|
בס"ד איך מפורסמים נופלים וממשיכים לבקש גדולה? הטקטיקה המסוכנת של היצר דרשה לפרשת ויקרא
פנחס ספיר, שר האוצר, ביקר באוניברסיטה העברית והסטודנטים הציפו אותו בתביעות: "אנחנו צריכים דיור מוזל", "הקלות בשכר לימוד", "הנחה בארנונה". ספיר אמר לעוזר הצמוד לרשום הכול וכשיצאו אמר בביטול: "אתה יכול להשליך את הפתק לפח הזבל". משם המשיכו לביקור בבית סוהר. האסירים העלו תביעות: "טלוויזיה בכל תא", "בריכת שחיה", "יותר שעות בקיוסק". המזכיר רשם הכל וכשיצאו אמר ספיר: "תשמור את הדף ונטפל בו מיד שנגיע למשרד. תבין, סטודנט כבר לא אהיה, אבל לכלא? מי יודע..." פרשת ויקרא פותחת את ספר הקרבנות ועוסקת בחלק הפחות נעים של החיים: אדם שכשל ומעד והתרחק ממקומו האמתי. שלוש הפרקים הראשונים מתחילים עם קורבנות נדבה, אותם מביא אדם בנדיבותו החופשית. הוא קם בבוקר ומרגיש ריקן ומסואב ומחליט להביא קרבן כדי לבטא את עומק תשוקתו להיות קדוש יותר. פרק ד בפרשה ממשיך עם קרבנות חובה, כמו חטאת ואשם, שמוטלים על החוטא להביאם כדי לטלטל עצמו ולחוש את עומק ריחוקו מהקדושה. כאן, בפרק ד שעוסק בקרבנות חובה, עורכת התורה שינוי זעיר של מילה אחת, שמעסיק אלפי שנים את גדולי המפרשים לדורותיהם: הפרק מתחיל עם חטא הכוהן הגדול: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם". אחר כך ממשיך עם חטא כלל ישראל שטעה בהוראת בית דין הגדול ושוב (פסוק יג): "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם מעיני הקהל". בסוף הפרק מדובר על חטא האדם הפרטי ושוב (פסוק כז): "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ". ואולם באמצע הפרק מדובר על חטא ה"נשיא", העומד בראש הפירמידה, המלך או נשיא הסנהדרין ותיבת הפתיחה שונה: "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה". לא "אם" קרה והאדם הפרטי או הכהן חטא, אלא "כשיקרה", בעת ובשעה שיקרה והמלך או הנשיא יחטאו. מה השינוי הזעיר? הפרשן האיטלקי הקדום, רבי עובדיה ספורנו, מסביר כי זו לא שאלה של אם אלא של מתי. כשהמלך יחטא, כשהוא בוודאי ייפול כי כך דרכו של עולם: "הכוח משחית והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט". כשאדם עומד בראש הפירמידה והכל אפשרי, הוא ינצל את האפשרויות לגנוב ולזלול בשכרון כוח. כך אומר משה בשירת האזינו: "וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית". אולם רש"י מביא פירוש אחר לחלוטין: "אשר נשיא יחטא - אשרי הדור שהנשיא נותן לב להביא כפרה על שגגתו וקל וחומר שמתחרט על זדונותיו... [כי] אם המלך שאין לבו כפוף מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן שההדיוטות מרגישין [ומביאים קרבן על שגגתם]". המילה "אשר" היא מלשון "אושר" ושמחה, זאת מחמאה ותעודת כבוד לדור כזה, שהמלך כנה ומודה בחטאי שגגה שלו וקל וחומר בחטאי מזיד. הוא לא מסלף את העובדות, הוא לא מאשים אחרים, אלא מודה בפומבי על כשליו ומבקש עליהם מחילה. דור כזה הוא מאושר, משום שיושרו של המלך מציב מראה בעיני העם ומחלחל אל הציבור. וכאן עולה שאלה פשוטה שמציקה לכל אדם: איך אנשים גדולים נופלים? אם הם כל כך גדולים ומודעים לכל מה שיש להם להפסיד, איך אינם מתאפקים? מדובר הרי באנשים שהקדישו את כל כוחם ומרצם 24 שעות ביממה כפול שלושים שנה כדי לבנות קריירה מפוארת בצבא ובפוליטיקה, ברבנות ובמשפט, וכיצד פיתוי של רגע גובר על תאוות ההצלחה ומסמם את החשיבה? בכל פעם שמתפוצצת פרשה על מפורסם שכשל, שואלים כולם: איפה השכל? האם לא ידע שאין סודות? האם לא הכיר את המתחרים שרק מחכים למעידה אחת כדי לרוץ לעיתון?! ומצד שני, אם הכיר את החמאה שמרוחה לו על הראש - למה יצא לשמש? איך המשיך לבקש גדולה? משפט ידוע אומר: "אם אתה לא רוצה ליפול, אל תהפוך את עצמך לאימפריה". ובכן איך אנשים שיש להם כל כך הרבה מה להפסיד, נאבקים להפוך את עצמם לאימפריה? אותה שאלה ביחס לכל אחד ואחת מאתנו: כולנו עושים טעויות וחלק מהטעויות הן כאלו שמסוגלות למוטט חיים (ח"ו), והשאלה העצומה היא: מה חשבנו? איך דגדוגי היצר גברו על השכל הישר? אם נכיר את טקטיקת היצר להפיל אנשים, נוכל לצבוע אותה בטוש זוהר ולצעוק כשזה קורה: "הנה הוא, חייבים להיזהר!". הרבי מליובאוויטש דן פעמים רבות בטקטיקה שמפילה את הגדולים ביותר.
אנשים נופלים בטעויות כי הם משתכנעים שזה המעשה הנכון. היצר הרע ברשעותו הופך את הרע לטוב ומציג את המעשה הנורא ביותר כמו הדבר הנכון ביותר. כשאדם נופל וחוטא, הוא באמת לא מרגיש שעושה דבר רע, הוא נופל בדימיונות שזה הדבר הנכון לעשותו. מגיע לו להנות, ובכלל, ההנאה הזאת תועיל לו לעשות דברים אחרים טוב יותר. היצר מטמטם אותו באמירות כמו "אתה מתוחכם ואיש לא יתפוס אותך. גם אם יתפסו אותך – יבינו אותך, אף אחד במצבך לא היה עומד בניסיון כזה. וגם אם לא יבינו, אתה יודע שמגיע לך, עשית כל כך הרבה למען מדינה ומותר לך". הרבי הביא רעיון מופלא ומזעזע בשמו של הבעש"ט (תורת מנחם כה/29): הגמרא אומרת (סוכה נב,א): "לעתיד לבוא עושה הקב"ה סעודה לצדיקים ושוחט את היצר הרע". בימי הגאולה עתיד הקב"ה להמית בנחישות את היצר ההרסני שמקנן בנו. שאל הבעש"ט: איפה הצדק? מה פתאום לשחוט את היצר והרי עשה תפקידו? התפקיד שהועיד לו הקב"ה הוא להיות המסית והמדיח, הפתיין שמסיר מהדרך ואם כן עשה בדיוק את תפקידו? אדרבה, מגיע לו שכר על עמידה מעולה ביעדים? אמר הבעש"ט: התשובה נמצאת בגמרא אחרת במסכת שבת (עה,א): הגמרא דנה "שוחט משום מאי חייב?". למה אסור לשחוט בהמה בשבת והרי לא הייתה שחיטת בהמה וחיה בהקמת המשכן וכליו? עונה הגמרא: "שוחט חייב משום צובע". השוחט חייב כי התפשטות הדם סביב בית השחיטה מזכירה את מלאכת צביעת העור. פירש הבעש"ט במבט פנימי: "שוחט משום מאי חייב?". היצר הרע ששוחט את האדם ואת כל מה שבנה בעמל חייו – למה חייב והרי עשה מלאכתו? "משום צובע", כי עושה מעשה שלא קיבל עליו רשות: הוא צובע את עצמו בצבעים לא לו. היצר הרע לובש תחפושת של ידיד, של חסיד וירא שמים ומתחזה לדמות אחרת ממה שהוא. היצר הרע דומה ל"צבוע" (היפוקריט) שמעמיד פנים של מת כדי שהציידים יניחו לו לנפשו. ועל זה לא קיבל מנדט. הקב"ה התכוון שהיצר הרע יבוא באומץ, בפנים גלויות, ויאמר כי הרע הוא רע אבל כדאי להנות. נכון שמדובר ברעל, אבל זה רעל מתוק והנאה של רגע שווה את הסיכון. אבל היצר הרע הסיר את הדמות של המפלצת וצבע את עצמו בצבע ורוד של שושנים. בתחילת המציאות היה היצר נראה כמו השטן. פניו נראו כמו האייקון המפחיד של המפלצת שמצויר על חומרים מסוכנים, אבל אף אחד לא הקשיב לו. החליט היצר הרע להחליף מיתוג ולבוא בתחפושת חדשה. הוא לבש טלית עם עטרת כסף ומגיע כמו מלאך!. "כדאי לך לקום מאוחר, כי כך תתפלל אחר כך בכוונה גדולה. כדאי לך לדחות את מתן הצדקה כי מחר תיתן כפול. הדבר הנכון הוא לדבר לשון הרע ולהתקוטט עם החבר ההוא בבית הכנסת כדי ללמד אותו לקח". אנקדוטה חזקה: פעם ישבו האחים הצדיקים רבי אלימלך ורבי זושא ושפכו את הלב בענייני עבודת ה'. שאל רבי אלימלך את רבי זושא: "אחי האהוב, הרי מובא בספרי קבלה שכל נשמות ישראל היו כלולות בנשמתו של אדם הראשון ואם כן כולנו היינו חלק מהלבטים האיומים שלו אם לקחת מהפרי או לא לקחת? אם להתפתות לחוות שהתפתתה לנחש או לציית בתמימות לדברי ה'? זושא אחי, למה לא תפשת בידו של אדם הראשון ועצרת אותו לקחת מהפרי?" "מיילך, אחי האהוב", ענה רבי זושא: "אם אדם היה נמנע מהחטא, היינו חיים עד היום עם הספק מה הפסדנו? אולי המתין שם טעם מתוק שלא ידענו כמותו? אחרי שחטא למדנו את מחירו של החטא, כיצד הרע הוא רע ומאחורי "תאוה הוא לעיניים" מסתתר "בעצב תלדי בנים ובזעת אפיך תאכל לחם". ראיתי פעם נקודה נפלאה ברמב"ן (בראשית ג,ו): החפץ שמתואר במילים הכי יפות ומדליקות בכל התנ"ך הוא פרי עץ הדעת. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". והתמיהה עצומה: מה שפך המילים הללו? מה מפרגנת התורה כל כך לגרעין הטומאה, לליבת הסטרא אחרא שהחריבה את העולם? מבאר הרמב"ן: כאן רומזת התורה לשורש הטעות של האישה, לתפיסה שהביאה אותה לחטוא. האישה ראתה שזה יפה וראתה בכך סימן שזה באמת יפה. היא לא העלתה בדעתה שהיצר משקר, שהוא יוצר תעתוע ואשליה, שהוא נוקט בשיטות של רמייה. היא האמינה באמת ובתמים שרע נראה כמו רע ואילו מה שנראה טוב הוא באמת טוב. וזה המסר החד של החטא: רע יכול להיראות כמו טוב והוא עדיין יישאר רע. זה לא משנה איך שזה נראה, השאלה היא מה אומר ה'. ואם התורה אומרת שזה רע – זה לא יהפוך להיות טוב.
כעת נבין גמרא תמוהה: אחת הסוגיות המסעירות בתלמוד היא 'אגדות רבה בר בר חנה'. מדובר בכמה דפים במסכת בבא בתרא (עג ואילך) בהם מספר האמורא הבבלי על מסעות שערך בעולם ונחשף לתופעות טבע מדהימות ומוזרות. הוא ראה איים ענקיים שמתהפכים על גבם, הוא הבחין באנשים מתים שחוזרים לתחייה וראה יצורים ענקיים שהם גדולים מהעולם כולו. לפי פרשנויות רבות מדובר רק במשלים שנועדו להעביר מסרים חדים ולא בסיפורים מציאותיים שהתרחשו כפשוטם. הסיפור הראשון בסוגייה הוא: "אמר רבה: סיפרו לי יורדי הים: הגל הזה שמאיים להטביע את הספינה, נראה כמו זוהר של אש לבנה בראשו, ו[כדי להינצל ממנו] מכים אותו באלות שחקוקים עליהן שמות קדושים כמו 'אהיה אשר אהיה'". מה הולך כאן? מהי כוונת הדימוי שהגל שמטביע את הספינה נראה כמו "זוהר של אש לבנה"? מובא בספרים (ביאור הגדות הגר"א, בן יהוידע שם) רעיון עמוק: רבה היה נסער מהשאלה הגדולה שלנו: כיצד הגלים של החיים מפילים ספינה ענקית? כיצד היצר מצליח להביא להרס קריירה מפוארת של אנשים שהם סמל להצלחה? ענו יורדי הים: היצר צובע את המעשה ב"זוהר של אש לבנה". לא רק שמעצים לממדים אדירים את התשוקה להנאה ועונג, אלא הרבה יותר: מפעיל מנגנון שכנוע פנימי כי הרע הוא טוב ואין טוב ממנו. דווקא בחשיבה של מוסר וצדק – הוא הדבר הנכון כביכול. כך מסכם הרבי בספר היום יום כג סיון: "היצר הרע נקרא נפש הבהמית לא מפני שהוא בהמה דווקא, כי לפעמים הוא שועל פקח שבחיות וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק, ענו ובעל מידות טובות. בכל אחד ואחד הנפש הבהמית שלו היא לפי מהותו הפרטי ויש אשר מתעורר חשק גדול ללמוד חסידות או להתבונן היטב באיזה השכלה, ובאמת הנה זהו רק עצת היצר ומתחבולות הנפש הבהמית למנוע מעבודת התפילה וכדומה".
מה המסקנה? הלקח הוא לא להאמין לתעתועים של היצר. להיות מוכנים לכך שמדובר ברמאי ולדחות את טיעוניו. ספציפית זה אומר: א. לזכור שרע הוא רע ושום תירוץ לא יהפוך אותו לטוב. מה שאסור – אסור ושום הסבר לא ישנה זאת. ב. לאידך, כשאדם רוצה לעשות מעשה טוב – עליו פשוט לעשות אותו ולא להניח ליצר לעורר רעיונות טובים כמו 'אחר כך, מחר תעשה מעשה יותר טוב וכו'". כמסקנתו של הרבי בספר היום יום שם: "כל מניעה לדבר המועיל או מביא לעבודה בפועל – אפילו אם המניעה היא מדבר היותר נעלה – היא רק מתחבולותיה של הנפש הבהמית". הנה סיפור שסיפר הרבי בעצמו בהקשר הזה: הצדיק רבי נחום מטשרנוביל היה עני ואביון. החסידים תרמו לו כסף אך הוא היה נותן הכול לעניים ולא משאיר כלום לצרכי ביתו. פעם הגיע בתו לגיל הנישואים ותכננו חתונה מכובדת כראוי לבתו של הרבי, אבל הגבאי ידע את האמת: אין בקופת המשפחה רובל אחד לממן את האירוע. הגבאי חשב והחליט לחכות שיבוא חסיד עשיר לבקר את הרבי ויספר לו את המצב. התוכנית עבדה היטב ואחרי כמה ימים הגיע אחד הגבירים של חצר טשרנוביל לבקר את רבי נחום. הגבאי עצר אותו וגילה את המצב הדחוק בו שרויה הקופה, וביקש כי כשימסור היום לרבי את הנדבה השנתית, ידגיש כי הוא נותן זאת עבור הצרכים האישיים של המשפחה ולא עבור המוסדות או כל מטרת חסד חשובה. החסיד יצא והגבאי התכוון לבקש את הכסף מהרבי, אבל בדיוק נכנס חסיד נוסף וסיפר בדמעות כי הוא עומד לחתן את בתו וזקוק להלוואה דחופה. הרבי הוציא את הכסף ונתן לו. הגבאי לא היה יכול להתאפק והתאונן שהמצב בבית קשה והחתונה בפתח ואיך מחלק הרבי את כספו לאחרים? הרבי השיב שהוא התכוון לקחת את הכסף, אבל לא היה יכול לעמוד בפני תחנוני האיש ומסר לו. ואז הוסיף הרבי: "אני רוצה לשתף אותך בתעלומות לבבי. כשאותו חסיד בכה על מצבו, רציתי לתת לו את הכסף, אבל אז נכנסה בי מחשבה אחרת, אולי עדיף לחלק את הכסף לכמה חסידים עניים ולא לתת הכול לאדם אחד? מדובר הרי בסכום ענק שיכול לכלכל כמה משפחות? התלבטתי והיססתי ולא ידעתי מה להחליט. אבל אז הבנתי שזה רק תעלול של היצר. עובדה היא שכאשר חשבתי קודם לקחת אותו לעצמי, לא עלתה בי מחשבה כזו שאולי מוטב לחלק אותו לחמשה אנשים, רק כשרציתי לתת לאחרים, פתאום בא הרעיון אולי תדחה את הנתינה לחמישה נזקקים... בס"ד ויקרא לכל אחד ואחת: מהי הקריאה הדחופה לפעולה בימים טרופים אלו? דרשה/דברי התעוררות לפרשת ויקרא
שום דבר לא הכין אותנו לקטסטרופה שעוברת עלינו. כבר חשבנו שההיסטוריה היהודית הארוכה ראתה הכול, אבל שום אירוע לא דומה למה שעוברים כעת: בפעם הראשונה מאז המבול השתבש העולם כולו. מאוסטרליה עד ארצות הברית, משנחאי עד מונטריאול, אין פינה בטוחה והאנושות כולה צועקת. גם מבחינה יהודית לא חווינו מצוקה כזו: רוב העם היהודי בעולם לא יתפלל השבת ב(תוך) בית הכנסת. הנציגות הרשמית של השכינה ננעלה על מנעול ובריח. אמנם כבר היו מגפות שהצריכו בידוד והרחקה, היו מלחמות שאילצו להתחבא ולהסתתר, אבל הן התרכזו בחלק מהעולם, במדינה או ביבשת או התרחשו כגלים ברחבי העולם ועד שנפגעה מדינה במערב, כבר נרפאה המזרח. כיום שהעולם הפך גלובלי, זה האירוע הראשון בו העולם כולו – האנושות בכללה ולהבדיל העם היהודי - צועקים כולם כאיש אחד. לאן מוליכה הצעקה? מהי הקריאה לפעולה נוכח בתי הכנסת הסגורים? ישנם שלוש דרכים להתמודדות עם משבר: אדם קטן – נשבר ובוכה. אדם גדול – מפגין איפוק וממתין שזה יעבור. אבל גדול שבגדולים מחפש אחר ההזדמנות במה שקרה. הוא פועל למצוא את הקריאה האלוקית בתוך השבר. הוא בטוח במאה אחוז כי המשבר אינו תקלה או תאונה אקראית, זאת קריאה אלוקית ליצור עולם חדש, הרבה יותר יפה ממה שהיה. אולי הדברים טמונים במילה "ויקרא". ידוע שזאת הפעם היחידה בכל התורה בה הקב"ה פותח את הציווי למשה במילה "ויקרא"!. המילים הראשונות בחומש הזה ובפרשה הן: "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור". זאת הפעם היחידה המפורשת בתורה שלפני שה' מדבר אל משה, הוא מקדים לו קריאה (עיין ברש"י). ובענייננו: "ויקרא ה'"!. ה' קורא לנו השבוע, הוא מזעיק אותנו לפעולה כדי לעשות הכול אחרת. אנשים דלים וקטנים אנחנו כדי להבין מה ולמה, אבל בכל זאת נקודה מעניינת שיכולה להילמד מתוך המקורות וקשורה בקשר ישיר לפרשת השבוע.
חומש ויקרא הוא חומש הקורבנות. שתי הפרשיות הראשונות בחומש עוסקות בסוגים השונים של קרבן יחיד ואילו בפרשיות הבאות אנו למדים על קורבנות ציבור, תמידים ומוספים. פרשת ויקרא והספר כולו חוזרים חמש עשרה פעמים על ביטוי חזק מאוד ביחס לקורבנות: "ריח ניחוח אשה לה'". הקורבנות הן "ניחוח" לפני ה', באורח פלאי כלשהו הן מרגיעות את הכעס האלוקי, משככות את האכזבה מהאדם החוטא ומפיצות ריח של פיוס וקרבה בין ה' וישראל. אחת הדוגמאות העוצמתיות לכוחם המרפא של הקורבנות נמצאת בסוף ספר שמואל ב, בשלהי חייו של דוד המלך. עם סיום מסע הכיבושים שלו, כאשר מלכות ישראל השתרעה על פני השטח הגדול ביותר אי פעם – מהנגב בדרום עד סוריה בצפון - החליט דוד לספור את חיילי צבא ישראל. זהו צעד מסוכן שיכול לגרום לנגף ולעין הרע כידוע, אבל דוד התעקש. יואב שר הצבא ניסה להניא את דוד מהטלת פקודת המפקד, אבל דוד סירב לשמוע. ספירת העם נמשכה תשעה חודשים ובסיומה אירע האסון: מגפת דבר שהיא מחלה מדבקת פרצה ושבעים אלף חיילים מתו מהחיידק או הווירוס שהשתולל ביניהם. דוד המזועזע הבין מיד שטעה וחיפש בסערה מה לעשות לשכך את כעס ה'. גד הנביא ציווה אותו ללכת לגורן ארוונה היבוסי בירושלים, לקנות את הגורן ולהקים שם מזבח ולהעלות קורבנות לה'. דוד קנה את הגורן מארוונה והקים בו מזבח ועולות ושלמים, וזה בדיוק "הר הבית", מוקד הקדושה הנצחי שאחר כך נבנה עליו מקדש שלמה. וכאן מעניין לבחון את העונש שהוטל אז: מדוע פרצה דווקא מגפה מדבקת ולא איום אחר, כמו רעב ומלחמה? התשובה מפורשת בפסוקים. כמה וכמה מקהילות ישראל נוהגות לומר את הפסוק בנוסח התחנון ובנוסח חב"ד אומרים אותו בתפילת הסליחות:" ויאמר דוד אל גד, צר לי מאד, נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה". דוד מבקש עונש כזה שההתפתחות שלו תלויה רק בה' לבדו! ולא ביד בשר ודם, כי רבים רחמי ה'. מסביר שם מפרש התנ"ך הדגול הרד"ק, רבי דוד קמחי, כי דוד ביקש מגיפה, ולא רעב או מלחמה, משום שמגיפה היא תלויה רק בה' לבדו. היא מתחילה בבחירת הקב"ה וגם מסתיימת ברגע בהחלטתו הבלעדית. הנגיף הוא אויב כזה שאינו נראה ולכן אי אפשר להיערך מולו, ורק הקב"ה שאינו נראה יכול להציל מפניו. אבל רעב או מלחמה הם תלויים באדם והוא יכול להחריף את הנזק בבחירתו. שכן אם יש רעב במדינה אחת, אנשים בורחים למדינה אחרת ושם יכול להחליט השליט בבחירתו אם הוא נותן להם לחם או לא. למדנו כי המגיפה היא קריאה אישית וישירה מהקב"ה. היא התחנונים של האבא בעצמו לחזק את הקשר בינינו. האירוע המטורף אותו חווים בשנת 2020 הוא לא (רק) צרה, הוא הדרך לגאולה. הוא הזדמנות נדירה לפתוח חרך ופתח לרובד הרוחני והוא לא ייסגר לעולם. גם אחרי שתישכח הקורונה כאילו לא הייתה - אנו לא נשכח ונהיה אנשים אחרים. הקורונה היא הזדמנות לעשות את כל מה שחלמנו ואיננו מספיקים. הקורונה היא סוף העולם המדומיין שבנינו עד שנת "עשרים עשרים" (2020) ובריאת עולם מטוהר בדרך לגאולה: א. פתאום מגלים שאפשר לעבוד פחות שעות ואף אחד לא מת. ב. פתאום מגלים שאפשר להרוויח פחות ולקנות הרבה פחות – והחיים נמשכים. ג. פתאום מגלים מי האנשים היקרים שתמיד יישארו שם בשבילנו. כשמקלפים את כל השכבות החיצוניות והדמיוניות – נשארים עם מי שיקר באמת והוא אינו נתון למכירה או להחלפה. ד. ומעל ומעבר, פתאום נזכרים עד כמה אנו רוצים להיות מסורים ואוהבים לקב"ה ושום דבר אינו חשוב יותר. ימי המשבר מקלפים את כל השכבות החיצוניות וחושפות את עיר המקלט האמיתית אליה יהודי בורח כשכואב לו. צו השעה לכל אחד ואחת הוא לקבל החלטה טובה שתיצור את הכלי לשפע ברכה והצלחה מלמעלה. במיוחד זאת הזדמנות לקבל החלטה ממשית ומעשית על חיזוק החלק הרוחני בביתנו הפרטי. אם נסגרו בתי הכנסת הכלליים, זאת ההזדמנות לפתוח מיליוני בתי כנסת פרטיים ולהביא את הקדושה הביתה. נתקין קופת צדקה בחדרי הילדים, נקנה עבורם ספר חומש, תהלים ותניא, נקבע שעה שבועית משותפת ללימוד תורה של כל המשפחה וכיוצא בזה. והאמת היא שכבר חווינו את זה: רק פעם אחת ויחידה בכל ההיסטוריה היהודית היה העולם היהודי כולו מאוים. גזרת המן הייתה היחידה שהתכוונה "להשמיד להרוג ולאבד את כל עם מרדכי טף ונשים ביום אחד", מהודו ועד כוש. ואולם מרדכי היהודי לא נבהל ולא נשבר, אלא הבין מיד מה זה אומר. בני ישראל ידעו לנצל את המשבר כדי להתעורר מחדש באהבה ויראה לקב"ה, והנס התרחש. הגמרא אומרת כי מסימני "עקבתא דמשיחא" הוא מצבים כאלו שיהודים צועקים: "ואנו אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". אנו בדיוק בנקודה הזו – וגם ההמשך ברור: הנה הנה משיח בא. נסיים בסיפור שמתאר בדיוק את מה שאנו חווים: בתחילת שנות הלמ"ד (שנות השבעים), אירע אירוע קשה בטורונטו בקנדה. פעילים אנטישמיים הציתו מבנה בית כנסת ונשרפו בו כמה ספרי תורה. הציבור בארצות הברית נסער מהמעשה ויהודי קנדה נחרדו לראות את האנטישמיות דורכת על סף דלתם. באותה עיר היה חסיד מקהילת חב"ד, שייסד מנין תפילה לילדי האזור שלא נהגו ללכת לבית הכנסת. הרב אברהם יעקב גלוכובסקי נהג לאסוף את הילדים ממשפחות שלא שמרו תומ"צ ולהתפלל איתם במניין תפילה חווייתי. הוא היה מספר את פרשת השבוע ועורך להם קידוש עם סעודה. בשבת הראשונה אחרי אירוע ההצתה הופיעו במקום שני ילדים חדשים. חיים קפלן בן 13 ואחיו הצעיר, שמואל. הם התגוררו לבדם עם אימם והאירוע הקשה הסעיר את רוחם. עם סיום התכנית, ניגש חיים הצעיר אל הרב וביקש לשוחח: "כיצד נתן אלוקים לאנטישמים האלה לשרוף ספרי תורה"?! הרב גלוכובסקי הביט בילד בעצב וענה: "גם אני אינני יודע. יש דברים שאיננו מסוגלים להבין". הילד הופתע לשמוע שהרב איננו יודע תשובה ודווקא המענה הכּן, כבש את ליבו. הוא ואחיו החלו לפקוד את ה'מניין' בקביעות, בהדרגה החלו לקיים מצוות, עד שהביעו את רצונם לעבור ללמוד בבית-הספר של חב"ד. אימם לא התלהבה מהרעיון, אך נעתרה לרצונם העז של ילדיה. אחרי כמה חודשים הגיע חג הפסח והילדים לא יכלו לעשות את החג בבית, שכן אימם לא הייתה מוכנה להכשיר את הבית והם החליטו להתארח אצל משפחה בניו-יורק ולעשות את החג בקרבתו של הרבי. חיים כתב מכתב לרבי וציין את שמחתו שיזכו להימצא בפסח בקרבת הרבי, אך בתוך זמן קצר קיבל מענה: "לעשות את הפסח בבית, עם האם. בדבר שאלות ופרטים להתייעץ עם הרב גלוכובסקי והרב שוחַט (רב קהילת חב"ד בטורונטו) כיצד להכשיר את הבית". העמדה של הרבי ריגשה את האימא והיא הביעה נכונות לעשות הכול כדי שהבית יהיה כשר לפסח. השנים חלפו ובנו של הרב גלוכובסקי, מנחם מנדל, נסע בשליחות לארץ הקודש, הוא ניהל את חייו רחוק מקנדה ולא ראה ולא שמע מאותו חיים קפלן. לאחר ארבעים שנה מאותו אירוע, לקראת חג השבועות שנת תשע"א (2011), נסע הרב מנחם-מענדל לחוג את החג בבית-מדרשו של הרבי בניו-יורק. בליל החג הלך להתפלל במניין המתקיים בחדרו של הרבי. בהיכנסו לשם ראה את חיים קפלן, סב לנכדים, שבא לניו-יורק לרגל חתונת אחד מילדיו. הם שוחחו באריכות, חיים סיפר את סיפור התקרבותו לחיי היהדות ובסיום אמר כך: "כששאלתי בשעתו את אביך איך ייתכן שהקב"ה אִפשר להעלות באש את ספרי התורה, לא ידע להשיב לי, גם אני קטונתי מלהשיב, אבל אני יודע דבר אחד: אילולא האירוע הקשה ההוא – אני ואחי לא היינו מגלים את עולמה של היהדות ולא מקימים את המשפחה הנפלאה הזו".
*תודתי לידידי ה'מגיד', השליח הרב שמואל רסקין על סיועו הרב בכתיבת הדרשה
איך אפשר מוסרית לאכול יצורים חיים ולהקריב מהם קרבנות? כל אדם שלמד מעט תלמוד, מכיר את הסיפור הבא (ב"מ פה): רבי יהודה הנשיא ישב על כר הדשא ולמד, ופתאום הגיע עגל קטן והצטנף ביללה תחת הגלימה שלו. העגל ניסה להשיג הצלה מהשוחט שצעד איתו לבית השחיטה. אך רבי יהודה היה טרוד בדברים אחרים והפטיר באדישות: "לך כי לכך נוצרת". התעורר עליו קטרוג בשמים ונגזרו לו ייסורים קשים, בדמות כאבי שיניים ואבנים בכליות. חלפו 13 שנים איומות, והשפחה שלו טאטאה את הבית וראתה חולדה רצה בחדר. היא קמה להרוג אותה, אך רבי זעק ברגשנות: "אל תעשי את זה, ורחמיו על כל מעשיו"!. ראו זאת משמים והסירו ממנו את הייסורים. הרגישות של היהדות ל"צער בעלי חיים", היא דבר שאין כדוגמתו. יש סידרה שלימה של מצוות ומנהגים, שענינם הוא לעורר את תשומת הלב לרווחתם של בעלי החיים. הנה כמה דוגמאות:
רמ"א סימן רכג ס"ו: יש מי שכתב שאין לומר 'תתחדש', על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה (אפילו טמאה, מגן אברהם)… דכתיב 'ורחמיו על כל מעשיו'. והמקור הקרוב ביותר לענייננו: שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן י: איש אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה ויש לו יערות אשר תרמוש בהם כל חיתו יער, [ושואל] האם מותר לו לילך לצוד ציד שם [דהוי מקום מסוכן]? … אני תמה מאוד על גוף הדבר, דלא מצינו 'איש ציד' [במקרא] רק בנמרוד ובעשוואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב! ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך?! וכאן עולה ומתבקשת השאלה, כיצד אפשר לשחוט קרבנות? מהו ההגיון מאחורי המצוה להקריב בעלי חיים תמורת אדם שנכשל ביצרו? באופן רחב יותר, השאלה נשאלת על כל תופעת אכילת בשר בעלי חיים: האם לא נכון להימנע מכך ולהיות צמחוני? מדוע ה' ברא את העולם בצורה כזו, שבה בני האדם נדרשים לפגוע בבעלי החיים? א. ספר "ויקרא", שאותו מתחילים לקרוא השבוע, הוא "ספר המצוות" של התורה. בעוד שספרים אחרים מביאים גם סיפורים וארועים הסטוריים, ספר ויקרא עוסק אך ורק בדינים והלכות. הדבר בא לידי ביטוי גם במספרים: קרוב לארבעים אחוז ממצוות התורה (247 מתוך 613) – כתובות בו. במבט ראשון, ספר ויקרא עשוי להיתפס כספר כבד, אבל המדרש מציג רמז מעניין: בראשית רבה ג,ה: חמש פעמים כתיב "אורה" במעשה בראשית והם כנגד חמשה חומשי תורה: אם כן, דווקא ספר ויקרא שיש בו "הלכות רבות", מכונה בשם "האור כי טוב". כיון שהיגיעה בהלכה, מחברת את השכל ואת הכוחות הגבוהים שבנו אל חכמת ה'. הספר הזה, עוסק במיוחד בדיני הקרבנות, והקרבנות – הם ללא ספק – נושא מרתק. ניתן לומר כי לפי התורה. זאת צורת הקשר העיקרית עם ה'. הדרך לבטא איזה מסר או תחושה כלפי ה', היא באמצעות הקרבת קרבן בבית המקדש. אם אדם פספס מצות עשה, למשל, כמו הנחת תפלין ואחר כך מתחרט ורוצה לרצות את ה', הוא עולה לירושלים ומקריב קרבן "עולה". לחילופין, אם עבר בשוגג על מצות לא תעשה חמורה, כמו חילול שבת (קם באמצע הלילה והדליק את האור ואח"כ נזכר שהיום שבת) – מביא קרבן "חטאת". ואם סתם קם בבוקר עם תחושת התעוררות ורוצה לנדב מתנה לכבוד ה' – מביא קרבן "שלמים". גם מערכת היחסים הציבורית עם ה', התנהלה באמצעות קרבנות. כל יום בבית המקדש, התחיל והסתיים בהקרבת שני כבשים לקרבן "תמיד", ובימי השבת והמועדים, היו מקריבים כמות גדולה של קרבנות בתור "מוספים".
ואם מישהו חושב שהקרבת הקרבנות היא 'עוד' מצוה ביהדות, או סוג של פשרה באין דרך אחרת ליצור קשר מוחשי עם ה', התורה נוקטת כאן בביטויים נדירים, שאין כמותם במצוות אחרות. די להיזכר בתגובה האלקית נוכח הקרבן הראשון שהוקרב בהיסטוריה, רגע אחרי המבול: בראשית ח: ויבן נח מזבח לה' … ויעל עלות במזבח. וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. במדבר כח: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי. ועוד עדות מרגשת לכך, לגבי הקרבן הבודד שהוקרב ביום שמיני עצרת, לאחר שבעים הפרים שהוקרבו בימי חג הסוכות: סוכה נה,ב: הני שבעים פרים [בימי חג הסוכות] כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי [ביום שמיני עצרת] … כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם, שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו, עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. וכל אחד תמה, איזו "סעודה קטנה" ואיזה "ריח ניחח", יכול לעלות מבהמות נשרפות על גבי המזבח כך מספר משל 'קוצקאי' חריף: איש זקן מהגליל, לא זכה לבקר מעולם בירושלים. הוא חש שסופו קרב והחליט לנצל את ההזדמנות האחרונה לעלות העירה. הוא היטלטל בדרכים ובכבישים, עד שנכנס בשערי המקדש. בדמיונו, ראה את השכינה שורה מעל הבית ואת הכהנים מאירים באור אלוקי, אך מה רבה היתה אכזבתו לראות את הכהנים מובילים בהמות לשחיטה, וחבריהם מתרוצצים עם מזרקים מלאי דם ליד המזבח. "אח", הוא קרא באכזבה, "בתי מטבחיים יש גם בגליל". מה עומד, איפוא, מאחורי מצות הקרבנות? ב. לפני שעוברים לדבר על הקרבנות בכלל, נעמיק מבט אל קרבן אחד ספציפי, שהוא מהקרבנות המרכזיים במקדש: "קרבן חטאת". ציטטנו לעיל במקור 2, שהקרבן הזה בא על שגגת לא תעשה חמורה שיש על זדונה כרת, כמו חילול שבת ויום הכיפורים. הדבר המעניין הוא, שהתורה תובעת קרבן על עבירה שנעשתה בסך הכל בשגגה, מתוך שכחה או חוסר שימת לב (כמו אדם ששכח שהיום שבת). התורה אינה מחליקה את הנושא ואומרת "נו, זה היה בסך הכל בלי כוונה ולא קרה כלום", אלא עליו להביא קרבן כפרה. וזה לא המקום היחיד שבו מחמירה התורה עם השוגג: גם אדם שהרג את חברו בשוגג, נענש בהליכה ל"עיר מקלט" ושוהה שם עד מות הכהן הגדול, דבר שאי אפשר לדעת כמה זמן יימשך. וכאן מעניין להבין, למה התורה מחמירה כל כך עם השוגג, בעוד שלא היתה לו "כוונת זדון"?
הרמב"ן טוען כי כל מעשה שנעשה, מותיר איזו שריטה בנפש, ואדם שחילל שבת בטעות, הוא כבר אינו אותו אדם שהיה לפני כן. לכן התורה מעוררת אותו להביא קרבן על כך. אולם הרבי מביא רעיון עמוק בנושא הזה. הנקודה היא, ש"לכל שוגג – קדם מזיד". כל דבר שעושים בטעות, קדמה לו פעם אחרת, שבה חשבנו על הנושא ברצינות והתרגלנו אליו. העובדה שאדם שכח את השבת והדליק אור, מלמדת שהוא כנראה אכל יותר מדי תאוות היתר בשבת הקודמת ועמעם את התחושה הרוחנית בתוכו. וכך היה מסוגל השבוע לשכוח את השבת. נמצא שהקרבן שהוא מביא היום, הוא בעצם כפרה על החטאים ההם, הקודמים, שנעשו במזיד. יש ביטוי חסידי שמפרש כך את לשון הוידוי: "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון". ולכאורה, למה צריך כפרה על חטא שחטאנו "באונס"? אלא "חטאנו לפניך באונס וברצון", כי 'לכל אונס קדם רצון'… [בדומה לכך, מפורסמת הגישה של פרויד כי "פליטות פה" מעידות על הקורה במחשכי ה"תת מודע". התפיסה הזו הפכה למותג בשם "טעות פרוידיאנית", כלומר, טעות שמעידה על הקורה בנפש]. לקו"ש ח"ג/944: זה גופא שהאדם היה מסוגל לחטוא בטעות, זו הוכחה שהוא אינו כפי הצריך להיות. כיון ש'לא יאונה לצדיק כל און'. הוי אומר, שהאשמה של העובר בשגגה היא בכך, שאיפשר לנפש הבהמית להתחזק בפעולות קודמות, בהמיות, שזה מה שגלגל לכך שהוא יעבור עבירה בשוגג. כעת נשוב לענייננו ונעורר את השאלה המרכזית: איך הבהמות הגיעו לכאן? מדוע הן צריכות לשלם על כשלי האדם?[1]
ג. הבעש"ט ישב עם תלמידיו בשולחן שבת, וביקש מהם להניח את הידיים אחד על כתפי השני ולעצום את העיניים. פתאום ראו בדמיונם מחזה משונה: שור צעד על הקרקע, אך על ראשו היה לבוש כובע חסידי ועל גופו קפוטה של שבת… הבעש"ט הסביר, שזו דמות של יהודי שאכל כל כך בהתלהבות את מאכלי השבת, עד שהפך להיות בעצמו חתיכת בשר. אין כאן אדם שאוכל שור, אלא שור לבוש בבגדי אדם… בפשטות, תהליך הקרבת הקרבנות נועד להזכיר לנו איך אנו נראים. האדם הוא יצור גשמי ופיזי, שמושפע מתמונות מוחשיות מול העיניים. ולכן התורה ציוותה להביא קרבנות לבית המקדש, כיון שהאקט המורכב והמזעזע הזה, יזכיר לו מי הוא. כמובן, אפשר היה לקבוע שאדם שנופל בחטא, יאמר עשרה פרקי תהלים. אבל זה יעבור ויישכח כי מלים לא מזיזות הרבה. רק כאשר אדם טורח, הולך אל הרפת וקונה שור, סוחב אותו לבית המקדש וסומך עליו את הידיים ומתוודה – הוא פתאום מבין את הדמיון בינו ובין השור. הנה הבהמה עושה 'מה שבא לה', וגם הוא נכנע לתאוות לבו ונגרר אחרי מה ש'בא לו' באותו רגע של חולשה.
וכעין זה מצאתי להרמב"ן (א,ט) שכתב … כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה ה' שיביא קרבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו – כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן.ספר החינוך מוסיף בסוף דבריו בשם הרמב"ן, כי לא רק שהבאת הבהמה בכללותה, מזכירה לאדם את מצבו. אלא תהליך ההקרבה כולו, מתחילתו עד סופו, מעורר את האדם לשים לב אל פרטיהאברים שבו, שהוכתמו בעת החטא. המחשבה שהרהרה באותה תאוה, הרגליים שהוליכו אותו אל המקום, הידיים שעשו את המעשה והפה שסיפר עליו לחברים. ראוי לציין כי השיטה הפשטנית הזאת, מתאימה עם ההסבר של רבינו הזקן על הפסוק הפותח את פרשת הקרבנות (הובא לעיל מקור 2): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". התהליך הארוך של ההקרבה, נועד לעורר את האדם לכך שהוא צריך להקריב את עצמו. את הבהמה שבתוכו. הבאת הבהמה הפיזית היא בסך הכל משל, למה שהוא צריך לעורר בתוך נפשו.הנה סיפור מהמדרש (ויקרא רבה ג,ג) הממחיש את הדברים: אגריפס המלך ביקש להקריב אלף עולות ביום אחד. הוא ציווה את הכהן הגדול, שלא ייקח קרבנות מאף אדם, עד שישלים את הכמות שלו. הכהן ציית לדברי המלך, אך פתאום בא איש עני עם שני תורים וביקש להקריבם על המזבח. הכהן התנצל שהוא מנוע מלעשות זאת, אך העני התעקש ואמר: 'ארבעה תורים אני צד בכל יום, שנים אני מקריב ושנים אני אוכל, ואם אי אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי'. נטל הכהן והקריבם. בלילה, הראו לאגריפס המלך בחלום: 'קרבנו [הצנוע] של העני, קדם לקרבן [העצום] שלך!'. שכן לא הבהמה הגשמית היא זו שמכפרת, אלא ההתעוררות הפנימית הנוצרת מתוך ההקרבה[2].עד כאן ההסבר הבסיסי לענין הקרבנות. האם הוא מספיק?ברור שלא. כיון שעדיין איננו מבינים את ההיתר המוסרי לעשות זאת. מה הבהמה אשמה בכל זה? למה היא צריכה לשלם בחייה כדי לעורר את האדם על מעשיו? האם לא עדיף לתבוע ממנו לתת 1800 דולר לצדקה כדי להתעורר בתשובה?! עלינו לבאר, איפוא, באופן יסודי, את מערכת היחסים בין האדם ובין החי. ד. הבעש"ט נהג להאריך בתפילת שמו"ע והתלמידים היו ממתינים לו עד שיסיים. פעם הוא האריך מאוד בתפילתו והתלמידים נעשו רעבים. הם חשבו שבין כך יש עוד זמן עד שהצדיק יסיים, ולכן הם רצו במהירות לאכול וחזרו בזריזות חזרה. אך כשחזרו, מצאו את הבעש"ט עומד וממתין להם. הוא המשיל להם משל: אנשים הלכו ברחוב וראו ציפור נדירה עומדת על צמרת העץ. הם חשבו איך להגיע אליה, ואז מצאו רעיון: הם יטפסו אחד על כתפי השני, עד שהעליון יגיע עד הציפור.. כעת, אמר להם הבעש"ט, תארו לעצמכם שאחד האנשים למטה, המרכיב את הסולם האנושי, היה מחליט באמצע לפרוש וללכת לביתו? הרי כולם היו נופלים, כיון שהם עומדים עליו. "וגם אני", סיים הרבי, "אינני עולה למעלה בכוחות עצמי, אלא מטפס עליכם ומגיע בכוחכם עד העולמות העליונים. אך כשעזבתם את בית הכנסת, איבדתי את הסולם המרים אותי וסיימתי את התפלה". אם נביט רגע על העולם סביבנו, נשים לב לעובדה מדהימה. זאת עבודה פשוטה ונהירה, שרק צריך לשים לב אליה: כל הנבראים בעולם, מתקיימים מזה שנמצא תחתם. האדם מתקיים מבשר החי, החי מתקיים מהעשב הצומח תחתיו, ואף הצומח מתקיים מהמים שזורמים תחתיו על האדמה. כך שהעולם קיים באמצעות פירמידה משונה: לא רק שהאדם מכלה את החי, אלא גם החי בתורו מכלה את הצומח, וגם הצומח בתורו מכלה את משאבי המים המוגבלים הזורמים תחתיו. וכאמור, זאת עובדה ברורה, שבין אם היא מוצאת חן בעינינו ובין אם לא – כך ברא אלקים את עולמו. [אם רוצים להיות צמחונים אמיתיים, צריך לדאוג שגם הבהמה לא תאכל צומח, והצומח לא ישתה מים…].
מה הענין בזה? אומר הרבי הרש"ב רעיון עצום, שהוא תכלית החיים: קונטרס ומעין מאמר א: כל דבר בעולם נברא לצורך איזה תכלית, והתכלית היא כשעולה למעלה ממדרגת עצמו. תכלית הצומח הוא כשנכלל בחי, ותכלית החי הוא כשנכלל במדבר, ותכלית המדבר הוא כאשר רוחו עולה למעלה ונכלל במדריגה הרוחנית שלמעלה ממנה, כמו בעסק התורה שמעיין היטב להבין הדברים, הרי הוא מתייחד עם חכמתו ורצונו יתברך של הקב"ה בייחוד עצום. ישנה כוונה מכוונת בכך, שכל נברא מתקיים ממה שמתחתיו. כך הבריאה כולה מטפסת מדרגה ומשרתת את מי שעליה. תכלית החיים היא, לפרוץ את המגבלות האישיות ולטפס (להשתדרג) אל העולם שמעליך.התהליך הארוך הזה, מתחיל קודם כל מהאדם עצמו: חייו של האדם הם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ובכך להתעלות אל הרובד הרוחני בעולם. אחר כך האדם ניגש אל השולחן ואוכל את בשר החי, ובכךהחי מגשים את ייעודו ומתעלה להיות חלק מהאדם ה"מדבר". הוא נעשה בסיס היצירה של העולם התרבותי של האדם והופך להיות חלק מהעבודת ה' המרוממת שלו. במקביל, החי אוכל מהצומח, וכך הצומח מתעלה לדרגת חי. ובהמשך הצומח שותה מים דוממים, ועל ידי זה המים מגשימים את ייעודם וצומחים אל מדרגת הצומח. הלצה חסידית: חסידים ישבו בהתוועדות חסידית והתעוררו בעניני עבודת ה'. הם חיפשו משהו לאכול, אך לא היה בבית כלום. פתאום שמו לב לפרה זקנה עומדת בחצר. הם לא התלבטו יותר מדי, שחטו אותה ואכלו את בשרה. הגיע הבוקר ובעלת הבית יצאה אל החצר לחלוב את הפרה, והנה שוד ושבר. 'הנער איננו איתנו'. היא רצה בבהלה לבעלה וניסתה להבין איפה הפרה, אך הוא היה שתוי ומבולבל ומלמל מתוך השינה, כי לא קרה שום דבר משמעותי והפרה נמצאת במקום טוב. "על מה אתה מדבר"? "תראי", הוא אמר, "קודם הפרה קראה מו, ועכשיו היא צועקת אין עוד מלבדו'… במלים אחרות: הוויכוח בין הצמחונים ובין היהדות שאיננה צמחונית, הוא הרבה יותר רחב מכן לשחוט בהמות או לא לשחוט, אלא נוגע בשאלה עקרונית: האם העולם נברא לצורך עצמו או כדי לשרת את מי שלמעלה ממנו? אם נבראנו לשרת את מי שלמעלה מאיתנו, הרי כשם שהאדם נתבע למסור את עצמו כדי לשמש את קונו, ובמקרים מסוימים אף למסור את חייו ממש, כך בדיוק הבהמה. ואכן, משמעות הענין היא, שאכילת בשר, היא לא רק זכות, אלא חובה משמעותית. העובדה שאנו מרשים לעצמנו להרוג בהמה ולאכול את בשרה, אמורה להזכיר את הצורך להעלות את עצמנו מדרגה אחת. כשם שאנו תובעים מהבהמה, להפקיר את חייה כדי לפרוץ את המגבלות ולהתעלות אל דרגת המדבר, כך עלינו לדרוש מעצמנו להתמסר אל רצון ה' ולהתעלות אל דרגת האלוקי. כעת אפשר להבין, משפט מדהים בגמרא, שהוא אבי אבות הצמחונות… פסחים מט,ב: עם הארץ אסור לאכול בשר!. מסביר רבינו הזקן בלקוטי תורה בהעלותך לא,ג: מפני שאינו יכול להעלות את הבשר. אם האדם אוכל את הבהמה כמו בהמה, ואינו מגשים את תכלית הייעוד שלה – באיזו סמכות מוסרית הוא לוקח את חייה?[3] כעת נשוב אל מצות הקרבנות, ונשים לב לדבר גדול: תהליך ההקרבה של הקרבנות, כלל נציגים מכל סוגי הנבראים בעולם. האדם המקריב ייצג את ה"מדבר", הבהמה העולה לקרבן ייצגה את ה"חי", מנחת הסולת ייצגה את ה"צומח", והמלח שבו היו מולחים את הקרבנות ייצג את ה"דומם". מה הענין בכך? אלא תהליך ה"הקרבה" על המזבח, היה אמצעי "קירוב" כללי של העולם אל הבורא. דרך הנציגות הזאת, העולם כולו התעלה ממדרגתו והתקרב יותר אל הקב"ה. (ואף שהקרבן בא ככפרה על חטאי האדם, אך כאשר הבהמה משרתת את האדם ומאפשרת לו להתעלות, היא מתעלה בעצמה באופן משמעותי ומגשימה את תכליתה). התוועדויות הרבי מלובביץ תשמ"ה ח"ב/1230: ענין הקרבנות הוא הקרבת והעלאת הכחות והחושים … דאמאי איקרי קרבן על שם שמקרב … וההעלאה בקרבנות היא בכל ד' הסוגים דדצח"מ, שהקרבנות עצמם הם מצומח וחי, הדומם הוא המלח כמ"ש על כל קרבנך תקריב מלח, והמדבר הוא האדם, היינו הכהן המקריב, ובפרטיות קאי על כל ישראל, לויים בדוכנם וישראל במעמדם. ראוי להוסיף, לשלימות הענין: ידוע ששולחן האכילה איקרי מזבח, משום שכל אכילה על השולחן היא הזדמנות לאכול לשם שמים, ובכך לרומם את הבשר ממדרגתו החי אל דרגת המדבר (תניא פרק ז). ואכן, ראיתי באלשיך (תורת משה, פרשת אחרי מות), שמבאר בזה נקודה נפלאה: הובאה בתחילת הדברים ההלכה, שצריך להקדים ולהאכיל את הבהמה לפני שאוכל בעצמו. מבאר האלשיך רעיון דומה למה שהובא כאן: "דרך העליה היא מלמטה למעלה, על כן נצטוינו כי טרם יאכל איש, יאכיל לבהמתו, כדי להעלות תחילה הצומח אל החי הבלתי מדבר, ואחר כך יעלה את הצומח והחי הבלתי מדבר אל המדבר. ואחרי הזנת גוף האדם מכל אשר למטה הימנו, יבואו הדברי תורה, שהם הזנת הנפש, וימשיכו הכל אל איכותה". [1] הסברים נוספים לענין הקרבנות: א. ראו לקו"ש ל"ב/3, לפי דברי רש"י (ועד"ז ברמב"ם סוף הלכות מעילה): "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". היינו שהקרבנות הם "חוק" בלא טעם וה' נהנה שעושים רצונו. ב. המורה נבוכים כותב (מובא ברמב"ן א,ט) כי זו היתה דרך לקעקע את העבודה זרה של מצרים ואומות העולם כמו במדינת הודו, שעובדים את הבהמה ורואים בה אליל [כמו הביטוי בהודו: "פרות קדושות"]. ולכן ציווה ה' להקריב הבהמות ולהוכיח שאין בהן לעצמם כלום. [2] העשרה נאה – זכר או נקבה: לפי זה מסביר הרבי (לקו"ש חל"ב/16) מה שקרבן אשם הוא זכר, ואילו קרבן חטאת הוא נקבה. אלא שקרבן אשם בא בעיקר על חטאים בזדון, וזה סמל לכך שהאדם צריך לדבר לעצמו כמו שמדברים ל'זכר': בדברי תוכחה קשים. ואילו קרבן חטאת בא על שוגג, וזה סמל לכך שעליו לדבר לעצמו כמו אל 'נקבה': בדברי תוכחה רכים. שהוא בעצם קשור לקב"ה וזה היה רק כשלון נקודתי וכו'. [3] שאלה מתבקשת – מה היה לפני המבול: ידוע שלפני המבול, היה אסור לאכול בשר. ולפי דברנו, שאכילת הבשר נדרשת לצורך תיקון העולם, למה הדבר לא התחיל לפני המבול? ראו בלקו"ש חט"ו/53 ושם הערה 37, שלפני המבול, העולם לא היה מזוכך מספיק בשביל תהליך התיקון הזה.
דרשה לפרשת ויקרא – מבוסס על התוועדות הרבי מליובאוויטש ו' תשרי תשמ"א חטאתי, פשעתי, מה הלאה? הפרשה הראשונה בספר ויקרא, על 111 פסוקיה, אמורה להשאיר תחושה קשה אצל כל יהודי שמאזין לה. הפרשה אומרת במשפט אחד כך: לא פשוט לחזור בתשובה. על מנת למחוק חטא ולהתקבל מחדש ברצון לפני ה', יש רק דרך אחת ויחידה: לקנות בהמה, להעלות אותה לירושלים ולהקריבה על גבי המזבח. רק אחר כך הופכים להיות מרוצים לפני ה' כמקודם ותפילותינו נענות ברצון. והשאלה שאמורה לעלות אצל כל אחד היא, מה קורה היום? האם כולנו בחזקת רשעים שלא כיפרו על חטאיהם? האם כל אחד מחזיק ערימה של פשעים ועוונות שעומדת לו לרועץ ביום הדין? למשל, אדם ביטל מצוות עשה במזיד ומתחרט על כך, למשל, לא הניח תפילין. על פי מה שקראנו עכשיו בתורה, עליו להביא קרבן עולה כדי להתקבל מחדש לפני ה'. מקרה אחר: אדם התעורר בליל שבת והלך לשירותים ומבלי משים, הדליק את האור. לפתע הוא נזכר בחרדה ששבת היום והוא חילל שבג בשוגג. לפי פרשת ויקרא, עומדת בפניו רק דרך אחת להתכפר: להביא קרבן חטאת אל המזבח. מקרה שלישי וחמור יותר: אדם גזל והכחיש ונשבע לשקר ואחר כך מתחרט ורוצה להתחיל את חייו מחדש, לפי הפרק האחרון בפרשה, עליו להביא קרבן אשם גזילות. והשאלה היא, האם כולנו רשעים בהמתנה, עד שיבוא המשיח ונקריב את הקרבנות? כדי לשבר את האוזן ולהבין שתיקון חטא, הוא לא מעשה פשוט ומצריך הליך פנימי משמעותי, הנה סיפור מעורר את הנפש: האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, נהגו לערוך מסעות 'גלות'. הם היו יוצאים למסעות ארוכים מחוץ לבית וכל לילה ישנים במקום מזדמן אחר. הטלטול בדרכים נתפס באותם ימים כמו כפרה ותיקון על הנפש. היה להם אח שלישי, שניהל לפרנסתו פונדק דרכים ופעם הם עצרו לבקרו. באמצע הלילה הם נדהמו לשמוע קול בכי. זה היה האח שלהם. הם ראו אותו יושב בחדרו על הרצפה, אוחז בידיו פנקס קטן וממרר בבכי. הוא סיפר שבכל פעם שהוא חוטא במחשבה או במעשה לא מתאימים בעבודת האירוח בפונדק, הוא מציין זאת בפנקס. בלילה הוא לא עולה על מיטתו, עד שהוא מבקש בדמעות מחילה על חטאיו והוא אכן חש כי ה' מחל לו על כישלונותיו. המילים האחרונות הפתיעו אותם: איך אתה יכול לדעת אם ה' מחל לך? הוא הצביע על הפנקס ואמר: כאשר נמחקות השורות על הדף, יודע אני כי עונותיי נמחקו… האם אפוא כולנו רשעים בהמתנה עד ביאת המשיח? ] [השאלה, אגב, יכולה להישאל גם בנוגע לקרבנות הציבור, שחייבים להביא מדי יום ושבת. למשל, ביום השבת היו מקריבים קרבנות מוסף לכבוד השבת, כפי שאומרים בתפילת מוסף: "וביום השבת שני כבשים וגו'". והשאלה היא, האם אנחנו צוברים כל העת חובות ונצטרך להשלים לעתיד לבוא את כל הקרבנות שחיסרנו והפסדנו? ראו בארוכה ימות המשיח בהלכה סימן כב (הרב אברהם ברוך גערליצקי), שיש רוצים לדייק מהלשון "את מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך", שנצטרך להשלים את המוסף הזה].
הגמרא במסכת שבת (יב) מספרת דבר מעניין: אחד מהאנשים הגדולים ביותר בקופת המשנה, היה התנא רבי ישמעאל בן אלישע, חברו של רבי עקיבא. הוא מוכר לכולנו מהקטע בתחילת תפילת שחרית: "רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות, התורה נדרשת". הייתה לו ישיבה חשובה והמימרות הרבות שנאמרו בה, מכונות בתלמוד בשם "תנא דבי רבי ישמעאל". פעם ישב ולמד תורה בשעה מאוחרת בליל שבת ומתוך הריכוז שלו בעומק הלימוד, לקח את הנר והטה אותו כדי לראות טוב יותר. לפתע תפש את עצמו שהוא חטא עכשיו בחילול שבת גמור. הוא עבר על עוון מבעיר ומכבה כתוצאה מהרחקת הנר מהשמן. התגובה של רבי ישמעאל הייתה כזו: הוא לקח (אחרי שבת) פנקס וכתב עליו: "כשייבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה". זאת לא הייתה דעת יחיד של רבי ישמעאל, אלא בדור מאוחר יותר, בימי האמוראים והתלמוד, אנו מוצאים הרחבה ופירוט של המנהג להחזיק פנקס שגגות ולכתוב עליו את העוונות. רבי אלעזר (יומא פ,א) יורד לפרטי הכתיבה בפנקס ומורה לא לכתוב סתם 'אכלתי שומן חלב ואני חייב קרבן חטאת', אלא לכתוב את השיעור שאכלת. שמא יבוא בעתיד בית דין אחר ויגדיל את השיעור עליו חייבים קרבן. השל"ה כותב הלכה למעשה לנהוג כן ולהחזיק בבית פנקס שגגות, אך דברי השל"ה לא הובאו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך ואיש אינו נוהג כן כיום. מעניין להוסיף את דברי הגאון רבי חיים פאלאג'י (שימש לפני כ-150 שנה ה"חכם באשי" (רב ראשי) בטורקיה ואחד מגדולי המחברים לאורך הדורות) שכותב דבר מחודש (שו"ת לב חיים אורח חיים סימן ל): באמת אנו חייבים להביא חטאות על מעשינו כיום, אלא שאיננו צריכים לנהל פנקסנות, משום שהמשיח יריח אותנו באף ויורה לכל אחד באצבע כמה חטאות עליו להשלים. כך אומר הנביא ישעיהו: "ויצא חוטר מגזע ישי … והריחו ביראת ה'". המשיח לא יצטרך להקשיב ולשאול יותר מדי, אלא יריח עם האף וידע מה כל אחד עשה בחייו. אמנם, כאמור, זהו דבר מחודש ולא ראינו אצל הפוסקים, שעוונותינו היום מחייבים קרבן חטאת ואשם. והשאלה היא, כאמור, כיצד יהודי מכפר על עוונותיו כיום?
כאשר הניחו את אבן הפינה לבית הכנסת של הצמח צדק, הרבי שאל, האם החסידים רוצים לשמוע דברי חסידות או סיפור? החסידים זיהו הזדמנות ייחודית וביקשו סיפור. הרבי סיפר כי היה פעם יהודי עני, שחכר בית מרזח מגביר גדול בשם רבי יעקב והיה אמור להעביר לו מדי שנה דמי שכירות. אולם אותו שוכר היה עני ולא שילם את הכסף. הגביר איבד את הסבלנות ואיים לפנות אותו מהמקום. העני נסע אל רבו של הגביר, הצדיק מרוז'ין וסיפר לו את כוונות הזדון של החסיד שלו. הרבי הזדעזע מהסיפור ודרש מהגביר לוותר על החוב. הגביר אכן עשה זאת, אך דרש הבטחה כי מכאן ואילך הוא יקבל את התשלום. שוב חלף הזמן ושוב העני לא שילם, ושוב ביקש הצדיק את רחמי הגביר ושוב הוא מחל על החוב. אך כאשר העני לא שילם בפעם השלישית, פקעה סבלנות הגביר והוא גירש אותו מהבית ומהעסק. כאשר העשיר מת והגיע לבית דין של מעלה, טען הקטגור כי האיש גירש משפחה ענייה אל הרחוב ויש למצות עימו את הדין. הגביר ניסה להגן על עצמו בטענה כי פעמיים הוא מחל על החוב ומה עוד היה יכול לעשות? אך דבריו לא נשמעו לפני הדיינים. הגביר לא נרתע ואמר בתוקף של בעל ממון כי "המלאכים בבית דין של מעלה, אינם מבינים מה זה כסף. אני תובע כי אלו שיפסקו בדין שלי, יהיו נשמות שהיו בעולם הזה"!. קראו את הנשמות של הב"ח והבית יוסף, אך גם הם פסקו נגדו. אך הגביר עדיין לא ויתר. הוא טען כי "הב"ח והבית יוסף עזבו מזמן את העולם החומרי ושכחו מה זה כסף. אני תובע כי נשמות שנמצאות כעת בעולם הזה, יפסקו את דיני". כעת פנה הצמח צדק אל החסידים ואמר: "אני חושב שהגביר, רבי יעקב, צודק בדבריו ובאמת הוא עמד בפני ניסיון קשה ביותר. מה העמדה שלכם"? החסידים הבינו את הרמז והכריזו שלוש פעמים בקול גדול: "הוא צודק, הוא צודק, הוא צודק". הנביא הושע אומר זאת בכמה מילים: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' … ונשלמה פרים שפתנו". בזמן הגלות, שאיננו מסוגלים להקריב קרבנות, הקב"ה נתן לנו כלי חדש להתקרב אליו: דרך הפה. כאשר יהודי אומר בפיו את פרשת הקרבנות ומכוון בליבו לבקש מחילה עמוקה על חטאיו, ה' מחשיב את הדיבור הזה כאילו הקריב קרבן. הדיבור הוא קולמוס הנפש, דרכו מתקשר האדם עם אלוקיו. החשיבות של הדיבור, היא אינה רק כלפי מעלה, אלא היא בעלת חשיבות כלפי האדם עצמו. דיבור ממלא את האדם. הוא מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. נשים לב שעיקר מצוות התשובה מהתורה היא אמירת ווידוי בפיו, משום שהדיבור מציף את אירוע החטא ומכריח אותנו להתעמת איתו. כל עוד נותרים הדברים בלב או במחשבה, הם שוכבים שם מעומעמים ולא ממש קיימים. הדיבור על החטא, מחיה את האירוע ומכריח אותנו לשוב עליו בלב שלם. גם בעולם הרגשות, כאשר אדם מדבר על משהו שמכעיס אותו, הוא מתרגז פי כמה והופך להיות מוצף כולו עם הכעס. גם בכיוון השני: כאשר אדם מדבר דברים של אהבה, הוא מתמלא באותה תחושה והיא סוחפת אותו. לכן דרך התשובה היום היא: "ונשלמה פרים שפתנו", ואמרו חכמים: "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה". כיום, בקשת התשובה בתפילה, הלימוד והיגיעה בתורה, עומדים במקום ההקרבה והם מעוררים את רחמי ה' לכפר לנו על חטאינו.
אנו עומדים בעיצומו של חודש ניסן ומובא בספרי קבלה (שער הכוונות דרושי פסח) דבר מעניין: המילה "פסח" היא קיצור שתי מילים: "פה-סח", שכן חג הפסח מכוון לתיקון כוח הדיבור. בכלל, מובא שכל חג מהחגים היהודיים, מכוון לתיקון איבר מסוים בגוף. בראש השנה, מצווה לשמוע באוזן תקיעת שופר. (ביום כיפור צמים ושבים בתשובה ואולי הוא קשור עם הלב). בסוכות יושבים בסוכה עם כלל הגוף, בחנוכה מצווה לראות את הנרות בעיניים, ואילו בפסח, אפשר לשים לב שכל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור. ראשית, כל מצוות היום קשורות באכילה: פסח, מצה, מרור ויין. שנית, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה ולכן זהו החג היחיד בשנה בו "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר הרי זה משובח". ערב פסח, אם כן, הוא זמן מעורר תשומת לב מיוחדת לחשיבות כוח הלשון והצורך להשתמש בו ל"לשון טובה בין אדם וחברו" ולתורה ולתפילה, וכל זה יחיש וימהר את הגאולה האמיתית ונזכה לעשות שם מן הפסחים ומן הזבחים במהרה בימינו.
למה דווקא המזבח הוא זה שבוכה על זוג שנפרד ומתגרש? מה הקשר בין קרבנות ובין כפרה? והאם החג הקרוב נקרא חג המצות או חג הפסח?
הקרב על ההקרבה: מתי בפעם האחרונה הקרבת משהו?
שני גברים הגיעו לעולם העליון וציפו לשמוע את ההכרזה לאן הם ממשיכים הלאה. המלאך הודיע לגבר הראשון שהוא הולך ישר לגן עדן. "אתה היית נשוי לאישה פולניה ועברת את הגהנום בעולם הזה". הגבר השני שמע את ההכרזה וחייך מאוזן לאוזן. היה ברור לו שהוא יישלח לגן עדן VIP. אבל להפתעתו, המלאך כיוון אותו שמאלה, אל המשרפות. "למה? אני הייתי נשוי פעמיים לאישה פולנייה. אחרי שאשתי הפולנייה נפטרה, התחתנתי שוב עם אישה פולנייה"? – "מצטער", אמר המלאך, "טיפשים, לא נכנסים לגן עדן"… יש דרשת חז"ל מפורסמת ומעט תמוהה:
זה בהחלט כואב לראות בני זוג שהתחילו את החיים באהבה גדולה, מפרקים את הקשר ביניהם וצועדים כל אחד לדרך אחרת. אבל התמיהה ידועה: למה דווקא המזבח הוא זה שבוכה? מכל כלי המקדש, המזבח הוא הכלי הכי פחות רומנטי. המזבח הוא מקום של אש בוערת, שורפים עליו קרבנות והוא מריח בריח לא נעים של עור ובשר חרוך. אם כבר, הכלי שמתאים לבכות על הבית שנשבר ועל הילדים שייאלצו לקרוע את חייהם בין אבא לאימא, הוא ארון הברית, המסמל חיבור של איש ואישה חבוקים. אולם המזבח הבוער באש, נראה כמו שאינו שייך לעניין. שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סימן צח [הרב אליעזר וולדנברג, מחשובי הפוסקים בדור הקודם]: רבנו חננאל לא גרס תיבת 'אפילו' מזבח, אלא רק 'מזבח מוריד עליו דמעות'. ויש להבין, מדוע דווקא המזבח הוא זה שמוריד דמעות? [מספרים על דיינים בבית הדין הרבני, שפנו לבני זוג שביקשו להתגרש ואמרו להם בניסיון אחרון להציל את הקשר ביניהם: "אנא, אל תעשו זאת. המזבח מוריד עליכם דמעות". – "רבי, השיבה האישה, אני בכיתי שלושים שנה, עכשיו המזבח יבכה"…]. אנו רוצים לחקור את השאלה הזו, באמצעות דיון בשאלה המרכזית של ספר ויקרא, שאי אפשר לפתוח את החומש בלעדיה. בכל שנה דנים עליה מחדש וככל שהעולם נעשה ליברלי יותר, כך היא הופכת להיות קשה להבנה: מה בכלל תפקידו של המזבח? מה הקשר בין קרבנות לכפרה? אדם חטא וכשל ביצרו, נניח ביטל מצוות עשה כמו הנחת תפילין ואחר כך מתחרט ורוצה לשוב – עליו להביא קרבן עולה. אדם שחילל שבת בשוגג ואחר כך נזכר והוא מתחרט על מעשהו – עליו להביא קרבן חטאת. חמור מכך: אדם גזל את חברו במזיד והכחיש ונשבע לשקר ואחר כך נתפס – חייב לשלם את הגזלה וגם להביא קרבן אשם גזלות. וכל אחד שואל את עצמו, כיצד הבהמה נכנסה לכאן? כיצד היא מתקנת את כישלון האדם? האם לא היה עדיף שהאדם יקריב את עצמו במקומה?! נניח ייתן אלף דולר לצדקה, יאמר עשרים פעמים את ספר התהילים או יצום שבועיים?! [חשוב לציין: אנו לא עוסקים כאן בשאלת הצדק המוסרי בהקרבת בעלי חיים. עסקנו בנקודה זו בעבר. כאן השאלה היא קשה יותר: גם אם נניח שהאדם עומד מעל הבהמה בפירמידת המזון והיא נועדה לתועלתו – אך כיצד היא מכפרת על הכישלונות שלו? האם לא היה עדיף לדרוש מעצמו?!] הנה דבריו הקשים של בעל העקדת יצחק, רבי יצחק עראמה, מתקופת גירוש ספרד: עקדת יצחק תחילת ויקרא: הקושי העצום וגודל המבוכה הנמצאת בעניין הקרבנות, לא נפלאת היא ולא רחוקה. ראוי שיישאל בהם שאלה חזקה וזאת תוארה: האם אלו הקרבנות הנקרבים לגבוה, הם שכר ושוחד אליו יתברך תחת הכעס שהגיע לו ממעשי החוטא ויתרצה ויתפייס כדרך המלכים המתפייסים מקבלת מתנה?! או שיהיו בתורת קנס ועונש על החוטא ופריעת פירעון על חטאו?! השאלה הזו קשה במיוחד, לאור דבריהם של הנביאים לאורך הדורות, בהם אומרים מילים קשות כנגד פולחן הקרבנות ומתארים כאילו ה' אינו רוצה בהם. כמו דבריו הקשים של שמואל כנגד שאול, שחמל על צאן עמלק והציע להקריב אותו כקרבן: שמואל א טו,כב: החפץ לה' בעולות וזבחים, כשמע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים!. או דבריו הקשים יותר של ירמיהו ז,כב: כי לא דברתי אל אבותיכם ולא צוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. סוד כפרת הקרבנות על ישראל, נושא בתוכו את סוד שיקום והצלת הנישואים בין בני זוג כואבים ונואשים. אלו שאינם מוכנים להתאמץ ולעבוד על מידותיהם, מעוררים את המזבח לכאוב עליהם.
א. ספר ויקרא נחשב לספר המורכב והקשה להבנה בין חומשי התורה. הוא גם עוסק בהלכות סבוכות של "קדשים" ו"תורת כהנים" וגם עוסק בקונפליקטים נפשיים סבוכים של חטאים וכישלונות. בכל זאת, באופן מפתיע, הספר הזה מתחיל דווקא במילים של אהבה.
המפרשים שמים לב מיד לבעייתיות בלשון הפסוק: מדוע התורה כופלת "ויקרא אל משה, וידבר אליו"? הרי ברור שמשה היה מקשיב לדברי ה', גם אם לא היה נקרא להפנות את תשומת ליבו? רש"י מביא את דברי המדרש: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה. פירוש רבי אליהו מזרחי: פירוש שלא היה מדבר עימו פתאום, אלא היה קוראו תחילה: משה, משה ויאמר הנני ואחר כך היה מדבר עימו. פתיחת ספר ויקרא מלמדת כי כל השיחות של ה' עם משה, בכל התורה כולה, התחילו בלשון חיבה. "משה, משה". והשאלה היא, מדוע היה חשוב לעשות זאת? הרי משה היה מקשיב בכל מקרה? ובעיקר: מדוע התורה בוחרת ללמד את ההוראה הזו, דווקא בפתח הספר הקשה של הקרבנות? השאלות הללו מרתקות, משום שהרבי דקדק בהזדמנות אחרת דבר נפלא. למעשה, אפשר לשים לב שכל חמשת חומשי התורה, מתחילים בלשון חיבה לעם ישראל. אף שהתורה היא ספר ציווים והוראות ברורות ותקיפות, הקב"ה מקפיד לפתוח כל ספר באמירה: "אתם יקרים לי". ליקוטי שיחות כג/67: התורה מקפידה בפרשה שבראש הספר, שתהיה בלשון חיבה. שכן פתיחה של דבר, צריכה להיות בלשון חיבה. בתחילת ספר בראשית, אומר רש"י: מפני מה פתח בבראשית? כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים; ואלה שמות בני ישראל – חזר ומנה את שמות השבטים במיתתן להודיע שבחן; ויקרא אל משה – לשון חיבה; במדבר סיני – מתוך חיבתם מונה אותם כל שעה; אלה הדברים אשר דיבר משה – הזכיר דברי תוכחה ברמז מפני כבודם של ישראל. והשאלות הן כאמור: א. למה חשוב לפתוח בלשון חיבה? ב. מדוע התורה מדגישה זאת במיוחד בתחילת ספר ויקרא, בכך שסומכת את לשון החיבה לציווי על הקרבנות? האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, שלח פעם שליח לשמש כרב בקהילה יהודית גדולה בניו יורק. אחרי תקופה חזר השליח וביקש עצה מהרבי. הוא סיפר כי בני קהילתו רחוקים מחיי יהדות כשרים והוא צריך מעת לעת להוכיח אותם על מעשיהם. אך הוא חושש כי אם יפעיל לחץ על חייהם, הם ידיחו אותו מתפקידו. כיצד אעביר להם ביקורת והם יקשיבו לה? ענה לו הרבי במשל: המנהג בחדר סאונה הוא, שאחד המתרחצים עולה על כמה מדרגות והאחראי על המקום מכה בו בגב עם חבילת עלים כדי להגביר את זרימת הדם. זאת הנאה עילאית והמתרחץ נוהג לברך את האיש בברכת "אה, שתזכה לאריכות ימים".. השאלה היא, אמר הרבי, מדוע אותו מתרחץ מסכים שיכו בו? אם אותו אחראי היה עוצר אותו ברחוב ומכה בו בגב, הוא מן הסתם היה מזמין משטרה ומדוע כאן נהנה מכך? אלא הסביר הרבי: בסאונה, האדם עולה כמה מדרגות וגם חם מסביב וכאשר האדם מרומם וחם לו, הוא מוכן לחטוף מכות… כאשר אדם צועק, שומעים אותו, אך כאשר הוא מדבר – מקשיבים לו. ה' אינו מעוניין בחבורת עבדים מדוכאים, שעושה את דבריו מחמת הכוח. הוא רוצה שיהודי יבין כי התורה היא הטובה שלו. היא הדרך לחיים של משמעות ואושר. ולכן ה' מקדים בכל חומש מחדש: "אני מדבר כי אתם יקרים לי". המסר הזה חשוב בכל חומש, אך הוא חשוב שבעתיים בפתח פרשת הקרבנות. כאשר אדם חוטא, הוא מפוחד ומיואש. הוא חש פחד מכך שה' לא יקבל את התשובה שלו והוא מוצף ייאוש מהמחשבה, שהחטא דבק בו והוא לעולם לא יוכל לתקן את דרכיו. לכן מדגיש ספר ויקרא: "ויקרא לשון חיבה"!. ה' מדגיש בפתח הספר כי הוא רואה בנו בנים שלו. הוא תמיד מקבל אותנו בחזרה ויותר מכך: רואה בחטא מעשה חיצוני, שאינו משקף את מהותנו האמיתית. ליקוטי שיחות ז/26: החלק האחרון בפרשה עוסק בדיני קרבן אשם הבא על חטאים מכוונים במזיד(כמו אשם גזילות על מי שגזל והכחיש ונשבע לשקר). כיצד הדבר מתאים עם תחילת הפרשה שהיא ויקרא לשון חיבה? אולם דווקא מצד החיבה הזו, יכול אפילו יהודי שעשה מעשה עשיו ר"ל, לחזור ולתקן את דרכיו והקב"ה מכפר וסולח לו על העוונות. כמובן, מדובר במסר חשוב לכל מחנך ולכל הורה: לפני שמוכיחים ילד, יש לפתוח במיליםהמגביהות אותו ומדגישות כי החטא לא משקף אותו. ילד שחוזר הביתה אחרי שעשה מעשה נורא בבית הספר, הוא במילא שבור ומיואש. הוא אינו צריך שההורים יוסיפו לו מלח על הפצעים. תפקידם של ההורים הוא לתת לו תקווה. לגרום לו להאמין שהחטא לא משקף אותו והוא יכול לתקן. מבחינה מעשית, אומרים היום, שכל תוכחה צריכה להינתן בשיטת הסנדוויץ': לפתוח במילים טובות, להמשיך עם התוכחה ואחר כך לחזור ולחתום במילים של הערכה. ואכן, הגמרא לומדת מפתיחת ספר ויקרא, הוראה לכל אדם: יומא ד,ב: ויקרא וידבר – לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר דבר לחברו, אלא אם קורהו [דרך חיבה][1]. ואחרי שקיבלנו תקווה לשוב ולתקן את מעשינו, שבה ונשאלת השאלה הראשונה והמרכזית: כיצד נכנסה הבהמה לכאן בתור כפרה? למה לא עדיף לדרוש מהאדם להקריב את עצמו?
ב. היה פעם מלך שאהב את האזרחים שלו. הוא רצה לדעת מה הם חשים כלפי הממלכה ולכן היה פושט בלילה את בגדי המלכות, לובש בגדי אזרח ומסתובב במועדונים. הוא היה שומע את השיחות של האנשים, את הקיטורים על המיסים הגבוהים, את התלונות על הבירוקרטיה של פקידי השלטון וכך היה יודע מה צריך תיקון. פעם יצא מאחד המועדונים בדרך חזרה לארמון ושקע במחשבות. עד שהוא הבחין לאן נושאות אותו רגליו, עמד בעומק היער ולא ידע לאן להמשיך. הוא נבהל מהמחשבה שחבורת שודדי יערות תתפוס אותו ולא תוציא אותו חי והוא החל ללכת אנה ואנה בחרדה. אחרי כמה שעות של שוטטות מבוהלת, ראה מרחוק צריף קטן. האיש שפתח את דלת הצריף, היה חביב ונעים, לא שאל שאלות והציע למלך מיטה חמה לישון. בבוקר, גילה לו המלך את זהותו והזמין אותו לבוא לארמון עוד חצי שנה ולקבל את כל אשר יחפוץ. אחרי חצי שנה, המלך ערך חגיגה גדולה לכבוד המציל שלו, אך ההוא שכנראה לא היה חכם במיוחד, ניגש למלך ואמר שהוא "מאוד רוצה לדעת איך המלך הרגיש באותו לילה, כשהוא שוטט מבוהל ביער ואני הצלתי את חייו"? המלך התרגז והכריז כי הוא איש חצוף ומורד במלכות והוא ייענש מיד בתלייה. הוא נזרק לחדר הנידונים למוות וקיבל יומיים של המתנה עד ביצוע גזר הדין. הוא שכב שם כואב ומיוסר ולא האמין מה קרה לו. איך חייו עומדים להסתיים ברגע. הוא נפרד במחשבתו בכאב מאשתו וילדיו ולא היה מסוגל לסלוח לעצמו על השטות הנוראה שעשה. אלפי אנשים התאספו לראות את טקס התלייה. העלו אותו אל העמוד ורגע לפני שהתליין שיחרר את החבל, ניגש אליו המלך, הוריד ממנו את החבל ואמר: "רצית לדעת איך הרגשתי באותו לילה נורא? ובכן עכשיו אתה מבין. כמו שאתה הרגשת ברגעים האחרונים"… הרמב"ן וספר החינוך אומרים דבר גדול: אנחנו מפספסים את הנקודה העמוקה של פרשת הקרבנות. כאשר לומדים אותה כפשוטה, מאבדים את העומק הנפשי שלה. זאת הייתה בדיוק זעקת הנביאים שהובאה בפתח הדברים. שמואל וירמיהו זעקו על כך, שאנו מסתפקים בהקרבת הבהמה הפיזית ולא מבינים את המשמעות הנפשית של העניין. כל הבאת הבהמה ושחיטתה על גבי המזבח, הם רק המחשה מזעזעת, מה האדם אמור לעשות עם עצמו. האדם אמור להתבונן בדם שנשפך מהבהמה ולהבין מה עליו להקריב עם החיים שלו. אנחנו חוטאים בגלל סיבה אחת: כי אנו שוקעים בחומריות שלנו. במקום לראות את העולם הזה כאמצעי לקראת דבר גדול יותר, אנחנו שוקעים בחומרנות ובאגואיזם והופכים אותו לעיקר העניין. באה פרשת הקרבנות ואומרת: הגיע הזמן להקריב משהו. אם האדם חוטא שוב ושוב, הוא אינו יכול להמשיך את חייו כמו שהם. הוא חייב לסחוט את עצמו ולהקריב משהו מהבהמיות הפנימית שלו. יתכן שהוא צריך להיות שקוע פחות בחומרות גשמית, פחות לעשות עניין מאוכל טוב, פחות להתרגז ולכעוס – וכל אדם יודע נפש בהמתו. הנקודה היא, שרגע של חטא הוא תזכורת כי צריך לעשות מאמץ ולהקריב משהו מההרגלים השגרתיים. הצדיק רבי אהרן מקרלין, הגיע להתארח בביתו של רבנו הזקן, חברו הטוב מימי ישיבתם המשותפת בצילו של המגיד הגדול ממעזריטש. כמובן, בני המשפחה התרגשו לקראת האורח החשוב וכולם רצו ליטול חלק בהכנת הסעודה. רגע לפני שהוגשו המאכלים אל השולחן, נזכרה הרבנית שטערנא, רעייתו של רבנו הזקן כי היא לא הוסיפה מלח במרק. היא מיהרה לזרוק כמה כפיות מלח לתוך הסיר. גם אחת הבנות נזכרה שלא הכניסו מלח בתבשיל והיא הוסיפה מעט מלח פנימה. גם המשרתת הזקנה נזכרה שלא הכניסו מלח וגם המשרתת הצעירה… התבשילים הוגשו אל השולחן ורבנו הזקן סיים את כל המנה שהוגשה. לפתע שם לב, שהאורח הנכבד אינו אוכל. האורח התנצל בחוסר נעימות כי המרק מלוח. אמר רבנו הזקן, "מאז היותי במעזריטש פעלתי על עצמי, שלא להרגיש טעם באוכל"…
פעם הסתובב אחד מנכדיו הקטנים של ה"צמח צדק״ עם תפוח בידו והוא בוכה. שאלוהו: מדוע הוא בוכה והשיב כי הוא רוצה תפוח. אמרו לו: הרי התפוח בידך. אמר הילד: אבל הסבא אמר, שמה שרוצים לא צריכים לעשות. מה המקור לגישה הזו בתורת הקרבנות – שכל הקרבן הוא המחשה להקרבת רוח הבהמה הפנימית? רבנו הזקן מוצא זאת במיקום של מילה אחת בפתח פרשת הקרבנות. הפרשה מתחילה כך: ויקרא א,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ליקוטי תורה ב,ב: יש להבין, היה לו לומר מילת 'מכם' קודם כי יקריב? היינו אדם מכם כי יקריב כו'? … אלא הפירוש הוא, אדם כי יקריב מכם – מכם ממש! שיקריב את נפש האדם שלמטה ממש. והנה כמה דוגמאות למעשי הקרבה קטנים – שהם אמנם לא קלים, אבל הם הדרך להתעלות: ספר התניא כז: אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוון לאכפיא לסטרא אחרא … כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה … וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שליבו מתאווה מאוד לדברם מענייני העולם וכן בהרהורי מחשבתו, אפילו במעט מזעיר, אתכפיא סטרא אחרא למטה ומתפשט כבודו של הקב"ה למעלה הרבה ומקדושה זו נמשכת קדושה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך.
ג. בימינו, המילה "הקרבה" היא כמעט מילה גסה. שום דבר לפני חיי הנישואים לא מכין אותנו לכך, שנצטרך להקריב והרבה. סרטים מראים זוגות מאושרים שמדליקים את הניצוץ אחד אצל השני ואף אחד לא מספר, שהחיים האמיתיים הם הרבה רגעים של וויתור והקרבה עד כדי שבירה פנימית. המילה "קרבן", יש לה היום יחסי ציבור גרועים. המילה "קרבן" מתקשרת עם חולשה, פחדנות וחוסר יכולת לעמוד על שלך. כמו 'האיש נפל קרבן לגורמים חזקים ממנו'. אולם, היהדות מפרשת את המילה "קרבן" בכיוון ההפוך: "קרבן" הוא מלשון "קירוב". הקרבה וויתור הם הרגע שהופכים אותנו מ"אחר" ל"אחד". ההקרבה היא שבירת ההפרדה בינינו והופכת אותנו לישות אחת מאוחדת.
שמעתי פעם משל נוקב לכך (מהרב יוסי ג'ייקובסון): חייל שחזר ממלחמת וויטנאם, התקשר להוריו מסן פרנציסקו וסיפר כי הוא חוזר הביתה תודה לא-ל, אך יש לו טובה גדולה לבקש מהם. הוא רוצה להביא איתו חבר הביתה. אותו חבר נפצע קשה בלחימה, הוא איבד יד ורגל ימין ואין לו לאן ללכת. הוא מבקש להביא אותו לביתם. ההורים הצטערו לשמוע על הסבל של החבר ואמרו שהם ינסו למצוא עבורו מקום מגורים. הילד התעקש שהוא רוצה להביא אותו לגור עימו, אך ההורים התנגדו והסבירו שהוא יהווה נטל איום עליהם. אנחנו נצטרך להפוך את כל הבית לסיעודי, לשבור קירות ולבטל מדרגות ולא נוכל לעמוד במורכבות הזו. עליך להשאיר את המלחמה מאחור ולתת לבחור למצוא דרך לחיות לבד. הילד ניסה להתעקש, אך ההורים התעקשו אף הם. אחרי כמה ימים, ההורים קיבלו הודעה ממשטרת סן פרניצסקו כי הילד שלהם נמצא מת. המשטרה סברה שמדובר בהתאבדות. הם הלכו מזועזעים לזהות אותו וגילו שהוא חסר יד ורגל ימין… כולם רוצים לאהוב, אבל כל אחד רוצה לעשות זאת בתנאים שלו. אף אחד לא מוכן להקריב שום דבר בשביל אדם אחר. ספר ויקרא מלמד אותנו שבלי להקריב – לא נוכל להתקרב. כל קירבה מתחילה בהקרבה וכל הקרבה – סופה להביא לידי קרבה גדולה. כעת נשוב אל הנקודה שבה פתחנו ונוכל להבין את הדברים היטב: "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". ראיתי וארט יפה (מהרב עמנואל יעקובוביץ’ ז"ל, רבה של אנגליה): כאשר זוג מתגרש, זה ברוב המקרים משום שהם לא מוכנים להתגמש אחד בשביל השני. כל אחד פוחד כי וויתור פירושו איבוד ה"אני" שלו. ולכן המזבח בוכה, משום שהמזבח יודע כמה אפשר להרוויח מהקרבה. המזבח יודע כמה אושר, אהבה והתעלות אפשר להשיג בזכות הוויתור. אדם שמתגבר על הפחדים ומקריב את עצמו, הופך ברגע אחד מרשע גמור לצדיק גמור וכל תפילותיו נענות. מספרים על אדם שסבל מאשתו. היא עשתה הכול כדי להציק ולהכאיב לו והוא הרגיש שאינו מסוגל יותר. הוא הלך לרב 'מקובל' וביקש שיקלל אותה שהיא תמות בקרוב. הרב אמר שהוא יכול לעשות את זה, אבל היות שהיא אישה צעירה ומגיע לה עוד לחיות, לכן עליה ליהנות חודש אחד מהחיים ואחר כך היא תמות. הבעל הכועס החליט שהוא יגרום לה ליהנות כמו שלא נהנתה מעולם ובלבד שהיא תסתלק כבר מהחיים שלו. הוא חזר כל יום מהעבודה שעתיים לפניה, סידר את הבית, רחץ את הכלים, הניח זר פרחים ריחני על השולחן ובישל ארוחת ערב. כל יום הוא הפתיע אותה בעוד משהו ועשה הכול לוודא שהיא מתלהבת. ביום הראשון היא הייתה בטוחה שהוא שיכור, ביום השני היא חשבה שהוא השתגע, ביום השלישי היא השתכנעה שהוא מחפש תשומת לב, אבל ביום הרביעי, לא הייתה לה ברירה והיא התחילה ליהנות. אחרי שבועיים, היא הרגישה שהיא חייבת להחזיר לו ולהפתיע גם אותו… אחרי 29 יום, הרב התקשר אל הבעל לוודא כי מחר מפעילים את הקללה והורגים אותה. אך היהודי עצר אותו בהיסטריה וביקש לחכות עוד שנה-שנתיים…
ד. אנו עומדים בערב פסח והרבי הזכיר פעם נקודה נפלאה בהקשר הזה. אחת השאלות הידועות בעניין חג הפסח, היא שמו של החג. אנחנו קוראים לחג בשם "חג הפסח", אולם התורה קוראת לו בשם אחר לחלוטין: "חג המצות". התורה מבודדת מצווה אחת מכלל מצוות החג – הפסח, המצה, המרור ואיסור אכילת חמץ – ובוחרת בה בתור השם המגדיר את החג. ובכל זאת, באופן מעניין, חז"ל במשנה משנים מלשון התורה וקוראים לחג בשם "חג הפסח". בסידור מוסיפים עוד תואר: "זמן חרותנו". והשאלה היא, מדוע התורה בוחרת דווקא בשם "חג המצות"? ומדוע אנחנו משנים בכל זאת וקוראים לחג "פסח" ו"חירות"? יש ווארט ידוע של הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב: השמות הללו מבטאים את האהבה ההדדית בין הקב"ה וישראל. ה' משבח את עם ישראל, שיצאו אחריו באמונה שלמה למדבר הגדול עם כמה מצות דקות ולא שאלו מה נאכל ומה נשתה. "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ואילו עם ישראל משבחים את הקב"ה, שהתעלם מהמצב הרוחני שלנו ו"פסח" על בתי היהודים והוציא אותנו ממצרים. אולם, הרבי ביאר את העניין באופן נפלא (לקו"ש יז/171 ואילך): חג הפסח הוא הרגע בו הפכנו לעם. יצאנו ממעמד של עבדים שפלים לעמו הנבחר של הקב"ה. מדגישה התורה ואומרת כי הצעד הראשון ביצירת קשר, הוא "מצה". להיות בטל לקבל את מצוות ה'. על זה מוסיפים ישראל כי התוצאה הישירה מהמצה היא: "פסח" ו"חירות". אנו הופכים להיות עמו הנבחר של הקב"ה עם חיי נצח כשלו. הרעיון הוא, שלא מפסידים מהקרבה. וויתור מוציא אותנו מעמדת האדם היחיד והופך להיות חלק מדבר שהוא גדול הרבה יותר מאיתנו עצמנו. ה"אחר" הופך ל"אחד" והנברא מתאחד עם הבורא. וכאשר כל אחד ייצא מהגלות הפרטית, נזכה לכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בקרוב ממש.
[1] העשרה נאה: לפי זה, הרבי מבאר בלקו"ש כג שם נקודה פשוטה: בפרשת בהעלותך מובא הסיפור של קרבן פסח שעשו ישראל בשנה הראשונה אחרי יציאת מצרים (השנה השנייה במדבר) ורש"י כותב כי לפי סדר האירועים, הפרשה הייתה צריכה להופיע בראש הספר, אלא שנדחתה מההתחלה, משום שיש בה גנותם של ישראל (שלא עשו עוד פסח במדבר, בגלל חטא המרגלים). שואל הרבי, אז למה הסיפור הופיע בכלל בתורה אם יש בו גנות לישראל? אלא הנקודה היא, שההקפדה היא דווקא בתחילת ספר, לפתוח בלשון חיבה, אבל בתוך הספר, אפשר להביא גם דבר שהוא בגנותו של ישראל.
במדרש תנחומא (צו סימן ד,) מובא: ״אמרו אומות העולם לבלעם, למה
אמר הקב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום? אמר
להם בלעם, מי שקיבל את התורה צריך שיקריב קרבנות, אבל אתם
שמתחלה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות״?
ולכאורה תמוה, מהי תשובתו של בלעם אל אומות העולם, הרי הקרבנות
בעיקרם באים לכפר על עבירות שעשה האדם, וא״כ, לכאורה גם להם יש
זכות להביא קרבן על חטאותיהם, כגון שבע מצוות בני נח שנצטוו ועברו
עליהם, ומדוע זה קשור לאי קבלתם את התורה, הלא בלאו הכי יש להם
לכאורה זכות להביא קרבן לכפר על עברם את המצוות שנצטוו?
אלא הסבר נפלא שמעתי מאת כ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א,
דהנה ידועים דברי הגמרא (קדושין ל' ע"ב) ״בראתי יצר הרע ובראתי לו
תורה תבלין״ שיהיה כנגדו. כלומר, הקב״ה כשברא את המכה – היצר
הרע שבא אל האדם להסיתו ולהחטיאו, גם ברא במקביל את התורה
שתהא לו כתבלין – כחומר עזר לבטל ולהכניע את היצר הרע, ואלמלא
זאת, לא היה בכח האדם לעמוד כנגדו.
אך בכל זאת, הרי האדם בשר ודם הוא, ומה יהא אם פעם אחת מעד נפל
ונכשל? לכן נתן הקב״ה את האפשרות להביא קרבן לפניו שיכפר ויתרצה
לפניו.
ממילא, זאת היתה תשובתו של בלעם אל אומות העולם: בתמיה, אתם גם
רוצים להביא קרבנות, הרי אתם לא חפצתם בתורה, וא״כ, אין לכם את
אותו תבלין המתנה שנתן הקב״ה לעם ישראל בכדי לעמוד ולהילחם ביצר
הרע, ומה יהא לכם מכל זאת, תביאו קרבנות עד אין סוף? מה זה שווה -
הרי אין לדבר סוף? תצטרכו להביא עוד ועוד, ממילא אין לכם אפשרות
להביא קרבנות…
ויקרא אל משה וידבר אליו ה׳ מאהל מועד לאמר (א, א)
הסבר נשגב מדוע כתוב אל״ף זעירא במילה ״ויקרא״ – כתב הגה״ק
החיד״א זי״ע בספרו ״חומת אנך״ וזה לשונו הק׳: ״ויקרא אל״ף זעירא.
פירשו כת הקודמין ז״ל דרמז, דחמישים שערי בינה הם, ומשה רבינו ע״ה
השיג רק מ״ט. ולכן זה נרמז כאן בשעה שקרא לו הקב״ה, והגיע משה
רבינו לדרגה הגבוה ביותר, שאמנם השיג את המ״ט שערים, אך לא הגיע
לשער החמישים. וזהו נרמז באל״ף זעירא, שהיה חסר לו עוד שער אחד.
וממשיך החיד״א זי״ע וכותב: ולפי מה שכתבו ז״ל דאל״ף זעירא רמז
לשער החמישים שלא השיגו, יש לרמוז כי ״זעירא״ ראשי תיבות: זה רבי
עקיבא ישיג אותו, כמו שכתב רבינו האר״י ז״ל שרבי עקיבא אכן השיג
את שער החמישים.
ועל פי הסבר החיד״א זי״ע פירש הרה״ק בעל ה"בית ישראל" ממטרסדורף
זי״ע את דברי המדרש פליאה על תשובתו של משה אל הקב״ה אחרי
ששלחו למצרים לצוות את פרעה להוציאם ממצרים (שמות ד. יג): ״ויאמר
בי ה' שלח נא ביד תשלח״ – ביד רבי עקיבא.
כי הרי כל התכלית של יציאת מצרים היתה קבלת התורה בהר סיני כפי
שאמר הקב״ה למשה (שמות ג, יב) ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון
את האלקים בהר הזה״. וזהו שאמר משה בענותנותו להקב״ה: מאחר
שעיקר תכליתה של יציאת מצרים היא קבלת התורה, הרי מן הראוי
שרבי עקיבא יגאל את ישראל ממצרים ועל ידו תינתן להם תורת אמת
ומושלמת…
ויקרא אל משה וידבר אליו ה׳ מאהל מועד לאמור (א, א)
הסבר לאל״ף זעירא במילה ויקרא – מובא בספר ״יסוד צדיק״ להרה״ק
רבי שלמה מזוועהיל זי״ע שפעם בשבת פרשת ויקרא קרא ואמר: ״דער
רבוש״ע האט זיך קליין גימאכט און בעט פון אידישע קינדער קרבנות״ (כביכול
הקב״ה מקטין עצמו ומבקש קרבנות מבני ישראל).
את הרה״ק רבי בונים מפשיסחא זי״ע שאלו מפני מה כתובה תיבת ויקרא
באל״ף זעירא? נענה ואמר: משל למה הדבר דומה, לצפור קטן שעלה לראש
הגג, הגג גבוה, אך הציפור נשארת קטנה כמו שהיתה…
כך גם משה, התורה העלתה אותו למרומים, הקב״ה בכבודו ובעצמו קרא אליו,
והוא נשאר בעיני עצמו קטן מאד, זעיר מכולם…
הבעל הטורים כותב טעם: משום שבענותנותו הרבה לא רצה משה לכתוב אלא
״ויקר״, כפי שנאמר אצל בלעם ״ויקר ה׳ אל בלעם וישם דבר בפיו״, כאילו לא
נראה אליו ה׳ אלא במקרה, ואמר לו הקב״ה לכתוב באל״ף, מפני שלשון
״ויקרא״ מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה, על פנייה מכוונת מצד הקב״ה,
נאלץ משה רבינו להסכים, אבל מרוב ענוותנותו כתב אל״ף זעירא…
שאל על כך הרה״ק רבי יצחק מוארקא זי״ע הרי גם בפרשת יתרו אנו מוצאים
פעמיים שכתוב ״ויקרא״, ״ויקרא אליו ה׳ מן ההר״ (יט. ג), ״ויקרא ה׳ למשה אל
ראש ההר״ (יט. כ). ומפני מה לא נכתבה אף שם א׳ זעירא? אלא הסביר ואמר,
מכאן רואים: שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה! אבל עניוות ברבים זו
לא עניוות, זו גאווה!…
והמשיך להסביר זאת: כאן בפרשתנו לא שמע איש את הקב״ה קורא אליו, אלא
משה לבדו, כדברי רש״י: ״הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין״.
ולפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה של הקריאה ולכתוב
״ויקר״ כפי שנאמר אצל בלעם. אולם שם, בפרשת יתרו, באה הקריאה במעמד
כל ישראל, הכל שמעו אותה, ואם יבוא עכשיו למעט את דמות עצמו – מתוך
התכחשות לדבר שהכל ראו ושמעו אותו – לא תיחשב זאת כענוה, אלא כגאוה,
התענוות מתוך גאוה…
דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה ומן הבקר
ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב)
השל"ה הקדוש זי"ע הסביר את הפסוק כך: "אדם כי יקריב מכם" – אם תקריבו
"מכם", מעצמכם, את האדם שבכם, כליל קודש לעבודת ה' – הרי זה "קרבן לה'".
אבל, אם תרצו לצאת ידי חובה בתמורה, "מן הבהמה וכו'" – אין זה אלא
"קרבנכם". אף זה קרבן, אבל זה לא קרבן ה'!…
ה"אור החיים" הקדוש זי"ע מסביר פירוש נפלא: כי הרי ידוע עד כמה מקפיד
הקב"ה על כך שבניו נבדלים ומרוחקים מן השכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד
כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק, ולקרב
את ליבו אליו. וזהו הפשט בדברי הפסוק: "אדם" – מתי תוכל להקרא בשם
החשוב של אדם, "כי יקריב" – מלשון קירוב, לקרב את הרחוקים, "מכם" – מן
הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה' ונתרחקו מדבקותו יתברך, "קרבן לה'" –
זהו הקרבן לה', כי בזה אתה מקרב את נצר מטעיו לשורשו.
ומסיים ה"אור החיים" הק' בהבטחה: "ואדם כזה אין צריך להביא נדר ולא נדבה,
וגם לא תהיה מציאות שיצטרך להביא חטאת ואשם, שהרי אמרו חז"ל (אבות
פר' ה') כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו!….
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן
עליה לבונה (ב, א)
מבאר רש"י: לשון "נפש" לא נאמר אלא בקרבן במנחה, ולמה? כי מי דרכו
להתנדב במנחה ולא בבהמה או עוף? רק העני, מכיוון שהוא דל אמצעים. אמר
הקב"ה: אף שהביא מנחה קטנה, מחשיב אני מנחה זו, כאילו הקריב את נפשו!
ובמדרש רבה (פר' ג') כתוב כך: והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שאינו
מקריב נפש (בהמה וכו'), אלא "מנחת סולת" כתוב בו "ונפש כי תקריב",
אז מי שמקריב "נפש ממש" על אחת כמה וכמה כאילו נפש הקריב!..
ועל מדרש זה, סיפר המגיד הירושלמי הנודע הגה"צ רבי שלום שבדרון
זי"ע סיפור מופלא:
סיפר לי אחד מגדולי התורה, שבעת הזדמנו פעם אחת, לבית העלמין
הגדול בוילנא, צדו עיניו בין המצבות, מצבה שהייתה נראית פשוטה
מבחוץ, אך הנוסח שהיה כתוב על גבה היה מפליא!
פה נטמן האיש פלוני וכו' נסתלק ביום פלוני וכו' – "כפה פרשה לעני וידיה
שילחה לאביון".
בפסוק זה הסתיימו האותיות שעל המצבה. פסוק מ"אשת חיל" על איש
מוילנא, לא על אשה! הפלא ופלא, הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מ"אשת
חיל" על איש ולא על אשה?!…
הסקרנות התעוררה בנו לדעת את סודה של מצבה זו והחלטנו לעיין
במקורות, בפנקסי "חברה קדישא" הישנים, שם מצאנו פשרם של דברים.
יגענו וב"ה מצאנו את שמו של האיש והסיפור שמאחוריו, מעשה נפלא
ונעלם:
יהודי היה בוילנא רבתי, איש רוח אוהב צדקה וחסד, עשירותו היתה לשם
דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל
עשירותו כן גדלה נדיבות ליבו – להרבות צדקה לעניי ישראל…
עמד האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים,
וסתם עמך הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה
שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל ליבו – לפזר את נכסיו, לפורטם
לממון, ולהעביר את הכל לכיסם הריק של העניים. רודף צדקה!
והנה הגיעה תקופה חדשה, האיש הצדיק הלזה החל יורד אט אט מנכסיו.
מסחרו התנהל בעצלתיים. נפילה קטנה גררה אחריה מפלה גדולה, וילך
האיש הלוך וחסור עד כי התרושש ממונו המזומן, הבור ריק!…
נותר לו האיש עם בית מפואר מלא בכסף וזהב, אבל כסף לעניים אין.
ותהום כל העיר! השאלה הדהדה ברחבי וילנא מה ראו על ככה ומה הגיע
לאיש זה שהרבה צדקה, ואף על פי כן, נענש בעונש קשה. "הסתר פנים"
חשבו כולם לכאורה…
הדיבורים הללו הגיעו גם לבית הדין של וילנא שם ראו להחליט להושיב
בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו: "עונש גדול זה על שום מה?"
התכנסו הדיינים והעמיקו בכל דרכי חייו של האיש, ומצאו את חטאו:
יהודי זה לא שמע לקול דברי חז"ל שאמרו: "המבזבז (לצדקה) אל יבזבז
יותר מחומש", כי מרוב תשוקתו לחלק צדקה, לא שת ליבו ובזבז יותר
מחומש מנכסיו!
אבל היהודי בעל הצדקה, שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה, אלא
המשיך למלאות את תשוקתו בעשיית צדקה בשיטה חדשה: לחלק כלים
ומתנות מתוך ביתו פנימה, מהנכסים עצמם שנשארו לו בבית..
ראו בית הדין את מעשיו המרובים מנכסיו, טיכסו עצה להצילו מחורבן כל
ביתו, עד שהודיעו לו חגיגית על "מאסר בית": "אין לך רשות לצאת
מביתך". חשבו הדינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש, העניים
לא יפגשו בו ברחובה של עיר, עד שיתורו להם – לחפש נדיבי לב אחרים.
עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב, לא התייאשו. הם לא פסקו מלחפש
דרכים לבקש ממנו נדבות, הם החלו מתדפקים על חלונות הבית, היו
מתכנסים בשעות הלילה המאוחרות לבכות את עוניים ומתדפקים על דלת
ביתו, ולבו הרחום נכמר עליהם והיה נותן להם עוד כלי ועוד חפץ ששוה
הרבה כסף. כך בלילות, השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד: כלים מכלים
שונים מנוםרות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית והבית
התרוקן מכל וכל. אין כסף ואין זהב, אבל האיש נותן בשמחה…
עד שהגיע הלילה האחרון!…
בחצות הלילה נקשו על חלון הבית שני עניים בוכיים, נכמרו עליהם רחמיו
של העשיר (לשעבר…) הוא נכנס פנימה לחפש חפצי ערך על מנת לזרוק
לעברם, יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל החפצים כבר שוכנים כבוד
בבתים אחרים… העניים לא וויתרו וביקשו: אולי בכל זאת רחם עלינו ועל
משפחתנו הרעבים ללחם. בעל הבית נכנס שנית, חיטט בכל החורים
והסדקים בארונות ועל הארונות, עד שמצא ויצא למפרסת ובידו כף של
זהב טהור, כף זהב שקיבלה מחותנו העשיר ביום נישואיו.
אבל כעת מתחילה הבעיה, מה עושים? הרי בידו כף אחת, ומולו עומדים
שני עניים, למי לתת?
חשב האיש לרגע, והנה מיד עלה רעיון פשוט במוחו. שבר את הכף לשני חלקים,
עני אחד קיבל – את ידית הכף, והשני קיבל – את הכף.
העניים החישו את צעדיהם למכור את הזהב ולקבל תחתיו ממון לרווחת
משפחתם…
והנה בבוקר, כבר לא היה בעל הבית בין החיים, השיב את נשמתו לבוראה, זה
היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות!!!
על סיפור זה – שעימו הסתיימה תעלומת חייו, החליטו רבני העיר לחרוט על
מצבתו את המילים הבאות: "כפה פרשה לעני" – זו הכף, לעני האחד. "וידיה
שלחה לאביון" – זו הידית לאביון השני…
סיים המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זי"ע ואמר בניגון ובפרץ של
התרגשות: עכשיו אני מבין פשט נוסף בדברי המדרש הנ"ל: "והרי דברים ק"ו,
ומה אם מי שאינו מקריב נפש, כתיב בו נפש, מי שהוא מקריב נפש על אחת
כמה וכמה כאילו נפש הקריב"!…
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא
תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם (ב, יא-יב)
ביאר ה"כלי יקר": חמץ ושאור הם סמל הגאווה, ההתנשאות, ההתנפחות
ורדיפת הכבוד, דבש הוא סמל של מתיקות והנאה גופנית. שני אלה פסולים
בקדשי שמים, והעוסק בתורה מתוך פניות אלו, הרי זה תורה ועבודה שלא
לשמה. אולם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך
שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ), וזה שהמשיכה ואמרה התורה בפסוק הבא:
"קרבן ראשית תקריבו אותם" – רק בראשית עבודתך את ה' תוכל לעבוד גם
מתוך פניות הללו, אולם עליך להתאמץ לעקור אותן מלבך כדי שתגיע לתורה
ועבודה לשמה…
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. וכל קרבן מנחתך
במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך וכו' (ב, יא-
יג)
ומסביר רש"י: "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" – שהבטחה היא מאת הקב"ה
למלח מששת ימי בראשית, מאז שחילק הקב"ה את המים על ידי הרקיע להבדיל
בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, להיות קרבים על
המזבח, ע"י המלח שמוציאם ממי הים. וכן הובטחו שיקיימו בהם מצוות ניסוך
המים הנוהגת בחג הסוכות, וכל זאת כדי לפייסם על שלא זכו כמים העליונים
להיות קרובים ליוצרם.
ומסביר הגה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע את הקשר בין הפסוקים "כי כל שאור
וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". על פי
דברי המשנה (אבות ד, כח) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן
העולם". דלכאורה משמע מדברי המשנה ששלשתן גרועים מאד, אך המתבונן
יראה, שבעוד שהתאוה והכבוד אכן גרועים מאד, יש פעמים שהקנאה טובה
מאוד, למשל, כשמקנא ביראת שמים שיש לאדם מסוים, כפי שנאמר: "אל יקנא
לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז). ועל דרך זה אמרו
רבותינו זיכרונם לברכה: קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא, א), כי אם יראה
אדם שלומד ועוסק בתורה מתוך שמחה והתלהבות, ייתפש קנאה בלבו ויאמר:
זה לומד כל היום ועושה נחת רוח ליוצרו, גם אני אעשה כן.
וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ד, ד) "וראיתי אל כל עמל ואת כל כשרון
המעשה כי היא קנאת איש מרעהו".
וזהו הקשר בין הפסוקים: "כי כל שאור" – הרומז לגאוה, כשאור שתופח ומגביה
את עצמו. "וכל דבש" – הרומז לתאוה. לא תקריבו ממנו כלל אפילו אפס קצהו.
כי הם מוציאים את האדם מן העולם.
אך ממשיכה התורה ואומרת: "על כל קרבנך תקריב מלח": הקנאה, יכולה להיות
לפעמים טובה כאשר היא מגיעה כקנאת סופרים, כפי שנתקנאו המים
התחתונים במים העליונים שהם קרובים ליוצרם, והוצרך הקב"ה לפייסם
ולהבטיחם שיועלו על המזבח ע"י המלח שמגיע מהמים התחתונים. כפי שכבר
אמר שלמה המלך ע"ה: כי כל כשרון המעשה הוא קנאה איש מרעהו והוא לטובה.
"פרשת ויקרא – החודש"פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע
עורך: הרב יוסף ברגרויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמר (א. א)
הסבר נשגב מדוע כתוב אל"ף זעירא במילה "ויקרא" – כתב הגה"קהחיד"א זי"ע בספרו "חומת אנך" וזה לשונו הק': "ויקרא אל"ף זעירא.פירשו כת הקודמין ז"ל דרמז, דחמישים שערי בינה הם, ומשה רבינוע"ה השיג רק מ"ט. ולכן זה נרמז כאן בשעה שקרא לו הקב"ה, והגיעמשה רבינו לדרגה הגבוה ביותר, שאמנם השיג את המ"ט שערים, אךלא הגיע לשער החמישים. וזהו נרמז באל"ף זעירא, שהיה חסר לו עודשער אחד.וממשיך החיד"א זי"ע וכותב: ולפי מה שכתבו ז"ל דאל"ף זעירא רמזלשער החמישים שלא השיגו, יש לרמוז כי "זעירא" ראשי תיבות: זהרבי עקיבא ישיג אותו, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל שרבי עקיבא אכןהשיג את שער החמישים.ועל פי הסבר החיד"א זי"ע פירש הרה"ק בעל הבית ישראל ממטרסדורףזי"ע את דברי המדרש פליאה על תשובתו של משה אל הקב"ה אחריששלחו למצרים לצוות את פרעה להוציאם ממצרים (שמות ד. יג)"ויאמר בי אד' שלח נא ביד תשלח" – ביד רבי עקיבא.כי הרי כל התכלית של יציאת מצרים היתה קבלת התורה בהר סיניכפי שאמר הקב"ה למשה (שמות ג. יב) "בהוציאך את העם ממצריםתעבדון את האלקים בהר הזה". וזהו שאמר משה בענותנותו להקב"ה:מאחר שעיקר תכליתה של יציאת מצרים היא קבלת התורה, הרי מןהראוי שרבי עקיבא יגאל את ישראל ממצרים ועל ידו תינתן להם תורתאמת ומושלמת…ובאופן אחר מסביר הרה"ק ממטרסדורף זי"ע את דברי המדרש פליאה:דעל הכתוב (שמות יב. לט) "ולא יכלו להתמהמה" פירשו חכמי הקבלה,שבני ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה במצרים, ואם היוממתינים עוד שעה אחת, היו נופלים בשער החמישים, ואז אי אפשרהיה להוציאם מטומאת מצרים, כי משה לא השיג אלא מ"ט שערי בינהוהיה בכוחו להוציאם ממ"ט שערי טומאה ולהכניסם אל מ"ט שעריקדושה, אבל לא היה בכוחו להוציאם מחמישים שערי טומאה מאחרשלא השיג חמישים שערי בינה. ולפיכך הוצרך הקב"ה להוציא את בניישראל ממצרים קודם הקץ של ארבע מאות שנה כפי שאמר לאברהםבברית בין הבתרים, וזה גרם לעם ישראל עד היום את הגלות הנוראבכדי להשלים את קץ השעבוד, עד כאן הסבר חכמי הקבלה.ולפי זה הסביר הרה"ק ממטרסדורף זי"ע – זהו שטען משה לפני הקב"ה:למה לך להוציא את בני ישראל ממצרים קודם הקץ, תן להם להשליםאת השעבוד, ואם ישקעו בשער החמישים, הרי יש לך את רבי עקיבאשבכוחו להוציאם מתוכו, מאחר שהוא ישיג חמישים שערי בינה ובזהנרוויח שלא יצטרכו עמך בית ישראל לגלות שנית ושלישית ורביעית…ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמור (א. א)הסבר לאל"ף זעירא במילה ויקרא – מובא בספר "יסוד צדיק" להרה"קרבי שלמה מזוועהיל זי"ע שפעם בשבת פרשת ויקרא קרא ואמר: "דעררבוש"ע האט זיך קליין גימאכט און בעט פון אידישע קינדער קרבנות"(כביכול הקב"ה מקטין עצמו ומבקש קרבנות מבני ישראל).את הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע שאלו מפני מה כתובה תיבתויקרא באל"ף זעירא? נענה ואמר: משל למה הדבר דומה, לצפור קטןשעלה לראש הגג, הגג גבוה, אך הציפור נשארת קטנה כמו שהיתה…כך גם משה, התורה העלתה אותו למרומים, הקב"ה בכבודו ובעצמו קראאליו, והוא נשאר בעיני עצמו קטן מאד, זעיר מכולם…הבעל הטורים כותב טעם: משום שבענותנותו הרבה לא רצה משה לכתובאלא "ויקר", כפי שנאמר אצל בלעם "ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו",כאילו לא נראה אליו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב באל"ף, מפנישלשון "ויקרא" מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה, על פנייה מכוונתמצד הקב"ה, נאלץ משה רבינו להסכים, אבל מרוב ענוותנותו כתב אל"ףזעירא…שאל על כך הרה"ק רבי יצחק מוארקא זי"ע הרי גם בפרשת יתרו אנומוצאים פעמיים שכתוב "ויקרא", "ויקרא אליו ה' מן ההר" (יט. ג), "ויקראה' למשה אל ראש ההר" (יט. כ). ומפני מה לא נכתבה אף שם א' זעירא?אלא הסביר ואמר, מכאן רואים: שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה!אבל עניוות ברבים זו לא עניוות, זו גאווה!…והמשיך להסביר זאת: כאן בפרשתנו לא שמע איש את הקב"ה קורא אליו,אלא משה לבדו, כדברי רש"י: "הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לאשומעין". ולפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה שלהקריאה ולכתוב "ויקר" כפי שנאמר אצל בלעם. אולם שם, בפרשת יתרו,באה הקריאה במעמד כל ישראל, הכל שמעו אותה, ואם יבוא עכשיו למעטאת דמות עצמו – מתוך התכחשות לדבר שהכל ראו ושמעו אותו – לאתיחשב זאת כענוה, אלא כגאוה, התענוות מתוך גאוה…
או נפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב וכו' ונעלםממנו וכו' והביא אשמו (ה. ד-ו)
מסביר רש"י: ונפש כי תשבע שבועה "להרע" – לעצמו, "או להיטיב" –לעצמו כגון אוכל, ולא אכל, או אישן ולא ישן. ונעלם ממנו ועבר עלשבועתו, כל אלה חייבים בקרבן.בספר "יגדיל תורה" מובא, כי הגיעו לפני הרה"ק בעל האמרי אמת מגורזי"ע וספרו לו שהרופא ביקר אצל הרבי הקדוש מאוסטרובצה זי"ע ואמרשעליו לאכול, אחרת חייו בסכנה, אולם הוא מסרב לשמוע, ואולי הרבי מגוריוכל לשכנעו.שאל הרבי: האם יש כאן עגלה? כשנענה בחיוב, יצא מיד את הבית ונסעלאוסטרובצה ונכנס אל הרבי ושאלו: מדוע לא יאכל מר, הרי זה טוב מאדלאכול!היכן מצינו שטוב לאכול, שאל הרבי מאוסטרובצה?ענה האמרי אמת: הרי כתוב בתורה לגבי אדם שנשבע "להרע או להיטיב",ודרשו חז"ל "להרע" שלא אוכל, "להיטיב" – שאוכל, רואים שלאכול דברטוב הוא!מיד פתח הגאון הקדוש ואמר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע דבריחכמים" ואכל דבר מה…אמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע כי מן הכתוב כאן, שדרשו "להיטיב" -שאוכל, רואים שאפשר להתעלות גם על ידי אכילה לשם שמים, ואין צריךלהתעלות על ידי סיגופים. אם התורה הק' קוראת ל'אוכל' להיטיב, סימןשאכן אפשר להיטיב בדרך זו.בספר הקדוש אוהב ישראל להרה"ק מאפטא זי"ע (יומא דהילולא ה' ניסן),פירש לפי דברי רש"י הנ"ל את הפסוק (ירמיה ד. כב) "חכמים המה להרעולהיטיב לא ידעו". "חכמים המה להרע" – רצונם לקנות שלימות עם מדתלהרע, שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות."ולהיטיב לא ידעו" – פירוש, להיטיב שיאכלו ועל ידי זה יקנו שלימות,זה לא ידעו…כעין זה כתב הט"ז (אבן העזר סימן כ"ה סק"א): על מה שכתב הרמב"םעל הפסוק (משלי ג. ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – מישאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי"ת, ישלו שכר כמו שמתענה.וכתב הט"ז: לדברים אלו יש אסמכתא בכתוב (תהילים קכז. ב) "שואלכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה"– יש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה.ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה להם כח וזריזות לבלעסוק בתורה, ויוכלו ללמוד בשעה אחת, מה שזה מצטער ועוסק בשתישעות. ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר: "שוא לכם" –בחינם לכם שאתם מצטערים. "משכימי קום" – ומשכימים בבוקר."מאחרי שבת" – בלילה, וממעטים שנתכם, זה בחינם. והטעם כי "כןיתן לידידו שינה" – דהיינו מי שישן הרבה, כדי שיחזק מוחו בתורה,נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו מי שממעט בשינה ומצער עצמו, כיהכל הולך אחר המחשבה…אמר הכותב: שמעתי מהגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעלה"פסקי תשובות" ששאלו פעם לבעל ה"קיצור שולחן ערוך" הגה"ק רבישלמה גאנצפריד זי"ע – איך זכה לכך שספרו נתקבל בכל תפוצותישראל בכל אתר ואתר? ענה ואמר תשובה מדהימה: היות ואני ישןמידי לילה שמונה שעות, לכן כשישבתי לכתוב את הספר, היה זהבצלילות המח והדעת, ויכולתי לכתוב דברים ברורים השווים לכלאחד!…פרשת החודש
מסופר בגמרא (שבת קמז:) כי רבי אלעזר בן ערך שכח תלמודו ובמקום- "החודש הזה לכם", קרא "החדש היה לבם". וכבר עמדו המפרשים עלסיפור תמוה זה. ואמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, שניתן להסבירמעשה זה, שמן השמים סובבו ושמו בפיו של ר' אלעזר בן ערך טעותזו, כדי לרמז בכך על גודל קדושת חודש ניסן! שאפילו אלו שכבר "חרשהיה לבם", יקבלו השפעה טובה מן החודש הזה, מן כוח התחדשותמיוחדת הטמונה בימי חודש זה…הרה"ק רבי יצחק מבוהוש זי"ע ביאר באופן נפלא, מדוע נקרא חודש זהחדש "ניסן", ואם נקרא כך על שם הניסים שארעו בו, יש לקרוא לו "נס"או "ניסים", אך למה ניסן? אלא, הסביר על פי אמרתו הידועה שלהרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע בביאור התפילה שאנו מתפללים ביוםכיפור "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור".ולכאורה, מהו "סלחן" ו"מחלן", מדוע לא "סולח" ו"מוחל"? אלא שבגמרא(בבא מציעא ל"ג.) אמרו, שהחיוב לעזור לפרוק ולטעון מחמור הרובץתחת משאו הוא בחמור רובץ, ולא רבצן. פירש רש"י: "רובץ", מקרההוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת, ולא "רבצן" הרגיל בכך.אבל הקדוש ברוך הוא אינו סולח ומוחל פעם אחת בלבד, אלא "מחלן"ו"סלחן", רגיל בכך פעם אחר פעם, בכל דור ודור.ולכן חודש "ניסן" נקרא כך בלשון הזה, ולא "נס", כי הניסים לאהתרחשו רק פעם אחת ותו לא, זהו החודש שבו נגאלו ועתידים להיגאל,והרבה ישועות נעשו ויעשו בו, לכן הוא אינו נקרא "ניסים" אלא "ניסן"חודש שהניסים ממשיכים להתרחש בו בכל עת ובכל שעה, וזהו שאנואומרים בפיוט ליוצרות של "פרשת החודש" – "החודש אשר בו ישועותמקיפות – שבאות ומקיפות אותנו מידי שנה ושנה…החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנההשל"ה הק' זי"ע שואל: מה הכפילות הלשון כאן – "ראש חדשים ראשוןהוא לכם"? אלא ידוע כי ימי חודש ניסן כולם קדושים, ואינם כימות חול.וזה נרמז בכתוב: "החודש הזה לכם ראש חדשים" – ימי החודש הזה כולםקדושים כמו ראש חודש, ולא כשאר החדשים שרק ראש חודש קדוש והשארימות חול!…הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע ביאר: שבניסן ישנם ב' בחינותהנשפעות משמים, הראשונה היא ההשפעה הרוחנית, שניתן לאדםההתעוררות בעבודת הבורא, ללמוד תורה בטהרה ולעובדו בלב טהור,והיינו "החודש הזה לכם ראש חדשים" שממנו נובע התחדשות רוחנית בלבאיש ישראל. ועוד בחינה יש בה, שמתעורר כמו כן שפע גשמיות לעולם,והיינו דכתיב "ראשון הוא לכם" שבחודש זה תלויים כל מיני השפעותטובות, על דרך מה שרשו (ביצה כח:) "לכם – לכל צרכיכם", להנאתכםולטובתכם בשפע בני חיי ומזוני….אמר הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע – כל יום משנים עשר הימיםהראשונים של חודש ניסן מורה על חודש אחד מחדשי השנה הבאה. יוםהראשון הוא כנגד חודש ניסן, השני הוא כנגד אייר וכן הלאה…וכבר ידוע שהרה"ק רבי יעקב יצחק החוזה מלובלין זי"ע היה כותב בחודשניסן ברוח קודשו בכל יום מה יהיה בכל חודש. ובאותה השנה שנתבקשלישיבה של מעלה (תשעה באב תקע"ה), לא כתב, אלא רק עד חודש אב.וסיים בכתיבתו: "עד כאן טוב, מכאן ואילך כולו טוב"!…הרה"ק בעל האבני נזר זי"ע היה אומר שבחודש ניסן הימים כל כך קדושיםויקרי ערך עד ששעה אחת, ליום יחשב!…וכך הוא כותב באחת מתשובותיו הידועות בשו"ת אבני נזר (אורח חייםסימן שלו') לאחד משואליו: "יקרתו הגיעני ערב שבת בין השמשות, דבראשר ביקש לו על איזה ספיקות במילי דפיסחא, אם כי הקשה לשאול, כיימים אלו יקרי הערך שעה ליום יחשב! על כל זה לאשר ביקש מאוד להשיבלו להיות לו לעונג ושמחת יום טוב, לקחתי מעט פנאי"…כן מסופר: שכאשר עבר פעם הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זי"ע בדרכולחתונת נכדו בעיירת סוכטשוב, החליט להיכנס יחד עם נכדו החתן בכדילבקר ולהקביל את פני הרה"ק בעל האבני נזר זי"ע, כיבדו האבני נזר מאדבזכות זקנו (של הרה"ק מאמשינוב) ה"ה הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"עמפני מעשה שהיה: פעם בשנות ילדותו נכנס האבני נזר יחד עם אביוהגה"ק בעל האגודת אזוב זי"ע, להרה"ק מווארקא זי"ע שדיבר עמו וקירבומאד. כשפנו ללכת פנה האבני נזר לרבי מווארקא וביקש: "רוצה אנישתברכני", הטיף לו הרבי מווארקא דברי מוסר ותוכחה ושאלו: "הכיצד נעררך בשנים כמוך, ידבר בלשון נוכח לאיש הזקן ממך בשנים רבות"? השיב לוהילד בשנינות שגם להקב"ה פונים אנו בלשון זו ואומרים "ברוך אתה ה'"וכיוצא בזה. קרא הרה"ק מווארקא זי"ע לאביו ואמר: "מובטח אני בו שיהאגדול בישראל"! שב האבני נזר וביקש שאינו מסתפק בברכה אלא רצונושיניח צדיק את ידיו עלי ראשו ויברכהו, וכך הוה.וסיים האבני נזר ואמר להרה"ק מאמשינוב זי"ע – "אם כי לא נתקיים בי כלהברכה שלו מיהו מקצת הברכה נתקיימה"… לכן חייב אני בכבודך בזכותזקיניך.אמר לו הרה"ק מאמשינוב "אם כבוד זקני יקר כל כך בעיניכם, כבדוני נאלבוא עמי להשתתף בשמחת חתונת נכדי", סירב האבני נזר והצטדק:בחודש ניסן ותשרי אינני יוצא מבתי, מאחר ורגע בחודשים אלו, 'כיום הוא'בשאר ימות השנה…ומהגה"צ המשפיע רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א שמעתי להסבירהסבר על קריאתו של האבני נזר שרגע אחת בחודש ניסן, 'כיום הוא'בשאר ימות השנה – דהרי חודש ניסן נקרא גם בשם "חודש האביב". ומובאמחכמי הקבלה שחודש זה הוא אב-יב, הוא אב לכל הי"ב חדשים שלהשנה, ואיך שמתנהגים בחודש זה, הוא משפיע לכל ימות השנה. ואםתחלק את השלושים הימים הללו ל 365 יום שיש בשנה, יוצא שכל רגע ורגעיש לו חשיבות מיוחדת במינה…ויקרא
לדעת שאני לא יודע! (הרב שלמה הלוי שליט"א)
פרשתנו היא הפרשה הפותחת את הספר השלישי בחמשת חומשי התורה ונקראת על שמו ״ויקרא״. בנוסף נקרא ספר זה בשם: ״תורת כוהנים״ שעיקרו עבודת הקורבנות הנעשית ע״י הכוהנים במשכן.
המילה הראשונה ״ויקרא״ נכתבה עם א' זעירא = א' קטנה. חז״ל מבארים שהאות אלף משמעותה אולפן וכמאמרם בגמרא: אלף בינה - למידה. לא לחינם קבעוה בראש האותיות ואיננה מופיעה בדפי הש״ס (כל מסכת מתחילה בדף ב') ומדוע זה כך? הרמב״ם כותב:״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״ פירוש: שאם אדם חושב שהוא יודע הכל - לעולם הוא לא ילמד. זוהי הסיבה שאין דף א' בדפי התלמוד - לומר לך שאפילו אם הנך בקי בכל הש״ס, דע! אפילו את דף א' אינך יודע... אם כן זוהי הסיבה שהאות א' במילה ויקרא - קטנה לומר שבכדי ללמוד חייב אתה להקטין את עצמך ורק אז תחפוץ לדעת יותר...
מספרים על אחד מגדולי ישראל שחיפש שידוך לבתו. פנה לישיבה הסמוכה וביקש מראש הישיבה חתן מהבחורים הלמדנים. ראש הישיבה שלא רצה לקחת על עצמו אחריות כה עצומה, אמר לו:״כנס ותבחר לך״. החליט הרב להעלות שאלה קשה לתלמידים, והתלמיד שיצליח ל״פצח״ את הקושיה הוא יהיה החתן לבתו. וכך היה, השאלה נשאלה לפני התלמידים, כולם ניסו להראות את בקיאותם הרי לא בכל יום מזדמן שידוך שכזה וניסו בכל כוחם לתרץ. אך למגינת ליבו של ראש הישיבה שום תירוץ אמיתי לא התקבל, תלמידים רבים ניסו אך לשווא! יצא אותו גאון מהישיבה, ללא חתן לבתו. כשעלה לעגלה ויצא לדרכו, הוא שומע לפתע צעקות מאחור, ״רבי עצור״! רואה הרב את אחד התלמידים מזיע ומתנשף, שואל אותו הרב: ״תירוץ״ יש לך״?.. עונה התלמיד:״לא״! לא מעניין אותי השידוך מעניין אותי לדעת את התירוץ״! ״בבקשה, רבי, אמור נא לי מה התירוץ?! הרי לא אדע מנוחה ללא התירוץ״. חיבק הגאון את אותו בחור ואמר לו:
״אינני מחפש תירוץ - אני מחפש בחור שרוצה לדעת את התשובה - שחשקה נפשו ללמוד - אתה תהיה חתן לבתי!״... זהו שאמרו חז״ל בפרקי אבות: ״איזהו חכם הלומד מכל אדם״ - זה שמוכיח שהא' שלו קטנה... ומי גדול בענווה יותר ממשה רבנו ע״ה?! זהו ויקרא אל משה בא' זעירא...
עלינו לזכור שהסיבה לכל החטאים היא הגאווה שבאדם. השפל איננו חוטא במהרה, לעומתו הגאוותן איננו מקבל תוכחה ומשום כך מועד לכישלון. באה א' זעירא דווקא בחומש זה - תורת כוהנים לומר שע״י הענווה לא נזדקק לקורבנות שיכפרו...
ויקרא אל משה (א,א( (הרב יעקב שטולמן) הא’ הזעירה רומזת לענווה.
רב העיר לובלין בזמן “החוזה מלובלין” היה רבי עזריאל הורביץ המכונה “ראש הברזל”. רבי עזריאל זה התנגד לחסידות בכל תוקף. באחד הימים ניגש רבי עזריאל ל”חוזה” ושאל: האם נכון רבי, מה שאומרים בשמכם שאתם טוענים שאין בכם לא תורה ולא יראת שמים? ה”חוזה” נענה בראשו לאות הן. “אם כן”, טען רבי עזריאל בתוקף, “צריכים אתם להכריז לחסידים שאינכם יודעים להנהיג עדה, וממילא ילכו להם לבלי שוב” .ה”חוזה מלובלין” בענוותנותו הסכים. ואכן, בקידוש הבא הודיע הרבי לחסידיו שאינו ראוי להיות מנהיג וראש לבני ישראל, במטותא מהם שיחפשו להם צדיק אחר. כמובן שתשובתו זו הגבירה את הערצת החסידים, ולא רק שהוסיפו לבוא לרבי, אלא הביאו עימם עוד אחרים. הגיע רבי עזריאל ובפיו הצעה חדשה: יאמר הצדיק לחסידיו שהוא צדיק, בעל רוח הקודש, למדן ובעל מדרגה. כך יברחו כל החסידים וה”חוזה” יוכל להישאר בענוותנותו. אך ה”חוזה” נענע בראשו לשלילה. להגיד שאינו ירא שמים וצדיק מוכן הוא לומר. אבל לשקר?! חלילה וחס...
לברוח מהכבוד (הרב יעקב גלויברמן)
פרשת 'ויקרא' פותחת בפסוק: "ויקרא אל משה וידבר אלוקים אליו".
חז"ל אומרים: כל הרודף אחר השררה – השררה בורחת ממנו, וכל הבורח מן השררה – השררה רודפת אחריו. ומכיוון שמשה רבנו היה עניו מכל האדם ובורח מן הכבוד, 'רדף' ה' אחריו וקרא לו לבוא לאוהל-מועד.
מסופר על איש אחד ששאל את הרבי מפשיסחא זצ"ל: "מדוע אני בורח מן הכבוד, ובכל זאת אין הכבוד רודף אחרי, הייתכן?" ענה לו הרבי: "מתוך שאלתך אני מבין, שבשעה שאתה בורח מן הכבוד, הרי אתה פונה מדי פעם בפעם ומסתכל לאחור, בכדי לראות אם הכבוד כבר רודף אחריך. וממילא, כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הרי הוא סבור שמתכון אתה לרדוף אחריו, ומיד פונה הוא מפנה לך עורף ובורח מפניך.."
אם כן עלינו תמיד להביט קדימה ולא לרדוף אחר הכבוד. כי כל אדם מחונן עם מעלות טובות, זוכה ממילא לכבוד הראוי לו.
חד וחלק - לא המקום של האדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו.
ויקרא אל משה (א א) (עלינו לשבח, ויקרא. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)
המפרשים תמהו מדוע לא מוזכר בפסוק מי הוא הקורא. כ''ק האדמו''ר מסלונים זצ''ל, בעל ה'נתיבות שלום', אמר דברים נפלאים בעניין זה.
רמז רמז לנו הכתוב שקולו של הקב''ה 'קורא' לאדם מכל מאורעות החיים העוברים עליו, ובכל מאורע ומאורע יש בכוחו 'לשמוע' את דבר השם, ואת ה'קריאה' המיוחדת המופנית אליו.
קריאתו של הקב''ה בוקעת ועולה תדיר, בכל עת ובכל שעה. פעם זה ממאורעות של שמחה הנושאים את האדם אל-על, ומרוממים את רוחו עד למאוד, ופעם זה בצל המשברים והגונות הפוקדים אותו. וכמו שבהיותו שרוי בעיצומה של השמחה ובמרכזם של המחולות – עליו 'לשמוע' את דבר השם הקורא אליו , ודורש ממנו דבר-מה, כך בדיוק הוא המצב גם כאשר האדם נתון, חלילה, בעת צרה.
כל חיי האדם ומאורעותיו הם קריאה אחת ארוכה מאביו שבשמים.
וכיוון שידענו שלכל אדם יש תפקיד אחר בעולמו של הקדוש ברוך הוא, וכל אחד צריך למלא את משימתו-הוא, שלשמה בא לעולם, הרי שלפעמים, מתוך אותו אירוע, ומתוך אותה התרחשות, מופנית 'קריאה' שונה בתכלית לשני בני אדם.
כי ה'ויקרא אל משה', היא קריאה אישית, לכל אחד ואחד. אינה דומה ה'קריאה' המופנית אל האחד ל'קריאה המושמעת אל השני. ולא עוד, אלה שבמקרים רבים הקול המדבר אל יהודי פלוני הוא ההיפך הגמור, בדמיונו, בחזותו ובכל צורתו, מן הקול המדבר אל היהודי השני.
ורק אם כל אחד ישמע את הקריאה 'שלו', את קול המדבר 'אליו', אם כל אחד ישמע את מה שהוא צריך לשמוע, הרי ששניהם יחד וכל אחד לחוד ימלאו בכך אחר רצונו של הקב''ה, ומשם תהיה יתד ופינה להצלחתם ולישועתם.
ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר (א,א) (גדי שכטמן)
הדרשה המפורסמת ביותר, מן הסתם, בפסוק הראשון שלפנינו, היא זו של “בעל הטורים”, שה-א’ של “ויקרא” זעירה משום שמשה רצה לכתוב “ויקר” – לשון מקרה, והקב”ה ציווהו לכתוב “ויקרא” – לשון חיבה וחשיבות. הפתרון שמצא משה רבנו – העניו מכל האדם – היה לכתוב א’ זעירה.
בעניין זה של מקרה וחשיבות, דרש רבי משה לייב מסאסוב שלקח נוסף טמון בא’ זעירה זו. והוא: ללמדנו שאין מקרה בעולם, ואם אדם חושב שמשהו “קרה” לו בטעות, יתבונן נא בא’ הזעירה ויבין שגם הפרטים הזעירים ביותר שמסביבו, כולם הם בגזירת עליון ועל ידם “קורא” לו הקב”ה מאוהל מועד – ברצונו לדבר עימו בדרך זו של רמזים.
אדם המתנהג בענווה, משתדל לקיים בעצמו “מכל מלמדי השכלתי”, ואינו רואה פחיתות כבוד בכך שהוא לומד מהקטנים ממנו בגיל או בחשיבות. ולכן, אנו צריכים להתבונן בפרשה זו של הקרבנות, שמגיעה סמוך ונראה למדת הענווה, ומהם ניקח בעז”ה לעבוד את ה’. כמו שאמר הכתוב באיוב: “מַלְפֵנוּ (מלמדנו) מבהמות ארץ”.
בספה”ק “רבי ייבי על התורה”, הביא רמז יפה מהמשכו של הפסוק: “אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”.
וטרם ההסבר, הוא מקשה שתי קושיות:
א. מדוע כפל הפסוק “מן הבהמה, מן הבקר”, האם לא דבר אחד הוא?
ב. כיון שבהמשך הפרשה מפרטת התורה את סוגי הקרבנות ואופן הקרבתם, ושם מפורש בכל קרבן איזו בהמה כשרה ואיזו לא, לשם מה הייתה התורה צריכה לפרט כבר כאן מאילו סוגי בהמות ניתן להקריב קרבן? אלא שיש כאן רמז בפסוק. “אדם כי יקריב מכם”, האיש אשר יחפוץ להתקרב לבורא יתברך, ינקוט בשלושה דברים אלו שבהם ייקח לעצמו מוסר ומזה יתעלה בעבודת ה’.
האחד הוא שיהיה “מן הבהמה”, מה בהמה זו אילמת היא ואין בכוחה לדבר או להוציא מילים מפיה, כן ירגיל האדם עצמו בכל ענייני העולם לא לפטפט ולאבד זמנו, אלא יהיה כבהמה זו שאינה מבינה לא בפוליטיקה ולא בכלכלה ולא בחדשות החוץ.
השני הוא “מן הבקר”, יבקר את עצמו ואת מעשיו האם טוב עשה או שמא לא. כך ידע ברבות הימים מה לקרב ומה לרחק. מה גורם לו להיכשל ומה דווקא מסייע לו בעבודת ה’. “מן הצאן” הוא הפרט השלישי, וזה מלשון “צאינה וראינה בנות ציון”, שילך האדם ללמוד מהנהגותיהם של גדולי ישראל ואפילו של בני אדם פחותים ממנו, ויקלוט ממעשיהם הטובים מה שיוכל לקחת ולקיים בעצמו גם כן.
וכעת נחבר את כל חלקי העניין למקום אחד: בכל פרט שמתרחש סביבנו, צפונה קריאת-קודש וחיבה מאת המקום ברוך הוא אלינו, האנשים הקטנים. אלא שכדי להיות מסוגלים להבין את רצון ה’ באותו דבר, חובה עלינו לאחוז במידת הענווה שלמדנו ממשה רבנו, כפי אשר ידינו משיגה, ורק באמצעותה נוכל להתבונן. שכן הגאוותן לא חושב לרגע לחסום פיו מדיבורים שרצונו לומר, שכן מי מבין כמוהו באותו עניין; לא חושב לבקר את מעשיו שבוודאי בעיניו אין כמותם עלי אדמות; ולא מוכן ללמוד הנהגות טובות של אחרים, שכן פחיתות כבוד היא לו. לעומת זאת, “עקב ענווה יראת ה’”.
העניו מבין שכל האירועים הם קריאת-חיבה מהשי”ת אליו ישירות, ומוכן לעשות ככל הנדרש כדי לפענחם ולהתעלות.
ויקרא אל משה (א,א) (מנחם יעקובזון) פסוק זה ביאר רבינו יעקב בעל הטורים נכתב בתורה עם אות אל"ף זעירה, משום שמשה רבנו היה עניו ולא רצה לכתוב אלא "ויקר", שמשמעו כאילו לא דיבר הקב"ה עמו אלא בדרך מקרה.
אמר לו הקב"ה שיכתוב גם את האות אל"ף "ויקרא". אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנו אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה, וכך עשה.
ידוע היה ה"חפץ חיים", במידת הענווה הגדולה שלו.מימיו לא ראה ה"חפץ חיים שום יתרון או מעלה במעשיו ובהתנהגותו.תמיד היה טוען שאינו עושה אלא מה שכל יהודי חייב לעשות ומקיים את חובתו בעולמו .האם יש מקום להתפאר ולהודות בכך? האם מגיעה תודה או תשלום בעד זה? הייתכן שאל ה"חפץ חיים" שאדם יתגאה או יחשוב שמגיע לו שכר על אשר הוא אוכל ושותה?... הרי הוא אוכל ושותה להנאת עצמו, כדי שיהיה בריא ויתקיים בעולם. קיום התורה והמצוות אמר ה"חפץ חיים" אינם שונים במאומה מכך, שהרי גם התורה והמצוות הם לטובתו ולהנאתו של האדם ורק בזכותם הוא חי וקיים.
קריאה של חיבה (יחיאל מיכל מונדרוביץ')
פרשתנו נקראת על שם תיבת הפתיחה, ויקרא. לשון חיבה. לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. וַיִּקרָא אֶל מֹשֶה , וַיְדַבֵּר ה' אֵּלָיו. בתחילה ה' קורא, פונה בחיבה, ורק אח"כ מלמד ומצווה. ולא כאן בלבד, אלא לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים - קדמה קריאה. הקב"ה, המלמד תורה לעמו ישראל, מלמדנו יסוד בהוראת תלמידים. אין הלב פנוי בכל עת ללמוד ולשמוע. הרי אין טעם להתחיל בהוראה עד שהלבבות מתרחבים ושערי החכמה נפתחות. לימוד כפוי אינו נקלט, ואף נדחה.
חז"ל לימדונו (שבת ל) על רבה, שהיה פותח את שיעורו במילתא דבדיחותא. ה'פני יהושע' כותב בהקדמתו, שאין הכוונה חלילה לליצנות, אלא לדברי חכמה המאירים לב ונפש. 'קריאה של חיבה' משמחת ומשמשת כחרישה המכשירה את הקרקע לזריעה. לעיתים מעוררים שוב, בדרך זו, גם במהלך השיעור, כפי שמצאנו בחז"ל. ישנם תלמידים שלהם לא די בקריאה רגילה. הם אינם נענים ונשמעים לקריאותינו. ניסיונות כושלים בעבר חוסמות אותם. תקוות העבר שהולידו אכזבה, פגעו במערכות האמון בין רב לתלמיד, ומביאות אותם להסתייג מאתנו. הם זקוקים ליותר מסתם קריאה. הם זקוקים לפעולה חמה וחכמה.
סיפר לי ידיד נפש מעשה הוד על הרה"ק מצאנז קלויזנבורג זצ"ל. הוא הגבר הקים אהלה של תורה על אדמת אירופה החרוכה, כאשר קיבץ סביבו אודים מוצלים מאש בעבותות אהבה, והפיח רוח חדשה בעם שרידי חרב. התנער הצדיק מיגונו האישי, ומסר נפשו למען שארית הפליטה. במחנה העקורים היה עמו נער רצוץ, עלה נידף, גלמוד ממשפחתו ומבית אביו. מְכֺנָס היה באבלו, ולימוד התורה ממנו והלאה. ראה הרב'ה שהבחור עוסק במשחק השחמט, ובו משכיח עיצבונו. פנה אליו בהצעה "התרצה להתחרות אתי במשחק?" הבחור שמח נוכח האתגר, והסכים! הרב'ה הוסיף ואמר "זמני יקר למדי, ואינני רגיל במשחקים. אני מוכן לשחק אתך תמורת 'הסכם'. והיה ואנצחך - תתחייב ללמוד גמרא במשך שעה. ואם תנצחני - אלמד אני שעתיים!" הבחור הסכים והתיישבו למשחק, וסביבם מתגודדים צופים רבים בדממה. לאחר משחק מחושב וממושך, ניצח הנער! הרב'ה קם והכריז שכעת ימלא הוא את מחויבותו והולך ללמוד שעתיים. השמועה עשתה כנפיים בקרב המחנה. כולם התפעלו כיצד הנער ניצח את האדמו"ר החריף ומהיר התפיסה! למחרת הציע הרב'ה שוב לשחק, והמשחק היום הסתיים בניצחונו של הרב'ה. הבחור עמד בתנאו, והתיישב ללמוד בחברותא עם הרב'ה. שעה של גמרא. שעה של גן עדן. וכך המשיכו במשחקים יוֹמִּיִּים, שאגב, תמיד הסתיימו בניצחון האדמו"ר, שֶגָרְרּו שעות של לימוד. עם הזמן, המשחק התמעט ונעלם, והתורה המשיכה לְנַצֵּחַ לָנֶצַח. זו דוגמא של 'בחכמה פותח שערים'. השכיל האדמו"ר להפסיד בסיבוב ראשון, בכדי להרים את קרנו של הנער בעיני החבורה, ובעיקר בעיני עצמו.
מפתחות רבים יש לפתיחת שערי הלבבות, ויש מנעולים מורכבים הדורשים חכמה יתירה. כאמור, לכל דיבור ולכל אמירה קדמה קריאת ה' אל משה, אך התורה מלמדת זאת דווקא בפרשתנו. פרשת ויקרא, ספר 'תורת כהנים', מורכב וקשה בדיניו ובהלכותיו. כאן זקוקים באופן מיוחד להשמיע קריאה של חיבה. לאחר יצירת והידוק הקשר, צולחים - יחד - את הפרשיות הקשות ביותר, ותורתנו מתקיימת. ' הקריאה' מעוררת את הזמן. קריאת הַחֹדֶש הַזֶה לָכֶם מעוררת להתחדשות, להצלחות, ולפתיחת חֱרְשַת הלב. בהצלחה בעבודת הקודש!
סוף מעשה במחשבה תחילה (גדי שכטמן)
העולם מתחלק לשני סוגים: לאלו שחושבים ולאלו שחושבים פחות. בעצם, ישנם גם אלו שלא חושבים כלל. אז העולם מתחלק לשלושה סוגים...
“אדוני, אנחנו לא יכולים לקבל ממך את התמונה הזו לדרכון”, הסביר הפקיד לעובד הזר שעמד מולו, “צריכים תמונה רק של הפנים. אי אפשר לשים תמונה של כל הגוף”. “אבל מעולם לא הצטלמתי ‘ראש בלי גוף’, מה אעשה?!”, הקשה הזר ב”היגיון”... “זו לא בעייתי”, השיב הפקיד בנוקשות, “תמצא פתרון לבד”.
חברו של מבקש הדרכון לא הבין בכלל איפה הבעיה: “אנחנו הולכים לשפת הים, תחפור בור ותרד לתוכו, נכסה אותך בחול עד הצוואר, נצלם תמונה טובה והרי לך תמונה של הפנים בלבד”. שמחים וטובי לב יצאו השניים לחוף הקרוב, הצלם ביקש מהמצולם להתחיל לחפור, “אני רק רץ להביא את המצלמה והחצובה”.
לאחר שחזר החבר עם הציוד הוא רואה לתדהמתו ארבעה בורות, “מה זה? למה חפרת ארבעה בורות”?
“אה, אמרו שצריך ארבע תמונות”, השיב המצולם בסיפוק.
“אז למה לא אמרת?”, רתח הצלם מזעם, “הייתי מביא ארבע מצלמות”...
בפרשת השבוע נקרא “אדם כי יביא מכם קרבן לה’”, חלקם הגדול של הקרבנות שהיה מביא אדם פרטי הינם קרבנות על כך שעבר על דברי ה’ וכעת הוא זקוק לכפרה. אלא שיש לתמוה על כך: ‘אם אדם חטא - בהמה מה חטאה’?! הוא יעשה ככל העולה על רוחו וכדי למצוא לנפשו מנוחה הוא ישחט את הבהמה האומללה, שאינה יכולה להתנגד, כקרבן???
ובכן, בעלי החיים נועדו לשימושו ולעזרתו של האדם - נזר הבריאה - בחיי היומיום. הוא יוכל לחרוש עימם את השדות, ליהנות מתוצרתם חלב, ביצים, צמר, לרתום אותם לשמירה על ביתו מגנבים ואפילו בעת הצורך להתחמם בפרוותם [השימוש כמובן מותנה בכך שלא יתעללו חלילה בבעלי החיים ובשימוש סביר, כפי מנהגם של רוב בני האדם].
התורה מלמדת אותנו שכשמגיע יהודי ובידו בהמה לקרבן, צריך הוא לסמוך את ידיו על ראשה של הבהמה ולהתוודות. וידוי זה אינו מסתיים ברגע שהבהמה מובלת לשחיטה - שם הוא מתחיל.
כשהכהן שוחט את הבהמה - חושב היהודי לעצמו: “אני הייתי צריך להישחט כעת במקומה”; כשעורה מופשט ואיבריה מנותחים, החוטא מהרהר בכאב: “את עורי היו כיצד מצלמים תמונה של הפנים בלבד? מה חטאה של הבהמה שנלקחת לקרבן במחשבה תחילה }סוף מעשה { צריכים להפשיט על חטאי הנורא, את איברי היו צריכים לנתח לנתחים”. וכך על כל שלב ושלב מהקרבת הקרבן עומד החוטא ומהרהר בתשובה.
יוצא, אם כן, שכשמהרהר החוטא בתשובה ומחליט בלבו - לא עוד! הוא לא יחזור יותר לעשות את העבירה שביצע, הרי שהמטרה הושגה. הוא שב בתשובה שלמה. במידה ואינו חוזר בתשובה על חטאו, מגלה לנו ה”כתב סופר” יסוד גדול, שמשמים יתבעו ממנו גם את הריגת הבהמה האומללה הזו שאותה ‘הקריב קרבן’ תחת נפשו ללא הפקת תועלת.
אבל רגע, גם אם החוטא שב בתשובה באמצעות התהליך שמבצעים בבהמה, מה הקשר שלה לחטאו? שימצא לו שיעורי עזר ללמידה בדרכים אחרות.
דבר זה הסברנו, כשהקדמנו שתפקידם של בעלי החיים בעולמנו הוא לטובת האדם ולעזור לו בעבודת ה’ שלו. אם על ידי בהמה זו שב החוטא מחטאו - הרי שלנפשה של הבהמה יש בכך תיקון גדול מאוד, וזכות עצומה היא עבורה לעלות על גבי מזבח ה’.
יש כאן עומק נוסף במשפט: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אדם שיתנהג בכל דרכיו בתכנון מוקדם מראש, בצפיית המהלכים ובקריאת המפה נכונה - הרי שחפצו יעלה בידו בצורה טובה לאין ערוך מאותו אחד שלא התכונן [כמובן שהכל תלוי ברצון ה’, אבל השתדלות חייבת להיות].
ומה יעשה זה שלא חשב מראש, כאותו עובד זר שחפר ארבעה בורות בלי לחשוב שמספיק בור אחד וארבע תמונות? שלא יתלונן שאין לו ארבע מצלמות... שיתחיל לחשוב מעכשיו!
כי כשמבינים ב”סוף מעשה” ששגינו בכך שלא חשבנו היטב על תכנון הדברים “במחשבה תחילה”, כבר התחלנו את שלב התשובה והתיקון לחטא, ומכאן והלאה נוכל לתקן את סוף המעשה על ידי חשיבה מראש מהו רצון ה’ טרם שנעשה פעולה בלתי מבוקרת.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א,א) (גדי שכטמן)
נאמר בתהלים: "צדקתך - כהררי אל, משפטיך - תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה'". הקשה הגאון רבי עזרא עטיה מה השייכות בין תחילת הפסוק לסופו, ובכלל, מדוע נזקקו האדם והבהמה שה' יושיע אותם.
ותירץ על פי המדרש הידוע (ירושלמי מכות פ"ב): שאלו את החכמה מה עונשו של החוטא? ענתה: הנפש החוטאת היא תמות. לא בתור עונש, אלא זו מציאות, כשם שאדם המכניס אצבעו לאש בשוגג, יישרף, למרות שלא התכוון לכך. כך החטא מחייב הותרת רושם באדם בצורת מוות.
שאלו את התורה מה יעשה החוטא? ענתה התורה: יביא קרבן ויתכפר לו. וכששאלו את הקב"ה מה תקנת החוטא? ענה: יעשה תשובה ויתכפר לו.
מעתה יתורצו שתי השאלות בדרך נפלאה: "צדקתך" - בצדקת התורה שהיא "כהררי אל", יוכל האדם להביא קרבן ויתכפר לו עונש המוות. למרות ש"משפטיך" - משפטי התורה מחייבים מציאות אשר בה החוטא נענש, והם נוקבים עד "תהום רבה". אבל אם נשמע לבורא יתברך ונעשה תשובה - "אדם ובהמה תושיע ה'" גם האדם וגם הבהמה יינצלו ממיתה.
ויקרא אל משה (א,א) (ישראל גולד) פסוק זה נכתב בתורה באל"ף זעירה, מחמת ענוותנותו של משה רבנו.
בעיני רבנו ה"חפץ חיים" נחשב הכבוד לביזיון הגדול ביותר. כאשר חלקו לו כבוד היה זה בעיניו עינוי ללא נשוא, טוען היה תמיד בהקשר לכך שאם בני אדם חולקים לו כבוד שאיננו זכאי לו, הרי אינו אלא צער ועלבון.
משל למה הדבר דומה? אמר ה"חפץ חיים" לבן מלך שקלקל את דרכיו, גנב ופשע, ואביו הענישו בזה ששלל ממנו את תאריו והגלה אותו למדינה רחוקה. בהגיעו לשם חלקו לו הבריות כבוד מלכים משום שלא ידעו מאומה מכל אשר אירע בארמון. נקל לשער איזה ייסורים וכאב לב גרם כבוד מסוג זה לנסיך... הרי בתוך לבו ידע היטב את שפילות מצבו ופחיתות ערכו...
כך היה ה"חפץ חיים" אומר: כיצד יכול אדם להתגאות בכבוד שאחרים חולקים לו, בשעה שהוא מרגיש ויודע היטב את שפלותו ופחיתות ערכו?...
ויקרא אל משה (א,א( (אשר לורבר) כתוב במדרש שמשה העביר מעט דיו שנשאר בקולמוסו על מצחו, ומזה קרן אור פניו.
וצריך באור, מדוע הקב"ה הביא לו יותר דיו מכדי צרכו, ולא את הכמות הנדרשת בלבד? כמו כן משמע מדברי המדרש שמשה הוא שגרם שיקרן אור פניו, והרי ברור שאין בכוח הדיו לגרום שיקרן אור פניו, ואם כן מדוע אומר המדרש שמשה עשה זאת?
ונראה לבאר את המדרש, ולומר שבאמת הקב"ה נתן למשה כמות מדויקת של דיו, אך משה מחמת שהיה עניו מכל אדם כתב ויקרא עם א' קטנה - "ויקר" מלשון מקרה ולא "ויקרא" לשון חיבה כפי שמסביר רש"י - ולכן נשאר לו דיו על קולמוסו. את הדיו שנשארה מרח משה על מצחו, והקב"ה גרם לדיו שיקרין את אור פניו של משה לבל יבואו לזלזל בו אחרים כיוון שהיה חשש שמחמת שהוא משפיל את עצמו יבואו אחרים לזלזל בו.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א,ב) (רוני גולדברגר)
מבאר רש"י מדוע נאמר כאן לשון "אדם"? אלא ללמדנו כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל! אל הצדיק רבי מאיר מפרימשלן באו שני שותפים שפתחו עסק חדש ובקשו את ברכתו של הרבי. נו... שאל הרבי ושטר שותפות יש לכם? לא השיבו השנים. אם כן אמר הרבי אכתוב אני לכם שטר שותפות. נטל הצדיק גיליון חלק וכתב עליו: א. ב. ג. ד .לאחר מכן הגיש להם את הגיליון וברכם בהצלחה רבה. הסתכלו בגיליון ותמהו השניים איזה נוסח שותפות הוא זה? איננו מבינים דבר... בארבע אותיות אלה אמר הרבי טמון יסוד הצלחת השותפות ביניכם שכן א. ב. ג. ד. הם ראשי התיבות: אמונה ברכה, גניבה דלות! אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מִּן הַבְהֵמָה (א,ב( רש"י: אָדָם: למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכול היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. ויש לתמוה מה החידוש שלא נקריב מן הגזל, הרי פשוט הדבר שאין להקריב מן הגזל, שהרי אין מצווה באה בעבירה, ואם כן מדוע צריכים אנו ללמוד מאדם הראשון שלא מקריבים קרבן מן הגזל? מסופר על הגר"ח מולאזין זצ"ל: באו פעם עסקנים לביתו להתייעץ עמו על כמה עניינים שעמדו על הפרק. על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים. באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן, וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול. כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שנגרם מחמתם. ניחם אותם רבי חיים ואמר: אל דאגה שום כלי לא נשבר! תמהו כולם למשמע דבריו, וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן. שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם: לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אלא כיון שכספי כשר הוא, בכסף כשר אין הפסדים!
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מִּן הַבְהֵמָה (א,ב) (עוד יוסף חי(.
יש לפרש את הכתוב על פי משל: אדם אחד בא לחנות לקנות לו מראה. הציע לו הסוחר מראה טובה. הסתכל אותו אדם במראה ולא רצה לקנותה. שאל אותו הסוחר: מדוע אינך רוצה לקנותה? השיב לו האיש: כיוון שאני רואה תמונה משונה במראה.... כי ראשו היה פרוע והכובע שעל ראשו מונח על הצד, ועל מצחו היה לכלוך של דם, ובפניו לכלוך של דיו וכו'. אמר לו הסוחר: שוטה שבעולם! הלא התמונה שאתה רואה היא תמונת עצמך, והלכלוכים הם בפניך ובמצחך, וקלקול הכובע הוא מעצמך, נסה נא לסדר את הכובע על ראשך כראוי, ותרחץ מצחך ופניך מהלכלוך, ואז תראה תמונה יפה במראה. והנמשל, השם יתברך מתנהג עם האדם כפי הנהגת האדם, שאם מתנהג בטוב וביושר, יראה הוא את ההנהגה העליונה שמתנהגת עימו בטוב, ואם יקלקל מעשיו, אז הנהגת ענייניו תתקלקל. ובזה יש לפרש את הפסוק: "אני לדודי ודודי לי", כלומר, כפי שיעור ההתקרבות שאני מתקרב לדודי, כן דודי מתקרב אלי, וכמו שכתוב: "ה' צילך על יד ימינך". וזהו שאמר הכתוב: "אָדָם כי יַקְִרּיב" – אדם שרוצה להתקרב להשם יתברך, אזי "מִּכֶּם" – כפי שיעור והמידה אשר יהיה מכם, כן תהיה ההתקרבות מהשם יתברך.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א,ב) (מנחם יעקובזון) מדוע בחר הקב"ה דוקא בבהמות להקרבת הקרבנות ולא בחיות?
ה"בן איש חי" בדרשותיו (פר' אחרי מות) מביא לכך שלושה טעמים שכולם הוזכרו בדברי חז"ל.
הטעם הראשון: כיון שהחיות אינן מצויות במקומות הישוב, לא הטריח הקב"ה את האדם לצאת ליערות ולמדבריות בכדי להביא קרבן, לפיכך ציוה להקריב רק מן הבהמות המצויות במקומות הישוב.
הטעם השני: כיון שכתוב (קהלת ג, טו) "והאלהים יבקש את נרדף", והבהמה תמיד יותר נרדפת מהחיה, בחר הקב"ה דוקא בה ולא בחיה, שבדרך כלל, היא הרודפת.
הטעם השלישי: החיות, מטבען הן יותר גסות רוח מן הבהמה, לפיכך בחר הקב"ה בבהמות.
ומוסיף ה"בן איש חי" בשם המפרשים, שאף שנאמרו בזה שלושה טעמים, מכל מקום הטעם העיקרי הוא הטעם השלישי. הראיה לכך היא מכך שגם לעתיד לבוא שהחיות תהיינה מצויות בקרבת מגורי בני אדם, וגם לא תהיינה רודפות, שהרי על תקופה זו נאמר (ישעיהו יא, ו-ז) :וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'... ועגל וכפיר ומריא ונער קטן נהג בם (… ודאי לא יוכשרו אז החיות להקרב על גבי המזבח. רמז לפרוש זה הביאו המפרשים מן הפסוקים (תהלים נא, יט -כא): "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם. אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים". "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה" – הקב"ה בחר בבהמות לקרבן, כיון שאוהב הוא את השפלים, וההוכחה לכך היא שגם לעתיד לבוא ש"היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים", ואז תהיינה החיות מצויות ולא תרדפנה, אף על פי כן "אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים", ולא יעלו עליו חיות כלל.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן... אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו (א,ב-ג) (אשר לורבר) אמרו חז"ל (סוטה ה ע"ב): אמר רבי יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלקים רוח נשברה'; ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה א-לקים לא תבזה'".
למדנו מכאן – אומר בעל ה"ילקוט אפרים" – שתפילה גדולה יותר מן הקרבנות, שהרי כהן בעל מום אינו יכול להקריב קרבנות, ואילו להתפלל הוא יכול, ולא עוד אלא שלתפילתו יש ערך יותר מתפילת אדם אחר שאינו נכה בעל מום, כי רוחו נמוכה בשל היותו נכה, ו"זבחי אלקים רוח נשברה". נמצא, שה"רוח נשברה" גדולה הרבה יותר מן הקרבנות, וזהו שכתוב כאן בפסוק: " אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – אם אדם מקריב "מכם", מעצמו, שזו תפילה, והתפילה הזו היא בבחינת "זבחי אלקים רוח נשברה", הרי שזה "קרבן לה'". אבל אם הקרבן בא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" – זה כבר לא כל כך פשוט: "אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו", צריך שהקרבן יהיה תמים, לא בעל מום, שלא כמו בתפילה ששם גם בעל מום כשר.
עד כמה גדול כוחו של שברון לב בשעת התפילה נוכל לראות מן המעשה הבא: ה'בעל שם טוב' הכין את אחד מתלמידיו לקראת תפקיד של בעל תוקע בראש השנה, ובמשך תקופה ארוכה למד אותו את כוונות התקיעות, התלמיד השקיע עד מאד בלמודים אלו, אולם משנקרא לתקוע לבסוף, התרגש כל כך וכל הכוונות פרחו מזיכרונו. במשך דקות אחדות הוא נסה להיזכר בהן, או למצער בחלקן – אך העלה חרס בידו, וכך עמד ותקע כשלבו שבור על חסרון הכוונה שיש בו.
לאחר התקיעות קרא לו ה'בעל שם טוב' ואמר לו: דע לך, כי התקיעות הללו הועילו יותר מתקיעות אחרות שנעשו בכל הכוונות הראויות. שכן, הכוונות בתקיעת השופר הן כמפתחות לפתוח שערי שמים לתפילותינו, ולכל שער נצרך 'מפתח' מיוחד המתאים לו, שהוא כונה מיוחדת לשער זה. אבל לב נשבר ונדכה דומה לגנב השובר את המנעול ואינו נזקק כלל למפתח... באפן כזה, נתן לשבור את כל המנעולים גם ללא מפתח פרטי לכל שער ודלת. חילוק נוסף בין התפלה לבין הקרבנות, הוא שהקרבנות הנם בעלי כללים ומגבלות של זמן ושל מקום, ואלו התפלה יכולה להיאמר בכל עת ובכל שעה, ואינה נתונה לאף מגבלה.
בספר "גאון וחסיד" מסופר כי באחד הימים הפסיד יהודי בדין תורה שערך עבורו רבי לוי יצחק מברדיטשוב. אותו יהודי היה גס רוח, וכשלון זה הכעיס אותו מאד, עד שהוא איים לגשת לפריץ העיירה ולהלשין לפניו על רבי לוי יצחק, מתוך כוונה להעליל עליו עלילות שווא, אשר יחייבו אותו בעונשים כבדים. כששמע רבי לוי יצחק את האיומים, הוא פנה אל אותו יהודי והאיץ בו: "נו, נו! לך גש ותלשין מיד!". החווה היהודי בידו לעבר השמים השחורים, ואמר: "כעת מאוחר. אינני יכול לגשת עכשיו, שהרי הפריץ ישן, והוא עלול להתרעם עלי על שהערתי אותו והפרעתי את שנתו". "אהה" – נענה רבי לוי יצחק ואמר – "הפריץ שלך ישן עכשיו, אבל בעל הבית שלי אינו ישן... הוא נמצא בין ביום ובין בלילה, ותמיד יכול אני לגשת אליו...". השואה זו בין הפריץ הדל, שהיום הוא כאן ומחר הוא מת, לבין מלך מלכי המלכים הפנוי תמיד, ושומע בכל עת לשוועת בני עמו, חלחלה לתודעתו של האיש, והכניעה אותו.
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א,ג) (וקראת לשבת עונג)
פסוק זה תיאר באופן נפלא רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", על פי משל: בעיר אחת חי רב גדול בתורה. תלמידים רבים היו מצטופפים בבית מדרשו ומבקשים תורה מפיו, והרב לא מנע מהם ובמשך שעות ארוכות הרביץ בהם תורה ודעת.
יום אחד אמר הרב לתלמידיו כי ברצונו לצאת יחד עימם לטייל בשוק. תמהו התלמידים על כך ואף שטחו בפניו את תמיהתם, אולם הרב נותר איתן בדעתו.
כאשר הגיעו אל השוק ראו סבלים שגיבי כח הנושאים משאות כבדים בדרכם לחנויות השוק. ראו את הסבלים הללו אמר הרב מוסר גדול יש ללמוד מהם! הם נושאים משא כבד עד שקומתם נכפפת מחמתו. אין הם משגיחים בחום או בקור, את עבודתם הם מבצעים. כך הם עמלים כל היום כולו בכל יום.
גם אנו אמר הרב אל לנו להתחשב במאמץ, בחום או בקור. אל לנו להתרפות מעמל התורה אף לא לרגע אחד ומשום סיבה שהיא!
לאחר מכן המשיכו הרב ותלמידיו והגיעו אל בית מסחר.
הסוחר היה שקוע ראשו ורובו בספרי חשבונותיו. על השולחן שלפניו הייתה מונחת צלחת אוכל, אולם הוא לא נגע בה כלל אלא היה טרוד בחישובים ובמספרים.
אבא פנה בנו של הסוחר האוכל כבר קר... מדוע אינך אוכל?
מזה שלוש שעות ענה הסוחר אני מתייגע למצוא היכן יש טעות בחשבונות החנות כי חסרים לי סך של שני זהובים...
רואים אתם אמר הרב לתלמידיו סוחר זה נעשה עבד לממונו. הוא נותר בלא אכילה ובלא שתייה והוא מכופף את ראשו שלוש שעות כדי למצוא טעות של שני זהובים!...
אף אנו אמר הרב כאשר אנו מתייגעים בהבנת הסוגיה עלינו לשקוע בכך בכל מאודנו עד שלא נבחין בכלל באוכל או במשקה, ובלבד שיבוא הדבר על הסברו הראוי והנכון! זהו עמל התורה!
המשיכו הרב ותלמידיו והבחינו בקבוצת ילדים המשתובבים במשחקם. היו בהם שקפצו בשלולית מים והיו שהתפלשו בעפר והיו שצחקו ורצו ללא כל סיבה נראית לעין.
ראו את הילדים הללו אמר הרב עושים הם מה שליבם חפץ ואין הם מתביישים כלל מפני המלעיגים עליהם. אף אנו אמר הרב כאשר אנו עוסקים בתורה ובמצוות כחפצנו, אל לנו להתבייש מפני המלעיגים עלינו!
זהו גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" נאמר בפסוק: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", רמז לשלושה קבוצות הללו:
"מן הבהמה" הסבלים הנושאים משאות כבדים כבהמת משא.
"מן הבקר" הסוחר המבקר ובודק תמיד את ספרי חשבונותיו.
"ומן הצאן" הם הילדים הצעירים העושים מה שליבם חפץ.
מכל אלה "תקריבו את קרבנכם" תלמדו מוסר ותתקרבו לעבודת ה'!
(א ה) "ושחט את בן הבקר לפני ה''
''שאל פעם רבי יעקב קראנץ זצ"ל המכונה בשמו: "המגיד מדובנא''
מדוע לא נאמר בקורבן בן בקר לשון "הקרבה''
ע''פ המגיד ניתן להבין זאת אלא אל פי משל:
עשיר אחד עסק לפרנסתו במסחר. הוא היה שולח שליחים עם סחורות בהיקף גדול, אלו, היו משתדלים במכירתם ושבים אליו עם הרווח. פעם אחד לקחו השליחים סחורה רבה בשווי שלושים אלף זהובים אלא שפשעו בשמירתה והסחורה נגנבה מהם. התביישו השליחים לשוב אל העשיר - כיוון שפחדו מתגובת ועל כן באו אליו בבושת פנים ומתוך בכיות ותחינות שיסלח להם ואף הציעו לפצות אותו על הנזק הרב שנגרם לו.
הצטער העשיר מאוד על ההפסד, הוא ידע שאין ביכולתם לשלם את מלוא הסכום על כך התפשר איתם שישלמו לו אחוז אחד משווי הסחורה שנגנבה. דהיינו: במקום שלושים אלף זהובים שלוש מאות זהובים בלבד מכיוון שגם הסכום הזה היה גדול עליהם, העשיר התפשר לפריסה של תשלומים - שלושה זהובים בכל שבוע.
אחד השליחים היה עני מרוד והנה קרה שבשבוע אחד לא השיגה ידו אלא רק שני זהובים. ניגש האיש אל המעביד ובכה כדי שיחמול לו על שלא השיג הפעם. תוך התחייבות שבשבוע הבא בעזרת השם ישלם את ההפרש. ואכן, קיבל העשיר את הכסף במאור פנים.
לעומתו שליח אחר שהיה בעל יכולת, שילם כל פעם בשמחה ארבע זהובים אך הנה דווקא את כספו של זה קיבל העשיר בפנים זועפות.
" מדוע הנך מחמיץ פנים דווקא לזה שמשלם מעבר למה שצריך?!" שאלו את העשיר "את כספו של זה ששילם פחות קיבלת במאור פנים ואלו את כספו של זה ששילם יותר אתה מקבל בפנים זועפות'' ! ? השיב להם העשיר: "תשלום זה שהם משלמים לי, לא יפצה אותי על הנזק שנגרם. כל שכרי מתשלום זה הוא, הבושה שהם חשים מכך שהתרשלו בתפקידם...
לפחות אני מקווה כי בעתיד יזכרו את הבושה וישתדלו בעבודתם יותר.
אדם זה ששילם לי פחות ממה שהתחייב בושתו גדולה ועל כן אני סמוך ובטוח כי יזכור זאת להבא וישמור כראוי על הסחורות. ואילו השני עלול עוד להתגאות בכך שהוא משלם יותר מכפי שנדרש.
כן הוא גם הנמשל:
אדם שמביא קורבן לה' אליבא דאמת אין דבר הנחשב אצל הקב"ה למאומה כנגד הפגם שפגם בחטאו, אלא עיקר הדבר הוא הסליחה שיסלח לו על כך שליבו נשבר ונדכה
על כן מי שאין ידו משגת להביא בן בקר אלא מביא כבש או איל הרי הוא בבושה גדולה. בושה זו תזרז אותו לעתיד לבוא שלא יחטא עוד.
לא כן מי שמביא שור גדול הוא מתגאה בלבו ואומר: "העשרתי את קוני!" הוא שב מן המזבח בלב שמח כאילו הקב"ה כביכול עוד "הרוויח" ממנו... לא זאת בלבד שלא יזהר במעשיו מכאן ואילך, עוד עלול משום כך לחזור ולחטוא...
לכן לא נאמרה לשון "הקרבה" בשור כי לשון "הקרבה" מורה על כך שהוא מתקרב אל ה' ולא כך הדבר במי שבא להקריב שמח וטוב לב...!
והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה (א,ו) (אור דניאל)
להסרת הגאווה יש צורך לניתוח. העולה מכפרת על הרהורי הגאווה שבלב, וזה רמוז במילת עולה, המורה על כך שהמקריב סבור שיש בו יכולת לעלות על אחרים במעלותיו.
ה"צמח דוד" מבאר פסוק זה בצורה נפלאה: "והפשיט את העולה" – את אותה עולה, את אותה גאווה, יש צורך להפשיט ממנו ולהסיר ממוחו, ורק לאחר שיסיר ממנו את רגשי הגאווה הפסולים, אז יוכל לקיים את המשך הפסוק – "ונתח אותה לנתחיה", אז יוכל להתבונן ולנתח את מעשיו והליכותיו שפגמו באיבריו, אך ראשית יש להוציא את הגאווה מליבו כמו המנתח המסיר את האיבר המקולקל, מחליפו או מתקנו. כל מנתח מתחיל יודע שכאשר ישנו איבר פגום והוא חיוני לתפקוד האדם, יש לנתחו. שכן גם אם שאר האיברים יטופלו ורק איבר זה יישאר פגום – לא יוכל האדם לתפקד. כך הדבר במידת הגאווה. אף אם האדם יעבוד על שאר מידותיו ומידה זו תישאר חתומה בטבעו – גם שאר מידותיו יכולות להיות מושפעות ממידה קלוקלת זו, כפי שכותב ה"פלא יועץ": "ואין אתנו יודע מה הוא גאווה, אבל סימן יש מכוח הבן להכיר כוח האב, כי ההקפדה והכעס וכד' הם בני הגאווה, ואם אין אבות – מאין יצאו תולדות? והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חומר וגודל רעת הגאווה ויתלהב לבו בראותו גודל שבח הענווה, וישתדל בכל כוחו במחשבות טהורות להכיר מיעוט ערכו ולהיות מן הנעלבים לכל אדם."
לעיתים אדם יכול לעשות מעשים גדולים אך זוכה עבורם לשכר בעוה"ז כגון לכבוד, לעושר או למעמד מכובד. ואין ספק, שזה בא על חשבון חלקו בעוה"ב. לעומת זאת אדם החפץ לזכות בשכר נטו בעולם הבא חייב לאמץ לעצמו את מידת הענווה ולא לחפש אחר כבוד של "מה יאמרו הבריות" כפי שיעיד המעשה הבא:
בבית קברות יהודי אשר בקראקוב מצויה מצבה מחוץ לגדר עליה רשום: "פה נטמן יוסל'ה קמצן קדוש". באותם ימים, לפני למעלה משלוש מאות שנה, שרר בקראקוב רעב ועוני כבד. רוב התושבים לא מצאו מלאכה לפרנס בה את משפחתם, ואלו אשר שלחו ידם בדבר, היו שואבי מים וחוטבי עצים אשר אין הפרוטה מצויה בידם, כיוון שכך, לבושים היו בבגדיהם הבלויים, ודרים בביתם עלובים, וכאשר תקפן רעב, פעמים נתמזל מזלם והשביעו בפת חרבה נפשם, אך בדרך כלל ניצחוהו בדף גמרא, או פרק בחומש, על דרך הכתוב: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'".
ובין כל העניים המרובים הללו חי אדם אחד בעושר גדול ויוסל'ה שמו. ביתו היה גדול ומפואר, וחדרים לו מימין ומשמאל, ובשעות הלילה – עששיות חינניות מאירות את חללו, ותנורים משחחים בו את הקור העז אשר בחוץ, למען תומתק על יוסל'ה שנתו. ומרוב בגדים וכלים נאים, הגיע הדבר לידי כך, שמה שלובשים בני ביתו בתשעה באב קודם חצות, לא לבשה בקראקוב אפילו כלה תחת חופתה... ברם, אף שאמרו חז"ל "דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם", דעתו של יוסל'ה צרה עליו מאוד ולבו גס בבריות. מימיו לא פרס פרוסה לעני ולא שעה לשוועת רעבים עד שהיו אומרים עליו הבריות: "גדולה קמצנותו מגודל עושרו".
איש לא רצה בסיג ושיח עימו, לא בירכוהו ביום השבת ב"שבת שלום" וביו"ט לא איחלו לו "חג שמח". והגיעה שנאת הבריות אליו עד שילדים ניצבו על עצים וגגות ורגמוהו באבנים ובפירות רקובים.
יום אחד חלה יוסל'ה במחלה קשה ושכב על ערש דווי. רופאיו קבעו ששעותיו ספורות. באו אצלו אנשי חברה – קדישא ואמרו לו: "יוסל'ה, הנה אתה הולך למות! לא ירד כספך עמך לקבר ולא יפיח בעצמותיך היבשות רוח חיים. תן לקופת הקהילה אלף רובל למען עניי העיר, ואנו נעסוק בקבורתך לפי כל הכללים ולפי הלכות כבוד המת. דע לך, אם אי אתה עושה כן, אין אנו מתעסקים בקבורתך, והיה בשרך טרף לעוף השמים!"
"אין אני נותן כי אם חמישים רובל, ותו לא! אם לא תרצו, לא תקברוני. כל חיי הייתי לבדי, וכך גם אקבור את עצמי לבדי". אמרו האנשים לעצמם: "לא רק קמצן הוא זה, אלא גם משוגע. הולך להיפרד מן העולם וחושב שלא ייפרד מכספו." קמו והלכו להם.
אחר שעה קלה נפח את נשמתו ומת. עבר יום אחד – ולא קברוהו. יום שני – ולא קברוהו. יום שלישי – ולא קברוהו. כיוון שהגיע יום רביעי, נכנס אצלו שכן הגר בקרבת מקום, אמר בלבבו: "לא משום כבודו של יוסל'ה, אלא משום כבודו של הקב"ה, שלא יהיו בריותיו זרוקים כבשר בשדה טריפה". נטל את גופתו, הניחה על עגלה, ומשהגיע לפאתי בית הקברות, חפר בור אחרי הגדר, טמן בו את המת ושב לביתו.
ערב שבת נכנס עני מעניי העיר אצל רב העיירה, הלא הוא הגאון הקדוש בעל ה"תוספות יום טוב" זיע"א: "רבנו! תן לי מעט פת להאכיל בו את ילדיי בשבת קודש!"
"אתן לך בכבוד ובשמחה. אך אמור לי נא, מכירים אנו זה עשרים שנה. מדוע באת דווקא היום?" "רבי, אומר לכם את האמת בעניין הזה, אף שכל ימיי נשתמרה כסוד בלבי. מדי שבוע ביום חמישי, קיבלתי תחת דלתי השבורה מעטפה ובה חמישה רובל. אין אני יודע מי היה מניחה שם, אך אני יודע שבמעות אלה לוקח הייתי צורכי שבת לבניי ולבנותיי. ועתה לא קיבלתי המעות, והיכה הרעב בביתי."
בעוד הם יושבים ומשוחחים, באו עוד ועוד עניים מעניי היער, וכולם סיפור אחד להם על מעטפה תחת הדלת. מעולם לא דיבר איש מהם על זה, כי חושש היה שאם יפרסם את הדבר ברבים, יפסיק אותו אדם החפץ לתת בסתר להניח שם את מתנותיו, שמא בגלוי לא יחפוץ לתת. הרב הבין בחכמתו את סוד העניין וצווח צווחה גדולה ונוראה: "יוסל'ה הקדוש! האם סולח אתה לנו? האם יש מחילה לאשר עוללנו לך? אתה פרנסת את עניי עירנו שנים רבות, ואילו אנו זלזלנו בכבודך וביזינו אותך בציבור, הלבנו את פניך, ואת חיינו אנו חבים לך. כלום יש מחילה בעולם לכפויי טובה שכמונו? אח, אח..." כך היה עומד וצווח עד שכמעט פרחה נשמתו. חבורת העניים ישבה אף היא סביבו ומיררו בבכי: "יוסל'ה דאג לכל מחסורנו ואנו ובנינו רגמנוהו באבנים ובשאר ירקות."
בליל שבת קודש, כאשר נם הרב את שנתו, ניגלה לו יוסל'ה בחלומו: "רבנו, סולח אני לכם בסליחה גמורה ואין לי שום טרוניה. דע לך, שבבית הקברות לא הייתי לבדי כלל. שמה באו אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרון הכהן ודוד המלך עם כינור ביד ליווני לפתחו של גן – עדן. ומאושר אני כאן בכל אושר, שמעניק הקב"ה לאוהביו. רק צער אחד אנוכי מצטער, מתגעגע אני כל העת למעטפות תחת הדלתות לכבוד שבת קודש..."
בגמרא נאמר: אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... ענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה שמביאה הגמרא: ענווה גדולה מכולן!
על מידת הגאווה אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור כאחד, והחי ייתן אל ליבו דברים המכניעים את הלב.
"כי כל השאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ב יא) (הרב יהודה צדקא זצ"ל)
אמר פעם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל שעמד בראש ישיבת פורת יוסף: לא בכדי הופרשו דבש ושאור מן המזבח. התורה מלמדת אותנו מהי ההנהגה הנכונה הנדרשת מהאדם.
"שאור" מרמז על מידת הכעס, ואילו "דבש" מסמל שמחה והארת פנים.
ישנם אנשים שכל הזמן נסוכה על פניהם הבעת כעס. מידה זו איננה נכונה כלל וכלל, שהרי על האדם להאיר ולהסביר פנים לסובבים אותו. לעומת זאת ישנם אנשים שכל הזמן שמחים ומקלים ראש בכל דבר. גם מידה זו אינה נכונה שהרי פעמים על האדם לכעוס כגון: כדי להחזיר את בניו לדרך המוטב או שכשרואה עוברי עבירה וכדומה...
וזה מה שמרמז בפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשר לה' " שני המידות הללו בהקצנה אינם ההנהגה הרצויה לפני ה'!...
במלח תמלח (ב,יג) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)
בכל הקרבת קרבן ישנו צווי להוסיף מלח, ובתוספתא שנינו, שגם אם המנחה עצמה היא מלח, יש להקריב איתה תוספת של מלח.
בספר "המאור הגדול" מובא שעל פי דין זה הוכיח רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל שיש להשקיע עמל, ולטפח גם ילדים מוכשרים ומחוננים, בנגוד לתפיסת העולם המקבלת, הגורסת כי חובה להשקיע באלו שאינם מוצלחים, ולתת לילדים המוכשרים מטבעם לפלס בעצמם את דרכם בחיים בהסתמך על כישרונותיהם המולדים.
גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.
"וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ב יג)
רש"י מבאר: מלח ברית - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג. זוהי הסיבה שאנו טובלים את הלחם במלח. לחם אותיות מלח כיוון שהשולחן הוא כמו מזבח. וטובלים 3 פעמים כיוון ששם ה' הוא בגימטריה 26 ואם נכפילו ב-3 נקבל 78 שהם גימטרייה של מלח ו- לחם: לחם = 26X3 = 78 = מלח
רבנו בחיי מביא:
שכשהיה נפטר יהודי בצרפת היה מנהג לקבור בארון, כדי שבבוא היום יהיה קל לנייד את ארונו לקבורה בארץ ישראל. וממה היה עשוי ארונו של הנפטר? מהשולחן שלו הנמצא בבית.
עם השמועה על מותו של יהודי. היו מגיעים אנשי החברה קדישא לביתו, מפרקים את השולחן ובונים ממנו ארון קבורה. בכך אדם היה נזהר מלכעוס על שולחנו ולהעלות עליו מאכלים כשרים בלבד!
ויקרא- אין חטא לאדם זהיר!
"נפש כי תחטא בשגגה... ועשה אחת מהנה..." ( ד ב) (האלשייך הקדוש)
שואל האלשייך הקדוש: אדם שחטא בשגגה נאלץ ללכת וברר איזה קורבן הוא צריך להביא?. הוא שואל מכרים למי כדאי ללכת לייעוץ? אלו מתוודעים לחטא שעשה. הוא ניגש לרב וגם שם שואלים אותו: "למה באת?! והוא נאלץ לספר שוב את המעשה שעשה...
לאחר שקיבל הוראה להביא קורבן לכפרה הוא לוקח את הקורבן ועולה לירושלים וכולם מסתכלים על החוטא בבוז וכל כולו מתבייש. גם לאחר שנכנס לעזרה שוב הוא מתוודה... מה קרה?! מה הוא בסך הכול עשה?! ועוד בלי כוונה?! לשם מה צריך אדם לעבור מסכת השפלה שכזו על חטא "ללא כוונה"?!
והוא מבאר יסוד לחיים: אדם הזהיר במצוות - הקב"ה לא מביא תקלה על ידו! לדוגמה אדם שנזהר שלא להכניס לפיו מאכלות אסורים - ה' דואג שלא תארע לו תקלה. אדם הזהיר בממון שאינו שלו לא ייכשל לעולם בדבר זה. לאדם כזה יש שמירה משמים...
מובא סיפור : על שניים שיצאו למדינה רחוקה והנה בדרך נאלצו להתעכב. משלא הגיעו ליעד שתכננו, נגמר המזון ובלית בררה נאלצו להשיב את נפשם באחד הבתים שבכפר. שני יהודים בכפר של גויים - החליטו להתפצל וכל אחד דפק על דלת של משפחה.
את שניהם קיבלו בחפץ לב וערכו לפניהם מטעמים ובשרים, בלית בררה נאלצו לאכול. בבוקרו של יום ראה האחד את בעל הבית עורף חמור, תוך שהוא מתגאה בפני האורח: "נו... איך היה אחיו התאום אתמול טעים נכון?....". ליבו של היהודי נקפו אך הרגיע את עצמו - פיקוח נפש!!!.
חברו השכים קום והנה בעל הבית עם תפילין מתפלל שחרית. הוא קפץ משמחה: "מה... אתה יהודי?!" בוודאי ענה המארח והסיף: "גם כל המאכלים שאכלת אמש כשרים למהדרין!"
נפרדו השניים מהמארחים ופגשו ביציאה של הכפר. האחד צוהל ושמח והשני עצוב ואומלל שלתוגה התווספה הידיעה שחברו אכל כשר והוא בשר חמורים... כשהגיעו לביתם ניגש האחד אל הרב סיפר לו את אשר ארע ושאל: מדוע לי זימנו אוכל טרף ולחברי אוכל כשר? הסתכל עליו הרב במבט חודר ושאל: "אמור לי האם פעם בא אל פיך אוכל לא כשר?! נזכר האיש שלפני כשנה עת נסעו הוא ומשפחתו לטיול והוא האכילם טרפה למרות שהיה באמתחתו אוכל כשר. אמר לו הרב דע לך שאין בלי ספק שחברך נזהר מלהכניס לפיו מאכלות אסורות ולכן השגיחו עליו משמים לבל ייכשל... לכן בחרו משמים שדווקא הוא ילך אצל היהודי ואילו אתה שרגיל כבר - תסתדר עם מה שיש...
כמה זהירות נדרשת!
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים (ד,כב-כג) (אברהם לוי) מצוות תוכחה אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד). זהו המקור לדברי הגמרא שפוסקת שמי שבידו למחות באנשי ביתו ולא מוחה נענש על עוונות אנשי ביתו, בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על אנשי עירו, בידו למחות בכל העולם כולו ולא מוחה נתפס על כל העולם כולו, כמו המעשה המובא שם בגמרא (שבת נד ע"ב(.
******************************
ידוע הדבר ומפורסם העניין שכל אדם באשר הוא - מחזר אחר השלֵמוּת, ובפרט בדברים שהם בעלי משמעות גדולה עבורו.
אנשים נהנים מעצות בונות ומקדמות ומייעלות - מי באופן גלוי ומי באופן סמוי, ובדברים הרי גורל בני אדם אף משקיעים על כך ממיטב זמנם וכספם עד כדי מסירות נפש, והמפורסמות אינן צריכות ראיה. אך מחמת שאנו רוחשים חיבה יתרה לכל העקשנים המתוקים שאוהבים מסמכים מהשטח והסברים מתובלים במשלים ונמשלים - נעלה כאן לכבודם שלושה דוגמאות לדברינו, ואין ספק שזה יועיל גם לכולנו לחידוד הבנת המאמר - העוסק בנושא מאוד רגיש.
דוגמא ראשונה: כיצד בוחר מוישי את בת זוגתו לעתיד? האם הוא ניגש לשדכן ומבקש ממנו שיסדר לו פגישה עם הרווקה הראשונה שמופיעה אצלו בפנקס - תהא מי שתהא? או שהוא עושה עבודת שטח ארוכה ועמוקה וחופר ונובר בכל פינה ונישה ובודק כל הצעה שמציעים לו - עד דלא ידע, וגם לאחר שנראה לו שההצעה הולמת אותו ומדובר בשידוך מנצח עם נתונים חלומיים - שידוך המתאים לו כמו מכסה לסיר ומתלבש עליו כמו כפפה על היד, למרות זאת הוא עדין לא רגוע והוא מחזר אחר כל בדל אינפורמציה על בת זוגו לעתיד, והוא שותה בצמא כל מידע שמוכן כל אדם למסור לו בעניין. שהרי מי יודע... אולי המידע הזה יהיה חיוני עבורו ויחכים אותו בפרטים חשובים...
דוגמא שנייה: לא עלינו... כאשר מוישי עומד לפני ניתוח סבוך ומורכב הוא טורח ומחזר אחרי היועצים הטובים ביותר וליבו פתוח לקבל הצעות ייעול מכל מי שמוכן לסייע לו, והוא אף מוכן להוזיל למען כך ממיטב זמנו וכספו. מי יודע... אולי המידע החדש שישמע ישפר את חייו וייעל את בריאותו...
דוגמא שלישית: לפני שמוישי קונה דירה הוא עושה בירור על הנכס המוצע לו, וטורח מאוד להשיג כל אינפורמציה בעניין. הוא מברר היטב האם הנכס לא משועבד... האם המוכר לא מתחזה לבעל הנכס... האם הדירה באמת מוצלחת - או שמא יש לה חיסרון שמסתירים ממנו... הרי כבר היו סיפורים שבהתחלה נראו "קומדיה" ובסוף הסתיימו "בטרגדיה" כאשר דירה בודדת נמכרה למספר אנשים בו זמנית והמוכר הרזה עם הארנק השמן עזב את הארץ כאשר הוא מותיר את שרשרת הקונים עם "מסמכים" ביד ללא הדירה... היו מקרים שהתברר שהנכס לוקה בתקלות בטיחות ודורש השקעה גדולה והקנייה כלל לא הייתה כדאית וכו'...
אין פלא שבשלושת הדוגמאות הללו והדומים להם מוישי פתוח לשמוע מידע מכל מי שרק אפשר - והוא שותה בצמא את דבריו של כל יועץ מזדמן. והשאלה נשאלת: מדוע באמת מוישי לא רואה בכך פחיתות כבוד והשפלה? למה שיתכופף לדעתם של אחרים ויקשיב להם? הרי מוישי בטוח שמוחו פעיל ויעיל... שהוא בלש מומחה... שיש לו קליטה מהירה... שהחוש השישי שלו מושלם... אפילו סבתא שלו מאשרת שהוא חד בדרא - וגם אשתו מעידה שהוא חד גדיא... האם זה לא מספיק בשביל שיעשה כפי הבנתו ועומק חשיבתו הפורַה הברוכה והיצירתית? התשובה פשוטה!
בעניינים גורליים ומהותיים הגאווה זזה הצידה והיוהרה נעלמת כליל, כולם מבינים שזה לא הזמן למשחקי כבוד ואסור לקחת שום סיכון, משום שהמחיר על כך עלול להיות מאוד יקר. לכן מוישי טורח להשיג כל מידע. ומי שנוהג אחרת ממוישי... לא נעים להגיד - אבל אין ספק שזה לא נובע "מעודף שכל", אלא מחוסר בשלות ובגרות.
לאחר שהבנו היטב את הדברים הללו קל לנו יותר להבין את מה שמסתתר מאחרי המצווה שנקראת "תוכחה" שנצטווינו עליה בפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט י"ז), מצווה נפלאה שהבורא העניק לנו אך ורק לטובתנו - ורבים לא יודעים היטב את התוכן המתוק של מצווה זו. מה כוונת המשורר?
לפני למעלה מ3300 שנה עבר העולם אירוע נדיר ומיוחד, חתונה היסטורית אשר לא הייתה כמוה. בחתונה זו נפתחו השמים, כסא הכבוד ירד על ההר, קולות וברקים ליוו את המעמד, ריח של שושנים מילא את החלל, עוף לא פרח, חמור לא נער, המלאכים הפסיקו את שירתם, דוד הזיז את הכינור הצידה, היונה מהתיבה של נוח שמטה את העלה, כל הבריאה עצרה את הנשימה והייתה מרוכזת בחתונה הנפלאה שנערכה בין עם ישראל לבורא עולם - בזמן מתן תורה.
במעמד מרגש זה זכה האדם היהודי להיבחר על ידי מלך המלכים מתוך כל המיליארדים ולקבל ממנו את התארים המתוקים והנפלאים של בְּנִי בְכֹרִי (שמות ד' כ"ב), הֲבֵּן יַקִּיר לִי... יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים (ירמיה ל"א י"ט), זכינו גם לשמוע את המילים המרגשות של וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם (הושע ב' כ"א), ומבואר בחז"ל שכל השבחים הללו שייכים בכל יהודי גם בזמן שהוא חוטא! כן כן! גם בזמן שנפשו של האדם היהודי מוכתמת ברפש העבירות, עדין הוא מכונה בתואר "בני בכורי - בן יקיר - ילד שעשועים", וגם אז הוא אהוב וחביב אצל ה' (מלבי"ם ירמיהו לא י"ט). ובאיזו זכות? בזכות התורה הקדושה.
אין ספק שהמידע הזה יקר מזהב ומפז ושווה יותר מכל הון וממון שבעולם, ומי שיתעמק בו יכול להתרומם מאוד בעבודת ה' ולהגיע לאהבת הבורא עד אין קץ. אלא שלמידע הזה יש עדכון קטן: יהודי יקר! נשמתך אומנם נמצאת בפסגה הגבוהה ביותר, יש לך את הקשר הכי חזק עם מלך המלכים, ובורא עולם אוהב אותך ואתה משובח בעיניו תמיד. אך אל תשכח שזה בזכות התורה - ועליך להתאמץ על קיום מצוותיה ולהיצמד להוראותיה ולא לסטות ממנה ימין ושמאל, ממש כמו עבד המתבטל לאדונו ומקיים את רצונו. שהרי ליהודי יש תואר נוסף. לא רק "בן יקיר וילד שעשועים", אלא גם "עבד ה' " - וכפי שנאמר "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְָריִם" (ויקרא כ"ה נ"ה).
נציין רק שכלל לא מדובר בתואר משפיל חלילה - אלא "בהגדרת התפקיד של האדם היהודי", עד כדי כך שאפילו בחיר הנבראים משה רבנו, כאשר התורה רוצה לתאר אותו בשבח הכי רם ונישא - היא משתמשת בביטוי 'עבד נאמן', כפי שנאמר "עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב ז( ומה סוד העניין? מדוע היהודי מכוּנֶה גם בתואר "עבד ה' "? כדי להזכיר לו כל הזמן שמטרתו ותכליתו זו עבודת ה' - עבדות לה', שהוא אמור לבצע באמצעות לימוד התורה ושמירת המצוות. ולמה ה' שם לאדם את המטרה והתכלית הזו? מדוע שלא ייתן לו להיות פרפר חופשי ומאושר השותה צוף ושט בעולם כלבבו ועושה מה שבא לו? משום שהבורא חפץ להיטיב עם האדם ולתגמל ולפנק אותו בפינוק המושלם והזך ביותר בעולם הבא - לנצח נצחים, לכן הוא נתן לו כאן בעולם תורה ומצוות - כדי שבאמצעותם ירכוש את השכר לעולם הבא . ולמה שה' לא יפנק את האדם בעולם הבא "בחינם" - מבלי התשלום של "שמירת התורה והמצוות"? כדי שהאדם לא יתבייש "ממתנת חינם" שמקבל בעולם הבא, כמו העני המתבייש בקבלת הצדקה. אז שה' יעשה שהאדם לא יתבייש? זאת ה' לא עושה! מחמת שחותמו אמת ועל פי האמת צריך שיהיה לאדם "בושה" - וכפי שגילה לנו המדרש שהבושה היא אחת משלושת המתנות שהאדם היהודי התברך בהן (מדרש תהילים א' י') עד כדי כך שמרוב עוצמתה הכבירה של הבושה ונחיצותה בעבודת ה' - היא אף נבחרה להיות הסימן הראשון מבין שלושת סימני היהדות - שהם "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט ע"א).
וכיוון שהאדם נבנה על פי "האמת המושלמת" שהבורא חקק בתורה - והוא צריך להיות ביישן, לכן הוא קיבל את המתנה של קיום התורה והמצוות בתור "עבודה" - כדי לתגמל אותה על ידה לעולם הבא, ואשרי המבין את דקות הדברים. ומי שלא מבין את עומק העניין, יאמר לעצמו כך: הרי ה' מכנה אותי "בן יקיר וילד שעשועים", ה' אוהב אותי בכל הזמנים - גם כאשר אני מלא בחטאים ומצער אותו (מלבי"ם ירמיהו לא י"ט), וממילא אין ספק שהתורה והמצוות הם בונוס שקיבלתי מה' מרוב חיבה ואהבה. ואם אני לא זוכה להבין זאת... זה בגלל שאני בעולם חומרי וגשמי והיצר מטעה אותי ובעצם זה חלק מניסיון הבחירה, וכעת אני נמצא במבחן האם אעבוד את ה' למרות הכול - או שחלילה אעבור על דבריו רק בגלל שאיני מבין את הנימוק והצורך שבקיום המצוות.
נ.ב. משום כך יש בתורה מצוות שהם בגדר "חוק" נטול טעם ושכל אנושי (אך מלא בשכל א-לוקי), כדי לבדוק אם האדם מקיים גם את זה - בגלל שסוף סוף זה צו מא-לוקים, או שהוא עושה סלקציה ומקיים רק את מה שהוא מבין. בנקודה הזו האדם נמדד ונבדק, ומכאן מתחילה בעצם כל עבודת ה' של האדם שהרי מה החכמה לעשות מה שמבינים? זה בעצם גם מה שמסתתר בציווי "עשה לך רב" (אבות א' ו'), ובמצוות "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז י"א). האם האדם עושה מה שבא לו ומה שהוא מבין, או שהוא מוכן להתכופף לדעת "התורה" הטמונה בתוך דברי הרב, ולבטל את דעתו מול דברי ה'.
הרחבנו עד כאן את היריעה בכדי להרוויח מִסְפַּר דברים "על הדרך" - דברים שלא כולם שמים עליהם את הדגש ואצל רבים הם "חורים פתוחים"... א) בפתיחה של המאמר הפנמנו שבדברים חשובים כמו דירה ושידוך ובריאות - אנשים מחזרים אחר כל הערה בונה ומועילה, והם שמחים בה כמוצאי שלל רב. ב) חידדנו את ההבנה וההכרה שעבודת ה' והתורה ומצוותיה הם תכליתנו וחובתנו, וממילא אין ספק שיש להתייחס אליהם כבעלי ערך וחשיבות - לא פחות משידוך ובריאות וקניית דירה. וכמו ששם אנשים פתוחים לקבל ולהתייעל, השכל מחייב לנהוג כך גם במה שקשור לעבודת ה'. ג) העלנו את הנקודה שעבודת ה' זה "פרס" שקיבלנו מהבורא והיא זו שיצרה את המעלה והשבח שלנו על פני שאר הנבראים, והקנתה לנו את המעמד המרגש והיקר - את "המעמד המשפחתי" אצל הבורא. ד) הרחבנו את היריעה וביארנו מעט את מה שעומד מאחרי המצוות, כדי לחדד נקודה מסוימת שהיא מיסודי האמונה - דבר שתמיד נחוץ ומועיל לחיזוק עבודת ה'. (ומכיוון שרבים מקוראי העלון הם אחים יקרים שמתקרבים ליהדות - ירבו כמותם בישראל, העדפנו על הדרך להעלות לכבודם את הנושא קצת בהרחבה).
לאחר שהגענו עד הלום נתחיל להלום וללטש את היהלום, אשר טמון במצוות הנפלאה שנקראת "תוכחה": אחד הכלים המייעלים את האדם ומשפרים אותו ומשלימים אותו, זו התוכחה. זה אומנם נראה "לא נעים", אך בפועל זה רק מועיל לאדם.
לדוגמא: מוישי ממהר לחתונה הנמצאת בצפון הארץ, אך בטעות הוא נוסע בכיוון ההפוך. לפתע עוצר אותו מישהו ומעיר לו שהוא נוסע בכיוון הלא נכון, והוא מתרחק מהמטרה במקום להתקדם אליה. כיצד מוישי יגיב על ההערה והביקורת הזו שהופנתה אלי? האם הוא יכעס על זה שהעיר לו והציל אותו ברגע האמת מהחמצת המטרה? חלילה! אדרבא, הוא יודה לו על המידע החיוני. אך למרבה הפלא, כל זה טוב ויפה בדוגמא הזו של הנסיעה. אך כאשר מעירים לאדם על מידותיו הלקויות ומעשיו הלא מושלמים, הוא נפגע מהדברים וקשה לו מאוד לקבל את הביקורת הבונה. ובאמת מדוע ?משום שכאשר מעירים לו על "כיוון הנסיעה", אזי דנים על בעיה חיצונית. אך כאשר מעירים לו על מידות ותכונות ומעשים - הוא מרגיש שהוא הבעיה ובעצם מתנגחים באופיו ויושרו, ולכן הוא נחסם מלקבל את המסר כדי לשמור על כבודו האבוד. (זה מה שטמון במשפט "אין אדם רואה נגעי עצמו" (נגעים ב' ה'). עד כדי כך יש לאדם סיבוך עם עצמו, שאפילו בינו לבין עצמו קשה לו להודות בטעויותיו.
הבעיה היא שאין אדם מושלם - ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אם כן מה יהיה? הרי האדם עלול להיות עקום ופגום כל ימיו ולעבוד את ה' עם הרבה ליקויים, ולהפסיד שכר נצחי רב. לא חבל? (שהרי אף אחד לא ירצה להוכיח אותו "וכאילו" להתנגח בכבודו…( משום כך - ומחמת שהבורא אוהב כל יהודי והוא חפץ בטובתו המושלמת, שתל הבורא בתוך התורה "פנינה נפלאה" הלא היא מצוות תוכחה, אשר באמצעותה כל אחד מְצוּוֵה לעזור לרעהו להתייעל ולהיבנות ולתקן ולהשביח את עצמו.
כמובן שמדובר בנושא מאוד רגיש - וברור שיש ללמוד אותו כהוגן בטרם מוכיחים את הזולת, שהרי להוכיח את הזולת זה "דיני נפשות" פשוטו כמשמעו. וכפי שאף אחד לא הולך להיות מנתח על סמך החוש השישי שלו פן הוא יזיק במקום להועיל, ממש כך צריך לדקדק במלאכת "הוכחת הזולת" - ואין לאדם להוכיח את רעהו לפני שלמד היטב את גדרי ופרטי המצווה ופיתח את הכלים לכך, כמו: להוכיח בצורה מאוד עדינה וזהירה, "להאיר לשני" ולא "להעיר" לו, לפסול את "המעשה" - ולא את "עושה המעשה", לשדר חמימות ולעשות זאת מתוך רצון לשפר את השני - ולא כדי לשדר לו מסר בסגנון של תפסנו אותך... הנה גילינו שגם אתה לא מושלם... וכו'.
האמת היא שלא קל לשמוע תוכחה וביקורת - וקשה שבעתיים לומר אותה, וכפי שאומרת הגמרא:
* אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח... * אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. * אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם(.
אך מצד שני, אל לו לאדם להימנע מלהוכיח את הזולת! שהרי זו מצווה מהתורה - בדיוק כמו המצווה של אכילת מצה בפסח ושתיית ארבע כוסות. גם התוכחה היא מצוות "עשה", ואותו בורא ציווה גם עליה. ושמא יאמר אדם: הרי בגמרא שהוכרה לעיל ראינו שלהוכיח את הזולת זה פרויקט סבוך וקשה לביצוע, ממילא מתברר שמצוות תוכחה כבר לא רלוונטית לגבינו. לא כך ?ידע אדם זה שהחשבון הזה לא נכון! שהרי 'השולחן ערוך' גם ידע את הגמרא הזו, ולמרות זאת הוא כתב לנו את הלכות תוכחה וגדריה - ואף החפץ חיים המשיך במלאכה והרחיב את הנתונים, ואין ספק שהם כתבו זאת לדור שלנו. לכן: א) אדם אשר זוכה לקבל תוכחה - עליו להבין שזו "מתנה" שה' שלח לו וזה נועד לטובתו בלבד, ומסופר על גדולי ישראל שהיו משלמים משכורת בכסף מלא לאדם שיוכיח אותם ויבדוק את שלמותם בעבודת ה'. צדיקים אלו השכילו להבין את הזכות הזו לשפר את מעשיהם, ואת הרווח שכולו בעצם... רק שלהם.
ב) אין ספק שמי שיודע את ההלכות והכללים ובידו להוכיח - חובתו לבצע את המלאכה הקדושה ולהיות בכלל מזכה הרבים, ושכרו רב ועצום בזה ובבא.
ג) כל אדם בתוך ביתו נושא את המשרה של "הרב הראשי והדיין של הבית" ועליו לעמוד בפרץ ולנווט את בני משפחתו ולעזור להם להתקדם בעבודת ה', ואם צריך... אז גם להוכיחם בצורה בונה ולא הורסת - כפי גדרי ההלכה. חכמנו ז"ל גילו לנו שזו חובתו של כל מנהיג וראש משפחה, ואם הוא מתחמק מזה - הוא נתפס על אותו עוון (רמב"ם דעות ו' ז'). אם כן כיצד יִדע האדם מה חובתו בעולמו?
************************ אין ספק שעליו ללמוד את הנושא, ולמען התועלת נעלה כאן בעזרת ה' קורס מזורז בעניין הכולל את רוב פרטי הלכות תוכחה, לכל החפץ להחכים. נ.ב. החומר עיוני ופרטני מאוד ומומלץ לעבור עליו ביסודיות, ובמקרה שפרט מסוים לא מובן בו - לברר אותו מול מורה הוראה.
1. דבר שאינו מפורש בתורה, אפילו שעיקרו מהתורה, במקום שיודע בוודאות שלא יתקבלו דבריו - לא יוכיח, מהנימוק מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (תר"ח מר"ן ורמ"א ב'). משום שיש חשש שלא יקבל החוטא את דבריו מחמת שקל בעיניו הדבר, וימשיך לעמוד במריו מתוך זדון (מ"ב ס"ק ג')
2. אם לא ברור בוודאות שלא יתקבלו דבריו ויש לו ספק בכך - חייב להוכיח (מ"א א' מ"ב ס"ק ג'), הן את הרבים והן את היחיד (מ"ב ס"ק ד'), ואפילו אם מדובר בחטא שהוא מדרבנן (מ"ב ס"ק ).
3. כל זה כאשר החוטא חוטא בשוגג, שאז אין להוכיחו אם "ברור" שלא יקבל את התוכחה. אך אם החוטא חוטא במזיד - אפילו אם ברור שלא יקבל את התוכחה חייבים להוכיחו (מ"ב ס"ק ה'). אלא שאת הרבים יוכיח רק פעם אחת (הג"ה ומ"ב ס"ק ח'), אך את היחיד יוכיח עד שהחוטא ינזוף בו - ולאחר מכן אסור להמשיך להוכיח אותו (מ"א ג'). [אומנם במ"ב ס"ק י"א הביא זאת בשם י"א, אך פוסקי זמנינו מורים שזו ההנהגה בדורנו].
4. מה שאמרנו שיש פְּטוּר מלהוכיח את השוגג (בדבר שאינו מפורש בתורה - וגם ברור שלא ישמע החוטא לתוכחה), זה רק על דבר שרבים נכשלים בו. אך אם מדובר בדבר שרק מעט שוגגין בו - מצווה להוכיח אף שהחוטא לא ישמע לתוכחה - ולא חוששים לנימוק של "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, כדי להציל את המון העם שלא יגררו אחר אותו מיעוט (שעה"צ ס"ק ג').
5. כל זה אם החוטא עבר על דבר שאינו כתוב בתורה בפירוש. אך אם החוטא עבר על דבר שכתוב בתורה בפירוש - חובה להוכיחו גם אם ברור למוכיח שהחוטא לא יקבל את התוכחה, משום שברור שהחוטא חוטא במזיד (מ"ב ס"ק ו').
6. אם באמת ניכר מהמעשה שהחוטא חטא בשוגג, אפילו שהחטא הוא דבר הכתוב מפורש בתורה, אם ברור שלא יקבל החוטא את התוכחה - נראה שאין להוכיחו (משמעות מ"ב ס"ק ו').
7. חטא שנשתרש והפך למנהג רע עד כדי כך שנוהגים בו בפרהסיה, הרי הוא בגדר "ברור שלא ישמע המוכיח לתוכחה". ואם החוטא חַטָא "בשוגג" - לא יוכיח את החוטא. אך אם החטא נעשה במזיד - עדין יש חיוב להוכיח (ביאוה"ל ד"ה ודווקא, בתוספת משמעות מ"ב ס"ק ו').
8. במקום חשש סכנה - לא יוכיח את החוטא (מ"ב ס"ק ז'), וכן הדין גם במקום שיש חשש שהחוטא ישנא את המוכיח או ינקום בו (ביאוה"ל ד"ה חייב להוכיחו).
9. פורק עול - מומר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיא שיצא מכלל עמיתך - לא חייבים להוכיחו, ומומר לתיאבון ומחלל שבת שלא בפרהסיא צ"ע אם צריך להוכיחו (ביאוה"ל ד"ה אבל אם)..
10. יחיד החוטא בסתר - יוכיחו בסתר, ובחוטא בגלוי יוכיחו מיד - כדי שלא יתחלל כבוד שמים (מ"ב ס"ק י').
. 11במקום שצריך להוכיח ולא מוכיח, נענש על אותו עוון (רמב"ם דעות ו' ז'(.
12. המוכיח ידבר בנחת, בלשון רכה, ויודיעו שמחפש את טובתו ולהביאו לחיי העולם הבא (רמב"ם דעות ו' ז'), ולא ידבר עימו קשות ולא יכלימנו. במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים - מוכיחיו אותו בסתר, ואם לא שב - מוכיחיו אותו בגלוי... כמו שעשו כל הנביאים לישראל (רמב"ם דעות ו' ח').
13. התוכחה חייבת לבוא "מלב אוהב" ומתוך מטרה טהורה בלבד של תועלת ושיפור איכות הזולת, כמו האב המוכיח את בנו העושה זאת מתוך כאב ומניעים טהורים, בכדי לשפר את דרכיו. אנו למדים זאת מהקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג' י"ב.)
14. במקום שהאדם מסתפק מה הדין - אל לו להתחמק מתפקיד המוכיח, אלא עליו לשאול מורה הוראה מה עליו לעשות. שהרי רובץ עליו חיוב דאורייתא של "הוכח תוכיח", ועליו לברר מול הרב מה רצון ה' ממנו כעת. כמובן שאם האדם לא יודע את ההלכה, אין לו רשות להוכיח, ועל זה נאמר "שב ואל תעשה - עדיף".
והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא (ה,ו) (רוני גולדברגר) מפרש רבינו בחיי (לקמן פסוק י"ז) ש"אשם" הוא מלשון שממה, שהורות לנו שהחוטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו. דהיינו שמלכתחילה היה על החוטא להיענש ולהיאבד מן העולם!
יש להבין שאל הגאון רבי סלימאן מנחם מאני, אב בית הדין בעיר חברון האם עבור חטא קל מגיע לאדם שיאבד מן העולם?! אלא אמר רבי סלימאן אין אנו יודעים כלל עד כמה קשה השפעתו של חטא על העולם כולו, אפילו חטא קל נושא בחובו קלקול גדול עד מאד.
משל למה הדבר דומה? לאנייה המתקרבת לחוף מבטחים. רב החובל עתיר הניסיון עומד על משמרתו בחרטום הספינה ועיניו בולשות את המים בחיפוש אחר סלעים חדים הפזורים לאורך החוף העלולים לפגוע בספינה ואף לגרום לטביעתה. ממקום עומדו הוא מורה למלח האוחז בהגה כיצד לנהוג את האנייה.
לפתע רואה רב החובל סלע משונן בולט מעל המים. ימינה!!! זועק רב החובל אל ההגאי מהר וסובב את כל ההגה ימינה! המלח הפשוט מתעלם מקריאותיו של רב החובל ואינו עושה מאומה... הספינה פוגעת בסלע בעוצמה רבה וחור גדול נפער בתחתיתה... הספינה מתחילה לשקוע במים... החל רב החובל לצעוק על ההגאי: מה עשית?! גרמת לטביעתה של האוניה! אל תגזים! עונה המלח השוטה האם אתה חושב שהזזת הגה קטן יכולה להשפיע כל כך על אוניה כה גדולה?...
את הנמשל אמר רבי סלימאן אין צורך לבאר...
והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק (ה,כ) )אשר לורבר) זהירות רבה נזהרו גדולי ישראל בממון שבידם שלא יהיה בו חלילה משום אבק של גזל.
לאחר נישואיו למד ה"חפץ חיים" בוילנא בכולל "פרושים". לפי הסדורים המקובלים באותה תקופה היו עקרות בית מביאות קדירות מזון אל חדר צדדי ליד בית הכנסת, כדי לספק את מזונם של הלומדים שלמדו בהתמדה עצומה בלא לעזוב את בית המדרש מבוקר ועד ליל. אל ביתם היו שבים הלומדים רק אחת לכמה חודשים.
פעמים אירע ואשתו של ה"חפץ חיים" הייתה באה לוילנא כדי לרכוש סחורה עבור חנותה הדלה. כמובן מאליו היה אז ה"חפץ חיים" טרוד כל היום כולו ומסייע בידה. לאחר יום כזה, בשובו אל בית המדרש, היה מסרב ה"חפץ חיים" להשתתף בסעודה, וטען: הרי היום לא למדתי תורה ואיך מותר לי ליהנות ממה שאחרים הביאו לכאן כדי לתמוך בלומדי התורה!...
וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל (ה,כא) (והערב נא חלק ג')
מעשה היה באדם שהיה מומחה בגניבת אבנים יקרות. זו הייתה פרנסתו, ובכך עסק כל ימי חייו. יום אחד, בבקרו בתערוכת תכשיטים גדולה בשווייץ, צדה עינו אבן יהלום גדולה ומלוטשת, המוצגת לראווה באחד מדוכני המכירה היוקרתיים. בעודו מביט באבן, תוך שהוא משתדל לא לבלוט בקהל, מגיע גביר הלבוש בחליפה ומגבעת והאוחז בידו מקל הליכה מוזהב, והחל בוחן ומתעניין ביהלום זה. לאחר משא ומתן ארוך, רכש הגביר את האבן תמורת כ-100 אלף דולר (!) ויצא לדרכו.
הגנב, שהבין כי הזדמנות פז נקרתה בדרכו, נחפז בעקבות הגביר, ופסע בעקבותיו כברת דרך ארוכה, עד שעלה על אוניית פאר בדרכו חזרה לעירו. הגנב המיומן עלה אף הוא בעקבותיו. הוא פנה אל פקיד הקבלה ושיחדו בממון רב, ובתמורה ביקש שיודיע כי אירעה טעות של קבלת יותר מדי נוסעים, ובלית ברירה יוכנסו כמה נוסעים לתאים בהם יש מיטות ריקות. כמובן שאֵל תאו של העשיר, הוכנס אחר כבוד מיודענו הגנב...
לאחר שאכל הגביר את ארוחת הערב, החליף את בגדיו לבגדי שינה, עלה על יצואו ונרדם. הגנב, שהבין כי שעת הכושר שלו הגיעה, החל לחפש במרץ ובקדחתנות אחר האבן היקרה. חיפש בתיקו של הגביר ובבגדיו, חיפש בזהירות מתחת למזרון עליו ישן ומתחת לכרית, חיפש בנעליו, בארנקו, אך לשווא - הוא לא מצא דבר.
בבוקר, לאחר שהתעוררו, התלבשו ושתו את קפה הבוקר בתאם, ופנה הגביר לרדת מהסיפון. ואז ניגש אליו הגנב: "סלח לי, אדוני. הייתי מבקש להחליף עמך מספר מילים". "בבקשה", השיב הגביר.
והגנב התוודה: "ובכן, אני עוסק במקצועי כגנב כבר שנים רבות, ואתמול ראיתי אותך רוכש אבן יקרה בתערוכה. עקבתי אחריך עד לכאן, ואף הצלחתי להיכנס כשותף לתא אותו שכרת. בלילה, לאחר שנרדמת, חיפשתי את היהלום שרכשת בכל כליך, במיטתך ואפילו על גופך. אך לשווא. אני סקרן מאוד לדעת את הסוד - היכן אפוא החבאת את היהלום?... אודה לך מאוד אם תוכל לספק את סקרנותי".
חייך הגביר וענה: "וכי חשבת שלא שמתי לב שהפכת ל'צל' החדש שלי?!... כבר בתערוכה הבחנתי שאתה לוטש את עיניך אל האבן היקרה, ולכן לא התפלאתי כאשר ראיתי אותך בתאי. ידעתי היטב שאתה מעוניין באבן, ולכן לפני שנרדמתי, דאגתי להכניס אותה בחשאי אל תוך - - - כיס החליפה שלך! הייתי בטוח ששם בוודאי לא תחפש את האבן. בבוקר, כשהתרחצת, הוצאתי את האבן מכיסך, ולקחתי אותה אלי בחזרה"...
והמוסר מהמעשה עבורנו הוא - שאת היהלום אין לחפש בכיסיהם של אחרים, יש לדעת כי הוא מונח בכיס שלנו. 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. בכל אחד ואחד יש אוצר של כישרונות ויכולות, אם נחשוק בו ונחפש אחריו, נמצא אותו ונתעשר. ה'חליפה' שהינה הגוף היא זו שמגבילה אותנו, ועלינו לעבוד ולזכך אותה, ואז בס"ד יכול נוכל. נמצא את ה'יהלום'.
וְהֵשִּיב אֶּת הַגְזֵלָה.. אוֹּ אֶּת הָאֲבֵדָה אֲשֶּר מָצָא (ה,כג( (ופריו מתוק(.
מעשה מופלא ומרגש, שסופר מפי בעל המעשה, הובא בגיליון 'נר לשולחן שבת': נסעתי עם משפחתי לנפוש בעיר טבריה. אני מקפיד תמיד לקום ולהתפלל שחרית בנץ החמה, אך הפעם, כדרכו של חופש, הילדים הלכו לישון מאוחר, וקמנו בשעת בוקר מאוחרת. כיון שכך, נסענו להתפלל בשטיבלך בשכונת קריית שמואל. והנה, כאשר יצאתי מהרכב, הבחנתי בתיק שחור מונח על הגדר. לשאלתי, אחד השכנים אמר שכנראה התיק שייך לאחד המתפללים שהניחוֹ כאן ושכחו. פתחתי את התיק. היו שם טלית ותפילין, ולצידם המון מסמכים ומעטפות, שלתדהמתי הכילו שטרי כסף רבים. עשרות אלפי שקלים היו שם! בין המסמכים היו פנקסי גמ"ח וקבלות עבור תרומות. השגתי את המספר הסלולארי של בעל התיק, והתקשרתי אליו. פתחתי בשאלה: 'היכן התפילין שלך?', הוא לא הבין על מה אני מדבר... אפילו לא שם לב שאיבד את התיק היקר. התברר כי הוא בעל גמ"ח שיצא לנופש עם המשפחה, ולא רצה להשאיר בבית ריק כסף כה רב של תרומות, ולכן לקח עימו את כספי הגמ"ח. כעת הוא ומשפחתו באמצע טיול ברמת הגולן. מכיוון שהיינו צריכים לחזור באותו יום לבני ברק, הודעתי למאבד שאני משאיר את התיק אצל מכרים בטבריה, ותיאמתי עימו שבשובו ייקח מהם את התיק.
כאשר הגעתי לבני ברק, הלכתי לתפילת מנחה בבית הכנסת. בפתח בית הכנסת רואה אני את חברי, מדבר עם יהודי שאיני מכירו. אומר לי חברי, תברך אותו, תשע שנים הוא נשוי ועדיין אין לו ילדים. ליבי נקרע למשמע הדברים. אך חשבתי לי לעצמי שאיני ראוי לברך. 'מה פתאום שאני אברך אותו – השבתי לחברי – וכי אני צדיק פועל ישועות?!'. הוא התעקש, 'תברך אותו בבקשה'. ואז נצנצה בי מחשבה. אמרתי לשניים: 'אתם יודעים מה - אני אבקש מהקב"ה, שאת זכות מצוות השבת אבידה שקיימתי הבוקר, אני מעביר אליו, שייפקד בע"ה בקרוב'!... וכך היה!!
והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק (ה,כג) (וקראת לשבת עונג)
מעשה בסוחר יהודי מארצות הברית, שעסק ביצור ובשיווק של שקיות ניילון.
פעם אחת הגיע הסוחר אל רב ידוע וסיפר כי נוהג הוא מזה שנים לשווק את סחורתו בחבילות של מאה שקיות בכל אריזה, והנה לפני זמן מה פיתתה אותו אשתו שבמקום מאה שקיות ישים בכל אריזה רק תשעים... הרי ממילא איש אינו סופר את השקיות - אמרה האישה כך תוכל להרוויח יותר...
התפתה האיש לדברי אשתו ועשה כעצתה הרעה.
לאחר שהבחין כי אכן הדבר אינו מתגלה, הפחית את מספר השקיות בכל אריזה לשמונים....
במשך שנים לא תפס אותו איש בקלקלתו.
כעת סיפר הסוחר הוא מתחרט על מעשיו ובא לשאול כיצד יוכל להשיב את הגזלה אשר גזל.
הדבר אינו פשוט כלל אמר הרב עצתי לך שמהיום והלאה תמכור בכל אריזה מאה וחמש עשרה שקיות. בכך אולי תכפר על מה שעשית.
כעבור זמן מה הגיע הסוחר אל הרב וסיפר כי אכן עשה כדבריו ומן השמים נתנו לו את שכרו על כך, שכן עיתונאי אחד החליט לבדוק את מהימנותם של יצרנים שונים ובדק מספר רב של מוצרים, האם הנתונים הכתובים על האריזה תואמים את התכולה. בין השאר בדק גם את אריזות שקיות הניילון של הסוחר היהודי ולתדהמתו גילה שבכל אריזה לא רק שלא חסר במניין השקיות אלא עוד יש יתרה!...
מכיוון שהיה זה ממצא נדיר, פרסם העיתונאי את הדבר בכלי התקשורת שלו והדבר גרם שהזמנות רבות הופנו אל בית החרושת של אותו יהודי.
כך זכה אותו סוחר להשיב את הגזלה ולקדש שם שמים ברבים!
והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק (ה,כג) ) (הרב צ. מנדלסון) מעשה בסוחר יהודי מלודז' ששכר את שירותיו של עגלון גוי כדי להוביל סחורה שקנה ביריד. כאשר הגיעו אל תחנת המכס, עבר העגלון בתחנה בלא להצהיר על הסחורות שבעגלתו, והיהודי שתק ולא אמר מאומה. כאשר עברו כברת דרך והתקרבו ללודז' פנה העגלון אל נוסעו היהודי ואמר: אם לא תיתן לי מסחורתך שווי של חמש מאות רובל כסף, אסע הישר אל תחנת המשטרה ואספר להם כי לא שילמת מכס על הסחורה שברשותך. התחנן היהודי לפני העגלון שיחוס עליו ועל משפחתו, שהרי שוויה של כל הסחורה כולה עולה בקושי רב לסך זה, ואם ייקח ממנו את כולה יבוא אל ביתו בחוסר כל. אולם הגוי האכזר נותר בשלו: אם לא תיתן לי את שבקשתי, אסע הישר אל תחנת המשטרה! לא נותרה ליהודי כל ברירה, נתן לגוי את מבוקשו.
בהגיעו לעיר פנה היהודי אל ביתו של רב העיר, הגאון רבי אליהו חיים מייזל, ותינה בפניו את צערו. כאשר שמע הרב את הדברים קרא למשמשו וביקשו שילך אל מרכז העיר ויזמין את אותו עגלו אל בית הרב כי חפץ הוא בנסיעה ארוכה.
כאשר בא העגלון אל בית הרב הייתה מוכנה על השולחן ארוחה דשנה. סעד את ליבך בטרם נצא לדרך אמר הרב דרך ארוכה לפנינו! התיישב העגלון והחל סועד את ליבו בכל טוב. בינתיים הורה הרב לממשו שייקח את הסוס והעגלה בחשאי אל המחסן שמאחורי הבית וינעל את הדלת בפניהם כראוי. כאשר סיים הגוי את הארוחה יצא אל פתח הבית וזעקת שבר נשמעה מפיו: אבוי לי!!! הסוס והעגלה נגנבו!!! הארוחה עלתה לי ביוקר רב! יצא הרב אל פתח הבית והעגלון סיפר לו בדמעות שליש את שאירע. ומה בכך אמר הרב בשלווה לך ומכור את הסחורה ששדדת זה עתה מהסוחר היהודי וקנה לך סוס ועגלה חדשים!...
הבין העגלון כי קלונו נתגלה. אבל רבי כך אמר הסחורות שלקחתי מהיהודי אין שווים אפילו מחצית הסכום ששווה סוס טוב ועגלה איתנה. לך והבא את הסחורות אמר הרב לעגלון ואני אנסה לברר דבר או שניים אודות סוסך... רץ העגלון אל ביתו והביא את הסחורה שעשק מהיהודי ולאחר שהניח אותה על שולחנו של הרב, הורה הרב למשמשו שיחזיר לעגלון את סוסו תוך שהוא מתרה בו שלא ישוב עוד לעשות מעשים כעין אלה...
הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת (גד שכטמן)
“אמור לי אדוני, לו זכית בחצי מיליון שקלים, מה היית רוכש בהם?”
שאל הפסיכולוג את היושב לפניו. בני משפחתו של הפציינט הביאו אותו בערמה לפסיכולוג, לאחר שנודע להם שהוא זכה בסכום עתק של 20 מיליון שקלים בהגרלת הלוטו, והם חששו לבשר לו את הבשורה ללא הכנה מתאימה. לשם כך יש פסיכולוגים בעולם. הפציינט שלא ממש הבין למה הוא יושב אצל הפסיכולוג, ובכלל, מהן השאלות על מיליוני השקלים חכך את ידיו במבוכה. לבסוף ענה שהיה סוגר את המשכנתא ורוכש רכב קטן וחמוד.
“ ולו תתבשר שזכית בשלושה מיליון שקלים, מה היו תוכניותיך?” המשיך הפסיכולוג לברר. כאן ניצתו אישוני עיניו של הבחור. מי אינו אוהב לדמיין? הייתי קונה וילה בת שני מפלסים, ומשקיע ברכב-שטח מסוג משובח, ובעודף, הייתי נכנס שותף באיזה עסק. שיהיה ליום סגריר”.
השלב האחרון והסופי הגיע, והפסיכולוג גישש בזהירות: “מה תעשה בסכום אדיר של עשרים מיליון שקלים, אם וכאשר יתברר, שזכית בו?” הבחור גירד בראשו. עשרים מיליון שקלים הם הרבה מדי בשבילו, מעודו לא שמע על מי שמחזיק כזה סכום. מה לו ולצרה זו? ברוחב לב הצהיר: “אם אקבל כזה סכום, אתן לך חצי ממנו!” הפסיכולוג נפל מתעלף...
*** “ וידבר ה’ אל משה לאמר”. פסוק שנכתב רבות וכולנו מכירים היטב. אולם בפרשתנו, באופן יוצא דופן משאר פרשיות התורה, נאמר: “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר”. מדוע מקדימה התורה שה’ קרא למשה, הלא אם הוא דיבר אליו, אין צורך לפתוח בקריאה וניתן מיד לכתוב “וידבר ה’ אל משה לאמר” כמו בכל התורה?
בילקוט “מעם לועז” הביא פירוש נאה, שהשינוי שלפנינו, הוא כעין הקדמה לכל המקומות בהם דיבר השי”ת עם משה רבנו, וכפי שכאן קודם כל קרא ה’ למשה בכדי שיתכונן לדיבור, ורק לאחר מכן דיבר עימו, כך בכל מקום תחילה קרא ה’ למשה ורק לאחמ”כ אמר לו מה שברצונו לצוות לישראל. כעין זה אמרו חז”ל בתלמוד (נדה טז): “אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני - איני אוהבן”. הדבר הראשון שמונה שם רשב”י הוא “הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר לבית חברו”. דבר זה אינו מצד דרך-ארץ שייכנס האדם בפתע פתאום לביתו, בלא שידפוק תחילה בדלת להודיע שמישהו נכנס כעת. ובוודאי שבהיכנסו לבית חברו הדפיקה מחויבת המציאות, לא רק כדי להודיע על בואו, אלא בעיקר כדי ליטול רשות מבעל הבית להיכנס.
למה לקרוא כשאפשר לדבר אלו שרשב”י “אינו אוהבם ] הסיבה שרשב”י התבטא על ארבעה דברים אלו שהוא “אינו אוהבן” בשונה מהקב”ה ש”שונאן”, היא משום שהתורה ציוותה עלינו “לא תשנא את אחיך בלבבך”, ולכן הקב”ה הודיע שהוא שונא מעשים אלו בכדי שיתרחקו מהם בני אדם, אבל רשב”י לא רצה לכתוב שהוא חלילה שונא יהודי, ויהא אשר יהא. לכך כתב “ואני איני אוהבן”, משום שמעשיהם לא הגונים. מהרש”א.] ברם, בל-נחשוב שרק בבית פרטי, או רק אצל בשר ודם בלבד מצווה אותנו התורה שננהג בדרך-ארץ, אלא מצאנו דבר חידוש שאפילו בבית המקדש, בזמן הקדוש ביותר ובמקום המקודש ביותר – בית קודש הקודשים, בעת שנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, אומרת התורה: “ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות”!
מבאר המהר”ל מפראג, שלמרות שאין צורך להודיע לשכינה הקדושה ולמלאכי השרת שכעת נכנס הכהן הגדול, בכל זאת אם ייכנס הכהן למקום הקודש בלא פעמוני הזהב המצלצלים בקולם, יתחייב בנפשו. ומדוע ?כיון ש”מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא”. והנכנס בלא להודיע על כניסתו עושה שלא כהוגן.
***
כידוע, כל דיני התורה נדרשים בדרכים נוספות מלבד מה שכתוב לעינינו. ואולי רצתה התורה בשני מקומות אלו - הן אצל משה רבנו אדון הנביאים שנקרא בשמו בכל פעם שרצה ה’ לדבר עימו, והן אצל הכהן הגדול ביום הכיפורים - ללמדנו: לעתים יש צורך להעיר לאחד מבני הבית, לעורר אחד מהחברים על דבר שנעשה שלא כהוגן. אולי אפילו להתעניין בדבר המעיק עליו בכדי לנסות לעזור.
מצד חובת דרך-ארץ, שומה עלינו “לדפוק” ולוודא שהשני מעוניין בכניסתנו אל פרטיותו. בל נהיה כאותו פסיכולוג שניסה לעזור לשני לעכל את זכייתו, ולבסוף התעלף בעצמו כיון שאותו לא הכינו לכך.
|
| |||||
