אלי משעלי

	אלי משעלי-נדרים

‏01/05/2015	Vows-eli mishali

פרוזה-מילים היוצאות מן הלב

אלי משעלי

נדרים

מאי 2015

ציורים ואיורים וכן חלקים משירים – אלי משעלי

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, ולאחסן במאגר ידע,

לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר

שימוש מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט בלא רשות מפורשת מהמחבר

נדרים

"דרכו של האדם ועתידו הם תוצאת מעשיהם של הוריו

אם יקבלו אותו כפי שהוא, או יטילוהו אל שונאיו"

משה לוי היה מתעורר בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאת התרנגול ויוצא לתפילת הבוקר בבית הכנסת בקצה המוצלל של רחוב הפחים הגדול. "זאת הפעם החמישית כבר" הוא שאג ממושבו בבית הכנסת. "אם לא יתקנו כאן את הספסלים, אני אאלץ לסגור את בית הכנסת לאלתר". משה כעס, שוב פעם כעס, תמיד כעס. "כבר חודשים" הוא אמר: "אתם באי בית הכנסת הקבועים, לו רק היה אכפת לכם הייתם טורחים לטפחו ולגרום לו להראות מכובד יותר". "אני נראה לכם טיפש?" סינן משה לוי. "אני יודע בדיוק מה יקרה אם אשחרר את עצמי מהנטל הזה ".

משה לוי היה אדם חמום מוח, ואיך חמום מוח? כזה שמאד מפחדים להוציא מילה מיותרת מהפה שמא יתנפל. כמו שקרה כאשר גברת שמידט שאלה בתום את משה לוי אם אשתו בהריון? "התביישי לך " צרח משה על המסכנה אשר נסה על נפשה בבהלה גדולה.

בפחד מפניו ומתגובותיו ומיראת כבוד, היו המתפללים בבית הכנסת מורידים את ראשם כאשר משה היה פונה אליהם.

משה לוי היה אחיו של דויד לוי שמש בית הכנסת. אבל עברו שנים רבות מאז דברו בניהם. למעשה, דוד האח נהג להעמיד פנים כאילו בכלל אין לו אח, כי האח משה ואשתו רבקה היו האנשים "הכי לא נחמדים בעולם" לטעמו של דויד. הם שהיו גרים בשכנות עם דויד ומשפחתו במשך שנים, הפכו את החיים למדורה על רקע של ריב מכוער בנושא ירושה. משה הגדול מבין חמשת האחים למשפחת לוי, היה משוכנע שהנתח הגדול של הירושה שהשאיר אביו מגיע לו. בעוד שעל אחיו האחרים ובמיוחד על דויד לא חשב כלל. וכשנולד בנו הראשון (אינו הבכור) של משה אביתר, דוד ורעייתו לא הוזמנו לברית, מה שהעמיק את הקרע המשפחתי.

משה לוי הטיל מורא על כולם, על משפחתו וגם על חבריו.

כשמשה לוי התעורר באותו בוקר של יום ראשון, לא היה רמז כי הנורא מכל עבורו עומד להתרחש. שדבר שלא העלה בכלל בדעתו עומד להתרחש בביתו ובמשפחתו. כראש משפחה חרדית מאד בשכונת מאה שערים, מבחינתו אותו יום ראשון היה היום הכי רע שיכול להיות.

כשנולד בנם הראשון של משה ורבקה, (אינו הבכור, לרבקה הייתה הפלה ) השמחה הייתה כל כך גדולה ובמיוחד בשעת ברית המילה. זה היה שבע עשרה שנים לפני ומאז נולדו להם עוד חמישה בנים ובת אחת. ובטח שאז לא שיער משה ולא חזה את שעתיד להיות ושבנו הגדול בהגיעו לגיל שבע עשרה יטיל אות קלון עליו ועל עקרונותיו.
בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ראשון נטל אביתר את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של האם רבקה וניסה לנשק גם את האב משה. אבל לא הצליח, מפני שמשה היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "ממזר" הוא זרק לכיוונו של אביתר.

רק בקרן הרחוב הבין אביתר שאיבד את משפחתו. התספורת הקצוצה שעל ראשו המגלה שיער שחור וצפוף ומבליטה את פניו המדהימות, החליפה את הפאות הארוכות. ומכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו החליפו את הבגדים המסורתיים הקבועים.

קצת בהלם מצעדיו האחרונים, אביתר הישיר מבטו קדימה והבין שעתה חייו עומדים להשתנות מהקצה לקצה וגם אם דמיין בעבר איך יראו חייו בעתיד, עתה משביצע את התהליך הדברים נראים לו יותר ממשיים.

שלם עם עצמו ולא מהסס עלה אביתר על רכבו של חברו שניר אשר הסיע אותו אל הכרך, ואל החיים הצבעוניים של תל אביב.

"בַּסּוֹף אַתָּה נִשְׁאַר לְבַד
וְאֵין לְךָ דָּבָר אַחֵר מִלְּבַדְּךָ.
נָכוֹן גַּם לִכְאֵבְךָ יֶשְׁנָהּ סִבָּה,
לָכֶן חָשַׁבְתָּ שֶׁאַתָּה כָּל כָּךְ-
זָקוּק לְהַצָּלָה"

משה לא עכל את מה שראו עיניו-ומיד הוא הסב את ראשו להביט שנית. ובטרם יצא אביתר מפתח ביתו עוד הספיק משה למלמל מספר קללות ביידיש ולהעיף עוד מספר צלחות וכוסות.

עד לאותו יום ראשון שרבי של אוגוסט אלפיים וחמש משה לוי כמעט ולא נראה בביתו, כאמור היה יוצא משה לוי את ביתו כבר בחמש לפנות בוקר לתפילת שחרית, משם היה ממשיך לישיבת "מיר" שם היה שוהה בכל שעות היום והלילה ועד שעה אחר חצות אז היה חוזר הביתה לישון. ובאותו יום ראשון בו החליט בנו הראשון לעזוב את חיי הדת ולצאת בשאלה, הרהר משה לוי בינו לבין עצמו בשעת לילה מאוחרת: "מה עלה על דעתו של בני?" סינן משה לעצמו, "זו בטח הייתה מן טעות אופטית". משה מצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מן הישיבה לכיוון ביתו בשעת חצות לבוקר יום שני בשבוע, התהלך משה סהרורי ובמחשבתו ראה בגדים מוזרים-בגדי החילוניים. אצבעותיו תופפו בעצבנות על בטנו, ומבטו נפל על שני צעירים שהלכו לתומם במדרכה ממול. הוא ראה איך הם מתלחשים בניהם בהתרגשות ואיך הם נוגעים אחד בשנייה בלהט רב. משה נזעם כשהבחין בלבושה הדל של הנערה ובידו המגששת של הבחור דרך כל פרצה בבגד הנערה. משה רצה לגשת אליהם, אולי לצעוק, אולי לקלל ואולי רק לומר או להסביר במילים פשוטות שלדעתו אין גישתם מכובדת. משה פתח את דלת ביתו בדיוק בחצות וחצי, כשמחשבותיו נתונות בראשו כמקדחה.

משה לא הצליח להירדם, ותוך שהוא עסוק בעצמו ובמחשבותיו שכח בכלל את אשתו וילדיו. כל כך טרוד היה בבנו הגדול, ואיך יקבלו בני המשפחה המורחבת ואנשי העדה את בחירתו ודרכו החדשה של אביתר. משה הרגיש איך צוחקים עליו בחברה החרדית ואף מנדים אותו. משה לא מצא מרגוע לנפשו ואפילו לא חשב לרגע לפנות לאשתו על מנת לברר איך היא מרגישה עם הנושא? או שאולי היא תומכת באביתר, ואולי הדבר הזה כבר מתבשל בבית תקופה והוא לא ידע על כך? לא היה גבול להתמרמרותו של משה, מאדם כועס מטבעו הוא הפך לאדם יותר כועס. גם משפחתו וגם חבריו לבית הכנסת הרגישו את נחת מזגו הגועש וגועש ומסרב בכל תוקף להירגע. הימים לא הטיבו עם משה האב ולא עם רבקה האם ולא עם אחיו ואחותו של אביתר, עת הוא נעלם לימים ואולי חודשים.

רבקה לוי מעולם לא זכתה ליחס הוגן מבעלה וממשפחתו, מעולם לא זכתה בנקודות זוהר גם כאשר הייתה רעייה ואם למופת. כל שעליה לעשות עשתה באהבה ובמסירות, תמיד כיבדה את המטאטא והסחבה, מבחינתה מטלות הבית היו לחשי קסם ואגדה. מעולם לא לבשה גלימת היעלמות תמיד נכחה היכן שהיו זקוקים לה ילדיה ובעלה. היא הכירה רק את חייה הצנועים שלא זיהתה בהם אומללות. חמשת אחיו של משה בעלה היו רודים ומשפיטים אותה, היו משדלים אותה לעשות דיאטה, "את שמנה ודוחה" אמרו לה. "את מפונקת ומגודלת". רבקה הייתה שומעת ומפנימה.

רבקה התחתנה בגיל שמונה עשרה בלבד למשה לוי שהיה גדול ממנה בשנה אחת בלבד. רבקה לבית פרנקל נולדה בפולין ועלתה לארץ עם הוריה ושתי אחיותיה בעודה בת תשע. משפחת פרנקל קבעו את מגוריהם בשכונת גאולה בירושלים הסמוכה לשכונת מאה שערים שם התגוררו משפחת לוי משפחתו של בעלה משה לוי.

ביתם של משפחת פרנקל היה בן שני חדרים קטנים מאד, מטבחון ושירותים משותפים לשכנים נוספים. לרבקה הוקצתה פינה קטנה עם מזרון בחדרון עם שתי אחיותיה הקטנות, מרים וחנה. הוריה של רבקה יהושע ודבורה, לא הצליחו למצוא עבודה קבועה בירושלים, וחיו על פי תרומות שהונהגו בקרב העדה החרדית.

משפחת לוי הייתה ידועה ומקובלת בחברה החרדית כולה, משה האב היה רב בית הכנסת "אור התורה" אשר היה ממוקם בלב שכונת מאה שערים, משה גם לקח על עצמו את האחריות לטיפוח ושיפוץ בית הכנסת בשעות הצורך, ואף על פי שמינה לעצמו עוזרים מתוך המתפללים, הוא לא היה מרוצה מאופן תפקודם ולא פעם גער בהם על חוסר זה או אחר, ולכן החליט לקחת את המלאכה לידיו בלבד.

ומאותו בוקר של יום ראשון, לא חזרו חייהם של משפחת לוי למסלולם וכל יום שעובר גורם למשה ולרבקה להתרחק אחד מהשנייה ולשקוע כל אחד במחשבותיו.

"שִׁבֹּלֶת נִצֶּבֶת זְקוּפָה לְלֹא אֵיתָנוּת, בְּרֵיקָנוּת-
כְּמוֹ אוֹתוֹ אָדָם הַנּוֹתָר רֵיק מִתֹּכֶן הַבְלֵי גַּבְהוּתוֹ.
וְיְפוֹאָר אָדָם אֲשֶׁר יִשְׂבָּע מֵחֹפֶן חֶסְרוֹנוֹ. פַּת חֶלְקוֹ-
כִּשִׁבֹּלֶת מְלֵאָה כְּפוּפָה וַיְכוֹנֵן עֵת דָלָה לְרִגְעֵי שֵׂיבָה"

"אני מצטער" משה אמר, בזמן שהישיש מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שמשה הבחין כי הישיש עוטה מעיל שהיה זהה למעילו של בנו אביתר. "מי נתן לך את המעיל הזה?" שאל משה לוי את הישיש. "מצאתי את המעיל הזה בתוך שקית גדולה בצד הרחוב, ביחד עם בגדים וחפצים נוספים." "אתה יכול להראות לי את תכולת השקית שמצאת?" אמר משה. כן בהחלט אני יכול, תבוא איתי עכשיו ואני אראה לך את פנים השקית. משה הושיט את ידו אל הישיש ועזר לו להתייצב, ומכאן פסעו שניהם לכל אורכו של הרחוב עד הגעתם לפינת רחוב צדדית שם על המדרכה אותו ישיש קבע את משכנו. על המדרכה הייתה מונחת אותה שקית גדולה שמשה לוי הכיר היטב. אותה שקית שבנו אביתר היה לוקח בכל תחילת שבוע עת יצא את דרכו לישיבת "התקווה" בבני ברק שם למד ארבע שנים והיה מגיע הביתה לחופשה רק בסופי השבוע. על גב השקית היה רקום שמו של אביתר לוי באותיות גדולות. הישיש פתח את השקית הגדולה ומשה לוי ראה כי אביתר השאיר בשקית את כל תכולתה המקורית שכללה את בגדיו, את הסידור והתפילין ועוד חפצים להם היה זקוק בשעת שהותו בישיבה בבני ברק. ואז משה לוי הבין למעשה שהחלטתו של בנו אביתר היא סופית, ואביתר מצא את עצמו מחוץ לחיי הדת וחי חילוניות גמורה.

חלפו שבועיים מיום נטישתו של אביתר, ורבקה האם לא פסקה מלבכות מגעגועיה לבנה. יותר הטרידה אותה המחשבה שהיא עצמה מסוגלת למחול לאביתר על דרכו החדשה, ואולי למחול באופן חלקי. אך ידעה כי עליה להיצמד לדעותיו של בעלה ולא לסור מהן ואפילו לא לשנייה. מה רב העצב בליבה של רבקה והימים והשבועות חולפים בעף, ואין סימן ולא אחד מבנה אביתר החי בניכר ובטח כבר גמע כל חלקה טובה מן החילוניות. המחשבות שגעו אותה, היא דמינה איך אביתר מדרדר עצמו לאלכוהול ואולי לסמים. היא חשבה על הרע מכל שהרי תמיד מבחינתה ראתה את החילוניים כחסרי תרבות ודרך ארץ. גם שאר בניה ובתה לקחו את דעותיו של משה האב, ומתמלאים כעס על אביתר ובכל יום שעובר הם כועסים יותר. והיא רבקה עדיין שומרת פינה חמה בליבה עבור אביתר למרות בגידתו, אינה מסוגלת לנדות אותו לגמרי ומחכה כל יום בחלון לשובו. ואף מרימה את עיניה לשמיים ומתפללת ובוכה לשלומו. לא יודעת רגע שקט ומנוח מאז לכתו של אביתר. גם חברותיה הפנו לה את גבן ומסרבות לשוחח עמה. ולפתע ביום בהיר אחד החליטה רבקה כי היא עוזבת את בעלה משה ואת ילדיה ונוסעת אל אחותה מרים שגרה בצפת. רבקה חשבה רבות לפני שקבלה את החלטתה לעזוב היא גם חשבה על ההשלכות של מעשה זה והיה לה גם קשה מאד להחליט. אך ידעה שמרים אחותה שהפכה חילונית לגמרי לאחר שהתחתנה תהיה בשבילה עוגן בזמנים אלו ואף ימצאו חן בעיניה מעשיו של אביתר שגם הוא הולך בדרכה. אך רבקה ידעה כי משה יתקומם נגדה וייצא לחפש אותה ביחד עם אחיו שממילא לא אהבו אותה ותמיד צחקו ולעגו לה וגם ידעה שסף האלימות של משה בעלה יעלה והיא ואף אחותה יהיו תחת פיו ואולי ידו הכבדה. וגם ידעה ששאר בניה ובתה לא ירצו לראות אותה יותר. ובכל זאת ארזה מזוודה קטנה ונסעה לצפת.

שלושים ואחת יום חלפו מאז שאביתר לוי עזב את ביתו לטובת הכרך. ונדמה שירושלים המוזהבת הפכה לאיי חורבות ומה שנתברך לה מלמעלה נותר כמדבר השחון. הכל נראה אפל בעיניו של משה לוי ומשפחתו גם כשעתה אשתו עזבה את ביתה על מנת לחפש את בנה. ירושלים לא מחייכת כבר תקופה למשפחת לוי. ירושלים הקדושה, ירושלים של מעלה. ירושלים אינה עונה....

"אֶת שׂוֹנְאָיו יָנִיחַ אָדָם בַּר לֵבָב בַּצַּד,
אַךְ אֶת אוֹחֲזֵי יָדָיו יְטַפֵּחַ כִּשְׁדֵה הַפָּז.
אִם יִשְׁתַגֵּעַ מֵאוֹצְרוֹתָיו אֲפֵלָה בְּאִישׁוֹנָיו,
אַךְ אִם יִתְרַגֵּשׁ מִמַחְסוֹרָיו יְעַטְרוּהוּ זְהַבָיו"

מרים חנה ורבקה שלוש אחיות לבית פרנקל, רבקה האחות הבכורה וחנה בת הזקונים. מרים האחות האמצעית תמיד הייתה השובבה מבין כולן, הלא ממושמעת וממרידה. לפעמים הייתה מרים בורחת מביתה על מנת ללכת רגלית עד מרכז ירושלים ושם להיפגש עם חברים מעולם החילוניות, כמובן זה קרה בשנות העשרה המופרעות של הנערה המתמרדת. אך יותר מכל בלט יותר הריחוק בין מרים ורבקה, רבקה החרדית האדוקה ומרים האפיקורסית הגלויה פתחו חזית האחת נגד השנייה מהלך אשר נמשך עד עצם היום הזה. לעומתן חנה בת הזקונים הייתה נחבאת לכלים, סגורה ובקושי פותחת פיה לדבר.

כשנולד אביתר מרים כלל לא הוזמנה לברית המילה, ולמעשה לא הכירה את האחיין הגדול שלה עד שזה ברח בפעם הראשונה מביתו בגיל שלוש עשרה והשתכן בביתה של הדודה "הגויה" זו שהושמצה כמעט בכל יום והתגוררה בשכונת רוממה בירושלים. בדיוק באותה תקופה נישאה מרים לבחיר ליבה נישואין שהחזיקו מעמד בדיוק חצי שנה.

לימים אביתר נהג באופן קבוע לברוח מביתו אל ביתה של הדודה "הסוררת" וזאת בחפץ לב הייתה נותנת לו פינה חמה, ואף דרור ליצריו ( יצרים חילוניים ) בזמן הגיעו לשנות העשרה המתקדמות. כן כזו היא הדודה המיוחדת מרים.

לימים נותק הקשר לחלוטין בין רבקה ומרים, הקרע העמיק והשנאה גדלה. רבקה ידעה כי בנה אביתר מצא מקלט לא אחת בביתה של אחותה מרים לכן מייד העלתה בדעתה כי אביתר מצא מקלט שוב אצל מרים.

רבקה עלתה על האוטובוס לחיפה משם לקחה אוטובוס לצפת.

שלוש נקישות קצרות על הדלת ובפתח הבית נעמדה מרים, חמש שנים חלפו מאז ששתי האחיות התראו בפעם האחרונה. "או שלום....האם עיניי רואות נכון???" נעזרה מרים בציניות שתמיד אפיינה אותה. מרים פרנקל או הראל נכון לעכשיו, אישה בסוף שנות השלושים לחייה וצעירה מרבקה בשנה אחת בלבד. "שלום מרים...מה שלומך?" שאלה רבקה בהיסוס בעודה עומדת בכניסה. "אני בסדר ומה אתך" השיבה לה מרים באדישות. "אני מבינה שאת מבקשת להיכנס לביתי, אז ברוכה הבאה כמובן". מרים הובילה את רבקה דרך מסדרון צר שהיה עמוס על קירותיו משני הכיוונים בצילומים ממוסגרים מנופיה המדהימים של צפת. בקרירות רבה הזמינה מרים את רבקה לשבת בחדר שאמור לתפקד כסלון אך יותר הוא נראה כחדר שעבר התעללות. "תרצי לשתות משהו" המשיכה מרים באותה קרירות אופיינית. "אני לא אתנגד" השיבה לה רבקה בפנים מבוישות. מרים ניגשה למטבח ואז חזרה עם מגש בידיה ועליו קנקן עם תה ולימון, עוגיות ושני ספלים. מרים מזגה באיטיות את התה לשני הספלים ובפנים חתומות הגישה ספל אחד לרבקה, "בבקשה, זה מה שיש לי להציע כרגע". רבקה הבינה מתגובותיה של מרים אחותה כי היא לא בדיוק רצויה ואם במחשבתה תכננה אולי לשהות מספר ימים או אפילו תקופה אצל מרים אז כנראה שהיא צריכה לעשות אחורה פנה ולמצוא פתרונות אחרים. אך בכל זאת רבקה ידעה שמרים יכולה להיות העוגן היחיד שלה ורק דרכה ואתה תוכל לאתר את בנה אביתר.

"ספרי לי רבקה מה מביא אותך אליי..." "אספר לך את כל הסיפור" השיבה רבקה. וכך התחילה רבקה לספר לאחותה את שעל ליבה כשעיניה בורקות ופה ושם היו התפרצויות קטנות של בכי. "זה אביתר שעזב את הבית, ללא הודעה מוקדמת. הסתפר והסיר כל סממן חרדי או דתי. הוא עזב את הבית ואינני יודעת היכן הוא"..... "ניסיתם לחפש אותו" גיששה מרים." לא ניסינו כי לא ידענו היכן להתחיל לחפש, וזו הסיבה שאני פונה אלייך". רבקה השפילה מבטה מעט. "אה אז אני מבינה שאני מדור לחיפוש קרובים, כל השנים התעלמתם ממני בגלל שאני חילונית אדוקה ועתה את באה לבקש את עזרתי. איפה היית כל הזמן". מרים הזועמת לא יכלה להסתיר את כעסה הרב.... "סלחי לי אחותי אני מבקשת, נאלצתי תחת לחץ לנתק אתך קשרים, לא עשיתי זאת בלב שלם, אך את זוכרת את משה, את זוכרת שהוא אדם אלים". "בטח שאני זוכרת, ומה עכשיו הוא לא יחשוד שאת כאן" זעפה מרים. "אין לי דרך לעזור לך, מצטערת אפילו שאת אחותי אני לא מוכנה להכניס את עצמי לביב השופכין שלך. אני מאד שמחה ותומכת באביתר ואף אחכה להזדמנות לומר לו את זה. אז בבקשה אני אתן לך ללון כאן הלילה ומחר את חופשייה למצוא לך פתרון אחר לבעייתך". רבקה נכנסה להלם. "זה בסדר מרים אני אעזוב כבר עכשיו, אני לא אטריד אותך יותר בדבר"....

רבקה הבינה שמרים הפנתה לה את הגב בפעם השנייה ולגמרי והחליטה להניח לה. בבוקר כזה של יום רביעי כשראשה של רבקה טרוד בבנה אביתר ומחשבותיה תוקפות אותה ללא סייג, רבקה ניסתה לדמיין היכן בנה מתגורר ואיפה הוא ישן, האם הוא עובד והאם יש לו מספיק אוכל.... ועוד... ועוד מחשבות. לפתע נזכרה רבקה בעוד היא אוספת את עצמה מן הספסל הרעוע בצד הגינה, במכתב שקיבל אביתר מכתובת בצפת אך ללא שם השולח. אותו מכתב הגיע בדואר רשום והיא רבקה חתמה עליו מכיוון שאביתר לא נכח בבית באותה שעה. מעולם לא הקדישה רבקה מחשבה על תוכנו של המכתב כי על פניו לא הייתה לה סיבה לחשוד בכלום. אך עתה מאחר שקרו דברים היא נזכרה באותו מכתב. ומשהו הטריד את מנוחתה רבקה לא הייתה שקטה, היא נזכרה בכתובת הרשומה על המכתב ועל כתב היד המעוגל שכל כך מוכר לה. והרי כשקיבלה את אותו מכתב עבור אביתר אותו כתב יד לא העיר את תשומת ליבה. אך עכשיו היא יודעת את המכתב שלחה מרים אחותה. זה הכתב יד הכל כך מוכר ולא היה לה ספק לרגע שהיא מזהה את כתב היד. אך מדוע אחותה מרים שלחה את אותו מכתב לאביתר? רבקה הייתה מבולבלת נורא. ואולי זאת הסיבה שמרים כל כך נלחצה כאשר ראתה את רבקה בפתח ביתה ועוד יותר כששמעה את דבריה. אם רק יכלה להשיג את המכתב חשבה רבקה בינה לבין עצמה. בטוח יש כאן משהו ניסתר. אולי אביתר פנה למרים? אולי הוא הביע בפניה את מצוקתו? והרי מרים ידועה כאפיקורסית ובשבילה זה אוכל להוציא אנשים בשאלה. רבקה מהרה לאסוף את עצמה ועד מהרה מצאה את עצמה רצה בין סמטאות העיר צפת עד שהגיעה שוב לביתה של אחותה מרים. רבקה נקשה שלוש פעמים על הדלת ושוב בפתח ניצבה אחותה מרים. "כן מה עכשיו, לא הייתי מספיק ברורה". מרים הייתה מאד חריפה. "אני רוצה לדעת מה קורה כאן" אמרה רבקה. "מדוע שלחת מכתב לאביתר ומה את מסתירה ממני?? האם אביתר אצלך"?... רבקה דחפה את מרים בחוזקה והפילה אותה על הרצפה. "אני אזמין לך משטרה נבלה, תצאי מיד מהבית שלי". רתחה מזעם מרים. "אני לא אלך מכאן עד שאת תספקי את מלוא התשובות לשאלותיי. מה את עשית לאביתר תגידי לי מיד"? "טוב תשבי אני אספר לך נכנעה מרים". מרים התרוממה מהרצפה והתיישבה על כיסא קטן שהיה מונח בצד המסדרון. היא הציתה סיגר לקחה "שאחתה" אחת ארוכה, ואז פנתה לרבקה, "אני אספר לך הכל ובתנאי שלאחר שתשמעי את דבריי תניחי לי לנפשי ולא תטרידי אותי יותר בבעיותייך באשר הן". מרים הייתה נחרצת וחד משמעית. ובכן לפני כחצי שנה בנך אביתר שלח לי מכתב ובמכתב הוא מספר כי החליט לצאת בשאלה מכיוון שמאס בחיי הדת. אינו רוצה להיות חרדי והוא מעוניין לנהל חיים חדשים בהם הוא יהיה רחוק מהוריו ומאופי חייו שהיה רגיל אליהם עד עתה. אביתר בקש ממני מקלט לכמה ימים עד שיתגבש עם עצמו סופית ויצא לדרכו החדשה". מרים קמה ממושבה ופנתה למטבח בהפגנתיות וכאילו מסמנת לרבקה שזהו תם חלקה בסיפור. "זה הכל, את בטוחה??" תהתה רבקה. "כן זה הכל ואם יש לי משהו להוסיף את לעולם לא תדעי מהו, ובנדר". מרים נדרה נדר שלא תוציא יותר ואף מילה אחת נוספת ובכך גרמה לרבקה לשוב על עקבותיה ולחזור לירושלים לבית בעלה ולחיק משפחתה. ולגוב האריות אשר המתין לה בשכונה.

רבקה לא ידעה כי בנה אביתר כבר שנתיים ימים רוקם בראשו מזימה. למזימה הוא רתם בהתכתבות את דודתו מרים. הם לא נפגשו והקשר ביניהם היה רק דרך מכתבים. לפעמים כשנזדמן לידיו של אביתר מחשב הוא התכתב עם מרים דרך המייל ואף כמעט פעם אחת הם נפגשו אך מפגש זה לא יצא לדרך. מרים הייתה בעד הצעד שאביתר עומד לנקוט ואף עודדה אותו. מרים שנפגעה מאד קשה מרבקה אחותה ובמיוחד ממשה בעלה, החליטה ללכת עוד יותר אחורנית וגם אם היה בה קמצוץ של מסורת היא זנחה אותו לטובת חילוניות גמורה. החלטתו של אביתר לצאת בשאלה ותמיכתה של הדודה מרים לא היה רק עבורה מעשה נקמה במשפחתה החרדית, אלא גם מן הגשמת חלום בו תמיד קיוותה לקלקל לאחותה השמרנית ולהוציא אותה משלוותה. וכמובן שמרים הצליחה במזימתה ואביתר אחיינה הגדול יצא בשאלה אחת גדולה, ואולי ללא חרטה..... האמנם?

בירושלים ישנן דרכים ידועות. ישנן עולות ואחרות יורדות. אך כולן מסמנות נתיב אחד אל הקדושה והנחלה.

ארבע שנים ושמונה חודשים, חלק בלתי נפרד מחייה של רבקה לוי בטרם התחתנה עם משה לוי בשלהי שנות השמונים ( למניינם ). נתגלגלה רבקה בין המחט והחוט והבדים הפרחוניים. עוד בטרם שחר הייתה פורשת מחצלת עבה על הרצפה בחדרה ושוקדת בעדינות רבה על החולצה הבאה או השמלה אשר הוזמנה מראש. רבקה הייתה רבת כשרון. כבר בימי הגן ציוריה ועבודותיה הרשימו מאד את הגננות וההורים. היא זכתה לעטר כל פינה חשופה על קירות הגן. מאוחר יותר בשנות העשרה הפליאה רבקה ברקמה, בסריגת כיפות ובתפירה עדינה וססגונית.

כל שרצתה רבקה בתקופה זו הוא לאסוף פרוטות למען משפחתה אשר הרבתה מצוקה. ובמיוחד עבור אביה אשר חלה במחלה די נדירה והיה זקוק לניתוח מורכב בהמשך.

מן הצד היו אחיותיה של רבקה, מרים וחנה מביטות בה, אולי בהערצה או שמא בציניות מדודה. אך מה שבטוח הן לא התכוונו ואפילו לא לדקה להושיט ידן ולתרום לפרנסת הבית.

נתמזל מזלם של משפחת פרנקל ובעל הבית לא לחץ בתשלום שכר הדירה. אך באחד מביקוריו של בעל הבית נכנס האב ללחץ נוראי ובאמת בלי שום סיבה ונפטר לאחר כמה שעות בבית החולים.

יום אחד מצאו מרים וחנה את אחותן רבקה ישנה בחצר הישנה וחרדו שהקיץ עליה הקץ. כל כך שקטה ושלווה הייתה שלא אבחנו בדופק ליבה. הן נתנו ליבן שהאחד לחודש וכי רבקה אמורה לשלם את שכר הדירה.

רבקה אשר אספה שטרות פרט לפרט, רצתה לסדר את ביתה ושיהיה למשפחתה מכל טוב ולא יחסר דבר. עתה על רבקה למצוא פתרונות אחרים והרי עליה מוטלת המלאכה כבת הבכורה.

כשהתחתנו רבקה ומשה לוי לא הייתה להם פרוטה שחוקה אחת. שניהם היו חסרי כל ומן העוני המרוד מקורם. ובכל זאת התחתנו כדת וכדין וכמצוות משה וישראל. הוריה של רבקה חששו שלא ימצא לבתם בן זוג ועוד שגם חששם היה מופרך כי בתם הייתה נערה יפה ומושכת להפליא. ובעוד דודתה אנה מכירה לה את הבחור התמיר גבה הקומה והבחיר, משה לבית לוי. נשבתה רבקה בקסמו ותוך מספר חודשים מצאה את עצמה מתחת לחופה כשלצידה "אביר חלומותיה".

כשמשה לוי היה בן עשר בלבד שלחו אותו הוריו לקבץ נדבות בפינת רחוב מאה שערים. המשפחה הענייה והשופעת מצוקות לא ידעה מנוח מזה שנים. האב אשר חלה במחלה ממארת ניפטר שנה לאחר שנולד בן הזקונים עמנואל. והאם רות אבדה את דעתה בשעת לידתו של עמנואל ומצאה את מותה אחרי. ומה שנותר לחמשת האחים לבית לוי הוא לגדל אחד את השני, כאשר את הנטל הגדול קיבל על כתפיו האח הגדול משה. כשאין אבא ואמא בתמונה החיים קשים פי אלף. משה היה דואג לכל מחסורם של אחיו. את בר המצווה חגג משה בקרב אחיו וחבריו ולימים כאשר הכיר את רבקה בגיל ח"י שנים לא היה לא הספק שברצונו להתחתן ולהקים בית כשר בישראל.

שנים סבל משה מן התסמין של הילד הלא מוצלח. בעייתי ומרביץ מכות. אך גם מן החינניות נתברך משה לוי. היו לא גם שני חברים חילוניים כאלה שהיה פוגש בסנוקר בבניין כלל. ועוד תחביב היה לברנשים הצעירים-לברוח מבית הספר ולעשן ביחד נובלס. וכשפעם כשהשלג בירושלים תפס את החברים, היה קור מקפיא, שחדר מבעד לבגדיהם. כך עמדו חבוקים שלושתם, מחכים לישועה, אותה מצאו אצל איש נדיב אחד, שהסכים להציל אותם.

ופעם אחת כאשר פסעו שלושת הברנשים בגן העיר, הבחינו בנער צעיר אשר פרץ בצחוק אדיר למראה האחוריים המופשלים שלהם. שלושת החברים רצו למעשה את אותו הדבר, את הקבלה ואת החיוך. או את הגאולה אשר תישא אותם לעבר הלא נודע.

אחרי החתונה החליט משה כי עליו לשמור על רבקה מכל משמר. הפרימיטיביות שלו שאינה אופיינית לבני גילו במקרים מסוימים הייתה מוגזמת ואף גרמה לרבקה להתבייש. ורבקה חשה מצד אחד בטחון גדול מנוכחותו לידה ומצד שני פחד וכבוד. רבקה הייתה סבורה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד וכי הזמן יעשה את שלו ובבוא הזמן תלמד לאהוב יותר את משה ואף תחדל מלפחד מפניו.

יפה הייתה רבקה בליל כלולותיה. שערה החלק בגוון הדבש גלש על כתפיה והאהיל על עיני השקד שלה. משה, גבר צעיר ותמיר ויפה תואר. בחליפה שחורה מחויטת וחטובה לגופו נצמדת. ורבקה, כל מחשבותיה היו נתונות לאותו ערב הומה אדם למרגלות ישיבת "מיר". למוסיקה החסידית הרועשת, ולגבר יפה התואר שעומד לצידה ונקרא עכשיו בעלה. רבקה לא שיערה לעצמה שמקומה בחייה עם בעלה לא יהיה גדול יותר מן המרצפת במטבחה. שתשב כאילו בתוך פעמון זכוכית ותהיה רוח רפאים לבנה. רואה ואינה נראית. שתהיה מכונה ליצור ילדים ולסיפוק צרכיו של בעלה. שתהיה מקור לצחוק ולעג בקרב אחיו של בעלה ובהמשך גם של נשותיהם. אף היו לילות שעל משכבה התפללה רבקה שתגיע המכשפה השחורה ותיקח אותה מן העולם הזה ובכך תגאל אותה מייסוריה. אך עם עלות השחר רבקה חוזרת שוב להיות עצמה ולהיעתר לגחמות בעלה.

בית ירושלמי טיפוסי, עם שולחן כתיבה מעץ מלא ובו מגירות קטנות נשלפות. שלושה חדרי שינה קטנים. מטבחון. שירותים וסלון בינוני. חדר שינה של רבקה ומשה ובו שתי מיטות נפרדות המתחברות בניהן. שני חדרי ילדים, האחד מכיל ארבעה, את אביתר ואיתמר, את אבנר ושמואל. בחדר השני גרו עובדיה ויונתן. ולדינה הוקצתה באותו חדר ממש פינה נפרדת אשר נחצתה בקיר גבס דק מאד. דירת המשפחה מוקמה בקומה הרביעית מעל חצר פנימית מבוטנת חסרת אופי וצמחיה. חלון הדירה הבודד הפונה לחצר, כמעט וקרס מכמות הווילונות הכבדים אשר עיטרו אותו. וכדי להכניס מעט אור הביתה ביום קיצי הייתה צריכה רבקה לעמול קשות. וכוחות היו הדבר האחרון שעוד נותר לרבקה.

כבודה העצמי של רבקה הושלך ברגע שנישאה למשה לוי. כל רעיון במוחה בדבר עתיד ורוד לה ולבחיר ליבה נמחקו בשלל החיוכים המזויפים אותם פגשה על פרצופו של בעלה. גם ה"שלום" המופגן אותו הרעיפה רבקה על בעלה בכל פעם שהיה חוזר מהישיבה, אותו שלום שהוא ברכת אל כאילו היה למעמסה על ליבו של משה לוי, וכאילו אינו חפץ בו כלל.

וכשהיה יוצא לישיבה היה נוסך על פניו חיוך מתנוך אל תנוך כאילו דבר מה הוסר מעל ליבו והשתחרר לחופשי. וביום קיצי של ספטמבר כשבנו נעלם מן הבית או נבלעה דמותו ובימים הבאים אחרי כבר לא היה נסוך אותו חיוך על פניו של משה. ואם היה מנסה משה לוי להביט ואפילו רק פעם אחת בהשתקפותו בראי היה מגלה אולי את אחת הסיבות להיעלמותו של בנו אביתר. והשמועות הרצות מקרב מבוגרי העדה על היעלמותו המסתורית של בנו של רב השכונה, הפכו גם לשאלות ותשובותיו של משה לוי כאילו עלו מן המתים. דרכו הפתלתלה של משה לוי עוד מימי בחרותו לא הנחילה ניצחונות ממשיים בחייו וכנראה חסרה של דמות אב אקטיבית בחייו גם הוסיפה להידרדרותו הנפשית המתגבשת אשר הגיעה לידי ביטוי בתפקודו הלקוי כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כבעל לאשתו חוץ מלספק את צרכיו הגופניים היה כפלקט על הקיר נטול ציור או צבע. או ככלב שבהחלט נושך ובועט. וכאבא לילדיו תפקודו היה כל כך לקוי שאפילו הגדרה תואמת קשה להשיג. גם בתור רב שכונתי לא היה למשה לוי תובנות מיוחדות וכל הכבוד כלפיו היה בגלל אופי מעמדו. לא אחת היה רודה משה לוי בשאר מתפללי בית הכנסת אם אחרו במתן תרומה או פשוט לא פעלו על פי הלך רוחו.

"משה לוי, נא להיכנס". הדהד קולו של הפקיד בקצה המסדרון שעלו ממנו ריחות של עובש וצחנה. משה החזיק בידו תיק אפור ובו מסמכים רפואיים. שישים ימים עברו מאז עזיבתו של אביתר בנו של משה וכבר חגי תשרי חלפו והסתיו בעיצומו. וחודש מר חשוון לא ממש חייכן. "אתה יכול להיכנס פנימה מר לוי, הקרדיולוג ממתין לך בחדר". ד"ר פיטוסי עלעל בבדיקותיו האחרונים של משה, בצילומי הסי טי ובמיפוי הלב וקבע חד משמעית שבגיל ארבעים כמעט, משה לוי צריך לעבור ניתוח מעקפים. נו ומה הפלא עם רמת העצבים החסרת פרופורציה והגנים בקלות משה לוי יכול להקרות "חולה לב". והיעלמותו של בנו ואף יציאתו בשאלה הוסיפו בכי רע למצבו הרפואי של משה לוי והנ"ל מצא את עצמו תוך שבוע ימים בבית החולים הדסה עין כרם בטיפול נמרץ לאחר ניתוח מעקפים.

לאחר מספר ימים בעודו מתאושש מן הניתוח שעבר, מגיעה לחדרו בבית החולים אישה מבוגרת מאד, ונדמה היה שלא הגיעה אל משה במקרה. "שלום לך משה לוי היקר, ומה שלומך" אמרה האישה כשידיה רועדות ועיניה מעורבבות בדמעות. "אני בסדר, ומי את אם יורשה לי לשאול? "משהו..." נקטע קולה…. "משהו לא בסדר עם אביתר בנך". ולפתע האישה שאפילו לא אמרה את שמה הסתובבה לכוון הדלת ונעלמה.

משה לוי נתקף דאגה גדולה מאד, ואת כעסו הרב על בנו החליפה דאגה חסרת מעצורים. משה דמיין את הרע מכל. ובכלל חשב לעצמו, מי זאת האישה הזאת שהגיעה אליו משום מקום? ומאיפה היא מכירה את אביתר? ומה היא ניסתה לומר או לרמוז?

"שְׁמֵי יְהִירוּת אֵינָם נִצְחִיִּים, וּכְבָר נִרְאִים-
סִמָּנֵי נְפִילָה יְשִׁירָה אֶל גֵּאָיוֹת תְּלוּלִים וַחֲלוּלִים.
אִם הָיָה בָּא רַק פַּעַם בְּצִנְעָה לְהַשְׁקוֹת בְּרָכָה
הָיָה נִמְלָא כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת קַדַה וּכְפוּפָה"

באחת מהסמטאות הצדדיות בשכונת מאה שערים גרה אישה מאד מסתורית. יש אנשים שאפילו חששו מפניה. "מכשפה" קראו לה. היו גם מי שגרסו כי אשת שטן היא. אך אף אחד באמת לא חשב שהיא אישה טובה. אף אחד ממש לא דרש לשלומה. היא חיה בביתה עם בנה ועם אחת ספק עוזרת ספק משרתת. האישה המשונה הייתה יוצאת מביתה בשעות הבוקר המוקדמות, ומבלי שאף אחד כמעט ירגיש בה הייתה נכנסת לאחד הבתים ולאחר כמה דקות יוצאת וחוזרת לביתה. אכן אישה מוזרה הייתה.

הזעקה קרעה את שמי הלילה השקטים. האנשים אטמו אוזנם לבל ישמעו את הזעקות והרי כולם ידעו במה המדובר. בנה של האישה המסתורית נפטר בגיל שנתיים לאחר מחלה קשה. האנשים העדיפו שלא להאזין לא רק משום האימה שבצעקה אלא שחששו שגורל כזה חלילה יכול לפגוע גם בם וביקיריהם והרי המוות האיום הזה אינו מבחין בין ימינו לשמאלו. ובבית עצמו שרועה על הרצפה האם הצעירה בעלת שיער בלונדי פלטינה צבוע לבושה בסגנון היאפי המקובל באותה תקופה צורחת וחובטת ראשה על רצפת השיש הקרה. ושוב מתרוממת מלאת תוגה ועצב וחוזרת לחדר הילדים לראות את ילדה היפה והבלונדיני בעל העיניים העצובות שוכב חסר חיים. האם השכולה החלה שוב לנשקו וללטף את שערותיו הרכות, אך שום אות של חיים לא חזר מהגופה. רק תמונות הצדיקים וריחות המרפא רכבו ברחבי החדר חדלי תוחלת, מבוישים, על אוזלת ידם. כבר זו כמחצית השנה שהמחלה אחזה בילד. הם נכנסו ויצאו אל מיטב בתי החולים ובקרו אצל גדולי הרופאים אך איש לא יכול היה לעזור להם. המצב היה חסר תקנה לאור חוזקה האלים של המחלה הזו. זן נדיר של סרטן הדם התוקף בעיקר את דמם של עוללים. בקצה החדר ישובה על הרצפה, המטפלת הפיליפינית. עיניה טרוטות ואדומות מגודל האסון וחוסר השינה. מידי פעם מטיחה ראשה על הקיר מנסה למרוט את שערה הדליל, ללא הצלחה ופיה ממלמל ללא הפסק תפילות עתיקות בשפתה שלה. האם ניגשת אליה ומחבקת אותה בעוצמה. יחד הן בוכות בכי קורע לב למול גופתו היפה של הילד הקטן.

חלפו שנים רבות ואישה ערירית אחת אוספת לביתה בדרום תל אביב עלם חמודות יפה תואר, לגור איתה בביתה כדייר באחד החדרים ולשלם לה בעבודות הבית השונות. והבחור יפה התואר הגר בביתה, יפה כמלאך מושך וקסום, אך נדמה שמשהו משתרבב לתוך אישיותו, איזה סוד אולי...

היא נכנסה למיטה לאחר חצות, כי נמאס לה לשבת מול הטלוויזיה כשהיא מצפה לשמוע את צעדיו בשביל המוביל אל ביתה. הדקות חלפו לאט לאט, כל דקה כמו שעה. לפעמים היה נדמה לה שהיא שומעת את חיכוך שער הברזל באבני השביל נפתח לאט לאט דרכו אביתר יעבור. אך לאחר דקה או שתיים היה ברור לה שהקולות בחוץ הם קולות הרוח הנושבת בחריצי התריסים המגנים עליה מפני נזקי מזג האוויר. אביתר בחור צעיר יפה תואר מתגורר בחדר הקטן בביתה ומשלם לה בעבודות בית שונות, כגון ניקיון או קניות, ואף שיחות אל תוך הלילה המאוחרות כאשר זאת לא יכלה להירדם. לפעמים היא שאלה את עצמה, "למה אני מחכה לו"? אך מיד הבינה שהיא פשוט דואגת לו, והרי נכנס לה ללב הברנש הצעיר, עם קולו המלטף וצחוקו המתגלגל. היא ראתה בו כבן ואף דמיינה איך היא מורישה לו את ביתה לאחר לכתה. והוא מצדו עשה הכל כדי לרצות אותה, היה מבלה אתה שעות בסיפורים או בשאר דיבורים. היא כמובן כמתקשרת ידעה את סיפורו האמיתי, אך הוא מצידו לא התכוון לספר לה. אך לא ידע כי כבר יודעת פרטים בדבר היותו בן למשפחה חרדית הנמצא בבריחה ויוצא בשאלה.

שלושה חודשים הסתובב אביתר ברחובות תל אביב ההומים. הוא ישן על ספסלים ועל מדרכות. קיבץ נדבות עבור פת לחם דלה, ובגדיו הבלויים נותרו על גופו ימים רבים. זקנו צמח והיה נראה כגבר המבוגר לגילו. התרועע עם שיכורים ובעלי זימה. נחתך מסכיני מבקשי הרעה ואף פעם אחת נאנס באכזריות כאשר תעה בדרכו אל גן העצמאות. שלושת חודשי הייסורים חלפו כאשר אישה מוזרה פנתה אליו באחד הימים, כאשר היה שרוע על אחת ממדרכות תל אביב. אותה אישה אספה את אביתר אל ביתה וטיפלה בו במשך מספר שבועות. הנער שהיה קרוע נפשית וגופנית לא יכל לעמוד על רגליו ונזקק לתמיכה. והיא בדלות כוחותיה הייתה מקימה אותו ומניחה את זרועו על כתפה ומובילה אותו אל מטבחה. שם בעדינות כף אחר כף הייתה מאכילה אותו את המרק הצח ואף הייתה חותכת חתיכות קטנות של לחם ומגישה אל פיו. חלפו עוד חודשיים והגבר הצעיר והתמיר נראה בריא לחלוטין ושמח ומוכן לממש את עצמו, לפי רצונותיו ושאיפותיו. והנה הוא מרגיש כי הגיע הזמן לצאת לעבוד בעיר הגדולה, והוא מבחינתו מוכן לזרוק את עצמו על כל עבודה שתבוא, כל זמן שיש לו קורת גג, ואוכל זמין.

"נִשְׁזָרִים רְגָשׁוֹת. זכְרוֹנוֹת לֶאֱחֹז בָּהֶם
אַדְווֹת לִטּוּף יַלְדוּתִיּוֹת"

כבר מספר שבועות מעורר אביתר את חשדה של האישה המסתורית. הוא בכלל לא ידע מהו שמה ומאידך בכלל לא עלה בדעתו לשאול. והיא מבחינתה מספיק היה לה בעלם החמודות הנמצא בביתה וממלא את מקומו של בנה החסר ותואם לו בגיל בדיוק. אך בכל זאת כשחשבה וחיברה נקודות משמעותיות מן התקופה האחרונה, הבינה כי אולי הנער בצרה ומשום מה הרגישה האישה המסתורית קרבה לאביתר והרי לא כך סתם הפגיש הגורל בניהם ואז היא פנתה אל אביתר ושאלה אותו אם יש לו קרובי משפחה ואם כן היכן? "אני חושבת שמגיע לי לדעת עליך יותר והרי אנחנו משפחה עכשיו". שאלה והרי היא כבר יודעת הכל. אביתר לא הסתיר את מבוכתו. הוא הביט אל תוך עיניה של האישה המסתורית ואמר לה בנחישות, "קודם תאמרי לי מהו שמך ואז אני אספר לך על עצמי".

בתוך המסתוריות סביב שני האנשים לא היה כמעט כלום. חוץ משום דבר שקוף קטן שאי אפשר היה לראות כי גם הוא היה שום דבר. לפעמים, כשהייתה מביטה אל תוך עיניו של אביתר היו מחשבותיה חומקות פנימה אל השום דבר השקוף. ניתן היה כאילו לראות בו פסים של מחשבה. בימים קדומים קראו לפסים האלו אור וחשבו שהם כמו חומר, רק יותר קלים. ואביתר כבר איבד כמעט את כל המחשבות, חוץ מאחת צהובה, שהיה אמור לסלק אותה מעצמו עכשיו, הוא דחק את המחשבה החוצה והיא נפלטה כאילו מתוך סדק קטן. כשיצאה, הרגיש מעין הרגשה של חופש, לחלקיק אחד של שנייה ואז הכל נפסק.

"ברחתי מהוריי וממשפחתי לפני חמישה חודשים....." ואז שתיקה.... אביתר קם ממקומו ויצא מביתה של האישה המסתורית ולא חזר שעות.

והיא כבר ידעה הכל, היא ידעה כי אביתר הוא בנה של רבקה לוי מירושלים. והרי שעוד מלפני שאביתר היה חלק משום דבר, הוא כבר לא היה וכשלא היה הוא גמגם מתוך חוליו וקדיחתו את שמותיהם של הוריו. וכשהוא אינו יודע שכבר איננו והכל היה כבר שום דבר. האישה המסתורית נדרה לנסוע ביום מן הימים לירושלים ולשאול על אביו של אביתר, וכאשר תמצא אותו תבשר לו על הסכנה האורבת לבנו אביתר ולהיעלם כאילו לא הייתה.

"הִתְרוֹמְמוּת רוּחוֹ שֶׁל הָאָדָם לִפְעָמִים בְּעוֹכְרָיו,
כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה וְהִיא עוֹדֶנָּה זְקוּפָה וְרֵיקָה.
לְיְהִירוּת זְמַן קָצוּב עַד שֶׁתִּתְרוֹקֵן מִתָּכְנָהּ,
כְּמוֹ עוֹלָמוֹ הַזָנוּחַ וּמֻנָּח בִּמְגֵרוֹת חַיָיּו"

שני חברים טובים הם היו. אביתר שהגיע מן העולם החרדי ושניר שהגיע מן העולם החילוני. כל הזמן היו ביחד. משחקים, מפטפטים ואפילו מדמיינים שהם ממציאים דברים חדשים. גילו כבר את הכל אמר שניר לאביתר. לא נשאר מה להמציא. פלאפון כבר יש, חשמל, גם כן טלוויזיה, אינטרנט, מחשבים, טילים ספרים.

אהבה טהורה זה מה שמאפיין את מערכת היחסים בינם. אהבת חברים. שיחות רבות והנאה פשוטה של גיל ילדות. כמו שתי נפשות שרצו להיפגש רק כדי להיות ביחד שוב, אחרי תלאות רבות שהעביר בהם היקום.

בוא נקבע אמר שניר שהיה הדומיננטי בין שניהם שנחשוב חזק ונמציא. עוד נהיה אנשים גדולים, חשב אביתר לעצמו ובין מחשבה למחשבה העסיק את עצמו בדברים פשוטים כמו ארוחת צהריים, כמיהה לזוג אופניים ועוד כיוצא באלה פרפראות. שנים כך חלפו והם נשארו אוהבים. אביתר למד והתחנך בישיבה בבני ברק ושניר התגייס ליחידה מיוחדת ועלה בסולם הדרגות. גיל הילדות וגיל הנעורים חלפו עליהם ביעף הם זרמו להיכן שזורמות כל הנשמות אל הלא נודע, אל המקום בו לא חושבים על העתיד אלא רק על ההווה וזה הספיק להם. אבל דומה שבלב פנימה הם ידעו שהחיים יביאו אותם למקום הנכון.

רק נער היה שניר כשגילה את הנשמה המאוחדת. הוא ידע שהיא קיימת ושהיא המאחדת בין כל היצורים החיים. הוא רק לא ידע איך להוכיח. יש משהו אמר פעם לאביתר בשיחת טלפון, שמאחד בין הגוף לבין המוח. זו הנשמה. הטרידה אותו מאוד מחשבה פשוטה והיא המחסום הדמיוני בין הגוף לבין המחשבה בין החומר לבין האהבה. כשתהיה לי תכנית אמיתית אוכל להוכיח אותה אמר לעצמו. לבינתיים הבין שנשמתו של האדם מהווה מעיין פילטר שחוצץ בין גוף לבין המוח.

ואביתר, מה מעניין את אביתר? שניר לא ידע. הוא רק ידע שהוא אוהב אותו עד בלי גבול. בין תפילה לתפילה, כאשר הוא לומד ומאמין בכל נימי נפשו אביתר הגיע למסקנות דומות לשל שניר.

"אלוהים" אמר פעם אביתר, "הוא בעל הבית של כל הנשמות". "אני לא מסכים" ענה שניר. "אנחנו בעלי הבית כאן. אני אחראי לגורלי. צלם אלוהים בתוכי".

מכאן ועד לשם, הם מצאו את עצמם בבתי קברות ובבתי חולים מנסים ללקט את האנרגיה שיוצאת מהגוף כאשר האדם נפטר. הדרך לבתי החולים הייתה קשה, שניהם עשו נפשות לצורך קידום הנושא. אביתר היה מקושר היטב עם גורמים רבניים ושניר כתב ספרים וכתבות לעיתון מקומי.

נשמה מאוחדת שמודעת לעצמה ולכל גלגוליה זה מה שאנחנו צריכים להמציא חשבו שניהם. כך נלמד את כל בני האדם להיות מודעים לכל הגלגולים שלהם ולכל המידע שהם נחשפים אליו במשך כל הגלגולים. כך נגיע לגן עדן. ואיך תעזור אנרגיית המתים לקידום המשימה שלהם, ימים יגידו הבינו שניהם, בינתיים עוד הרבה עבודה מצפה לנו.

כך נדדו שני החברים בדמיונות ובחלומות מגיל מאד קטן ועד לבחרותם. אביתר העריץ מאד את שניר שהיה דומיננטי ויוזמתי. לא אחת הוביל שניר את אביתר למקומות מרוחקים ואף מסוכנים. דרך שניר הצליח אביתר לטעום מעולם החילוניות. דרך חברותם הגיעו השניים לכל מקום בארץ. הם גמעו את תל אביב לאורכה ולרוחבה עם כל מה שכלול בה. אביתר הרגיש איך הוא נשאב לתוך המערבולת הזאת של החופש והפורקן. באמצעות שניר חצה אביתר גבולות ולכלך עצמו בדברים הנחשבים לתועבה בעולמו הטבעי והוא פשוט ניסה וביצע הכל.

אביתר כבר החל באותם ימים לארגן לעצמו אסטרטגיית בריחה מחייו העכשוויים אל החיים היותר צבעוניים בחוץ. בעזרתו האדיבה של חברו שניר הוא הצליח להכיר ולזכור כל רחוב ופינה בתל אביב. להכיר חברים חדשים ואף לשהות במחיצתם בכל זמן שהוריו סברו כי הוא שוהה בישיבה בבני ברק.

אביתר שאב מדעותיו של שניר, כי לנשמה אין גוף ומין וכי כל בני האדם זהים ושווים ללא הבדל דת גזע ומין. ולימים אביתר הפך מושגים אלה למוטו בחייו. כשהתגייס שניר לצבא נותק הקשר זמנית בין שני החברים וחודש מספר חודשים אחרי. אביתר חי בחיק משפחתו אך חלם על הדרך החוצה. בסתר הוא היה כותב מכתבים לדודתו מרים שהייתה חילונית ואפיקורסית ואף העז לספר לה את תכנוניו. היא מצידה הרעיפה עליו תמיכה גדולה ואף החלה לייעץ לו מה לעשות ואיך. אביתר היה נחוש כבר לצאת אל העולם הגדול. הוא ידע שבהתחלה יהיו לו חיים מאד קשים כי הוא זורק את עצמו לגוב אריות שאינו מכיר דיו. אך לא יכל יותר לכלוא את עצמו בין קירות הפחד, לצד האגרסיביות של אביו. הפנאטיות והפרימיטיביות של החברה בה היה חי. אביתר כבר החליט ואף שיתף טלפונית את חברו שניר בתכניותיו, ואף קיבל את מלוא תמיכתו של שניר.

אותו בוקר שאביתר עזב את ביתו היה בתכנון ובשיתופם של הדודה מרים והחבר שניר. שניר הסיע את אביתר במכוניתו לבית הדודה מרים בצפת וזאת מצדה ישבה עם אביתר על תכנית מפורטת של יציאה בשאלה והתחלה של חיים "נורמאליים" כהגדרתה.

כשעזבה רבקה את ביתה של אחותה מרים היא כבר ידעה.......

"אַךְ אַתָּה חָזָק מִדַּי וּמֵכִיל,
צוֹחֵק לִכְאֵבְךָ וּבַז לַמִּכְשׁוֹלִים.
חָשַׁבְתָּ כִּי נֶחְמָדוֹת יֶתֶר,
תְּהֵא סִבָּה טוֹבָה וַאֲמִתִּית,
לְהִתְקָרְבוּת וְקִרְבָה"

השכונה בלבושה האפרפר בימי שבת, השקט המעיק והאווירה הקודרת. הנער המתבגר חשב על "בריחה" חשב על "מילוט". אך זה לא מנע ממנו לבצע את תרגילי האקרובאטיקה המדהימים שהוא יודע לבצע לקול השתאותן של בנות השכונה. אביתר היה מתגלגל באוויר קופץ מנדנדה לנדנדה בסיבובים באוויר. בבגדיו המסורתיים. בגובהו המרשים. בגופו הבנוי לתלפיות ובפניו המדהימות והחסרות גוון גברי. כבר בן שבע עשרה, חושב ומביט על ישימון. אמנם עוד נשמעים טקסי ההבדלה מבתי השכונה. אך אביתר כבר חושב על יום המחר. כשיקום בבוקר שוב לשבוע חדש בישיבה בבני ברק. לימודי התורה אשר מאס בהם. המורים והרבנים הלחוצים והשגרה הכל כך שגויה עבורו. את שיחות הבנים על בנות העדה. על חלומם להתחתן ולהקים משפחה. איך הוא אביתר לא היה משתלב אף פעם בשיחות ותמיד היה יושב בצד. החברים כמובן שהרגישו שאביתר שונה. שהוא יותר מופנם ושקט ואף נחבא לכלים. המלחמה הפנימית של אביתר כבר עברה הלאה. כשנפצע פעם אחת כתוצאה מקפיצותיו המרשימות, ביקש שישאירו אותו במקום וימשיכו. וחבריו כך עשו. הפציעה שלו לא הייתה קלה. אך לאחר שנחבש, יכול היה לזחול, תוך שהוא גורר את הרגל הפצועה אחריו. חזר בשפתיו היבשות על המילה "בריחה" והמשיך לחפש מעט צל.

השעה כבר אחת עשרה בלילה. אביתר ויואב לא מצליחים להירדם ועדיין שוהים בכיתת הלימוד כשלפניהם מונחים ספרי הגמרא. נאבקים בגבורה בצורך להירדם ומידי פעם שוקעים בנמנום קל הנותן להם כוחות להמשיך לקרוא וללמוד.

כאשר עיניו של אביתר נעוצות בדף הגמרא, העייפות גברה עליו ולאט לאט עיניו נעצמו והוא שקע בחלומו. בחלומות הוא ניצב בחליפה שחורה חדשה בבית הכנסת של אביו בשכונת מאה שערים בירושלים. לצדו עומדים אביו ודודו דויד. מחזיקים אותו בשתי זרועותיו ומובילים אותו החוצה אל חופתו. לפתע התעורר אביתר בבהלה וכאילו הכישו נחש. פעימות ליבו מואצות וזיעה רבה נוזלת ממצחו יחסית לזמן הקצר שהיה רדום ואז הוא חשב לעצמו עד כמה חלומו זה היה רע עבורו, עד כמה הוא לא רוצה להגיע למעמד הזה.

אביתר ויואב פנו לחדרם המשותף עם עוד שני חברי ישיבה. השעה הייתה כבר שתיים בלילה ושניהם נפלו לשינה עמוקה מאד. אביתר המשיך את חלומו בדיוק באותה נקודה שהתעורר ממנה. בחלומו הוא רואה כלה גבוהה עומדת מתחת לחופה ומחכה לו. עוטה היא שמלה לבנה העטורה בשלל שושנים לבנות. אביתר מתאמץ לראות את פניה אך הוריה כיסו את פניה בהילה לבנה ואטומה. לצידה של הכלה עמדו שתי האימהות, ואביתר מופתע לראות שאם הכלה היא אשתו של הדוד דויד אח של משה אביו. טכס החופה מתחיל ומגיעה גם הקראת שטר הכתובה וכאשר התחיל הרב להקריא את התחייבויותיו של אביתר התעורר אביתר שוב בבהלה אדירה עד כדי כך שהצליח להעיר את חבריו המבוהלים לחדר ואלה שאלו מה בדיוק קרה? על מה חלמת אביתר? אך הוא סירב להשיב להם בנחישות.

כשהגיעו הדוד דויד ורעייתו חדווה לביתם של משה ורבקה הם הביאו איתם את רחל בתם על מנת לשדך אותה לאביתר. רחל נערה יפת מראה, צנומה וביישנית כלל לא עוררה את רגשותיו של אביתר והם סיכמו ארבעת ההורים כי תהיה חתונה בעוד שישה חודשים. הם בכלל לא שאלו את דעתם של אביתר ורחל. אביתר פנה מיד לדודתו מרים, הוא התקשר אליה וסיפר לה על השתלשלות העניינים. מרים אמרה לאביתר כי הוא חייב למצוא את הדרך לברוח מחיק משפחתו בטרם יחלפו ששת החודשים ואולי אפילו כבר עכשיו. מרים אמרה לאביתר כי היא תכתוב לו מכתב עם מספר הצעות עבורו. עוד באותו שבוע וכשהוא בסערת רגשות עצומה ולאחר שחלם את חלומותיו האחרונים בזמן שהייתו בישיבה בבני ברק, בישר אביתר ליואב חברו כי הוא עוזב את הישיבה וכי הם לא יתראו יותר לעולם.

לאחר שבוע בדיוק קיבל אביתר את המכתב מדודתו מרים, את המכתב לקחה האם רבקה מהדוור. היא הבינה שהמכתב מיועד לאביתר אך לא ידעה ממי המכתב נשלח כי הייתה על המכתב כתובת השולח אך לא שם השולח. אך כתב היד שעל המעטפה היה מאד מוכר לרבקה אך היא לא זכרה באותו רגע של מי בדיוק כתב היד הזה.

אביתר קרא בעיון רב את המכתב הארוך. הוא ארז את חפציו האישיים, גילח את זקנו, גזר במספריים את פאותיו ובעזרת מכונת תספורת גילח את שער ראשו לכדי מילימטר בלבד. אביתר החליף את בגדי הצניעות בבגדים שהביא לו חברו שניר. חולצת טריקו ירוקה ומכנסי ג'ינס דהויים. הוא פנה למטבח שם המתינו לו לארוחת הבוקר, נישק את אמו וברח מהבית "לעולמים"....

"אני אתך בכל אשר תבחר ותלך" כך אמרה בחיוך רחב מרים לאביתר. "את יודעת דודה מרים שאיני יכול להתחתן, ואת הרי חברה לסוד בן השנים שלי". אביתר פרץ בבכי מריר ודמעותיו הרחיבו את שתי עיניו הכחולות והבהירות. מרים אמצה אותו חזק אל ליבה ואמרה לו: "אל תדאג אביתר אני כאן תמיד בשבילך, והרי אני בדיוק באותה קלחת שלך וגם אני עברתי בדיוק את מה שאתה עובר עכשיו. לך עם ליבך והיה שלם עם החלטותיך". אביתר שהה במשך שני לילות אצל הדודה מרים עד שבא שניר חברו הטוב ולקח אותו אל העיר הגדולה.

"הגיע הזמן שאמשיך בדרכי" אמר אביתר לאישה המסתורית והיא מצידה כבר ידעה הכל על אודותיו של אביתר. אך הרגישה מן התחייבות כלפי הוריו של אביתר ואולי לפחות לתת להם קצה חוט על מנת שיהיה להם כיוון משוער היכן נמצא אביתר ומה הם מעשיו.

"משהו לא בסדר עם בנך" אמרה האישה המסתורית למשה לוי שהיה מאושפז לאחר ניתוח לב. כשניסה משה לוי לדלוק אחריה במסדרונות בית החולים, היא הסתובבה ואמרה לו, "אביתר לא אשם, אחיך עמנואל הוא האשם ואתה השמן של המדורה, אביתר בנך בסכנה גדולה" ובטרם הספיק משה לוי להוציא מילה מפיו נעלמה האישה כאילו בלעה אותה האדמה. רבקה ידעה הכל וכמו שמשה לוי ידע הכל, את צרחותיו של אביתר שהיה סגור בחדר עם עמנואל הדוד אולי לא ישכחו למרות שהם רוצים מאד לא לזכור ויום אחרי יום צרחותיו של אביתר קורעות את קירות הבית. בן שלוש עשרה בלבד וכבר נראה כבחור בשל מוטל אביתר לרגלי הדוד עמנואל כדי לספק את צרכיו החולניים והכל נדחף אל מתחת לשטיח. השכחה והרצון לשכוח כדרך חיים פרימיטיבית או קרימינלית, להרוס זהותו של נער צעיר ולהשליכו לאשפתות.

אַךְ מָה אַתָּה יוֹדֵעַ בְּאֱמֶת
הַחַיִּים הֵם דֶּרֶךְ קַלָּה לְרַמָּאוּת
וְלַאֲחִיזַת עֵינַיִם מְפֹאֶרֶת
וַהֲרֵי אַתָּה בַּסּוֹף נִשְׁאַר לְבַד
לְלֹא מוֹשֵׁל וּמַנְהִיג

יֵשׁ לְךָ אֶת הַכֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ
וְאַתָּה הֲכִי חָזָק מִכָּל וָכֹל
עוֹמֵד בְּגָּאוֹן מוּל הַצַּר וְהַמַּר
נֶאֱבַק בְּמֶרֶד פְּנִימִי
וּבְתִסְכּוּל כְּלָלִי

הַיּוֹם כְּמוֹ אֶתְמוֹל מְעֻנָּן
וּמָחָר יִהְיֶה נָאֶה וּמֵרוֹנֵן
וְאַתָּה שׁוּב נֶאֱחָז בְּעוֹד פָּנִים
אֲמִתִּיּוֹת לְמַּרְאִית, אַךְ גַּסּוֹת
עַד כְּדֵי בְּכִי

הרבה נערים למדו בישיבה בה למד אביתר, כאלה שגם היו עבורו חברים כי מצאו שפה משותפת. הכל ידידותי, למראית.

כל מי שהיה משועמם וניסה לחטט בעברו של השני מייד הורחק מתחום החבורה.

על הדרך איבדו חברים טובים, את יאיר ממחלת הסרטן, את דויד מאירי אשר נספה בפיגוע. התווסף להם לאחרונה אח של יונתן שמת בתאונת דרכים. אך תמיד המשיכו הלאה, צחקו, דיברו ולמדו תורה בכל שעות היממה. פנטזו על בית, אישה וילדים. את ההר שלהם ממנו נשקפת ממלכת הטוהר והתקווה.

ואביתר, לפעמים היה בוהה בחלל. יותר גבוה מהירח והכוכבים. מפליג במרחבים מוזרים, משובצים רצועות וקווים אנכים ואלכסונים.

בראשו חיים אחרים, כבישים סואנים, אנשים צבעוניים, לבושים או מעורטלים. רוח מתוקה הסגורה בתוך בקבוק ורק הוא אביתר לוגם ממנו וילדי העשירים משכונת רחביה, החילונים הנאורים. פסטורלי ואיכותי. רצה לחתוך את המחשבה בסכין.

והזריחות תמיד יותר יפות שם בארץ החילונים, אינן קשות. השקיעות מתחלפות בצבעים ורודים אדמדמים. שמי כתום חוסים על אנשי היופי, חופשי ופשוט. עולם בצבעים אחרים לגמרי ממה שהכיר ועד עכשיו ובכלל כמעט רק במחשבותיו ובחלומותיו. כאן נשבר לרסיסים.....

זכר גם פשטות ורוגע של שכונת מאה שערים. את האנשים ההולכים ונעלמים. את המסתוריות והמסתורין האופפים כל בית, רחוב וסמטא. מרגע לרגע הקור בגופו מתחזק והדופק נמחק. נזכר בשיירה המתקדמת לכוון בית הכנסת של אבא משה. פוסעת השיירה כתהלוכה ברחוב מוצלל ועגמומי ונעלמת בתוך האשמורת.

ואבא משה, מנפץ קירותיו בצעקותיו, מרביץ מורשת עצבנות מיותרת. רועד.... אסור לומר מילה.... אסור להשמיע הגה.....

והוא זכר שער ברזל ענק וכבד. זכר אישה שמנה מובילה אותו במסדרונות עגומים. בידו ילקוט מלא בספרים, מחברות ומכשירי כתיבה. לפתע האישה גוערת עליו בלחישה "כדאי שתזדרז עוד מעט הצלצול" "זריז, זריז". ילדים בני גילו ויותר יורדים ועולים במדרגות, רצים ואף נופלים. מבוגרים עולים ויורדים במדרגות, פה ושם מעירים ואפילו גוערים בילד אחד אשר הפר את השתיקה התהומית.

אביתר לא הכיר אף אחד, הכל היה לו זר ומנוכר. הילדים נראו לו אנוכיים ואכזרים. המורים נראו מרושעים.

אבא משה השאיר אותו שם עם אישה מאד לא נחמדה ואף מפחידה. ילד אחד בן גילו נתפס בשמלתה ונגרר אחריה.

נזכר איך מסדרונות ה"כולל" (ישיבה ופנימייה בעין כרם) היו מבוך צפוף, ארוכים בלי כניסה ויציאה. חדר מדרגות תלול וללא מוצא. אוסף כיתות לימוד חשוכות ותקרות גבוהות מעופשות.

למעלה בקומה העליונה חדרי השינה, קירות מתקלפים ושבורים ומיטות ישנות בנות שתי קומות ועשויות מברזל חלוד.

שמונה שנים למד והתחנך מכיתה א' ועד כיתה ח'. דרך סרגלו של המלמד המרביץ ומחטיף על כפות הידיים ולפעמים על הישבן בכל פעם שתלמיד זה או אחר הפר את הוראותיו. לפעמים אבא משה היה מגיע אחרי צהריים ואוסף אותו הביתה, אך ברוב הימים נשאר ללון בפנימייה.

פעם בכיתה ז' העז אביתר לעשן סיגריה. היא הייתה בשבילו כל העולם באותם רגעים. כמו שש בש, כמו תה וטוסט. היא הייתה חזקה והשאירה טעם של עוד. אז אביתר הדליק עוד אחת, והצית עוד אחת ומרד בינו לבין עצמו בחוסר הפרטיות שלו כנער מתבגר. איך הוא צריך להתפשט ולהתלבש ליד חבריו. איך עולות על טילן רגשותיו כאשר ניפגש עם חבריו במקלחות. איך כולם ישנים מיטה מול מיטה ומיטה בתוך מיטה. מוצאים את עצמם לפעמים אחד על השני.

האם זה אומר שכולם חברים טובים או מקורח הנסיבות הם אחד בשני נוגעים. ובמקלחות, מתיזים מים אחד על השני, משחקים בעיטות עם הסבון. ואביתר, לאחר פעמיים או שלוש הפסיק להיכנס למקלחת עם חבריו והעדיף להישאר בחדר ולהתקלח מאוחר יותר כשכולם כבר ישנים.

ואביתר ידע את האמת על עצמו כבר, הוא לא ידע אם הוא רוצה להילחם, אם הוא מעוניין להילחם, אם הוא אמור לקבל את עצמו או להתבייש.

ומאה שערים שכונה קודרת. שחורה ולבנה. אנשים נבלעים אחד בתוך השני. אין טבע, אין חושניות. אין ירוק של ג'ונגל, אין כחול ואין ורוד ובטח שלא אדום. בשעה שמונה בערב כיבוי אורות ורק אור העששית בוקע מחלון קטן בקצה האפלולית.

ואביתר כבר תקופה מפליג לעולמות אחרים, עולמות זרים. זכרונות הילדות והנערות אינם מניחים לו לרגע ורצונו לברוח מעורר בו שמחה אך גם פחדים. אך ידע כי אם לא יזרוק את עצמו אל המים הרותחים לא ידע לעולם איך זה להיכבות.

וגם ידע שכשתגיע שעתו לברוח, בריחתו תהיה לשם חזרתו לחייו הרגילים, זאת אומרת החרדיים לאחר שיטעם טעמו של חטא המהול בעונשים.

בוקר אחד יצא לדרך, לדרך חדשה. אל הלא נודע, אל חיי הכרך. אל העיר ההומה והצבעונית, אל מרכזי הבילויים והמועדונים. אל החופשיות והמתירנות, הססגוניות וההמולתיות. הרחק מן האטימות והפרימיטיביות, הנאיביות והתסכולים.

אביתר עכשיו מתחבר לנפש שבו, מביט כל הזמן במראה ורואה נער צעיר ושברירי כלל לא דומה לגבר. אך מבחינתו כרגע חשוב איך הוא מרגיש ולא איך הוא נראה למרות שרצה להיראות אחרת. יש לו יום הולדת בחודש השמיני לספירת הנוצרים, תמיד כך שמע בדיעבד, אך מבחינתו זה כבר לא חשוב, עכשיו הוא מתחבר לנפשו ולהמשכיות שבו.

מתקשרת יהודייה אחת אותה כינה האישה המסתורית עשתה לו היפנוזה ולא רק שגלתה את סודותיו, היא אף סיפרה לו שבגלגול הקודם הוא היה בן למשפחת חייטים ידועה ומבוססת. היא סיפרה לו שהוריו מאותו גלגול מסרו אותו לאמוץ אצל הורים נוצרים.

לימים נזכר איך כילד בן שלוש היה משחק עם הילדות בשכונה, איך היה מתפעל מיופיין של הבובות ואיך היה מתמוגג להלביש אותן בכל פעם מחדש. הוא היה רק בן שלוש בלבד כשדודו עמנואל הרים אותו והטיחו חזק על הרצפה לעיני הוריו, "אתה תפסיק להיות ילדה" הוא אמר. "תתחיל להתנהג כמו בן". הוא נזכר איך תסכוליו ופחדיו היו הופכים לציורים, בהתחלה כילד צייר כמו ילד, אך יותר מאוחר כשהיה כבר בן עשר ציוריו התפתחו והפכו מקוריים ויפים ומובנים יותר.

כאשר נפרד לשלום מ"המתקשרת" האישה המסתורית כפי שכינה אותה וגר אצלה מספר חודשים, היו בכיסו מאה שקלים בלבד. אביתר קנה ואכל פיצה, שוטט ברחובות תל אביב, בפרברים ובסמטאות המסוממים. עד שפגש בגבר ערירי אשר החזיר אותו ארבעת אלפי שנים אל העיר סדום וחטאיה, אל המאמינים באלילים, השקרנים, גנבים ואנסים. אביתר מצא מקלט אצל זה הגבר אשר דרש ממנו "דברים" תמורת קורת גג ואגורה השחוקה. המצב הזה נמשך כמעט שבועיים עד שהחליט אביתר להמשיך ולמצוא פינה אחרת.

עשרה חודשים בדיוק חלפו מאז עזב אביתר את ביתו בירושלים. את רוב ימי החורף העביר בביתה של "האישה המסתורית" ועתה האביב וחג הפסח בפתח.

אביתר כמעט בן שמונה עשרה, כבר עשרה חודשים מסתובב ברחובות ללא כוון ומטרה. מוצא את עצמו מתעורר על ספסל באחד מסמטאות העיר, רעב ללחם וצמא למים. בגדיו בלויים, אך לרגע לא מתחרט הוא על דרכו ומעשיו, לעולם לא יחזור לחייו הקודמים והאפלים. כך חשב והחליט. אך החלטתו רק בדיעבד.

עוד יום ועוד לילה בתל אביב, בכל יום מחפש את עצמו ובכל יום לא מוצא. השעות חולפות והימים ממהרים. עוד ספסל, עוד מדרכה ועוד לילה בחיק הנדכאים. ובתווך כמו תמיד, אנשים שמחים מוסיקה טובה, חופשיות, ואנרגיות חיוביות. וארומה תל אביבית מדהימה הנמהלת עם ריח אלכוהול וזיעה.

ימים ולילות רבים העביר אביתר על מדרכות וברחובות תל אביב. האביב חלף והסתיו שוב הגיע, והנה חלפו כבר שנה וקצת לנטישתו של אביתר את ביתו. ואביתר מוצא את עצמו במכוניתו של שניר חברו אשר אסף אותו לביתו בימים האחרונים. שניר פגש את אביתר במקרה כאשר ביקש לבלות באחד המועדונים בעיר. אביתר שכב שם על המדרכה כהומלס עלוב וכלל לא זיהה את שניר בהתחלה. שניר גרר את אביתר למכוניתו והובילו אל ביתו, עזר לו להתקלח ואף הציע לו מיטה חמה שם צלל אביתר לשינה עמוקה במשך שעות.

למחרת מציע שניר לאביתר להתלוות אליו. שניר הוזמן למסיבה אצל חברים בקיסריה ורצה מאד שאביתר יצטרף אליו. שניר הוציא מארונו הפרטי חליפה מחויטת שהתאימה בדיוק לגופו של אביתר. אביתר נראה טוב, ברור וחייכני שלא כמו בימיו האחרונים, מוכן ליציאת הערב.

הנסיעה הייתה חלקה עד לשלב מסוים. אביתר ושניר ניהלו שיחת חולין וניסו להדביק את הפער שנפער בתקופה שלא התראו. שניר הצטער מאד לשמוע על ייסוריו של אביתר בשנה האחרונה ואביתר הופתע לשמוע ששניר הנמצא בחופשה מהצבא הפך למפקד מצליח. הם שמעו מוסיקה טובה ושרו. וכמו בימים אחרים נדלק ניצוץ החברות בעיניהם, ניצוץ ואף יותר מזה, רק שהם לא ידעו לתרגם זאת לשפה הנכונה והעדיפו לא לפתח רגשות סמויים. אך כל אחד מהם הרגיש את העוצמה הפנימית הגוברת והרגשות כלפי השני. ואז תוך כדי התלהבות הדיבור וסחף היצרים הפנימיים, מטה שניר את ההגה וזאת אחרי שקיסריה הייתה כבר מאחור. החושך היה מפחיד ואמיתי, שניר הרגיש איך הוא מאבד את השליטה על הרכב. אביתר נתקף בפחד נוראי. שניר מנסה לייצב את ההגה בבהלה נוראית, חבטות חזקות, ענפים ושברי עצים הכו בחלון הקדמי ובחלונות מהצד. ובשניות הפך הרעש הנורא לשקט תהומי ופתאומי שרק בסופו יכלו להבין שניר ואביתר מה באמת קרה.

ידו הימנית של שניר שאחזה בטרוף בהגה, מנסה כאילו להחזיק את כל כובד המשקל של הרכב באמצעותו, כאבה בטרוף, הוא בקושי הצליח להזיז אותה.

בידו השמאלית, פתח את חגורת הבטיחות. חלק מן הענפים שהציצו לעברו מן החלון הסגור, נראו שבורים ומפוחדים בדיוק כמוהו. הרכב נתקע בסלע ונעצר כשאפו כלפי מטה. בבהלה חלפה בראשו מחשבה, כיצד תוך אלפית שנייה הכל השתנה. לפני דקה, היו הוא ואביתר בנסיעה בעולם מוקטן ובטוח, שנקרא הרכב שלו, אל עולם קטן מאד שנקרא המזל שלו.

אביתר כמו שניר ניסה גם הוא לצאת מהרכב, הוא ניסה לזוז ימינה לכוון השיחים הרמוסים. אביתר הרגיש שרגלו השמאלית נרדמה ושאינה זזה. הוא הצליח לגרור עצמו כמטר ונפל על השיחים הכבושים. כשפקחו את העיניים לאחר עלפון זמני, לקח להם מספר דקות לשחזר ולהבין מה קרה.

חודש שלם לקח לאביתר להתאושש מן התאונה ותוצאותיה. הוא כבר לא שהה אצל שניר חברו, ולמעשה הם נפרדו עוד בזמן הטיפול הרפואי בבית החולים. שניר המשיך בדרכו ואביתר נרדם שוב על אחד מספסלי העיר כשרגלו עדיין לא החלימה סופית מן התאונה ובכל יום נעשית שחורה יותר.

משום מה נפל על אביתר מן רוגע משונה, שלווה אשר עטפה את גופו ונשמתו. הוא לא הצליח לשייך את זה לתאונה שעבר. אך חשב ואולי מנקודה זו בחייו הוא הופך לאדם אחר. עם כל מה שעבר בשנה וחצי האחרונות נעשה מחושל יותר. וחשב איך העיר תל אביב סטרה על פניו ולא כבדה אותו. איך מנער שברירי הפך לגבר ערירי ומתוסכל. ולאן עליו לפנות מכאן. וחשב, האם מישהו ממשפחתו מנסה בכלל לחפש אותו. היכן דודתו מרים נעלמה בסיפור זה ואחר כך נזכר שבכלל לא שמר איתה על קשר. עם כל זאת הרגיש מחוזק, משהו מבפנים מבשר לו שעתידו מובטח. למרות הכאבים החזקים ברגל שמאל וההחמרה הוא סבר שהוא נמצא בנקודת זינוק מבחינתו. שרע יותר ממה שעבר לא יכול לקרות לו, והוא מוכן לזרוק את עצמו לאש.

אך איך יעשה זאת, והוא לא מכיר אף אחד. לאן ולמי יפנה, במה יעבוד? מי בכלל ייקח אותו לעבודה? שאלות רבות התרוצצו במוחו, אך תשובות לא היו לו.

ברגעים נזכר אביתר באותם חברים של שניר מקיסריה. הוא זכר את הכתובת המדויקת בגלל ששמע אותה מספר פעמים מפיו של שניר. אביתר מחליט בכל דרך להגיע לשם.....

"הַלַּיְלָה טָבַל גַּעְגּוּעַ וְנֶאֱסָף
כַּחֲלוֹם אָהוּב נִשְׁכָּח, כֹּה חָשׁוּךְ"

ימים ולילות חלפו על אביתר בניכר. בלילות חלומותיו תלתלו אותו ובימים הזיותיו שגעו אותו. הוא חלם מגוון חלומות שאת פשרם לעולם לא יידע. אך חלום אחד תפס את ראשו ואינו מש ממחשבתו. אולי בגלל שחישב בראשו את צעדיו הבאים בניכר, אולי כי גמל בליבו החלטה לבקר באותה כתובת בקיסריה לשם שניר חברו רצה לקחתו......

חורף בשדרה הפרומה בקיסריה הדהויה בהתאם לעונה. אך הבית הגדול עמד שם בקצה המוצלל של הרחוב. קרני השמש הקצרות חסו על דפנותיו ופיסלו שביל ארוך ומדוגם אל תוכו.

פסנתר שחור שידע ימים טובים יותר ניצב בפינת חדר מרוהט בפשטות. אור שמש אחרון נפל על שלד העץ וליטף את חלקיו לאט חושף את בלותו ואת שכבות האבק הרבות שנצטברו ושזרו בו פסי שיבה קטנים.

חריקת דלת, קול צעדים קלים ,שיעול ולאחריו פתיחת חלון שהפכה את קרני השמש האחרונות לאור שופע ומתיז בתוך החדר האפל. והם ניצבו שם שניהם מביטים האחד בשנייה, שני הוריו של אביתר אילמים ללא קול. כאילו כל המילים והצלילים פרחו להם דרך החלון הפתוח וחמקו אל הרחוב הריק. וכשהתרגלו שניהם אל האור הבחינו באותות הזמן שניכרו בכל פינה. חליפתו המהודרת של משה איננה עוד ובמקומה מונחים על גופו מכנסי ג'ינס וסוודר אופנתי. ורבקה אף היא נעמדה שם בשמלה פרחונית ופשוטה. המטפחת שעל ראשה נעלמה ופינתה מקומה לשיער ארוך וגולש. שני ההורים מופתעים והמומים, ממולם עומד אביתר כפי שלא הכירו מעולם. פניו נראות מהורהרות משהו. הילד שהכירו נעלם.

אביתר כמובן שלא זיהה אותם בהתחלה. הוא אמר להם שקיבל את כתובתם מחברו שניר וכי הוא ושניר היו בדרכם אליהם ואז קרתה להם תאונה. נראה לו קצת מוזר העניין אך הוא לא הצליח לקלוט מהר את שמתרחש מולו. משה ורבקה ניסו כמה שיותר לא לישר מבטם אליו על מנת שלא יקלוט אותם אך חלפו מספר דקות ואביתר הבין.

אביתר החל לשוטט ברחבי הבית בעוד ששני הוריו עומדים קפואים במקומם. לפתע נעצר מול מראה שהייתה בכניסה לאחד החדרים, ליטף מעליה בזהירות שכבת אבק והביט בבואה שהשתקפה בעדה. בקמטים הקטנים שהחלו להצטבר, בחיוך העייף, בעיניים הכבויות עם שמץ חוכמת חיים, בפנים עם זיפי זקן בני שבוע... במה שהפך להיות.

משתדל שלא להביט זמן ממושך מידי. לפתע הניס עצמו אל החדר בו ניצבים שני הוריו. עדיין עומדים ומתחבטים. מהרהר האם להתיישב. האם לפנות אליהם, או ללכת? מה מעשיהם בוילה המפוארת בשכונה היוקרתית הזאת ולמה הם לבושים כאנשים רגילים לכל דבר??

לבסוף גל געגוע שעטף אותו הכריע את הכף והוא התיישב על כיסא שהגיב בקול מחאה צורמנית. הניח לאט אצבע ועוד אצבע על מקלדת הפסנתר ופתאום קול זיוף נשמע מבין הקלידים הקרים למגע. הוא נרתע ומשך ידיו ממנו. פחד השתלט עליו וידיו החלו לרעוד בלא שליטה רעד טיפס ועלה במעלה גופו לגרונו עד שלבסוף נכנע לו, נשנק ובכה.

ועם כל דמעה שפגעה בשלד העץ השחור נוצר סימן בים האבק. כשתמו הדמעות החליט לנסות שוב. מבטו של אביתר ננעץ בעיניו של אביו, מה קורה כאן האם אני חולם? זה אתם או שאני חולם?

ואז היה חיוך. חיוך של שניהם, של שני ההורים. חיוך של מבוכה מהולה בבושה. אביתר הניח שוב את אצבעותיו על הקלידים בחרדת קודש והחל לנגן. והערב ירד. קיסריה החורפית הפכה שקטה יותר ויותר והצלילים רמים יותר ויותר מפלחים את הלילה ומפליגים הלאה עד לאן שתישא אותם הרוח.

והצלילים היו האות לכעס ולמבוכה, ועדים לכך היו הכוכבים הנעלמים בין העננים האפלים. הציפורים הנמות בשנתן בין ענפי העצים, הירח הלבן, העננים המעטים ששייטו בשמיים והעיר. אותה העיר שבחסותה נפגשו ההורים והבן אך על מצע של כעסים, חוסר ודאות ואימה.

אביתר התעורר מהחלום המשונה. זיעה קרה עטפה את גופו. הוא לא ידע אם לחלומו זה יש פשר. וחשב אולי בתוך חלומו זה טמונים רמזים לעתידו ולמה שעומד לקרות לו. לבסוף החליט להניח לעניין ולא להתחבט יותר בחוויית תת המודע אשר תקפה אותו בפתאומיות.

אביתר התעורר מחלומו, מזיע ומבולבל. אותו ספסל בגן העיר עליו הוא היה זרוק באותו לילה כבר לא נראה לו וחשב להעתיק את מושבו משם. הוא לא הפסיק לחשוב על זה החלום ועל פשרו גם ימים רבים לאחר מכן. דמותם של שני הוריו הנראים שונה ממה שהיה רגיל הטריפה את מחשבתו. אביתר ידע גם שברצונו להגיע לאותה כתובת בקיסריה אולי שם ימצא מנוחה ואוזן קשבת למצוקותיו.

אביתר הביט על השתקפותו מן הבקבוק הריק שבידו, וחשב לעצמו-משוגע, חיוך עקום, שיער פרוע, מבט מטורף, הוא לא היה מזמין את עצמו אל ביתו. אביתר החל לדבר עם עצמו, "אתה גועלי ואיני רוצה לדבר איתך". אביתר הבין שעליו לעשות שינוי דרסטי בחייו וידע שהכתובת לשינוי זה היא אותו מקום בקיסריה לשם רצה לקחתו חברו שניר.

אביתר השיג בגדים יפים וחדשים, גם סחב וגם גנב. גילח את שיער ראשו וזקנו בעזרת מכונת תספורת אשר מצא באחד מפחי האשפה והיא עדיין עובדת. דאג לעצמו לנעליים תואמות ובהשתקפותו מן הבקבוק הריק שעדיין באמתחתו נראה לעצמו מיליון דולר ובהחלט שכך הוא מוכן להזמין את עצמו לביתו.

אביתר עלה על האוטובוס לקיסריה, הוא שילם מהכסף הרב שהכיל הארנק אותו הוא כייס. כשהגיע לקיסריה שאל על הכתובת המבוקשת ועד מהרה מצא את עצמו ברחוב הנרקיס 19, אותה כתובת אשר השאיר אצלו חברו הטוב שניר.

אביתר פוגש אותו ליד הבריכה, אביתר מביט בו מופתע, אותו איש עסקים ידוע היה מוכר גם לאביתר דרך כתבות שקרא בעיתון. גבר בסוף שנות השלושים לחייו בעל חזות קשוחה, אך עד מהרה מבחין אביתר עד כמה חביב האיש. נמרוד נתן זהו שמו של איש העסקים הידוע מקיסריה שידוע גם כמיליונר ונדבן דיי ידוע למען הקהילה. ואין זה מפתיע כי אותו נמרוד נתן מתגורר לבדו בוילה ענקית בעלת שלוש קומות ומשתרעת על שטח עצום.

והרי זה פלא כי אותה וילה, אותה שכונה ואותו רחוב הופיעו בחלומות של אביתר כמה ימים לפני, אותו חלום מוזר בו פגש את הוריו בסלון של אותה וילה ממש.

"נמרוד, האיש הצעיר הזה מחפש אותך" העירה את תשומת ליבו של נמרוד סוכנת הבית. נמרוד שהיה עם בגד ים בלבד לגופו מהר לשים חלוק הולם. "במה אוכל לעזור לך" פנה נמרוד אל אביתר ברשמיות. "נעים מאד, שמי אביתר ואני חבר טוב של שניר". לרגע נוצרה שתיקה של מספר שניות.... "אתה הבחור החרדי, שיצא בשאלה....". תוך כדי שהוא נועץ עיניים משתאות ומתפלאות על הבחור יפה התואר שניצב לפניו, ואשר נוגד נחרצות את תיאוריו של שניר. "כן זה אני" הסגיר את עצמו אביתר. "טוב שניר סיפר לי רבות עליך, ואיך עזבת לפני כשנתיים וחצי את ביתך בירושלים, את משפחתך ואת אורח חייך לטובת חיים אחרים בכלל. זה נכון??" "כן זה בהחלט נכון" השיב לו אביתר בחיוך קל החושף שתי גומות מסמיקות. "אתה שונה בהחלט ממה שדמיינתי אותך" אמר נמרוד לאביתר. "בוא נכנס לתוך הבית אני רוצה לשמוע ממך עוד" חייך בקטנה נמרוד וסלל לאביתר את הדרך אל תוך ביתו. מעלית, שלוש קומות וסלון ענק כשבמרכזו פסנתר כנף לבן, אותו פסנתר ממש שניצב באותו חדר עם אותם וילונות שלידם עמדו שני הוריו המומים, זכר לחלומו מלפני מספר ימים.

"כן ספר לי מה מביא אותך אליי" תוך כדי שהוא מגיש לאביתר משקה ותוך כדי שהם מתיישבים על הספות המרווחות אחד מול השני. אביתר לא ידע מאיפה להתחיל, מה בדיוק לומר או לספר לנמרוד. נמרוד הרגיש את מבוכתו של אביתר ואז פנה אליו בחיוך רחב: "מה דעתך להיות דוגמן...." בבעלותי מותג חדש בביגוד לגברים ואני חושב שיש לך את הנתונים המתאימים". אביתר התבלבל לגמרי ובטח שלא חשב על כיוון כמו שהציעו לו זה עתה. " אני לא יודע... באמת". "תחשוב על זה, ובינתיים אני מציע לך לעבור לגור אצלי, אני אקצה לך את יחידת הדיור בעליית הגג, אינך צריך לשלם לי שכירות, ובתמורה מספר ממשכורותיך יעברו אליי".

נמרוד כבר ידע שאביתר עשוי להגיע אליו, וכבר קיבל המלצות חמות משניר שאף הוא היה דוגמן בית של אחד ממותגיו. ונמרוד גם ידע שהפיל על אביתר "פצצה" מבלי שלאביתר הייתה הזדמנות לחשוב או לסרב. נמרוד ידע שרק הוא יכול להציל את הבחור המסכן הזה שנשמתו מטלטלת כבר שנתיים וחצי, וידע גם שאביתר מחפש כיוון ורק זקוק ליד מנוסה ומכוונת.

הדירה שהוקצתה לאביתר על גג הווילה של נמרוד הייתה מרווחת ויפיפייה. שני חדרים צמודים, מטבחון וחדר אמבט מרווח. על דלת הכניסה היה עדיין תלוי השלט: כאן גר בכיף שניר דוידוב. ארון בגדים כבד ניצב באחד החדרים וכמובן שלאביתר לא היה מה לשים בו. במרכז החדר מיטה זוגית ורחבה ולצידה שידת טיפולים לגבר עם כל הפרפורמריה הדרושה לטיפוחו של גבר צעיר. אביתר לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא לא הבין איך זה נפל עליו. רק אתמול הוא נחשב לאחד ההומלסים המוכרים בתל אביב, ותוך יום חייו עומדים להשתנות. אביתר הרהר רבות בחלומו המוזר, הוא ידע שאותו חלום בא לבשר לא דבר שהוא וכי הוריו שעמדו ברקע מרגישים אותו.

אביתר היה המום מהצעתו של נמרוד להיות דוגמן, אביתר לא ידע בכלל מה הוא עומד לדגמן. הוא כבר לא היה ביישן כמו פעם והרי העיר תל אביב חשפה אותו במלוא הדרו ברבדים שונים ומשונים. אך עתה יהיה עליו למכור את גופו בדרך אחרת, אך האם מכובדת?

השחר הראשון החדש הפציע, ואביתר מוצא את עצמו בדירת חמד מלאה בציורי קיר, ותמונות מכל הסוגים. כשקם ממיטתו הבחין בפתק שהיה מונח מתחת דלתו, "תלבש את הבגדים המונחים בארון ותהיה מוכן ליום הראשון לעבודתך בחברת סיוון". הפתק היה רשום בכתב ידו של נמרוד. אביתר התגלח והתקלח, ולבש את אותם בגדים שכללו, חולצת טי שירט אופנתית אשר הבליטה את חיטוביו ומכנסי ג'ינס צמודים שנתנו לו מראה של ערס שהגיע מן הזורנל......

"וְכָל הַבְּרָקִים וְכָל הָרְעָמִים,
מַרְעִידִים כָּל פִּסַּת אֶרֶץ חֲרֵדָה"

לא להתלונן" אמר לעצמו, פתחתי את הספר של החיים שלי בעמוד האינסופי, לאחר כברת דרך ארוכה שעברתי- זוהי השבירה הראשונה.
אני לא אדם שבוכה בדרך כלל, אבל בזמן האחרון אני שומע מעצמי רק טענות כואבות וחוסר יכולת להתמודד מול המציאות החונקת.

אני יודע שהבטחתי לעצמי, אז, אחרי שעברתי גיהינום, אחרי שראיתי את הדברים הכי שחורים בעולם, אחרי שראיתי את חצאי האדם שיוצאים מהם, אחרי שכמעט חפרתי לעצמי קבר ונשאבתי לחור שחור שאיים על החיים האין סופיים שלי, הבטחתי שאקום, שאשרוד,
הוריי ומשפחתי באים אליי הרבה- בחלומות, בדמיון, ברגעי הקיץ שונים.
הוריי ומשפחתי רודפים אותי, הם מתחבאים ויוצאים ברגעים שאני הכי צריך שפיות שתשאב את כל כוחות הקסם העתיק שאני נוצר בתוכי במשך כל גלגולי חיי.
הכישרון והסבל, הכאב והדרך, הרצון להוכיח וההתמדה הבלתי פוסקת שלי, כל אלו הביאו אותי למצב של שבירת מוסכמות, מצב של חתירה לניצחון, אהבת הערך המוסף והעליון וגאווה-חיוך מטופש נמצא על פניי פעם אחר פעם כאשר אני מצליח להילחם בכל שדי הלילה וחיות הדמיון הרעות התוקפות אותי, יחד עם להקת הזאבים שרוצים לנקום את יציאתי בשאלה ובילדותי תקפו בכל כוחם וזעמם, יחד עם חיצי הרוע והשחור, יחד עם מרגמות המילים הכבדות והסטיגמות דמויי ציפורים דרקוניות אשר רוצות את כוחו הבלתי מוסבר של אדון הדרקונים הנצחי. כן,גיליתי את סודי האפל- הייתי שליט הטוב, הים, השמש והכוכבים, התהלכתי על הירח, סימנתי את שטחי בכל היקום ואני הוא אני-האל הבלתי מנוצח.
אך ברגע הכי קשה, בחרתי לעשות הכל לבדי-וזו הייתה טעותי הגדולה ביותר.
כל חבריי אשר מעולם לא הפנו אליי גבם אט אט התרחקו וכל כוחי העצום נסדק לחתיכות קטנות ולרסיסים שבירים.
נהייתי מראה מקומטת של אדם זקן אשר נולד למות.

יום שמש אביבי, במכונית יושבים הנהג איש העסקים המפורסם נמרוד נתן ולידו אביתר חיוור כסיד ולא יודע וגם לא מבין איך חייו התגלגלו מקצה אל קצה ומתלמיד ישיבה הוא הולך להפוך לדוגמן.

"אתה יודע" פנה נמרוד לאביתר, אתה בחור יפה תואר ואני צופה לך עתיד מזהיר בעולם הדוגמנות. אך אני רוצה שגם תדע שתהליך הקבלה לסוכנות דוגמנות הינו מורכב ואף מסובך, אתה תעבור תהליך של מיון ואף אודישנים בכל מיני מצבים כולל עירום מלא..... יעשו לך בוק הכולל צילומים בכל מיני מקומות בארץ, צילומי אולפן. אתה תלבש חליפות מהודרות ותדגמן מותגים. אתה תצטלם לצד נשים וגברים. אתה צריך אביתר להפנים את דבריי אלה ואת הדברים הבאים שאומר לך ולהחליט אם זה מתאים לך לפני שנגיע להוד השרון אל סוכנות סיוון, שם אתה תעבור תהליך לא קל. מה אתה אומר?

"תראה נמרוד" פנה אביתר לנמרוד בקול גברי מוצק והחלטי, אני עשיתי את כל הדרך מתל אביב אליך, אחרי שעברתי את כל הגיהינום הקיים בשנתיים וחצי האחרונות, כי ידעתי שאתה הכתובת הנכונה שעליי לפנות אליה על מנת לעשות שינוי דרסטי בחיי. מה גם שקבלתי כל מיני איתותים בחלומות האחרונים שלי שמשכו אותי אליך. לכן אני מוכן לכל ורוצה מאד להצליח ובגדול. ואם אתה נמרוד חושב שיש לי את הנתונים הנכונים על מנת להיות דוגמן אז אני מכבד זאת.

"יש לך נתונים אמנם, אך אתה עוד צריך לעבוד על גופך". חלק מהתהליך הוא ביקורים תכופים בחדר כושר, טיפולי קוסמטיקה הכוללים הסרת שיער לצמיתות כמעט מכל הגוף, טיפולי פנים מדיקור ופדיקור. כן וכמו כל דוגמן אתה תתחבר לצד הנשי שלך.

ואני רוצה עוד שתדע אביתר היקר, כי אתה יכול להתנגד לצילומי עירום ואף יש סעיף בחוזה עליו אתה יכול לחתום ולהיות מוגן. אך לדעתי על מנת להצליח עליך לבצע הכל בעולם הדוגמנות, אני לא מדבר איתך על פורנוגרפיה, אלא על תמונות עירום עדינות, ובמרבית המקרים עם כסוי האברים הצנועים.

"בדרך כלל" המשיך נמרוד. הדוגמן עצמו משלם על הבוק, כמובן לאחר שקיבל הצעות מחיר, אך במקרה שלך אני לוקח חסות מלאה עליך ועל ההוצאות שיתלוו לפרויקט זה.

לאחר סגירת החוזה תקבע לך סדרה של אלף צילומים בסטודיו, בצילומים אלה ידאגו לך מאפרת ומעצב שיער, מלבישה וצלם. הצילומים מתחלקים לחמישה סטים שונים כשבכל אחד מהם אתה לבוש, מאופר ומסורק בצורה שונה – בגדי ים, חליפה, בגדים יומיומיים וכן הלאה, על מנת להגיע לקהל מפרסמים רחב. לאחר הצילומים, הצלם בוחר לפי חוות דעתו המקצועית תמונה אחת מכל סט צילומים שבו, לדעתו, אתה נראה הכי טוב והכי מזמין ושבתמונה רואים הכי טוב את קווי הגוף והפנים שלך תמונות אלו עוברות למעבדה לפוטושופ, ניקיון ועריכה.

לאחר כשבוע תקבל דיסק של תמונות שבו התמונות מחולקות לחמש תיקיות (חמשת הסטים) בכל תיקייה יש כחמישים תמונות ותיקייה נוספת שנקראת "הנבחרות" שם יש חמש תמונות מעובדות ומוכנות להעלאה לאתר. ישנם דוגמנים שלא מסכימים עם דעת הצלם והם כמובן יכולים להחליף את התמונות הנבחרות בתמונות אחרות מאותו הסט- גם הן נשלחות לעיבוד ומועלות במקום הנבחרות של הצלם." ובמקרה שלך אביתר ומכיוון שאני מייעד אותך בעתיד לאופקים אחרים כגון קולנוע וטלוויזיה, אתה תצטלם גם ללא בגדים כאשר את אותן תמונות נציגים בודדים יוכלו לראות ולהתרשם וכמובן לאחר שאתה ואני נאשר את אותן תמונות. סוכנות סיוון תקצה לך דף אישי, הכולל את התמונות שלך ללא צילומי העירום. דף זה יכנס לרשימת השיווק של הבוקרים (משבצי הדוגמנים), שמשווקים אותם לאודישנים. אתה תיפגש עם איש יחסי הציבור במטרה לגלות פרטים מעניינים לשם שליחת ידיעה אודותיך למקומונים ולאינטרנט ולייצוג והתנסות באודישנים שונים בתעשיית הדוגמנות. בנוסף, תזכה ליהנות מפינוקים שונים מטעם הסוכנות דוגמנות, הכוללים הגדלת תמונת פוסטר שלך, כרטיס דוגמן המקנה הנחות בבתי עסק שונים ומסיבות שעורכת הסוכנות.

"נו מה אתה אומר אביתר? תראה איזה קפיצה אתה יכול לעשות ועוד לא דיברתי אתך על המשכורות הנפוחות שאתה תקבל".

אביתר קרן מאושר, פניו המצוירות זרחו, עיניו הכחולות ברקו ושתי גומותיו נפערו במלוא הדרן. "אני לא יודע מה להגיד לך נמרוד, אף תודה לא תזכה את גודל המעשה שאתה עושה עבורי".

"אך אתה צריך אביתר לזכור שאתה תצטרך לבצע דברים נוספים כמו שפרטתי לך". "אני יודע נמרוד, "אל תדאג אני כבר עשיתי עם הגוף שלי הכל, אני מחושל........".

"אני כל כך אוהב אתכם משפחתי היקרה וקשה לי לומר זאת במילים, אך אני רוצה לנסות גם דברים אחרים.
ישנם הזדמנויות של פעם בחיים, ואיני רוצה לפספס אותם".

"איני יודע איך להפוך את הרגש למילים, אך אני מבטיח לא לשכוח אתכם לעולם משפחתי היקרה, תמיד תהיו נצורים בליבי"......

הבחור החתיך עם העיניים הכחולות כך כינו אותו, את אביתר. הסערה התקשורתית הרחבה הכתה סביב הבחור שבועות רבים. הגלים סביבו כאילו שאבו כח זה מזה והסתערו על העלם הנאה, כשבכל פעם הם חוזרים אל הים על מנת להתארגן ולהכות שוב בהצלחה גדולה.

והעלם היה כמו אי בלב ים, בכל המקומות כבר גבר הים על היבשה וזו נדחקה אט אט אחור. היבשות הגדולות נעלמו מזמן ורק הוא נותר. פיסת חיים לבנים וזכים.

והעלם שהיה עכשיו שליט בחייו, מדהים במראה ועוטה מסך הילה חלק. ומאז הכל כחול, השמיים והמים וגם חלומות ותהיות בים הגדול של התקוות.

והוא העלם נבהל מן ההבזקים, מן המערבולות והמבטים הרבים. חשקה נפשו לברוח ולהשתלב ברבדים אחרים. שישה חודשים ומעט לטשו עיני הנמרים את גופו, נגעו, מיששו, איפרו וחשקו. לא כי בזוי הרגיש כי אם הגיעו מים עד נפש. "אבא, אמא" הוא זעק-זה לא אני, זה מישהו אחר שנכנס לתוכי ומהן אותן פוסטרי ענק אשר נפלו מהמגדלים הגבוהים. גופו המשוח נרתם למזימות ותככים. מותגים ושאר קולבים למען תרנגולי היעד אשר מעבר לבגדים התלויים על הקולב המדהים קנאו גם בנועם הפנים.

וסצנות מעורטלות אשר קשטו את לב ה"סצנה" התל אביבית. שבועונים אשר מיועדים לברנז'ה זו או אחרת. כבר לא אדם פרטי אלא רכוש ציבורי. ערוצי טלוויזיה ותוכניות בידור ואירוח. שאלות מביכות ותחקיר מעמיק לגוף ולנשמה. חיטוט בנבכי העבר והשתלשלות מדדי העתיד. השתתפות בג'ינגלים ופרסומות לערוצים מסחריים. תכניות ריאליטי פולשניות, ופפרצי אכזרי ובדוי. כל אלה ועוד חווה הגברבר בן העשרים ושתיים ובתקופה של מספר חודשים בלבד. לא אחת נדדה נפשו אל מחוזות ילדותו. אל התום והפשטות שהיו בחייו לעומת הגרנדיוזיות העצמית אשר כפה על עצמו. מה הוא צריך את כל הפרסום הזה בכלל? והרי הוא מבית טוב כביכול. ומה חושבים עליו משפחתו וחבריו, האם הם ראו את תמונות הדוגמנות שלו? הוא רצה לא פעם במחשבתו להריץ את הסרט אחורנית לפחות עד לפני הדוגמנות. הוא לא היה שלם מעולם עם הפיכתו לדוגמן. גם כשנתן את הסכמתו היא לא התברכה בנצח דעתו. הוא לא אהב את מראהו מעל הפוסטרים אשר קשטו כל פינה בעיר הגדולה. הוא לא אהב את הבגדים שדגמן ולא את הידיים אשר חטטו במבושי גופו. הוא הרגיש שהוא מכר את עצמו ואפילו שמסר את עצמו במתנה לשוטים. למרות שהכסף שהרוויח בחודשים המעטים יכול להספיק לא למחייה נאה, הוא לא קטף אלא את הפירות האסורים. ומה גם שקיבל בדרך הצעות רבות, חלקן מרשימות וחלקן בזויות. הוא חוזר על ידי נשים וגברים אשר חשקו בלהט את גופו. לא אחת ניסו לסובב את ראשו באירועים בהם היה נוכח.

עכשיו הוא מוכר בכל הארץ ואפילו בעולם. פעמיים נשלח לדגמן באירופה ופעם אחת ביפן. פניו הגבריות קשטו מספר לא מבוטל של שבועונים, כתבת שער בעיתון לאישה. ומשבצת אישית ועוקבת בתכניתו של גיא פינס. הוא לוקט לתפקיד ראשי בסדרה ששודרה בהוט. וכל זאת בזמן קצר מאד.

זה היה יום חורפי וגשום, הריח של המטר גואש באוויר ומטהר כל דבר כנגד עיניו. ורק דבר אחד אינו מצליח הטבע לשנות באותו זמן. בחור.. בשם אביתר יושב על כיסא ומעליו מטריה שאוחז בה. מסתכל על עצמו בראי שגודלו כמבט העולם מנסה לשוחח עם עצמו, אך שתיקתו עונה כמת מן המתים. שמועות פרטיות צפות בראשו, משפחתו כה רחוקה ממנו. הדבר המופשט שאליו הכניס את עצמו נמצא כשבע שמיים מעליו וכשבע נשימות קטנות מאפו. ביום ההוא אביתר נעלם מעצמו כעשן שמתערפל באוויר החופשי. ובאוויר הקר הוא חרט- "ראיתי את עצמי רואה את עצמי ולא עשיתי דבר".

"גַּם הַיָּרֵחַ חָשׁ בַּפְּסִיעוֹת הַחוֹלְפוֹת
וּמֵאִיר אוֹתָן בְּחֶשְׁקַתוֹ"

בוקר אחד יצאתי לדרך, דרך ארוכה ולא מובנת. שמי אביתר ונולדתי בירושלים בעל כורחי למשפחה חרדית מאד. אני בהיר עור ומאד נהנה להסתכל במראה למרות שבכלל לא היו מראות בבית הולדתי. כנראה שלהוריי בכלל לא היה אכפת איך הם נראים וכנראה גם לא איך שאני נראה, למרות שתמיד אמרו שירשתי את העיניים הכחולות והגדולות מסבא, ואת תווי הפנים המדויקים מהסבא השני. את מבנה הגוף הגבוה והגברי כמובן שירשתי מאבי, אך על השעירות המוגזמת שירשתי ממנו הייתי מוותר. כמובן שעתה לא ניתן למצוא שערה קמוצה על עור גופי כתוצאה מן ההבל בו אני מצוי בתקופה האחרונה, והנה לעצמי הוויתור.

שני הוריי באמת שהם "מקסימים" אחד מהם רודן קוראים לו משה לוי והוא אבי. הוא רודה כמעט בכל מה שזז. אחת שהיא אמא ושמה רבקה לוי, אישה כנועה וצייתנית וכן מסכנה מאד. חמשת אחיי ואחותי הקטנה, איתמר הקטן ממני בשנה שמעתי שהוא כבר התחתן, בסך הכל הוא בן עשרים ואחת, למה למהר? ואבנר בטח גם ימצא עצמו בקרוב מתחת לחופה, וכמובן שגם שמואל ועובדיה. ויונתן איך אני מתגעגע אליו, וכמובן שלדינה אחותי הקטנה, היא כבר בת עשר, ילדה גדולה.

עכשיו כשאני בדרך כבר כמעט שלוש שנים, עוד חודש אני אהיה כבר בן עשרים ושתיים, יצאתי מבית הוריי מעט לפני גיל שמונה עשרה ומאז אני נווד העולה ויורד. ואני בטוח שאם מישהו מבני משפחתי יתקל בי ברחוב אף אחד מהם לא יזהה אותי.

אולי אני צריך לחזור לחיי הקודמים, אולי שם הוא מקומי האמיתי. מה עליי לעשות עם חיי כרגע, בנקודה זו אני ממש חסר אונים.

גם אם אעטה חיוך נבוך ואייחל שעדת הצלמים והכתבים שחיטטו בכל פיסה מחיי ייעלמו כעדת ציפורים נודדות. מעשיי בניכר לא יכרתו מראשי, אם בחרטה או באכזבה, אם בחוסר השלמה או דעיכה. תמיד אהיה שייך למקום אחר.

במשך חודשים שטפטפו לשנים, נדדתי ברחובות, נזרקתי מפינה לפינה. מכרתי את גופי לטיפה המרה ולהזיה. כל עצם שריר וניב בגופי עבר שינוי מהותי, כאילו עברתי ניתוח לשינויי התדמית.

אני מתגעגע אל חיי ההם, אל הפשטות ואל התום שבחוסר הידיעה. אל התפילות והטקסים, אל השקט של שבת.

איני יכול להמשיך היום, געגועיי להוריי ואחיי מטריפים לי את הדעת. הימים קורסים, השעות מתות והחיים נמסים תחת ידיי.

"לְצַיֵּר, לִבְרֹא צְבָעִים,
גַּם בַּמִּלִּים אֶפְשָׁר לְשַׂרְטֵט פָּנִים"

משה לוי לא ידע שינה מיום שהתחיל את לימודי ההוראה שלו. שנתיים עברו מאז שהתחיל ללמד כמרצה זוטר ובביתו ביקר כאורח סמוי. הרגיש קצת כמו בוגד, על אף שכל חבריו למושב התפילה ממש התגאו בו. בבית לא כל כך מצא את מקומו. חברים כמעט לא היו לו, והוא התרכז בהוראה. הוראה ומחקר.

כפף עצמו אל המקלדת לתקן מילים שבדה מראשו, מילים שאינן קיימות אך בראשו הן מסתדרות. אך המקלדת סירבה לתקן. האותיות התחלפו מעצמן. לחץ חזק על המקלדת אך זה לא עזר. צרה צרורה אמר לעצמו. הביט בשעון. השעה קוראת לחזור הביתה, אל אשתו וילדיו. ואל החלל שהותיר אחריו בנו בהיעלמו משם.

למחרת משה לוי קנה מקלדת חדשה. ועוד לפני כן הוא תחב את ראשו לצווארון הסוודר השחור. הכניס את ידיו לכיסיו ויצא אל החנות המוכרת במצלול הרחוב. בתלמידיו גער ושוב ועוד גער. תסכוליו פרשו דרור על כתפיהם של חסרי הישע שבסך הכל ביקשו ללמוד תורה מפיו של רב השכונה.

ובלילות היה מבכה בהקיץ ובימים היה מבכה. ובלילות היה חולם לסירוגין. מלאכים בלבן מתת המודע אל הבוקר המקיץ אל המודע ואל המציאות התופחת על פניו של אב שאיבד את בנו שלוש שנים לפני. לא נותרה לו פינה בליבו לאף אחד ונשמתו הנדכאת לא ידעה מנוח ממחשבה ודאגה. רק בהיסח דעת היה שוכח לפרקים וממשיך הלאה אל תוך הימים.

רבקה לוי, רעיה ואם מסורה. מאושרת למחצה. מרגע שנשאה למשה לוי לא ידעה רגע דל. הביאה לעולם שבעה ילדים, שישה בנים ובת. בהפרשים של שנה ושנתיים. מתמודדת לבדה עם מטלות הבית וחוץ מן הטראומות אשר חווה בחייה היומיומיים לצידו של בעלה, חוותה עוד שתי טראומות איומות ביותר כאשר אבדה למוות את בנה אבנר ובעודו בן עשרים בלבד, וכשאבדה את בנה אביתר אשר יצא בשאלה ועבר לגור בניכר.

כעת יושבת רבקה בביתה ומדמיינת את פניו של בנה אביתר. רוצה אותו בחזרה וקרוב אליה. רוצה להחזיק אותו שוב כתינוק המתערסל בתוך זרועותיה. חולמת ובוכה, מדמיינת ובוכה.

רבקה נדרה נדר כי תשיב אל זרועותיה את בנה אביתר ויהי מה.

איתמר לוי הבן הגדול בבית מאז לכתו של אביתר, בן עשרים ואחת נשוי ואב לבן ובת. גבר גבה קומה וחמור סבר כאביו. כל הליכותיו כסיר הרותח. נדר לעצמו שלעולם לא יקבל בחזרה את אחיו אביתר אפילו אם יחזור בתשובה שוב, ואפילו אם יהפוך באחד הימים לרב.

שמואל לוי בין שמונה עשרה, נשוי וממתין לבנו הראשון. דומה שתי טיפות מים לאחיו הגדול אביתר.

עובדיה ויונתן תלמידי ישיבה. והאחות הקטנה כבר בת עשר ממתינה בכל יום בחלון לבואו של אביתר האח הגדול.

מסור היה משה לוי לעבודתו כמורה וכמרצה, למרות קשיחותו כלפי תלמידיו כולם כבדו והעריכו מאד את המורה גבה הקומה בעל הגוף האתלטי והנערי והמושך תשומת לב מיוחדת. כמוהו גם בניו קיבלו את החזות הגברית הקשוחה למעט אביתר שלו גוף גברי וחטוב אך פניו יפות כשל בחורה.

ירושלים פנים רבות לה, נופי תפארת ושנים רבות. ובירושלים רוחניות וחילוניות התקבצו יחדיו למחול אנושי רב. ססגוניות מועטה אך נשמה גדולה.....

"לִפְסֹעַ בִּדְּרָכִים שֶׁלֹּא פָּסַע בָּהֶן אָדָם,
רַק בְּלִבּוֹ הִרְגִּישׁ אוֹתָן"

עולם הדוגמנות הקצר של אביתר לוי פתח בפניו את הדלת לניסיונות אחרים. כמובן שגם אלה לא באו לו בקלות ואף לא היה שלם איתם. אך לבסוף ניסיונות אלה הביאו אותו למחשבה נכונה לגבי רצונו בחיים ועתידו.

שלוש שנים חלפו מאז עזב את ביתו ללא הקדמה, ובשלוש שנים האלו הספיק לטעום מכל הבא ליד, לפה, לגוף ולנשמה. בעקבות עיסוקו הקצר בדוגמנות ותוכניות הטלוויזיה המעטות בהן השתתף, נעשה אביתר מבוקש מאד על ידי מפיקים. בניהם מפיקי סרטים ואף מפיקי מוסיקה שהציעו לו לנסות לשיר על אף שהיה נטול כשרון שירה לחלוטין וזאת נוכח הוא ונוכחו אחרים, בפזמונים הקלים שהשמיע את קולו מעל גלי האתר בתוכנית זו או אחרת.

עתה אביתר לוי כבר בן עשרים ושתיים וקצת, זה בדיוק הגיל שבחורים אחרים משתחררים מהצבא.

מפותלות דרכיו ומפותלת מחשבתו ולא ברורה עדיין ודעותיו משתנות מתקופה לתקופה. הוא לא בחל בשום מצב לנסות דברים ולטבול במר ובמתוק. והעיקר שאופי חייו ישתנה מן הקצה אל הקצה. כמה שיותר רחוק מילדותו וחייו בצל משפחתו. אך הגעגועים בכל זאת הטריפו את דעתו בכל רגע ורגע נתון. הוא דמיין את ארוחות שבת המפוארות בחיק משפחתו, את החמימות המוגבלת -אמנם ואת החברים מן השכונה. ליבו של אביתר נצבט בכל פעם שנזכר באמו ובאחיו, אליהם מאד התגעגע לעומת אביו שאליו התגעגע פחות. בשלוש שנות נדודיו בניכר בכלל לא פגש במשפחתו וזה עוד יותר העציב אותו.

אביתר סיפר את סיפורו האישי בכל אמצעי התקשורת. הוא זכה להערצה ותמיכה רבים. צעירים רבים ניסו לחקות אותו וללכת בדרכו. בחורי ישיבה ניסו ללכת בדרכו אך מהר מאד נסוגו בחזרה. בחורים חילוניים ניסו להתחמק משירות צבאי בכל מיני דרכים ערמומיות, חלקם אף הצליחו. והכל בחסות סיפורו של אביתר לוי.

יופיו של אביתר כמו סיפורו המרתק, דרך התבטאותו מעל גלי האתר וקולו הנעים. תפקידיו הקצרצרים בסדרות טלוויזיה וחשיפתו הברורה בעולם הדוגמנות. המותגים אותם קידם והחסויות השונות בהן השתתף. כל אלה גרמו לבעלי מקצוע מעולם הבידור לחזר אחריו ולחפש אותו בכל מקום ובכל פינה. למרות תקופה בת חודשיים בה אביתר נעלם מעיני כל, ואף אחד לא הצליח ליצור איתו קשר.

ימים לא קלים עברו על אביתר מאז נעלם כליל מעיני כל. אביתר שהה במשך חודשיים וחצי בביתו של חברו הטוב שניר איתו יצר קשר מחדש. אך אורח חייו של חבר נעוריו לא היה נוח ולא התאים לאביתר בכלל. שניר שהיה איש העולם הגדול , בליין ובנדיט לא קטן. שניר היה פותח את ביתו הגדול בסביון לערבי פורענות וזימה בעיקר בסופי שבוע, אשר כללו את כל סוגי הפורקן האפשריים ואביתר אשר שהה אצל שניר בתקופה שבא העדיף להיעלם מעיני המדיה, מצא את עצמו נגרר לא אחת ומשתתף באותם ערבי זימה. מה שעוד יותר העצים את רגשי החרטה והמחשבות שאולי תעה בדרך ועליו לסגת ולחזור אל חייו המקוריים. חודשיים וחצי נמשך הסיוט בחסותו של שניר, עד שאביתר קיבל הצעה חדשה ומאד נדיבה ממפיק סרטים ידוע. זה קרה באחד מאותם ערבי זימה בביתו של שניר ואותו מפיק השתתף במסירות רבה באותן תענוגות אשר סיפקו לו הזמן והמקום. תוך כדי התרגשות רבה מהנוכחים המעורטלים זיהה המפיק הידוע את אביתר בין הנוכחים, ומייד התמקדו עיניו בבחור המפורסם והמעורטל המתרפק מרצון או לא על אחת. המפיק הידוע ניגש אל אביתר אשר ניבהל מאד, אביתר ראה את המפיק המפורסם מתקרב אליו והבין שנחשף שוב במלא הדרו לנופך התקשורתי. המפיק הידוע הציג את עצמו בפני אביתר הנבוך והמבויש. "ערב טוב אביתר ונעים מאד. אני יורם דביר מפיק הסרטים, בודאי שמעת עליי"

כן בטח שאני מכיר אותך ענה אביתר, אך בוא נעבור לסיטואציה יותר נוחה.

שני הגברים המעורטלים מיהרו להתלבש ולשבת באחת הפינות המרוחקות. ואז פנה יורם דביר אל אביתר : יש לי משהו להציע לך אביתר, ואני רוצה שתשקול זאת לפני שתחזיר לי תשובה. אני מתחיל עכשיו בצילומי סרט קולנוע ישראלי חדש שנקרא "נדרים". הסרט מספר על משפחה נורמטיבית מצפון הארץ, גבר באמצע שנות השלושים לחייו, אישה בסוף שנות העשרים ושני ילדים קטנים. בשלב מסוים הגבר מוזעק למילואים בעקבות מצב כוננות ובתקרית אש הוא ניפצע קשה. הסרט מספר על תהליך שיקומו של הגבר ודרך התמודדותם של משפחתו עם המצב הקיים. התסריט כבר מוכן ויש כבר במאי לסרט. אך אנחנו עדיין בשלב ליהוק השחקנים. ואני רוצה אביתר להציע לך את תפקיד הגבר בסרט ולמרות גילך הצעיר מאד ולמרות שדמות הגבר מבוגרת ממך בעשור אני חושב שאתה מתאים לתפקיד. אנחנו נצליח לעצב את דמותך בהתאם לתפקיד. יש איתי כאן עותק של התסריט בוא תרד איתי לאוטו ואני אתן לך עותק. אני רוצה אביתר שתחשוב טוב על הצעתי וכמובן לאחר שתקרא ותתרשם מהתסריט, תחליט אם אתה מעוניין בתפקיד.

בכל הזמן הזה שיורם דביר מדבר אביתר שותק כמו דג. עלו לו המון מחשבות בראש, אם היה המפיק הנכבד פוגש בו לפני חצי שנה ומציע לו את ההצעה הנכבדת בטוח היה אומר כן על המקום. אך עכשיו כשהוא נמצא בפרשת דרכים ולא יודע איך לנווט את חייו ואינו משוכנע שברצונו להמשיך באותו קו חיים שהוא נמצא עכשיו.

ואז פנה אביתר אל יורם דביר : "או קיי, אני אקח ממך את התסריט אך איני יכול להבטיח לך דבר. תן לי מספר ימים שבועיים אפילו ואחזור אליך עם תשובתי".

"או קיי אני יורד לאוטו, אשמח אם תתלווה אליי ואתן לך את התסריט".

מפיק הסרטים הידוע יורם דביר אשר אחראי ללא מעט הצלחות קולנועיות, מציע הצעה כל כך מפתה שלא מקבלים כמוה בכל יום, ומה על אביתר לעשות, הוא בעצמו לא ידע.

"לִתְחֹם אֶת הַנֶּפֶשׁ,
בְּמִסְגֶּרֶת קַלָּה וְלֹא כְּבֵדָה"
"כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִבְרֹחַ בְּעֵת הַצּוֹרֵךְ
אֶל עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וִידוּעִים"

שבועיים חלפו ואביתר עדיין לא החזיר תשובה ליורם דביר. הוא השאיר את זה פתוח. משהו גדול הטריד את מנוחתו של אביתר והוא שאל את עצמו לא אחת אם אלה החיים שהוא רוצה? שום דבר אינו מסתיר והוא לא מתכחש לאמונה שלו באלוהים, לדת שתמיד תהיה קיימת וחשובה בליבו. הגבר הצעיר והתמיר מצא את עצמו לא אחת ממרר בבכי, זועק לשמיים לסליחה ומחילה. לא אחת הביט במראה ולא היה מרוצה בכלל מהשתקפותו. לאן מובילות אותו דרכיו? שאל את עצמו ולא פעם אחת. האם יש קרקע לנדריו? האם הוא מספיק חזק לסגת מעולם החילוניות ולחזור אל חייו המקוריים? האם יקבלו אותו משפחתו ומקורביו בסבר פנים יפות? האם אביו משה לוי יהיה מסוגל לסלוח לו? שאל ושאל ושאל..... בנקודה זו של חייו אביתר מצא את עצמו במשבר גדול. את מעשיו לא יוכל להשיב ואת חרפת הוריו לא יוכל למחוק. אך האם תעמוד לזכותו האהבה של אמו אשר בלבו תמיד ידע שהיא לא שכחה אותו ומקבלת אותו בכל מצב ואף תשמח לקבלו בחזרה לחיק המשפחה.

צוות השחקנים התאסף לתדרוך ראשוני והכרות עם בעלי המקצוע האחראים להפקת הסרט.

לצידו של אביתר תככב בסרט כאשתו השחקנית ענת פלדמן. ולצידם שני ילדים בן ובת בני שמונה ושש. כל השחקנים נבחרו בקפידה רבה. לצידם של אביתר ענת והילדים יככבו גם הוריו של אביתר בסרט, הוריה של ענת וכן זוג חברים טובים המלווים את אביתר וענת לכל ארכו של הסרט.

יורם דביר הציג את צוות השחקנים וכמובן שהתמקד בשחקן הראשי אביתר לוי שזה לו התפקיד הקולנועי הראשון. הוא שיבח את ענת על מפעל חיים בתחום הקולנוע והביע בטחון רב בהצלחת הפקתו החדשה.

תאריך התחלת הצילומים נקבע מראש ולכל שחקן נתנה תוכנית עבודה מדויקת אשר כללה שעות אולפן וסדר צילומים קבוע. כמו כן נקבע תאריך לריאיון טלוויזיוני לצוות הראשי של הסרט ובכלל זה התמקדות בסיפורו האישי של השחקן הראשי בהפקה.

חודשי הצילומים הראשונים היו מפרכים ואפילו שאביתר קיבל יחידת דיור מדהימה לצד ביתו של יורם דביר וקיבל פריבילגיות כספיות ענקיות, הוא לא היה מסופק והרגיש בתוך תוכו שהוא תועה בדרכו.

הימים חלפו וצילומי הסרט הגיעו לעצומם. אביתר גומר החלטה בליבו ובדיוק ארבע שנים לאחר שעזב את ביתו, כי הוא חוזר למשפחתו ואל חייו הישנים, ומקווה מאד שיקבלו אותו בחזרה.

אביתר מבטל את החוזה בינו לבין המפיק הידוע, משלם את הקנס ומסתכן בתביעה והכל על מנת לבוא בשלום עם עצמו ולקיים בבטחה את נדריו.

סתיו חדש וריחני ברחובותיה של צפת וסמטאותיה הצרות והקסומות כנכס פאנורמי נהדר. אישה צנומה בשנות הארבעים לחייה פותחת את דלתה לקולן של מספר נקישות עדינות. בפתח עמד גבר צעיר ויפה תואר, לבוש למהדרין ומריח כמו מהסרטים. האישה הצנומה מביטה נפעמת בהלך הזר והמקסים שהגיע זה עתה לביתה. לוקח לה כמה שניות לסדר את נשימתה וכשנפל בראשה האסימון פרשה את שתי ידיה לחיבוק ענק. הנה האחיין הגדול שלה הגיע לבקרה מן הניכר.

"הַלַּיְלָה טָבַל גַּעְגּוּעַ וְנֶאֱסָף
כַּחֲלוֹם אָהוּב נִשְׁכָּח, כֹּה חָשׁוּךְ"

"אביתר, אביתר נשמה שלי... ברוך בואך". מרים הדומעת לא ידעה עוד אושר כזה בשנותיה האחרונות.

"חשבתי עליך אביתר כל השנים האלה, היכן אתה? אך הבנתי את הצורך שלך להתנתק ובכל זאת....".

"דודה מרים, הנה אני בכבודי ובעצמי". חייך אביתר אל מרים דודתו.

"וואוו ואיזה יפה ומרשים אתה, ממש לאכול אותך... ולפי המזוודה אני מבינה שתשהה אצלי מעט, בכיף אקבל אותך אל ביתי".

"כן דודה מרים חשבתי ללון אצלך מספר ימים עד שאתקדם לתחנתי הבאה".

מרים חייכה, "ובתמורה אבקש ממך לספר לי את שעבר עליך בשנים האחרונות ובלי להחסיר שום פרט".

אביתר אשר גמר החלטה בליבו לחזור אל שורשיו לא ידע איך לבשר זאת לדודתו האפיקורסית. זאת שעזרה לא נמרצות ביציאתו בשאלה. ובין סיפור אחד לשני מבין רפרטואר סיפוריו של אביתר מהשנים האחרונות, ניסה לטפטף לה מידע בדבר כוונותיו: "כן את יודעת דודה מרים היקרה לפעמים אני רוצה לחזור הביתה". ואז מרים השיבה לו: "מה פתאום, השתגעת. תראה איך אתה נראה עכשיו מיליון דולר, אתה רוצה לחזור ולהיות פינגווין." גערה בו מרים.

ואז שוב הנמיך אביתר את הזרמת המידע בדבר כוונותיו, וככה זה נמשך מספר ימים. עד שבוקר אחד הרגיש אביתר שדודתו מרים מציצה לחדרו בזמן שהוא כביכול ישן ונועצת בו מבטים. ובזמן שחשבה שהוא רדום התקרבה למיטתו והביטה על גופו מקרוב, ניסתה לגעת, ואביתר עשה את עצמו כאילו הוא ישן. מרים ישבה ליד מיטתו והביטה בגופו מקרוב בוהה בו דקות ארוכות ומנסה לשלוח יד מהססת ולגעת בפלג זה או אחר של גופו. לבסוף בלהט הרגע הפשילה כותנתה ונשכבה לצידו של אביתר, כשנצמדה אל גופו אביתר כבר לא יכל לשאת זאת, הוא קם מהמיטה ולבש במהירות את בגדיו וחיכה מבויש בסלון לדודתו. בטבעיות מוזרה ניגשה מרים לסלון ביתה וכאילו לא קרה כלום. הגישה לאביתר ספל קפה ומאפה ליד. אביתר לא יכל להסתיר את לחייו הסמוקות, ועמוק בתוך ליבו הוא ידע שאם היה מאפשר לדודתו מרים להמשיך את מזימתה היא הייתה מנצלת אותו עד הסוף והרי היו מקרים בעבר שלא קשורים אליו.

אביתר הרגיש גועל ואכזבה, הרגיש תסכול גדול. עכשיו יותר מתמיד הבין שלמעשה הוא רכוש, אובייקט, מוצר תועלת לכל עובר ושב ויותר מכל אובייקט מין. הבין שלמעשה אינו אדם פרטי והבין גם שהוא משולל כבוד וזה הכי תסכל אותו. ועכשיו במיוחד אחרי מה שקרה בביתה של דודתו הוא הבין שעליו להחזיר לעצמו את כבודו. ארבע שנים ארוכות ומיגעות הספיקו לו למכור את עצמו לעיניים לוטשות ויצרים לוהטים.

"אני רוצה לחזור הביתה, לאמא ואבא". אמר אביתר לדודתו מרים והתפרץ בבכי קורע לב, בכי קולני וסוחף. אביתר נכנס לסערת רגשות והחל מכה חזק על ראשו. " מה עשיתי... מה עשיתי... אין לי בית... אין לי משפחה".

מרים ההמומה ניסתה להרגיעו, וגם אם חשבה להניא אותו מהחלטותיו החדשות, עתה גם ליבה של מרים נשבר לחתיכות.

"מתוק שלי, אני אעזור לך. בוא נחשוב ביחד איך אנחנו עושים זאת, איך אנחנו מחזירים אותך הביתה, ויותר מכל איך אנחנו מצליחים לעורר מחדש את הרגש כלפיך בקרב משפחתך. ובינתיים אתה יכול לשהות אצלי עד שאני אצור קשר עם אמך ונראה איך אנחנו מתקדמים."

רבקה לוי הרימה את השפופרת ומעברו השני של הקו נשמע קולה של אחותה מרים, שלא שמעה ממנה כבר מספר שנים.....

"רַק קֶרֶן אוֹר מִקְצֵה יְשִׁימוֹן,
הִבְלִיחַה לִטְרֹף אֶת הַשִּׁמָּמוֹן"

בית קפה ירושלמי, שתי אחיות, כוס קפה ומאפה. יושבות אחת מול השנייה, קרובות אך רחוקות. האחות רבקה והאחות הצעירה ממנה בשנה אחת בלבד-מרים. נועצות עיניים אחת בשנייה ומתקשות מאד לתקשר. מחשבות חולפות בראשן אך אף אחת לא מעלה בדעתה את מחשבותיה של רעותה.

"רבקה, אני רוצה לספר לך דבר מה". קולה של מרים היה רציני מאד.

"לפני מספר ימים רבקה, הגיע לביתי בחור. יפה תואר ומרשים. אני חטפתי אותו לביתי ואיני רוצה לשחרר אותו". מרים דיברה עם רבקה ברמזים ובכוונה על מנת לגרות את תחושותיה של רבקה.

" כי אני חושבת אחותי שאת מכירה את הגברבר המדהים הזה". חייכה מרים.

" מה זאת אומרת, איני מכירה גברים אחרים פרט לבעלי ובניי. מה את רוצה ממני מרים".

ואז לבשו פניה של מרים יתר רצינות: "רבקה היקרה בנך אביתר נמצא אצלי בביתי".

רבקה הרגישה את ליבה עומד לצאת ממקומו, סחרחורת ליוותה את רגעיה הבאים.

ואז פנתה אל מרים אחותה: " מה? איפה? איך הוא הגיע אלייך? אני רוצה לראות אותו..... אביתר שלי.....".

ואז פנתה מרים אל רבקה: "רבקה, אביתר רוצה לחזור הביתה".

"מה את אומרת לי עכשיו מרים, את יודעת שזה בלתי אפשרי. אביתר מנודה לחלוטין מבחינת אביו ואחיו וכן מבחינת כל תושבי השכונה. אני מוכנה לקבל אותו באהבה גדולה ובזרועות פתוחות, אך אני לא יכולה לגרום לאחרים לשנות את עקרונותיהם"

"אני רוצה רבקה, לסדר לך פגישה עם אביתר. אך אני מודיעה לך שהבחור שאת תראי מול עינייך איננו אביתר כפי שהכרת אותו בעבר. את תראי בחור חילוני לגמרי אשר טעם כל פינת חילוניות אפשרית. אך מעוניין וזקוק לחזור למוטב, וצריך את עזרתך רבקה".

"טוב את יודעת מרים שהיה לי קשה מאד לגייס סיבות לומר למשה כדי לבוא ולהיפגש איתך. ועתה אצטרך להמציא לו סיבות חדשות".

" תגידי לו שיש לך תור לרופא, הרי הוא לא יבדוק את אמיתות דברייך". אמרה מרים.

" טוב מתי את חושבת שאני יכולה לפגוש את אביתר". אמרה רבקה.

" אני אביא אותו לכאן מחרתיים בדיוק באותה שעה שנפגשנו היום".

מרים נעלמה מהמקום והותירה את רבקה למחשבות וצפייה.

בית קפה ירושלמי, שתי נשים מבוגרות וגבר צעיר, יושבים ומביטים ולא יודעים מה להגיד. רבקה דומעת ומביטה בבנה יפה התואר, שלרגע נראה לה מוכר ולרגעים נראה לה שונה וזר מאד. פגישה שהייתה אמורה להתחיל בחיבוק ובאהבה גדולה, הייתה קרה ומנוכרת וחסרת בהירות. למרות הרגשות אשר הציפו את ליבה של רבקה היא נשארה מאופקת וניסתה לשדר מן כעס ודילמה באוויר. אך לא לזמן רב, בעוד השלושה יושבים דומעים ולא מוצאים מילים נכונות להגיד מתפרצת רבקה בבכי חסרת שליטה. אביתר אשר ראה את אמו שלא פגש כבר מספר שנים התמוטט אף הוא והחל לבכות. ומרים הזילה דמעה פה ושם. הם קמו ונפלו אחד על השנייה, אמא ובן. כאשר הגבר הצעיר והחסון מחבק חזק בשתי זרועותיו את האישה הצנועה והכבדת משקל. ושניהם בוכים, בוכים ובוכים.....

ואז פנתה רבקה לבנה כחול העיניים המבריקות מדמעות: " אני רוצה מאד שתחזור הביתה בן יקר שלי, אך אני גם רוצה שתדע שזה לא יהיה קל. אתה בודאי מתאר את המירמור והכעס של אביך ואחיך בעקבות מה שאתה עשית ומבחינתם בגדת בהם. ייקח זמן לתקן את המעוות ולגרום לכולם לקבל אותך מחדש אל חיקם ואם בכלל. אך אני אעזור לך, שנינו נעשה את זה ביחד. רק אתה צריך להכין את עצמך לכל תסריט, אתה צריך להכין את עצמך לתגובות מכל סוג. והכי חשוב שאתה צריך לחשוב שוב וטוב טוב אם באמת זהו רצונך".

"אני החלטתי ואני בטוח בכוונותיי אמא. אני רוצה לחזור הביתה ולחזור בתשובה מחדש, אני נדרתי נדר לחזור בתשובה מחדש, ואני מתכוון לקיים את הבטחתי".

רבקה החסירה מספר פעימות למשמע דבריו הכנים של בנה אביתר.

"טוב אביתר בני, תחזור עכשיו עם מרים לביתה ותן לי מספר ימים לחשוב ולהחליט ביני לבין עצמי איך אני מארגנת את הצעדים הבאים על מנת שהם יהיו נכונים ומוצלחים ואני אצור איתך כבר קשר, יש לי את המספר טלפון של מרים". הפגישה הטעונה והמרגשת כאחת הסתיימה עם הרבה שאלות פתוחות ותהיות לגבי העתיד. אך עם פתח ותקוות וצורך להשלים ולפייס, לתת ולהקריב מכל הצדדים.

ימים מאד לא ברורים, מחשבות רבות, תסכולים וכעסים רבים. חשבון נפש וחרטות. כל אלה ובמעטפת של ארבע שנים הזויות העטופות בניצחונות וכישלונות. לעזוב את הבית בגיל שבע עשרה וחצי ולנסות לחזור אליו בגיל עשרים ושלוש כמעט. מנער לא מגובש ועד גבר בר החלטות. ובשנים הכי יפות להבנות על גב החלומות המתגשמים אך בדיעבד מיותרים. התחמקות ערמומית משירות צבאי והתנתקות מחוקי מדינה ברורים ומוצקים. מרד נעורים לאחר ילדות קשה ומטלטלת לצד הורים מאד חרדים וחברה מאד החלטית וסגורה. ניסיון להצליח בגדול ובחירה בדרך של יציאה בשאלה. חשיפת חיים שלמים באמצעות כלי התקשורת והנצחת עדה שלמה המנוכרת וחסרת שליטה ותוך כדי כך ניצולה לטובה אישית והתקדמות על גבי שנאה מתהווה מקרב הציבור החילוני. ומתוך כל אלה נדירת נדרים אשר ממרחק לא ברור אם אכן יקוימו. אך עם התחייבות אישית לנסות לקיימם בעתיד ובדרכים אשר יבואו על סדרן.

מרים ואביתר כבר היו ישובים ומשום מה רבקה אחרה להגיע. לפרקים נדמה היה שרבקה לא תבוא ומחשבות רבות התרוצצו בראשו של אביתר. ככל שהדקות הכבדות התקדמו עלו השאלות וגם הדילמות, לא שאביתר לא היה החלטי עכשיו אך בכל זאת עלו בו ספקות מסוימות שאולי וזה לא הזמן המתאים לחזור הביתה ואולי זה רק ירע את המצב.

ממרחק כבדו צעדיה של רבקה ועד שמקמה את עצמה בין אחותה לבין בנה חלפו שעתיים משעת הפגישה. מבוכה רבה סביב השולחן, אביתר חיוור כסיד ומרים ברכה את עצמה בפנים ציניות ואופנתיות.

ואז אמרה רבקה לאביתר: "אני דיברתי עם אביך אביתר ועם אחיך בדבר חזרתך הביתה. לא תוכל לחזור הביתה בהופעתך זו, עליך יהיה לשוב לסממנים החרדיים בטרם תחזור הביתה".

"רגע אחד" התלהמה מרים. "מה זאת היהירות הזאת, קחי את אביתר למשפחתו כפי שהוא. ואצלכם הוא יבצע את השינוי לאט לאט".

"זה בלתי אפשרי" אמרה רבקה. "וזה לא תלוי בי בכלל, אני הרי כבר אמרתי שמבחינתי אני מוכנה לקבל אותך אביתר כפי שאתה. זה אביתר אשר נעלם מהאופק, אך אני מוכנה לקבל אותו אפילו כחילוני, אך איני יכולה לחייב אחרים לקבל זאת".

"זה בסדר אמא... אני מבין..." נשמע לפתע קולו של אביתר.

"קח לך את הזמן הדרוש, אולי אפילו עוד קצת למחשבה. ארגן את עצמך מחדש, אפילו תתייעץ עם חברים. אולי אפילו תמצא חבר אחד או שניים חרדים אשר יעזרו לך לחזור בתשובה בחזרה. זה חשוב כי רק כך תוכל לחזור הביתה". הייתה החלטית רבקה.

"טוב אני לא יכולה להיות פה יותר, אני נוסעת מכאן... אתה מצטרף אביתר? אני מחכה לך המכונית". רעמה מרים. לא חלפו שתי דקות ואביתר כבר היה ישוב ליד מרים במכונית.

"ובאמת אם אני חושב ורוצה לחזור למוטב עליי לפעול לפי ההנחיות של אמא". אמר אביתר.

"ובינתיים עד שתחזור למוטב, חחחח...אתה מוזמן להישאר אצלי ללא הגבלה, אני מקבלת אותך כמו שאתה".

בבית משפחת לוי הרוחות סערו מאז היוודע דבר רצונו של אביתר לחזור הביתה. משה לוי כעס מאד והתמרד ורק אחרי תחנוניה והבטחותיה של רבקה הסכים אולי לנסות. אחיו ואחותו של אביתר היו נסערים גם הם והידיעה חלחלה גם אל שאר בתי השכונה. פה ושם נשמעו לחשושים אודות הנער הסורר אשר נמלט מידי אביו לטובת החרפה העירונית. בבית הכנסת המבוכה הייתה רבה מאד, הלחשושים והעקצוצים היו רבים ומגוונים. משה החמור סבר החזיר לכל אחד כגמולו. אביתר בינתיים לא עשה כלום, עדיין הקפיד על המראה הגברי המסוקס, לבוש במיטב המותגים. עדיין התערבב בתוך מבוכי העיר הגדולה ובשעות המאוחרות של הלילה היה נוסע לצפת בטרמפים אל בית דודתו מרים. הוא חשב למצוא עבודה עד שיהיה מספיק מגובש בהחלטותיו שהתערערו עקב תגובותיהם של בני משפחתו. ומנגד נזכר בנדריו הרבים. מה יעשה מכאן? שאל את עצמו. לאן מועדים חייו? לאן פונות דרכיו?

דויד התכרבל במיטתו כעובר בבטן אימו, התכסה בשמיכה עד מעל לראשו ידיו ורגליו רעדו ללא שליטה. גם הלילה פסח מלאך השינה עליו. הוא ניסה לעצום את עיניו. לא לחשוב. רק לא לחשוב. אולי אמא שכחה לנעול את דלת הכניסה. עליו לבדוק, אך הוא חשש להלך בבית האפל.

עצי האורן ניבטים מבעד לחלונות, ענפיהם מפותלים כזרועותיה של מפלצת רוחשת רע.

עמנואל בן הזקונים הסיט את תלתליו הזהובים מעל פניו המיוזעות. ילד קטן ומתנהג כמו ילדה קטנה. לבד, בעלטה.

באותם ימים, פסע משה האח הגדול במסדרון בניין ישיבת מיר בירושלים, נושא על גבו את ילקוטו, שפתיו חשוקות ועיניו פקוחות ונוצצות. ילד בן עשר וכבר גדול בתורה. שוב חולל שערורייה בעת שעור גמרא, ועוד למול עיניו של הרב הנודע מירושלים. שילח את אש זעמו בחברו לחדר אברהם, ועל נושא של מה בכך - האם להדליק או לכבות את התנור. הוא בעל מזג רע ללא תקנה מלמל הרב. אין זה מפתיע שנותר ללא חברים.

יהושע לוי האב נאנח והחליק בידו על שיערו המדולדל. הרגל ישן, מן הימים בהם היה מסיט בלורית שיער חומה ושופעת שצנחה על עיניו. עתה עלו מפרצים בשיערו ואף שערות שיבה ספורות, שהיה תולש בקפידה.

"בוודאי" נשאה אליו רות רעייתו את פניה העגולות בחיוך אדיב.

"אז איפה המגבת, כמה זמן?" שמעה רות את קולו המעוצבן, הרועד מעט. הוא היה כל כך עצבני ובסך הכל בגלל שמגבת הפנים לא הגיעה בזמן הקצוב שלו, עד שידיו הלבינו מן הרעד.

בלילה התהפך יהושע על יצועו וניסה לשקוע בשינה. חצי שנה התגורר בבניין הנאה בשכונת מאה שערים בעיר, ויעל השכנה בדירה שמעל דירתו, לא חדלה לקרקש בקפקפיה על תקרת ביתו. פק-פק-פק... תיכף תיטרף דעתו. והוא במיוחד עם עצביו המרוטים. רעש בלתי פוסק עלה מדירתה. צחוק מתגלגל, קולות שיחה וכבר כמעט חצות. גלי זעם מלווים בהרהורי נקם גאו בו. הוא יפתח את חלון חדרו לרווחה ויצעק לשכנה יעל שיפסיקו עם כל הרעש.

הוא לא יכל לשאת עוד, זינק ממיטתו, עלה במדרגות והלם באגרופו בדלת דירתה של יעל.

שנתו של יהושע נדדה באותו לילה. ליבו נכמר על ילדיו הקטנים שלא עלה באמצעיו לספק להם בגדי חורף הולמים. ומנגד חשב איך לכתוב את צוואתו, והרי הבית הגדול של הוריו בפולין עומד למכירה ואת הכסף הרב יצטרך לחלק בין ילדיו. ואז חשב על משה בכורו וחשב לתת למשה את הנתח העיקרי בירושה, אך הבין שזה יכול לגרום לסכסוך בין חמשת בניו.

רות אבדה את אימה בגיל ארבע עשרה. לא חלפה שנה, ואבא שלה התחתן שוב ועבר לגור בקיבוץ של אשתו בצפון הארץ. ויש לה, לרות, שני אחים בוגרים, נשואים וגם הם גרים מחוץ לעיר. ואותה השאירו לבד בבית. איזו משפחה, שלא נדע מצרות!"

יהושע לוי הנחבט במחלתו הארורה קרטע אל דירתו, וצנח על הספה המהוהה שבסלון דירתו, הודף בדרכו ערימת עיתונים נושנים. דמעות עלו בעיניו. שבעה נפשות חיו בדירת ארבעה חדרים ומרפסת רחבת ידיים. מביט בשולחן שבפינת האוכל, השולחן שבימים רחוקים הסב סביבו משפחה, קולות פטפוט וצחוק עדיין מהדהדים באוזניו. אך הבית הפך לחלל ריק מאז לכתה לעולמה, רות לא יכלה למחלה אשר קוננה בגופה ומתה ללא ייסורים רבים. והבית חדריו דוממים, אפלים כמערה. ואולי משום כך היה משה מרבה להזמין חברים מהישיבה לביתו, הרהר, על מנת שלא להסגיר את עיניו הכבויות.

"עוֹד מְעַט תֵּצֵא הַשֶּׁמֶשׁ
לוֹטָה בְּעַרְפִּילִים דַּקִּיקִים מַמָּשׁ"

יהושע לוי התפרקד על הכורסא בסלון ומסביבו חמשת בניו. ושקט הס בזמן שיהושע מקריא את צוואתו. והלם מוחלט כאשר היוודע הדבר שמשה האח הגדול יקבל חמישים אחוזים מהירושה וחמישים האחוזים הנותרים יחולקו בין שאר האחים. האח דוד זעם מכעס ועזב את החדר במהירות ובעוד ששאר האחים מביטים על אביהם בפליאה, מעניק יהושע את המעטפה בעלת החמישים האחוזים הראשונים למשה ולשאר הוא מחלק את המעטפות הקטנות יותר. זעם ומירמור גדול בין האחים ועוד יותר בין משה לדויד. דויד החליט לנתק קשריו עם משה אחיו הבכור ונדר בינו לבין עצמו כי לא יוותר על חלקו הראוי בירושה ואף ילחם באחיו משה. נתק מוחלט בין שני האחים משה ודויד, לאחר שגם משה ורבקה לא היו מקבלים בדרך נאותה את בואם של דויד ורעייתו אל ביתם, מה שגרם לליבוי השנאה גם בדור הבא.

אריה ועמנואל הקטנים באחיו של משה ובמיוחד עמנואל קיבלו פינוק חסר תקדים, בעוד שהאח האמצעי אליהו היה מקופח גם ביחס לשני אחיו הגדולים משה ודוד. עמנואל הקטן ולמרות מאמציו של יהושע האב להניא אותו, היה הקטן נוהג לשחק בבובות ואף ללבוש שמלות אשר נותרו בארונה של אמו.

עם לכתו לעולמו של יהושע האב לקח הבן הבכור את התפקיד לדאוג לעצמו ולארבעת אחיו. המלאכה הייתה מרובה ולא קלה ועוד שמשה לוי אובחן כצובר פיגור קל ונתק קל במערכת העצבים והנטל הרב שלקח על כתפיו רק הרע את מצבו. לימים התחתן משה לוי עם רבקה פרנקל ונולדו להם שישה בנים ובת כאשר הבן הגדול אביתר היה נתון תחת חסותו של דודו הקטן עמנואל אשר אומץ בחפץ לב על ידי אחיו הגדול משה וזה אף הכריז עליו כבן בית לכל דבר. עמנואל היה סוגר את הדלת אחריו ואחרי אביתר בעוד שצרחותיו של אביתר שברו קירות ומנגד התעלמותם המכוונת של הוריו.

שנים חלפו ושני האחים משה ודויד לא חידשו את הקשר ביניהם מה שגרם לנתק גם בקרב הדור הבא. אך דויד האח לא שכח את נדרו להחזיר לעצמו את הכבוד ולקבל את הנתח המגיע לו מן הירושה שהותיר אביו. ומסע נקמתו עבר גם דרך בניו ובתו של משה ובעיקר דרך אביתר הבכור שסוד מאד אפל מעברו מוחזק על ידי הדוד דויד.

דויד הדוד מחכה לאביתר האחיין בתחנה המרכזית בירושלים, וכשאביתר מגיע מבני ברק דויד פורש בפני אביתר מסמך הגורם לאביתר תוך שעות לשנות את מראהו ולעזוב את בית הוריו אל החילוניות המוחלטת.

את הסוד הזה אקח איתי לקבר. כך לפחות חשב אביתר הצעיר. את אשר עולל לו הדוד הצעיר עמנואל הוא לא ישכח לעולם. ואת זה שהוריו שמעו ידעו והעלימו עין, גם את זה הוא לא ישכח. אך על איומיו של הדוד דויד כי יחשוף את סודו לכולם, לזה לא היו לאביתר תשובה ופתרון. נקמתו של הדוד דויד באחיו משה ובמשפחתו הצליחה. הפחדותיו של דויד את אביתר הצליחו כאשר זה איים על הצעיר כי יפרסם בכל פינה בעיר את אשר עשה לו הדוד עמנואל, וכי יחשוף בפני כל מעין דבעי את נטיותיו של אחיינו הצעיר. התנאי שהציב הדוד דויד בפני אביתר הצעיר הוא או שהוא יוצא בשאלה שלמה ועוזב את הוריו ומשפחתו, או שהוא חושף לאלתר את סודו של אביתר ברבים ובכך הופך את הנער הצעיר למוקצה בקרב העדה החרדית ומטיל בושה וחרפה על משפחתו.

מזג האוויר החיוור בצפת רק הוסיף על ההרגשה העגומה בליבו של אביתר. הוא חלם לחזור הביתה אל חיק משפחתו ואל המוטב. אך ידע כי יש לו מספר מכשולים בדרך. הוא ידע שהוא חייב את עזרתה של דודתו מרים אך לא ידע איך להגיע אל ליבה בצורה מושלמת כך שזו תגיש לו עזרה נכונה ואמיתית. ומצד שני היה נתון כל הזמן ללחציה של הדודה אשר משוכנעת הייתה שלמרות רצונותיו וחלומותיו עליו להישאר חילוני הדוק, כך גם הייתה משוכנעת שזה יותר הולם אותו וכך גם יוכל להגשים את עצמו בכל המשורים. אביתר ידע גם שעליו לרצות את דודתו מרים על מנת שזו לא תטרוק בפניו את דלתה ביום בהיר.

"כָּל הַלֹּבֶן יַהֲפֹךְ לְנָּהָר
וְסִימָנֵי הַצְּעַדִים לְבּוֹרוֹת מַיִם"

אלה הם חיי, בחושך ודממה אפופים. אם היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית לא הייתי בוחר בדרך זו. למרות הימים הקשים שעברתי בילדותי וכאבי הגוף הקורעים והשורפים בחזקת סטיותיו של הדוד עמנואל, למרות כל אלה לא הייתי צריך לנטוש את מהותי ולדבוק בדרך האמונה.

עכשיו אני נמצא בפרשת דרכים, ומה עליי לעשות? האם עליי להמשיך בחיי הזוהמה בהם אני נמצא עכשיו, או להילחם על מנת לחזור הביתה אל משפחתי ומבלי שסודי יתגלה. ואיך אני אשכנע את הדוד דויד לא לחשוף את הסוד המר שלי. אולי אשחד אותו בכסף והרי כסף הוא הסיבה העיקרית להשתלשלות חיי הארורים לצד מירמור וכעסים רבים. ואני הרי צברתי המון כספים, אני אתן את הכל לדויד, אולי רק כך תהיה לי הזדמנות לחזור למוטב ואולי אי פעם אפילו להקים בית כשר בישראל אחרי שכמובן אבחר בדרכים נכונות ובהחלטות קשות.

למה כילד קטן קרעו את גופי ונתקו אותי מנשמתי ובעודי בין החיים. ומתוך כך אאבד את דעתי לתקופות רעות ומסתוריות. מדוע הוריי האהובים הקריבו אותי על מזבח החרפה והמיתו עליי ועליהם שואה ונדירת נדרים שבודאי את חלקם לא אוכל לקיים. האם גורלי יהיה כגורלו של הדוד עמנואל לסיים את חיי בבית משוגעים. או שתזכה אותי אבי כי בי נשבעתי ואליך דברתי כי אחזור לקיים את מצוותיך ונדריי הם עדיי. עזור לי אלוקיי להתנתק מכבלי הטומאה, פתח את ליבם של הוריי ואחיי ושל כל קרוביי שיקבלו אותי שוב.

הם קראו לו "המפגר" וגיחכו בבוז קולני, כמו דנים את העולם לשריפה וכיליון. ילדי גוף בוגר, בשלב זה של התפתחותם, אינם מבינים מה הם עושים.

המסיבה המשיכה היטב אל תוך שעות הצהריים. השיכרון קיבל חיזוקים רבים במהלך הלילה. רוב הנוכחים כבר היו הרחק מעבר לצלילות המחשבה, עימה העבירו חלקים נרחבים מהיממה. ראו אותו שם. חג בכבדות, בתוך רחבה מכוסת צל.

ספק רוקד, ספק מחכה, חיפש הוא פרצוף מוכר במבט. שרטט בתזוזתו תבניות מקושקשות, שהתפוגגו במהירות בתוך המרחב הלח. הצלילים רעמו עם קצב משתנה. פניו נדמו מהבהבים בתיאום מושלם, עם האור המרצד. עייפות וצער אלכוהול התחלפו לפרקים, בעיניים קורנות וחיוך מפותח. יציב שהיה.

זקוף, במידה בה הרגיש חשוף. כאשר הרגיש לבד, באזור עיוור של אלו שבעיניו היו נחשבים, נתן רשות לשפתיו לצנוח. תווי פניו צנחו גם הם בתיאום מושלם. אדמומיות העצב נגלתה אז מלפנים, כמו מביט מעלה מתהום של גילופין. התיישב על מחצלת, תשוש אך ממוקד. הגוף לא הסכים לספק את דרישות המודעות שחוותה אותו. נשען לאחור ומביט באחינו אביתר בשקט, תוהה אם גם הערב הנער הזוהר יספק את רעבונו.

אז נגע בגופו הרך של הנער: "ואולי זה רק דמיון מפותח? הידע אדם לב אחיינו, אף לבחון מקומו עד תום? כיצד יראה הוא ללא שכרותו? כיצד יראה הוא, ללא זו סטייתו. לפעמים הוא רוקד לבד, מזמן פרצוף זר להפוך למוכר. לפעמים צריבה עיקשת תדרוש לקצר את ההמתנה. אז יביט בנער זר והוא ייגש. משם ואילך לא יבחין בהיסוס או מבוכה. הכניעה מוחלטת היא, לחלל גוף צעיר הדורש להבה. הנער הזר לא מרגיש טוב, וזה ניכר על פניו. זה בהחלט מורגש היטב על מתאר גופו. הבחנו בו שואל לגימות של מים, להרגיע את הגרון הצורב. יש מהם מאותם נערים שישמח רק ללטף או לחבק. יש שיקרע מעליהם רכות ותמימות וכי עד זעקתם תעלה.

אז חייו הם החלק הקשה: "כמה קשה היה להיות במקומו, ולא משנה אם גבר או אישה. אם לא מצאנו את הנועם בריחוק המבוקר, אלא בקרבה התכופה. הלא מדובר בדרך מקבילה? השורשים דומים. מזכירים בבירור גם את זה הנער, הקורבן."

כולם ידעו היטב מי הוא עמנואל. עוד לא אובחן ממש בילדותו, אך עת הפציע שחר הנעורים, כבר ניכרו בו חוסר השייכות והעקשנות שנלוותה. לא די לו בניסיונות הוריו. לא ירפה הזעף המריר. הריקנות סמויה היא, גם מעיניו. מתרחבת ומתכווצת עם פעימותיה של אי ההבנה. מבקעת חוסרים של טעם וסבלנות. מעצבת ללא הרף, יעדים של ערך, מושאים של אהבה. את ההשלמה הוא ימצא בשכונה עם חבריו. כבר לא ממשי לו מה שמספקת המשפחה, אף לא מה שמציעים מרבית בני גילו. התקשורת עם העולם החיצון הלכה והתערבלה. יש שחווים ניכור, עוד לפני שלומדים את המילה. מאבקים של שליטה ואוויר כבד בחדרו, עיצבו באופן ייחודי את ראייתו. אין זו אשמה, של הורה או חבר, אלו פירות מרים של חוסר התאמה. הגמל, גבו נשבר, אז הוא מצא את הגאולה. את המתח הוא ממיר בשעשוע ופורקן. מפריח בועות של חופש בשממה. אספן נלהב של אותם רגעים, הגדושים בעסיס החוויה, בשליטה בחסרי אונים.

היה נכנס לחדרו של אביתר בשעות הלילה מתקרב אליו ועיניו שטניות. קריעת הזעקות של הנער הרך קרעו את קירות הבית בעוד שני ההורים ממתינים בחוץ שהסיוט של בנם יגמר ולא עושים דבר כדי לעצור את הדימום בגופו של בנם השרוע חסר אונים.

לידו התיישב ראשון הלועגים. זה הוא שמכיר את עמנואל ממש מלפנים. עוד יספר עליו כמה סיפורים. בדרך כלל מגרים אלו את דמיונם של הנערים הנוספים, אך לאחר מגע עיניו הרעות, ינעצו בהם כסכינים. הוא כיסה את פניו במשקפי שמש ונעלם בהדרגה. הדוּק היטב תחת צלליתו.

כשאביתר בוכה וזועק מכאבים, דל הוא האוויר ואפרורי, ואפשר לעלות על הדעת ובכנות לשאול מהי הסיבה לבכיו של הנער. הרי עוד לא ראה הוא דבר. החיים כשל עצמם בשעה זו כה זכים וחסרי שאלות שאפשר לחשוב שסיבה לבכיו אינה רצינית.

"מִשִּׁטְחֵי הַקֶּרַח כִּזְגוּגִיוֹת שֶׁנְהָב
יַהַפְכוּ אַט לִמְעַרְבֹּלֶת מַפָּץ"

רבקה ארזה קופסה אחרונה של כוסות וכתבה עליה "שביר" בכתב ידה המעוגל. כשעה לאחר מכן הגיעה משאית ההובלות והסבלים העמיסו את הארגזים הרבים, שבחלקם בעלה משה ראה כמיותרים. בגדים ועוד בגדים, צלחות ועוד צלחות, אי אפשר לדעת מה באמת יש לך עד שאתה אורז אותו – רק אז אדם יכול באמת להעריך כמה פריטים צבר במהלך חייו ולאיזה מהם הוא באמת זקוק, ומה מיותר לו לגמרי, ובאיזה זיכרונות הוא נאחז – בעוד מוחו מתעקש לשחזר את הרעים, חפציו מתעקשים לשמר את הטובים.

מתוך זיעתו הניגרת על פניו ממאמץ האריזה, החל משה להצטער מעט על המעבר הזה אשר נכפה עליהם. או ככה לפחות היה נדמה לו, שכן למעשה רבקה נטעה מחשבה זו בליבו בלא משים. בעודו אורז את השמיכות והכיסויים הרבים- הוא לא היה מודע לכך שכה קר היה בבית- רבקה הביטה במראה הגדולה אשר ניצבה בחדר השינה וליטפה את בטנה התופחת. היא בחנה בדקדקנות את צדודיתה כפי שהשתקפה במראה והרימה את שיפולי חולצתה עד למעל הבטן בכדי לחזות בפלא המתחולל בגופה. לפתע, אחזה בה בחילה, מהסוג בה הייתה מורגלת בחודשים האחרונים. היא פנתה לחדר האמבטיה והקיאה את נשמתה, עד כמה שנשמתה העדינה אפשרה לה להקיא מתוכה. היא הספיקה לנגב בחופזה את פניה בעוד בעלה יצא מן החדר העבודה שבבית – לא, לא היה צורך שיחזה בה במצבים מביכים כגון אלה.

"כן, אני כבר מגיעה, יש לך את המפתחות של הרכב?" ענתה בשאלה, אך משה כבר יצא והשאיר את שאלתה זו עומדת בחלל האוויר. רבקה ניגבה את פניה שוב, תיקנה את הסומק שעל לחייה וירדה בכבדות ממדרגות הקומה הרביעית. כעת חשה זאת בבהירות, את משקלה ההולך ועולה, מי יודע כמה קילוגרמים הוסיפה בחודש האחרון. היא נראתה מדוכדכת בעת שסגרה את דלת הרכב מאחוריה, ישובה בכסא, חגורה לצד בעלה.

"מה הענין?" שאל אותה משה בדאגה "את לא מרגישה טוב?" שאלה כל כך פשוטה עליה לעתים כל כך מסובך לענות.

"אני בסדר" אמרה ושתקה. לאחר מספר שניות הוסיפה "אתה יודע שאני לא ממש שלמה עם המעבר הזה".

למרות שהמכונית המשפחתית הייתה כבר מונעת, משה עדיין לא החל בנסיעה.

"אני בטוח שהמעבר הזה יעשה לך רק טוב. לך ולעובר שבבטנך. וחוץ מזה, את שמעת מה שהרופאה המליצה".

"כן, שמעתי". אמרה ביבשות. רבקה לקחה נשימה ארוכה ונשפה אותה באיטיות, כאילו הייתה מתרגלת שיטות הרפיה.

"כעת הדבר חתום וסגור" אמר משה בהחלטיות, כדרכו לסיים שיחות מורכבות.

רבקה הביטה מחוץ לחלון המכונית ומחשבות שטפו את תודעתה.

"בהצלחה לנו ולתינוק שלנו" פלט פתאום, ספק מתוך רצון, ספק מתוך נימוס. רבקה חייכה אליו בחום כמו הייתה מודה לו על כוונותיו הטובות. הם צעדו אל תוך הבית וקול נקישות נעליהם נשמע בבירור בחלל הבית הקטן בזכרון יעקב. משה פנה אל הסלון והסיט את הוילון הלבן. אור בהיר הציף את הבית, כזה שמצמצם את זוויות העין בשל בוהקו. רבקה סקרה את ביתה הקטן אשר עיטרו אותו אריחי שיש מבריקים, קישט אותו מטבח עתיק עם שולחן עץ ישן, והאמבטיה, שהייתה קטנה מאד וחביבה על רבקה הייתה ממוקמת בפינת המסדרון.

כשבועיים עברו והבית היה כבר מסודר ומאורגן, שלא כמו מחשבותיה וחרדותיה של רבקה שהתגעגעה עד מאוד לביתם הקודם בשכונת מאה שערים.

"אין כאן נגישות למקומות חשובים" פנתה לבעלה רוטנת.

"אתן הנשים" אמר משה "בעל הוא לא באמת מה שאתן זקוקות לצידכן, אלא לחנות סופרמרקט גדולה, קופת חולים ומספרה." "יש בזה משהו", חייכה אליו רבקה בבדיחות הדעת.

רבקה בהריון שני נושאת בבטנה את בנם או בתם מוצאת את עצמה לאחר שנה וחצי של נישואין מרוחקת כל כך מכל מה שהתרגלה אליו. המעבר לזיכרון יעקב שכה הומלץ ע"י רופאת הנשים והפסיכולוג המטפל ברבקה בחצי שנה האחרונה ומאז הכנסה להיריון. הומלץ לזוג לוי ללדת את תינוקם ולסיים את ההיריון במקום שהוא שונה בתכליתו מהמקום אליו הם רגילים. המקום החדש לטענתם של הרופאים בתוספת טיפול מומלץ יסייע לרבקה לסיים את ההיריון וללדת בסביבה צעירה ודינאמית דבר שיעזור לביטחונה האישי של רבקה, ועשוי למנוע בעתיד את הדיכאון שלאחר הלידה. וגם מבחינתם של הזוג עדיף להם היה לסיים את ההיריון וללדת הרחק מקרוביהם מפאת הבעיות המתהוות.

במאה שערים סערו הרוחות והרכילות פרשה כנפיים. כולם דיברו על הזוג הצעיר שהעתיק מגוריו לסביבה חילונית בהחלט ובעיר זרה מאד. היו גם אנשים שסיפקו פרשנויות משלהם לסיבת מעברם של הזוג האהוב, למשל אמרו שרבקה חולה מאד וזקוקה לשינוי, אחרים העלו השערה בדבר כוונותיו של הזוג לצאת בשאלה. והיה את דויד לוי האח שחגג על הרעיון והפיץ את השמועה שרבקה נושאת בבטנה עובר לקוי וצריכה ללדת אותו במקום מרוחק וכדי להתרחק מרכילות. השנאה ויצר הנקמה המקונן באח דויד לוי היה חסר תקדים והוא לא ידע איך לגרום לאחיו ולאשתו את הצער והבושה הכי גדולים וכל זאת על בסיס של כסף וירושה. דויד לוי הבטיח לעצמו לרדוף את הזוג הצעיר ואף לנקום בבנם הגדול על בסיס הירושה שאת הנתח הגדול ממנה קיבל האח משה.

בבית חולים רמב"ם כבר מבצעים את בדיקת מי השפיר בבטנה של רבקה. נכון לסוף שנות השבעים לא היו מכשירי אולטרה סאונד משוכללים וכדי לקבל תוצאות מדויקות על מצבו ובריאותו של העובר על האישה ההרה היה לעבור בדיקת מי שפיר. תוצאות בדיקת מי השפיר האחרונה לא יצאה תקינה ועתה מחכים לתשובות החדשות. והן לא אחרו להגיע וכי העובר שנושאת בבטנה רבקה נושא את תסמיני טרנר וקליינפרטר ובמילים האחרות לא ברור איזה כרומוזומים יותר חזקים הזכריים או הנקביים. ומה שעוד ידוע שתסמונות אלה גנטיים וכנראה שקיימים בקרובי משפחה של בני הזוג.

בעיות רפואיות צפויות לתינוק הנולד כולל בעיות לב עתידיות וחוסר זהות מינית היכול להיראות חיצונית. ובעיות גנטיקה רבים אשר אובחנו בבדיקת מי השפיר הקודם בעיות האופייניות אצל בני זוג נשואים מעדות אשכנז העוברים גם בדיקת דם לפני החתונה או כניסה להיריון אשר תשלול בעיה גנטית זאת לפחות אצל אחד מבני הזוג.

יומיים לאחר שרבקה משתחררת מבית החולים חוזרים הזוג עם בנם החדש לביתם במאה שערים, הם יודעים שנפוצו עליהם המון שמועות אך עתה הם חזרו עם תינוק בידם, ואף אחד לא יודע ולא יידע את הסיבה האמיתית שהזוג הצעיר העתיק את מושבו לתקופה קצרה ומבחינת הזוג הצעיר להציג את בנם בגאווה רבה ושהתינוק החדש יהיה נקי מסטיגמות ובריא לחלוטין.

ברית המילה המפוארת נערכה למרגלות ישיבת מיר, נכחו כל אנשי המשפחה והשכונה. נכח איש זקן וזר שניגש למשה ובירך אותו במזל טוב וגם אמר לו שלא ידאג יותר מידיי לעתידו של בנו החדש ושיצפה להפתעות רבות מקרב הבן המתבגר. דבריו של האיש חרו מאד למשה והנ"ל נזף בו וסילק אותו לאלתר מהמקום.

דויד לוי ואשתו נפגעו מאד מעצם אי הזמנתם לטקס ברית המילה, הם התמלאו שנאה ונשבעו לנקום בבוא הזמן.

"בוקר טוב אביתר" עם הכוס קפה והעוגה ניגשה מרים אל חדרו של אביתר.

קום, יש לי משהו חשוב לספר לך. בוא נעבור לסלון.

השניים התיישבו בסלון ותוך כדי שתיית הקפה אמרה מרים לאביתר:"תגיד יקירי, מה דעתך להנחות תוכנית טלוויזיה? מדובר בתוכנית אקטואליה אשר משודרת בשעות הלילה המאוחרות. פנתה אליי חברה מהערוץ השני וסיפרה לי שמתפנה משבצת הנחייה, וישר היא חשבה עליך אביתר מכיוון שהיא מכירה את סיפורך האישי אשר נגע לליבה מאד, והשתלבותך בתוכנית תקנה לתוכנית רייטינג גבוה מכיוון שהרבה צעירים מכירים ומזדהים איתך ועם סיפורך האישי. ואני חושבת גם אביתר שזה ייתן לך סיפוק רב ומרווח מחשבה על מנת להחליט יותר טוב לגבי דרכך ועתידך. מה אתה אומר יקירי".

אביתר ההמום תחילה לא ידע מה לומר, "את יודעת דודה שתוכניותיי אחרות לגמרי".

מרים חייכה, "בטח שאני יודעת, אך סיפורך האישי נגע ונוגע לכל כך הרבה אנשים ויש לך מעריצים בכל פינה בארץ. ואני חושבת שבחור יפה תואר כמוך בתוכנית לילה זה חלומה וחלומו של כל צופה טלוויזיה. ותחשוב על המשכורת הגבוהה שתקבל כמגיש מן השורה הראשונה.

אביתר לא חשב באותו רגע שזה רעיון מצוין. אך הבטיח לחשוב על הנושא בימים הבאים.

"בטרם תחזיר לי תשובה אני רוצה אביתר שתצפה בתוכנית זו, ותראה שמנחה אותה באופן קבוע בחור שסיפורו מאד דומה לשלך. ותשים לב איך הוא נהנה מן ההנחיה ואיך הוא תורם להצלחתה הגדולה. ואני רוצה אביתר יקירי שגם תראה עד כמה שניכם דומים חיצונית, ועד כמה אתה מתאים להנחיית תוכנית אקטואליה כזאת".

אביתר השיב לדודתו: "טוב דודה אני מבטיח שאחשוב על הרעיון באופן חיובי".

"ועוד משהו אני רוצה להגיד לך אביתר יקירי, משהו שאני חשבתי והחלטתי לגביו ביני לבין עצמי. בתקופה שבה תנחה את התוכנית ולפי החוזה ההתחלתי בן מחצית השנה, אני אדאג ואעשה את כל הסידורים לחזרתך הביתה ובדרך הכי נקייה שאפשר, תוך כדי טיהור שמך והצגתך באופן הכי חיובי שיש. תסמוך עליי אני חשבתי כבר על כל הפרטים עד הקטן ביותר".

"סבבה דודה יקרה, אני הלילה אצפה בתוכנית ואתרשם, וכך גם בלילות הבאים. אני אודיע לך דודה מהי החלטתי בקרוב מאד".

"ואני רוצה שתזכור אביתר, שיד רוחצת יד, אתה תבצע את הנחיית התוכנית למעני ואני כמו שדאגתי לעזור לך לצאת בשאלה כך גם אעזור לך לחזור בתשובה מלאה, וזהו נדר".

באותם ימים ממש התחיל אביתר להרגיש כאבים בבטנו, הוא לא ייחס להם משמעות. אך מה שהטריד אותו יותר הוא הריח השרוף שעלה באפו, כמו ריח של גלגל מכונית שרוף. כפי שתיאר הרגשה זו בפני דודתו.

ארבע וחצי שנים חלפו מאז עזב אביתר את ביתו בשכונת מאה שערים לטובת הכרך. כמעט בן עשרים ושלוש ועבר חיים מגוונים כאיש בן שישים. חלומו לחזור לביתו לבני משפחתו ולמוטב לא עזב אותו לרגע, ומנגד הצעתה המפתה של דודתו על שני מרכיביה. ובתווך כאביו הבלתי פוסקים בבטנו והריח הנורא שעולה באפו כבר תקופה.

אביתר צפה ערב ערב ובמשך שבוע בתוכניתו של רון עדן: "ציפורי לילה". דמיונו של המנחה רון לאביתר הדהים אף את אביתר עצמו. גם הבין שרקע חייו של רון דומה מאד לשלו על מרבית מרכיביו, וכי רון גם יצא בשאלה וזה מה שעשה לאביתר את החשק להיכנס לנעליו של רון עדן.

אביתר נותן תשובה חיובית לדודתו מרים. באותו שבוע מוצא אביתר את עצמו מקבל תדרוך מקיף ממפיקת התוכנית, מהבמאי ומרון עדן עצמו. תוכניתו של אביתר לוותה בפרומו עשיר מאד בו צולם אביתר במספר מקומות בארץ ועם מגוון וסוגי אנשים. את האודישן להנחיה עבר אביתר באופן טבעי. ותוך שבועיים מצא אביתר את עצמו ישוב על כס המנחה של אחת התוכניות הכי נצפות בטלוויזיה.

תוכנית ועוד אחת ועוד אחת ואביתר נכנס ללב הקונצזיוס. אביתר צבר פופולאריות רבה וחיזורים של ערוצי טלוויזיה מתחרים. ומנגד דודתו מרים בצעה מפגשים עם אחותה רבקה על מנת להכין את הקרקע במצע שלום והבנה של חזרתו של אביתר הביתה ובידיים פתוחות ולב אוהב וסולח.

הכאבים בבטנו של אביתר מחריפים ומביאים אותו לאשפוז. חמישה חודשים הנחה אביתר את תוכנית הטלוויזיה ציפורי לילה עד שתוצאות בדיקותיו סטרו על פני עת התגלתה בגופו מחלת סרטן המעי הגס. הגידול בגופו של אביתר לא אובחן בזמן ולכן הרופאים לא היו אופטימיים בקשר להחלמתו של אביתר ואם בכלל. אביתר עובר ניתוח להסרת הגידול ומתחיל בטיפולי כימותרפיה כשלצידו אמו רבקה ודודתו מרים אשר לא עזבו אותו לשנייה.

אישה אלמונית נכנסה לחדרו של משה לוי בבית החולים ובשרה לו כי מצבו של בנו אביתר אינו טוב. ובטרם הספיקה לסיים את המשפט נעלמה כרוח. משה המפוחד ניסה לעקוב אחריה ובקצה מסדרון בית החולים הבחין באותה קשישה הנפגשת עם אותו קשיש אשר לבש את מעילו של אביתר והוביל את משה לתרמיל של בנו אביתר, אותו תרמיל אשר הסגיר את יציאתו בשאלה של אביתר.

"הִנֵּה הַטֶּבַע רוֹקֵחַ מַפָּה לְבָנָה,
מַגִּישׁ לִירוּשָׁלַיִם מַתָּנָה צְחוֹרָה"

בן חדש נולד אור ליום כ"ד בתמוז תשמ"ח. בחיפה. זוג הורים חרדים מירושלים אשר נישאו שנה קודם, מביאים לעולם את בנם הראשון. ממש באותו יום מודיע האב הטרי משה לוי לישיבת "מיר" בירושלים על הולדת בנו. זאת הידיעה הופצה לשאר אנשי שכונת מאה שערים ולכל בני המשפחה והמכרים.

שמחה גדולה המהולה בשמועות ובמחשבות רבות. כולם תהו- האם הזוג הצעיר ישוב במהרה לביתו עם הרך הנולד, ועוד יותר תהו וכמו תמיד מדוע העתיק הזוג הצעיר את מושבו לזכרון יעקב, ומדוע העדיפה רבקה ללדת את בנה בחיפה?

רבקה ומשה לוי חוזרים לירושלים סמוך לשעת ברית המילה של בנם אשר תוכננה בקפידה על ידי אנשי ישיבת מיר. פדיון לרך הנולד לא נערך מאחר שלרבקה הייתה הפלה מייד לאחר החתונה.

ארבעים ימים בדיוק לאחר שאביתר נולד מגיעה לביתם של המשפחה החדשה אישה לא מוכרת, היא מציגה את עצמה כ"רבנית זמיר". האישה הזרה עמדה בכניסת הבית וסירבה להיכנס פנימה. ואז פנתה אל משה לוי ואמרה לו שהיא הכירה את אמו וכי עליה למסור כי במעמד שמיים עליהם לשמור על בנם בכל משמר, וכי עליהם לנדור נדר כי לנצח בנם יהיה באשר הוא יקבלוהו באהבה שלמה, ובכל דרך שבה יבחר ילכו הם עמו.

ההורים ההמומים לא הבינו את פשר הגעתה של האישה ובטח לא את פשר דבריה. אך משהו בכל זאת המשיך להדהד בראשם גם בשנים הבאות.

כשהגיע אביתר לגיל עשר הופיעה בפניו ה"רבנית זמיר". אביתר כמובן שלא הכיר את האישה. אביתר היה יושב על מדרגות בית מגוריו כאשר אישה זאת ניגשה אליו והניחה ידה על ראשו וברכה אותו. והבטיחה לו שהם עוד יפגשו.

בשכונת מאה שערים הכירו את האישה האלמונית, "כרבנית זמיר". אך כולם הקפידו להתרחק ממנה. היו שחשבו שהיא מכשפה, היו שאמרו שהיא רוח מהעולם הבא. אף אחד לא ידע היכן היא גרה ואם יש לה בית בכלל. היא הייתה תמיד מופיעה ואחר כך נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. היו מי שהעידו כי אשת בשורה היא, שהיא מופיעה משום מקום על מנת להבהיר ואף להזהיר. היו גם כאלה שמאד פחדו מפניה וקראו לה "האישה המסתורית". לימים אותה אישה מסתורית אוספת אל ביתה את אביתר מן הכרך, ונותנת לו בית למספר חודשים בעוד הוא לומד את חיי החילוניות. אביתר כמובן שלא זכר אותה מילדותו אך היא מבחינתה ידעה הכל אודותיו ואף הכירה את חייהם ומעשיהם של הוריו בעל פה. היא ידעה כמובן מה צופה לו עתידו ומהם הגיגי ליבו. היא ניסתה להזהיר את אביתר בעודו בביתה על המכשולים אשר יעמדו בדרכו למרות שידעה כי גורלו של אביתר כגורלם של כולם חקוק וחתום. היא גם הזהירה את האב משה לוי לא אחת, כי יניח בליבו שלווה עבור ולמען בנו. היא הייתה מופיעה ונעלמת. ובכל פעם לפני שהיא נעלמת לגמרי היא הייתה נפגשת עם אותו איש זקן אשר תמיד היה יושב באותה פינת רחוב בשכונת מאה שערים ומקבץ נדבות. אותו זקן אשר החזיר לאב משה לוי את תרמילו של בנו אביתר. ויש המספרים כי איש זה הוא צילו של מלאך.

רבקה ומשה לוי היו מוקפים באנשי בשורה, אולי כאלה המגיחים מן העולם הבא. הם היטב ידעו והבינו כי חייו של בנם אביתר כמו חייהם של שאר ילדיהם ושלהם עצמם כהורים לא יהיו מאושרים אם לא יאהבו ויתמכו באביתר בכל דרך בה יבחר בחייו ויקבלוהו בכל מחיר. על ההורים היה לנדור נדר בפני האישה המסתורית כי לא ישיבו את פניו של אביתר ריקם לעולמים. אך ההורים מעולם לא עמדו בהבטחתם ובמיוחד האב משה לוי. אך השמיים תמיד הגבול ושום דבר אינו מאוחר, ויש ותמצא בליבם המחילה והכפרה על מעשיו של אביתר תמחה בהמרת כעסם ומירמורם בהבנה ואהבה ובקבלתו של בנם בכל מחיר.

רבקה ומשה לוי לא ידעו מנוח, חיים מגלגולים אחרים עלו על הקיים והופיעו בתודעתו של בנם אביתר וזה פגש בהם בזמנים אחרים. ובזמן שפגש בהם מתוך חלומו באותה וילה בקיסריה כשהם נראים כפי שלא הכיר אותם מעולם, הופיעה גם אותה אישה אלמונית אשר לחשה לאביתר כי כל מה שקורה ויקרה לו בעתיד הוא תוצאה של הזמן. וכי לצד המעשים של הוריו יגבר תת המודע על המודע וחייו יתנהלו בצל העבר העמום. ובצמוד למעשיהם של הוריו וגישתם לחיים ולסביבה. וכי חייו ומותו תלויים אך ורק בהוריו.

היתכן? - את הבן, הראשון בסדרת הילדים, ילדה רבקה לפני עשרים וארבע שנים. מאז הצריחה הראשונה גילתה אט אט שנטע שונה גדל בתוכה. לא ידעה אם זהו מצב ראשוני או שמא לתמיד. צעדה בזהירות בין רגעי האושר למראה חיוך ילדותי לבין מילה פוגעת מתריסה, כמו "פייגלה". הבנים שנולדו אחר כך היו אחרים. "ילדים רגילים". ורק זה גזל מרבקה לשד עצמות, עצבי ברזל.

רסיסי אהבה שניתזו בחלל. כל מה שהוענק לקטן נלקח ונופץ. כשבגר והפך לנער היא רבקה בעצמה דאגה להסית ולהרעיל את ילדיה האחרים נגד בנה הגדול. כן גם את זה הצליחה להפיק. לפעמים את עצמה ניסתה לפייס, להבין, לתקשר...כלום לא הועיל. דומה שהנטע הזר תפח "למפלצת מהאגדות המפחידות". קשה להבין מצב בו צאצא בועט, אוחז באיוולת, כנראה ולא מתוך בחירה. קשה להבין, אולי אפילו בלתי אפשרי מבחינתה. בחברה אשר "מרוחקת פיזית" מהתופעה. הצורך לטייח ולטאטא מתחת לשטיח כל כך ברור ומובן ועד כאב מוחץ.

חשיבותו של ילד תמים התפורר. נעלם אל תוך חשכת חייו..

נוף פסטורלי בצבעים חדים וברורים משתקף מבעד לחלון הקטן. מבעד ניתן לראות את חומותיה של ירושלים ואת סמטאות העיר העתיקה. כך מתוך חדרו של אביתר החשוך מרפא התחום בבית חולים "צרפתי" בירושלים. ריח "הסוף" המתקרב עולה מכל קומה ומכל מסדרון. ובחדרים שוכבים חשוכי המרפא ומחכים בסבלנות לתורם להיקרא. אחיות לבושות כנזירות חולפות, הולכות ושבות בסדר מופתי לכל חדר וחדר. והוא יושב בחדרו, נאכל לאט וממתין בסבלנות למלאכי הגורל.

בין דמדומי ערב לבין קולות כאבים מן החדר הסמוך שמע הוא את קולה של רחל הנמהל לרגעים בצחוק פרוע וחסר שליטה. מלא התרגשות, ידיו רוטטות ועיניו בורקות, כאשר השמיעה בקולה הערב את הנעימה שכל כך אהב. עיניו הכחולות "עפעפו" והסומק שעלה על עור פניו החרוצות אמרו הכל. אדווה ניצתה במחשבתו על אותה נערה השוכבת בחוליה בחדר הסמוך. עיניהם נפגשו לראשונה בבוקרו של יום חורפי גשום כאשר הגיעו שניהם לבית חולים ולאחר שכבר לא היה מה לעשות איתם בבתי החולים האחרים והכריזו עליהם כחולים סופניים. וזאת הייתה גם הפעם הראשונה שנודע לשניהם שזאת הפעם הראשונה שהם ירדו מההר העטוף מרבד תקווה צחורה אל גאיות הסיום. אך מאותו יום הם אשר סיפקו לעצמם את התקווה ואת הכוחות להיאחז בפירורי החיים האחרונים ולנסות להנחית על גופם ומכאובם רגעי נחת צרובים.

שלובים בגורל משותף. הימים חולפים ומובסים בריקנות. רחל נצמדת אל חלומותיה ומנעימה ברוך מוכר את נעימתה אשר מפוזמת בקול פעמונים דקיק. אביתר מרוכז בכאביו אך מנסה למצוא דרכי מילוט ונחמה דרך שירתה של רחל השוכבת בחדר הסמוך וממתינה גם היא ליום המיוחל.

מחלונה ממזרח , אורות העיר העתיקה וגלי הרוחות הדופקים בחלון סוערים לפרקים בערב חורפי במיוחד, וממזרח גגות העיר המוסתרים מפתיתי השלג היורד. ושם מן החדר הסמוך נשמעת אנחה אחרונה.

רחל מפנקת עצמה בימים האחרונים, היא מתלבשת בבגדים יקרים התואמים את גופה הצנום והחולה, בהם נראית כ"רוח חולפת".

בבוקרו של יום שטוף שמש חורפית, רחל עושה את ההכנות האחרונות לקראת פרדה, אך תחושה לא מובנת לחששה לה במוחה, בכוחותיה האחרונים היא פונה לחדרו של אביתר, שם עיניה התוהות פוגשות בו שוכב על מיטתו בחליפת מלכות אחרונה, כשחיוך קל נסוך על פניו ועננה רוחפת מעליו. רחל ניגשת אליו לאחוז בידו הקרה, ובטרם לחשה לו מילה אחרונה נעתקה נשימתה הדלה.

זה היה סיפור אהבה, סיפור אהבה שכל אחד מהם נשא אותו בליבו הפרטי. הם נתנו כח אחד לשני מעצם השהות הצמודה שלהם. אם הייתה היא אהבה בלתי ניתנת להפשרה, והרי בסוף דרכים היא נותרה כאגדה.

ימים קשים מאד עת המחלה מקוננת בגופו של אביתר, לצד הטיפוליים הלא נעימים בהדסה עין כרם והאשפוזים הכפויים בבית חולים צרפתי. ונדמה היה לפעמים שהמחלה נסוגה לאחור ושוב היא חוזרת ורוצחת. גבר צעיר בן עשרים וארבע נאבק גופנית ונפשית להישאר בחיים ונאחז בכל בדל אהבה וגם תמיכה אשר ינסה להפיק מהסובבים אותו ולפעמים גם לשווא......

אביתר לא הפסיק לבכות, מתוך ליבו השקיע את בכיו המר, דמעותיו המרות נמהלו עם מימיו המלוחים של הים. השקו את החול הלח. אביתר היה בודד, הוא קינח את דמעותיו, התרומם לאט מפלומת החוף שישב עליה, כל יום יושב בפינת חוף זו, לפעמים מביט אל האופק הרחב, בים האינסופי, באנפות הדואות לאיטן אל שמי התכלת, ובשמש הנגמרת לאחר השקיעה המפוארת. והוא פשוט בוכה, פה הוא יודע זה המקום היחיד שבכיו מתקבל בשתיקה ולא בלעג.

אביתר חזר לביתו לאחר השוטטות ברחובות עם חברו שניר, הוא ידע שאביו יגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת, ואם הוא לא יישן הוא יחטוף מכות רצח מהאב, אך איך יצליח לישון, כשאביו מגיע הביתה ושר שירי שיכורים בקולי קולות, וקולו שובר את הדממה כמסור חלוד שמזייף על מיתרי גיטרה, מעורבות בקולו הגס, והתוצאה של כזה לילה הייתה בדרך כלל בוקר שהאב ישן והבן אביתר, עם פנס בעין כי לא הלך לישון "בזמן".

אביתר תמיד היה מת מפחד, לפני הגעתו של אביו הביתה. וגם כך הוא ידע שאין לו במה לנחמה, אביו על אף שהיה בשנות העשרים לחייו, נראה כבן ארבעים לכל הפחות תוצאה מחייו חסרי המשמעות. משה האח גידל את אחיו, ושנא את חייו, משה תקופה למד ושהה בפנימייה, עבר שם התעללות נפשית וגם פיזית. המנהלת שגם לא אהבה אותו הייתה דואגת להפיל עליו עונשים כבדים מאד. וכבר בגיל צעיר מאד משה צרך אלכוהול בכמויות אדירות, הפך לאדם פגיע ביותר, ממורמר ואכזרי. רוב ילדותו התנהל משה הילד כגבר בוגר, עד שיום אחד באיומי סכין על מנהלת הפנימייה, אילץ אותה הנ"ל לשחררו ממרות המוסד אותו ניהלה ומאז מצא את עצמו מוטל לרחובות.

אחיו דויד, נשלח לגדול אצל הסבתא מצד האבא. חיי סבל חי דויד, עד שהצליח לברוח מזרועותיה ההרסניות של הסבתא אסתר ועוד בזמן שהאחרונה נשברה עד כלות כאשר קבלה את הבשורה המרה כי סבא אלכס מצא את מותו בתוך מערבל הבטון. וזאת גם שנתיים אחרי שקבלה את הבשורה על מות אחיה משה ואשתו בתאונת דרכים קשה מאד, ובמחשבתה כי ילדיהם שנותרו יתומים מאם ואב נותרו גם חסרי מגן וישע. ומכאן כי הפכו אורחים בעולמם השחור.

אביתר חזר לביתו, לאחר יום נוסף של בכי הוא צעד לאיטו מתבונן בצמחים הסובבים אותו, ומסיט ברגלו מספר רגבי עפר, ששכנו על אם הדרך, הוא ראה מרחוק כבר את ביתו בשכונת מאה שערים, נראה שפעם היה פה בית נאה, אחרי שנים ללא טיפול, ההגדרה היחידה שיכולה הייתה לחול על בית זה, זה המילה חורבה, וגם היא דלה מלתאר את חורבתו של בית זה, קירותיו צבועים היו ירוק ולא בגלל שמישהו טרח לצבעם, פשוט זה הצבע של הטחב, שחדר גם בתוך הבית לכל פינה שיורד גשם בחוץ היה יורד גם בבית, והמעלות בפנים בימי הקיץ היו נוסקים אל על, ובימי החורף הקרים היו צונחים לשפל המדרגה, בבית היו מעט חלונות אך ללא זגוגית שלמה אחת.

אביתר לא היה נרדם בלילה לשמע שריקות הרוח מחלונו הסדוק בחדרו המשותף עם אחיו, ואיך זרק בעקבות כך את כל שברי הזכוכית שנתלו ברפיון על המסגרת המחלידה, אבא החטיף לו כאלה מכות אחר כך עד היום הוא מתפלץ שהוא נזכר באכזריות המכות של אז, הוא ניער את ראשו מתנער מהרהוריו.

עמנואל הדוד המפגר והסוטה, נכנס למטבח, אביתר נרתע בבהלה, "אביתר מה אתה עושה כל היום כלום, הא, כלום, אתה פשוט יצור מגוחך ולא נתפס, סידרתי לך עבודה ממחר אתה שוטף רצפות". אביתר שתק לא יודע מה לענות לעמנואל, לשטוף רצפות? והוא אביתר רק בן שתים עשרה. "אני לא הולך לשטוף רצפות" נפלטו מלמולים כמו מאליהם ללא לשאול את דעתו כלל, עמנואל קם פניו סגולות, רהיטים עפו, צרחות נשמעו, וקול בכי על רקע המהומה שכמדומה הייתה שהגיעה לביקור מהגיהינום, כמה מקקים ברחו בבעתה לחוריהם, בעוד שהנמלים ממשיכים במלאכתם בשקט, שיריבו האנשים הגדולים מה אכפת להם כלל. כמה אנשים שעברו ליד הבית נעצרו רגע המהמו משהו שהיה נשמע כמו אנחת צער והמשיכו לדרכם. אחר כמה דקות אביתר יצא מהבית פצוע ומוכה, ודמעות נוטפות מעיניו. יותר משהיה מוכה בגוף היה מוכה בלב, כאב לו, הכאב נהפך אט אט לזעם, שנהפך להחלטה –לברוח.

אביתר חזר הביתה, עמנואל עמד בפתח "הסכמת כבר"? `כן` ענה אביתר, בהרגישו טעם רע בפה, "אתה קולט מהר ילד" אביתר רצה לענות לו "בטח" אבל ביכר לשתוק, הוא אמר שהוא עייף ופרש למיטתו למעשה לא עצם עין, הוא חיכה עד שיהיה שקט בבית וגם הדוד עמנואל שהיה דייר קבע בבית יירדם, ובשעת לילה מאוחרת אביתר נס על נפשו.

אביתר לקח כמה מטבעות שהיוו את הרכוש הדל של הוריו, ויצא לעבר תחנת האוטובוס המרכזית בירושלים, אביתר המתין שעות אחדות רועד, מקור, אבל לא רק, הוא התנמנם. כשהתחילה לעלות החמה יצא לדרך האוטובוס לתל אביב, הוא נכנס בזהירות והתיישב בסוף האוטובוס. חלק מהאנשים הוא זיהה משום מה ולהפתעתו כמו אברהם, שאורכו זהה לרוחבו ובמרכז עומדת קרחתו הבוהקת לאור השמש האדומה העולה לאיטה מבעד לחלונות האוטובוס. וכמו שלמה שישב שני ספסלים לפניו, שלמה גידל את התרנגולים הכי טובים בשוק, ידע אביתר, אבל מסכן אין לו ילדים, תוך כדי הרהורים נרדם אביתר, גופו דרש את שלו אחרי שלא ישן כל הלילה. כשקם אביתר ראה שהאוטובוס ריק מנוסעיו, והנהג מביט בו בבת צחוק, "קום הגעת לתחנה המרכזית בתל אביב". אביתר קם בעודו משפשף כמה קורי שינה סוררים מעל עיניו וירד למטה. הוא ראה אוטובוס יוצא והחליט לעלות עליו. העיקר שדודו עמנואל לא ימצא אותו והאנשים המוכרים מהאוטובוס לא ידליפו עליו מידע.

הפעם הוא היה ערני, הוא הביט מרותק מבעד לחלון ברחובותיה הססגוניים של תל אביב. נושם את ריח העשן, ארומת העיר- אל קרבו ומתענג על כל טיפת אוויר. הוא ראה הרבה אנשים שמחים והתפלא, לא כך דמיין את העיר הגדולה. הוא חשב ששם הכל סגור ומנוכר כמו בירושלים. הוא הסתכל על אנשים שלבושים טי שירט וג'ינס ולפעמים עם בגדים מנימליים ועד בכלל.

האוטובוס עצר בתחנה בצד, הרחוב יצר פקק קטן ברחוב הצפוף. אביתר הביט בתדהמה באנשים שרק עלו לאוטובוס, פליאתו גברה כשהאוטובוס נהיה צפוף באנשים עומדים. הוא פנה לגבר גבוה שישב לידו אדם עם הדרת פנים, וזקן ארוך, סליחה, לאיפה האוטובוס מגיע? ומשום מה נראה לאביתר נוח ונכון לרדת בתחנה עם אותו אדם ולבקש ממנו שישמע את סיפורו.

אביתר אמר לו -"שב ואסביר לך". האדם התיישב. ליבו של אביתר נפתח, והוא סיפר לאיש את קורות חייו. האיש ישב המום ועיניו הביעו זעזוע. האיש קם- "אם כך אני עומד על זה שעכשיו נלך לתחנת המשטרה להגיש תלונה".

"אבל לא תחזיר אותי"? שאל אביתר בתחינה. "לא- בשום פנים ואופן אני לא אחזיר אותך לדוד הפסיכופט הזה שלך".

עמנואל ברח כשהגיעו לעצור אותו- בגין התעללות. ולאחר מספר שעות נתפס והובל למעצר. האב משה נחקר ושוחרר מחמת הספק. אביתר המשיך ללמוד תורה ולקיים מצוות.

בכותל, ליטף אביתר את האבנים ואמר "תודה אבא, תודה". את שאר הדברים שלא אמר השלימו הדמעות, שהרטיבו את האבן העתיקה. הוא התפלל מנחה, לחש תודה והלך לדרכו.

"גַּם הָעֶצֶב הַדַּק וְהַשַּׁבְרִירִי
הוֹפֵךְ לְמַמְלָכָה קְסוּמָה"

32-רוח רפאים

אביתר התעורר משנת לילה ארוכה ומצא רוח רפאים יושבת לצידו ומביטה בו, אביתר לא הופתע כלל וכלל. אחרי הכל, הוא ידע שרוח הרפאים הזאת הגיעה במיוחד בשבילו ומיועדת רק לו. מיד כשפקח את עיניו, נוכחות רוח הרפאים השרתה עליו תחושה קסומה של שלווה שעד כה לא הכיר בחייו, ואולי גם מידה של הקלה, שכן אחרי הכל תמיד ידע, מאז ילדותו, כי יבוא יום ויזכה למעין ביקור שכזה. וככל שהתבגר, כך יותר החוויר לו כי לא ייתכן שחייו, מלאים ככל שיהיו, יחלפו מבלי שיחזה ממקור ראשון בתופעה על טבעית כלשהי, כדוגמת אמן על חושי המסוגל לקרוא מחשבותיו (ולא הכוונה למספרים, צורות, או שמות אקראיים עליהם הוא חושב), חבר מכוכב אחר, אצטגנין חוזה עתידות, או במקרה הטוב ביותר – רוח רפאים אמיתית במלוא הדרה.

כעת, זקוף גב במיטתו, הוא מוכן לשמוע מה יש לחבר "רוח" לספר לו. אחר שבדק את ריח הבל פיה חלק ממנו הצטער לגלות כי זהו הבל פה אנושי עד מאוד המלווה בני תמותה בעת קימתם וכי יש ביכולתו לדחות יצור על טבעי כמות רוח הרפאים ולעורר בו תחושת קבס, וחלק אחר בו שמח לגלות כי זוהי ההוכחה הניצחת שאכן זהו אינו חלום, אלא מציאות בהירה, שכן בחלומות לא יכול להופיע ריח הבל פה אנושי שכזה.

רוח הרפאים המופתעת עד מאוד משלוות הנפש של אביתר ריחפה בחדר ומידי פעם עצרה כדי להביט באביתר, לעתים ממש מקרוב, עד שאביתר יכל לחוש את קצה אפה של זו נוגע בשלו. אביתר אף פעם לא שיער בדעתו, גם לא כעת, שיחזה ברוח רפאים שתהיה מופתעת ממנו עצמו, והיא זו שתהפוך את היוצרות על פיהן! מי היה מאמין לשטות שכזו? אך האמת לאמיתה היתה (ואביתר לא הבחין באמת שכזו), שרוח הרפאים ציפתה מאביתר שיקים קול צעקה המסגיר בהלה וחוסר אונים, או לכל הפחות אנקה חלושה המלווה בפעימות לב מוחשות, ברעד גוף בלתי נשלט ובשיער גוף סתור וסמור. אך לא מזה ולא מזה, שומו שמים! אביתר אפילו בחוצפתו, חייך אליה, חיוך השמור בין בני אדם ועוד כאלה שבאמת מחבבים אחד את השני.

בלא שידעו, כעת שווים היו: אביתר לא ידע מה לצפות מרוח הרפאים ורוח הרפאים לא ידעה מה לצפות מאביתר. על פניה של רוח הרפאים ניכרה אכזבה מסוימת, כמו מפקד החוזר מובס משדה הקרב, כמו נכשלה במשימתה הראשונה במעלה, למרות שמתוך הווייתה ואופייה הנוח, רוח רפאים זו לא הייתה מן הסוג שמנסים לחקות בסרטי אימה: לא היו כתמי דם ישנים מרוחים על גופה, לא הייתה לבושה בחלוק לבן, מרופט ומחורר, ולא היו מחוברות אליה שלשלאות הכופתות את רגליה כמות הייתה סגורה בטירה עתיקה ואפלה זה אלפי שנים.

אך יחד עם זאת, לעזאזל, רוח רפאים אמיתית הייתה וכבודה במקומה מונח! היא לא נראתה אנושית כלל אלא שקופה וחיוורת במידת מה, אכן נתונים מרשימים לכל דעה ככל שמצפים מרוח רפאים. אפילו רגליה ריחפו מעל פני האדמה כמו ציפור דרור. ולמרות כל זאת, אביתר לא הראה ולו סימן בהלה או מצוקה קלושה, גם לא בראותו את רוח הרפאים מרחפת מעליו הלוך ושוב במהירויות משתנות ובסיבובים מתעקלים, וגם שנעצה בו מבטים היכולים להתפרש בקרב בני אנוש כמבהילים, או מאיימים או לפחות מטרידים.

אכן, אביתר היה בשלו. ולא סתם בכדי להכעיס, אלא כאמור ציפה מהעל טבעי להגיח בטבעיות שכזו, לחייו, מספקים ככל שיהיו. גם כשהיה תחת שליטתו של דודו עמנואל, גם כשזה פילח גופו לקרעים. גם כשאביו משה היה מתבייש בעצם קיומו ומותיר אותו להתבייש ולהתחבא. אז ותמיד דאג אביתר לבדוק ולוודא שנית שמא מישהו או משהו יוצא מגדר הרגיל מתרחש ממש מתחת לאפו או מאחורי גבו, דבר מן הסוג שרק שומעים עליו בסיפורים ואגדות, רואים בסרטים או בתכניות טלוויזיה מפוקפקות. הרי לא ייתכן, חשב בינו לבין עצמו, שכך יעבור לו יום ועוד יום נוסף בו יברח מהבית ויצא בשאלה גדולה. יעבור לגור בעיר זרה ויחווה את הזוהמה. יהפוך לנער מפורסם ונחשק אשר גופו היה כלי משחק וסיפוקים. יחזה בפעם אחת ויחידה במראה מרהיב שיעתיק את נשימתו ממנה ויערער את הווייתו, באופן כזה שיגרום לה לתהות על קנקנו, מהותם ותכליתם של חייו ואולי גם יצליח לגלות בו את האני הפנימי הייחודי שלו ואף יגרום לו סוף סוף להעריך או לחילופין לנטוש את חייו כפי שהכיר אותם עד עכשיו. מן קריאת השכמה שכזו שרק יחידי סגולה חווים אותה, "התעוררות" אם תרצו, מהסוג שנוחת על בני תמותה כרעם ביום בהיר.

אך זהו היה בוקר קיצי טיפוסי ולח יתר על המידה באמצעיתו של חודש יולי. האם רבקה, אשר כהרגלה השכימה קום ממנו, כבר בוודאי הייתה שוקדת על הכנת ארוחת בוקר לבנה החולה ושאר אנשי הבית. כעת, רוח הרפאים, שעד כה נחשבה לחביבה וסבלנית, החלה לטופף ולנקוש באצבעותיה הדקיקות בשידת החדר בחוסר סבלנות מופגן. תנודות אלו במצבי הרוח שלה רק גרמו לאביתר לחוש בר מזל עוד יותר, שכן לא רק זכה לראות רוח רפאים אמיתית, אלא ממש לחזות בה בפעולה. וכתגובה על התפעלותו זו, רוח הרפאים חשה כמיותרת עוד יותר, כאחת שלוקחים אותה כמובן מאליו! אם רק היה אביתר זורק לה עצם, מתערער מעט מנוכחותה, אולי אם היה מופיע איזה טיק בלתי רצוני בזווית עיניו, הייתה רוח הרפאים הזו רווה קצת נחת ברגע זה.

הרוח הביטה באביתר בעודו קם ממיטתו סוף סוף. כעת אביתר חכך בדעתו להיכנס למטבח ולאכול את ארוחת הבוקר הבריאה שאמו מכינה לו בכל בוקר, הכוללת את הלחם הקלוי, את החמאה, את הביצה ושפע הירקות הטריים. ואז תהה בינו לבין עצמו האם יום בלתי שגרתי כזה שכך התחיל לפחות, האם ביום כזה עליו להתנהג כרגיל, כלומר להתייצב לטיפולים בבית החולים. הרי כמה הזדמנויות כאלה יהיו לי עוד בחיים? הדבר אכן מצדיק יום חופש מן הטיפולים. ומה יקרה עם הוריו ועם דודתו מרים השוהה כעת בביתם, כיצד יגיבו כולם אם רוח הרפאים הנחמדה הזו תחליט להשתובב ולגלות עצמה גם בפניהם? לפתע, עלה בדעתו של אביתר לצאת בחופזה מחדרו ולנעול את הדלת מאחוריה, אך מיד נזכר כי לא בבן אדם מדובר, אלא ברוח רפאים בעלת יכולות על טבעיות ושכוחותיה אינם ידועים. אם כן, כיצד יסביר את נוכחות רוח הרפאים להוריו ולדודתו. מוטב לו לאביתר, סבר, להישאר ביחידות בחדרו עם רוח הרפאים, לפחות עד שיעלה בדעתו רעיון טוב יותר.

ובאותו הזמן השתעשעה רוח הרפאים באותו רעיון בדיוק: מה אם תעבור בין חדרי הבית ותעיר את כולם כהוגן?! הם ממש יטוסו מן המיטות, חשבה בינה לבין עצמה, זה ילמד את האביתר הזה לקח! אך הרוח מיד ציננה את התלהבותה והזכירה לעצמה שזו אינה כלל מטרת ביקורה אצל אביתר. הרי להבהיל, זו מלאכה בה מורגלת כל רוח רפאים מתחילה, וזה כל כך פשוט, היא ידעה זאת מניסיון, הרי עשתה זאת אינספור פעמים (כמובן, רק כשהייתה לכך מטרה חשובה זולת פעולת ההבהלה עצמה). אך גם ידיעה זו לא שימשה לה לרוח לנחמה שכן ציפתה מאביתר ולו למבט של חוסר אונים אחד, קטנטן ככל שיהיה, כמו אדם מפורסם המורגל בכך שזרים גמורים מצביעים לעברו ברחוב, ולו רק כדי לשמור על כבודו או מתוך כללי נימוס המתבקשים במצבים מעין אלו.

אביתר מצידו החל מסדר את המיטה, טופח כריות, מהדק סדין למיטה ואז פונה לחדר האמבטיה הצמוד לחדרו, רוחץ פניו ומצחצח שיניו, רק כדי לא לעצור את שטף תנועותיו, ובכל אותו הזמן רוח הרפאים אשר השתקפותה זו לא הופיעה במראה (עובדה שלא הנידה עפעף בקרב אביתר!), ריחפה כל העת מעל ראשו של זה. גם לא עכשיו לא עלה בדעתו של אביתר להטריד את רוח הרפאים בשאלות סרק כמות: מדוע הגעת לכאן? האם יש לך מסר אלי מן העולם הבא? מסבתי המנוחה או מסבי היקר? אלו היו זוטות בעיניו של אביתר. עצם נוכחותה של רוח הרפאים היה די לה והותר. למרבה הפלא, בהתנהגות זו דווקא, מצאה הרוח שינוי מרענן, שכן אביתר, שלא כמות בני תמותה אחרים, לא ראה ברוח כשליחה המביאה עמה בשורה מעולמות אחרים (עבודה אותה סירבה לבצע כדרך קבע ובכך הרתיחה לא פעם את הממונים עליה, במילותיה "אני לא אוהבת לעשות את העבודות השחורות של רוחות אחרות, מי שיש לו משהו למסור שירד בעצמו- אלא אם היה מדובר במקרים דחופים כמובן"), אלא כרוח רפאים עצמאית העומדת, או מרחפת ליתר דיוק, בזכות עצמה. ובכל זאת, אביתר דן בינו לבין עצמו האם כדאי לו או מצופה ממנו לפתוח בדברים עם רוח הרפאים, ולו מתוך יחסי אנושים טובים בלבד, שזו לא תרגיש בלתי רצויה ותסתלק בטרם זמנה. ובעודו חושב כך לא היה בטוח כיצד להתחיל מן שיחה שכזאת, שכן סמול טוק מעולם לא היה הצד החזק שלו.

ועוד תהה אביתר: האם רוח הרפאים מודעת לחולשותיה? מה באמת היא יודעת עליו? אולי רק במקרה הזדמן לה להגיע לביתו, אולי טעתה בכתובת? אם זה המצב, גדול ההפסד מן הרווח, ולכן עדיף לו לשתוק, סבר.

מבולבל קמעה, אביתר פנה לאמבטיה כדי לשים קרם על קרחתו הצבורה מטיפולי הכימותרפיה. ואז ראה את הרוח מרימה מסרק (ולא במאמץ רב, נראה שהיה לה ניסיון קודם בהרמת חפצים) שהיה על השידה, ניגשת אל אביתר המצומק ומתחילה לסרק את ראשו כאילו היה שם שיער שופע. אביתר חייך אל הרוח ואפילו העלה בבת צחוק לא רצונית, אך רוח הרפאים לא חייכה אליו בחזרה, דבר שרק גרם לאביתר להתרגש עוד יותר מעוצמתה ויכולת האיפוק של הרוח.

לפתע, השעון המעורר צלצל ואביתר הציץ בחטף בשעון היד שלו. אכן לילה משונה עבר עליו על אביתר, אולי בגלל מחלתו חולם הוא על רוחות רפאים, אולי כדרך הכנה אל העולם הבא? וחשב: האין הדבר הופך את חייו לצפויים יתר על מידה? לאחר מחשבה זו הביט אביתר על רוח הרפאים מן החלום במבט אחר, חדש, ילדותי, עד שאט אט אימה התחילה להתפשט על פניו וקול צעקה חנוק יצא מגרונו.

אביתר התייצב כמו בכל בוקר שני במכון שרת כדי להתחבר אל החומרים אשר יוזרמו לגופו ומאוחר יותר ישבשו דעתו בכאבים מטורפים. ולצידו בדמיונו תמכה בו אותו רוח משיחית מן החלום.

"הִנֵּה מַרְאוֹת הוֹלְמִים גַּעְגּוּעַ,
יָמֵי יַלְדוּת בְּחֵיק קִסְמָה שֶׁל אִמָּא"

זוג צעיר עם ילד ראשון, נרגשים והמשימה היא רבה. במסע ילדות בין אח לאח ואחות הגדלים בבית קטן ובתנאים מינימאליים. אב בעל מזג חם ואם כנועה הנחבאת לכלים. לצד דוד מפגר וסוטה ודוד אחר קנאי המפילים אימתם גופנית ונפשית על בני המשפחה הצעירה. ומה יש להם בעולמם אם לא ילדיהם הגדלים ופורחים מול עיניהם. אך מה יבדיל בין הבן הגדול אביתר לשאר אחיו בעוד זה נועל את נעליה של אמו ומשחק בבובות של בנות הדוד. אחיו לומדים בישיבה ומשחקים בהפסקות בכדור רגל עם בני גילם.

נחבא לכלים אביתר הקטן, בן שנראה כמו בת נותר ללעג מצד ילדי השכונה, ולכעס של אביו אשר היה שופך חמתו על בנו ומכה אותו נמרצות על כל סטייה מדרך הישר. ורבקה אשר נכמרו רחמיה על בנה הייתה מגוננת עליו בכל מאודה אך כושלת ומועדת בגלל פחדה מבעלה.

הילד גדל והפך לנער, גופו בנוי לתלפיות כשל גבר צעיר ותמיר. אך פניו כשל בחורה. ובנוסף לפאות המתגלגלות על לחייו הסמוקות ושפתיו האדומות כדם הליפסטיק. היו שומרים עליו הוריו בביתם על מנת שלא יצא לרחוב לשווא אלא לבית הספר בלבד בגלל בושתם מהתנהגותו הנשית של בנם המתבגר וצורת הליכתו המרושלת. וכדי לחסוך את הערותיהם של אנשי השכונה המחכים להם בפינות.

מה שלא ידעו רבקה ומשה כי אביתר בנם ניפגש בסתר עם נער חילוני בן גילו העונה לשם שניר, ובין השניים התפתחה מערכת יחסים חברית וקרובה ואפילו עד מאד. ביחד עישנו, שתו ואף נטלו סם זה או אחר ואף לילות רבים בהם לא שב אביתר הביתה למורת רוחם של הוריו בגלל שהיה ישן ביחד עם חברו שניר על ספסלים בגנים הציבוריים. שני הנערים לא היו מתרועעים עם זרים ואף ביניהם לא נוצר קשר גופני למרות המתח הרב שהיה בניהם. אך חיבה הדדית רבה הייתה ביניהם ואף לא שמרו סוד אחד מהשני.

משה לוי לא השלים עם אופיו המולד של בנו, וכנתח עצום עקב כעסו על בנו ותסכולו היה זורק את בנו לטרף אחיו עמנואל וכאילו מבחינתו של האב משה לוי זה היה עונשו של בנו על עצם היותו זר ומנודה.

ובינתיים הנער אביתר הופך לבחור ובמסתרים ביחד עם חברו שניר ובעזרתה האדיבה של הדודה מרים, רוקמים את בריחתו מהבית ויציאתו בשאלה של אביתר.

משה לוי לא זכר או התכחש לתוצאות בדיקת מי השפיר והאולטרה סאונד בזמן הריונה של רבקה עם אביתר. ושכח שלמעשה כל הקלפים היו מונחים לפניו, למרות שמערכת הרפואה לא הייתה מפותחת כלל בארץ ניתן היה לגלות פגמים בעובר בכל מיני מישורים, ולמרות שכבר היה תקדים עם הריונה הראשון של רבקה אשר היה לפני הריונה עם אביתר. והוא משה בכל זאת החליט ביחד עם רבקה אשתו להביא ילד זה לעולם בניגוד להריון הקודם שהחליטו להפסיקו למרות היותם חזקים בדת. משה שכח גם את נדרו כי יקבל את בנו בכל מצב ויתמוך בכל דרך בה בנו יבחר. משה לוי לא מקיים את נדרו, ושנים רבות אביתר היה מונח מתחת לידיו של משה האב, אשר היה נועל אותו בחדרו ימים בעוד שבחוץ אנשי השכונה היו משתאים מדוע בנם המתבגר של הזוג לוי אינו יוצא מפתח ביתו ימים שלמים.

האם רבקה אשר נקרע ליבה לבנה לא יכלה לעשות דבר. אחיו ואחותו של אביתר תמכו באביהם תמיכה מלאה.

שבע עשרה וחצי שנים חלפו בהן אביתר גדל בביתו כילד לא רצוי. שנים אלו הספיקו לו כדי לגבש עמדתו ולקבל החלטה אשר אינה חד משמעית, לעזוב את ביתו לטובת חיים חילוניים שלמים וזמניים.

מבחינת משה האב השמן המבעבע במדורה אינו מראה סימני דעיכה. כעסו ומרמורו על בנו אביתר גברו אחרי שאביתר עזב את הבית. משה לוי מחליט להחרים את בנו ולסירוגין לשכוח ממנו.

רבות וקשות הן הדרכים המתפתלות בתוך חורשת סבכים וחודרות היטב לגוף ולנשמה. זה לא אביב וגם לא קיץ. ואם חורף אז ניטל הסתיו וגשם אשר אינו פוסק גם בין אביב לשרב, זהו הגשם היורד בתוך הלב. ורוח תמידית המכה ומטלטלת, חדה ומסחררת. ים הגוף וים הנשמה וכולם גועשים וקוצפים, רותחים וממאנים להירגע. ועד יעבור זעם נרדמים בעלטה.

רק בחור אחד צעיר, מחונך ויפה תואר. אינו אשם בדבר אך הפקיד חייו לעייפה.

"אלוקיי, אני בנך אביתר, בנה של רבקה לוי לבית פרנקל. מבקש אני את מחילתך. והיא סליחתי ובה בושתי וכלימתי עד בי כאביי רבצו והכוני כחרב, גופי ימאיר וממאיר בעודו. אנא אלי, בא אני לפניך אל תשיבני ריקם. בי נשבעתי כי בי נדריי עדיי ואחזור בתשובה שלמה לפניך".

חדרו של אביתר בבית הוריו היה מסודר למהדרין. רבקה דאגה להחליף מצעים ולהתקין וילון חדש לחלון היחיד שהיה בחדר. שטיח מהודר הונח על רצפת החדר ומעליו ניצב שולחן אשר ישמש לכתיבה ולאוכל.

פעמיים בשבוע בשעות הבוקר היה מגיע רכב של "עזר ומרפא", ומסיע את אביתר את רבקה ואת הדודה מרים, לבית החולים הדסה שם היה מתחבר אביתר לעירוי ועת נוזלי המר היו חודרים לגופו היה מאזין אביתר לזמר האהוב עליו ליאור נרקיס באזניות אשר הצמיד לאוזניו.

בכל פעם שהיה אביתר חוזר הביתה מטיפולי הכימותרפיה היו תוקפים אותו כאבי ראש מטורפים והוא היה רץ לשירותים על מנת להקיא בזמן שאמו מחזיקה את ראשו בחוזקה כדי להקל על כאביו. אביתר בכה ובכה ואמו ליטפה ודודתו הרימה את רגליו בעזרת כריות על מנת שהדם יזרום יותר טוב. גופו של אביתר הלך והצטמק לנגד עיניו ולנגד עיניהם של הסובבים אותו. רבקה כאבה ומרים כאבה אך לאב משה לוי לא היה אכפת כלל מבנו והוא בשלו ממשיך. מראהו של אביתר באותם ימים היה כשל שלד מהלך, גופו אשר היה בנוי לתלפיות עבר שינוי ועתה הוא נראה יותר כשל בחור החולה במחלת האנורקסיה. כל רצונותיו של אביתר להתחבב על אביו ולזכות במילה טובה ואולי חיבוק או נשיקה לא צלחו. אך תמיד אביתר אמר לעצמו אך השתדל לא להבטיח שאולי מחר אביו יחמול עליו, יראה את מצבו ויסלח לו.

את זמנו הפרטי בין טיפול אחד לשני העביר אביתר בלימוד תורה באופן עצמאי, בקריאת חוברות גמרא ובהאזנה למוסיקה ים תיכונית אשר זרמה אל אוזניו מן האוזניות ואשר כל כך אהב. הוא אמר לאמו שכאשר יסיים את טיפולי הכימותרפיה יגדל שוב פאות וזקן. וכל העת הזאת אביו היה רואה ושומע אך מכחיש.

לימים אביתר החל להחלים מעט. מיום ליום צבע פניו חזר ואושר אשר היה מהול בעצב רב שתף את עיניו הכבויות, נדלקות ודומעות במסתרים ובמישרין.

הדודה מרים כבר חזרה לביתה אשר בצפת והך היה טבעי ביותר שאביתר יישאר בבית הוריו. משה לוי מסתייג בכל תוקף אך לבסוף נותן את הסכמתו. אביתר השתדל בכל מאודו לרצות את אביו. אביתר מוסיף משקל לגופו מגדל את זקנו ושפמו ומאריך את פאותיו. לובש לגופו חליפה שחורה וחולצה לבנה ונראה כאחד מן המניין.

גבר בן עשרים וארבע, גבוה, תמיר ויפה תואר. חרדי למהדרין. נכנס בשערי בית הכנסת השכונתי וזוכה לכבוד מהוסס ולעין חצויה לפרקים. והאב משה לוי ממשיך להקשיח את ליבו ואף יותר. בבית נשארו כרווקים שני אחיו הקטנים של אביתר, אחיו ואחותו. אנשי הבית חוץ מהאב קיבלו את אביתר אך בהסתייגות חוץ מהאב משה שנראה שהסתייגותו הולכת ומחמירה.

תקופה מאד ארוכה לא שמעו בני המשפחה מהדוד דויד, עד שערב אחד הגיע הדוד דויד לבית הכנסת בשכונה שם פגש את אביתר לוי החוזר למוטב, ומבשר לבחור ההמום כי מבחינתו הגיע הזמן לחשיפת סודו של אביתר ובכוונתו להפיץ את הסוד יותר ועד כמה שאפשר. וכי התנאי שלא יעשה זאת הוא שמשה לוי האב יעביר אליו את כל כספי הירושה שברשותו עד האגורה האחרונה.

אביתר, מה הוא יעשה עכשיו? והרי אביו לא מוכן אפילו לדבר איתו. וגם הוא מפחד מאד שסודו יתגלה. איך יפתור את הבעיה הזאת ומה יעשה, אביתר כמובן שברגעים אלה לא ידע.

ימים מעטים עברו ואביתר החל שוב להרגיש כאבים עזים בבטנו ושוב עלו באפו אותם ריחות מן העבר. תוצאות בדיקת המרקרים היו חד משמעיות כי המחלה שוב מקוננת בגופו של אביתר והרי לכולם היה ברור כי אביתר עדיין נושא אותה בגופו.

זו אינה סתירה אך בודאי סטירה על לחי. בחור צעיר וחסר אונים עומד בתור לאלוקים. בתור לחמלה ולייסורים. חוזר ושב, נח על ספסלי הנדכאים.

"הַגּוּף מַלִּין וְהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵאת.
הָאֹפֶק לוֹחֵשׁ מַרְבַדִּים צְחוֹרִים"

טיפות ים זעירות ריססו את רגליו של הגבר הצעיר אשר שכב על החוף. וכשהשמש קפחה מעליו הבחין כי גופו אשר הוא מכיר כל כך טוב התכווץ לכדי גופו של נער.

אביתר היה הנוסע היחיד במסע חייו הקצרים אך ארוכים מאד. רק מסע זה הוביל אותו לעבר אי שומם. רעד עבר בו כשחשב על כל האנשים שהוא אוהב והם מסתייגים ממנו. חשב בדמעות על אביו משה שאליו הוא זקוק בימים אלה מכל דבר אחר. דמעותיו שטפו את עיניו הגדולות והכחולות וזלגו אל גופו ואל עורו הדק עכשיו כפלומת הנוצה.

תל אביב, העיר אשר שינתה את חייו, גלגלה אותו כמו כדור. עתה אותה עיר נקראת מולו בכל הדרה מרצועת החוף הדהויה, הגלים הקלים נגעו ומחקו אותה מול עיניו. הרהר בליבו על כל מה שהעיר הזו עוללה לו באותם ימים, שבועות ואף חודשים בהם היה מוטל למרותה.

אביתר התקרב למים והביט בבואתו המשתקפת. פניו נראו לו זרות ממש כמו העיר בה הוא נמצא עכשיו. אביתר הישיר מבט על גופו בחרדה גדולה וכאילו הוא לא מזהה אף סנטימטר. עולמו הפך לתחום מסוים של בין חיים לחיים, בין חיים למתים.

אביתר הביט בחוף בו הוא נמצא, חוף הסגור עתה לבחורי ישיבה בלבד ונזכר באותם ימים שהיה מתפרע על החוף הזה עם בחורות ועד כדי זימה בת שטנה.

אם זה היה תלוי בידיו של אביתר היה נשאר יום נוסף בתל אביב, רק כדי להעלות באוב את חייו בגלגול קודם ואולי שם הוא ימצא תשובות לשאלותיו הרבות.

אביתר נהנה מן הגלים המגיעים אליו ומדגדגים את אצבעות רגליו ואחר כך חוזרים ונעלמים באופק. כל גל לקח אותו אל זיכרונות מילדותו. אביתר ניזכר איך בילדותו הוא חלם להיות בדיוק כמו אביו כאשר יגדל ויהפוך לגבר בר קיימא. איך שהיה מביט על אביו גבה הקומה בהתפעלות ובהערצה גדולה. איך התרשם תמיד מחזותו של אביו. איך היה אוהב ללכת עם אביו לכותל ולשבת לצידו בבית הכנסת. הוא ניזכר באותם בילויים קצרים ולא רבים בחוף הים ביחד עם אבות וילדים נוספים בני גילו, ממש באותו חוף בו הוא נמצא עכשיו. איך היו רצים ומשתובבים הוא ואביו משה עד שנפלו מעייפות. אך עכשיו אביתר רוצה להדחיק את זיכרונותיו המרים מילדותו ולנסות לנצור רק את הטובים שבזיכרונותיו.

גם עכשיו אביתר חי ונושם את אביו בתוך עצמו. וכך הוא גם מדמיין את אביו מחבק אותו חיבוק דב ואוהב אותו מאד ובמיוחד בימים קשים אלה בהם הוא זקוק יותר מתמיד לתמיכתו ואהבתו של אביו. ולפתע אביתר התפרץ בבכי פרוע, הוא החל להכות על פניו ולתת אגרופים בבטנו. לפתע נעמד ונתן זעקה גדולה אשר שמעו אותה עד אלוהים. האנשים השוהים על החוף נבהלו ורצו לעברו של הבחור הצנום כדי לבדוק אם הוא זקוק לעזרה.

לפתע ניגש אל אביתר בחור צעיר שנראה ממש כמוהו. שיערו גזוז ושתי פאות מוטלות על אוזניו. זקן ושפם צעירים מעטרים את פניו ממש כמו פניו של אביתר. הבחור הציג את עצמו בפני אביתר כנחמיה והציע לאביתר שיחה בענייני דיומא.

הרושם הראשוני של נחמיה מיופיו של אביתר כפי שניגלה לעיניו באור השמש הנדיב, לא התעמעם גם ברדת הערב. גופו החטוב של אביתר למרות מחלתו, ועיניו הגדולות והכחולות, הזכירו לנחמיה את פוסטרי הענק התלויים בכל פינה בעיר תל אביב בהם דוגמנים לבושים או מעורטלים במותג זה או אחר.

שני הבחורים החרדים מצאו שפה משותפת, אך לא התמקדו בעברם. אביתר כלל לא הזכיר את שעבר עליו בחייו וכך גם נחמיה. השניים הקפידו להתמקד בהווה ומעט מאד בעתיד. וכשהגיעה השעה שכל אחד צריך לפנות לדרכו החליפו השניים מספרי טלפון והבטיחו לשמור על קשר אותו קשר אשר יביא בשנה הקרובה תפנית קצרה ונעימה בחייו של אביתר.

אביתר חזר לביתו עם המון מחשבות בראשו. מסע חייו של אביתר כמסעה של ספינה בהפלגה שאין לחזור ממנה. הפלגה אל חיים אחרים, חיים בצל הרוע והשחור וילדות עכורה. ועתה בצל מחלה ממארת, חיים בצל המוות המאיים.

מסע חיים המלווה ברצון עז לזכות באהבה ותמיכה. צורך לרצות ולהתרצות ולהיות היכן שרק ניתן ובדרך הכי נכונה ואמיתית על מנת לקיים חיי שגרה ראויים בבית אשר יושביו האחרים לא מסבירים אליו פנים. אך כנגד כל הסיכויים אביתר זוכה בשליח משמיים אשר ישפוך מעט אור בימיו הקשים ויעזור לו להשתקם גופנית ומוראלית עד יפקירוהו ימיו ויקרא אל אלוקיו ולשליח זה קוראים נחמיה.

יושב עלם בצל עצמו, ארורים ימיו בכל אשר היו והנם. נער מוכה גופו מחולל. ילד, חייו מתוכנתים. כושל כעיוור. מנוצל חולשות. היש מי שחושב כי פשוט ימשיך הנער בחייו? האם יכול לנקותכם, סירחונם של חייו הרקובים יותר ממנו, חרב החיים לעד שלופה היא. שועטת במדויק אל יעדיה. עוד תבער אש בקרבו, תעלה גם בביתו, ואם יאיר לו הליל, יזכה להיות זה שזורק את הגפרור.

נחמיה עמד קפוא במקומו, אולי מפחד, אולי באיזושהי יראת כבוד. מולו ניצב אביתר, אותו חבר אשר פגש בחוף הים בתל אביב, או לכל הפחות מה שנותר ממנו. חורי פגמים עיטרו את פניו של אביתר, מותירים פתחים נוספים לתהיות. כמעט ולא הצליח נחמיה לזהות את אביתר אך הבין שחברו חולה מאד.

ואביתר...איך יחזור לגן הילדים? בראשו הריץ מחשבות וחלומות שווא. נזכר איך כזאטוט בבית הילדים החליט לחקור את האוצרות המצויים בחדר הסמוך לכיתתו. רק לא זכר את נחמיה שהיה ממש בן כתתו למספר חודשים. וביחד ניסו תמיד לחמוק ולברוח מהחור שפערו באחד מקירות הכיתה. כן כבר אז הם היו חברים טובים, רק העניין שהם גדלו ונפרדו ואף שכחו אחד את השני.

עיניו של אביתר היו נתונות בעיניו של נחמיה, טרוטות ועייפות. נחמיה זיהה כיצד מילותיו של אביתר מרחפות לפניהן, חסרות ערך או משמעות. כיצד כל הווייתו למולו חסרת ערך, כאילו לא היה דבר מלבד עור וגידים ושלד העומד להתמוטט.

רגעים אחדים לא אמרו דבר, נותרו יציבים במקומם. נחמיה אשר נכמרו רחמיו על חברו משכבר הושיט לאביתר את ידו ואמר לו בקול דק אך בוטח: "הנה אני נחמיה מציע לך את חברותי לימים הקרובים לימים אחרים. אקדיש לך מזמני למשחקים ולטיולים. ומה שאבקש ממך כי תנצור אותי בזיכרונך גם במעמד של מעלה ואת שמי תישא איתך במעמד שמיים".

נחמיה היה לעוגן עבור אביתר בימיו הקשים. הם נסעו ביחד לטייל ברחבי הארץ. יצאו יחדיו למסעדות, צפו בסרטים בקולנוע והיו אחד לשני כאחים וכרעים. לימים היה נדמה למי שמביט מהצד כי ניצוץ החברות בעיניהם של שני הבחורים הצעירים מרמז גם על חציית קווים. אך לא בזמנים נוכחים יתעכבו. נחמיה עזר לאביתר להתקלח בזמנים שכבר תשו כוחותיו של אביתר וזה לא הצליח להזיז את גופו, היה נושא נחמיה את אביתר על כפיו ובעדינות מושח אותו במים ובסבון ואחר מנגבו במגבת חמה אשר היה שם על תנור והכל כדי להנעים את זמנו ואת חייו של אביתר. ואחר היה מאכיל את אביתר ארוחת ערב, היה נחמיה מכין פרוסת לחם מרוחה בגבינה ופרוסות דקות של מלפפון מונחות עליה, היה מסיר את שכבות הלחם הקשה וגוזר ביד את פרוסות הלחם לקוביות קטנות ומניח אותן בפיו של אביתר. ובתום הערב היה נושא את אביתר למיטתו ומניח אותו לחלומותיו.

ומשה לוי האב, היכן הוא כשבנו אביתר כל כך זקוק למשענת אשר הייתה אמורה להיות הכי אוהבת ותומכת. משה לוי כמובן לא נמצא בסביבה ועסוק בענייניו.

הויכוחים והצעקות אשר נשמעו מתוך הבית עלו על גדותיהם. אחד מעוברי האורח שמע את הויכוח הסוער בין הגבר לאישה, ועוד בטרם ראה את האישה בורחת במורד הרחוב מיד לאחר הריב הצעקני. בעקבות המהומה יצאו אנשי השכונה לעבר הבית ובתוך מספר דקות יצאו החוצה עם משה לוי שעדיין היה רועד מעוצמת צעקותיו על אשתו. משה לא התנגד להתלוות עם חבורת הגברים האוחזים בו לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

תחושת זעזוע בשכונת מאה שערים. ועוד שבמשך זמן התאספו אנשים מתחת לחלון ביתם של משפחת לוי מאחר וזעקות היו נשמעות משם כמעט בכל יום. ולא עבר גם זמן עד שפשטה השמועה כי בנם של הזוג לוי חזר לביתו , ולא רק שחזר אלא גם חולה מאד. הערב ניגמר והלילה ארך וכל האנשים התפזרו אל ביתם. ברכות לילה טוב הוחלפו ולילה אחד ניגמר. בארבע בבוקר עלה אביתר על מיטתו לאחר שפסע כסהרורי בכל שעות הלילה ברחבי הבית. אביתר כבר לא הבחין ברגש כלשהו בגופו. אפילו כשניסה להזכיר לעצמו שהוא עדיין בחיים לא הצליח אביתר להירדם.

המדהים הוא שרוב הריבים של משה ורבקה או יותר נכון לומר הריבים של משה כלפי אשתו החסרת אונים כלל לא היו בגלל אביתר, אולי לפעמים הם רבו בגללו אך הוא לא הייתה הסיבה הברורה לתוקפנותו של משה כלפי אשתו. הם רבו על כל דבר שנח או זז ואביתר שהיה בין פטיש לסדן הרגיש לפעמים מיותר בפאזל המשפחתי המקולקל.

לפעמים אביתר היה פונה לאביו משה במילים יפות: "אבא, מה שלומך היום? (או איך עבר עליך היום)?" ומשה לא היה עונה ואף לא מתייחס לבנו אשר היה מתמלא בדמעות תנין. ובדרך כלל תהליך כזה היה מסתיים בהסתגרותו של אביתר בחדרו שעות ואף ימים.

אביתר ניזכר בימי ילדותו איך הוא ואחיו היו בורחים מהבית בכל פעם שהיה אוחז בראשו של משה לוי האב השיגעון והיו מתחבאים בסמטאות עד יחלוף זעם. ואיך הייתה לפעמים רבקה לוי בימים של זעם אוספת אותו ואת אחיו ובורחת אל אחד מהגנים הציבוריים ועל ספסלי נדכאים היו היא וילדיה מעבירים לילות שלמים. פעם אחת אפילו חשבה בראשה רבקה לוי להעתיק את מגוריהם שלה ושל ילדיה לבית אחר ואפילו לעיר אחרת והעיקר שיתרחקו מבעלה משה. ואפילו פעם אחת הרגישה רבקה את חמתו של בעלה משה דרך מקל אשר הונחת על ראשה בזעם חסר מעצורים הקדיש משה את השיאה וזו המסכנה אושפזה ללילה של תפרים בראשה.

וכך כנראה קרה גם עכשיו, כשגדוד שלם של אנשים התאסף לשמע זעקותיה של רבקה לוי. והפעם משה לוי נעצר ואף הוגשה נגדו תלונה, אך מלחץ כבד אשר הופעל על המשטרה מנכבדי העדה שוחרר משה לאלתר עד להודעה חדשה.

הימים רצים ולוח השנה אוזל, מצבו של אביתר מחמיר ומחמיר. רצונו של אביתר לפייס ולהתפייס עם אביו מרקיע שחקים והוא מוכן לעשות הכל על מנת לרצות את משה לוי ולו רק כדי לזכות בתמיכה ובאהבת אב בימיו האחרונים.

משה לוי אשר שכל את אחיו דויד לפני חודשים אחדים. (אותו דוד אשר כעס על משה בגלל כספי הירושה, ואותו דוד שאילץ את אביתר לברוח מביתו ולצאת בשאלה) עדיין לא התאושש מהטראומה. (כביכול).

דויד נהרג בתאונת דרכים מחרידה. אמנם האיומים אשר הרעיף דויד על המשפחה ובמיוחד על אביתר פסקו אך עדיין השמחה הייתה בודאי לאיד.

אביתר המשיך להיפגש עם חברו הטוב נחמיה. נחמיה היה עוגן לאביתר בימיו הקשים והוא זה שגרם לאביתר לעמוד על הרגליים ולהאריך יותר ימים מן המשוער.

משה לוי ידע כי בנו אביתר חולה מאד ואפילו בתת מודע אולי ולא אולי חיכה אפילו למותו. והיום המר לא איחר לבוא....

חורף נעים ביותר עבר על אביתר, עונה שכמותה לא ידע הבחור מעודו. לא רק בגלל מרבדי העננים שנפרשו על פני שמיים

אלא גם כי גשמים טובים נתנו שחיים חדשים מתחילים.

הרחוב הראשי של שכונת מאה שערים נראה כמו אוסף בנינים עכורים. חנויות דהויות שחלונות הראווה שלהן נצבעו בשחור ובאפור. מוכרים הציגו את סחורתם ונראה שתושבי השכונה ואף האנשים הבאים מבחוץ כלל לא שמים לב ועוברים מהר לפני חנויות אלו. נראה ששכונת מאה שערים שקועה במצב כלכלי קשה ולעתים ברוח העונה הקרה.

וכמו בכל יום רבקה לוי מכינה לאביתר בנה החולה את המאכלים האהובים עליו. אך כוחה של האם אוזל לנוכח דעיכתו של בנה מול עיניה.

כמשפחה המתאמצת להוציא את לחמה מן האדמה הייתה משפחת לוי נלחמת במצבה הכלכלי הקשה וכאילו יש מאין.

משה לוי ינק מן הסיגריה ושתק בזמן שנשף את העשן. משה ידע שאלו ימיו האחרונים של בנו אביתר וידע שהחורף האפל בחוץ יסתיים בשחור משחור.

ואביתר גבר יפה תואר, הקדיש את ימיו האחרונים לקיים את נדרו האחרון ולהתפייס עם אביו. אך לא הצליח.

המחלה אכלה את גופו ואת קרביו של אביתר יותר ומיום ליום. אביתר הקדיש את עתותיו האחרונים למחשבות, הוא חשב על האנשים שהוא כה אהב ועדיין אוהב ונעלמו מחייו. הוא חשב על הדוד עמנואל אשר התעלל בו קשות ועתה מאושפז בבית משוגעים. הוא חשב על דודתו מרים אשר היוותה לא מקלט בימים לא ברורים. הוא חשב על חברו הטוב שניר אשר נעלם בין הצללים. וחשב בעיקר על הוריו משה ורבקה, על אחיו ועל דרכו הפתלתלה בשנים האחרונות.

אביתר רצה מאד לכתוב אך לא הצליח. הוא הרבה להיפגש עם חברו נחמיה אך עד מהרה גם קשר זה נותק.

אביתר לוי ניפטר בסמוך ליום הולדתו העשרים וחמש. לא רבים ליווהו במסעו האחרון אך פינה רחבה הוקדשה לו באמצעי התקשורת.

רוח קרה הצליפה ברחובותיה הצרים של שכונת מאה שערים. בחור אחד ושמו אביתר עוד לא הגיע לגיל שמונה עשרה וכבר ברח מביתו לטובת החיים החילוניים.

האם יצליח עלם החמודות החדש והחופשי לקיים את נדריו?

חַיִּים מְטֹרָפִים בְּמַעַרְבֹּלֶת יְצָרִים.

אילנה בר שלום

יפה הספור ומרתק על רקע עזיבת העדה החרדית והחזרה בשאלה

אני אף פעם לא מבין איך ניתן לנדות בן משפחה רק בשל אמונתנו. זה נוגד את הדת שלנו האומרת איש באמונתו יחיה

מעניין, עלילה פתלתלה ומסקרנת לקריאה. שיהיה בהצלחה

פרוזה-מילים היוצאות מן הלב

נדרים

מאי 2015

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

נדרים

"דרכו של האדם ועתידו הם תוצאת מעשיהם של הוריו

אם יקבלו אותו כפי שהוא, או יטילוהו אל שונאיו"