|
ל' שבט ה'תשפ"א איתא בגמ' )סוכה מו): לא יאמר אדם לילד קטן שייתן לו דבר, ולבסוף לא ייתן לו. שע"י כך יגרום שהקטן ילמד לדבר שקר. להכריז "שברו את הכלים". הרבה יותר קשה להדביק את השברים
אינני יכול לומר מה אהיה מחר, כל יום הוא יום חדש, וכל יום אני נולד מחדש. בארץ חיים (יו"ד סי' רסה) כתב, שהרב מהר"ן אזולאי אב"ד צפת בעל ספר שולחן הטהור על תרי"ג מצוות, עשה תקנה והסכמה בצפת שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים, כדי לא לבייש מי שאין לו, שסעודת דגים יותר בזול. והביא שבספר כרם חמר (ח"ב תקנות גאוני מערב הקדמונים סי' מה) כתב, שתיקנו כן בתקנות ארצות המערב משום טובת העניים שלא יצטרכו להרבות בהוצאה. בכל הארבע פרשיות, ראוי שקטן לא יעלה למפטיר. )הרמ"א בסי' רפ"ב סעיף ד' מתיר לקטן לקרוא במפטיר. בס' אליה רבה תרפ"ה ס"ק י"ח אוסר. וכן בחידושי רע"א סימן רפ"ב מתשו' פרח שושן, שאין לקרוא לקטן למפטיר בד' פרשיות. עיי"ע משנ"ב רפ"ב ס"ק כ"ג, בה"ל. בשערי אפרים פ"ט שבמקום צורך למנוע מח' וכו' מותר בהפטרת שקלים וחודש( מי שאינו מסוגל להעביר רעיון לאחרים בצורה ברורה - כנראה שאינו מבין אותו בעצמו. צא ובדוק את הדבר ותראה שאין בזה שום הגזמה איך כל הערה סודקת את הבית , עוד הערה - עוד סדק, עוד הערה - עוד סדק... עד שחס ושלום הבית נופל... קשים מזונותיו של אדם". יש לפרש זאת כך: מה הם המזונות ה"קשים" ? כאשר הם של בני אדם" : כאשר בשל קשיי הפרנסה אין לאדם ברירה אלא להזדקק למתנת אדם – קשה הדבר עליו כקריעת ים-סוף. פגיָּעה וְתֹוצאֹוֶתיה (פניני עין חמד, גיליון 827) ד"ר גיל יוסף שחר סיפר מעשה שמלמד אותנו עד כמה עלינו להיזהר לבל נפגע באחר. לעיתים האדם אינו מבין, מדוע כך גזרה חוכמתו יתברך. הוא אינו מבין, כי המחיר שהוא משלם, הוא רק בגלל מעשיו. בני זוג היו נשואים שנים רבות ולא זכו להיפקד בפרי בטן. הם ניסו לעשות הכול. הם ניסו סגולות, הלכו לרבנים, קיבלו על עצמם קבלות, התפללו אצל שוכני עפר, ביקרו אצל הרופאים המומחים הגדולים ביותר בתחום וניסו מגוון גדול של שיטות טיפוליות. שום דבר לא עזר. כחסידי חב"ד - ובמיוחד שהם גרו בשכונתו של הרבי מליובאוויטש, הם הרבו להיכנס לחדר המזכירות של הרבי והשאירו בקשות חוזרות לברכה. הרבי התעלם מכל הבקשות האלו. ההתעלמות בלטה במיוחד, כאשר הם הכניסו לרבי מכתב עם כמה שאלות. הרבי התייחס לכל הנושאים, מלבד לערירותם. השנים שעברו לא שיפרו כמובן את הרגשתם. חברים ומכרים בגילם כבר עמדו עוד מעט ללוות את ילדיהם לחופה. הם עדיין ציפו לפעיות של הילד הבכור, שיפיגו את השקט הקודר, ששרר בין קירות ביתם. ערב אחד הם זכו להתקבל לפגישת 'יחידות' - פגישה אישית עם הרבי בחדרו. כנהוג, הם הגישו לרבי פתק עם הנושאים עליהם ביקשו להתברך. הרבי בירך אותם כמעט על הכל. מהנושא הכי בוער להם, הרבי שוב התעלם. האישה לא יכלה לשאת זאת ופרצה בבכי תמרורים. "מדוע?", התייפחה מול הרבי, "מה עשינו? אם מוטל עלינו להשתפר ולהיטיב את דרכינו כדי להתברך, אנא יורה לנו הרבי את דרך התשובה!". פניו של הרבי הרצינו מאוד. הרבי אמר, כי אחד משניהם פגע בעבר ביהודי. עלבונו של הפגוע הוא שמונע מהם להתברך בפרי בטן! הרבי לא הוסיף לפרט ובני הזוג הבינו, כי זמנם תם. כאשר יצאו מהחדר, שניהם ניסו לחשוב על עברם. הם ניסו לזכור מקרה שבו אחד מהם העליב מישהו קשות. במשך שעות הם ניסו לשחזר אירועים שונים. הם לא הצליחו להיזכר בעלבון משמעותי, שגרמו למישהו. היה להם ברור, כי לא מדובר במילה לא מחמיאה, שבטעות נשמטה מפיהם, אלא בהתרחשות הרבה יותר חמורה. לפתע הבעל החוויר. "נראה לי, שאני יודע על מה הרבי מדבר". הוא סיפר לאשתו, כי בעבר הרחוק, כשהיה תלמיד ישיבה בבית-המדרש של הרבי בברוקלין, נערכה בקנדה חתונה של חבר. קבוצת תלמידים, שכללה אותו, התארגנה והזמינה אוטובוס כדי שיסיע אותם לחתונה וממנה. מדובר בנסיעה בת שעות רבות. לאחר החתונה, בשעת לילה מאוחרת. האוטובוס יצא עם התלמידים בדרך חזרה. הנסיעה נמשכה על פני כל הלילה ובאופן טבעי כולם נרדמו. אחד מהתלמידים, שהיה ירא שמיים, לא ויתר גם באוטובוס על נטילת ידיים מיד כשמתעוררים - סמוך למקום השינה, מבלי לפסוע קודם לכן אף פסיעה אחת. לשם כך הוא הכין ליד מקום הישיבה שלו ספל מים בתוך קערה, כדי שיוכל ליטול את ידיו מיד כאשר יתעורר. מיודענו היה שובב לא קטן והחליט לעשות מעשה קונדס. מיד כשנעצמו עיניו של אותו בחור, הוא לקח את הקערה עם ספל המים והחביא אותם. במהלך הנסיעה הנהג עצר את האוטובוס, כדי שהבחורים יוכלו להתרענן. כל הנוסעים התעוררו וירדו מהאוטובוס לחלץ עצמות ולשאוף אוויר צח. גם אותו בחור ירא-שמיים התעורר. הוא גילה להפתעתו כי הקערה נעלמה לו. כחלק מיראת השמיים שלו, הוא נמנע מלדבר לפני שנטל את ידיו. כל מה שהוא יכל לעשות היה לנופף בידיו ולזעוק בקולי קולות "נו! נו!". החבר'ה היו משועשעים מהמחזה, במיוחד אותו בחור שהעלים את הקערה עם המים. הנהג שהיה עד למחזה המביש, ביקש מהבחורים לעשות לזה סוף. לאחר דקות ארוכות הבחור הסכים להחזיר את הקערה וספל המים. הבחור ירא-השמיים הפך ללעג וקלס. הוא נעלב עד עמקי נשמתו. מיד לאחר שנטל את ידיו, אמר לבחור שהעלים לו את הקערה והספל: "לא אסלח לך על מה שעשית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!". לבעל וגם לאישה הייתה תחושה ברורה, כי זה המקרה. כעת, הכתובת כמו זעקה מהקיר. למחרת, הבעל חיפש את אותו אברך ירא-שמיים, שלמזלו התגורר בשכונתו. כאשר ראה אותו, הוא ניגש אליו ושאל אם הוא זוכר את מה שעבר עליהם באותו לילה. “ בוודאי שאני זוכר", האברך ענה, "אמרתי לך, שלא אסלח לך ואני עומד בדיבורי: לא אסלח לך!". ניכר, כי הפגיעה לא קהתה למרות השנים הרבות שחלפו מאז. הבעל סיפר לאברך כי הוא מגיע בשליחות הרבי. "רחם עלי ועל אשתי. עד היום לא זכינו להתברך בילדים", התחנן מעומק ליבו. האברך כאשר שמע שהרבי בתמונה הוא התרכך. "רק בגלל הרבי אני מוכן לסלוח". כעבור פחות משנה בני הזוג הפכו להורים מאושרים. פיקחותו של יהודי סיפר לי חתנו מו"ר הרה"צ רבי יואל משאץ זצ"ל ממאנטריאל וירושלים ב' מעשיות אודות פיקחותו של חמיו הרה"ק רבי שלום משאץ זצ"ל מלונדון. ר' שלום כיהן כרב ליוצאי גליציה בקעלין שבגרמניה. כשהחל מצב היהודים בגרמניה להתערער, בעקבות השפעת המפלגה הנאצית, חפץ לעבור לאנגליה, אך האנגלים העמידו מכשולים בפני היהודים ומיעטו במתן אשרות כניסה. בחכמתו הרבה פנה אל המדען היהודי הנודע אלברט איינשטיין, ושאלו "אם יפריע לו אם הוא יעבור לאנגליה". הנ"ל שכידוע כמעט לא היה לו קשר עם יהודים ויהדות בכלל , תמה על השואל, והשיבו " : מדוע שיהיה איכפת לי?". השיב לו ר' שלום: " אם כך, אנא עשה עמי חסד, וכתוב למלך אנגליה שהנך מבקש שיעניקו לי אשרת כניסה לארצו . !" איינשטיין ניאות לבקשה המוזרה. ועל אתר כתב מכתב בקשה למלך, וחתם בחותמו. והעבירו להרה"ק משאץ, ששלח את המכתב בדואר רשום למלך אנגליה. המלך נדהם מהבקשה הלא שגרתית מאת המדען הדגול המפורסם, ונתן הוראה לשלוח לר' שלום אשרת כניסה , וכך זכה להמלט מגיא ההריגה ולהגיע ללונדון . לאחר מכן החל ר' שלום בפעולות לקבל אזרחות בריטית. לשם כך נפגש עם ראש מחלקת ההגירה האנגלי, כשהוא מלווה בידיד ששימש לו מתורגמן. הפקיד הבכיר אמר לו, שלצערו אינו יכול להעניק לו אזרחות, כיון שר' שלום אינו דובר אנגלית. ביקש הרה"צ את מלווהו שישאל את הפקיד האם אילם יכול לקבל אזרחות אנגלית. ומשהשיב הפקיד, כי וודאי שאילם יכול לקבל אזרח , אמר למלווהו שיאמר לפקיד, "אנא ממך, ראה את הרב כאילם, והענק לו אזרחות למרות שאינו מסוגל לדבר אנגלית , מדוע יגרע ממנו את הזכות לקבל אזרחות, רק בגלל שיכול הוא כן לדבר בשפות אחרות "... חייך הפקיד מהתחבולה הפקחית, והעניק לו אזרחות. כ"ט שבט ה'תשפ"א אחד אמר, שאדם המחכה לישועתו קצת קשה לו כשהולך לשמחה, כי שם כשמברך את הבעל שמחה הלה עונה לו בקרוב אצליך ולפעמים זה עושה לו הרגשה לא נעימה, אבל כשהולך לנחם אבלים ל"ע שם אין לו בעיה זו, כי אף אחד לא יאמר לו בקרוב אצלך רח"ל, וזהו מה שנאמר (קהלת ז', ב'): טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה... אחת מהסיבות ואולי הסיבה העיקרית שאדם לא מנצל כל רגע ורגע הוא מפני שנדמה לו שהוא חי בעולם נצחי וחושב לעצמו שמה שלא יספיק לעשות עכשיו יעשה לאחר זמן ואין הוא רואה את הדברים לאמיתם שהחיים הם הזדמנות חד פעמית שהקב"ה נותן לאדם את זה שבעים או שמונים שנה ואפי' יותר אך כמובן שיהיה לזה סוף. בזכירת מעשה עמלק נאמר בפסוק (דברים כ"ה, י"ח): אשר קרך בדרך ויזנב בך. ואיתא בספה"ק, "אשר קרך בדרך" – "קרך" הוא מלשון "קרירות", העמלקים ציננו – האבן אפגעקילט – את בני ישראל מהאידישקייט שלהם, ואיך הצליחו לעשות כזה דבר? אומר הפסוק "ויזנב בך" – ואומר רש"י "מכת זנב", הם לקחו את כל האידישקייט והכניסו את זה לשוואנצנות... בתקופת הקורונה, שאל מחותן את השדכן "מה הם המעלות של הבחור?" אומר השדכן "הבחור מקפיד להתפלל ביחידות, אינו הולך למקוה, אינו הולך לישיבה, אינו מעורב בין הבריות"... השידוך נגמר בכי טוב בשעה טובה ומוצלחת... הדירה חיכתה שנה (השגחה פרטית, עלון 57) אני גר במונטריאול שבקנדה. לפני חמש שנים התכוננתי לחתונתו של בני בכורי. ביקשנו לשכור דירה ממול ביתי עבור הזוג הצעיר, אך התברר שבעל הדירה מכר אותה, ומישהו כבר גר בה. כאשר התעניינו אצל הקונה אודות הדירה, הוא אמר כי קנה אותה על מנת למוכרה. כרגע הוא מוכן להשכיר לנו את הדירה למשך שנתיים בלבד, כי אחרי כן הוא מתכוון לממש את הנכס במחיר גבוה מדי בשבילנו. הדירה התאימה לנו מאוד. החלטנו שגם שנתיים הן תקופת זמן יפה לתחילת החיים, וחתמנו חוזה עם הגבלת זמן. כעבור שנתיים וחצי התקשר המשכיר להזכיר שתקופת החוזה תמה, והוא עומד למכור את הדירה. עדיין לא נמצא קונה, אבל ברגע שיימצא על הזוג לצאת מיד. הסכמנו ואמרנו לו שבינתיים נמשיך לשכור את הדירה, ומיד כאשר הוא ימצא קונה נצא מהדירה. עברה עוד חצי שנה, ועדיין לא מצאנו דירה. בתשרי, אחרי החגים, הודיע לנו בעל הבית שהוא מכר את הדירה והקונה רוצה להיכנס בעוד כמה שבועות. בשבילנו כמה שבועות היו זמן קצר מדי בשביל להתארגן, אבל ניסינו להסתדר עם זה איכשהו. ב"ה באותו זמן בני חגג את הולדת בנו השני למזל טוב, כך שלעת עתה היו הזוג עם ילדיו אצל ההורים. המשכנו לחפש ולחפש דירה מתאימה, אבל היא לא הגיעה. הקונה הלחיץ אותנו לפנות את החפצים מהדירה, ואנו גם ידענו שהצדק אתו, וכך התחלנו לארוז את התכולה בלי לדעת לאן הולכים וציפינו לישועה. החלטתי להשתדל וסיפרתי לכולם שאני מחפש דירה עבור בני. עיקר ההשתדלות הייתה, שהרמתי יד לשמיים וביקשתי מהקב"ה שישלח דירה מתאימה. באחד הימים, בהיותי מלמד בחיידר, ישבתי ליד מגיד שיעור בהפסקה ואמרתי לו: "אתה גר ברחוב הסמוך לי, אולי יש לך מושג על דירה להשכרה באזור?" הוא אמר שליד הבית שלו ישנן שתי דירות ריקות, אין יוצא ואין בא. יתכן שאוכל לשכור אותן, אך אין לו מושג מיהו בעל הבית. ביקשתי מחבר שמתמצא בחיפושי כתובות שימצא לי את בעל הדירה לפי הכתובת, וכך השגתי מספר טלפון. התקשרתי והוא לא ענה. המשכתי בהשתדלות עד כמה שלאל ידי. הלכתי לבניין שבו שתי הדירות הריקות. ראיתי אור באחת מהן, אך כאשר דפקתי איש לא ענה. דפקתי גם אצל הדירות הסמוכות, ושאלתי את הדיירים אם הם רוצים למכור את הדירה שלהם. אף אחד לא רצה. ירדתי למטה, הוצאתי דף ניר ורשמתי בכתב ידי: אנו מעוניינים לקנות את הדירה שלכם. ציינתי את הפרטים שלי ומספר טלפון בתקוה שבעל הבית יחזור אלי. כעבור יומיים עברתי שוב ליד אותו בנין, בדקתי בתיבת הדואר וגיליתי שהמכתב שהנחתי שם כבר איננו. מישהו לקח אותו. יומיים אחר כך התקשר אלי גוי שהיה בעל הדירה. הוא אמר שהוא נמצא כאן ומחכה לנו. הגענו ושמענו ממנו שיש לו כאן בבניין שתי דירות והוא מעונין למכור את שתיהן במחיר טוב. הסכמנו. נותרו לנו שתי בעיות. האחת - מרגע שמסכימים לקנות דירה עד שקונים אותה בפועל אחרי כל הבירוקרטיה עם הבנק עובר זמן, ואנחנו לחוצים מאד, והשנייה – הגוי מתגורר בדירה והבית מלא בחפציו, ואורך זמן לפנות הכל. לשתי הבעיות היה פתרון מידי – הגוי אמר שהוא מוכן להראות לנו את הדירה השנייה, הריקה, בקומה התחתונה, ואם נרצה, הוא מסכים שניכנס לגור בה מיד. הוא פתח בפנינו את הדירה, והנה פלא – דירה נאה, נקיה, מרווחת ונעימה מקדמת את פנינו, כאילו היא רק חיכתה לבני ולמשפחתו היקרה. נשאר רק להכשיר את המטבח. זהו זה. נושענו. ביום המחרת כבר נכנסה המשפחה הצעירה לגור בדירה. שאלתי את הגוי: מתי ראית את המכתב שלי בתיבת דואר? ענה לי הגוי: האמת היא שהיום איני גר כלל כאן במדינה, וכבר לפני שנה רציתי למכור את הדירה. הגעתי לכאן לכמה ימים בשביל לטפל במכירה, אבל אז קיבלתי הודעה שאבי חולה ונסעתי להיות אתו. לפני כמה ימים הגעתי לכאן שוב כדי לטפל במכירה של הדירה, ואז מיד ראיתי את המכתב שלכם. רגע אחרי שראיתי את המכתב התקשר עוד מישהו להתעניין בנכס, אבל אתם הייתם ראשונים. לכן הקדמתי אתכם. הדירה הזאת צמודה מצידה האחורי לצד האחורי של הדירה שלי. גם סידרנו עירוב כדי שנוכל לטלטל בין הדירות בשבת. בקיץ האחרון, עם התפשטות הוירוס ברחבי המדינה, לא אפשרו לנו כל כך לצאת מהבתים. בתי מדרש והמקוואות היו סגורים, והמקום היה לנו למשיב נפש, שעה שהקמנו מקווה בדירה. מים חמים משכנו מהדירה שלי לדירה ההיא על ידי צינור, שנוכל לטבול ולהתכונן לתפילה כדבעי ובנחת. עתה התברר שבשעת קנית הדירה עוד לא ידענו איזו מתנה מיוחדת קיבלנו מן השמים. כ"ח שבט ה'תשפ"א אי' במשנה (עדיות פ"ב מ"י( משפט דור המבול - שנים עשר חדש, משפט איוב - י"ב חדש, משפט המצריים - י"ב חדש, משפט גוג ומגוג לעת"ל - י"ב חדש, משפט רשעים בגיהנם - י"ב חדש. 'ראש חודש אדר' מבשר לנו כי הנה מלאה שנה לגזירת שמים, הנגיף הקטלני ששיבש ופגע בסדרי עולם. נתפלל לזכות לדברי דוד המלך וַּיוֹצִיאֵנִי לַמֶרְחָב, יְחַלְצֵנִי, כִי חָפֵץ בִי! אַך קָרוֹב לִירֵאיו יִשְעוֹ לִשְכֹן כָבוֹד בְארְצֵנּו! אכן גם בבית אסור לאכול טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא בבית... (הרב יהודה צדקה זצ"ל) במנחה בשבת אין אומרים "ישמחו במלכותך" כמוסף ולנוסח ספרד גם בשחרית, והטעם: לפי שהוא זמן פטירת ג' צדיקים יוסף משה ודוד ולכן אין להזכיר שמחה "ישמחו במלכותך" בשעה זו (סידור יעב"ץ שמו"ע דתפילת מנחה של שבת) מדוע יהודי צריך רגליים? הרי לבְרית מילה>מכניסים אותו... לבר מצווה>מעלים אותו... לחּופה>מובילים אותו... אחרי 120<מלווים ונושאים אותו...אז מדוע צריך היהודי את הרגליים?... שאם צריך, יוכל לפשוט רגל...! אוטובוס ספיישל (יקותיאל יהודה גנזל) עם תפילת שחרית של אתמול, בבית־הכנסת הקהילתי בחיפה, ניגש אלי אברך, הרב נתן רייניץ שמו, וביקש לשתף אותי בסיפור מופלא של 'השגחה פרטית', סיפור על בחורי ישיבה שנהגו בצורה מעוררת התפעלות, קידשו שם שמים, ובאו על גמולם הטוב במהירות מפתיעה. הוא סיפר לי על מוצאי שבת האחרונה, הוא עלה על אוטובוס העושה את הדרך מצפת עירו של האר"י הקדוש לחיפה עירו של אליהו הנביא. הנהג עצר גם במירון והעמיס נוסעים. לפני שיצא ממירון לחיפה, הוא נזכר לקום ממקומו ולספור אם אין חלילה נוסע אחד מעבר למה שמותר במגבלות הקורונה. הוא ספר ומצא שיש למעלה ממניין נוסעים שכבר שילמו והתיישבו והתייצבו – אבל חוקית המשך שהותם באוטובוס, אינה מתאפשרת . הכריז הנהג: "אני צריך שכך וכך חֶברֶה ירדו מהאוטובוס וימתינו עד שיגיע אוטובוס נוסף!" סיטואציה לגמרי בלתי נעימה. מי יסכים לרדת אחרי שכבר התמקם, ולחכות ולקוות שיגיע אוטובוס נוסף? וכאן נכונה הפתעה לנוסעי האוטובוס. " היתה על האוטובוס קבוצת בחורים מישיבת 'דברי יציב – צאנז' בחיפה. נוסעי האוטובוס התפלאו לראות את הבחורים כולם קמים, בשקט ובמופתיות, לוקחים את פקלאותיהם ויורדים מהאוטובוס. היה זה קידוש ה'. יושבי האוטובוס – לאו דווקא יהודים חסידיים שורשיים – לא יכלו שלא להתפעם מהבחורים העדינים וטהורי המבט שהראו: כך דרכו של בן תורה אמיתי!" – מספר המסַפר. גם אם הסיפור היה נחתם כאן, כבר ראוי לייחד לו מקום בעיתון. מהם ילמדו וכן יעשו. אבל ההמשך מופלא לא פחות. הפקח שנכח במקום וראה את הבחורים יורדים מהאוטובוס, התפעל. הוא מיהר לדאוג שיגיע אוטובוס נוסף ויסיע אותם ממירון של רבי שמעון לחיפה של רב אבדימי ובצעד מיוחד החליט לעשות צעד נדיר ובלתי סביר. "איפה הישיבה שלכם בחיפה?" שאל הפקח. הבחורים השיבו "ברחוב תל־אביב, בקרית אליעזר". שמע הפקח והורה לנהג: "קח את הצדיקים האלה עד לרחוב תל־אביב, שלא יצטרכו לנדוד בעוד אוטובוסים פנימיים מהתחנה הרגילה ועד הישיבה המרוחקת. קח אותם עד פתח הישיבה". היה זה תשלום שכר (בעולם־הזה כמובן, מלבד הקרן קיימת לעולם הבא) על אתר. אילו היו הבחורים נותרים על האוטובוס, היו מגיעים הרבה יותר מאוחר, לאחר נדודים נוספים באוטובוסים פנימיים. ועכשיו – היה להם אוטובוס ספיישל, עד פתח הישיבה. אשריהם. אשרינו. "דברים של טעם"
יום ג' פר' יתרו - כז שבט תשפ"א
מים חיים אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי (משפטים כב, כד). סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: בחול המועד פסח בבית הכנסת הבעל קורא הקבוע לא היה, ושאל הגבאי לבחור האם הוא יכול לקרוא היום, והבחור שאל 'עם כסף'? הגבאי התחמק ועזב אותו. אחרי כמה שניות חשב הגבאי לעצמו 'איזה חוצפן ילד קטן עוד מבקש על כסף, האם הכל נגמר בכסף'? אך בהיות שלא מצא אחר שיקרא בתורה, הוא עבר ליד הבחור ושאל אותו: 'בכמה כסף'? נענה הבחור ואמר: בחול המועד כל יום קוראים קריאה אחרת, האם היום קוראים "אם כסף תלוה את עמי...?" אז תפס הגבאי שהוא דן אותו לכף חובה סתם.
פרפראות מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (משפטים כג, ז). לפני שנים מסר כ"ק מרן האדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי זצ"ל שיעור בגמרא לבעלי בתים, כשהגיע לדברי הגמרא אודות מידת האמת, והגמרא (ב"ב פח., וברשב"ם שם ד"ה רב ספרא) מביאה את הסיפור עם רב ספרא, שהיה סוחר, ופעם באמצע שקרא קריאת שמע, בא אליו אדם, וביקש לקנות החפץ בסכום מסויים, ורב ספרא לא התייחס אליו כי היה באמצע קריאת שמע, והלה חשב אולי זה סכום נמוך, ולכן העלה את הסכום כמה פעמים לסכום יותר גדול, וכשגמר רב ספרא לקרוא את קריאת שמע, מכר לו את החפץ במחיר הראשון שנקב הלה, מפני שבאמת הוא כבר נתרצה במחיר הראשון, ורק לא השיב לו כי היה באמצע ק"ש, אבל לא שהמחיר לא היה בסדר. ובפשטות לומדים שהגמרא רוצה להשמיענו את גודל מידת האמת של רב ספרא, שהוא לא מכר במחיר הגבוה אף שהלה הסכים, מפני שבאמת הוא בעצמו כבר הסכים למכור במחיר הנמוך, והיה מתנהג במידת האמת עד הסוף. ואמר הרבי זצ"ל, שלדעתו יש כאן ענין אחר שרוצים ללמד אותנו - וזה נקודה עמוקה במידת האמת - והיינו, שרב ספרא היה יכול לעשות עצמו כאילו שלא שמע מה שמדברים אליו כעת, כי הלא הוא באמצע קריאת שמע, ומתייחד עם קונו, ואז לא שומע כלום ואינו מרגיש כלום - ער פליהט אין די הימלען... - אך רב ספרא לא היה משחק, הוא אמר את האמת לאמיתו "שמעתי גם שמעתי היטב, אך לא יכולתי לענות מפני שהייתי באמצע קריאת שמע"... קונטרס נועם שיח, שיחות אב"ד סאנטוב שליט"א
מעשה רב סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר (משפטים כא, כח(. מן הענין להביא בהזדמנות זו מעשה שהיה בשלושת עמודי עולם אלו שהזכרנו (ה"ה הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, הגאון רבי יוסף שלו' אלישיב זצ"ל, ולהבח"ל הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א), ואשר מעורר את חשקת וערגת הלב ללימוד התורה, ומעשה שהיה כך היה. בחור צעיר מישיבת לייקוואד עסק בסוגיית מיתת סקילה, ובתוך לימודו עלתה ברעיוניו שאלה מעניינת, משנה שלימה היא בסנהדרין (פ"ו, מ"ד) כי בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אך יש להסתפק האם גם שור הנסקל כך דינו, או שמא רק באדם אמרו כן. הרצה הצורב את שאלתו לפני חכמים וגאונים מופלגים, אך כולם לא ידעו להשיב לו, והשאלה נותרה ללא מענה. לימים הזדמן אותו רב שבפניו נשאלה השאלה לבקר בארה"ק, והוא נכנס אל פוסק הדור הגאון האדיר רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, ושטח בפניו את שאלתו. הרהר הגר"ש וואזנר כמה רגעים ואמר: 'בתלמוד בבלי לא נמצא מקור לזה'. הרהר עוד כמה רגעים וחרץ בביטחה: 'גם בתלמוד ירושלמי לא נמצא דבר כזה'. ואז פרש את שני ידיו לצדדים ואמר: 'איני יודע מה לענות לך'. יצא הרב מבית הרב וואזנר ושם פעמים אל ביתו של הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שמא הוא יידע תשובה לשאלתו. והנה המחזה הנורא והמבהיל חזר על עצמו, הגר"ח התעמק במחשבתו, ולאחר רגעים מספר אמר: 'זה לא נמצא בבבלי', עברו רגעים מספר והקול נשמע: 'וגם לא בירושלמי', אך לבסוף אמר שאפשר שיש להכריע את הספק מ'תוספתא' פלונית. ראה אותו רב את מראות האלוקים אשר נגלו לפניו, וגמר בלבו לעלות ירושלימה, ולשאול את פי פוסק הדור הגאון האדיר רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. ויהי כי הרצה את שאלתו בפני הגרי"ש, השיבו מיד: 'שאלה זו לא נמצאת לא בבבלי ולא בירושלמי'. הנ"ל שכבר שמע מהגר"ח על התוספתא, ביקש להראות מציאה זו להגרי"ש, וניגש לארון הספרים בכדי להוציא את הגמרא, והנה, כאשר אך ראה הגרי"ש איזה כרך גמרא הוא מבקש להוציא, קרא לבחור ואמר לו: 'בודאי כוונתך על תוספתא פלונית – משם אין ראיה לשאלתך...!' מבהיל הדבר על הרעיון, שבדורנו אנו חיו עמנו ספרי תורה חיים, אשר בזכרונם אצורה ומונחת התורה כולה, כשהיא סדורה דבר דבר על אופנו בבהירות מופלאה כזו, וזאת כאמור מכח שקידתם והתמדתם העצומה בתורה הקדושה, בלא להפסיק מן הלימוד ולו רגע קט. בפקודיך אשיחה, חודש אייר
נקודה למחשבה כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (משפטים כב, כא). רבי יעקב רבינזון מרדישקוב ז"ל היה איש גלמוד מדוכא כל ימיו ביסורים, פעם מצאו אצלו כתוב כדלהלן: 'הבוקר אחרי התפלה ניגש אלי יהודי, ושאל אותי למה אני יושב ב'ויברך דוד'. חשבתי לעצמי: זה שאני יושב בלא אשה, זה לא מפריע לו, זה שאני יושב בלי פרנסה, זה לא מפריע לו, מה כן מפריע לו, שאני יושב ב'ויברך דוד...'
⏺⏺⏺ פשוטו של מקרא אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. (משפטים כב, כב) מדוע הוכפלו המלים בפסוק שלש פעמים, וביאר הרה"ק מקאצק זי"ע דכשמענים יתום ואלמנה עולים בלבם גם יסורי היתמות וחושבים שאילו היה אביהם קיים לא היו מענים אותם, ולכך העינוי כפול והצעקה כפולה וגם הקב"ה שומע אותם שמיעה כפולה. עמוד האמת, משפטים
הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל חזר על המאמר הזה, כאשר ישב שבעה אחר זוגתו בזיוו"ש, בשנת תשל"ב בהיותו כבן שבעים, ודיבר בין השאר על המלחמה ובתוך כך הזכיר את בתו היחידה שנהרגה הי"ד, והבחינו בו שמתחיל להזיע עד שלפתע התעלף. אחר שעוררוהו נענה ואמר: לעת כזאת מתעורר גם צער הצרות הקודמת, זה איננו, וזה איננו, וחזר אז על מאמר הנ"ל של הרה"ק מקאצק זי"ע. במחיצת רבי גד'ל, עמ' פז בהערה בזוגיות הבית עומד על מידת האמת, אסור לשקר כלל ומי שמשקר מלבד האיסור שבזה, שידע שכל שקר מהווה כמסמר בארון המתים בחיי הנישואין של עצמו. כי הנישואין בנויים על אמת בתכלית. בכל יום אנו אומרים כצמד: "הכנסת כלה והלוויית המת". בזמנינו השכנות הנוראה והחדה היא לא רק פיזית וגיאוגרפית, אלא גם רגשית, אך יש ללמוד מכאן רמז עמוק: מתוך העסק של השמחה האמיתית שבמתן התורה ובניית בתי התורה לדורי דורות אנו למדים כיצד מוציאים מבתינו החוצה את היצר הרע שהוא בבחינת "מת". אין מצוה להכניס אותו למוחנו, ליבנו ובתינו, אלא אך ורק ללוותו החוצה! "ובאמת כל המריבות בבתים ושאין שלום בית מצוי מאוד בזמנינו רובם ככולם באים על ידי גאווה, אם כל אחד היה מחזיק בענווה ולא היה אכפת לו על כבודו ועל גאוותו היו רוב המחלוקת מסתדרים בשלום, דו"ק ותשכח שענווה אמיתית היא רפואה בדוקה ואמיתית לרוב הבעיות שיש בזמנינו וד' יתברך יערה עלינו רוח טהרה ממרום שנזכה לענווה אמיתית". (מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל) מספרים על גננת שבאו אליה בטענות שהילדים אומרים שהיא עושה כל מיני דברים לא מקובלים ומתנהגת בצורה לא מקובלת... ענתה אותה גננת בחכמה: "אם אתם מאמינים בבית לכל מה שהילדים מספרים על מה שקורה בגן, האם גם אני אמורה להאמין בגן לכל מה שהם מספרים לי מה קורה בבית?!"... "בחרבי ובקשתי”
שָח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א )באר הפרשה ויחי תשע"ט(: זה עתה שמענו מעשה מאיש יהודי מיקירי קרתא דשופריא ושמו ר' מענדל פ' שליט"א. זיכהו השם יתברך במשפחה לתפארת, בית מלא בבנים ובנות בלי עין הרע, למחייתו הוא עוסק בקניית ומכירת 'עתיקות' - ספרים וכתבי קודש ושאר חפצי קודש עתיקים, כשהוא מוכר בשער גבוה יותר מכפי שקנה.. . וידוע הדבר שבעסק הזה אי אפשר לדעת מה יעלה בסופו, כי לפעמים יקנה ולא יהיו לו שום קופצים ויהא מונח לעד ... ולעיתים יעלה השער בכפל ובְכִּפְלַיִּם כשרבים יקפצו ויעמדו על המקח. משל למה הדבר דומה, לפורש מצודה בלב ים, שיתכן שיעלה בחכתו דגים גדולים ומשובחים אשר עין לא ראתה... ויתכן שיעלה בידו חרס. כללו של דבר שאין בזה שום כלל... אולם השליך ר' מענדל על ה' יהבו, וכמו שכתב הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ה) בעניין התפילה, כי בהתקרב האדם לעמוד לפני השם יתברך וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו, יהיה זה 'ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו'.
כסדר העולם, גדלו הילדים והגיעו לעת דודים, ובנו בא בקשרי שידוכים עב"ג בשעה טובה ומוצלחת. כמנהג בעלי בתים חשובים קיבל ר' מענדל על עצמו סכומים גדולים ונכבדים, אשר רק היודע תעלומות הוא יוכל להעיד כסף מנלן (מאין ימצא), כאשר כבר כלתה פרוטה מכיסו זה עידן ועידנים ולא נראה באופק שום מקור לעמוד במילתו.
יום רודף יום ולילה ללילה, וזמן הנישואין קרב ובא, ולרש אין כל ואין זכר וסימן לממון . בלילה שקודם החתונה קרא לבניו ולבנותיו ויאמר אליהם, הקבצו ושמעו בניי, הנה העליתי על גבי הגיליון סך כל ההוצאות הנדרשות לי ליום המחרת, וימצא החשבון עולה לעשרים וחמשה אלף דולר. עתה אניח דף זה בקרן זווית, ויחדיו נישא עינינו למרום שיחיש לנו ישועה בקרוב. סחו ילדיו בפילולים (תפילות) אל ישוב דך נכלם, בורא עולם השלם זה הבניין (וכבר פירשו 'השלם' מלשון תשלומים, שהקב"ה הוא ישלם כל ההוצאות...(.
עודם מדברים את אשר על ליבם והקול נשמע בנקישות על הדלת החיצונה. פתחו את הדלת והנה ר' שמעון בפתח, והוא איש ידוע בירושלים, מחשובי ונכבדי עדתו, ושמו לא יפורש מפני... אשר אף לו 'יד ורגל' בעסקי עתיקות. וישאל האיש את רבי מענדל האם יש אצלו 'חדשות' (כשהכוונה ל'עתיקות'). השיב ר' מענדל: אדוני שמעני, אין תחת ידי מציאות גדולות, אלא יש ברשותי ספר 'משנה תורה' להרמב"ם ישן נושן, מלא בהערות וחידושים, אשר מִּבֵין השיטין נראה שמחברו היה גאון עולם, אך דא עקא שלא נזכר על הספר שם בעליו והוא כעין 'שיטה לא נודעת למי'... עיין ר' שמעון בספר אנה ואנה, והיה נדמה לו כי יודע הוא את זהות המחבר. שאל את ר' מענדל: כמה יהא שכר התיווך באם אמצא לו קונה הגון שישלם במיטב?... הבה נסכם שתתן לי חמש אלף דולר. והסכים רבי מענדל.
יצא ר' שמעון ובדק בזריזות וחקר אחר כתבי ידות אחרים להשוות את כתב היד, עד שנודע לו שספר קדוש זה מיוחס להאי גאון קדמון בעל ה'פרי חדש' זי"ע, ואלו הכתבים הם פרי עמלו בקודש. מיהר למכרו לאחד מגדולי הדור שהוא גם ידען נפלא ו'מבין' גדול בכתבי יד ועתיקות, והלה שילם שלושים אלף דולר טבין ותקילין. הפריש ר' שמעון לעצמו חמשת אלפים כפי המדובר ביניהם, ושילשל לידיו של רבי מענדל 25,000 דולר במזומן, ממש פלאי פלאות, חושבנא דדין כחושבנא דדין )חשבון מדויק זה חשבון מדויק), והכל שריר וברור וקיים. ועתה בא וראה נפלאות ההשגחה העליונה, כי ספר קדוש זה שכב כאבן שאין לה הופכין בבית הרה"ח המפורסם רבי שלמה פפנהיים ז"ל, וכמעט שהשליכו לגניזה אחר שלא ידע מי הוא כותב החידושים וההערות על הגליון. ופישפש ר' מענדל דנן בבית עקד ספריו של ר' שלמה ומצא את הספר הלזה וקנאו ב-50 דולר בלבד. ולא זו בלבד, אלא שאחר זמן רב שלא הצליח ר' מענדל למכרו ושהה ברשותו תקופה ארוכה באין דורש ומבקש, כבר הציע ר' מענדל את הספר לבנו תמורת 50 ₪ בלבד, אלא שהלה מיאן... הרי לפנינו, שכל אותו הזמן שחשב רבי מענדל 'הנה איתרע מזלי והוצאתי מעותיי לחינם בעד ספר זה שאפילו חמישים שקלים אינו שווה'... אך הא-לקים חשבה לטובה, ושמר עליו לבל יקנוהו אחרים, כדי שיהא מוכן לשעת הכושר כשיגיע היום המיועד ויצטרך ר' מענדל למעות הרבה ויתלה עיניו למרום באמונה פשוטה ובבטחון בבורא כל עולמים.
אי הקפדה על הכללים והסתובבות במקומות ציבוריים לאנשים החייבים בבידוד או חלילה חולים מאומתים, כמוה כאדם ההולך ברחוב ויורה בעוברים ושבים ללא הבחנה. אמר הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ: לפני מתן תורה - התאחדו כל ישראל 'בלב אחד' וחנו נגד הר סיני 'כאיש אחד'. אולם לאחר מכן לא הצליחו להיות שוב באחדות. לא שהם לא רצו אחדות. אחדות היא דבר גדול. אלא שכל אחד רצה להיות הפטרון של האחדות והאיש שיקבל את התואר 'עושה השלום'. משכך, "שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת"... בספר "אמונה ובטחון" נאמר כי "האמונה בבחינת הלכה והביטחון בבחינת מעשה". כלומר, הביטחון הוא הביטוי המעשי של האמונה. האמונה עצמה היא כוח נפשי שבאמצעותו אנו מתנהלים בחיים היומיום, " מכוחות הנפש שאי אפשר לחיות בלעדיהם" ("עלי שור" ח"א, ק( רוב האנשים מתעניינים באיזה רכב אני נוסע, במקום לשאול איזה ספרים הניעו אותי להיות מצליח. )וורן באפט( מוסרים את נפשם עבור ישועת ישראל (סיפורי צדיקים, גליון 445) סיפר לי הרה"צ רבי יוסף טויסיג אדמו"ר מבלעד זצ"ל מעשה שהיה בדידו. בחורף שנת תשל"ב קיבל שיחת טלפון בהולה מאמו שימהר לבוא לירושלים, כי מצבו של אביו שהיה חולה במחלה הידועה רח"ל הורע, ואם לא יבוא מיד עלול להיות מאוחר. הזמין מיד מונית ונסע. בדרך נזכר שלא טבל באותו בוקר במקווה טהרה, חשב איך אסע להיפרד מאבי הצדיק בלא לטבול? הואיל ובמרתף ישיבת נדבורנה הייתה המקווה פתוחה בכל שעות היממה. ביקש מהנהג להסיעו לשם ולהמתין לו עד שיטבול. כשנכנס מצא שם את כ"ק מרן ה"דבר חיים" מנדבורנה זיע"א. פנה אליו הרבי במתק לשונו ושאלו מה אתה עושה כאן בשעה כזו? מי שאינו יכול לישון הולך למקווה, כך ביקש הרבי לתרץ את טבילתו שלו במקווה. מרוב כאב ועגמת נפש נעתקו מפיו המלים. שב הרבי על שאלתו, והשיב שקיבל קריאה טלפונית מאמו שאביו חולה מאד, ועומד לפני יציאת הנשמה ל"ע. ענה לו הרבי על אתר, ניחא, תטבול במקווה ואחר כך תעלה אלי ותשתה כוס קפה, אין לך מה למהר. חשכו עיניו, שכן הבין שהרבי אינו רוצה שיהיה נוכח בעת הפטירה, שמא אינו ראוי, ואולי חפץ הוא למנוע ממנו את רגעי הצער הנוראים. אבל אימא ביקשה, חשב לעצמו, ופנה ואמר לרבי בקול רוטט, אבל רבי, המצב קשה מאד, חייב אני לנסוע, הרגיעו הרבי במלים ברורות, הערב לא יקרה מאומה, אין לך מה למהר. מששמע מלים מפורשות אלו, נרגע, טבל ועלה. שילם לנהג המונית ושלחו לדרכו, ועלה לחדרו של הרבי. כבדו הרבי בכוס קפה, והוא החל לבקש ולהעתיר, שיברך הרבי את אביו ברפואה שלמה. אמר לו הרבי, הן אביך חולה במחלה הידועה ויודע אתה שהיא חשוכת מרפא. ניסה לטעון שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא יתייאש מן הרחמים, והצדיקים מלומדים בנסים, היפלא מה' דבר? ורצון יראיו יעשה. בעודו עומד וטוען נשמעו נקישות בדלת. הרבי הסתכל בשעונו, השעה הייתה לאחר חצות, ביקש מהאדמו"ר מבלעד שייגש לפתוח את הדלת, פתח את הדלת, וראה אישה לבושה בלבוש בלתי הולם המבקשת להיכנס אל הרבי. שב לחדר הרבי וסיפר על כך. קם הרבי. יצא את החדר וביקש מהרבנית שתבדוק מה רצון האישה? אמרה האישה לרבנית שברצונה לדבר עם הרבי. נתנה לה הרבנית מלבושי כבוד ופתחה בפניה את דלת החדר. באה האישה והחלה לבכות, שעברו שנים רבות מנשואיה ועדיין לא נפקדה. היא שמעה שהרבי פועל ישועות, לפיכך באה להתחנן ולהעתיר שיברך אותה בבנים. הקפיד הרבי ואמר, האם כך באים לרבי בלבוש לא מכובד, האם כך רוצה את להיוושע? בכתה ואמרה שבעלה כעס עליה וזרק אותה מהבית שתלך לרופא ותתרפא, נעל מאחריה את הדלת. ומה תעשה? הלכה לשכנתה וזו יעצה לה שתלך אל הרבי מנדבורנה שהוא פועל ישועות, ובכן באה. שאלה הרבי האם בעלך מניח תפלין? לא ידעה מהו שח, תיאר הרבי את התפילין, קופסאות מרובעות קטנות שחורות על היד והראש. ענתה, שמימיה לא ראתה כאלו. שאל על אודות שבת , וענתה שהיא מדליקה נרות, היא זוכרת שאצל אמה היו מניחים פח על הלהבות, יותר אינה יודעת. שאל על שמירת גדרי קדושת הבית היהודי? והשיבה שאינם נשמרים. אמר הרבי אם תבטיחי שתשמרו שלוש אלו, תפלין, שבת וקדושת הבית, הריני מבטיח לך בן. ותכבדו אותי בסנדקאות. ענתה האישה, תפילין ושבת ביכולתי להבטיח, אבל גדרי קדושת הבית עלי לשאול את בעלי. אמר לה הרבי לכי לביתך ותשאלי את פיו, אם יסכים תבואו לכאן, יכולים אתם לשוב אפילו הלילה . האישה הלכה והאדמו"ר מבלעד קם אף הוא להיפרד מהרבי, אמר לו הרבי, כדאי לך להישאר, אני צופה שיקרו הלילה דברים מופלאים. כעבור שעה וחצי, נקשו בדלת האישה שבה בלוויית בעלה. הרבי שב ואמר להם, שאם יקבלו על עצמם שלוש אלו, הנחת תפלין ושמירת שבת וקדושת הבית, הוא מבטיח להם בן למזל טוב. ענה הבעל שאינו יודע מהי קדושת הבית. הסביר לו הרבי דינים אלו באר היטב, סבר הבעל וקיבל. ראה הרבי שהבעל תולה את הסכמתו בזמן, ישמור עד שייוושע ואז ישוב לסורו. הזהירו ואמר לו שאם יעבור על כך במזיד ימות בנו בו ביום רח"ל. ראה הבעל שהעניין רציני ואמר, אני מקבל על עצמי התחייבות קשה בדברים שלא הורגלתי בהם, רצוני שגם הרבי יקבל על עצמו התחייבות כתובה וחתומה. האדמו"ר מבלעד התקומם לשמע הדברים, אבל הרבי קיבל אותם בהבנה, הוא נטל פיסת נייר וכתב עליה לאמר, אני חיים מרדכי בן מלכה מוסר את נפשי לילד שייוולד מן פלוני בן פלונית ופלונית בת פלונית כעבור שנה מן היום הזה. ועד על כך ה"תולדות" הקדוש זיע"א והצניע את הפתק בספר "תולדות יעקב יוסף" שהיה מונח לפניו על שולחנו. נפרדו ממנו בני הזוג ופנו לדרכם. האדמו"ר מבלעד נרעש למראה עיניו ומשמע אזניו, והחל לטעון בפני הרבי, הנה הרבי עומד להושיע למעלה מדרך הטבע, אנשים שלא שמרו שבת ולא הניחו תפלין. הלוא יושיע למעלה מדרך הטבע את אבי ששמר כל ימיו שבת כהלכתה, והניח תפילין בקדושה וטהרה. ענהו הרבי, יוסף, יוסף, הלוא תבין, הרי קראת את התחייבותי שאני מוסר את נפשי, ובכן, אין לי כלום, ומה אוכל ליתן לך? בשעה שלוש לפנות בוקר עזב האדמו"ר מבלעד את בית הרבי, ורשם לעצמו את היום ואת השעה. כעבור שנה החליט לעלות לבית הרבי, והרבי פתח לפניו את הדלת ואמר לו: יוסף, יוסף, חשבתי שטבועה בך אמונת צדיקים חזקה יותר, ובכל זאת הכנס. נכנס ושהה בחדר. כעבור מחצית השעה, צלצל הטלפון, בעברו השני של הקו היה הבעל שבישר, שלפני כחצי שעה נולד לו בן. הרב קובלסקי שכתב סיפור זה, סיימו במלים: כמה גדולים דברי הצדיקים שמוסרים את נפשם עבור ישועת ישראל. ח' שבט ה'תשפ"א אדם לא צריך לחקות את הכלים של אנשים אחרים, אלא להתבונן "בכלי שלו", שהרי לכל כלי יש צורת מילוי שונה. כוס ממלאים עם קנקן, חבית ממלאים עם דלי, צלחות ממלאים עם מצקת, לא כל הכלים שווים, וצריך למלא כל כלי בצורה המותאמת לו. בתהלים כתוב: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" כתוב בתלמוד "כעץ שתול ולא כעץ נטוע" ורש'י מסביר שתול-שנעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר, נטוע-מעיקרו ולא זז משם לעולם! לכן משתילים איברים ושותלים צמחים. כמו שיש עניין לברך שהחיינו על פרי חדש כך יש לחדש להשתכלל במעשים טובים ומתוקים ולהשתדל שגם יהיו מעשינו מתוקים בעיני הבריות ומתוך כך יהיו מחשבותינו ומעשינו רצויים לפניו יתברך. "עבירה" בגימטרייה 287, שזה גם הגימטרייה של המילה "אפור". ללמדך, שכל עבירה מלכלכת את הנשמה לנצח. גם אחרי התשובה, הנשמה כבר לא לבנה, בבחינת "נייר חלק", אלא היא קיבלה כבר גוון "אפור", בבחינת "נייר מחוק". הגרושים II (מעובד מתוך 'לעולם חסדו') אדם נכנס לפתע ללשכתו של רבינו הרב פראג'י עלוש (הראשון) זצ"ל-ופנה אליו: "אני רוצה לגרש את אשתי!", אמר, כשפניו התאדמו ואצבעות ידיו נקמצו לאגרופים. טון דיבורו היה כעוס. רבינו ניסה להבין במה המדובר ומדוע הוא רוצה לגרש את אשתו. האיש אמר בכעס ובתסכול גובר והולך: "היא לא מכבדת אותי, מזלזלת בי ואינה מתנהגת כשורה!". " החלטתי נחושה ויהי מה. אני רוצה לגרש אותה", הצהיר. הרב גייס את כל כוחותיו בניסיון לפייס את הבעל. הוא דיבר על ליבו וניסה להפיג את רוגזו. שעה ארוכה עמל, אך לשווא. מנוי וגמור היה בליבו של הבעל לגרש את אשתו. "כבוד הרב", האיש התעקש, "אני מבקש איגרת לבית הדין ובה הוראה להכין בעבורי גט ". הרב ביקש לדחות את רוע הגזירה ואמר לאיש: "הבה נקבע פגישה מסודרת מחר". האיש הסכים בלית ברירה. האיש הגיע למחרת בשעה הנקובה. הרב נטל את הקולמוס והתחיל לכתוב את נוסח הפניה לחברי בית הדין, כרצון האיש. בעת כתיבת המכתב הגיעו לאוזניהם צעקות רמות. אלה גברו והלכו. לפתע נפתחה הדלת ואישה ובידה סל ירקות התפרצה לחדר, צועקת וזועמת. האיש נדהם. כיצד מעיזה האישה לנהוג בחוסר נימוס שכזה בנוכחות הרב הגדול!? הוא הביט בתדהמה באישה הניגשת למקום מושבו של הרב, נוטלת את סל הירקות, הופכת אותו על פניו, ומריקה את כל תכולתו על הרצפה. "אני כבר לא יכולה לסבול!", צווחה האישה. "במקום לקנות ירקות טובים, שלחת שוב את המשרת להביא לי סחורה זולה וקלוקלת?! נמאס לי מהמעשים שלך!". פיו של האיש נפער בתדהמה. התברר לו כי הגברת הצעקנית אינה אלא הרבנית בכבודה ובעצמה! הוא התקשה לעכל את המחזה המביש שהיה עד לו. עיניו הושפלו ארצה באי-נעימות, לאחר שנאלץ לראות את הרב ברגעים מביכים אלה. הרב לא איבד את עשתונותיו. הוא התחיל בעדינות להרגיע את אשתו. הוא פייס אותה בלשון רכה: "אני מתנצל לפניך", הרכין את ראשו, וגחן ארצה ללקט את הירקות שהתפזרו על רצפת החדר. "את צודקת. להבא אבחר בעצמי ירקות משובחים". האישה נרגעה אט-אט. סערת רוחה שככה והיא התרצתה ויצאה מהחדר. הרב פנה אל האיש, וכאילו לא הושפל זה עתה, ביקש את סליחתו על העיכוב הממושך. הרב נטל את הקולמוס והמשיך בכתיבת האיגרת. " הנה", אמר לאורחו, "תיכף נסיים את המלאכה ותוכל לגשת לבית הדין ולפתוח בהליך הגירושין". האיש היה נסער. התרגשות רבה אפפה אותו. "לא, לא!", זעק. "כבוד הרב, עצור בבקשה! חדל מלכתוב!". מבט של תמיהה עלה על פני הרב. "מדוע?", שאל כלא מבין, "הלוא אני מתקרב לסיום המכתב. זה לא ידרוש עוד זמן רב. אולי אתה כועס על העיכוב שגרמתי לך, אך מה לעשות – גדול השלום, ולא יכולתי לדחות את רעייתי מעם פני" . "בבקשה, רבינו!", האיש התחנן, "אל תשלים את כתיבת המכתב! אני חוזר בי! אני מבקש לבטל את הגט!". "מדוע?", הרב שאל, "הלוא אמרת שאשתך מציקה לך ואינך יכול לשאת עוד את סבלך?". "כבוד הרב", האיש השפיל את מבטו. "אני מוכרח להודות כי מה שהתרחש כאן עתה זעזע את נפשי. גם ברגעים הקשים ביותר לא נקלעו יחסינו למצב מעין זה. למדתי עכשיו להעריך את אשתי ולהבין שבעצם היא אשת חיל כשרה" . "אתה בטוח?", הרב שאל בנימת ספקנות, "אולי מחר תשנה את דעתך?". האיש נענע בראשו לשלילה. "מנוי וגמור עימי להתפייס עימה ולא להחריב את ביתנו!". האיש נפרד מהרב לשלום והרב שב לתלמודו. האיש לא ידע כי המהומה הגדולה לא היתה אלא הצגה מבוימת היטב, שאותה הרב יזם בשעת לילה מאוחרת, לפני שעלה על יצועו. האסון המתקרב לבני הזוג לא נתן לרב מנוח והוא חיפש מוצא מהסבך. לבסוף נולד במוחו הפיתרון הזה. כששיתף את רעייתו בתכנית, האישה נחרדה, כיצד תוכל לנהוג כך כלפי בעלה?! רק לאחר הפצרות רבות, כשהבינה שהצלת משפחה מונחת על הכף הסכימה למלא את התפקיד שהועיד לה בעלה. הרבנית ביקשה מהרב את מחילתו על הביזיונות שהיא עתידה לגרום לו, ואז ניגשה למעשה. ואכן, ה'מופע' קצר הצלחה גדולה. איום החרבת ביתה של בני הזוג הוסר. הרב הודה לאשתו בברכה "אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לעשות שלום בית!" ז' שבט ה'תשפ"א אמנם היכולת הפיזית של האדם מוגבלת אך היכולת הרוחנית אין לה מגבלות כלל וכלל. יכולת זו איננה נפגעת והאדם יכול להתפתח ולצמוח ללא הגבלה בכל שנות חייו. המאמין השלם, לא נותן להתנהגות של אחרים להוציא אותו משלוותו. 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער – עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם! (הרב מפוניבז' זצ"ל) עַל יְהּודִי אסּור לְדַבֵּר, אֶל יְהּודִי מִצְוָה לְדַבֵּר ! )רבי ישראל סלנטר( סוד ספר התורה (השגחה פרטית, עלון 54) מספר הרה"ח ר' צבי ראובן דוידוביץ שליט"א מירושלים: את הסיפור הבא סיפר לי יהודי חשוב תושב שכונת גאולה שנבחר על ידי ראש הישיבה הרה"ג ר' נתנאל פרץ מאירוזון שליט"א לומר קדיש אחר חמיו הגאון ר' רפאל סולובייצ'יק זצ"ל בנו של מרן הגרי"ז מבריסק. שבת בבוקר. יהודים עטופים בטליתות לבנות מתנועעים בתפילה. מבחוץ נשמע קולו של מנוע מכונית מתקרב. גבר כבן ארבעים יוצא משם, ומחפש לו פינה מתאימה כדי שיוכל לעמוד ולהשקיף אל תוך בית הכנסת. המתפללים אינם מתרגשים. זה קורה לפעמים. בקליוולנד יש יהודים מכל הסוגים וגם גויים שמתעניינים לפעמים בנעשה בפנים. האדם שיצא מהמכונית עומד באותה פינה ומסתכל. ומסתכל. ומסתכל. הוא לא זז משם. מגיעים לקריאת התורה , שבעה קרואים עולים, המפטיר גם הוא מסיים, והנה מגיעה ההגבהה. הכל נעמדים, 'משה אמת ותורתו אמת'. רגע אחרי ההגבהה שוב לא רואים את האיש מהחלון. הוא נעלם. בשבת הבאה שוב מגיע אותו אדם במכוניתו, נעמד מבחוץ, משקיף, ומיד אחרי ההגבהה הוא מתניע את רכבו ונעלם. המחזה חזר על עצמו שוב ושוב, והוחלט כי יש לעשות סוף לדבר. אחד מהגבאים יצא אל האדם שחיכה בחוץ ואמר לו: "כאן זה בית כנסת אורתודוכסי. אנחנו שומרים שבת, ובשבת אין לנסוע!" " ככה?" האיש נבוך. הוא לא התכוון להפריע. "בסדר. אבוא לכאן ברגל". בשבת הבאה עשה האיש את דרכו ברגל מביתו שבמרחק כמה קילומטרים הגונים. הוא קם לפנות בוקר כדי שיוכל להגיע לשטח בית הכנסת, להיעמד בפינה כלשהי בחניה ולהציץ לכיוון ספר התורה בשעת ההגבהה. "למה תעמוד בחוץ?" שאלו אותו כמה מהמתפללים. "בוא תיכנס". בשבת הבאה הוא כבר נכנס. הראו לו איפה אוחזים, מה מתפללים, מה קוראים, ולאט לאט הוא הפך למתפלל מן המניין. התפילה בשבת היתה רק ההתחלה. מאמריקאי שלמד בבית ספר גויי, וגדל בבית חילוני לגמרי, הוא הפך לבעל תשובה גמור. הוא שינה את אורחות חייו מהקצה אל הקצה, עד שהיה לאדם חדש, יהודי חרדי, עובד השם בכל מאודו. באחד הימים ביקשו ממנו המתפללים הסבר. "מה משך אותך בהגבהה של ספר תורה דווקא?" שאל אותו אחד מהם. והוא הסביר: "נולדתי בבית מנותק מיהדות. אמנם סבתי זכרונה לברכה היתה צנועה וצדקת, אך הורי הרחיקו לכת. למדתי בבית ספר גויי, ועברתי את המסלול הרגיל של אמריקאי ממוצע. במפעל שבו אני עובד מארגנת ההנהלה של המפעל מדי פעם טיולים לכל העובדים, כל פעם במדינה אחרת בעולם. באחת השנים נסענו למזרח התיכון, והתאכסנו בבית מלון בירושלים. בכל יום הלכנו לאתר אחר. בשבת בבוקר ירדתי למטה, לכניסה, ושאלתי את החברים: מה יש היום? והם אמרו: היום שבת. לאן הולכים? לבית כנסת. הלכתי לבית כנסת ברחביה. הלבוש שלי לא התאים לבית כנסת, ולכן נכנסתי לעזרת הנשים שהיתה ריקה. עמדתי והתבוננתי. זמן קצר אחרי שנכנסתי סיימו המתפללים את הקריאה ועשו הגבהה לספר התורה. באותו רגע קרה לי משהו שאי אפשר להסביר. בעוד אני מתבונן ביריעה הפתוחה שבין עצי החיים, אני חש בהתרגשות עזה, כאילו פונה אלי מלאך מהשמים ואומר לי: כמה צדיק אתה! כמה אני אוהב אותך! זו היתה בת קול פנימית, חזקה ועוצמתית. משהו שעלה בתוכי בלי שום הקדמה לפני כן. תחושה כה נעימה של אהבה עטפה אותי. חוויה כזאת לא חוויתי מעולם. שבוע הנופש הסתיים, חזרנו לקליוולנד, לחיים האמריקאים הרגילים ולעבודה במפעל, אבל ידעתי שאני מוכרח לראות עוד פעם איך מרימים ספר תורה ומסובבים אותו באוויר. ביררתי איפה יש באזור בית כנסת, וככה הגעתי לכאן, קודם לראות הגבהה מבחוץ, אחר כך מבפנים, וההמשך ידוע". הסיפור הפליא את השומע. "כל ההתעוררות שלך הגיעה מהגבהה של ספר תורה?" " כן". "באיזה בית כנסת זה היה?" שאל המתעניין . "בית כנסת ברחביה, של הרב שׁר". הדברים היו לחידה. האיש ששמע את הסיפור הבין כי יש דברים בגו. ייתכן שבאותו ספר תורה טמון סוד כלשהו. הוא הגיע לרב שר ושאל אותו: "אולי תזכור באיזה ספר תורה קראו בפרשה המסוימת ההיא בקיץ?" הרב זכר וסיפר: זה ספר תורה מיוחד! בתחילת דרכי הייתי רב בבית כנסת בקליוולאנד, וראיתי שיש להשיג בדחיפות ספר תורה כשר. אמרו לי שספר תורה מהודר כמו שאני מחפש עולה ששת אלפים דולר. בימים ההם היה זה סכום עצום! אספתי את הגבאים כדי לדון בדרכים להשיג את הכסף, והנה, אחד מהם נזכר כי בעיר מתגוררת אשה צדקת, זקנה, חובשת מטפחת צנועה, לבושה בדיוק כמו הסבתות הצדקניות שהיו באירופה. מדי יום היא יוצאת והולכת בין החנויות כשבידיה קופסא גדולה, והיא מקשקשת במטבעות ומבקשת צדקה עבור ישיבת פעלץ. "היא מתמידה מאוד באיסוף הכספים, ונראה שיש בידה כסף רב", אמר הגבאי. "אהבת התורה שלה רבה מאוד. היא בוודאי תסכים להירתם לרכישת ספר תורה ". יצרנו קשר עם האשה, וזו אמרה: "אני מסכימה לקחת על עצמי את כל התשלום של ספר התורה, בתנאי אחד. נולד לי נכד פג, והוא נמצא בפגיה במצב קשה מאד. אני מבקשת שה'מי שברך' הראשון שיברכו בעת שיקראו בתורה יהיה לטובת הנכד שלי". הסכמנו לתנאי. בו במקום נתנה האשה שק על סך 000 6 דולר, ספר התורה נקנה, וה'מי שברך' הראשון היה לטובת הנכד. אכן, תוך מספר ימים הוא יצא מכלל סכנה והבריא לגמרי! ספר התורה שתרמה האשה עלה אתי לארץ ישראל, והוא הוא ספר התורה שבו קראו באותה שבת. הנכד הפג גדל והיה לאיש. ארבעים שנה לאחר ה'מי שברך' הראשון הגיע לבית הכנסת, פגש את ספר התורה שתרמה סבתו, והפך לבעל תשובה אמיתי. . ו' שבט ה'תשפ"א אי אפשר להגיע לגַדלות בלי לחוות כישלונות. ישנן פסגות שרק מי שנפל תחילה יכול לטפס אליהן. (הרב הוטנר זצ"ל) "אין בכל העולם תחליף להתמדה. לא הכישרון: אין דבר נפוץ מלא-יוצלחים מוכשרים. לא הגאונות: גאונים שלא זכו להכרה הם תופעה כה נפוצה, שהדבר היה כמעט למטבע לשון. גם לא ההשכלה: העולם מלא באנשי שוליים משכילים. רק בהתמדה ובנחישות אפשר להשיג הכול". התמדה ונחישות, ואני הייתי מוסיף לצידן סייעתא דשמיא, עזרת ה'. א-לוהים אינו מתייאש מאיתנו אף פעם, גם לא כשאנו מתייאשים מעצמנו. (קלווין קולידג') אין שמחתנו שמחה לאיד על סבלם וייסוריהם של אויבינו, אלא על מידת הצדק שיצאה ומחצה תחתיה את הרשע בעולם. בחורי בר מצווה שהיו נכנסים אל מרן הבית ישראל מגור זי"ע, הוא היה מברך בקצרה "זאלסט האבן גוטע חברים" (- שיהיו לך חברים טובים). כמה עומק יש במילים האלו. כל עתיד החינוך ושמירת התורה והמצוות תלויים בזה. ועל זה הרי אנו מתפללים בכל יום "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". הנשק של העם היהודי (הרב אשר קובלסקי שליט"א) היה זה לפני כחמש שנים, בבית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק. את קריאות ה'מזל טוב' העליזות הראשונות שנשמעו עם לידת התינוק, החליפו אנחות קורעות לב ומצחים מיוזעים ומקומטים בחרדה. שעות ספורות לאחר הלידה התברר כי הרך הנולד הגיע לעולמינו כשהמעי הדק בגופו בקושי מתפקד, מום מולד מסוכן ובעייתי מאוד... המעי הדק, הוא השר האחראי על עיכול המזון. מי שחווה בעיה במעי הדק - למעשה מתקשה לאכול את כל המזונות המוכרים, ונדרש לאכול מזון מיוחד מאוד דרך אינפוזיה, כי למעשה מערכת העיכול בגופו אינה מתפקדת. למותר לציין כי מום כזה מכריע את גורלו של הילד לשארית חייו, שכן ילד שאינו אוכל כראוי - אחת דינו לגדילה ולהתפתחות בקצב איטי מהרגיל, ולחוסר תפקוד כולל... הוריו של הילד לא ידעו את נפשם מצער ומדאגה. רק כמה שעות בנם יקירם בעולם, וכבר חלחלה בהם ההבנה כי חייהם השתנו לחלוטין מן הקצה אל הקצה. לא עוד משפחה שליווה ומאושרת, רגועה ונינוחה. מעתה ילווה את חייהם ילד אומלל, שאולי בניסים יוכל לשרוד, אך ליותר מזה אין מה לצפות ממנו... עוד ביום הלידה, הובהל הילד לבית החולים 'תל השומר', בניסיון לאבחן את מצבו לאשורו ולנסות לטפל בו מהר ככל האפשר. הוא הובהל לחדר הניתוחים, שם נותח בידי שני כירורגים מהבכירים בארץ, ד"ר בילקרון וד"ר ירדני, שנלחמו על מעיו של התינוק הזעיר שחייו תלויים לו מנגד. 4 שעות ארוכות ואפופות חרדה עברו ההורים ובני המשפחה המורחבת, כולם המתינו שאולי תישמע צפירת הרגעה... אך הרופאים בוששים מלצאת, ולא בכדי. הם עשו כל שביכולתם, ניסו להעניק לילד את הטיפול הטוב ביותר, וכשיצאו - ניכרה אכזבתם על פניהם. 'הכל מתפורר לנו בידיים, אין סיכוי, אין סיכוי, רק נס יעזור!' - פכרו ידיהם ביאוש. ההורים המודאגים כמו הזדקנו באותו רגע בעשרים שנה, העובדה כי הניתוח הארוך והרופאים המובחרים לא הצליחו למצוא מזור או פיתרון - העלו עוד יותר את מפלס המתח והחרדה... במשך שמונה חודשים קשים ומייסרים היה התינוק הזעיר מאושפז בקביעות בבית החולים. שמונה חודשים שאין בהם לא יום ולא לילה, רק דאגה, תפילות, מתח, חרדה, מעקב צמוד אחר ההתפתחויות. מבט ימינה ושמאלה בין כותלי המחלקה לא בישר טובות: מעט הסובלים מאותו מום נדיר מאושפזים במחלקה עד שנות נעוריהם, כך ממש! האומנם זה מה שיעלה בגורל הילד? האם לנצח יוזן דרך הווריד, כשחייו תלויים מנגד, ואין כל שיפור באופק?! היום מספר לנו האב בגילוי לב, כי כתום שמונת החודשים הללו, הוא ורעייתו כבר לא ידעו על מה להתפלל. עד כדי כך הגיעו הדברים... הרופאים היו מיואשים, ההורים לא ידעו את נפשם. מה עדיף שיעלה בגורלו? האם נותר לו סיכוי לחיות חיים כלשהם? איך מתמודדים עם נסיון כה גדול?! בהמלצת רב המשפחה, החליט האב כי עתה ישלוף את הנשק הכי חזק של העם היהודי, את ברכת הכהנים. הוא פנה לידידיו ומכריו הכהנים, ובדמעות שליש פרש את סיפורו של בנו הנלחם על חייו, את הסיכויים שהולכים ואוזלים, את הצער האדיר, ואת החושך הממלא את האופק... ' אנא מכם', השתפך לפניהם בבכי, 'קחו את שמו של בני לתשומת ליבכם, תכוונו עליו בברכת כהנים. דבר יום ביומו, בעלותכם לשאת את כפיכם ולברך את עמו ישראל באהבה, התכוונו נא לעוללי הזעיר הנלחם על חייו בחדרי המחלקה הכירורגית בתל השומר. תשימו עליו את שם ה', תכוונו עליו בברכתכם, כדי שתקויים בו הבטחת הבורא 'ואני אברכם' - לברכו בבריאות איתנה לאורך ימים!' דבריו הנרגשים הותירו חותם על הכהנים, שהבינו כי בפיהם להציל את הילד. הם היו מוקיריו של האב, כך שברכתם נישאה ביתר אהבה והערכה לתינוק האומלל, כי אהבת הכהן למתברכיו היא תנאי בקיום הברכה. מאותו יום, כל יום, כל אחד מהם נעמד לברכת כהנים בשיא הרצינות, בכוונו על העולל הנלחם על חייו בתל השומר, כשהם משדרים אליו את הברכה ממרחקים, מניחים עליו שמירה עליונה... ואכן, ימים ספורים אחר כך, החל שיפור משמעותי במצב הילד, שהלך והתקדם בצעדי ענק. אט אט, התברר כי מערכת המעי הגס של הילד הולכת ומשתפרת ומתחזקת, ברמה שהיא מצליחה להשלים גם את מלאכת המעי הדק. הרופאים המומים מהנס הרפואי, הילד - כלא יודע על הנס המתחולל בין קרביו, ולנו לא נותרה אלא תגלית מעוררת התרגשות: ברכת כהנים! המפתח העוצמתי שהציל את חיי הילד, שחולל נס רפואי נדיר מסוגו! ברגעים אלה ממש, מתהלך ברחובות בני ברק ילד כבן חמש, שהוא עדות לעוצמתה של ברכת כהנים, לכוחה האדיר וזרועה הנטויה. ילד שבריאותו היא בריאות מברכת שמים, מידיו של בורא עולם! הבה נתבונן בסיפור הזה אותו שמענו מאבי הילד, ונבין איזו הזדמנות יש לנו בידיים! מדי יום עם שחר, עולים הכהנים לדוכן ונושאים את כפיהם. אם נכוון להתברך, אם נבקש מהם לכוון עלינו בברכתם על בקשה ייעודית - הישועה בוא תבוא כי היא ישועה מאת ה', הנמסרת אלינו דרך הכהנים! יש לנו כל כך הרבה דברים לסדר, בעיות הדורשות פיתרון. בעיות רפואיות, צרות משפחתיות, מצוקות כספיות, אינספור קשיים. יש לנו ביד את המפתח שבורא עולם מעניק לנו - תכוונו בברכת כהנים ותזכו, תנו לכהנים את הכח לפתור לכם את הבעיות בחיים! הבה ננצל את המתנה הנפלאה הזו. הבה ניזהר שלא להחמיץ אף הזדמנות להתברך מפיהם של הכהנים, נוודא שאיננו מאבדים אף הזדמנות למפתח עוצמתי כל כך. זה תלוי בנו, בכוונה שלנו, ברצון שלנו, בהתבוננות שלנו בגודל הרגעים הנשגבים. אשרינו שזכינו שה' הוא המברך אותנו, הבה נתברך מפיו כולנו כאחד! ה' שבט ה'תשפ"א איפשהו, יש מישהו ששמח בחלקו עם הרבה פחות ממה שיש לך. אף רגש הנקמה, שיש לראותו כחלק ממידת הכעס, אינו רגש פסול. הוא רגש טבעי שניטע באדם על ידי הבורא, אשר ברא אותו בצלמו, ואין באפשרותו של האדם להתעלם ממנו, שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא שהוא חייב להשתמש בו רק במקום הנכון, כלפי האנשים המתאימים ובייעוד הרצוי. כשכל התנאים האלו נשמרים כהלכה, יש מקום לתת דרור גם לרגש הנקמה שהוא רגש חיובי כשלעצמו. בלי דמיון – רוב הדברים הטובים בעולם לא היו מתרחשים. אם אדם לא מצליח לצייר לעצמו בעיני רוחו משהו שעוד לא קרה שאליו הוא שואף, לראות עד כמה העתיד יהיה טוב יותר אחרי שיתאמץ למצוא פתרון לבעיה – הוא לעולם לא יגיע לכך. בליל הפסח אנו אומרים שירה. גם ישראל, כשראו את מצרים מת על שפת הים, שרו שירה. והרי כל הלימוד להלכה המחייבת הלל והודאה אינו אלא משירת הים (מגילה יד ע"א) השירה על טביעתם של מצרים בים. המאמין השלם, לא נותן להתנהגות של אחרים להוציא אותו משלוותו. קטנתי מכל החסדים... אשר עשית את עבדך" [מתוך 'האמנתי ואדברה']
נביא סיפור מפי בעל המעשה. ר' שמואל, יהודי חם המתנדב במערך ההסעות של ארגון החסד הנודע 'עזר מציון' מספר: "בביתי אחד עשר ילדים, כולם ברוך ה' בריאים, חכמים ויראי ה'. והנה, לפני כשלשה חודשים, שמתי לב כי בני הבכור החל להיות קצת מודרני, הוא החליט יום אחד כי במקום שפאותיו תהיינה מסולסלות לפני אוזניו, הוא ילך עם פאות מסולסלות אחרי האוזניים. 'נו, נו', אמרה אשתי, 'לא כדאי להעצים את הענין. עם הזמן הוא יתבגר ויחזיר את פאותיו למקומן'. גם אני סברתי כמותה. היינו אופטימיים וחדורי תקוה. האמנו כי בננו הבכור הינו בסך הכל נער יקר, המשקיע את כולו בגמרא וספוג באמונה טהורה בה', ומן הסתם תוך זמן קצר ישוב מסורו ויחזור לדרך הישרה שסללנו עבורו כל חייו. אלא שטעינו טעות חמורה.
ההתדרדרות הרוחנית שלו נעשתה בקצב מואץ, מבלי שתהיה לנו יכולת לעוצרה. למרבה דאבוננו התרועע בננו עם חברים מדורדרים, ללא שידענו על כך. בהשפעתם ההרסנית הוריד את הכיפה והתרחק מכל מה שריח יהדות נודף ממנו. ברגע הראשון נחרדנו עד עומק נשמתנו. בננו, ציפור נפשנו, אכזב אותנו קשות. כל החיים השתוקקנו לראותו בן עליה. והנה המציאות טופחת על פנינו וספגנו מהלומה כואבת... " כהורים למשפחה ברוכה, גם דאגנו לשלומם הרוחני של יתר ילדינו, שלא ישפיע עליהם חלילה בדרכיו הקלוקלות. תחילה בטובות, ומשלא הועלנו, פנינו בהכוונת מומחים לשיטת 'המקל' - התרעות, עונשים ודברי תוכחה. אולם מאומה לא עזר. הבחור התחפר בדרכו ולא היה קשוב לדברי כיבושין ומוסר. אשתי ואני הרגשנו מרוסקים. הבית שלנו נהרס, זו היתה גזירה איומה עבורנו. ומלבד כל זה, החל נגדנו מסע של ביזיונות והשפלות. השכנים הרחיקו, ובצדק, את ילדיהם מביתנו, אשר היה תמיד שוקק חיים וחברה. פתאום הפכנו 'מנודים' בשכונה הענקית שלנו. כולם הסתכלו עלינו ברחמנות והיו שהפנו אלינו אצבע מאשימה. הבנו אותם. אף אחד אינו חפץ שילדיו יתגוררו ליד מי שהשפעתו הרסנית, במיוחד כשמדובר בבני בכורי שהינו בחור עוצמתי, כריזמטי ובעל כושר מנהיגות.
כל הפדגוגים הורו לנו, למרות הנסיון הקשה, לקרב את הילד, להשאיר מולו ערוץ של קשר ולנהוג עמו בכבוד. הבעיה היתה שהילד דחה את קרבתנו בשאט נפש. הוא אינו מוכן לקבל מאתנו שום יחס. נראה כאילו מחק אותנו לחלוטין מהֶלקסיקון שלו. "
יום אחד הסעתי ברכבי את הרב בן-ציון סנה שליט"א, ושפכתי לפניו את לבי בענין הזה. הרב הקשיב לי בדומיה, לפתע התנער משתיקתו ואמר לי: "שוב לביתך ונסה את הדרך של הודיה לה' לפני כל תפילה תחינה ובקשה שאתה מוציא מפיך''. באותו יום שבתי לביתי, כששביב תקוה בלבי.
כאשר נמו ילדי הקטנים ובביתי שררה דומיה, התיישבתי עם אשתי, כאשר למולי מחברת ומכשירי כתיבה. 'עכשיו אנחנו כותבים את כל הטובות שעשה עימנו ה' עד כה', אמרתי ואור חדש בעיני. בתחילה אשתי חייכה: 'לא חבל על הזמן של שנינו? יש לי עוד הרבה משימות לערב זה. הרי פסח מתקרב בצעדי ענק, ועבודות הנקיון - נראה שאין להן סוף'. 'זאת איזו שהיא סגולה שנתן לי היום הרב בנציון סנה, בשביל שרוליק שלנו...', הבהרתי לה קצרות". וכך החלו בני הזוג לפרט את כל החסדים העצומים שמלווים אותם בימי חייהם. ''צריך להגיד תודה לה' שנישאנו'', פתח הבעל. ''וכמובן שה' נתן לנו ילדים'', השלימה זוגתו. ''והם בריאים ושלמים, חכמים ומוצלחים'', הזכיר ר' שמואל ופרץ של הכרת טובה גאה מקרבו. ''ועל כך שיש לנו בחסדי ה' קורת גג לדור בה'', הוסיפה האשה בהודיה. ''וחייבים להודות לבורא עולם על כך שיתר בננו קמים כל יום לתפילה והולכים לישיבה... כמה אחרים במקומם היו נשברים'', חידד הבעל את הסייעתא דשמיא המיוחדת שלהם. אט אט, בתהליך כתיבה פנימי ומחושב, התמלאה המחברת בעשרות תודות למנהיג כל הברואים, על חסדיו הגדולים והקטנים שעשה עם כל יצוריו.
לפנות בוקר, כשהיתה רשימת התודות גדולה ועמוסה, נשאו ההורים עיניהם השמימה וביקשו בלב מורתח: ''אנא בורא עולמים, עזור לנו בבקשה עם בננו בכורנו, שרוליק בן יוכבד, טע בלבו רצון לשוב לדרך הישרה''. כך עלו על יצועם, כשעיניהם אדומות ונפוחות מבכי והמחברת מוצפנת במגירתם. בהגיע ליל הסדר, התיישבו כל ילדיו של ר' שמואל סביב השולחן הערוך. 'בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך', חש האב המאושר כמלך. גם שרוליק, בנו הבכור, הצטרף לסדר ועקב בדריכות אחר אביו. ''ילדים, היום, לפני שנתחיל בסדר, נפתח בהקדמה קצרה'', דפק האב קלות על השולחן והניח למולו את מחברת ההודיה לה'. ''תחילה ברצוני לקרוא באוזניכם את כל אשר עלינו להודות לבורא העולם, כפי שרשמנו אמא ואני לפני כשבוע ימים''. הילדים היו המומים, זו להם הפעם הראשונה שאביהם נוהג כך. תמיד הוא ממהר להתחיל בסדר, והיום משום מה הוא נינוח ושליו. פניו קורנות והשמחה פורצת מתוכו.
ר' שמואל קרא בפרטי פרטים את כל הטובות שגמל ה' עמו ועם בני משפחתו. רק לאחר מכן החל לקרוא בהגדה. כאשר הגיע לנאמר בהגדה - "אילו פינו מלא שירה כים", "ולפיכך אנחנו חייבים להודות", החל לשיר בשמחה עצומה, ובחדר השתררה אוירה של הכרת טובה לה '. חלפו שבועות.
יום אחד, באמצע ספירת העומר, מגיע בנו בכורו הביתה, כאשר כיפה זערורית מתנוססת על ראשו. אף אחד לא אמר מילה. בני הבית קיבלו הוראה שלא להתערב בעניינו. גם ההורים השתוממו, אך אצרו את פליאתם בלבם. הם חששו לחבל בהתקדמות הקטנה של הבן. בחלוף מספר ימים הבחינו בסימנים של פאות המפארות את צדעי פניו של הנער. האם נכון רואות עיניהם? האם אלה סימני הישועה הממשמשים ובאים?... בחג השבועות הגיע הבן לבית הכנסת, לאחר זמן רב שלא דרך במקום. האב שפשף עיניו בתימהון ופחד להוציא מילה מיותרת מפיו. הוא התפלל שרגעי ההארה הללו של הבן לא יפוגו לעולם. בראש חודש תמוז כבר נכנס הבן הביתה בלבוש של 'בחור ישיבה' - עם המגבעת, החליפה וציציותיו מתנופפות לצדדים. ''אבא, החלטתי סופית - אני חוזר לישיבה'', הודיע לאביו בקול בטוח. האב המאושר נפל על צווארי בנו, חיבקו, נשקו, הרעיף עליו קיתונות של חום ואהבה ולאחר מכן שאל אותו: ''אמור לי בני, מה קרה? מה גרם למהפך הנפלא הזה שעשית?''. הרכין הבן פניו ואמר: ''אבא, כל חיי שמעתי ממך ומאמא: ' כשיהיה לנו כסף - אז תזרח השמש', 'לכולם יש ורק לנו אין'... והייתם מתלוננים ומקטרים על המצב שלכם. גדלתי בהרגשה חמוצה של חסר ולכן פניתי לחפש את האושר בחוץ. פתאום, בליל הסדר, אני שומע את רשימת התודות שלכם, הוריי. עקבתי אחריכם וראיתי שזה רציני אצלכם - ההודיה והכרת הטוב באמת ממלאים את לבכם. הנה, במהלך הסדר נשברו כמה צלחות יוקרתיות ואתה פלטת בחיוך: 'לא נורא, יש הרבה זכוכיות בבית, וברוך ה' ששפך חמתו על עצים ואבנים'. אחר כך היו תקלות טכניות נוספות, שעשויות היו לגרום עוגמת נפש, כמו מיץ הענבים שנשפך והכתים את המפה החדשה בכתם שלא יורד. ציפיתי לשמוע מילה, ובמקום זה אמא חייכה ואמרה: 'נו, נשתמש מחר במפת הקרם. יש לנו עוד הרבה מפות בבית'. זה גרם לי שינוי מהותי. פתאום רציתי להידמות לכם, לחקות אתכם, להיות כמותכם, חביבים ומאירי פנים, שיודעים באמת להודות לה' על כל הטוב שקיבלו... לאחר הפסח ישבתי עם עצמי והחלטתי לכתוב את כל הטובות שעשה עמי ה'.
הרשימה התארכה ואני מוסיף וכותב, ממלא ומודה. לאחר שהדפים התמלאו שאלתי את עצמי בגילוי לב: 'איך אני יכול להפנות עורף לקב"ה, אחר שגמל עמי כל כך הרבה חסדים וטובות?'. אז החל הצעד הראשון, והנה אני כאן, מוכן ומזומן לשוב לדפי הגמרא''. ר' שמואל וזוגתו ליוו את בנם בכורם בדרכו לישיבה לבעלי תשובה, כשדמעות הודיה לה' מציפות את עיניהם. הם זכו לישועה! תפילתם בקעה רקיעים. ושניהם ידעו כי הם העניקו לעצמם ולילדיהם את מנת החינוך הטובה ביותר שיכלו להעניק אי פעם!.
ד' שבט ה'תשפ"א
א.ש. א' שבט ה'תשפ"א אין קטן יכול להיות בעל קורא בקריאת התורה , אבל משנעשה בר - מצוה דהיינו בין י''ג שנה, יכול להיות 'בעל קורא' אפילו אם לא ידוע שהביא ב' שערות שלגבי זה סמכינן על 'חזקה דרבא' מאחר שאינו מוציא את הציבור בדבר שחיובו מן התורה )מ''ב סי' רפ''ב סקי''ג , ודלא כהב''ח סי' תרפ''ה שס''ל שקריאת התורה מן התורה( . ביום ראשון או בערב שבת. הנוהגין כדעת הרמ''א )או''ח סי' ל''ז ס''ג( דנער בר מצוה אינו מניח תפילין לפני הבר מצוה אלא ביום שנעשה בו בר מצוה, כשחל בר מצוה בשבת , יניח תפילין לראשונה ביום ראשון )דרכי חיים ושלום עמ' ל''ג ובשו''ת יגל יעקב או''ח פ''ז), אמנם מנהג בעלזא להניח בערב שבת כדי שלא יעבור יום הבר מצוה בלי להניח תפילין )בפ י' מאיר נתיבים בסוף סידור כתר נהורא בשם מהר''ש מבעלזא( בפסוק נאמר (שמות ד', י"ז): ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. מיתאמרא משמיה דהרה"ק ה"אהבת שלום" מוויז'ניץ זי"ע, שבפסוק יש רמז נפלא, "ואת המטה הזה תקח בידך" – אז דו וועסט זיך געבן א בייג (מטה מלשון בייגן) [אם תכניע את עצמך כפיפה אחת], "אשר תעשה בו את האותות" – תוכל לעשות "מופתים"... "המטבע היחיד ששווה משהו בעולם שפשט את הרגל הוא מה שאתה חולק עם מישהו אחר כשאתה לא קול" סוף מעשה במחשבה תחילה
בין עצי היער התהלך לו השועל, עייף וחלש רזה למדי. ברכיו כשלו, שניו נקשו ומחשבותיו עצובות בליבו עלו. "זה זמן רב לא אכלתי ארוחה דשנה, אפילו לא תרנגולת קטנטנה, מדוע זה כך?! למה אסבול?! הלוואי שכבר יהיה לי מה לאכול!" צעד השועל ופתאום, בלי משים, היכה בנחיריו ריח נעים. "מה זה? זהו ריח של ענבים!" השועל עמד מלכת, נחיריו רטטו במרץ. "הוי, כמה שאני אוהב ענבים!" ליקק השועל הרעב את שפתותיו, "אבל איפה, היכן הם עכשיו?" הוא מיהר לצעוד בעקבות הריח ואחר דקות ספורות הגיע אל מקור הניחוח. הוא עמד מול גדר עשויה מאבנים גדולות שמאחוריה הציצו אשכולות. "אלו ענבים, תאווה לעיניים!" ילל השועל המורעב, "לו רק הייתי יכול לדלג פנימה!" חשב. אבל לא, הגדר הייתה גבוהה מאוד והשועל לא יכול בשום פנים לעבור.
מאוכזב ומתוסכל הסתובב השועל סביב הכרם ועיניו חיפשו אחר פתרון קסם. לפתע פתאום אורו עיניו, בחומה הגבוהה היה סדק צר. הנה, אולי מכאן יהיה מעבר? ניסה השועל להשתחל פנימה, אבל רק בקושי הצליח במשימה. הסדק היה צר מאוד ובעדו כמעט אי אפשר היה לעבור. אבל השועל המסכן שזמן רב לא אכל היה דקיק ורזה למדי. את גופו המצומק דחף ודחף ולבסוף, כל כולו נכנס פנימה. והנה הוא בפנים, בכרם הענבים אל מול האשכולות העסיסיים. "כמה טוב, כמה נפלא" צווח השועל בקול ומן הענבים החל לאכול. הוא טרף וזלל ואת בטנו מילא בענבים סגולים, ירוקים וגם אדמדמים. "האח, כמה טוב", בקול רם גיהק ועל הקרקע השתרע והחל לפהק. וכך חלפו להם ימים ולילות כשהשועל בכרם עושה שמות! הוא אכל וזלל בכל שעה ושעה ומן הענבים המשובחים ערך סעודה אדירה. אך לא שם לב שבטנו תופחת וגופו משמין והופך עגלגל, הוא שמן למדי ובכלל אינו רזה ואיך יצליח לצאת בעד הפתח הזה? אבל השועל הזללן כלל לא חשב מה יעשה ביום המחרת. "העיקר שעכשיו יש מה לאכול ומה אכפת לו ומה אכפת לי ממחר או מאתמול?" כך עברו כמה חדשים, עד שהגיעו ימי בציר הענבים.
בעל הכרם התארגן בביתו ויצא לבצור את הענבים שבכרמו. הוא הגיע אל הכרם ואת השער פתח בחריקה שנשמעה גם לאוזני השועל. "אוי ואבוי" זנק השועל ממקומו "אני מוכרח להימלט" החליט מבוהל עד עמקי נשמתו. "אברח מכאן מיד, אמלט על נפשי, לפני שהאיכר הזועם את מכותיו בי יפליא". הוא רץ במהירות אל הסדק הצר, אבל בו כבר לא מצא מעבר. הוא ניסה להידחק, לדחוף, להידחף, אך לשווא, אל הסדק הצר אפילו הראש לא חדר! ואז מאחוריו, קול האיכר נשמע, צווח, זועק בקול מר ונורא: "הנה אתה, שועל רשע מרושע! את כרמי הטוב השחת, את ענבי המשובחים זללת. ועכשיו על עונשך בוא תבוא אכה בך נמרצות!"
בכל חיינו, בכל צעד שאנו עומדים לעשות עלינו קדימה את המבט להפנות, נזכור כי לכל התחלה יש גם סוף וכדאי מאוד שהסוף יהיה טוב! ומי שפועל בלי לחשוב, עלול להגיע לצרה ומכאוב! ועל כך נאמר: סוף מעשה במחשבה תחילה". א' אדר ה'תש"פ
במסכת שבת דף קי"ח: כתוב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים". ומבאר בספר "חמדת ימים" ששתי שבתות הכוונה שמירת שביתת השבת עצמה ושמירת שביתת התוספת שבת, שבזכות זה עם ישראל יגאל. מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א אומר "תוספת שבת זה זכות גדולה להינצל מכל פגעים רעים, וכל מי שיקפיד בזה, יהי לו הצלחה בחינוך יוצאי חלציו , ופרנסה טובה ושפע בכל העניינים". [לקראת שבת] בפרשה הקדושה הזו נאמר "ועשו לי מקדש" וכן "ויקחו לי תרומה". לרמוז: שבכל פעולת קודש צריך לומר 'זה הדבר לקדושה', בכל מעשה שיעשה יאמר כך "זה לשם קדושה!" כמו שצריך לעשות בברית מילה, בכסא של אליהו, שצריך לומר 'זה הכסא ...' ("מגיד מישרים"( דמיונו של אדם יכולה לכלול את כל היקום (שמואל אייזיקוביץ) טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז' ב') בחרבי ובקשתי - היא חכמתו ותפלתו (רש"י) [מתוך 'בך בטחנו'-הרב צבי נקר]
הסיפור המיוחד שלפנינו משלב בתוכו תפילה, ביטחון בה' וישרות בלתי מצויה.
הסיפור ארע בשנים האחרונות בביתו של אחד מראשי הישיבות המפורסמות, אשר נפטר לאחרונה במיטב שנותיו, וסופר מפי בני המשפחה במהלך ימי השבעה. שנים מספר קודם פטירתו עמד ראש הישיבה להשיא את בתו הצעירה לחתן בן תורה מופלג ובר אוריין. כמנהגו של עולם, הוצרך הוא להתחייב על סכום גדול בעבור רכישת דירה לזוג הצעיר למען יוכל החתן המופלג לשבת על התורה ועל העבודה מתוך נחת והרחבת הדעת. קשה היה הדבר עד מאוד לראש הישיבה, בהיות שכל ימיו ואף לאחר שזכה לחתן כמעט את כל ילדיו, הקפיד הוא שלא להיות חייב דבר לאיש. אולם מה לא עושים כדי לזכות בחתן בן תורה? ראש הישיבה לא התחייב אפוא, בטרם ערך תכנית כלכלית ברורה שבאמצעותה קיווה לממן את חלקו בדירה לזוג הצעיר. הרעיון שמאחורי התכנית היה פשוט: למכור את הדירה שבה דר עד עתה, ולרכוש תחתיה דירה בעיר מרוחקת. הפרש המחיר שבין שתי הדירות אמור היה להותיר בידיו סכום נאה שהיה בו כדי לכסות את כל חלקו בדירה המיועדת לזוג הצעיר בלא ליטול חובות כלל.
התכנית הייתה נפלאה, אלא שזמן קצר לאחר החתונה שנחוגה בשעה טובה ומוצלחת, התברר כי בשל הצטברות של כמה עניינים בירוקרטים, לא היה ניתן להוציאה אל הפועל. היה אפוא על ראש הישיבה למצוא דרך אחרת לגייס את הסכום הנדרש. נראה היה כי אין לו מנוס אלא להתחיל ‘לגלגל חובות’ כלשון העם, אולם ראש הישיבה החליט שלא להתייאש. בני הבית היו מודאגים ואף הביעו את חששם לפני ראש הישיבה שהרגיעם בתשובה ובהוראה ברורה: "התפללו!". דבריו לא הפתיעו את בני המשפחה. הן משחר טל ילדותם לימדם אביהם כי אין דבר שאי אפשר לבקש מריבון העולמים, אף מאז ומתמיד נודע אביהם בקרב תלמידיו ומכיריו הרבים כ’עמוד התפילה’, ורבים מאלו שזכו לשמוע את תפילתו היו מציינים בהתפעלות, כי די בשמיעת ניגון תפילתו כדי להבין מתוכו בנקל את פירוש המילים. אלא שהפעם בכל זאת התגנבה לליבם התחושה, כי מי יודע, אולי דווקא עכשיו בגילו המבוגר יחסית, יצטרך אביהם 'לגלגל' כספים בהלוואות כשבדרך הטבע אין לו היכולת להיחלץ מכך. וכי מהיכן 'יפול' עליהם בפתע פתאום סכום כה גדול? לעומת זאת, לראש הישיבה, בביטחונו החזק בבוראו, לא היה כל ספק כיצד לפעול. הוא הורה מיד לבני המשפחה לפתוח במסע חיפושים אחר דירה מתאימה לרכישה. כאשר לשאלות שחזרו על עצמן "כסף מנלן?" השיב ראש הישיבה בביטחון: "מתפללים". כשסוף סוף נמצאה הדירה המיוחלת, דירה נאה וצנועה באחת הערים החרדיות, לא נרתע ראש הישיבה מלחתום על חוזה הרכישה, מתוך ביטחון מוחלט בריבון העולמים שישמע תפילתו ויסייע בידו להמשיך לשבת על התורה ועל העבודה כשאיפתו הטהורה מבלי כל מפריע. לשם השלמת תהליך הרכישה נאלץ הוא ליטול 'משכנתא' גדולה מהבנק, ואף לפנות לכמה וכמה גמחי"ם לבקשת הלוואה, כדי להשלים את הסכום הדרוש. אולם במקביל הוא לא פסק מלהתפלל לפני ה'. בתפילתו ביטא את שאיפתו של דוד המלך עליו השלום: 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי' - מבלי שיאלץ להיטרד מלימוד התורה בגלגול חובות שאין לו מושג כיצד לפורעם.
אך חלפו כמה ימים, והנה התרחש הלא יאומן. בשעת צהריים, עת שב ראש הישיבה לביתו לאחר בוקר גדוש בהרבצת תורה, נשמע לפתע צלצול טלפון. הדובר שמעבר לקו הזדהה כעורך דין תל אביבי אשר הופקד כאחראי על ירושתו של נפטר פלוני, קרוב משפחה רחוק של ראש הישיבה. איש זה היה זקן וגלמוד, ובמשך עשרות שנים השתדל ראש הישיבה לקרבו, כשמפעם לפעם ובפרט בערבי חגים היה מתקשר אליו לאחל לו שנה טובה וכיוצא בזה. זה עתה נפטר האיש, וראש הישיבה השתתף בהלווייתו והספידו נרגשות. אולם למרות הקשר הנעים שהיה לו עם המנוח, הופתע לחלוטין לשמוע מפי עורך הדין כי האיש חתם בפניו על צוואה שבה הוא מורה להוריש לו חלק נכבד מירושתו, העומד על סכום של מיליון ש"ח טבין ותקילין. 'הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו'- בקעה ההודאה מאליה מפי ראש הישיבה משסיים את השיחה עם עורך הדין. הנה שמע ה' לתפילתו ובדיוק בזמן שבו היה כה זקוק לכך, שלח לו במפתיע סכום נכבד שכיסה את עלות הדירה ואף הותיר בידיו סכום נכבד ביותר. אלא ששעות ספורות לאחר מכן חל מהפך מפתיע. שוב צלצל הטלפון בביתו של ראש הישיבה, ומעבר לקו נשמע קולו הרשמי של עורך הדין: "ברצוני לעדכנך כי זה עתה הופיעה במשרדי אחיינית המנוח, אשר החליטה לערער על צו הירושה בטענה כי הוצאת את הצוואה מידיו במרמה ובלשון חלקלקות, תוך הפעלת לחץ נפשי וכדו'". מעבר לקו השתררה שתיקה של הלם. מיותר היה לומר כי לדברים לא היה כל שחר, וכמו קרא את מחשבותיו המשיך עורך הדין: "הבהרתי לאחיינית כי אין כל ממש בדבריה, הלא בפני חתם המנוח על הצוואה. כמו כן הוספתי שבאפשרותי להעיד בכל בית משפט שתדרוש, כי דבר הירושה נפל עליך כרעם ביום בהיר, וניכר היה שלא ציפית לו. אלא שהיא מתעקשת כרגע להקפיא את צו הירושה, ונראה כי לא יהיה מנוס מלהמתין לצו מחודש מבית המשפט. מכל מקום", הרגיע עורך הדין את ראש הישיבה, "למרות שיתכן שהתהליך יקח זמן רב, ברור לי כשמש כי לבסוף בית המשפט לא יקבל את טענת האחיינית וכי יורה להותיר את צו הירושה על כנו"". דבריו הנחרצים של עורך הדין הניחו במעט את דעתו של ראש הישיבה, אלא שדקה קצרה לאחר שהסתיימה השיחה החלו לקנן בליבו חששות אחרים מהסוג שעורך הדין לא היה מסוגל להבין. לנגד עיניו חלפו סוגיות שונות בהלכות קניינים. מן הסוגיות עלה בליבו החשש כי כיון שכמסתבר, קרובו שלא היה שומר תורה ומצוות לא חתם על הצוואה ב'קנין' כדת, לפיכך יתכן שאין לצוואה תוקף הלכתי, ועל הירושה לעבור אפוא לידי האחיינית, שדרגת קרבתה למנוח היתה גבוהה בהרבה משלו.
את הימים הבאים העביר ראש הישיבה בעיון מעמיק בספרי הלכה ושו”ת, כאשר אחר העיון הגיע למסקנה כי אמנם לדעת רוב הפוסקים אין כל חשש בצוואה, אולם לדעת הגרי”ש אלישיב, שאותו החשיב למורו ורבו, יש חשש בדבר . ראש הישיבה שקע בהרהורים, ובסופם החליט באומץ ובביטחון שלא להיכנע לפיתוי הכספי. אין הוא מעוניין להיכנס אף לחשש קל של גזל, וליבו בטוח בה' כי ימציא לו את הכסף הנדרש לו בדרכים כשרות יותר.
בטרם יפוג תוקפה של ההחלטה, מיהר להתקשר לעורך הדין כדי להודיע לו כי בשל חששות הלכתיים הוא מוותר על חלקו בירושה. אלא שלא הספיק הוא לפצות את פיו, וכבר נשמע מעבר לקו קולו הצוהל של עורך הדין: “כבוד הרב, אינך צריך לדאוג. העניינים סודרו. אמש נפגשתי מדעתי עם האחיינית, הבהרתי לה שוב תוך שאני מגבה את דברי במסמכים ובפסקי דין תקדימיים, כי לבקשתה אין כל סיכוי להתקבל. היא שמעה והשתכנעה ולבסוף החליטה להגיע עמך לפשרה. בפניך עומדות עתה שתי אפשרויות: או להסכים לפשרה, או להמתין עד שבית המשפט יאמר את דברו, וכאמור הדבר יכול להימשך זמן רב" . כצפוי, בחר ראש הישיבה בדרך הפשרה. הוא נפגש עם האחיינית והציע לה להחליט בעצמה על גובה הסכום שאותו היא מבקשת כפיצוי על הסרת התביעה. האישה הרהרה לרגע, ולאחר מכן שטחה בהיסוס את הצעתה: “אם תסכים, אטול לעצמי עשרים אחוז, ושמונים אחוז יוותרו בידך" . מבחינתה הייתה זו הצעה לשם התמקחות גרידא, בטוחה הייתה שהרב יתעקש או ידרוש אחוזים גבוהים יותר, אך מה רבה הייתה הפתעתה כאשר ראש הישיבה הסכים מיד להצעתה. הפעם היה זה בגדר 'מתנה', ולא בגדר 'ירושה'. ההסכם נחתם במשרדו של עורך הדין, והכסף שהיה בו לכסות ברווח את חלקו של ראש הישיבה בדירה, הועבר מיד לחשבון הבנק של ראש הישיבה, ומשם להחזר החובות שזה עתה נלקחו לשם רכישת הדירה המכובדת לזוג הצעיר.
אף אנו זכינו בעקבות הירושה לסיפור נוסף שיש בו כדי להמחיש את כוחה של תפילה הבוקעת ממעמקי הלב, תפילה שבכוחה לפעול ניסים גלויים ולשדד את כל מערכות הטבע.
ל' שבט ה'תש"פ אחד הכלים ההרסניים המונעים את האדם מהשגת התורה, זה "כעס והקפדה". ואפילו במקרים שהאדם צודק ויש לו את כל הסיבות שבעולם לכעוס, יידע נאמנה שאם הוא יכעס - הכעס ימנע ממנו את השגת התורה, ולכן עליו רק "להעמיד פנים" של אדם כועס - אך בתוך ליבו להיות שליו ושקול ומתון, כפי שהדריך אותנו הרמב"ם (דעות ב' ג').
את הארון עשו מעץ ומזהב, רמז שלכולם שייכת התורה בשווה , בין לעניים ובין לעשירים, עץ רמז לעניים זהב רמז לעשירים. האופנה אולם משתנה לעיתים מזומנות אולם אין אנו חייבים להיות צמודים לתכתיבייה. ועשית שנים כרובים" (כ"ה י"ח) (מקור ברוך( - מפרש רש"י: דמות פרצוף תינוק להם. לכאורה מדוע על הפסוק )בראשית ג' כ"ד( "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" מפרש רש"י: כרובים – מלאכי חבלה ? אלא דרך החינוך האמיתי למלא נפש הילד מקטנותו בתורה ויראת שמים. וכאשר שמים בתוך הארון את לוחות העדות ונותנים את הכפורת מלמעלה, אזי יש לכרובים דמות תינוק – דמות מלאך ד', משא"כ כרובים ללא תורה ויראה הם מלאכי חבלה... העיר האסורה (על-פי 'חכמי ישראל בג'רבא ובתוניס') התחפושת העיקה עליו, אך בתוכה חש מוגן. איש לא יעלה על דעתו כי יהודי הוא. לבוש כמוסלמי נטמע ברחובות העיר קירואן, האסורה לכניסה ליהודים. ראשוני היהודים התיישבו בקירואן שבתוניסיה עם הקמתה, וייסדו כבר בשנת דת"ז (646) את אחת הקהילות היהודיות העתיקות. ואולם ברבות השנים סגרה העיר, הנחשבת מקודשת למוסלמים, את שעריה בפני כל מי שאינו מוסלמי. היהודים גורשו ממנה, וגם מדרך כף רגלו של יהודי בעיר נחשב עבירה חמורה ביותר. אדמת העיר וסביבותיה הייתה פורייה, והניבה יבולי תבואה איכותיים. מוסלמי אחד, תושב העיר, עסק לפרנסתו במסחר בתבואה. הוא היה קונה תבואה ממגדלי החיטה בקירואן ומוכרה ללקוחותיו. ברבות השנים מצא שותף יהודי, תושב העיר תוניס. השותפות הייתה מוצלחת. הערבי קנה סחורה, היהודי מכר, העסקים פרחו והרווחים האמירו. אבל התעשרותו של השותף היהודי הייתה לצנינים בעיני הערבי. הוא רקם מזימה שפלה שנועדה להפיל את שותפו לפח יקוש. בחיוך מעושה על פניו פנה אל שותפו היהודי והודה לו על סיומה של עסקה מוצלחת. הוא אף העניק לו בונוס שמן, לאות הוקרה על חריצותו והצלחתו. ואז אמר: "יש לי רעיון! בוא ניקח את כל הכסף שהרווחנו ונשקיע אותו בכמות סיטונאית של תבואה. נרוויח הון רב! אבל לצורך זה תצטרך לבוא עמי אל הסוחרים בקירואן". "כיצד אעשה זאת?!", תמה היהודי, "והלוא הכניסה לקירואן אסורה ליהודים, ומי שעובר על החוק – דינו מוות!". הערבי ביטל את חששו בהינף יד. "מה אתה מפחד?", נזף בו. "אתן לך תלבושת מוסלמית, ואיש לא יגלה את זהותך". דברי השכנוע עשו את שלהם, עד שהיהודי התפתה ונכנס עם הערבי לקירואן. תחושות הפחד שאפפו אותו עם כניסתו לשערי העיר נמוגו לאחר שוטטות קצרה ברחובותיה. הוא חש בטוח למדיי. ביום שישי בבוקר בא עם שותפו אל שוק התבואה ההומה, והשניים קנו כמויות תבואה גדולות. היהודי התמים שמח וחשב שעוד מעט יסיים את הליך הקנייה וייצא לשוב לביתו לקראת השבת. לפתע פנה אליו הערבי וביקשו להשגיח לכמה רגעים על הסחורה, עד שישיג מקום אחסון ראוי. עמד היהודי והמתין, ואילו הגוי פנה לרחוב הסמוך והחל לצעוק: "יהודי טמא נכנס לעיר הקודש קירואן! עצרו אותו!". בתוך רגעים מספר הוקף היהודי אספסוף משולהב, שהתגודד סביבו וביקש לעשות בו שפטים. בתוך כך נודע הדבר לקאדי, וזה שלח שוטרים והם תפסו את היהודי והשליכוהו לכלא. שבור ורצוץ ישב היהודי בתאו, בוכה על מר גורלו. הוא הבין היטב כי סופו קרב. במהרה התעשת והחל באמירת תהילים נרגשת ממעמקי ליבו, זועק את הפסוקים ומתחנן לרחמי שמיים ולישועה. בליל שבת חיטט באמתחתו, ומצא שם כמה פיתות. הוא קידש על הלחם, בצע את הפיתה ואמר: "זה כנגד יצחק אבינו". למחרת, בסעודת השחרית, אכל "כנגד אברהם אבינו", ואת הפיתה של הסעודה השלישית הקדיש ליעקב אבינו. מעט לחם שמר לסעודת מלווה מלכה, אכל "כנגד דוד המלך" והתפלל שבזכותו ובזכות האבות יצילנו הקב"ה מצרתו. לאחר שבירך ברכת המזון, נפל מבטו על הדלת הכבדה. מה זה? הוא התקרב מעט כדי לוודא שאין הוא הוזה. אכן, הדלת אינה נעולה. פתחהּ כדי סדק, ואז אזר אומץ והציץ החוצה. הוא ראה את הסוהר ישן, ונחירותיו מנסרות את הדממה. בצעדים שקטים חמק מתא המעצר. הוא יצא במהירות מהעיר השרויה בעלטה והחל לרוץ. כל הלילה רץ, כמעט בלי הפסקה, עד שהגיע לעירו ונכנס לביתו, עייף ותשוש. הוא ידע כי הסכנה לא חלפה. שותפו יסגיר את כתובתו. מה עושים? הוא החליט לפנות אל רבי ישועה בסיס, רבה של תוניס. לרבי ישועה היו קשרים טובים עם המלך חמודה באשה ביי, שהיה אדם הגון וחיבב את היהודים, והוא הלך אליו וסיפר את אשר קרה. המלך הורה כי היהודי יסתתר בביתו ולא ייצא ממנו, עד שיורה לו לעשות כן. באותה שעה כבר שיגר הקאדי של קירואן רץ אל המלך, כדי שיאשרר את גזר דין המוות שנגזר על היהודי. המלך בחן את הבקשה והגיב בכעס מעושה: "חוצפה שכזאת! הביאו לכאן את העבריין". מה רבה הייתה תדהמתו של הקאדי כשגילה כי תאו של היהודי ריק. "ודאי שיחד אותך היהודי!", קצף על הסוהר. זה נשבע בכל היקר לו כי נפלה עליו תרדמה ולא ראה את בריחת היהודי. הסבריו לא הועילו, והוא נכלא במקום היהודי שנמלט. בצר להם באו הקאדי ואנשיו אל המלך והודו כי היהודי נעלם. "לאן נעלם?", כעס המלך. פניו של הקאדי נפלו והוא נשבע שאין לו מושג, שכן היהודי נעלם בדרך פלאית. המלך עשה עצמו שוקע בהרהורים ואז הכריז: "הרי זה אות וסימן כי רצונו של א-לוקים שהיהודים יורשו להיכנס לקירואן". מאותו יום בוטל איסור הכניסה של יהודים לקירואן. המלך ציווה כי כל רכושו של השותף הנוכל יינתן ליהודי, פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו. כ"ט שבט ה'תש"פ אדם מושפע מהסביבה. את ה'מקדש' עושים לא רק על-ידי הקמת המשכן והמקדש כפשוטו, אלא כמאמר חז"ל על הפסוק "ושכנתי בתוכם" – "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל". יהודי נדרש לעשות מעצמו 'מקדש' פרטי לקב"ה, על-ידי שהוא מקדש את כל פעולותיו הגשמיות ועושה אותן לשם שמים. ב"ראשית חכמה" נאמר: "הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערומים ומחלקי צדקות עליהם נאמר 'אמרו צדיק כי טוב'". ''וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה...". אל תתרום כדי להאדיר את שמך, כבודך ומעמדך. וכן להיפך, אל תתרום בגלל הלחץ החברתי או מפני הבושה. עליך לתת את התרומה "לִי - לשמי, לשם שמים בלבד ( מלבי''ם .) כבוד התלמיד " )דובב שפתיים כסלו תשע"ח( אחד מוותיקי התלמידים משנותיה של ישיבת פוניבז' לצעירים נתקע פעם באחד הכבישים הבינעירוניים בארץ. בקושי שירך דרכו לתחנת דלק קרובה לבקש עזרה. לפתע בהיותו שם נכנס רכב לתחנה, ממנו יוצא איש חרדי למהדרין וניגש להציע עזרתו. האיש הכירו מיד ושאל אותו: "האם אתה מכיר אותי?" אמר לו התלמיד: "לא, אינני מכירך". אמר לו האיש: "האם לא זכור לך השם 'סעדיה שמעוני'? הלא למדתי אתך בישיבה קטנה?"... ואז מיד נזכר התלמיד בשם הזה. אמר לו האיש: "אזכיר לך משהו... אולי אינך זוכר, אני לא הייתי תלמיד מצטיין ולא הייתי קשוב ללימודים כלל. יום אחד כשלמדנו אצל רבי מיכל יהודה, במהלך השיעור פנה אלי הרב ושאל אותי: 'סעדיה, אולי תחזור לנו מה שאמרנו כעת?'. כמובן שלא ידעתי מה לענות ושתקתי. רבי מיכל יהודה חזר וביקש בעדינות: 'נו, סעדיה, למה שלא תגיד לנו מה הסברנו כאן בסוגיא?' "אני, שלא הקשבתי כל כך בלשון המעטה, לא ידעתי לחזור על הדברים והתחלתי מגמגם ומלמל כאילו חוזר על משהו, אך כמובן לא הוצאתי מפי כלום. רבי מיכל יהודה חזר ואמר: 'נו, סעדיה, למה אתה בוש מלומר לנו בקול?'. חזרתי והשמעתי איזה קול הברה מבלי לומר דבר ברור. רבי מיכל יהודה לא נכנע וחזר וביקש: 'אולי תאמר לנו בקול יותר ברור?'. " אתה רצית להוציאני ממיצר, ואמרת: 'הרב, סעדיה אומר כך וכך וכך'... כמובן שכולם הבינו שלא אמרתי לא מיניה ולא מקצתי', והבינו שאתה אמרת משלך בלא כל קשר להברות המשונות שהשמעתי. וכמובן שרבי מיכל יהודה בחכמתו גם הבין היטב את המצב. אך מיד כשגמרת לומר, פתח רבי מיכל יהודה ואמר בהתלהבות: 'יפה, יפה מאוד! סעדיה, אתה הרי יודע כל כך יפה, אני יודע שאתה יודע ברור, למה אתה בוש מלומר בקול? יפה מאוד אמרת!' ומיד המשיך בשיעור". ממשיך אותו תלמיד ומספר לחברו: "דע לך, כשגמרנו את הישיבה, אני לצערי לא המשכתי באהלה של תורה אלא התדרדרתי והלכתי לצבא. השתדלתי לשמור קצת על קיום המצוות, אולם מיום ליום הידרדרתי. יום אחד קמתי בבוקר וחשבתי, לשם מה אני מניח תפילין, מה לי עם זה? מהיום לא אניח יותר. אך לפתע עלתה לי דמותו של רבי מיכל יהודה מול עיני, ואמרתי לנפשי: איך אוכל לאכזב ולבגוד ברב הצדיק הקדוש הזה כשהוא כל כך שמר על כבודי... והתחזקתי להמשיך לשמור באדיקות על קיום המצוות. "כך גם היה לאחר זמן, כששוב נחלשתי וחשבתי להסיר ממני כל עול, אך שוב הופיעה דמותו הקדושה מול עיני ואמרתי – זוהי בגידה ברב הצדיק הקדוש שכל כך שמר על כבודי. לא אבגוד בו! " סיימתי את הצבא ושבתי ללמוד בישיבה. ב"ה זכיתי לבנות בית ולהקים דור של בנין וחתנין רבנן עמלי תורה, והכל בזכותו של אותו צדיק ובזכות חכמתו איך ידע לנהוג עמנו, תלמידיו, לכבדם ולשמור על כבודם בכל מצב. כ"ח שבט ה'תש"פ ״אשר נתן לנו תורת אמת״ (ברכות התורה). האמת עצמה היא תורה שלמה. התורה היא אמת, והיא מביאה לידי אמת – שנוכל לקלוט את האמת ולהבינה. (לקוטי דיבורים) בעוד שהילדים עדיין צעירים לימים, יש להוריד דמעה בתפילה עליהם ובזה יחסכו שלא יצטרכו לבכות כשיהיה כבר מאוחר. "ובכור בניך "- כאשר בניך בשנות ביכוריהם, בתחילת ימיהם. הגר''י סרנא זצ''ל היה אומר: שפניו של אדם הרי הן ''בור'' ברשות הרבים!!! וכשפניו נופלות הרי הוא משרה עצבות על סביבתו, וכשפניו שמחות הרי הוא משרה שמחה על סביבתו. זה לא משנה כמה לאט אתה הולך כל עוד אתה לא עוצר. מגיד שיעור לשעבר (ש. תפילינסקי) פגשנו אותו בליל שבת האחרונה פרשת ויגש. הוא היה נפעם כולו. ' לשמחה מה זו עושה?' – ביקשנו לדעת מתוך סקרנות גרידא. 'השגחה פרטית' ממש. הוא נהם בהתרגשות. מדובר באברך חשוב שלא מזמן עבר דירה. משכונה לשכונה באותה עיר. הוא היה כעת בדרכו חזור משמחת 'שלום זכר' שנערכה בבית הכנסת הקודם שלו. בשכונה בה התגורר עד לפני חודשים ספורים. ומעשה שהיה כך היה. לפני שבע וחצי שנים, עם תחילת לימוד הדף היומי במחזור השלושה עשר, היה הוא זה שנחלץ לתועלת הרבים בבית הכנסת וייסד שיעור דף היומי. הוא עצמו מסר את השיעור תקופת זמן של כמה שנים וזכה ללמוד ולסיים כמה וכמה מסכתות. אולם בצוק העיתים, כמה הרפתקי עדו עליו. קרובי משפחתו חלו והוטל עליו לצאת לחו"ל לתקופות ארוכות כדי לסייע בענייני הרפואה וכל הטרדות שמסביב. מחוסר ברירה היה מוכרח לצערו לפנות מקומו לטובת מגיד שיעור אחר, בעוד כולו רווי בגעגועים מתי יזכה שוב לחזור ולמלא את מקומו בלימוד השיעור כשאיפתו הטהורה. חלפו עוד שנים, משפחתו התרחבה ב"ה עד שהוכרח לעקור משכונה זו ולהשתקע בשכונה אחרת, בה רכש דירה גדולה יותר המרחבת דעתו של אדם. מטבע הדברים, כמעט ושכח לגמרי מאותו שיעור נפלא שהוא עצמו זכה לייסדו ולעמוד על ערשו. בליל שבת קודש זו, כאמור נערכה שמחת שלום זכר של אחד מקרובי משפחתו בבית הכנסת שבשכונה הקודמת שלו. הוא החליט לצאת לדרך הלא קצרה כדי להשתתף בשמחת המשפחה. בעודו פוסע פנימה אל בית הכנסת, הוא נדהם לראות מחזה מרגש. ברגע זה ממש סיימו בני החבורה – של לומדי הדף היומי במסגרת השיעור שהוא ייסד – את הש"ס. חבריו, שומעי לקחו לשעבר, נעמדו ברגע זה ממש לאמירת קדיש ולאחר מכן פצחו בריקוד נלהב לרגל שמחתם הגדולה בזכותם לסיים כעת מסכת נדה וכל הש"ס כולו . היה זה גילוי עצום של 'השגחה פרטית' בעיניי, הפטיר האברך בעיניים בורקות. משמים זימנו אותי לרגע זה של הסיום כדי לרמז לי ולהזכיר לי כי שום דבר לא נשכח בפנקסים של מעלה. אם אני זכיתי להיות ממייסדי שיעור זה וללמוד במסגרתו סדרה של מסכתות בעת תחילת הש"ס במחזור זה, הראו לי כעת כי אכן אזכה להיות נוכח ברגע הסיום המשמח והמרגש של סיום הש"ס באותו מחזור . כולי תקוה כי אכן אזכה להתחיל את הש"ס כעת ולסיימו מתוך בריאות ונחת, בבית כנסת החדש שלי או בכל מקום שהוא יחד עם רבבות אלפי ישראל, הפטיר המגיד שיעור לשעבר בנימה של בקשה ותקוה. כ"ה שבט ה'תש"פ ברגע שאנחנו מדברים על משהו או מישהו, זה משפיע על היחס שלנו כלפיו. האדם הוא יצור עדין ושברירי – כמו טלסקופ רב עוצמה. אם מציבים אותו בצורה נכונה, הטלסקופ יכול לשמש כדי לראות למרחקים שלא ייאמנו. אבל, תזוזה קלה של עדשה או מראה, או מעט לכלוך במקום הלא נכון, יכולים להוציא אפילו את הטלסקופ הטוב ביותר מכלל שימוש. בדומה לכך, מילים ורגשות שלא במקומם, יכולים להוציא משיווי המשקל את תחושת המציאות של האדם – ולחבל ברגישותו האויב ההרסני ביותר שלנו הוא התירוץ. האוכל בשוק - פסול לעדות. למה מי שאוכל לאפה בשוק כשהוא רעב, יורידו אותו מדוכן העדים בבית המשפט? מה הקשר? ונדמה לי שבעצם אומרים לו: "אתה לא שם לב. אתה, על הדרך, מכניס דברים לגוף שלך ואפילו לא זוכר מה ואם ככה, אז כשאתה מכניס לעיניך נתונים שנוגעים לגופו של אדם אחר, אתה כן תשים לב בדיוק למה שקרה שם?! אנחנו לא סומכים על העדות שלך". האוכלוסיא בארץ מתחלקת לשתים, מי שלוקח ריטלין, ומי שעתיד לקחת.... האוכל פחות מכזית מעיקר הדין פטור מנטילה (ריטב"א, גר"א), והמחמיר ליטול גם בפחות מכזית תבוא עליו הברכה. האוכל משיעור כזית עד כביצה נוטל ללא ברכה משום ספק ברכות. ורק אם אוכל פת כביצה נוטל בברכה. (ילקוט יוסף( האומללות שלנו היא שאנו לא יודעים בכלל מה רוצים מאתנו. אנו לא יודעים מה חסר לנו, על האומללות הזאת - "על זה דווה לבנו. על אלה חשכו עינינו. ועל הר ציון ששמם". על בית המקדש שבלב שלנו שהוא שמם, שאין לנו שום רגש! על זה דווה לבנו. " החלומות עשויים מחומר אוורירי, הם מתקיימים בעולם נפרד. הפעולות, לעומתם, הן טיח ולבנה, מציאות שהכול יכולים לראות. מילים הן הגשר בין הרצון למציאות; הן בעלות כוח להפוך אויר קלוש לערים גדולות. אבל היזהרו, כי את הגשר הזה ניתן לחצות לשני הכיוונים, ובמקום לבנות עיר גדולה, אפשר להרוס חלום נפלא להודות יהודי שזמן רב היה רתוק למיטתו כשהוא סובל ממחלה קשה ונוראה, ל"ע. בין שהות בבתי רפואה שונים לבין התרוצצות להשיג תרופות יקרות דאגו כולם לשלומו של ראש המשפחה והעתירו בעדו. גם החברים הקרובים – בני חבורתו לקחו חלק בתקופת חוליו הממושך. חלק מהם נסעו למקומות הקדושים ובתי הצדיקים להזכיר ולהעתיר בתפילות. חלק מהם היו עסוקים בבירורים שונים ומגוונים אצל עסקני הרפואה ואנשי מקצוע רבים ברחבי העולם. חלק מהם הושיטו ידיים בעזרה של ממש בביתו של החולה – לסייע לאישה ולילדים ולמלאות את החסר בכל מה שאפשר, וחלק מהם סעדו את ידידם במצות ביקור חולים בגופם ובנפשם ובממונם להקל מסבלו זכה האיש והחלים. ולשמח את לבו וגופו הרצוץ. וב"ה לאחר החלמתו הכינו בני ביתו סעודת הודאה מפוארת. מה הפלא שבשעת הסעודה הגדולה - סעודת ההודאה להודות ולהלל על ששם נפשו בחיים ויצא מכלל סכנה, בני החבורה הרגישו כבני הבית ממש, לסעוד ולשמוח ולשיר ולרנן במשך כל הלילה על כל החסדים והניסים והנפלאות שנעשו לחברם, ולהרגיש כאילו הם בעצמם נרפאו וניצלו. שבוע ימים חלף עבר מליל הסעודה הגדולה, והנה שוב מוצאים החברים את עצמם מסובים סביב שולחן ערוך ומפואר – יותר מזה של השבוע הקודם, והפעם להזמנת חבר אחר, כשאין איש מבני החבורה היודע לשם מה הוזמנו לסעודה זו. לנוכח פליאתם – מה הסיבה למסיבה? זירזם החבר ליטול ידיים לפתוח בסעודה, ורק בעיצומה יוברר להם הדבר. החברים אכן היטיבו לבם במאכלים ומשקאות משובחים ויקרים, ואז נעמד בעל הבית ופתח את פיו בחכמה: "שמעו נא רבותי, חברים וידידים אהובים ונחמדים: לפני שבוע בזמן הזה, מסובים היינו בבית חברנו לשמוח אתו על חסדיו שזכה לצאת מאפלה לאורה בהתרפאו ממחלתו הקשה. והנה נשאני לבי – ומה אם חברנו הזה, אשר ל"ע סבל והתייסר זמן רב בייסורים קשים ומרים, ותקופה ארוכה היה מפרפר בין החיים למוות בצער רב ובחרדות גדולות מאוד, כאשר רק נתרפא והוטב לו, מיד שמח הוא ועורך 'סעודת הודאה' גדולה ומפוארת, אני – שכלל לא נחליתי, לא סבלתי, לא התייסרתי , לא כאב לי מאומה, לא הטלטלתי עם בני ביתי יומם ולילה ממקום למקום בתלאות ונדודים קשים, אלא מעודי ועד היום – כל רמ"ח איברי וכל שס"ה גידי שקיבלתי מהבורא, בריאים ושלמים ופועלים על הצד הטוב ביותר, יום ולילה, שנים רבות, ועיניי רואות עולם נפלא, ואוזניי שומעות כראוי – על אחת כמה וכמה שאני מחויב להודות ולהלל ולשבח את הבורא על ששם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי, ואיני יודע משום צער וייסורים! משום כך זימנתי אתכם לסעודת הודאה. לוותר למחול ולסלוח (פניני בית לוי, גליון 565) אך נכנסים לשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ומיד רוח ירושלמית חמימה מרעידה את מיתרי הלב. הבתים נמוכי הקומה לצד האנשים הגדולים שהילכו בסמטאות, ניחוח החלות מהמאפיות הייחודיות לצד ריח המאכלים המסורתיים, מראה הילדים הרכים והזכים המשתובבים בחצרות, כשלצדם יהודים מבוגרים מתהלכים על מקלם, מבטאים על קצה המזלג את האווירה הייחודית, התוססת והאהובה שמגלמת השכונה... אך לא תמיד הייתה השכונה עליזה ותוססת כל כך. לפני יותר ממאה שנים, כאשר רוב הציבור היהודי רוכז בתוככי העיר העתיקה, נעשה מאמץ רב להרחיב את ההתיישבות היהודית אל שכונת מאה שערים וסביבתה. קהילות שונות שרצו לעודד את ההתיישבות במקום, רכשו חלקות קרקע במחירים זולים, בנו עליהן בתים, והחכירו אותם בתשלום סמלי או השאילו אותם בחינם ליהודים שביקשו להתגורר בבתים הללו. כך הוקמו 'מיני שכונות' כמו בתי נייטין, בתי וייטנברג, בתי אונגרין, בתי אורנשטיין, ועוד. קשה להאמין בזמננו, אך באותם ימים ניתנה לאנשים זכות לקורת גג בירושלים רבתי חינם אין כסף. כל מה שנדרש מהם, הוא להשתתף בפעילויות הקהילה - כמו שיעורי התורה, להגיע מוקדם לשעות התפילה הקבועות, וכיוצא באלה. באחת מהשכונות הללו, התגורר, הרב דוד בטלמן זצ"ל. ר' דוד היה יהודי עובד השם משכמו ומעלה, מחנך בחסד עליון, דייקן ומסודר. אין פלא כי עמד בהצלחה בדרישה להקדים לבוא לבית הכנסת לפני התפילה. אם כולם נדרשו להגיע כעשר דקות לפני התפילה, הרי שמעולם לא קרה שהוא לא התייצב כרבע שעה ויותר, לפני שעת התפילה... כגבאי בית הכנסת שימש יהודי שמאורעות החיים הפכו אותו לנרגן וקצר רוח. הוא נחשב אדם קשוח, שניהל את בית הכנסת ביד רמה, תוך הקפדה על דיוק בזמנים ועמידה בדרישות. המתפללים ידעו על אופיו זה של הגבאי , והשתדלו להימנע מהיתקלויות עמו, בפרט בנושאי האיחורים לתפילות... לימים חלה ר' דוד במחלה קשה, והקושי להתארגן בשעת בוקר מוקדמת, גרם לכך כי הגיע לתפילה בתחילתה או באיחור מה, בניגוד לנדרש להגיע עשר דקות לפני התפילה. לא היה זה מחוסר רצון, אלא מתוך החולי שהכביד מאוד על ההתארגנות בבוקרו של יום . והנה, אך מסתיימת התפילה, ניגש אליו הגבאי ושופך עליו מקלחת צוננת: " האינך מתבייש? וכי זו צורת התנהגות לאחר לתפילה כאילו לא קרה כלום? והלא אתה מקבל מאתנו דירה חינם אין כסף, כל מה שמבקשים ממך הוא להתייצב מוקדם לתפילות בבית הכנסת! נראה לך סביר שתגור בדירת לחם חסד?". ר' דוד השפיל עיניו בבושה. לא ששיער שהגבאי ידרוש בשלומו ולסיבת איחורו המוצדקת, אך בוודאי לא ציפה לשיחת מוסר רושפת אש כלפיו, לעיני כל הקהל. הגבאי לא נרגע, והמשיך להצליף: "זו חוצפה איומה, שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום! הנה לנו עוד אברך צעיר, עוד לא בן שלושים ", אמר והצביע על רבי דוד המסמיק ומחוויר חליפות, "שלא יודע מה זו מחויבות, ואין לו ערכים לזמן המדוייק!" . הגבאי הוסיף לירות בו חיצים מילוליים פוגעניים, וכל אותה עת מושפל רבי דוד לעיני כל ואינו עונה דבר. ידוע ידע, כי גם אם יצטדק ויאמר שהיה חולה - הדבר לא ישכך את זעמו של הגבאי הקשוח, ובוודאי לא יתרום להרגעת המהומה. בלית ברירה נאלץ לעמוד כאחרון הנאשמים ולשמוע את נאצות הגבאי, המשפיל אותו לעין כל בהאשמות חמורות אך נטולות שחר... הגבאי סיים את שיחת המוסר החוצבת, הלך להכין לעצמו כוס תה להרגיע את מיתרי הקול שהתאמצו מעל ומעבר... רבי דוד נותר מושפל, מקווה שהאדמה תבלע אותו מרוב בזיון... חלפו מספר דקות, והנה, שוב שב הגבאי להיכל בית הכנסת. " רבותי!", הכריז בקול רם, "הסתיים מלאי התרופות שלי, ואני צריך ללכת לבית המרקחת בעיר העתיקה לרכוש תרופות חדשות, אך אין לי כח. מי שיכול לעשות עבורי טובה וללכת במקומי לעיר העתיקה - נא יודיעני!". בית הכנסת כבר החל להתרוקן, רבי דוד היה מהאחרונים שעוד גללו את התפילין, ולא רחוק ממנו ישב הגבאי ושתה מכוס התה בשלוות בוקר. אך סיים רבי דוד לגלול את התפילין, והנה הוא ולא אחר ניגש אל הגבאי. "בוקר טוב", אמר בלבביות, "אני יכול ללכת להביא את התרופות. הבה לי בבקשה את המרשם ואסור לבית המרקחת, כדי שיגיעו התרופות הנחוצות בזמן". מתי המעט שנותרו בבית הכנסת, הביטו בר' דוד בהתפעלות מהולה בהערצה. הלא טרם חלפו דקות ספורות מאז נזף בו הגבאי לעין כל, ביזה אותו והשפיל את כבודו לעפר, והנה רבי דוד - הוא ולא אחר - המתנדב לסייע לו ולהביא לו את התרופה ממרחקים במאמץ לא פשוט?! אך הגבאי לא שת לבו לכל זאת. "הנה", אמר בפשטות, "זה המרשם, וזה הכסף עבור התרופות. תקנה ותביא לי הביתה, בסיידר? ועוד פעם לא לאחר!", שב והזהיר... ר' דוד יצא לדרכו בריצה, על אף מחלתו. כחצי שעה של ריצה רגלית לבית המרקחת, ועוד חצי שעה הדרך חזרה. יותר משעה של מאמץ, למען יהודי שפגע בו אנושות אך לפני שעה קלה. מכל מתפללי בית הכנסת, דווקא ר' דוד הוא שיצא לדרך, הוא שהעניק את מיטב עתותיו למען הגבאי שנזף בו, הוא שרץ בזריזות למען מי שהשפיל אותו ופגע בו בצורה כה קשה, וללא כל סיבה! כשחזר, רגע אחרי שהעביר את התרופות ליעדן, פגשו אותו כמה ממתפללי בית הכנסת. "ר' דוד!", קראו בהתפעלות, "עד היכן הדברים מגיעים? אפשר להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, אפשר להתפייס בקלות, אבל להתאמץ כך מעל ומעבר? לרוץ כעלם צעיר למען מי שפגע בך באופן כה קשה? לא רק לסלוח קשה משאול. ועדיין - כדאי מאוד להתאמץ, להתחבר, להגיע למצב שנוכל למחול ולסלוח, כי המחילה חשובה וכדאית ולמחול, אלא גם לפעול למענו ולטובתו באותו היום?". ר' דוד חייך את חיוכו האצילי, והשיב בפשטות: " ראו נא. אני נוהג שכל אימת שמישהו פוגע בי, אני ממהר למחול לו. אבל הגבאי שפגע בי בצורה כה קשה, שהשפיל וביזה אותי לעין כל ללא עוול בכפי - חשתי כי אינני מסוגל למחול לו, אני פשוט לא מצליח... הייתי חייב להתאמץ למענו, לרוץ בשביל להיטיב לו, למצוא דרך להעניק לו עם הרבה מאמץ - ובכך אתחבר אליו ואוכל למחול בלב שלם, למחוק את הפגיעה מההיסטוריה שלי!". ר' דוד מלמד אותנו: המחילה לא אמורה להיות קלה, לפעמים הפגיעה קשה מנשוא, והמחילה קשה משאול. ועדיין - כדאי מאוד להתאמץ, להתחבר, להגיע למצב שנוכל למחול ולסלוח, כי המחילה חשובה וכדאית ולמחול, אלא גם לפעול למענו ולטובתו באותו היום?" וכמו שיעיד המעשה שלפנינו: היה זה בערב יום הכפורים, שנת תשמ"ה. יהודי מוכר בשם ר' זאב, ערך חשבון נפשו בערב היום הקדוש, תוך שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא ופגע כנגדו. כולם, למעט פלוני שפגע בו באופן כה קשה ומביש, שכל המאמצים למחול לו עלו בתוהו... ר' זאב ניסה, אך הכאב היה קשה מנשוא. 'לו אני פשוט לא מסוגל לסלוח', הרהר. עד ליום המחרת... באמצע תפילת החג, חש ר' זאב כאבים עזים, הולכים ומתפשטים בכל חלקי גופו. הוא ניסה לנוח, לשבת, לצאת וגם לחזור, אך ללא הועיל. הכאבים היו חזקים וכואבים במיוחד... בלית ברירה, ברגעי הכאבים הקשים, זעק באלם קול לבורא עולם: 'רבונו של עולם, הבה נעשה עסקה. אני אמחל לאותו פלוני למרות הקושי, אני אמחה את הכאב מלבי למרות שזה כמעט בלתי אפשרי. ואתה, אבא רחום וחנון, תמחל ותבטל את הכאבים הקשים הללו מעליי...'. קשה להאמין, לולא שמענו את הסיפור מר' זאב עצמו. בתוך כמה דקות נעלמו הכאבים כלא היו! למחילה יש כח עוצמתי, בלתי נתפס. הבה נשתמש בכלי המחילה כדי להסיר מעלינו כל חולי ומצוקה, ולפתוח שערים לחיי שפע וטובה! כ"ד שבט ה'תש"פ אמרו בדרך רמז, "מִדְּבַר שֶׁקֶר - תִרְּחָק", אמירת שקר מרחיקה את המשקר מהקב"ה, לפי שחותמו של הקב"ה אמת, ואי אפשר למי שאומנותו שקר, להדבק במי שחותמו אמת ומתעב שפתי שקר. כי הקרוב לאמת רחוק מהשקר , והקרוב לאמת קרוב להקב"ה. זאת אומרת אם יש לך חלילה 'דבר שקר' זה יגרום כי 'תרחק' מהקב"ה, לכן אֱחז נא בָאֱמֶת, דַבר רק אמת, חשוב מחשבות אמת, ותדבק ע"י זה בקב"ה - כפי שכתוב בסוף קריאת שמע - "ה' א-לוקיכם אמת" - שחותמו של הקב"ה אמת. "אנו מתפללים 'כי קל מלך רופא'. שאל רבי שמואל רוזובסקי, מה עושה המלך כאן באמצע, מה הקשר? התשובה היא: אנחנו באים לבקש רפואה – בדרך הטבע אין פתרון, אבל מלך פורץ גדר, מלך יכול לעשות דברים ולרפא, לכן מזכירים מלך!" ("נר לשולחן שבת" מפי הרה"ג רבי ברוך ברוורמן( האוכל פחות מכזית מעיקר הדין פטור מנטילה (ריטב"א, גר"א), והמחמיר ליטול גם בפחות מכזית תבוא עליו הברכה. האוכל משיעור כזית עד כביצה נוטל ללא ברכה משום ספק ברכות. ורק אם אוכל פת כביצה נוטל בברכה. (ילקוט יוסף( האוהבים את האמת יען שהדבר מועיל להם, יש האוהבים את השקר יען כי הדבר מועיל להם, נמצא שאין הם לא אנשי אמת ולא אנשי שקר אלא אנשים האוהבים את עצמם. איש אמת אוהב את האמת על שאמת היא בין אם מועילה לו ובין אם לאו. (רבי יהושוע מאוסטרובה זצ"ל) המפתח (הרב דוד ברוורמן שליט"א)
לראש ישיבה הייתה בת אחת ויחידה. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, ניסו רבים לברוח, אך ראש הישיבה לא נטש את הספינה, הוא נשאר עם הבחורים. אחד מהם היה אהוב עליו במיוחד ואף הצליח לברוח ועלה לארץ. לאחר השואה בירר הבחור וגילה שראש הישיבה נספה על קידוש ה' הי"ד, אך בתו ניצלה, ורחמנא ליצלן התחתנה עם גוי ויש להם בן. אותות המלחמה פגעו ביהדותה, עד שהלכה והתנצרה, ואת בנה שלחה לבי"ס נוצרי. הבחור, שהעריץ את ראש הישיבה לא היה מסוגל לחשוב שבתו היחידה תחייה כך את חייה , רחוקה כל־ כך מדרך אביה. הוא החליט להיפגש איתה במקום מגוריה בבלגיה, שלח לה מכתבים וניסה לדבר על ליבה, אך לא זכה לתגובתה. הוא ניסה להשיג את מספר הטלפון של המפעל בו עבדה . וכשהצליח לתקשר איתה, היא ניתקה לו בפנים. הוא לא וויתר, עלה על מטוס לבלגיה והגיע למקום מושבה ליד העיר גנט. הגיע אל הבית ודפק בדלת. היא פתחה, זיהתה אותו ומיד טרקה לו את הדלת בפנים. הוא היה בהלם, אך לא וויתר, והתחיל לדפוק שוב ושוב על הדלת. בסופו של דבר היא פתחה בזעם וצעקה עליו: "מה אתה רוצה ממני?! תן לי לחיות! חתכתי את השרשרת שלי ואני לא רוצה להיות יהודיה!" אחרי שצעקה עשר דקות, היא הפסיקה כדי לנשום לרגע, ואז הוא אמר לה: "אני צמא נורא, אולי אפשר לקבל כוס מים?" והיא אמרה "בסדר, אבל תחכה בחוץ" . "את יודעת אני עומד פה כמעט שעה, אולי את יכולה להוציא לי גם כסא?" הלב היהודי שלה התרכך, היא הכניסה אותו הביתה, אך אמרה לו "אני לא רוצה להתווכח על כלום, ולא רוצה שתחזיר אותי בתשובה!". "בסדר", הוא התרצה. "אבל את יודעת שאבא שלך היה כמו אבא גם עבורי. ספרי לי בבקשה על הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה". היא התחילה לספר, ותוך כדי דיבור היא בכתה: איך באמצע התפילה הם הרגו אותו... הלב נקרע. כאשר סיימה, קם, הלך לכיוון הדלת, ואמר: "אני הולך, אך ברצוני לומר לך רק דבר אחרון: המפתח נמצא אצלך". היא לא הבינה, ושאלה: "איזה מפתח, על מה אתה מדבר?". הוא לא ענה, המשיך ללכת ושב ואמר: "דעי לך, שהמפתח נמצא אצלך". היא המשיכה ללוות אותו והתחננה "על איזה מפתח אתה מדבר?". הוא עצר, ואמר: "הייתה מלחמה עצומה בין אבא שלך לבין הצורר יימח שמו. החלום של אביך היה שהנכד שלו יהיה יהודי. אבא שלך, שהיה הרבי שלי, חלם כל החיים להמשיך את השרשרת הדורות מהר סיני ולהעביר את מסורת התורה לדורות הבאים. לצורר הנאצי ימ"ש היה חלום אחר לגמרי. החלום שלו היה שהנכד של סבא שלך לא יהיה יהודי, שלא יהיו יהודים בכלל. המפתח מי ינצח במלחמה הזו, אבא שלך או הצורר , נמצא אצלך". ובמילים האלה הוא יצא מהבית. הוא נכנס למכונית וראה אותה נכנסת הביתה, מסיטה את הווילון ומביטה בו. הוא אמר לנהג, " תתניע את האוטו, אבל עדיין אל תיסע". אחרי כמה דקות היא רצה החוצה ואמרה: "בסדר, אני רוצה שאבא שלי ינצח. אבל איך אני עושה את זה?! התחתנתי עם גוי. אם אתה רוצה, תיקח את הבן שלי ותחנך אותו להיות יהודי". האיש ענה לה: "אבל הילד לא מכיר אותי. אקח אותו רק אם תבואי איתי לארץ". היא רצה פנימה להכין מזוודה, שניהם נסעו מיד לבית הספר הקתולי, אספו את הילד ונסעו לשדה התעופה. רבה של ת"א הגרי"מ לאו שליט"א, שסיפר סיפור זה, סיים ואמר: "אני מכיר את הבן הזה, כיום הוא אחד מגדולי הרבנים בישראל". כ"ג שבט ה'תש"פ אין דרך אחת להיות אימא מושלמת, אבל יש מיליון דרכים להיות אימא טובה. הזמן זז לאט אבל עובר מהר. הכל עובר אבל שום דבר לא לגמרי נעלם. כתוב: 'לא לחכמים לחם', יוצא אדם לשוק החיים ומדמה בנפשו כי חכם הנהו, אומר לו כביכול הקב"ה – אתה חכם, מוכשר לכל, לך וחפש בעצמך לחם.. (הקוצקר רבי) כפרה מיוחדת במינה )גיליון 'טוב לחסות בה' ויצא תש"פ( היה זה בתקופה שאחר מלחמת העולם השניה בצרפת. היהודים ששרדו את השואה האיומה היו מוכים וחבולים בגוף ובנפש מסיוטים והתעללויות קשות ואיומות שלא יעזבו אותם עד סוף חייהם. באחד מימי שישי, ערב שבת, אירעה טרגדיה קשה ונוראה. בביתם של זוג יהודים, הכינה בעלת הבית את בישולי השבת וסידרה את הבית. היה זה זוג שעבר עינויים קשים ומרים בשואה, עד כדי כך שמרוב הסבל הפיזי שעברו, על פי הטבע לא יכלו לזכות בילדים. בני הזוג השלימו עם העובדה שלא יזכו בילדים עד סוף חייהם, והמשיכו לחיות באמונה ובשמחה. והנה, באמצע שהניחה האישה את הסירים על הפתיליה, יצאה לכמה דקות לקנות מוצר מסוים במכולת השכונתית, אלא שאז אירע הנורא מכל. האש הגלויה אחזה באחד מחפצי הבית והחלה להתלקח בכל אזור המטבח והסלון. תוך דקות בודדות החל עשן סמיך ושחור להתפשט החוצה, אשר החל לכלות את כל אשר עומד בדרכו. השכנים המבוהלים שהבחינו בלהבות הזמינו את לוחמי האש, כשתוך כדי הם רצים אל עבר מעונו של הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, על מנת לשאול אותו מה ניתן לעשות במצב שכזה. רבי מרדכי אשר שמע את הדברים אמר בזה הלשון : "כשהגברת תגיע לבניין תאמרו לה בשמי שלא תוציא מפיה מילה אחת של צער וטרוניה ושלא תיקח ללב, כי זה כפרה, ובעזרת השם בזכות זה היא תזכה השנה לילד!". והנה, כשהגיעה האשה לבניין וראתה שריפה והמולה רבה סביב ביתה, הבינה כי ביתה – רכושה היחיד שנשאר לה אחרי השואה – היה למאכולת אש, שעות ספורות קודם השבת הקדושה. האשה נשברה לחלוטין לאור המראה הקשה, אך אז רצו אליה השכנים ובישרו לה את דברי הרב פורגמנסקי: "הרב אמר כי אם תצליחי לקבל זאת באמונה ככפרה ולא תוציאי מפיך שום מילת צער או טרוניה, תזכי בשנה הבאה בילד ב"ה". היה זה ניסיון נורא ואיום. אשה גלמודה שעברה את כל סבל השואה האיומה, וכעת גם ביתה הולך כליל. היא עמדה עם דמעות בעיניים, אך לא הוציאה מילה אחת לרעה. היא התחזקה באמונה כי אכן זוהי כפרה מיוחדת במינה על מנת לטהר את נשמתה. מספר הסיפור, הרה"ג רבי נפתלי זילברצווייג שליט"א, מוסיף פרט מצמרר: "רבותיי, לאחר שנה נולד לה בן... ואם תרצו לדעת – אני הוא בנה, ויש לי עוד אחות, שנולדנו אחרי אותה כפרה, למרות שעל פי הטבע לא יכלו הוריי לזכות בילדים אחר השואה, אך בזכות שאמי קיבלה זאת באהבה, היא זכתה לכפרה ונושעה בילדים". כ"ב שבט ה'תש"פ אמרו בשם הגר"א מווילנא זי"ע, דדרך הרוצה לבדוק מה טיבו של ספר מסוים הוא לעיין בתחילת הספר ובסופו ומזה יבין באיזה ענין עוסק המחבר, וכמו כן בספר התורה הזה אפשר ללמוד כמה חשובה מידת גמילות חסדים ממה שפתחה תורה וסיימה בגמילות חסדים. [והרה"ק מקאמרנא בספרו נוצר חסד כתב, 'ואהבת את ה' אלקיך' בגימ' ואהבת לרעך כמוך' הא בהא תליא:] אפשר לזהות את גדולתו של אדם לפי מה שמכעיס אותו. (אברהם לינקולן) " האוהב את שכיניו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני"] יבמות ס"ג[ היה אומר הרה"ק מקאברין זי"ע (תורת אבות ד"ה ומשה) כי אמרה תורה 'ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים', תיבת 'ערפל' נוטריקון 'אראפ-פאל' היינו נפילה ומעידה, והכוונה, שאף בעת הנפילה והירידה על האדם לדעת ולהבין אשר שם הא-לוקים, כי אדרבה 'שם' הוא האלוקים, כי מתוך נפילתו אפשר לו להתעלות יותר ויותר. כֹחֹו של וּתּור להלן סיפור מדהים ומרגש, המעובד מתוך ביטאון 'קול ברמה' - ויש בו כדי ללמדנו, מהו כוחו של ויתור ולמה זוכה האדם המוותר. הסיפור אירע בבית-הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, והצלם שצילם את חתונתו. הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, החתן לא היה מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש. החתן, מצד שני טען, שאין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע? רבנים חשובים רבים הגיעו לחתונה ולא צולמו, ולכן אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו מאוד ועל כן אינו מוכן לשלם לצלם את כל הסכום, שכן הוא לא עשה את עבודתו נאמנה. הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את הנדרש ממנו, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, היא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, לכן הוא לא הספיק להגיע לכולם ולצלם בטרם אותם לפני שעזבו את החתונה. בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק: מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה, מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק. מכיוון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר הייתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך . ""הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום שקבעתם ביניכם על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם". אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "ראה, אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה עוד השנה לפרי בטן". שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו לשמוע את תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה, החתן נעמד לעיני כולם ואמר "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול, שנגרם לי". כל הנוכחים בבית הדין היו המומים. לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין אל אחד הצדדים בתוספת ברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, הוא יזכה לפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה. באותו הזמן, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד, כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, הוא התרגש מאוד ואמר: " כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום, שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש, שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים". החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין, כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה הרבה. הוא מיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי! אני מסכים לדברי כבוד אב בית הדין ומוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו ברגע זה, ובלבד שכבוד אב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן" . "זה כבר מאוחר מדי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית, שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא רצה לוותר על אותה הברכה והחל ממש להתחנן על נפשו: "לא, לא, אני באמת מוותר לו". אמר וכדי להראות, שהוא מתכוון לכך, הוציא מיד מכיסו צ'ק, כדי לשלם לצלם, "ובלבד שייתן לי הרב את ברכתו היקרה". אב בית הדין שתק כמה רגעים והרהר מעט. "אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך, שתזכה לפרי בטן" . "אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד, שיזכה בפרי בטן, אני אברך, שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם". הכול היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך, שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות. באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה, נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים! של ציפייה ארוכה וקשה לפרי בטן. כ"א שבט ה'תש"פ האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע, מה שנקרא שמיעה סלקטיבית, האדם בוחר מה לשמוע ומה הכוונה. (שמואל אייזיקוביץ) האדם של אתמול איננו האדם של היום. בכל יום האדם משתנה ומתפתח. הוא חווה חוויות חדשות המשפיעות על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, לפיכך גם הבנתו ותפיסתו בתורה משתנים בהתאם. אם תפיסתו הרוחנית של האדם לא תתפתח במקביל להתפתחות אישיותו, האדם של היום יישאר תקוע עם תורה של אתמול וממילא לא יחוש שייך ומחובר אליה כראוי. מוכרחים להעמיק ולעדכן את המושגים שלנו בתורה בכל יום. האהבה נולדה - השנאה נוצרה האובססיה לעצמי היא המוטיב המרכזי של תקופתנו. החניה (חיים ולדר( רכשתי את דירתי לפני כעשר שנים, לא בקלות ובהרבה סייעתא דשמיא. כחלק מהעיסקה רכשתי מקום חניה לרכב שלי, שיהיה נגיש ליד הכניסה לבנין. שילמתי טבין ותקילין עבור מקום החניה הזה. נכנסתי לדירה, ואכן במשך כשמונה שנים חניתי בחניה שרכשתי, ופרט להפרעות מצד אנשים זרים שהחנו את רכבם בחנייתי, כל תושבי הבניין ידעו שזו החניה שלי. כנהג אני יודע מהיכן זה מגיע. לפעמים אתה ממהר, ואין חניה, ובמצוקתך אתה רואה בניינים עם מקומות חניה למכביר, ואז אתה אומר לעצמך נו, ממילא הם לא בבית מה יקרה אם אחנה כאן שעה? ואתה ממהר לעיסוקיך, אחרי עשר דקות מגיע הדייר שהחניה שייכת לו, וקשה לתאר כמה הוא כועס ומתרגז, ולפעמים הוא מוצא חניה אחרת ולפעמים אין לו ברירה, הוא חוסם אותך. כשאתה מגיע, אתה עומד מול הרכב שלך וחש אי נעימות, אתה מבין מי חוסם אותך ואחרי כמה דקות אתה מעז ועולה לבית השכן ומבקש בהתנצלות שיזיז את רכבו. והשכן, הוא צריך להתארגן ולפנות את החניה, ששילמתי עליה כל כך הרבה. לכן אני נזהרתי מלחסום חניות וחשבתי לעצמי, איך זה שאנשים לא חוששים לגזול בצורה כזו את זולתם. כעבור שמונה שנים ניגש אלי אחד משכני, אדם נחמד ורגוע, שגם אם לא היו לנו יחסי קירבה מיוחדים, שנהגנו לומר אחד לשני שלום ולהתעניין זה בשלום זה. השכן אמר לי שהוא רכש רכב, וביקש לחנות בחנייה הכללית שלי. אמרתי לו: החניה היא שלי, ושילמתי עבורה! גם אני שלמתי עבורה! יש לי הוכחות; האם גם לך יש? כן, יש לי מסמך המעיד על שרכשתי חניה עם שרטוט מדיוק! מעניין, אמרתי 'זה בדיוק מה שיש לי' החלטנו שנציג אחד לשני את הוכחותינו. ואכן, באותו ערב הגיע לדירתי והציג את ההוכחה שלו ואני הצגתי את שלי. לתדהמתו התברר, שלשנינו היה מסמך זהה.... הבטנו זה על פניו של זה, והבנו שהקבלן רימה אתנו. קשה להאמין עליו אמרנו שנינו. הקבלן שבנה את הבנין היה אות ומופת לישרות. לא העלינו על דעתנו שהוא מסוגל לעשות דבר כזה – למכור לשניים חניה אחת, מה עוד שזה דבר שיום אחד יכול להתגלות, ועובדה שזה התגלה לאחר שמונה שנים. החלטנו לגשת לקבלן, הראינו לו את שני המסמכים. בתחילה הוא נראה מופתע, עיין במסמכיו, ואז להפתעתנו אישר את הדבר: אני מצטער, זהו משגה שלי. שימו לב שהשרטוט של החניה הוא רחב. למעשה היו צריכות להיות כאן שתי חניות, אבל המהנדס הכריח אותי לשים במקום הזה עמוד, תבינו שמכרתי הרבה חניות ומחסנים ודירות, וטבעי שחניה אחת נשכחה ממני. ברוך ה', הכל מסודר אמרתי לשכני, הוא מוכן להחזיר לך את דמי החניה ששילמת, 'סליחה' אמר השכן 'אבל איני מעוניין בכסף, אני מעוניין בחניה'! 'וגם אני כך' אמרתי 'מדוע שאחד משנינו יהיה עדיף על השני?! 'אני מסכים אתך' אמר שכני 'מדוע שאתה תהיה עדיף עלי? התחלנו להתווכח קצת, ואז שכני אמר: 'בוא נחשוב על פתרון, חבל שסתם נריב.' הלכתי לביתי וסיפרתי הכל לרעייתי. הרמתי טלפון למורה צדק. אמר שיש עניין של 'מוחזק' ואני מוחזק בחניה, והעובדה שהוא לא מחה כל השנים מחזקת את החזקה שלי. למחרת באתי אליו עם הטענה הזו. השכן הקשיב וחזר אלי אחרי הצהריים באומרו, שגם הוא התייעץ עם מורה הלכה, וזה אמר, שמכיוון שלא העליתי על דעתי ששטח זה אינו שייך לי, לא הייתה כל סיבה שאמחה, מפני שלא היה לי רכב. וסברתי ש'זה נהנה וזה לא חסר'. ושוב החל להתגלע ויכוח בנינו, עד שאמרתי: למה נריב? בוא נלך לדין תורה! השכן הביט בי וראיתי שהוא דומע: 'תראה, בחיים שלי לא הייתי בדין תורה, אני מאוד צריך את החניה הזו. פניתי לקבלן ושאלתיו מה הוא מציע. הקבלן אמר לי: 'תראה, השכן שלך לא סתם צריך את החניה ולא סתם קנה רכב. הבנתי ממנו שיש סיבות רפואיות. 'תוותר, הציע, ואני אפצה אותך'. על ידי שתשלם לי? לא, האמת שאני לא במצב שאוכל לשלם לך אלא אם כן ממש תתעקש, אבל לי יש איזה שטח למטה פנוי, ולא איכפת לי לתת לך אותו בצמוד לחניה שתקבל. ידעתי על השטח הזה. שאולי ניתן להכניס בו סולם קטן וקצת כלי עבודה. ממש לא משהו שיתחיל לפצות אותי. אמרתי לו זאת, והקבלן אמר 'אתה צודק' זה מה שיש לי לתת לך בבניין הזה. אם תתעקש, אחזיר לך את כל מה ששילמת על החניה, והיות ואני משקיע בבניין אחר, ואין לי כסף, ואני מבקש ממך שתסכים להסתפק בפיצוי הזה. אמרתי לקבלן שאחשוב על כך. כל הלילה נאבקתי קשות בין הרצון שלי לנוחות ולתחושת הצדק שקניתי חניה ושהיא חשובה לי , וכעת אצטרך לוותר עליה. בבוקר הודעתי לרעייתי על החלטתי, וזו הגיבה בהערכה רבה. אני חייב להודות שאם היה לי ספק, הרי שהמילים שלה הכריעו לחיוב, על כך נאמר [משלי יד א]: "חכמות נשים בנתה ביתה". הלכתי לקבלן, חתמתי אתו על הסכם שכל השטח הבלתי מנוצל מאותו הקיר והלאה שייך לי, ולאחר מכן ניגשתי לשכן והודעתי לו כי החל מהיום החניה שלו. השכן הודה לי נרגשות, ושוב היו דמעות בעיניו. בעצם גם בעיניי. התחלתי לחנות למטה, ועדיין לא עשיתי שימוש בקוביה הקטנה הזו. שנה וחצי עברו. והחלטתי, שאולי בכל זאת כדאי לעשות בה שימוש, ופרצתי פתח בקוביית הבטון. היא באמת היתה קטנה וזעירה, וכבר התחלתי להצטער על המאמץ, אך בני היה זה שהוביל למפנה: תגיד אבא, מה יש מאחורי הקיר הזה? שאל. לא יודע, נראה לי שהכניסה. אבל הכניסה למעלה טען. אז סתם אדמה. לא יכול להיות, הרי מסביב יש כניסה לחניה. החלטתי להרוס את הקיר של המחסן הקטן... והתגלה לי שטח של 90 מטר, שנותר מאז הבנייה ללא כל שימוש לקחתי נשימה ארוכה, רעדתי בכל גופי, אבל התעשתי. הזמנתי בעל מלאכה שיתקין לי דלת. לאחר מכן בררתי הלכתית מה הדין לגבי השטח שמצאתי, ונאמר לי כי על פי ההסכם שחתמתי הרי שכל השטח הבלתי מנוצל שייך לי. בתוך חודשיים בניתי יחידת דיור בת שלושה חדרים, וכעת אני משכיר אותה ברווח ניכר. אין צורך להכביר מילים על המסר. 'אין אדם עושה אלא לעצמו'. וכשאדם מוותר, לעולם אינו מפסיד מכך, גם אם הסוף הטוב אינו מגיע מהר כמו בסיפורי. חשוב שנזכור עד כמה אהבת חינם וויתור לזולת מובילים – לרווח ובנין. י"ז שבט ה'תש"פ אין יותר מתאים ללמוד הלכות ברכות על פירות, בשבוע שחל בו ט''ו בשבט, שבו נוהגים לאכול סוכר בכל מיני טעמים של פירות. אם תתרכזו במה שאין לכם, לעולם לא יהיה לכם מספיק. במקום לומר 'אני חייב לכבד את ההורים' היינו צריכים לומר 'יש לי זכות לכבד את ההורים שלי '. כיבוד הורים הוא מסוג הדברים שכאשר אתה יכול אינך רוצה. אבל כאשר אתה רוצה זה לפעמים מאוחר מידי... סיפר הרב גבי קדוש שליט"א על יהודי שהספיד את אביו הוא פנה לציבור ואמר 'אחים יקרים! יש לי בקשה מכם, מי מכם שעדיין יש לו הורים חיים, אל תוותרו על שיחת טלפון יומית. ולא כדי לבקש מהם, אלא כדי לשאול בשלומם... תעניקו להם אהבה, חיוך ושמחה. כי כל מה שתעשו להוריכם ילדיכם יעשו עבורכם ...' ועל זה נאמר 'ואם לא עכשיו אימתי?' בפסוק נאמר (שמות י', ט'): בבנינו ובבנותנו נלך כי חג ה' לנו, איתא בספר "ליקוטי אמרי חיים" (מהרה"ק בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע): אם הבנים והבנות הולכים בדרך האבות, אז חג הוא לנו... בקונטרס 'תולדות אפרים' (אות מט) כתב: אמרו חז"ל: לא יחסוך אדם בהוצאות שבת, ואם מוסיף - מוסיפים לו. ולא אמרו 'אם מרבה', להורות דאינו אלא הוספה בעלמא, ולא תוספות מרובה על העיקר, דלשון 'תוספת' בלשון בני אדם משמעותו מעט, וגם הכא לא יוסיף הרבה, דאין סומכין על הנס, וכמה היא ההוספה, לכאורה משמע אחד מחמשה, לפי חשבון הוצאותיו שרגיל בימי חול, ומצינו לשון הוספה על חומש 'ויסף חמישיתו'. ואולי ראוי לעשות כפל מבחול, וכמו שכתב ה'דעת זקנים' (שמות טז כב) שהמן בשבת ירד כפול בלחמה לכל סעודות השבת. האוכל בשוק - פסול לעדות. למה מי שאוכל לאפה בשוק כשהוא רעב, יורידו אותו מדוכן העדים בבית המשפט? מה הקשר? ונדמה לי שבעצם אומרים לו: "אתה לא שם לב. אתה, על הדרך, מכניס דברים לגוף שלך ואפילו לא זוכר מה ואם ככה, אז כשאתה מכניס לעיניך נתונים שנוגעים לגופו של אדם אחר, אתה כן תשים לב בדיוק למה שקרה שם?! אנחנו לא סומכים על העדות שלך". הבורא מבטיח "ואברכה מברכיך" (בראשית י"ב, ג( דהיינו כשהאדם רוצה לזכות בברכת השי"ת, העצה המועילה ביותר היא - לברך את הזולת. אנשים מוכנים לשלם הון כדי לקבל ברכה מצדיק, ובצדק, שכן ברכת הצדיק מעלתה עצומה, אלא שאפשר לזכות בברכה ישירה מהבורא רק אם נתבונן קצת במה שאנו מברכים אחד את השני "בוקר טוב" או "יום טוב" ועל אחת כמה וכמה שצריכים להשקיע מחשבה וכוונת הלב כשמברכים 'ברוך אתה ה' '' זוהי סגולה נפלאה לזכות בשפע ברכות מאתו יתברך. "כדי לזכות להיות גדול בתורה, הדבר תלוי לא פחות מבכשרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד"... (ה"חזון איש") בעל הבית [מתוך 'קבלת שבת'-הרב צבי נקר] סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: היה זה לפני מספר שנים. אל אחד מאנשי העסקים המצליחים והעשירים בארה"ב הגיעו יהודים רבים מהארץ ומהעולם על מנת לבקש עזרה ותמיכה כספית. איש העסקים, אשר הינו יהודי ירא ה', פתח את דלתות ביתו לכל דורש, ולא השיב ריקם אף אדם, ועזר לכל אחד לפי הצורך והיכולת. בפאתי ביתו עמדו שומרים ואנשי צוות רבים, שניהלו את הבית ואת העסקים, והם היו מורים לכל אורח שבא לבקש תרומה כיצד להגיע לחדרו של הגביר. הגביר היה ממוקם בקומה השניה, והיה מקבל קהל במשך שעה מסוימת ביום. יום אחד החליטו האחראים על הבית לתלות שלטים ברחבי הבית, אשר יכוונו כל אחד שבא לפגוש את איש העסקים כיצד להגיע למשרדו, ובכך יחסכו שאלות והסברים רבים על צורת ההגעה לחדרו. על כל שלט נכתבו המילים 'בעל הבית' וחץ המורה את כיוון משרדו. כך היה צועד כל אדם על פי השלטים, עד שהגיע ישירות למשרדו בקומה השניה. והנה יום אחד הגיע איש עני וקשה יום מארץ ישראל, שעשה את דרכו עד ארה"ב הרחוקה כדי לקבל עזרה כספית שתחלצו ממצבו הקשה. שומרי הבית קיבלו את פניו והורו לו ללכת בכיוון השלטים. הוא נכנס למסדרון המפואר הגדול ורואה שלט: 'בעל הבית - שמאלה'. הוא ממשיך שמאלה ומגיע לסלון מפואר ויוקרתי, שם הוא רואה שלט נוסף: 'לבעל הבית - עלה למעלה'. הוא מטפס על השטיח האדום הפרוס על המדרגות ורואה שלט נוסף: 'לבעל הבית - המשך ישר'. הוא ממשיך ישר עד שמגיע לכניסה מפוארת של חדר גדול, המעוטר בנברשות זהב ובתכשיטי כסף, ועל הדלת כתוב 'בעל הבית' . הוא פותח את הדלת, כשאיש העסקים מקבל את פניו בשמחה ומורה לו לשבת. " סלח לי אדוני", הוא פונה אל איש העסקים בתקיפות , "אתה לא חושב שזו חוצפה איך שאתה מתנהג ?!". איש העסקים נבהל לרגע. מעולם לא קיבל תוכחות והערות מאנשים שבאו לבקש את עזרתו. " מה פשר כל השלטים בביתך: לבעל הבית - שמאלה. לבעל הבית - ימינה?! וכי אתה הוא זה המתיימר לקרוא לעצמך בעל הבית?! בעל הבית יש רק אחד והוא בורא עולם לבדו , אשר הוא ממית ומחיה, מוריש ומעשיר, רופא חולים ומתיר אסורים, אתה בסך הכל הבובה שלו! הוא הפקיד בידך ממון, אך ברגע אחד יכול הוא לקחת ממך הכל, ומניין לך העזות לקרוא לעצמך בשם 'בעל הבית'?!". איש העסקים היה המום. הוא רצה לזרוק את החוצפן הזה לכל הרוחות, אך מיד עצר לרגע וחשב: 'הרי מעולם לא אירע לי מקרה יוצא דופן שכזה בו הוכיח אותי קשות אדם שבא לבקש ממני עזרה, הרי זה נגד הטבע, כנראה אין זה אלא רמז משמים שעלי לתקן את מעשיי!'. הוא הודה לו על הערתו והבטיח לשנות את הדבר. לבסוף ביקש העני עזרה כספית, אך העשיר לא העניק לו את הסכום שביקש, אלא כתב לו צ"ק בסכום של פי עשרה ממה שדרש, כשהוא אומר לו: "זה מגיע לך על התוכחה שהוכחת אותי... תודה לך ויום טוב." ואכן, כבר באותו יום החליפו את הכיתוב על השלטים, ובמקום 'בעל הבית' נכתב 'מנהל', בידיעה שה' הוא בעל הבית, והוא רק המנהל הקטן הנמצא תחת חסותו. והנה לאחר מספר ימים, בעת אשר ישב איש העסקים בחדרו, הוא רואה במסך העגול שלפניו, אשר מראה את המתרחש בכל חדר, כי באחד החדרים בקומה התחתונה שבביתו התפוצץ צינור, המאיים לשטוף את המכונות ואת הרהיטים יקרי הערך הנמצאים שם. מיד קרא לעוזרת הגויה ששהתה בחדר הסמוך וביקש ממנה לסגור את צינור המים בדחיפות. העוזרת, משום מה, עשתה את עצמה כלא שומעת, כשבינתיים הרהיטים היקרים נרטבים ונהרסים. הוא זעק לה שוב ושוב, אך היא לא ענתה. מיד קרא לשאר העובדים, ואלו רצו במהירות למקום וסגרו את צינור המים ברגע האחרון. איש העסקים ביקש לקרוא לעוזרת ונזף בה קשות על התעלמותה מקריאתו, ולסיום מסר לה מכתב פיטורין ופיטר אותה לאלתר. המטפלת הגיעה לביתה בצער וסיפרה לבעלה: "בעל הבית פיטר אותי...". בעלה הגוי זעם ורתח על הבשורה והחליט לעשות את הנורא מכול: הוא לקח כלי נשק, הטמינו בבגדו ורץ לכיוון ביתו של העשיר היהודי כדי לסגור עמו חשבון . הוא נכנס בפתח הבית וחיפש את בעל הבית, אך אל מול עיניו הוא רואה שלטים: "המנהל - ימינה. המנהל - שמאלה". הוא רץ לפי הוראות השלטים, עד שהגיע לחדרו של המנהל ושאל בזעם: "אתה המנהל?!". " ככה אומרים" השיב איש העסקים בחיוך. " תגיד לי, איפה נמצא פה בעל הבית?". איש העסקים חייך והצביע לשמים, כאומר שה' הוא בעל הבית. הגוי שמע זאת והבין לתומו כי בעל הבית נמצא בקומה העליונה, הוא יצא מחדרו בריצה וטיפס במדרגות בחופזה. מיד כשראה זאת איש העסקים, הבין כי משהו חריג ומוזר מתרחש. הוא נעל את דלת חדרו והזמין מיד את המשטרה. המשטרה וצוות הבית עצרו את הגוי, ואכן גילו כי זמם להרוג את בעל הבית, מפני שפיטר את אשתו. איש העסקים הביט לשמים ואמר: "ריבונו של עולם! רק אתה 'בעל הבית', ואילו הייתי כועס על אותו יהודי שהוכיח אותי, וממשיך לקרוא לעצמי 'בעל הבית', היום לא הייתי בין החיים. 'בעל הבית' האמיתי הציל אותי!". הוצאות תלמוד תורה בעל המעשה מספר: בני הבחור היקר ביקש חליפה לחג לקראת חג הסוכות. אשתי הרימה גבה ואמרה כי לפי מיטב זכרונה חליפת השבת במצב מעולה ואין כל צורך בחליפה חדשה. הבחור קיבל את הקביעה של אימו והלך לחדרו . עתה המצפון של אמא החל לעבוד ולא נתן לה מנוח... היא קראה לבנה ואמרה: ''יודע מה, בא נמתין עד שאבא יחזור הביתה ונראה מה דעתו בענין ונקבל את פסיקתו...''. החיוך חזר לפניו והמצפון האימהי שקט, והכל בא על מקומו בשלום... כשחזרתי הביתה, שטחה אשתי את השאלה בפני. ביקשתי לראות את החליפה וקבעתי כי החליפה במצב מצוין ואין כל סיבה לרכוש חדשה. הוספתי לשאול את הבן, מדוע הוא חושב שצריך חליפה חדשה לחג? בני השיב בדרך ארץ: ''אני יודע שהחליפה במצב שפיר ולא חייבים להתחדש. אלא שכל השנה עמלתי קשה בלימוד, ובכל המבחנים הבאתי לא פחות ממאה, כדי לשמח אתכם ולהביא להם נחת. אבל אם החלטתם שלא, אז אני מקבל באהבה ובהבנה את ההחלטה. כאן - אני - כאבא שבאמת רווה נחת מהבן, כבר לא יכולתי לעמוד בפניו, ובפרט שקיבל הכל בדרך ארץ למרות רצונו העז, ואמרתי: ''תשמע, אם אתה שואל אם צריך חליפה חדשה, התשובה היא לא ולא, אבל אם אתה שואל אם מגיע לך חליפה כפרס על חריצותך ושקדנותך, התשובה היא כן וכן!!!''. על אתר שלפתי את כרטיס האשראי ונתתיו לבני ואמרתי לו שילך ויקנה עבורו חליפה מהודרת כיאה לבן המקיים את המצוות בהידור ומביא לנו נחת עד בלי די. פני הבן אורו. ללא שהיות מיותרות הוא יצא לדרכו ירושלימה, הוא התחדש בחליפה מהודרת והתקשר לבקש רשות על מחיר החליפה בסך שבע מאות שקלים, אישרתי לו והוא קיבל חשק להתמיד עוד יותר בלימודיו... לאשתי הסברתי כי מדובר בהוצאות בניו לתלמוד תורה שמובטח כי חוזרים (ביצה טז.), ולכן הסכמתי לסכום למרות שישנם חליפות במחיר זול יותר, אז אם זה לא על חשבוני וזה מה שיתן לו ללמוד בחשק - עלי לשמוח ולסמוך על הבטחת חז"ל. כעבור חודשים אחדים צלצל הטלפון מחנות החליפות ואמרו לי שזכיתי בהגרלה בסך אלף חמש מאות שקלים - תווי קניה באחת מרשתות המזון ועלי לבחור איזה מהם אני מעדיף... לקח לי רגע להתעשת ואז הסתבר כי כל מי שרכש בסכום מסוים השתתף בהגרלה וגם בני מילא את הפרטים שלי עבור השתתפות בהגרלה ומכל הרוכשים אני זכיתי בגורל בסכום יותר מפי שניים ממה שהשקעתי עבור בני לתלמוד תורה. בקשתי מהם לשלוח לי תלושים ל'סופר' השכונתי הסמוך למקום מגורי. כעבור ימים אחדים, אכן הגיעו התלושים לשמחת כל המשפחה שראו בחוש כיצד ה' מחזיר הוצאות בניו לתלמוד תורה. רגע, הסיפור לא נגמר... לקראת פסח באותה שנה הלכתי לקנות הלבשה לקראת החג ולחתונת אחד מילדי שחל לאחר ימי ספירת העומר. נכנסתי למשרד של חנות הלבשה שבני קנה את החליפה וסיפרתי לאחד מהשותפים שהיה שם את הסיפור. הוא כל כך התרגש לשמוע את ההשגחה הפרטית שהגיעה דרכו, ושמח ששיתפתי אותו בסיפור, עד שביקש לעזור לי בהוצאות הביגוד לחתונת בני ביד נדיבה. השפע של הוצאות תלמוד תורה לא פסקה גם כאן. תודה לבורא עולם! ט"ז שבט ה'תש"פ אם חשבת – אל תאמר, אם אמרת – אל תכתוב, אם כתבת – אל תחתום, אם חתמת – אל תתפלא... אמר הגר"מ שטרנבוך: "שמעתי מהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שהעולם תמהים ושואלים במה נגרע חלקינו היום שאין יוצאים מאתנו גדולי תורה בשיעור קומה כדרך שיצאו מתלמידי ישיבת וואלז'ין". "אמנם נתבונן בסדר קביעות לימודם של בני ישיבת וואלז'ין ונראה איך נראה המצב כיום ונבין את יסוד החילוק, בוואלזי'ן המתמידים הבינונים למדו לפחות שש עשרה שעות, ועכ"פ לא פחתו מארבע עשרה שעות, וסדר זה היה בכל יום לרבות ימי שישי ושבת, ולא היו נוהגים בשום נסיעות הביתה וגם לא אחת לכמה חודשים, ולא ידעו שם כלל בין בזמנים מהו, לא ניסן ולא אב ולא תשרי, ומאחר שלמדו בלא שום הפסק והיסח הדעת ברציפות לכן יצאו מהם גדולי תורה" "אבל בימינו, כמה שעות מבטלים בידיים במשך היום, שליש מהשבוע – שישי ושבת מתבטלים מהסדרים הקבועים, ומה עוד שכבר מיום חמישי מתחיל הביטול תורה של סוף שבוע ונמשך עד תחילת שבוע הבא, ומלבד זאת גם יוצאים מחוץ לישיבה מפעם לפעם, וגם יוצאים לבין הזמנים באמצע השנה כמה פעמים, וכי יש עוד מקום לתמוה על שאין בינינו גדולים בתורה, והרי לא לומדים ברציפות, וזהו הטעם שאין צומחים היום גדולי תורה". את ימי העולם יש לחלק לשתי תקופות: הראשונה, מבריאת העולם ועד מתן תורה. השנייה, מזמן מתן תורה והלאה, שמאז נקראו ישראל בכינויי חיבה מיוחדים, 'עם סגולה', 'העם הנבחר', 'גוי קדוש'. (ספר המאמרים תש״י) בעבודת ה׳ בחיי היום-יום יש דברים שנדמים לאדם כ'הר', שקשה לעלות עליו. אדם אומר לנפשו: הלוא אני עסוק כל-כך, וכיצד אוכל לקבוע עיתים לתורה? טענות אלה אינן מבטאות את המצב האמיתי, אלא הן נובעות מכך שהדבר ״נדמה כהר״. נגד ההר הזה, נגד הנדמה להם כהר, צריך להיות ״ויחן שם ישראל״ – צריכים כולם להתחזק ״כאיש אחד״. (ספר השיחות תרצ״ו) השאלה [מתוך 'אוצרותיהם אמלא'] סיפר הרב טורק שליט"א: תגלית נפלאה נודעה לי באקראי לפני שנים אחדות, והיא הדהימה אותי עד מאוד . בהזדמנות מסוימת כשסיפרתי זאת לידיד נעורי מישיבת פוניבז', להבדיל בין חיים לחיים, הגאון רבי משה גפן זצ"ל, הוא נחרד לשומעה. הוא הגיב שמוכרחים לפרסם זאת ברבים, כדי ללמד מה עצום כוחה של מילה אחת... היה זה לפני שנים אחדות. ישבתי באולם שמחות בבני- ברק, לפתע נכנס לאולם אדם שהיה נראה בסביבות הגיל שלי, בלתי מוכר לי, וניגש אלי בהתרגשות, חיבק אותי ונישק אותי על לחיי לעין כל. חשתי אז תחושה מאוד לא נעימה לקבל כך נשיקה לפני כולם מאדם בלתי מוכר. - " הזכירו לי מי אתם?" - שאלתי בעדינות. - " קוראים לכם כך וכך, לא?!" – שאל. - "נכון", השבתי. - " ולמדתם בישיבת פוניבז' בעבר?" – הוסיף לשאול. - " כן! כן!" - " שמא זוכרים אתם בשיעור שלכם בחור בשם פלוני"? בבת אחת הוא הצליח להחזיר אותי שלושים שנה אחורנית. אותו בחור שהזכיר אכן למד בשיעור שלי, והיה נחשב לבחור שקט ועדין, נעים ונינוח במיוחד. בני הישיבה אהבו מאוד ללמוד אתו, והיה לו מעמד חשוב בשיעור. תמיד הצליח לקבוע חברותות טובות בסדרי הלימוד. אך ביום בהיר בעיצומו של זמן חורף שיעור ג', הוא עזב את הישיבה במפתיע. בזמנו הדבר עורר פליאה רבה, אך מאז לא ידענו דבר אודותיו. " ובכן, אני הוא אותו בחור" – אמר האיש בחיוך מבויש. התרגשתי להיפגש עימו פנים מול פנים לאחר עשרות שנות נתק, וקיבלתי אותו בחום ובלבביות. המשכתי להתעניין אודות הקורה עימו היום ובאיזה תחום הוא עוסק? הוא השיבני שברוך ה' הוא בעל משפחה ברוכה, ועיסוקו הוא בתחום ההנדסה ותכנות מחשבים כבר קרוב לעשרים שנה, ועושה חיל בעבודתו. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו מדוע הוא עזב בזמנו את הישיבה ביום בהיר בעוד היה נראה לכולנו שהוא מצליח מאוד בישיבה? הוא פתח בפני את סגור ליבו וסיפר מה אירע עימו אז, בימי שבתו בישיבה: " הבה ואגלה לך סוד, אכן למדתי תקופה בישיבה, אך אותם השנתיים וחצי היו עבורי הצגה אחת גדולה. הכישרון שלי היא בדרגה די נמוכה, ויחד עם זאת הרמה הלימודית שלי. כשבני הישיבה עסקו בפלפול והעמדת שיטות הראשונים והאחרונים, אני בקושי הבנתי את פשט דברי הגמרא... אולם היה לי לכל הפחות שכל לשתוק, שכן רציתי ללמוד בישיבה חשובה, והיות שידעו שאני שתקן לא ציפו ממני שאראה את ידיעותיי ורמת הבנתי. כך התקיימו בי דברי שלמה המלך: "גם אוויל מחריש חכם יחשב" (משלי יז, כח), והצלחתי איך שהוא להשתלב כאחד הבחורים המצליחים בשיעור, מבחינת חברותות טובות ומעמד, גם מבלי שקיבלתי טעם אמיתי בלימוד. עד שהגיע אותו היום, באמצע זמן חורף של שיעור ג', הרגשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך לעבוד על כולם. היתה בי תחושה של בזבוז זמן, שאני מעביר את זמני לריק ולהבל מבלי לקבל שום תועלת אמיתית מהלימוד בישיבה. התייעצתי עם מי שסמכתי עליו, וקיבלתי החלטה לעזוב את הישיבה". "אך עדיין לא זכיתי להבין על מה מגיעה לי הנשיקה?" - שאלתי. והוא השיבני תשובה מפעימה: "בסביבות חמש שנים לאחר נישואיי פגשתי בך פעם ברחוב, ושוחחנו בידידות מבלי להיכנס לפרטים בנוגע למה שעבר עלי בשנים האחרונות. בין הדברים אמרת לי בחיוך שבמחברות שלך על מסכת בבא מציעא מוזכר השם שלי, כמי ששאל בזמנו שאלה נפלאה את ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל...". הוא אכן הזכיר לי את המעמד ההוא, בו השמיע את שאלתו לפני רבי שמואל. היה זה לאחר השיעור, כאשר רבי שמואל עמד מוקף בעשרות בחורים כגורן עגולה, שבאו לשוחח עימו בלימוד, וביניהם עמד אותו בחור. כששאל הלה את שאלתו, הביע רבי שמואל הנאה וקורת רוח מיוחדת, ואף הגדיר את השאלה באופן בהיר מלוטש ומבריק, ואני לתומי כתבתי אותה בשעת מעשה במחברת. " לאחר המפגש בינינו", המשיך הלה לספר לי את סיפורו, " באתי הביתה ופרצתי בבכי. חשבתי לעצמי: 'האינך מתבייש שלא לפתוח ספר במשך כל היום? והרי אתה מוזכר בשיעורי רבי שמואל?!'. המחשבה הזאת רדפה אחרי שעה ארוכה, ניקרה במוחי ולא הרפתה, עד שקמתי ועשיתי מעשה. עוד באותו ערב נכנסתי לחנות הספרים הסמוכה לביתי ורכשתי גמרא חדשה מסכת 'בבא מציעא', ויחד עם זאת את הספר 'שיעורי רבי שמואל' על מסכת זו, חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד את המסכת דף אחרי דף. אמנם לא עזבתי את עבודתי, אולם מאז קיבלתי על עצמי שכשאני שב בערב אני יושב ולומד לפחות דף גמרא, מתובל בעומק סברותיו של רבי שמואל... ובלילי שבת ובמוצאי שבתות שעיתותי יותר פנויות בידי אקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה. העונג הגדול מכל מילה של רבי שמואל הקנו לי טעם אמיתי בלימוד, ומאז שילדי היו קטנטנים הם ראו אותי יושב ולומד בכל רגע פנוי, וממני למדו גם כן לעשות כך, ובזכות כך זכיתי לבנים תלמידי חכמים, בחורי חמד לומדי ישיבות קדושות. הכל אודות לאותו פרגון שהשמעת באוזני באקראי באותה הפגישה, כדי להיטיב עם רוחי...". " בגלל זה הענקתי לך את הנשיקה"! – הפטיר. ראו מה מילה אחת במקומה יכולה לחולל! מדהים!
ט"ו שבט ה'תש"פ אמר לי הגאון ר' נחום ברנהולץ, אב"ד ת"א בחיוך: "הייתי מוכן לשלם מיליון דולר כדי לראות את הגט שנתן משה רבינו לצפורה!" שהרי למשה יש עשרה שמות וכמה כינויים, לצפורה שמות וכינויים. לאביה יתרו שבעה שמות וכינויים וגם לעמרם יש כינוי. ובכלל, האם הגט נכתב כמנהג בני אשכנז, ספרד, או קהילת מדין או מצרים... אמר רבי פנחס מקוריץ: עצבות מקורה בגיאות, כי רק הגאוותן מדמה בנפשו שראוי שיהיה לו יותר משיש לו, אדם שאינו גאוותן יודע שמה שיש לו, גם זה אינו מגיע לו. גרשון וגרשום הם שני שמות נפרדים, זה לשון גירוש וזה גירות, לכן מי ששמו גרשון וכתבו בגט גרשם ולהיפך, אינו גט. (אהע"ז קכ"ט כ"א( היה בחור ששמו יונה, והציעו לו שידוך שאם הבחורה נקראת גם יונה. הורה מרן הרב שטיינמן לגשת לשידוך, כי אלו שני שמות נפרדים, יונה של איש הוא על שם יונה הנביא, ויונה של אישה הוא על שם עוף יונה! השידוך נעשה והם בנו בית גדול לתפארת! ארור מרכוס (יצחק ברוך) היום, י"ז בשבט, לפני חמש מאות ותשעים ותשע שנה, אירע נס גדול ליהודי העיר סַרַגוֹסָה בירת מלכות אַרַאגוֹן שבצפון-מזרח ספרד של ימינו (בשנת ה'ק"פ, 1420). לזכר הנס ההוא, קבעו בני העיר את י"ז בשבט כיום שמחה והודאה לה', להם ולצאצאיהם, ושמו נקרא "פורים סרגוסה". אף מגילה כתבו להם והעתיקוה מדור לדור, ונהגו לקוראה בכל שנה בי"ז בשבט ברוב עם. וזה מעשה הנס: נוהגים היו בני הקהילה בכל עת שהיה המלך מבקר בעירם, לצאת לקראתו עם ספרי התורה ביד נכבדי העיר, רבניה ודייניה. בסרגוסה היו שנים עשר בתי כנסת. כאשר היו יוצאים לקבל את פני המלך, הוציאו מכל בית כנסת שלושה ספרי תורה, סך הכל שלושים וששה ספרים. אף שעשו זאת מפני כבוד המלכות, נקף לבם של חכמי העיר על הזלזול בכבוד ספרי התורה, בהוצאתם ממקום משכנם הקבוע. פעם אחת נמנו וגמרו להתקין בכל בתי הכנסת שבעיר שלושה תיקי ספר תורה ריקים, אותם יוציאו בקבלת פני המלך. כך נהגו מספר שנים, עד שהתרגשה עליהם צרה נוראה. איש אחד מבני הקהילה, חיים שאמי שמו, המשרת בבית המלך (אולי אַלְפוֹנְסוֹ החמישי, מלך אַרַאגוֹן) השתמד וטבל לנצרות. שמו הנוצרי היה מַרְקוּס, וכנוצרי הלך ונעשה קרוב למלך. פעם אחת, לאחר ביקור מלכותי בעיר סרגוסה וקבלת הפנים היהודית שנערכה למלך, סיפר לו מרקוס את האמת: היהודים אינם יוצאים לקראתך עם ספרי תורה, אלא עם תיקים ריקים. שמע המלך את הדברים וחמתו בערה בו. גמר המלך בדעתו שאם יתאמתו דברי מרקוס ייענשו כל יהודי העיר סרגוסה, חמשת אלפים במספר, בעונשים חמורים. הגברים יוצאו להורג, בתי הכנסת יישרפו והנשים והטף יילקחו לעבדים ולשפחות. צו מלכותי ברוח זו נחתם בט"ז בשבט, בעוד המלך חישב בליבו להפתיע את יהודי סרגוסה ביום שלמחרת ולבקר בעיר בפתאומיות. בליל י"ז בשבט חלמו כל שמשי שנים עשר בתי הכנסת חלום אחד. בחלומם איש זקן ונשוא פנים פוקד עליהם למהר מיד אל בית הכנסת ולהכניס ספרי תורה אל התיקים המשמשים לצורכי קבלות הפנים למלך. כל השמשים כאחד הצטוו על ידי האיש הזקן בחלום שלא לספר דבר על החלום ועל מעשיהם. כך, בשעות לילה מאוחרות, נכנס כל שמש אל בית הכנסת שלו והכניס ספרי תורה אל התיקים. כולם חזרו אל בתיהם ולא סיפרו על כך דבר לאיש. למחרת, ביום י"ז בשבט, הופיע לפתע המלך בעיר סרגוסה. רבני ודייני העיר מיהרו אל בתי הכנסת והוציאו את התיקים הקבועים לקבלת פני המלך, הוליכום ועמדו לפני המלך. בעודו חולף על פניהם, ציווה המלך בקול רועם לפתוח את הספרים, כי רצונו לראות את התורה אשר הם מברכים בשמה את המלך. אימה נוראה נפלה על פני היהודים. הרבנים והדיינים הנושאים את התיקים, לא ידעו דבר על שהתרחש בלילה שקודם לכן, והיו בטוחים שכלתה אליהם הרעה. בידיים רועדות הם פתחו את התיקים, מצפים לנורא מכל. התיקים נפתחו , ונס כפול נעשה באותה שעה. כל הספרים נפתחו במקום הכתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (פסוק מסוף ספר ויקרא, אף שלפי המועד שבו התרחש הנס היו הספרים אמורים להיפתח בסביבות פרשיות בשלח-יתרו שבספר שמות). המלך ראה את הספרים הקדושים, נחה דעתו ושכך רוגזו על היהודים והופנה כעת אל מרקוס, המשרת המומר שגנב את דעתו. בהבל פיו הורה המלך לתלות את מרקוס על עץ, וליהודים הייתה אורה ושמחה. זהו דבר הנס הגדול שאירע ליהודי סרגוסה, כפי שהוא מסופר ב"מגילת סרגוסה" אשר בידינו נוסחים שונים שלה. התיאור במגילה אפוף בניחוח אגדי וקשה לחלץ ממנו את הגרעין העובדתי המדויק, ואולם יום "פורים סרגוסה" נעוץ במסורת יהודית עתיקה בכמה קהילות בישראל שבהן התיישבו יוצאי סרגוסה. בין עותקי המגילה המצויים בימינו יש נוסחאות המציינות את י"ח בשבט כיום פורים סרגוסה, אף שגם בהן מצוין י"ז בשבט כיום שבו אירע הנס. בנוסף, בנוסחאות אחדות מצוינת שנת ה'ק"מ (1380) כשנה שבה אירע הנס, ולפי זה היה המלך המדובר פֶּדְרוֹ הרביעי מלך אַרַאגוֹן. בין החוקרים יש הסבור ש"פורים סרגוסה" מקורו בין יהודי סִיצִילְיָה אשר בים התיכון, אם כי המסורת בקהילות מכחישה את דבריו. גם המנהג האיטלקי, שככל הנראה נהג גם בסיציליה, לעטוף את ספר התורה במעיל כמנהג האשכנזים, מקשה על תיאורו של הנס. בימינו כמעט שאין מציינים את "פורים סרגוסה" בשל טמיעתם של יוצאי העיר בין בני עדות אחרות. עם זאת, משפחות בודדות בנות ימינו, הנושאות את השם "סרגוסי" או "סרגוסטי" נוהגות עד היום לקרוא את המגילה ולציין את יום "פורים סרגוסה". י"ד שבט ה'תש"פ
הגמד [מתוך 'אוצרותיהם אמלא'] מידת הרחמנות ירושה היא לנו מאבותינו, ולא לחינם אמרו חז"ל (יבמות עט.) שמי שאין בו מידה זו אינו ראוי להתגייר ולהידבק בעם ישראל. סיפר המגיד מישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א: רבים הכירו בבני-ברק יהודי יקר בשם רבי ברוך, שנולד גמד. באופן קבוע הוא עטה בגדים רבניים חשובים, חבש מגבעת רבנית מכובדת והיה שעון על מקל שראשו מצופה בכסף טהור. מקומו הקבוע היה בכותל המזרח של כולל 'חזון-איש' סמוך למקום מושבו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, והילדים רחשו לו כבוד יוצא דופן. בהזדמנות מסוימת שמעתי מאבי מורי שליט"א כיצד התגלגלו הדברים שהלה זכה לקרבה כה מעניינת, להערכה והוקרה מה'חזון איש'. בצעירותו היו הילדים מרבים להציק לו מחמת מראהו השונה, ובשל כך הידרדר עוד יותר מצבו הנפשי שהיה ירוד גם כך. הוריו עמדו מן הצד וראו בעיניים כלות כיצד בנם נכלם ברבים על לא עול בכפו. כאבם נודע ל'חזון איש', והוא הציע להורים לנסות ללמדו אומנות כתיבת סת"ם, כדי שיוכל להגיה ולתקן, ואולי אף לכתוב מעט סת"ם. רבי ברוך אכן היה בעל כשרון והצליח תוך תקופה קצרה לרכוש ידע רב בתחום. באותה הזדמנות הציע ה'חזון-איש' להלבישו במגבעת רבנית וחליפה מכובדת ולהצמיד לו מקל מכסף כדי להקנות לו מעמד נכבד. מאז הוענק לו התואר 'הסופר של החזון איש'. בביתו של ה'חזון-איש' הועמד סמוך אליו סטנדר מיוחד נמוך קומה שיתאימו למידותיו, וכך עד סוף ימיו של 'חזון איש' ישב רבי ברוך בעת התפילה סמוך אליו מבלי שאיש יעז לפגוע בו או להציק לו. מאז השתנה מצב רוחו לטובה באופן פלאי. הוא היה הולך ברחוב בקומה זקופה, והילדים העניקו לו תוארי כבוד: "הנה הסופר של החזון איש!"... "הנה האיש שיושב ב'מזרח' סמוך לחזון איש!"... גם לאחר פטירת ה'חזון איש' נקבע מקומו בכותל המזרח של הכולל עד פטירתו. פעולה זו הצליחה לנטוע בו תחושה נפלאה שהוא בעל מעמד נכבד בעמיו למרות מראהו החיצוני. בפטירתו אף הותיר אחריו צוואה מפורטת מי יזכה בספרים ובחפצים האישיים שלו, כמנהגם של בעלי בתים חשובים... אם נתבונן בכך נבחין שהנהגת ה'חזון איש' במעשה זה לא היתה רק התחסדות והטבה גרידא עם האיש ועם בני משפחתו, אלא גרם בכך לבנות לעצמו אישיות חדשה, לרומם את רוחו, לשנות את כל המעמד שלו מן הקצה אל הקצה. ממש - 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!.
דרש רבי יחזקאל מקאזמיר זיע"א (יז' שבט): המן הוא שורש הפרנסה לכל הדורות והקב"ה ציווה להניחו בארון הברית לצד התורה. ללמדנו, כי שורש הפרנסה הוא מכח התורה. וכל הדבוק בתורה יש בו יותר שורש הפרנסה'. האדם צריך לדעת כי עיקר מטרת ביאתו לעוה"ז – לקיים כל מה שלומד. כי ללמוד בלבד יכל להישאר בשמים וללמוד מפי מלאך כל התורה, ומכיוון שנולד, מוכיח כי "אדם לעמל יולד" )איוב ה'( לעמל ר"ת ללמד על מנת לקיים. "האדם צריך להאמין שאין מקרה בעולם ואפי' צעדי רגליו ספורים בהשגחה, ואפי' עשרת אלפים צעדיו, וכמו שאנו מברכין בכל יום ה"מכין מצעדי גבר", ומי שאינו מאמין בזה ח"ו ברכתו לבטלה, וע"י שמאמין שהכל בהשגחה עליונה ניצול ממרה שחורה ועגמת נפש" עכ"ד. (הרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ זצ"ל) האדם צריך לעסוק בשני דברים גם יחד. לשמור על יחודו - ״אם אין אני לי מי לי״, ויחד עם זאת ״וכשאני לעצמי מה אני״ - להשתתף עם הכלל. מחבר הספר בן איש חי, ביאר; מדוע ישנן שתי תפילות, האחת בלחש, ושוב ישנה חזרת הש״צ, שאומר את אותה תפילה? וזאת משום, שאכן יש שתי תפילות לאדם, האחת תפילה פרטית - שאומר כל אחד בעצמו. ותפילה נוספת שהוא מאזין לשליח הציבור כחלק מהציבור, וזו היא תפילה של הציבור. (דבר בעתו) י"ב שבט ה'תש"פ אם גשם יורד על שדה לא מעובדת, יגדלו בה רק קוצים ושיחי פרא. אבל אם הגשם מופיע אחרי החרישה והזריעה, היבול יהיה משובח. כך כתב הריי"צ לתלמידי ישיבה שעליהם לשקוד על לימודיהם בשקידה והתמדה כהכנה לקבלת הברכה מלמעלה. אם האדם מסיר את צערו וטרדתו לפני השבת, ומכניס שמחה עצומה לליבו על עצם יום השבת – הקב"ה מסדר לו את טרדתו ופותר לו את מצוקתו, בעבור שהשתדל לכבוד השבת. כי מי שמשקיע לכבוד השבת – השבת הקדושה מחזירה לו. (רבנו החיד"א) "דרך אחת ויחידה עומדת לפני יהודי: 'לנחותם הדרך' – שכל מעשיו יהיו אך ורק לעשיית נחת רוח לפניו יתברך" (רבי שלמה מרדומסק) טובה פעולה אחת מאלף אנחות - ובמילים פשוטות, להפסיק להיאנח ולפעול יותר. ראשית, (האנחה) מזיקה לבריאות... ועוד חסרון, שלאחר האנחה נדמה לו שכבר עשה טובה לקדוש ברוך הוא במה שהתאנח ועשה תשובה, וכבר יכול ללכת לנוח... להודות גם על המתנות הפשוטות (ברינה יקצורו, עלון 445) צלילי התזמורת מתנגנים בנעימה שקטה אך נעימה, משתלבים בשולחנות הערוכים כל טוב. המחותנים מסתובבים נרגשים בין האורחים הרבים ומחליפים לחיצות ידיים חמות. יושב לו ראובן באחד השולחנות הצדדיים באולם השמחות. הערב נחגגת חתונתו של בנו הבכור של השכן בבניין שממול. לעת עתה השולחנות עדיין ריקים בחציים, ודאי יתמלאו הם בזמן הקרוב. ראובן אינו מכיר איש מבין הסועדים, ואשר על כן בוחר הוא לשבת לבדו בשולחן, וזאת בתקווה שבדקות הבאות ייכנסו שכניו ומכריו ויבואו לשבת עימו. מביט ראובן ימין ושמאל ומבטו נודד לכניסה לאולם בתקווה ובצפיה, אולי יזהה מי שיארח לו לחברה. עוברים רגעים מספר וכשהוא שולח שוב מבט חטוף לעבר הכניסה, הוא מבחין בדמות אצילית אפופת הוד נכנסת לאולם. ראובן מאמץ את עיניו. האמנם? היתכן? היתכן שאין עיניו מטעות אותו, וברגע זה ממש נכנס לאולם אחד מצדיקי הדור? הרי זהו רבי משה יעקב רביקוב זצ"ל, המכונה בפי כל "הסנדלר". איככה זכו בעלי השמחה לארח בחתונתם צדיק עצום שכזה המפורסם בברכותיו, בגאונותו בתורה, ביראת השמים ובענוותנותו המופלגת? פליאתו של ראובן הופכת לתדהמה של ממש, כשהוא רואה ש"הסנדלר" מתקרב ופוסע דווקא לעבר שולחנו הוא. ראובן קופא לרגע על מקומו, לא יודע נפשו ומרגיש פעימות לב מואצות, כשרבי משה יעקב ה"סנדלר" מתיישב לא פחות ולא יותר דווקא לידו! איך זוכה הוא בזכות שכזו, שגדול הדור, צדיק שכזה יושב לידו? ראובן מתעשת מיד ומחליט על אתר שהזדמנות פז שכזו אסור להחמיץ. הוא מוכרח לנצל רגעים מרוממים אלו ולשמוע דבר מה מפי הצדיק. "בבקשה כבוד הרב", פונה ראובן בקול רועד לרבי משה יעקב. "אני רוצה לנצל הזדמנות זו, שבה אני יושב ליד כבוד הרב. אנא, בבקשה, יגיד לי הרב " וורט" קצר, איזה דבר תורה, חיזוק שאוכל לקחת עימי לחיים. תקופה לא קלה ל"ע שוררת עתה בביתי, זקוק אני עד למאוד לדברי חיזוק מהרב, שישיבו את נפשי". מביט הרב בבן שיחו ומבט חודר לו, עמוק. שותק לרגעים ואז שואל הוא בתמיהה עצומה ובמעין תוכחה: "מה? דברי חיזוק אתה מבקש? היודע אתה שבעיירת הולדתי היה יהודי שהיה מוכן לשלם הון תועפות רק כדי לראות אותי. ואתה, אצלך זה כלום"? כעת היה ראובן מבולבל ונסער לחלוטין . והרי ידוע הסנדלר בענוותנותו המופלאה, שאין לה אח ורע, פשטותו היתה לשם דבר ומידותיו הנאצלות היו מושא להערצה. אך בטרם היה סיפק בידו של ראובן לשאול דבר מה, חזר הרב והפעם בקול רם יותר: "השומע אתה? בעיירת הולדתי היה יהודי, שהיה מוכן לשלם הון תועפות רק כדי לראות אותי ואתה לכלום נחשב הדבר בעיניך"? ואז, מניח הרב יד רכה על כתפו של ראובן, מביט בו בעיניו הטובות, המלאות ים של טוהר וזכות ומסביר: "כן בעיר הולדתי היה יהודי עיוור... יהודי זה היה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי, או כל אדם אחר. היה מוכן להזיל הון מכספו כדי להשיב את האור לעיניו. ואתה ידידי, מתנת הראייה שהעניק לך הבורא, לכלום היא בעיניך? האם היום כבר הודית לבוראך על מצלמה מופלאה זו שראייה שמה? כבר שרת שיר תודה לאביך שבשמיים ויצאת בריקוד על האוצר שברשותך? דע לך", מנמיך את קולו כממתיק סוד, "אם ברצונך לחיות חיים מלאי אושר ושמחה, זכור תמיד להודות לה' על המתנות הפשוטות, לכאורה, שהוא מעניק לך. על החיים, על הבריאות ועל אינספור טובות וחסדים. לאחר הודיה שכזו תחוש נינוח, רגוע, שמח ומאושר ותוכל להתמודד טוב יותר עם מצוקות העיתים". לחץ הרב את ידו של ראובן בחמימות, מקווה שדבריו הותירו רושם על בן שיחו ובענוותנותו האופיינית יוצא מן האולם, מותיר אחריו את ראובן מחויך, נושא עיניו לשמיים ולוחש: "תודה". לו נשכיל ונבין זאת, ונודה למי שאמר והיה העולם על כל הטובה, שמרעיף עלינו בכל צעד ושעל, עד כמה בורא העולם מרבה בטובתנו. עד כמה לא מובנים מאליהם הבריאות, הפרנסה, המשפחה וכל מה שעוטף אותנו. על הצורך האמיתי להתבונן בכל הטוב שגמל וגומל עימנו הקב"ה בכל צעד ושעל. עלינו להודות בימים אלו של ימי חנוכה על הנסים ועל הנפלאות בימים ההם ובמיוחד בזמן הזה! הרי ברור לכל בר-דעת שאנו חיים בניסי נסים שהקב"ה מרעיף עלינו בכל רגע ורגע - על בניו "כי לא יטוש ה' את עמו"! אך יחד עם זאת נקום ונודה לו על כל דבר "קטן" או גדול, "תודה אבא על החיים, על הבית על הילדים על האשה, תודה על הכל . י"א שבט ה'תש"פ ב'לקט הקמח' (החדש סי' קכ"ז) כתב: "בני מדינת אשכנז והולנד ומחוז העליון באונגרין (אויברלנד) מזמרים זמירות שבת כל בני הבית, אשתו והבנות, וגם החרדים לדבר ה' נהגו כן, ובבתי החסידים אשתו והבנות אינן מזמרות. האדם היחיד שאני רוצה להיות טוב ממנו, הוא מי שהייתי אתמול. "הטַבָּח הוא המוח, והמצרכים הם החלטות. הכלי הוא הביטחון העצמי, והסועד הוא הלב. התבשיל מתקלקל אם הוא לא מבושל במלואו, ואם הטבח לא מכניס דבר לקדירה, מה יהיה בה לאכול?" זה א-לי ואנוהו (טו', ב'( מובא ב'ילקוט משה' בשם רבי ישראל מנג'ארה זיע"א (ר' בועז בר דיין הי"ו) המילים 'זה א-לי' נוטריקון (ראשי תיבות) 'זה השולחן אשר לפני י-ה' המסר מבית הדין: מוויתור לא מפסידים ההתרגשות (ישראל לביא) בבית הדין היhתה גדולה מאוד. לא בכל יום זוכים לראות שם ויתור אצילי כל-כך מצד התובע. הדיין הנרגש פנה אליו ואמר: "כאשר הקב"ה יחזיר לך על מה שעשית, תתקשר בבקשה לעדכן!"... שלהי קיץ תשע"ט. עוד תיק נפתח בבית הדין 'נתיבות המשפט' שבעיר נתיבות. תיק בבית-הדין איננו אוסף מסמכים בלבד, כי אם מצבור רגשות, תלונות, טענות, מענות, כעסים ומתחים. אוהו – כמה מכיל כל תיק! בכל תיק שנפתח נחמץ הלב מחדש. חבל, חבל שהמתגוששים לא הצליחו לבוא אחד לקראת השני ולהגיע לעמק-השווה. ידוע על אנשים שבכל מחיר לא יסכימו להגיע עד לשלב של תביעה בבית-דין, משום שגם כאשר הכל מתנהל לפי דין-תורה, מחלוקת היא מחלוקת. כך או כך, התיק הנוכחי שנפתח בבית-הדין עסק בתביעה הבאה: בעל-עסק מסוים הזמין עבודה אצל פלוני. בתום הביצוע, או שלא בתום הביצוע – על זה בדיוק נחלקו הצדדים! – בא פלוני לתבוע את שכרו בסך ,15,000 שקלים חדשים. לאחר שבירר והפך בית-הדין בטענות שני הצדדים הכריע בפסקנות שעל בעל-העסק לשלם למבצע העבודה 15,000ש"ח טבין ותקלין. קל לנחש איך הרגיש הנתבע עם פסק-הדין... סיפר הג"ר ערן אבירם שליט"א, ראש בית הדין, שבערב ראש השנה תש"פ התקשר התובע והודיע: "למען השלום החלטתי לוותר על כל הסכום!". הדיין התרגש לשמוע זאת. "שמחתי לשמוע על גבורתו של התובע – אולם פסק הדין כבר נשלח נתבע לתשלום עד סוף החודש...". יום לפני חובת התשלום, שוב התקשר התובע אל הדיין ואמר: "אני לא מתחרט על עצם הוויתור, אבל רק שואל האם לפי ההלכה מותר לי לקזז הפסדים שהיו לי מהפרשה?". ענה לו הרב שבאמת מעצם הוויתור הוא לא יכול לחזור בו, שכן כבר הייתה פה מחילה גמורה בפה, אבל לבקש תמורת ההפסדים שהיו לו – בוודאי שהוא יכול. למחרת הופיע הנתבע בבית-הדין ובכיסו מזומנים על סך 000, 15 ש"ח על מנת לקיים את הפסק. גם התובע הופיע במקום והודיע לו: "לא צריך כלום, אני מוותר על כל הסכום כדי שיהיה שלום בינינו!". ההתרגשות במקום הייתה גדולה. לא בכל יום, ואפילו לא בכל שנה, מתרחש כדבר הזה בין כתלי בית-הדין. אפילו הרהיטים בחדר – שאוזניהן קלטו כל כך הרבה הת־גוששויות ומילים לא מחמיאות – התרגשו הפעם... מי שהתרגש טיפ-טיפה פחות היה הדיין, שכבר היה מודע לוויתור מאתמול. כעת הוא רק המתין שהתובע יציג את ההפסדים שהיו לו מהסיפור, הנתבע בוודאי ישלם לו את זה בשמחה לאחר הוויתור האצילי, ושניהם יוכלו לצאת מהמקום מחובקים – כאיש אחד בלב אחד. אבל זה לא קרה. באופן מפתיע החליט התובע לוותר גם על ההפסדים. עזוב. הוא רוצה לפתוח דף חדש ונקי. אין לו שום טענה ומענה. מבחינתו הכל היה בסדר , והכל גם יהיה בסדר... הפעם גם הדיין התרגש כמו כולם, נוכח הוויתור המפתיע החדש. "לא פעם אנשים נלחמים אחד בשני, ולפעמים אף בדיינים! הם משחיתים את מידותיהם ואת בריאותם בשביל כסף. ואילו כאן עולם הפוך ראיתי!" מאחר שהדיין היה בטוח שוויתור כזה "יעשה רעש בש־ מים", רעש כזה שאולי יגרום שהוותרן יבוא על שכרו כבר בעולם-הזה, לפיכך פנה אל הוותרן וביקש: "כאשר הקדוש ברוך הוא יחזיר לך על מה שעשית תתקשר בבקשה לעדכן!". " הקדוש ברוך הוא כבר שילם לי", הפתיע הוותרן בשלישית וסיפר: "במוצאי ראש השנה מתקשר אלי חמי שיחיה ומודיע לי לבוא לקחת מתנה – רכב בשווי 75,000 ₪. חישוב מהיר גילה לי ששילמו לי על הוויתור פי חמשה ..." נכון, לא תמיד משלמים לנו משמים על הוויתור "במזומן ", וטוב שכך. אם תמיד היו משלמים לנו היינו מאבדים את נקודת הבחירה. הוויתור לא היה ויתור כי אם סתם "ביזנס". אבל כאשר אנו נוכחים לראות מקרה בו כן משלמים על ויתור "במזומן", עלינו לתפוס אותו בשתי ידיים וללמוד ממנו את המסר: מוויתור לא מפסידים! י' שבט ה'תש"פ אם באים להשתנות - צריך להתרחק הרבה, שמא ישוב הלב להרגליו - "כי קרוב הוא"!! אם מתעוררים לעשות שנוי והתחדשות - חלילה מלאבד את חום הלב, וזה מה שלימדונו חז"ל (אבות ב', ד'): "ואל תאמר לכשאפנה אשנה - שמא לא תפנה"!! אמר הרבי ממודז'יץ: נחום איש גמזו רשאי היה להשתמש במדה זו, של "גם זו לטובה" לגביו. אבל אין להשתמש בו לגבי הזולת: "ויהי בשלח פרעה את העם", כשמדובר על הכלל, "ולא נחם" (שמות יג, יז), אל תשתמשו במדתו של נחום איש גמזו.. את הצפוי כל אחד יכול לעשות. כדי לבלוט עשה את הבלתי צפוי (שמואל אייזיקוביץ) העולם מלא באנשים נחמדים . אם אתה לא יכול למצוא אחד, תהיה אחד. היֹו הייתה עיירה קטנה שהנהר הסמוך אליה עלה על גדותיו והציף אותה. כשמפלס המים החל לעלות, נסעו ברחובות אנשי כוחות ההצלה, וקראו לאנשים לפנות את בתיהם. אדם אחד בשם יונה סרב לעזוב. " אני מחכה שהא-לוקים יציל אותי", הוא אמר. שעה לאחר מכן, כשהשטפונות רק התגברו, נאלץ יונה לעלות לקומה השנייה בביתו. בשלב זה עברה שם סירה, והחותרים בה קראו לו: "יונה, בוא תעלה על הסיפון, באנו להציל אותך!" "אין צורך", הוא אמר, "אני מחכה שהא-לוקים יציל אותי". שעה לאחר מכן ישב יונה כבר על הגג, ורק זמן קצר נותר עד שגם מפלט אחרון זה יוצף במים. מסוק עצר מעליו ושילשל לעברו סולם. "לא תודה", אמר יונה, "אני מחכה שהא-לוקים יציל אותי". המים המשיכו לגאות ולא חלף זמן רב עד שיונה נסחף וטבע. הוא הגיע לשמים נרגז מאוד, ודרש לשוחח מיד עם הא-לוקים. "אני בטחתי בך", הוא אמר בכעס לא-לוקים, "ואתה לא הצלת אותי?!" "מה זאת אומרת לא הצלתי אותך?" ענה לו הא-לוקים, " ומי לדעתך שלח אליך רכב הצלה, סירה ובסוף אפילו מסוק?!" ט' שבט ה'תש"פ האדם עובד לשני אדונים: פעם ליוצרו ופעם ליצרו (הרה”ק רבי דב בר ממזריטש) האדם עם כל חטאיו והכעסתו את השם יתברך, עומד לפניו ומבקש ממנו על הארת פנים "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", ואילו האדם לחברו ואפילו בידידו האהוב ביותר, גם על דמיון שווא מיד הוא בא להקפדה, ומונע ממנו הארת פנים ומראה לו פנים זועפות. וברור שלא זו הדרך. (הרה"ק רבי יחזקאל סרנא זיע"א ראש ישיבת חברון,) האדם עשה את הטכנולוגיה להכרחית, והיא עשתה אותו למיותר. האדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכל מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח... בן אחר בן (אפרים ש. זייבלד ( היה בחור אחד שנזרק מישיבה לישיבה, וכל היכן שהגיע לא זז מהנהגותיו הנלוזות, עד שבכל ישיבה בפני עצמה גברה טובת הרבים על פני טובתו, וכך מצא את עצמו בכל תקופה בפעם המי יודע כמה מחוץ לישיבה נוספת. הרחוב, שהוא עצמו הגהינום, עמד פעור למרגלותיו. אם עד לאותה שעה היה הבחור בגדר שומר תורה ומצוות ונשארה בו מעט לחלוחית , הרי שבנשירתו אל הרחוב הפרוץ בוודאי היה מאבד את המעט הזה שנותר. הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל שהכירו, סבר שלאחר הצבת תנאים שונים תוכל אולי ישיבת אופקים להיות הישיבה שתשמור על יהדותו. פנה רבי שמשון אל ידידו הגאון רבי יעקב הורביץ זצ"ל ראש ישיבת אופקים וביקש ממנו במפגיע לנסות את הנסיון האחרון של אותו בחור בטרם ינשור כליל. אולם בין רבי שמשון לרבי יעקב ניטש ויכוח, האם יש לו לאותו בחור סיכוי כלשהו להצליח בישיבת אופקים, או שמא תשמש הכנסתו לישיבה נסיון נפל נוסף, אחד מיני רבים, להשאירו בישיבה, ואם לא יצליח הבחור, הרי שיש חשש שיסחוף אחריו אחרים, ואם כן יש לעיין ולברר במשקל מאזניים את ההפסד מול הרווח ואת הסיכויים של זה לעומת זה. יום אחד מצלצל הטלפון בביתו של הגאון רבי יעקב הורביץ. רבי שמשון פינקוס נמצא מעבר לקו ובפיו בשורה: " רבי יעקב, יש לי תגלית בנוגע לאותו בחור. התברר שהוא נכד בן אחר בן לחתם סופר" ... "אליבא דאמת", סיפר רבי יעקב, "התגלית הזאת עשתה לי משהו בלב. חשבתי לעצמי: 'נכון, הבחור נמצא במצב שאין כמעט מה לעשות עימו ואין לו סיכוי, הוא גם יכול לקלקל אחרים, אבל אולי זכות אבות תועיל לו. בן אחר בן לחתם סופר, וכי קטנה היא בעיניך? אולי זה שווה ניסיון לפחות. למחרת הטלפון מצלצל. רבי שמשון שוב על הקו בנוגע לאותו בחור, בן אחר בן לחתם סופר. אמרתי לו שהענין מדבר אלי, אולי בזכות אבות אפשר שנערוך נסיון נוסף אחרון לפני צאתו לרחוב ... ואז, בכי נורא החל לפרוץ מעבר לאפרכסת. רבי שמשון בכה ואמר: לא, רבי יעקב. הוא לא בן אחר בן לחתם סופר, אבל הוא נכד בן אחר בן לאברהם יצחק ויעקב! מדוע עובדת היותו בן אחר בן לחתם סופר מדברת אל ליבך, ועובדת היותו בן אחר בן לאברהם יצחק ויעקב אינה מדברת אל ליבך?!'... והבכי הנורא המשיך והתייפח מעבר לקו. "לא יכול הייתי לעמוד בפני בכיו ולא בפני תוכחתו, ובו במקום הודעתי על קבלת הבחור לישיבה. " מאז, ההסתכלות שלי השתנתה לגמרי. בכל פעם שבחור הגיע להתקבל לישיבה, הדהד במוחי הבכי הנורא של רבי שמשון. הוא לא בן אחר בן לחתם סופר, אבל הוא הרי בן אחר בן לאברהם יצחק ויעקב. בן אחר בן לאבות הקדושים! וכי קטנה היא בעיניך ?. ח' שבט ה'תש"פ אותו תלמיד ישב ולמד עם רבו, ותוך כדי הלמוד בקש ממנו ר' ליב חסמן: "אתה יכול להגיש לי כוס מים, בבקשה?" הבחור מיהר לקום ממקומו, כדי להביא את הכוס המבוקשת, ואז עצר אותו ר' לייב ואמר לו: "רגע, רגע, למה, בעצם, אתה הולך להביא לי כוס מים?" "הרי זה שמוש תלמידי חכמים" – השיב מיד התלמיד. נענה המשגיח ואמר לו: "מדוע אינך חושב שמדובר בחסד ליהודי? וכי אלמלא הייתי תלמיד חכם, לא היית מביא לי?!..." עניין גמילות חסד וחשיבותו הגדולה נכתב במקורות רבים, אולם כדי להפנים זאת באמת אין מה שישווה וידמה לראיה מוחשית של התנהגותו של האדם הגדול בפועל. ברגע שנולד לאדם ילד – הוא מתיידע באופן חדש גם לעוצמת החיים וגם לחרדת המוות. (דויד גרוסמן) "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" )יד, יד( כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים - "ה'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, " תחרישון". )אמרי שפר( "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"(י"ד ל'). מצרים שקידשו שם ד' ע"י שמתו בענשם, באו תיכף על שכרם. מה רוצה יהודי נאמן בסוף חייו - ג' דברים שיוציא נשמתו בקרב 'מנין' יהודים, ויטבילוהו לטהרה, ושיחלקו את ממונו לצדקה. וכן המצריים זכו בשלשתם: יצאה נשמתם בים סוף במעמד ששים רבוא מישראל, כולם הוטבלו בים, וכל כספם וזהבם נפל בידים כשרות. (רבי חיים מרדכי מסלונים( הדף היומי (ישראל לביא) מספר הרה"ג ר' פנחס זלצמן שליט"א – ראש כולל ש"ס באסטאן בעיר ביתר סיפור מפעים לזיכוי ולחיזוק רבבות אלפי ישראל – לעלון הפותח בכל יום. " טררררר טררררר טררררר , אלו היו הקולות ששמעתי כל בוקר בשעה שהייתי מתניע את מכוניתי הישנה והחבוטה. ושוב, "טררררר טררררר טררררררררררר", עד שהמכונית הואילה בטובה להתניע. מכונית זו שימשה אותי בנאמנות מספר שנים ולא רציתי להיפרד ממנה, אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה כי אכן הגיע הזמן להחליפה במכונית חדישה יותר. גם תלונות ילדי על כך שהמכונית שלנו היא 'טרנטה' ואינה נוחה כלל לנסיעה, הצטרפו לחישוב, עד שביום מן הימים התחלתי להתעניין ברכישת רכב חדש. היות והמכונית בעיני אינה סמל למעמד או לתפקיד, אלא אך ורק אמצעי להגיע ממקום למקום, החלטתי שאינני משקיע כסף ברכישת רכב חדש, אלא ברכישת רכב מיד שניה. הדגם שמצא חן בעיני, לפי הצרכים והנסיבות, היה רכב מסוג 'מאזדה אמ-פי-וי', שידידים טובים המליצו לי עליו מכמה סיבות. התחלתי לברר על עלות רכב שכזה, והמסקנה היתה כי מחיר רכב יד שניה עומד על 55 אלף ₪, זאת בזמן שההחלטה המקורית שלי היתה להשקיע ברכב לא יותר מ-40 אלף₪. המחיר קצת הרתיע אותי, ולפיכך התחלתי לברר על רכבים נוספים. אך עד מהרה התברר לי, שרכבים אלו אינם עונים על צרכי. שבתי לברר על הרכב מהסוג הנ"ל, שכאמור המחירון שלו עמד על 55 אלף ₪. מבירורים פה ושם התברר לי שניתן להשיג רכבים כאלו בעלות של 40 אלף ₪, אך מטבע הדברים ישנה סיבה לעלות הנמוכה, כנראה שהרכב עבר איזו תאונה או שהוא סובל מבעיה כזו או אחרת. הצעה אחת מבין ההצעות הנמו־ כות, שהגיעה אלי מתושב 'כפר חרות' שבשרון, נשמעה לי דווקא הגיונית יחסית. ראיתי תמונות של הרכב, אמנם הוא לא היה מדי יפה, אבל יחסית למחיר זה היה נשמע סביר. מי שרוצה מחיר זול צריך לוותר על משהו, לא נורא. בבוקר שלמחרת קמתי, כשתוכניתי היא לסיים את התפילה ולצאת מביתי שבביתר לאזור השרון, לראות את הרכב במו עיני, לנסות אותו קצת, ולסגור עם המוכר על רכישתו. שבתי לביתי לאחר התפילה, אכלתי ארוחת בוקר והתארגנתי בזריזות ליציאה. הרי ככל שאצא מוקדם יותר, אסיים מהר יותר, ואוכל לחזור לה־ משך סדרי היום. אבל אז מתחיל משהו לדגדג לי במוח: 'פנחס, פנחס, מה יהיה עם הדף היומי. אתה הרי משתדל כל יום לפתוח את היום בלימוד הדף היומי. ומה יהיה עם הלימוד הזה'. אין בעיה, הבטחתי לעצמי, מיד כשאחזור אתיישב ללמוד את הדף כמו בכל יום, ובכל מקרה, עד שעת מסירת השיעור כבר אספיק ללמוד ולהתכונן. אבל הקול לא הרפה: 'פנחס, יש לך קביעות, אל תבטל אותה'. כאן כבר הסתבכתי. הרי מצד אחד ככל שאצא מאוחר יותר, העניינים ימשכו יותר זמן, וכך אשוב מאוחר יותר לסדרי היום. אך מאידך יש כאן קביעות, ומה אעשה עמה. ההתלבטות לא היתה קלה, אך בסייעתא דשמיא החלטתי להתגבר ולא לוותר על הקביעות. נשארתי ללמוד. האמת היא שמבחינתי הסיפור הסתיים. הודו להשם, זכיתי והתגברתי ושמרתי על קביעותי בתורה. אך היות שההמשך מפתיע ואולי גם יביא תועלת , חבל שלא להשלים את הסיפור. היה זה בהמשך, השעה כבר התאחרה עד שסיימתי את לימוד הדף היומי, ואני מסתפק האם לצאת עכשיו ולאחר את המשך היום. ובכלל – מתעקש איזה יתוש לנקר לי במוח, האם עשיתי בכלל נכון שהתעכבתי?... או אז נפל לי רעיון בראש. אולי כדאי לבדוק שוב באותם מקומות הפרסום שבהם חיפשתי בתחילה. יצרתי קשר, ודי מהר אני מגלה מודעה חדשה־ חדשה, שפורסמה כעת: "מאזדה אמ-פי- וי למכירה" . באצבעות רוטטות אני מתקשר לבעל הרכב, ולפליאתי מתברר כי מדובר ברכב השייך לחברה לייצור תרופות בבית שמש, הנהג שנהג בו הוא סמנכ"ל הכספים של החברה ששמר עליו מכל משמר, כאשר כל טיפול שצריך לעשות נעשה, כך שהרכב מתוחזק במצב מצוין וממש כמו חדש. "איפה אני יכול לראות את הרכב ", אני מתעניין, והוא עונה לי: "יש איזה ישוב חרדי בגוש עציון, איך זה נקרא? אה... ביתר, ביתר עילית. שם בכניסה שמנו את הרכב". לא פחות ולא יותר – בביתר! עיר מגורי, מחכה לי הרכב. לא בשרון, ולא בשום מקום אחר. יצאתי לראות את הרכב, שאכן היה פשוט מושלם. ואם שאלתם את עצמכם מה המחיר? – ובכן... 38 אלף₪בלבד! זה מה שהחברה ביקשה תמורת הרכב, למרות היותו שמור ומתוחזק ביותר. זכיתי לראות בחוש שמקביעות עתים לתורה לא הפסדתי, אלא להיפך, בזכות שהתעכבתי ולמדתי את הדף, הרווחתי ובגדול. גם בגשמיות, ז' שבט ה'תש"פ ׳אמונה׳ אין די לה בידיעה ובירור פעם אחת, אלא יש צורך לחזק האמונה כסדר יום יום, ואם לאו - האמונה הפנימית הולכת ונחלשת עד שעלול ביום אחד להגיע לפריקת עול רח״ל. (רבינו מרן החזון איש זצוק"ל) בדרשתו, פתח ר' יעקב יוסף ואמר: יהודים יקרים! יודע אני שעת צרה היא לכם, אולם מבטיח אני לכם כי אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"... "האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת-סיפורים". אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). (אלסדייר מקינטאייר) כשאתה שופט אדם אחר, אתה לא מגדיר אותו אתה מגדיר את עצמך... הסוחר העשיר מארה"ב (טיב הקהילה ויצא תש"פ באדיבות משה הרמן - 'דרשו'( איש העסקים לא חשב פעמיים. הוא עלה מידית על מטוס, וכעבור שבע שעות טיסה נקש על דלת אולם הכינוסים בעיצומם של דיוני המשא ומתן, כשהוא מפתיע את כל הנוכחים, ובראשם בנו, שנבהל מאוד מהופעתו הפתאומית והבלתי צפויה... סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ: איש יהודי תמים וישר דרך התגורר באחת הערים הגדולות שבארצות הברית, סוחר ותיק ועשיר גדול מיוצאי אשכנז– גרמניה ['יקה']. הוא נודע כמדקדק על קלה כבחמורה, וחינך את ביתו ואת בניו בדרכי התורה והיראה. אחד מבניו, בחור חרוץ ומוכשר, נכנס היטב בעסקיו המסועפים של אביו העשיר והצליח בהם יפה מאוד. הוא עשה חיל במסחרו, ועד מהרה התמנה על ידי אביו כאחד המנהלים הגדולים של הביזנעס. – יחד עם זאת השגיח אביו מאוד על חינוכו כראוי, שלא יזוז כמלוא נימה מדרך התורה ודרך ישראל סבא. פעם נקרתה בפניהם הזדמנות פז של רכישת עסק ענק במדינה רחוקה במחיר טוב. היתה זו עסקה הנושאת פירות טובים של רווחים עצומים! כדי שלא להחמיץ ולפספס את העסקה המופלאה, נצרך הבחור המנהל הנמרץ לצאת תיכף בטיסה בהולה אל אותה מדינה, כדי לבצע שם את 'עסקת הזהב'... לנהל את דיוני המשא ומתן על פרטי העסקה, ולחתום עמהם בשעה טובה ומוצלחת על החוזה המיוחל! כחץ מקשת רץ הבחור אל הבית, ארז במהרה מזוודה קטנה, עם צרכיו הבסיסיים הדרושים ליום או יומיים, ויצא בטיסה מידית כדי 'לחטוף' את אותה עסקה, שיש בה הזדמנות נדירה שאינה חוזרת! כשחזר האב העשיר הביתה מעסקיו, נכנס אל חדר בנו וראה את הבלגן שהשאיר אחריו הבחור ברוב חפזונו לתפוס את הטיסה... – והנה לפתע צדה עינו בטלית של הבחור, והוא נדרך על אתר בתדהמה!... כידוע, מנהגם של הייקים יוצאי גרמניה, שבחורים מגיל בר-מצוה מתעטפים בטלית ביחד עם התפילין, ואינם ממתינים בזה עד לאחר הנישואין, אלא אף הבחורים לובשים גם טלית וגם תפילין. – הבחור הסוחר הממולח דנן, כנראה מחמת רוב מהירות ופזיזות תפס את התפילין ותחבן אל תוך המזוודה הקטנה, אבל את הטלית שכח לדחוף פנימה! כך שאת תפילת שחרית שלמחרת בבוקר, שאמור הוא להתפלל באותה מדינה רחוקה, או על כבש המטוס בדרכו חזרה – יצטרך להתפלל עם תפילין בלבד בלא הטלית. על אתר הזמין האב טיסה מידית לאותה מדינה, לקח בידו את הטלית של בנו הבחור, ויצא היישר בנסיעה שארכה כשבע שעות טיסה(!)... הוא הפתיע את כולם כשנקש על דלת אולם הכינוסים, ונכנס בכבודו ובעצמו באמצע דיוני המשא ומתן! ההפתעה הייתה גדולה, כולם קמו לכבודו וברכוהו לשלום, כשהם מתפלאים על מה ולמה נצרך להופיע לכאן בעצמו, לאחר ששלח את בנו המנהל הגדול לסידור כל העסקה על הצד היותר טוב. אך האב לא התיישב עמהם, רק התנצל על ההפרעה, ותיכף הבהיר שלא הגיע הנה כדי להשתתף בענייני עסקים, אלא רק משום ענין דחוף שעליו 'לסדר' עם בנו. הוא פנה אל הבן, וביקשו לצאת עמו לרגע החוצה. הבן הצעיר, שנבהל מאוד מהופעתו הפתאומית של אביו, חשש לגרוע מכל! הוא יצא מיד עם אביו מן האולם, ובחרדתו הגדולה המטיר עליו מטר שאלות חפוזות: מה קרה אבא? כולם בריאים? מה עם הביזנעס? האב המסור עצר אותו, ובחיוך שובה לב הרגיע את בנו. תנוח דעתך! ברוך השם כולם בריאים וקיימים, גם הביזנעס מתנהלים על הצד היותר טוב, אך הוכרחתי לטוס הנה מידית מחמת דבר אחד חשוב מאוד ששכחת לקחת עמך! הבן נרגע מעט כששמע שברוך ה' הכל בסדר, אבל תיכף נדרך ושאל: וכי מה שכחתי ? הלא הארנק התפוח נמצא עמי כאן בכיסי... המסמכים הדרושים כולם מסודרים בקפידה בתיק המיוחד לעסקה זו, ביחד עם החותמת של החברה... הדרכון וכרטיס הטיסה גם הם מסודרים להפליא, ומה אם כן שכחתי? תא חזי! אמר האב. הוא פתח את מזוודתו, ושלף מתוכה את הטלית של הבחור! הנה – אמר – את זה שכחת! מה?! – נזעק הבן כשכולו נדהם ונרגש – בשביל להביא לי את הטלית הזו הגעת בטיסה מיוחדת עד הנה?! ומה יקרה אם אתפלל שחרית פעם אחת בלבד ללא טלית?! הלא מנהג רוב העולם שאין הבחורים לו־ בשים טלית כלל! וכי לא יכולת להתקשר אלי ולהזכירני שאשיג כאן איזו טלית בבית הכנסת המקומי? בשביל מה עשית את כל הדרך הארוכה הזאת? והלא במחיר כרטיס הטיסה שלך יכולתי גם לקנות פה בשופי עשר טליתות מהודרות עם העטרה?!... הבחור היה מלא תהיות כרימון, כשאינו מתחיל להבין את מהלכיו של אביו, שאותו הכיר תמיד כאיש פיקח ומחושב בכל דרכיו ומעשיו. הבה אסביר לך, אמר האב החכם. אדרבה! דווקא משום כך שאין כאן אלא 'מנהג' בעלמא, שנהגו בבית אבותינו, נצרכתי לעשות את כל הדרך הזו במיוחד כדי להביא אליך את הטלית הקדושה. וזאת כדי ללמדך ולהראותך עד היכן מגעת חובת הזהירות במנהג בית אבא! שכן אם תתחיל חלילה לזלזל כיום בתפילה אחת שלא על פי מנהג אבות, חוששני מאוד שזלזול יגרור זלזול... עד שצאצאיך אחריך כבר יתירו לעצמם לזלזל גם בדינים מפורשים בשולחן ערוך. הזלזול במנהג אחד קטן יש בו פתח לירידה והתדרדרות מדחי אל דחי, ואחריתו מי יישורנו! – אדרבה, נסיעה זו שעשיתי הנה במיוחד בשביל שמירת מנהג משפחתנו, כדי להביא אליך טלית זו, חשובה לי יותר מהרבה טיסות עסקיות, שיש בהן פגישות עם אילי הון ורווחי עתק... החיים הרוחניים הרוחניים שלך חשובים לי הרבה יותר מכל הביזנעס ועסקים חובקי עולם! מעשה זה עשה רושם חזק בלב הבחור, להתחזק מאוד בשמירת התורה והמצווה כדת וכראוי. ולימים זכה גם הוא להקים את ביתו לתפארת, וזכה אביו הזקן לראות ממנו דורות ישרים מבורכים, בנים ובני ובנים עוסקים בתורה ובמצוות על ישראל שלום! ה' שבט ה'תש"פ אם אתה רוצה ללכת מהר - לך לבד ! אבל אם אתה רוצה ללכת רחוק - לך ביחד! בספר שערי ניסים הביא שכל המצוות התלויות בארץ מספרם י"ז כמניין טוב, רמוזים בר"ת של התאריך חמשה עשר בשבט ח' חלה, חדש, מ' מעשרות ותרומות, ש' שכחה לקט ופאה, ה' העומר, ע' ערלה עוללות, ש' שמיטה, ר' רבעי, ב' ביכורים, ש' שבע שמיטות [יובלות], ב' בכור בהמה, ט' טבל. בשבט מוסר (פרק טז) כתב איתא בצואת ר' אליעזר הגדול בני הוי זהיר לברך על פירות האילן בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא. הטעם באכילת פירות: לכבוד שמו של יום (מגן אברהם קלא טז( הילד היהודי הוא הפוטנציאל היחיד להעברת המסורת וערכי התורה לדור ההמשך. הגישה אל אוזנו, אל ליבו ואל נשמתו של הילד צריכה להיות בפרספקטיבה של דורות!! לא רק הילד עומד כאן, כי אם כל הדורות הבאים אחריו. החת"ס נהג בכל שנה להתחיל ללמוד מסכת מגילה בט"ו בשבט ולסיימה בפורים לקיים מה שנאמר (אסתר ח טז) "ליהודים היתה אורה - אורה זו תורה ו"שמחה" זה יו"ט, ויש בו ל' דפים כדי לסיימה בפורים. [ובשנה מעוברת מתחילים ללמוד מפורים קטן[. ט"ו בשבט בחו"ל - יום זה הוא ר"ה לאילנות בכל הארצות ואפילו באותם מקומות שזמן הגשם הוא לאחר הפסח כגון אוסטרליה, ארגנטינה וכו' (הר צבי ח"ב או"ח סימן כט(. ט"ו מינים: יש שנהגו לאכול עד ט"ו מיני פירות ובפרט מפירות משבעת המינים שהשתבחה בהם א"י, והטעם: כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים שאמרם דוד (ספר דרכי יוסף צבי, ומועד לכל חי סימן ל, מבקשי תורה עמוד ו) טעם אחר: כדי לכון מספר המינים למספר ט"ו בשבט (ישמח משה(. כי ממנו נקח לעבוד את ה'. יש מפרשים שגם מפרעה אפשר ללמוד דרך בעבודת ה', שגם אחרי שקיבל כל כך הרבה מכות עוד עמד במרדו, כמו כן בעבודת ה' אף אם יש לפעמים קשיים או נפילות ח"ו, צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לעבוד את ה'. החזקת עמלי התורה II [מתוך 'לקראת שבת מלכתא' - הרב אשר קובלסקי] היה זה בעיצומו של עוד מסע חובק עולם, אותו ערך הרה"ג רבי אלחנן ויסבורד שליט"א, לצורך החזקת רשת הכוללים 'יששכר באוהליך' שבראשותו. ביום מן הימים, לאחר ששוחח עם גביר אחד וביקשו להיות שותף בהחזקת התורה, ביקש ממנו הגביר טובה קטנה: ''תעשה לי טובה '', ביקש הגביר, ''בשובך לארץ, תסור בבקשה אל ראש הישיבה הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ''ל ובקש את ברכתו להצלחת מניותיה של חברה פלונית, בה השקעתי זה עתה סכום עתק - ארבע מאות אלף דולר...'' - ביקש הגביר, והרב ויסבורד נענה בשמחה. בשובו לארץ, כפי שהבטיח, שם פעמיו לביתו של ראש הישיבה, ופרש את בקשת הגביר. ראש הישיבה לא השתהה אף רגע, והשיב מיד: ''צא ואמור לו, כי אם הוא חפץ שהמניות תצלחנה - כדאי לו להכניס שותף בעסק, ולהשקיע מחצית הסכום – 200,000 דולר בעולם התורה, כדי שבורא עולם ייכנס כשותף בעסק שלו...''. נבוך ותמה, אך אמון על העברת דברי ראש הישיבה ככתבם וכלשונם, התקשר הרב ויסבורד לארצות הברית, ובישר לגביר על תשובת ראש הישיבה. הגביר חפץ מאוד לתמוך בלומדי התורה, אך לא העלה על דעתו להשקיע ב'שותף' בעסק סכום כה גדול... הוא מיהר להתחמק מההוראה הישירה, והמשיך בסדר יומו... חלפו מספר שבועות, אך לצערו ולדאבון לבו, ערך המניה צנח בחמישים אחוז! ארבע מאות אלף הדולרים שהושקעו במניות הללו, הפכו למאתיים אלף בלבד, והגביר פכר ידיו בייאוש, מאוכזב ועצבני. הוא שב ושלח את הרב ויסבורד לבקש ברכה למענו מראש הישיבה, אך ראש הישיבה השיב באותה מטבע לשון: ''לך תגיד לו להכניס את התורה כשותפה בעסק. שיתרום עכשיו חמישים אחוז מהנותר - מאה אלף דולר להחזקת התורה, ואז יראה ברכה!''. אלא שהגביר עדיין התקשה לעכל את ההוראה. הן כבר הפסיד מאתיים אלף דולר בעסק הביש הזה, ואיך יוכל לתרום עוד מאה אלף? הוא שב והמתין להתפתחויות הכלכליות, שהניבו עבורו בשורה רעה במיוחד: ערך המניה צנח שוב בחמישים אחוז, ומהשקעתו האגדית בת ה- 400,000 דולר, לא נותר אלא מאה אלף דולר עלובים... הפעם הוא ממש נלחץ, ושב ושלח את הרב ויסבורד לבקש עצה מראש הישיבה. ראש הישיבה לא הופתע מהמידע, ושב ואמר בביטחון: ''תתקשר אליו ותגיד לו, שעוד לא מאוחר להציל את המצב. עדיין הוא יכול לתרום חמישים אחוז מהנותר - כחמישים אלף דולר להחזקת התורה, ולהכניס את התורה כשותף. אם התורה תהיה שותפה בעסק - הוא ירוויח פי מאה!'' - בירך ראש הישיבה... הפעם, כשמוע הגביר את התשובה, לא השתהה עוד. על אתר העביר בהעברה בנקאית חמישים אלף דולר, היישר לחשבונם של עמלי התורה. והנה, כעבור זמן, בשל התפתחות מפתיעה בכלכלה העולמית, החלה המניה לעלות ולזנק, שוברת את השיאים של עצמה בכל יום מחדש... כעבור כמה שנים, התקשר הגביר אל הרב ויסבורד כדי להודיע: ''ההבטחה התקיימה במלואה, עד הסנט האחרון! המניות ששווין אז היה חמישים אלף דולר - התייצבו היום על מחיר של 5 מיליון דולר (!!!) , והיד עוד נטויה...''. סיפור זה, שקרה בזמננו וגיבוריו מעידים עליו כיום, זועק אף הוא: החזקת התורה אינה תרומה, גם אין טעם לעסוק בה ממקום של רחמים. זו שותפות אמיתית, איכותית, עוצמתית, מפתחת ומצמיחה! לכולנו יש כלכלה לנהל. לאחד יש עסק, לשני יש בית, לשלישי יש רק ארנק... לפעמים יש גם מינוס מעיק בבנק, או לחילופין - עסקת ענק שעתידה לוט בערפל. בכל המצבים האלו, הכנסת התורה כשותף בעסק, היא סגולה בטוחה המבטיחה פתיחת שערי שפע, כי עץ חיים היא ותומכיה מאושר! זכות ענית אמן להלן סיפור, שנשלח על ידי אחד מקוראינו: בסיפור שחווינו עם אבי לפני כשלוש שנים, זכינו וראינו במו-עינינו את מה שאמרו חז"ל: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה!" (שבת קיט ע"ב(. אבי (ר' דניאל כ.) אדם מבוגר כיום כבן שמונים. הורי מתגוררים כ-50 שנה בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. הם עצמם אנשי חסד גדולים. ביתם פתוח לכל דכפין. בכל שנות חייו הקדיש מזמנו ללימוד תורה ובשנותיו האחרונות יושב ולומד יום שלם. יום יום מקפיד הוא לקום שעות אחדות לפני הנץ החמה. הוא לומד והולך לבית כנסת שם יושב ועונה 'אמן' למתפללים וגם לאחר התפילה בשעת הנץ החמה-ותיקין הוא נשאר בבית-הכנסת ועונה 'אמן' ו'אמן יהא שמיא רבא'. לפני כשלוש שנים הוא הרגיש מאוד לא טוב-חולשה חזקה תקפה אותו סחרחורות ואולי גם כאבים בחזה. הבאנו אותו בדחיפות לקופת חולים ולאחר בדיקה פשוטה אצל רופא המשפחה גילינו, שיש חסימה באחד העורקים המובילים דם ללב. מיד הוא הובל במהירות לבית-הרפואה ומיד הוכנס לצנתור בלב לפתיחת הסתימה. הניתוח עבר בהצלחה אנחנו שהיינו צמודים אליו במהלך האשפוז חשבנו שאנחנו כבר משתחררים ומקווים לבריאות איתנה. אך לא כך התנהלו הדברים. אבי שכב במיטה בחוסר ערנות. הוא ישן רוב הזמן ובמעט הדקות שהיה ער הוא התלונן על כאב חזק בראש. וכל פעם לאחר משפט קצר שאמר חזר לשינה עמוקה. דאגנו מאוד, מצב בריאותו לא נראה טוב כלל, לאחר שפנינו לאחיות ולצוות הרפואי שגם הבחינו בכך הוחלט לעשות לו בדיקות מקיפות. סייעתא דשמיא גדולה ליוותה אותנו כל התקופה ובפרט העובדה, שכל זה קרה בזמן ששהינו בבית-הרפואה, כשאבי נשאר כמעט כל הזמן במצב שכיבה וללא תנועה כלל. בבדיקות סי.טי גילו בראשו 'מפרצת' - כלי דם שהתנפח כתוצאה מלחץ דם גבוה והתחיל לדמם (מה שאומר שמטפטף דם לתוך הראש) במקום ממש בלתי רצוי ומסוכן כל-כך. במצב רפואי כזה - הסיכוי לשרוד הוא ממש אפסי. כל שינוי תנוחה או תנועה קלה או מאמץ מוחי כל שהוא, מסכן חיים ממש. חסד השם עלינו שכל זה קרה בעיתוי ובמקום הזה כשהצוות הרפואי סביבנו. מיד כשגילו זאת הרופאים שלחו אותנו עם צוות נט"ן (ניידת טיפול נמרץ) אל בית-הרפואה 'הדסה עין כרם'. "שם", טענו, "יש רופאים נוירוכירורגים מומחים לטיפול בבעיות מסוג זה". במשך כל זמן העברת החולה הוא נשאר פחות או יותר באותה תנוחה בשכיבה. גם שם בבית-הרפואה 'הדסה' ראינו את יד ההשגחה בכל צעד: אם ברופאים מן השורה הראשונה, ששהו בדיוק במחלקה ולא בחו"ל ואם בפיתוח טכניקה רפואית לפתרון בעיות מסוג זה. אבי הובל מיד לחדר ניתוח, בתחילה הודיעו לנו על ניתוח של שבע שעות אך למעשה זה היה קצר מכפי שציפו. אבי יצא ללא נזק משמעותי מאירוע מוחי זה. בשעות הראשונות הוא היה מונשם ומורדם בחוסר תזוזה ולאחר שבועיים בטיפול נמרץ הועבר לשיקום בבית-הרפואה 'שערי צדק'. צוות מקצועי עבד אתו על חזרה לתפקוד מוטורי תקין ואחרי חודש בערך הוא שוחרר הביתה כשפינו מלא תפילה והודיה לבורא עולם על כל רחמיו וחסדיו עלינו. הרבה ממתפללי בית-הכנסת ששמעו את רצף הניסים שעשה בורא עולם לאבינו אמרו בפה מלא, שהם בטוחים שהזכות שעמדה לאבי היא זו של ענית 'אמן' בקול רם ובכוונה ובזכות זה זוכים אנו שאבינו ממשיך וקם כדרכו מידי יום לתפילה ולענית 'אמן'. אך הסיפור לא תם. לפני כחצי שנה אבי הלך לרופא שיניים שם המליץ לו הרופא על עקירת שיניים. רופא השיניים החתים את אבי על מספר מסמכים. אבי חתם לתומו ושכח לגמרי שהוא בעצם מסכן את עצמו סכנה אמתית וממשית, שכן הוא נוטל באופן קבוע תרופה לדילול הדם בעקבות מצבו הרפואי. למעשה כל פעולה מסוג זה - חייבת להיות מבוקרת ע"י רופא ורק לאחר הפסקת התרופה למשך פרק זמן מסוים. הוא חזר הביתה לאחר הטיפול כשהוא מדמם מאוד בפיו ואימי החלה להחליף לו תחבושות ספיגה. מאחר והדם לא הפסיק, מיד התקשרנו לרופא וסיפרנו לו מה אירע. תחזית הרופא לא הייתה אופטימית!. קיבלנו תמונת מצב קשה מאוד... אימי התקשרה בדחיפות לכל הילדים וביקשה מהם לומר לפחות פעם אחת ברכת 'אשר יצר' במתינות ובריכוז לרפואת אבי. כמובן שכולם השתדלו מאוד לעשות כן והלא יאומן קרה. הדם הפסיק כמעט לזרום וכשהתקשרתי לאימי היא סיפרה שב"ה כבר חצי שעה לא החליפה תחבושת... אכן "רופא כל בשר ומפליא לעשות" ד' שבט ה'תש"פ אדם הגיע לרבי נפתלי מרופשיץ ובקשה בפיו: שיברכהו הצדיק שידע את התורה. השיבו רבי נפתלי: אני מרבה בתפילה ומבקש שאדע אות אחת ואתה, כלאחר יד רוצה לדעת את התורה כולה. בפתח פרשת "בא" נא' ולְמַעַן תְסַפֵר בְאזְנֵי בִנְָך ובֶן בִנְָך... וִידַעְתֶם כִי אֲנִי ה'. מדוע הציווי הוא לספר באזני הבן והנכד? וכי סוד יש כאן המועבר מפה לאוזן? וכי לא די לכתוב 'למען תספר לבנך ולבן בנך'? אלא, התורה מלמדת כי האב והמלמד חייבים להתאים דברי התורה לאזני כל אחד ואחד בייחוד. אין אזני הבן כאזני הנכד. נתאים ונטעים את התורה לרמתו של כל שכבה וכל גיל לעצמו. כך זוכים לטעת בתוכם 'חיי עולם'. יזהר האדם, לעבוד על עצמו להיות טוב עין משום ש"טוב עין הוא יבורך" וכל מי שמזיק לחברו בעין הרע, יידע שהוא יינזק תחילה ועונש המזיק הוא קשה וחמור ביותר. "לא די לו לחייט לדעת לתפור בגד יפה! צריך שחליפותיו יתאימו למידות הקונה"
החזקת עמלי התורה [מתוך 'לקראת שבת מלכתא' - הרב אשר קובלסקי] הסיפור המטלטל הבא, מניע אותנו בגלגלי הזמן 240 שנה לאחור, לעיר הנמל ליוורנו שבאיטליה, שהיתה באותה תקופה עיר בעלת מסחר פורה ותיירות משגשגת. גם קהילה יהודית גדולה ועשירה התקיימה בליוורנו, שכללה מאות תלמידי חכמים ומרביצי תורה, לצד גבירים גדולים מוקירי תורה ולומדיה, שהחזיקו את עמוד התורה במקום , וידם פרושה לסייע לעמלי התורה בכל מקומות מושבותיהם. ביום בהיר באמצע שנת תקל"ז, ירד בחופי העיר נער צעיר לימים, תמים למראה אך גדוש בתורה ובחכמה, ושמו רבי יצחק גויטע. הוא הגיע מלוב במטרה לגלות למקום תורה ולהחכים מחכמי ליוורנו, אלא שעד מהרה גילה כי יוכל לעסוק בתורה רק אם יעבוד כמשרת של אחד מגבירי העיר, שידאג לפרנסתו. הוא התקבל לעבודה בביתו של גביר עשיר מאוד, יהודי טוב לב ותומך תורה, שאף שימש אכסניה לשד"רים - אלו 'שלוחי דרבנן', שיצאו לגייס כסף בגולה לטובת עמלי התורה שבארץ ישראל. ביום מן הימים, הגיע אחד מהשליחים הללו לליוורנו. הגביר שמח לארחו בכבוד מלכים, ואף הסתובב עמו בין בתי עשירי העיר ושותפיו לעסקים - לסייעו במלאכת איסוף הכספים. ביום האחרון למסע ורגע לפני שיעזוב אותו שליח את בית העשיר, קרא העשיר למשרתו ואמר לו בידידות: ''הן ידעת כמה אני מתאמץ לסייע לשלוחי עמלי התורה, להעניק להם כסף וזהב ואף להתרים אחרים. ומה איתך - משרתי הנאמן, וכי תוותר על הזכות להיות שותף בעמל התורה של לומדי ארץ ישראל? הן מזדמנת לפניך מצוה יקרת ערך לסייע ללומדי התורה ולהחזיקם - ואף שאתה משרת ואינך בעל הון, וכי לכן תפסיד את הזכות הכבירה להיות שותף עם התורה?''. אך שמע המשרת את הדברים, ופניו זרחו באושר. אכן, גם הוא חפץ ורוצה להיות שותף עימם, גם הוא מבקש להיות חלק מהשותפים הנושאים את הארון - מחזיקי עמוד התורה. כסף רב אין לו, בקושי ארנק צמוק וקטן. הוא מיהר להביאו, שפך את כל תכולתו על השולחן, והחל מונה את הפרוטות במרץ... בסופו של דבר, הצטבר הסכום לכדי 'הון עתק': זהוב אחד, זהוב שלם! השליח חייך במבוכה, הרגיש שלא בנוח ליטול את פרוטותיו האחרונות של המשרת המסכן, שאך בקושי הצליח לקבץ פרוטה לפרוטה, שהפכו לזהוב שלם. 'בכל מקרה מדובר בתרומה קטנה בת זהוב בודד', הרהר, 'מה לי לקחת למשרת את פרוטותיו האחרונות?' - חשב, כשהוא מושך את ידיו לאחור... אלא שהמשרת לא אבה לוותר, שש על ההזדמנות להיות שותף עם עמלי התורה, לשמש כ'שבט זבולון' במחיר זהוב אחד. על אף שהיה מדובר בכל רכושו ובמלוא הונו, ולמרות שידע כי התרומה הזו כה קטנה וכמעט חסרת משמעות, בער בו הרצון להימנות על מחזיקי התורה. הוא העניק את הזהוב לידי השליח, אשר הודה לו בחום ובירכו כי בזכות המצוה יעלה ויצליח ואף יתעשר עושר רב, והם נפרדו בידידות, כשכל אחד ממשיך בשגרת יומו. באותם ימים, שוד הים היה לתופעה רווחת. השודדים היו אורבים לאוניות בלב ים, גונבים את הסחורה וממשיכים לנמל קרוב, שם היו מוכרים את הסחורה בזיל הזול. ויהי היום, ואל העיר ליוורנו הגיעה אוניית ענק של שודדי ים, מלאה באוצרות וגדושה באינספור חפצים, רהיטים, פריטי ביגוד ומוצרי מזון לרוב. עפ"י הנהוג, הניחו השודדים את הסחורה בנמל, ונקבו במחיר לכל פריט ב'תערוכת הנכסים השדודים', כאשר כל החפץ לרוכשו - הניח ידו על הפריט, וזכה בו במחיר הנקוב. באותה עת, עבר במקום מיודענו המשרת, רבי יצחק גויטע. הוא לא הבין את ההמולה שמסביב, כל שיג ושיח המסחר היה זר לו, ולכן נעמד להביט לראות את השוק כמרקחה - השודדים צועקים מחירים בגרון ניחר, לצד אנשים הרצים בין החפצים ובוחנים אותם במבט מדוקדק. תוך שהוא עומד ומביט - נשען בידיו מבלי משים על שני ארגזים חתומים, שנראו כארגזי תבלינים. לפתע, השתרר שקט. זהו הרגע הקובע והמכריע, בו מי שידו מונחת על הפריט - זוכה בו. השודדים עברו בין הפריטים שנמכרו, והחלו להובילם אל בתי הרוכשים - תוך שהם מבקשים את הכסף בגינם. לפתע הגיעו לשני הארגזים עליהם נשען רבי יצחק גויטע, ושאלוהו לכתובת ביתו... המשרת התבלבל, לא ידע מה לענות והסמיק ממבוכה... הן בעוד זמן קצר יונפו הארגזים אל העגלות הסמוכות, ויובלו לבית אדוניו, ואז יידרש לשלם בעבורם, כשכלל לא התכוון לקנותם... אך מה יעשה, השעה דוחקת, השודדים קצרי רוח, והוא החל רץ לפניהם, ופונה לאדונו ומבקש בתחנונים כי ילווה לו את הזהובים המבוקשים, כי בטעות הניח ידיו על ארגזים עלומים, ועתה - עליו לשלם את המחיר... הגביר הביט בפניו התמימות של המשרת, ונכמרו רחמיו. על אתר הלווה לו את הסכום הדרוש, והמשרת מיהר לשלשל את הכסף לידי השודדים, ולשאת את הארגזים לחדרו. לאחר שנרגע מהמרוץ שנכפה עליו - פנה לבדוק את תכולתם העלומה של הארגזים, לבחון באיזה תבלין מדובר, אולי יש בו ערך כלשהו... והנה, אך הוא פותח את הארגזים, ועיניו נוצצות. הארגזים הנעולים היו מלאים וצפופים עד אפס מקום במטבעות זהב יקרות ערך, ששווין לא יסולא בפז! לא ארגז אחד מלא במטבעות זהב יש בידיו, אלא שני ארגזים מלאים וגדושים במטבעות זהב, והוא מביט בהן כחולם - הן הפך לעשיר גדול ברגע קט! כנראה, גם השודדים לא היו מודעים לערכו של האוצר שבידיהם, ולפי תומם סברו כי המדובר בארגזי תבלינים - כפי שחשב גם המשרת. אלא שכולם טעו, והיו אלה ארגזים מלאים במטבעות זהב, שהפכו את המשרת העני והמסכן - לגביר אדיר ובעל בעמיו! עוד באותו היום, פרע המשרת את חובו לאדוניו, הודה לו בחום על האירוח הנעים ונפרד ממנו בידידות. אף הגביר העשיר שמח בשמחת משרתו לשעבר, וציידו בטיפים ועצות להתחלת מסחרו בהצלחה, ובברכה שקרנו תרום ותגדל. ועד מהרה הפך רבי יצחק לעשיר מופלג ובעל נכסים מרובים, ומתוך רוגע כלכלי - עלה והתעלה בתורה, והפך לגאון עולם! לימים, זכה רבי יצחק לתורה וגדולה שהתאחדו על שולחנו, והפך למרביץ תורה וגאון נודע, עשיר מופלג ששמח על כל הזדמנות להחזיק בכספו את התורה, כשהוא זוכר כי עושרו המופלג לא בא אלא בזכות ברכתו של אותו שליח, לו העניק את פרוטותיו האחרונות. וכל ימיו היה רבי יצחק חוזר ומסביר, כי הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שברכת התורה היא המעשירה בגשמיות ומרוממת ברוחניות, ובזכות מטבע אחת להחזקת תורה - זכה להתעשר ולגאונות מופלאה בכל מכמני התורה! הסיפור המופלא הזה, מובא בתולדותיו שנדפסו בראש ספרו הגאוני על הש"ס, ספר 'שדה יצחק' - אותו חיבר הגאון רבי יצחק גויטע זצ"ל. וכל המעיין בסיפור, יגלה מבט חדש ומאיר: לפעמים, מזדמנת לנו הזדמנות לתמוך בעמלי התורה ואנו משתוקקים להיות שותפים בה - והמעכב בעדנו היא העובדה שאין לנו יכולות כספיות גדולות, ואיננו מסוגלים לתרום סכומים גדולים ומשמעותיים, כנדרש לסיפוק צרכי עולם התורה. אבל צריך לדעת שכל אחד מאתנו מסוגל להיחשב שותף ללומדי התורה, כי אצל הקב"ה העיקר הוא המעשה ולא התוצאה, וכשיהודי נותן כפי יכולתו ומעט יותר - להחזקת התורה, ומבטא את רצונו הטהור ומסירות נפשו למען התורה, בזה גופא הוא מתחבר לתורה וזוכה לכל הברכות שהובטחו ל'סמכין דאורייתא'.
ג' שבט ה'תש"פ אב ובנו הנמצאים בשמחת "פדיון הבן" או ב"פדיון בכור בהמה", והבן שואל את האב: 'מה זאת?' האב חייב מן התורה לספר לו את סיפור יציאת מצרים, אף אם הבן שואלו במשך השנה ולא רק בליל ט"ו בניסן, וכפשטות הכתוב. אמנם אין חיוב של "את פתח לו", שהוא חיוב לספר לבנו אף כשאינו שואלו, שבזה אינו חייב אלא בליל ט"ו, כיון שלומדים חיוב זה מ"והגדת לבנך". ("חוט שני" ח"ג עמ' רל"ד( ביום זה –'ראש השנה לאילנות' שהוא יום ראש חודש שבט לשיטת בית שמאי ויום ט"ו בשבט לדברי בית הלל – הוא בעצם היום בו מתחילה שנה חדשה של חידושי תורה. 'פירות האילן' – הם הפירות המשובחים והנאים. פירות לימודו של האדם. חידושי תורתו אותם הוא מניב ומעלה במהלך הגותו בשעשועיו של מקום. ובהם דנים את פירות האילן של כל יהודי. כיצד ייראו חידושי תורתו, האם יעלו בדרגה, האם יזכה אכן לכוון אל האמת, לצבור תשואה יקרה בדמות חידושי תורה נפלאים ומתוקים כפירות האילן הטוב אשר על יובל ישלח שרשיו. במשנה נאמר "בארבעה פרקים העולם נידון ... ובחג נידונין על המים". (ר"ה א' ב') יש לדקדק, מפני מה בתחילה נכתב בלשון יחיד העולם 'נידון', ואילו בחג-סוכות נאמר לשון רבים 'נידונין '? נראה שהתנא כיוון לרמז לנו לדברי הגמרא )תענית ט.( "מטר יורד בשביל יחיד, פרנסה בשביל רבים". מטר יתכן שירד לעולם אפילו לצורכו של יחיד! לכן בשלושת הזמנים הללו שהעולם נידון על פרנסה, שהוא בשביל רבים נידון אחר רובו. אבל גשמים באים אפילו עבור זכות של יחיד, לכן נאמר 'נידונין' לשון רבים, שבשביל אדם אחד יכול העולם כולו להתברך בגשמי ברכה ! )עונג יו"ט חידושים ר"ה ט"ז.(
ב' שבט ה'תש"פ אמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם( בכלל כבוד התורה לכבד את הספרים ואת דפי הספרים שנתקלקלו (של"ה שבועות נר מצווה צה(. דברי גניזה שאינם צריכים כלי חרס: אפשר לקברם בקרקע בכל מקום ואין חיוב לקברם דווקא בבית הקברות (חת"ס בהגהות לשו"ע או"ח קנד ה) ויש מקומות שגנזו בעליית בית הכנסת (כנסת יחקאל סימן לז, ערוה"ש קנד ח(. "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (י"א ז'). הפירוש: "לא יחרץ, אל יהיה אדם מדי חרוץ ומתחכם בפקחות יתירה, אלא "כ- לב" כמו שהלב "לשונו" כך יהיה לשונו, פיו ולבו שווים ללא ערמה . )רבי מאיר מפרימשלאן( ירושת הסבתא (טיב הקהילה פרשת ויצא) מספר בעל המעשה הרב ח' ז': הגשנו תביעה לחברת הביטוח על פציעה חמורה שנגרמה לזוגתי שתחי' מספסל שהתקפל על רגלה באמצע אירוע משפחתי. בהתדיין הנושא בבית המשפט (על פי היתר בי"ד), טענו מחברת הביטוח כי בית הכנסת הסמוך אלינו אשם בכך ועליו לשאת בהוצאות הנזק שנגרם לנו, שכן את הספסלים שאלנו מבית הכנסת. לאחר דין ודברים הוחלט כי אכן בית הכנסת יישא בחלק קטן מהפיצויים, אך ברוב הפיצוי תחויב חברת הביטוח – אך לא לפני שנקבל את הכסף מבית הכנסת. שוחחתי עם אשתי ואמרתי לה כי ליבי נוקפני לקחת כסף מההקדש, ובפרט שלאמיתו של דבר הם לא אשמים בכלום ורק הלבישו עליהם את התיק כדי לחמוק מתשלום. לאחר ניתוח הע־ ניין, ולמרות שאנו זקוקים לממון, החלטנו יחדיו לבל ניקח את הכסף מבית הכנסת וה' יגמלנו מאוצרו הטוב ללא כל ספק. ' אומר ועושה!' – תיכף יצרנו קשר עם הגבאים ועדכננו אותם בדבר הוויתור שלנו על הפיצויים מצידם. הם הגיעו אלינו עם מלוא סכום הפיצוי, וחתמנו שקיבלנו את כל הפיצויים כנדרש, ועוד באותו מעמד תרמנו חזרה את מלוא הסכום לבית הכנסת, ובזה יצאנו ידי חובת כל הצדדים ויכולנו להגיש לבית המשפט מסמך אמיתי ללא שקר שאכן קבלנו את הפיצויים מבית הכנסת, מה שחייב את חברת הבי־ טוח להעביר לנו את חלקה. התרומה לבית הכנסת היתה במוצ"ש. אחרי הדברים האלו אמרתי לאשתי בהלצה: לכי תדעי אם לא נשמע מאיזו ירושה של סבתא או משהו דומה... נפלאים דרכי ה'' !!! יומיים אחרי התקשרה חמותי וסיפרה לאשתי אודות סבתא שנפטרה לפני כמה וכמה שנים ועכשיו סיימו למכור את הדירה, וברצונה לחלק את הירושה בין כל הילדים שעכשיו זקוקים לכסף מחמת שמחתנים ילדים וכו'... ביום חמישי כבר הועבר הסכום לחשבון הבנק שלנו, כמעט בדיוק אותו סכום שוויתרנו עליו לבית הכנסת... ובטוחים אנו שעוד נראה ישועות רבות בזכות הוויתור הזה, אלא שאיני מסוגל להמתין מל־ פרסם את הסיפור עם כל הישועות, אז אני מזדרז לספר את מה שכבר אפשר, ונתחזק יחדיו באמונה ובי־ טחון וביטחון שהרבה דרכים למקום ומי ששומע לי אינו מפסיד... א' שבט ה'תש"פ איך מחנכים ילד? לא אומרים לו עשה כך וכך, אלא נוטעים בו אהבה למסר והוא ירצה לעשות כך וכך...". אין בעולם אושר יותר נעלה מאשר הרגש הנעים בקיום נפשו של ילד רך, שאין לו תביעות ודרישות כלפיך והוא תלוי בך ובחסדך. האם אינך שומע קול פנימי האומר לך מה ילד זה מצפה לקבל ממך? עליך להרגיש את כל האחריות, האושר והקדושה שבמשימה הזאת. עליך להרגיש שהשם 'אב' משח אותך לכהן גדול. אם אינך מרגיש כשיא האושר את ההזדמנות הזאת של התמכרות מושלמת לטובתו של בן אדם, אם הרגשה זה אינו מעורר בך שמחה של מצוה בלי מיצרים, ואם הנתינה אינה גורמת לך אושר יותר מאשר הקבלה - הרי לא ראוי לך להיות לאב!". (הרש"ר הירש) "אל תשלו את עצמכם כי בית הספר פוטר אתכם מכל אחריות בחינוך. אויה לבנך אם הנך סבור לצאת ידי חובתך על ידי תשלום שכר לימוד ודאגה לצד הכלכלי. תכלית בית הספר היא הכנת התלמיד והכשרתו לקראת החיים. הכנה זו כוללת הן את פיתוח השכל וריבוי הידיעות בענפי המדע השונים, אך בעיקר יש להלהיב את התלמיד לקראת תפקידו הגדול בחיים, דהיינו: לחיות חיי יהודי נאמן בעולמו של הקב"ה, לפי רצון ה'". (הרש"ר הירש) במתקן הגניזה יש חלון מיוחד בשביל תפילין ומזוזות ומצוין עליו "לפרשיות בלבד", והטעם: כדי להבטיח שפרשיות אלו יזכו לגניזה הנכונה ביותר בעבורם. הסימן (הרה"ג שלמה לוינשטיין( צלצל אלי אברך מאשדוד המוכר לי וסיפר שהוא נסע עם חבר להתפלל בכותל. כשהם חזרו בשעה שתיים בלילה, הוא עבר דרך בית הכנסת והבחין שהאור דולק, חשב לעצמו: אם לומדים שם, זה מצויין, אך אם לא לומדים שם, חבל על החשמל שמתבזבז לריק, שהתורה חסה על ממונם של ישראל. הוא מסתכל דרך החלון ורואה שליד קיר המזרח יושב בחור מישיבה קטנה שלומד בעקבות המבחן שהוא צריך לעבור בכדי להתקבל לישיבה גדולה. לא הרחק משם הוא רואה אברך שיושב ובוכה, והוא מכיר את האברך ששמו ר' משה. הוא ניגש לאותו אברך ושואל אותו: ר' משה, למה אתה בוכה? "אני בוכה על גלות השכינה..." לא היה נראה לאותו אברך שר' משה בוכה על גלות השכינה, ולכן הציע לו: ר' משה, בוא נצא, אני רוצה לדבר אתך: ר' משה יצא, ואז הוא הבין שהוא לא בוכה על גלות השכינה, כי אם הוא היה בוכה על גלות השכינה, הוא לא היה יוצא אתו. ואז הוא סיפר לו מדוע הוא בוכה: חזרתי היום מהכולל בערב; רק נכנסתי הביתה, התחילו הצעקות : אשתי אומרת לי בכעס: הילדים הלכו לישון רעבים! אין כלום במקרר! אבל מילא רעבים – הם הלכו לישון ללא מקלחת, כשריח רע נודף מגופם! לא היה לי סבון ולא שמפו! אפילו שמפו אתה לא יכול להביא הביתה ?! אשתי דיברה אלי בכעס, ואני הרגשתי שאין לי מה לחפש יותר בבית, ושהמצב הוא בלתי נסבל, אז ברחתי לבית המדרש ובכיתי להקב"ה שיושיע אותי. אני לא רוצה לעזוב את לימוד התורה, בקשתי מהקב"ה שיושיע אותי. בלי שמפו אני לא יכול לחזור הביתה... מה הבעיה? אני אביא לך שמפו מהבית שלי! הוא הולך, אך חושב לעצמו: איך דברתי כאלה שטויות?! זה מה שיפתור לו את הבעיות בשלום בית – חצי בקבוק שמפו ?! הוא שואל את החבר שלו, שנסע עמו לכותל: יש לך כסף עליך? השיב לו החבר: כן, יש לי כמה מאות שקלים. אמר לו: גם לי יש קצת כסף, בוא נלך ונחפש סופר מרקט פתוח ונקנה מצרכים בסיסיים. הם חיפשו בשעה שלוש לפנות בוקר סופר מרקט פתוח, הם מבחינים בסופר מרקט פתוח, ומעל הפתח מתנוסס שלט פתוח 7/24 , כלומר, הוא פתוח במשך עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע... מספר אותו אברך: מאז שאני זוכר את עצמי, מעולם לא נכנסתי לחנות שפתוחה גם ביום השבת, אבל עכשיו – איך אני יכול לאכזב את האברך, ר' משה?! החלטתי שאין ברירה, נכנסתי, לקחתי עגלת קניות, ומכיון שלא היה לנו הרבה כסף, העמסנו רק את המוצרים הבסיסיים. ניגשנו לקופה, שילמנו והלכנו לכוון האוטו. אמרתי לחבר שלי: תראה על השקיות כתוב שהמקום פתוח בשבת; בוא נשים את המוצרים באוטו ונזרוק את השקיות, וכשנגיע לר' משה כבר נסתדר. לידנו עמד בן אדם, שאמר שהוא הבעלים של הסופר מרקט ושאל אותנו מדוע אנו זורקים את השקיות; הסברנו לו שכתוב על השקיות שהמקום פתוח בשבת, ואנו חוששים מחילול השם שייגרם כשיגלו שאנשים חרדים קונים במקום המחלל שבת, וסיפרנו לו את הסיפור על האברך ר' משה. אתה לא יודע מה עשית לי עכשיו אמר בעל הסופר. ניכר היה עליו שהוא מאוד נרגש. בקשנו ממנו שיספר לנו מה קרה. תשמע, אני לא אדם דתי, אבל היה לי חברותא מהעיר, יהודי תושב אשדוד. למדנו ביחד כמה שנים פעם אחת בשבוע. אני מניח תפילין כל יום, אני בעצמי משתדל לשמור שבת, ופה אני מעסיק בשבת רק את העובדים שלי. אני לא מגיע לפה בשבת בכלל... ואני לומד, ומה שאני יודע, אני משתדל לקיים. אך לצערי הרב, החברותא שלי עבר לעיר אחרת, וכבר אין לי חברותא חצי שנה, ומאז הפסקתי לתת צדקה, כי את המעשרות הייתי נותן לחברותא; בקיצור, אני מתדרדר. בקשתי מהקב"ה, דברתי אליו כמו בן אל אביו ואמרתי לו: אם באמת אתה רוצה אותי – תן לי סימן. עבר שבוע, ולא קרה כלום, ואז אמרתי לו: ריבונו של עולם, אם אתה באמת אוהב אותי ורוצה אותי – שלח לי סימן; ועכשיו אתם הגעתם לכאן... הרי אתה מבין, שלכאן אנשים דתיים לא נכנסים, משום שהוא פתוח שבעה ימים בשבוע, ופתאום אני מבחין בכם בשלוש לפנות בוקר... מסיים בעל הסופר מרקט ואומר: תן לי את מספר החשבון של האברך הזה, ר' משה, אני רוצה לתת לו מעשר. חוץ מזה, האם אתה מוכן ללמוד אתי ולהיות חברותא שלי במקום האברך ההוא שלמד איתי ? וכך התחלנו ללמוד חברותא, וכבר הסברתי לו את הדינים וההלכות של שמירת השבת, ובעזרת השם הבין בעל הסופר מרקט כמה חמור לפתוח את העסק בשבת, והבטיח לי, שבעזרת השם הוא יסגור את החנות בשבת. |
| |||||
