כשעלה אל הצמרת, היה גיבור של הסיפור. שליו, מתאבד על כל שקל. אותו ילד חולם שהיה ממשיך לצעוד אחורנית. עתה טורף את הקלפים מול כל העולם, גבוה על הסולם, אך מאד מאד מופנם.
הוא חשב שהוא מאושר. הוא לא שם לב איך מן הצד מכינים לא קרקע שמוטה אשר ממנה לא יצליח להרים ראש. הכל יחסית.
אורות נוצצים בערפל, זה ערב חג. סביב השולחן עם אשתו ושלושת ילדיו. מביט על הארמון שבנה בשתי ידיו ומתמלא גאווה. טוב לו לעצור ולחשוב איך זה יש לו, איך זה השיג את מה שלא יכול להיות, בטח אני ממשיך לחלום, כך אמר לעצמו. אך אלה אינם חיי האמיתיים. היכן צניעותו של אבי, היכן נדיבותו של סבי. זה לא אני.
סופר את המילים הממלמלות על שפתיו. מנסה לחבק את הרוח הקוראת לו לצאת אל העולם האמיתי. ואז שאיפותיו הפכו קלות. התחיל לטבוע בים של עצמו. לפחד מהמראותיו, לגעת בנחיתותיו. לקבל החלטות.
כמעט כבר נוגע, בתום ובצניעות, בדרכי האל והרי זה ממש מה שהוא רוצה.
מנכ"ל של חברת השקעות מאד מצליחה, מלווה בריבית ומאד מאד נוגע באפור ובשחור. מבעד למשקפיו המעוצבים לא הצליח להבחין באנשים הסובבים אותו במשרדו, לא הצליח להריח את המפלה הגדולה שהוא הולך לעבור. לא ידע שיומו קרוב.
אך מבחינתו אותה נפילה שאולי המתין לה לקחה אותו אל הנחלה עליה תמיד חלם. אל חלקת אדמתו הקטנה. אל אשתו וילדיו המצפים לו בבית שיחזור מהעבודה.
עבר עם משפחתו לגור בדירה שכורה בדרום תל אביב. שלושה חדרים קטנים הכוללים סלון וחדרי שינה והמון מקום לאהבה, לשקט ולשלווה.
עכשיו אני שייך לעצמי כך אמר לעצמו. לא נולדתי מחוץ לעדר, אני קיים. רגשות נשכחים עוברים עליו. לא יצעד שוב על הגשרים האסורים. יתקרב אך לא יעז יותר. עם הזמן ודאי ישכח וימשיך הלאה.
רוח קיצית קלה נושבת, פורעת מעט את הוילון בחדר הקטן. רועי מניף על רגליו את גולן הקטן. וכאילו עושה לו לונה פארק על רגליו. גולן בן השנתיים משתולל בצחוק וסוחף אתו את כל בני הבית. רועי מביט על מיכל אשתו העמלה במטבח לקראת השבת אשר תכנס עוד מעט. מייד יסתדרו בשורה לפני מקלחת אב ושני בניו הגדולים, ילבשו את החליפות ויצאו לדרך אל בית הכנסת. אל החיים האמיתיים.
לא קמלו בגינתו כל הורדים. ופרחיו נועדו לחיים הפשוטים. עובד בשמירה בתחנה המרכזית, לפעמים בשתי משמרות. מרוויח את פת לחמו ממנה יפיק עולם ומלואו. גיבור.
הוי מה יפית כלת צניעותי. בעת ביקורי שמיים טעמתי את נחת כלימתי. את סליחתי אניח על פתח ביתם של הקמלים אשר הושטתי להם יד עיוורת ועין חורקת. את מחילתי אבקש מאישה אחת שלרגליי כרעה ברך ואני טשטשתי לה את הדרך.
ירא שמיים, רועי גבר בן שלושים וחמש אשר טעם צמרת ותעה בדרכי שוטים. עתה מתקרב לאלקים ושובה לב ועין.
והולך עם מה שיש
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי