יום כיפור-סיפור קצר מספר 4-/18/6/11 מתוך מגירת הזיכרונות
כבר שלושים ושבע שנים, פעם אחת מדי שנה, חוזר מנחם למקום. לאותו מקום בו הוא מתרוקן, אל אותם זיכרונות חשוכים. הוא נושק לבני משפחתו, וחוזר לשם, שם הוא צם ומתאבל כל שנה מחדש, שם הוא שב וניזכר, שב וכואב את הנורא מכל.
מנחם צועד ברגל את שלושת הקילומטרים מביתו לחורשת הדקל האבודה. ערוצי הנחלים המדבריים מפתלים שלוחות בין השכונות. ולמנחם תחושת שחרור עת הוא בוחר לו קו אווירי מקצר. פוסע בין השיחים האפורים חדי העלה בהנאה רבה. בהליכתו זו מוציא מנחם את מחשבותיו למרעה.
ביום כיפור הזה, הוא עושה את הדרך בעיתוי שונה – בשעות אחר הצהריים. מנחם חושב על אביו האהוב שנפטר לפני שנים רבות. על סיפורי " החדר " שלו. איך נילקח כמו כל בני השלוש מקפלי שמלת אימם החמימה אל הקור בחדרו של המלמד. שם התוודע אל זווית שונה של החיים, דרך סרגלו המכאיבה של המלמד.
מנחם מעביר בראשו את תמונת בית הכנסת "בראשי" בשכונת זיכרון יוסף. את אותם שבתות וחגים בהם היו מתכנסים כל באי השכונה לתפילה אחת גדולה, ואת אותו יום כיפור נורא שבו נילקח אביו לקרב, אותו אבא שלמד על החיים דרך סרגלו של המלמד, ואותו אבא שסרגל חייו נגדע בדיוק שבועיים לאחר פרוץ המלחמה.
ובאותה חורשת הדקל מתאחד מנחם עם זיכרונותיו. עם אותם דמויות שהקיפו אותו בילדותו. השהייה במקום משרה עליו תחושת שלווה, אותו מקום לשם היה מגיע עם אביו בכל יום כיפור, ושומע את סיפורי ילדותו של אביו. מנחם ניזכר באותו יום כיפור, בתפאורת היכל התפילה, בקירות עטויי ההילה של בית הכנסת, בספסלי המתפללים עטופי הטליתות, והלחנים המוכרים מדורי דורות. שלוות יום כיפור 1973 המטעה- לפני הנורא מכל, עת יד אביו עזבה אותו לעולמים, והוא עודו ילד קטן בין התמימים. שם ילדותו נעצרה לעולמים.
באותו יום כיפור של שנת 1973, גם אני נכחתי באותו בית כנסת. גם אני ראיתי את דמעותיו של מנחם חברי לכיתה כאשר אביו עזב אותו ועלה לג'יפ אשר לקח אותו רחוק למלחמה. גם אני בכיתי ביחד עם מנחם את מותו של אביו משה ז"ל אשר נפל חלל באותה מלחמה.
תחושת השכול שאפפה כל חלקה טובה באותה תקופה, ואני בסך הכל ילד בן שבע החווה את רגעיהם הקשים של אנשי השכונה בקבלם את הבשורה הרעה מכל.
מנחם עדיין חוזר בכל שנה עגולה אל חלקת זיכרונותיו הברוכים מאביו, ואני בנפשי ובליבי נמצא שם אתו.
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
|