלה הראשונה של הקב"ה.

ה' מוכיח את אליהו בהר סיני

וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ ׀ הָֽאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָֽאֱ-לֹהִ֖ים חֹרֵֽב׃
(מלכים א יט ח)

הקשה ר' יצחק עראמה(עקידת יצחק שער פ"ג) מדוע הטריח הקב"ה את אליהו עד הר חורב? הרי המחזה שהראה לו לכאורה איננו תלוי מקום, והיה יכול להתגלות אליו בארץ ישראל. וכתב לתרץ שה' הוביל את אליהו הנביא דווקא אל הר סיני כדי להוכיח אותו. אליהו הנביא(פנחס) היה גם כהן וגם נביא, ולא ראוי לאחד כמוהו להתנהג באלימות, אלא נדרש ממנו להוכיח את העם בנועם. לכן גם מגיע לו הלימוד "לא ברוח ה' לא באש ה' לא באש ה'", שהיה עליו להוכיח בדממה ולא בכעס. ולכן הביא ה' את אליהו להר סיני, מקומו של רבו, משה. כי כאשר התנהגו דור המדבר שלא כהוגן, משה לא הוכיחם באלימות.

https://xn--febl3a.co.il/929/306/1106