דניאל / סיפור קצר / 15/1/16
דניאל הקטן מחכה תמיד ליום שישי, ביום שישי אבא חוזר מהצבא. דניאל מחכה לאבא על הספסל בקצה הרחוב וכשרואה את אביו החסון מתקרב לעומתו עם התרמיל והמדים, מתמלא דניאל באושר ורץ לאבא דויד אשר מניף אותו גבוה ונושא אותו על כתפיו עד ביתם. בבית מחכים להם אמא ענת, ירין ויניר אחיו של דניאל הקטן. והאושר רב עד שדניאל צריך להיפרד שוב מאבא דויד ביום ראשון בבוקר, לעוד שבוע של המתנה. תמיד חושב דניאל איזו מתנה יכין לאבא השבוע. השבוע דניאל החליט לאפות לאבא עוגיות בתנור, עוגיות שהוא דניאל בעצמו יכין. "אך אם אבא לא יאהב את העוגיות שלי אני אהיה עצוב מאד וגם אבכה. אבל אבא תמיד אוהב את העוגיות שאני מכין לו, למשל הוא לוקח מהעוגיות שלי לחברים שלו החיילים בצבא. וגם לחיילת הזאת שתמיד אבא מדבר איתה בקצה הרחוב לפני שאני פוגש אותו בכל יום שישי". אביב צבעוני ופרחוני ניבט מכל פינה בעיר. שדות מוריקים ושמיים בהירים חוסים על גגות הבתים. עגלת תינוק עמוסה בדברים ישנים תזכורת להומלסים הגרים ברחובות. שני חתולים מבוהלים רצים במורד ודרך אחת מאד מוכרת שם אבא דויד פוגש אותה את מיכל. דניאל יודע שקוראים לה מיכל. דניאל יודע שמיכל היא אמא של דנה מהגן. דניאל יודע שמיכל אינה חיילת רק אבא חושב שדניאל חושב שהיא חיילת. דניאל יודע שלאבא יש חברה אך דניאל לא יודע שיש לאבא דויד אהבה חדשה. יום שישי על הספסל, דניאל מחכה כמידי כל יום שישי לאבא דויד שיחזור משירות הקבע. קופסה קטנה מחזיק דניאל בידיו הקטנות ובתוכה עוגיות מתוקות שהכין לכבודו של אבא דויד. אך אבא דויד לא הגיע הפעם..... ויום שישי חלף לו ועוד יום שישי ועוד אחד.... ואבא דויד לא הגיע. לאמא לא היו הסברים וגם לא לסבתא וסבא. כשהיה משקיף דניאל מחלון חדרו לכוון אותו ספסל שעליו היה יושב היה מקווה שהנה אולי אבא דויד יושב על הספסל ומחכה לו לדניאל אחרי ששב הביתה מהצבא. דניאל לא דיבר עם דנה חברתו לגן, דניאל יודע כי שמע שהוריה של דנה נפרדו לתמיד, אך דניאל לא ידע ששני הוריו ענת ודויד כבר די הרבה זמן רוקמים את הפרידה שלהם. דניאל כמעט בן שש ועוד מעט עולה לכתה א. שני אחיו יניר בן הארבע וירין בן השנתיים בודאי לא מבינים את מה שנעשה בביתם. אך דניאל כל הזמן היה ממלמל בינו לבין עצמו " מה אבא לא אוהב אותי יותר. אבא לא ישחק איתי יותר בכדור. אבא בכלל לא לקח תיק ואפילו לא ארז את בגדיו אז אולי אבא כן יחזור אליי...אבא חזור אליי אני מבקש". שלושה שבועות חלפו והנה דויד אבא של דניאל ומיכל אמא של דנה מביאים ביחד את דנה לגן. דניאל הסתכל על אביו דויד ופרץ בבכי תמרורים. אבא דויד ניגש אל דניאל והרים אותו על הידיים ואמר לו "דניאל אני לא שכחתי אותך וגם לא את יניר וירין. בקרוב אבוא לבקר אותכם בבית. אך עכשיו אני עברתי לגור עם מיכל ודנה ואנחנו מאד נשמח לארח אותך ואת שני אחיך בביתנו החדש". דניאל לא יכל לעצור את הדמעות, הביט בשתי עיניים גדולות וירוקות אל תוך עיניו של אביו ואמר בכל חלוש "אבא אבל הכנתי לך עוגיות מתוקות ולא באת לקחת, אני חיכיתי לך על הספסל ואתה לא הגעת". דויד החל לבכות. דמעות של אב ובן גדולות וקטנות נושרות על החולצה ונופלות אל הארץ ומתנפצות כגלים. דויד איש קבע נשוי לענת מזה שבע שנים אך חייהם המשותפים עלו על שרטון כבר אחרי שנתיים. ילדיהם היו עדים לכל הריבים המכוערים אך לא ידעו ולא הבינו את מה שהולך לקרות בעתיד. דניאל הבכור נקשר מאד לאביו דויד, חלם את אבא, נשם את אבא וכל שעות היום היה מדמיין את אבא אשר רץ אליו במורד הרחוב ומקפיץ אותו על ידיו הגדולות והחסונות.
לפעמים האופק מטושטש או מעורפל. לפעמים העתיד מתעתע בגורל והמזל נובר ומקורזל. דניאל לא איבד את אביו, לדניאל ולשני אחיו יש אבא מדהים חם אוהב ומפנק. אך לדניאל ואחיו אין יותר אבא בבית.
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
|