הקרבה 13/6/14
שממה, החושך עוטף,
הוא עומד לבדו וחושב על השנים שחלפו,
בתוך הימים הוא נותר לבד.
אנשים התרחקו, מעיניהם לא נפלה דמעה,
רק מבט ציני וקודר.
עיניו מושפלות, נשימותיו נחנקות,
מקולו יבבות ומתחיל לבכות.
קולות בכיו שככו ושוב שממה.
הוא נזכר באותם אנשים אשר הפנו גבם,
איך בקולו ביקש: "אל תעזבוני".
שקט נשבר ובכיו נשמע שוב,
אך הפעם בדמעות אין קץ......
בלילה שנתו נודדת,
קטעי זכרונותיו מציפים, פנים ושמות,
איך צחוקו תמיד נגדע ומתחלף בקול בכי.....
הוא ישאל: איך אמשיך לחיות ואני מנודה?
ואני שונה, אולי מוזר.
כל יום חש כאב ותש מבכי....
איך אפשר להספיד אותי, להתמיד...למה?....
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
|