בניית אתרים בחינם

 


  פרשת ויגש
ליקט וערך: שמואל אייזיקוביץ

מבט על הפרשה (מר רפאל ירקוני)

     סיפורו של יוסף שהביא אותו להחזיק כעת בתפקיד שליט מצרים, המשביר לכל הארץ, החל בפרשת וישב, כאשר התורה מתארת (תחילת פרק ל"ז) ש"ישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים". מיד במקום, עוד לפני שיוסף מספר את חלומותיו, מתגלית שנאת האחים אליו עד שהתורה אומרת "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד'). רש"י במקום מסביר: "מתוך גנותם למדנו שבחם - שלא דברו אחת בפה ואחת בלב". כלומר פשוטו של מקרא עפ"י רש"י הוא שאותה שנאה שרחשו האחים ליוסף גרמה לנֶתֶק בין האחים ליוסף אפילו בדיבור.

     גם פירושו של הספורנו מחדד ומבהיר את עניין "חסימת ערוצי התקשורת" במסגרת הסכסוך של האחים עם יוסף: "אף על פי שהיו צריכים לדבר עמו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן, בהיותו מנהיג במצוות אביו, לא יכלו לדבר עמו לשלום ורעות כמנהג אחים". וכאשר יוסף התחיל לספר את החלומות לאביו ולאחים, השנאה רק גברה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנוא אותו". ממשיך רבי עובדיה ספורנו בפירושו ואומר שגם כאן האָשָם הוא בחסימה התקשורתית, באי-יכולת האחים לדבר עם יוסף: "כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו. ולפי ששנאה זו הייתה בלב, לא הרגיש בה יוסף".

     אפשר להבין בדברי הספורנו שהאחים נמנעו מלבטא את קנאתם וכעסם כלפי יוסף, אלא שמרו זאת בלב. בשל הנֶתֶק הזה, לא הרגיש יוסף בשנאת האחים והמשיך לספר את החלומות, השנאה שהייתה אצורה אצל האחים התפרצה לבסוף וכמעט שרצחו את יוסף. מעניין לשים לב שגם בחלומות עצמם ישנה הדרגתיות: החלום הראשון הוא על שנים-עשר האחים שנמצאים יחד בשדה ומאלמים אלומות. כאשר מבין כל האלומות קמה אלומתו של יוסף ויתר האלומות משתחוות אליה לאחר שניצבה. לעומת זאת, בחלום השני ישנם שמש וירח, אך רק אחד עשר כוכבים. אין המדובר בחלום שבו מבין שנים-עשר הכוכבים זז כוכב אחד למרכז והאחרים משתחווים לו, אלא השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים - לי, ליוסף עצמו. כאשר סיפר על כך יוסף לאחים - "ויוסיפו עוד שנוא אותו" וגם תגובתו של יעקב היא נזיפה ביוסף: "ויגער בו אביו, ויאמר מה החלום הזה אשר חלמת..."? גם כאשר רואה יעקב סימן בדבר, הוא שומר זאת בליבו ולא אומר על כך מאומה: "ואביו שמר את הדבר". האם יתכן שבעיית התקשורת לא הייתה רק מצד האחים? האם נאמר שבשל אטימות מסוימת מצד יוסף הוא לא חש בשנאה שרחשו כלפיו? בפגישתם הראשונה לאחר שנים של ניתוק, מכיר יוסף את האחים, מתנכר אליהם ומדבר איתם קשות: "וירא יוסף את אחיו, ויכירם, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם: מאין באתם? ויאמרו: מארץ כנען לשבור אוכל. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (בראשית מ"ב, ז'-ח'). על פניו נראה שעל אף היעדרותו במשך שנים, יוסף אשר מכיר ויודע שאלו הם אחיו, אשר אינם מזהים אותו, ממשיך במה שנראה לנו על סמך מה שראינו לעיל כ"אטימות רגשית" כלפיהם.

     על מנת לחדד את השאלה בעניין המהלך שמוביל יוסף ביחסו הנוקשה לאחים, ננסה להבין תחילה מדוע אומרת התורה פעמיים שיוסף הכיר את אחיו: "וירא יוסף את אחיו ויכירם... ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". מסביר ר' לוי במדרש רבה לפרשתנו (צ"א, ז') : "בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידן והם לא הכירוהו". כלומר, כוונת התורה בפעם השנייה שמוזכר שיוסף מכיר את אחיו היא לא לציין את העובדה שהכירם, אלא על מנת להדגיש את היחס שבו נוקט יוסף כלפי האחים כעת, כאשר הכוח בידו, כנגד יחס האחים אליו בזמן שמכרו אותו כאשר הכוח היה בידם. אמנם חוסר התקשרות שבין יוסף והאחים תופס מקום מרכזי, ואולם לא באטימות רגשית מדובר. ידועים ההסברים השונים בחז"ל ובמפרשים שיוסף רצה להביא את האחים לתשובה אמתית ואת חלומותיו להתקיים. לצורך כך הוא גולל מהלך כזה שהחל ברגע שבו זיהה אותם ומיד דיבר אליהם קשות. את שמעון אסר רק לעיניהם וכד', את הגביע הטמין באמתחת בנימין לראות האם יתנכרו אליו האחים כשם שעשו ליוסף, או שמא חזרו בתשובה ויעמדו לצידו. רבים מהמפרשים מסבירים את שרשרת העניינים בכיוון כזה או דומה, אולם ברצוני להציע הסבר מעט נועז ששמעתי מגיסי - ר' צבי ריינשטיין ואלמלא הוא ואלמלא נסמכו הדברים על המובא במדרש חז"ל בתנחומא (פרשת מקץ סימן י'), קשה היה להביא את הדברים.

     פרשתנו פותחת בכך שיהודה ניגש אל יוסף "ויאמר בי אדוני" - לראשונה "פורק" אחד מהאחים את המתח הנורא שהצטבר והיה אצור בליבו במשך שנים, מאז ש"לא יכלו דברו לשלום". כל השיחות והדיבורים שקיימו האחים עם יוסף עד עתה, היו "רשמיות" בלבד, כמעט "טכניות": בתקופה שלפני מכירת יוסף ראינו בספורנו שלא דיברו עימו אפילו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן, וודאי שלא דיבורי רעות כמנהג אחים. כעת, כאשר הגיעו האחים למצרים והובאו לפני יוסף באשמת ריגול, השיחה ביניהם נסובה גם היא לכאורה רק על אותם עניינים "טכניים": כן מרגלים, או לא מרגלים. אלא שיוסף במעמדו החזק כשליט מצרים, מדבר אליהם נוקשות על מנת לברר עניין מסוים, שקשור ביחסם אליו, ובעיקר ביחסו של אביו.

     שואלים כמעט כל המפרשים, מדוע במשך כל אותן השנים שיוסף נעדר, אך למעשה היה במצריים, מדוע לא יצר קשר עם משפחתו ועם אביו? הבנת המהלך שבו נוקט יוסף בהתנכרותו לאחים עשוי לתת תשובה גם לשאלה זו. יוסף הוטרד מאוד מכך שאף לא אחד מבין האחים, ולמעשה מכל משפחתו ואף לא אביו, אינו מגלה דאגה לשלום הבן הנעדר. הרי האחים יודעים שמכרוהו לשיירה היורדת למצריים, מדוע הם לא יצאו אחריו בחיפושים? בכל דבריו עם האחים מנסה יוסף לקבל תשובה לתהייה זו, ועל כן הוא שואל גם לשלום אביו ומתעניין באחיו הקטן בנימין. כל ניסיונותיו לקבל תשובה או רמז נתקלים עד כה, עד שניגש אליו יהודה, בתשובה שהאח - יוסף - מת.

     כזכור, למכירת יוסף גרמה לא רק שנאת האחים. "ישראל אהב את יוסף מכל בניו" ובלב האחים קינן החשש שכשם שיצחק נבחר וישמעאל הורחק, כשם שיעקב נבחר ועשיו הורחק, גם יוסף הוא זה שנבחר, והם, האחים - יורחקו. החלומות שיוסף סיפר לאחיו "תרמו" לכך והוסיפו שמן למדורה, בהדרגתיות, כפי שראינו. אולם מאידך, גם ביוסף קינן חשש דומה. אם בכל אותן שנים איש לא חיפש אותו, איש לא שאל אליו, אפילו לא אביו - אולי דווקא יוסף זה שהורחק? וכאן התהייה הנועזת - אולי בעצם יעקב אביו היה שותף בעצה להיפטר מיוסף ולהשאיר את יתר האחים? זה מסביר מדוע יוסף לא יצר קשר במשך כל השנים. יוסף הרי לא ידע על ההסבר "טרוף טורף". כעת, ניגש יהודה ופורק את כל אשר על ליבו "בי אדוני...". הוא מספר לשליט שעומד מולו, זה יוסף אך יהודה לא יודע זאת, את כל מה שקרה מנקודת מבטו. יוסף שומע את כל הסיפור שהוא כבר מכיר - עד לנקודה הקריטית - עד לנקודת ה"טרוף טורף". כעת מבין יוסף שאביו לא היה בעצה אחת עם האחים, כעת יוסף כבר לא יכול להתאפק יותר ומכיר את עצמו בפני האחים. זהו גם פשר ה"מכיר" השני שהיה נראה כפול בפסוק. ואכן הדבר הראשון שאומר יוסף לאחיו אחרי היוודעו אליהם "אני יוסף" הוא "העוד אבי חי"? כעת הכיר יוסף את האינטרס שהיה לאחים במכירתו, אך הבין גם שהאחים חזרו בתשובה, כאשר עמדו לצידו של בנימין. כעת גם, לנגד עיניו, החלומות שחלם - מתגשמים.

 

קצת גמטריות(רפאל פת)

     (פרק מ"ד פסוק י"ח) - "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" "בי אדני ידבר נא"= 344 בגימטרייא = שמד. שמד- ראשי תיבות: דיבור מונע שנאה.

     יהודה דיבר דברים מועטים, דברי פיוס ובקשה היות ובנימין לא השתתף במכירת יוסף וידע יהודה שזו עלילת שווא.

     (פרק מ"ד פסוק כ') - "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" "אב זקן וילד זקנים"= 417 בגימטרייא = זית. כמו הזית שהוא מובחר, כך היה יעקב אבינו שיצאו ממנו 12 שבטי ישראל.

"וילד זקנים"- זה בנימין שלא חטא כל ימיו והוא אחד מארבעה שלא היו צריכים למות.

     (פרק מ"ד פסוק כ"א) - "וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" "עיני עליו"= 256 בגימטרייא = רון (שמחה). אומר יוסף, ואשימה עיני עליו, כשאראה את בנימין, אשמח.

רון= 256 בגימטרייא = יעקב ובניו, כשיעקב ובניו נמצאים יחד אזי השמחה מושלמת.

     (פרק מ"ד פסוק ל"ג) - "וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר-עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו" "יעל עם אחיו"= 245 בגימטרייא = מהר. מהר- ראשי תיבות: מאביו הילד רחוק. יהודה ביקש מיוסף למהר לשלוח את בנימין יחד עם אחיו.

     (פרק מ"ד פסוק ל"ד) - "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי" "אראה ברע אשר"- ראשי תיבות: אבא, יעקב אבינו, אבי השבטים.

"אראה ברע אשר"- סופי אותיות: רעה. אם בנימין לא יחזור לאביו זאת בשורה רעה ליעקב אבינו.

ידוע הדבר שכל יהודי צריך לחשוב בליבו ולומר לעצמו: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה (אח"כ) אֶל אָבִי (שבשמים)"

     (פרק מ"ה פסוק א') - "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"

"לכל הנצבים עליו"- לכל, ראשי תיבות: לכו כולכם לבחוץ.                                               "הנצבים"- ראשי תיבות: המצרים נכחו בעימות יוסף מנע צער (מאחיו, בכך שסילק את המצרים). "מעלי"- ראשי תיבות: עומדים מולי לא יבושו. יוסף הצדיק סיכן את עצמו ונשאר עם אחיו לבדו בכדי שלא לביישם.

     (פרק מ"ה פסוק ב') - "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה"

"בכי" = 32 בגימטרייא = לב. לב- ראשי תיבות: לראות בצערם. יוסף ריחם על אחיו בליבו ולכן פרץ בבכי. "בבכי"- ראשי תיבות: בראותו בצערם כאבם ידע.

     (פרק מ"ה פסוק ג') - "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"

"נבהלו"- ראשי תיבות: נמכר לישמעאלים בעשרים הכסף וירד למצרים.

"מפניו"- ראשי תיבות: ומושל מצרים פני יוסף נראו.

"נבהלו מפניו"= 279 בגימטרייא= אותיות עטר- עטר ראשי תיבות: עוון טינה רחוקה.

     האחים נבהלו מפניו בגלל ששנאו אותו. "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ל"ז,ד') וכן כתוב (יח) "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" ובמעמד זה, האחים נבהלו מפניו.

     (פרק מ"ה פסוק ד') - "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"

     "אשר מכרתם אותי"- ראשי תיבות: אמא. בזמן המכירה, יוסף היה ללא אימו רחל (ל"ה,י"ט) "וַתָּמָת, רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" לאחר מכירתו, הרחיקו אותו האחים גם מאביו.

     (פרק מ"ה פסוק י') - "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ"

     "ובניך ובני בניך" = 238 בגימטרייא = רחל. יוסף הצדיק לא שוכח את אימו רחל במסר לאביו יעקב. "ובניך ובני בניך" בניו של בנימין, הנכדים של רחל אמנו (מ"ו,כ"א) "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ".

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני... (מד', יח') (מתוק מדבש!)

     מובא במדרש רבה: "ויגש אליו יהודה- רבי יהודה אומר הגשה למלחמה... רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס... רבנן אומרים הגשה לתפילה..."

     אומר הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זיע"א אין מחלוקת, אלא יש כאן רמז נפלא ליהודי (יהודה) איך לגשת לאדונו – הקב"ה בתפילה (וזהו "ויגש אליו יהודה"), שבתחילה ייגש בדרך פיוס והתנצלות "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" נכון שאני מלא עוונות ואיני ראוי והגון לדבר לפניך, ואם תשאל מנין לי העזות לבקש ממך בקשות למרות עוונותיי הרבים? התשובה היא "ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה"- אני מורכב משני חלקים, חלק אחד הוא כמוך, וזו הנשמה הקדושה. אבל מאידך יש בי חלק מפרעה, שזה הגוף שבו שוכן פרעה שהוא היצר הרע והוא הגורם לחטאי. נמצא אם כן, שיש כאן עצה להגשה לתפילה איך? ע"י הגשה לפיוס והבעת נכונות להגשה למלחמה על היצר הרע...

 

ויגש אליו יהודה (מד,יח) (אוהב תורה)

     נאמר בבראשית רבה צג, ו: אמר לו יהודה: בנימוסיות שלנו כתיב: 'אם אין לו ונמכר בגנבתו' (שמות כב, ב), וזה יש לו לשלם.

     הקשו המפרשים, הרי יהודה מדבר כאן עם המושל הגוי של מצרים [הוא הרי לא ידע שזהו יוסף], ומדוע חשב יהודה, שמה שכתוב בתורה אמור לענין אותו? ובארו, שהנה כשמוכרים גנב לעבד, לכאורה זהו פלא פלאים, מדוע יהיה מי שירצה לשלם כסף עבור הכנסת גנב לביתו?! אלא, שלא מדובר כאן על גנב מקצועי או חולני (קלפטומניה), אלא על אדם שמרוב שהיה רעב, שלח יד בממון חברו. לכן אמרה התורה: "אם אין לו ונמכר בגנבתו", אבל אם יש לו - גנבתו מראה שהוא חולה, ושום אדם בר דעת לא ייקח גנב אליו הביתה. זהו שאמר יהודה ליוסף: "הרי לבנימין יש, לא חסר לו דבר, ואם כן הוא אדם שגונב מחמת מחלת נפש, ולמה לך לקחת אותו אליך הביתה?!"

     אומר הרב רחמים חי חוויתא זצ"ל מג'רבא בספרו "שירי מנחה", שעניין זה, נרמז בראשי תיבות של הפסוק "ויגש אליו": וזה יש לו ישלם גביע אחר שכמותו ויפטר. והכוונה היא שישלם כפל ויפטר מלהיות נמכר לעבד.

 

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (מד,יח) (הרב יוסף זילברפרב)

     הגאון מוילנא שאל את המגיד מדובנא שיבאר לו מדרש פלא בלי משל, כפי שהיה נוהג המגיד.

     מובא במדרש: אמר יהודה ליוסף, בנימוסינו כתיב, 'ואם אין לו, ונמכר בגניבתו', וזה יש לו. ולכאורה, יהודה בא להורות משפטי התורה לפני שניתנה למלך מצרים השולט ומושל בהרבה ארצות ומדינות, תקיף בדעתו, היקבל וישמע חוק העבריים שהם מתי מעט בעולם? האם דבריו יעשו עליו רושם עד שישחרר את בנימין מבית האסורים שנתפס בעוון גניבת כלי יקר מבית המלך?

     ענה המגיד מדובנא, שלכאורה קשה על עצם הדין של ונמכר בגניבתו, היעלה על הדעת שהגנב העומד למכירה פומבית יירכש כעבד האמור לשהות ברשות אדונו, והלא בין לילה לא ישאיר מאומה מרכוש אדונו?! והביאור הוא שהתורה מדגישה "ואם אין לו" – שכאשר הגנב מוצע למכירה ברחובה של עיר, עומד הוא ערום ויחף ורעב, שהרי משום כך הלך וגנב לצורך מחייתו, כדברי שלמה המלך במשלי: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב", ולכן הקונה יחשוב בדעתו שיקבלו בסבר פנים יפות, יאכילהו וישקהו וילבישהו ולא יגנוב מביתו מאומה, כי בטבעו אינו גנב. יהודה דיבר עם "המלך הנוקשה" בחכמה נפלאה באמרו – בנימוסינו כתוב ואם אין לו, וזה יש לו כל טוב, וכשנתפס כגנב מבית המלוכה, אין ללמד עליו זכות ומורגש מזה שבטבעו גנב הוא, ולמה למלך להכניס לביתו גנב, "ישב נא עבדך תחת הנער", והנער הבוגד יעל עם אחיו, שהרי היום ראה גביע ומחר יראה שוהם וספיר ויגנוב אותם והמלך יהיה אשם בכך שהעסיקו.

 

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (מד,יח) (יעקב שטולמן)

     נאמר בבראשית רבה צג ו': אמר רבי סימון: [אמר יהודה ליוסף:] בנמוסות שלנו כתיב (שמות כב, ב) 'ואם אין לו ונמכר בגנבתו', וזה יש לו לשלם.

     קשה, הלא יהודה רוצה לפטור את בנימין מ"ואם אין לו ונמכר בגנבתו" על ידי תשלום הגנבה, אם כן היה עליו להקדים את הרישא של הפסוק שהוא עיקר טענתו: "בנמוסות שלנו כתיב 'שלם ישלם'"? [אמנם יש מהדורות של המדרש שבהן כן מוזכר הפסוק מראשיתו.] ועוד יש להקשות: מה מועילה טענת יהודה כי יש ביד בנימין לשלם את גנבתו, והרי יוסף יכול להשיבו כי אין מדבר בחפץ רגיל שיש לו ערך מוגדר, אלא מדובר בגביע מיוחד שבעזרתו מנחשים, ולגביע כזה אין ערך כספי!

     בספר "פניני קדם" מביא בשם "לקוטי שושנים" שעניין אחד מתורץ בשני: אם יהודה היה אומר לו "שלם ישלם", באמת היה יוסף יכול לדחותו בטענה שלגביע אין ערך כספי. לכן אמר לו יהודה: "אם אין לו ונמכר בגנבתו", ואומרת הגמרא (קדושין יח ע"א) "גניבו חמש מאות, ושוה אלף - אינו נמכר כלל". לכן טען לו יהודה טענת "ממה נפשך": אם תסכים - אזי "שלם ישלם", ואם תאמר שלחפץ הגנוב אין ערך - אזי גם לבנימין אין ערך ואם כן עליך לשחרר אותו.

 

אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח (מד,יט)(שמואל טורגמן)

     רש"י: מתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה ? בתך היינו מבקשים? או אחותנו אתה מבקש? ואף על פי כן "ונאמר אל אדוני" לא כיחדנו ממך דבר.

     וצריך להבין מדוע יהודה נזכר לומר לו שבא עליהם בעלילה רק עכשיו הרי מטבע הדברים היה צריך לומר זאת כשהכניסם לכלא או כשביקש שיביאו את בנימין מהם כל השאלות והחקירות הללו והעלילה שאתה מעליל עלינו בתך היינו מבקשים וכו' ומדוע רק כאן כשחזרו עם הגביע הגנוב נזכר לטעון זאת?

     בספר ליקוטי יעבץ מתרץ שהרי ידוע המדרש שמסביר מדוע יוסף רצה את בנימין בלבד לעבד ולא הרג אותו ולקח את כולם לעבדים כהמלצת יהודה משום שנהג כמנהגי התורה שידוע שגנב שאין לו לשלם נמכר בגנבתו לעבד ולבנימין היה להשיב את הקרן אך לא כפל של גביע המלך שאין לו ערך ומחיר מפני שהוא מנחש בו הכל כמו שאמר להם יוסף כששאל אותם היאך העזו לגנבו, כעת אמר לו יהודה אם אתה המלך מנחש ויודע הכל דרך הגביע הזה מדוע שאלת אם יש לנו אב או אח היית מקשקש בגביע ורואה עלינו הכל אם בכל זאת שאלת בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש ודרך המבקשים בחיתון לברר על המשפחה ועל כורחך אתה מעליל עלינו עלילות וטענה זו באה רק לאחר שאמר להם שהוא מנחש דרך הגביע הגנוב.

     תירוץ נוסף מובא בשם הגרי"ש אלישיב שכששאל אותם יוסף האם יש להם אב או אח הבינו זאת משום שהיה רעב ובזמן כזה חיים בצמצום ומחלקים מנות לפי ראש ולכן שאל אם יש עוד אנשים שלא הגיעו שצריך לשלוח להם מזון אבל כשיצאו ממנו ושמו לב שנן לבנימין חמש ידות כמו שכתוב בסוף הפרשה הקודמת אמרו אם כך אין צמצומים אז מדוע חקרת אם יש לנו אב או אח? על כורחך מתחילה בעלילה באת עלינו ועל מה ולמה הרי כפי שטענו תמיד שאינם מרגלים.

 

ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה (מד,כח)(הרב יאיר אלפרין)

     בישיבתו של ה"חתם סופר" נפטר, ל"ע, בחור צעיר בן י"ח שנים, שהיה תלמיד חכם גדול, וזכה להספיק הרבה בימיו הקצרים. אמר ה"חתם סופר" בהספד: הבחור היה בן י"ח אבל חכם כמו בן ששים, אלא שאנו לא ראינו את הששים, רק את הי"ח.

     כמו שכתוב אצל המן שירד לבני ישראל במדבר: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" ואלו בני ישראל התלוננו: "נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". מדוע? כי נכון שאפשר היה לטעום כל טעם במן, אבל לא ראו את האוכל, וכשאדם לא רואה הוא נשאר רעב. "נפשנו יבשה" כי "בלתי אל המן עינינו" אנו רואים רק את המן, ולא מאכל אחר.

     וכך גם אנו, אמר ה"חתם סופר", ראינו לפנינו בחור שהוא בן י"ח שנים, ולא ראינו אותו בן ששים. המשיך ה"חתם סופר" ואמר: יעקב אבינו טען שיוסף היה חכם גדול, שהרי כתוב "כי בן זקנים הוא לו" ואומר תרגום אונקלוס "בר חכים".

     אלא שיוסף היה בן שמונה עשרה כשנמכר, שנאמר: "ויצא האחד", ו"האחד" בגימטרייה שמונה עשרה. ומסיים הפסוק "ולא ראיתיו עד הנה", "הנה" בגימטרייה ששים. את הששים לא ראיתי, למרות שהוא היה חכם כמו בן ששים

 

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי..." (מד ,לד)

     אומר רבי יעקב יוסף  בעל ה"תולדות" מפולנאה:כה צריך כל יהודי  לדבר אל לבו: איך אעלה אחר כך  אל אבי שבשמים, וימי הנעורים אינם אתי, כלו בהבל וריק..

"איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"(מד, לד)(על קבלת התורה)

     אמר ר' מאיר מפרימשלאן, איך נרהיב עוז לעלות ולעמוד לפני אבינו שבשמים, בעת ש"הנער איננו איתי" - שבנינו אינם הולכים בדרך אבותיהם. "כי עבדך ערב את הנער", הרי אמרנו שבנינו יהיו ערבים לנו.

 

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו (מה,א)(הרב ש. מנדל)

     יש לתמוה, בתחילת הפסוק כתוב "ולא יכל יוסף", אם כן כפי שאין צורך לכתוב בהמשך: "ויקרא יוסף הוציאו...", גם בסיום הפסוק אפשר היה לכתוב "בהתודעו" אל אחיו, לשם מה צריך להזכיר לנו שוב שמדובר ביוסף?

     במדרש (ב"ר פר' צג) מבאר שיוסף לא התוודע לאחיו בפתע פתאום, כדי שלא ייבהלו ויתביישו. כשראה שהגיע הזמן להתגלות לאחיו, אמר להם: הבה ונסכם מה טענתם לי עד עתה: למה אני אמור לשחרר את בנימין?! כי אביו כבר שכל בן אחד, ואת בנימין הוא אוהב כל כך, עד שהוא עלול למות אם בנימין לא יחזור. מי אמר בכלל שאחיו מת? אני אראה לכם שהוא חי, ואף אביא אותו לכאן! ומיד קרא: "יוסף בן יעקב, בוא לכאן!" כששמעו זאת אחיו החלו מביטים לארבע רוחות השמים, לראות מהיכן יבוא יוסף. אמר להם יוסף: "להיכן אתם מביטים? אני הוא יוסף!" יוסף התגלה לאחיו קמעא קמעא ולא בפתע פתאום כדי לא לביישם.

     זהו שרומז הפסוק במלים "בהתוודע יוסף אל אחיו", בתחילה נתן יוסף לאחיו את התחושה שיוסף אחר עומד להתגלות לאחיו, לאחר שעיכלו את העובדה שיוסף עודנו בחיים, יכול יוסף כבר לומר להם "אני יוסף".

 

אני יוסף, העוד אבי חי (מה,ג)(הרב צ. מנדלסון)

     שאלה זו ("העוד אבי חי") נראית כתמוהה, הרי אך זה הרגע האריך יהודה להבהיר לו שיעקב חי (שכן כל תחנוני יהודה נסובו סביב הטענה, שאם בנימין יישאר במצרים, יעקב לא יוכל לשאת זאת וכו').

     "הכתב והקבלה" מתרץ בשם רלב"ג, שיוסף לא סמך על מה שאמר יהודה קודם לכן, שהרי ייתכן שיהודה שיקר כדי להינצל מהשליט המצרי (בטרם ידע שהשליט הוא יוסף). לכן שואל אותו יוסף שוב- כעת אחר שנודע לך שאני יוסף, אמור לי את האמת, האם אבי חי (ובזה יובן גם מבנה המשפט - אני יוסף, העוד אבי חי? כלומר האם כעת, לאחר שידוע לך שאני יוסף, אמור לי העוד אבי חי).

     הבית הלוי מתרץ באופן אחר: המלים "אני יוסף, העוד אבי חי", אינן רק שאלה גרידא, אלא תוכחה גלויה וסתירה לכל טענותיו של יהודה. שכן כל טענת יהודה לעיל הייתה, שאע"פ שמצד הדין מגיע לבנימין העונש להישאר עבד, מכל מקום אין להענישו כי הדבר יפגע ביעקב עד שייתכן שימות ("והיה בראותו כי אין הנער ומת"). על כך מוכיחו יוסף - אם כן מדוע לא עשיתם את אותו חשבון כשזממתם להרגני ואח"כ למכרני? האם אז לא חששתם לחיי יעקב? והמשפט כולו מתפרש כך: "אני יוסף", אני הוא יוסף שמכרתם, "העוד אבי חי", האם לא חששתם להרוג את אבי אז, כשם שאתם חוששים כעת בעניין בנימין?

 

ויאמר יוסף... אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (מה,ג)

     מדוע לא הכירו האחים את יוסף עד עכשיו?

     אומר הרב שלמה סובול בספרו "שלמה חדשה", שכדי ליישב קשיה זו, עלינו להתבונן במאורע המסופר בספר מלכים אודות המפגש של יהורם בן אחאב עם אלישע הנביא. היה זה כאשר יהורם, מלך ישראל, שהיה רשע, אם כי במידה פחותה מאביו, בקש לצאת למלחמה נגד מישע מלך מואב אשר מרד בו, אולם מאחר וחשש לצאת לקרב לבדו, פנה אל יהושפט, מלך יהודה שהיה צדיק, ובקש ממנו לחבור אליו. יהושפט נענה לקריאה ושניהם יצאו למלחמה, אולם בדרכם כלו לפתע המים. חשש כרסם בלבו של יהורם. "יתכן כי ה' רוצה להמית את כולנו" - הבין - "הלא אין אפשרות להתקיים ללא מים!" מלך יהודה, שהיה שתף לדאגותיו, נענה ואמר לעומתו: "וכי אנו יכולים לדעת בדיוק מה רצון ה'? הלא יש נביא בישראל, הבה ונלך אליו!" וכך הלכו שניהם אל אלישע הנביא.

     מיד בראותו את יהורם, קרא אליו אלישע: "מדוע הנך בא אלי? לך אל נביאי אביך ואמך, אשר הרגה את נביאי ה'!", ואחר הוסיף: "חי ה'... אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה... אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד), כלומר: אלמלא יהושפט מלך יהודה בא עמך, לא הייתי מביט כלל לכוונך. ונשאלת השאלה מדוע כופל הנביא את דבריו ואומר: "אם אביט אליך ואם אראך"? התשובה לכך נמצאת בגמרא האומרת (מגלה כח ע"א): "אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע". וה"מגן אברהם" (סוף סימן רכ"ה ב"שלחן ערוך") פוסק להלכה שאסור להסתכל בפני אדם רשע, כשכוונתו היא שאסור להביט בעיניו של אדם רשע, אולם אין אסור על ראיה בעלמא. זהו שאמר אלישע ליהורם: "אם אביט אליך", לא אביט בך שכן רשע הנך, ואפילו "אם אראך" בראיה בעלמא לא הייתי רואה אותך אלמלא יהושפט.

     על המהרי"ל דיסקין, "השרף מבריסק", העלילו פעם המשכילים עלילת שווא, שכביכול, שלח ידו בכסף שהופקד אצלו, והתלוננו במשטרה שהוא גנב. כתוצאה מתלונה זו הושלך הרב לכלא ונשקפה סכנה לחייו. השתדלנים מקרב הצבור החרדי השיגו עבורו את העורך דין הגדול ביותר ברוסיה שהיה יהודי מומר. עורך הדין בא אל הרב לכלא לדבר עמו אודות קו ההגנה שיינקט במשפטו. בעת הפגישה, ישב המהרי"ל כשפניו כלפי מטה, בלי להביט בפני עורך הדין, וכך ענה לשאלותיו. בסוף הפגישה שאל עורך הדין: "כבוד הרב, מדוע אינך מסתכל עלי?" והרב ענה בפשטות: "כי אסור להסתכל בפני אדם רשע"!

     הגיע המשפט. התביעה הציגה את כתב האישום, ואז נעמד עורך דינו של המהרי"ל ואמר כך: "כבוד השופט! ברצוני לתאר לך מיהו הנאשם. הוא הרי יודע היטב שחייו תלויים בי, ואף על פי כן בפגישתו עמי לא הסתכל עלי, כי על פי צווי תורתו אסור לו להסתכל בפני אדם רשע. אמר לי אתה, כבוד השופט, הייתכן שאדם כזה הוא גנב?" ואכן השופט קבל את הטענה וזיכה את המהרי"ל מכל אשמה.

     סיפור דומה ארע עם ה"חפץ חיים" זצ"ל. בעת מלחמת העולם הראשונה העלילו על תלמיד ישיבתו שהוא מרגל ובקשו לגזור עליו גזר דין מות. בא, ה"חפץ חיים" להעיד עליו עדות אופי, שבחור טוב הוא ואינו מרגל. לפני שנעמד ה"חפץ חיים" להעיד, אמר עורך הדין של הבחור כי ברצונו להקדים ולספר סיפור על ה"חפץ חיים", שידע השופט במי מדובר: פעם כשהיה בתחנת הרכבת גנב לו מישהו את המעיל, והוא רץ אחרי הגנב וצעק לעברו: "אני מוחל לך, אני מוחל לך, שלא תכשל, חלילה, בעוון גנבה!.." נתן להבין מכאן, אפוא, כמה צדיק הוא אדם זה! "ואתה מאמין לסיפור הזה, הה?!" שאל השופט את עורך הדין. "אינני יודע אם להאמין או לא להאמין", ענה העו"ד, "אך זה ברור שעלי ועליך לא מספרים ספור כזה"...

     מעתה יבואר מה שהקשינו אודות האחים אשר לא הכירו את יוסף, סבורים היו שמדובר במושל מצרי, רשע מרושע, אשר כבר הספיקו לטעום את "נחת זרועו" בצרות הצרורות שהביא עליהם, ומשום כך הם נמנעו מלהביט בפניו. אמנם ראיה בעלמא מותרת במקרה כזה, אך מאחר ופרצופו של יוסף השתנה בגלל הזקן שגדל, הם התקשו לזהות אותו בראיה כזו, ורק כאשר אמר להם "אני יוסף" הם הביטו בו וזהו אותו.

 

ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (מה,ג) (הרב אליהו בורכוב)

     כתוב בבראשית רבה צג, י: אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים, לא יכול לעמד בתוכחתה של אתונו... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים [אחיו] לעמד בתוכחתו... לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא... על אחת כמה וכמה". על מהות תוכחתו של הקב"ה לכל אחד ואחד המשיל ה"בית יצחק" את המשל הבא:

     למלך אחד היו ארמונות רבים בערי מדינתו, ובהם היה משתכן בעברו ברחבי הממלכה. אולם לעתים היה מרחיק נדוד ומגיע לערים רחוקות שבהן לא נבנה עבורו ארמון. במקרים כאלו היה מתארח בתקופת שהותו במקום בבית אחד מן התושבים.

     אחד מן המארחים הקבועים של המלך היה יהודי עשיר, שהתגורר בעיר רחוקה שלא נבנה בה ארמון למלך. פעם אחת החליט המלך לעמוד באופן בלתי אמצעי על אורחות תושבי מדינתו, לפיכך החליף את בגדיו, כך שלא יכירוהו, ונסע לאותה עיר. הגיע המלך לבית המשפט, הציג את עצמו כאורח שבא מרחוק, וברר אצל השופטים היכן יוכל להתאכסן. השופטים הבכירים שההלך המוזר שנטפל אליהם עורר בהם שאט נפש, הגיבו בקוצר רוח: "כאן לא לשכת התיירות", והורו לו לעזוב מיד את המקום. אולם המלך המשיך להתווכח איתם. הוא היה משוכנע שבעוד רגעים אחדים יעלה זכרונו לפניהם, והם יכירו את מלכם, אולם תקוותו נכזבה - השופטים לא זהו אותו, והתייחסו אליו כאל הלך תמוה. המשיך המלך לביתו של היהודי. הלה הכיר מיד את מלכו, אולם מאחר והבחין בבגדיו השונים, הבין כי הוא מבקש להסתיר את זהותו, ולא שוחח אתו על כך.

     הוא ארח אותו בכבוד רב, וכל בקשתו התמלאה מיד. הבין המלך שהיהודי זהה אותו, קרא לו וספר לו על כעסו הגדול על השופטים שלא הצליחו לזהות אותו. "ולא די בכך", הוסיף המלך, "דווקא בבית המשפט תלויה תמונתי על הקירות, על מנת להזכיר לשופטים על מי שנמצא מעליהם, היכול לקבל את תלונותיהם של הנשפטים לפניהם. לשם מה לי כל זאת, אם בעמדי לפניהם אין הם מזהים אותי?!"

     ומבאר ה"בית יצחק", שכאשר יוסף עמד לפני השבטים, ואמר להם: "אני יוסף", נבהלו אחיו מפניו. יוסף הצדיק אמר להם: "העוד אבי חי", אתם באים כעת ואומרים לי שאתם חסים על אביכם בכל הקשור לבנימין, כעת אתם זוכרים אותו היטב! אם כן, אפוא, כיצד יתכן שלא זיהיתם אותי, הלא זיו איקונין שלי דומה לשלו?! הלא אם באמת היה אכפת לכם ממנו, לא הייתם מסירים את זכרונו מעמכם, ועל ידי כך הייתם מזהים אותי, ומכירים אותי מיד! ועל אף שהיה יוסף הקטן שבאחים - לא יכלו אחיו לענות אותו, ומה נאמר ומה נדבר כשהקב"ה בכבודו ובעצמו יפנה אלינו בטענה: כיצד זה שכחתם אותי?!

 

ועתה אל תעצבו... כי למחיה שלחני אלקים לפניכם (מה,ה) (מנחם יעקובזון)

לראות את יד ההשגחה העליונה בכל מעשה.

     יוסף הצדיק מלמד אותנו יסוד כיצד צריך האדם להביט במאורעות החיים. בכל מקרה יש לבחון את הדברים במשקפיים אחרות ולא להסתכל בראייה מצומצמת, שטחית ונקודתית על המעשה.

     בספר "הפרשה המחכימה" הרב שלמה בן דוד שליט"א מחדד את הדברים בצורה נפלאה: יוסף, על אף כל מה שגרמו לו אחיו, שבתחילה שנאוהו והתנכלו להמיתו, עד שהחליטו למכרו לאורחת ישמעאלים, הוא התגלגל בגללם ממקום למקום עד שהגיע למצרים. במשך שנים, בן הזקונים לאביו, לא רואה אותו ולא שומע אודותיו מאומה. לאחר מכן עבד בבית פוטיפר ושם העלילו עליו וביישוהו והושיבוהו בבית הסוהר י"ב שנים. והנה מגיע הרגע שהוא פוגש את אחיו, שכביכול הם גרמו לו את כל הצער הגדול הזה. אדם אחר בקושי היה מסתכל בפניהם, כולו היה תרעומות נגדם, כיצד אתם לוקחים את אחיכם הקטן, משליכים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח"כ ברחמים רבים "מסכימים" למכרו לאורחת ישמעאלים... לא כן יוסף שעומד בניסיון ותחת לנקום את נקמתו ולהוציא עליהם קצפו, אומר להם: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים!" רואה הוא בכל מה שאירע לו, את יד ההשגחה העליונה, המסובבת כל הסיבות כדי שישימנו למושל במצרים.

     על מידת הזהירות בכבודו של האדם נלמד מסיפור שסיפר בנו של הרה"ג, שר התורה, מרן הראשון לציון, המקובל האלוקי רבי מרדכי צמח אליהו זצוק"ל: הפעם היחידה שנסעתי אתו לחו"ל, - כי קשה מאוד היה לעמוד בקצב שלו - הייתה לפני מספר שנים. נסענו לברזיל ושם הגענו לארוחת ערב מיוחדת עם עשרים וחמש משפחות עשירות מאוד, שהתקיימה בביתה של אחת המשפחות, לכבוד אבא שלי. אנחנו יושבים ובאמצע הסעודה קם אחד מהנוכחים ואמר שיש לו שאלה לרב. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא מפנה אצבע אל בעל הבית ושואל את אבי מה דעת הרב על העובדה שבעה"ב תורם לביהכ"נ הרפורמי בעיר... כנראה שהיה סכסוך בין השניים והשואל רצה לבייש אותו בפני הרב. אבא שלי במבט ראשון נכנס למלכוד. מצד אחד הוא לא רוצה להלבין את פניו של בעה"ב, מצד שני את דעתו על הרפורמים לא צריך להסביר. ואז אבי עשה מה שכל רב עושה במצב כזה - מספר סיפור... וכך אמר אבא:

     "אספר לכם סיפור שקרה לי לפני כמה שנים. היינו בחו"ל והגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל. הגענו ליד איזה בית כנסת והתברר לנו שזהו ביכ"נ רפורמי. "והנה יוצאים משם איש האחזקה הטכני של ביהכ"נ ורב הקהילה הרפורמית עצמו. אנחנו היינו שמונה, אז אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. "פנה אלי הרב הרפורמי ושאלני: 'אם תאמר שרפורמי משלים מנין, אז יש לך עשרה ואם לא אז שמונה. איך הרב הגיע לתשעה?!' "אמרתי לו, שאיש האחזקה עושה את זה בשביל הפרנסה והוא בטח לא רפורמי באמת, אבל רב הקהילה בוודאי לא יכול להשלים מנין. "ואז... רכן אלי הרב הרפורמי כממתיק סוד ואמר לי בשקט: 'תנוח דעתו של הרב אליהו. גם אני עושה את זה בשביל הפרנסה...'" כמובן שכל הנוכחים התגלגלו מצחוק ואבא שלי בסיפור אחד גם הסביר מה דעתו על הרפורמים, שלא יכולים להשלים מנין, ובמקביל להעביר את זה בצורה חלקה מבלי לבייש את בעל הבית..."

     ואולי נלמד גם אנו מדרכו של הרב לחפש כל מיני פתרונות על מנת להימנע מלפגוע באדם זה או אחר, וח"ו מלשפוך דמו של אדם בפרהסיה.

     כתב ה"פלא יועץ" זצוק"ל: צא ולמד עד היכן גדר הביזיון, שהרי כתוב "לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערוותך עליו". אם כך, הקפידה התורה על כבוד אבני מזבח שאינן רואות ואינן מקפידות, על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר בכבודם של בני אדם. ואולי גם אנו ננהג במשנה זהירות בכבודם של בני אדם ותמיד נחפש כף זכות למעשיהם כדי שח"ו לא נגרום לביזיונם.

 

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם (מה,ה)

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

     כשהוצעה למשה ההצעה הזו בפעם הראשונה, הוא דחה אותה על הסף. משה היה איש עסקים גדול שהורגל לנסוע ברחבי העולם כולו לרגל עסקיו המסועפים, כך שנסיעה למדינה חדשה לא ממש הרתיעה אותו. מה שהפריע לו בהצעה הנוכחית היה היעד והמדינה.

     ברחבי העולם כולו ביקר משה לא פעם במסעותיו העסקיים, אפילו במזרח הרחוק כבר היה, כך שלא אורכו של המסע ולא הריחוק עמדו כחוצץ בינו לבין יעדו המבוקש. המדד היחידי שקבע עבורו היה, האם יש שם, באותה נקודה על פני המפה, אפשרות להצליח ולמצוא מקורות חדשים כדי להרחיב את עסקיו המסועפים או לא. באם התשובה הייתה חיובית, היה אורז את חפציו המועטים ויוצא לדרך הארוכה, לא שוכח לקחת את ערכת האוכל ההכרחית לאותם מקומות שלא ניתן להשיג בם אוכל כשר. כששהה בארצות הללו, היה ניזון מקופסאות שימורים, מצות ומים מינרלים בלבד. יהודי מקפיד על קלה כחמורה הוא משה שלנו, וגם בכל מסעותיו הללו המשיך והקפיד כמו מצוי הוא עכשיו בביתו.

     אם כך, תתמהו ותשאלו מה הפריע לו הפעם? מה היה הדבר שהרתיע מלארוז שוב את "ערכת הנסיעה" שלו ולצאת לדרך, כשהוא מקווה להצליח גם הפעם? ובכן, כמו שאמרנו, היה זה שמה של המדינה שאליה הוצע לו לנסוע, שגרם לו רתיעה ראשונית. ואל נתמה על רתיעתו הזו, כי המדינה עליה המליצו לו חבריו אנשי העסקים האחרים, הייתה לא אחרת מאשר מרוקו. ארץ ערבית מוסלמית לחלוטין. יהודי כמוהו, שכל חיצוניותו מורה עליו שהוא כזה, כשעליו ללכת ולהסתובב בין מיליוני הערבים הגודשים את הארץ ההיא. ובכן, הוא מוותר על התענוג המפוקפק הזה. אך חבריו לא הרפו ממנו. שוב ושוב דחקו בו והסבירו לו במתק שפתיים עד כמה הנסיעה הזו כדאית עבורו, ועד כמה הוא מפסיד בשעה שהסיבה היחידה שלו היא הפחד מפני סביבה ערבית. הימים היו ימי "הסכם אוסלו" הזכורים לכולנו. באוויר ריחפה אז אשליית השלום, כביכול. מרוקו פתחה את שעריה בפני יהודי ארץ ישראל, שאכן הגיעו אליה באלפיהם ויצאו חזרה לביתם ללא כל נזק או חבלה. ויהודי שכמוהו, המצויד בדרכון אמריקאי כשר ועמיתי, בוודאי יכול להיכנס אל המדינה ההיא ובכבוד, אך עדיין נרתע הוא, קול חרישי בלבו פנימה אמר לו לוותר ולהניח לדבר. "יש מספיק מקומות אחרים ברחבי העולם, אינני חייב להגיע לכל מקום", אמר לכל דורשי טובתו, אך משהו בעקשנות הזו כבר נסדק.

     לאותו סדק זעיר הצליחו לבסוף ידידיו הסוחרים להשתחל וגם להרחיב אותו לחלוטין. משה השתכנע לבסוף שאכן מפסיד הוא את הזדמנות חייו בכך שהוא מוותר על הנסיעה למרוקו הערבית. "השוק שם זול מאוד", "המחירים שם מצוינים", "אין שם בכלל אנטישמיות" – כל המשפטים הללו, שהסתחררו שוב ושוב סביבו, השפיעו ופעלו את פעולתם, ומשה קנה כרטיס לעצמו במחלקת עסקים כשכיוונו הוא אחד – מרוקו. כשהגיע יום הטיסה, ארז את ערכת השהיה שלו בחו"ל, צרף אליה את הטלית והתפילין שלו, ובנוסף לבגדים ליום יומיים בלבד, יצא לדרך כשהוא מתכונן לשהות במקום את השהיה הקצרה ביותר שאפשר. מסתבר שכל מה שחושבי טובתו סיפרו לו, היה אכן נכון. מרוקו האירה לו פנים מהרגע הראשון. כבר הפקיד המשופם בשדה התעופה הגדול חייך אליו וקיבל את פניו בצורה מושלמת. גם נהגי המוניות המקומיים היו חביבים ושמחו לראות יהודי אמתי ביניהם. "אני זוכר", ספר לו אחד מהם באנגלית רהוטה, "שהיו לנו פה הרבה שכנים יהודיים, אנשים נחמדים הם היו, שקטים וחכמים, חבל שהם הלכו לפלשתין הרחוקה ולא נשארו אתנו פה". כך משעה לשעה הלכו חששותיו הכמוסים ודעכו.

     בשיחת הטלפון הראשונה שעשה מהמלון המפואר בו השתכן, לאשתו הדאוגה בברוקלין הרחוקה, סיפר שכל דאגתו הייתה לשווא. "האנשים פה נחמדים ומאירי פנים עד מאד", אמר לה "אין שום סיבה לפחד, בדיוק כמו שכולם אמרו לי." גם כשנסע לכל פגישותיו העסקיות, חש הוא את אותה תחושה בדיוק. אנשי העסקים המקומיים היו חביבים, והעסקאות שהם הציעו לו היו יותר משתלמות ממה שחשב שיהיו. מחירים טובים והוגנים, תנאי תשלום נוחים, ובעיקר סחורה משובחת וטובה. לא חסרו דורשי עבודה ברחוב המרוקאי, כך שבעלי המפעלים יכלו להרשות לעצמם לשלם שכר עבודה נמוך מאוד, למחירם בעולם המערבי. זו הייתה הסיבה למחירים הנמוכים של הסחורה, אך זה לא פגע בכלל בטיב שלה.

     ממפעל למפעל האירה לו ההצלחה את פניה, עוד ועוד עסקאות חתם, וגם היכן שלא הצליח להגיע לידי חתימה של ממש, עדיין הרגיש שיש מקום לחזור ולנסות שוב. המקומיים היו להוטים להגיע להסכם עם איש עסקים אמריקאי שכמוהו, ועשו ככל יכולתם כדי לרצות אותו, והוא הודה בסתר ליבו לכל דורשי טובתו, שיעצו לו שוב ושוב לנסוע ולא להירתע רק בשל התדמית שיש לו בלבו על הערבים ואורחות חייהם.

     משהגיע משה לשדה התעופה לחזור לביתו שבניו יורק, הוא הרגיש שמשהו בתדמיתו על הערבים שלו נסדק. כולם כאן היו כל כך חביבים ומסבירי פנים לאורך כל המסע שלו, אף שזיהו אותו בוודאות כיהודי. "אם כך אולי הערבים הם לא כל כך גרועים, כמו שחשבתי תמיד", "אולי ההלכה של עשיו שונא ליעקב לא נאמרה כלפי בני ישמעאל", החליט לעצמו, עדיין לא בוודאות גמורה. "אמנם יש ביניהם שונאי ישראל גדולים, אבל רובם די בסדר". לא ידע שבקרוב ממש תתהפך מחשבה החדשה הזו שבלבו לגמרי, כרגע הוא עוד היה תמים ושבוי בתחושה הראשונית.

     הרמקול בשדה תעופה התעורר לחיים, והכריז תחילה בערבית ואחר כך באנגלית רצוצה שנוסעי הטיסה לניו יורק מתבקשים לגשת לשער העלייה למטוס. משה אסף את חפציו וניגש לשער, רק כדי לגלות שכל הסובבים אותו, היו ערבים. בטיסה בהלוך היו הרבה תיירים אמריקאים בין הנוסעים, כעת היו אך ורק ערבים. הם לא אמרו לו מילה, אך הוא הרגיש לא נעים להיות מוקף כולו בערבים בלבד. אמנם, רק לפני רגע החליט שהם לא כל כך גרועים כמו שחשש שיהיו, אך להיות יחידי בינתם, ובכן, זה לא היה נעים במיוחד.

     עלה למטוס והתיישב במקום השמור לו במחלקת העסקים המכובדת, כשהוא רוצה לראות כבר את עצמו בבית ובין בני משפחתו. עוד ועוד נוסעים עלו למטוס, גודשים אותו יותר ויותר, עד שהמטוס היה מלא לחלוטין בנוסעים ערבים, המתכננים לנסוע לביקור בניו יורק הרחוקה. כמו כולם חיכה שהדלת של המטוס תיסגר, והטייס יתחיל את נסיעתו על המסלול, אך מנסיבות נעלמות מהם המטוס עדיין התעכב. לבסוף נפתרה להם הסיבה להמתנה. שיח' ערבי נכבד ונשוא פנים, עלה בכבדות במדרגות העולות למטוס, מתנשם ומתנשף מטרחת הדרך ומהמהירות שבה הריצו אותו אנשי צוות המטוס, שחיכה על כל נוסעיו. נכנס פנימה כשהוא מנופף בכרטיסו, אך מה לעשות, והמטוס מלא כבר לחלוטין, ולא נותר בו גם לא מקום אחד ריק. השיח' לא ויתר על רעיון הנסיעה, סקר את המטוס מקצה לקצה, נוכח לדעת שאכן אין אף מקום אחד ריק, ואז עשה מעשה. אסף את שולי גלימתו המתנופפת וחזר חזרה אל מחלקת העסקים, שם נעמד אל מול משה ואמר לו בלא להתבלבל: "קום א יאהוד ותן לי לשבת". משה היה המום. למה שיקום? הרי זהו מקומו, הוא שילם עליו בכסף מלא, ואין שום סיבה שיוותר עליו. חוץ מזה, קצה עליו כבר השהייה בארץ ניכר, חבילת המזון שלו הצטמקה לגמרי, ולמה שיפנה את מקומו לשיח' עלום שם, שהחליט להתיישב דווקא במקומו? אך השיח' לא נבהל מסירובו של משה. נעמד מולו בעקשנות, וחזר על דבריו שוב ושוב כשקולו גובר והולך מפעם לפעם. "אמרתי לך תקום כבר"! נוסעי המטוס בתחילה היו אדישים למתרחש. יקום משה או לא, אין זה מעניינם כלל. אך כשחילופי הדברים התחילו להתלהט, והטונים של השיח' גבהו והלכו, החלו הנוסעים לחוש שייכים לאירוע גם הם. הנה עומד שיח' ערבי נכבד ומולו יהודי, ולצד מי הם יעמדו? עוד ועוד נוסעים התחילו להתערב, תחילה בלשון של "מה אכפת לך, תיסע במטוס הבא", או "לא כדאי לריב יותר וזהו", אף אחד מהם לא חשב שמשה, שהוא בעל המקום החוקי, צריך להישאר על מקומו, היה ברור להם שהוא צריך לקום. צוות המטוס לא התערב בנעשה, הם נתנו לנוסעים לסגור את האירוע ביניהם.

     מרגע לרגע הלכו הקולות וגברו, כשהם תובעים ממשה לקום, וכשראו שהוא מתעקש, החלו לאיים ממש. עד שאחד מהם סינן מבין שיניו: "אם לא תקום ותרד עכשיו ממש מהמטוס, פה יהיה סופך". אז נשברה נחישותו. הוא קם בבושת פנים וירד מהמטוס, כשהצוות מבטיח לו מקום במטוס שיטוס למחרת לניו יורק. מושפל וכועס נסע משה למלון חזרה. "חשבתי שהערבים נחמדים", הרהר לעצמו במרירות. "באמת לא הייתי צריך להגיע לכאן, כולם שונאי יהודים, וכל החיוכים רק מסתירים את השנאה הזו". הגיע למלון, קיבל חזרה את החדר שעזב אך לפני שעות ספורות, והתקשר לאשתו כדי להודיע לה על האיחור בהגעתו הביתה. אשתו שמעה את החדשות בצער. היא רצתה כבר לראות את בעלה בבית, הרחק מאותה מדינה ערבית, והנה דחייה מרגיזה שכזו. משה הרגיע אותה באומרו: "כל עכבה לטובה", כנראה שכך היה צריך להיות וזה רק לטובתנו. בחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא".

     כמה שעות לאחר שהמטוס ממנו גורש משה בבושת פנים המריא אל דרכו הארוכה, כשהוא מלא וגדוש בנוסעים, קרתה לו תקלה קשה, והוא התרסק בבת אחת וצלל, כשהוא אפוף בלהבות אש, אל מימי האוקיינוס האטלנטי הקפואים, לא מותיר אחריו אף לא ניצול יחיד בחיים. התברר למשה שהשיח' החצוף היה לא פחות מאשר שליח טוב משמיים, מחופש היטב בכסותו הדוקרנית, בכדי להציל את משה, היהודי היחידי בטיסה הזו, ממוות קשה ובטוח.

     משה חזר לניו יורק בריא ושלם, כשהוא עדיין המום מהצלתו המופלאה והלא שגרתית. לרגל אותה הצלה חשובה, ערך בבית הכנסת שלו סעודת הודיה גדולה וחגיגית, להודות להקב"ה על הנס המיוחד שנעשה לו.

 

ואתה על תעצבו (מה ה) (עלינו לשבח, בראשית. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     הבה נשמע כיצד הרגיע רבינו ה'אבן עזרא' את אלו שבעו לשאול אותו בדבר הצרות הניתכות עליהם, והחלו לערער קצת על חשבונות שמים, רח''ל.

     סיפר להם ה'אבן עזרא' מעשה שהיה בשני יהודים שהלכו בדרך. לאחד היה 3 לחמים, ולשני היה רק 2 לחמים. הצטרף אליהם אדם שלישי שלא היה לו אוכל בכלל. הזמינוהו לאכול יחד עימם. בתום הסעודה שלף האיש 5 זהובים הניחם לפניהם ואמר ''תתחלקו בכסף כראות עיניכם.

     החלו השניים להתווכח; הראשון עם 3 הלחמים טען שמגיע לו 3 זהובים, וחברו רק 2, ואילו חברו טען שכיוון שהאורח לא הקפיד לאכול מזה 3 חלקים ומזה 2, אלא לקח מזה ומזה, לכן חלוקת הכסף צריכה להיות לחצאים.

     השניים החליטו לגשת למרא דאתרא, שפסק להם שהראשון עם 3 הלחמים ייקח 4 זהובים, ואילו השני יקבל רק זהוב אחד.

     אנשי שיחו של ה'אבן עזרא', החלו לצחוק מהפסק המשונה, שהרי הראשון לא תבע לעצמו אלא רק 3 זהובים, והרב היטיב לו עוד יותר וקבע שמגיעים לו 4; הייתכן?!

     כאן מצא ה'אבן עזרא' מקום לגבות בו את 'חובו' ואמר להם: לעשות חשבון פשוט אינכם יודעים, ואילו את חשבונותיו של הקב''ה הנכם מתיימרים להבין ולדעת על בוריים?! – בואו ואסביר לכם את פסק הדין של הרב ההוא, ואז תבינו עד כמה פשוט הוא.

     החשבון הוא כדלהלן. 5 לחמים היו בסך הכל בסעודה זו. 3 אנשים אכלו בה. כל אחד מהסועדים אכל שליש מכמות הלחמים. נכפיל את מספר הלחמים בסועדים, ונגיע ל-15 שלישים, כאשר כל אחד מהאנשים אכל 5 שלישים.

     כמה שלישים מתוך ה-15 סופקו על ידי הראשון, שהיו לו 3 לחמים? הוי אומר, 3 כפול 3, שווה 9 שלישים. כמה שלישים מתוך ה-15 הגיעו מהשני, בעליהם של 2 הלחמים? הוי אומר, 2 כפול 3, שווה 6 שלישים.

     והרי כבר אמרנו שכל אחד מהסועדים אכל 5 שלישים, יוצא אפוא, שהראשון 'תרם' מחלקו 4 שלישים לאורח (9 שלישים פחות ה-5 שהוא אכל בעצמו, הותירו 4 שלישים לאורח). השני 'תרם' רק שליש אחד (6 שלישים פחות ה-5 שהוא אכל בעצמו, הותיר רק אחד לאורח)...

     סיים ה'אבן עזרא' ואמר: הנה לכם חשבון כה פשוט, שגם אותו לא ידעתם ולא הבנתם. ואם כך כיצד אתם רוצים לדעת חשבונות שמיים?...

 

אל תזלזל בזה! (מה,כו)(אברהם לוי)

אל תזלזל בזה!

וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם... וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (בראשית מ"ה כ"ה - כ"ז).

     האחים הקדושים עולים ממצרים ובאים אל יעקב אביהם, ומבשרים אותו בבשורה ענקית מאין כמוה: אבינו היקר! נמצאה האבדה ונפתרה התעלומה. דע לך שיוסף חי, ולא סתם חיי עבדות וסבל - אלא הוא מושל במצרים וכולם שם כנועים למרותו. ולמרבה הפליאה, יעקב אבינו שומע את הבשורה הנפלאה - אך דוחה אותה בשתי ידיים ולא מאמין לה, עד אשר הוא מזהה את העגלות ששלח לו יוסף והמסר הרמוז בתוכם, (שפירש ממנו בזמן שלמדו את סוגיית "עגלה ערופה"). והשאלה נשאלת: כיצד יתכן שיעקב לא מאמין לבניו היקרים? וכי הם חשודים לשקר ולהונות את אביהם? מה גם שמדובר בנושא מאוד רגיש - באבל יעקב שכבר נמשך 22 שנה, ואם יתברר שהם משקרים ומרמים את אביהם - זה עלול לעלות ליעקב בבריאותו חלילה, וברור שהם לא יסתכנו בכך. אם כן מדוע יעקב לא עושה את החשבון הפשוט הזה ומאמין להם?

     על שאלה זו יש בחז"ל מספר תירוצים - ואין מקומם כאן, [והתירוצים הבולטים הם:                      1) מחמת שכיזבו בכתונת יוסף שהטבילוה בדם ואמרו טרוף טורף - לכן כבר לא האמין בהם יעקב (אד"נ פרק ל').

2) יעקב כן האמין להם, ומה שכתוב שלא האמין - זה הולך על מה שאמרו לו לפני עשרים ושתיים שנה "חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף" (בראשית רבתי ויגש מ"ה כ"ו) ], אך ישנו תירוץ נוסף שרווח בעולם המוסר, ואלו דבריו היקרים: כמובן שיעקב אבינו האמין לבניו היקרים. אלא שלמרות זאת הוא לא האמין שיוסף "חי". מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

     כאשר באו אחי יוסף ליעקב אביהם ואמרו לו שיוסף חי, יעקב האמין להם שזו המציאות "הגשמית". אך כאשר אמרו לו שיוסף נמצא במצרים והגיע שם לשלטון, יעקב היה בטוח שיוסף מת "מבחינה רוחנית"! שהרי באותו זמן מצריים הייתה המקום הכי טמא ומכושף מכל העולם, ובלשון חז"ל זה נקרא 50 שערי טומאה. ואם יוסף הצליח להגיע במקום הזה עד לפסגה הכי גבוהה ולהעפיל עד ראש הפירמידה, כנראה שהוא פרק מעליו את עול הקדושה והמידות הטובות והפך לאחד מהחבר'ה, וכך נסללה דרכו עד לכס המלוכה. שהרי לא יתכן שיתנו לבחור ישיבה הספון בארבע אמותיו ושומר על עיניו וטוהר מידותיו - להגיע לכיסא כל כך רם ונישא. ומחמת שמסתבר שיוסף פרק מעליו עול תורה ומצוות ובגד ומרד בבוראו, בשביל יעקב אבינו זה כבר לא נקרא "יוסף חי" - והוא המשיך להתאבל על "מיתתו הרוחנית". אך כאשר ראה יעקב את העגלות ששלח יוסף - שבהם יוסף רמז לו שהוא עדיין דבוק בבורא ובתורה - והוא עוד זוכר שנפרדו בזמן שלמדו פרשת "עגלה ערופה", או אז הבין יעקב שיוסף חי גם מבחינה רוחנית, והוא הסכים לקום מאבלו הכבד.

     עד כאן התירוץ הנפלא של חכמי המוסר, וממנו אנו למדים יסוד חזק ומוצק וענק בחינוך הילדים: הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת בקריירה העצומה שהצליח הילד לפתח ולהשיג - ולא בהישגיו הגשמיים והחברתיים, אלא בעוצמה הרוחנית ובקדושה והטהרה שלו, ואיכות מידותיו. אם שם נחל ההורה הצלחה כבירה, הרי שהצליח בתפקידו הגדול. אך אם בנקודה הזו הוא מעד, הרי שהוא איבד את העיקר - ועליו להתאבל על כישלונו הגדול.

     למרבה הצער הבושה והיגון נקודה זו חלשה מאוד בדורנו ורבים וטובים נופלים בה, אם מעט ואם הרבה. מה כוונת המשורר?

     בטרם נמשיך - נצהיר: ברוך ה' יש היום הרבה בתים טובים בעם ישראל הפועלים מתוך חינוך אמתי, תוך שימת דגש על כבוד התורה וכבודו של כל יהודי מבלי הבדלי גזע וצבע, בתים החיים מתוך הכרה "שכל העדה כולם קדושים" - וכל יהודי הוא בן של מלך ומגיע לו יחס של נסיך, ולא משנה מוצאו ועדתו וצבע עורו. אך מצד שני יש בתים אחרים, ובעיקר משום כך נכתב המאמר הזה.

     ובכן, חיים אנו היום בדור בו אבדו הרגשות העדינים ונשחקו פנימיות הערכים, וחינוך הילדים איבד את איכותו ומהותו. לא נעים להגיד, אבל... היום הורים רבים מעניקים לילדיהם "חינוך אופנתי" - ולא "חינוך אמתי", והם עוד בטוחים שחינוכם מושלם ובורא עולם מתפאר בהם בכל העולמות.

     לדוגמא: יש בתים שמרוממים שם את כבודו של רב אלמוני, ואילו רב פלמוני אשר גם הוא ידיו רב לו בתורה ויראת ה', אינו זוכה באותו בית לשום מעמד ויוקרה. וכל זאת למה? אם תשאלו את ההורים - הם יגידו לכם שמדובר בחילוקי השקפה וזה נועד בכדי לשמור על צביון הבית וכו'. אך מהי הסיבה האמתית? "החברה" מייקרת את רב אלמוני, הוא הרב של המפלגה, של הוועד המקומי, של ההנהגה התורנית, של וועדת הסינון... לכן ההורים מרימים ומרוממים את קרנו והודו בעיני הילדים. אך רב פלמוני לא כזה פופולארי, הוא יותר מחובר לעמך, לפשוטים, הספרים שלו עממיים מדי, (לטענתם...) במילים אחרות "הרב הזה לא באופנה שלהם", לכן צריך להרחיק את הילדים מדמותו והערצתו, ולהתעלם מקיומו. משום כך בבית הזה לא מכניסים את התמונה שלו ואפילו לא את הספרים שלו - ומרחיקים את הילדים מכל רגש כלפי אותו רב, עד כדי כך שילד שיזכיר את שמו של רב זה בבית - ישאלו כולם "מה עובר עליו"... ואם הילד יזכיר את שמו של אותו רב בתלמוד תורה - ההנהלה תיקרא להורים "לשיחת בירור" כדי לחקור אם יש בבית הזה "הַשְׁקוֹפֵה", או שמא מדובר חלילה "בבית רקוב".

     כן כן, יש אנשים שמטעמים "כאילו" תורניים - בביתם לא מכניסים ספרים ותמונה של רב מסוים, בבית הכנסת ובישיבה שלהם - לא מזכירים ברבים את שמו של אותו רב ולא מציינים שום הלכה משמו - אפילו לא בתור דעה נוספת שאין הלכה כמותה, והנוער שלהם גודל בתוך המרקחת הזו והוא בטוח שאין בכך כל פסול. במילים אחרות ויותר מדויקות: אותו נוער גודל עם בזיון התורה וחכמיה, עם שנאת חינם, עם פוליטיקה מטופשת במסווה של "הַשְׁקוֹפֵה", והוא לא מרגיש בעקמימותו הגדולה והחמורה.

     האמת היא שהרבה הורים החיים בדרך זו מבינים שדרכם מעוותת ומסולפת, אך הם נמצאים במכתש גדול ובלחץ חברתי מַתמיד - והם מפחדים לזוז ולחרוג מהמסגרת החברתית המקובלת עליהם, פן לא יהיה להם מעמד חברתי - ויסתכלו עליהם כעל סוג ב'. "לדעתם" אין להם ברירה והם חייבים לרקוד לצלילי החברה ולעגל פינות ולהקריב מעט את הערכים, למען טובת הילד. [כאילו שהמטרה מקדשת את האמצעים...]. בא יעקב אבינו בפרשה ומגלה לנו סוד גדול כפי שראינו מקודם, ונצטט אותו כעת במילים יותר חדות וברורות - בשביל לחדד היטב את החושים: הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת במעמד החברתי שמצליח הילד לפתח ולהשיג, גם לא בשם הכביר של הישיבה אליה זכה הנער להיכנס, ואפילו לא בכמות סיבובי האצבע של הילד בזמן הלימוד. כל אלו קשקושים וזוטות, ואינם מעידים על הצלחה בחינוך. אם כן מהי הצלחה אמתית בחיוך הילדים? ילד שגודל מתוך קדושה וטהרה, עם איכות ויושר המידות, מתוך אהבת ישראל - והערכה עמוקה לכל גדולי התורה "בהשוואה אחת", ילד שלא עושה חשבון לחברה ולסביבה - אלא רק למי שאמר והיה העולם, זהו פרי הילולים משובח וילד איכותי ומוצלח. וגם אם כאן בעולם הילד יקוטלג בחברה כעממי ונמוך - בגלל ההשקפה הזו, מכל מקום בסולם האמתי העולה בית אל - מקומו מאוד גבוה, והוא אהוב עד מאוד אצל בורא עולם - יותר מהרבה "מוצלחים ונפוחים" אחרים.

     ברשותכם נעמיק מעט יותר את הדברים ונביט עליהם מפינה נוספת, כדי להבין את עומק הטרגדיה והקומדיה שבעניין הזה: כל יהודי מחויב "להתכופף לדעת תורה" ולבטל את חשיבתו מול חשיבתו של אדם גדול, וכפי שנאמר "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י"ז י"א). הרעיון שעומד מאחרה הציווי הזה כל כך מתוק, ומונע מהאדם הרבה תקלות. מי שממליך את הרב ומתכופף לדבריו ועצותיו, ניצל מכל תקלה. אנשים שהלכו יד ביד עם הרב כל הזמן - שרדו את הקשיים הכי גדולים, נפתרו להם בעיות בשלום בית, בחינוך הילדים, בעבודת ה' הכללית, ואפילו בנושאים גשמיים. שהרי הרב הנחה אותם וגילה להם את "דעת התורה" בכל שאלה שהעלו בפניו, ומי לנו חכם יותר מהתורה? במילים פשוטות, קוראים לזה "עשה לך רב". כמובן שכל בית איכותי ואמתי מחנך לממתק הזה, ומנסה לבנות אצל בנו את הנקודה הזו. אבל... ההורה הנ"ל שמחנך לעשות סלקציה בין רבנים ולסנן ולקטלג את גדולי ישראל כפי הסולם החברתי והפוליטי המקובל בקרבם, באותו רגע ההורה הזה שורף לבנו את היסוד של "עשה לך רב", ובאיזשהו מקום הוא מחנך את בנו שתלמיד חכם זה לא סוף העולם. מי שיש לו עיניים איכותיות ולב טהור ורגיש, מבין את דקות העניין. הבעיה היא שיצר הרע עובד על בני אדם מאוד חזק ואומר להם שזו מחלוקת לשם שמים ואין בכך כל פסול. ומי אמר שהיצר לא צודק? מניין אנו אמורים לדעת כיצד נראית מחלוקת אמתית?

     בכדי לברר באמת כיצד מתנהגים במחלוקת לשם שמים - ואיך צריך להיראות "חילוקי השקפה והלכה" הבנויים על טהרת המידות, נרענן קצת את ההיסטוריה ונעלה כאן את הקטעים הבאים: מי לנו גדול מבית הלל ובית שמאי אשר היו ביניהם מחלוקות בנושאים רגישים ביותר - כמו הלכות טהרה וממזרות, ולמרות זאת ידעו שתי הקבוצות הללו לשמור על האחדות והשלום בצורה הגבוהה ביותר, וכפי שמעידה בפנינו הגמרא (יבמות יג:) כדלהלן:

     א) אע"פ שבית הלל ובית שמאי נחלקו בסוגיות חמורות הקשורות לממזרות ונישואין, לא נמנעו שתי קבוצות אלו להתחתן אחת עם השנייה.

     ב) אף על פי שהייתה מחלוקת קיצונית בין בית שמאי לבית הלל בענייני "טהרות", לא נמנעו שתי קבוצות אלו להשאיל את כליהם אחד לשני.

     ומבארת הגמרא (יבמות יד.) שבית הלל ובית שמאי ידעו לשמור על "הגבולות הנכונים". ובמקרה ספציפי שהייתה ביניהם מחלוקת תורנית והלכתית, כמובן שהם נהגו כל אחד כפי דרך רבותיו. אך בשאר המקרים שלא הייתה ביניהם מחלוקת, הם ידעו להתנהג כמו אחים האוהבים בלב ונפש, ואפילו לעשות חתונה משותפת ולקחת בן זוג מהקבוצה השנייה.

     מי שמתעמק בגמרא הזו נדהם מעומק העניין. הרי הלל ושמאי נחלקו בנקודות הכי גבוהות! בנושאים הכי עדינים ורגישים! ולמרות זאת, הם אהבו אחד את השני בלב ונפש - והפוליטיקה והקשקושים לא בלבלו אותם. הגישה העתיקה הזו היא הדוגמא הכי יפה לאדם היהודי "כיצד הוא אמור להתנהג עם רעהו", זו ההשקפה שאמורה להוביל אותו ולהיות עטרה לראשו בדור יתום וגלמוד זה, ולא שום דבר אחר. במילים אחרות, מי שרוצה לחנך את בניו עם טהרה וקדושה ועל חוד האמת וההשקפה הצרופה, עליו לפתח בביתו את הגישה הבאה: אנו לא מנפנפים בדגל של אשכנזים, ספרדים, מרביצים, בעלי תשובה... אנחנו חיים מתוך הכרה שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב ועבדים למלך אחד - ובעצם כל יהודי הוא נסיך, לכן אנו מוקירים ומעריכים ואוהבים כל יהודי... תולים בבית את התמונות של כל הגדולים.

 

ויפג לבו כי לא האמין להם (מ"ה כ"ו) (ברכי נפשי)

     מי יוכל לאמוד ולשער את כוחה של בת ישראל, הבונה את ביתה על אדני מסירות הנפש לתורה, ומוכנה להקריב את כל כולה על מנת שבעלה יישב וילמד, ויעשה את רצון בוראו.

     מהמעשה הבא, ששמע הגאון הרב יצחק זילברשטין בבית גיסו מרן הגר"ח קניבסקי, אפשר ללמוד שגם בימינו מתרחשים נסים מוחשיים, ועיקר העיקרים תלוי במסירות נפשו של האדם, ובמקרה שלפנינו: של עקרת הבית, לתורה ולמצוות. אדם המוכן להקריב את עצמו ורצונותיו, יכולותיו ושאיפותיו, למען בוראו, יזכה גם בימנו לראות נסים ונפלאות, מהסוג ששומעים על הדורות הקודמים.

     מדובר באברך תלמיד חכם, שכוחו בפיו, ולשיעוריו ושיחותיו מגיעים אנשים רבים, הנהנים לשמוע את דבריו המאלפים. פעם, בליל הסדר, הגיעו למעונו פעילים מסורים של אחד הארגונים המתעסקים עם חוזרים בתשובה, והודיעו לו על קבוצה גדולה של יהודים המבקשים להתקרב אל המקורות, שישהו יחדיו בליל הסדר בבני ברק, 'ואם תואיל בטובך להגיע אליהם בליל הסדר, ולהשמיע בפניהם מנופת צוף אמריך, אין ספק שהדבר יגרום לחיזוק רב בקרב כל משתתפי הקבוצה הגדולה', אמרו העסקנים לת"ח ההוא.

     האיש הסתפק והתלבט קשות אם כדאי לעזוב את ביתו בליל הסדר, ובסופו של דבר החליט לעשות את הצעד הלזה, ולדרוש בפני הקבוצה בת עשרות המשתתפים. התוכנית הייתה שבתחילת ליל הסדר יגיע הת"ח לביתו, יעשה שם את הדברים ההכרחיים, וזמן קצר לאחר מכן יגיע למקום בו ישהו ה'מתחזקים'.

     והנה, בפרוס ליל הסדר, כאשר הגיע האיש לביתו, ראה שאשתו ההרה נתקפה בצירים, והיא צריכה לנסוע בדחיפות לבית החולים. התלמיד חכם הבין שעליו ללוות את רעייתו ללידה. והנה, כל מי שמצוי בנושא, יודע שבליל הסדר יש בעיה של מחסור בכוח אדם בחדרי הלידה בבתי החולים, מפני שגם המיילדות ויתר אנשי הצוות הרפואי מעוניינים לשהות בבתיהם בליל המיוחד הזה, אשר לילה כיום יאיר בו. ואכן, כשהגיעו בני הזוג לחדר הלידה, ראו שאכן אלו הם פני הדברים, והמצוקה הייתה גדולה במיוחד. על כל היולדות הייתה ממונה מיילדת אחת, והמצב היה קשה מנשוא, כך שאם חז"ל מגדירים תמיד את עת-הלידה כמצב של פיקוח נפש, הרי שבאותה שעה עליה אנחנו מדברים – על אחת כמה וכמה.

פניה של היולדת היו קורנות

     בעלה של היולדת הבין שעליו להישאר במקום, והוא לא יוכל בשום אופן להגיע ולהרצות בפני קבוצת המתחזקים. אבל, להפתעתו הייתה זו אשתו שפנתה אליו וביקשה ממנו שיעזבה לבדה, וילך לשאת מדברותיו בפני הקבוצה. 'אתה הרי לא תעזור לי כאן בשום דבר, והשי"ת ישלח לי כבר את עזרו ממעל, בדיוק כפי שיעשה ליתר היולדות המצויות כאן עימי', אמרה. הבעל לא הסכים, אבל האישה לחצה ולחצה, והסבירה לו ששהותו במקום לא תוסיף לה מאומה, עד שהצליחה לשכנע את הבעל שיעזוב את בית החולים וילך למסור את השיחה המוסרית שתכנן לומר.

     והנה, כאשר חזר הבעל מהשיעור, מצא את אשתו כשהיא כבר אחרי הלידה, ופניה קורנות בצורה מיוחדת. היולדת מרמזת לבעלה שהיא רוצה לספר לו דבר מה. האישה סיפרה שמיד אחרי שהלך למסור את השיעור, נכנסה לחדר הלידה מיילדת חדשה שהייתה לבושה בחלוק לבן. המיילדת, שלא הייתה שם עד לרגע זה, ניגשה אליי, וסייעה לי בכל מה שהייתי צריכה. היולדת הייתה נרגשת מאוד, והעידה בפני בעלה שכאשר הביטה בפניה של המיילדת, הבחינה שהייתה זו רבנית שנפטרה לפני כמה שנים, ומיד לאחר שסייעה לה ללדת, נעלמה.

     מרן הגר"ח קניבסקי אמר שהוא מאמין לסיפור כזה, כיון שהוא מגיע ממסירות נפשה לתורה של היולדת, שהייתה מוכנה להישאר לבדה, ובלבד שבעלה ילך למסור שיעור.

 

רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות (מה,כח) (הרב אליהו בורכוב)

     שמחתו של יעקב אבינו על הבשורה אודות יוסף, מלמדת על שנות הצער והיגון שחלפו עליו בפרק הזמן שבו היה משוכנע כי חיה רעה אכלתו. צער זה, על מות בן, הנו כה עמוק ונוקב, עד כי לא תמיד מודעים לו הסובבים, ולפיכך לעתים בחוסר מחשבה או תשומת לב, הם פותחים שוב ושוב את הפצע המדמם.

     שח הרב סמוטני כי שמע שרבי יצחק זילברשטין מספר לרבי חיים קניבסקי על דין תורה שהתנהל בביתו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בין בני זוג אודות בחירת שם לרך הנולד להם. האב רצה לקרוא על שם אביו, אשר נפטר כמה חודשים קדם לכן, ואלו האם התנגדה לכך נחרצות, מאחר שבבניין שבו התגוררו נפטר לפני תקופה קצרה ילד הנושא את השם הזה, והיא חוששת שמא בקריאת שם כזה יש סימן רע. "מה פתאום?" - התקומם הבעל למשמע דבריה - "כבוד אב דוחה כל מיני חששות שאין בהם ממש". אולם היא בשלה, חוששת היא, ואינה מסוגלת להעלות על דעתה להשתמש בשם זה. הרהר רבי שלמה זלמן אויערבאך בנדון, ולאחר מכן פסק שאין לקרוא לילד בשם זה. "אולם לא משום חששות האם", הוסיף מיד, "אלא משום שהפלגתי כמה שנים קדימה, וחשבתי מה יהיה כאשר ילד זה יגדל ויצא לשחק, ואמו תקרא לו מן החלון 'יענקל'ה בוא הביתה', והשכנה, אשר תשמע את קריאותיה, תתחיל לבכות, כשהיא נזכרת בבנה אהובה, מחמל נפשה, יענקל'ה... אשר כבר כמה שנים טמון בבית מועד לכל חי... ואיך אפשר לקרוא בשם שיסב כל כך הרבה צער??!!" וכששמע זאת רבי חיים, היו עיניו זולגות דמעות...

 

"והיה כראותו כי אין הנער ומת" (מה, לא) (אהל מועד)

     פעם אחת בא אל הרבי מקוצק זיע"א אחד מחסידיו יהודי זקן, והתאונן בפניו כי הוא חי בדחיקות גדולה ובניו אשר הוא מוסר נפשו עליהם, והם בעלי פרנסה אינם דואגים לו ואינם תומכים בו ואינם חסים עליו. ומה הפלא? - אמר לו הרבי מקוצק, רמז לזה אנו מוצאים בתורה, כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים.

 

"וַיִּסַע יִּשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָבֹא בְאֵרָה שָבַע..."(מו, א)(ברינה יקצורו עלון 187)

     כתוב בפרשה" (מו, א): "וַיִּסַע יִּשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָבֹא בְאֵרָה שָבַע...". וכתוב במדרש (בראשית רבה צד, ד): "להיכן הלך? אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקנו בבאר שבע". וכתוב בבניית המשכן (שמות כו, כח): "והבריח התיכון בתוך הקרשים", ואומר המדרש (תנחומא תרומה ט): "יַעֲקֹב אבִּינּו נָטַע אוֹתָם בְשָעָה שֶׁיָרַד לְמִּצְרַיִּם. אמַר לְבָנָיו: בָנַי, עֲתִּידִּים אַתֶם לְהִּגָאֵל מִּכָאן, והקב"ה עָתִּיד לוֹמַר לָכֶם מִּשֶׁאַתֶם נִּגְאלִּין, שֶׁתַעֲשּו לוֹ אֶת הַמִּשְׂכָן, עִּמְדּו וְנִּטְעּו אֲרָזִּים מֵעַכְשָו, שֶׁבְשָעָה שֶׁיֹאמַר לָכֶם לַעֲשוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׂכָן, יִּהְיּו הָאֲרָזִּים מְתֻקָנִּים לָכֶם, עכ"ל.

     באותה שעה שנצטווה יעקב אבינו ע"ה לרדת מצרימה, חושב הוא על בני ישראל לדורותיהם, חושב על הגאולה ומה יהיה עם בני ישראל בעת מסעותיהם במדבר. וכשיצטרכו לבנות משכן, מהיכן יביאו עצים לבנות את המשכן.

     ומעשה ברבי זיידל אפשטיין ואשתו הרבנית: באחד הימים התקלקל דוד השמש בביתו של רבי זיידל, ומקורבו, הרב דוד יעקב רוט, הגיע לתקנו. בדיקה מעמיקה הבהירה לו שאי אפשר לתקנו מחדש, אלא יש לרכוש דוד שמש חדש, או, לחלופין, המליץ להם לרכוש מחמם מים קטן, משום שבבית מתגוררים רק הרב והרבנית ואין להם צורך בכמות מים גדולה. אולם רבי זיידל השיב שבדעתו לרכוש דוד שמש, ולא נימק את טעמו לכך. שוב ושוב ניסה רבי דוד להסביר את ההיגיון שבהצעתו הקודמת, אולם רבי זיידל נותר נחוש.

     רבי דוד, נצר את תמיהתו בלבו, ופנה אל הרבנית כדי לספר לה על הצעתו. להפתעתו הרבה גם הרבנית השיבה אותה תשובה: לרכוש דוד שמש גדול. הבין ר' דוד שדבר מה עומד מאחורי החלטתם, והוא הפציר ברבי זיידל שיאמר לו מהו. נענה ואמר לו הרב אפשטיין: "אינך מבין? הלא הדברים פשוטים! הלא ב"ה הרבנית ואני אנשים לא צעירים, אין לדעת מי מעמנו יעזוב את העולם קודם, ויתכן שיבואו נכדים לגור עם מי - מאתנו. בפרט לאחר ששנינו נעזוב את העולם, בוודאי מסתבר שתגור כאן משפחה מצאצאינו, והלא הם בוודאי יזדקקו בבוא היום לדוד שמש גדול"!

     המושכל הראשון, הן של הרב והן של הרבנית, היה המחשבה על הזולת, על צאצאיהם העתידים לחיות בביתם... "האם עד כדי כך צריך האדם לחשוב על אחרים"? שאל את רבי זיידל בעודו משתומם ותמה. "והלא אלו דברי הגמרא (תענית כג.) לגבי חוני המעגל, אשר ראה אדם הנוטע חרוב עבור נכדיו", השיב לו רבי זיידל בפשטות, "הוא עצמו, אמנם, לא עתיד ליהנות מן הפרות שיצאו אך ורק בעוד שבעים שנה, אולם דואג הוא לדורות העתידים לצאת ממנו, ובאופן כזה הוא חי את חייו".

     מעשה אבות סימן לבנים - וידועים דברי הרמב"ן בפרשת לך לך: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (במדרש תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים". וממשיך הרמב"ן: "כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". ללמדנו, שכמו שאבות האומה דאגו לנו, כך אנו נפעל שכל מעייננו ורצוננו יהיה לחינוך ולעתיד ילדינו.

ויאמר א-לקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמרהנני (מו', ב') רש"י יעקב יעקב- לשון חיבה

     מסביר ה"אזור אליהו" זיע"א: "א-לקים" הוא מידת הדין, "לילה" הוא זמן של הסתרת פנים, ועל זה בא הקב"ה לעודד את היהודי-יעקב ולומר לו שגם אם הוא נמצא בזמן של "מראות הלילה" שבו שולטים עליו דינים, שיזכור שהקב"ה אוהבו וזהו יעקב יעקב לשון חיבה. וידועים דברי רבי נחמן מברסלב: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך..."

 

אשר רכשו בארץ כנען (מו, ו). (חוט המשולש)

     וברש"י אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב ושל כסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו.

     לפני מרנא החתם סופר, באה פעם אחת מעין קובלנה כלפי פרנסי הקהילה של פרעשבורג, שמת שם אחד מעשירי הקהילה, והיורשים מן התקיפים בעיר, דרשו שיקברו את אביהם המת באותה שורה, ששם מנוחתו כבוד של רבי משולם איגרא ז״ל, אבל פרנסי הקהילה דרשו מחיר רב, בעד קבר זה: היורשים באו לקבול עליהם לפני ה״חתם סופר״.

     ואחרי שרבה של פרעשבורג שמע טענת שני הצדדים, ענה ואמר: על הכתוב: ״וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף, ארבע מאות שקל כסף״ — אמרו חכמינו (מדרש רבה, פר' נח): ״נבהל להון איש רע עין״ (משלי כח) זה עפרון, ואולם רש״י ז״ל מביא בשם המדרש: שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מחו"ל ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה, בשביל חלקך במערה. ולכאורה הדבר תמוה: עפרון שלקח בעד הקבר רק ארבע מאות שקל כסף, נקרא ״רע עין״, ומדוע לא אמרו כן על עשו שלקח בעד הקבר כל כסף וזהב, שהביא יעקב מבית לבן? אבל התשובה היא ברורה ופשוטה — סיים הרב ״חתם סופר״ את דבריו — בשעה שמכר עפרון את המערה לאברהם, הרי מלבד אדם וחוה. לא היה קבור תוך המערה שום צדיק, ואם הוא לקח בעד קבר פשוט סכום של ארבע מאות שקל, הרי הוא ״רע עין״, ואולם כשמכר עשו ליעקב את קברו במערת המכפלה, הלא כבר היו קבורים צדיקים וצדקניות כאברהם ושרה, יצחק ורבקה! ואם רוצים להיקבר באותה שורה של צדיקים — צריך באמת לשלם בכסף מלא...

 

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה (מו כח) (עלינו לשבח, בראשית. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     ופירש''י: ''לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה''. שואלים המפרשים, מדוע נבחר יהודה לשליחות זו, ולא יששכר שנאמר בו ''יששכר חמור גרם'', או לוי שעליו נאמר '' יורו משפטיך ליעקב''?

     ותירץ בעל ה''תפארת שלמה'' :

     האדם הראשון בעולם שנטל על עצמו אחריות ואמר ''אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'', היה יהודה, וכיוון שאחד הכלים להקמת תלמידים בישראל הוא נטילת האחריות, נבחר יהודה להקים בית תלמוד להוראה.

     לא יעזור שום דבר. צריך לקחת על עצמנו אחריות בנושא חינוך ילדים. גם אם יהיה האבא עסוק בעיסוקים החיוביים ביותר עלי אדמות, הוא מחויב להקצות מזמנו לילדו ולשמוע את אשר עם לבבם. יש המסבירים בכך את דברי חז''ל שאמרו בכמה מקומות ''משל למלך שהיה בנו חולה'' וכו', כפי המובא למשל בתחילת פרשת מסעי. רש''י מביא שם את המדרש ''משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך'', וכו'.

     ולכאורה, הרי המשל היה מקבל את מלוא המשמעות שלו גם באב ובן פשוטים, ולא בני מלכים; לשם מה מעדיפים חז''ל להמשיל את העניין למלך שהיה בנו חולה? יש המפרשים שחז''ל באו להדגיש לנו שגם אם הנך מלך, ומלכותו גוזלת ממך את כל שעותיך, הנך חייב להקדיש לבנך את תשומת הלב המגיעה לו, ולשוחח עמו על דברים פשוטים שלכאורה אין בהם כל תועלת כמו העלאת זיכרונות מהמסע הקודם, ''כאן ישננו, כאן הוקרנו'', וכו'.

     גם מלך במלכות התורה, הלא הוא תלמיד חכם שכל מכמני התורה שגורים לו על פיו, אינו יכול להתעלם מבניו יוצאי ירכו ולהקדיש את כל הזמן רק לתלמידיו. כמה וכמה פעמים הזדמן לנו לשמוע את גדולי הדור, שהיו להם ילדים קטנים בבית, שיצאו אל הקהל הרב שהמתין להם בחדר ההמתנה והודיעו ''עכשיו אנחנו מחויבים למלא את חובתנו כאבא'', ולא יצאו אל הקהל עד שלמדו את השיעור הקבוע להם עם ילדיהם.

     יבוא אברך מתמיד ויאמר, הרי אני עסוק כל היום בלימוד התורה, וכיצד אתפנה מעיסוקיי התורניים ואקדיש זמן רב לילדיי? כתשובה נוכל לספר לו שהאדמו''ר מסקווירא זצ''ל, בהיותו מתגורר בבוקרשט שברומניה, והרוחות שנשבו אז ברחוב היו מסוכנות מאד לבנות ישראל, ישב האדמו''ר בעצמו ושיחק עם בנותיו, ארג איתן בגדים והשתתף בכל חוויותיהן, העיקר שלא תרדנה למטה, אל הרחוב. ומי גדול לנו מאותו אדמו''ר שהעמיד עדה גדולה מאד של חסידים בדור שלפני השואה, ונודע כצדיק ומתמיד עצום, ובכל זאת מצא את הזמן הפנוי להקדיש לבנותיו.

     זו האחריות הדרושה כל כך לחינוך הילדים.

 

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה (מו,כח) (הרב יוסף זילברפרב)

בית מדרש במצרים

     רש"י: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו.

     שתי מטרות היו ליעקב בשלחו את יהודה בהקמת בית הועד: הן שיהא מקום להוראת התורה ע"י יעקב והן שיהא מקום שבו יוכלו השבטים ללמוד.

     והדברים צריכים ביאור:

א. הרי שבעים נפש ירדו למצרים שחלקם נשים וילדים, ואילו הגברים מנו כמה עשרות בלבד ומדוע ראה יעקב צורך לשלוח את יהודה להכין מקום ללימוד תורה למספר כה קטן של לומדים?

ב. האם לא היה ניתן להקים בית ועד בהגיעם למצרים ולא להכין מקום מראש?

ג. הרי יוסף היה במצרים ושימש כמשנה למלך, וכחלק מההכנות לקראת הפגישה עם אביו ואחיו, יכול היה הוא להכין את בית המדרש ללימוד תורה?

ד. לוי ויששכר שמהם עתידים לצאת מורי הוראה בישראל, היו מתאימים יותר מיהודה להשלח למצרים להקים בית ועד, מאשר יהודה?

     מסופר, שביום שייסדו את ישיבת וואלוז'ין, היה ראש הישיבה הגר"ח מוואלוז'ין שרוי בתענית ובכה בדמעות שליש, ובדמעות אלו גיבלו את הטיט של אבן הפינה ... וכן מסופר שבעת יציקת היסודות לישיבת פוניב'ז, פרץ הרב מפוניב'ז מידי פעם בבכי עד שקשה היה להרגיעו, והחזון אי"ש שנכח במקום אמר: "ישיבה שמייסדים בדמעות, בדם וביזע, סופה להתקיים".

     מטרת יעקב בהקמת הישיבה במצרים הייתה לייסד מקום תורה מכוחו וכוח אבותיו, כוחות רוחניים שיעמדו לעם ישראל בהיותם בגלות מצרים, וזאת רצה יעקב להדגיש לבניו עוד טרם ירידתם לגלות מצרים שהבסיס לקיומו של עם ישראל הוא בית המדרש ללימוד התורה, ובלעדיו אין חיות, ולכן שלח את יהודה לפניו, ומאחר והקמת הישיבה הייתה לדורות, הייתה כוונתו של יעקב שהיסודות ייבנו מכוחו שלו ולבנותו בכוונה נכונה כדי שתשרה בו השכינה והתורה שתילמד בו תהא לשמה. אילו יוסף שהיה כבר במצרים היה מקים את בית המדרש, לא היה ניתן ללמוד מכך יסוד זה היאך יש לייסד מקום תורה לרבים. ומה שנשלח דווקא יהודה, כיון שהייתה בו מעלה מיוחדת, שהרי כבר נאמר שאחת מהמתנות שקיבלו ישראל מהקדוש ברוך הוא היא התורה שניתנה לישראל, וכן ביאר הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקיימין ... ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה". ההתקשרות לתורה יכולה להיווצר רק על ידי מסירות נפש וויתור על רצונות ותאוות העולם הזה.

     מסירות נפש של יהודה התגלתה בעבר בניסיונותיו להציל את בנימין אחיו עד כדי נכונותו לצאת למלחמה עם מצרים כדי להציל את אחיו, ולכן נבחר דווקא הוא להקים בית תלמוד והוראה בארץ גושן, שגם עצם הקמת מקום תורה צריכה להבנות מתוך מסירות נפש וביטול העצמיות, ומתוך יציקת תוכן של קדושה.

 

וירא אליו ויפל על צואריו (מו כט)(יהונתן גפן)

     בפרשה מתוארת מספר פגישות מרגשות ודרמטיות בין יוסף ומשפחתו. נוכל להחכים רבות אם נעמיק ונלמד כיצד נהגו אנשים גדולים אלה כאשר חוו רגעים כה מרגשים ומשמחים. ללא ספק התאחדות החשובה ביותר הייתה בין יוסף ובין אביו יעקב. יעקב ודאי חש אושר בלתי ניתן לתיאור כאשר עמד לפגוש שוב את בנו אהובו לאחר עשרים ושתים שנים בהם היה בטוח שהוא איננו בין החיים. מה עשה יעקב כאשר ראה את יוסף מולו? רש''י אומר שהוא קרא קריאת שמע. יש המפרשים שהייתה זו קריאת שמע של חיוב – אחת משתי פעמים בהם כל יהודי מחויב לקרא קריאת שמע ביום. מפרשים אלה דנים מדוע בחר יעקב לקיים חיוב זה דווקא ברגע הזה. לעומת זאת כותב המהר''ל שלא הייתה זו קריאת שמע כחלק מחיוב, אלא היה זה ביטוי לקרבת האלוקים העצומה אליה הגיע יעקב באותם רגעי שמחה. במקום להתרכז רק בשמחתו והתרגשותו הטבעית בראותו את בנו, הוא ניתב את כל רגשותיו לאהבת ה'. הוא בחר דווקא בקריאת שמע כיוון שבמילים אלו אנו מודים ומכירים בכך שכל מה שעושה ה' – הכל בסופו של דבר לטובת האדם. יתרה מזאת, קריאת שמע מהווה קבלת עול מלכות שמים, בה לאחר שהגיע האדם להכרה בייחוד  ה' המוחלט, הוא משעבד את כל כולו לרצון ה'. מה שמפעים ביותר בהתנהגותו של יעקב הוא שאפילו בזמן כזה, בו הוא נתון הסערה רגשית עצומה, מטרתו היא אחת – להפנות את כל השמחה להקב''ה ולחשק על ידה בתוכו את עבדותו וכניעתו המוחלטת כלפי שמיא.

     יוסף, מצד שני, נהג באופן שונה מאד באותה פגישה : ''ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד'' רש''י מסביר על המילים ''וירא  אליו'' – ''יוסף נראה אל אביו'' והרמב''ן שואל על כך : לכאורה מילים אלו נראות מיותרות כיוון שאנו יודעים שיוסף נפל על צווארי אביו, ואם כך ברור שהוא עמד ונראה לפני אביו קודם לכן. ר' חיים שמואלביץ זצ''ל מסביר את משמעות ההדגשה שיוסף נראה אל אביו: הוא כותב שמובן שיוסף עצמו חש התרגשות גדולה וכמיהה עצומה לראות שוב את אביו הגדול לאחר נתק של שנים כה רבות. אולם יוסף ניגש לאותה פגישה מתוך מטרה יחידה – לגרום לאביו כמה שיותר שמחה ונחת רוח לאחר שנות הצער והאבל שעברו עליו. לכן יוסף התאמץ ל''הראות'' לפני אביו, כלומר ''להראות את עצמו'' לאביו ולשמחו ברגעים גדולים אלו. הוא כלל לא התייחס לרגשותיו האישיים ולציפיתו הגדולה לרגע בו יראה שוב את אביו. מטרתו הייתה אחת – לשמח את אביו ולכבדו ככל האפשר. אנו רואים מהסבר זה שליוסף הייתה כוונה שונה לחלוטין מזו של אביו בעת שפגש אותו. יעקב התמקד בקרבת א-לוקים טהורה, ואילו יוסף התרכז כל כולו בקיום מהודר של מצוות כיבוד אב ואם. מה שמשותף ביניהם היא הכוונה הטהורה לעשות מה שהבינו שזהו רצון ה' מהם בשעה זו. הנהגות אלו מוכיחות על דרגה גבוה ביותר של שעבוד להקב''ה, ושאיפה בלתי פוסקת לעשות אך ורק את רצונו מהם, אפילו כאשר מדובר על שיאם של רגעי אושר והתרגשות.

     עניין דומה אנו מוצאים בפגישה הקודמת בפרשתנו, הפגישה בין יוסף ובנימין. התורה אומרת ''ויפל על צוארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צואריו'' חז''ל אומרים שהאחים ראו ברוח הקודש מאורות שיקרו בעתיד בחלקם בארץ ישראל: יוסף בכה על חורבן שני בתי מקדש בחלקו של בנימין, ואילו בנימין בכה על חורבן משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף.

     הגראי''ל שטיינמן שליט''א מסביר מדוע הם ראו מחזות אלו ברוח הקודש באותה שעה דווקא: הוא כותב שבאופן קבוע מחשבתם הייתה שקועה ומרוכזת רק בעניינים רוחניים. וכך למרות שהיו אלה רגעים גדולים ומרגשים הם עדיין היו עסוקים כל העת רק בעולמות רוחניים. אם הם היו מאבדים לרגע את ריכוזם הרוחני וחושבים על רגשותיהם האישיים, הם ודאי לא היו זוכים לקבל רוח הקודש.  עצם העובדה שהם זכו לרוח הקודש בכזו שעה מוכיחה על מחשבתם הטמירה אפילו בשעה כה מרגשת ומסעירה. זוהי דוגמא נוספת לאופן בו נהגו גדולי עולם ברגעי שמחה ואושר. ישנו לימוד נוסף שניתן ללמוד מהתייחסותם של שני האחים לחזיון הקשה אותו ראו. יוסף ובנימין לא בכו כל אחד על חורבנו שלו, אלא כל אחד בכה על חורבנו של אחיו. עובדה זו מוכיחה שגם ברגעים כאלה הם לא איבדו את דרגת הבין אדם לחברו הגבוהה שהייתה בהם, ונשארו רגישים וערים לזולתם יותר מאשר לעצמם.

     גם אנחנו צריכים להשתדל לצעוד בעקבות מעשי אבותינו. ההלכה היא, שכל יהודי מצווה להפנות את רגשותיו להקב''ה בזמני שמחה ואושר. לדוגמא, בעת שנולד תינוק – מברכים ברכת ''שהחיינו'' או ''הטוב והמטיב''. בדומה לכך, אדם המקבל חפץ חדש או בגד חדש הגורם לו שמחה – גם הוא מברך אחת משתי ברכות אלו.

     דוגמא קלאסית למצב בו ניתן להגשים הנהגה כזו היא כאשר אדם חוגג אירוע של שמחה מסוימת. בכזה זמן  ניתן בקלות לשקוע בתוך השמחה האישית ולשכוח לחלוטין לדאוג לסובבים. אולם זהו בדיוק הזמן בו עליו לדאוג להרגשה הטובה של אורחיו וידידיו. ביכולתו לתת להם להרגיש עד כמה הוא שמח שהם הגיעו לקחת חלק בשמחתו. בכך הוא גורם לכל אחד מהם תחושת חשיבות והערכה החשובה לכל אדם. מי ייתן ונזכה כולנו ללכת בדרכי אבותינו הגדולים, ולהיות עבדי ה' בכל עת ובכל שעה, גם ברגעים גדולים של שמחה ואושר.

 

 "ויעל יוסף לקראת אביו" (מו,כט) (מעיין השבוע)

     כתב רבינו הרלב"ג זצ"ל, שהתורה הקדושה ביקשה כאן ללמדנו לקח: "והוא, שראוי להיות לאדם לכבד הוריו כפי מה שאפשר, ולא ימנעהו מזה עוצם הצלחתו בממשלה ובשלטונות, וטרדתו בעסקים. ולזה תמצא שיוסף, עם היותו מושל בכל ארץ מצרים, והיה עם זה משביר לכל עם הארץ, ולכל שאר הארצות הקרובות – הנה נזדרז לצאת לקראת אביו, לכבדו ולראות פניו!".

 

ויאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (מו,ל)

     ויש להבין מדוע עכשיו אפשר לו למות. והנה התרגום תירגם "אם" אמות אני מנוחם כיון שאתה חי. ורש"י פירש בדרך נוספת. אולם יש עוד לפרש כי הנה בהיות הנשמה של האדם למעלה טוב לה אמנם מכריחים אותה לבוא כאן. ומדוע, אלא ביאר המלאך המגיד למרן רבינו יוסף קארו ע"ה, כי כאשר הנשמה שמה מזמן בריאתה, הקב"ה מפרנס אותה אך הכל חינם, כי עדיין אין לה שום זכויות פרטיות, ויש לה בושה מזו ההנהגה. אשר על כן, יורדת הנשמה לכאן ומסגלת מצוות ולומדת תורה ואוספת וצוברת "זכויות פרטיות" ולאחר קצבת ימיו עלי ארץ, עולה ומעופפת למקום רבצה כבראשונה, ונהנת בלא בושה.

     נמצא כל זמן אשר האדם כאן בזה העולם בין איש בין אישה, יש עליו "עבודה" ומה היא? לאסוף ולאסוף מכל הבא ליד. וכל רגע ורגע שעדיין הוא "חי", הרי בידו לעשות ולעשות, כי כאשר אוזל הזמן, כבר לא יוכל לעשות דבר, והכל נעצר, וכמ"ש הכתוב (קהלת ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". כי היום לעשותם, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכאשר מסופר סיפור נפלא ביום פטירתו של הגר"א אשר היה בחג הסוכות, שפתאום בכה ושאלוהו: רבינו למה תבכה (כי הלא באדרא אמר רשב"י שאדם צריך לשמוח ביום שמסתלק וכו'. וע"ע בזוהר ויחי דרי"ח.) השיבם: "ראו, ציציות אלו (אשר אחזם באצבעותיו), במעט פרוטות אני זוכה לקיים "מצות האל" ועכשיו, זהו, כבר אין, ואי אפשר".

     ונראה שזהו ענין "יום הולדת" אשר צריך האדם לשמוח בו ולאכול מיני מתיקה וכאשר כתוב בספרים, (עיין בן איש חי פרשת ראה, ובברכת יהודה ח"ג עמוד רסט), ומה העניין לשמוח ביום ההולדת. אלא העניין על דרך האמור, כי אם עברה עוד שנה, א"כ ניתן לי עוד "הזדמנות", ולכן שמח בהגיע תשלום השנה ובאה עוד שמחה עוד "יום" ולכן שמח, ובו ביום מבקש מרבש"ע נותן החיים, "תן לי עוד שנה" ועוד שנה, כדי ש"אספיק" לעשות כל המכסה אשר אני צריך להשיג, ולבל תשיגני בושה לעולם הבא ח"ו ולא אהיה שם "עני", אלא אבוא מכאן לבא "טעון כל טוב". ומזה עלינו להבין כי תתחיל מעכשיו, כלומר אפילו אם עד היום בזבזת זמנך, תתחיל עכשיו נתיב חדש, קבלות חדשות לעשות טוב, של גמילות חסדים, תורה, מצוות, תשובה. כי "קצת גם כן טוב ויועיל לך שם כל פירור של טוב"!.

     וזהו אשר שמח יעקב אבינו, כי היו לו כמה שנים, שלא עבד את הקב"ה בטוב לפי מדרגתו המופלגת, וזה היה מחמת צער על שיוסף בנו נעלם, ומיני אז נסתלקו הימנו האורות ורוח הקודש, אבל עתה שראה את יוסף חזרו הכל: רוח הקודש וששון ושמחה, אשר יוכל מעתה שוב לחזור ולנצל הזמן כלומר לעבוד את הקב"ה בטוב ובשלימות.

 

"וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ". (מז,ג)

     יוסף הצדיק קרא לאחיו וביקש מהם, כאשר תבואו אל פרעה תגידו לו: "אנחנו רועי צאן". משום שמלאכה זו תועבה למצרים וממילא ישלח אתכם לגושן, שם תעבדו את ה' כרצונכם. האחים עשו כבקשת יוסף. וכאשר באו לפני פרעה אמרו לו: "עבדיך רועי צאן מנעורינו ועד עתה, ותועבת מצרים כל רועה צאן". "האם אתה רוצה שנתקוטט עם המצרים".

     פרעה הבין אותם. "צודקים!" אמר להם. "קחו את ארץ גושן". והנה למחרת אומר פרעה ליוסף שמע, "אולי יש ביניכם אנשי חיל, רועי צאן בשבילי? יש לי הרבה צאן: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי". וכאן נשאלת השאלה: הרי תועבת מצרים כל רועי צאן ואיך יש לפרעה צאן? איך?

     תירץ רבי שבתי יודלביץ זצ"ל: תועבת מצרים זה בשביל העם. אבל בממשל ובפרלמנט, מאז ומתמיד עשו ככל העולה על רוחם. אכלו בשר שחטו צאן. והיו רועי צאן... ממשלה זה אחרת... בצמרת השלטון עושים מה שרוצים. 

 

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. (מז ח) (תורת הפרשה)

     מסופר על הגאון רבי אריה ליב בעל ''שאגת אריה'', כי כאשר הוזמן לשמש כמורה הוראה בעיר מיץ שבצרפת, אותה שעה היה בן שבעים בקירוב. וכשבא למקום כהונתו החדש, נודע לו שכמה בעלי בתים חשובים בעיר, אין דעתם נוחה מכך, שנתמנה אצלם רב שהגיע לשנות זקנה ושיבה.

     בשבת פרשת ''ויגש'' עלה הרב לדרוש ברבים את דרשתו הראשונה בבית הכנסת הגדול שבעיר, וכך פתח ואמר: בפרשת השבוע מסופר, שכאשר בא יעקב למצרים, שאל אותו פרעה: ''כמה ימי שני חייך''? ועל כך השיב יעקב תשובה ארוכה: ''ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם''.

     ענין זה מוקשה לכאורה מכמה צדדים: ראשית, מה חשוב לו לפרעה לדעת גילו של יעקב בבואו למצרים? ושנית, מדוע מאריך כל כך יעקב בתשובתו לשאלה זו, ואינו מסתפק בתשובה קצרה ועניינית: ''ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה''?

     והנה כשמתבוננים היטב בדברי הכתוב, מתיישבות קושיות אלה אחת לאחת. פרעה מלך מצרים ראה בעליל, שבבוא יעקב לארצו פסקו שנות הרעב ואדמת הארץ נברכה בשפע רב עקב גאות מי הנילוס, אולם הוא חשש, שמא אין שפע זה שמור למצרים אלא לזמן קצר, כיון שיעקב היה כבר זקן מופלג. משום כך התעניין פרעה לדעת את גילו המדויקת של יעקב אבינו באותו זמן, ובפגישתם הראשונה שאל אותו: ''כמה ימי שני חייך?''. יעקב ירד לסוף כוונתו של השואל, ולכן השיב לו באריכות: ''ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה'' --- הגעתי רק לגיל של מאה ושלושים שנה, ובמשפחתנו אין זה גיל מופלג כל כך, ''מעט ורעים היו ימי שני חיי''... אני נראה זקן מכפי גילי בגלל שנות צער ומרורים שעברו עלי, אך עודני רחוק שנים הרבה משנות חיי אבותיי אברהם ויצחק.

     והוא הדין בדידי --- הרעים רבי אריה בקולו העז --- אפשר שבעיני רבים אני נראה זקן ותשוש. אך לאמיתו של דבר, קפצה עלי הזקנה בלא עת מחמת ימי עוני ומחסור. אולם מבטחכם אני, שבעזרת השם אכהן בקהילתכם עוד עשרים שנה... .

     דברי ה''שאגת אריה'' באותה שבת נתקיימו במלואם, עשרים שנה ישב גאון אדיר זה על כסא הרבנות במיץ, ובני הקהילה נתכבד ו ברבם הדגול עד יומו האחרון.

 

ויאמר יעקב אל פרעה... מעט ורעים היו ימי שני חיי (מז,ט) (הרב זליג ברנשטיין)

     ב"דעת זקנים לבעלי התוספות" הובא מדרש: בשעה שאמר יעקב אבינו לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו", אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשיו ומלבן, והחזרתי לך את דינה ואת יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים? חייך, שכמניין התיבות שיש מן "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך" עד "בימי מגורי" כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך. והן ל"ג תיבות וכמניין זה נחסרו חייו. ע"כ.

     מפרש רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: אין לנו כל מושג בתביעה שהייתה על יעקב אבינו ע"ה, אך זאת גילו לנו חז"ל שעל אף כל הצרות הרבות והרעות שסבל כל ימי חייו, מיד כשהתאונן ואמר "מעט ורעים" נתבע באופן כה חמור, וכנגד כל תיבה איבד שנת חיים! ויותר, שכן ומניין ל"ג תיבות מצטרפות גם ח' התיבות שבדברי פרעה "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך", והנה, לכאורה, ייפלא מה לתיבות אלה אצל יעקב, ולמה נתבע עליהן? אלא העניין הוא, שמפני מה באמת שאל פרעה "כמה ימי שני חייך", אלא משום שפני יעקב הביעו זקנה מופלגת, וזה גרם לפרעה להתעניין בן כמה הוא. ומעתה מבואר, כי יעקב אבינו נתבע כי לולא היה מרגיש "מעט ורעים" לא הייתה זקנה קופצת עליו, ולכן אף שאלת פרעה עולה למניין.

     ואולי זאת עלינו להפנים, כי כל הצרות והייסורים הקב"ה שולח אותם וזאת כדי שנתחזק בעבודת ה'. וגם אם נקבל עלינו ייסורים דווקא אז צריך להתחזק באמונה ותמיד לצפות לישועה כפי שיעיד המעשה הבא אותו סיפר הרב זאייד שליט"א:

     בחור בשם אוריאל חלה, ל"ע, במחלה הנוראה בראש. הוא נשלח לטיפול אצל מומחים בצרפת, אך לבסוף התברר שמצבו רע, והרופאים אמרו לנו שאין לנו אלא להמתין למותו. משפחתו לא התייאשה וחיפשה רופא שינסה להציל את בחור הישיבה ומצאו רופא מומחה בארה"ב, פרופסור רייץ', שפיתח לבדו שיטות ניתוח מיוחדות המסוגלות לרפא אותו. הבעיה הייתה שעלות הניתוח 130,000 דולר מלבד הוצאות נוספות של 30,000 דולר עקב כך שהרופא מגיע במיוחד. המשפחה לא יכלה לעמוד בכך ופנתה לגדולי הדור שאמרו שאין ביכולתם להטריח את הציבור בסכום כה גדול. למשפחה לא נותר אלא לראות את אוריאל בדרכו אל מותו.

     למחרת התקשרה אלי אחותו של אוריאל, מיכל אבוטבול, המתגוררת ברמת בית שמש, ובישרה כי הניתוח יתקיים! שאלתי בתדהמה: "כיצד?" "אני מוכרת את דירתי וכך נשלם למנתח." "אולי תשאלי תחילה את אחד מגדולי ישראל? הרי את נשואה לאברך ויש לכם שישה ילדים, והיכן תתגוררו?" אך היא השיבה: "מבחינתי העניין סגור."

     מיכל אבוטבול פרסמה למכירה את דירתה ברמת בית שמש במחיר מוזל של 130000 דולר כמחיר הניתוח בתנאי שתקבל את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה והכסף לניתוח בידה! מיד נקבע מועד לניתוח עם הפרופ' רייץ' מארה"ב. במקביל, נשלחו מישיבתי תלמידים לגיוס תרומות בסך 30000 דולר להבאת הפרופ' מארה"ב.

     ביום ד' הגיע הרופא ארצה ואני הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ. ואז התקשר אלי תלמידי, יהודה, ובפיו שאלה: "נהג המונית הלוקח אותנו לגייס הכספים, מבקש מאתנו להעביר מזוודה לאיזה מלון ורצינו לקבל אישור מהרב." השבתי לו: "איני מוכן שתסתבכו עם מזוודות מפוקפקות!" לאחר כמה דקות מתקשר שוב יהודה: "הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה..." אמרתי לו שייפגש עימי אחר השיעור בצפון. לאחר השיעור ראיתי את תלמידי יהודה ואת נהג המונית, גבי, ממתינים לי בחוץ. גבי הנהג פתח מזוודה קטנה שהיו בה סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך סיפר: "הבוקר לקחתי משדה התעופה אדם מכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה ולקח עימו רק את המזוודה הגדולה. שמחתי על המציאה ופתחתי את המזוודה בתקווה למצוא את הדולרים... אך לאכזבתי אין בה אפילו דולר אחד, לכן רציתי שתלמידיך יחזירו המזוודה לאותו נוסע עשיר." הבטתי בפרטי הנוסע ונדהמתי. הייתה זו מזוודתו של... פרופ' רייץ'.

     נסעתי מיד עם גבי הנהג לבית המלון, דיברנו עם הפרופ' דרך הטלפון בקבלה וכשהזכרנו את המזוודה הוא ירד מיד ללובי לפוגשנו. פרופ' רייץ' סיפר בהתרגשות שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח של אוריאל שעלותם מגיעה ל...4,000,000 דולר!!! ולא זו בלבד, אלא שאין אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך חודשים במעבדותיו... פניתי לפרופ' ואמרתי לו: "התבונן, אתה הולך לנתח את תלמידי, אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידיי כדי לאסוף כסף בשבילך! הם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו הדואגים לאוריאל. האין זו השגחה מופלאה? "היודע אתה, שבשביל לשלם לך, אחותו של אוריאל מכרה את ביתה ואין לה ולילדיה היכן להתגורר???" פרופ' רייץ' שתק למשך כמה דקות ואז פתח שפתיו ואמר: "אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!"

     לא האמנתי שהוא יוותר על 130000 דולר... באותו שבוע נותח אוריאל ע"י פרופ' רייץ'. כל בני המשפחה ובני הישיבה התפללו ללא הדף ובקעו רקיעים. למחרת התבשרו שהניתוח הצליח! אוריאל הבריא לחלוטין! הייתה רק בעיה קטנה אחת: מיכל ומשפחתה היו צריכים לחפש דירה נאותה לקניה.

     מיכל ישבה עם בעלה ואמרה: "אם אנחנו כבר מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש בירושלים? זה חלום חיי..." בעלה השיב לה, שאולי אין לה מושג אך סכום של 130000 דולר ניתן לקנות אולי מחסן בירושלים...

     הם פנו למתווך שצחק עליהם והשיב להם שבסכום כזה יקנו רק חלב ולחם בירושלים. מיכל חיפשה דירה בקרית משה שם חלמה להיות כל חייה. כשיצאה מיכל אבוטבול מהמתווך ראתה לפתע מודעה על מכירת דירה בבניין ממול: דירה גדולה ומטופחת עם 5 חדרים. מיכל עלתה אל הדירה ודפקה בדלתה. בעל הבית פתח את הדלת והחל לספר בשבח הדירה, כיווני אוויר וכו', ושאל אותה כמה היא מציעה לשלם? מיכל השיבה שיש לה רק 130000 דולר בלבד. בעל הבית כעס ואמר: "חשבתי שאת לקוחה רצינית..." מיכל ניסתה להסביר: "תבין, הייתה לי דירה ברמת בית שמש ומכרתי בשביל לכסות הוצאות ניתוח לאחי. בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים. נבהל המוכר ואמר: "ניתוח לאחיך? האם במקרה קוראים לך גב' אבוטבול?". "כן..." ענתה בשקט. "אני הוא הנהג גבי שאצלי הייתה מזוודת פרופ' רייץ'. וואו, אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת אצלי ועוד רוצה לקנות את דירתי..."

     גבי התקשר לרב זאייד וסיפר לו שהוא הולך למכור את ביתו לגב' אבוטבול במחיר מצחיק עקב ההיכרות עמה והסיפור שלה. למחרת הם נסעו לרבי דוד אבוחצירא שליט"א שבנהריה, שלאחר ששמע את הסיפור אמר שבזכות זה יזכו גבי ואשתו לאריכות ימים.

     רבי דוד אבוחצירא אמר שזהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית הגדולים שנתקל בו בעשור האחרון, כי גם בתוך ה"בלאגן" שיש לנו לפעמים בחיים, עלינו לדעת ולזכור שהקב"ה הוא המנהל את כל זה ודואג לכל פרט ופרט שיגיע לכל אדם ולכל מקום ברגע הכי טוב והמושלם בשבילו, ודווקא מהרגעים הקשים והמצערים הקב"ה מביא את הישועה הגדולה שאליה היה האדם זקוק כל כך!".

 

מעט ורעים (מז ט) (עלינו לשבח, בראשית. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     דורנו, דור של ייסורים הוא. משפחות רבות מסובלות בסבל רב ובייסורי איוב של ממש, עד שעלול לקרות מצב שנפשו של אדם קצה בייסורים.

     משפט אחד שהביא הגרמ''מ שולזינגר בספרו ''פניני רבינו יחזקאל'' על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל, עשוי לעודד את המתייסרים והכואבים. ''בבריסק היו אומרים, בשם הגר''א, שאלמלא הייסורים לא היה אפשר כלל וכלל לזכות בדין של ראש השנה...''

     נוסיף כאן מה שכותב החפץ חיים בספרו ''שם עולם''. ''ושמעתי מזקן איש אמונים, ששמע בעצמו מהרה''ג ר' יעקב משה ז''ל, שאמר בשם זקנו הגר''א ז''ל, שאלמלא הייסורים לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה העולם''.

     החפץ חיים מסביר שבשעה שהאדם נפטר, והנשמה עולה למעלה, מתראה לפניה כמין כף מאזניים, שהוא כדי להניח על המשקל את כל המעשים שעשה בעולם הזה, הזכויות והחובות.

     והנה שומע האדם שבת-קול יוצאת ומכריזה שיתקבצו כל זכויותיו שעשה במשך ימי חייו, והקול נשמע בכל העולמות, ותיכף נקבצו כל המליצים שנבראו מהמצות, ועומדים כולם לצד ימין של הכף.

     ואחר כך, ממשיך החפץ חיים, יוצאת בת-קול ומכריזה שיתקבצו כל עוונותיו שעשה בכל ימי חייב, והנה מתקבצים המונים-המונים לבושים שחורים ומתעטפים שחורים, ונתרבו מאוד מאוד, ועוד מעט והכף-חוב מכריע, מצד ריבויים, וגם מחמת שמלאכי הזכויות אין כוחם יפה כ''כ, שהרי המצות לא נעשו בכוונה הראויה, משא''כ העוונות שעשה בתשוקה ובחפץ.

     כאשר רואה האדם מה שעומד להתרחש, מתמרמר מאוד, וחושב בנפשו: מה יהיה סופי? הרי בוודאי עוד מעט יכריזו עלי שאני רשע וייגזר דיני לגיהינום!

צום עשרה בטבת

צום 'עשרה בטבת':

     א. זכריה: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים'. ופירשו חז"ל: צום הרביעי זה צום י"ז בתמוז, (חודש תמוז הוא הרביעי לחודש ניסן). צום החמישי, זה צום תשעה באב, (חודש אב הוא החמישי לחודש ניסן). צום השביעי, זה צום גדליה, (חל בג' בתשרי). וצום העשירי, זה צום 'עשרה בטבת'.

     וכל ישראל מתענים בימים אלו בגלל הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר ולפתוח הלבבות לתשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרמו להם ולנו אותם הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב מעשינו, כמו שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'.

     ב. חמישה דברים אירעו ביום י"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר בתקופת חורבן הבית השני, שרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. וחמישה דברים ארעו בט' באב: נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב 'בית ראשון' וחרב 'בית שני', ונלכדה העיר "ביתר" שהיו רבבות מישראל, ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כחורבן בית המקדש. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביבו, ככתוב: 'ציון שדה תחרש'. ובג' בתשרי נרצח גדליה בן אחיקם וכבתה גחלת ישראל שארית הפליטה. וב'עשרה בטבת' סמך נבוכדנצר הרשע על ירושלים - והביאה במצור.

     ג. כולם חייבים להתענות בארבעה צומות הללו. אסור לפרוץ גדר, ואין הדבר תלוי ברצון הקהל.

     ד. חיוב התענית הוא מזמן 'עלות השחר' עד צאת הכוכבים. ואין מפסיקים בהם מהערב, (חוץ מתשעה באב שצריך להפסיק בו מבעוד יום).

     ה'. הישן על מיטתו 'שנת קבע' בליל התענית, וקם משנתו באמצע הלילה, אסור לו לאכול ולשתות, אפילו קודם 'עמוד השחר'. אך, אם התנה קודם שהלך לישון שבדעתו לקום קודם 'עמוד השחר' ולאכול, מותר לו לאכול עד 'עמוד השחר'.

     ו. הצומות הללו (חוץ מ'תשעה באב') מותרים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש.

     ז. אין לשטוף הפה בבוקר כשמתעורר משנתו בתעניות צבור. ובמקום צורך יש להתיר כשאינו נותן בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, ויודע בעצמו שיוכל להיזהר שלא יבלע מהמים. וכן מותר לצחצח שיניו במשחת שינים בתעניות צבור על הדרך הנ"ל, למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו. (בתשעה באב יש להשתדל להחמיר בזה).

     ח. שכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו כדי שגרונו ייהנה. שאם לא יטעם יעבור על 'איסור ברכה לבטלה' (לדעת הגאונים הרמב"ם והשולחן ערוך איסור מהתורה, ואילו טעימה בצומות אלה היא מדרבנן). וימשיך בתענית ויאמר 'עננו', שטעימה מועטת מאוד אין עליה תורת אכילה.

     ט. צום י"ז בתמוז, תשעה באב וגדליה שחלו בשבת, נדחים ליום ראשון. ו'עשרה בטבת' לא יחול בשבת.

     י. השנה תשע''ה, צום 'עשרה בטבת' חל ביום חמישי, ומתענים בו עד 'צאת הכוכבים'.

     יא. בשבת קודם תענית י"ז בתמוז ו'עשרה בטבת', שליח הצבור מכריז על הצום, (אבל על שאר תעניות לא נהגו להכריז מפני שהם ידועים ומפורסמים).

     יב. קטן שלא מלאו לו של'ש עשרה שנה ויום אחד, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות י"ז בתמוז, 'תשעה באב', 'צום גדליה', 'עשרה בטבת', ו'תענית אסתר'. ואפילו ''תענית שעות'' אין להם להתענות, אף שיש להם דעת להתאבל על החורבן.

     יג. המתענה תענית צבור צריך לומר 'עננו', בשחרית ובמנחה, באמצע 'שומע תפילה'. והש"צ - ב'חזרה', אומר 'עננו' ברכה בפני עצמה, בין 'גואל' ל'רופא', כשיש שישה מתענים.

     יד. בשחרית ומנחה, כשיש לפחות שישה מתענים, מוציאים ספר תורה ועולים בו שלושה שמתענים, בפרשת 'ויחל'. ואפילו אם יום התענית חל בימים שני וחמישי, אין קוראים בפרשת השבוע, אלא קוראים: 'ויחל'.

 

תודעת זיכרון של אלפי שנים(שיחת השבוע 1460)

     אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה.

     בשבוע הבא יחול עשרה בטבת, יום המציין את ראשית המצור שצר מלך בבל על ירושלים, בימי בית המקדש הראשון. אחר-כך נחרב בית המקדש ועם ישראל הלך לגלות בבל. משם שב, כעבור שבעים שנה, והקים את בית המקדש השני, שהתקיים יותר מארבע-מאות שנה. ואף-על-פי-כן אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה בשנה, בצום ובתענית, את היום המר שבו החל התהליך שגרם לחורבן.

     אפשר ללמוד מזה משהו על הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. האווירה הציבורית הכללית היא של 'כאן ועכשיו'. אפילו טיפוח תודעת השואה כבר נתקל בקשיים. יש הרואים בה זיכרונות עבר מעיקים ובלתי-רלוונטיים. אולם היהדות מטפחת תודעה עמוקה של יותר מאלפיים וחמש-מאות שנים, תודעה המונחלת מדור לדור, ואינה פוסחת על שום פרט.

למעלה מבינתנו

     עשרה בטבת הוא גם יום זיכרון לשואה הנוראה. זה יום הקדיש הכללי, לעילוי נשמתם של הקדושים שאפילו את יום עלייתם בסערה השמימה איננו יודעים. כך נקשרת התחלת המצור על ירושלים עם השואה האיומה שאירעה אך לפני כשבעים שנה.

     האירועים הקשים האלה הם למעלה מבינת אנוש, וכל ניסיון להבין אותם בהיגיון נועד מראש לכישלון, בשל חוסר היכולת שלנו לראות את התמונה השלמה. הרבי מליובאוויטש מביא לכך משל מאדם שאין לו שום מושג ברפואה הנקלע לחדר ניתוח. הוא רואה אנשים רעולי פנים, סכינים בידיהם, והם חותכים בגופו של אדם. בהעדר רקע מתאים למחזה שלפניו, האיש בטוח שהוא עד לרצח אכזרי. אולם כאשר יראה את התמונה כולה, יבין שהאנשים האלה הם רופאים, הנאבקים במסירות נפש כדי להציל את חייו של אדם. כך יכולה תפיסתו של האדם להתהפך מן הקצה אל הקצה, אף שהתמונה עצמה לא השתנתה. דוגמה זו ממחישה את חוסר יכולתנו להבין את מחשבותיו של הבורא ולרדת לסוד דרכי הנהגת העולם. אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה ומקבלים את גזֵרת הבורא באמירה "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

יש תכלית

     השואה האיומה, שפקדה את עמנו, מביאה עד כדי קיצוניות את אי-היכולת להבין את הנהגת הבורא. לכן היא נשארת כזעקה גדולה, שבאה דווקא מתוך אמונה גדולה ומתוך ציפייה לראות בקרוב את נפלאות הגאולה, שתיוולד אחרי חבלי המשיח האלה.

     מאמינים אנו באמונה שלמה כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח. כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה בטוחים אנו כי אורהּ של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולעם ישראל כולו, עד שתתקיים הנבואה: "אודך ה' כי אנפת בי" – עם ישראל יודה לקב"ה על שכעס עלינו וייסר אותנו. זו אמונתנו, זו נחמתנו וזו ציפייתנו הגדולה.

 

מדוע צום עשרה בטבת דוחה את השבת? (דרשו ד' ועוזו, גיליון 2)

     צום עשרה בטבת, כשחל בשבת (דבר שאינו קורא לעולם), מתענים בו אף בשבת כביום הכיפורים. מה הטעם לכך שחמור צום זה אף יותר מצום תשעה באב שאינו דוחה את השבת?

     מקור לדין זה מצאנו בבית יוסף בשם האבודרהם וטעמו שכתוב בעשרה בטבת ''בעצם היום הזה'' כביום כיפור. ותמה עליו הבית יוסף 'ולא ידעתי מנין לו זה?.

     כדי לדעת טעם הדבר יש לנו ללכת בשבילי ההיסטוריה אל קורות הימים ההם...

     כשהתקרב נבוכדנצר להילחם על ירושלים, נעצר על אם הדרך, ובליבו פחד ואימה, האם יצליח לכבוש ולהחריב את ירושלים? זכר הוא את אשר ארע לסנחריב מלך אשור שהובס וגורש בחרפה כשרצה לכבוש את ירושלים. גאותו ורום לבבו של המלך ששלט בכל מדינות תבל, נעצרה על אם הדרך לירושלים, ידוע ידע הוא כי העיר ירושלים כוח עליון חופף עליה והיא עיר קדושה לא-לוקים, והוא בשחצנותו לא ייתן ליושבי העיר הזאת להפילו ולהביסו.

     החליט נבוכדנצר לעשות אותות ומופתים לראות היכול לכובשה אם לא, וכמאמר הנביא (יחזקאל כא, כז) ''קלקל בחיצים שאל בתרפים'' ומתאר המדרש בתהילים: היו אומרים ביום פלוני אנו כובשים אותם, נטלו חיצים ועושים בהם אותות, ואז ירו את החיצים לצפון והיו הולכים החיצים לדרום, היו זורקים למזרח והולכים החיצים לדרום, וכן לד' רוחות השמים, וכל סימן שנתנו הצליחו, אמרו בא ונעלה על ירושלים.

     הגיע נבוכדנצר לשערי ירושלים, ועדיין פחד ורעד בליבו, היצליח לכבוש את העיר הקדושה? אלא שאז בהגיע יום השבת, שמע הוא וחילותיו כי היהודים אשר בירושלים מחללים את השבת, או אז סמך ליבו ועלה על ירושלים לצורה ולכובשה, וזה מה שנאמר במסכת שבת (קיט,ב) ''לא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת''.

     על דברים אלו המתארים את סיבת העזתו של נבוכדנצר לצור על ירושלים ולכובשה, נסמך החתם סופר כדי לבאר דברי האבודרהם האמורים למעלה. תמצית דבריו, אחרי התיאור במסכת שבת על ''שלא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת'', מן הראוי שיום תענית של עשרה בטבת ידחה את השבת.

 

כי כבד הרעב מאוד (מז,יג)(הרב ראובן שמעוני)

     סח מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: הגעתי פעם לבית החולים, והבחנתי בחולה שמתייסר רבות בשל המתנה לטיפול. האחיות ניגשו אליו חליפות, התנצלו על ההמתנה הממושכת, והסבירו כי משום-מה חלה היום תקלה מסוימת במכונה בה הטיפול אמור להתבצע. כשהאיש התחנן לטעום דבר מה (משום שלא אכל ושתה מאמש), הורו לו שבשום אופן לא יטעם מאומה, משום שהטיפול יכול להיעשות רק על קיבה ריקה לגמרי.

     נכמרו רחמיי בראותי את האיש סובל כל כך. ניגשתי אליו והתחלתי לשוחח עמו. "אל תרחם עלי", לחש האיש בצער, "אני יודע היטב מדוע הענישו אותי משמים. בעבר הייתי יהודי שומר תורה ומצוות. בעוונותיי הפכתי להיות 'שנה ופירש'. פעמים רבות ביטלתי תעניות, על אף שידעתי שאני מחויב בהם, ועתה, כשאני חפץ כל כך לאכול ולשתות, איני יכול להכניס לפי מאומה. השיבו לי צום רפואי תחת צום של מצוה שלא קיימתי".

     הייתי מופתע ומרוגש מאוד לשמע הדברים. "יודע אתה איזה יום חל היום?" שאלתי אותו, "ובכן, היום חל - - - צום עשרה בטבת!". האיש התרגש ופרץ בבכי. התברר כי ההשגחה סובבה שלא יכניס לפיו מאומה ביום התענית.

     ומה השאלה שהתעוררה כעת? - הנה לאחר ששמע האיש את הדברים, ועבר את הטיפול, בא ושאל: אני מתכוון עתה לגשת אל בית הכנסת ולהתפלל מנחה, האם אוכל לומר 'עננו' בברכת שומע תפילה על אף שבתחילת היום לא הייתה לי כלל כוונה להתענות, (ואדרבה, אף אילו היה יודע אז שמדובר בצום, היה אוכל ושותה)?...

     השיב מו"ר שליט"א: שנינו בשולחן ערוך: "מתענה אדם תענית שעות, והוא שלא יאכל כל היום. כיצד, הרי שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו, ולא אכל עד חצות או עד ט' שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום, הרי זה מתענה (תענית יחיד) אותם שעות, ומתפלל בהם 'עננו', שהרי קיבל עליו התענית קודם שעות התענית". ונראה שהוא הדין בתענית ציבור, שאם לא אכל בתחילת היום, ולאחר מכן נמלך והחליט להתענות, הרי זה מתענה ואומר בתפילתו עננו. ולכן גם במקרה דנן, שהאיש שלא אכל כלום מחמת ההמתנה לטיפול, יכול לומר עננו, למרות שבתחילת היום לא חשב כלל להתענות, (ומסתבר שכך הוא הדין גם כשהייתה לו כעין 'כוונה הופכית', שאילו היה יודע בכל זאת לא היה מתענה, שמכל מקום הוא לא טעם כלום, ויכול להמשיך את היום בתענית ולומר עננו).

     ובתוך כך יוצאת בת-קול נוספת המכריזה ואומרת 'איה הייסורים שהיו לו בעודו בזה העולם'. מיד נקבצים ובאים כל הייסורים שהיו לו בימי חייו, והם רצים כולם לצד הימין, ועל ידי כך מתאזנת כף המאזניים בשיעור ניכר, כי ע''י הייסורים נתכפרו לו הרבה מעוונותיו, והוא נשאר בחזקת צדיק, והוא שמח ומודה לה' על כל מה שעבר עליו. עד כאן שמעתי. כותב החפץ חיים.

     הדברים הללו צריכים לעודד אותנו במאוד, וגם כאשר אפפנו חבלי מוות ומצרי שאול מצאנו, נוכל למצוא בהם נוחם, למען דעת כל עמי הארץ מעלת הייסורים.

 

 


(שני הפרקים הראשונים הובאו גם בשבוע שעבר, ואני מביא אותם שוב כי הם קשורים גם לפרשה זו).

האלהים מצא את עוון עבדיך

יהודה שערב את בנימין כלפי יעקב, נגש בתחלת פרשתנו אל יוסף ומאריך בדבריו כדי לבאר מדוע הוא מבקש לשחרר את בנימין. דבריו כאן אל יוסף שונים מאד מדבריו אל יוסף בסוף פרשת מקץ: "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".
אמירתו של יהודה "האלהים מצא את עון עבדיך", שונה היא מכל דברי יהודה ואחיו לכל ארך הפרשות. מאד בולט בפרשות וישב מקץ ויגש, שיוסף רואה בכל מקום את יד ה'. גם בלשון התורה ("ואשר הוא עושה ה' מצליח") וגם בלשונו שלו. כאשר הוא מדבר אל פרעה הוא אומר שהאלהים הוא הפותר, האלהים הוא המראה לפרעה את אשר הוא עושה, ועוד ועוד. כך הוא מדבר גם אל האחים, וכך הוא מצוה את אשר על ביתו לומר לאחים. הכסף שבאמתחותיכם הוא מטמון שנתן לכם אלהיכם, וכו'. גם אחרי שהוא מתודע אל אחיו הוא אומר להם לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. משום כך הוא אינו מעניש אותם, בסוף פרשת ויחי.
האחים אינם מרבים להזכיר את אלהים. הם כמובן מאמינים בו, אך הם אינם מרבים להזכיר אותו, אחת הפעמים הבודדות שבהן הם כן מזכירים אותו היא כאשר הם מוצאים את הכסף באמתחותיהם. אז הם שואלים "מה זאת עשה אלהים לנו". אמירה זו מצטרפת כמובן לאמירתם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". כלומר: הם מאמינים באלהים, אבל הם מבינים שאלהים לא חיב להם דבר, להפך, הם חיבים לו. לכן טבעי שהוא יעניש אותם אם הם לא ימלאו כראוי את תפקידם.
לאור הבדל זה בין התנהגות יוסף להתנהגות אחיו, יש לפרש שדברי יהודה, "האלהים מצא את עון עבדיך", נאמרו בציניות. יהודה ראה כבר פעמים את הכסף בחזרה באמתחתו, והוא מבין, מן הסתם, שמי ששם שם את הכסף שם שם גם את הגביע. ולהבדיל מיוסף, הוא מבין שאמנם יד ה' בכל מקום, אך גם יד האדם שולטת. לכן הוא אומר ליוסף: אתה שלא מפסיק לומר שה' עשה כל דבר, אולי שכחת שגם לך יש תפקיד בעולם, ולכן אתה מרשה לעצמך לשתול גביע גנוב באמתחת אחי ולהתחבא מאחורי אלהים. מי שרואה בכל מעשה את מעשי ה', עלול לשכוח שגם לו יש תפקיד, ועלול לעשות ככל העולה על רוחו ולטפול את האשמה על אלהים, שהרי ממילא אלהים עושה את הכל. אמירתו הצינית של יהודה היא כאומרת: אתה ואני יודעים היטב איך הגיע הגביע לאמתחת בנימין, אך מה אומר לאדוני, האלהים מצא את עוון עבדיך.
כלומר: יהודה אומר ליוסף: יפה מאד שאתה רואה את יד ה' בכל דבר, אבל קודם כל דע מה התפקיד שלך בעולם ומה האחריות שלך בעולם, אח"כ תדע מה תפקידו של אלהים.
הזכרת אלהים בכל משפט לא בהכרח מבטאת צדיקות גדולה. יוסף שלא מוכן לבא על אשת פוטיפר פן יחטא לאלהים, חושש למעשה לחטוא לאדוניו, שהרי הוא אינו מזכיר את אסורי אשת איש אלא את האמון שנותן בו אדוניו. כשהוא אומר את האלהים אני ירא, הוא מתכוון: ולכן לא אחטא לכם. כשהוא פותר חלומות, הן לשרים והן לפרעה, הוא אומר שאלהים הוא הפותר ולא הוא, ואעפ"כ הוא עושה כן להגדלת כבוד עצמו. יוסף רואה את ה' בכל מקום. חלק מזה הוא גם אמונתו המלאה בחלומות, מתוך הכרה שהחלום הוא דרכו של אלהים להודיע לאדם את אשר הוא רוצה להודיע. האמונה החזקה הזאת היא חשובה מאד, בתנאי שהאדם מודע גם לתפקידו שלו, ולא רק לדברי אלהים. מי שפותר חלומות בעצמו ותולה באלהים, יכול לצוות על שלוחו לשים כסף באמתחות ולומר שאלהים נתן מטמון, ואח"כ לשים שם גביע ולומר שבנימין גנבו.
ואת זה מדגיש יהודה בדבריו אל יוסף בתחלת פרשתנו. דברי יהודה הארוכים בתחלת פרשתנו משדרים דבר אחד: לקיחת אחריות על המציאות. אני ערב כלומר אני אחראי. השאלה היא לא האם אני נקי אלא מה יקרה את אבי. אני יכול לעלות אל אבי בלי בנימין ויש לי תרוצים מכאן ועד להודעה חדשה, אני יכול לנקות את עצמי. אבל אני לוקח אחריות, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".
דרכו של יוסף, שנראית לכאורה כדרך האמונה השלמה, מובילה לפריקת אחריות ועול. היא משלימה עם המציאות ורואה בירידה למצרים ברכה מאת ה'. זוהי בכיה לדורות. יוסף שלא התלונן כשהורד למצרים ונמכר בה לעבד, שמח בירידת כל עם ישראל למצרים. הירידה למצרים תגרור אחריה את מכירת כל ישראל לעבדים. עם ישראל ישוב ויעלה ממצרים כשבראש המחנה יוביל דגל מחנה יהודה. זה שאינו מקבל כל דבר מאת ה' כפי שהוא, אלא לוקח אחריות ויוזם.

שלש גרסאות לספור אחד

בכמה מקומות בספר בראשית אנו מוצאים ספור שמסופר בכמה גרסאות מפי אנשים שונים. אחד מהם הוא ספורו של בנימין.
כאשר באים האחים אל יוסף, ויוסף אומר להם שהם מרגלים, הם אומרים לו: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו". על כך משיב יוסף: "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם  בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". ונשאלת השאלה מה הקשר. למה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם", ובמה הבאת האח הקטן תלמד שהם אינם מרגלים?
למראית עין, יש כאן רמז נסתר. אתם אומרים שהאחד איננו ואתם יודעים שאתם משקרים, רועדות לכם השפתים כשאתם אומרים זאת, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם. אבל מעבר לרמז, צריך להיות הגיון כלשהו בדבריו של יוסף, הגיון שהאחים יוכלו להבין אותו.
כשהאחים מספרים את הספור ליעקב, נאמר: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ  ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים  שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען  ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו  והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם".
על כך שואל יעקב למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, והם עונים שהאיש שאל אותם. המפרשים אומרים שהם שנו מפני השלום. אם כך, באמת לא ברור למה הם ספרו לו שהם שנים עשר? מה הם רצו להרויח מכך שאמרו שהם שנים עשר, ולמה ההוכחה שהם אכן שנים עשר אמורה לרצות את יוסף ולהוכיח שאינם מרגלים? למה זה ממין הענין? מסתבר יותר שהוא אכן שאל אותם, הוא עשה זאת מפני שרצה לדעת האם אביו ואחיו עוד חיים. אבל לא כך הוצג הדבר בפניהם. למראית עין, יוסף מבקש לודא, ככל חוקר משטרה, שספור הכסוי שלהם מאומת. מסתבר אפילו שהוא שאל את השאלה הזאת בפני כל אחד מהם בנפרד, כביכול כדי לודא שאין סתירות בין הגרסאות שלהם. יוסף עשה את ההצגה בצורה משכנעת, והתנהג כחוקר שחשודים עומדים לפניו, וכעת הוא מבקש לאמת את גרסתם באמצעות הבאת העד המדובר. לפי זה מובן למה הבאת האח הקטן תוכיח את חפותם.
יתכן שאת המשפט "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם" אמר יוסף כתגובה לדברי האחים "לא יוכל הנער לעזב את אביו", יוסף דרש שישלחו אחד שיביא את בנימין, ואחרי מו"מ בן שלשה ימים הוסכם שכלם יביאו את בנימין מלבד שמעון שישאר. התורה לא מוצאת מקום להזכיר זאת בפרשת מקץ, שעוסקת בבנימין בלבד.
אבל החלק המעניין ביותר הוא השואת שתי הגרסאות האלה לגרסה השלישית, הנזכרת בפרשתנו. שם אומר יהודה כך: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח  ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו  ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו  ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת  ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני". שוב נזכרה כאן הטענה שיוסף שאל אותם העוד אביכם חי היש לכם אח. וכאן א"א לומר שהם שנו מפני השלום. יהודה לא יכול לעמוד לפני יוסף ולשנות מפני השלום ולשים בפיו שאלות שלא שאל. יהודה יכול אולי להרחיב קצת את הספור ולעבות אותו, הוא לא יכול לספר ליוסף ספור שלא היה ולא נברא שיוסף עצמו נכח בו. אבל אנחנו למדים מכאן עוד דבר, יהודה טוען בפני יוסף שהוא אמר לו כבר בפעם הראשונה שלא יוכל הנער לעזוב את אביו. גם כאן, אנחנו לא יכולים לומר שהדברים לא היו מעולם. כבר בפעם הראשונה יוסף שאל את האחים אם אביהם חי ואם יש להם אח, וכבר בפעם הראשונה יוסף היה מודע לקשר המיוחד בין יעקב לבין בנימין. לא זאת היתה התגלית החדשה שבגללה לא יכול יוסף להתאפק, את זה הוא כבר ידע קודם לכן.
יש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השניה, ויש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השלישית.
בפעם הראשונה חשוב לתורה להציג את תעודת הזהות של האחים. את הדרך שבה האחים עונים כאשר הם נשאלים לזהותם ולמשפחתם. אי אפשר לדעת איך בדיוק הציג יוסף את השאלה בפני האחים בשעה שחקר אותם. אבל במשפחה אחרת, יתכן שיהיו כאלה שבכלל לא יספרו לו שהיה להם אח שמת לפני עשרים שנה. הם יחשבו שהפרט הזה לא רלוונטי ולא יזכירו אותו כלל. לא כן בני יעקב, התורה מדגישה שכשהאחים נשאלים הם אומרים "שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו". זוהי תעודת הזהות שלהם ואתה הם יורדים למצרים. (אמנם, יעקב חושב שלא היו צריכים לומר כך).
כמובן, התורה מצרפת כאן את הרמז שהוזכר לעיל, "האחד איננו" יוצר את האמירה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם".
בשיחה בין הבנים לבין יעקב, העקר הוא המצוקה הראייתית שנקלעו אליה האחים. מבחינת ראובן, כעת חשוב להוכיח שהם חפים מפשע ולשחרר את שמעון. יתכן אפילו שהוא נפגש עם יעקב תחת הסיסמה "שמעון עדיין חי". הנושא הוא חקירת המשטרה הפתוחה נגד האחים. יעקב אומר שבשביל זה הוא לא ישלח את בנימין. רק כאשר הטענה של יהודה היא "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו", מסכים יעקב לשלוח את בנימין.
בפעם השלישית עקר הענין הוא חשיבותו של בנימין בעיני יעקב. נכון שזה נאמר כבר בפעם הראשונה, אך שם לא מצאה התורה לנכון לכתוב זאת. גם האחים לא הפריזו בחשיבות העניין. הם חשבו שיוסף מבקש לראות את בנימין כדי לאמת את גרסתם, והם התחננו בפניו שיוותר על אמות כ"כ מדוקדק, כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. הם חשבו שאם יוסף ישמע עד כמה קשה להפריד את בנימין מיעקב, הוא יסכים לוותר על הדקדוק הזה בחקירה שלהם. אך היה ברור שאין הכונה אלא לעזיבה קצרה, עכוב קל עד גמר ההליכים. לחקירה קצרה והביתה. כשיוסף לא השתכנע, הבינו גם האחים שאין ברירה אלא להביא את בנימין. אבל בפעם השלישית, ברור שלא מדובר על עכוב לחקירה אלא על עבדות לכל החיים, ברור שלא מדובר על חקירה בחשד שרוצים להזים אלא על עונש על חטא שכביכול הוכח. (אם כי נראה שיהודה יודע היטב שיוסף בכונה הטמין את הגביע באמתחת בנימין, ויוסף יודע שיהודה יודע). כשאלה התנאים, מה הטעם לבקש מיוסף שיוותר על החקירה הזאת? אבל יהודה מוצא שזאת הדרך לדבר אל יוסף, לכן גם התורה מוצאת שזה המקום להזכיר את יחסו המיוחד של יעקב אל בנימין, שהוא בעצם יחס מיוחד לרחל. כאן מקבלת האמירה "לא יוכל הנער לעזב את אביו" משמעות אחרת לגמרי. ולפתע מתברר שאמנם תעודת הזהות שלכם היא "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד", אבל לא בני אשה אחת. והאב הזה, יש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, שנתנה לו ברמאות, ואף אחרי מותן עדין הוא אוהב את בן האהובה ומבכרו מכל בניו. אבל הפעם האחים אינם שונאים את אותו בן ואינם מוכרים אותו לעבד, להפך, יהודה שמכר את יוסף לעבד מוכן עכשו להיות עבד בעצמו כדי לשחרר את בנה של רחל שאביו מעדיף על פניו. כאן לא יכול יוסף להתאפק.
מכאן אנו למדים שיעקב לא שנה את יחסו לעניין, הוא עדין מפלה את בניה של רחל על פני שאר בניו, אבל הבנים האחרים למדו לקבל את אביהם ולכבדו, אפילו כשהוא אומר להם  "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי". ו"אחיו מת והוא לבדו נשאר". אמירות לכאורה יותר חמורות מעשית כתונת פסים. האחים הסכימו לקבל את היחס המיוחד שנותן יעקב לבנימין כי הם אהבו את אביהם. את זה מדגישה התורה בפעם השלישית.

בן זקונים ובן האהובה

בתחלת פרשת ויגש הטעם הרשמי לכך שיעקב אוהב את יוסף מכל בניו היא כי בן זקונים הוא לו. תירוץ שיכול להתקבל בכל משפחה. מה לעשות, הוא קטן. אלא שמי שמכיר את הרקע לדברים, לא יכול שלא לחשוד שמעבר לטעם הרשמי יש טעם אחר שלא נאמר. יוסף הוא בן האהובה.
ככל שהפרשיות מתקדמות, הטעם הזה הולך ונעשה יותר ויותר גלוי.
מסתבר שמתקים כאן בדיוק המקרה המתואר בספר דברים במלים: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה:  וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:  כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".
התורה מקשרת בגלוי בין יעקב לבין הפרשיה ההיא. הבטוי ראשית און נזכר בשני מקומות בתורה. אצל ראובן ובפרשיה ההיא. יעקב עובר על הדברים שעתידה התורה לצוות באותה פרשיה.
לדורות, מקפדיה התורה על המשכיות. מתוך כך, היא מקפידה על הבכורה. בספר בראשית הבכור מודח בעקביות מבכורתו.
הזכרנו כבר בדברינו בפרשת וישב (עיין שם) שבימי האבות נדחה הבכור מבכורתו תמיד. לכן יעקב, החפץ לבחור ביוסף, מבכר את אפרים על פני מנשה, לכן ה' הבוחר ביהודה מבכר את פרץ על פני זרח בשעת לידתם. מרגע זה, שבו נעשתה הבחירה ביד ה', אי אפשר עוד לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה.
מאז שנבחרו יהודה וזרעו, תם זמנה של הבחירה והחל זמנה של ההמשכיות.

שברו את הכלים

למה בוחר יהודה לגלות את הקלפים?
יהודה ויוסף משחקים במשחק כלשהו. יוסף התחיל. שניהם לא אומרים את האמת, וכל אחד מהם יודע שהשני יודע שהוא משקר. יהודה ככל הנראה יודע בדיוק מי שם את הגביע באמתחת בנימין. יוסף כנראה יודע שהוא יודע. יהודה לא יאמר זאת ליוסף כי כך יתן חרב בידו להרגהו. כידוע, אסור לומר למלך את האמת, זו חוצפה שאפשר לשלם עליה בחיים.
יהודה מציע ליוסף שהוא ישב עבד תחת בנימין. הצעה שיוסף יכול לקבל ויכול לא לקבל. הוא מנמק את הצעתו וכו', אבל הוא לוקח סכון. במקום זה, הוא היה יכול להמשיך את המשחק ולהודות: אני גנבתי את הגביע ושמתי אותו באמתחת בנימין. אם ינהג כך, יוסף ידע שהוא משקר, אבל לא יוכל להודות בכך (כי כדי להודות בכך הוא יצטרך להודות שהוא צוה לשים את הגביע באמתחת בנימין). ולכאורה ישיג יהודה את מבוקשו.
אבל איכשהו המשחק ימשך. יהודה יודע שעומד מולו איש בעל אינטרס כלשהו, הוא לא יודע מי האיש ומה תכניתו, אבל הוא מבין שלאיש יש תכנית ויש משחק. (אגב, גם אנחנו, שאנו יודעים מי האיש, איננו יודעים מה תכניתו ומה מטרתו. נאמרו על כך הסברים רבים. ולמען האמת אף אחד מהם לא משכנע). יהודה מבין שהאיש משחק משחק. יהודה מחליט להפסיק את המשחק. לומר את כל מה שהוא יכול ולקוות שהדברים יחדרו ללבו של האיש שעומד מולו.
וזה מצליח. גם האיש מולו לא יכול להתאפק, מגלה את קלפיו ומפסיק את המשחק. טעמיו ונמוקיו עמו. מטרת שניהם הושגה.
מאותה שעה שבה נחשפו הקלפים בשני הצדדים, עברו לדבר על הדברים החשובים באמת. כלומר: משפחת יעקב. איש לא הזכיר עוד לא את המרגלים ולא את הגביע. כנראה גם לא היה צרך לומר ששני החשדות היו מופרכים מלכתחילה.
כמובן שלא זה עקר הענין. עקר הענין, שיהודה כלל לא היה מודע לו, הוא שיהודה מתאר מצב זהה למצב שבו הוא מכר את יוסף לעבד. הוא מתאר ומספר שיעקב מעדיף בן אחד על פני כל האחרים, ומוכן לסכן את כלם מלבדו, משום שהוא בנה של רחל. בפעם הקודמת שבה נוצר מצב כזה, האחים מכרו את יוסף לעבד. הפעם, יהודה שמכר אותו אז, מוכן למכור את עצמו לעבד כדי להציל את בנה של רחל. לכן לא יכול יוסף להתאפק.
נכון שיש הבדל מאד בולט בין שני המצבים: בנימין לא חולם למלוך על אחיו ולשלוט בהם. יעקב הוא שמעדיף אותו, ואת יעקב והעדפותיו הם מכבדים. אבל עם זאת אין לשכוח שאת יוסף הם שנאו עוד לפני החלומות. החלומות רק גרמו להם להוסיף עוד שנוא אותו. יתכן שבלי החלומות הם לא היו מגיעים למצב של רצון להמיתו או למכרו, אבל שנאה – היתה גם היתה. הפעם האחים אינם שונאים את בנימין, הם מכבדים את העדפתו ע"י אביהם.
עדין אפשר לומר שיש הבדל בין העדפת יעקב את יוסף לבין העדפתו את בנימין. יעקב יעד את יוסף להנהיג את אחיו. גם לפני החלומות – יוסף היה איום רציני על ההנהגה. את בנימין יעקב אוהב מכל אחיו אבל לא בהכרח מיעד לו את ההנהגה. זהו הבדל מאד משמעותי שבהחלט מערער על מה שנאמר כאן. כאשר הבן האהוב אינו מועמד לעמוד מעל יהודה אלא לחסות בצלו – יותר מובן הוא שיהודה יקריב את עצמו למענו. עם זאת, יש כאן תהליך כלשהו של תשובה ממכירת יוסף.

יוסף לא יכול להתאפק, מה תכנן לעשות אילו התאפק? אפשר שזאת היתה תכניתו מראש אך לא יכול היה להתאפק מהבכי. אפשר שתכנן עוד להמשיך ולהתנכר לאחיו. כך או כך, הדבר דומה לעקדה. שמשנודע למנסה שהמנוסה עמד בנסיון, שוב אין צרך לדרוש מהמנוסה לעשות באמת את המעשה, כלומר לשחוט את בנו או לשבת עבד.

אדון ועבדים

יוסף אומר לאחים "שמני אלהים לאדון לכל מצרים", "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו".  מיד בא פרעה ומבהיר שלא אדון ולא אב: יוסף עבד ופרעה האדון. פרעה חוזר על כל דבריו של יוסף על כלכלת ישראל בזמן הרעב, כמובן מלבד הפסוק שמני לאדון ואב ומושל. הוא אומר את דברי יוסף אך שם את עצמו במקום יוסף, אני אזון ואכלכל ואסובר, אני ולא יוסף. הוא מוסיף עוד מתנה מלכותית שיוסף לא הזכיר: עגלות. כאן מתחילה עבדות מצרים. היא מתחילה בפסוק ועינכם אל תחס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. בואו ותהיו תלויים בי. לכן אין יציאה מהשעבוד עד שישאלו ישראל כלים ממצרים. זה שרש הגלות: טוב כל ארץ מצרים. אנו תלויים בהם והם מפרנסים אותנו. כשעֵשו דִבֵּר כך, והציע ליעקב את חסותו, ידע יעקב לסרב בדיפלומטיות, כאן לא. שאלת השאלות היא איך האחים מסכימים להצעתו האבסורדית של יוסף בלי ניד עפעף. רק מדברי ה' אל יעקב אל תירא, אנו יכולים ללמוד שיעקב לא היה שלם עם המהלך. ממעשי הבנים נראה שהם שמחים לרדת אל הדוד העשיר שבאמריקה.
האחים באים ומציגים את הדברים בפני יעקב כאילו יוסף בעל הבית, ויעקב רואה את העגלות אשר שלח יוסף, האמת היא שיוסף לא שלח ולו עגלה אחת. הרעיון של העגלות היה של פרעה. הוא צוה את יוסף לשלוח עגלות. והדגיש: "ואתה צֻויתה", והן היו עגלות על פי פרעה. כלפי יעקב הוצג יוסף כאדון, אך זה שרש העבדות. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ומיד באה התורה ואומרת בפירוש וישאו בני ישראל את יעקב אביהם בעגלות אשר שלח פרעה. אתם יכולים לנסות לרמות את עצמכם או את אביכם שיוסף שלח את העגלות, אבל אתם יודעים את האמת: פרעה שלח אותם. לעבדות אתם יוצאים. נכון שהעבדות מתחילה באזיקי זהב ובטוב ארץ מצרים, אך הדבר הזה הופך אתכם לתלויים בפרעה וסופכם להיות עבדים.
כשהאחים אומרים ליעקב וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, זה נאמר במנותק מהקשרו המקורי. בא אל יוסף לא כי ביכלתו לכלכלך אלא כי הוא איש חשוב. לעמת יוסף שהזכיר שמני אלהים לאדון ולאב בהקשר מאד מסוים: באו ואכלכלכם.
והתורה מדגישה את חוסר ההגיון שבירידה למצרים: באותו מקום שבו אמר ה' ליצחק אל תירא כי אתך אנכי, שם אמר ליעקב אל תירא מרדה מצרימה. בנגוד לאברהם שלוקח את כל רכושו אשר רכש והולך לארץ, ובנגוד ליעקב עצמו, שנאמר בו "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען", כאן יעקב לוקח את כל רכושו אשר רכש והולך למצרים. כפי שעשה עשו לפני כן מפניו (שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו). בנגוד ליצחק שנאמר לו אל תרד מצרימה, יורד יעקב למצרים.
אבל למרות כל זאת - סופם שיצאו ברכוש גדול.
בסוף הפרשה כל המצרים עבדים, מלבד הכהנים ובני ישראל, אלה וגם אלה אוכלי חנם. מקבלים את חוקם מאת פרעה. אבל לכהנים יש קרקע ולישראל לא. התוצאה היא שבסוף ישראל עבדים, ולא המצרים. המצרים למדו לעבוד את אדמתם ולתת חמש לפרעה. ישראל נשארו תלויים בפרעה ונעשו עבדים.

שנים עשר ושבעים

בשוב יעקב מפדן ארם נמנים שנים עשר בניו. כנגדו נמנים כאן שבעים היורדים. המספרים שנים עשר ושבעים עוד ילוו את ישראל במהלך הדורות. בתחלת ספר שמות נמנו שוב יורדי מצרים, והפעם רק בני יעקב, ובלא הזכרת מספרם. הירידה למצרים, עם שהיא קללה וענש ורעה, היא שלב בתולדות ישראל. התורה מדמה אותו לשוב יעקב לארץ, וכן להליכת אברם ממולדתו (כל רכושם אשר רכשו). גם יעקב כאן, כאברם, עוזב את ארצו ומולדתו. ואולם דוקא ע"פ הדמויים לתחלת פרשת לך לך ולסוף פרשת וישלח, בולט ההבדל הגדול: יעקב לא הולך אל ארץ ישראל אלא גולה ממנה. כאשר שש ה' עלינו להרבות אותנו, כן יכול לשוש עלינו להגלותנו אם נחטא. ומכאן לדורות. אם תגלו את אחיכם ותמכרוהו לעבד, כולכם תגלו ותתמכרו לעבדים.

ויכוח על אידאולוגיה, ועל החיים

ליוסף יש תכנית, והוא מפרט אותה באזני אחיו:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן:
יוסף יאמר לפרעה שהם באו, פרעה יקרא להם, והם יענו.
בפעל, העניינים מתנהלים אחרת, פרעה אינו קורא לאחים. יוסף בוחר אותם בעצמו, ומיזמתו מציג אותם בפני פרעה. האחים מצדם דווקא נוהגים בדיוק לפי התכנית. חוץ מזה שהם אומרים מעצמם שהם רוצים לשבת בארץ גשן, הם לא מחכים שפרעה יאמר זאת:
וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:  וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה:  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ:  וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:
והתכנית, כך מסתבר, הצליחה. פרעה אפילו מתלהב:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ:  אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי:  
אבל לא נחה דעתו של יוסף, עד שהעמיד לפני פרעה גם את יעקב אביו.
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה:  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ:  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:  וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה: 
הדבר הבולט כאן הוא התלהבותו של יוסף. הוא מאד רוצה שפרעה יקרא להם. להדגיש את חשיבותם. אך כמו כל עבד מתלהב, שמחכה ומצפה לתשומת לב מהבוס, וממתין שהבוס יקרא לו אך הבוס אדיש, יוסף לא זוכה להתייחסות, ולכן הוא יוזם ויוזם ויוזם ויוזם, עוד מפגש ועוד מפגש.
האחים דוקא מתנהגים כבני חורין. בעיני פרעה זה מוצא חן, והוא מתלהב.
יעקב, לא די שהוא נוהג כבן חורין, הוא עוד מוסיף ומתוכח עם פרעה על אידאולוגיה. יעקב לא מוכן לקבל את המינוח של פרעה, ונראה שיש ביניהם הבדלי תפישת עולם. המצרים מערכים מאד את ימי שני החיים. פרעה חוגג יום הולדת. פרעה הוא השואל את יעקב כמה ימי שני חייו. ליעקב יש תפישת עולם אחרת על החיים.
יעקב מברך את פרעה. לאורך ספר בראשית תמיד הגדול מברך את הקטן. כך מרגיש גם יעקב, והוא מברך את פרעה.


מי עומד במרכז התורה אחרי יעקב

ספר בראשית בנוי כך, שיש בו כל הזמן איש אחד שסביבו סובב הספר. התורה ממקדת את מבטנו אל אחד האבות, ועוזבת אותו כאשר אב אחר תופש את מלא תשומת הלב.
במי מתמקדת התורה אחרי יעקב? בפשטות, נראה שהתורה מתמקדת ביוסף. סביבו סובב הספר עד תמו. הספר נגמר במותו של יוסף. אלא שיש בו פרק אחד שעוסק ביהודה.
הקורא את ספר בראשית מתרשם שיוסף, ובעקבותיו אפרים, נבחרו להנהיג את העם. ואולם, התחרות בין שני השבטים האלה עוד נמשכת במדבר. שם מנהיג יהודה את הדגל המזרחי והולך בראש המחנה. לעמתו אפרים מנהיג את הדגל המערבי, העומד במקום השכינה. במקום הראשון שבו הקב"ה בעצמו מסדר את השבטים, הוא מעמיד את יהודה בראש, בהנהגת נחשון בן עמינדב. אמנם, הוא מסדר את אפרים במערב. לא במקרה, שני המרגלים שלא חטאו בחטא המרגלים הם המרגל של יהודה והמרגל של אפרים. במדבר, אם כן, מאבק ההנהגה הוא בין נשיא הדגל המזרחי, נחשון בן עמינדב, לבין נשיא הדגל המערבי, אלישמע בן עמיהוד. עם קבלת התורה נראה היה שאלישמע נצח, שהרי ה' בפרוש צוה למנות את נכדו של אלישמע למנהיג העם. בסופו של דבר ממנה ה' את יהושע בן נון, איש אפרים ונכדו של אלישמע בן עמיהוד נשיא הדגל, להנהיג את העם. אך התורה תלתה את בחירת המלך בבחירה עתידית, "אשר יבחר ה'" אחרי הביאה אל הארץ וירושתה. ולימים נבחר זרעו של נחשון בן עמינדב להנהיג את העם.
הקורא בתורה לפני ימי דוד מתרשם שאפרים נבחר. נראה שבני אפרים המשיכו לראות את עצמם כמנהיגי העם גם אחרי יהושע, ומשום כך כעסו על גדעון ועל יפתח שנלחמו ללא רשותם. הם לא היו גבורי רוח וכח דים כדי לצאת להגנת העם בשעת הצרך, אך כששבט אחר נצח במלחמה בהעדרם הם חשו פגיעה במעמדם. נראה שהרגשה זאת היתה טבועה בבני אפרים גם אחרי שקבלו עליהם את דוד למלך, וזה אפשר לירבעם למרוד. שני דורות אינם זמן מספיק כדי לשנות הרגשה כללית של צבור שלם, כי גם אם קבלו עליהם את מלכות דוד, הוסיפו לזכור את הימים שחשבו את עצמם למנהיגי העם, והוסיפו להעריך את שבטם כעקרי.
לפי זה כדאי לקרוא שוב בין השטין את הפרשות של סוף ספר בראשית. עיון מחודש בפסוקים מראה שלמרות שהתורה מתמקדת בעקר ביוסף, יהודה הולך וכובש לו מקום מרכזי של הנהגה. הוא המוביל את האחים, והוא הנגש אל יוסף להציל את בנימין. הוא הנשלח לפני יעקב להורות לפניו גשנה. מתוך כך יובן שגם הפרק הקוטע את מעשה יוסף ועוסק ביהודה, בא למקד את תשומת הלב בירידתו ועליתו של יהודה, שעתיד להנהיג את העם.
כאמור בדברי הימים, יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו. יהודה זכה בהנהגה ע"י שהוא גבר באחיו. גבר ולקח את ההנהגה.
יהודה, שמלא תפקיד חשוב בפרק הקודם של מכירת יוסף, יורד מאת אחיו, כלומר מחברון, עד עדלם, ומאוחר יותר עד כזיב. ואולם, מרגע שתמר במשפחה הוא עולה בחזרה, תחלה תמנתה, ואח"כ הוא שב אל אחיו. מסלול ירידתו ועליתו עתיד ליפול בנחלתו. והוא עצמו עתיד להנהיג את העם.


בתחומים מסויימים יוסף הוא המשך של האבות, ובהתרשמות ראשונה נראה כאילו היה האב הרביעי. הבולט בתחומי הדמיון הוא ברכת ה' השלוחה במעשה ידיו. על אברהם נאמר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", וכך מתאר עבדו של אברהם באוזני לבן ובתואל: "וה' ברך את אדוני מאוד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמליםוחמורים".  על יצחק נאמר "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד". גם על יעקב נאמר "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".
וכך גם יוסף. "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח... וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו ... באשר ה' איתו ואשר הוא עושה ה' מצליח". אלא שברכת ה' ששרתה על יוסף לא גרמה להתעשרותו של יוסף עצמו. ביתו של פוטיפר התברך בגלל יוסף, שר בית הסהר זכה לברכה בעמלו של יוסף, ובסופו של דבר ארץ מצרים כולה נתברכה בהצלחתו של יוסף. אך יוסף עצמו היה עבד, וגם כשיצא מבית הסוהר ועלה לגדולה, לא היה בן חורין ולא התברך בשביל עצמו. יוסף נמכר לעבד וכזה נשאר.
יהודה, שהתמודד מול ראובן ויוסף על השליטה בבית יעקב, הצליח למכור את יוסף לעבד ולסלק את יוסף מהבית למשך שנים רבות, ולזכות בהנהגה. המחיר על כך היה שלא רק יוסף אלא כל ישראל, נעשו עבדים לפרעה במצרים למשך זמן רב.
כשמתוודע יוסף אל אחיו, הדבר הגדול ביותר שהוא יכול לעשות למען אביו ואחיו הוא למשוך את כולם אליו למצרים, והוא אינו משמיע שום רמז שצר לו על כך. הרושם העולה מכל דבריו הוא שזה נראה בעיניו דבר גדול. ההשתקעות בתוך מנגנון המלוכה המצרי נראית בעיניו כמעלה גדולה, ולא כחסרון וגלות. "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ... והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ... ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה". הוא מרגיש שהוא עושה אך טוב למשפחה בכך שהוא מוריד אותה למצרים ומקרב אותה לפרעה. אם יציעו לו לשוב לארץ ישראל ולהיות שם מנהיג המשפחה, ספק רב אם הוא יסכים.  התוצאה היא שכולנו גלינו מארצנו ונעשינו עבדים.
האבות לא נטמעו בתוך בתי המלוכה של העמים, למרות קשרים קרובים וידידותיים עם פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך גרר, ולמרות הזמנתו המפורשת של עשו אל יעקב לבוא ולהשתלב במלוכה על הר שעיר, האבות שמרו מרחק ושמרו על עצמאות. לא כן יוסף.
ועם זאת, יוסף לא נטמע בתוך התרבות המצרית. הוא רואה את יד ה' כל הזמן ובכל מקום, והוא מזכיר במפורש את שם ה' באזני המצרים, והמצרים שומעים אותו מזכיר שם שמים גם באוזני אורחים זרים רמי מעלה, כמו אחיו. הוא מדגיש שלא הוא פותר את החלומות אלא אלהים. הוא מדגיש שה' הוא היוצר את החלום והוא היוצר את הרעב והשבע בעולם.
בזה הוא מנוגד לאחים, שאפילו באמרם זה לזה שאין להרוג ואין לשפוך דם, אינם מזכירים כלל את יד ה'. הם מזכירים את ה' רק בהקשר של אסון הבא עליהם. רק בירידתם למצרים הם אומרים לראשונה  "מה זאת עשה אלהים לנו" (ואחר כך אומר יהודה ליוסף "האלהים מצא את עוון עבדיך", וגם בזה אפשר שהוא אינו אלא משיב ליוסף בלשונו. כמו שפרעה השיב לו בלשונו ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח בו. שהרי סביר להניח שהם ידעו והבינו שאין בהם עוון אמיתי כלפי אלהים, שהרי כל אחד מהם ראה בשקו את כספו הן בראשונה והן בשניה, וסביר להניח שיהודה ידע והבין, שגם הגביע לא הגיע לאמתחת בנימין בגנבה).
בין יראי אלהים אין אדם יכול לומר לחברו אל תחטא לאלהים, כי ישיב לו חברו שבשם אלהים הוא רוצח את אחיו. בקרב המצרים אפשר להזכיר את ה', ובלבד שאמונה בה' איננה מרידה בפרעה ובמוסכמות המצריות. לכן מצליח יוסף להביא לרמה מסוימת של אמונה אצל פרעה, אך נכשל בסופו של דבר. בסופו של דבר נעשים כל בני ישראל עבדים לפרעה במצרים.
אבל ביטויי האמונה של יוסף באלהים באים בהקשר של אמת ויושר בין אדם לחברו, ולא בהקשר של בין אדם למקום. הוא לא אומר לאשת פוטיפר שאלוהים אסר לנאוף, אלא שהוא אינו יכול למעול באמון שפוטיפר נותן בו "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים". הוא מאמין במוסכמות המצריות ומקבל את הסדר המצרי, ואף על פי שהוא עצמו גֻנ‎ֹב גֻנב, ומצד האמת אינו חיב לפוטיפר דבר, הוא אינו מורד בפוטיפר וקורא לו אדוני.

 

מתי נולדה החמולה

פרשתנו מונה את שבעים יורדי מצרים. וישנן כמה קושיות ידועות על הרשימה. ראשית: הפרשה מונה שבעים: שלשים ושלשה בני לאה, ששה עשר בני זלפה, ארבעה עשר בני רחל ושבעה בני בלהה. ואולם, בני לאה אינם אלא שלשים ושנים. (בס"ה מוזכרים שם שלשים וארבעה, אבל ער ואונן מתו, כאמור שם, בארץ כנען, ולכן לא נותרו אלא שלשים ושנים). את הקושיה הזאת מתרצים המפרשים בשני תרוצים: או שיעקב עצמו נמנה (אלא שאז יש לשאול למה הוא נמנה עם בני לאה), או שיוכבד נמנתה כאן, ואז יש לשאול למה היא לא הוזכרה, ועוד, למה נמנתה אשה עם היורדים?
שנית: איך יתכן שהיו לפרץ שני בנים שנולדו עוד לפני הירידה למצרים, הלא יהודה נשא את בת שוע אחרי מכירת יוסף, ורק כשגדלו הבנים שהיא ילדה, ונשאו את תמר, וגדל גם שלה, נולדו פרץ וזרח. היתכן שגם פרץ הספיק כבר לגדול ולהוליד שני בנים, וכל זה בתוך עשרים ושתים שנה?
הרשימה האמורה כאן, נזכרת (בהבדלים קלים) במקום נוסף בתורה: בתיאור המשפחות הנוחלות את הארץ בפרשת פינחס. הרשימה היא אותה רשימה, וגם נכנסו אליה כמה ענינים שנראים לא מתאימים כגון "וימת ער ואונן בארץ כנען", פסוק שמקומו בפרשתנו מובן וברור, אך למה הוא חוזר בפרשת פינחס? ועוד, מה הקשר בין השאלה מי היה בירידת מצרים לבין השאלה איזו משפחה נוחלת את הארץ?
סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, אומר שבני יעקב עוד בהיותם בארץ חלקו ביניהם את הארץ. לפי הקושיות כאן נראה לבאר שהזמן בו יעקב חלק לבניו את הארץ הוא בשעת הירידה למצרים. לכן גם בקרב בני יוסף אומר יעקב: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם", הפסוק הזה אמור לגבי קבלת הנחלה. הרגע הקובע לגבי נחילת הארץ הוא הזמן בו ירדו ישראל למצרים. לכן הוזכרו כאן שבעים אבות המשפחות העתידות לנחול את הארץ, ורשימת נוחלי הארץ מבוססת על הרשימה כאן.
לפי זה אפשר להסביר גם מדוע נזכרו כאן בניו של פרץ. הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" הוא מאמר מוסגר. כלומר: ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ואם תאמר: למה נמנו ער ואונן בכלל היורדים מצרימה, הלא מתו בארץ כנען? תשובתך: כיון שאח"כ העמיד יעקב תחתיהם את חצרון וחמול (שנולדו במצרים), הרינו מונים כאן את חמשת בני יהודה בכלל ל"ג בני לאה ושבעים יורדי מצרים.  לפי זה נבין גם את התירוץ הכולל את יוכבד בכלל היורדים: המחנה השבעים, מחנה יוכבד, המחנה החונה קדמה לפני אהל מועד, שהוא מחנה בפני עצמו בכלל שבעים המחנות, גם הוא נחשב כאחת המשפחות. משפחה שאמנם לא תנחל בארץ, אך תזכה לנחלה מיוחדת משלה.
חשיבותה של רשימת יורדי מצרים היא בכך, שבצאתו מהארץ חלק יעקב את הארץ לבניו אחריו. ישראל אמנם הולך לגלות, אך נשאר דבק בארץ.

עוד שתי הערות בשולי הדברים:
א. גם בשושלת הכהנה וגם בשושלת המלוכה מתו שני הגדולים בלא בנים. בשני המקומות העמידו להם מחליפים. וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול. ולעמתו הפסוק בספר במדבר: ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. גם מגלת רות עוסקת במות שני הבנים ובמציאת גואל. אולי אפשר לחבר לכך גם את העובדה שגם ראובן שרוצה את המלכות אומר את שני בני תמית. יש עוד מה לדון במשמעות הדבר, אבל אי אפשר להתעלם מהקשר. (וכמבון יש להזכיר כאן נקודה נוספת שכבר הזכרנו בכמה מקומות: יש רק שתי משפחות מחוץ לספר בראשית שהוזכרו בתנ"ך בלשון "אלה תולדות". משפחת הכהנה בפרשת במדבר, ומשפחת המלוכה במגלת רות. הבחירה שבסוף התולדות התקימה כבר בספר בראשית. ה' בחר ביעקב ובזרעו. רק לשני ענינים עדין לא הושלמה בחירת התולדות).
ב. יש עוד כמה אפשרויות לתרץ את קושית שבעים יורדי מצרים. נזכיר כאן כמה מהן: נטית הלב היא לחפש תירוץ אחד לשתי הקושיות. למצוא מי מבני לאה שנמצא בחשבון השבעים ואיננו בחשבון הששים וששה (שהרי סכומי האמהות השונים מצטרפים לשבעים ואינם מצטרפים לששים וששה. יוסף ובניו נכללים בחשבון י"ד בני רחל, אע"פ שאינם נכללים בחשבון הס"ו), ולבאר מדוע הוא לא ירד עם יעקב אך הגיע למצרים. לכן דרשו חכמים שביוכבד עסקינן, שנולדה בדרך למצרים. א"כ היא עונה על שתי הקושיות, היא מבני לאה, היא הגיעה למצרים, ולא היתה בתחלת המסע. ואמנם, אב"ע כבר הקשה קושיות רבות על כך. ומה גם שהיא לא נמנתה ברשימה.
לכן צריך לבחון את האפשרות לתרץ כל אחת משתי הקושיות בתירוץ אחר. האיש שלא נמנה ברשימת השבעים הוא יעקב עצמו, כמו שתרץ רשב"ם. התורה כללה אותו עם מחנה לאה כיון שהיא כבר מכריעה שזהו מחנה ישראל האמתי. אמנם, רק רחל זוכה ברשימה לכנוי "אשת יעקב", גם יעקב אומר בראש הפרשה "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי", ואעפ"כ אומר לו ה': על אפך וחמתך לאה היא הנבחרת. ואף אתה תכלל בין ל"ג אנשי לאה. ואת הקושיה השניה נתרץ בתרוץ אחר: מלבד יוסף ושני בניו, גם יהודה אינו כלול בכלל הס"ו, אלא רק בכלל הע'. כיון שהוא לא ירד למצרים במחנה הס"ו עם יעקב, אלא נשלח לפניו אל יוסף. וא"כ, במחנה יעקב היורד למצרים לא היו אלא ס"ו.

כלכלת מצרים: מודל לחיים בארץ ישראל

בסוף פרשת ויגש מסופר על יוסף, שקנה את כל המצרִים לעבדים, ואת כל אדמת מצרַים לאדמת המלך. על מנת לבטא את העובדה שהם עבדיו והאדמה שייכת לו, הוא נהג בהם כדרך שנוהג אדון בעבדיו: אדון בעל נכסים צריך שיעבדו את שדותיו, לכן הוא לוקח עבדים ושולח לכל שדה כפי צרכה. לכל עבד הוא נותן אוכל כצרכו. כך בדיוק נהג יוסף: הוא פיזר את המצרִים בארץ מצרַים כרצונו, וצִוה אותם לתת בכל שנה חמישית מן התבואה לפרעה.
כך בדיוק נוהג ה' בארץ ישראל ובעמו ישראל. ארץ ישראל היא ארצו של ה' "כי לי הארץ", ישראל הם עבדיו "כי לי בני ישראל עבדים", לכן אדם מישראל אינו יכול למכור לא את עצמו ולא את אדמתו, כיון שאינם שלו. ארץ ישראל לא שיכת לעם ישראל, היא שיכת לה', לכן ישראל אינם מוסמכים לתתה לאף אחד.
חלוקת עם ישראל בארצו נעשית לפי המודל שיש בפרשתנו לעם של עבדים שיושב על אדמת המלך: הוא מחלק אותם בארץ כרצונו ("אך בגורל יחלק את הארץ"), ובכל שנה צריך לתת לו חמישית (שני מעשרות) מן התבואה.
אדמת הכהנים לא היתה לפרעה כי חק לכהנים מאת פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם. גם בעם ישראל ובארץ ישראל, חוק לכהנים מאת ה', ולכן גם שדה מגרש עריהם לא ימכר.
המערכת העובדת את ה' בארץ מורכבת משני מרכיבים: העם והארץ, לכן גם החֹמש המופרש לה' מתחלק: עשירית ממנו הולכת אל החלק הנבחר מהעם, ועשירית אל החלק הנבחר בארץ. המעשר השני נאכל לפני ה' בירושלים.

כלכלה נבונה וזכויות האזרח

אפשר ללמוד מסרים שונים ממה שעשה יוסף למצרים. (מלבד המסר שכבר כתבנו עליו, שצורת המשטר שהנהיג יוסף במצרים מלמדת איך מתנהל משטר שבו הכל עבדים של המלך והאדמות שייכות למלך, ומכאן לצורת החיים של ישראל בארץ. מלבד המסר הזה אפשר ללמוד מכאן גם על המצרים עצמם).
המצרים באו אל יוסף אחרי שנה ודרשו ממנו שיפתור את הבעיה. לנו אין כסף, תן לנו בחנם. הממשלה אחראית. יוסף מלמד אותם שאיש לא חייב להם שום דבר, הם יזונו את עצמם, גם אם ימכרו לשם כך את מקניהם. למצרים היה ברור תחלה שהם לא צריכים להפרד ממקניהם, המלך צריך לתת להם מתנת חנם. אחרי שנה הם כבר למדו את המסר, הם כבר הבינו שהממשלה לא חייבת להם שום דבר כי הם אנשים עצמאיים, ושוב לא באו בתביעה שיזון אותם בחנם. הם מעצמם הציעו שיקנה אותם ויתן לחם. אחר כך כבר לא הוצרכו לתת עוד דבר. כעבדים, יוסף באמת צריך לזון אותם. מכאן למדו המצרים את ההבדל הגדול שבין בני חורין ובין עבדים. את העבד יזון האדון, ללא תמורה, ממילא העבד ורכושו הם רכוש האדון. ואולם, אם אתה בן חורין - אתה תזון את עצמך, ולא תצפה שמי שמעליך יזון אותך. אם אינך אחראי לעצמך אינך אדון לעצמך. עבד לוה לאיש מלוה.
ומכאן מתברר מה עשה יוסף לאחיו, הוא שעבד אותם למצרים, בעצם העובדה שתלה את כלכלתם בפרעה. הוא אומר שאלהים חשבה לטובה כי הוא החיה אותם, אבל גם המצרים אמרו החייתנו, ואעפ"כ ברור שאין טוב בכך שנמכרו לעבדים וגלו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. ק"ו שרע לישראל, והרי סופם שנעשו עבדים בעבודת פרך.
אולי משום כך מובלעת פרשית קנית המצרים לפרעה בתוך פרשית ירידת ישראל למצרים, הכל פרשיה אחת שתחלתה וסופה בני ישראל ואמצעה מכירת המצרים לפרעה (כמו הפסוקים בפרש בהר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:  כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:  וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:  כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:  לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". נושא הפרשיה הוא בני ישראל שלא ימָכרו לעבדים כי הם עבדי ה'. בתוך הפרשיה מובלעים הפסוקים האומרים שהכנענים הם כן עבדים מוחלטים. כדי להמחיש את ההבדל והקשר - ישראל עבדים לה' כדרך שהכנענים עבדים לך, ולכן אינם בני מכירה). כך המצרים אמרו החייתנו והיו עבדים לפרעה, וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה, גם הם כמצרים.
אבל יוסף שכבר היה עבד בנפשו, וקבל על עצמו את חוקי מצרים, לא שִוה בנפשו שרעב יבא על מצרים הגדולה רק לשם בית אחד של יעקב. הוא סבר שהרעב היא גזרה אלהית על מצרים הגדולים, וטוב שהסתפחו ישראל שאינם אלא משפחה אחת על מצרים הגדולים ונצלו מהרעב. אך הקורא את התורה יודע שלא היא. הרעב לא בא על מצרים הקטנה אלא בשל יעקב ובניו הגדולים, שהם תמצית העולם, וכדי להורידם למצרים, ואולי כענש על מכירת יוסף לעבד במצרים. לכן נגזר על כל ישראל שיגלו ויהיו עבדים במצרים. ויוסף הציל את המצרים מהרעב אך שעבד אותם ואת בני ישראל לפרעה. כשפרעה מכלכל אותם, וכל מה שנותן יוסף לבניו נאמר בו על פי פרעה, נעשים ישראל עבדים לפרעה.
ועוד דבר אנו למדים מסדרו של יוסף במצרים: שגם אדון המנהל עבדים, טוב לו שיתן לכל עבד לדאוג לעצמו ע"פ עבודתו, ויתן לו ארבע הידות ממה שהוא מצמיח, ולא יזון אותו במנת עבדים קבועה. עבד שיזון במנת עבדים קבועה לא יעבוד היטב.

איזו תבואה מכר יוסף למצרים

האם יוסף קנה מהמצרים את תבואתם בשבע שני השבע, או גבה אותה בחנם? אם הוא גבה אותה בחנם, למה הוא מבקש עליה תשלום כשהוא מחזיר אותה לבעליה? אם הוא שִלם עליה, למה המצרים פשטו את הרגל? הם יכלו לקנות אותה ממנו בכסף שהרויחו בימי השבע. (אמנם הרד"ק אומר שהוא גבה אותה בתורת מס. אבל זה נראה דחוק, כי אם כך – שגם יספק את השירותים בחנם). נראה שהתשובה פשוטה: הוא שִלם למצרים על התבואה בשנות השבע, (אחרת הם לא היו טורחים להביא לו אותה), ואח"כ מכר להם אותה בכסף בשנות הרעב. אלא שהוא קנה מהם את התבואה בשנות השבע במחירי שבע, ומכר להם אותה בחזרה בשנות הרעב במחירי רעב. כך נגמר בשנה אחת כל הכסף שהם הרויחו במשך שבע שנים. (חוץ מזה, יש להניח שהם לא חסכו בו בשבע שני השבע).
אך לא די בכך, לא רק שהוא קנה מהם תבואה ומכר להם תבואה, הוא כנראה גם מכר לכל אחד את תבואתו שלו.
התורה מקפידה לספר לנו שיוסף אגר את האוכל בערים. המלה "בערים" חוזרת שם, אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שליט אחר אולי היה מרכז הכל במקום אחד, לא יוסף. הוא נותן לכל עיר את האכל שלה, ובסופו של דבר מוכר לכל עיר את התבואה שהיא גִדלה. אלא שבסופו של דבר את העם הוא כן העביר (וגם שם חוזרת המלה "לערים"). טוב, זה יותר קל. לעם יש רגלים, לאֹכל לא. בכ"ז נראה שהתורה רוצה ללמדנו את ההבדל.
כל אחד אכל את תבואתו שלו, בערים. ובסופו של דבר העם עבר לערים, מקצה גבול מצרים ועד קצהו.
יוסף מאכיל כל עיר באֹכל שהיא הצמיחה, ובכ"ז מרויח על חשבונם. יש כאן איזו אמירה.
נראה שיוסף הוא אמנם משנה למלך, אבל הוא נשאר עבד. עבד נשאר עבד. הוא צריך לבקש רשות מפרעה לקבור את אביו. מעמדו הוא מורכב. כעבד נמסר בידו כל בית אדוניו, וכעבד נמסרה בידו כל ממלכת אדוניו. הוא לא אדון אלא מנהל. מנהל משק בית. אע"פ שהוא מנסה להרגיש כמו אדון. יש רק דרך אחת לצאת מהמצב הזה: להפוך את כל המצרים לעבדים. כך יהיה יוסף כאחד מכולם, וכמו שכולם לא יהיו עבדים לאורך זמן, כך גם הוא. הדבר חשוב שבעתים כאשר הוא מביא את כל אחיו למצרים. שלא יהיו הם גרים וכל שאר המצרים אדונים.
כידוע, זה לא הועיל. בסופו של דבר דוקא ישראל הם אלה שהיו גֵרים ועבדים בארץ מצרים.

(בהקשר זה כדאי לשים לב לכך שבמצרים מי שנגש אל המלך מקבל מעמד של שר. אפילו אם הוא רק אופה או מוזג יין. הוא שר והוא מכובד. גם בכלא מכבדים אותו. כי מטרת המלכה היא המלך. מאידך, עבד נשאר עבד. גם אם כעבד תפקידו לנהל את הממלכה, הוא מנהל את המלכה אבל הוא עבד. כשהוא צריך דבר מהמלך, הוא צריך לבקש מעבדי פרעה שידברו באזני פרעה).




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים