בניית אתרים בחינם

 




כ"ד שבט ה'תש"פ



אמרו בדרך רמז, "מִדְּבַר שֶׁקֶר - תִרְּחָק", אמירת שקר מרחיקה את המשקר מהקב"ה, לפי שחותמו של הקב"ה אמת, ואי אפשר למי שאומנותו שקר, להדבק במי שחותמו אמת ומתעב שפתי שקר. כי הקרוב לאמת רחוק מהשקר , והקרוב לאמת קרוב להקב"ה. זאת אומרת אם יש לך חלילה 'דבר שקר' זה יגרום כי 'תרחק' מהקב"ה, לכן אֱחז נא בָאֱמֶת דַבר רק אמת, חשוב מחשבות אמת, ותדבק ע"י זה בקב"ה - כפי שכתוב בסוף קריאת שמע - "ה' א-לוקיכם אמת" - שחותמו של הקב"ה אמת.


    "אנו מתפללים 'כי קל מלך רופא'. שאל רבי שמואל רוזובסקי, מה עושה המלך כאן באמצע, מה הקשר?  התשובה היא: אנחנו באים לבקש רפואה – בדרך הטבע אין פתרון, אבל מלך פורץ גדר, מלך יכול לעשות דברים ולרפא, לכן מזכירים מלך!" ("נר לשולחן שבת" מפי הרה"ג רבי ברוך ברוורמן(


     האוכל פחות מכזית מעיקר הדין פטור מנטילה (ריטב"א, גר"א), והמחמיר ליטול גם בפחות מכזית תבוא עליו הברכה. האוכל משיעור כזית עד כביצה נוטל ללא ברכה משום ספק ברכות. ורק אם אוכל פת כביצה נוטל בברכה. (ילקוט יוסף(


     האוהבים את האמת יען שהדבר מועיל להם, יש האוהבים את השקר יען כי הדבר מועיל להם, נמצא שאין הם לא אנשי אמת ולא אנשי שקר אלא אנשים האוהבים את עצמם. איש אמת אוהב את האמת על שאמת היא בין אם מועילה לו ובין אם לאו. (רבי יהושוע מאוסטרובה זצ"ל)

המפתח (הרב דוד ברוורמן שליט"א)

 


     לראש ישיבה הייתה בת אחת ויחידה. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, ניסו רבים לברוח, אך ראש הישיבה לא נטש את הספינה, הוא נשאר עם הבחורים. אחד מהם היה אהוב עליו במיוחד ואף הצליח לברוח ועלה לארץ. לאחר השואה בירר הבחור וגילה שראש הישיבה נספה על קידוש ה' הי"ד, אך בתו ניצלה, ורחמנא ליצלן התחתנה עם גוי ויש להם בן. אותות המלחמה פגעו ביהדותה, עד שהלכה והתנצרה, ואת בנה שלחה לבי"ס נוצרי. הבחור, שהעריץ את ראש הישיבה לא היה מסוגל לחשוב שבתו היחידה תחייה כך את חייה , רחוקה כל־ כך מדרך אביה. הוא החליט להיפגש איתה במקום מגוריה בבלגיה, שלח לה מכתבים וניסה לדבר על ליבה, אך לא זכה לתגובתה. הוא ניסה להשיג את מספר הטלפון של המפעל בו עבדה . וכשהצליח לתקשר איתה, היא ניתקה לו בפנים. הוא לא וויתר, עלה על מטוס לבלגיה והגיע למקום מושבה ליד העיר גנט.  הגיע אל הבית ודפק בדלת. היא פתחה, זיהתה אותו ומיד טרקה לו את הדלת בפנים. הוא היה בהלם, אך לא וויתר, והתחיל לדפוק שוב ושוב על הדלת.  בסופו של דבר היא פתחה בזעם וצעקה עליו: "מה אתה רוצה ממני?! תן לי לחיות! חתכתי את השרשרת שלי ואני לא רוצה להיות יהודיה!" אחרי שצעקה עשר דקות, היא הפסיקה כדי לנשום לרגע,  ואז הוא אמר לה: "אני צמא נורא, אולי אפשר לקבל כוס מים?" והיא אמרה "בסדר, אבל תחכה בחוץ" . "את יודעת אני עומד פה כמעט שעה, אולי את יכולה להוציא לי גם כסא?" הלב היהודי שלה התרכך, היא הכניסה אותו הביתה, אך אמרה לו "אני לא רוצה להתווכח על כלום, ולא רוצה שתחזיר אותי בתשובה!". "בסדר", הוא התרצה. "אבל את יודעת שאבא שלך היה כמו אבא גם עבורי. ספרי לי בבקשה על הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה".  היא התחילה לספר, ותוך כדי דיבור היא בכתה: איך באמצע התפילה הם הרגו אותו... הלב נקרע. כאשר סיימה, קם, הלך לכיוון הדלת, ואמר: "אני הולך, אך ברצוני לומר לך רק דבר אחרון: המפתח נמצא אצלך". היא לא הבינה, ושאלה: "איזה מפתח, על מה אתה מדבר?". הוא לא ענה, המשיך ללכת ושב ואמר: "דעי לך, שהמפתח נמצא אצלך".  היא המשיכה ללוות אותו והתחננה "על איזה מפתח אתה מדבר?". הוא עצר, ואמר: "הייתה מלחמה עצומה בין אבא שלך לבין הצורר יימח שמו. החלום של אביך היה שהנכד שלו יהיה יהודי. אבא שלך,  שהיה הרבי שלי, חלם כל החיים להמשיך את השרשרת הדורות מהר סיני ולהעביר את מסורת התורה לדורות הבאים. לצורר הנאצי ימ"ש היה חלום אחר לגמרי. החלום שלו היה שהנכד של סבא שלך לא יהיה יהודי, שלא יהיו יהודים בכלל.  המפתח מי ינצח במלחמה הזו, אבא שלך או הצורר , נמצא אצלך". ובמילים האלה הוא יצא מהבית. הוא נכנס למכונית וראה אותה נכנסת הביתה,  מסיטה את הווילון ומביטה בו. הוא אמר לנהג, " תתניע את האוטו, אבל עדיין אל תיסע". אחרי כמה דקות היא רצה החוצה ואמרה: "בסדר, אני רוצה שאבא שלי ינצח. אבל איך אני עושה את זה?!  התחתנתי עם גוי. אם אתה רוצה, תיקח את הבן שלי ותחנך אותו להיות יהודי". האיש ענה לה: "אבל הילד לא מכיר אותי. אקח אותו רק אם תבואי איתי לארץ". היא רצה פנימה להכין מזוודה, שניהם נסעו מיד לבית הספר הקתולי, אספו את הילד ונסעו לשדה התעופה. רבה של ת"א הגרי"מ לאו שליט"א,  שסיפר סיפור זה, סיים ואמר: "אני מכיר את הבן הזה, כיום הוא אחד מגדולי הרבנים בישראל".








כ"ג שבט ה'תש"פ




אין דרך אחת להיות אימא מושלמת, אבל יש מיליון דרכים להיות אימא טובה.


     הזמן זז לאט אבל עובר מהר.


     הכל עובר אבל שום דבר לא לגמרי נעלם.


     כתוב: 'לא לחכמים לחם', יוצא אדם לשוק החיים ומדמה בנפשו כי חכם הנהו, אומר לו כביכול הקב"ה – אתה חכם, מוכשר לכל, לך וחפש בעצמך לחם.. (הקוצקר רבי)

כפרה מיוחדת במינה )גיליון 'טוב לחסות בה' ויצא תש"פ(

     היה זה בתקופה שאחר מלחמת העולם השניה בצרפת. היהודים ששרדו את השואה האיומה היו מוכים וחבולים בגוף ובנפש מסיוטים והתעללויות קשות ואיומות שלא יעזבו אותם עד סוף חייהם.

     באחד מימי שישי, ערב שבת, אירעה טרגדיה קשה ונוראה. בביתם של זוג יהודים, הכינה בעלת הבית את בישולי השבת וסידרה את הבית. היה זה זוג שעבר עינויים קשים ומרים בשואה, עד כדי כך שמרוב הסבל הפיזי שעברו, על פי הטבע לא יכלו לזכות בילדים. בני הזוג השלימו עם העובדה שלא יזכו בילדים עד סוף חייהם, והמשיכו לחיות באמונה ובשמחה.  והנה, באמצע שהניחה האישה את הסירים על הפתיליה, יצאה לכמה דקות לקנות מוצר מסוים במכולת השכונתית, אלא שאז אירע הנורא מכל. האש הגלויה אחזה באחד מחפצי הבית והחלה להתלקח בכל אזור המטבח והסלון. תוך דקות בודדות החל עשן סמיך ושחור להתפשט החוצה, אשר החל לכלות את כל אשר עומד בדרכו.  השכנים המבוהלים שהבחינו בלהבות הזמינו את לוחמי האש,  כשתוך כדי הם רצים אל עבר מעונו של הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, על מנת לשאול אותו מה ניתן לעשות במצב שכזה. רבי מרדכי אשר שמע את הדברים אמר בזה הלשון : "כשהגברת תגיע לבניין תאמרו לה בשמי שלא תוציא מפיה מילה אחת של צער וטרוניה ושלא תיקח ללב, כי זה כפרה, ובעזרת השם בזכות זה היא תזכה השנה לילד!".

     והנה, כשהגיעה האשה לבניין וראתה שריפה והמולה רבה סביב ביתה, הבינה כי ביתה – רכושה היחיד שנשאר לה אחרי השואה –  היה למאכולת אש, שעות ספורות קודם השבת הקדושה.  האשה נשברה לחלוטין לאור המראה הקשה, אך אז רצו אליה השכנים ובישרו לה את דברי הרב פורגמנסקי: "הרב אמר כי אם תצליחי לקבל זאת באמונה ככפרה ולא תוציאי מפיך שום מילת צער או טרוניה, תזכי בשנה הבאה בילד ב"ה". היה זה ניסיון נורא ואיום. אשה גלמודה שעברה את כל סבל השואה האיומה,  וכעת גם ביתה הולך כליל. היא עמדה עם דמעות בעיניים, אך לא הוציאה מילה אחת לרעה. היא התחזקה באמונה כי אכן זוהי כפרה מיוחדת במינה על מנת לטהר את נשמתה.


     מספר הסיפור, הרה"ג רבי נפתלי זילברצווייג שליט"א, מוסיף פרט מצמרר: "רבותיי, לאחר שנה נולד לה בן... ואם תרצו לדעת – אני הוא בנה, ויש לי עוד אחות, שנולדנו אחרי אותה כפרה, למרות שעל פי הטבע לא יכלו הוריי לזכות בילדים אחר השואה, אך בזכות שאמי קיבלה זאת באהבה, היא זכתה לכפרה ונושעה בילדים". 






כ"ב שבט ה'תש"פ





אמרו בשם הגר"א מווילנא זי"ע, דדרך הרוצה לבדוק מה טיבו של ספר מסוים הוא לעיין בתחילת הספר ובסופו ומזה יבין באיזה ענין עוסק המחבר, וכמו כן בספר התורה הזה אפשר ללמוד כמה חשובה מידת גמילות חסדים ממה שפתחה תורה וסיימה בגמילות חסדים. [והרה"ק מקאמרנא בספרו נוצר חסד כתב, 'ואהבת את ה' אלקיך' בגימ' ואהבת לרעך כמוך' הא בהא תליא:]

     אפשר לזהות את גדולתו של אדם לפי מה שמכעיס אותו. (אברהם לינקולן)


"     האוהב את שכיניו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני"]      יבמות ס"ג[


    היה אומר הרה"ק מקאברין זי"ע (תורת אבות ד"ה ומשה) כי אמרה תורה 'ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים', תיבת 'ערפל' נוטריקון 'אראפ-פאל' היינו נפילה ומעידה, והכוונה, שאף בעת הנפילה והירידה על האדם לדעת ולהבין אשר שם הא-לוקים, כי אדרבה 'שם' הוא האלוקים, כי מתוך נפילתו אפשר לו להתעלות יותר ויותר.

כֹחֹו של וּתּור

     להלן סיפור מדהים ומרגש, המעובד מתוך ביטאון 'קול ברמה' - ויש בו כדי ללמדנו, מהו כוחו של ויתור ולמה זוכה האדם המוותר.

     הסיפור אירע בבית-הדין בעיר חולון. אל בית הדין הגיעו ל'דין תורה' חתן טרי, והצלם שצילם את חתונתו. הצלם הגיע לתבוע את החתן, מפני שלאחר שצילם והסריט את החתונה, החתן לא היה מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע מראש.  החתן, מצד שני טען, שאין הוא מוכן לשלם את כל הסכום שנקבע עם הצלם, מפני שהצלם לא עשה את עבודתו כראוי, ומדוע?  רבנים חשובים רבים הגיעו לחתונה ולא צולמו, ולכן אין לחתן מזכרת מנוכחותם בחתונה, והדבר מצער אותו מאוד ועל כן אינו מוכן לשלם לצלם את כל הסכום, שכן הוא לא עשה את עבודתו נאמנה.  הצלם, טען מנגד, כי השתדל לעשות את הנדרש ממנו, אך הסיבה שלא הספיק לצלם את כל הרבנים החשובים שהגיעו לחתונה, היא מפני שהרבנים הגיעו לדקות ספורות והתערבבו בקהל הרב שנכח בחתונה, לכן הוא לא הספיק להגיע לכולם ולצלם בטרם אותם לפני שעזבו את החתונה.

     בית הדין שמע את הטענות והחל לדון ולחקור בצדדי הדין על פי כללי התורה. לאחר שבדקו את כל הצדדים, נשאר בית הדין בספק:  מצד אחד החתן לא קיבל את העבודה כפי שדרש וציפה,  מצד שני הצלם עשה כל אשר ביכולתו, על כן, מחוסר ראיות נשאר בית הדין בספק.  מכיוון שכך, פנה אב בית הדין אל החתן ואמר לו: "ראה חתן יקר, הרי החתונה כבר הייתה, וכעת אתה יוצא לחיים חדשים עם כלתך . ""הצעתי היא לך שתוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום שקבעתם ביניכם על עבודתו, וכך בוודאי תזכה לחיים טובים עם רעייתך. אם תשאיר את הצלם עם צער וקפידא, הדבר לא יוסיף לכם".  אב בית הדין לא הסתפק בכך ואמר לו: "ראה, אם תוותר לצלם ותשלם לו את כל הסכום, אני אברך אותך בנוכחות הדיינים שתזכה עוד השנה לפרי בטן".

     שקט השתרר בבית הדין והכל חיכו לשמוע את תגובתו של החתן. אך לתדהמתם הרבה, החתן נעמד לעיני כולם  ואמר "איני מוכן לוותר לו, לא אשלם לו שקל נוסף על העוול, שנגרם לי".  כל הנוכחים בבית הדין היו המומים. לא בכל יום נשמעת פניה נרגשת מאב בית הדין אל אחד הצדדים בתוספת ברכה כי אם יוותר ולא יעמוד על דעתו, הוא יזכה לפרי בטן, ואם זה לא מספיק, הוא מסרב לקבל את הברכה.

     באותו הזמן, נכח באולם בית הדין אברך שהגיע על מנת להתלמד, כיצד נעשה דין תורה, ומיד כששמע את פנייתו של אב בית הדין לחתן, הוא התרגש מאוד ואמר: " כבוד אב בית הדין, אני מוכן לשלם לצלם את כל תוספת התשלום, שמגיעה לו מהחתן, ובתמורה לכך, אני מבקש,  שהברכה של הרב לפרי בטן תחול על אחותי הנשואה כבר מזה עשר שנים ולא זכתה לילדים".  החתן, ששמע באותו רגע את בקשתו של אותו אברך מתלמד, הבין, כי ברכתו של אב בית הדין אינה ברכה פשוטה, אלא שווה הרבה.  הוא מיד חזר בו והכריז: "אני חוזר בי! אני מסכים לדברי כבוד אב בית הדין ומוכן לשלם לצלם את כל המגיע לו ברגע זה, ובלבד שכבוד אב בית הדין יברך אותי ואת כלתי בפרי בטן" . "זה כבר מאוחר מדי", השיב אב בית הדין לחתן, "לאחר שלא הסכמת להצעה, גילית, שאינך באמת מעוניין בכך, ולכן איני מוכן לעשות איתך עסקה זו". החתן לא רצה לוותר על אותה הברכה והחל ממש להתחנן על נפשו: "לא, לא, אני באמת מוותר לו". אמר וכדי להראות, שהוא מתכוון לכך, הוציא מיד מכיסו צ'ק, כדי לשלם לצלם, "ובלבד שייתן לי הרב את ברכתו היקרה".  אב בית הדין שתק כמה רגעים והרהר מעט. "אתה, החתן תשלם לו את הסכום, ואני אברך אותך, שתזכה לפרי בטן" . "אך גם את האברך המתלמד שמסר נפשו והיה מוכן לשלם לצלם את הכסף ובלבד, שיזכה בפרי בטן, אני אברך, שתזכה אחותו עוד השנה לפרי בטן, בריא ושלם".

     הכול היו מרוצים מהפשרה, החתן כתב מיד צ'ק לצלם ונפרד ממנו בידידות, ואב בית הדין עמד בנוכחות הדיינים ובירך את החתן ואת אחותו של האברך, שיזכו עוד השנה להתבשר בבשורות טובות.  באותה שנה, נפקדה הכלה, אשת החתן בבת, וכמוה,  נפקדה אחותו של האברך, אף היא באותה שנה, בבת בריאה ושלימה, אחר עשר שנים! של ציפייה ארוכה וקשה לפרי בטן.







כ"א שבט ה'תש"פ


 האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע, מה שנקרא שמיעה סלקטיבית, האדם בוחר מה לשמוע ומה הכוונה. (שמואל אייזיקוביץ)

     האדם של אתמול איננו האדם של היום. בכל יום האדם משתנה ומתפתח. הוא חווה חוויות חדשות המשפיעות על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, לפיכך גם הבנתו ותפיסתו בתורה משתנים בהתאם. אם תפיסתו הרוחנית של האדם לא תתפתח במקביל להתפתחות אישיותו, האדם של היום יישאר תקוע עם תורה של אתמול וממילא לא יחוש שייך ומחובר אליה כראוי. מוכרחים להעמיק ולעדכן את המושגים שלנו בתורה בכל יום.

     האהבה נולדה - השנאה נוצרה

     האובססיה לעצמי היא המוטיב המרכזי של תקופתנו.

החניה (חיים ולדר(

     רכשתי את דירתי לפני כעשר שנים, לא בקלות ובהרבה סייעתא דשמיא. כחלק מהעיסקה רכשתי מקום חניה לרכב שלי, שיהיה נגיש ליד הכניסה לבנין. שילמתי טבין ותקילין עבור מקום החניה הזה. נכנסתי לדירה, ואכן במשך כשמונה שנים חניתי בחניה שרכשתי, ופרט להפרעות מצד אנשים זרים שהחנו את רכבם בחנייתי, כל תושבי הבניין ידעו שזו החניה שלי.

     כנהג אני יודע מהיכן זה מגיע. לפעמים אתה ממהר, ואין חניה, ובמצוקתך אתה רואה בניינים עם מקומות חניה למכביר, ואז אתה אומר לעצמך נו, ממילא הם לא בבית מה יקרה אם אחנה כאן שעה?  ואתה ממהר לעיסוקיך, אחרי עשר דקות מגיע הדייר שהחניה שייכת לו, וקשה לתאר כמה הוא כועס ומתרגז, ולפעמים הוא מוצא חניה אחרת ולפעמים אין לו ברירה, הוא חוסם אותך. כשאתה מגיע, אתה עומד מול הרכב שלך וחש אי נעימות, אתה מבין מי חוסם אותך ואחרי כמה דקות אתה מעז ועולה לבית השכן ומבקש בהתנצלות שיזיז את רכבו. והשכן, הוא צריך להתארגן ולפנות את החניה, ששילמתי עליה כל כך הרבה. לכן אני נזהרתי מלחסום חניות וחשבתי לעצמי, איך זה שאנשים לא חוששים לגזול בצורה כזו את זולתם.

     כעבור שמונה שנים ניגש אלי אחד משכני, אדם נחמד ורגוע, שגם אם לא היו לנו יחסי קירבה מיוחדים,  שנהגנו לומר אחד לשני שלום ולהתעניין זה בשלום זה. השכן אמר לי שהוא רכש רכב, וביקש לחנות בחנייה הכללית שלי. אמרתי לו: החניה היא שלי, ושילמתי עבורה! גם אני שלמתי עבורה! יש לי הוכחות;  האם גם לך יש? כן, יש לי מסמך המעיד על שרכשתי חניה עם שרטוט מדיוק! מעניין, אמרתי 'זה בדיוק מה שיש לי' החלטנו שנציג אחד לשני את הוכחותינו. ואכן, באותו ערב הגיע לדירתי והציג את ההוכחה שלו ואני הצגתי את שלי. לתדהמתו התברר, שלשנינו היה מסמך זהה....  הבטנו זה על פניו של זה, והבנו שהקבלן רימה אתנו. קשה להאמין עליו אמרנו שנינו. הקבלן שבנה את הבנין היה אות ומופת לישרות. לא העלינו על דעתנו שהוא מסוגל לעשות דבר כזה – למכור לשניים חניה אחת, מה עוד שזה דבר שיום אחד יכול להתגלות, ועובדה שזה התגלה לאחר שמונה שנים.

     החלטנו לגשת לקבלן, הראינו לו את שני המסמכים. בתחילה הוא נראה מופתע, עיין במסמכיו, ואז להפתעתנו אישר את הדבר: אני מצטער, זהו משגה שלי. שימו לב שהשרטוט של החניה הוא רחב.  למעשה היו צריכות להיות כאן שתי חניות, אבל המהנדס הכריח אותי לשים במקום הזה עמוד, תבינו שמכרתי הרבה חניות ומחסנים ודירות, וטבעי שחניה אחת נשכחה ממני.  ברוך ה', הכל מסודר אמרתי לשכני, הוא מוכן להחזיר לך את דמי החניה ששילמת, 'סליחה' אמר השכן 'אבל איני מעוניין בכסף, אני מעוניין בחניה'! 'וגם אני כך' אמרתי 'מדוע שאחד משנינו יהיה עדיף על השני?! 'אני מסכים אתך' אמר שכני 'מדוע שאתה תהיה עדיף עלי? התחלנו להתווכח קצת, ואז שכני אמר: 'בוא נחשוב על פתרון, חבל שסתם נריב.'  הלכתי לביתי וסיפרתי הכל לרעייתי. הרמתי טלפון למורה צדק. אמר שיש עניין של 'מוחזק' ואני מוחזק בחניה, והעובדה שהוא לא מחה כל השנים מחזקת את החזקה שלי. למחרת באתי אליו עם הטענה הזו.  השכן הקשיב וחזר אלי אחרי הצהריים באומרו, שגם הוא התייעץ עם מורה הלכה, וזה אמר, שמכיוון שלא העליתי על דעתי ששטח זה אינו שייך לי, לא הייתה כל סיבה שאמחה, מפני שלא היה לי רכב.  וסברתי ש'זה נהנה וזה לא חסר'. ושוב החל להתגלע ויכוח בנינו, עד שאמרתי: למה נריב? בוא נלך לדין תורה! השכן הביט בי וראיתי שהוא דומע: 'תראה, בחיים שלי לא הייתי בדין תורה, אני מאוד צריך את החניה הזו.  פניתי לקבלן ושאלתיו מה הוא מציע. הקבלן אמר לי: 'תראה, השכן שלך לא סתם צריך את החניה ולא סתם קנה רכב. הבנתי ממנו שיש סיבות רפואיות. 'תוותר, הציע, ואני אפצה אותך'. על ידי שתשלם לי?  לא, האמת שאני לא במצב שאוכל לשלם לך אלא אם כן ממש תתעקש, אבל לי יש איזה שטח למטה פנוי, ולא איכפת לי לתת לך אותו בצמוד לחניה שתקבל.  ידעתי על השטח הזה. שאולי ניתן להכניס בו סולם קטן וקצת כלי עבודה. ממש לא משהו שיתחיל לפצות אותי. אמרתי לו זאת, והקבלן אמר 'אתה צודק' זה מה שיש לי לתת לך בבניין הזה. אם תתעקש,  אחזיר לך את כל מה ששילמת על החניה, והיות ואני משקיע בבניין אחר, ואין לי כסף, ואני מבקש ממך שתסכים להסתפק בפיצוי הזה. אמרתי לקבלן שאחשוב על כך. כל הלילה נאבקתי קשות בין הרצון שלי לנוחות ולתחושת הצדק שקניתי חניה ושהיא חשובה לי , וכעת אצטרך לוותר עליה.  בבוקר הודעתי לרעייתי על החלטתי, וזו הגיבה בהערכה רבה. אני חייב להודות שאם היה לי ספק,  הרי שהמילים שלה הכריעו לחיוב, על כך נאמר [משלי יד א]: "חכמות נשים בנתה ביתה". הלכתי לקבלן,  חתמתי אתו על הסכם שכל השטח הבלתי מנוצל מאותו הקיר והלאה שייך לי, ולאחר מכן ניגשתי לשכן והודעתי לו כי החל מהיום החניה שלו. השכן הודה לי נרגשות, ושוב היו דמעות בעיניו. בעצם גם בעיניי.

     התחלתי לחנות למטה, ועדיין לא עשיתי שימוש בקוביה הקטנה הזו. שנה וחצי עברו. והחלטתי, שאולי בכל זאת כדאי לעשות בה שימוש, ופרצתי פתח בקוביית הבטון. היא באמת היתה קטנה וזעירה, וכבר התחלתי להצטער על המאמץ, אך בני היה זה שהוביל למפנה: תגיד אבא, מה יש מאחורי הקיר הזה? שאל. לא יודע, נראה לי שהכניסה. אבל הכניסה למעלה טען. אז סתם אדמה. לא יכול להיות, הרי מסביב יש כניסה לחניה. החלטתי להרוס את הקיר של המחסן הקטן... והתגלה לי שטח של 90 מטר, שנותר מאז הבנייה ללא כל שימוש לקחתי נשימה ארוכה, רעדתי בכל גופי, אבל התעשתי. הזמנתי בעל מלאכה שיתקין לי דלת.  לאחר מכן בררתי הלכתית מה הדין לגבי השטח שמצאתי, ונאמר לי כי על פי ההסכם שחתמתי הרי שכל השטח הבלתי מנוצל שייך לי.


     בתוך חודשיים בניתי יחידת דיור בת שלושה חדרים, וכעת אני משכיר אותה ברווח ניכר.  אין צורך להכביר מילים על המסר. 'אין אדם עושה אלא לעצמו'. וכשאדם מוותר, לעולם אינו מפסיד מכך, גם אם הסוף הטוב אינו מגיע מהר כמו בסיפורי. חשוב שנזכור עד כמה אהבת חינם וויתור לזולת מובילים – לרווח ובנין. 





י"ז שבט ה'תש"פ



אין יותר מתאים ללמוד הלכות ברכות על פירות, בשבוע שחל בו ט''ו בשבט,  שבו נוהגים לאכול סוכר בכל מיני טעמים של פירות.


     אם תתרכזו במה שאין לכם, לעולם לא יהיה לכם מספיק.

     במקום לומר 'אני חייב לכבד את ההורים' היינו צריכים לומר 'יש לי זכות לכבד את ההורים שלי '. כיבוד הורים הוא מסוג הדברים שכאשר אתה יכול אינך רוצה. אבל כאשר אתה רוצה זה לפעמים מאוחר מידי...  סיפר הרב גבי קדוש שליט"א על יהודי שהספיד את אביו הוא פנה לציבור ואמר 'אחים יקרים! יש לי בקשה מכם,  מי מכם שעדיין יש לו הורים חיים, אל תוותרו על שיחת טלפון יומית. ולא כדי לבקש מהם, אלא כדי לשאול בשלומם... תעניקו להם אהבה, חיוך ושמחה. כי כל מה שתעשו להוריכם ילדיכם יעשו עבורכם ...' ועל זה נאמר 'ואם לא עכשיו אימתי?'


     בפסוק נאמר (שמות י', ט'): בבנינו ובבנותנו נלך כי חג ה' לנו,  איתא בספר "ליקוטי אמרי חיים" (מהרה"ק בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע): אם הבנים והבנות הולכים בדרך האבות, אז חג הוא לנו...


     בקונטרס 'תולדות אפרים' (אות מט) כתב: אמרו חז"ל: לא יחסוך אדם בהוצאות שבת, ואם מוסיף - מוסיפים לו. ולא אמרו 'אם מרבה', להורות דאינו אלא הוספה בעלמא, ולא תוספות מרובה על העיקר, דלשון 'תוספת' בלשון בני אדם משמעותו מעט, וגם הכא לא יוסיף הרבה, דאין סומכין על הנס, וכמה היא ההוספה, לכאורה משמע אחד מחמשה, לפי חשבון הוצאותיו שרגיל בימי חול, ומצינו לשון הוספה על חומש 'ויסף חמישיתו'. ואולי ראוי לעשות כפל מבחול, וכמו שכתב ה'דעת זקנים' (שמות טז כב) שהמן בשבת ירד כפול בלחמה לכל סעודות השבת.


     האוכל בשוק - פסול לעדות.  למה מי שאוכל  לאפה בשוק כשהוא רעב, יורידו אותו מדוכן העדים בבית המשפט? מה הקשר? ונדמה לי שבעצם אומרים לו: "אתה לא שם לב. אתה, על הדרך, מכניס דברים לגוף שלך ואפילו לא זוכר מה ואם ככה, אז כשאתה מכניס לעיניך נתונים שנוגעים לגופו של אדם אחר, אתה כן תשים לב בדיוק למה שקרה שם?! אנחנו לא סומכים על העדות שלך".


     הבורא מבטיח "ואברכה מברכיך" (בראשית י"ב, ג(  דהיינו כשהאדם רוצה לזכות בברכת השי"ת, העצה המועילה ביותר היא - לברך את הזולת. אנשים מוכנים לשלם הון כדי לקבל ברכה מצדיק, ובצדק,  שכן ברכת הצדיק מעלתה עצומה, אלא שאפשר לזכות בברכה ישירה מהבורא רק אם נתבונן קצת במה שאנו מברכים אחד את השני "בוקר טוב" או "יום טוב" ועל אחת כמה וכמה שצריכים להשקיע מחשבה וכוונת הלב כשמברכים 'ברוך אתה ה' '' זוהי סגולה נפלאה לזכות בשפע ברכות מאתו יתברך.


     "כדי לזכות להיות גדול בתורה, הדבר תלוי לא פחות מבכשרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד"... (ה"חזון איש")

בעל הבית [מתוך 'קבלת שבת'-הרב צבי נקר]

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: היה זה לפני מספר שנים. אל אחד מאנשי העסקים המצליחים והעשירים בארה"ב הגיעו יהודים רבים מהארץ ומהעולם על מנת לבקש עזרה ותמיכה כספית. איש העסקים, אשר הינו יהודי ירא ה', פתח את דלתות ביתו לכל דורש, ולא השיב ריקם אף אדם, ועזר לכל אחד לפי הצורך והיכולת. בפאתי ביתו עמדו שומרים ואנשי צוות רבים, שניהלו את הבית ואת העסקים, והם היו מורים לכל אורח שבא לבקש תרומה כיצד להגיע לחדרו של הגביר. הגביר היה ממוקם בקומה השניה,  והיה מקבל קהל במשך שעה מסוימת ביום.

     יום אחד החליטו האחראים על הבית לתלות שלטים ברחבי הבית, אשר יכוונו כל אחד שבא לפגוש את איש העסקים כיצד להגיע למשרדו, ובכך יחסכו שאלות והסברים רבים על צורת ההגעה לחדרו. על כל שלט נכתבו המילים 'בעל הבית' וחץ המורה את כיוון משרדו. כך היה צועד כל אדם על פי השלטים, עד שהגיע ישירות למשרדו בקומה השניה.  והנה יום אחד הגיע איש עני וקשה יום מארץ ישראל,  שעשה את דרכו עד ארה"ב הרחוקה כדי לקבל עזרה כספית שתחלצו ממצבו הקשה. שומרי הבית קיבלו את פניו והורו לו ללכת בכיוון השלטים. הוא נכנס למסדרון המפואר הגדול ורואה שלט: 'בעל הבית - שמאלה'. הוא ממשיך שמאלה ומגיע לסלון מפואר ויוקרתי, שם הוא רואה שלט נוסף: 'לבעל הבית - עלה למעלה'. הוא מטפס על השטיח האדום הפרוס על המדרגות ורואה שלט נוסף: 'לבעל הבית -  המשך ישר'. הוא ממשיך ישר עד שמגיע לכניסה מפוארת של חדר גדול, המעוטר בנברשות זהב ובתכשיטי כסף, ועל הדלת כתוב 'בעל הבית' . הוא פותח את הדלת, כשאיש העסקים מקבל את פניו בשמחה ומורה לו לשבת. " סלח לי אדוני", הוא פונה אל איש העסקים בתקיפות , "אתה לא חושב שזו חוצפה איך שאתה מתנהג ?!". איש העסקים נבהל לרגע. מעולם לא קיבל תוכחות והערות מאנשים שבאו לבקש את עזרתו. " מה פשר כל השלטים בביתך: לבעל הבית - שמאלה. לבעל הבית - ימינה?! וכי אתה הוא זה המתיימר לקרוא לעצמך בעל הבית?! בעל הבית יש רק אחד והוא בורא עולם לבדו , אשר הוא ממית ומחיה, מוריש ומעשיר, רופא חולים ומתיר אסורים, אתה בסך הכל הבובה שלו! הוא הפקיד בידך ממון, אך ברגע אחד יכול הוא לקחת ממך הכל, ומניין לך העזות לקרוא לעצמך בשם 'בעל הבית'?!".  איש העסקים היה המום. הוא רצה לזרוק את החוצפן הזה לכל הרוחות, אך מיד עצר לרגע וחשב: 'הרי מעולם לא אירע לי מקרה יוצא דופן שכזה בו הוכיח אותי קשות אדם שבא לבקש ממני עזרה, הרי זה נגד הטבע, כנראה אין זה אלא רמז משמים שעלי לתקן את מעשיי!'.  הוא הודה לו על הערתו והבטיח לשנות את הדבר.  לבסוף ביקש העני עזרה כספית, אך העשיר לא העניק לו את הסכום שביקש, אלא כתב לו צ"ק בסכום של פי עשרה ממה שדרש, כשהוא אומר לו: "זה מגיע לך על התוכחה שהוכחת אותי... תודה לך ויום טוב."  ואכן, כבר באותו יום החליפו את הכיתוב על השלטים,  ובמקום 'בעל הבית' נכתב 'מנהל', בידיעה שה' הוא בעל הבית, והוא רק המנהל הקטן הנמצא תחת חסותו.

     והנה לאחר מספר ימים, בעת אשר ישב איש העסקים בחדרו, הוא רואה במסך העגול שלפניו, אשר מראה את המתרחש בכל חדר, כי באחד החדרים בקומה התחתונה שבביתו התפוצץ צינור, המאיים לשטוף את המכונות ואת הרהיטים יקרי הערך הנמצאים שם.  מיד קרא לעוזרת הגויה ששהתה בחדר הסמוך וביקש ממנה לסגור את צינור המים בדחיפות. העוזרת, משום מה,  עשתה את עצמה כלא שומעת, כשבינתיים הרהיטים היקרים נרטבים ונהרסים. הוא זעק לה שוב ושוב, אך היא לא ענתה. מיד קרא לשאר העובדים, ואלו רצו במהירות למקום וסגרו את צינור המים ברגע האחרון.  איש העסקים ביקש לקרוא לעוזרת ונזף בה קשות על התעלמותה מקריאתו, ולסיום מסר לה מכתב פיטורין ופיטר אותה לאלתר.  המטפלת הגיעה לביתה בצער וסיפרה לבעלה: "בעל הבית פיטר אותי...".  בעלה הגוי זעם ורתח על הבשורה והחליט לעשות את הנורא מכול: הוא לקח כלי נשק, הטמינו בבגדו ורץ לכיוון ביתו של העשיר היהודי כדי לסגור עמו חשבון . הוא נכנס בפתח הבית וחיפש את בעל הבית, אך אל מול עיניו הוא רואה שלטים: "המנהל - ימינה. המנהל - שמאלה". הוא רץ לפי הוראות השלטים, עד שהגיע לחדרו של המנהל ושאל בזעם: "אתה המנהל?!". " ככה אומרים" השיב איש העסקים בחיוך. " תגיד לי, איפה נמצא פה בעל הבית?". איש העסקים חייך והצביע לשמים, כאומר שה' הוא בעל הבית.  הגוי שמע זאת והבין לתומו כי בעל הבית נמצא בקומה העליונה, הוא יצא מחדרו בריצה וטיפס במדרגות בחופזה.  מיד כשראה זאת איש העסקים, הבין כי משהו חריג ומוזר מתרחש. הוא נעל את דלת חדרו והזמין מיד את המשטרה.  המשטרה וצוות הבית עצרו את הגוי, ואכן גילו כי זמם להרוג את בעל הבית, מפני שפיטר את אשתו.


     איש העסקים הביט לשמים ואמר: "ריבונו של עולם! רק אתה 'בעל הבית', ואילו הייתי כועס על אותו יהודי שהוכיח אותי, וממשיך לקרוא לעצמי 'בעל הבית', היום לא הייתי בין החיים. 'בעל הבית' האמיתי הציל אותי!".

 הוצאות תלמוד תורה

     בעל המעשה מספר: בני הבחור היקר ביקש חליפה לחג לקראת חג הסוכות. אשתי הרימה גבה ואמרה כי לפי מיטב זכרונה חליפת השבת במצב מעולה ואין כל צורך בחליפה חדשה. הבחור קיבל את הקביעה של אימו והלך לחדרו . עתה המצפון של אמא החל לעבוד ולא נתן לה מנוח... היא קראה לבנה ואמרה: ''יודע מה, בא נמתין עד שאבא יחזור הביתה ונראה מה דעתו בענין ונקבל את פסיקתו...''. החיוך חזר לפניו והמצפון האימהי שקט, והכל בא על מקומו בשלום...  

     כשחזרתי הביתה, שטחה אשתי את השאלה בפני. ביקשתי לראות את החליפה וקבעתי כי החליפה במצב מצוין ואין כל סיבה לרכוש חדשה. הוספתי לשאול את הבן, מדוע הוא חושב שצריך חליפה חדשה לחג?  בני השיב בדרך ארץ: ''אני יודע שהחליפה במצב שפיר ולא חייבים להתחדש. אלא שכל השנה עמלתי קשה בלימוד,  ובכל המבחנים הבאתי לא פחות ממאה, כדי לשמח אתכם ולהביא להם נחת. אבל אם החלטתם שלא, אז אני מקבל באהבה ובהבנה את ההחלטה. כאן - אני - כאבא שבאמת רווה נחת מהבן, כבר לא יכולתי לעמוד בפניו, ובפרט שקיבל הכל בדרך ארץ למרות רצונו העז, ואמרתי: ''תשמע, אם אתה שואל אם צריך חליפה חדשה, התשובה היא לא ולא, אבל אם אתה שואל אם מגיע לך חליפה כפרס על חריצותך ושקדנותך, התשובה היא כן וכן!!!''. על אתר שלפתי את כרטיס האשראי ונתתיו לבני ואמרתי לו שילך ויקנה עבורו חליפה מהודרת כיאה לבן המקיים את המצוות בהידור ומביא לנו נחת עד בלי די. פני הבן אורו.

     ללא שהיות מיותרות הוא יצא לדרכו ירושלימה, הוא התחדש בחליפה מהודרת והתקשר לבקש רשות על מחיר החליפה בסך שבע מאות שקלים, אישרתי לו והוא קיבל חשק להתמיד עוד יותר בלימודיו...  לאשתי הסברתי כי מדובר בהוצאות בניו לתלמוד תורה שמובטח כי חוזרים (ביצה טז.), ולכן הסכמתי לסכום למרות שישנם חליפות במחיר זול יותר, אז אם זה לא על חשבוני וזה מה שיתן לו ללמוד בחשק - עלי לשמוח ולסמוך על הבטחת חז"ל.

     כעבור חודשים אחדים צלצל הטלפון מחנות החליפות ואמרו לי שזכיתי בהגרלה בסך אלף חמש מאות שקלים - תווי קניה באחת מרשתות המזון ועלי לבחור איזה מהם אני מעדיף... לקח לי רגע להתעשת ואז הסתבר כי כל מי שרכש בסכום מסוים השתתף בהגרלה וגם בני מילא את הפרטים שלי עבור השתתפות בהגרלה ומכל הרוכשים אני זכיתי בגורל בסכום יותר מפי שניים ממה שהשקעתי עבור בני לתלמוד תורה. בקשתי מהם לשלוח לי תלושים ל'סופר' השכונתי הסמוך למקום מגורי. כעבור ימים אחדים, אכן הגיעו התלושים לשמחת כל המשפחה שראו בחוש כיצד ה' מחזיר הוצאות בניו לתלמוד תורה.

     רגע, הסיפור לא נגמר... לקראת פסח באותה שנה הלכתי לקנות הלבשה לקראת החג ולחתונת אחד מילדי שחל לאחר ימי ספירת העומר. נכנסתי למשרד של חנות הלבשה שבני קנה את החליפה וסיפרתי לאחד מהשותפים שהיה שם את הסיפור. הוא כל כך התרגש לשמוע את ההשגחה הפרטית שהגיעה דרכו, ושמח ששיתפתי אותו בסיפור, עד שביקש לעזור לי בהוצאות הביגוד לחתונת בני ביד נדיבה.  השפע של הוצאות תלמוד תורה לא פסקה גם כאן.  תודה לבורא עולם!



ט"ז שבט ה'תש"פ


אם חשבת – אל תאמר, אם אמרת – אל תכתוב, אם כתבת – אל תחתום, אם חתמת – אל תתפלא...


     אמר הגר"מ שטרנבוך: "שמעתי מהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שהעולם תמהים ושואלים במה נגרע חלקינו היום שאין יוצאים מאתנו גדולי תורה בשיעור קומה כדרך שיצאו מתלמידי ישיבת וואלז'ין". "אמנם נתבונן בסדר קביעות לימודם של בני ישיבת וואלז'ין ונראה איך נראה המצב כיום ונבין את יסוד החילוק, בוואלזי'ן המתמידים הבינונים למדו לפחות שש עשרה שעות, ועכ"פ לא פחתו מארבע עשרה שעות, וסדר זה היה בכל יום לרבות ימי שישי ושבת, ולא היו נוהגים בשום נסיעות הביתה וגם לא אחת לכמה חודשים, ולא ידעו שם כלל בין בזמנים מהו, לא ניסן ולא אב ולא תשרי, ומאחר שלמדו בלא שום הפסק והיסח הדעת ברציפות לכן יצאו מהם גדולי תורה" "אבל בימינו, כמה שעות מבטלים בידיים במשך היום, שליש מהשבוע – שישי ושבת מתבטלים מהסדרים הקבועים, ומה עוד שכבר מיום חמישי מתחיל הביטול תורה של סוף שבוע ונמשך עד תחילת שבוע הבא, ומלבד זאת גם יוצאים מחוץ לישיבה מפעם לפעם, וגם יוצאים לבין הזמנים באמצע השנה כמה פעמים, וכי יש עוד מקום לתמוה על שאין בינינו גדולים בתורה, והרי לא לומדים ברציפות, וזהו הטעם שאין צומחים היום גדולי תורה".  


     את ימי העולם יש לחלק לשתי תקופות: הראשונה, מבריאת העולם ועד מתן תורה. השנייה, מזמן מתן תורה והלאה, שמאז נקראו ישראל בכינויי חיבה מיוחדים, 'עם סגולה', 'העם הנבחר', 'גוי קדוש'. (ספר המאמרים תש״י)


     בעבודת ה׳ בחיי היום-יום יש דברים שנדמים לאדם כ'הר', שקשה לעלות עליו. אדם אומר לנפשו: הלוא אני עסוק כל-כך, וכיצד אוכל לקבוע עיתים לתורה? טענות אלה אינן מבטאות את המצב האמיתי, אלא הן נובעות מכך שהדבר ״נדמה כהר״. נגד ההר הזה, נגד הנדמה להם כהר, צריך להיות ״ויחן שם ישראל״ – צריכים כולם להתחזק ״כאיש אחד״. (ספר השיחות תרצ״ו)

השאלה [מתוך 'אוצרותיהם אמלא']

     סיפר הרב טורק שליט"א: תגלית נפלאה נודעה לי באקראי לפני שנים אחדות, והיא הדהימה אותי עד מאוד . בהזדמנות מסוימת כשסיפרתי זאת לידיד נעורי מישיבת פוניבז', להבדיל בין חיים לחיים, הגאון רבי משה גפן זצ"ל,  הוא נחרד לשומעה. הוא הגיב שמוכרחים לפרסם זאת ברבים, כדי ללמד מה עצום כוחה של מילה אחת...  היה זה לפני שנים אחדות. ישבתי באולם שמחות בבני-  ברק, לפתע נכנס לאולם אדם שהיה נראה בסביבות הגיל שלי, בלתי מוכר לי, וניגש אלי בהתרגשות, חיבק אותי ונישק אותי על לחיי לעין כל. חשתי אז תחושה מאוד לא נעימה לקבל כך נשיקה לפני כולם מאדם בלתי מוכר. - " הזכירו לי מי אתם?" - שאלתי בעדינות. - " קוראים לכם כך וכך, לא?!" – שאל. - "נכון", השבתי. - " ולמדתם בישיבת פוניבז' בעבר?" – הוסיף לשאול. - " כן! כן!" - " שמא זוכרים אתם בשיעור שלכם בחור בשם פלוני"?  בבת אחת הוא הצליח להחזיר אותי שלושים שנה אחורנית.  אותו בחור שהזכיר אכן למד בשיעור שלי, והיה נחשב לבחור שקט ועדין, נעים ונינוח במיוחד. בני הישיבה אהבו מאוד ללמוד אתו, והיה לו מעמד חשוב בשיעור. תמיד הצליח לקבוע חברותות טובות בסדרי הלימוד. אך ביום בהיר בעיצומו של זמן חורף שיעור ג', הוא עזב את הישיבה במפתיע. בזמנו הדבר עורר פליאה רבה, אך מאז לא ידענו דבר אודותיו. " ובכן, אני הוא אותו בחור" – אמר האיש בחיוך מבויש. התרגשתי להיפגש עימו פנים מול פנים לאחר עשרות שנות נתק, וקיבלתי אותו בחום ובלבביות. המשכתי להתעניין אודות הקורה עימו היום ובאיזה תחום הוא עוסק? הוא השיבני שברוך ה' הוא בעל משפחה ברוכה, ועיסוקו הוא בתחום ההנדסה ותכנות מחשבים כבר קרוב לעשרים שנה,  ועושה חיל בעבודתו. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו מדוע הוא עזב בזמנו את הישיבה ביום בהיר בעוד היה נראה לכולנו שהוא מצליח מאוד בישיבה? הוא פתח בפני את סגור ליבו וסיפר מה אירע עימו אז, בימי שבתו בישיבה: " הבה ואגלה לך סוד, אכן למדתי תקופה בישיבה, אך אותם השנתיים וחצי היו עבורי הצגה אחת גדולה. הכישרון שלי היא בדרגה די נמוכה, ויחד עם זאת הרמה הלימודית שלי.  כשבני הישיבה עסקו בפלפול והעמדת שיטות הראשונים והאחרונים, אני בקושי הבנתי את פשט דברי הגמרא...  אולם היה לי לכל הפחות שכל לשתוק, שכן רציתי ללמוד בישיבה חשובה, והיות שידעו שאני שתקן לא ציפו ממני שאראה את ידיעותיי ורמת הבנתי. כך התקיימו בי דברי שלמה המלך: "גם אוויל מחריש חכם יחשב" (משלי יז, כח),  והצלחתי איך שהוא להשתלב כאחד הבחורים המצליחים בשיעור, מבחינת חברותות טובות ומעמד, גם מבלי שקיבלתי טעם אמיתי בלימוד. עד שהגיע אותו היום,  באמצע זמן חורף של שיעור ג', הרגשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך לעבוד על כולם. היתה בי תחושה של בזבוז זמן,  שאני מעביר את זמני לריק ולהבל מבלי לקבל שום תועלת אמיתית מהלימוד בישיבה. התייעצתי עם מי שסמכתי עליו,  וקיבלתי החלטה לעזוב את הישיבה". "אך עדיין לא זכיתי להבין על מה מגיעה לי הנשיקה?" -  שאלתי.  והוא השיבני תשובה מפעימה: "בסביבות חמש שנים לאחר נישואיי פגשתי בך פעם ברחוב, ושוחחנו בידידות מבלי להיכנס לפרטים בנוגע למה שעבר עלי בשנים האחרונות.  בין הדברים אמרת לי בחיוך שבמחברות שלך על מסכת בבא מציעא מוזכר השם שלי, כמי ששאל בזמנו שאלה נפלאה את ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל...".  הוא אכן הזכיר לי את המעמד ההוא, בו השמיע את שאלתו לפני רבי שמואל. היה זה לאחר השיעור, כאשר רבי שמואל עמד מוקף בעשרות בחורים כגורן עגולה, שבאו לשוחח עימו בלימוד, וביניהם עמד אותו בחור. כששאל הלה את שאלתו, הביע רבי שמואל הנאה וקורת רוח מיוחדת, ואף הגדיר את השאלה באופן בהיר מלוטש ומבריק, ואני לתומי כתבתי אותה בשעת מעשה במחברת. " לאחר המפגש בינינו", המשיך הלה לספר לי את סיפורו, " באתי הביתה ופרצתי בבכי. חשבתי לעצמי: 'האינך מתבייש שלא לפתוח ספר במשך כל היום? והרי אתה מוזכר בשיעורי רבי שמואל?!'. המחשבה הזאת רדפה אחרי שעה ארוכה, ניקרה במוחי ולא הרפתה, עד שקמתי ועשיתי מעשה. עוד באותו ערב נכנסתי לחנות הספרים הסמוכה לביתי ורכשתי גמרא חדשה מסכת 'בבא מציעא', ויחד עם זאת את הספר 'שיעורי רבי שמואל' על מסכת זו, חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד את המסכת דף אחרי דף. אמנם לא עזבתי את עבודתי, אולם מאז קיבלתי על עצמי שכשאני שב בערב אני יושב ולומד לפחות דף גמרא, מתובל בעומק סברותיו של רבי שמואל... ובלילי שבת ובמוצאי שבתות שעיתותי יותר פנויות בידי אקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה. העונג הגדול מכל מילה של רבי שמואל הקנו לי טעם אמיתי בלימוד, ומאז שילדי היו קטנטנים הם ראו אותי יושב ולומד בכל רגע פנוי, וממני למדו גם כן לעשות כך, ובזכות כך זכיתי לבנים תלמידי חכמים, בחורי חמד לומדי ישיבות קדושות. הכל אודות לאותו פרגון שהשמעת באוזני באקראי באותה הפגישה, כדי להיטיב עם רוחי...". " בגלל זה הענקתי לך את הנשיקה"! – הפטיר. ראו מה מילה אחת במקומה יכולה לחולל! מדהים!


 


 


 





ט"ו שבט ה'תש"פ


  אמר לי הגאון ר' נחום ברנהולץ, אב"ד ת"א בחיוך: "הייתי מוכן לשלם מיליון דולר כדי לראות את הגט שנתן משה רבינו לצפורה!"  שהרי למשה יש עשרה שמות וכמה כינויים, לצפורה שמות וכינויים.  לאביה יתרו שבעה שמות וכינויים וגם לעמרם יש כינוי. ובכלל, האם הגט נכתב כמנהג בני אשכנז, ספרד, או קהילת מדין או מצרים...


     אמר רבי פנחס מקוריץ: עצבות מקורה בגיאות, כי רק הגאוותן מדמה בנפשו שראוי שיהיה לו יותר משיש לו, אדם שאינו גאוותן יודע שמה שיש לו, גם זה אינו מגיע לו.


     גרשון וגרשום הם שני שמות נפרדים, זה לשון גירוש וזה גירות, לכן מי ששמו גרשון וכתבו בגט גרשם ולהיפך, אינו גט. (אהע"ז קכ"ט כ"א(


     היה בחור ששמו יונה, והציעו לו שידוך שאם הבחורה נקראת גם יונה.  הורה מרן הרב שטיינמן לגשת לשידוך, כי אלו שני שמות נפרדים, יונה של איש הוא על שם יונה הנביא, ויונה של אישה הוא על שם עוף יונה! השידוך נעשה והם בנו בית גדול לתפארת!

ארור מרכוס (יצחק ברוך)

היום, י"ז בשבט, לפני חמש מאות ותשעים ותשע שנה, אירע נס גדול ליהודי העיר סַרַגוֹסָה בירת מלכות אַרַאגוֹן שבצפון-מזרח ספרד של ימינו (בשנת ה'ק"פ, 1420). לזכר הנס ההוא, קבעו בני העיר את י"ז בשבט כיום שמחה והודאה לה', להם ולצאצאיהם, ושמו נקרא "פורים סרגוסה". אף מגילה כתבו להם והעתיקוה מדור לדור, ונהגו לקוראה בכל שנה בי"ז בשבט ברוב עם.

וזה מעשה הנס: נוהגים היו בני הקהילה בכל עת שהיה המלך מבקר בעירם, לצאת לקראתו עם ספרי התורה ביד נכבדי העיר, רבניה ודייניה. בסרגוסה היו שנים עשר בתי כנסת. כאשר היו יוצאים לקבל את פני המלך, הוציאו מכל בית כנסת שלושה ספרי תורה, סך הכל שלושים וששה ספרים.

אף שעשו זאת מפני כבוד המלכות, נקף לבם של חכמי העיר על הזלזול בכבוד ספרי התורה, בהוצאתם ממקום משכנם הקבוע. פעם אחת נמנו וגמרו להתקין בכל בתי הכנסת שבעיר שלושה תיקי ספר תורה ריקים, אותם יוציאו בקבלת פני המלך. כך נהגו מספר שנים, עד שהתרגשה עליהם צרה נוראה.

איש אחד מבני הקהילה, חיים שאמי שמו, המשרת בבית המלך (אולי אַלְפוֹנְסוֹ החמישי, מלך אַרַאגוֹן) השתמד וטבל לנצרות. שמו הנוצרי היה מַרְקוּס, וכנוצרי הלך ונעשה קרוב למלך. פעם אחת, לאחר ביקור מלכותי בעיר סרגוסה וקבלת הפנים היהודית שנערכה למלך, סיפר לו מרקוס את האמת: היהודים אינם יוצאים לקראתך עם ספרי תורה, אלא עם תיקים ריקים. שמע המלך את הדברים וחמתו בערה בו.

גמר המלך בדעתו שאם יתאמתו דברי מרקוס ייענשו כל יהודי העיר סרגוסה, חמשת אלפים במספר, בעונשים חמורים. הגברים יוצאו להורג, בתי הכנסת יישרפו והנשים והטף יילקחו לעבדים ולשפחות. צו מלכותי ברוח זו נחתם בט"ז בשבט, בעוד המלך חישב בליבו להפתיע את יהודי סרגוסה ביום שלמחרת ולבקר בעיר בפתאומיות.

בליל י"ז בשבט חלמו כל שמשי שנים עשר בתי הכנסת חלום אחד. בחלומם איש זקן ונשוא פנים פוקד עליהם למהר מיד אל בית הכנסת ולהכניס ספרי תורה אל התיקים המשמשים לצורכי קבלות הפנים למלך. כל השמשים כאחד הצטוו על ידי האיש הזקן בחלום שלא לספר דבר על החלום ועל מעשיהם.

כך, בשעות לילה מאוחרות, נכנס כל שמש אל בית הכנסת שלו והכניס ספרי תורה אל התיקים. כולם חזרו אל בתיהם ולא סיפרו על כך דבר לאיש.

למחרת, ביום י"ז בשבט, הופיע לפתע המלך בעיר סרגוסה. רבני ודייני העיר מיהרו אל בתי הכנסת והוציאו את התיקים הקבועים לקבלת פני המלך, הוליכום ועמדו לפני המלך. בעודו חולף על פניהם, ציווה המלך בקול רועם לפתוח את הספרים, כי רצונו לראות את התורה אשר הם מברכים בשמה את המלך.

אימה נוראה נפלה על פני היהודים. הרבנים והדיינים הנושאים את התיקים, לא ידעו דבר על שהתרחש בלילה שקודם לכן, והיו בטוחים שכלתה אליהם הרעה. בידיים רועדות הם פתחו את התיקים, מצפים לנורא מכל.

התיקים נפתחו , ונס כפול נעשה באותה שעה. כל הספרים נפתחו במקום הכתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (פסוק מסוף ספר ויקרא, אף שלפי המועד שבו התרחש הנס היו הספרים אמורים להיפתח בסביבות פרשיות בשלח-יתרו שבספר שמות). המלך ראה את הספרים הקדושים, נחה דעתו ושכך רוגזו על היהודים והופנה כעת אל מרקוס, המשרת המומר שגנב את דעתו. בהבל פיו הורה המלך לתלות את מרקוס על עץ, וליהודים הייתה אורה ושמחה.

זהו דבר הנס הגדול שאירע ליהודי סרגוסה, כפי שהוא מסופר ב"מגילת סרגוסה" אשר בידינו נוסחים שונים שלה. התיאור במגילה אפוף בניחוח אגדי וקשה לחלץ ממנו את הגרעין העובדתי המדויק, ואולם יום "פורים סרגוסה" נעוץ במסורת יהודית עתיקה בכמה קהילות בישראל שבהן התיישבו יוצאי סרגוסה.

בין עותקי המגילה המצויים בימינו יש נוסחאות המציינות את י"ח בשבט כיום פורים סרגוסה, אף שגם בהן מצוין י"ז בשבט כיום שבו אירע הנס. בנוסף, בנוסחאות אחדות מצוינת שנת ה'ק"מ (1380) כשנה שבה אירע הנס, ולפי זה היה המלך המדובר פֶּדְרוֹ הרביעי מלך אַרַאגוֹן. בין החוקרים יש הסבור ש"פורים סרגוסה" מקורו בין יהודי סִיצִילְיָה אשר בים התיכון, אם כי המסורת בקהילות מכחישה את דבריו. גם המנהג האיטלקי, שככל הנראה נהג גם בסיציליה, לעטוף את ספר התורה במעיל כמנהג האשכנזים, מקשה על תיאורו של הנס.

בימינו כמעט שאין מציינים את "פורים סרגוסה" בשל טמיעתם של יוצאי העיר בין בני עדות אחרות. עם זאת, משפחות בודדות בנות ימינו, הנושאות את השם "סרגוסי" או "סרגוסטי" נוהגות עד היום לקרוא את המגילה ולציין את יום "פורים סרגוסה".






י"ד שבט ה'תש"פ

   

הגמד [מתוך 'אוצרותיהם אמלא']

     מידת הרחמנות ירושה היא לנו מאבותינו, ולא לחינם אמרו חז"ל (יבמות עט.) שמי שאין בו מידה זו אינו ראוי להתגייר ולהידבק בעם ישראל.

     סיפר המגיד מישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א:  רבים הכירו בבני-ברק יהודי יקר בשם רבי ברוך, שנולד גמד. באופן קבוע הוא עטה בגדים רבניים חשובים, חבש מגבעת רבנית מכובדת והיה שעון על מקל שראשו מצופה בכסף טהור. מקומו הקבוע היה בכותל המזרח של כולל 'חזון-איש' סמוך למקום מושבו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל,  והילדים רחשו לו כבוד יוצא דופן. בהזדמנות מסוימת שמעתי מאבי מורי שליט"א כיצד התגלגלו הדברים שהלה זכה לקרבה כה מעניינת, להערכה והוקרה מה'חזון איש'. בצעירותו היו הילדים מרבים להציק לו מחמת מראהו השונה, ובשל כך הידרדר עוד יותר מצבו הנפשי שהיה ירוד גם כך. הוריו עמדו מן הצד וראו בעיניים כלות כיצד בנם נכלם ברבים על לא עול בכפו. כאבם נודע ל'חזון איש', והוא הציע להורים לנסות ללמדו אומנות כתיבת סת"ם, כדי שיוכל להגיה ולתקן, ואולי אף לכתוב מעט סת"ם. רבי ברוך אכן היה בעל כשרון והצליח תוך תקופה קצרה לרכוש ידע רב בתחום. באותה הזדמנות הציע ה'חזון-איש' להלבישו במגבעת רבנית וחליפה מכובדת ולהצמיד לו מקל מכסף כדי להקנות לו מעמד נכבד. מאז הוענק לו התואר 'הסופר של החזון איש'. בביתו של ה'חזון-איש' הועמד סמוך אליו סטנדר מיוחד נמוך קומה שיתאימו למידותיו, וכך עד סוף ימיו של 'חזון איש' ישב רבי ברוך בעת התפילה סמוך אליו מבלי שאיש יעז לפגוע בו או להציק לו.  מאז השתנה מצב רוחו לטובה באופן פלאי. הוא היה הולך ברחוב בקומה זקופה, והילדים העניקו לו תוארי כבוד: "הנה הסופר של החזון איש!"... "הנה האיש שיושב ב'מזרח' סמוך לחזון איש!"... גם לאחר פטירת ה'חזון איש' נקבע מקומו בכותל המזרח של הכולל עד פטירתו.  פעולה זו הצליחה לנטוע בו תחושה נפלאה שהוא בעל מעמד נכבד בעמיו למרות מראהו החיצוני. בפטירתו אף הותיר אחריו צוואה מפורטת מי יזכה בספרים ובחפצים האישיים שלו, כמנהגם של בעלי בתים חשובים...


     אם נתבונן בכך נבחין שהנהגת ה'חזון איש' במעשה זה לא היתה רק התחסדות והטבה גרידא עם האיש ועם בני משפחתו, אלא גרם בכך לבנות לעצמו אישיות חדשה,  לרומם את רוחו, לשנות את כל המעמד שלו מן הקצה אל הקצה. ממש - 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!.



י"ג שבט ה'תש"פ



   דרש רבי יחזקאל מקאזמיר זיע"א (יז' שבט): המן הוא שורש הפרנסה לכל הדורות והקב"ה ציווה להניחו בארון הברית לצד התורה. ללמדנו, כי שורש הפרנסה הוא מכח התורה. וכל הדבוק בתורה יש בו יותר שורש הפרנסה'.

     האדם צריך לדעת כי עיקר מטרת ביאתו לעוה"ז – לקיים כל מה שלומד. כי ללמוד בלבד יכל להישאר בשמים וללמוד מפי מלאך כל התורה, ומכיוון שנולד, מוכיח כי "אדם לעמל יולד" )איוב ה'( לעמל ר"ת ללמד על מנת לקיים.

     "האדם צריך להאמין שאין מקרה בעולם ואפי' צעדי רגליו ספורים בהשגחה, ואפי' עשרת אלפים צעדיו, וכמו שאנו מברכין בכל יום ה"מכין מצעדי גבר", ומי שאינו מאמין בזה ח"ו ברכתו לבטלה, וע"י שמאמין שהכל בהשגחה עליונה ניצול ממרה שחורה ועגמת נפש" עכ"ד.  (הרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ זצ"ל)


     האדם צריך לעסוק בשני דברים גם יחד. לשמור על יחודו - ״אם אין אני לי מי לי״, ויחד עם זאת ״וכשאני לעצמי מה אני״ - להשתתף עם הכלל. מחבר הספר בן איש חי, ביאר; מדוע ישנן שתי תפילות, האחת בלחש, ושוב ישנה חזרת הש״צ, שאומר את אותה תפילה? וזאת משום, שאכן יש שתי תפילות לאדם, האחת תפילה פרטית - שאומר כל אחד בעצמו. ותפילה נוספת שהוא מאזין לשליח הציבור כחלק מהציבור, וזו היא תפילה של הציבור. (דבר בעתו)











י"ב שבט ה'תש"פ




אם גשם יורד על שדה לא מעובדת, יגדלו בה רק קוצים ושיחי פרא. אבל אם הגשם מופיע אחרי החרישה והזריעה, היבול יהיה משובח.  כך כתב הריי"צ לתלמידי ישיבה שעליהם לשקוד על לימודיהם בשקידה והתמדה כהכנה לקבלת הברכה מלמעלה. 

     אם האדם מסיר את צערו וטרדתו לפני השבת, ומכניס שמחה עצומה לליבו על עצם יום השבת – הקב"ה מסדר לו את טרדתו ופותר לו את מצוקתו, בעבור שהשתדל לכבוד השבת. כי מי שמשקיע לכבוד השבת – השבת הקדושה מחזירה לו. (רבנו החיד"א)

   "דרך אחת ויחידה עומדת לפני יהודי: 'לנחותם הדרך' – שכל מעשיו יהיו אך ורק לעשיית נחת רוח לפניו יתברך" (רבי שלמה מרדומסק)


     טובה פעולה אחת מאלף אנחות - ובמילים פשוטות, להפסיק להיאנח ולפעול יותר. ראשית, (האנחה) מזיקה לבריאות... ועוד חסרון, שלאחר האנחה נדמה לו שכבר עשה טובה לקדוש ברוך הוא במה שהתאנח ועשה תשובה, וכבר יכול ללכת לנוח...

להודות גם על המתנות הפשוטות (ברינה יקצורו, עלון 445)

     צלילי התזמורת מתנגנים בנעימה שקטה אך נעימה,  משתלבים בשולחנות הערוכים כל טוב.  המחותנים מסתובבים נרגשים בין האורחים הרבים ומחליפים לחיצות ידיים חמות.

     יושב לו ראובן באחד השולחנות הצדדיים באולם השמחות. הערב נחגגת חתונתו של בנו הבכור של השכן בבניין שממול. לעת עתה השולחנות עדיין ריקים בחציים, ודאי יתמלאו הם בזמן הקרוב. ראובן אינו מכיר איש מבין הסועדים, ואשר על כן בוחר הוא לשבת לבדו בשולחן, וזאת בתקווה שבדקות הבאות ייכנסו שכניו ומכריו ויבואו לשבת עימו. מביט ראובן ימין ושמאל ומבטו נודד לכניסה לאולם בתקווה ובצפיה, אולי יזהה מי שיארח לו לחברה. עוברים רגעים מספר וכשהוא שולח שוב מבט חטוף לעבר הכניסה, הוא מבחין בדמות אצילית אפופת הוד נכנסת לאולם. ראובן מאמץ את עיניו. האמנם? היתכן? היתכן שאין עיניו מטעות אותו, וברגע זה ממש נכנס לאולם אחד מצדיקי הדור? הרי זהו רבי משה יעקב רביקוב זצ"ל, המכונה בפי כל "הסנדלר". איככה זכו בעלי השמחה לארח בחתונתם צדיק עצום שכזה המפורסם בברכותיו, בגאונותו בתורה, ביראת השמים ובענוותנותו המופלגת? פליאתו של ראובן הופכת לתדהמה של ממש, כשהוא רואה ש"הסנדלר" מתקרב ופוסע דווקא לעבר שולחנו הוא. ראובן קופא לרגע על מקומו, לא יודע נפשו ומרגיש פעימות לב מואצות, כשרבי משה יעקב ה"סנדלר" מתיישב לא פחות ולא יותר דווקא לידו! איך זוכה הוא בזכות שכזו, שגדול הדור, צדיק שכזה יושב לידו? ראובן מתעשת מיד ומחליט על אתר שהזדמנות פז שכזו אסור להחמיץ. הוא מוכרח לנצל רגעים מרוממים אלו ולשמוע דבר מה מפי הצדיק.

     "בבקשה כבוד הרב", פונה ראובן בקול רועד לרבי משה יעקב. "אני רוצה לנצל הזדמנות זו, שבה אני יושב ליד כבוד הרב. אנא, בבקשה,  יגיד לי הרב " וורט" קצר, איזה דבר תורה, חיזוק שאוכל לקחת עימי לחיים. תקופה לא קלה ל"ע שוררת עתה בביתי,  זקוק אני עד למאוד לדברי חיזוק מהרב, שישיבו את נפשי".  מביט הרב בבן שיחו ומבט חודר לו, עמוק. שותק לרגעים ואז שואל הוא בתמיהה עצומה ובמעין תוכחה: "מה? דברי חיזוק אתה מבקש? היודע אתה שבעיירת הולדתי היה יהודי שהיה מוכן לשלם הון תועפות רק כדי לראות אותי. ואתה, אצלך זה כלום"? כעת היה ראובן מבולבל ונסער לחלוטין . והרי ידוע הסנדלר בענוותנותו המופלאה, שאין לה אח ורע,  פשטותו היתה לשם דבר ומידותיו הנאצלות היו מושא להערצה. אך בטרם היה סיפק בידו של ראובן לשאול דבר מה, חזר הרב והפעם בקול רם יותר: "השומע אתה? בעיירת הולדתי היה יהודי, שהיה מוכן לשלם הון תועפות רק כדי לראות אותי ואתה לכלום נחשב הדבר בעיניך"? ואז, מניח הרב יד רכה על כתפו של ראובן, מביט בו בעיניו הטובות,  המלאות ים של טוהר וזכות ומסביר: "כן בעיר הולדתי היה יהודי עיוור... יהודי זה היה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי, או כל אדם אחר. היה מוכן להזיל הון מכספו כדי להשיב את האור לעיניו. ואתה ידידי, מתנת הראייה שהעניק לך הבורא, לכלום היא בעיניך? האם היום כבר הודית לבוראך על מצלמה מופלאה זו שראייה שמה? כבר שרת שיר תודה לאביך שבשמיים ויצאת בריקוד על האוצר שברשותך? דע לך", מנמיך את קולו כממתיק סוד, "אם ברצונך לחיות חיים מלאי אושר ושמחה, זכור תמיד להודות לה' על המתנות הפשוטות, לכאורה, שהוא מעניק לך. על החיים, על הבריאות ועל אינספור טובות וחסדים. לאחר הודיה שכזו תחוש נינוח, רגוע, שמח ומאושר ותוכל להתמודד טוב יותר עם מצוקות העיתים". לחץ הרב את ידו של ראובן בחמימות, מקווה שדבריו הותירו רושם על בן שיחו ובענוותנותו האופיינית יוצא מן האולם, מותיר אחריו את ראובן מחויך, נושא עיניו לשמיים ולוחש: "תודה".


     לו נשכיל ונבין זאת, ונודה למי שאמר והיה העולם על כל הטובה, שמרעיף עלינו בכל צעד ושעל, עד כמה בורא העולם מרבה בטובתנו. עד כמה לא מובנים מאליהם הבריאות, הפרנסה, המשפחה וכל מה שעוטף אותנו. על הצורך האמיתי להתבונן בכל הטוב שגמל וגומל עימנו הקב"ה בכל צעד ושעל.  עלינו להודות בימים אלו של ימי חנוכה על הנסים ועל הנפלאות בימים ההם ובמיוחד בזמן הזה! הרי ברור לכל בר-דעת שאנו חיים בניסי נסים שהקב"ה מרעיף עלינו בכל רגע ורגע - על בניו "כי לא יטוש ה' את עמו"! אך יחד עם זאת נקום ונודה לו על כל דבר "קטן" או גדול, "תודה אבא על החיים, על הבית על הילדים על האשה, תודה על הכל .





י"א שבט ה'תש"פ




ב'לקט הקמח' (החדש סי' קכ"ז) כתב: "בני מדינת אשכנז והולנד ומחוז העליון באונגרין (אויברלנד) מזמרים זמירות שבת כל בני הבית, אשתו והבנות, וגם החרדים לדבר ה' נהגו כן, ובבתי החסידים אשתו והבנות אינן מזמרות.


     האדם היחיד שאני רוצה להיות טוב ממנו, הוא מי שהייתי אתמול.


    "הטַבָּח הוא המוח, והמצרכים הם החלטות. הכלי הוא הביטחון העצמי, והסועד הוא הלב. התבשיל מתקלקל אם הוא לא מבושל במלואו, ואם הטבח לא מכניס דבר לקדירה, מה יהיה בה לאכול?"


     זה א-לי ואנוהו (טו', ב'(  מובא ב'ילקוט משה' בשם רבי ישראל מנג'ארה זיע"א (ר' בועז בר דיין הי"ו) המילים 'זה א-לי' נוטריקון (ראשי תיבות) 'זה השולחן אשר לפני י-ה'

המסר מבית הדין: מוויתור לא מפסידים ההתרגשות (ישראל לביא)

     בבית הדין היhתה גדולה מאוד. לא בכל יום זוכים לראות שם ויתור אצילי כל-כך מצד התובע. הדיין הנרגש פנה אליו ואמר: "כאשר הקב"ה יחזיר לך על מה שעשית, תתקשר בבקשה לעדכן!"...

     שלהי קיץ תשע"ט. עוד תיק נפתח בבית הדין 'נתיבות המשפט' שבעיר נתיבות. תיק בבית-הדין איננו אוסף מסמכים בלבד, כי אם מצבור רגשות, תלונות, טענות,  מענות, כעסים ומתחים. אוהו – כמה מכיל כל תיק! בכל תיק שנפתח נחמץ הלב מחדש. חבל, חבל שהמתגוששים לא הצליחו לבוא אחד לקראת השני ולהגיע לעמק-השווה. ידוע על אנשים שבכל מחיר לא יסכימו להגיע עד לשלב של תביעה בבית-דין, משום שגם כאשר הכל מתנהל לפי דין-תורה,  מחלוקת היא מחלוקת.  כך או כך, התיק הנוכחי שנפתח בבית-הדין עסק בתביעה הבאה: בעל-עסק מסוים הזמין עבודה אצל פלוני. בתום הביצוע,  או שלא בתום הביצוע – על זה בדיוק נחלקו הצדדים! – בא פלוני לתבוע את שכרו בסך ,15,000 שקלים חדשים. לאחר שבירר והפך בית-הדין בטענות שני הצדדים הכריע בפסקנות שעל בעל-העסק לשלם למבצע העבודה 15,000ש"ח טבין ותקלין. קל לנחש איך הרגיש הנתבע עם פסק-הדין... סיפר הג"ר ערן אבירם שליט"א, ראש בית הדין, שבערב ראש השנה תש"פ התקשר התובע והודיע: "למען השלום החלטתי לוותר על כל הסכום!". הדיין התרגש לשמוע זאת. "שמחתי לשמוע על גבורתו של התובע – אולם פסק הדין כבר נשלח נתבע לתשלום עד סוף החודש...".  יום לפני חובת התשלום,  שוב התקשר התובע אל הדיין ואמר: "אני לא מתחרט על עצם הוויתור, אבל רק שואל האם לפי ההלכה מותר לי לקזז הפסדים שהיו לי מהפרשה?". ענה לו הרב שבאמת מעצם הוויתור הוא לא יכול לחזור בו, שכן כבר הייתה פה מחילה גמורה בפה, אבל לבקש תמורת ההפסדים שהיו לו – בוודאי שהוא יכול.  למחרת הופיע הנתבע בבית-הדין ובכיסו מזומנים על סך 000, 15 ש"ח על מנת לקיים את הפסק. גם התובע הופיע במקום והודיע לו: "לא צריך כלום, אני מוותר על כל הסכום כדי שיהיה שלום בינינו!".  ההתרגשות במקום הייתה גדולה. לא בכל יום, ואפילו לא בכל שנה, מתרחש כדבר הזה בין כתלי בית-הדין. אפילו הרהיטים בחדר  – שאוזניהן קלטו כל כך הרבה הת־גוששויות ומילים לא מחמיאות – התרגשו הפעם...  מי שהתרגש טיפ-טיפה פחות היה הדיין, שכבר היה מודע לוויתור מאתמול. כעת הוא רק המתין שהתובע יציג את ההפסדים שהיו לו מהסיפור, הנתבע בוודאי ישלם לו את זה בשמחה לאחר הוויתור האצילי, ושניהם יוכלו לצאת מהמקום מחובקים – כאיש אחד בלב אחד.  אבל זה לא קרה. באופן מפתיע החליט התובע לוותר גם על ההפסדים. עזוב. הוא רוצה לפתוח דף חדש ונקי. אין לו שום טענה ומענה. מבחינתו הכל היה בסדר , והכל גם יהיה בסדר...  הפעם גם הדיין התרגש כמו כולם, נוכח הוויתור המפתיע החדש. "לא פעם אנשים נלחמים אחד בשני, ולפעמים אף בדיינים!  הם משחיתים את מידותיהם ואת בריאותם בשביל כסף. ואילו כאן עולם הפוך ראיתי!"  מאחר שהדיין היה בטוח שוויתור כזה "יעשה רעש בש־ מים", רעש כזה שאולי יגרום שהוותרן יבוא על שכרו כבר בעולם-הזה, לפיכך פנה אל הוותרן וביקש: "כאשר הקדוש ברוך הוא יחזיר לך על מה שעשית תתקשר בבקשה לעדכן!". "


     הקדוש ברוך הוא כבר שילם לי", הפתיע הוותרן בשלישית וסיפר: "במוצאי ראש השנה מתקשר אלי חמי שיחיה ומודיע לי לבוא לקחת מתנה – רכב בשווי 75,000 ₪.  חישוב מהיר גילה לי ששילמו לי על הוויתור פי חמשה ..." נכון, לא תמיד משלמים לנו משמים על הוויתור "במזומן ", וטוב שכך. אם תמיד היו משלמים לנו היינו מאבדים את נקודת הבחירה. הוויתור לא היה ויתור כי אם סתם "ביזנס". אבל כאשר אנו נוכחים לראות מקרה בו כן משלמים על ויתור "במזומן", עלינו לתפוס אותו בשתי ידיים וללמוד ממנו את המסר: מוויתור לא מפסידים!











י' שבט ה'תש"פ



אם באים להשתנות - צריך להתרחק הרבה, שמא ישוב הלב להרגליו - "כי קרוב הוא"!! אם מתעוררים לעשות שנוי והתחדשות - חלילה מלאבד את חום הלב, וזה מה שלימדונו חז"ל (אבות ב', ד'): "ואל תאמר לכשאפנה אשנה - שמא לא תפנה"!! 


     אמר הרבי ממודז'יץ: נחום איש גמזו רשאי היה להשתמש במדה זו, של "גם זו לטובה" לגביו. אבל אין להשתמש בו לגבי הזולת: "ויהי בשלח פרעה את העם",  כשמדובר על הכלל, "ולא נחם" (שמות יג, יז), אל תשתמשו במדתו של נחום איש גמזו..


     את הצפוי כל אחד יכול לעשות. כדי לבלוט עשה את הבלתי צפוי (שמואל אייזיקוביץ)


    העולם מלא באנשים נחמדים . אם אתה לא יכול למצוא אחד, תהיה אחד.

היֹו הייתה עיירה קטנה שהנהר הסמוך אליה עלה על גדותיו והציף אותה. כשמפלס המים החל לעלות, נסעו ברחובות אנשי כוחות ההצלה, וקראו לאנשים לפנות את בתיהם.

אדם אחד בשם יונה סרב לעזוב. " אני מחכה שהא-לוקים יציל אותי",  הוא אמר.

שעה לאחר מכן, כשהשטפונות רק התגברו, נאלץ יונה לעלות לקומה השנייה בביתו. בשלב זה עברה שם סירה, והחותרים בה קראו לו: "יונה, בוא תעלה על הסיפון, באנו להציל אותך!"

"אין צורך", הוא אמר, "אני מחכה שהא-לוקים יציל אותי".

שעה לאחר מכן ישב יונה כבר על הגג, ורק זמן קצר נותר עד שגם מפלט אחרון זה יוצף במים. מסוק עצר מעליו ושילשל לעברו סולם. "לא תודה", אמר יונה, "אני מחכה שהא-לוקים יציל אותי".

המים המשיכו לגאות ולא חלף זמן רב עד שיונה נסחף וטבע. הוא הגיע לשמים נרגז מאוד, ודרש לשוחח מיד עם הא-לוקים. "אני בטחתי בך", הוא אמר בכעס לא-לוקים, "ואתה לא הצלת אותי?!"


"מה זאת אומרת לא הצלתי אותך?" ענה לו הא-לוקים, " ומי לדעתך שלח אליך רכב הצלה, סירה ובסוף אפילו מסוק?!"







ט' שבט ה'תש"פ



האדם עובד לשני אדונים: פעם ליוצרו ופעם ליצרו (הרה”ק רבי דב בר ממזריטש)

     האדם עם כל חטאיו והכעסתו את השם יתברך, עומד לפניו ומבקש ממנו על הארת פנים "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", ואילו האדם לחברו ואפילו בידידו האהוב ביותר, גם על דמיון שווא מיד הוא בא להקפדה, ומונע ממנו הארת פנים ומראה לו פנים זועפות. וברור שלא זו הדרך. (הרה"ק רבי יחזקאל סרנא זיע"א ראש ישיבת חברון,)

     האדם עשה את הטכנולוגיה להכרחית,  והיא עשתה אותו למיותר.

     האדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכל מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...

בן אחר בן (אפרים ש. זייבלד (

     היה בחור אחד שנזרק מישיבה לישיבה, וכל היכן שהגיע לא זז מהנהגותיו הנלוזות, עד שבכל ישיבה בפני עצמה גברה טובת הרבים על פני טובתו, וכך מצא את עצמו בכל תקופה בפעם המי יודע כמה מחוץ לישיבה נוספת. הרחוב, שהוא עצמו הגהינום, עמד פעור למרגלותיו. אם עד לאותה שעה היה הבחור בגדר שומר תורה ומצוות ונשארה בו מעט לחלוחית , הרי שבנשירתו אל הרחוב הפרוץ בוודאי היה מאבד את המעט הזה שנותר. הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל שהכירו,  סבר שלאחר הצבת תנאים שונים תוכל אולי ישיבת אופקים להיות הישיבה שתשמור על יהדותו. פנה רבי שמשון אל ידידו הגאון רבי יעקב הורביץ זצ"ל ראש ישיבת אופקים וביקש ממנו במפגיע לנסות את הנסיון האחרון של אותו בחור בטרם ינשור כליל. אולם בין רבי שמשון לרבי יעקב ניטש ויכוח, האם יש לו לאותו בחור סיכוי כלשהו להצליח בישיבת אופקים,  או שמא תשמש הכנסתו לישיבה נסיון נפל נוסף, אחד מיני רבים, להשאירו בישיבה, ואם לא יצליח הבחור, הרי שיש חשש שיסחוף אחריו אחרים, ואם כן יש לעיין ולברר במשקל מאזניים את ההפסד מול הרווח ואת הסיכויים של זה לעומת זה.


     יום אחד מצלצל הטלפון בביתו של הגאון רבי יעקב הורביץ. רבי שמשון פינקוס נמצא מעבר לקו ובפיו בשורה: " רבי יעקב, יש לי תגלית בנוגע לאותו בחור. התברר שהוא נכד בן אחר בן לחתם סופר" ... "אליבא דאמת", סיפר רבי יעקב, "התגלית הזאת עשתה לי משהו בלב. חשבתי לעצמי: 'נכון, הבחור נמצא במצב שאין כמעט מה לעשות עימו ואין לו סיכוי, הוא גם יכול לקלקל אחרים, אבל אולי זכות אבות תועיל לו. בן אחר בן לחתם סופר,  וכי קטנה היא בעיניך? אולי זה שווה ניסיון לפחות. למחרת הטלפון מצלצל. רבי שמשון שוב על הקו בנוגע לאותו בחור, בן אחר בן לחתם סופר. אמרתי לו שהענין מדבר אלי, אולי בזכות אבות אפשר שנערוך נסיון נוסף אחרון לפני צאתו לרחוב ... ואז, בכי נורא החל לפרוץ מעבר לאפרכסת. רבי שמשון בכה ואמר: לא, רבי יעקב. הוא לא בן אחר בן לחתם סופר, אבל הוא נכד בן אחר בן לאברהם יצחק ויעקב! מדוע עובדת היותו בן אחר בן לחתם סופר מדברת אל ליבך, ועובדת היותו בן אחר בן לאברהם יצחק ויעקב אינה מדברת אל ליבך?!'... והבכי הנורא המשיך והתייפח מעבר לקו. "לא יכול הייתי לעמוד בפני בכיו ולא בפני תוכחתו, ובו במקום הודעתי על קבלת הבחור לישיבה. " מאז, ההסתכלות שלי השתנתה לגמרי. בכל פעם שבחור הגיע להתקבל לישיבה, הדהד במוחי הבכי הנורא של רבי שמשון.  הוא לא בן אחר בן לחתם סופר, אבל הוא הרי בן אחר בן לאברהם יצחק ויעקב. בן אחר בן לאבות הקדושים! וכי קטנה היא בעיניך ?.









ח' שבט ה'תש"פ




אותו תלמיד ישב ולמד עם רבו, ותוך כדי הלמוד בקש ממנו ר' ליב חסמן: "אתה יכול להגיש לי כוס מים, בבקשה?" הבחור מיהר לקום ממקומו, כדי להביא את הכוס המבוקשת, ואז עצר אותו ר' לייב ואמר לו: "רגע, רגע, למה, בעצם, אתה הולך להביא לי כוס מים?" "הרי זה שמוש תלמידי חכמים" – השיב מיד התלמיד. נענה המשגיח ואמר לו: "מדוע אינך חושב שמדובר בחסד ליהודי? וכי אלמלא הייתי תלמיד חכם, לא היית מביא לי?!..." עניין גמילות חסד וחשיבותו הגדולה נכתב במקורות רבים, אולם כדי להפנים זאת באמת אין מה שישווה וידמה לראיה מוחשית של התנהגותו של האדם הגדול בפועל.


     ברגע שנולד לאדם ילד – הוא מתיידע באופן חדש גם לעוצמת החיים וגם לחרדת המוות. (דויד גרוסמן)


     "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" )יד, יד(   כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים - "ה'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, " תחרישון". )אמרי שפר(


     "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"(י"ד ל'). מצרים שקידשו שם ד' ע"י שמתו בענשם, באו תיכף על שכרם. מה רוצה יהודי נאמן בסוף חייו - ג' דברים שיוציא נשמתו בקרב 'מנין' יהודים, ויטבילוהו לטהרה, ושיחלקו את ממונו לצדקה. וכן המצריים זכו בשלשתם: יצאה נשמתם בים סוף במעמד ששים רבוא מישראל, כולם הוטבלו בים, וכל כספם וזהבם נפל בידים כשרות. (רבי חיים מרדכי מסלונים(

הדף היומי (ישראל לביא)

     מספר הרה"ג ר' פנחס זלצמן שליט"א – ראש כולל ש"ס באסטאן בעיר ביתר סיפור מפעים לזיכוי ולחיזוק רבבות אלפי ישראל – לעלון הפותח בכל יום. "

     טררררר טררררר טררררר , אלו היו הקולות ששמעתי כל בוקר בשעה שהייתי מתניע את מכוניתי הישנה והחבוטה. ושוב, "טררררר טררררר טררררררררררר", עד שהמכונית הואילה בטובה להתניע. מכונית זו שימשה אותי בנאמנות מספר שנים ולא רציתי להיפרד ממנה, אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה כי אכן הגיע הזמן להחליפה במכונית חדישה יותר. גם תלונות ילדי על כך שהמכונית שלנו היא 'טרנטה' ואינה נוחה כלל לנסיעה, הצטרפו לחישוב, עד שביום מן הימים התחלתי להתעניין ברכישת רכב חדש.

     היות והמכונית בעיני אינה סמל למעמד או לתפקיד, אלא אך ורק אמצעי להגיע ממקום למקום, החלטתי שאינני משקיע כסף ברכישת רכב חדש, אלא ברכישת רכב מיד שניה. הדגם שמצא חן בעיני, לפי הצרכים והנסיבות, היה רכב מסוג 'מאזדה אמ-פי-וי', שידידים טובים המליצו לי עליו מכמה סיבות.  התחלתי לברר על עלות רכב שכזה, והמסקנה היתה כי מחיר רכב יד שניה עומד על 55 אלף ₪, זאת בזמן שההחלטה המקורית שלי היתה להשקיע ברכב לא יותר מ-40 אלף₪. המחיר קצת הרתיע אותי, ולפיכך התחלתי לברר על רכבים נוספים. אך עד מהרה התברר לי,  שרכבים אלו אינם עונים על צרכי. שבתי לברר על הרכב מהסוג הנ"ל, שכאמור המחירון שלו עמד על 55 אלף ₪. מבירורים פה ושם התברר לי שניתן להשיג רכבים כאלו בעלות של 40 אלף ₪, אך מטבע הדברים ישנה סיבה לעלות הנמוכה, כנראה שהרכב עבר איזו תאונה או שהוא סובל מבעיה כזו או אחרת.

     הצעה אחת מבין ההצעות הנמו־ כות, שהגיעה אלי מתושב 'כפר חרות' שבשרון, נשמעה לי דווקא הגיונית יחסית. ראיתי תמונות של הרכב, אמנם הוא לא היה מדי יפה, אבל יחסית למחיר זה היה נשמע סביר. מי שרוצה מחיר זול צריך לוותר על משהו, לא נורא.  בבוקר שלמחרת קמתי, כשתוכניתי היא לסיים את התפילה ולצאת מביתי שבביתר לאזור השרון, לראות את הרכב במו עיני, לנסות אותו קצת, ולסגור עם המוכר על רכישתו. שבתי לביתי לאחר התפילה, אכלתי ארוחת בוקר והתארגנתי בזריזות ליציאה. הרי ככל שאצא מוקדם יותר, אסיים מהר יותר, ואוכל לחזור לה־ משך סדרי היום.  אבל אז מתחיל משהו לדגדג לי במוח: 'פנחס, פנחס, מה יהיה עם הדף היומי. אתה הרי משתדל כל יום לפתוח את היום בלימוד הדף היומי. ומה יהיה עם הלימוד הזה'. אין בעיה, הבטחתי לעצמי, מיד כשאחזור אתיישב ללמוד את הדף כמו בכל יום, ובכל מקרה, עד שעת מסירת השיעור כבר אספיק ללמוד ולהתכונן. אבל הקול לא הרפה: 'פנחס, יש לך קביעות, אל תבטל אותה'. כאן כבר הסתבכתי. הרי מצד אחד ככל שאצא מאוחר יותר, העניינים ימשכו יותר זמן,  וכך אשוב מאוחר יותר לסדרי היום. אך מאידך יש כאן קביעות, ומה אעשה עמה.  ההתלבטות לא היתה קלה, אך בסייעתא דשמיא החלטתי להתגבר ולא לוותר על הקביעות. נשארתי ללמוד.


     האמת היא שמבחינתי הסיפור הסתיים. הודו להשם, זכיתי והתגברתי ושמרתי על קביעותי בתורה. אך היות שההמשך מפתיע ואולי גם יביא תועלת , חבל שלא להשלים את הסיפור.  היה זה בהמשך, השעה כבר התאחרה עד שסיימתי את לימוד הדף היומי,  ואני מסתפק האם לצאת עכשיו ולאחר את המשך היום. ובכלל – מתעקש איזה יתוש לנקר לי במוח, האם עשיתי בכלל נכון שהתעכבתי?...  או אז נפל לי רעיון בראש. אולי כדאי לבדוק שוב באותם מקומות הפרסום שבהם חיפשתי בתחילה. יצרתי קשר, ודי מהר אני מגלה מודעה חדשה־ חדשה, שפורסמה כעת: "מאזדה אמ-פי- וי למכירה" .  באצבעות רוטטות אני מתקשר לבעל הרכב, ולפליאתי מתברר כי מדובר ברכב השייך לחברה לייצור תרופות בבית שמש, הנהג שנהג בו הוא סמנכ"ל הכספים של החברה ששמר עליו מכל משמר, כאשר כל טיפול שצריך לעשות נעשה,  כך שהרכב מתוחזק במצב מצוין וממש כמו חדש. "איפה אני יכול לראות את הרכב ", אני מתעניין, והוא עונה לי: "יש איזה ישוב חרדי בגוש עציון, איך זה נקרא? אה... ביתר, ביתר עילית. שם בכניסה שמנו את הרכב". לא פחות ולא יותר – בביתר! עיר מגורי, מחכה לי הרכב. לא בשרון, ולא בשום מקום אחר. יצאתי לראות את הרכב, שאכן היה פשוט מושלם. ואם שאלתם את עצמכם מה המחיר? – ובכן... 38 אלף₪בלבד! זה מה שהחברה ביקשה תמורת הרכב, למרות היותו שמור ומתוחזק ביותר.  זכיתי לראות בחוש שמקביעות עתים לתורה לא הפסדתי, אלא להיפך, בזכות שהתעכבתי ולמדתי את הדף, הרווחתי ובגדול. גם בגשמיות,









ז' שבט ה'תש"פ





׳אמונה׳ אין די לה בידיעה ובירור פעם אחת, אלא יש צורך לחזק האמונה כסדר יום יום, ואם לאו - האמונה הפנימית הולכת ונחלשת עד שעלול ביום אחד להגיע לפריקת עול רח״ל. (רבינו מרן החזון איש זצוק"ל)


     בדרשתו, פתח ר' יעקב יוסף ואמר: יהודים יקרים! יודע אני שעת צרה היא לכם, אולם מבטיח אני לכם כי אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"...


     "האדם, בפעולותיו ובמעשיו, וכן בבדיונותיו, הוא במהותו חיה מספרת-סיפורים". אנחנו מתוודעים לזהותנו על ידי כך שאנו מגלים מהו הסיפור שאנחנו חלק ממנו (או מהם הסיפורים שאנחנו חלק מהם). (אלסדייר מקינטאייר)


    כשאתה שופט אדם אחר, אתה לא מגדיר אותו אתה מגדיר את עצמך...

הסוחר העשיר מארה"ב (טיב הקהילה ויצא תש"פ באדיבות משה הרמן - 'דרשו'(

     איש העסקים לא חשב פעמיים. הוא עלה מידית על מטוס, וכעבור שבע שעות טיסה נקש על דלת אולם הכינוסים בעיצומם של דיוני המשא ומתן,  כשהוא מפתיע את כל הנוכחים, ובראשם בנו, שנבהל מאוד מהופעתו הפתאומית והבלתי צפויה...  סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ: איש יהודי תמים וישר דרך התגורר באחת הערים הגדולות שבארצות הברית, סוחר ותיק ועשיר גדול מיוצאי אשכנז– גרמניה ['יקה']. הוא נודע כמדקדק על קלה כבחמורה,  וחינך את ביתו ואת בניו בדרכי התורה והיראה.  אחד מבניו, בחור חרוץ ומוכשר, נכנס היטב בעסקיו המסועפים של אביו העשיר והצליח בהם יפה מאוד. הוא עשה חיל במסחרו, ועד מהרה התמנה על ידי אביו כאחד המנהלים הגדולים של הביזנעס. – יחד עם זאת השגיח אביו מאוד על חינוכו כראוי, שלא יזוז כמלוא נימה מדרך התורה ודרך ישראל סבא.

     פעם נקרתה בפניהם הזדמנות פז של רכישת עסק ענק במדינה רחוקה במחיר טוב.  היתה זו עסקה הנושאת פירות טובים של רווחים עצומים! כדי שלא להחמיץ ולפספס את העסקה המופלאה, נצרך הבחור המנהל הנמרץ לצאת תיכף בטיסה בהולה אל אותה מדינה, כדי לבצע שם את 'עסקת הזהב'...  לנהל את דיוני המשא ומתן על פרטי העסקה, ולחתום עמהם בשעה טובה ומוצלחת על החוזה המיוחל!

     כחץ מקשת רץ הבחור אל הבית, ארז במהרה מזוודה קטנה,  עם צרכיו הבסיסיים הדרושים ליום או יומיים, ויצא בטיסה מידית כדי 'לחטוף' את אותה עסקה, שיש בה הזדמנות נדירה שאינה חוזרת!  כשחזר האב העשיר הביתה מעסקיו, נכנס אל חדר בנו וראה את הבלגן שהשאיר אחריו הבחור ברוב חפזונו לתפוס את הטיסה... – והנה לפתע צדה עינו בטלית של הבחור, והוא נדרך על אתר בתדהמה!...  כידוע, מנהגם של הייקים יוצאי גרמניה, שבחורים מגיל בר-מצוה מתעטפים בטלית ביחד עם התפילין, ואינם ממתינים בזה עד לאחר הנישואין, אלא אף הבחורים לובשים גם טלית וגם תפילין. –  הבחור הסוחר הממולח דנן,  כנראה מחמת רוב מהירות ופזיזות תפס את התפילין ותחבן אל תוך המזוודה הקטנה, אבל את הטלית שכח לדחוף פנימה! כך שאת תפילת שחרית שלמחרת בבוקר, שאמור הוא להתפלל באותה מדינה רחוקה, או על כבש המטוס בדרכו חזרה – יצטרך להתפלל עם תפילין בלבד בלא הטלית.  על אתר הזמין האב טיסה מידית לאותה מדינה, לקח בידו את הטלית של בנו הבחור, ויצא היישר בנסיעה שארכה כשבע שעות טיסה(!)... הוא הפתיע את כולם כשנקש על דלת אולם הכינוסים, ונכנס בכבודו ובעצמו באמצע דיוני המשא ומתן!  ההפתעה הייתה גדולה,  כולם קמו לכבודו וברכוהו לשלום, כשהם מתפלאים על מה ולמה נצרך להופיע לכאן בעצמו,  לאחר ששלח את בנו המנהל הגדול לסידור כל העסקה על הצד היותר טוב. אך האב לא התיישב עמהם, רק התנצל על ההפרעה,  ותיכף הבהיר שלא הגיע הנה כדי להשתתף בענייני עסקים,  אלא רק משום ענין דחוף שעליו 'לסדר' עם בנו.  הוא פנה אל הבן, וביקשו לצאת עמו לרגע החוצה. הבן הצעיר, שנבהל מאוד מהופעתו הפתאומית של אביו, חשש לגרוע מכל! הוא יצא מיד עם אביו מן האולם, ובחרדתו הגדולה המטיר עליו מטר שאלות חפוזות: מה קרה אבא? כולם בריאים? מה עם הביזנעס?  האב המסור עצר אותו,  ובחיוך שובה לב הרגיע את בנו.  תנוח דעתך! ברוך השם כולם בריאים וקיימים, גם הביזנעס מתנהלים על הצד היותר טוב,  אך הוכרחתי לטוס הנה מידית מחמת דבר אחד חשוב מאוד ששכחת לקחת עמך!  הבן נרגע מעט כששמע שברוך ה' הכל בסדר, אבל תיכף נדרך ושאל: וכי מה שכחתי ? הלא הארנק התפוח נמצא עמי כאן בכיסי... המסמכים הדרושים כולם מסודרים בקפידה בתיק המיוחד לעסקה זו, ביחד עם החותמת של החברה... הדרכון וכרטיס הטיסה גם הם מסודרים להפליא, ומה אם כן שכחתי?  תא חזי! אמר האב. הוא פתח את מזוודתו, ושלף מתוכה את הטלית של הבחור! הנה – אמר – את זה שכחת! מה?! – נזעק הבן כשכולו נדהם ונרגש – בשביל להביא לי את הטלית הזו הגעת בטיסה מיוחדת עד הנה?! ומה יקרה אם אתפלל שחרית פעם אחת בלבד ללא טלית?! הלא מנהג רוב העולם שאין הבחורים לו־ בשים טלית כלל! וכי לא יכולת להתקשר אלי ולהזכירני שאשיג כאן איזו טלית בבית הכנסת המקומי? בשביל מה עשית את כל הדרך הארוכה הזאת? והלא במחיר כרטיס הטיסה שלך יכולתי גם לקנות פה בשופי עשר טליתות מהודרות עם העטרה?!...  הבחור היה מלא תהיות כרימון, כשאינו מתחיל להבין את מהלכיו של אביו, שאותו הכיר תמיד כאיש פיקח ומחושב בכל דרכיו ומעשיו.  הבה אסביר לך, אמר האב החכם. אדרבה! דווקא משום כך שאין כאן אלא 'מנהג' בעלמא,  שנהגו בבית אבותינו, נצרכתי לעשות את כל הדרך הזו במיוחד כדי להביא אליך את הטלית הקדושה. וזאת כדי ללמדך ולהראותך עד היכן מגעת חובת הזהירות במנהג בית אבא! שכן אם תתחיל חלילה לזלזל כיום בתפילה אחת שלא על פי מנהג אבות, חוששני מאוד שזלזול יגרור זלזול... עד שצאצאיך אחריך כבר יתירו לעצמם לזלזל גם בדינים מפורשים בשולחן ערוך.  הזלזול במנהג אחד קטן יש בו פתח לירידה והתדרדרות מדחי אל דחי, ואחריתו מי יישורנו! –  אדרבה, נסיעה זו שעשיתי הנה במיוחד בשביל שמירת מנהג משפחתנו, כדי להביא אליך טלית זו, חשובה לי יותר מהרבה טיסות עסקיות, שיש בהן פגישות עם אילי הון ורווחי עתק...  החיים הרוחניים הרוחניים שלך חשובים לי הרבה יותר מכל הביזנעס ועסקים חובקי עולם!


     מעשה זה עשה רושם חזק בלב הבחור, להתחזק מאוד בשמירת התורה והמצווה כדת וכראוי. ולימים זכה גם הוא להקים את ביתו לתפארת, וזכה אביו הזקן לראות ממנו דורות ישרים מבורכים, בנים ובני ובנים עוסקים בתורה ובמצוות על ישראל שלום! 







ה' שבט ה'תש"פ



 אם אתה רוצה ללכת מהר - לך לבד ! אבל אם אתה רוצה ללכת רחוק - לך ביחד!


    בספר שערי ניסים הביא שכל המצוות התלויות בארץ מספרם י"ז כמניין טוב, רמוזים בר"ת של התאריך חמשה עשר בשבט ח' חלה, חדש, מ' מעשרות ותרומות, ש' שכחה לקט ופאה, ה' העומר, ע' ערלה עוללות, ש' שמיטה, ר' רבעי, ב' ביכורים, ש' שבע שמיטות [יובלות], ב' בכור בהמה, ט' טבל.


     בשבט מוסר (פרק טז) כתב איתא בצואת ר' אליעזר הגדול בני הוי זהיר לברך על פירות האילן בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא.  הטעם באכילת פירות: לכבוד שמו של יום (מגן אברהם קלא טז(


     הילד היהודי הוא הפוטנציאל היחיד להעברת המסורת וערכי התורה לדור ההמשך. הגישה אל אוזנו, אל ליבו ואל נשמתו של הילד צריכה להיות בפרספקטיבה של דורות!! לא רק הילד עומד כאן, כי אם כל הדורות הבאים אחריו.


     החת"ס נהג בכל שנה להתחיל ללמוד מסכת מגילה בט"ו בשבט ולסיימה בפורים לקיים מה שנאמר (אסתר ח טז) "ליהודים היתה אורה - אורה זו תורה ו"שמחה" זה יו"ט, ויש בו ל' דפים כדי לסיימה בפורים. [ובשנה מעוברת מתחילים ללמוד מפורים קטן[.


     ט"ו בשבט בחו"ל - יום זה הוא ר"ה לאילנות בכל הארצות ואפילו באותם מקומות שזמן הגשם הוא לאחר הפסח כגון אוסטרליה, ארגנטינה וכו' (הר צבי ח"ב או"ח סימן כט(.


     ט"ו מינים: יש שנהגו לאכול עד ט"ו מיני פירות ובפרט מפירות משבעת המינים שהשתבחה בהם א"י, והטעם: כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים שאמרם דוד (ספר דרכי יוסף צבי, ומועד לכל חי סימן ל, מבקשי תורה עמוד ו) טעם אחר: כדי לכון מספר המינים למספר ט"ו בשבט (ישמח משה(.

     כי ממנו נקח לעבוד את ה'. יש מפרשים שגם מפרעה אפשר ללמוד דרך בעבודת ה', שגם אחרי שקיבל כל כך הרבה מכות עוד עמד במרדו, כמו כן בעבודת ה' אף אם יש לפעמים קשיים או נפילות ח"ו, צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לעבוד את ה'.

החזקת עמלי התורה II  [מתוך 'לקראת שבת מלכתא' - הרב אשר קובלסקי]

     היה זה בעיצומו של עוד מסע חובק עולם, אותו ערך הרה"ג רבי אלחנן ויסבורד שליט"א, לצורך החזקת רשת הכוללים 'יששכר באוהליך' שבראשותו. ביום מן הימים, לאחר ששוחח עם גביר אחד וביקשו להיות שותף בהחזקת התורה, ביקש ממנו הגביר טובה קטנה: ''תעשה לי טובה '', ביקש הגביר, ''בשובך לארץ, תסור בבקשה אל ראש הישיבה הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ''ל ובקש את ברכתו להצלחת מניותיה של חברה פלונית, בה השקעתי זה עתה סכום עתק - ארבע מאות אלף דולר...'' - ביקש הגביר, והרב ויסבורד נענה בשמחה.

     בשובו לארץ, כפי שהבטיח, שם פעמיו לביתו של ראש הישיבה, ופרש את בקשת הגביר. ראש הישיבה לא השתהה אף רגע, והשיב מיד: ''צא ואמור לו, כי אם הוא חפץ שהמניות תצלחנה - כדאי לו להכניס שותף בעסק, ולהשקיע מחצית הסכום – 200,000 דולר בעולם התורה, כדי שבורא עולם ייכנס כשותף בעסק שלו...''.  נבוך ותמה, אך אמון על העברת דברי ראש הישיבה ככתבם וכלשונם, התקשר הרב ויסבורד לארצות הברית, ובישר לגביר על תשובת ראש הישיבה. הגביר חפץ מאוד לתמוך בלומדי התורה, אך לא העלה על דעתו להשקיע ב'שותף' בעסק סכום כה גדול... הוא מיהר להתחמק מההוראה הישירה, והמשיך בסדר יומו...  חלפו מספר שבועות, אך לצערו ולדאבון לבו, ערך המניה צנח בחמישים אחוז! ארבע מאות אלף הדולרים שהושקעו במניות הללו, הפכו למאתיים אלף בלבד, והגביר פכר ידיו בייאוש, מאוכזב ועצבני. הוא שב ושלח את הרב ויסבורד לבקש ברכה למענו מראש הישיבה, אך ראש הישיבה השיב באותה מטבע לשון: ''לך תגיד לו להכניס את התורה כשותפה בעסק. שיתרום עכשיו חמישים אחוז מהנותר - מאה אלף דולר להחזקת התורה, ואז יראה ברכה!''.  אלא שהגביר עדיין התקשה לעכל את ההוראה. הן כבר הפסיד מאתיים אלף דולר בעסק הביש הזה, ואיך יוכל לתרום עוד מאה אלף? הוא שב והמתין להתפתחויות הכלכליות, שהניבו עבורו בשורה רעה במיוחד: ערך המניה צנח שוב בחמישים אחוז, ומהשקעתו האגדית בת ה- 400,000 דולר, לא נותר אלא מאה אלף דולר עלובים...  הפעם הוא ממש נלחץ, ושב ושלח את הרב ויסבורד לבקש עצה מראש הישיבה. ראש הישיבה לא הופתע מהמידע,  ושב ואמר בביטחון: ''תתקשר אליו ותגיד לו, שעוד לא מאוחר להציל את המצב. עדיין הוא יכול לתרום חמישים אחוז מהנותר - כחמישים אלף דולר להחזקת התורה, ולהכניס את התורה כשותף. אם התורה תהיה שותפה בעסק - הוא ירוויח פי מאה!'' - בירך ראש הישיבה... הפעם, כשמוע הגביר את התשובה, לא השתהה עוד. על אתר העביר בהעברה בנקאית חמישים אלף דולר, היישר לחשבונם של עמלי התורה.

     והנה, כעבור זמן, בשל התפתחות מפתיעה בכלכלה העולמית, החלה המניה לעלות ולזנק, שוברת את השיאים של עצמה בכל יום מחדש... כעבור כמה שנים, התקשר הגביר אל הרב ויסבורד כדי להודיע: ''ההבטחה התקיימה במלואה, עד הסנט האחרון! המניות ששווין אז היה חמישים אלף דולר - התייצבו היום על מחיר של 5 מיליון דולר (!!!)  , והיד עוד נטויה...''.


     סיפור זה, שקרה בזמננו וגיבוריו מעידים עליו כיום, זועק אף הוא: החזקת התורה אינה תרומה, גם אין טעם לעסוק בה ממקום של רחמים. זו שותפות אמיתית, איכותית,  עוצמתית, מפתחת ומצמיחה! לכולנו יש כלכלה לנהל. לאחד יש עסק, לשני יש בית, לשלישי יש רק ארנק... לפעמים יש גם מינוס מעיק בבנק, או לחילופין - עסקת ענק שעתידה לוט בערפל. בכל המצבים האלו, הכנסת התורה כשותף בעסק, היא סגולה בטוחה המבטיחה פתיחת שערי שפע, כי עץ חיים היא ותומכיה מאושר!

זכות ענית אמן

     להלן סיפור, שנשלח על ידי אחד מקוראינו: בסיפור שחווינו עם אבי לפני כשלוש שנים, זכינו וראינו במו-עינינו את מה שאמרו חז"ל: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה!" (שבת קיט ע"ב(.  

     אבי (ר' דניאל כ.) אדם מבוגר כיום כבן שמונים. הורי מתגוררים כ-50 שנה בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. הם עצמם אנשי חסד גדולים.  ביתם פתוח לכל דכפין. בכל שנות חייו הקדיש מזמנו ללימוד תורה ובשנותיו האחרונות יושב ולומד יום שלם. יום יום מקפיד הוא לקום שעות אחדות לפני הנץ החמה.  הוא לומד והולך לבית כנסת שם יושב ועונה 'אמן' למתפללים וגם לאחר התפילה בשעת הנץ החמה-ותיקין הוא נשאר בבית-הכנסת ועונה 'אמן' ו'אמן יהא שמיא רבא'.  

     לפני כשלוש שנים הוא הרגיש מאוד לא טוב-חולשה חזקה תקפה אותו סחרחורות ואולי גם כאבים בחזה. הבאנו אותו בדחיפות לקופת חולים ולאחר בדיקה פשוטה אצל רופא המשפחה גילינו, שיש חסימה באחד העורקים המובילים דם ללב.  מיד הוא הובל במהירות לבית-הרפואה ומיד הוכנס לצנתור בלב לפתיחת הסתימה. הניתוח עבר בהצלחה אנחנו שהיינו צמודים אליו במהלך האשפוז חשבנו שאנחנו כבר משתחררים ומקווים לבריאות איתנה.  אך לא כך התנהלו הדברים. אבי שכב במיטה בחוסר ערנות. הוא ישן רוב הזמן ובמעט הדקות שהיה ער הוא התלונן על כאב חזק בראש.  וכל פעם לאחר משפט קצר שאמר חזר לשינה עמוקה.  דאגנו מאוד, מצב בריאותו לא נראה טוב כלל, לאחר שפנינו לאחיות ולצוות הרפואי שגם הבחינו בכך הוחלט לעשות לו בדיקות מקיפות. סייעתא דשמיא גדולה ליוותה אותנו כל התקופה ובפרט העובדה, שכל זה קרה בזמן ששהינו בבית-הרפואה,  כשאבי נשאר כמעט כל הזמן במצב שכיבה וללא תנועה כלל. בבדיקות סי.טי גילו בראשו 'מפרצת' - כלי דם שהתנפח כתוצאה מלחץ דם גבוה והתחיל לדמם (מה שאומר שמטפטף דם לתוך הראש) במקום ממש בלתי רצוי ומסוכן כל-כך.  במצב רפואי כזה - הסיכוי לשרוד הוא ממש אפסי. כל שינוי תנוחה או תנועה קלה או מאמץ מוחי כל שהוא,  מסכן חיים ממש.  חסד השם עלינו שכל זה קרה בעיתוי ובמקום הזה כשהצוות הרפואי סביבנו. מיד כשגילו זאת הרופאים שלחו אותנו עם צוות נט"ן (ניידת טיפול נמרץ) אל בית-הרפואה 'הדסה עין כרם'. "שם", טענו, "יש רופאים נוירוכירורגים מומחים לטיפול בבעיות מסוג זה". במשך כל זמן העברת החולה הוא נשאר פחות או יותר באותה תנוחה בשכיבה.  גם שם בבית-הרפואה 'הדסה' ראינו את יד ההשגחה בכל צעד: אם ברופאים מן השורה הראשונה, ששהו בדיוק במחלקה ולא בחו"ל ואם בפיתוח טכניקה רפואית לפתרון בעיות מסוג זה.  אבי הובל מיד לחדר ניתוח, בתחילה הודיעו לנו על ניתוח של שבע שעות אך למעשה זה היה קצר מכפי שציפו. אבי יצא ללא נזק משמעותי מאירוע מוחי זה.  בשעות הראשונות הוא היה מונשם ומורדם בחוסר תזוזה ולאחר שבועיים בטיפול נמרץ הועבר לשיקום בבית-הרפואה 'שערי צדק'. צוות מקצועי עבד אתו על חזרה לתפקוד מוטורי תקין ואחרי חודש בערך הוא שוחרר הביתה כשפינו מלא תפילה והודיה לבורא עולם על כל רחמיו וחסדיו עלינו.


     הרבה ממתפללי בית-הכנסת ששמעו את רצף הניסים שעשה בורא עולם לאבינו אמרו בפה מלא, שהם בטוחים שהזכות שעמדה לאבי היא זו של ענית 'אמן' בקול רם ובכוונה ובזכות זה זוכים אנו שאבינו ממשיך וקם כדרכו מידי יום לתפילה ולענית 'אמן'. אך הסיפור לא תם. לפני כחצי שנה אבי הלך לרופא שיניים שם המליץ לו הרופא על עקירת שיניים. רופא השיניים החתים את אבי על מספר מסמכים.  אבי חתם לתומו ושכח לגמרי שהוא בעצם מסכן את עצמו סכנה אמתית וממשית, שכן הוא נוטל באופן קבוע תרופה לדילול הדם בעקבות מצבו הרפואי.  למעשה כל פעולה מסוג זה - חייבת להיות מבוקרת ע"י רופא ורק לאחר הפסקת התרופה למשך פרק זמן מסוים.  הוא חזר הביתה לאחר הטיפול כשהוא מדמם מאוד בפיו ואימי החלה להחליף לו תחבושות ספיגה. מאחר והדם לא הפסיק, מיד התקשרנו לרופא וסיפרנו לו מה אירע.  תחזית הרופא לא הייתה אופטימית!. קיבלנו תמונת מצב קשה מאוד... אימי התקשרה בדחיפות לכל הילדים וביקשה מהם לומר לפחות פעם אחת ברכת 'אשר יצר' במתינות ובריכוז לרפואת אבי. כמובן שכולם השתדלו מאוד לעשות כן והלא יאומן קרה.  הדם הפסיק כמעט לזרום וכשהתקשרתי לאימי היא סיפרה שב"ה כבר חצי שעה לא החליפה תחבושת... אכן "רופא כל בשר ומפליא לעשות"









ד' שבט ה'תש"פ





אדם הגיע לרבי נפתלי מרופשיץ ובקשה בפיו: שיברכהו הצדיק שידע את התורה. השיבו רבי נפתלי:  אני מרבה בתפילה ומבקש שאדע אות אחת ואתה, כלאחר יד רוצה לדעת את התורה כולה.

   בפתח פרשת "בא" נא'  ולְמַעַן תְסַפֵר בְאזְנֵי בִנְָך ובֶן בִנְָך... וִידַעְתֶם כִי אֲנִי ה'. מדוע הציווי הוא לספר באזני הבן והנכד? וכי סוד יש כאן המועבר מפה לאוזן? וכי לא די לכתוב 'למען תספר לבנך ולבן בנך'? אלא, התורה מלמדת כי האב והמלמד חייבים להתאים דברי התורה לאזני כל אחד ואחד בייחוד. אין אזני הבן כאזני הנכד. נתאים ונטעים את התורה לרמתו של כל שכבה וכל גיל לעצמו. כך זוכים לטעת בתוכם 'חיי עולם'.



      יזהר האדם, לעבוד על עצמו להיות טוב עין משום ש"טוב עין הוא יבורך" וכל מי שמזיק לחברו בעין הרע, יידע שהוא יינזק תחילה ועונש המזיק הוא קשה וחמור ביותר.


     "לא די לו לחייט לדעת לתפור בגד יפה! צריך שחליפותיו יתאימו למידות הקונה"


 

החזקת עמלי התורה [מתוך 'לקראת שבת מלכתא' - הרב אשר קובלסקי]

     הסיפור המטלטל הבא, מניע אותנו בגלגלי הזמן 240 שנה לאחור, לעיר הנמל ליוורנו שבאיטליה, שהיתה באותה תקופה עיר בעלת מסחר פורה ותיירות משגשגת. גם קהילה יהודית גדולה ועשירה התקיימה בליוורנו, שכללה מאות תלמידי חכמים ומרביצי תורה, לצד גבירים גדולים מוקירי תורה ולומדיה, שהחזיקו את עמוד התורה במקום , וידם פרושה לסייע לעמלי התורה בכל מקומות מושבותיהם.

     ביום בהיר באמצע שנת תקל"ז, ירד בחופי העיר נער צעיר לימים, תמים למראה אך גדוש בתורה ובחכמה, ושמו רבי יצחק גויטע. הוא הגיע מלוב במטרה לגלות למקום תורה ולהחכים מחכמי ליוורנו, אלא שעד מהרה גילה כי יוכל לעסוק בתורה רק אם יעבוד כמשרת של אחד מגבירי העיר,  שידאג לפרנסתו. הוא התקבל לעבודה בביתו של גביר עשיר מאוד, יהודי טוב לב ותומך תורה, שאף שימש אכסניה לשד"רים - אלו 'שלוחי דרבנן', שיצאו לגייס כסף בגולה לטובת עמלי התורה שבארץ ישראל.

     ביום מן הימים, הגיע אחד מהשליחים הללו לליוורנו. הגביר שמח לארחו בכבוד מלכים, ואף הסתובב עמו בין בתי עשירי העיר ושותפיו לעסקים - לסייעו במלאכת איסוף הכספים. ביום האחרון למסע ורגע לפני שיעזוב אותו שליח את בית העשיר, קרא העשיר למשרתו ואמר לו בידידות: ''הן ידעת כמה אני מתאמץ לסייע לשלוחי עמלי התורה, להעניק להם כסף וזהב ואף להתרים אחרים. ומה איתך - משרתי הנאמן,  וכי תוותר על הזכות להיות שותף בעמל התורה של לומדי ארץ ישראל? הן מזדמנת לפניך מצוה יקרת ערך לסייע ללומדי התורה ולהחזיקם - ואף שאתה משרת ואינך בעל הון, וכי לכן תפסיד את הזכות הכבירה להיות שותף עם התורה?''.  אך שמע המשרת את הדברים, ופניו זרחו באושר. אכן, גם הוא חפץ ורוצה להיות שותף עימם, גם הוא מבקש להיות חלק מהשותפים הנושאים את הארון - מחזיקי עמוד התורה. כסף רב אין לו, בקושי ארנק צמוק וקטן. הוא מיהר להביאו, שפך את כל תכולתו על השולחן, והחל מונה את הפרוטות במרץ... בסופו של דבר, הצטבר הסכום לכדי 'הון עתק': זהוב אחד, זהוב שלם!  השליח חייך במבוכה, הרגיש שלא בנוח ליטול את פרוטותיו האחרונות של המשרת המסכן, שאך בקושי הצליח לקבץ פרוטה לפרוטה, שהפכו לזהוב שלם. 'בכל מקרה מדובר בתרומה קטנה בת זהוב בודד', הרהר, 'מה לי לקחת למשרת את פרוטותיו האחרונות?' - חשב, כשהוא מושך את ידיו לאחור...  אלא שהמשרת לא אבה לוותר, שש על ההזדמנות להיות שותף עם עמלי התורה, לשמש כ'שבט זבולון' במחיר זהוב אחד. על אף שהיה מדובר בכל רכושו ובמלוא הונו, ולמרות שידע כי התרומה הזו כה קטנה וכמעט חסרת משמעות,  בער בו הרצון להימנות על מחזיקי התורה. הוא העניק את הזהוב לידי השליח, אשר הודה לו בחום ובירכו כי בזכות המצוה יעלה ויצליח ואף יתעשר עושר רב, והם נפרדו בידידות, כשכל אחד ממשיך בשגרת יומו.

     באותם ימים, שוד הים היה לתופעה רווחת. השודדים היו אורבים לאוניות בלב ים, גונבים את הסחורה וממשיכים לנמל קרוב, שם היו מוכרים את הסחורה בזיל הזול. ויהי היום, ואל העיר ליוורנו הגיעה אוניית ענק של שודדי ים,  מלאה באוצרות וגדושה באינספור חפצים, רהיטים, פריטי ביגוד ומוצרי מזון לרוב. עפ"י הנהוג, הניחו השודדים את הסחורה בנמל, ונקבו במחיר לכל פריט ב'תערוכת הנכסים השדודים', כאשר כל החפץ לרוכשו - הניח ידו על הפריט,  וזכה בו במחיר הנקוב.  באותה עת, עבר במקום מיודענו המשרת, רבי יצחק גויטע.  הוא לא הבין את ההמולה שמסביב, כל שיג ושיח המסחר היה זר לו, ולכן נעמד להביט לראות את השוק כמרקחה - השודדים צועקים מחירים בגרון ניחר, לצד אנשים הרצים בין החפצים ובוחנים אותם במבט מדוקדק. תוך שהוא עומד ומביט - נשען בידיו מבלי משים על שני ארגזים חתומים,  שנראו כארגזי תבלינים.  לפתע, השתרר שקט. זהו הרגע הקובע והמכריע, בו מי שידו מונחת על הפריט - זוכה בו. השודדים עברו בין הפריטים שנמכרו, והחלו להובילם אל בתי הרוכשים - תוך שהם מבקשים את הכסף בגינם. לפתע הגיעו לשני הארגזים עליהם נשען רבי יצחק גויטע, ושאלוהו לכתובת ביתו...  המשרת התבלבל, לא ידע מה לענות והסמיק ממבוכה... הן בעוד זמן קצר יונפו הארגזים אל העגלות הסמוכות, ויובלו לבית אדוניו, ואז יידרש לשלם בעבורם, כשכלל לא התכוון לקנותם... אך מה יעשה, השעה דוחקת, השודדים קצרי רוח, והוא החל רץ לפניהם, ופונה לאדונו ומבקש בתחנונים כי ילווה לו את הזהובים המבוקשים, כי בטעות הניח ידיו על ארגזים עלומים, ועתה - עליו לשלם את המחיר...  הגביר הביט בפניו התמימות של המשרת, ונכמרו רחמיו. על אתר הלווה לו את הסכום הדרוש, והמשרת מיהר לשלשל את הכסף לידי השודדים, ולשאת את הארגזים לחדרו. לאחר שנרגע מהמרוץ שנכפה עליו - פנה לבדוק את תכולתם העלומה של הארגזים, לבחון באיזה תבלין מדובר,  אולי יש בו ערך כלשהו...  והנה, אך הוא פותח את הארגזים, ועיניו נוצצות. הארגזים הנעולים היו מלאים וצפופים עד אפס מקום במטבעות זהב יקרות ערך, ששווין לא יסולא בפז! לא ארגז אחד מלא במטבעות זהב יש בידיו, אלא שני ארגזים מלאים וגדושים במטבעות זהב, והוא מביט בהן כחולם - הן הפך לעשיר גדול ברגע קט! כנראה, גם השודדים לא היו מודעים לערכו של האוצר שבידיהם, ולפי תומם סברו כי המדובר בארגזי תבלינים - כפי שחשב גם המשרת. אלא שכולם טעו, והיו אלה ארגזים מלאים במטבעות זהב, שהפכו את המשרת העני והמסכן - לגביר אדיר ובעל בעמיו!

     עוד באותו היום, פרע המשרת את חובו לאדוניו, הודה לו בחום על האירוח הנעים ונפרד ממנו בידידות. אף הגביר העשיר שמח בשמחת משרתו לשעבר, וציידו בטיפים ועצות להתחלת מסחרו בהצלחה, ובברכה שקרנו תרום ותגדל.  ועד מהרה הפך רבי יצחק לעשיר מופלג ובעל נכסים מרובים, ומתוך רוגע כלכלי - עלה והתעלה בתורה, והפך לגאון עולם! לימים, זכה רבי יצחק לתורה וגדולה שהתאחדו על שולחנו,  והפך למרביץ תורה וגאון נודע, עשיר מופלג ששמח על כל הזדמנות להחזיק בכספו את התורה, כשהוא זוכר כי עושרו המופלג לא בא אלא בזכות ברכתו של אותו שליח, לו העניק את פרוטותיו האחרונות. וכל ימיו היה רבי יצחק חוזר ומסביר, כי הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שברכת התורה היא המעשירה בגשמיות ומרוממת ברוחניות, ובזכות מטבע אחת להחזקת תורה - זכה להתעשר ולגאונות מופלאה בכל מכמני התורה!


     הסיפור המופלא הזה, מובא בתולדותיו שנדפסו בראש ספרו הגאוני על הש"ס, ספר 'שדה יצחק' - אותו חיבר הגאון רבי יצחק גויטע זצ"ל. וכל המעיין בסיפור, יגלה מבט חדש ומאיר: לפעמים, מזדמנת לנו הזדמנות לתמוך בעמלי התורה ואנו משתוקקים להיות שותפים בה - והמעכב בעדנו היא העובדה שאין לנו יכולות כספיות גדולות, ואיננו מסוגלים לתרום סכומים גדולים ומשמעותיים, כנדרש לסיפוק צרכי עולם התורה. אבל צריך לדעת שכל אחד מאתנו מסוגל להיחשב שותף ללומדי התורה, כי אצל הקב"ה העיקר הוא המעשה ולא התוצאה, וכשיהודי נותן כפי יכולתו ומעט יותר - להחזקת התורה, ומבטא את רצונו הטהור ומסירות נפשו למען התורה, בזה גופא הוא מתחבר לתורה וזוכה לכל הברכות שהובטחו ל'סמכין דאורייתא'.

 









ג' שבט ה'תש"פ




אב ובנו הנמצאים בשמחת "פדיון הבן" או ב"פדיון בכור בהמה", והבן שואל את האב: 'מה זאת?'  האב חייב מן התורה לספר לו את סיפור יציאת מצרים, אף אם הבן שואלו במשך השנה ולא רק בליל ט"ו בניסן, וכפשטות הכתוב. אמנם אין חיוב של "את פתח לו", שהוא חיוב לספר לבנו אף כשאינו שואלו, שבזה אינו חייב אלא בליל ט"ו, כיון שלומדים חיוב זה מ"והגדת לבנך". ("חוט שני" ח"ג עמ' רל"ד(

     ביום זה –'ראש השנה לאילנות' שהוא יום ראש חודש שבט לשיטת בית שמאי ויום ט"ו בשבט לדברי בית הלל – הוא בעצם היום בו מתחילה שנה חדשה של חידושי תורה. 'פירות האילן' – הם הפירות המשובחים והנאים. פירות לימודו של האדם. חידושי תורתו אותם הוא מניב ומעלה במהלך הגותו בשעשועיו של מקום. ובהם דנים את פירות האילן של כל יהודי. כיצד ייראו חידושי תורתו, האם יעלו בדרגה, האם יזכה אכן לכוון אל האמת, לצבור תשואה יקרה בדמות חידושי תורה נפלאים ומתוקים כפירות האילן הטוב אשר על יובל ישלח שרשיו.


     במשנה נאמר "בארבעה פרקים העולם נידון ... ובחג נידונין על המים". (ר"ה א' ב') יש לדקדק, מפני מה בתחילה נכתב בלשון יחיד העולם 'נידון', ואילו בחג-סוכות נאמר לשון רבים 'נידונין '? נראה שהתנא כיוון לרמז לנו לדברי הגמרא )תענית ט.( "מטר יורד בשביל יחיד, פרנסה בשביל רבים". מטר יתכן שירד לעולם אפילו לצורכו של יחיד! לכן בשלושת הזמנים הללו שהעולם נידון על פרנסה, שהוא בשביל רבים נידון אחר רובו. אבל גשמים באים אפילו עבור זכות של יחיד, לכן נאמר 'נידונין' לשון רבים,  שבשביל אדם אחד יכול העולם כולו להתברך בגשמי ברכה ! )עונג יו"ט חידושים ר"ה ט"ז.(

     'העונג יו"ט הציל את חיי אבי!' במהלך מלחמת השחרור נורה אביו. באותה עת החזיק תחת זרועו את שו"ת עונג יום טוב, שבדפוסים הראשונים היה עבה מאד. הכדור חדר לעומק הספר ונעצר סמוך לגופו! הספר נשמר לזכרון על הנס הגדול' ) !"גדולי הדורות" ח"ב - הגרי"מ שטרן מכהן כרבה של שכונת "עזרת תורה" שבירושלים

  חתן ". )עלינו לשבח(

     אחד מידידיו של הג"ר שמואל קובלסקי זצ"ל פגש אותו פעם ברחובה של עיר, היה זה במוצאי שבת קודש לאחר ההבדלה,  ושאל אותו לאן פניו מועדות. רבי שמואל השיב: "הריני מחפש שידוך". הידיד הוסיף ושאל: "למי השידוך?" ונענה: "עבור בתי". " ובת כמה היא המדוברת?" המשיך הלה להתעניין. "בת ארבע עשרה שנה", באה התשובה. עתה גברה פליאתו של הידיד.  הוא הגביה גבותיו ותמה: "וכי בגיל כזה כבר מחפשים שידוך ?" נעמד הרב קובלסקי בפינת הרחוב והחל להסביר לו: "ראה ידידי, ברצות השי"ת כאשר תגיע בתי לפרקה אחפש לה חתן בן תורה ותלמיד חכם. אך כיצד אדע האם הבחור המיועד הוא מתמיד בלימודיו? כמובן שאז אצטרך לעקוב אחריו בישיבה.  וכיצד אדע האם התמדתו היא התמדת אמת, או שמא זהו משהו זמני, נגרר הוא אחרי הסביבה;  כשיש סדר הוא לומד אבל כשאין מסגרת הריהו מתבטל? אז אמור לי אתה, היאך אוכל לעמוד על טיבו האמיתי של הבחור ולבחון את שקדנותו ללא כחל ושרק?"  הידיד הביט בהערצה ברבי שמואל וציפה למוצא פיו. "ובכן", המשיך הרב קובלסקי, " במוצאי שבתות וימים טובים שהם זמני דמפגרי בהו רבנן, עובר אני בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות שבעיר, בולש ומחפש אחרי בחור רציני שיושב ולומד, מחפש אני בחור כבן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה ששוקד על תלמודו דווקא בעתות שכאלו. לאחר שמצאתי בחור שכזה, הריני שם עליו את עיני לטובה , ואם גיליתי שהשקדנות הינה דבר קבע אצלו,  או אז אני בוחר אותו כחתן לבתי  









ב' שבט ה'תש"פ



  אמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(


    בכלל כבוד התורה לכבד את הספרים ואת דפי הספרים שנתקלקלו (של"ה שבועות נר מצווה צה(.


    דברי גניזה שאינם צריכים כלי חרס: אפשר לקברם בקרקע בכל מקום ואין חיוב לקברם דווקא בבית הקברות (חת"ס בהגהות לשו"ע או"ח קנד ה) ויש מקומות שגנזו בעליית בית הכנסת (כנסת יחקאל סימן לז, ערוה"ש קנד ח(.


     "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (י"א ז'). הפירוש: "לא יחרץ, אל יהיה אדם מדי חרוץ ומתחכם בפקחות יתירה, אלא "כ- לב" כמו שהלב "לשונו" כך יהיה לשונו, פיו ולבו שווים ללא ערמה . )רבי מאיר מפרימשלאן(

ירושת הסבתא (טיב הקהילה פרשת ויצא)

     מספר בעל המעשה הרב ח' ז': הגשנו תביעה לחברת הביטוח על פציעה חמורה שנגרמה לזוגתי שתחי' מספסל שהתקפל על רגלה באמצע אירוע משפחתי. בהתדיין הנושא בבית המשפט (על פי היתר בי"ד), טענו מחברת הביטוח כי בית הכנסת הסמוך אלינו אשם בכך ועליו לשאת בהוצאות הנזק שנגרם לנו, שכן את הספסלים שאלנו מבית הכנסת.  לאחר דין ודברים הוחלט כי אכן בית הכנסת יישא בחלק קטן מהפיצויים, אך ברוב הפיצוי תחויב חברת הביטוח – אך לא לפני שנקבל את הכסף מבית הכנסת. שוחחתי עם אשתי ואמרתי לה כי ליבי נוקפני לקחת כסף מההקדש, ובפרט שלאמיתו של דבר הם לא אשמים בכלום ורק הלבישו עליהם את התיק כדי לחמוק מתשלום. לאחר ניתוח הע־ ניין, ולמרות שאנו זקוקים לממון,  החלטנו יחדיו לבל ניקח את הכסף מבית הכנסת וה' יגמלנו מאוצרו הטוב ללא כל ספק. ' אומר ועושה!' – תיכף יצרנו קשר עם הגבאים ועדכננו אותם בדבר הוויתור שלנו על הפיצויים מצידם. הם הגיעו אלינו עם מלוא סכום הפיצוי, וחתמנו שקיבלנו את כל הפיצויים כנדרש, ועוד באותו מעמד תרמנו חזרה את מלוא הסכום לבית הכנסת, ובזה יצאנו ידי חובת כל הצדדים ויכולנו להגיש לבית המשפט מסמך אמיתי ללא שקר שאכן קבלנו את הפיצויים מבית הכנסת, מה שחייב את חברת הבי־ טוח להעביר לנו את חלקה.


     התרומה לבית הכנסת היתה במוצ"ש. אחרי הדברים האלו אמרתי לאשתי בהלצה: לכי תדעי אם לא נשמע מאיזו ירושה של סבתא או משהו דומה... נפלאים דרכי ה'' !!! יומיים אחרי התקשרה חמותי וסיפרה לאשתי אודות סבתא שנפטרה לפני כמה וכמה שנים ועכשיו סיימו למכור את הדירה, וברצונה לחלק את הירושה בין כל הילדים שעכשיו זקוקים לכסף מחמת שמחתנים ילדים וכו'...  ביום חמישי כבר הועבר הסכום לחשבון הבנק שלנו, כמעט בדיוק אותו סכום שוויתרנו עליו לבית הכנסת... ובטוחים אנו שעוד נראה ישועות רבות בזכות הוויתור הזה, אלא שאיני מסוגל להמתין מל־ פרסם את הסיפור עם כל הישועות,  אז אני מזדרז לספר את מה שכבר אפשר, ונתחזק יחדיו באמונה ובי־ טחון וביטחון שהרבה דרכים למקום ומי ששומע לי אינו מפסיד...    








א' שבט ה'תש"פ



איך מחנכים ילד? לא אומרים לו עשה כך וכך, אלא נוטעים בו אהבה למסר והוא ירצה לעשות כך וכך...".


     אין בעולם אושר יותר נעלה מאשר הרגש הנעים בקיום נפשו של ילד רך, שאין לו תביעות ודרישות כלפיך והוא תלוי בך ובחסדך. האם אינך שומע קול פנימי האומר לך מה ילד זה מצפה לקבל ממך? עליך להרגיש את כל האחריות, האושר והקדושה שבמשימה הזאת.  עליך להרגיש שהשם 'אב' משח אותך לכהן גדול. אם אינך מרגיש כשיא האושר את ההזדמנות הזאת של התמכרות מושלמת לטובתו של בן אדם, אם הרגשה זה אינו מעורר בך שמחה של מצוה בלי מיצרים, ואם הנתינה אינה גורמת לך אושר יותר מאשר הקבלה - הרי לא ראוי לך להיות לאב!".  (הרש"ר הירש)


     "אל תשלו את עצמכם כי בית הספר פוטר אתכם מכל אחריות בחינוך. אויה לבנך אם הנך סבור לצאת ידי חובתך על ידי תשלום שכר לימוד ודאגה לצד הכלכלי. תכלית בית הספר היא הכנת התלמיד והכשרתו לקראת החיים. הכנה זו כוללת הן את פיתוח השכל וריבוי הידיעות בענפי המדע השונים, אך בעיקר יש להלהיב את התלמיד לקראת תפקידו הגדול בחיים, דהיינו: לחיות חיי יהודי נאמן בעולמו של הקב"ה, לפי רצון ה'". (הרש"ר הירש)


     במתקן הגניזה יש חלון מיוחד בשביל תפילין ומזוזות ומצוין עליו "לפרשיות בלבד", והטעם: כדי להבטיח שפרשיות אלו יזכו לגניזה הנכונה ביותר בעבורם.

הסימן (הרה"ג שלמה לוינשטיין(

     צלצל אלי אברך מאשדוד המוכר לי וסיפר שהוא נסע עם חבר להתפלל בכותל. כשהם חזרו בשעה שתיים בלילה, הוא עבר דרך בית הכנסת והבחין שהאור דולק, חשב לעצמו: אם לומדים שם, זה מצויין, אך אם לא לומדים שם, חבל על החשמל שמתבזבז לריק, שהתורה חסה על ממונם של ישראל.  הוא מסתכל דרך החלון ורואה שליד קיר המזרח יושב בחור מישיבה קטנה שלומד בעקבות המבחן שהוא צריך לעבור בכדי להתקבל לישיבה גדולה. לא הרחק משם הוא רואה אברך שיושב ובוכה, והוא מכיר את האברך ששמו ר' משה. הוא ניגש לאותו אברך ושואל אותו: ר' משה, למה אתה בוכה? "אני בוכה על גלות השכינה..."  לא היה נראה לאותו אברך שר' משה בוכה על גלות השכינה, ולכן הציע לו: ר' משה, בוא נצא, אני רוצה לדבר אתך: ר' משה יצא, ואז הוא הבין שהוא לא בוכה על גלות השכינה, כי אם הוא היה בוכה על גלות השכינה, הוא לא היה יוצא אתו. ואז הוא סיפר לו מדוע הוא בוכה: חזרתי היום מהכולל בערב; רק נכנסתי הביתה, התחילו הצעקות : אשתי אומרת לי בכעס: הילדים הלכו לישון רעבים! אין כלום במקרר! אבל מילא רעבים – הם הלכו לישון ללא מקלחת, כשריח רע נודף מגופם! לא היה לי סבון ולא שמפו! אפילו שמפו אתה לא יכול להביא הביתה ?! אשתי דיברה אלי בכעס, ואני הרגשתי שאין לי מה לחפש יותר בבית, ושהמצב הוא בלתי נסבל, אז ברחתי לבית המדרש ובכיתי להקב"ה שיושיע אותי. אני לא רוצה לעזוב את לימוד התורה, בקשתי מהקב"ה שיושיע אותי. בלי שמפו אני לא יכול לחזור הביתה...  מה הבעיה? אני אביא לך שמפו מהבית שלי! הוא הולך, אך חושב לעצמו: איך דברתי כאלה שטויות?!  זה מה שיפתור לו את הבעיות בשלום בית – חצי בקבוק שמפו ?! הוא שואל את החבר שלו, שנסע עמו לכותל: יש לך כסף עליך? השיב לו החבר: כן, יש לי כמה מאות שקלים. אמר לו: גם לי יש קצת כסף, בוא נלך ונחפש סופר מרקט פתוח ונקנה מצרכים בסיסיים.

     הם חיפשו בשעה שלוש לפנות בוקר סופר מרקט פתוח, הם מבחינים בסופר מרקט פתוח, ומעל הפתח מתנוסס שלט פתוח 7/24 , כלומר, הוא פתוח במשך עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע...  מספר אותו אברך: מאז שאני זוכר את עצמי, מעולם לא נכנסתי לחנות שפתוחה גם ביום השבת, אבל עכשיו – איך אני יכול לאכזב את האברך, ר' משה?! החלטתי שאין ברירה, נכנסתי, לקחתי עגלת קניות,  ומכיון שלא היה לנו הרבה כסף, העמסנו רק את המוצרים הבסיסיים. ניגשנו לקופה, שילמנו והלכנו לכוון האוטו. אמרתי לחבר שלי: תראה על השקיות כתוב שהמקום פתוח בשבת; בוא נשים את המוצרים באוטו ונזרוק את השקיות, וכשנגיע לר' משה כבר נסתדר. לידנו עמד בן אדם, שאמר שהוא הבעלים של הסופר מרקט ושאל אותנו מדוע אנו זורקים את השקיות; הסברנו לו שכתוב על השקיות שהמקום פתוח בשבת,  ואנו חוששים מחילול השם שייגרם כשיגלו שאנשים חרדים קונים במקום המחלל שבת, וסיפרנו לו את הסיפור על האברך ר' משה.  אתה לא יודע מה עשית לי עכשיו אמר בעל הסופר. ניכר היה עליו שהוא מאוד נרגש. בקשנו ממנו שיספר לנו מה קרה.

תשמע, אני לא אדם דתי, אבל היה לי חברותא מהעיר, יהודי תושב אשדוד. למדנו ביחד כמה שנים פעם אחת בשבוע. אני מניח תפילין כל יום, אני בעצמי משתדל לשמור שבת, ופה אני מעסיק בשבת רק את העובדים שלי. אני לא מגיע לפה בשבת בכלל... ואני לומד, ומה שאני יודע, אני משתדל לקיים.  אך לצערי הרב, החברותא שלי עבר לעיר אחרת, וכבר אין לי חברותא חצי שנה, ומאז הפסקתי לתת צדקה, כי את המעשרות הייתי נותן לחברותא; בקיצור, אני מתדרדר. בקשתי מהקב"ה, דברתי אליו כמו בן אל אביו ואמרתי לו: אם באמת אתה רוצה אותי – תן לי סימן.


     עבר שבוע, ולא קרה כלום, ואז אמרתי לו: ריבונו של עולם, אם אתה באמת אוהב אותי ורוצה אותי – שלח לי סימן; ועכשיו אתם הגעתם לכאן... הרי אתה מבין, שלכאן אנשים דתיים לא נכנסים, משום שהוא פתוח שבעה ימים בשבוע, ופתאום אני מבחין בכם בשלוש לפנות בוקר...  מסיים בעל הסופר מרקט ואומר: תן לי את מספר החשבון של האברך הזה, ר' משה, אני רוצה לתת לו מעשר. חוץ מזה, האם אתה מוכן ללמוד אתי ולהיות חברותא שלי במקום האברך ההוא שלמד איתי ? וכך התחלנו ללמוד חברותא, וכבר הסברתי לו את הדינים וההלכות של שמירת השבת, ובעזרת השם הבין בעל הסופר מרקט כמה חמור לפתוח את העסק בשבת, והבטיח לי, שבעזרת השם הוא יסגור את החנות בשבת. 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט