תקציר

"דרכו של האדם ועתידו הם תוצאת מעשיהם של הוריו
אם יקבלו אותו כפי שהוא, או יטילוהו אל שונאיו"

סיפורו של אביתר לוי אשר נולד למשפחה חרדית ויצא בשאלה בעל כורחו.
אביתר גדל והתחנך בבית חרדי בשכונת מאה שערים בירושלים.
אביתר נולד בשנת תשמ"ח לזוג הורים אשר ידע מבעוד מועד את המגבלות הגופניות, הנפשיות והרגשיות בהם יעמוד בנם אם יחליטו להביאו לעולם.
אביתר נפל קורבן להתעללותו האכזרית של דודו עמנואל, ולצד אוזלת ידם של הוריו לסייע לו ולהצילו מחמת המזג של הדוד.
שני ההורים גם פחדו שסודו של בנם יתגלה על ידי הדוד דוד, אשר נשבע להתנקם באחיו וברעייתו ובבנם אביתר והכל על רקע ירושה אשר חולקה בדרך מסוימת.
בגיל שבע עשרה וחצי אביתר בורח מביתו ויוצא בשאלה. הוא מקבל את התמיכה המלאה של דודתו מרים, עובר לתל אביב, משתלב בחיים הצבעוניים ואף הופך לסלבריטאי מן השורה.
מנגד עומדים בפניו נדריו הרבים והבטחתו לעצמו לחזור למוטב ולחזור בתשובה מלאה כאשר יגיע שוב הזמן לכך.
בגיל עשרים ושלוש מתגלה בגופו של אביתר מחלת הסרטן, בדיוק בזמן שהוא מתחיל בתהליך החזרה בתשובה.
אביתר מצליח לקיים את נדריו, לחזור בתשובה שלמה ולשוב אל ביתו, אך האם בטוב יקבלוהו הוריו?

חייו המטלטלים של אביתר סיבתם מובנת בנבירה בתוך תת המודע ורמזים הטמונים בשורשיו.
תוצאה של מעשיהם של הוריו בגלגול זה או אחר, ורמזים אשר נשלחו ע"י אנשי בשורה ולא זכו להתייחסות נאותה.
חייו של אביתר תלויים תמיד בהוריו, אם יקבלו אותו כפי שהוא או שיסתייגו.

נדרים / פרק 1 הבריחה

משה לוי היה מתעורר בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאת התרנגול ויוצא לתפילת הבוקר בבית הכנסת בקצה המוצלל של רחוב הפחים הגדול. "זאת הפעם החמישית כבר!" הוא שאג ממושבו בבית הכנסת. "אם לא יתקנו כאן את הספסלים, אני אאלץ לסגור את בית הכנסת לאלתר". משה כעס, שוב פעם כעס, תמיד כעס. "כבר חודשים," הוא אמר: "אתם באי בית הכנסת הקבועים, לו רק היה אכפת לכם הייתם טורחים לטפחו ולגרום לו להראות מכובד יותר". "אני נראה לכם טיפש?" סינן משה לוי. "אני יודע בדיוק מה יקרה אם אשחרר את עצמי מהנטל הזה ".
משה לוי היה אדם חמום מוח, ואיך חמום מוח? כזה שמאד מפחדים להוציא מילה מיותרת מהפה שמא יתנפל. כמו שקרה כאשר גברת שמידט שאלה בתום את משה לוי אם אשתו בהריון? "התביישי לך " צרח משה על המסכנה אשר נסה לנפשה בבהלה גדולה.
בפחד מפניו ומתגובותיו ומיראת כבוד, היו המתפללים בבית הכנסת מורידים את ראשם כאשר משה היה פונה אליהם.
משה לוי היה אחיו של דויד לוי שמש בית הכנסת. אבל עברו שנים רבות מאז דברו בניהם. למעשה, דוד האח נהג להעמיד פנים כאילו בכלל אין לו אח, כי האח משה ואשתו רבקה היו האנשים "הכי לא נחמדים בעולם", לטעמו של דויד. הם שהיו גרים בשכנות טובה עם דוד ומשפחתו במשך שנים, הפכו את הקערה על רקע של ריב מכוער בנושא ירושה. משה הגדול מבין חמשת האחים למשפחת לוי, היה משוכנע שהנתח הגדול של הירושה שהשאיר אביו מגיע לו. בעוד שעל אחיו האחרים ובמיוחד על דויד לא חשב כלל. וכשנולד בנו הראשון (אינו הבכור) של משה אביתר, דוד ורעייתו לא הוזמנו לברית, מה שהעמיק את הקרע המשפחתי.
משה לוי הטיל מורא על כולם, על משפחתו וגם על חבריו.
כשמשה לוי התעורר באותו בוקר של יום ראשון, לא היה רמז כי הנורא מכל עבורו עומד להתרחש. שדבר שלא העלה בכלל בדעתו עומד להתרחש בביתו ובמשפחתו. כראש משפחה חרדית מאד בשכונת מאה שערים, מבחינתו אותו יום ראשון היה היום הכי רע שיכול להיות.
כשנולד בנם הראשון של משה ורבקה, (אינו הבכור, לרבקה הייתה הפלה ) השמחה הייתה כל כך גדולה ובמיוחד בשעת ברית המילה. זה היה שבע עשרה שנים לפני ומאז נולדו להם עוד חמישה בנים ובת אחת. ובטח שאז לא שיער משה ולא חזה את שעתיד להיות ושבנו הגדול בהגיעו לגיל שבע עשרה יטיל אות קלון עליו ועל עקרונותיו.
בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ראשון נטל אביתר את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של האם רבקה וניסה לנשק גם את האב משה. אבל לא הצליח, מפני שמשה היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "ממזר," הוא זרק לכיוונו של אביתר.
רק בקרן הרחוב הבין אביתר שאיבד את משפחתו. התספורת הקצוצה שעל ראשו המגלה שיער שחור וצפוף ומבליטה את פניו המדהימות, החליפה את הפאות הארוכות. ומכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו החליפו את הבגדים המסורתיים הקבועים.
קצת בהלם מצעדיו האחרונים, אביתר הישיר מבטו קדימה והבין שעתה חייו עומדים להשתנות מהקצה לקצה וגם אם דמיין בעבר איך יראו חייו בעתיד, עתה משביצע את התהליך הדברים נראים לו יותר ממשיים.
שלם עם עצמו ולא מהסס עלה אביתר על רכבו של חברו שניר אשר הסיע אותו אל הכרך, ואל החיים הצבעוניים של תל אביב.

נדרים / פרק 2- בוקר יום ראשון

משה לא עיכל את מה שראו עיניו-ומיד הוא הסב את ראשו להביט שנית. ובטרם יצא אביתר מפתח ביתו עוד הספיק משה למלמל מספר קללות ביידיש ולהעיף עוד מספר צלחות וכוסות.
עד לאותו יום ראשון שרבי של אוגוסט אלפיים וחמש משה לוי כמעט ולא נראה בביתו, כאמור היה יוצא משה לוי את ביתו כבר בחמש לפנות בוקר לתפילת שחרית, משם היה ממשיך לישיבת "מיר", שם היה שוהה בכל שעות היום והלילה ועד שעה אחר חצות אז היה חוזר הביתה לישון. ובאותו יום ראשון בו החליט בנו הראשון לעזוב את חיי הדת ולצאת בשאלה, הרהר משה לוי בינו לבין עצמו בשעת לילה מאוחרת: "מה עלה על דעתו של בני?", סינן משה לעצמו, "זו בטח הייתה מן טעות אופטית". משה מצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מן הישיבה לכיוון ביתו בשעת חצות לבוקר יום שני בשבוע, התהלך משה סהרורי ובמחשבתו ראה בגדים מוזרים-בגדי החילוניים. אצבעותיו תופפו בעצבנות על בטנו, ומבטו נפל על שני צעירים שהלכו לתומם במדרכה ממול. הוא ראה איך הם מתלחשים בניהם בהתרגשות ואיך הם נוגעים אחד בשנייה בלהט רב. משה נזעם כשהבחין בלבושה הדל של הנערה ובידו המגששת של הבחור דרך כל פרצה בבגד הנערה. משה רצה לגשת אליהם, אולי לצעוק, אולי לקלל ואולי רק לומר או להסביר במילים פשוטות שלדעתו אין גישתם מכובדת. משה פתח את דלת ביתו בדיוק בחצות וחצי, כשמחשבותיו נתונות בראשו כמקדחה.
משה לא הצליח להירדם, ותוך שהוא עסוק בעצמו ובמחשבותיו שכח בכלל את אשתו וילדיו. כל כך טרוד היה בבנו הגדול, ואיך יקבלו בני המשפחה המורחבת ואנשי העדה את בחירתו ודרכו החדשה של אביתר. משה הרגיש איך צוחקים עליו בחברה החרדית ואף מנדים אותו. משה לא מצא מרגוע לנפשו ואפילו לא חשב לרגע לפנות לאשתו על מנת לברר איך היא מרגישה עם הנושא? או שאולי היא תומכת באביתר, ואולי הדבר הזה כבר מתבשל בבית תקופה והוא לא ידע על כך?. לא היה גבול להתמרמרותו של משה, מאדם כועס מטבעו הוא הפך לאדם יותר כועס. גם משפחתו וגם חבריו לבית הכנסת הרגישו את נחת מזגו הגועש וגועש ומסרב בכל תוקף להירגע. הימים לא הטיבו עם משה האב ולא עם רבקה האם ולא עם אחיו ואחותו של אביתר, עת הוא נעלם לימים ואולי חודשים.
רבקה לוי מעולם לא זכתה ליחס הוגן מבעלה וממשפחתו, מעולם לא זכתה בנקודות זוהר גם כאשר הייתה רעייה ואם למופת. כל שעליה לעשות עשתה באהבה ובמסירות, תמיד כיבדה את המטאטא והסחבה, מבחינתה מטלות הבית היו לחשי קסם ואגדה. מעולם לא לבשה גלימת היעלמות תמיד נכחה היכן שהיו זקוקים לה ילדיה ובעלה. היא הכירה רק את חייה הצנועים שלא זיהתה בהם אומללות. חמשת אחיו של משה בעלה היו רודים ומשפיטים אותה, היו משדלים אותה לעשות דיאטה, "את שמנה ודוחה", אמרו לה. "את מפונקת ומגודלת". רבקה הייתה שומעת ומפנימה.
רבקה התחתנה בגיל שמונה עשרה בלבד למשה לוי שהיה גדול ממנה בשנה אחת בלבד. רבקה לבית פרנקל נולדה בפולין ועלתה לארץ עם הוריה ושתי אחיותיה בעודה בת תשע. משפחת פרנקל קבעו את מגוריהם בשכונת גאולה בירושלים הסמוכה לשכונת מאה שערים שם התגוררו משפחת לוי משפחתה של בעלה משה לוי.
ביתם של משפחת פרנקל היה בן שני חדרים קטנים מאד, מטבחון ושירותים משותפים לשכנים נוספים. לרבקה הוקצתה פינה קטנה עם מזרון בחדרון עם שתי אחיותיה הקטנות, מרים וחנה. הוריה של רבקה יהושע ודבורה, לא הצליחו למצוא עבודה קבועה בירושלים, וחיו על פי תרומות שהונהגו בקרב העדה החרדית.
משפחת לוי הייתה ידועה ומקובלת בחברה החרדית כולה, משה האב היה רב בית הכנסת, "אור התורה", אשר היה ממוקם בלב שכונת מאה שערים, משה גם לקח על עצמו את האחריות לטיפוח ושיפוץ בית הכנסת בשעות הצורך, ואף על פי שמינה לעצמו עוזרים מתוך המתפללים, הוא לא היה מרוצה מאופן תפקודם ולא פעם גער בהם על חוסר זה או אחר, ולכן החליט לקחת את המלאכה לידיו בלבד.
ומאותו בוקר של יום ראשון, לא חזרו חייהם של משפחת לוי למסלולם וכל יום שעובר גורם למשה ולרבקה להתרחק אחד מהשנייה ולשקוע כל אחד במחשבותיו.

נדרים / פרק 3 - יציאה בשאלה

"אני מצטער," משה גער, בזמן שהישיש מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שמשה הבחין כי הישיש עוטה מעיל שהיה זהה למעילו של בנו אביתר. "מי נתן לך את המעיל הזה?" שאל משה לוי את הישיש. "מצאתי את המעיל הזה בתוך שקית גדולה בצד הרחוב, ביחד עם בגדים וחפצים נוספים." "אתה יכול להראות לי את תכולת השקית שמצאת?" אמר משה. כן בהחלט אני יכול, תבוא איתי עכשיו ואני אראה לך את פנים השקית. משה הושיט את ידו אל הישיש ועזר לו להתייצב, ומכאן פסעו שניהם לכל אורכו של הרחוב עד הגעתם לפינת רחוב צדדית שם על המדרכה אותו ישיש קבע את משכנו. על המדרכה הייתה מונחת אותה שקית גדולה שמשה לוי הכיר היטב. אותה שקית שבנו אביתר היה לוקח בכל תחילת שבוע עת יצא את דרכו לישיבת "התקווה" בבני ברק שם למד ארבע שנים והיה מגיע הביתה לחופשה רק בסופי השבוע. על גב השקית היה רקום שמו של אביתר לוי באותיות גדולות. הישיש פתח את השקית הגדולה ומשה לוי ראה כי אביתר השאיר בשקית את כל תכולתה המקורית שכללה את בגדיו, את הסידור והתפילין ועוד חפצים להם היה זקוק בשעת שהותו בישיבה בבני ברק. ואז משה לוי הבין למעשה שהחלטתו של בנו אביתר היא סופית, ואביתר מצא את עצמו מחוץ לחיי הדת וחי חילוניות גמורה.
חלפו שבועיים מיום נטישתו של אביתר, ורבקה האם לא פסקה מלבכות מגעגועיה לבנה. יותר הטרידה אותה המחשבה שהיא עצמה מסוגלת למחול לאביתר על דרכו החדשה, ואולי למחול באופן חלקי. אך ידעה כי עליה להיצמד לדעותיו של בעלה ולא לסור מהן ואילו לא לשנייה. מה רב העצב בליבה של רבקה והימים והשבועות חולפים בעף, ואין סימן ולא אחד מבנה אביתר החי בניכר ובטח כבר גמע כל חלקה טובה מן החילוניות. המחשבות שגעו אותה, היא דמינה איך אביתר מדרדר עצמו לאלכוהול ואולי לסמים. היא חשבה על הרע מכל שהרי תמיד מבחינתה ראתה את החילוניים כחסרי תרבות ודרך ארץ. גם שאר בניה וביתה לקחו את דעותיו של משה האב, ומתמלאים כעס על אביתר ובכל יום שעובר הם כועסים יותר. והיא רבקה האם עדיין יש לה פינה חמה עבור אביתר למרות בגידתו, אינה מסוגלת לנדות אותו לגמרי ומחכה כל יום בחלון לשובו. ואף מרימה את עיניה לשמיים ומתפללת ובוכה לשלומו. לא יודעת רגע שקט ומנוח מאז לכתו של אביתר. גם חברותיה הפנו לה את גבן ומסרבות לשוחח עמה. ולפתע ביום בהיר אחד החליטה רבקה כי היא עוזבת את בעלה משה ואת ילדיה ונוסעת אל אחותה מרים שגרה בצפת. רבקה חשבה רבות לפני שקבלה את החלטתה לעזוב היא גם חשבה על ההשלכות של מעשה זה והיה לה גם קשה מאד להחליט. אך ידעה שמרים אחותה שהפכה חילונית לגמרי לאחר שהתחתנה תהיה בשבילה עוגן בזמנים אלו ואף ימצאו חן בעיניה מעשיו של אביתר שגם הוא הולך בדרכה. אך רבקה ידעה כי משה יתקומם נגדה וייצא לחפש אותה ביחד עם אחיו שממילא לא אהבו אותה ותמיד צחקו ולעגו לה וגם ידעה שסף האלימות של משה בעלה ירקיע והיא ואף אחותה יהיו תחת ידו הכבדה. וגם ידעה ששאר בניה ובתה לא ירצו לראות אותה יותר. ובכל זאת ארזה מזוודה קטנה ונסעה לצפת.
שלושים ואחת יום חלפו מאז שאביתר לוי עזב את ביתו לטובת הכרך. ונדמה שירושלים המוזהבת הפכה לאיי חורבות ומה שנתברך לה מלמעלה נותר כמדבר השחון. הכל נראה אפל בעיניו של משה לוי ומשפחתו גם כשעתה אשתו עזבה את ביתה על מנת לחפש את בנה. ירושלים לא מחייכת כבר תקופה למשפחת לוי. ירושלים הקדושה, ירושלים של מעלה. ירושלים אינה עונה....

נדרים / פרק 4 -מרים

מרים חנה ורבקה שלוש אחיות לבית פרנקל, רבקה האחות הבכורה וחנה בת הזקונים. מרים האחות האמצעית תמיד הייתה השובבה מבין כולן, הלא ממושמעת וממרידה. לפעמים הייתה מרים בורחת מביתה על מנת ללכת רגלית עד מרכז ירושלים ושם להיפגש עם חברים מעולם החילוניות, כמובן זה קרה בשנות העשרה המופרעות של הנערה המתמרדת. אך יותר מכל בלט יותר הריחוק בין מרים ורבקה, רבקה החרדית האדוקה ומרים האפיקורסית הגלויה פתחו חזית האחת נגד השנייה מהלך אשר נמשך עד עצם היום הזה. לעומתן חנה בת הזקונים הייתה נחבאת לכלים, סגורה ובקושי פותחת פיה לדבר.
כשנולד אביתר מרים כלל לא הוזמנה לברית המילה, ולמעשה לא הכירה את האחיין הגדול שלה עד שזה ברח בפעם הראשונה מביתו בגיל שלוש עשרה והשתכן בביתה של הדודה "הגויה", זו שהושמצה כמעט בכל יום והתגוררה בשכונת רוממה בירושלים. בדיוק באותה תקופה נישאה מרים לבחיר ליבה נישואין שהחזיקו מעמד בדיוק חצי שנה.
לימים אביתר נהג באופן קבוע לברוח מביתו אל ביתה של הדודה "הסוררת" וזאת בחפץ לב הייתה נותנת לו פינה חמה, ואף דרור ליצריו ( יצרים חילוניים ) בזמן הגיעו לשנות העשרה המתקדמות. כן כזו היא הדודה המיוחדת מרים.
לימים נותק הקשר לחלוטין בין רבקה ומרים, הקרע העמיק והשנאה גדלה. רבקה ידעה כי בנה אביתר מצא מקלט לא אחת בביתה של אחותה מרים לכן מייד העלתה בדעתה כי אביתר מצא מקלט שוב אצל מרים.
רבקה עלתה על האוטובוס לחיפה משם לקחה אוטובוס לצפת.
שלוש נקישות קצרות על הדלת ובפתח הבית נעמדה מרים, חמש שנים חלפו מאז ששתי האחיות התראו בפעם האחרונה. "או שלום....האם עיניי רואות נכון???", נעזרה מרים בציניות שתמיד אפיינה אותה. מרים פרנקל או הראל נכון לעכשיו, אישה בסוף שנות השלושים לחייה וצעירה מרבקה בשנה אחת בלבד. "שלום מרים...מה שלומך?", שאלה רבקה בהיסוס בעודה עומדת בכניסה. "אני בסדר ומה אתך", השיבה לה מרים באדישות. "אני מבינה שאת מבקשת להיכנס לביתי, אז ברוכה הבאה כמובן". מרים הובילה את רבקה דרך מסדרון צר שהיה עמוס על קירותיו משני הכיוונים בצילומים ממוסגרים מנופיה המדהימים של צפת. בקרירות רבה הזמינה מרים את רבקה לשבת בחדר שאמור לתפקד כסלון אך יותר הוא נראה כחדר שעבר התעללות. "תרצי לשתות משהו", המשיכה מרים באותה קרירות אופיינית. "אני לא אתנגד", השיבה לה רבקה בפנים מבוישות. מרים ניגשה למטבח ואז חזרה עם מגש בידיה ועליו קנקן עם תה ולימון, עוגיות ושני ספלים. מרים מזגה באיטיות את התה לשני הספלים ובפנים חתומות הגישה ספל אחד לרבקה, "בבקשה, זה מה שיש לי להציע כרגע". רבקה הבינה מתגובותיה של מרים אחותה כי היא לא בדיוק רצויה ואם במחשבתה תכננה אולי לשהות מספר ימים או אפילו תקופה אצל מרים אז כנראה שהיא צריכה לעשות אחורה פנה ולמצוא פתרונות אחרים. אך בכל זאת רבקה ידעה שמרים יכולה להיות העוגן היחיד שלה ורק דרכה ואתה תוכל לאתר את בנה אביתר.
"ספרי לי רבקה מה מביא אותך אליי...". "אספר לך את כל הסיפור", השיבה רבקה. וכך התחילה רבקה לספר לאחותה את שעל ליבה כשעיניה בורקות ופה ושם היו התפרצויות קטנות של בכי. "זה אביתר שעזב את הבית, ללא הודעה מוקדמת. הסתפר והסיר כל סממן חרדי או דתי. הוא עזב את הבית ואינני יודעת היכן הוא"..... "ניסיתם לחפש אותו", גיששה מרים. " לא ניסינו כי לא ידענו היכן להתחיל לחפש, וזו הסיבה שאני פונה אלייך". רבקה השפילה מבטה מעט. "אה אז אני מבינה שאני מדור לחיפוש קרובים, כל השנים התעלמתם ממני בגלל שאני חילונית אדוקה ועתה את באה לבקש את עזרתי. איפה היית כל הזמן". מרים הזועמת לא יכלה להסתיר את כעסה הרב.... "סלחי לי אחותי אני מבקשת, נאלצתי תחת לחץ לנתק אתך קשרים, לא עשיתי זאת בלב שלם, אך את זוכרת את משה, את זוכרת שהוא אדם אלים". "בטח שאני זוכרת, ומה עכשיו הוא לא יחשוד שאת כאן", זעפה מרים. "אין לי דרך לעזור לך, מצטערת אפילו שאת אחותי אני לא מוכנה להכניס את עצמי לביב השופכין שלך. אני מאד שמחה ותומכת באביתר ואף אחכה להזדמנות לומר לו את זה. אז בבקשה אני אתן לך ללון כאן הלילה ומחר את חופשייה למצוא לך פתרון אחר לבעייתך". רבקה נכנסה להלם. "זה בסדר מרים אני אעזוב כבר עכשיו, אני לא אטריד אותך יותר בדבר"....
רבקה הבינה שמרים הפנתה לה את הגב בפעם השנייה ולגמרי והחליטה להניח לה. בבוקר כזה של יום רביעי כשראשה של רבקה טרוד בבנה אביתר ומחשבותיה תוקפות אותה ללא סייג, רבקה ניסתה לדמיין היכן בנה מתגורר ואיפה הוא ישן, האם הוא עובד והאם יש לו מספיק אוכל.... ועוד... ועוד מחשבות. לפתע נזכרה רבקה בעוד היא אוספת את עצמה מן הספסל הרעוע בצד הגינה, במכתב שקיבל אביתר מכתובת בצפת אך ללא שם השולח. אותו מכתב הגיע בדואר רשום והיא רבקה חתמה עליו מכיוון שאביתר לא נכח בבית באותה שעה. מעולם לא הקדישה רבקה מחשבה על תוכנו של המכתב כי על פניו לא הייתה לה סיבה לחשוד בכלום. אך עתה מאחר שקרו דברים היא נזכרה באותו מכתב. ומשהו הטריד את מנוחתה רבקה לא הייתה שקטה, היא נזכרה בכתובת הרשומה על המכתב ועל כתב היד המעוגל שכל כך מוכר לה. והרי כשקיבלה את אותו מכתב עבור אביתר אותו כתב יד לא העיר את תשומת ליבה. אך עכשיו היא יודעת את המכתב שלחה מרים אחותה. זה הכתב יד הכל כך מוכר ולא היה לה ספק לרגע שהיא מזהה את כתב היד. אך מדוע אחותה מרים שלחה את אותו מכתב לאביתר? רבקה הייתה מבולבלת נורא. ואולי זאת הסיבה שמרים כל כך נלחצה כאשר ראתה את רבקה בפתח ביתה ועוד יותר כששמעה את דבריה. אם רק יכלה להשיג את המכתב חשבה רבקה בינה לבין עצמה. בטוח יש כאן משהו ניסתר. אולי אביתר פנה למרים? אולי הוא הביע בפניה את מצוקתו? והרי מרים ידועה כאפיקורסית ובשבילה זה אוכל להוציא אנשים בשאלה. רבקה מהרה לאסוף את עצמה ועד מהרה מצאה את עצמה רצה בין סמטאות העיר צפת עד שהגיעה שוב לביתה של אחותה מרים. רבקה נקשה שלוש פעמים על הדלת ושוב בפתח ניצבה אחותה מרים. "כן מה עכשיו, לא הייתי מספיק ברורה". מרים הייתה מאד חריפה. "אני רוצה לדעת מה קורה כאן", אמרה רבקה. "מדוע שלחת מכתב לאביתר ומה את מסתירה ממני?? האם אביתר אצלך"?... רבקה דחפה את מרים בחוזקה והפילה אותה על הרצפה. "אני אזמין לך משטרה נבלה, תצאי מיד מהבית שלי". רתחה מזעם מרים. "אני לא אלך מכאן עד שאת תספקי את מלוא התשובות לשאלותיי. מה את עשית לאביתר תגידי לי מיד"? "טוב תשבי אני אספר לך נכנעה מרים". מרים התרוממה מהרצפה והתיישבה על כיסא קטן שהיה מונח בצד המסדרון. היא הציתה סיגר לקחה "שאחתה" אחת ארוכה, ואז פנתה לרבקה, "אני אספר לך הכל ובתנאי שלאחר שתשמעי את דבריי תניחי לי לנפשי ולא תטרידי אותי יותר בבעיותייך באשר הן". מרים הייתה נחרצת וחד משמעית. ובכן לפני כחצי שנה בנך אביתר שלח לי מכתב ובמכתב הוא מספר כי החליט לצאת בשאלה מכיוון שמאס בחיי הדת. אינו רוצה להיות חרדי והוא מעוניין לנהל חיים חדשים בהם הוא יהיה רחוק מהוריו ומאופי חייו שהיה רגיל אליהם עד עתה. אביתר בקש ממני מקלט לכמה ימים עד שיתגבש עם עצמו סופית ויצא לדרכו החדשה". מרים קמה ממושבה ופנתה למטבח בהפגנתיות וכאילו מסמנת לרבקה שזהו תם חלקה בסיפור. "זה הכל, את בטוחה", תהתה רבקה. "כן זה הכל ואם יש לי משהו להוסיף את לעולם לא תדעי מהו, ובנדר". מרים נדרה נדר שלא תוציא יותר ואף מילה אחת נוספת ובכך גרמה לרבקה לשוב על עקבותיה ולחזור לירושלים לבית בעלה ולחיק משפחתה. ולגוב האריות אשר המתין לה בשכונה.
רבקה לא ידעה כי בנה אביתר כבר שנתיים ימים רוקם בראשו מזימה. למזימה הוא רתם בהתכתבות את דודתו מרים. הם לא נפגשו והקשר ביניהם היה רק דרך מכתבים. לפעמים כשנזדמן לידיו של אביתר מחשב הוא התכתב עם מרים דרך המייל ואף כמעט פעם אחת הם נפגשו אך מפגש זה לא יצא לדרך. מרים הייתה בעד הצעד שאביתר עומד לנקוט ואף עודדה אותו. מרים שנפגעה מאד קשה מרבקה אחותה ובמיוחד ממשה בעלה, החליטה ללכת עוד יותר אחורנית וגם אם היה בה קמצוץ של מסורת היא זנחה אותו לטובת חילוניות גמורה. החלטתו של אביתר לצאת בשאלה ותמיכתה של הדודה מרים לא היה רק עבורה מעשה נקמה במשפחתה החרדית, אלא גם מן הגשמת חלום בו תמיד קיוותה לקלקל לאחותה השמרנית ולהוציא אותה משלוותה. וכמובן שמרים הצליחה במזימתה ואביתר אחיינה הגדול יצא בשאלה אחת גדולה, ואולי ללא חרטה..... האמנם?

נדרים / פרק 5 -משה ורבקה לוי (הוריו של אביתר)

בירושלים ישנן דרכים ידועות. ישנן עולות ואחרות יורדות. אך כולן מסמנות נתיב אחד אל הקדושה והנחלה.
ארבע שנים ושמונה חודשים, חלק בלתי נפרד מחייה של רבקה לוי בטרם התחתנה עם משה לוי בשלהי שנות השמונים ( למניינם ). נתגלגלה רבקה בין המחט והחוט והבדים הפרחוניים. עוד בטרם שחר הייתה פורשת מחצלת עבה על הרצפה בחדרה ושוקדת בעדינות רבה על החולצה הבאה או השמלה אשר הוזמנה מראש. רבקה הייתה רבת כשרון. כבר בימי הגן ציוריה ועבודותיה הרשימו מאד את הגננות וההורים. היא זכתה לעטר כל פינה חשופה על קירות הגן. מאוחר יותר בשנות העשרה הפליאה רבקה ברקמה, בסריגת כיפות ובתפירה עדינה וססגונית.
כל שרצתה רבקה בתקופה זו הוא לאסוף פרוטות למען משפחתה אשר הרבתה מצוקה. ובמיוחד עבור אביה אשר חלה במחלה די נדירה והיה זקוק לניתוח מורכב בהמשך.
מן הצד היו אחיותיה של רבקה, מרים וחנה מביטות בה, אולי בהערצה או שמא בציניות מדודה. אך מה שבטוח הן לא התכוונו ואפילו לא לדקה להושיט ידן ולתרום לפרנסת הבית.
נתמזל מזלם של משפחת פרנקל ובעל הבית לא לחץ בתשלום שכר הדירה. אך באחד מביקוריו של בעל הבית נכנס האב ללחץ נוראי ובאמת בלי שום סיבה, ונפטר לאחר כמה שעות בבית החולים.
יום אחד מצאו מרים וחנה את אחותן רבקה ישנה בחצר הישנה, וחרדו שהקיץ עליה הקץ. כל כך שקטה ושלווה הייתה שלא אבחנו בדופק ליבה. הן נתנו ליבן שהאחד לחודש וכי רבקה אמורה לשלם את שכר הדירה.
רבקה אשר אספה שטרות פרט לפרט, רצתה לסדר את ביתה ושיהיה למשפחתה מכל טוב ולא יחסר דבר. עתה על רבקה למצוא פתרונות אחרים והרי עליה מוטלת המלאכה כבת הבכורה.
כשהתחתנו רבקה ומשה לוי לא הייתה להם פרוטה שחוקה אחת. שניהם היו חסרי כל ומן העוני המרוד מקורם. ובכל זאת התחתנו כדת וכדין וכמצוות משה וישראל. הוריה של רבקה חששו שלא ימצא לבתם בין זוג ועוד שגם חששם היה מופרך כי בתם הייתה נערה יפה ומושכת להפליא. ובעוד דודתה אנה מכירה לה את הבחור התמיר גבה הקומה והבחיר, משה לבית לוי. נשבתה רבקה בקסמו ותוך מספר חודשים מצאה את עצמה מתחת לחופה כשלצידה "אביר חלומותיה".
כשמשה לוי היה בן עשר בלבד שלחו אותו הוריו לקבץ נדבות בפינת רחוב מאה שערים. המשפחה הענייה והידועת מצוקות לא ידעה מנוח מזה שנים. האב אשר חלה במחלה ממארת ניפטר שנה לאחר שנולד בן הזקונים עמנואל. והאם רות אבדה את דעתה בשעת לידתו של עמנואל ומצאה את מותה אחרי. ומה שנותר לחמשת האחים לבית לוי הוא לגדל אחד את השני, כאשר את הנטל הגדול קיבל על כתפיו האח הגדול משה. כשאין אבא ואמא בתמונה החיים קשים פי אלף. משה היה דואג לכל מחסורם של אחיו. את בר המצווה חגג משה בקרב אחיו וחבריו ולימים כאשר הכיר את רבקה בגיל ח"י שנים לא היה לא הספק שברצונו להתחתן ולהקים בית כשר בישראל.
שנים סבל משה מן התסמין של הילד הלא מוצלח. בעייתי ומרביץ מכות. אך גם מן החינניות נתברך משה לוי. היו לא גם שני חברים חילוניים כאלה שהיה פוגש בסנוקר בבניין כלל. ועוד תחביב היה לברנשים הצעירים-לברוח מבית הספר ולעשן ביחד נובלס. וכשפעם כשהשלג בירושלים תפס את החברים, היה קור מקפיא, שחדר מבעד לבגדיהם. כך עמדו חבוקים שלושתם, מחכים לישועה, אותה מצאו אצל איש נדיב אחד, שהסכים להציל אותם.
ופעם אחת כאשר פסעו שלושת הברנשים בגן העיר, הבחינו בנער צעיר אשר פרץ בצחוק אדיר למראה האחוריים המופשלים שלהם. שלושת החברים רצו למעשה את אותו הדבר, את הקבלה ואת החיוך. או את הגאולה אשר תישא אותם לעבר הלא נודע.
אחרי החתונה החליט משה כי עליו לשמור על רבקה מכל משמר. הפרימיטיביות שלו שאינה אופיינית לבני גילו במקרים מסוימים הייתה מוגזמת ואף גרמה לרבקה להתבייש. ורבקה חשה מצד אחד בטחון גדול מנוכחותו לידה ומצד שני פחד וכבוד. רבקה הייתה סבורה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד וכי הזמן יעשה את שלו ובבוא הזמן תלמד לאהוב יותר את משה ואף תחדל מלפחד מפניו.
יפה הייתה רבקה בליל כלולותיה. שערה החלק בגוון הדבש גלש על כתפיה והאהיל על עיני השקד שלה. משה, גבר צעיר ותמיר ויפה תואר. בחליפה שחורה מחויטת וחטובה לגופו נצמדת. ורבקה, כל מחשבותיה היו נתונות לאותו ערב הומה אדם למרגלות ישיבת "מיר". למוסיקה החסידית הרועשת, ולגבר יפה התואר שעומד לצידה ונקרא עכשיו בעלה. רבקה לא שיערה לעצמה שמקומה בחייה עם בעלה לא יהיה גדול יותר מן המרצפת במטבחה. שתשב כאילו בתוך פעמון זכוכית ותהיה רוח רפאים לבנה. רואה ואינה נראית. שתהיה מכונה ליצור ילדים ולסיפוק צרכיו של בעלה. שתהיה מקור לצחוק ולעג בקרב אחיו של בעלה ובהמשך גם של נשותיהם. אף היו לילות שעל משכבה התפללה רבקה שתגיע המכשפה השחורה ותיקח אותה מן העולם הזה ובכך תגאל אותה מייסוריה. אך עם עלות השחר רבקה חוזרת שוב להיות עצמה ולהיעתר לגחמות בעלה.
בית ירושלמי טיפוסי, עם שולחן כתיבה מעץ מלא ובו מגירות קטנות נשלפות. שלושה חדרי שינה קטנים. מטבחון. שירותים וסלון בינוני. חדר שינה של רבקה ומשה ובו שתי מיטות נפרדות המתחברות בניהן. שני חדרי ילדים, האחד מכיל ארבעה, את אביתר ואיתמר, את אבנר ושמואל. בחדר השני גרו עובדיה ויונתן. ולדינה הוקצתה באותו חדר ממש פינה נפרדת אשר נחצתה בקיר גבס דק מאד. דירת המשפחה מוקמה בקומה הרביעית מעל חצר פנימית מבוטנת חסרת אופי וצמחיה. חלון הדירה הבודד הפונה לחצר, כמעט וקרס מכמות הווילונות הכבדים אשר עיטרו אותו. וכדי להכניס מעט אור הביתה ביום קיצי הייתה צריכה רבקה לעמול קשות. וכוחות היו הדבר האחרון שעוד נותר לרבקה.
כבודה העצמי של רבקה הושלך ברגע שנישאה למשה לוי. כל רעיון במוחה בדבר עתיד ורוד לה ולבחיר ליבה נמחקו בשלל החיוכים המזויפים אותם פגשה על פרצופו של בעלה. גם ה"שלום" המופגן אותו הרעיפה רבקה על בעלה בכל פעם שהיה חוזר מהישיבה, אותו שלום שהוא ברכת אל כאילו היה למעמסה על ליבו של משה לוי, וכאילו אינו חפץ בו כלל.
וכשהיה יוצא לישיבה היה נוסך על פניו חיוך מתנוך אל תנוך כאילו דבר מה הוסר מעל ליבו והשתחרר לחופשי. וביום קיצי של ספטמבר כשבנו נעלם מן הבית או נבלעה דמותו. ובימים הבאים אחרי כבר לא היה נסוך אותו חיוך על פניו של משה. ואם היה מנסה משה לוי להביט ולו פעם אחת בהשתקפותו בראי היה מגלה אולי את אחת הסיבות להיעלמותו של בנו אביתר. והשמועות הרצות מקרב מבוגרי העדה על היעלמותו המסתורית של בנו של רב השכונה, הפכו גם לשאלות ותשובותיו של משה לוי כאילו עלו מן המתים. דרכו הפתלתלה של משה לוי עוד מימי בחרותו לא הנחילה ניצחונות ממשיים בחייו וכנראה חסרה של דמות אב אקטיבית בחייו גם הוסיפה להידרדרותו הנפשית המתגבשת אשר הגיעה לידי ביטוי בתפקודו הלקוי כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כבעל לאשתו חוץ מלספק את צרכיו הגופניים היה כפלקט על הקיר נטול ציור או צבע. או ככלב שבהחלט נושך ובועט. וכאבא לילדיו תפקודו היה כל כך לקוי שאפילו הגדרה תואמת קשה להשיג. גם בתור רב שכונתי לא היה למשה לוי תובנות מיוחדות וכל הכבוד כלפיו היה בגלל אופי מעמדו. לא אחת היה רודה משה לוי בשאר מתפללי בית הכנסת אם אחרו במתן תרומה או פשוט לא פעלו על פי הלך רוחו.
"משה לוי, נא להיכנס!". הדהד קולו של הפקיד בקצה המסדרון שעלו ממנו ריחות של עובש וצחנה. משה החזיק בידו תיק אפור ובו מסמכים רפואיים. שישים ימים עברו מאז עזיבתו של אביתר בנו של משה, וכבר חגי תשרי חלפו והסתיו בעיצומו. וחודש מר חשוון לא ממש חייכן. "אתה יכול להיכנס פנימה מר לוי, הקרדיולוג ממתין לך בחדר". ד"ר פיטוסי עלעל בבדיקותיו האחרונים של משה, בצילומי הסי טי ובמיפוי הלב וקבע חד משמעית שבגיל ארבעים כמעט, משה לוי צריך לעבור ניתוח מעקפים. נו ומה הפלא עם רמת העצבים החסרת פרופורציה והגנים בקלות משה לוי יכול להקרות "חולה לב". והיעלמותו של בנו ואף יציאתו בשאלה הוסיפו בכי רע למצבו הרפואי של משה לוי והנ"ל מצא את עצמו תוך שבוע ימים בבית החולים הדסה עין כרם בטיפול נמרץ לאחר ניתוח מעקפים.
לאחר מספר ימים בעודו מתאושש מן הניתוח שעבר, מגיעה לחדרו בבית החולים אישה מבוגרת מאד, ונדמה היה שלא הגיעה אל משה במקרה. "שלום לך משה לוי היקר, ומה שלומך", אמרה האישה כשידיה רועדות ועיניה מעורבבות בדמעות. "אני בסדר, ומי את אם יורשה לי לשאול?. "משהו..." נקטע קולה…. "משהו לא בסדר עם אביתר בנך". ולפתע האישה שאפילו לא אמרה את שמה הסתובבה לכוון הדלת ונעלמה.
משה לוי נתקף דאגה גדולה מאד, ואת כעסו הרב על בנו החליפה דאגה חסרת מעצורים. משה דמיין את הרע מכל. ובכלל חשב לעצמו, מי זאת האישה הזאת שהגיעה אליו משום מקום? ומאיפה היא מכירה את אביתר? ומה היא ניסתה לומר או לרמוז?.

נדרים / פרק 6-הזעקה

באחת מהסמטאות הצדדיות בשכונת מאה שערים גרה אישה מאד מאד מסתורית. יש אנשים שאפילו חששו מפניה. "מכשפה" קראו לה. היו גם מי שגרסו כי אשת שטן היא. אך אף אחד באמת לא חשב שהיא אישה טובה. אף אחד ממש לא דרש לשלומה. היא חיה בביתה עם בנה ועם אחת ספק עוזרת ספק משרתת. האישה המשונה הייתה יוצאת מביתה בשעות הבוקר המוקדמות, ומבלי שאף אחד כמעט ירגיש בה הייתה נכנסת לאחד הבתים ולאחר כמה דקות יוצאת וחוזרת לביתה. אכן אישה מוזרה הייתה.
הזעקה קרעה את שמי הלילה השקטים. האנשים אטמו אוזנם לבל ישמעו את הזעקות והרי כולם ידעו במה המדובר. בנה של האישה המסתורית נפטר בגיל שנתיים לאחר מחלה קשה. האנשים העדיפו שלא להאזין לא רק משום האימה שבצעקה אלא שחששו שגורל כזה חלילה יכול לפגוע גם בם וביקיריהם והרי המוות האיום הזה אינו מבחין בין ימינו לשמאלו. ובבית עצמו שרועה על הרצפה האם הצעירה בעלת שיער בלונדי פלטינה צבוע לבושה בסגנון היאפי המקובל באותה תקופה צורחת וחובטת ראשה על רצפת השיש הקרה. ושוב מתרוממת מלאת תוגה ועצב וחוזרת לחדר הילדים לראות את ילדה היפה והבלונדיני בעל העיניים העצובות שוכב חסר חיים. האם השכולה החלה שוב לנשקו וללטף את שערותיו הרכות, אך שום אות של חיים לא חזר מהגופה. רק תמונות הצדיקים וריחות המרפא, רכבו ברחבי החדר חדלי תוחלת, מבוישים, על אוזלת ידם. כבר זו כמחצית השנה שהמחלה אחזה בילד. הם נכנסו ויצאו אל מיטב בתי החולים ובקרו אצל גדולי הרופאים אך איש לא יכול היה לעזור להם. המצב היה חסר תקנה לאור חוזקה האלים של המחלה הזו. זן נדיר של סרטן הדם התוקף בעיקר את דמם של העוללים. בקצה החדר ישובה על הרצפה, המטפלת הפיליפינית. עיניה טרוטות ואדומות מגודל האסון וחוסר השינה. מידי פעם מטיחה ראשה על הקיר מנסה למרוט את שערה הדליל, ללא הצלחה ופיה ממלמל ללא הפסק תפילות עתיקות בשפתה שלה. האם ניגשת אליה ומחבקת אותה בעוצמה. יחד הן בוכות בכי קורע לב למול גופתו היפה של הילד הקטן.
חלפו שנים רבות ואישה ערירית אחת אוספת לביתה בדרום תל אביב עלם חמודות יפה תואר, לגור איתה בביתה כדייר באחד החדרים ולשלם לה בעבודות הבית השונות. והבחור יפה התואר הגר בביתה, יפה כמלאך מושך וקסום, אך נדמה שמשהו משתרבב לתוך אישיותו, איזה סוד אולי...

נקישות מקל ההליכה.....

היא נכנסה למיטה לאחר חצות, כי נמאס לה לשבת מול הטלוויזיה כשהיא מצפה לשמוע את צעדיו בשביל המוביל אל ביתה. הדקות חלפו לאט לאט, כל דקה כמו שעה. לפעמים היה נדמה לה שהיא שומעת את חיכוך שער הברזל באבני השביל נפתח לאט לאט דרכו אביתר יעבור. אך לאחר דקה או שתיים היה ברור לה שהקולות בחוץ הם קולות הרוח הנושבת בחריצי התריסים המגנים עליה מפני נזקי מזג האוויר. אביתר בחור צעיר יפה תואר מתגורר בחדר הקטן בביתה ומשלם לה בעבודות בית שונות, כגון ניקיון או קניות, ואף שיחות אל תוך הלילה המאוחרות כאשר זאת לא יכלה להירדם. לפעמים היא שאלה את עצמה, "למה אני מחכה לו"? אך מיד הבינה שהיא פשוט דואגת לו, והרי נכנס לה ללב הברנש הצעיר, עם קולו המלטף וצחוקו המתגלגל. היא ראתה בו כבן ואף דמיינה איך היא מורישה לו את ביתה לאחר לכתה. והוא מצדו עשה הכל כדי לרצות אותה, היה מבלה אתה שעות בסיפורים או בשאר דיבורים. היא כמובן כמתקשרת ידעה את סיפורו האמיתי, אך הוא מצידו לא התכוון לספר לה. אך לא ידע כי כבר יודעת פרטים בדבר היותו בן למשפחה חרדית הנמצא בבריחה ויוצא בשאלה.
שלושה חודשים הסתובב אביתר ברחובות תל אביב ההומים. הוא ישן על ספסלים ועל מדרכות. קיבץ נדבות עבור פת לחם דלה, ובגדיו הבלויים נותרו על גופו ימים רבים. זקנו צמח והיה נראה כגבר המבוגר לגילו. התרועע עם שיכורים ובעלי זימה. נחתך מסכיני מבקשי הרעה. ואף פעם אחת נאנס באכזריות כאשר תעה בדרכו אל גן העצמאות. שלושת חודשי הייסורים חלפו כאשר אישה מוזרה פנתה אליו באחד הימים, כאשר היה שרוע על אחת ממדרכות תל אביב. אותה אישה אספה את אביתר אל ביתה וטיפלה בו במשך מספר שבועות. הנער שהיה קרוע נפשית וגופנית לא יכל לעמוד על רגליו ונזקק לתמיכה. והיא בדלות כוחותיה הייתה מקימה אותו ומניחה את זרועו על כתפה ומובילה אותו אל מטבחה. שם בעדינות כף אחר כף הייתה מאכילה אותו את המרק הצח ואף הייתה חותכת חתיכות קטנות של לחם ומגישה אל פיו. חלפו עוד חודשיים והגבר הצעיר והתמיר נראה בריא לחלוטין ושמח ומוכן לממש את עצמו, לפי רצונותיו ושאיפותיו. והנה הוא מרגיש כי הגיע הזמן לצאת לעבוד בעיר הגדולה, והוא מבחינתו מוכן לזרוק את עצמו על כל עבודה שתבוא, כל זמן שיש לו קורת גג, ואוכל זמין.

נדרים / פרק 7-שדות ניכר

כבר מספר שבועות מעורר אביתר את חשדה של האישה המסתורית. הוא בכלל לא ידע מהו שמה ומאידך בכלל לא עלה בדעתו לשאול. והיא מבחינתה מספיק היה לה בעלם החמודות הנמצא בביתה וממלא את מקומו של בנה החסר ותואם לו בגיל בדיוק. אך בכל זאת כשחשבה וחיברה נקודות משמעותיות מן התקופה האחרונה, הבינה כי אולי הנער בצרה ומשום מה הרגישה האישה המסתורית קרבה לאביתר, והרי לא כך סתם הפגיש הגורל בניהם. ואז היא פנתה אל אביתר ושאלה אותו אם יש לו קרובי משפחה, ואם כן היכן? "אני חושבת שמגיע לי לדעת עליך יותר, והרי אנחנו משפחה עכשיו". שאלה והרי היא כבר יודעת הכל. אביתר לא הסתיר את מבוכתו. הוא הביט אל תוך עיניה של האישה המסתורית ואמר לה בנחישות, "קודם תאמרי לי מהו שמך, ואז אני אספר לך על עצמי".
בתוך המסתוריות סביב שני האנשים לא היה כמעט כלום. חוץ משום דבר שקוף קטן שאי אפשר היה לראות כי גם הוא היה שום דבר. לפעמים, כשהייתה מביטה אל תוך עיניו של אביתר היו מחשבותיה חומקות פנימה אל השום דבר השקוף. ניתן היה כאילו לראות בו פסים של מחשבה. בימים קדומים קראו לפסים האלו אור וחשבו שהם כמו חומר, רק יותר קלים. ואביתר כבר איבד כמעט את כל המחשבות, חוץ מאחת צהובה, שהיה אמור לסלק אותה מעצמו עכשיו. הוא דחק את המחשבה החוצה והיא נפלטה כאילו מתוך סדק קטן. כשיצאה, הרגיש מעין הרגשה של חופש, לחלקיק אחד של שנייה. ואז הכל נפסק.
"ברחתי מהוריי וממשפחתי לפני חמישה חודשים.....". ואז שתיקה.... אביתר קם ממקומו ויצא מביתה של האישה המסתורית ולא חזר שעות.
והיא כבר ידעה הכל, היא ידעה כי אביתר הוא בנה של רבקה לוי מירושלים. והרי שעוד מלפני שאביתר היה חלק משום דבר, הוא כבר לא היה. וכשלא היה הוא גמגם מתוך חוליו וקדיחתו את שמותיהם של הוריו. וכשהוא אינו יודע שכבר איננו והכל היה כבר שום דבר. האישה המסתורית נדרה לנסוע ביום מן הימים לירושלים ולשאול על אביו של אביתר, וכאשר תמצא אותו תבשר לו על הסכנה האורבת לבנו אביתר ולהיעלם כאילו לא הייתה.

נדרים / פרק 8-חברים טובים

שני חברים טובים הם היו. אביתר שהגיע מן העולם החרדי, ושניר שהגיע מן העולם החילוני. כל הזמן היו ביחד. משחקים, מפטפטים ואפילו מדמיינים שהם ממציאים דברים חדשים. גילו כבר את הכל אמר שניר לאביתר. לא נשאר מה להמציא. פלאפון כבר יש, חשמל, גם כן טלוויזיה, אינטרנט, מחשבים, טילים ספרים.
אהבה טהורה זה מה שמאפיין את מערכת היחסים בינם. אהבת חברים. שיחות רבות והנאה פשוטה של גיל ילדות. כמו שתי נפשות שרצו להיפגש רק כדי להיות ביחד שוב, אחרי תלאות רבות שהעביר בהם היקום.
בוא נקבע אמר שניר שהיה הדומיננטי בין שניהם שנחשוב חזק ונמציא. עוד נהיה אנשים גדולים, חשב אביתר לעצמו. ובין מחשבה למחשבה העסיק את עצמו בדברים פשוטים כמו ארוחת צהריים, כמיהה לזוג אופניים ועוד כיוצא באלה זותות. שנים כך חלפו והם נשארו אוהבים. אביתר למד והתחנך בישיבה בבני ברק. ושניר התגייס ליחידה מיוחדת ועלה בסולם הדרגות. גיל הילדות וגיל הנעורים חלפו עליהם ביעף הם זרמו להיכן שזורמות כל הנשמות אל הלא נודע, אל המקום בו לא חושבים על העתיד אלא רק על ההווה, וזה הספיק להם. אבל דומה שבלב פנימה הם ידעו שהחיים יביאו אותם למקום הנכון.
רק נער היה שניר כשגילה את הנשמה המאוחדת. הוא ידע שהיא קיימת ושהיא המאחדת בין כל היצורים החיים. הוא רק לא ידע איך להוכיח. יש משהו אמר פעם לאביתר בשיחת טלפון, שמאחד בין הגוף לבין המוח. זו הנשמה. הטרידה אותו מאוד מחשבה פשוטה והיא המחסום הדמיוני בין הגוף לבין המחשבה בין החומר לבין האהבה. כשתהיה לי תכנית אמיתית אוכל להוכיח אותה אמר לעצמו. לבינתים הבין שנשמתו של האדם מהווה מעיין פילטר שחוצץ בין גוף לבין המוח.
ואביתר, מה מעניין את אביתר? שניר לא ידע. הוא רק ידע שהוא אוהב אותו עד בלי גבול. בין תפילה לתפילה, כאשר הוא לומד ומאמין בכל נימי נפשו אביתר הגיע למסקנות דומות לשל שניר.
"אלוהים", אמר פעם אביתר, "הוא בעל הבית של כל הנשמות". "אני לא מסכים", ענה שניר. "אנחנו בעלי הבית כאן. אני אחראי לגורלי. צלם אלוהים בתוכי".
מכאן ועד לשם, הם מצאו את עצמם בבתי קברות ובבתי חולים מנסים ללקט את האנרגיה שיוצאת מהגוף כאשר האדם נפטר. הדרך לבתי החולים הייתה קשה, שניהם עשו נפשות לצורך קידום הנושא. אביתר היה מקושר היטב עם גורמים רבניים. ושניר כתב ספרים וכתבות לעיתון מקומי.
נשמה מאוחדת שמודעת לעצמה ולכל גלגוליה זה מה שאנחנו צריכים להמציא חשבו שניהם. כך נלמד את כל בני האדם להיות מודעים לכל הגלגולים שלהם ולכל המידע שהם נחשפים אליו במשך כל הגלגולים. כך נגיע לגן עדן. ואיך תעזור אנרגיית המתים לקידום המשימה שלהם, ימים יגידו הבינו שניהם, בינתיים עוד הרבה עבודה מצפה לנו.
כך נדדו שני החברים בדמיונות ובחלומות מגיל מאד קטן ועד לבחרותם. אביתר העריץ מאד את שניר שהיה דומיננטי ויוזמתי. לא אחת הוביל שניר את אביתר למקומות מרוחקים ואף מסוכנים. דרך שניר הצליח אביתר לטעום מעולם החילוניות. דרך חברותם הגיעו השניים לכל מקום בארץ. הם גמעו את תל אביב לאורכה ולרוחבה עם כל מה שכלול בה. אביתר הרגיש איך הוא נשאב לתוך המערבולת הזאת של החופש והפורקן. באמצעות שניר חצה אביתר גבולות ולכלך עצמו בדברים הנחשבים לתועבה בעולמו הטבעי, והוא פשוט ניסה וביצע הכל.
אביתר כבר החל באותם ימים לארגן לעצמו אסטרטגיית בריחה מחייו העכשוויים אל החיים היותר צבעוניים בחוץ. בעזרתו האדיבה של חברו שניר הוא הצליח להכיר ולזכור כל רחוב ופינה בתל אביב. להכיר חברים חדשים ואף לשהות במחיצתם בכל זמן שהוריו סברו כי הוא שוהה בישיבה בבני ברק.
אביתר שאב מדעותיו של שניר, כי לנשמה אין גוף ומין וכי כל בני האדם זהים ושווים ללא הבדל דת גזע ומין. ולימים אביתר הפך מושגים אלה למוטו בחייו. כשהתגייס שניר לצבא נותק הקשר זמנית בין שני החברים וחודש מספר חודשים אחרי. אביתר חי בחיק משפחתו אך חלם על הדרך החוצה. בסתר הוא היה כותב מכתבים לדודתו מרים שהייתה חילונית ואפיקורסית ואף העז לספר לה את תכנוניו. היא מצידה הרעיפה עליו תמיכה גדולה ואף החלה לייעץ לו מה לעשות ואיך. אביתר היה נחוש כבר לצאת אל העולם הגדול. הוא ידע שבהתחלה יהיו לו חיים מאד קשים כי הוא זורק את עצמו לגוב אריות שאינו מכיר דיו. אך לא יכל יותר לכלוא את עצמו בין קירות הפחד, לצד האגרסיביות של אביו. הפנאטיות והפרימיטיביות של החברה בה היה חי. אביתר כבר החליט ואף שיתף טלפונית את חברו שניר בתכניותיו, ואף קיבל את מלוא תמיכתו של שניר.
אותו בוקר שאביתר עזב את ביתו היה בתכנון ובשיתופם של הדודה מרים והחבר שניר. שניר הסיע את אביתר במכוניתו לבית הדודה מרים בצפת וזאת מצדה ישבה עם אביתר על תכנית מפורטת של יציאה בשאלה והתחלה של חיים "נורמאליים", כהגדרתה.

כשעזבה רבקה את ביתה של אחותה מרים היא כבר ידעה.......

נדרים /פרק 9-חלומות

השכונה בלבושה האפרפר בימי שבת, השקט המעיק והאווירה הקודרת. הנער המתבגר חשב על "בריחה" חשב על "מילוט". אך זה לא מנע ממנו לבצע את תרגילי האקרובאטיקה המדהימים שהוא יודע לבצע לקול השתאותן של בנות השכונה. אביתר היה מתגלגל באוויר קופץ מנדנדה לנדנדה בסיבובים באוויר. בבגדיו המסורתיים. בגובהו המרשים. בגופו הבנוי לתלפיות ובפניו המדהימות והחסרות גוון גברי. כבר בן שבע עשרה, חושב ומביט על ישימון. אמנם עוד נשמעים טקסי ההבדלה מבתי השכונה. אך אביתר כבר חושב על יום המחר. כשיקום בבוקר שוב לשבוע חדש בישיבה בבני ברק. לימודי התורה אשר מאס בהם. המורים והרבנים הלחוצים והשגרה הכל כך שגויה עבורו. את שיחות הבנים על בנות העדה. על חלומם להתחתן ולהקים משפחה. איך הוא אביתר לא היה משתלב אף פעם בשיחות ותמיד היה יושב בצד. החברים כמובן שהרגישו שאביתר שונה. שהוא יותר מופנם ושקט ואף נחבא לכלים. המלחמה הפנימית של אביתר כבר עברה הלאה. כשנפצע פעם אחת כתוצאה מקפיצותיו המרשימות, ביקש שישאירו אותו במקום וימשיכו. וחבריו כך עשו. הפציעה שלו לא הייתה קלה. אך לאחר שנחבש, יכול היה לזחול, תוך שהוא גורר את הרגל הפצועה אחריו. חזר בשפתיו היבשות על המילה "בריחה", והמשיך לחפש מעט צל.

השעה כבר אחת עשרה בלילה. אביתר ויואב לא מצליחים להירדם ועדיין שוהים בכיתת הלימוד כשלפניהם מונחים ספרי הגמרא. נאבקים בגבורה בצורך להירדם ומידי פעם שוקעים בנמנום קל הנותן להם כוחות להמשיך לקרוא וללמוד.
כאשר עיניו של אביתר נעוצות בדף הגמרא, העייפות גברה עליו ולאט לאט עיניו נעצמו והוא שקע בחלומו. בחלומות הוא ניצב בחליפה שחורה חדשה בבית הכנסת של אביו בשכונת מאה שערים בירושלים. לצדו עומדים אביו ודודו דויד. מחזיקים אותו בשתי זרועותיו ומובילים אותו החוצה אל חופתו. לפתע התעורר אביתר בבהלה וכאילו הכישו נחש. פעימות ליבו מואצות וזיעה רבה נוזלת ממצחו יחסית לזמן הקצר שהיה רדום. ואז הוא חשב לעצמו עד כמה חלומו זה היה רע עבורו, עד כמה הוא לא רוצה להגיע למעמד הזה.
אביתר ויואב פנו לחדרם המשותף עם עוד שני חברי ישיבה. השעה הייתה כבר שתיים בלילה, ושניהם נפלו לשינה עמוקה מאד. אביתר המשיך את חלומו בדיוק באותה נקודה שהתעורר ממנה. בחלומו הוא רואה כלה גבוהה עומדת מתחת לחופה ומחכה לו. עוטה היא שמלה לבנה העטורה בשלל שושנים לבנות. אביתר מתאמץ לראות את פניה אך הוריה כיסו את פניה בהילה לבנה ואטומה. לצידה של הכלה עמדו שתי האימהות, ואביתר מופתע לראות שאם הכלה היא אשתו של הדוד דויד אח של משה אביו. טכס החופה מתחיל ומגיעה גם הקראת שטר הכתובה, וכאשר התחיל הרב להקריא את התחייבויותיו של אביתר התעורר אביתר שוב בבהלה אדירה עד כדי כך שהצליח להעיר את חבריו המבוהלים לחדר ואלה שאלו מה בדיוק קרה? על מה חלמת אביתר? אך הוא סירב להשיב להם בנחישות.

כשהגיעו הדוד דויד ורעייתו חדווה לביתם של משה ורבקה הם הביאו איתם את רחל ביתם על מנת לשדך אותה לאביתר. רחל נערה יפת מראה, צנומה וביישנית כלל לא עוררה את רגשותיו של אביתר. והם סיכמו ארבעת ההורים כי תהיה חתונה בעוד שישה חודשים. הם בכלל לא שאלו את דעתם של אביתר ורחל. אביתר פנה מיד לדודתו מרים, הוא התקשר אליה וסיפר לה על השתלשלות העניינים. מרים אמרה לאביתר כי הוא חייב למצוא את הדרך לברוח מחיק משפחתו בטרם יחלפו ששת החודשים ואולי אפילו כבר עכשיו. מרים אמרה לאביתר כי היא תכתוב לו מכתב עם מספר הצעות עבורו. עוד באותו שבוע וכשהוא בסערת רגשות עצומה ולאחר שחלם את חלומותיו האחרונים בזמן שהייתו בישיבה בבני ברק, בישר אביתר ליואב חברו כי הוא עוזב את הישיבה וכי הם לא יתראו יותר לעולם.
לאחר שבוע בדיוק קיבל אביתר את המכתב מדודתו מרים, את המכתב לקחה האם רבקה מהדוור. היא הבינה שהמכתב מיועד לאביתר אך לא ידעה ממי המכתב נשלח כי הייתה על המכתב כתובת השולח אך לא שם השולח. אך כתב היד שעל המעטפה היה מאד מוכר לרבקה אך היא לא זכרה באותו רגע של מי בדיוק כתב היד הזה.
אביתר קרא בעיון רב את המכתב הארוך. הוא ארז את חפציו האישיים, גילח את זקנו, גזר במספריים את פאותיו ובעזרת מכונת תספורת גילח את שער ראשו לכדי מילימטר בלבד. אביתר החליף את בגדי הצניעות בבגדים שהביא לו חברו שניר. חולצת טריקו ירוקה ומכנסי ג'ינס דהויים. הוא פנה למטבח שם המתינו לו לארוחת הבוקר, נישק את אמו וברח מהבית "לעולמים"....
"אני אתך בכל אשר תבחר ותלך", כך אמרה בחיוך רחב מרים לאביתר. "את יודעת דודה מרים שאיני יכול להתחתן, ואת הרי חברה לסוד בן השנים שלי". אביתר פרץ בבכי מריר ודמעותיו הרחיבו את שתי עיניו הכחולות והבהירות. מרים אמצה אותו חזק אל ליבה ואמרה לו: "אל תדאג אביתר אני כאן תמיד בשבילך, והרי אני בדיוק באותה קלחת שלך וגם אני עברתי בדיוק את מה שאתה עובר עכשיו. לך עם ליבך והיה שלם עם החלטותיך". אביתר שהה במשך שני לילות אצל הדודה מרים עד שבא שניר חברו הטוב ולקח אותו אל העיר הגדולה.

"הגיע הזמן שאמשיך בדרכי", אמר אביתר לאישה המסתורית. והיא מצידה כבר ידעה הכל על אודותיו של אביתר. אך הרגישה מן התחייבות כלפי הוריו של אביתר, ואולי לפחות לתת להם קצה חוט על מנת שיהיה להם כיוון משוער היכן נמצא אביתר ומה הם מעשיו.
"משהו לא בסדר עם בנך", אמרה האישה המסתורית למשה לוי שהיה מאושפז לאחר ניתוח לב. כשניסה משה לוי לדלוק אחריה במסדרונות בית החולים, היא הסתובבה ואמרה לו, "אביתר לא אשם, אחיך עמנואל הוא האשם ואתה השמן של המדורה, אביתר בנך בסכנה גדולה". ובטרם הספיק משה לוי להוציא מילה מפיו נעלמה האישה כאילו בלעה אותה האדמה. ורבקה ידעה הכל וכמו שמשה לוי ידע הכל, את צרחותיו של אביתר שהיה סגור בחדר עם עמנואל הדוד אולי לא ישכחו למרות שהם רוצים מאד לא לזכור. ויום אחרי יום צרחותיו של אביתר קורעות את קירות הבית. בן שלוש עשרה בלבד וכבר נראה כבחור בשל מוטל אביתר לרגלי הדוד עמנואל כדי לספק את צרכיו החולניים, והכל מטואטא מתחת לשטיח. והשכחה והרצון לשכוח כדרך חיים פרימיטיבית או קרימינלית, להרוס זהותו של נער צעיר ולהשליכו לאשפתות.

נדרים /פרק 10-תמונה עגומה

הרבה נערים למדו בישיבה בה למד אביתר, כאלה שגם היו עבורו חברים כי מצאו שפה משותפת. הכל ידידותי, למראית.
כל מי שהיה משועמם וניסה לחטט בעברו של השני מייד הורחק מתחום החבורה.
על הדרך איבדו חברים טובים, את יאיר ממחלת הסרטן, את דויד מאירי אשר נספה בפיגוע. התווסף להם לאחרונה אח של יונתן שמת בתאונת דרכים. אך תמיד המשיכו הלאה, צחקו, דיברו ולמדו תורה בכל שעות היממה. פנטזו על בית, אישה וילדים. את ההר שלהם ממנו נשקפת ממלכת הטוהר והתקווה.
ואביתר, לפעמים היה בוהה בחלל. יותר גבוה מהירח והכוכבים. מפליג במרחבים מוזרים, משובצים רצועות וקווים אנכים ואלכסונים.
בראשו חיים אחרים, כבישים סואנים, אנשים צבעוניים, לבושים או מעורטלים. רוח מתוקה הסגורה בתוך בקבוק ורק הוא אביתר לוגם ממנו. וילדי העשירים משכונת רחביה, החילונים הנאורים. פסטורלי ואיכותי. רצה לחתוך את המחשבה בסכין.
והזריחות תמיד יותר יפות שם בארץ החילונים, אינן קשות. השקיעות מתחלפות בצבעים ורודים אדמדמים. שמי כתום חוסים על אנשי היופי, חופשי ופשוט. עולם בצבעים אחרים לגמרי ממה שהכיר ועד עכשיו ובכלל כמעט רק במחשבותיו ובחלומותיו. כאן נשבר לרסיסים.....
זכר גם פשטות ורוגע של שכונת מאה שערים. את האנשים ההולכים ונעלמים. את המסתוריות והמסתורין האופפים כל בית, רחוב וסמטא. מרגע לרגע הקור בגופו מתחזק והדופק נמחק. נזכר בשיירה המתקדמת לכוון בית הכנסת של אבא משה. פוסעת השיירה כתהלוכה ברחוב מוצלל ועגמומי. ונעלמת בתוך האשמורת.
ואבא משה, מנפץ קירותיו בצעקותיו, מרביץ מורשת עצבנות מיותרת. רועד.... אסור לומר מילה.... אסור להשמיע הגה.....
והוא זכר שער ברזל ענק וכבד. זכר אישה שמנה מובילה אותו במסדרונות עגומים. בידו ילקוט מלא בספרים, מחברות ומכשירי כתיבה. לפתע האישה גוערת עליו בלחישה "כדאי שתזדרז עוד מעט הצלצול" "זריז, זריז". ילדים בני גילו ויותר יורדים ועולים במדרגות, רצים ואף נופלים. מבוגרים עולים ויורדים במדרגות, פה ושם מעירים ואפילו גוערים בילד אחד אשר הפר את השתיקה התהומית.
אביתר לא הכיר אף אחד, הכל היה לו זר ומנוכר. הילדים נראו לו אנוכיים ואכזרים. המורים נראו מרושעים.
אבא משה השאיר אותו שם עם אישה מאד לא נחמדה ואף מפחידה. ילד אחד בן גילו נתפס בשמלתה ונגרר אחריה.
נזכר איך מסדרונות ה"כולל" (ישיבה ופנימייה בעין כרם) היו מבוך צפוף, ארוכים בלי כניסה ויציאה. חדר מדרגות תלול וללא מוצא. אוסף כיתות לימוד חשוכות ותקרות גבוהות מעופשות.
למעלה בקומה העליונה חדרי השינה, קירות מתקלפים ושבורים ומיטות ישנות בנות שתי קומות ועשויות מברזל חלוד.
שמונה שנים למד והתחנך מכיתה א' ועד כיתה ח'. דרך סרגלו של המלמד המרביץ ומחטיף על כפות הידיים ולפעמים על הישבן בכל פעם שתלמיד זה או אחר הפר את הוראותיו. לפעמים אבא משה היה מגיע אחרי צהריים ואוסף אותו הביתה, אך ברוב הימים נשאר ללון בפנימייה.
פעם בכיתה ז' העז אביתר לעשן סיגריה. היא הייתה בשבילו כל העולם באותם רגעים. כמו שש בש, כמו תה וטוסט. היא הייתה חזקה והשאירה טעם של עוד. אז אביתר הדליק עוד אחת, והצית עוד אחת ומרד בינו לבין עצמו בחוסר הפרטיות שלו כנער מתבגר. איך הוא צריך להתפשט ולהתלבש ליד חבריו. איך עולות על טילן רגשותיו כאשר ניפגש עם חבריו במקלחות. איך כולם ישנים מיטה מול מיטה ומיטה בתוך מיטה. מוצאים את עצמם לפעמים אחד על השני.
האם זה אומר שכולם חברים טובים, או מקורח הנסיבות הם אחד בשני נוגעים. ובמקלחות, מתיזים מים אחד על השני, משחקים בעיטות עם הסבון. ואביתר, לאחר פעמיים או שלוש הפסיק להיכנס למקלחת עם חבריו והעדיף להישאר בחדר ולהתקלח מאוחר יותר כשכולם כבר ישנים.
ואביתר ידע את האמת על עצמו כבר, הוא לא ידע אם הוא רוצה להילחם, אם הוא מעוניין להילחם, אם הוא אמור לקבל את עצמו או להתבייש.

ומאה שערים שכונה קודרת. שחורה ולבנה. אנשים נבלעים אחד בתוך השני. אין טבע, אין חושניות. אין ירוק של ג'ונגל, אין כחול ואין ורוד ובטח שלא אדום. בשעה שמונה בערב כיבוי אורות ורק אור העששית בוקע מחלון קטן בקצה האפלולית.
ואביתר כבר תקופה מפליג לעולמות אחרים, עולמות זרים. זכרונות הילדות והנערות אינם מניחים לו לרגע ורצונו לברוח מעורר בו שמחה אך גם פחדים. אך ידע כי אם לא יזרוק את עצמו אל המים הרותחים לא ידע לעולם איך זה להיכבות.
וגם ידע שכשתגיע שעתו לברוח, בריחתו תהיה לשם חזרתו לחייו הרגילים, זאת אומרת החרדיים לאחר שיטעם טעמו של חטא המהול בעונשים.

בוקר אחד יצא לדרך, לדרך חדשה. אל הלא נודע, אל חיי הכרך. אל העיר ההומה והצבעונית, אל מרכזי הבילויים והמועדונים. אל החופשיות והמתירנות, הססגוניות וההמולתיות. הרחק מן האטימות והפרימיטיביות, הנאיביות והתסכולים.
אביתר עכשיו מתחבר לנפש שבו, מביט כל הזמן במראה, ורואה נער צעיר ושברירי כלל לא דומה לגבר. אך מבחינתו כרגע חשוב איך הוא מרגיש ולא איך הוא נראה למרות שרצה להיראות אחרת. יש לו יום הולדת בחודש השמיני לספירת הנוצרים, תמיד כך שמע בדיעבד, אך מבחינתו זה כבר לו חשוב, עכשיו הוא מתחבר לנפשו ולהמשכיות שבו.
מתקשרת יהודייה אחת אותה כינה האישה המסתורית עשתה לו היפנוזה ולא רק שגלתה את סודותיו, היא אף סיפרה לו שבגלגול הקודם הוא היה בן למשפחת חייטים ידועה ומבוססת. היא סיפרה לו שהוריו מאותו גלגול מסרו אותו לאמוץ אצל הורים נוצרים.
לימים נזכר איך כילד בן שלוש היה משחק עם הילדות בשכונה, איך היה מתפעל מיופיין של הבובות ואיך היה מתמוגג להלביש אותן בכל פעם מחדש. הוא היה רק בן שלוש בלבד כשדודו עמנואל הרים אותו והטיחו חזק על הרצפה לעיני הוריו, "אתה תפסיק להיות ילדה", הוא אמר. "תתחיל להתנהג כמו בן". הוא נזכר איך תסכוליו ופחדיו היו הופכים לציורים, בהתחלה כילד צייר כמו ילד, אך יותר מאוחר כשהיה כבר בן עשר ציוריו התפתחו והפכו מקוריים ויפים ומובנים יותר.
כאשר נפרד לשלום מ"המתקשרת", האישה המסתורית כפי שכינה אותה וגר אצלה מספר חודשים, היו בכיסו מאה שקלים בלבד. אביתר קנה ואכל פיצה, שוטט ברחובות תל אביב, בפרברים ובסמטאות המסוממים. עד שפגש בגבר ערירי אשר החזיר אותו ארבעת אלפי שנים אל העיר סדום וחטאיה, אל המאמינים באלילים, השקרנים, גנבים ואנסים. אביתר מצא מקלט אצל זה הגבר אשר דרש ממנו "דברים", תמורת קורת גג ואגורה השחוקה. המצב הזה נמשך כמעט שבועיים עד שהחליט אביתר להמשיך ולמצוא פינה אחרת.
עשרה חודשים בדיוק חלפו מאז עזב אביתר את ביתו בירושלים. את רוב ימי החורף העביר בביתה של "האישה המסתורית", ועתה האביב וחג הפסח בפתח.
אביתר כמעט בן שמונה עשרה, כבר עשרה חודשים מסתובב ברחובות ללא כוון ומטרה. מוצא את עצמו מתעורר על ספסל באחד מסמטאות העיר, רעב ללחם וצמא למים. בגדיו בלויים, אך לרגע לא מתחרט הוא על דרכו ומעשיו, לעולם לא יחזור לחייו הקודמים והאפלים. כך חשב והחליט. אך החלטתו רק בדיעבד.
עוד יום ועוד לילה בתל אביב, בכל יום מחפש את עצמו ובכל יום לא מוצא. השעות חולפות והימים ממהרים. עוד ספסל, עוד מדרכה ועוד לילה בחיק הנדכאים. ובתווך כמו תמיד, אנשים שמחים מוסיקה טובה, חופשיות, ואנרגיות חיוביות. וארומה תל אביבית מדהימה הנמהלת עם ריח אלכוהול וזיעה.

נדרים / פרק 11-בדרך לקיסריה

ימים ולילות רבים העביר אביתר על מדרכות וברחובות תל אביב. האביב חלף והסתיו שוב הגיע, והנה חלפו כבר שנה וקצת לנטישתו של אביתר את ביתו. ואביתר מוצא את עצמו במכוניתו של שניר חברו אשר אסף אותו לביתו בימים האחרונים. שניר פגש את אביתר במקרה כאשר ביקש לבלות באחד המועדונים בעיר. אביתר שכב שם על המדרכה כהומלס עלוב וכלל לא זיהה את שניר בהתחלה. שניר גרר את אביתר למכוניתו והובילו אל ביתו, עזר לו להתקלח ואף הציע לו מיטה חמה שם צלל אביתר לשינה עמוקה במשך שעות.
למחרת מציע שניר לאביתר להתלוות אליו. שניר הוזמן למסיבה אצל חברים בקיסריה ורצה מאד שאביתר יצטרף אליו. שניר הוציא מארונו הפרטי חליפה מחויטת שהתאימה בדיוק לגופו של אביתר. אביתר נראה טוב, ברור וחייכני שלא כמו בימיו האחרונים, מוכן ליציאת הערב.
הנסיעה הייתה חלקה עד לשלב מסוים. אביתר ושניר ניהלו שיחת חולין וניסו להדביק את הפער שנפער בתקופה שלא התראו. שניר הצטער מאד לשמוע על ייסוריו של אביתר בשנה האחרונה. ואביתר הופתע לשמוע ששניר הנמצא בחופשה מהצבא הפך למפקד מצליח. הם שמעו מוסיקה טובה ושרו. וכמו בימים אחרים נדלק ניצוץ החברות בעיניהם, ניצוץ ואף יותר מזה, רק שהם לא ידעו לתרגם זאת לשפה הנכונה והעדיפו לא לפתח רגשות סמויים. אך כל אחד מהם הרגיש את העוצמה הפנימית הגוברת והרגשות כלפי השני. ואז תוך כדי התלהבות הדיבור וסחף היצרים הפנימיים, מטה שניר את ההגה וזאת אחרי שקיסריה הייתה כבר מאחור. החושך היה מפחיד ואמיתי, שניר הרגיש איך הוא מאבד את השליטה על הרכב. אביתר נתקף בפחד נוראי. שניר מנסה לייצב את ההגה בבהלה נוראית, חבטות חזקות, ענפים ושברי עצים הכו בחלון הקדמי ובחלונות מהצד. ובשניות הפך הרעש הנורא לשקט תהומי ופתאומי שרק בסופו יכלו להבין שניר ואביתר מה באמת קרה.
ידו הימנית של שניר שאחזה בטרוף בהגה, מנסה כאילו להחזיק את כל כובד המשקל של הרכב באמצעותו, כאבה בטרוף, הוא בקושי הצליח להזיז אותה.
בידו השמאלית, פתח את חגורת הבטיחות. חלק מן הענפים שהציצו לעברו מן החלון הסגור, נראו שבורים ומפוחדים בדיוק כמוהו. הרכב נתקע בסלע, ונעצר כשאפו כלפי מטה. בבהלה חלפה בראשו מחשבה, כיצד תוך אלפית שנייה הכל השתנה. לפני דקה, היו הוא ואביתר בנסיעה בעולם מוקטן ובטוח, שנקרא הרכב שלו, אל עולם קטן מאד שנקרא המזל שלו.
אביתר כמו שניר ניסה גם הוא לצאת מהרכב, הוא ניסה לזוז ימינה לכוון השיחים הרמוסים. אביתר הרגיש שרגלו השמאלית נרדמה ושאינה זזה. הוא הצליח לגרור עצמו כמטר ונפל על השיחים הכבושים. כשפקחו את העיניים לאחר עלפון זמני, לקח להם מספר דקות לשחזר ולהבין מה קרה.
חודש שלם לקח לאביתר להתאושש מן התאונה ותוצאותיה. הוא כבר לא שהה אצל שניר חברו, ולמעשה הם נפרדו עוד בזמן הטיפול הרפואי בבית החולים. שניר המשיך בדרכו ואביתר נרדם שוב על אחד מספסלי העיר כשרגלו עדיין לא החלימה סופית מן התאונה ובכל יום נעשית שחורה יותר.
משום מה נפל על אביתר מן רוגע משונה, שלווה אשר עטפה את גופו ונשמתו. הוא לא הצליח לשייך את זה לתאונה שעבר. אך חשב ואולי מנקודה זו בחייו הוא הופך לאדם אחר. עם כל מה שעבר בשנה וחצי האחרונות נעשה מחושל יותר. וחשב איך העיר תל אביב סטרה על פניו ולא כבדה אותו. איך מנער שברירי הפך לגבר ערירי ומתוסכל. ולאן עליו לפנות מכאן. וחשב, האם מישהו ממשפחתו מנסה בכלל לחפש אותו. היכן דודתו מרים נעלמה בסיפור זה ואחר כך נזכר שבכלל לא שמר איתה על קשר. עם כל זאת הרגיש מחוזק, משהו מבפנים מבשר לו שעתידו מובטח. למרות הכאבים החזקים ברגל שמאל וההחמרה הוא סבר שהוא נמצא בנקודת זינוק מבחינתו. שרע יותר ממה שעבר לא יכול לקרות לו, והוא מוכן לזרוק את עצמו לאש.
אך איך יעשה זאת, והוא לא מכיר אף אחד. לאן ולמי יפנה, במה יעבוד? מי בכלל ייקח אותו לעבודה?. שאלות רבות התרוצצו במוחו, אך תשובות לא היו לו.
ברגעים נזכר אביתר באותם חברים של שניר מקיסריה. הוא זכר את הכתובת המדויקת בגלל ששמע אותה מספר פעמים מפיו של שניר. אביתר מחליט בכל דרך להגיע לשם.....

נדרים / פרק 12-בצל התת מודע

ימים ולילות חלפו על אביתר בניכר. בלילות חלומותיו תלתלו אותו ובימים הזיותיו שגעו אותו. הוא חלם מגוון חלומות שאת פשרם לעולם לא יידע. אך חלום אחד תפס את ראשו ואינו מש ממחשבתו. אולי בגלל שחישב בראשו את צעדיו הבאים בניכר, אולי כי גמל בליבו החלטה לבקר באותה כתובת בקיסריה לשם שניר חברו רצה לקחתו......
חורף בשדרה הפרומה בקיסריה הדהויה בהתאם לעונה. אך הבית הגדול עמד שם בקצה המוצלל של הרחוב. קרני השמש הקצרות חסו על דפנותיו ופיסלו שביל ארוך ומדוגם אל תוכו.
פסנתר שחור שידע ימים טובים יותר ניצב בפינת חדר מרוהט בפשטות. אור שמש אחרון נפל על שלד העץ וליטף את חלקיו לאט לאט חושף את בלותו ואת שכבות האבק הרבות שנצטברו ושזרו בו פסי שיבה קטנים.
חריקת דלת, קול צעדים קלים ,שיעול ולאחריו פתיחת חלון שהפכה את קרני השמש האחרונות לאור שופע ומתיז בתוך החדר האפל. והם ניצבו שם שניהם מביטים האחד בשניה, שני הוריו של אביתר אילמים ללא קול. כאילו כל המילים והצלילים פרחו להם דרך החלון הפתוח וחמקו אל הרחוב הריק. וכשהתרגלו שניהם אל האור הבחינו באותות הזמן שניכרו בכל פינה. חליפתו המהודרת של משה איננה עוד, ובמקומה מונחים על גופו מכנסי ג'ינס וסוודר אופנתי. ורבקה אף היא נעמדה שם בשמלה פרחונית ופשוטה. המטפחת שעל ראשה נעלמה ופינתה מקומה לשיער ארוך וגולש. שני ההורים מופתעים והמומים, ממולם עומד אביתר כפי שלא הכירו מעולם. פניו נראות מהורהרות משהו. הילד שהכירו נעלם.
אביתר כמובן שלא זיהה אותם בהתחלה. הוא אמר להם שקיבל את כתובתם מחברו שניר וכי הוא ושניר היו בדרכם אליהם ואז קרתה להם תאונה. נראה לו קצת מוזר העניין אך הוא לא הצליח לקלוט מהר את שמתרחש מולו. משה ורבקה ניסו כמה שיותר לא לישר מבטם אליו על מנת שלא יקלוט אותם אך חלפו מספר דקות ואביתר הבין.
אביתר החל לשוטט ברחבי הבית בעוד ששני הוריו עומדים קפואים במקומם. לפתע נעצר מול מראה שהייתה בכניסה לאחד החדרים, ליטף מעליה בזהירות שכבת אבק והביט בבואה שהשתקפה בעדה. בקמטים הקטנים שהחלו להצטבר, בחיוך העייף, בעיניים הכבויות עם שמץ חוכמת חיים, בפנים עם זיפי זקן בני שבוע... במה שהפך להיות.
משתדל שלא להביט זמן ממושך מידי. לפתע הניס עצמו אל החדר בו ניצבים שני הוריו. עדיין עומדים ומתחבטים. מהרהר האם להתיישב. האם לפנות אליהם, או ללכת? מה מעשיהם בוילה המפוארת בשכונה היוקרתית הזאת. ולמה הם לבושים כאנשים רגילים לכל דבר??
לבסוף גל געגוע שעטף אותו הכריע את הכף והוא התיישב על כיסא שהגיב בקול מחאה צורמנית . הניח לאט אצבע ועוד אצבע על מקלדת הפסנתר ופתאום קול זיוף נשמע מבין הקלידים הקרים למגע. הוא נרתע ומשך ידיו ממנו. פחד השתלט עליו וידיו החלו לרעוד בלא שליטה רעד טיפס ועלה במעלה גופו לגרונו עד שלבסוף נכנע לו, נשנק ובכה.
ועם כל דמעה שפגעה בשלד העץ השחור נוצר סימן בים האבק. כשתמו הדמעות החליט לנסות שוב. מבטו של אביתר ננעץ בעיניו של אביו, מה קורה כאן האם אני חולם? זה אתם או שאני חולם?
ואז היה חיוך. חיוך של שניהם, של שני ההורים. חיוך של מבוכה מהולה בבושה. אביתר הניח שוב את אצבעותיו על הקלידים בחרדת קודש והחל לנגן. והערב ירד. קיסריה החורפית הפכה שקטה יותר ויותר והצלילים רמים יותר ויותר מפלחים את הלילה ומפליגים הלאה הלאה עד לאן שתישא אותם הרוח.
והצלילים היו האות לכעס ולמבוכה, ועדים לכך היו הכוכבים הנעלמים בין העננים האפלים. הציפורים הנמות בשנתן בין ענפי העצים, הירח הלבן, העננים המעטים ששיטו בשמיים והעיר. אותה העיר שבחסותה נפגשו ההורים והבן אך על מצע של כעסים, חוסר ודאות ואימה.

אביתר התעורר מהחלום המשונה. זיעה קרה עטפה את גופו. הוא לא ידע אם לחלומו זה יש פשר. וחשב אולי בתוך חלומו זה טמונים רמזים לעתידו ולמה שעומד לקרות לו. לבסוף החליט להניח לעניין ולא להתחבט יותר בחוויית תת המודע אשר תקפה אותו בפתאומיות.

נדרים/ פרק 13-מה צופן העתיד

אביתר התעורר מחלומו, מזיע ומבולבל. אותו ספסל בגן העיר עליו הוא היה זרוק באותו לילה כבר לא נראה לו וחשב להעתיק את מושבו משם. הוא לא הפסיק לחשוב על זה החלום ועל פשרו גם ימים רבים לאחר מכן. דמותם של שני הוריו הנראים שונה ממה שהיה רגיל הטריפה את מחשבתו. אביתר ידע גם שברצונו להגיע לאותה כתובת בקיסריה אולי שם ימצא מנוחה ואוזן קשבת למצוקותיו.
אביתר הביט על השתקפותו מן הבקבוק הריק שבידו, וחשב לעצמו-משוגע, חיוך עקום, שיער פרוע, מבט מטורף, הוא לא היה מזמין את עצמו אל ביתו. אביתר החל לדבר עם עצמו, "אתה גועלי ואיני רוצה לדבר איתך". אביתר הבין שעליו לעשות שינוי דרסטי בחייו וידע שהכתובת לשינוי זה היא אותו מקום בקיסריה לשם רצה לקחתו חברו שניר.
אביתר השיג בגדים יפים וחדשים, גם סחב וגם גנב. גילח את שיער ראשו וזקנו בעזרת מכונת תספורת אשר מצא באחד מפחי האשפה והיא עדיין עובדת. דאג לעצמו לנעליים תואמות, ובהשתקפותו מן הבקבוק הריק שעדיין באמתחתו נראה לעצמו מיליון דולר ובהחלט שכך הוא מוכן להזמין את עצמו לביתו.
אביתר עלה על האוטובוס לקיסריה, הוא שילם מהכסף הרב שהכיל הארנק אותו הוא כייס. כשהגיע לקיסריה שאל על הכתובת המבוקשת ועד מהרה מצא את עצמו ברחוב הנרקיס 19, אותה כתובת אשר השאיר אצלו חברו הטוב שניר.
אביתר פוגש אותו ליד הבריכה, אביתר מביט בו מופתע, אותו איש עסקים ידוע היה מוכר גם לאביתר דרך כתבות שקרא בעיתון. גבר בסוף שנות השלושים לחייו בעל חזות קשוחה, אך עד מהרה מבחין אביתר עד כמה חביב האיש. נמרוד נתן זהו שמו של איש העסקים הידוע מקיסריה שידוע גם כמיליונר ונדבן דיי ידוע למען הקהילה. ואין זה מפתיע כי אותו נמרוד נתן מתגורר לבדו בוילה ענקית בעלת שלוש קומות ומשתרעת על שטח עצום.
והרי זה פלא כי אותה וילה, אותה שכונה ואותו רחוב הופיעו בחלומות של אביתר כמה ימים לפני, אותו חלום מוזר בו פגש את הוריו בסלון של אותה וילה ממש.
"נמרוד, האיש הצעיר הזה מחפש אותך", העירה את תשומת ליבו של נמרוד סוכנת הבית. נמרוד שהיה עם בגד ים בלבד לגופו מהר לשים חלוק הולם. "במה אוכל לעזור לך", פנה נמרוד אל אביתר ברשמיות. "נעים מאד, שמי אביתר ואני חבר טוב של שניר". לרגע נוצרה שתיקה של מספר שניות.... "אתה הבחור החרדי, שיצא בשאלה....". תוך כדי שהוא נועץ עיניים משתאות ומתפלאות על הבחור יפה התואר שניצב לפניו, ואשר נוגד נחרצות את תיאוריו של שניר. "כן זה אני", הסגיר את עצמו אביתר. "טוב שניר סיפר לי רבות עליך, ואיך עזבת לפני כשנתיים וחצי את ביתך בירושלים, את משפחתך ואת אורח חייך לטובת חיים אחרים בכלל. זה נכון??". "כן זה בהחלט נכון", השיב לו אביתר בחיוך קל החושף שתי גומות מסמיקות. "אתה שונה בהחלט ממה שדמיינתי אותך", אמר נמרוד לאביתר. "בוא נכנס לתוך הבית אני רוצה לשמוע ממך עוד", חייך בקטנה נמרוד, סלל לאביתר את הדרך אל תוך ביתו. מעלית, שלוש קומות וסלון ענק כשבמרכזו פסנתר כנף לבן, אותו פסנתר ממש שניצב באותו חדר עם אותם וילונות שלידם עמדו שני הוריו המומים, זכר לחלומו מלפני מספר ימים.
"כן ספר לי מה מביא אותך אליי", תוך כדי שהוא מגיש לאביתר משקה, ותוך כדי שהם מתיישבים על הספות המרווחות אחד מול השני. אביתר לא ידע מאיפה להתחיל, מה בדיוק לומר או לספר לנמרוד. נמרוד הרגיש את מבוכתו של אביתר, ואז פנה אליו בחיוך רחב: "מה דעתך להיות דוגמן...., בבעלותי מותג חדש בביגוד לגברים ואני חושב שיש לך את הנתונים המתאימים". אביתר התבלבל לגמרי ובטח שלא חשב על כיוון כמו שהציעו לו זה עתה. " אני לא יודע... באמת", "תחשוב על זה, ובינתיים אני מציע לך לעבור לגור אצלי, אני אקצה לך את יחידת הדיור בעליית הגג, אינך צריך לשלם לי שכירות, ובתמורה מספר ממשכורותיך יעברו אליי".
נמרוד כבר ידע שאביתר עשוי להגיע אליו, וכבר קיבל המלצות חמות משניר שאף הוא היה דוגמן בית של אחד ממותגיו. ונמרוד גם ידע שהפיל על אביתר "פצצה", מבלי שלאביתר הייתה הזדמנות לחשוב או לסרב. נמרוד ידע שרק הוא יכול להציל את הבחור המסכן הזה שנשמתו מטלטלת כבר שנתיים וחצי, וידע גם שאביתר מחפש כיוון ורק זקוק ליד מנוסה ומכוונת.
הדירה שהוקצתה לאביתר על גג הווילה של נמרוד הייתה מרווחת ויפיפייה. שני חדרים צמודים, מטבחון וחדר אמבט מרווח. על דלת הכניסה היה עדיין תלוי השלט: כאן גר בכיף שניר דוידוב. ארון בגדים כבד ניצב באחד החדרים, וכמובן שלאביתר לא היה מה לשים בו. במרכז החדר מיטה זוגית ורחבה ולצידה שידת טיפולים לגבר עם כל הפרפורמריה הדרושה לטיפוחו של גבר צעיר. אביתר לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא לא הבין איך זה נפל עליו. רק אתמול הוא נחשב לאחד ההומלסים המוכרים בתל אביב, ותוך יום חייו עומדים להשתנות. אביתר הרהר רבות בחלומו המוזר, הוא ידע שאותו חלום בא לבשר לא דבר שהוא, וכי הוריו שעמדו ברקע מרגישים אותו.
אביתר היה המום מהצעתו של נמרוד להיות דוגמן, אביתר לא ידע בכלל מה הוא עומד לדגמן. הוא כבר לא היה ביישן כמו פעם והרי העיר תל אביב חשפה אותו במלוא הדרו ברבדים שונים ומשונים. אך עתה יהיה עליו למכור את גופו בדרך אחרת, אך האם מכובדת?
השחר הראשון החדש הפציע, ואביתר מוצא את עצמו בדירת חמד מלאה בציורי קיר, ותמונות מכל הסוגים. כשקם ממיטתו הבחין בפתק שהיה מונח מתחת דלתו, "תלבש את הבגדים המונחים בארון, ותהיה מוכן ליום הראשון לעבודתך בחברת סיוון". הפתק היה רשום בכתב ידו של נמרוד. אביתר התגלח והתקלח, ולבש את אותם בגדים שכללו, חולצת טי שירט אופנתית אשר הבליטה את חיטוביו, ומכנסי ג'ינס צמודים שנתנו לו מראה של ערס שהגיע מן הזורנל......

נדרים-פרק 14-בדרך לתהילה

ום שמש אביבי, במכונית יושבים הנהג איש העסקים המפורסם נמרוד נתן, ולידו אביתר חיוור כסיד ולא יודע וגם לא מבין איך חייו התגלגלו מקצה אל קצה, ומתלמיד ישיבה הוא הולך להפוך לדוגמן.

     "אתה יודע", פנה נמרוד לאביתר, אתה בחור יפה תואר ואני צופה לך עתיד מזהיר בעולם הדוגמנות. אך אני רוצה שגם תדע שתהליך הקבלה לסוכנות דוגמנות הינו מורכב ואף מסובך, אתה תעבור תהליך של מיון ואף אודישנים בכל מיני מצבים כולל עירום מלא..... יעשו לך בוק הכולל צילומים בכל מיני מקומות בארץ, צילומי אולפן. אתה תלבש חליפות מהודרות ותדגמן מותגים. אתה תצטלם לצד נשים וגברים. אתה צריך אביתר להפנים את דבריי אלה ואת הדברים הבאים שאומר לך ולהחליט אם זה מתאים לך לפני שנגיע להוד השרון אל סוכנות סיוון, שם אתה תעבור תהליך לא קל. מה אתה אומר?

   "תראה נמרוד", פנה אביתר לנמרוד בקול גברי מוצק והחלטי, אני עשיתי את כל הדרך מתל אביב אליך, אחרי שעברתי את כל הגיהינום הקיים בשנתיים וחצי האחרונות, כי ידעתי שאתה הכתובת הנכונה שעליי לפנות אליה על מנת לעשות שינוי דרסטי בחיי. מה גם שקבלתי כל מיני איתותים בחלומות האחרונים שלי שמשכו אותי אליך. לכן אני מוכן לכל ורוצה מאד להצליח ובגדול. ואם אתה נמרוד חושב שיש לי את הנתונים הנכונים על מנת להיות דוגמן אז אני מכבד זאת.

      "יש לך נתונים אמנם, אך אתה עוד צריך לעבוד על גופך". חלק מהתהליך הוא ביקורים תכופים בחדר כושר, טיפולי קוסמטיקה הכוללים הסרת שיער לצמיתות כמעט מכל הגוף, טיפולי פנים מדיקור ופדיקור. כן וכמו כל דוגמן אתה תתחבר לצד הנשי שלך.

      ואני רוצה עוד שתדע אביתר היקר, כי אתה יכול להתנגד לצילומי עירום ואף יש סעיף בחוזה עליו אתה יכול לחתום ולהיות מוגן. אך לדעתי על מנת להצליח עליך לבצע הכל בעולם הדוגמנות, אני לא מדבר איתךעל פורנוגרפיה, אלא על תמונות עירום עדינות, ובמרבית המקרים עם כסוי האברים הצנועים.

   "בדרך כלל", המשיך נמרוד. הדוגמן עצמו משלם על הבוק, כמובן לאחר שקיבל הצעות מחיר, אך במקרה שלך אני לוקח חסות מלאה עליך ועל ההוצאות שיתלוו לפרויקט זה.  

     לאחר סגירת החוזה תקבע לך סדרה של אלף צילומים בסטודיו, בצילומים אלה ידאגו לך מאפרת ומעצב שיער, מלבישה וצלם. הצילומים מתחלקים לחמישה סטים שונים כשבכל אחד מהם אתה לבוש, מאופר ומסורק בצורה שונה – בגדי ים, חליפה, בגדים יומיומיים וכן הלאה, על מנת להגיע לקהל מפרסמים רחב. לאחר הצילומים, הצלם בוחר לפי חוות דעתו המקצועית תמונה אחת מכל סט צילומים שבו, לדעתו, אתה נראה הכי טוב והכי מזמין ושבתמונה רואים הכי טוב את קווי הגוף והפנים שלך תמונות אלו עוברות למעבדה לפוטושופ, ניקיון ועריכה.

   לאחר כשבוע תקבל דיסק של תמונות שבו התמונות מחולקות לחמש תיקיות (חמשת הסטים) בכל תיקייה יש כחמישים תמונות ותיקייה נוספת שנקראת "הנבחרות" שם יש חמש תמונות מעובדות ומוכנות להעלאה לאתר. ישנם דוגמנים שלא מסכימים עם דעת הצלם והם כמובן יכולים להחליף את התמונות הנבחרות בתמונות אחרות מאותו הסט- גם הן נשלחות לעיבוד ומועלות במקום הנבחרות של הצלם." ובמקרה שלך אביתר ומכיוון שאני מייעד אותך בעתיד לאופקים אחרים כגון קולנוע וטלוויזיה, אתה תצטלם גם ללא בגדים כאשר את אותן תמונות נציגים בודדים יוכלו לראות ולהתרשם, וכמובן לאחר שאתה ואני נאשר את אותן תמונות. סוכנות סיוון תקצה לך דף אישי, הכולל את התמונות שלך ללא צילומי העירום. דף זה יכנס לרשימת השיווק של הבוקרים (משבצי הדוגמנים), שמשווקים אותם לאודישנים. אתה תיפגש עם איש יחסי הציבור במטרה לגלות פרטים מעניינים לשם שליחת ידיעה אודותיך למקומונים ולאינטרנט, ולייצוג והתנסות באודישנים שונים בתעשיית הדוגמנות. בנוסף, תזכה ליהנות מפינוקים שונים מטעם הסוכנות דוגמנות, הכוללים הגדלת תמונת פוסטר שלך,כרטיס דוגמן המקנה הנחות בבתי עסק שונים ומסיבות שעורכת הסוכנות.  

      "נו מה אתה אומר אביתר? תראה איזה קפיצה אתה יכול לעשות, ועוד לא דיברתי אתך על המשכורות הנפוחות שאתה תקבל"

   אביתר קרן מאושר,פניו המצוירות זרחו, עיניו הכחולות ברקו, ושתי גומותיו נפערו במלוא הדרן. "אני לא יודע מה להגיד לך נמרוד,אף תודה לא תזכה את גודל המעשה שאתה עושה עבורי".

 "זאת אומרת שאתה מסכים?"

"כמובן, איך אסרב להצעה כזו שלך"

    "אך אתה צריך אביתר לזכור שאתה תצטרך לבצע דברים נוספים כמו שפרטתי לך"."אני יודע נמרוד, "אל תדאג אני כבר עשיתי עם הגוף שלי הכל,אני מחושל........".

נדרים -פרק 15 -עיניים כחולות

הבחור החתיך עם העיניים הכחולות כך כינו אותו, את אביתר. הסערה התקשורתית הרחבה הכתה סביב הבחור שבועות רבים. הגלים סביבו כאילו שאבו כח זה מזה והסתערו על העלם הנאה, כשבכל פעם הם חוזרים אל הים על מנת להתארגן ולהכות שוב בהצלחה גדולה.
והעלם היה כמו אי בלב ים, בכל המקומות כבר גבר הים על היבשה וזו נדחקה אט אט אחור. היבשות הגדולות נעלמו מזמן. ורק הוא נותר. פיסת חיים לבנים וזכים.
והעלם שהיה עכשיו שליט בחייו, מדהים במראה ועוטה מסך הילה חלק. ומאז הכל כחול, השמיים והמים, וגם חלומות ותהיות בים הגדול של התקוות.
והוא העלם נבהל מן ההבזקים, מן המערבולות והמבטים הרבים. חשקה נפשו לברוח ולהשתלב ברבדים אחרים. שישה חודשים ומעט לטשו עיני הנמרים את גופו, נגעו, מיששו, איפרו וחשקו. לא כי בזוי הרגיש כי אם הגיעו מים עד נפש. "אבא, אמא", הוא זעק-זה לא אני, זה מישהו אחר שנכנס לתוכי. ומהן אותן פוסטרי ענק אשר נפלו מהמגדלים הגבוהים. גופו המשוח נרתם למזימות ותככים. מותגים ושאר קולבים למען תרנגולי היעד אשר מעבר לבגדים התלויים על הקולב המדהים קנאו גם בנועם הפנים.
וסצנות מעורטלות אשר קשטו את לב ה"סצנה" התל אביבית. שבועונים אשר מיועדים לברנז'ה זו או אחרת. כבר לא אדם פרטי אלא רכוש ציבורי. ערוצי טלוויזיה ותוכניות בידור ואירוח. שאלות מביכות ותחקיר מעמיק לגוף ולנשמה. חיטוט בנבכי העבר והשתלשלות מדדי העתיד. השתתפות בג'ינגלים ופרסומות לערוצים מסחריים. תכניות ריאליטי פולשניות, ופפרצי אכזרי ובדוי. כל אלה ועוד חווה הגברבר בן העשרים ושתיים ובתקופה של מספר חודשים בלבד. לא אחת נדדה נפשו אל מחוזות ילדותו. אל התום והפשטות שהיו בחייו לעומת הגרנדיוזיות העצמית אשר כפה על עצמו. מה הוא צריך את כל הפרסום הזה בכלל? והרי הוא מבית טוב כביכול. ומה חושבים עליו משפחתו וחבריו, האם הם ראו את תמונות הדוגמנות שלו?. הוא רצה לא פעם במחשבתו להריץ את הסרט אחורנית לפחות עד לפני הדוגמנות. הוא לא היה שלם מעולם עם הפיכתו לדוגמן. גם כשנתן את הסכמתו היא לא התברכה בנצח דעתו. הוא לא אהב את מראהו מעל הפוסטרים אשר קשטו כל פינה בעיר הגדולה. הוא לא אהב את הבגדים שדגמן ולא את הידיים אשר חטטו במבושי גופו. הוא הרגיש שהוא מכר את עצמו ואפילו שמסר את עצמו במתנה לשוטים. למרות שהכסף שהרוויח בחודשים המעטים יכול להספיק לא למחייה נאה, הוא לא קטף אלא את הפירות האסורים. ומה גם שקיבל בדרך הצעות רבות, חלקן מרשימות וחלקן בזויות. הוא חוזר על ידי נשים וגברים אשר חשקו בלהט את גופו. לא אחת ניסו לסובב את ראשו באירועים בהם היה נוכח.
עכשיו הוא מוכר בכל הארץ ואפילו בעולם. פעמיים נשלח לדגמן באירופה ופעם אחת ביפן. פניו הגבריות קשטו מספר לא מבוטל של שבועונים, כתבת שער בעיתון לאישה. ומשבצת אישית ועוקבת בתכניתו של גיא פינס. הוא לוקט לתפקיד ראשי בסדרה ששודרה בהוט. וכל זאת בזמן קצר מאד.

זה היה יום חורפי וגשום, הריח של המטר גואש באוויר ומטהר כל דבר כנגד עיניו. ורק דבר אחד אינו מצליח הטבע לשנות באותו זמן. בחור.. בשם אביתר יושב על כיסא ומעליו מטריה שאוחז בה. מסתכל על עצמו בראי שגודלו כמבט העולם מנסה לשוחח עם עצמו, אך שתיקתו עונה כמת מן המתים. שמועות פרטיות צפות בראשו, משפחתו כה רחוקה ממנו. הדבר המופשט שאליו הכניס את עצמו נמצא כשבע שמיים מעליו וכשבע נשימות קטנות מאפו. ביום ההוא אביתר נעלם מעצמו כעשן שמתערפל באוויר החופשי. ובאוויר הקר הוא חרט- "ראיתי את עצמי רואה את עצמי ולא עשיתי דבר".

זה היה יום חורפי וגשום.

נקודת שבירה

בוקר אחד יצאתי לדרך, דרך ארוכה ולא מובנת. שמי אביתר ונולדתי בירושלים בעל כורחי למשפחה חרדית מאד. אני בהיר עור ומאד נהנה להסתכל במראה למרות שבכלל לא היו מראות בבית הולדתי. כנראה שלהוריי בכלל לא היה אכפת איך הם נראים וכנראה גם לא איך שאני נראה, למרות שתמיד אמרו שירשתי את העיניים הכחולות והגדולות מסבא, ואת תווי הפנים המדויקים מהסבא השני. את מבנה הגוף הגבוה והגברי כמובן שירשתי מאבי, אך על השעירות המוגזמת שירשתי ממנו הייתי מוותר. כמובן שעתה לא ניתן למצוא שערה קמוצה על עור גופי כתוצאה מן ההבל בו אני מצוי בתקופה האחרונה, והנה לעצמי הוויתור.
שני הוריי באמת שהם "מקסימים", אחד מהם רודן קוראים לו משה לוי והוא אבי. הוא רודה כמעט בכל מה שזז. אחת שהיא אמא ושמה רבקה לוי, אישה כנועה וצייתנית וכן מסכנה מאד. חמשת אחיי ואחותי הקטנה, איתמר הקטן ממני בשנה שמעתי שהוא כבר התחתן, בסך הכל הוא בן עשרים ואחת, למה למהר?. ואבנר בטח גם ימצא עצמו בקרוב מתחת לחופה, וכמובן שגם שמואל ועובדיה. ויונתן איך אני מתגעגע אליו, וכמובן שלדינה אחותי הקטנה, היא כבר בת עשר, ילדה גדולה.
עכשיו כשאני בדרך כבר כמעט שלוש שנים, עוד חודש אני אהיה כבר בן עשרים ושתיים, יצאתי מבית הוריי מעט לפני גיל שמונה עשרה ומאז אני נווד העולה ויורד. ואני בטוח שאם מישהו מבני משפחתי יתקל בי ברחוב אף אחד מהם לא יזהה אותי.
אולי אני צריך לחזור לחיי הקודמים, אולי שם הוא מקומי האמתי. מה עליי לעשות עם חיי כרגע, בנקודה זו אני ממש חסר אונים.
גם אם אעטה חיוך נבוך ואייחל שעדת הצלמים והכתבים שחיטטו בכל פיסה מחיי ייעלמו כעדת ציפורים נודדות. מעשיי בניכר לא יכרתו מראשי, אם בחרטה או באכזבה, אם בחוסר השלמה או דעיכה. תמיד אהיה שייך למקום אחר.
במשך חודשים שטפטפו לשנים, נדדתי ברחובות, נזרקתי מפינה לפינה. מכרתי את גופי לטיפה המרה ולהזיה. כל עצם שריר וניב בגופי עבר שינוי מהותי, כאילו עברתי ניתוח לשינויי התדמית.
אני מתגעגע אל חיי ההם, אל הפשטות ואל התום שבחוסר הידיעה. אל התפילות והטקסים, אל השקט של שבת.

איני יכול להמשיך היום, געגועיי להוריי ואחיי מטריפים לי את הדעת. הימים קורסים, השעות מתות והחיים נמסים תחת ידיי.

נדרים-פרק 16-הוראה ומחקר

משה לוי לא ידע שינה מיום שהתחיל את לימודי ההוראה שלו. שנתיים עברו מאז שהתחיל ללמד כמרצה זוטר, ובביתו ביקר כאורח סמוי. הרגיש קצת כמו בוגד, על אף שכל חבריו למושב התפילה ממש התגאו בו. בבית לא כל כך מצא את מקומו. חברים כמעט לא היו לו, והוא התרכז בהוראה. הוראה ומחקר.
כפף עצמו אל המקלדת לתקן מילים שבדה מראשו, מילים שאינן קיימות אך בראשו הן מסתדרות. אך המקלדת סירבה לתקן. האותיות התחלפו מעצמן. לחץ חזק על המקלדת אך זה לא עזר. צרה צרורה אמר לעצמו. הביט בשעון. השעה קוראת לחזור הביתה, אל אשתו וילדיו. ואל החלל שהותיר אחריו בנו בהיעלמו משם.
למחרת משה לוי קנה מקלדת חדשה. ועוד לפני כן הוא תחב את ראשו לצווארון הסוודר השחור. הכניס את ידיו לכיסיו ויצא אל החנות המוכרת במצלול הרחוב. בתלמידיו גער ושוב ועוד גער. תסכוליו פרשו דרור על כתפיהם של חסרי הישע שבסך הכל ביקשו ללמוד תורה מפיו של רב השכונה.
ובלילות היה מבכה בהקיץ ובימים היה מבכה. ובלילות היה חולם לסירוגין. מלאכים בלבן מתת המודע אל הבוקר המקיץ אל המודע ואל המציאות התופחת על פניו של אב שאיבד את בנו שלוש שנים לפני. לא נותרה לו פינה בליבו לאף אחד ונשמתו הנדכאת לא ידעה מנוח ממחשבה ודאגה. רק בהיסח דעת היה שוכח לפרקים וממשיך הלאה אל תוך הימים.
רבקה לוי, רעיה ואם מסורה. מאושרת למחצה. מרגע שנשאה למשה לוי לא ידעה רגע דל. הביאה לעולם שבעה ילדים, שישה בנים ובת. בהפרשים של שנה ושנתיים. מתמודדת לבדה עם מטלות הבית וחוץ מן הטראומות אשר חווה בחייה היומיומיים לצידו של בעלה, חוותה עוד שתי טראומות איומות ביותר כאשר אבדה למוות את בנה אבנר ובעודו בן עשרים בלבד, וכשאבדה את בנה אביתר אשר יצא בשאלה ועבר לגור בניכר.
כעת יושבת רבקה בביתה ומדמיינת את פניו של בנה אביתר. רוצה אותו בחזרה וקרוב אליה. רוצה להחזיק אותו שוב כתינוק המתערסל בתוך זרועותיה. חולמת ובוכה, מדמיינת ובוכה.
רבקה נדרה נדר כי תשיב אל זרועותיה את בנה אביתר ויהי מה.
איתמר לוי הבן הגדול בבית מאז לכתו של אביתר, בן עשרים ואחת נשוי ואב לבן ובת. גבר גבה קומה וחמור סבר כאביו. כל הליכותיו כסיר הרותח. נדר לעצמו שלעולם לא יקבל בחזרה את אחיו אביתר אפילו אם יחזור בתשובה שוב, ואפילו אם יהפוך באחד הימים לרב.
שמואל לוי בין שמונה עשרה, נשוי וממתין לבנו הראשון. דומה שתי טיפות מים לאחיו הגדול אביתר.
עובדיה ויונתן תלמידי ישיבה. והאחות הקטנה כבר בת עשר ממתינה בכל יום בחלון לבואו של אביתר האח הגדול.
מסור היה משה לוי לעבודתו כמורה וכמרצה, למרות קשיחותו כלפי תלמידיו כולם כבדו והעריכו מאד את המורה גבה הקומה בעל הגוף האתלטי והנערי והמושך תשומת לב מיוחדת. כמוהו גם בניו קיבלו את החזות הגברית הקשוחה למעט אביתר שלו גוף גברי וחטוב אך פניו יפות כשל בחורה.

ירושלים פנים רבות לה, נופי תפארת ושנים רבות. ובירושלים רוחניות וחילוניות התקבצו יחדיו למחול אנושי רב. ססגוניות מועטה אך נשמה גדולה..

נדרים-פרק 17-מן הקצה אל הקצה

עולם הדוגמנות הקצר של אביתר לוי פתח בפניו את הדלת לניסיונות אחרים. כמובן שגם אלה לא באו לו בקלות ואף לא היה שלם איתם. אך לבסוף ניסיונות אלה הביאו אותו למחשבה נכונה לגבי רצונו בחיים ועתידו.           

      שלוש שנים חלפו מאז עזב את ביתו ללא הקדמה, ובשלוש שנים האלו הספיק לטעום מכל הבא ליד, לפה, לגוף ולנשמה. בעקבות עיסוקו הקצר בדוגמנות ותוכניות הטלוויזיה המעטות בהן השתתף, נעשה אביתר מבוקש מאד על ידי מפיקים. בניהם מפיקי סרטים ואף מפיקי מוסיקה שהציעו לו לנסות לשיר על אף שהיה נטול כשרון שירה לחלוטין וזאת נוכח הוא ונוכחו אחרים, בפזמונים הקלים שהשמיע את קולו מעל גלי האתר בתוכנית זו או אחרת.         

     עתה אביתר לוי כבר בן עשרים ושתיים וקצת, זה בדיוק הגיל שבחורים אחרים משתחררים מהצבא.          

     מפותלות דרכיו ומפותלת מחשבתו ולא ברורה עדיין ודעותיו משתנות מתקופה לתקופה. הוא לא בחל בשום מצב לנסות דברים ולטבול במר ובמתוק. והעיקר שאופי חייו ישתנה מן הקצה אל הקצה. כמה שיותר רחוק מילדותו וחייו בצל משפחתו. אך הגעגועים בכל זאת הטריפו את דעתו בכל רגע ורגע נתון. הוא דמיין את ארוחות שבת המפוארות בחיק משפחתו, את החמימות המוגבלת -אמנם ואת החברים מן השכונה. ליבו של אביתר נצבט בכל פעם שנזכר באמו ובאחיו, אליהם מאד התגעגע לעומת אביו שאליו התגעגע פחות. בשלוש שנות נדודיו בניכר בכלל לא פגש במשפחתו וזה עוד יותר העציב אותו.

       אביתר סיפר את סיפורו האישי בכל אמצעי התקשורת. הוא זכה להערצה ותמיכה רבים. צעירים רבים ניסו לחקות אותו וללכת בדרכו. בחורי ישיבה ניסו ללכת בדרכו אך מהר מאד נסוגו בחזרה. בחורים חילוניים ניסו להתחמק משירות צבאי בכל מיני דרכים ערמומיות, חלקם אף הצליחו. והכל בחסות סיפורו של אביתר לוי.

    יופיו של אביתר כמו סיפורו המרתק, דרך התבטאותו מעל גלי האתר וקולו הנעים. תפקידיו הקצרצרים בסדרות טלוויזיה וחשיפתו הברורה בעולם הדוגמנות. המותגים אותם קידם והחסויות השונות בהן השתתף. כל אלה גרמו לבעלי מקצוע מעולם הבידור לחזר אחריו ולחפש אותו בכל מקום ובכל פינה. למרות תקופה בת חודשיים בה אביתר נעלם מעיני כל, ואף אחד לא הצליח ליצור איתו קשר.   

     ימים לא קלים עברו על אביתר מאז נעלם כליל מעיני כל. אביתר שהה במשך חודשיים וחצי בביתו של חברו הטוב שניר איתו יצר קשר מחדש. אך אורח חייו של חבר נעוריו לא היה נוח ולא התאים לאביתר בכלל. שניר שהיה איש העולם הגדול , בליין ובנדיט לא קטן. שניר היה פותח את ביתו הגדול בסביון לערבי פורענות וזימה בעיקר בסופי שבוע, אשר כללו את כל סוגי הפורקן האפשריים. ואביתר אשר שהה אצל שניר בתקופה שבא העדיף להיעלם מעיני המדיה, מצא את עצמו נגרר לא אחת ומשתתף באותם ערבי זימה. מה שעוד יותר העצים את רגשי החרטה והמחשבות שאולי תעה בדרך שלו ועליו לסגת ולחזור אל חייו המקוריים. חודשיים וחצי נמשך הסיוט בחסותו של שניר, עד שאביתר קיבל הצעה חדשה ומאד נדיבה ממפיק סרטים ידוע. זה קרה באחד מאותם ערבי זימה בביתו של שניר ואותו מפיק השתתף במסירות רבה באותן תענוגות אשר סיפקו לו הזמן והמקום. תוך כדי התרגשות רבה מהנוכחים המעורטלים זיהה המפיק הידוע את אביתר בין הנוכחים, ומייד התמקדו עיניו בבחורהמפורסם והמעורטל המתרפק מרצון או לא על אחת. המפיק הידוע ניגש אל אביתר אשר ניבהל מאד, אביתר ראה את המפיק המפורסם מתקרב אליו והבין שנחשף שוב במלא הדרו לנופך התקשורתי. המפיק הידוע הציג את עצמו בפני אביתר הנבוך והמבויש. "ערב טוב אביתר ונעים מאד. אני יורם דביר מפיק הסרטים, בודאי שמעת עליי"

    כן בטח שאני מכיר אותך ענה אביתר, אך בוא נעבור לסיטואציה יותר נוחה.    

      שני הגברים המעורטלים מיהרו להתלבש ולשבת באחת הפינות המרוחקות. ואז פנה יורם דביר אל אביתר : "יש לי משהו להציע לך אביתר, ואני רוצה שתשקול זאת לפני שתחזיר לי תשובה. אני מתחיל עכשיו בצילומי סרט קולנוע ישראלי חדש שנקרא "נדרים". הסרט מספר על משפחה נורמטיבית מצפון הארץ, גבר באמצע שנות השלושים לחייו, אישה בסוף שנות העשרים ושני ילדים קטנים. בשלב מסוים הגבר מוזעק למילואים בעקבות מצב כוננות ובתקרית אש הוא ניפצע קשה. הסרט מספר על תהליך שיקומו של הגבר ודרך התמודדותם של משפחתו עם המצב הקיים. התסריט כבר מוכן ויש כבר במאי לסרט. אך אנחנו עדיין בשלב ליהוק השחקנים. ואני רוצה אביתר להציע לך את תפקיד הגבר בסרט ולמרות גילך הצעיר מאד ולמרות שדמות הגבר מבוגרת ממך בעשור אני חושב שאתה מתאים לתפקיד. אנחנו נצליח לעצב את דמותך בהתאם לתפקיד. יש איתי כאן עותק של התסריט בוא תרד איתי לאוטו ואני אתן לך עותק. אני רוצה אביתר שתחשוב טוב על הצעתי וכמובן לאחר שתקרא ותתרשם מהתסריט, תחליט אם אתה מעוניין בתפקיד.

   בכל הזמן הזה שיורם דביר מדבר אביתר שותק כמו דג. עלו לו המון מחשבות בראש, אם היה המפיק הנכבד פוגש בו לפני חצי שנה ומציע לו את ההצעה הנכבדת בטוח היה אומר כן על המקום. אך עכשיו כשהוא נמצא בפרשת דרכים ולא יודע איך לנווט את חייו ואינו משוכנע שברצונו להמשיך באותו קו חיים שהוא נמצא עכשיו.

    ואז פנה אביתר אל יורם דביר : "או קיי, אני אקח ממך את התסריט אך איני יכול להבטיח לך דבר. תן לי מספר ימים שבועיים אפילו ואחזור אליך עם תשובתי"

  "או קיי אני יורד לאוטו, אשמח אם תתלווה אליי ואתן לך את התסריט".

    מפיק הסרטים הידוע יורם דביר אשר אחראי ללא מעט הצלחות קולנועיות, מציע הצעה כל כך מפתה שלא מקבלים כמוה בכל יום, ומה על אביתר לעשות, הוא בעצמו לא ידע.

נקודת שבירה    

      שבועיים חלפו ואביתר עדיין לא החזיר תשובה ליורם דביר. הוא השאיר את זה פתוח. משהו גדול הטריד את מנוחתו של אביתר והוא שאל את עצמו לא אחת אם אלה החיים שהוא רוצה? שום דבר אינו מסתיר והוא לא מתכחש לאמונה שלו באלוהים, לדת שתמיד תהיה קיימת וחשובה בליבו. הגבר הצעיר והתמיר מצא את עצמו לא אחת ממרר בבכי, זועק לשמיים לסליחה ומחילה. לא אחת הביט במראה ולא היה מרוצה בכלל מהשתקפותו. לאן מובילות אותו דרכיו? שאל את עצמו ולא פעם אחת. האם יש קרקע לנדריו? האם הוא מספיק חזק לסגת מעולם החילוניות ולחזור אל חייו המקוריים? האם יקבלו אותו משפחתו ומקורביו בסבר פנים יפות? האם אביו משה לוי יהיה מסוגל לסלוח לו? שאל ושאל ושאל.....   בנקודה זו של חייו אביתר מצא את עצמו במשבר גדול. את מעשיו לא יוכל להשיב ואת חרפת הוריו לא יוכל למחוק. אך האם תעמוד לזכותו האהבה של אמו אשר בלבו תמיד ידע שהיא לא שכחה אותו ומקבלת אותו בכל מצב ואף תשמח לקבלו בחזרה לחיק המשפחה.

   ימים ולילות אביתר בכה ונקרע מבפנים....

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי