בניית אתרים בחינם

 



מתק לשבת פרשת ויקרא תשע"ד
היה פעם יהודי מבוגר שהיה לו בן יחיד, ילד צעיר, יום אחד קרא היהודי לעבד שלו ואמר לו "אני מרגיש שימיי אוזלים ולכן אני רוצה לכתוב צוואה ואתה תוציא אותה אל הפועל ביום מותי, העבד הביא דף ועט ובעל הבית החל לכתוב "לעבדי היקר, לאחר פטירתי מה שאתה רוצה תיתן לבן שלי ואת השאר תיקח לעצמך" העבד מסתכל ולא מאמין אבל מעדיף לשתוק, עברו כמה שבועות והאבא נפטר, העבד מוציא את כתב הצוואה ומראה לבן, הבן ההמום הלך מיד לרב ואמר לרב "אני בטוח שנפלה כאן טעות, אבא מאוד אהב אותי ולא היה משאיר אותי כך" הרב קרא לעבד וביקש לראות את הצוואה, לאחר שהתבונן בצוואה שאל את העבד "ובכן מה החלטת לתת לבן?" אמר העבד החלטתי שאני אקח 95 אחוז מהנכסים ואתן לבן 5 אחוז, חייך הרב ואמר לו אם כן תן לבן 95 אחוז וקח לך 5 אחוז שהרי האבא כתב "מה שאתה רוצה תן לבן שלי" 
אתה רוצה 95 אחוז? את זה תתן לבן...!"
השבוע נתחיל לקרוא בתורה את ספר ויקרא שמדבר על עבודת הקורבנות בבית המקדש, התורה פותחת במילים "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" לכאורה היה נכון יותר לכתוב "אדם מכם כי יקריב" ולא "אדם כי יקריב מכם" מסביר בעל התניא שהתורה מדברת איתנו בעיקר על הקרבת הקורבן הפנימי שלנו, לכל אחד מאיתנו יש שתי נפשות האחת נפש אלוקית שכל רצונותיה הם לחשוב, לדבר ולעשות את רצון ה' והשניה היא נפש בהמית עם רצונות חומריים ואגואיסטים באה התורה ומלמדת אותנו "אדם כי יקריב" כאשר האדם רוצה להתקרב לה' "מכם קרבן לה'" אנחנו צריכים להקריב את הבהמה שבתוכנו, זאת אומרת לבטל את רצוננו מפני רצון ה', כפי שהמשנה אומרת "עשה רצונך כרצונו" 
א ת מ ה ש א ת ה ר ו צ ה ת ן ל ק ב " ה!
וכשהרצון שלי מתנגש ברצונו של הקב"ה אוותר על רצוני ואמלא את רצונו.
לכל אחד מאיתנו יש ניסיונות וקשיים בחיים אצל אחד זה בא לידי ביטוי בכעסים שיש לו, אצל האחר בקושי לתת לזולת ואצל השלישי בחוסר יכולת לדון לכף זכות, הנפש הבהמית שלי בדרך כלל תיתן לי צידוקים למה לא מגיע לו שאדון אותו לכף זכות או למה אי אפשר לצפות ממני לא לכעוס וכו' באה התורה ואומרת לי אם אתה באמת רוצה להיות קרוב לה' תוותר על הרצון העצמי שמעדיף חיים קלים ותבחר בחיים נכונים ואמיתיים, תתחבר לרצון האלוקי ובזה תצליח להשרות את השכינה בתוכך.
יהי רצון שנצליח כולנו למצוא בתוכנו את הכוחות ולעשות את רצוננו כרצונו של הקב"ה ואז נזכה שהוא ימלא את רצוננו ויביא לנו את משיח צדקנו מיד ממש.
שבת שלום                                                                                                                                                              
                                                                                                                                                                                                                                           נכתב על ידי: הרב יוסף ברגר

 

במדרש תנחומא (צו סימן ד,) מובא: ״אמרו אומות העולם לבלעם, למה

אמר הקב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום? אמר

להם בלעם, מי שקיבל את התורה צריך שיקריב קרבנות, אבל אתם

שמתחלה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות״?

ולכאורה תמוה, מהי תשובתו של בלעם אל אומות העולם, הרי הקרבנות

בעיקרם באים לכפר על עבירות שעשה האדם, וא״כ, לכאורה גם להם יש

זכות להביא קרבן על חטאותיהם, כגון שבע מצוות בני נח שנצטוו ועברו

עליהם, ומדוע זה קשור לאי קבלתם את התורה, הלא בלאו הכי יש להם

לכאורה זכות להביא קרבן לכפר על עברם את המצוות שנצטוו?

אלא הסבר נפלא שמעתי מאת כ״ק מרן אדמו״ר ממישקולץ שליט״א,

דהנה ידועים דברי הגמרא (קדושין ל' ע"ב) ״בראתי יצר הרע ובראתי לו

תורה תבלין״ שיהיה כנגדו. כלומר, הקב״ה כשברא את המכה – היצר

הרע שבא אל האדם להסיתו ולהחטיאו, גם ברא במקביל את התורה

שתהא לו כתבלין – כחומר עזר לבטל ולהכניע את היצר הרע, ואלמלא

זאת, לא היה בכח האדם לעמוד כנגדו.

אך בכל זאת, הרי האדם בשר ודם הוא, ומה יהא אם פעם אחת מעד נפל

ונכשל? לכן נתן הקב״ה את האפשרות להביא קרבן לפניו שיכפר ויתרצה

לפניו.

ממילא, זאת היתה תשובתו של בלעם אל אומות העולם: בתמיה, אתם גם

רוצים להביא קרבנות, הרי אתם לא חפצתם בתורה, וא״כ, אין לכם את

אותו תבלין המתנה שנתן הקב״ה לעם ישראל בכדי לעמוד ולהילחם ביצר

הרע, ומה יהא לכם מכל זאת, תביאו קרבנות עד אין סוף? מה זה שווה -

הרי אין לדבר סוף? תצטרכו להביא עוד ועוד, ממילא אין לכם אפשרות

להביא קרבנות…

ויקרא אל משה וידבר אליו ה׳ מאהל מועד לאמר (א, א)

הסבר נשגב מדוע כתוב אל״ף זעירא במילה ״ויקרא״ – כתב הגה״ק

החיד״א זי״ע בספרו ״חומת אנך״ וזה לשונו הק׳: ״ויקרא אל״ף זעירא.

פירשו כת הקודמין ז״ל דרמז, דחמישים שערי בינה הם, ומשה רבינו ע״ה

השיג רק מ״ט. ולכן זה נרמז כאן בשעה שקרא לו הקב״ה, והגיע משה

רבינו לדרגה הגבוה ביותר, שאמנם השיג את המ״ט שערים, אך לא הגיע

לשער החמישים. וזהו נרמז באל״ף זעירא, שהיה חסר לו עוד שער אחד.

וממשיך החיד״א זי״ע וכותב: ולפי מה שכתבו ז״ל דאל״ף זעירא רמז

לשער החמישים שלא השיגו, יש לרמוז כי ״זעירא״ ראשי תיבות: זה רבי

עקיבא ישיג אותו, כמו שכתב רבינו האר״י ז״ל שרבי עקיבא אכן השיג

את שער החמישים.

ועל פי הסבר החיד״א זי״ע פירש הרה״ק בעל ה"בית ישראל" ממטרסדורף

זי״ע את דברי המדרש פליאה על תשובתו של משה אל הקב״ה אחרי

ששלחו למצרים לצוות את פרעה להוציאם ממצרים (שמות ד. יג): ״ויאמר

בי ה' שלח נא ביד תשלח״ – ביד רבי עקיבא.

כי הרי כל התכלית של יציאת מצרים היתה קבלת התורה בהר סיני כפי

שאמר הקב״ה למשה (שמות ג, יב) ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון

את האלקים בהר הזה״. וזהו שאמר משה בענותנותו להקב״ה: מאחר

שעיקר תכליתה של יציאת מצרים היא קבלת התורה, הרי מן הראוי

שרבי עקיבא יגאל את ישראל ממצרים ועל ידו תינתן להם תורת אמת

ומושלמת…

ויקרא אל משה וידבר אליו ה׳ מאהל מועד לאמור (א, א)

הסבר לאל״ף זעירא במילה ויקרא – מובא בספר ״יסוד צדיק״ להרה״ק

רבי שלמה מזוועהיל זי״ע שפעם בשבת פרשת ויקרא קרא ואמר: ״דער

רבוש״ע האט זיך קליין גימאכט און בעט פון אידישע קינדער קרבנות״ (כביכול

הקב״ה מקטין עצמו ומבקש קרבנות מבני ישראל).

את הרה״ק רבי בונים מפשיסחא זי״ע שאלו מפני מה כתובה תיבת ויקרא

באל״ף זעירא? נענה ואמר: משל למה הדבר דומה, לצפור קטן שעלה לראש

הגג, הגג גבוה, אך הציפור נשארת קטנה כמו שהיתה…

כך גם משה, התורה העלתה אותו למרומים, הקב״ה בכבודו ובעצמו קרא אליו,

והוא נשאר בעיני עצמו קטן מאד, זעיר מכולם…

הבעל הטורים כותב טעם: משום שבענותנותו הרבה לא רצה משה לכתוב אלא

״ויקר״, כפי שנאמר אצל בלעם ״ויקר ה׳ אל בלעם וישם דבר בפיו״, כאילו לא

נראה אליו ה׳ אלא במקרה, ואמר לו הקב״ה לכתוב באל״ף, מפני שלשון

״ויקרא״ מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה, על פנייה מכוונת מצד הקב״ה,

נאלץ משה רבינו להסכים, אבל מרוב ענוותנותו כתב אל״ף זעירא…

שאל על כך הרה״ק רבי יצחק מוארקא זי״ע הרי גם בפרשת יתרו אנו מוצאים

פעמיים שכתוב ״ויקרא״, ״ויקרא אליו ה׳ מן ההר״ (יט. ג), ״ויקרא ה׳ למשה אל

ראש ההר״ (יט. כ). ומפני מה לא נכתבה אף שם א׳ זעירא? אלא הסביר ואמר,

מכאן רואים: שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה! אבל עניוות ברבים זו

לא עניוות, זו גאווה!…

והמשיך להסביר זאת: כאן בפרשתנו לא שמע איש את הקב״ה קורא אליו, אלא

משה לבדו, כדברי רש״י: ״הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין״.

ולפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה של הקריאה ולכתוב

״ויקר״ כפי שנאמר אצל בלעם. אולם שם, בפרשת יתרו, באה הקריאה במעמד

כל ישראל, הכל שמעו אותה, ואם יבוא עכשיו למעט את דמות עצמו – מתוך

התכחשות לדבר שהכל ראו ושמעו אותו – לא תיחשב זאת כענוה, אלא כגאוה,

התענוות מתוך גאוה…

דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה ומן הבקר

ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב)

השל"ה הקדוש זי"ע הסביר את הפסוק כך: "אדם כי יקריב מכם" – אם תקריבו

"מכם", מעצמכם, את האדם שבכם, כליל קודש לעבודת ה' – הרי זה "קרבן לה'".

אבל, אם תרצו לצאת ידי חובה בתמורה, "מן הבהמה וכו'" – אין זה אלא

"קרבנכם". אף זה קרבן, אבל זה לא קרבן ה'!…

ה"אור החיים" הקדוש זי"ע מסביר פירוש נפלא: כי הרי ידוע עד כמה מקפיד

הקב"ה על כך שבניו נבדלים ומרוחקים מן השכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד

כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק, ולקרב

את ליבו אליו. וזהו הפשט בדברי הפסוק: "אדם" – מתי תוכל להקרא בשם

החשוב של אדם, "כי יקריב" – מלשון קירוב, לקרב את הרחוקים, "מכם" – מן

הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה' ונתרחקו מדבקותו יתברך, "קרבן לה'" –

זהו הקרבן לה', כי בזה אתה מקרב את נצר מטעיו לשורשו.

ומסיים ה"אור החיים" הק' בהבטחה: "ואדם כזה אין צריך להביא נדר ולא נדבה,

וגם לא תהיה מציאות שיצטרך להביא חטאת ואשם, שהרי אמרו חז"ל (אבות

פר' ה') כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו!….

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן

עליה לבונה (ב, א)

מבאר רש"י: לשון "נפש" לא נאמר אלא בקרבן במנחה, ולמה? כי מי דרכו

להתנדב במנחה ולא בבהמה או עוף? רק העני, מכיוון שהוא דל אמצעים. אמר

הקב"ה: אף שהביא מנחה קטנה, מחשיב אני מנחה זו, כאילו הקריב את נפשו!

ובמדרש רבה (פר' ג') כתוב כך: והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שאינו

מקריב נפש (בהמה וכו'), אלא "מנחת סולת" כתוב בו "ונפש כי תקריב",

אז מי שמקריב "נפש ממש" על אחת כמה וכמה כאילו נפש הקריב!..

ועל מדרש זה, סיפר המגיד הירושלמי הנודע הגה"צ רבי שלום שבדרון

זי"ע סיפור מופלא:

סיפר לי אחד מגדולי התורה, שבעת הזדמנו פעם אחת, לבית העלמין

הגדול בוילנא, צדו עיניו בין המצבות, מצבה שהייתה נראית פשוטה

מבחוץ, אך הנוסח שהיה כתוב על גבה היה מפליא!

פה נטמן האיש פלוני וכו' נסתלק ביום פלוני וכו' – "כפה פרשה לעני וידיה

שילחה לאביון".

בפסוק זה הסתיימו האותיות שעל המצבה. פסוק מ"אשת חיל" על איש

מוילנא, לא על אשה! הפלא ופלא, הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מ"אשת

חיל" על איש ולא על אשה?!…

הסקרנות התעוררה בנו לדעת את סודה של מצבה זו והחלטנו לעיין

במקורות, בפנקסי "חברה קדישא" הישנים, שם מצאנו פשרם של דברים.

יגענו וב"ה מצאנו את שמו של האיש והסיפור שמאחוריו, מעשה נפלא

ונעלם:

יהודי היה בוילנא רבתי, איש רוח אוהב צדקה וחסד, עשירותו היתה לשם

דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל

עשירותו כן גדלה נדיבות ליבו – להרבות צדקה לעניי ישראל…

עמד האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים,

וסתם עמך הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה

שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל ליבו – לפזר את נכסיו, לפורטם

לממון, ולהעביר את הכל לכיסם הריק של העניים. רודף צדקה!

והנה הגיעה תקופה חדשה, האיש הצדיק הלזה החל יורד אט אט מנכסיו.

מסחרו התנהל בעצלתיים. נפילה קטנה גררה אחריה מפלה גדולה, וילך

האיש הלוך וחסור עד כי התרושש ממונו המזומן, הבור ריק!…

נותר לו האיש עם בית מפואר מלא בכסף וזהב, אבל כסף לעניים אין.

ותהום כל העיר! השאלה הדהדה ברחבי וילנא מה ראו על ככה ומה הגיע

לאיש זה שהרבה צדקה, ואף על פי כן, נענש בעונש קשה. "הסתר פנים"

חשבו כולם לכאורה…

הדיבורים הללו הגיעו גם לבית הדין של וילנא שם ראו להחליט להושיב

בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו: "עונש גדול זה על שום מה?"

התכנסו הדיינים והעמיקו בכל דרכי חייו של האיש, ומצאו את חטאו:

יהודי זה לא שמע לקול דברי חז"ל שאמרו: "המבזבז (לצדקה) אל יבזבז

יותר מחומש", כי מרוב תשוקתו לחלק צדקה, לא שת ליבו ובזבז יותר

מחומש מנכסיו!

אבל היהודי בעל הצדקה, שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה, אלא

המשיך למלאות את תשוקתו בעשיית צדקה בשיטה חדשה: לחלק כלים

ומתנות מתוך ביתו פנימה, מהנכסים עצמם שנשארו לו בבית..

ראו בית הדין את מעשיו המרובים מנכסיו, טיכסו עצה להצילו מחורבן כל

ביתו, עד שהודיעו לו חגיגית על "מאסר בית": "אין לך רשות לצאת

מביתך". חשבו הדינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש, העניים

לא יפגשו בו ברחובה של עיר, עד שיתורו להם – לחפש נדיבי לב אחרים.

עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב, לא התייאשו. הם לא פסקו מלחפש

דרכים לבקש ממנו נדבות, הם החלו מתדפקים על חלונות הבית, היו

מתכנסים בשעות הלילה המאוחרות לבכות את עוניים ומתדפקים על דלת

ביתו, ולבו הרחום נכמר עליהם והיה נותן להם עוד כלי ועוד חפץ ששוה

הרבה כסף. כך בלילות, השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד: כלים מכלים

שונים מנוםרות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית והבית

התרוקן מכל וכל. אין כסף ואין זהב, אבל האיש נותן בשמחה…

עד שהגיע הלילה האחרון!…

בחצות הלילה נקשו על חלון הבית שני עניים בוכיים, נכמרו עליהם רחמיו

של העשיר (לשעבר…) הוא נכנס פנימה לחפש חפצי ערך על מנת לזרוק

לעברם, יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל החפצים כבר שוכנים כבוד

בבתים אחרים… העניים לא וויתרו וביקשו: אולי בכל זאת רחם עלינו ועל

משפחתנו הרעבים ללחם. בעל הבית נכנס שנית, חיטט בכל החורים

והסדקים בארונות ועל הארונות, עד שמצא ויצא למפרסת ובידו כף של

זהב טהור, כף זהב שקיבלה מחותנו העשיר ביום נישואיו.

אבל כעת מתחילה הבעיה, מה עושים? הרי בידו כף אחת, ומולו עומדים

שני עניים, למי לתת?

חשב האיש לרגע, והנה מיד עלה רעיון פשוט במוחו. שבר את הכף לשני חלקים,

עני אחד קיבל – את ידית הכף, והשני קיבל – את הכף.

העניים החישו את צעדיהם למכור את הזהב ולקבל תחתיו ממון לרווחת

משפחתם…

והנה בבוקר, כבר לא היה בעל הבית בין החיים, השיב את נשמתו לבוראה, זה

היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות!!!

על סיפור זה – שעימו הסתיימה תעלומת חייו, החליטו רבני העיר לחרוט על

מצבתו את המילים הבאות: "כפה פרשה לעני" – זו הכף, לעני האחד. "וידיה

שלחה לאביון" – זו הידית לאביון השני…

סיים המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זי"ע ואמר בניגון ובפרץ של

התרגשות: עכשיו אני מבין פשט נוסף בדברי המדרש הנ"ל: "והרי דברים ק"ו,

ומה אם מי שאינו מקריב נפש, כתיב בו נפש, מי שהוא מקריב נפש על אחת

כמה וכמה כאילו נפש הקריב"!…

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא

תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם (ב, יא-יב)

ביאר ה"כלי יקר": חמץ ושאור הם סמל הגאווה, ההתנשאות, ההתנפחות

ורדיפת הכבוד, דבש הוא סמל של מתיקות והנאה גופנית. שני אלה פסולים

בקדשי שמים, והעוסק בתורה מתוך פניות אלו, הרי זה תורה ועבודה שלא

לשמה. אולם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך

שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ), וזה שהמשיכה ואמרה התורה בפסוק הבא:

"קרבן ראשית תקריבו אותם" – רק בראשית עבודתך את ה' תוכל לעבוד גם

מתוך פניות הללו, אולם עליך להתאמץ לעקור אותן מלבך כדי שתגיע לתורה

ועבודה לשמה…

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. וכל קרבן מנחתך

במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך וכו' (ב, יא-

יג)

ומסביר רש"י: "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" – שהבטחה היא מאת הקב"ה

למלח מששת ימי בראשית, מאז שחילק הקב"ה את המים על ידי הרקיע להבדיל

בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, להיות קרבים על

המזבח, ע"י המלח שמוציאם ממי הים. וכן הובטחו שיקיימו בהם מצוות ניסוך

המים הנוהגת בחג הסוכות, וכל זאת כדי לפייסם על שלא זכו כמים העליונים

להיות קרובים ליוצרם.

ומסביר הגה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע את הקשר בין הפסוקים "כי כל שאור

וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". על פי

דברי המשנה (אבות ד, כח) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן

העולם". דלכאורה משמע מדברי המשנה ששלשתן גרועים מאד, אך המתבונן

יראה, שבעוד שהתאוה והכבוד אכן גרועים מאד, יש פעמים שהקנאה טובה

מאוד, למשל, כשמקנא ביראת שמים שיש לאדם מסוים, כפי שנאמר: "אל יקנא

לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז). ועל דרך זה אמרו

רבותינו זיכרונם לברכה: קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא, א), כי אם יראה

אדם שלומד ועוסק בתורה מתוך שמחה והתלהבות, ייתפש קנאה בלבו ויאמר:

זה לומד כל היום ועושה נחת רוח ליוצרו, גם אני אעשה כן.

וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ד, ד) "וראיתי אל כל עמל ואת כל כשרון

המעשה כי היא קנאת איש מרעהו".

וזהו הקשר בין הפסוקים: "כי כל שאור" – הרומז לגאוה, כשאור שתופח ומגביה

את עצמו. "וכל דבש" – הרומז לתאוה. לא תקריבו ממנו כלל אפילו אפס קצהו.

כי הם מוציאים את האדם מן העולם.

אך ממשיכה התורה ואומרת: "על כל קרבנך תקריב מלח": הקנאה, יכולה להיות

לפעמים טובה כאשר היא מגיעה כקנאת סופרים, כפי שנתקנאו המים

התחתונים במים העליונים שהם קרובים ליוצרם, והוצרך הקב"ה לפייסם

ולהבטיחם שיועלו על המזבח ע"י המלח שמגיע מהמים התחתונים. כפי שכבר

אמר שלמה המלך ע"ה: כי כל כשרון המעשה הוא קנאה איש מרעהו והוא לטובה.



"פרשת ויקרא – החודש"



 פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

 

 עורך: הרב יוסף ברגר

ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמר (א. א)

 

הסבר נשגב מדוע כתוב אל"ף זעירא במילה "ויקרא" – כתב הגה"ק

החיד"א זי"ע בספרו "חומת אנך" וזה לשונו הק': "ויקרא אל"ף זעירא.

פירשו כת הקודמין ז"ל דרמז, דחמישים שערי בינה הם, ומשה רבינו

ע"ה השיג רק מ"ט. ולכן זה נרמז כאן בשעה שקרא לו הקב"ה, והגיע

משה רבינו לדרגה הגבוה ביותר, שאמנם השיג את המ"ט שערים, אך

לא הגיע לשער החמישים. וזהו נרמז באל"ף זעירא, שהיה חסר לו עוד

שער אחד.

וממשיך החיד"א זי"ע וכותב: ולפי מה שכתבו ז"ל דאל"ף זעירא רמז

לשער החמישים שלא השיגו, יש לרמוז כי "זעירא" ראשי תיבות: זה

רבי עקיבא ישיג אותו, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל שרבי עקיבא אכן

השיג את שער החמישים.

ועל פי הסבר החיד"א זי"ע פירש הרה"ק בעל הבית ישראל ממטרסדורף

זי"ע את דברי המדרש פליאה על תשובתו של משה אל הקב"ה אחרי

ששלחו למצרים לצוות את פרעה להוציאם ממצרים (שמות ד. יג)

"ויאמר בי אד' שלח נא ביד תשלח" – ביד רבי עקיבא.

כי הרי כל התכלית של יציאת מצרים היתה קבלת התורה בהר סיני

כפי שאמר הקב"ה למשה (שמות ג. יב) "בהוציאך את העם ממצרים

תעבדון את האלקים בהר הזה". וזהו שאמר משה בענותנותו להקב"ה:

מאחר שעיקר תכליתה של יציאת מצרים היא קבלת התורה, הרי מן

הראוי שרבי עקיבא יגאל את ישראל ממצרים ועל ידו תינתן להם תורת

אמת ומושלמת…

ובאופן אחר מסביר הרה"ק ממטרסדורף זי"ע את דברי המדרש פליאה:

דעל הכתוב (שמות יב. לט) "ולא יכלו להתמהמה" פירשו חכמי הקבלה,

שבני ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה במצרים, ואם היו

ממתינים עוד שעה אחת, היו נופלים בשער החמישים, ואז אי אפשר

היה להוציאם מטומאת מצרים, כי משה לא השיג אלא מ"ט שערי בינה

והיה בכוחו להוציאם ממ"ט שערי טומאה ולהכניסם אל מ"ט שערי

קדושה, אבל לא היה בכוחו להוציאם מחמישים שערי טומאה מאחר

שלא השיג חמישים שערי בינה. ולפיכך הוצרך הקב"ה להוציא את בני

ישראל ממצרים קודם הקץ של ארבע מאות שנה כפי שאמר לאברהם

בברית בין הבתרים, וזה גרם לעם ישראל עד היום את הגלות הנורא

בכדי להשלים את קץ השעבוד, עד כאן הסבר חכמי הקבלה.

ולפי זה הסביר הרה"ק ממטרסדורף זי"ע – זהו שטען משה לפני הקב"ה:

למה לך להוציא את בני ישראל ממצרים קודם הקץ, תן להם להשלים

את השעבוד, ואם ישקעו בשער החמישים, הרי יש לך את רבי עקיבא

שבכוחו להוציאם מתוכו, מאחר שהוא ישיג חמישים שערי בינה ובזה

נרוויח שלא יצטרכו עמך בית ישראל לגלות שנית ושלישית ורביעית…

ויקרא אל משה וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמור (א. א)

הסבר לאל"ף זעירא במילה ויקרא – מובא בספר "יסוד צדיק" להרה"ק

רבי שלמה מזוועהיל זי"ע שפעם בשבת פרשת ויקרא קרא ואמר: "דער

רבוש"ע האט זיך קליין גימאכט און בעט פון אידישע קינדער קרבנות"

(כביכול הקב"ה מקטין עצמו ומבקש קרבנות מבני ישראל).

את הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע שאלו מפני מה כתובה תיבת

ויקרא באל"ף זעירא? נענה ואמר: משל למה הדבר דומה, לצפור קטן

שעלה לראש הגג, הגג גבוה, אך הציפור נשארת קטנה כמו שהיתה…

כך גם משה, התורה העלתה אותו למרומים, הקב"ה בכבודו ובעצמו קרא

אליו, והוא נשאר בעיני עצמו קטן מאד, זעיר מכולם…

הבעל הטורים כותב טעם: משום שבענותנותו הרבה לא רצה משה לכתוב

אלא "ויקר", כפי שנאמר אצל בלעם "ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו",

כאילו לא נראה אליו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב באל"ף, מפני

שלשון "ויקרא" מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה, על פנייה מכוונת

מצד הקב"ה, נאלץ משה רבינו להסכים, אבל מרוב ענוותנותו כתב אל"ף

זעירא…

שאל על כך הרה"ק רבי יצחק מוארקא זי"ע הרי גם בפרשת יתרו אנו

מוצאים פעמיים שכתוב "ויקרא", "ויקרא אליו ה' מן ההר" (יט. ג), "ויקרא

ה' למשה אל ראש ההר" (יט. כ). ומפני מה לא נכתבה אף שם א' זעירא?

אלא הסביר ואמר, מכאן רואים: שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה!

אבל עניוות ברבים זו לא עניוות, זו גאווה!…

והמשיך להסביר זאת: כאן בפרשתנו לא שמע איש את הקב"ה קורא אליו,

אלא משה לבדו, כדברי רש"י: "הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא

שומעין". ולפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה של

הקריאה ולכתוב "ויקר" כפי שנאמר אצל בלעם. אולם שם, בפרשת יתרו,

באה הקריאה במעמד כל ישראל, הכל שמעו אותה, ואם יבוא עכשיו למעט

את דמות עצמו – מתוך התכחשות לדבר שהכל ראו ושמעו אותו – לא

תיחשב זאת כענוה, אלא כגאוה, התענוות מתוך גאוה…

 

או נפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב וכו' ונעלם

ממנו וכו' והביא אשמו (ה. ד-ו)

 

מסביר רש"י: ונפש כי תשבע שבועה "להרע" – לעצמו, "או להיטיב" –

לעצמו כגון אוכל, ולא אכל, או אישן ולא ישן. ונעלם ממנו ועבר על

שבועתו, כל אלה חייבים בקרבן.

בספר "יגדיל תורה" מובא, כי הגיעו לפני הרה"ק בעל האמרי אמת מגור

זי"ע וספרו לו שהרופא ביקר אצל הרבי הקדוש מאוסטרובצה זי"ע ואמר

שעליו לאכול, אחרת חייו בסכנה, אולם הוא מסרב לשמוע, ואולי הרבי מגור

יוכל לשכנעו.

שאל הרבי: האם יש כאן עגלה? כשנענה בחיוב, יצא מיד את הבית ונסע

לאוסטרובצה ונכנס אל הרבי ושאלו: מדוע לא יאכל מר, הרי זה טוב מאד

לאכול!

היכן מצינו שטוב לאכול, שאל הרבי מאוסטרובצה?

ענה האמרי אמת: הרי כתוב בתורה לגבי אדם שנשבע "להרע או להיטיב",

ודרשו חז"ל "להרע" שלא אוכל, "להיטיב" – שאוכל, רואים שלאכול דבר

טוב הוא!

מיד פתח הגאון הקדוש ואמר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע דברי

חכמים" ואכל דבר מה…

אמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע כי מן הכתוב כאן, שדרשו "להיטיב" -

שאוכל, רואים שאפשר להתעלות גם על ידי אכילה לשם שמים, ואין צריך

להתעלות על ידי סיגופים. אם התורה הק' קוראת ל'אוכל' להיטיב, סימן

שאכן אפשר להיטיב בדרך זו.

בספר הקדוש אוהב ישראל להרה"ק מאפטא זי"ע (יומא דהילולא ה' ניסן),

פירש לפי דברי רש"י הנ"ל את הפסוק (ירמיה ד. כב) "חכמים המה להרע

ולהיטיב לא ידעו". "חכמים המה להרע" – רצונם לקנות שלימות עם מדת

להרע, שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות.

"ולהיטיב לא ידעו" – פירוש, להיטיב שיאכלו ועל ידי זה יקנו שלימות,

זה לא ידעו…

כעין זה כתב הט"ז (אבן העזר סימן כ"ה סק"א): על מה שכתב הרמב"ם

על הפסוק (משלי ג. ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – מי

שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי"ת, יש

לו שכר כמו שמתענה.

וכתב הט"ז: לדברים אלו יש אסמכתא בכתוב (תהילים קכז. ב) "שוא

לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה"

– יש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה.

ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה להם כח וזריזות לב

לעסוק בתורה, ויוכלו ללמוד בשעה אחת, מה שזה מצטער ועוסק בשתי

שעות. ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר: "שוא לכם" –

בחינם לכם שאתם מצטערים. "משכימי קום" – ומשכימים בבוקר.

"מאחרי שבת" – בלילה, וממעטים שנתכם, זה בחינם. והטעם כי "כן

יתן לידידו שינה" – דהיינו מי שישן הרבה, כדי שיחזק מוחו בתורה,

נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו מי שממעט בשינה ומצער עצמו, כי

הכל הולך אחר המחשבה…

אמר הכותב: שמעתי מהגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל

ה"פסקי תשובות" ששאלו פעם לבעל ה"קיצור שולחן ערוך" הגה"ק רבי

שלמה גאנצפריד זי"ע – איך זכה לכך שספרו נתקבל בכל תפוצות

ישראל בכל אתר ואתר? ענה ואמר תשובה מדהימה: היות ואני ישן

מידי לילה שמונה שעות, לכן כשישבתי לכתוב את הספר, היה זה

בצלילות המח והדעת, ויכולתי לכתוב דברים ברורים השווים לכל

אחד!…

                        פרשת החודש

 

מסופר בגמרא (שבת קמז:) כי רבי אלעזר בן ערך שכח תלמודו ובמקום

- "החודש הזה לכם", קרא "החדש היה לבם". וכבר עמדו המפרשים על

סיפור תמוה זה. ואמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, שניתן להסביר

מעשה זה, שמן השמים סובבו ושמו בפיו של ר' אלעזר בן ערך טעות

זו, כדי לרמז בכך על גודל קדושת חודש ניסן! שאפילו אלו שכבר "חרש

היה לבם", יקבלו השפעה טובה מן החודש הזה, מן כוח התחדשות

מיוחדת הטמונה בימי חודש זה…

הרה"ק רבי יצחק מבוהוש זי"ע ביאר באופן נפלא, מדוע נקרא חודש זה

חדש "ניסן", ואם נקרא כך על שם הניסים שארעו בו, יש לקרוא לו "נס"

או "ניסים", אך למה ניסן? אלא, הסביר על פי אמרתו הידועה של

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע בביאור התפילה שאנו מתפללים ביום

כיפור "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור".

ולכאורה, מהו "סלחן" ו"מחלן", מדוע לא "סולח" ו"מוחל"? אלא שבגמרא

(בבא מציעא ל"ג.) אמרו, שהחיוב לעזור לפרוק ולטעון מחמור הרובץ

תחת משאו הוא בחמור רובץ, ולא רבצן. פירש רש"י: "רובץ", מקרה

הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת, ולא "רבצן" הרגיל בכך.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו סולח ומוחל פעם אחת בלבד, אלא "מחלן"

ו"סלחן", רגיל בכך פעם אחר פעם, בכל דור ודור.

ולכן חודש "ניסן" נקרא כך בלשון הזה, ולא "נס", כי הניסים לא

התרחשו רק פעם אחת ותו לא, זהו החודש שבו נגאלו ועתידים להיגאל,

והרבה ישועות נעשו ויעשו בו, לכן הוא אינו נקרא "ניסים" אלא "ניסן"

חודש שהניסים ממשיכים להתרחש בו בכל עת ובכל שעה, וזהו שאנו

אומרים בפיוט ליוצרות של "פרשת החודש" – "החודש אשר בו ישועות

מקיפות – שבאות ומקיפות אותנו מידי שנה ושנה…

החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה

השל"ה הק' זי"ע שואל: מה הכפילות הלשון כאן – "ראש חדשים ראשון

הוא לכם"? אלא ידוע כי ימי חודש ניסן כולם קדושים, ואינם כימות חול.

וזה נרמז בכתוב: "החודש הזה לכם ראש חדשים" – ימי החודש הזה כולם

קדושים כמו ראש חודש, ולא כשאר החדשים שרק ראש חודש קדוש והשאר

ימות חול!…

הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע ביאר: שבניסן ישנם ב' בחינות

הנשפעות משמים, הראשונה היא ההשפעה הרוחנית, שניתן לאדם

ההתעוררות בעבודת הבורא, ללמוד תורה בטהרה ולעובדו בלב טהור,

והיינו "החודש הזה לכם ראש חדשים" שממנו נובע התחדשות רוחנית בלב

איש ישראל. ועוד בחינה יש בה, שמתעורר כמו כן שפע גשמיות לעולם,

והיינו דכתיב "ראשון הוא לכם" שבחודש זה תלויים כל מיני השפעות

טובות, על דרך מה שרשו (ביצה כח:) "לכם – לכל צרכיכם", להנאתכם

ולטובתכם בשפע בני חיי ומזוני….

אמר הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע – כל יום משנים עשר הימים

הראשונים של חודש ניסן מורה על חודש אחד מחדשי השנה הבאה. יום

הראשון הוא כנגד חודש ניסן, השני הוא כנגד אייר וכן הלאה…

וכבר ידוע שהרה"ק רבי יעקב יצחק החוזה מלובלין זי"ע היה כותב בחודש

ניסן ברוח קודשו בכל יום מה יהיה בכל חודש. ובאותה השנה שנתבקש

לישיבה של מעלה (תשעה באב תקע"ה), לא כתב, אלא רק עד חודש אב.

וסיים בכתיבתו: "עד כאן טוב, מכאן ואילך כולו טוב"!…

הרה"ק בעל האבני נזר זי"ע היה אומר שבחודש ניסן הימים כל כך קדושים

ויקרי ערך עד ששעה אחת, ליום יחשב!…

וכך הוא כותב באחת מתשובותיו הידועות בשו"ת אבני נזר (אורח חיים

סימן שלו') לאחד משואליו: "יקרתו הגיעני ערב שבת בין השמשות, דבר

אשר ביקש לו על איזה ספיקות במילי דפיסחא, אם כי הקשה לשאול, כי

ימים אלו יקרי הערך שעה ליום יחשב! על כל זה לאשר ביקש מאוד להשיב

לו להיות לו לעונג ושמחת יום טוב, לקחתי מעט פנאי"…

כן מסופר: שכאשר עבר פעם הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זי"ע בדרכו

לחתונת נכדו בעיירת סוכטשוב, החליט להיכנס יחד עם נכדו החתן בכדי

לבקר ולהקביל את פני הרה"ק בעל האבני נזר זי"ע, כיבדו האבני נזר מאד

בזכות זקנו (של הרה"ק מאמשינוב) ה"ה הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע

מפני מעשה שהיה: פעם בשנות ילדותו נכנס האבני נזר יחד עם אביו

הגה"ק בעל האגודת אזוב זי"ע, להרה"ק מווארקא זי"ע שדיבר עמו וקירבו

מאד. כשפנו ללכת פנה האבני נזר לרבי מווארקא וביקש: "רוצה אני

שתברכני", הטיף לו הרבי מווארקא דברי מוסר ותוכחה ושאלו: "הכיצד נער

רך בשנים כמוך, ידבר בלשון נוכח לאיש הזקן ממך בשנים רבות"? השיב לו

הילד בשנינות שגם להקב"ה פונים אנו בלשון זו ואומרים "ברוך אתה ה'"

וכיוצא בזה. קרא הרה"ק מווארקא זי"ע לאביו ואמר: "מובטח אני בו שיהא

גדול בישראל"! שב האבני נזר וביקש שאינו מסתפק בברכה אלא רצונו

שיניח צדיק את ידיו עלי ראשו ויברכהו, וכך הוה.

וסיים האבני נזר ואמר להרה"ק מאמשינוב זי"ע – "אם כי לא נתקיים בי כל

הברכה שלו מיהו מקצת הברכה נתקיימה"… לכן חייב אני בכבודך בזכות

זקיניך.

אמר לו הרה"ק מאמשינוב "אם כבוד זקני יקר כל כך בעיניכם, כבדוני נא

לבוא עמי להשתתף בשמחת חתונת נכדי", סירב האבני נזר והצטדק:

בחודש ניסן ותשרי אינני יוצא מבתי, מאחר ורגע בחודשים אלו, 'כיום הוא'

בשאר ימות השנה…

ומהגה"צ המשפיע רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א שמעתי להסביר

הסבר על קריאתו של האבני נזר שרגע אחת בחודש ניסן, 'כיום הוא'

בשאר ימות השנה – דהרי חודש ניסן נקרא גם בשם "חודש האביב". ומובא

מחכמי הקבלה שחודש זה הוא אב-יב, הוא אב לכל הי"ב חדשים של

השנה, ואיך שמתנהגים בחודש זה, הוא משפיע לכל ימות השנה. ואם

תחלק את השלושים הימים הללו ל 365 יום שיש בשנה, יוצא שכל רגע ורגע

יש לו חשיבות מיוחדת במינה…



ויקרא

 

לדעת שאני לא יודע! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

 

     פרשתנו היא הפרשה הפותחת את הספר השלישי בחמשת חומשי התורה ונקראת על שמו ״ויקרא״. בנוסף נקרא ספר זה בשם: ״תורת כוהנים״ שעיקרו עבודת הקורבנות הנעשית ע״י הכוהנים במשכן.

 

     המילה הראשונה ״ויקרא״ נכתבה עם א' זעירא = א' קטנה. חז״ל מבארים שהאות אלף משמעותה אולפן וכמאמרם בגמרא: אלף בינה - למידה. לא לחינם קבעוה בראש האותיות ואיננה מופיעה בדפי הש״ס (כל מסכת מתחילה בדף ב') ומדוע זה כך? הרמב״ם כותב:״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״ פירוש: שאם אדם חושב שהוא יודע הכל - לעולם הוא לא ילמד. זוהי הסיבה שאין דף א' בדפי התלמוד - לומר לך שאפילו אם הנך בקי בכל הש״ס, דע! אפילו את דף א' אינך יודע... אם כן זוהי הסיבה שהאות א' במילה ויקרא - קטנה לומר שבכדי ללמוד חייב אתה להקטין את עצמך ורק אז תחפוץ לדעת יותר...

 

     מספרים על אחד מגדולי ישראל שחיפש שידוך לבתו. פנה לישיבה הסמוכה וביקש מראש הישיבה חתן מהבחורים הלמדנים. ראש הישיבה שלא רצה לקחת על עצמו אחריות כה עצומה, אמר לו:״כנס ותבחר לך״. החליט הרב להעלות שאלה קשה לתלמידים, והתלמיד שיצליח ל״פצח״ את הקושיה הוא יהיה החתן לבתו. וכך היה, השאלה נשאלה לפני התלמידים, כולם ניסו להראות את בקיאותם הרי לא בכל יום מזדמן שידוך שכזה וניסו בכל כוחם לתרץ. אך למגינת ליבו של ראש הישיבה שום תירוץ אמיתי לא התקבל, תלמידים רבים ניסו אך לשווא! יצא אותו גאון מהישיבה, ללא חתן לבתו. כשעלה לעגלה ויצא לדרכו, הוא שומע לפתע צעקות מאחור, ״רבי עצור״! רואה הרב את אחד התלמידים מזיע ומתנשף, שואל אותו הרב: ״תירוץ״ יש לך״?.. עונה התלמיד:״לא״! לא מעניין אותי השידוך מעניין אותי לדעת את התירוץ״! ״בבקשה, רבי, אמור נא לי מה התירוץ?! הרי לא אדע מנוחה ללא התירוץ״. חיבק הגאון את אותו בחור ואמר לו:

 

     ״אינני מחפש תירוץ - אני מחפש בחור שרוצה לדעת את התשובה - שחשקה נפשו ללמוד - אתה תהיה חתן לבתי!״... זהו שאמרו חז״ל בפרקי אבות: ״איזהו חכם הלומד מכל אדם״ - זה שמוכיח שהא' שלו קטנה... ומי גדול בענווה יותר ממשה רבנו ע״ה?! זהו ויקרא אל משה בא' זעירא...

 

     עלינו לזכור שהסיבה לכל החטאים היא הגאווה שבאדם. השפל איננו חוטא במהרה, לעומתו הגאוותן איננו מקבל תוכחה ומשום כך מועד לכישלון. באה א' זעירא דווקא בחומש זה - תורת כוהנים לומר שע״י הענווה לא נזדקק לקורבנות שיכפרו...

 

ויקרא אל משה (א,א( (הרב יעקב שטולמן)

      הא’ הזעירה רומזת לענווה.

 

     רב העיר לובלין בזמן “החוזה מלובלין” היה רבי עזריאל הורביץ המכונה “ראש הברזל”. רבי עזריאל זה התנגד לחסידות בכל תוקף. באחד הימים ניגש רבי עזריאל ל”חוזה” ושאל: האם נכון רבי, מה שאומרים בשמכם שאתם טוענים שאין בכם לא תורה ולא יראת שמים? ה”חוזה” נענה בראשו לאות הן. “אם כן”, טען רבי עזריאל בתוקף, “צריכים אתם להכריז לחסידים שאינכם יודעים להנהיג עדה, וממילא ילכו להם לבלי שוב” .ה”חוזה מלובלין” בענוותנותו הסכים. ואכן, בקידוש הבא הודיע הרבי לחסידיו שאינו ראוי להיות מנהיג וראש לבני ישראל, במטותא מהם שיחפשו להם צדיק אחר.

כמובן שתשובתו זו הגבירה את הערצת החסידים, ולא רק שהוסיפו לבוא לרבי, אלא הביאו עימם עוד אחרים. הגיע רבי עזריאל ובפיו הצעה חדשה: יאמר הצדיק לחסידיו שהוא צדיק, בעל רוח הקודש, למדן ובעל מדרגה. כך יברחו כל החסידים וה”חוזה” יוכל להישאר בענוותנותו. אך ה”חוזה” נענע בראשו לשלילה. להגיד שאינו ירא שמים וצדיק מוכן הוא לומר. אבל לשקר?! חלילה וחס...

 

לברוח מהכבוד (הרב יעקב גלויברמן)

 

     פרשת 'ויקרא' פותחת בפסוק: "ויקרא אל משה וידבר אלוקים אליו".

 

     חז"ל אומרים: כל הרודף אחר השררה – השררה בורחת ממנו, וכל הבורח מן השררה – השררה רודפת אחריו. ומכיוון שמשה רבנו היה עניו מכל האדם ובורח מן הכבוד, 'רדף' ה' אחריו וקרא לו לבוא לאוהל-מועד.

 

     מסופר על איש אחד ששאל את הרבי מפשיסחא זצ"ל: "מדוע אני בורח מן הכבוד, ובכל זאת אין הכבוד רודף אחרי, הייתכן?" ענה לו הרבי: "מתוך שאלתך אני מבין, שבשעה שאתה בורח מן הכבוד, הרי אתה פונה מדי פעם בפעם ומסתכל לאחור, בכדי לראות אם הכבוד כבר רודף אחריך. וממילא, כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הרי הוא סבור שמתכון אתה לרדוף אחריו, ומיד פונה הוא מפנה לך עורף ובורח מפניך.."

 

אם כן עלינו תמיד להביט קדימה ולא לרדוף אחר הכבוד. כי כל אדם מחונן עם מעלות טובות, זוכה ממילא לכבוד הראוי לו.

 

     חד וחלק - לא המקום של האדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו.

 

 

 

 

ויקרא אל משה (א א) (עלינו לשבח, ויקרא. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

 

     המפרשים תמהו מדוע לא מוזכר בפסוק מי הוא הקורא. כ''ק האדמו''ר מסלונים זצ''ל, בעל ה'נתיבות שלום', אמר דברים נפלאים בעניין זה.

 

     רמז רמז לנו הכתוב שקולו של הקב''ה 'קורא' לאדם מכל מאורעות החיים העוברים עליו, ובכל מאורע ומאורע יש בכוחו 'לשמוע' את דבר השם, ואת ה'קריאה' המיוחדת המופנית אליו.

 

     קריאתו של הקב''ה בוקעת ועולה תדיר, בכל עת ובכל שעה. פעם זה ממאורעות של שמחה הנושאים את האדם אל-על, ומרוממים את רוחו עד למאוד, ופעם זה בצל המשברים והגונות הפוקדים אותו. וכמו שבהיותו שרוי בעיצומה של השמחה ובמרכזם של המחולות – עליו 'לשמוע' את דבר השם הקורא אליו , ודורש ממנו דבר-מה, כך בדיוק הוא המצב גם כאשר האדם נתון, חלילה, בעת צרה.

 

     כל חיי האדם ומאורעותיו הם קריאה אחת ארוכה מאביו שבשמים.

 

     וכיוון שידענו שלכל אדם יש תפקיד אחר בעולמו של הקדוש ברוך הוא, וכל אחד צריך למלא את משימתו-הוא, שלשמה בא לעולם, הרי שלפעמים, מתוך אותו אירוע, ומתוך אותה התרחשות, מופנית 'קריאה' שונה בתכלית לשני בני אדם.

 

     כי ה'ויקרא אל משה', היא קריאה אישית, לכל אחד ואחד. אינה דומה ה'קריאה' המופנית אל האחד ל'קריאה המושמעת אל השני. ולא עוד, אלה שבמקרים רבים הקול המדבר אל יהודי פלוני הוא ההיפך הגמור, בדמיונו, בחזותו ובכל צורתו, מן הקול המדבר אל היהודי השני.

 

     ורק אם כל אחד ישמע את הקריאה 'שלו', את קול המדבר 'אליו', אם כל אחד ישמע את מה שהוא צריך לשמוע, הרי ששניהם יחד וכל אחד לחוד ימלאו בכך אחר רצונו של הקב''ה, ומשם תהיה יתד ופינה להצלחתם ולישועתם.

 

 

 

 

ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר (א,א) (גדי שכטמן)

 

     הדרשה המפורסמת ביותר, מן הסתם, בפסוק הראשון שלפנינו, היא זו של “בעל הטורים”, שה-א’ של “ויקרא” זעירה משום שמשה רצה לכתוב “ויקר” – לשון מקרה, והקב”ה ציווהו לכתוב “ויקרא” – לשון חיבה וחשיבות. הפתרון שמצא משה רבנו – העניו מכל האדם – היה לכתוב א’ זעירה.

 

     בעניין זה של מקרה וחשיבות, דרש רבי משה לייב מסאסוב שלקח נוסף טמון בא’ זעירה זו. והוא: ללמדנו שאין מקרה בעולם, ואם אדם חושב שמשהו “קרה” לו בטעות, יתבונן נא בא’ הזעירה ויבין שגם הפרטים הזעירים ביותר שמסביבו, כולם הם בגזירת עליון ועל ידם “קורא” לו הקב”ה מאוהל מועד – ברצונו לדבר עימו בדרך זו של רמזים.

 

     אדם המתנהג בענווה, משתדל לקיים בעצמו “מכל מלמדי השכלתי”, ואינו רואה פחיתות כבוד בכך שהוא לומד מהקטנים ממנו בגיל או בחשיבות. ולכן, אנו צריכים להתבונן בפרשה זו של הקרבנות, שמגיעה סמוך ונראה למדת הענווה, ומהם ניקח בעז”ה לעבוד את ה’. כמו שאמר הכתוב באיוב: “מַלְפֵנוּ (מלמדנו) מבהמות ארץ”.

 

     בספה”ק “רבי ייבי על התורה”, הביא רמז יפה מהמשכו של הפסוק: “אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”.

 

     וטרם ההסבר, הוא מקשה שתי קושיות:

 

     א. מדוע כפל הפסוק “מן הבהמה, מן הבקר”, האם לא דבר אחד הוא?

 

     ב. כיון שבהמשך הפרשה מפרטת התורה את סוגי הקרבנות ואופן הקרבתם, ושם מפורש בכל קרבן איזו בהמה כשרה ואיזו לא, לשם מה הייתה התורה צריכה לפרט כבר כאן מאילו סוגי בהמות ניתן להקריב קרבן? אלא שיש כאן רמז בפסוק. “אדם כי יקריב מכם”, האיש אשר יחפוץ להתקרב לבורא יתברך, ינקוט בשלושה דברים אלו שבהם ייקח לעצמו מוסר ומזה יתעלה בעבודת ה’.

 

     האחד הוא שיהיה “מן הבהמה”, מה בהמה זו אילמת היא ואין בכוחה לדבר או להוציא מילים מפיה, כן ירגיל האדם עצמו בכל ענייני העולם לא לפטפט ולאבד זמנו, אלא יהיה כבהמה זו שאינה מבינה לא בפוליטיקה ולא בכלכלה ולא בחדשות החוץ.

 

     השני הוא “מן הבקר”, יבקר את עצמו ואת מעשיו האם טוב עשה או שמא לא. כך ידע ברבות הימים מה לקרב ומה לרחק. מה גורם לו להיכשל ומה דווקא מסייע לו בעבודת ה’. “מן הצאן” הוא הפרט השלישי, וזה מלשון “צאינה וראינה בנות ציון”, שילך האדם ללמוד מהנהגותיהם של גדולי ישראל ואפילו של בני אדם פחותים ממנו, ויקלוט ממעשיהם הטובים מה שיוכל לקחת ולקיים בעצמו גם כן.

 

     וכעת נחבר את כל חלקי העניין למקום אחד: בכל פרט שמתרחש סביבנו, צפונה קריאת-קודש וחיבה מאת המקום ברוך הוא אלינו, האנשים הקטנים. אלא שכדי להיות מסוגלים להבין את רצון ה’ באותו דבר, חובה עלינו לאחוז במידת הענווה שלמדנו ממשה רבנו, כפי אשר ידינו משיגה, ורק באמצעותה נוכל להתבונן. שכן הגאוותן לא חושב לרגע לחסום פיו מדיבורים שרצונו לומר, שכן מי מבין כמוהו באותו עניין; לא חושב לבקר את מעשיו שבוודאי בעיניו אין כמותם עלי אדמות; ולא מוכן ללמוד הנהגות טובות של אחרים, שכן פחיתות כבוד היא לו. לעומת זאת, “עקב ענווה יראת ה’”.

 

     העניו מבין שכל האירועים הם קריאת-חיבה מהשי”ת אליו ישירות, ומוכן לעשות ככל הנדרש כדי לפענחם ולהתעלות.

 

ויקרא אל משה (א,א) (מנחם יעקובזון)

     פסוק זה ביאר רבינו יעקב בעל הטורים נכתב בתורה עם אות אל"ף זעירה, משום שמשה רבנו היה עניו ולא רצה לכתוב אלא "ויקר", שמשמעו כאילו לא דיבר הקב"ה עמו אלא בדרך מקרה.

 

     אמר לו הקב"ה שיכתוב גם את האות אל"ף "ויקרא". אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנו אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה, וכך עשה.

 

     ידוע היה ה"חפץ חיים", במידת הענווה הגדולה שלו.מימיו לא ראה ה"חפץ חיים שום יתרון או מעלה במעשיו ובהתנהגותו.תמיד היה טוען שאינו עושה אלא מה שכל יהודי חייב לעשות ומקיים את חובתו בעולמו .האם יש מקום להתפאר ולהודות בכך? האם מגיעה תודה או תשלום בעד זה? הייתכן שאל ה"חפץ חיים" שאדם יתגאה או יחשוב שמגיע לו שכר על אשר הוא אוכל ושותה?... הרי הוא אוכל ושותה להנאת עצמו, כדי שיהיה בריא ויתקיים בעולם. קיום התורה והמצוות אמר ה"חפץ חיים" אינם שונים במאומה מכך, שהרי גם התורה והמצוות הם לטובתו ולהנאתו של האדם ורק בזכותם הוא חי וקיים.

 

 

 

 

קריאה של חיבה (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

 

     פרשתנו נקראת על שם תיבת הפתיחה, ויקרא. לשון חיבה. לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. וַיִּקרָא אֶל מֹשֶה , וַיְדַבֵּר ה' אֵּלָיו. בתחילה ה' קורא, פונה בחיבה, ורק אח"כ מלמד ומצווה. ולא כאן בלבד, אלא לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים - קדמה קריאה.  הקב"ה, המלמד תורה לעמו ישראל, מלמדנו יסוד בהוראת תלמידים. אין הלב פנוי בכל עת ללמוד ולשמוע. הרי אין טעם להתחיל בהוראה עד שהלבבות מתרחבים ושערי החכמה נפתחות. לימוד כפוי אינו נקלט, ואף נדחה.

 

     חז"ל לימדונו (שבת ל) על רבה, שהיה פותח את שיעורו במילתא דבדיחותא. ה'פני יהושע' כותב בהקדמתו, שאין הכוונה חלילה לליצנות, אלא לדברי חכמה המאירים לב ונפש. 'קריאה של חיבה' משמחת ומשמשת כחרישה המכשירה את הקרקע לזריעה. לעיתים מעוררים שוב, בדרך זו, גם במהלך השיעור, כפי שמצאנו בחז"ל.  ישנם תלמידים שלהם לא די בקריאה רגילה. הם אינם נענים ונשמעים לקריאותינו. ניסיונות כושלים בעבר חוסמות אותם. תקוות העבר שהולידו אכזבה, פגעו במערכות האמון בין רב לתלמיד, ומביאות אותם להסתייג מאתנו. הם זקוקים ליותר מסתם קריאה. הם זקוקים לפעולה חמה וחכמה.

 

     סיפר לי ידיד נפש מעשה הוד על הרה"ק מצאנז קלויזנבורג זצ"ל. הוא הגבר הקים אהלה של תורה על אדמת אירופה החרוכה, כאשר קיבץ סביבו אודים מוצלים מאש בעבותות אהבה, והפיח רוח חדשה בעם שרידי חרב.  התנער הצדיק מיגונו האישי, ומסר נפשו למען שארית הפליטה. במחנה העקורים היה עמו נער רצוץ, עלה נידף,  גלמוד ממשפחתו ומבית אביו. מְכֺנָס היה באבלו, ולימוד התורה ממנו והלאה. ראה הרב'ה שהבחור עוסק במשחק השחמט, ובו משכיח עיצבונו. פנה אליו בהצעה "התרצה להתחרות אתי במשחק?" הבחור שמח נוכח האתגר, והסכים! הרב'ה הוסיף ואמר "זמני יקר למדי, ואינני רגיל במשחקים. אני מוכן לשחק אתך תמורת 'הסכם'. והיה ואנצחך - תתחייב ללמוד גמרא במשך שעה. ואם תנצחני - אלמד אני שעתיים!" הבחור הסכים והתיישבו למשחק, וסביבם מתגודדים צופים רבים בדממה. לאחר משחק מחושב וממושך, ניצח הנער! הרב'ה קם והכריז שכעת ימלא הוא את מחויבותו והולך ללמוד שעתיים. השמועה עשתה כנפיים בקרב המחנה. כולם התפעלו כיצד הנער ניצח את האדמו"ר החריף ומהיר התפיסה! למחרת הציע הרב'ה שוב לשחק, והמשחק היום הסתיים בניצחונו של הרב'ה. הבחור עמד בתנאו, והתיישב ללמוד בחברותא עם הרב'ה. שעה של גמרא. שעה של גן עדן. וכך המשיכו במשחקים יוֹמִּיִּים, שאגב, תמיד הסתיימו בניצחון האדמו"ר, שֶגָרְרּו שעות של לימוד. עם הזמן, המשחק התמעט ונעלם, והתורה המשיכה לְנַצֵּחַ לָנֶצַח.  זו דוגמא של 'בחכמה פותח שערים'. השכיל האדמו"ר להפסיד בסיבוב ראשון, בכדי להרים את קרנו של הנער בעיני החבורה, ובעיקר בעיני עצמו.

 

     מפתחות רבים יש לפתיחת שערי הלבבות, ויש מנעולים מורכבים הדורשים חכמה יתירה. כאמור, לכל דיבור ולכל אמירה קדמה קריאת ה' אל משה, אך התורה מלמדת זאת דווקא בפרשתנו. פרשת ויקרא, ספר 'תורת כהנים', מורכב וקשה בדיניו ובהלכותיו. כאן זקוקים באופן מיוחד להשמיע קריאה של חיבה. לאחר יצירת והידוק הקשר, צולחים - יחד - את הפרשיות הקשות ביותר, ותורתנו מתקיימת. ' הקריאה' מעוררת את הזמן. קריאת הַחֹדֶש הַזֶה לָכֶם מעוררת להתחדשות, להצלחות, ולפתיחת חֱרְשַת הלב. בהצלחה בעבודת הקודש!

 

 

 

 

סוף מעשה במחשבה תחילה (גדי שכטמן)

 

      העולם מתחלק לשני סוגים: לאלו שחושבים ולאלו שחושבים פחות. בעצם, ישנם גם אלו שלא חושבים כלל. אז העולם מתחלק לשלושה סוגים...

 

     “אדוני, אנחנו לא יכולים לקבל ממך את התמונה הזו לדרכון”, הסביר הפקיד לעובד הזר שעמד מולו, “צריכים תמונה רק של הפנים. אי אפשר לשים תמונה של כל הגוף”. “אבל מעולם לא הצטלמתי ‘ראש בלי גוף’, מה אעשה?!”, הקשה הזר ב”היגיון”... “זו לא בעייתי”, השיב הפקיד בנוקשות, “תמצא פתרון לבד”.

 

     חברו של מבקש הדרכון לא הבין בכלל איפה הבעיה: “אנחנו הולכים לשפת הים, תחפור בור ותרד לתוכו, נכסה אותך בחול עד הצוואר, נצלם תמונה טובה והרי לך תמונה של הפנים בלבד”. שמחים וטובי לב יצאו השניים לחוף הקרוב, הצלם ביקש מהמצולם להתחיל לחפור, “אני רק רץ להביא את המצלמה והחצובה”.

 

     לאחר שחזר החבר עם הציוד הוא רואה לתדהמתו ארבעה בורות, “מה זה? למה חפרת ארבעה בורות”?

 

     “אה, אמרו שצריך ארבע תמונות”, השיב המצולם בסיפוק.

 

     “אז למה לא אמרת?”, רתח הצלם מזעם, “הייתי מביא ארבע מצלמות”...

 

     בפרשת השבוע נקרא “אדם כי יביא מכם קרבן לה’”, חלקם הגדול של הקרבנות שהיה מביא אדם פרטי הינם קרבנות על כך שעבר על דברי ה’ וכעת הוא זקוק לכפרה. אלא שיש לתמוה על כך: ‘אם אדם חטא - בהמה מה חטאה’?! הוא יעשה ככל העולה על רוחו וכדי למצוא לנפשו מנוחה הוא ישחט את הבהמה האומללה, שאינה יכולה להתנגד, כקרבן???

 

     ובכן, בעלי החיים נועדו לשימושו ולעזרתו של האדם - נזר הבריאה - בחיי היומיום. הוא יוכל לחרוש עימם את השדות, ליהנות מתוצרתם חלב, ביצים, צמר, לרתום אותם לשמירה על ביתו מגנבים ואפילו בעת הצורך להתחמם בפרוותם [השימוש כמובן מותנה בכך שלא יתעללו חלילה בבעלי החיים ובשימוש סביר, כפי מנהגם של רוב בני האדם].

 

     התורה מלמדת אותנו שכשמגיע יהודי ובידו בהמה לקרבן, צריך הוא לסמוך את ידיו על ראשה של הבהמה ולהתוודות. וידוי זה אינו מסתיים ברגע שהבהמה מובלת לשחיטה - שם הוא מתחיל.

 

     כשהכהן שוחט את הבהמה - חושב היהודי לעצמו: “אני הייתי צריך להישחט כעת במקומה”; כשעורה מופשט ואיבריה מנותחים, החוטא מהרהר בכאב: “את עורי היו כיצד מצלמים תמונה של הפנים בלבד? מה חטאה של הבהמה שנלקחת לקרבן במחשבה תחילה }סוף מעשה { צריכים להפשיט על חטאי הנורא, את איברי היו צריכים לנתח לנתחים”. וכך על כל שלב ושלב מהקרבת הקרבן עומד החוטא ומהרהר בתשובה.

 

     יוצא, אם כן, שכשמהרהר החוטא בתשובה ומחליט בלבו - לא עוד! הוא לא יחזור יותר לעשות את העבירה שביצע, הרי שהמטרה הושגה. הוא שב בתשובה שלמה. במידה ואינו חוזר בתשובה על חטאו, מגלה לנו ה”כתב סופר” יסוד גדול, שמשמים יתבעו ממנו גם את הריגת הבהמה האומללה הזו שאותה ‘הקריב קרבן’ תחת נפשו ללא הפקת תועלת.

 

     אבל רגע, גם אם החוטא שב בתשובה באמצעות התהליך שמבצעים בבהמה, מה הקשר שלה לחטאו? שימצא לו שיעורי עזר ללמידה בדרכים אחרות.

 

     דבר זה הסברנו, כשהקדמנו שתפקידם של בעלי החיים בעולמנו הוא לטובת האדם ולעזור לו בעבודת ה’ שלו. אם על ידי בהמה זו שב החוטא מחטאו - הרי שלנפשה של הבהמה יש בכך תיקון גדול מאוד, וזכות עצומה היא עבורה לעלות על גבי מזבח ה’.

 

     יש כאן עומק נוסף במשפט: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אדם שיתנהג בכל דרכיו בתכנון מוקדם מראש, בצפיית המהלכים ובקריאת המפה נכונה - הרי שחפצו יעלה בידו בצורה טובה לאין ערוך מאותו אחד שלא התכונן [כמובן שהכל תלוי ברצון ה’, אבל השתדלות חייבת להיות].

 

     ומה יעשה זה שלא חשב מראש, כאותו עובד זר שחפר ארבעה בורות בלי לחשוב שמספיק בור אחד וארבע תמונות? שלא יתלונן שאין לו ארבע מצלמות... שיתחיל לחשוב מעכשיו!

 

     כי כשמבינים ב”סוף מעשה” ששגינו בכך שלא חשבנו היטב על תכנון הדברים “במחשבה תחילה”, כבר התחלנו את שלב התשובה והתיקון לחטא, ומכאן והלאה נוכל לתקן את סוף המעשה על ידי חשיבה מראש מהו רצון ה’ טרם שנעשה פעולה בלתי מבוקרת.

 

 

 

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א,א) (גדי שכטמן)

 

     נאמר בתהלים: "צדקתך - כהררי אל, משפטיך - תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה'". הקשה הגאון רבי עזרא עטיה מה השייכות בין תחילת הפסוק לסופו, ובכלל, מדוע נזקקו האדם והבהמה שה' יושיע אותם.

 

     ותירץ על פי המדרש הידוע (ירושלמי מכות פ"ב): שאלו את החכמה מה עונשו של החוטא? ענתה: הנפש החוטאת היא תמות. לא בתור עונש, אלא זו מציאות, כשם שאדם המכניס אצבעו לאש בשוגג, יישרף, למרות שלא התכוון לכך. כך החטא מחייב הותרת רושם באדם בצורת מוות.

 

     שאלו את התורה מה יעשה החוטא? ענתה התורה: יביא קרבן ויתכפר לו. וכששאלו את הקב"ה מה תקנת החוטא? ענה: יעשה תשובה ויתכפר לו.

 

     מעתה יתורצו שתי השאלות בדרך נפלאה: "צדקתך" - בצדקת התורה שהיא "כהררי אל", יוכל האדם להביא קרבן ויתכפר לו עונש המוות. למרות ש"משפטיך" - משפטי התורה מחייבים מציאות אשר בה החוטא נענש, והם נוקבים עד "תהום רבה". אבל אם נשמע לבורא יתברך ונעשה תשובה - "אדם ובהמה תושיע ה'" גם האדם וגם הבהמה יינצלו ממיתה.

 

ויקרא אל משה (א,א) (ישראל גולד)

     פסוק זה נכתב בתורה באל"ף זעירה, מחמת ענוותנותו של משה רבנו.

 

     בעיני רבנו ה"חפץ חיים" נחשב הכבוד לביזיון הגדול ביותר. כאשר חלקו לו כבוד היה זה בעיניו עינוי ללא נשוא, טוען היה תמיד בהקשר לכך שאם בני אדם חולקים לו כבוד שאיננו זכאי לו, הרי אינו אלא צער ועלבון.

 

     משל למה הדבר דומה? אמר ה"חפץ חיים" לבן מלך שקלקל את דרכיו, גנב ופשע, ואביו הענישו בזה ששלל ממנו את תאריו והגלה אותו למדינה רחוקה. בהגיעו לשם חלקו לו הבריות כבוד מלכים משום שלא ידעו מאומה מכל אשר אירע בארמון. נקל לשער איזה ייסורים וכאב לב גרם כבוד מסוג זה לנסיך... הרי בתוך לבו ידע היטב את שפילות מצבו ופחיתות ערכו...

 

     כך היה ה"חפץ חיים" אומר: כיצד יכול אדם להתגאות בכבוד שאחרים חולקים לו, בשעה שהוא מרגיש ויודע היטב את שפלותו ופחיתות ערכו?...

 

ויקרא אל משה (א,א( (אשר לורבר)

כתוב במדרש שמשה העביר מעט דיו שנשאר בקולמוסו על מצחו, ומזה קרן אור פניו.

 

וצריך באור, מדוע הקב"ה הביא לו יותר דיו מכדי צרכו, ולא את הכמות הנדרשת בלבד? כמו כן משמע מדברי המדרש שמשה הוא שגרם שיקרן אור פניו, והרי ברור שאין בכוח הדיו לגרום שיקרן אור פניו, ואם כן מדוע אומר המדרש שמשה עשה זאת?

 

ונראה לבאר את המדרש, ולומר שבאמת הקב"ה נתן למשה כמות מדויקת של דיו, אך משה מחמת שהיה עניו מכל אדם כתב ויקרא עם א' קטנה - "ויקר" מלשון מקרה ולא "ויקרא" לשון חיבה כפי שמסביר רש"י - ולכן נשאר לו דיו על קולמוסו. את הדיו שנשארה מרח משה על מצחו, והקב"ה גרם לדיו שיקרין את אור פניו של משה לבל יבואו לזלזל בו אחרים כיוון שהיה חשש שמחמת שהוא משפיל את עצמו יבואו אחרים לזלזל בו.

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א,ב) (רוני גולדברגר)

 

     מבאר רש"י מדוע נאמר כאן לשון "אדם"? אלא ללמדנו כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל!

     אל הצדיק רבי מאיר מפרימשלן באו שני שותפים שפתחו עסק חדש ובקשו את ברכתו של הרבי.

נו... שאל הרבי ושטר שותפות יש לכם? לא השיבו השנים. אם כן אמר הרבי אכתוב אני לכם שטר שותפות. נטל הצדיק גיליון חלק וכתב עליו: א. ב. ג. ד .לאחר מכן הגיש להם את הגיליון וברכם בהצלחה רבה. הסתכלו בגיליון ותמהו השניים איזה נוסח שותפות הוא זה? איננו מבינים דבר...


בארבע אותיות אלה אמר הרבי טמון יסוד הצלחת השותפות ביניכם שכן א. ב. ג. ד. הם ראשי התיבות: אמונה ברכה, גניבה דלות!

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מִּן הַבְהֵמָה (א,ב(

      רש"י: אָדָם: למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכול היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. ויש לתמוה מה החידוש שלא נקריב מן הגזל, הרי פשוט הדבר שאין להקריב מן הגזל, שהרי אין מצווה באה בעבירה, ואם כן מדוע צריכים אנו ללמוד מאדם הראשון שלא מקריבים קרבן מן הגזל?

     מסופר על הגר"ח מולאזין זצ"ל: באו פעם עסקנים לביתו להתייעץ עמו על כמה עניינים שעמדו על הפרק. על השולחן היו מונחים כלי זכוכית וכלים מכלים שונים. באמצע שיחתם בלא יודעים משך אחד מן העסקנים את מפת השולחן, וכל הכלים נפלו לארץ בקול רעש גדול. כל העסקנים ישבו שם המומים ומלאי בושה וכלימה על ההיזק שנגרם מחמתם. ניחם אותם רבי חיים ואמר: אל דאגה שום כלי לא נשבר! תמהו כולם למשמע דבריו, וכשהרימו את הדברים נוכחו כי באמת כך הוה לא נשבר אפילו כלי קטן. שאלוהו וכי נביא אתה? ענה להם: לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אלא כיון שכספי כשר הוא, בכסף כשר אין הפסדים!

 

 

 

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מִּן הַבְהֵמָה (א,ב) (עוד יוסף חי(.

 

     יש לפרש את הכתוב על פי משל: אדם אחד בא לחנות לקנות לו מראה. הציע לו הסוחר מראה טובה. הסתכל אותו אדם במראה ולא רצה לקנותה. שאל אותו הסוחר: מדוע אינך רוצה לקנותה? השיב לו האיש: כיוון שאני רואה תמונה משונה במראה.... כי ראשו היה פרוע והכובע שעל ראשו מונח על הצד, ועל מצחו היה לכלוך של דם, ובפניו לכלוך של דיו וכו'. אמר לו הסוחר: שוטה שבעולם! הלא התמונה שאתה רואה היא תמונת עצמך, והלכלוכים הם בפניך ובמצחך, וקלקול הכובע הוא מעצמך, נסה נא לסדר את הכובע על ראשך כראוי, ותרחץ מצחך ופניך מהלכלוך, ואז תראה תמונה יפה במראה. והנמשל, השם יתברך מתנהג עם האדם כפי הנהגת האדם, שאם מתנהג בטוב וביושר, יראה הוא את ההנהגה העליונה שמתנהגת עימו בטוב, ואם יקלקל מעשיו, אז הנהגת ענייניו תתקלקל. ובזה יש לפרש את הפסוק: "אני לדודי ודודי לי", כלומר, כפי שיעור ההתקרבות שאני מתקרב לדודי, כן דודי מתקרב אלי, וכמו שכתוב: "ה' צילך על יד ימינך". וזהו שאמר הכתוב: "אָדָם כי יַקְִרּיב" – אדם שרוצה להתקרב להשם יתברך, אזי "מִּכֶּם" – כפי שיעור והמידה אשר יהיה מכם, כן תהיה ההתקרבות מהשם יתברך.

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א,ב) (מנחם יעקובזון)

     מדוע בחר הקב"ה דוקא בבהמות להקרבת הקרבנות ולא בחיות?

 

     ה"בן איש חי" בדרשותיו (פר' אחרי מות) מביא לכך שלושה טעמים שכולם הוזכרו בדברי חז"ל.

 

     הטעם הראשון: כיון שהחיות אינן מצויות במקומות הישוב, לא הטריח הקב"ה את האדם לצאת ליערות ולמדבריות בכדי להביא קרבן, לפיכך ציוה להקריב רק מן הבהמות המצויות במקומות הישוב.

 

     הטעם השני: כיון שכתוב (קהלת ג, טו) "והאלהים יבקש את נרדף", והבהמה תמיד יותר נרדפת מהחיה, בחר הקב"ה דוקא בה ולא בחיה, שבדרך כלל, היא הרודפת.

 

     הטעם השלישי: החיות, מטבען הן יותר גסות רוח מן הבהמה, לפיכך בחר הקב"ה בבהמות.

 

     ומוסיף ה"בן איש חי" בשם המפרשים, שאף שנאמרו בזה שלושה טעמים, מכל מקום הטעם העיקרי הוא הטעם השלישי. הראיה לכך היא מכך שגם לעתיד לבוא שהחיות תהיינה מצויות בקרבת מגורי בני אדם, וגם לא תהיינה רודפות, שהרי על תקופה זו נאמר (ישעיהו יא, ו-ז) :וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגו'... ועגל וכפיר ומריא ונער קטן נהג בם  (… ודאי לא יוכשרו אז החיות להקרב על גבי המזבח. רמז לפרוש זה הביאו המפרשים מן הפסוקים (תהלים נא, יט -כא): "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם. אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים". "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה" –  הקב"ה בחר בבהמות לקרבן, כיון שאוהב הוא את השפלים, וההוכחה לכך היא שגם לעתיד לבוא ש"היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים", ואז תהיינה החיות מצויות ולא תרדפנה, אף על פי כן "אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים", ולא יעלו עליו חיות כלל.

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן... אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו (א,ב-ג) (אשר לורבר)

     אמרו חז"ל (סוטה ה ע"ב): אמר רבי יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלקים רוח נשברה'; ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר: 'לב נשבר ונדכה א-לקים לא תבזה'".

 

     למדנו מכאן – אומר בעל ה"ילקוט אפרים" – שתפילה גדולה יותר מן הקרבנות, שהרי כהן בעל מום אינו יכול להקריב קרבנות, ואילו להתפלל הוא יכול, ולא עוד אלא שלתפילתו יש ערך יותר מתפילת אדם אחר שאינו נכה בעל מום, כי רוחו נמוכה בשל היותו נכה, ו"זבחי אלקים רוח נשברה". נמצא, שה"רוח נשברה" גדולה הרבה יותר מן הקרבנות, וזהו שכתוב כאן בפסוק: " אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – אם אדם מקריב "מכם", מעצמו, שזו תפילה, והתפילה הזו היא בבחינת "זבחי אלקים רוח נשברה", הרי שזה "קרבן לה'". אבל אם הקרבן בא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" – זה כבר לא כל כך פשוט: "אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו", צריך שהקרבן יהיה תמים, לא בעל מום, שלא כמו בתפילה ששם גם בעל מום כשר.

 

     עד כמה גדול כוחו של שברון לב בשעת התפילה נוכל לראות מן המעשה הבא: ה'בעל שם טוב' הכין את אחד מתלמידיו לקראת תפקיד של בעל תוקע בראש השנה, ובמשך תקופה ארוכה למד אותו את כוונות התקיעות, התלמיד השקיע עד מאד בלמודים אלו, אולם משנקרא לתקוע לבסוף, התרגש כל כך וכל הכוונות פרחו מזיכרונו. במשך דקות אחדות הוא נסה להיזכר בהן, או למצער בחלקן – אך העלה חרס בידו, וכך עמד ותקע כשלבו שבור על חסרון הכוונה שיש בו.

 

     לאחר התקיעות קרא לו ה'בעל שם טוב' ואמר לו: דע לך, כי התקיעות הללו הועילו יותר מתקיעות אחרות שנעשו בכל הכוונות הראויות. שכן, הכוונות בתקיעת השופר הן כמפתחות לפתוח שערי שמים לתפילותינו, ולכל שער נצרך 'מפתח' מיוחד המתאים לו, שהוא כונה מיוחדת לשער זה. אבל לב נשבר ונדכה דומה לגנב השובר את המנעול ואינו נזקק כלל למפתח... באפן כזה, נתן לשבור את כל המנעולים גם ללא מפתח פרטי לכל שער ודלת. חילוק נוסף בין התפלה לבין הקרבנות, הוא שהקרבנות הנם בעלי כללים ומגבלות של זמן ושל מקום, ואלו התפלה יכולה להיאמר בכל עת ובכל שעה, ואינה נתונה לאף מגבלה.

 

     בספר "גאון וחסיד" מסופר כי באחד הימים הפסיד יהודי בדין תורה שערך עבורו רבי לוי יצחק מברדיטשוב. אותו יהודי היה גס רוח, וכשלון זה הכעיס אותו מאד, עד שהוא איים לגשת לפריץ העיירה ולהלשין לפניו על רבי לוי יצחק, מתוך כוונה להעליל עליו עלילות שווא, אשר יחייבו אותו בעונשים כבדים. כששמע רבי לוי יצחק את האיומים, הוא פנה אל אותו יהודי והאיץ בו: "נו, נו! לך גש ותלשין מיד!". החווה היהודי בידו לעבר השמים השחורים, ואמר: "כעת מאוחר. אינני יכול לגשת עכשיו, שהרי הפריץ ישן, והוא עלול להתרעם עלי על שהערתי אותו והפרעתי את שנתו". "אהה" – נענה רבי לוי יצחק ואמר – "הפריץ שלך ישן עכשיו, אבל בעל הבית שלי אינו ישן... הוא נמצא בין ביום ובין בלילה, ותמיד יכול אני לגשת אליו...". השואה זו בין הפריץ הדל, שהיום הוא כאן ומחר הוא מת, לבין מלך מלכי המלכים הפנוי תמיד, ושומע בכל עת לשוועת בני עמו, חלחלה לתודעתו של האיש, והכניעה אותו.

 

 

 

 

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א,ג) (וקראת לשבת עונג)

 

     פסוק זה תיאר באופן נפלא רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", על פי משל: בעיר אחת חי רב גדול בתורה. תלמידים רבים היו מצטופפים בבית מדרשו ומבקשים תורה מפיו, והרב לא מנע מהם ובמשך שעות ארוכות הרביץ בהם תורה ודעת.

 

     יום אחד אמר הרב לתלמידיו כי ברצונו לצאת יחד עימם לטייל בשוק. תמהו התלמידים על כך ואף שטחו בפניו את תמיהתם, אולם הרב נותר איתן בדעתו.

 

     כאשר הגיעו אל השוק ראו סבלים שגיבי כח הנושאים משאות כבדים בדרכם לחנויות השוק. ראו את הסבלים הללו אמר הרב מוסר גדול יש ללמוד מהם! הם נושאים משא כבד עד שקומתם נכפפת מחמתו. אין הם משגיחים בחום או בקור, את עבודתם הם מבצעים. כך הם עמלים כל היום כולו בכל יום.

 

     גם אנו אמר הרב אל לנו להתחשב במאמץ, בחום או בקור. אל לנו להתרפות מעמל התורה אף לא לרגע אחד ומשום סיבה שהיא!

 

     לאחר מכן המשיכו הרב ותלמידיו והגיעו אל בית מסחר.

 

     הסוחר היה שקוע ראשו ורובו בספרי חשבונותיו. על השולחן שלפניו הייתה מונחת צלחת אוכל, אולם הוא לא נגע בה כלל אלא היה טרוד בחישובים ובמספרים.

 

     אבא פנה בנו של הסוחר האוכל כבר קר... מדוע אינך אוכל?

 

     מזה שלוש שעות ענה הסוחר אני מתייגע למצוא היכן יש טעות בחשבונות החנות כי חסרים לי סך של שני זהובים...

 

     רואים אתם אמר הרב לתלמידיו סוחר זה נעשה עבד לממונו. הוא נותר בלא אכילה ובלא שתייה והוא מכופף את ראשו שלוש שעות כדי למצוא טעות של שני זהובים!...

 

     אף אנו אמר הרב כאשר אנו מתייגעים בהבנת הסוגיה עלינו לשקוע בכך בכל מאודנו עד שלא נבחין בכלל באוכל או במשקה, ובלבד שיבוא הדבר על הסברו הראוי והנכון! זהו עמל התורה!

 

     המשיכו הרב ותלמידיו והבחינו בקבוצת ילדים המשתובבים במשחקם. היו בהם שקפצו בשלולית מים והיו שהתפלשו בעפר והיו שצחקו ורצו ללא כל סיבה נראית לעין.

 

     ראו את הילדים הללו אמר הרב עושים הם מה שליבם חפץ ואין הם מתביישים כלל מפני המלעיגים עליהם. אף אנו אמר הרב כאשר אנו עוסקים בתורה ובמצוות כחפצנו, אל לנו להתבייש מפני המלעיגים עלינו!

 

     זהו גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" נאמר בפסוק: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", רמז לשלושה קבוצות הללו:

 

     "מן הבהמה" הסבלים הנושאים משאות כבדים כבהמת משא.

 

     "מן הבקר" הסוחר המבקר ובודק תמיד את ספרי חשבונותיו.

 

     "ומן הצאן" הם הילדים הצעירים העושים מה שליבם חפץ.

 

     מכל אלה "תקריבו את קרבנכם" תלמדו מוסר ותתקרבו לעבודת ה'!

 

 

 

 (א ה)  "ושחט את בן הבקר לפני ה''

 

 

 

     ''שאל פעם רבי יעקב קראנץ זצ"ל המכונה בשמו: "המגיד מדובנא''   

 

מדוע לא נאמר בקורבן בן בקר לשון "הקרבה''

 

 

 

      ע''פ המגיד ניתן להבין זאת אלא אל פי משל:

 

 

 

     עשיר אחד עסק לפרנסתו במסחר. הוא היה שולח שליחים עם סחורות בהיקף גדול, אלו, היו משתדלים במכירתם ושבים אליו עם הרווח.  פעם אחד לקחו השליחים סחורה רבה בשווי שלושים אלף זהובים אלא שפשעו בשמירתה והסחורה נגנבה מהם. התביישו השליחים לשוב אל העשיר - כיוון שפחדו מתגובת  ועל כן באו אליו בבושת פנים ומתוך בכיות ותחינות שיסלח להם ואף הציעו לפצות אותו על הנזק הרב שנגרם לו.

 

 

 

     הצטער העשיר מאוד על ההפסד, הוא ידע שאין ביכולתם לשלם את מלוא הסכום על כך התפשר איתם שישלמו לו אחוז אחד משווי הסחורה שנגנבה. דהיינו: במקום שלושים אלף זהובים שלוש מאות זהובים בלבד מכיוון שגם הסכום הזה היה גדול עליהם, העשיר התפשר לפריסה של תשלומים - שלושה זהובים בכל שבוע.

 

 

 

     אחד השליחים היה עני מרוד והנה קרה שבשבוע אחד לא השיגה ידו אלא רק שני זהובים. ניגש האיש אל המעביד ובכה כדי שיחמול לו על שלא השיג הפעם. תוך התחייבות שבשבוע הבא בעזרת השם ישלם את ההפרש. ואכן, קיבל העשיר את הכסף במאור פנים.

 

 

 

     לעומתו שליח אחר שהיה בעל יכולת, שילם כל פעם בשמחה ארבע זהובים אך הנה דווקא את כספו של זה קיבל העשיר בפנים זועפות.

 

 

 

"     מדוע הנך מחמיץ פנים דווקא לזה שמשלם מעבר למה שצריך?!" שאלו את העשיר "את כספו של זה ששילם פחות קיבלת במאור פנים ואלו את כספו של זה ששילם יותר אתה מקבל בפנים זועפות'' ! ? השיב להם העשיר: "תשלום זה שהם משלמים לי, לא יפצה אותי על הנזק שנגרם. כל שכרי מתשלום זה הוא, הבושה שהם חשים מכך שהתרשלו בתפקידם...

 

 

 

לפחות אני מקווה כי בעתיד יזכרו את הבושה וישתדלו בעבודתם יותר.

 

 

 

     אדם זה ששילם לי פחות ממה שהתחייב בושתו גדולה ועל כן אני סמוך ובטוח כי יזכור זאת להבא וישמור כראוי על הסחורות. ואילו השני עלול עוד להתגאות בכך שהוא משלם יותר מכפי שנדרש.

 

 

 

     כן הוא גם הנמשל:

 

 

 

     אדם שמביא קורבן לה' אליבא דאמת אין דבר הנחשב אצל הקב"ה למאומה כנגד הפגם שפגם בחטאו, אלא עיקר הדבר הוא הסליחה שיסלח לו על כך שליבו נשבר ונדכה

 

על כן מי שאין ידו משגת להביא בן בקר אלא מביא כבש או איל הרי הוא בבושה גדולה. בושה זו תזרז אותו לעתיד לבוא שלא יחטא עוד.

 

 

     לא כן מי שמביא שור גדול הוא מתגאה בלבו ואומר: "העשרתי את קוני!" הוא שב מן המזבח בלב שמח כאילו הקב"ה כביכול עוד "הרוויח" ממנו... לא זאת בלבד שלא יזהר במעשיו מכאן ואילך, עוד עלול משום כך לחזור ולחטוא...

 

 

 

לכן לא נאמרה לשון "הקרבה" בשור כי לשון "הקרבה" מורה על כך שהוא מתקרב אל ה' ולא כך הדבר במי שבא להקריב שמח וטוב לב...!

 

 

 

והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה (א,ו) (אור דניאל)

 

     להסרת הגאווה יש צורך לניתוח. העולה מכפרת על הרהורי הגאווה שבלב, וזה רמוז במילת עולה, המורה על כך שהמקריב סבור שיש בו יכולת לעלות על אחרים במעלותיו.

 

     ה"צמח דוד" מבאר פסוק זה בצורה נפלאה: "והפשיט את העולה" – את אותה עולה, את אותה גאווה, יש צורך להפשיט ממנו ולהסיר ממוחו, ורק לאחר שיסיר ממנו את רגשי הגאווה הפסולים, אז יוכל לקיים את המשך הפסוק – "ונתח אותה לנתחיה", אז יוכל להתבונן ולנתח את מעשיו והליכותיו שפגמו באיבריו, אך ראשית יש להוציא את הגאווה מליבו כמו המנתח המסיר את האיבר המקולקל, מחליפו או מתקנו. כל מנתח מתחיל יודע שכאשר ישנו איבר פגום והוא חיוני לתפקוד האדם, יש לנתחו. שכן גם אם שאר האיברים יטופלו ורק איבר זה יישאר פגום – לא יוכל האדם לתפקד. כך הדבר במידת הגאווה. אף אם האדם יעבוד על שאר מידותיו ומידה זו תישאר חתומה בטבעו – גם שאר מידותיו יכולות להיות מושפעות ממידה קלוקלת זו, כפי שכותב ה"פלא יועץ": "ואין אתנו יודע מה הוא גאווה, אבל סימן יש מכוח הבן להכיר כוח האב, כי ההקפדה והכעס וכד' הם בני הגאווה, ואם אין אבות – מאין יצאו תולדות? והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חומר וגודל רעת הגאווה ויתלהב לבו בראותו גודל שבח הענווה, וישתדל בכל כוחו במחשבות טהורות להכיר מיעוט ערכו ולהיות מן הנעלבים לכל אדם."

 

     לעיתים אדם יכול לעשות מעשים גדולים אך זוכה עבורם לשכר בעוה"ז כגון לכבוד, לעושר או למעמד מכובד. ואין ספק, שזה בא על חשבון חלקו בעוה"ב. לעומת זאת אדם החפץ לזכות בשכר נטו בעולם הבא חייב לאמץ לעצמו את מידת הענווה ולא לחפש אחר כבוד של "מה יאמרו הבריות" כפי שיעיד המעשה הבא:

 

     בבית קברות יהודי אשר בקראקוב מצויה מצבה מחוץ לגדר עליה רשום: "פה נטמן יוסל'ה קמצן קדוש". באותם ימים, לפני למעלה משלוש מאות שנה, שרר בקראקוב רעב ועוני כבד. רוב התושבים לא מצאו מלאכה לפרנס בה את משפחתם, ואלו אשר שלחו ידם בדבר, היו שואבי מים וחוטבי עצים אשר אין הפרוטה מצויה בידם, כיוון שכך, לבושים היו בבגדיהם הבלויים, ודרים בביתם עלובים, וכאשר תקפן רעב, פעמים נתמזל מזלם והשביעו בפת חרבה נפשם, אך בדרך כלל ניצחוהו בדף גמרא, או פרק בחומש, על דרך הכתוב: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'".

 

     ובין כל העניים המרובים הללו חי אדם אחד בעושר גדול ויוסל'ה שמו. ביתו היה גדול ומפואר, וחדרים לו מימין ומשמאל, ובשעות הלילה – עששיות חינניות מאירות את חללו, ותנורים משחחים בו את הקור העז אשר בחוץ, למען תומתק על יוסל'ה שנתו. ומרוב בגדים וכלים נאים, הגיע הדבר לידי כך, שמה שלובשים בני ביתו בתשעה באב קודם חצות, לא לבשה בקראקוב אפילו כלה תחת חופתה... ברם, אף שאמרו חז"ל "דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם", דעתו של יוסל'ה צרה עליו מאוד ולבו גס בבריות. מימיו לא פרס פרוסה לעני ולא שעה לשוועת רעבים עד שהיו אומרים עליו הבריות: "גדולה קמצנותו מגודל עושרו".

 

     איש לא רצה בסיג ושיח עימו, לא בירכוהו ביום השבת ב"שבת שלום" וביו"ט לא איחלו לו "חג שמח". והגיעה שנאת הבריות אליו עד שילדים ניצבו על עצים וגגות ורגמוהו באבנים ובפירות רקובים.

 

     יום אחד חלה יוסל'ה במחלה קשה ושכב על ערש דווי. רופאיו קבעו ששעותיו ספורות. באו אצלו אנשי חברה – קדישא ואמרו לו: "יוסל'ה, הנה אתה הולך למות! לא ירד כספך עמך לקבר ולא יפיח בעצמותיך היבשות רוח חיים. תן לקופת הקהילה אלף רובל למען עניי העיר, ואנו נעסוק בקבורתך לפי כל הכללים ולפי הלכות כבוד המת. דע לך, אם אי אתה עושה כן, אין אנו מתעסקים בקבורתך, והיה בשרך טרף לעוף השמים!"

 

     "אין אני נותן כי אם חמישים רובל, ותו לא! אם לא תרצו, לא תקברוני. כל חיי הייתי לבדי, וכך גם אקבור את עצמי לבדי". אמרו האנשים לעצמם: "לא רק קמצן הוא זה, אלא גם משוגע. הולך להיפרד מן העולם וחושב שלא ייפרד מכספו." קמו והלכו להם.

 

     אחר שעה קלה נפח את נשמתו ומת. עבר יום אחד – ולא קברוהו. יום שני – ולא קברוהו. יום שלישי – ולא קברוהו. כיוון שהגיע יום רביעי, נכנס אצלו שכן הגר בקרבת מקום, אמר בלבבו: "לא משום כבודו של יוסל'ה, אלא משום כבודו של הקב"ה, שלא יהיו בריותיו זרוקים כבשר בשדה טריפה". נטל את גופתו, הניחה על עגלה, ומשהגיע לפאתי בית הקברות, חפר בור אחרי הגדר, טמן בו את המת ושב לביתו.

 

     ערב שבת נכנס עני מעניי העיר אצל רב העיירה, הלא הוא הגאון הקדוש בעל ה"תוספות יום טוב" זיע"א: "רבנו! תן לי מעט פת להאכיל בו את ילדיי בשבת קודש!"

 

     "אתן לך בכבוד ובשמחה. אך אמור לי נא, מכירים אנו זה עשרים שנה. מדוע באת דווקא היום?" "רבי, אומר לכם את האמת בעניין הזה, אף שכל ימיי נשתמרה כסוד בלבי. מדי שבוע ביום חמישי, קיבלתי תחת דלתי השבורה מעטפה ובה חמישה רובל. אין אני יודע מי היה מניחה שם, אך אני יודע שבמעות אלה לוקח הייתי צורכי שבת לבניי ולבנותיי. ועתה לא קיבלתי המעות, והיכה הרעב בביתי."

 

     בעוד הם יושבים ומשוחחים, באו עוד ועוד עניים מעניי היער, וכולם סיפור אחד להם על מעטפה תחת הדלת. מעולם לא דיבר איש מהם על זה, כי חושש היה שאם יפרסם את הדבר ברבים, יפסיק אותו אדם החפץ לתת בסתר להניח שם את מתנותיו, שמא בגלוי לא יחפוץ לתת. הרב הבין בחכמתו את סוד העניין וצווח צווחה גדולה ונוראה: "יוסל'ה הקדוש! האם סולח אתה לנו? האם יש מחילה לאשר עוללנו לך? אתה פרנסת את עניי עירנו שנים רבות, ואילו אנו זלזלנו בכבודך וביזינו אותך בציבור, הלבנו את פניך, ואת חיינו אנו חבים לך. כלום יש מחילה בעולם לכפויי טובה שכמונו? אח, אח..." כך היה עומד וצווח עד שכמעט פרחה נשמתו. חבורת העניים ישבה אף היא סביבו ומיררו בבכי: "יוסל'ה דאג לכל מחסורנו ואנו ובנינו רגמנוהו באבנים ובשאר ירקות."

 

     בליל שבת קודש, כאשר נם הרב את שנתו, ניגלה לו יוסל'ה בחלומו: "רבנו, סולח אני לכם בסליחה גמורה ואין לי שום טרוניה. דע לך, שבבית הקברות לא הייתי לבדי כלל. שמה באו אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרון הכהן ודוד המלך עם כינור ביד ליווני לפתחו של גן – עדן. ומאושר אני כאן בכל אושר, שמעניק הקב"ה לאוהביו. רק צער אחד אנוכי מצטער, מתגעגע אני כל העת למעטפות תחת הדלתות לכבוד שבת קודש..."

 

     בגמרא נאמר: אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... ענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה שמביאה הגמרא: ענווה גדולה מכולן!

 

     על מידת הגאווה אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור כאחד, והחי ייתן אל ליבו דברים המכניעים את הלב.

 

 

 

 

"כי כל השאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ב יא) (הרב יהודה צדקא זצ"ל)

 

     אמר פעם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל שעמד בראש ישיבת פורת יוסף: לא בכדי הופרשו דבש ושאור מן המזבח. התורה מלמדת אותנו מהי ההנהגה הנכונה הנדרשת מהאדם.

 

     "שאור" מרמז על מידת הכעס, ואילו "דבש" מסמל שמחה והארת פנים.

 

      ישנם אנשים שכל הזמן נסוכה על פניהם הבעת כעס. מידה זו איננה נכונה כלל וכלל, שהרי על האדם להאיר ולהסביר פנים לסובבים אותו. לעומת זאת ישנם אנשים שכל הזמן שמחים ומקלים ראש בכל דבר. גם מידה זו אינה נכונה שהרי פעמים על האדם לכעוס כגון: כדי להחזיר את בניו לדרך המוטב או שכשרואה עוברי עבירה וכדומה...

 

     וזה מה שמרמז בפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשר לה' " שני המידות הללו בהקצנה אינם ההנהגה הרצויה לפני ה'!...

 

 

 

במלח תמלח (ב,יג) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

 

     בכל הקרבת קרבן ישנו צווי להוסיף מלח, ובתוספתא שנינו, שגם אם המנחה עצמה היא מלח, יש להקריב איתה תוספת של מלח.

 

     בספר "המאור הגדול" מובא שעל פי דין זה הוכיח רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל שיש להשקיע עמל, ולטפח גם ילדים מוכשרים ומחוננים, בנגוד לתפיסת העולם המקבלת, הגורסת כי חובה להשקיע באלו שאינם מוצלחים, ולתת לילדים המוכשרים מטבעם לפלס בעצמם את דרכם בחיים בהסתמך על כישרונותיהם המולדים.

 

     גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.

 

 

 

 

"וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ב יג)

 

     רש"י מבאר: מלח ברית - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג. זוהי הסיבה שאנו טובלים את הלחם במלח.  לחם אותיות מלח כיוון שהשולחן הוא כמו מזבח. וטובלים 3 פעמים כיוון ששם ה' הוא בגימטריה 26 ואם נכפילו ב-3 נקבל 78 שהם גימטרייה של מלח ו- לחם:        לחם = 26X3 = 78   = מלח

 

     רבנו בחיי מביא:

 

     שכשהיה נפטר יהודי בצרפת היה מנהג לקבור בארון, כדי שבבוא היום יהיה קל לנייד את ארונו לקבורה בארץ ישראל. וממה היה עשוי ארונו של הנפטר? מהשולחן שלו הנמצא בבית.

 

     עם השמועה על מותו של יהודי. היו מגיעים אנשי החברה קדישא לביתו, מפרקים את השולחן ובונים ממנו ארון קבורה. בכך אדם היה נזהר מלכעוס על שולחנו ולהעלות עליו מאכלים כשרים בלבד!

 

     ויקרא- אין חטא לאדם זהיר!

 

 

 

 

"נפש כי תחטא בשגגה... ועשה אחת מהנה..." ( ד ב) (האלשייך הקדוש)

 

     שואל האלשייך הקדוש: אדם שחטא בשגגה נאלץ ללכת וברר איזה קורבן הוא צריך להביא?. הוא שואל מכרים למי כדאי ללכת לייעוץ? אלו מתוודעים לחטא שעשה. הוא ניגש לרב וגם שם שואלים אותו: "למה באת?! והוא נאלץ לספר שוב את המעשה שעשה...

 

     לאחר שקיבל הוראה להביא קורבן לכפרה הוא לוקח את הקורבן ועולה לירושלים וכולם מסתכלים על החוטא בבוז וכל כולו מתבייש. גם לאחר שנכנס לעזרה שוב הוא מתוודה... מה קרה?! מה הוא בסך הכול עשה?! ועוד בלי כוונה?! לשם מה צריך אדם לעבור מסכת השפלה שכזו על חטא "ללא כוונה"?!

 

     והוא מבאר יסוד לחיים: אדם הזהיר במצוות - הקב"ה לא מביא תקלה על ידו! לדוגמה אדם שנזהר שלא להכניס לפיו מאכלות אסורים - ה' דואג שלא תארע לו תקלה. אדם הזהיר בממון שאינו שלו לא ייכשל לעולם בדבר זה. לאדם כזה יש שמירה משמים...

 

     מובא סיפור : על שניים שיצאו למדינה רחוקה והנה בדרך נאלצו להתעכב. משלא הגיעו ליעד שתכננו, נגמר המזון ובלית בררה נאלצו להשיב את נפשם באחד הבתים שבכפר. שני יהודים בכפר של גויים - החליטו להתפצל וכל אחד דפק על דלת של משפחה.

 

     את שניהם קיבלו בחפץ לב וערכו לפניהם מטעמים ובשרים, בלית בררה נאלצו לאכול. בבוקרו של יום ראה האחד את בעל הבית עורף חמור, תוך שהוא מתגאה בפני האורח: "נו... איך היה אחיו התאום אתמול טעים נכון?....". ליבו של היהודי נקפו אך הרגיע את עצמו - פיקוח נפש!!!.

 

     חברו השכים קום והנה בעל הבית עם תפילין מתפלל שחרית. הוא קפץ משמחה: "מה... אתה יהודי?!" בוודאי ענה המארח והסיף: "גם כל המאכלים שאכלת אמש כשרים למהדרין!"

 

     נפרדו השניים מהמארחים ופגשו ביציאה של הכפר. האחד צוהל ושמח והשני עצוב ואומלל שלתוגה התווספה הידיעה שחברו אכל כשר והוא בשר חמורים... כשהגיעו לביתם ניגש האחד אל הרב סיפר לו את אשר ארע ושאל: מדוע לי זימנו אוכל טרף ולחברי אוכל כשר? הסתכל עליו הרב במבט חודר ושאל: "אמור לי האם פעם בא אל פיך אוכל לא כשר?! נזכר האיש שלפני כשנה עת נסעו הוא ומשפחתו לטיול והוא האכילם טרפה למרות שהיה באמתחתו אוכל כשר. אמר לו הרב דע לך שאין בלי ספק שחברך נזהר מלהכניס לפיו מאכלות אסורות ולכן השגיחו עליו משמים לבל ייכשל... לכן בחרו משמים שדווקא הוא ילך אצל היהודי ואילו אתה  שרגיל כבר - תסתדר עם מה שיש...

 

     כמה זהירות נדרשת!

 

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים (ד,כב-כג) (אברהם לוי)

מצוות תוכחה

אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד). זהו המקור לדברי הגמרא שפוסקת שמי שבידו למחות באנשי ביתו ולא מוחה נענש על עוונות אנשי ביתו, בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על אנשי עירו, בידו למחות בכל העולם כולו ולא מוחה נתפס על כל העולם כולו, כמו המעשה המובא שם בגמרא (שבת נד ע"ב(.

 

******************************

 

     ידוע הדבר ומפורסם העניין שכל אדם באשר הוא - מחזר אחר השלֵמוּת, ובפרט בדברים שהם בעלי משמעות גדולה עבורו.

 

     אנשים נהנים מעצות בונות ומקדמות ומייעלות - מי באופן גלוי ומי באופן סמוי, ובדברים הרי גורל בני אדם אף משקיעים על כך ממיטב זמנם וכספם עד כדי מסירות נפש, והמפורסמות אינן צריכות ראיה. אך מחמת שאנו רוחשים חיבה יתרה לכל העקשנים המתוקים שאוהבים מסמכים מהשטח והסברים מתובלים במשלים ונמשלים - נעלה כאן לכבודם שלושה דוגמאות לדברינו, ואין ספק שזה יועיל גם לכולנו לחידוד הבנת המאמר - העוסק בנושא מאוד רגיש.

 

     דוגמא ראשונה: כיצד בוחר מוישי את בת זוגתו לעתיד? האם הוא ניגש לשדכן ומבקש ממנו שיסדר לו פגישה עם הרווקה הראשונה שמופיעה אצלו בפנקס - תהא מי שתהא? או שהוא עושה עבודת שטח ארוכה ועמוקה וחופר ונובר בכל פינה ונישה ובודק כל הצעה שמציעים לו - עד דלא ידע, וגם לאחר שנראה לו שההצעה הולמת אותו ומדובר בשידוך מנצח עם נתונים חלומיים - שידוך המתאים לו כמו מכסה לסיר ומתלבש עליו כמו כפפה על היד, למרות זאת הוא עדין לא רגוע והוא מחזר אחר כל בדל אינפורמציה על בת זוגו לעתיד, והוא שותה בצמא כל מידע שמוכן כל אדם למסור לו בעניין. שהרי מי יודע... אולי המידע הזה יהיה חיוני עבורו ויחכים אותו בפרטים חשובים...

 

     דוגמא שנייה: לא עלינו... כאשר מוישי עומד לפני ניתוח סבוך ומורכב הוא טורח ומחזר אחרי היועצים הטובים ביותר וליבו פתוח לקבל הצעות ייעול מכל מי שמוכן לסייע לו, והוא אף מוכן להוזיל למען כך ממיטב זמנו וכספו. מי יודע... אולי המידע החדש שישמע ישפר את חייו וייעל את בריאותו...

 

     דוגמא שלישית: לפני שמוישי קונה דירה הוא עושה בירור על הנכס המוצע לו, וטורח מאוד להשיג כל אינפורמציה בעניין. הוא מברר היטב האם הנכס לא משועבד... האם המוכר לא מתחזה לבעל הנכס... האם הדירה באמת מוצלחת - או שמא יש לה חיסרון שמסתירים ממנו... הרי כבר היו סיפורים שבהתחלה נראו "קומדיה" ובסוף הסתיימו "בטרגדיה" כאשר דירה בודדת נמכרה למספר אנשים בו זמנית והמוכר הרזה עם הארנק השמן עזב את הארץ כאשר הוא מותיר את שרשרת הקונים עם "מסמכים" ביד ללא הדירה... היו מקרים שהתברר שהנכס לוקה בתקלות בטיחות ודורש השקעה גדולה והקנייה כלל לא הייתה כדאית וכו'...

 

     אין פלא שבשלושת הדוגמאות הללו והדומים להם מוישי פתוח לשמוע מידע מכל מי שרק אפשר - והוא שותה בצמא את דבריו של כל יועץ מזדמן.

     והשאלה נשאלת: מדוע באמת מוישי לא רואה בכך פחיתות כבוד והשפלה? למה שיתכופף לדעתם של אחרים ויקשיב להם? הרי מוישי בטוח שמוחו פעיל ויעיל... שהוא בלש מומחה... שיש לו קליטה מהירה... שהחוש השישי שלו מושלם... אפילו סבתא שלו מאשרת שהוא חד בדרא - וגם אשתו מעידה שהוא חד גדיא... האם זה לא מספיק בשביל שיעשה כפי הבנתו ועומק חשיבתו הפורַה הברוכה והיצירתית? התשובה פשוטה!

 

     בעניינים גורליים ומהותיים הגאווה זזה הצידה והיוהרה נעלמת כליל, כולם מבינים שזה לא הזמן למשחקי כבוד ואסור לקחת שום סיכון, משום שהמחיר על כך עלול להיות מאוד יקר. לכן מוישי טורח להשיג כל מידע. ומי שנוהג אחרת ממוישי... לא נעים להגיד - אבל אין ספק שזה לא נובע "מעודף שכל", אלא מחוסר בשלות ובגרות.

 

      לאחר שהבנו היטב את הדברים הללו קל לנו יותר להבין את מה שמסתתר מאחרי המצווה שנקראת "תוכחה" שנצטווינו עליה בפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט י"ז), מצווה נפלאה שהבורא העניק לנו אך ורק לטובתנו - ורבים לא יודעים היטב את התוכן המתוק של מצווה זו. מה כוונת המשורר?

 

     לפני למעלה מ3300 שנה עבר העולם אירוע נדיר ומיוחד, חתונה היסטורית אשר לא הייתה כמוה. בחתונה זו נפתחו השמים, כסא הכבוד ירד על ההר, קולות וברקים ליוו את המעמד, ריח של שושנים מילא את החלל, עוף לא פרח, חמור לא נער, המלאכים הפסיקו את שירתם, דוד הזיז את הכינור הצידה, היונה מהתיבה של נוח שמטה את העלה, כל הבריאה עצרה את הנשימה והייתה מרוכזת בחתונה הנפלאה שנערכה בין עם ישראל לבורא עולם - בזמן מתן תורה.

 

     במעמד מרגש זה זכה האדם היהודי להיבחר על ידי מלך המלכים מתוך כל המיליארדים ולקבל ממנו את התארים המתוקים והנפלאים של בְּנִי בְכֹרִי (שמות ד' כ"ב), הֲבֵּן יַקִּיר לִי... יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים (ירמיה ל"א י"ט), זכינו גם לשמוע את המילים המרגשות של וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם (הושע ב' כ"א), ומבואר בחז"ל שכל השבחים הללו שייכים בכל יהודי גם בזמן שהוא חוטא! כן כן! גם בזמן שנפשו של האדם היהודי מוכתמת ברפש העבירות, עדין הוא מכונה בתואר "בני בכורי - בן יקיר - ילד שעשועים", וגם אז הוא אהוב וחביב אצל ה' (מלבי"ם ירמיהו לא י"ט). ובאיזו זכות? בזכות התורה הקדושה.

 

     אין ספק שהמידע הזה יקר מזהב ומפז ושווה יותר מכל הון וממון שבעולם, ומי שיתעמק בו יכול להתרומם מאוד בעבודת ה' ולהגיע לאהבת הבורא עד אין קץ. אלא שלמידע הזה יש עדכון קטן:

יהודי יקר! נשמתך אומנם נמצאת בפסגה הגבוהה ביותר, יש לך את הקשר הכי חזק עם מלך המלכים, ובורא עולם אוהב אותך ואתה משובח בעיניו תמיד. אך אל תשכח שזה בזכות התורה - ועליך להתאמץ על קיום מצוותיה ולהיצמד להוראותיה ולא לסטות ממנה ימין ושמאל, ממש כמו עבד המתבטל לאדונו ומקיים את רצונו. שהרי ליהודי יש תואר נוסף. לא רק "בן יקיר וילד שעשועים", אלא גם "עבד ה' " - וכפי שנאמר "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְָריִם" (ויקרא כ"ה נ"ה).

 

     נציין רק שכלל לא מדובר בתואר משפיל חלילה - אלא "בהגדרת התפקיד של האדם היהודי", עד כדי כך שאפילו בחיר הנבראים משה רבנו, כאשר התורה רוצה לתאר אותו בשבח הכי רם ונישא - היא משתמשת בביטוי 'עבד נאמן', כפי שנאמר "עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב ז(  ומה סוד העניין? מדוע היהודי מכוּנֶה גם בתואר "עבד ה' "? כדי להזכיר לו כל הזמן שמטרתו ותכליתו זו עבודת ה' - עבדות לה', שהוא אמור לבצע באמצעות לימוד התורה ושמירת המצוות.  ולמה ה' שם לאדם את המטרה והתכלית הזו? מדוע שלא ייתן לו להיות פרפר חופשי ומאושר השותה צוף ושט בעולם כלבבו ועושה מה שבא לו?  משום שהבורא חפץ להיטיב עם האדם ולתגמל ולפנק אותו בפינוק המושלם והזך ביותר בעולם הבא - לנצח נצחים, לכן הוא נתן לו כאן בעולם תורה ומצוות - כדי שבאמצעותם ירכוש את השכר לעולם הבא . ולמה שה' לא יפנק את האדם בעולם הבא "בחינם" - מבלי התשלום של "שמירת התורה והמצוות"? כדי שהאדם לא יתבייש "ממתנת חינם" שמקבל בעולם הבא, כמו העני המתבייש בקבלת הצדקה.  אז שה' יעשה שהאדם לא יתבייש? זאת ה' לא עושה! מחמת שחותמו אמת ועל פי האמת צריך שיהיה לאדם "בושה" - וכפי שגילה לנו המדרש שהבושה היא אחת משלושת המתנות שהאדם היהודי התברך בהן (מדרש תהילים א' י') עד כדי כך שמרוב עוצמתה הכבירה של הבושה ונחיצותה בעבודת ה' - היא אף נבחרה להיות הסימן הראשון מבין שלושת סימני היהדות - שהם "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט ע"א).

 

     וכיוון שהאדם נבנה על פי "האמת המושלמת" שהבורא חקק בתורה - והוא צריך להיות ביישן, לכן הוא קיבל את המתנה של קיום התורה והמצוות בתור "עבודה" - כדי לתגמל אותה על ידה לעולם הבא, ואשרי המבין את דקות הדברים. ומי שלא מבין את עומק העניין, יאמר לעצמו כך: הרי ה' מכנה אותי "בן יקיר וילד שעשועים", ה' אוהב אותי בכל הזמנים - גם כאשר אני מלא בחטאים ומצער אותו (מלבי"ם ירמיהו לא י"ט), וממילא אין ספק שהתורה והמצוות הם בונוס שקיבלתי מה' מרוב חיבה ואהבה. ואם אני לא זוכה להבין זאת... זה בגלל שאני בעולם חומרי וגשמי והיצר מטעה אותי ובעצם זה חלק מניסיון הבחירה, וכעת אני נמצא במבחן האם אעבוד את ה' למרות הכול - או שחלילה אעבור על דבריו רק בגלל שאיני מבין את הנימוק והצורך שבקיום המצוות.

 

     נ.ב. משום כך יש בתורה מצוות שהם בגדר "חוק" נטול טעם ושכל אנושי (אך מלא בשכל א-לוקי), כדי לבדוק אם האדם מקיים גם את זה - בגלל שסוף סוף זה צו מא-לוקים, או שהוא עושה סלקציה ומקיים רק את מה שהוא מבין. בנקודה הזו האדם נמדד ונבדק, ומכאן מתחילה בעצם כל עבודת ה' של האדם שהרי מה החכמה לעשות מה שמבינים? זה בעצם גם מה שמסתתר בציווי "עשה לך רב" (אבות א' ו'), ובמצוות "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז י"א). האם האדם עושה מה שבא לו ומה שהוא מבין, או שהוא מוכן להתכופף לדעת "התורה" הטמונה בתוך דברי הרב, ולבטל את דעתו מול דברי ה'.

 

     הרחבנו עד כאן את היריעה בכדי להרוויח מִסְפַּר דברים "על הדרך" - דברים שלא כולם שמים עליהם את הדגש ואצל רבים הם "חורים פתוחים"...

     א) בפתיחה של המאמר הפנמנו שבדברים חשובים כמו דירה ושידוך ובריאות - אנשים מחזרים אחר כל הערה בונה ומועילה, והם שמחים בה כמוצאי שלל רב.

     ב) חידדנו את ההבנה וההכרה שעבודת ה' והתורה ומצוותיה הם תכליתנו וחובתנו, וממילא אין ספק שיש להתייחס אליהם כבעלי ערך וחשיבות - לא פחות משידוך ובריאות וקניית דירה. וכמו ששם אנשים פתוחים לקבל ולהתייעל, השכל מחייב לנהוג כך גם במה שקשור לעבודת ה'.

     ג) העלנו את הנקודה שעבודת ה' זה "פרס" שקיבלנו מהבורא והיא זו שיצרה את המעלה והשבח שלנו על פני שאר הנבראים, והקנתה לנו את המעמד המרגש והיקר - את "המעמד המשפחתי" אצל הבורא.

     ד) הרחבנו את היריעה וביארנו מעט את מה שעומד מאחרי המצוות, כדי לחדד נקודה מסוימת שהיא מיסודי האמונה - דבר שתמיד נחוץ ומועיל לחיזוק עבודת ה'. (ומכיוון שרבים מקוראי העלון הם אחים יקרים שמתקרבים ליהדות - ירבו כמותם בישראל, העדפנו על הדרך להעלות לכבודם את הנושא קצת בהרחבה).

 

     לאחר שהגענו עד הלום נתחיל להלום וללטש את היהלום, אשר טמון במצוות הנפלאה שנקראת "תוכחה": אחד הכלים המייעלים את האדם ומשפרים אותו ומשלימים אותו, זו התוכחה. זה אומנם נראה "לא נעים", אך בפועל זה רק מועיל לאדם.

 

     לדוגמא: מוישי ממהר לחתונה הנמצאת בצפון הארץ, אך בטעות הוא נוסע בכיוון ההפוך. לפתע עוצר אותו מישהו ומעיר לו שהוא נוסע בכיוון הלא נכון, והוא מתרחק מהמטרה במקום להתקדם אליה. כיצד מוישי יגיב על ההערה והביקורת הזו שהופנתה אלי? האם הוא יכעס על זה שהעיר לו והציל אותו ברגע האמת מהחמצת המטרה? חלילה! אדרבא, הוא יודה לו על המידע החיוני. אך למרבה הפלא, כל זה טוב ויפה בדוגמא הזו של הנסיעה. אך כאשר מעירים לאדם על מידותיו הלקויות ומעשיו הלא מושלמים, הוא נפגע מהדברים וקשה לו מאוד לקבל את הביקורת הבונה. ובאמת מדוע ?משום שכאשר מעירים לו על "כיוון הנסיעה", אזי דנים על בעיה חיצונית. אך כאשר מעירים לו על מידות ותכונות ומעשים - הוא מרגיש שהוא הבעיה ובעצם מתנגחים באופיו ויושרו, ולכן הוא נחסם מלקבל את המסר כדי לשמור על כבודו האבוד. (זה מה שטמון במשפט "אין אדם רואה נגעי עצמו" (נגעים ב' ה'). עד כדי כך יש לאדם סיבוך עם עצמו, שאפילו בינו לבין עצמו קשה לו להודות בטעויותיו.

 

     הבעיה היא שאין אדם מושלם - ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אם כן מה יהיה? הרי האדם עלול להיות עקום ופגום כל ימיו ולעבוד את ה' עם הרבה ליקויים, ולהפסיד שכר נצחי רב. לא חבל? (שהרי אף אחד לא ירצה להוכיח אותו "וכאילו" להתנגח בכבודו…( משום כך - ומחמת שהבורא אוהב כל יהודי והוא חפץ בטובתו המושלמת, שתל הבורא בתוך התורה "פנינה נפלאה" הלא היא מצוות תוכחה, אשר באמצעותה כל אחד מְצוּוֵה לעזור לרעהו להתייעל ולהיבנות ולתקן ולהשביח את עצמו.

 

     כמובן שמדובר בנושא מאוד רגיש - וברור שיש ללמוד אותו כהוגן בטרם מוכיחים את הזולת, שהרי להוכיח את הזולת זה "דיני נפשות" פשוטו כמשמעו. וכפי שאף אחד לא הולך להיות מנתח על סמך החוש השישי שלו פן הוא יזיק במקום להועיל, ממש כך צריך לדקדק במלאכת "הוכחת הזולת" - ואין לאדם להוכיח את רעהו לפני שלמד היטב את גדרי ופרטי המצווה ופיתח את הכלים לכך, כמו: להוכיח בצורה מאוד עדינה וזהירה, "להאיר לשני" ולא "להעיר" לו, לפסול את "המעשה" - ולא את "עושה המעשה", לשדר חמימות ולעשות זאת מתוך רצון לשפר את השני - ולא כדי לשדר לו מסר בסגנון של תפסנו אותך... הנה גילינו שגם אתה לא מושלם... וכו'.

 

     האמת היא שלא קל לשמוע תוכחה וביקורת - וקשה שבעתיים לומר אותה, וכפי שאומרת הגמרא:

 

* אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

* אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה.

* אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם(.

 

     אך מצד שני, אל לו לאדם להימנע מלהוכיח את הזולת! שהרי זו מצווה מהתורה - בדיוק כמו המצווה של אכילת מצה בפסח ושתיית ארבע כוסות. גם התוכחה היא מצוות "עשה", ואותו בורא ציווה גם עליה. ושמא יאמר אדם: הרי בגמרא שהוכרה לעיל ראינו שלהוכיח את הזולת זה פרויקט סבוך וקשה לביצוע, ממילא מתברר שמצוות תוכחה כבר לא רלוונטית לגבינו. לא כך ?ידע אדם זה שהחשבון הזה לא נכון! שהרי 'השולחן ערוך' גם ידע את הגמרא הזו, ולמרות זאת הוא כתב לנו את הלכות תוכחה וגדריה - ואף החפץ חיים המשיך במלאכה והרחיב את הנתונים, ואין ספק שהם כתבו זאת לדור שלנו.

לכן:

     א) אדם אשר זוכה לקבל תוכחה - עליו להבין שזו "מתנה" שה' שלח לו וזה נועד לטובתו בלבד, ומסופר על גדולי ישראל שהיו משלמים משכורת בכסף מלא לאדם שיוכיח אותם ויבדוק את שלמותם בעבודת ה'. צדיקים אלו השכילו להבין את הזכות הזו לשפר את מעשיהם, ואת הרווח שכולו בעצם... רק שלהם.

 

     ב) אין ספק שמי שיודע את ההלכות והכללים ובידו להוכיח - חובתו לבצע את המלאכה הקדושה ולהיות בכלל מזכה הרבים, ושכרו רב ועצום בזה ובבא.

 

     ג) כל אדם בתוך ביתו נושא את המשרה של "הרב הראשי והדיין של הבית" ועליו לעמוד בפרץ ולנווט את בני משפחתו ולעזור להם להתקדם בעבודת ה', ואם צריך... אז גם להוכיחם בצורה בונה ולא הורסת - כפי גדרי ההלכה. חכמנו ז"ל גילו לנו שזו חובתו של כל מנהיג וראש משפחה, ואם הוא מתחמק מזה - הוא נתפס על אותו עוון (רמב"ם דעות ו' ז'). אם כן כיצד יִדע האדם מה חובתו בעולמו?

 

************************

     אין ספק שעליו ללמוד את הנושא, ולמען התועלת נעלה כאן בעזרת ה' קורס מזורז בעניין הכולל את רוב פרטי הלכות תוכחה, לכל החפץ להחכים.

נ.ב. החומר עיוני ופרטני מאוד ומומלץ לעבור עליו ביסודיות, ובמקרה שפרט מסוים לא מובן בו - לברר אותו מול מורה הוראה.

 

1. דבר שאינו מפורש בתורה, אפילו שעיקרו מהתורה, במקום שיודע בוודאות שלא יתקבלו דבריו - לא יוכיח, מהנימוק מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (תר"ח מר"ן ורמ"א ב'). משום שיש חשש שלא יקבל החוטא את דבריו מחמת שקל בעיניו הדבר, וימשיך לעמוד במריו מתוך זדון (מ"ב ס"ק ג')

 

2. אם לא ברור בוודאות שלא יתקבלו דבריו ויש לו ספק בכך - חייב להוכיח (מ"א א' מ"ב ס"ק ג'), הן את הרבים והן את היחיד (מ"ב ס"ק ד'), ואפילו אם מדובר בחטא שהוא מדרבנן (מ"ב ס"ק ).

 

3. כל זה כאשר החוטא חוטא בשוגג, שאז אין להוכיחו אם "ברור" שלא יקבל את התוכחה. אך אם החוטא חוטא במזיד - אפילו אם ברור שלא יקבל את התוכחה חייבים להוכיחו (מ"ב ס"ק ה').

אלא שאת הרבים יוכיח רק פעם אחת (הג"ה ומ"ב ס"ק ח'), אך את היחיד יוכיח עד שהחוטא ינזוף בו - ולאחר מכן אסור להמשיך להוכיח אותו (מ"א ג'). [אומנם במ"ב ס"ק י"א הביא זאת בשם י"א, אך פוסקי זמנינו מורים שזו ההנהגה בדורנו].

 

4. מה שאמרנו שיש פְּטוּר מלהוכיח את השוגג (בדבר שאינו מפורש בתורה - וגם ברור שלא ישמע החוטא לתוכחה), זה רק על דבר שרבים נכשלים בו. אך אם מדובר בדבר שרק מעט שוגגין בו - מצווה להוכיח אף שהחוטא לא ישמע לתוכחה - ולא חוששים לנימוק של "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, כדי להציל את המון העם שלא יגררו אחר אותו מיעוט (שעה"צ ס"ק ג').

 

5. כל זה אם החוטא עבר על דבר שאינו כתוב בתורה בפירוש. אך אם החוטא עבר על דבר שכתוב בתורה בפירוש - חובה להוכיחו גם אם ברור למוכיח שהחוטא לא יקבל את התוכחה, משום שברור שהחוטא חוטא במזיד (מ"ב ס"ק ו').

 

6.  אם באמת ניכר מהמעשה שהחוטא חטא בשוגג, אפילו שהחטא הוא דבר הכתוב מפורש בתורה, אם ברור שלא יקבל החוטא את התוכחה - נראה שאין להוכיחו (משמעות מ"ב ס"ק ו').

 

7. חטא שנשתרש והפך למנהג רע עד כדי כך שנוהגים בו בפרהסיה, הרי הוא בגדר "ברור שלא ישמע המוכיח לתוכחה". ואם החוטא חַטָא "בשוגג" - לא יוכיח את החוטא. אך אם החטא נעשה במזיד - עדין יש חיוב להוכיח (ביאוה"ל ד"ה ודווקא, בתוספת משמעות מ"ב ס"ק ו').

 

8. במקום חשש סכנה - לא יוכיח את החוטא (מ"ב ס"ק ז'), וכן הדין גם במקום שיש חשש שהחוטא ישנא את המוכיח או ינקום בו (ביאוה"ל ד"ה חייב להוכיחו).

 

9.  פורק עול - מומר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיא שיצא מכלל עמיתך - לא חייבים להוכיחו, ומומר לתיאבון ומחלל שבת שלא בפרהסיא צ"ע אם צריך להוכיחו (ביאוה"ל ד"ה אבל אם)..

 

10. יחיד החוטא בסתר - יוכיחו בסתר, ובחוטא בגלוי יוכיחו מיד - כדי שלא יתחלל כבוד שמים (מ"ב ס"ק י').

 

. 11במקום שצריך להוכיח ולא מוכיח, נענש על אותו עוון (רמב"ם דעות ו' ז'(.

 

12. המוכיח ידבר בנחת, בלשון רכה, ויודיעו שמחפש את טובתו ולהביאו לחיי העולם הבא (רמב"ם דעות ו' ז'), ולא ידבר עימו קשות ולא יכלימנו. במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים - מוכיחיו אותו בסתר, ואם לא שב - מוכיחיו אותו בגלוי... כמו שעשו כל הנביאים לישראל (רמב"ם דעות ו' ח').

 

13. התוכחה חייבת לבוא "מלב אוהב" ומתוך מטרה טהורה בלבד של תועלת ושיפור איכות הזולת, כמו האב המוכיח את בנו העושה זאת מתוך כאב ומניעים טהורים, בכדי לשפר את דרכיו. אנו למדים זאת מהקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג' י"ב.)

 

14. במקום שהאדם מסתפק מה הדין - אל לו להתחמק מתפקיד המוכיח, אלא עליו לשאול מורה הוראה מה עליו לעשות. שהרי רובץ עליו חיוב דאורייתא של "הוכח תוכיח", ועליו לברר מול הרב מה רצון ה' ממנו כעת. כמובן שאם האדם לא יודע את ההלכה, אין לו רשות להוכיח, ועל זה נאמר "שב ואל תעשה - עדיף".

 

והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא (ה,ו) (רוני גולדברגר)

     מפרש רבינו בחיי (לקמן פסוק י"ז) ש"אשם" הוא מלשון שממה, שהורות לנו שהחוטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו. דהיינו שמלכתחילה היה על החוטא להיענש ולהיאבד מן העולם!

 

     יש להבין שאל הגאון רבי סלימאן מנחם מאני, אב בית הדין בעיר חברון האם עבור חטא קל מגיע לאדם שיאבד מן העולם?! אלא אמר רבי סלימאן אין אנו יודעים כלל עד כמה קשה השפעתו של חטא על העולם כולו, אפילו חטא קל נושא בחובו קלקול גדול עד מאד.

 

     משל למה הדבר דומה? לאנייה המתקרבת לחוף מבטחים. רב החובל עתיר הניסיון עומד על משמרתו בחרטום הספינה ועיניו בולשות את המים בחיפוש אחר סלעים חדים הפזורים לאורך החוף העלולים לפגוע בספינה ואף לגרום לטביעתה. ממקום עומדו הוא מורה למלח האוחז בהגה כיצד לנהוג את האנייה.

 

     לפתע רואה רב החובל סלע משונן בולט מעל המים. ימינה!!! זועק רב החובל אל ההגאי מהר וסובב את כל ההגה ימינה! המלח הפשוט מתעלם מקריאותיו של רב החובל ואינו עושה מאומה... הספינה פוגעת בסלע בעוצמה רבה וחור גדול נפער בתחתיתה... הספינה מתחילה לשקוע במים...

החל רב החובל לצעוק על ההגאי: מה עשית?! גרמת לטביעתה של האוניה! אל תגזים! עונה המלח השוטה האם אתה חושב שהזזת הגה קטן יכולה להשפיע כל כך על אוניה כה גדולה?...

 

     את הנמשל אמר רבי סלימאן אין צורך לבאר...

 

והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק (ה,כ) )אשר לורבר)

     זהירות רבה נזהרו גדולי ישראל בממון שבידם שלא יהיה בו חלילה משום אבק של גזל.

 

     לאחר נישואיו למד ה"חפץ חיים" בוילנא בכולל "פרושים". לפי הסדורים המקובלים באותה תקופה היו עקרות בית מביאות קדירות מזון אל חדר צדדי ליד בית הכנסת, כדי לספק את מזונם של הלומדים שלמדו בהתמדה עצומה בלא לעזוב את בית המדרש מבוקר ועד ליל. אל ביתם היו שבים הלומדים רק אחת לכמה חודשים.

 

     פעמים אירע ואשתו של ה"חפץ חיים" הייתה באה לוילנא כדי לרכוש סחורה עבור חנותה הדלה.

כמובן מאליו היה אז ה"חפץ חיים" טרוד כל היום כולו ומסייע בידה. לאחר יום כזה, בשובו אל בית המדרש, היה מסרב ה"חפץ חיים" להשתתף בסעודה, וטען: הרי היום לא למדתי תורה ואיך מותר לי ליהנות ממה שאחרים הביאו לכאן כדי לתמוך בלומדי התורה!...

 

 

 

 

וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל (ה,כא) (והערב נא חלק ג')

 

     מעשה היה באדם שהיה מומחה בגניבת אבנים יקרות. זו הייתה פרנסתו, ובכך עסק כל ימי חייו. יום אחד, בבקרו בתערוכת תכשיטים גדולה בשווייץ, צדה עינו אבן יהלום גדולה ומלוטשת, המוצגת לראווה באחד מדוכני המכירה היוקרתיים. בעודו מביט באבן, תוך שהוא משתדל לא לבלוט בקהל, מגיע גביר הלבוש בחליפה ומגבעת והאוחז בידו מקל הליכה מוזהב, והחל בוחן ומתעניין ביהלום זה. לאחר משא ומתן ארוך, רכש הגביר את האבן תמורת כ-100 אלף דולר (!) ויצא לדרכו.

 

     הגנב, שהבין כי הזדמנות פז נקרתה בדרכו, נחפז בעקבות הגביר, ופסע בעקבותיו כברת דרך ארוכה, עד שעלה על אוניית פאר בדרכו חזרה לעירו. הגנב המיומן עלה אף הוא בעקבותיו. הוא פנה אל פקיד הקבלה ושיחדו בממון רב, ובתמורה ביקש שיודיע כי אירעה טעות של קבלת יותר מדי נוסעים, ובלית ברירה יוכנסו כמה נוסעים לתאים בהם יש מיטות ריקות. כמובן שאֵל תאו של העשיר, הוכנס אחר כבוד מיודענו הגנב...

 

     לאחר שאכל הגביר את ארוחת הערב, החליף את בגדיו לבגדי שינה, עלה על יצואו ונרדם. הגנב, שהבין כי שעת הכושר שלו הגיעה, החל לחפש במרץ ובקדחתנות אחר האבן היקרה. חיפש בתיקו של הגביר ובבגדיו, חיפש בזהירות מתחת למזרון עליו ישן ומתחת לכרית, חיפש בנעליו, בארנקו, אך לשווא - הוא לא מצא דבר.

 

     בבוקר, לאחר שהתעוררו, התלבשו ושתו את קפה הבוקר בתאם, ופנה הגביר לרדת מהסיפון. ואז ניגש אליו הגנב: "סלח לי, אדוני. הייתי מבקש להחליף עמך מספר מילים". "בבקשה", השיב הגביר.

 

     והגנב התוודה: "ובכן, אני עוסק במקצועי כגנב כבר שנים רבות, ואתמול ראיתי אותך רוכש אבן יקרה בתערוכה. עקבתי אחריך עד לכאן, ואף הצלחתי להיכנס כשותף לתא אותו שכרת. בלילה, לאחר שנרדמת, חיפשתי את היהלום שרכשת בכל כליך, במיטתך ואפילו על גופך. אך לשווא. אני סקרן מאוד לדעת את הסוד - היכן אפוא החבאת את היהלום?... אודה לך מאוד אם תוכל לספק את סקרנותי".

 

     חייך הגביר וענה: "וכי חשבת שלא שמתי לב שהפכת ל'צל' החדש שלי?!... כבר בתערוכה הבחנתי שאתה לוטש את עיניך אל האבן היקרה, ולכן לא התפלאתי כאשר ראיתי אותך בתאי. ידעתי היטב שאתה מעוניין באבן, ולכן לפני שנרדמתי, דאגתי להכניס אותה בחשאי אל תוך - - - כיס החליפה שלך! הייתי בטוח ששם בוודאי לא תחפש את האבן. בבוקר, כשהתרחצת, הוצאתי את האבן מכיסך, ולקחתי אותה אלי בחזרה"...

 

     והמוסר מהמעשה עבורנו הוא - שאת היהלום אין לחפש בכיסיהם של אחרים, יש לדעת כי הוא מונח בכיס שלנו. 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. בכל אחד ואחד יש אוצר של כישרונות ויכולות, אם נחשוק בו ונחפש אחריו, נמצא אותו ונתעשר. ה'חליפה' שהינה הגוף היא זו שמגבילה אותנו, ועלינו לעבוד ולזכך אותה, ואז בס"ד יכול נוכל. נמצא את ה'יהלום'.

 

 

 

 

וְהֵשִּיב אֶּת הַגְזֵלָה.. אוֹּ אֶּת הָאֲבֵדָה אֲשֶּר מָצָא (ה,כג( (ופריו מתוק(.

 

     מעשה מופלא ומרגש, שסופר מפי בעל המעשה, הובא בגיליון 'נר לשולחן שבת': נסעתי עם משפחתי לנפוש בעיר טבריה. אני מקפיד תמיד לקום ולהתפלל שחרית בנץ החמה, אך הפעם, כדרכו של חופש, הילדים הלכו לישון מאוחר, וקמנו בשעת בוקר מאוחרת. כיון שכך, נסענו להתפלל בשטיבלך בשכונת קריית שמואל. והנה, כאשר יצאתי מהרכב, הבחנתי בתיק שחור מונח על הגדר. לשאלתי, אחד השכנים אמר שכנראה התיק שייך לאחד המתפללים שהניחוֹ כאן ושכחו. פתחתי את התיק. היו שם טלית ותפילין, ולצידם המון מסמכים ומעטפות, שלתדהמתי הכילו שטרי כסף רבים. עשרות אלפי שקלים היו שם! בין המסמכים היו פנקסי גמ"ח וקבלות עבור תרומות. השגתי את המספר הסלולארי של בעל התיק, והתקשרתי אליו. פתחתי בשאלה: 'היכן התפילין שלך?', הוא לא הבין על מה אני מדבר... אפילו לא שם לב שאיבד את התיק היקר. התברר כי הוא בעל גמ"ח שיצא לנופש עם המשפחה, ולא רצה להשאיר בבית ריק כסף כה רב של תרומות, ולכן לקח עימו את כספי הגמ"ח. כעת הוא ומשפחתו באמצע טיול ברמת הגולן. מכיוון שהיינו צריכים לחזור באותו יום לבני ברק, הודעתי למאבד שאני משאיר את התיק אצל מכרים בטבריה, ותיאמתי עימו שבשובו ייקח מהם את התיק.

 

     כאשר הגעתי לבני ברק, הלכתי לתפילת מנחה בבית הכנסת. בפתח בית הכנסת רואה אני את חברי, מדבר עם יהודי שאיני מכירו. אומר לי חברי, תברך אותו, תשע שנים הוא נשוי ועדיין אין לו ילדים. ליבי נקרע למשמע הדברים. אך חשבתי לי לעצמי שאיני ראוי לברך. 'מה פתאום שאני אברך אותו – השבתי לחברי – וכי אני צדיק פועל ישועות?!'. הוא התעקש, 'תברך אותו בבקשה'. ואז נצנצה בי מחשבה. אמרתי לשניים: 'אתם יודעים מה - אני אבקש מהקב"ה, שאת זכות מצוות השבת אבידה שקיימתי הבוקר, אני מעביר אליו, שייפקד בע"ה בקרוב'!... וכך היה!!

 

 

 

 

 והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק (ה,כג) (וקראת לשבת עונג)

 

     מעשה בסוחר יהודי מארצות הברית, שעסק ביצור ובשיווק של שקיות ניילון.

 

     פעם אחת הגיע הסוחר אל רב ידוע וסיפר כי נוהג הוא מזה שנים לשווק את סחורתו בחבילות של מאה שקיות בכל אריזה, והנה לפני זמן מה פיתתה אותו אשתו שבמקום מאה שקיות ישים בכל אריזה רק תשעים... הרי ממילא איש אינו סופר את השקיות - אמרה האישה כך תוכל להרוויח יותר...

 

     התפתה האיש לדברי אשתו ועשה כעצתה הרעה.

 

     לאחר שהבחין כי אכן הדבר אינו מתגלה, הפחית את מספר השקיות בכל אריזה לשמונים....

 

     במשך שנים לא תפס אותו איש בקלקלתו.

 

     כעת סיפר הסוחר הוא מתחרט על מעשיו ובא לשאול כיצד יוכל להשיב את הגזלה אשר גזל.

 

     הדבר אינו פשוט כלל אמר הרב עצתי לך שמהיום והלאה תמכור בכל אריזה מאה וחמש עשרה שקיות. בכך אולי תכפר על מה שעשית.

 

     כעבור זמן מה הגיע הסוחר אל הרב וסיפר כי אכן עשה כדבריו ומן השמים נתנו לו את שכרו על כך, שכן עיתונאי אחד החליט לבדוק את מהימנותם של יצרנים שונים ובדק מספר רב של מוצרים, האם הנתונים הכתובים על האריזה תואמים את התכולה. בין השאר בדק גם את אריזות שקיות הניילון של הסוחר היהודי ולתדהמתו גילה שבכל אריזה לא רק שלא חסר במניין השקיות אלא עוד יש יתרה!...

 

     מכיוון שהיה זה ממצא נדיר, פרסם העיתונאי את הדבר בכלי התקשורת שלו והדבר גרם שהזמנות רבות הופנו אל בית החרושת של אותו יהודי.

 

     כך זכה אותו סוחר להשיב את הגזלה ולקדש שם שמים ברבים!

 

והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק (ה,כג) ) (הרב צ. מנדלסון)

     מעשה בסוחר יהודי מלודז' ששכר את שירותיו של עגלון גוי כדי להוביל סחורה שקנה ביריד.

כאשר הגיעו אל תחנת המכס, עבר העגלון בתחנה בלא להצהיר על הסחורות שבעגלתו, והיהודי שתק ולא אמר מאומה. כאשר עברו כברת דרך והתקרבו ללודז' פנה העגלון אל נוסעו היהודי ואמר: אם לא תיתן לי מסחורתך שווי של חמש מאות רובל כסף, אסע הישר אל תחנת המשטרה ואספר להם כי לא שילמת מכס על הסחורה שברשותך. התחנן היהודי לפני העגלון שיחוס עליו ועל משפחתו, שהרי שוויה של כל הסחורה כולה עולה בקושי רב לסך זה, ואם ייקח ממנו את כולה יבוא אל ביתו בחוסר כל. אולם הגוי האכזר נותר בשלו: אם לא תיתן לי את שבקשתי, אסע הישר אל תחנת המשטרה! לא נותרה ליהודי כל ברירה, נתן לגוי את מבוקשו.

 

     בהגיעו לעיר פנה היהודי אל ביתו של רב העיר, הגאון רבי אליהו חיים מייזל, ותינה בפניו את צערו. כאשר שמע הרב את הדברים קרא למשמשו וביקשו שילך אל מרכז העיר ויזמין את אותו עגלו אל בית הרב כי חפץ הוא בנסיעה ארוכה.

 

     כאשר בא העגלון אל בית הרב הייתה מוכנה על השולחן ארוחה דשנה. סעד את ליבך בטרם נצא לדרך אמר הרב דרך ארוכה לפנינו! התיישב העגלון והחל סועד את ליבו בכל טוב. בינתיים הורה הרב לממשו שייקח את הסוס והעגלה בחשאי אל המחסן שמאחורי הבית וינעל את הדלת בפניהם כראוי.

כאשר סיים הגוי את הארוחה יצא אל פתח הבית וזעקת שבר נשמעה מפיו: אבוי לי!!! הסוס והעגלה נגנבו!!! הארוחה עלתה לי ביוקר רב! יצא הרב אל פתח הבית והעגלון סיפר לו בדמעות שליש את שאירע. ומה בכך אמר הרב בשלווה לך ומכור את הסחורה ששדדת זה עתה מהסוחר היהודי וקנה לך סוס ועגלה חדשים!...

 

     הבין העגלון כי קלונו נתגלה. אבל רבי כך אמר הסחורות שלקחתי מהיהודי אין שווים אפילו מחצית הסכום ששווה סוס טוב ועגלה איתנה. לך והבא את הסחורות אמר הרב לעגלון ואני אנסה לברר דבר או שניים אודות סוסך... רץ העגלון אל ביתו והביא את הסחורה שעשק מהיהודי ולאחר שהניח אותה על שולחנו של הרב, הורה הרב למשמשו שיחזיר לעגלון את סוסו תוך שהוא מתרה בו שלא ישוב עוד לעשות מעשים כעין אלה...

 

 

 

 

הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת (גד שכטמן)

 

“אמור לי אדוני, לו זכית בחצי מיליון שקלים, מה היית רוכש בהם?”

 

     שאל הפסיכולוג את היושב לפניו. בני משפחתו של הפציינט הביאו אותו בערמה לפסיכולוג, לאחר שנודע להם שהוא זכה בסכום עתק של 20 מיליון שקלים בהגרלת הלוטו, והם חששו לבשר לו את הבשורה ללא הכנה מתאימה. לשם כך יש פסיכולוגים בעולם. הפציינט שלא ממש הבין למה הוא יושב אצל הפסיכולוג, ובכלל, מהן השאלות על מיליוני השקלים חכך את ידיו במבוכה. לבסוף ענה שהיה סוגר את המשכנתא ורוכש רכב קטן וחמוד.

 

“     ולו תתבשר שזכית בשלושה מיליון שקלים, מה היו תוכניותיך?” המשיך הפסיכולוג לברר. כאן ניצתו אישוני עיניו של הבחור. מי אינו אוהב לדמיין? הייתי קונה וילה בת שני מפלסים, ומשקיע ברכב-שטח מסוג משובח, ובעודף, הייתי נכנס שותף באיזה עסק. שיהיה ליום סגריר”.

 

     השלב האחרון והסופי הגיע, והפסיכולוג גישש בזהירות: “מה תעשה בסכום אדיר של עשרים מיליון שקלים, אם וכאשר יתברר, שזכית בו?” הבחור גירד בראשו. עשרים מיליון שקלים הם הרבה מדי בשבילו, מעודו לא שמע על מי שמחזיק כזה סכום. מה לו ולצרה זו? ברוחב לב הצהיר: “אם אקבל כזה סכום, אתן לך חצי ממנו!” הפסיכולוג נפל מתעלף...

 

 

                                                                      ***

“     וידבר ה’ אל משה לאמר”. פסוק שנכתב רבות וכולנו מכירים היטב. אולם בפרשתנו, באופן יוצא דופן משאר פרשיות התורה, נאמר: “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר”. מדוע מקדימה התורה שה’ קרא למשה, הלא אם הוא דיבר אליו, אין צורך לפתוח בקריאה וניתן מיד לכתוב “וידבר ה’ אל משה לאמר” כמו בכל התורה?

 

     בילקוט “מעם לועז” הביא פירוש נאה, שהשינוי שלפנינו, הוא כעין הקדמה לכל המקומות בהם דיבר השי”ת עם משה רבנו, וכפי שכאן קודם כל קרא ה’ למשה בכדי שיתכונן לדיבור, ורק לאחר מכן דיבר עימו, כך בכל מקום תחילה קרא ה’ למשה ורק לאחמ”כ אמר לו מה שברצונו לצוות לישראל. כעין זה אמרו חז”ל בתלמוד (נדה טז): “אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני - איני אוהבן”. הדבר הראשון שמונה שם רשב”י הוא “הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר לבית חברו”. דבר זה אינו מצד דרך-ארץ שייכנס האדם בפתע פתאום לביתו, בלא שידפוק תחילה בדלת להודיע שמישהו נכנס כעת. ובוודאי שבהיכנסו לבית חברו הדפיקה מחויבת המציאות, לא רק כדי להודיע על בואו, אלא בעיקר כדי ליטול רשות מבעל הבית להיכנס.

 

     למה לקרוא כשאפשר לדבר אלו שרשב”י “אינו אוהבם ] הסיבה שרשב”י התבטא על ארבעה דברים אלו שהוא “אינו אוהבן” בשונה מהקב”ה ש”שונאן”, היא משום שהתורה ציוותה עלינו “לא תשנא את אחיך בלבבך”, ולכן הקב”ה הודיע שהוא שונא מעשים אלו בכדי שיתרחקו מהם בני אדם, אבל רשב”י לא רצה לכתוב שהוא חלילה שונא יהודי, ויהא אשר יהא. לכך כתב “ואני איני אוהבן”, משום שמעשיהם לא הגונים. מהרש”א.] ברם, בל-נחשוב שרק בבית פרטי, או רק אצל בשר ודם בלבד מצווה אותנו התורה שננהג בדרך-ארץ, אלא מצאנו דבר חידוש שאפילו בבית המקדש, בזמן הקדוש ביותר ובמקום המקודש ביותר – בית קודש הקודשים, בעת שנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, אומרת התורה: “ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות”!

 

     מבאר המהר”ל מפראג, שלמרות שאין צורך להודיע לשכינה הקדושה ולמלאכי השרת שכעת נכנס הכהן הגדול, בכל זאת אם ייכנס הכהן למקום הקודש בלא פעמוני הזהב המצלצלים בקולם, יתחייב בנפשו. ומדוע ?כיון ש”מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא”. והנכנס בלא להודיע על כניסתו עושה שלא כהוגן.

 

***

                                                                                                         

     כידוע, כל דיני התורה נדרשים בדרכים נוספות מלבד מה שכתוב לעינינו. ואולי רצתה התורה בשני מקומות אלו - הן אצל משה רבנו אדון הנביאים שנקרא בשמו בכל פעם שרצה ה’ לדבר עימו, והן אצל הכהן הגדול ביום הכיפורים - ללמדנו: לעתים יש צורך להעיר לאחד מבני הבית, לעורר אחד מהחברים על דבר שנעשה שלא כהוגן. אולי אפילו להתעניין בדבר המעיק עליו בכדי לנסות לעזור.

 

     מצד חובת דרך-ארץ, שומה עלינו “לדפוק” ולוודא שהשני מעוניין בכניסתנו אל פרטיותו. בל נהיה כאותו פסיכולוג שניסה לעזור לשני לעכל את זכייתו, ולבסוף התעלף בעצמו כיון שאותו לא הכינו לכך.

 

 

 

 


 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים