קצרצר על פרשת השבוע "ויגש"

"לחיות מתוך משבר"

לא תמיד אחרי משבר, ודאי לא משבר של אובדן, רואים ומרגישים את דברי חז”ל: “כל מה שעושה הקב”ה הוא לטובה”. לסיפור מכירת יוסף (כאשר יעקב אביו חשב שנטרף ע”י חיה רעה), יש סוף טוב. כשסיפרו האחים ליעקב אביהם את הבשורה המשמחת שיוסף חי הוא לא האמין להם בתחילה והשתכנע רק אחרי שראה את העגלות שהביאו ממצרים. מספרת לנו התורה: “וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם” מה היה בעגלות שהחיה את רוחו של יעקב אבינו?  רש”י מבאר שהיה כאן סימן מצידו של יוסף, משום שהלימוד המשותף האחרון שבין יעקב ליוסף היה בפרשת “עגלה ערופה”. עגלה ערופה היא קורבן שמביאים אנשי העיר כאשר נמצא אדם מת בקרבת עירם ולא נודע מי רצחו. ולמה מובא קרבן זה? חז”ל אומרים שזוהי כפרה על כך שיתכן שאדם בא לעיר ותושבי העיר לא נתנו לו מזון ואף לא ליוו אותו, מה שגרם למותו. חז”ל החמירו בעניין מצוות ליווי, כפי שאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: “כל שאינו מלווה ומתלווה – כאילו שופך דמים”. המהר”ל מבאר שרעיון הליווי יוצר חיבור בין האדם לשאר ישראל וחיבור זה משמר אותו. נראה לומר שכאשר ראה יעקב את העגלות, הוא הבין שסיבת היעלמותו של יוסף אינה חוסר ליווי שהרי יוסף ממשיך את החיבור, הדאגה והשליחות שלו לכלל ישראל. אם כך הסיק יעקב אבינו שסיבת היעלמותו היא אלוקית ומתגלה עכשו שהכל היה לטובה ולכן “ותחי רוח יעקב אביהם”.

בס"ד

מסע אל הערבות: איך יוסף הצדיק מכאיב לאנשים היקרים לו?

דרשה לפרשת וייגש ועשרה בטבת

רק שני אנשים בכל התנ"ך מכונים בתואר "צדיק". בתוך עשרים וארבעה ספרים שמתארים למעלה מ-3000 שנות היסטוריה, רק שני אנשים זכו בתואר המושלם. בפרשת נח נאמר: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", ובספר עמוס נאמר על יוסף: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים".

מבין שניהם גופא, רק יוסף זכה לכך שעם ישראל יצמיד לשמו את התואר המושלם ושגרת הלשון היא: "יוסף הצדיק". כך שסתם "צדיק" הוא אחד ויחיד בכל הדורות: "יוסף". הוא זכה לכך, בין היתר, בגלל הנהגתו לאחיו החל מרגע ההתגלות, כששכח את העבר וכלכל וזן אותם עד סוף ימיהם.

וכאן עולה תמיהה עצומה שהלב אינו נותן מנוח עד שימצא לה הסבר: איך אפשר להבין את שתי הפנים של יוסף? כיצד אפשר לתווך את הסתירה החמורה בין הנהגתו האצילית מרגע הגילוי אליהם ובין הנהגתו הקשה, המתנכרת והמכאיבה עד שהתגלה?

פרשיות וישב, מקץ ותחילת וייגש מתארות מציאות שאי אפשר להבין אותה. ראשית, ההתנכרות המדהימה של יוסף לאביו. יוסף יודע שאביו אינו מוצא מנוח ומתהפך על מיטתו. הוא יכול להעריך שאבא הזקין בחמישים שנה ולא יודע בוקר של אושר. הוא יכול לדמיין כיצד נראה שולחן השבת בחברון כשכיסא אחד עומד מיותם. ובכל זאת הוא לא מוצא לנכון לשלוח מייל קצר: "אבא יקר, אל תדאג לי, עברתי גלגולים קשים שמוטב לא לדבר עליהם, אבל הגעתי לגג העולם. בדרכה המופלאה של ההשגחה העליונה הפכתי להיות משנה למלך מצרים והאיש שמכין את העולם כולו להתמודדות עם שנות הרעב. אבא אהוב, אני בסדר לגמרי, אוהב אותך ומצפה ליום שנוכל להתאחד, יוסף".

ואם זה לא מספיק, הוא מתגלה כלפי אחיו כשליט קשוח וחסר רחמים. הוא מקבל דיווח ממנשה שתשעה אחים עם אותו שם אבא נכנסו למצרים. יוסף לא מבזבז זמן ופועל במהירות. 1. ראשית, הוא שולח שוטרים לעצור אותם ומאשימם באשמה החמורה ביותר: "ריגול" כנגד ממלכת מצרים. הם מכחישים הכול ואז הוא פונה לצעד הבא:

2. תובע מהם לשוב לארץ ישראל ולהביא את בנימין, ובינתיים עוצר את שמעון במצרים כעירבון. יוסף מבין היטב את משמעות הצעד הנורא שלו: אם לא הספיק הכאב שהיה ליעקב עד עכשיו כשיוסף נעלם, עכשיו הילדים יחזרו מהדרך בלי שמעון. שוב ישובו הביתה עם בן אחד חסר – והכאב העצום מהלילה ההוא ישוב ויצוף. ומה שיותר נורא הוא שיעקב ייאלץ להיפרד בלב רועד גם מבנימין האהוב, הילד מהמשפחה ההיא – רחל וילדיה - שמוחזקת כבר באסונות בדרך.

ואם כל זה לא מופרך, מגיע הצעד השלישי ואולי הקשה ביותר להבנה. 3. יוסף פוגש את אחיו האהוב, בנימין, האח היחיד מאימא רחל שכל תו בפניו מזכיר אותה. יוסף מאבד שליטה עצמית ורץ לחדר לבכות, איך אפשר בכלל אחרת. אבל רגע אחר כך משנה כיוון ומתגלה שוב בתור השליט חסר הרחמים. הוא בודה ראיות ומעליל על אחיו האהוב עלילת דם הזויה שלא הייתה ולא נבראה. מנשה טומן את גביע הכסף באמתחת בנימין ואחר כך רודף אחריהם לבדוק אצל מי הגביע. האחים ההמומים מכריזים כי מי שיימצא אצלו הגביע יישאר כאן כעבד, ובדרך פלא, הגביע נמצא באמתחת בנימין. לפי ההתחייבות שלהם עצמם, בנימין לא יכול לחזור לאבא ועליו להישאר כעבד במצרים.

בנקודה הזו מתחילה פרשת השבוע שלנו: יהודה ניגש ליוסף, נעמד מלוא קומתו ומכריז כי אין אופציה כזו שבנימין נשאר כאן. אבא לא יעמוד באסון כזה ולכן הוא מוותר על חירותו ויישאר כל ימיו כעבד נקלה תחת בנימין, ואילו בנימין ישוב לאביו. מסיבה תמוהה, הלב של השליט נשבר והוא פושט את המסכה ומתגלה כאחיהם האהוב שנקבר בבור לפני 22 שנה.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה: האם ככה מתנהג "צדיק"?! האם יוסף חיפש נקמה כואבת ומגיש אותה חמה?!

והעיקר: למה נגמרה ההצגה? מה קרה כשיהודה ניגש ליוסף שהמיס לו את הלב? למה לא המשיך את המשחק הלאה והלאה עד שמישהו יצלצל בפעמון?!

בכתבי הרבי מליובאוויטש מצאנו שורה תמציתית בעניין (קונטרס יג אייר תשנ"א, מאמר ד"ה דבר אל כל עדת בנ"י): "הנהגת יוסף לאחיו הייתה שבתחילה ציער את אחיו, בכדי שעי"ז יתכפר להם העוון שמכרוהו". כוונתו של יוסף הייתה בדרך עמוקה כל שהיא – לטובת אחיו. הוא לא חיפש נקמה ולא הכאבה, ולו מהסיבה הפשוטה הבאה: אביו ובנימין לא עשו לו רעה ואין סיבה להכאיב להם. מה גם שרגע אחרי שמתגלה לאחיו, הוא מתגלה כאדם אחר ופועל ברחמים ובאהבה מוחלטת.

כיון שהרבי לא מאריך, מובן שהוא סומך על דברי המפרשים שקדמוהו (ראו גם אור התורה מקץ עמוד שמ). אנו רוצים לשרטט איפה את האסטרטגיה הגאונית של יוסף שמובילה את שלוש הפרשיות האחרונות. בדברינו הסתמכנו על האברבנאל, הרלב"ג, האלשיך ועוד.

במשך 22 שנה השתוקק יוסף לשלוח אגרת לאביו. לא יתכן אחרת. אבל יוסף בלם את געגועיו כי הוא ידע שאסור להשאיר את הפרק הקודם פתוח. אי אפשר להקים את עם ישראל על מצע כזה שעשרה אחים נאבקים באח אחר, זורקים אותו לבור נחשים ובסופו של דבר מוכרים אותו כעבד לידי הגויים.

יוסף זכר את המטרה לשמה נשלח באותו יום גורלי בחברון, המטרה איתה התחיל הכול: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר". יוסף נשלח מביתו כדי לחזור עם שלום! לחזור עם משפחה חדשה, אוהבת ומלוכדת. והוא לא יכול לשוב עד שישלים את שליחותו לאביו. וזאת התוכנית הארוכה: מסע אל הערבות. יוסף רוצה לתת לאחיו את ההזדמנות לתקן את מה שעשו, להפוך את ההתנכרות ולהתחיל עידן חדש בתולדות ישראל ש"כל ישראל ערבים זה לזה".

אנו יודעים כי השלב הנעלה ביותר של התשובה הוא "תשובת המשקל". לעמוד שוב באותה נקודה ובאותו ניסיון והפעם לעמוד בניסיון. וזה השלב הסופי של תוכנית יוסף: להביא את האחים שוב לאותה נקודה כמו שהיה באותו יום נורא בדותן. שוב אח אחד יסתכסך איתם, יגרום להם נזק ויהיה להם את הפיתוי להתנער ממנו - ואולם הפעם יעמדו בניסיון וייאבקו עבורו כאריות.

כעת נבין הכול: 1. יוסף פוגש אותם ומאשימם ב"ריגול". זאת פעולת ריכוך ראשונה שנועדה לשבור את הביטחון העצמי שלהם. "מרגל" הוא אדם שחי בשקר והכחשה. הוא עושה דבר אחד, אבל מציג דמות שונה. כשיוסף מטיח בהם את ההאשמה: "מרגלים אתם", הוא אומר להם: "תפסיקו עם השקרים ותסירו את המסכה. 22 שנה הנכם חיים בהכחשה, מכרתם את אחיכם לעבד ואז חזרתם הביתה וטשטשתם ראיות. הצגתם כתונת טבולה בדם ואמרתם 'טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו''.

2. יוסף מכניס אותם למעצר ופוקד לחזור הביתה בלי שמעון. כך מכה ישירות על הפצע הפתוח ומחזיר אותם לאותו יום בשכם: שוב הם נאלצים להיפרד מאח אחד שבמקרה הוא זה שאחז את יוסף והשליך אותו לבור, שוב הם נאלצים להשאיר את האח בידי אויב מסתורי שלא ברור מה יעשה אתו, ושוב חוזרים הביתה עם אח חסר ומביטים לתוך עיניו של אבא עם סיפורים היכן האח הנעדר.

ואכן התרגיל מצליח: בפעם הראשונה מאז מכירת יוסף הם פותחים את הנושא. 22 שנה נמחק הלילה ההוא, לא מדברים עליו ולא מזכירים אותו. אבל פתאום במשמר הכלא במצרים הכול חוזר אליהם. הם רואים מול עיניהם את עיקרון ה"מדה כנגד מדה" ופותחים בווידוי חרטה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".

3. אחרי פעולות הריכוך, מגיע התיקון עצמו. יוסף מעולל על בנימין טענת גניבה – ובכך נותן לאחים את האפשרות החוקית להתנער ממנו ולהשאיר אותו כעבד במצרים. יהודה היה יכול לטעון בצדק: "לא ערבתי לאח גנב, ערבתי לאדם ישר ולא לילד רקוב במידותיו".

כדי לעשות את זה נוגע יותר, יוסף בוחר דווקא בבנימין, אחיו האהוב. משום שגם הוא בן רחל, ובכך מעורר את המתחים הישנים בין בני לאה לבני רחל. יתירה מכך: מדרש תנחומא אומר כי הייתה לאחים את הנטייה להאמין לעלילה ולראות בבנימין גנב, שהרי גם רחל, אמו, הואשמה בגניבת התרפים מאביה. בלשון המדרש: "והיו מחבטים לבנימין על כתפיו ואומרים: גנב בן גנבת ביישתנו!".

וכאן מגיע רגע ההיפוך: יהודה עומד בניסיון הגדול ואומר ליוסף: לא עוד! מה שקרה לפני עשרים ושתיים שנה, לא יחזור על עצמו. התבגרנו ב-22 שנה והבנו שדם זה לא מיץ עגבניות. לא נפקיר שוב אח מאחורינו: או אישאר לעבד במקומו או אשוב אתו הביתה. אותו יהודה שהציע בזמנו למכור את יוסף בעבור נעלים - מקבל על עצמו עבדות עבור בנימין.

וזה בדיוק הרגע לו מחכה יוסף 22 שנה והוא מכריז: "אני יוסף, העוד אבי חי?!". הוא השלים את שליחותו ויכול לחזור הביתה ולהשיב לאביו דבר: "ראיתי את שלום אחיך ואת שלום הצאן".

מה הרעיון אומר? ראשית, יש לו משמעות חינוכית, כדברי האדמו"ר הצמח צדק שצוינו לעיל מאור התורה: "כאב רחמן ... מאהבתו אותם דאג למו וראה שטוב להביאם לידי מיני צער". החיים מייצרים מצבים מורכבים כאלו בהם אין מנוס מלנקוט בשיטת ה"גבורה". כחלק מהעשייה החינוכית מוטלת עלינו החובה להיות מסוגלים להיות תקיפים כדי להשיב אל המסלול. חינוך שמורכב מחיוכים וחיבוקים בלבד – נראה אולי כמו אהבה, אבל הוא הפגיעה החמורה ביותר באדם.

ושנית והוא העיקר: כוחנו באחדותנו. אי אפשר ללכת למתן תורה לפני שלומדים לחיות ביחד. ספר בראשית מקים קודם את המשפחה היהודית ורק אחר כך יבוא ספר שמות ויקים את העם היהודי. לפני שהולכים לקבל תורה, עלינו לזכור שהמשותף בינינו גדול מהמפריד, שלכל אחד יש את התרומה שלו בתוך הסך השלם ואם יחסר אפילו אחד מאתנו – לא נוכל להגיע להר סיני.

בדרשה שפתחה את השנה הזו הזכרנו כי לאורך ספר בראשית ישנם חמישה סיפורי מתחים במשפחה - ומסיפור לסיפור לומדים האחים בהדרגה לחיות יחד. הריב הראשון בין קין להבל נגמר ברצח. הריב השני בין יצחק לישמעאל נגמר טוב יותר: בהתנתקות ופרידה. הריב השלישי בין יעקב לעשו נגמר עוד יותר טוב: בחיבוק, נשיקה ואחר כך פרידה. הריב הרביעי בין יוסף לאחיו מסתיים במחילה ובמגורים משותפים. ואילו בפרשה הבאה נלמד על מנשה ואפרים, שיעקב מקדים את אפרים למנשה ואנו כלל לא שומעים ממנו כעס או מריבה.

זאת המתנה שהעניק יוסף לעם ישראל: ההבנה שאנו זקוקים לכולנו ואף אחד לא יכול להיות חסר.

בדיוק בערב שבת צמנו את צום "עשרה בטבת" שפותח את סדרת התעניות השנתית על חורבן ירושלים. תמיד רגילים להזכיר בהקשר הזה את "שנאת החינם" שהביאה לחורבן העיר ואת ההבנה שירושלים חרבה בחוץ רק בגלל שהיא קודם לכן חרבה מבפנים.

חברים, שוב נפתחת מערכת בחירות בישראל. הרבה זמן לא הייתה לנו כזו... אולי נקבל את ההחלטה ביחד למעט ברפש, בהשמצת האחר ובראיית מגרעותיו, ותמורת זאת, כתפילתו של מאור החסידות, הצדיק רבי אלימלך מליזענסק: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". והרי הובטחנו כי אין כלי מחזיק ברכה ומקרב הגאולה בקרוב ממש יותר מהשלום.

נסיים בסיפור מיוחד במינו שסיפר רבי יהודה קלאפמאן, סופר סת"ם משכונת קראון הייטס (תודה לרב אהרן פרוס ששיתף אותי בסיפור): פעם בערב סוכות ניגש אלי ידיד, הרה"ח אליהו גרוס ז"ל, ושאל אם קניתי אתרוג? השבתי בשלילה. הוא אמר: אולי תיכנס לפלוני לקנות אתרוג אצלו כי בשבילו זה ממש פרנסה לחג. נכנסתי אליו ועל השולחן היו כמה אתרוגים, אבל לא מצאתי אף אחד שמצא חן בעיני. בינתיים נכנס אדם עשיר ומוכר וניגש לשולחן, בחר אתרוג, שילם ויצא. הצטרפתי אליו ביציאה ושאלתיו מה מצא כאן? אני מסתובב חצי שעה ולא מצאתי אתרוג "הדר" ואילו הוא לפי האפשרויות שלו יכול לקנות את האתרוג היפה בשכונה? הוא ענה: "בשבילי 'הדר' זה לתת פרנסה ליהודי!".

נהניתי מהתשובה, אבל הייתי בטוח שקנה אתרוג מהודר במקום אחר וזה היה רק לפרנס את המוכר. נפגשתי אתו בבית הכנסת בחג ובדקתי באיזה אתרוג הוא מברך? ראיתי שבירך על אותו אתרוג עליו אמר: "הדר זה לתת ליהודי פרנסה לחג".

התפעלתי מאוד והחלטתי לכתוב לרבי לגרום לו נחת רוח על מקרה מיוחד של אהבת ישראל. נכנסתי למזכירות ושאלתי את המזכיר האם נכון לכתוב דבר כזה? המזכיר ענה: "הרבי מקבל כל יום מכתבים של לשון הרע ומחלוקת ואתה מחזיק סיפור של נחת ואהבת ישראל ומתלבט האם לכתוב?!".

הלכתי ליהודי תושב השכונה שהיה סופר מובחר [כנראה המשורר הרב צבי מאיר שטיינמץ, שהתפרסם בשם העט 'צבי יאיר']. הוא גם התברך בשפה עשירה וגם בכתב יד משובח וביקשתי לכתוב את הסיפור. הוא כתב מגילה שלימה, בכתב "הדר" על נייר משובח ובחרוזים ומליצות.

למחרת אני מקבל טלפון מהמזכיר והוא מספר: "הנחתי את מכתבך בראש הערימה, כדי שמכתבך יהיה הראשון שהרבי יראה, ואני נשארתי ליד הדלת כדי לראות מה יקרה. הרבי התחיל לקרוא את מכתבך, וראיתי שאינו קורא במהירות כהרגלו, אלא מתרכז על שורה ועל כל מילה. משורה לשורה הלך וגדל החיוך על פניו הקדושות וגרם נחת רוח רב במוחש".

בס"ד

תבחר את הסבל שלך: איך הופכים שעבוד נורא לתקופת סבל מענגת?

דרשה לפרשת וייגש

בעל נכנס הביתה עצבני וזורק את חשבון הטלפון על השולחן: "תגידי, לאן את מתקשרת כל היום? תראי איזה חשבון טלפון מנופח קיבלנו עם שיחות לכל העולם". 

"מה פתאום אני, מתגוננת האישה, אני עושה את כל הטלפונים מהעבודה". – "אז מי זה יכול להיות, צועק הבעל, גם אני עושה את כל הטלפונים לחו"ל מהעבודה".

נותרה העוזרת שעובדת בביתם. היא אמרה: "גם אני עושה את כל הטלפונים מהעבודה..."

הפסוק האחרון בפרשת וייגש מספר על החיים החדשים להם זכו בני יעקב במצרים: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד". קבלת הפנים למהגרים החדשים הייתה נפלאה. יעקב ובניו 'נאחזו' בקרקע מתוך בעלות ושליטה והקימו בה אחוזות רחבות ידיים שביטאו חיים נוחים ומפנקים. הם הסתדרו היטב בארץ החדשה אליה היגרו.

תיאור עוד יותר מרשים אודות איכות החיים במצרים נקבל בפסוק הבא בתורה, הפסוק הפותח את פרשת ויחי שאותו נקרא כבר במנחת השבת הזו: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". אחרי כל כך הרבה שנות סבל וניסיונות, סוף-סוף יעקב זוכה לחיות!, הוא זוכה לשבת על הכורסה של האבא-סבא המבוגר ולרוות נחת ועונג מכל רגע של קיום בארץ מצרים.

וכל אחד אמור לעצור ולהתפלא כי משהו מאוד לא מסתדר בתיאור: ליהנות במצרים?! לחייך באושוויץ? האם ייתכן שתקופת החיים במצריים הייתה בכלל זמן של אדנות, נוחות ואיכות חיים?!

הרי עצם המילה "מצרים" מתקשרת אוטומטית עם סבל, כאב ועבדות. זה בדיוק מה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". הקב"ה בכבודו בעצמו ניבא בפני אברהם כי זרעו יכאב ויצעק במצרים וזה יימשך 400 שנה ארוכות. ואיך יתכן אם כן ששנים רבות במצרים היו בכלל שנות נוחות ועונג?

יתירה מכך: התמיהה היא עצומה משום שנעשה חשבון ונשים לב שהאמת היא שקרוב לחצי ואולי אפילו רוב שנות החיים במצרים היו שנות עונג ונוחות!. זה לא שקבלת הפנים הייתה נוחה ואחר כך הפכו המצרים את פניהם והפגינו רוע לב. ממש לא. היו במצרים שנות נוחות כמו שנות השעבוד!.

כולנו יודעים כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנים, כפי שלמדו חז"ל מהפסוק שאמר יעקב לבניו בפרשת מקץ: "רדו שברו לנו מעט אוכל" והמילה "רדו" היא בגימטרייה 210 שנים. [ומה שנאמר "ארבע מאות שנה" או "שלושים שנה וארבע מאות שנה" כדלקמן, הכוונה היא מאז לידת יצחק או מאז בשורת בין הבתרים ולא לשנות החיים במצרים ממש, רש"י שמות יב,מ].

והנה הובא לעיל ש-94 השנים הראשונות מתוך ה-210 כלל לא היו שנות שעבוד. ואולם גם אחר כך לא התחיל השעבוד מיד, אלא חז"ל למדו (שיר השירים רבה ב) כי השעבוד הקשה התחיל מאז לידת מרים, כפי שנרמז בשמה "מרים" מלשון מרירות שמבטא את הכאב הגדול שהשתרר בעת לידתה. וכיון שמרים הייתה ביציאת מצרים בת 86 שנה, נמצא שהשעבוד במצרים היה 'בסך הכול' 86 שנה ואילו שאר 124 השנים היו או שנות נוחות ועונג ממש או לפחות שנות שעבוד נסבל איכשהו.

והתמיהה הפשוטה היא מה קרה להבטחת הקב"ה המפורשת "ועבדום וענו אותם 400 שנה?" איך יתכן שהבטחה אלוקית מפורשת לא התקיימה ואף התרחש בפועל ההיפך הגמור ממנה?

אגב, שמעתי פעם רעיון מיוחד במינו הקשור באותו עניין: בליל הסדר שותים ארבע כוסות יין לרגל נסי יציאת מצרים. אבל למה דווקא ארבע ולא שמונה או שתים עשרה?

כמובן, ההסבר העיקרי הוא שארבע הכוסות הן כנגד ארבע הלשונות של גאולה. ואולם ישנו רעיון נוסף, מבריק ומרחיב את הלב: לפי התוכנית המקורית שטווה הקב"ה, היו בני ישראל אמורים לסבול במצרים 430 שנה. כפי שכתוב בפרשת בא: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה", אבל בפועל הקב"ה חס וריחם עליהם והכניס בתוך השנים הללו את כל השנים מאז לידת יצחק או מאז ברית בין הבתרים כנ"ל וכך בפועל הם סבלו במצרים רק 86 שנה - שזה חמישית מהתקופה העקרונית המתוכננת.

המילה "כוס" היא בגימטרייה 86 ולכן התוכנית המקורית הייתה שהם יסבלו חמש כוסות – 5 כפול 86 שזה 430 שנה. אבל בפועל חס עליהם הקב"ה והפחית להם ארבע כוסות – ארבע חמישיות של 86 - והשאיר רק את הכוס החמישית, 86 שנות שעבוד. ולכן שותים ארבע כוסות של גאולה כנגד ארבע "הכוסות" – ארבע החמישיות שנחסכו מהם.

וזאת גופא שאלתנו: איך התהפכה הבטחה מפורשת של הקב"ה משעבוד לאיכות חיים? קשה למצוא רעיון יותר עוצמתי ויותר חשוב לחיים מההסבר שמעניק הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות טו/408).

בני ישראל לא נפטרו מהשעבוד, ממש לא, אין סיבה לומר שהבטחה אלוקית מפורשת התבטלה, אלא הסיפור היה אחר לחלוטין: הם בחרו סבל יותר נוח. במקום לסבול ולצעוק מגב כפוף תחת השוט המצרי, הם בחרו לעצמם סבל מסוג אחר לגמרי.

יעקב ציווה את בניו להקים ישיבה במצרים וכל עוד חי אחרון השבטים (וגם קצת אחר כך) הם ישבו והתייגעו בלימוד התורה – ובכך יצאו ידי חובת הסבל וכבר לא נזקקו לסבל של חומר ולבנים.

בחיים חייב להיות עול. הקב"ה לא ברא עולם כזה בו אפשר לשבת על החוף וליהנות ברוגע. אמנם רבים מזמזמים את השיר "לו הייתי רוטשילד ... אז הייתי נח קצת", אבל עובדה היא שאף אחד לא נח. גם אנשים שיש להם הכל, לא מסוגלים לשבת על החוף וליהנות מהחיים כאילו אין אתמול ואין מחר. הם לוקחים את הדאגות לחופש, ואם לא, חזקה עליהם שהם תובעים מעצמם לעבוד עוד יותר קשה ולהיות עוד יותר מוטרדים.

העולם מושתת על עול, משום שהעול הוא תרופת האנטי-אגו החזקה ביותר שקיימת. העול מחזיק את האדם בתוך מסגרת שמזכירה לו עד כמה כוחו מוגבל ועד כמה הוא זקוק לעזרתו של הקב"ה ולתמיכתו של הזולת. כך אמרו חז"ל: "יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון", היגיעה בתורה ובעבודה היא המגן מפני העוון. כך ידוע ההסבר החסידי על המבול של טרדות הפרנסה, שהוא מקווה טהרה כנגד הישות והגאווה.

ואולם כל אחד מקבל את הבחירה איזה עול יונח לו על הצוואר ובאיזה מקווה טהרה לטבול את עצמו. אפשר לבחור בעול נעים, בעול של 'סבל' מלימוד התורה ואז כבר לא נצרכים לעול אחר. זאת כוונת המשנה באבות: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול דרך ארץ", שכן עול חייב להיות, ואולם האדם בוחר מה יכאיב לו.

הכוונה היא כפשוטה לאדם שקשה לו לקום מהכורסה לשיעור תורה, אבל הוא כופה את עצמו ללכת. או אדם שאינו מבין עד הסוף את מה שלומד ושובר את עצמו כדי להבין. נאמר זאת כך: במקום לריב עם בן/בת הזוג במריבות של שלום בית, מוטב לריב איתו/איתה על לצאת מהבית לעוד שיעור תורה, ואז כבר לא צריכים מריבות מסוג אחר...

זה מה שקרה עם בני יעקב: ספר הזוהר מפרש את הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – "בעבודה קשה – זו קושיא, בחומר – זה קל וחומר, בלבנים – זה ליבון הלכה. ובכל עבודה בשדה – זו ברייתא. שאין בידינו הלכה ברורה ודין ברור כי כל דיני התורה במחלוקת שנויה, הללו מכשירים ומטהרים והללו פוסלים ומטמאים". המאמץ לעמוד על עומקם של דברי התורה ולפרש את הטמון בכל אות בה, הוא מייגע ומפרך, ובני יעקב השקיעו את הזיעה בכיוון הזה – וכך לא נזקקו לעול מסוג אחר. ואולם אחרי פטירת דור השבטים, החליטו בניהם לעזוב את לימוד התורה ולהתמקד בחיי חומר – ואז שבה והתעוררה הגזירה כפשוטה: "ועבדום וענו אותם בחומר ובלבנים".

הנה וארט מצוין: גביר נכנס למעונו של החפץ חיים וביקש לקבל עצה. הוא ייסד לפני שנים קופת גמ"ח וקרן נוספת להחזקת תלמידי חכמים, אבל ההתעסקות בקרנות הללו גוזלת ממנו זמן על חשבון העסק והוא שוקל למסור את ניהולן לידי עסקנים אחרים בקהילה.

החפץ חיים פתח ספר תהלים והראה לו במזמור כג: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". כאן עולה השאלה מדוע מבקש דוד המלך שטוב וחסד ירדפו אותו? הרי רדיפה היא כינוי שלילי לגורמים רעים שרודפים להזיק? דוד היה צריך לבקש 'אך טוב וחסד ימצאוני', 'יבקשוני' וכיוצא בזה?

אלא אמר החפץ חיים: משהו מוכרח לרדוף אחריך. החיים אינם יכולים להיות נוחים וקלים, ולכן בקשתו של דוד המלך הייתה שהרודפים יהיו כאלו שהם בבחינת 'טוב וחסד', סבל נוח ונעים יחסית, ולא חס ושלום עניינים אחרים. גם אתה, סיים החפץ חיים ואמר לאותו גביר, תודה לקב"ה שהנך רדוף מאלו שמבקשים לקבל ממך כסף, ולא חלילה להיפך, שאתה זה שרודף אחרי אחרים לבקש מהם..."

וכיון שהדברים עלולים להישמע רחוקים מהמציאות, אני רוצה לספר דבר אישי, בבחינת "בדידי הווא עובדה" – וברצוני להדגיש כי לסיפור הזה יש כבר צאצאים. פנו אלי כבר כמה שלוחים וכן סתם יהודים טובים (השמות המלאים שמורים במערכת) ששמעו ממני את הסיפור והפעילו בעצמם את הסגולה הזו וראו ישועות.

בשנת 2008 החלו לטפס מחירי הדיור בישראל. באמצע השנה קבלתי טלפון מבעלת הדירה אצלה שכרתי את דירתנו והיא מבקשת לפגוש אותי. 5 שנים חלפו מנישואינו ולא שמעתי ממנה והנה היא מעניקה לי את הכבוד לפגוש אותה. היא ציינה שהיא מוכרחה להעלות את שכר הדירה, ועל כן מהחודש הבא המחיר יהיה כמעט כפול!. קודם שילמתי מחיר מגוחך של 470$ דולר, כ-1700 שקל, ועכשיו היא מבקשת 3000.

קיבלתי הלם. היו לנו כבר ב"ה 2 ילדים, אני למדתי בכולל ואשתי למדה ובקושי עבדה, ומאיפה נביא סכום כפול? מה גם שבמחיר כזה כדאי לקנות דירה ולא לשכור. התייעצתי עם אבי ע"ה והחלטנו כי אם אמצא דירה עד 700,000 שקל – כדאי לקנות. דפדפתי מעט בעיתון המקומי אבל מחירי הקניה היו הרבה יותר גבוהים ולא היה טעם לחפש. לא נותרו לי ברירות והתחלתי לשלם לה שכירות. באחת השבתות התקיימה התוועדות אצלנו בעיר. ידידי, השליח והמשפיע הרב משה גרוזמן, שאלני למה אני נראה מדוכדך? סיפרתי לו. הוא הציע לי עצה: "תקבל על עצמך ללמוד פרק תניא לפני התפילה במשך חודש ימים ותראה שהדברים יסתדרו". אמרנו "לחיים" ויצאתי לדרך.

ביום ראשון בבוקר למדתי פרק א' בספר התניא, ביום שני פרק ב', ביום שלישי פרק ג', וכן הלאה. ביום חמישי בשעה 13:50, אחרי תפילת מנחה בכולל, מצלצל הטלפון ועל הקו מבטא רוסי כבד. "מדבר איגור, מתווך, שמעתי אתה מחפש דירה. יש לי דירה בשבילך: ברחוב קידוש השם פינת חב"ד!...".

לא הכרתי את הרחוב ונדהמתי לשמוע על לוקיישן כזה (בזמנו שכנה בו הישיבה המעטירה של הרה"ח וכו' ר' חיים שאול ברוק)... שאלתי "כמה רוצים החבדניקי"ם?" [בטח פחות מ-770,000 אין להם במחשבון...]. הוא אמר לי: "700,000 שקל". כמה שעות אחר כך חתמנו חוזה ובדירה הזו אנחנו גרים כבר שנים ארוכות...

בהזדמנות אחרת ביאר בכך הרבי את אחת התמיהות שעולות בעוצמה בפרשיות הבאות (לקו"ש כ פרשתנו, תורת מנחם תשטז ב/16): החל מעוד שבועיים נקרא על הצד השני של החיים במצרים, על שנות הסבל שהיכו באבותינו בכל העוצמה והכאב. ואולם התורה מספרת דבר תמוה: משה ואהרן יצאו באופן חופשי מארמון פרעה והיו משוחררים מעבדות.

והשאלה פשוטה: מי שחרר אותם מהעבודה? איך לא היו צריכים להקים מכסות בנייה בכל יום? התירוץ הפשוט הוא שכל שבט לוי לא היה משועבד במצרים. לא רק משה ואהרן עצמם היו פנויים, אלא כל השבט שלהם היה חופשי לשבת וללמוד. והשאלה גדולה יותר: איך זה יתכן? מדוע פרעה האכזר וויתר על יצירה ועשייה של שבט שלם?

הרבי מבאר שם כי פרעה לא שלט בשבט לוי, שכן בני השבט לא שעבדו את עצמם!. הם לא יצאו מעולם מתוך הישיבה וכך השוט של פרעה לא שלט בהם. אי אפשר לשעבד אדם שלא רוצה להשתעבד ונתון תחת עול התורה. כל אדם שנופל ביד פרעה – הוא כזה ששחרר עצמו לפני כן.

נקבל על עצמנו עול תורה ונזכה להיפטר מעול הגלות בקרוב ממש.

בס"ד

התנגשות הענקים: איך עברה מלכות ישראל מיוסף ליהודה?

ר' יעקב זילברשטיין הוא יו"ר הנהלת בית הכנסת "המרכזי" בראשון לציון בו אני פועל כרב וכשליח חב"ד. יעקב זכה לתואר המפוקפק של הניצול היחיד בעולם ששהה את כל ימי המלחמה במחנות המוות הנאציים. בערב ראש השנה ת"ש (ספטמבר 1939), עשרה ימים אחרי כניסת הנאצים לפולין, הוא נחטף מהרחוב והועלה על משאית שהעבירה אותו למחנה הריכוז בוכנוולד. הוא שהה שם שלוש שנים ואחר כך התייסר עד סוף המלחמה במחנה ההשמדה אושוויץ.

כל משפחתו של יעקב הושמדה ואין לו אף קרוב מדרגה ראשונה. לא הורים, לא אחים ואף לא בני דודים. זה אילן משפחתי ענק שנכרת לכל רוחבו.

יעקב סיפר לי על שיחה שהייתה לו עם שמעון פרס, שהיה בערך בן גילו ומאותה התפוצה שלו. פרס הניח יד על הכיפה שלו ושאל: "יענקלה, איך נותרת מאמין אחרי מה שעברת?" יעקב ענה: "הקב"ה הציל אותי יחיד מכל המשפחה והאם אינני צריך להודות לו?!". פרס הגיב: "אתה ממזר..."

בואו נודה שהתשובה לא ממש פותרת את השאלה ותהייתו העמוקה של שמעון פרס עולה ונשאלת: מהו סוד הנצח? מהו סוד ההישארות וההמשכיות? מהי הסיבה לכך ששני אנשים עברו את אותם הזוועות ואחד קם ועזב ואילו השני התחזק באמונתו? הנושא חשוב כיום מאין כמותו, משום שכולנו מתמודדים עם אותה השאלה: כל הורה נושא ספקות טורדניים אודות סיכויי ההישארות וההמשכיות במשפחתו. זאת תקופה גמישה שאיש אינו מחויב בה. הכל זמני ונייד וקל לנוע ממקום למקום. ולכן כל הורה מחפש את הסוד שיכול לחזק משמעותית את סיכויי ההמשכיות במשפחתו.

אנו רוצים לדון בשאלה הגדולה הזו באמצעות עיון באחת הדמויות הכי משמעותיות בהיסטוריה היהודית. דמותו של השורד הנצחי, של עוף החול שנעלם וקם ושוב יקום ויתקיים לנצח: יהודה בן יעקב. כל דברי ימי ישראל, החל מפרשיות השבוע הללו ועד ביאת המשיח, הם מהפכות שלטוניות בין שני שבטים: יהודה ויוסף. פעם זה עולה ופעם זה עולה, אבל באופן מפתיע, מלכות יוסף היא זמנית, היא תמיד מבליחה ראשונה ונעלמת, אבל מלכות יהודה שבה וקמה ועתידה לשכון לנצח.

והשאלה שעומדת בבסיס השיעור היא: מהו סוד הנצח של יהודה?

ב. השליש האחרון של ספר בראשית הוא מאבק הענקים בין יהודה ליוסף. החלק הראשון שייך כולו ליוסף: הוא מוביל את מהלך המאורעות ומנחיל ניצחון מוחלט ליהודה. יהודה 'טועה' בשיקול הדעת שלו למכור את יוסף, הוא 'טועה' בשיקול הדעת במעשה תמר ואחר כך דן אותה לשריפה, ובמקביל, יוסף צץ ומזדקף והופך להיות היהודי הראשון בהיסטוריה שנוגע בכס המלכות.

ככה בדיוק מתחילה פרשת השבוע, "וייגש": יהודה הכאוב נעמד בפני המשנה למלך ומתחנן לרחמים על בנימין הצעיר. אנא חוס עלינו ועל אבא ותן לנו לחזור שלמים הביתה.

1. תהלים מח: כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו – בראשית רבה צג: 'המלכים נועדו' זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו' - זה נתמלא עברה [זעם] על זה וזה נתמלא עברה על זה.

ואז באה הפטרת הפרשה, נבואת יחזקאל, והופכת את היוצרות:

יחזקאל לז: ויהי דבר ה' אלי לאמר: ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו [בנימין שתחת שלטון יהודה], ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו [עשרת השבטים שתחת ממלכת יוסף]. וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך ... הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם ... ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ ומלך אחד יהיה לכולם... ולא יחצו עוד לשתי ממלכות: ועבדי דוד מלך עליהם ... ודוד עבדי נשיא להם לעולם.

הנביא יחזקאל מנבא כי בעוד שמלכות ישראל נקרעה בימי המקדש הראשון לשתי ממלכות נפרדות – ממלכת יהודה בירושלים וממלכת אפרים מזרע יוסף בשומרון – הנצח שייך ליהודה. המלכות של יוסף היא זמנית ותיעלם ואילו ההישארות היא אצל יהודה.

הצעד המעשי הראשון לקראת המלכת יהודה על ישראל מתרחש בפרשה הבאה: יעקב עומד למות והוא קורא את ילדיו אל המיטה. יעקב מברך כל אחד אבל ההפתעה נמצאת בברכת יהודה.

בראשית מט,ח: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה.

חז"ל לומדים כי זרע יהודה עתיד להחזיק בכל תפקידי ההנהגה בעמנו: הן המלכות בארץ ישראל, הן ההנהגה הייצוגית בחוץ לארץ, תפקיד 'ריש גלותא' שהיה המייצג בפני המלכות והן המנהיגות הרוחנית העליונה, נשיאי הסנהדרין.

סנהדרין ה,א: לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גלויות בבבל שרודים את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל [נשיאי הסנהדרין] שמלמדים תורה ברבים.

וכעת נחשוב על הסיטואציה המדהימה שנוצרה שם: יוסף עצמו עמד לפני המיטה כמשנה למלך!, הוא החזיק בתפקיד העוצמתי שיהודי אחז בו אי פעם. הוא עשה את תפקידו בצורה נהדרת ויעקב היה אמור לסמוך על הכלל ש'נבחרת מנצחת לא מחליפים...'. ובכל זאת יוסף נאלץ לראות ולשמוע כיצד השררה שלו היא זמנית וחולפת ומי שיעמוד בראש העם הוא יהודה.

האברבנאל כותב דבר יותר מדהים: הוא מקשה מה הייתה מטרת הברכות? אם היעד היה לברכם (כמו שעושה משה בסוף ימיו), מדוע יעקב לא בירך את שלוש בניו הגדולים? ואם המטרה הייתה להוכיחם כמו שנהג עם שלוש הגדולים, למה לא הוכיח גם את הצעירים שמן הסתם היה מה להוכיחם?

אלא כל המטרה הייתה למנות מלך על ישראל: בכדי להכתיר את יהודה. ולכן כל דברי יעקב הם הסבר למה דווקא יהודה. תחילה מוכיח חמורות את שלוש הגדולים – אלו שאמורים להיות קודמים ליהודה בקבלת הירושה – ולכן מבהיר שאינם מתאימים למלוכה. אחר כך ממשיך באופן חיובי לפרש שהשבטים הצעירים נועדו למטרות אחרות – מסחר וכו' - וכך ברור שהמלוכה נשארת בידי יהודה.

הדורות חולפים וכל דברי ימי ישראל ממשיכים להיות מטוטלת של יוסף מול יהודה: א. משה רבינו יוצא למלחמה הראשונה אחרי יציאת מצרים – מלחמת עמלק – עם שני עוזרים צעירים: חור ויהושע. חור הוא בן כלב, נשיא שבט יהודה, ויהושע הוא משבט אפרים בן יוסף. ב. קשר כזה מופיע שוב בסיפור המרגלים כאשר יהושע וכלב הם שני האנשים היחידים שנשארים נאמנים לשליחות ה'.

ג. השנים חולפות ועם ישראל מבקש להמליך מלך והראשון שנבחר הוא שאול בן בנימין מזרע רחל (קרוב ליוסף). ואולם מלכותו של שאול היא זמנית והוא רק הפרומו לקראת הדבר האמתי: דוד משבט יהודה שמקבל את המלכות באופן נצחי. ד. אחרי מיתת שלמה והמעבר למלכות רחבעם בנו, מתפצלת מלכות ישראל לשני חלקים וזה שוב ירבעם בן נבט משבט אפרים בן יוסף מול רחבעם בן שלמה מזרע יהודה. ושוב מנבא כאמור יחזקאל כי מלכות ישראל היא זמנית ומלכות יהודה היא נצחית.

ה. משכן שילה עומד 369 שנה בנחלת יוסף בשילה ואולם זה מקום זמני וחולף, ואחר כך מוקם בית המקדש במקומו הנצחי בירושלים, בנחלת יהודה ובנימין. ו. הסיבוב האחרון בין השבטים יהיה לעתיד לבוא כפי שמובא בספרים כי הגאולה העתידה עצמה תתרחש בשני שלבים: תחילה יופיע "משיח בן יוסף" – שיהיה מזרע מנשה או אפרים בני יוסף, והוא ייהרג במלחמת גוג ומגוג, אבל הוא יפתח את הדלת ל"משיח בן דוד" הגואל הנצחי.

ישנו סיפור היסטורי מופלא המדגיש את נצחיות שבט יהודה: אחרי כיבוש הרומאים וחורבן בית שני, גברו הגזרות בארץ ויהודים חיפשו עיר מקלט. השלטון הפרסי ששלט בבבל העניק חופש דת ובבל החלה להיבנות שוב מחורבנה של ירושלים. חכמים גדולים עברו לבבל והחיו את מרכז התורה שפעם שם בתחילת ימי בית שני. ראש העם מזרע יהודה קיבל מהמלכות את מעמד "ריש גלותא".

ההיסטוריה מספרת (ראו ויקיפדיה ערך 'בוסתנאי') כי באמצע המאה השביעית קם מלך פרס והשמיד בזעמו את כל צאצאי בית דוד. והנה באחד הלילות חלם המלך כי הוא מהלך בבוסתן פירות נהדרים וכורת את העצים. כאשר הניף את הגרזן על העץ האחרון הופיע זקן אדמוני יפה עיניים, חטף ממנו את הגרזן והיכה בכוח במצחו. המלך המבועת התחנן לרחמים והבטיח כי לא יפגע בשתיל האחרון.

המלך התעורר מבוהל והזדעזע עוד יותר למצוא עצמו שוכב בתוך שלולית של דם. הוא שלח למצוא לו פותר, עד ששמע הסבר מחכם יהודי: הזקן בחלומו היה דוד המלך שהזהיר את מלך פרס שלא להשמיד את הנצר האחרון ממשפחתו. המלך ביקש לברר איפה נשאר הנצר האחרון, והתברר שבתו של אותו חכם פותר החלום, שהייתה אשתו של חנינאי מזרע בית דוד שנהרג בידי המלך, הרתה רגע לפני שבעלה נהרג. המלך הותיר לפליטה את הילד וקרא לו בשם בוסתנאי, על שם הבוסתן שראה בחלומו. בוסתנאי גדל ומונה לריש גלותא בידי "החליף עומר", מחליפו של מוחמד וכובש ירושלים.

הנה מדרש המספר על המפגש הראשון בין הילד למלך פרס: אוצר המדרשים איינשטיין: ויגדל בוסתנאי וילמד תורה ותבונה ויתאווה המלך לראותו ... ויעמוד לפני המלך ולא נענע ראשו ויבא זבוב ויעמוד על רקתו וינשכהו ולא הבריחו ונטף דמו ... ויאמר המלך למה לא הברחתו מעל פניך? וישיבהו: ירשנו מאבותינו כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו, לא לדבר ולא לצחוק בהיכל מלך.

ואחרי כל זה, השאלה פשוטה ומתבקשת: מה משמעות סדר הדברים שיוסף הוא הראשון, אבל נופל ונעלם, ואילו יהודה הוא השני אבל כאן כדי להישאר?

התמיהה עולה בראש ובראשונה על יעקב עצמו: מדוע עוקר את המלוכה מיוסף? הרי כל מה שיהודה עשה יוסף עשה טוב ממנו? אם נזכיר את מעלת יהודה שהציל את חיי יוסף בכך שהמליץ למכור אותו לעבד, הרי יוסף הציג התנהגות פי כמה יותר מרשימה: הוא לכתחילה לא חטא בשנאת אחים ומחל וסלח להם על הכול? אם מעלת יהודה בכך שהתעלה על מידותיו והודה לתמר "צדקה ממני", יוסף לכתחילה לא נענתה לבקשותיה של אשת פוטיפר ועמד איתן כילד צעיר?

תמיהת המכילתא בשלח יד,כב: היו רבי טרפון וזקנים יושבים בצלו של שובך ביבנה. אמרו לו: ילמדנו רבינו באיזו זכות זכה יהודה למלכות? האם בזכות שאמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' והצילו מהמיתה? אמר להם: האם דיה להצלה שתכפר על המכירה?! הרי נתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו?

ג. לפני שניגש לעניין עצמו, נפתח נושא אחר לחלוטין (להבדיל אלפי הבדלות), תעלומה שהיא מדרש פליאה ממש: יש מילים שיהודים אפילו לא אומרים אותן. הן מסמלות גועל ודחייה כה עמוקים עד שאפילו לא מגלגלים אותן על השפתיים. ראש וראשון למילים המגונות הוא בעל החיים שחי בתוך הטינופת: ה"חזיר". הגמרא נמנעת מלהזכיר אותו בשמו ורק נוקבת ברמז שדבק בו[1]:

2. שבת קכט,א: אדם שהקיז דם שיאכל משהו ואחר כך יצא מן המקום שאם יפגוש בדבר אחר – יכול לחלות בדבר אחר [צרעת שהיא מחלה שקשורה בחזירים].

המיאוס מפני החזיר הוא כה עמוק עד שחז"ל קבעו (בבא קמא פב) שאסור אפילו לגדל אותו בתחומי ארץ ישראל ובהתאם לכך קבעה ה"כנסת" בארץ את "חוק החזיר", לפיו אסור לגדל אותו בערי הארץ (למעט יישובים נוצריים). יצוין שרוב עם ישראל מתאחד סביב המיאוס מפניו ואפילו מסעדות טרפה שמוכרות ממנו (ל"ע), מתביישות לנקוט בשמו והמציאו שם מכובס: 'בשר לבן'.

כאן בא האור החיים בפרשת שמיני ומטיל פצצה: ישנו מדרש האומר שאיסורו של החזיר הוא זמני בלבד ולעתיד לבוא עתיד להיטהר ולהיות מותר לאכילה. כן, דווקא בעל החיים המאוס, נושא בכוח ההישארות והנצחיות ועתיד להיטהר. המהפך הזה רמוז כבר בשמו: "חזיר" מלשון "חזרה", שכן טומאתו זמנית והוא עתיד לעלות לקדושה.

האור החיים מדקדק זה מתוך לשון התורה. הפסוק מתחיל (ויקרא יא ב-ג): "זאת החיה אשר תאכלו ... כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה". התורה מציגה כאן את שני סימני הטהרה וקובעת כלל: כל בעל חיים בעולם שהוא "מפריס פרסה" (יש לו פיסוק ורווח בין שתי אצבעות הרגל) הוא בהכרח גם "מעלה גרה" (בולע את העשב ללא לעיסה ואחר כך עולה העשב שוב לפה לשם לעיסה וטחינה חוזרת). ולכן אין צורך להתאמץ ולחפש שני סימני טהרה כדי לדעת את דינו של בעל החיים, אלא מספיק לבדוק אם הוא מפריס פרסה ובהכרח הוא גם מעלה גרה וכשר לאכילה.

ואולם אחרי ארבעה פסוקים מוציאה התורה בעל חיים אחד מהכלל (פסוק ז): "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם". התורה מדגישה כי החזיר הוא בעל החיים היחידי שהוא מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה ולכן אינו כשר לאכילה.

וכאן עולה השאלה למה ממתינה התורה ארבעה פסוקים עם ההבהרה? הרי מישהו יכול לטעות בינתיים ולחשוב שגם החזיר כשר משום שיש בו את סימן הטהרה העיקרי? מוצא כאן האור החיים רמז כי באמת גם החזיר הוא קצת מותר, כי עתיד להיות טהור ורק בזמננו הוא טמא.

אור החיים שם: יתבאר על דרך אומרם ז"ל (חולין נט) 'כל בהמה מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מהחזיר'... ואולי ממה שלא הוציא מן הכלל סמוך להודעת הכלל [ורק אחרי ארבעה פסוקים], רמז שאפילו החזיר בכלל [ההיתר], על דרך דברי רבינו בחיי בשם התנחומא: 'למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור להיות מותר'.

ואף שהדברים תמוהים: כיצד יתכן שמצווה מן התורה תתבטל? מבהיר האור החיים כי החזיר יעבור התפתחות לעתיד לבוא ויהפוך להיות "מעלה גרה". וזהו שמדגישה התורה (בפסוק שהובא לעיל) "והוא גרה לא יגר", כלומר, החזיר אסור רק בתנאי ובאותה תקופה שלא יעלה גרה.

והוסיף 'והוא גרה לא יגר' פירוש תנאי הוא הדבר כל זמן שהוא לא יגר אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר ולא שישאר בלא גרה ויותר כי תורה לא תשונה.

וכאן עולה השאלה העצומה למה החזיר? מה סוד ההישארות שלו? אם אנו במצב רוח של קבלת חברים חדשים לאגודה, מדוע שאר בעלי החיים הטמאים לא יעברו מוטציה כזו וייטהרו?

מפרשים רבים חולקים בחריפות על האור החיים ושוללים את 'חזרת החזיר'. רבי שמואל יפה, מחבר פירוש היפה תואר על מדרש רבה, כותב כי המדרש הזה לא היה ולא נברא, אלא שאחד הפרשנים כתב אותו בדרך הלצה והיו שלא הבינו את הבדיחה...

יפה תואר ויקרא רבה יג,ג (מז,ג): המאמר הזה לא היה ולא נברא כי לא מצאנוהו בשום מדרש ואחד מן האחרונים המציאו על דרך הלצה והיה תולה אותו באחד מן המדרשים.

ראיתי רעיון מעניין האומר כי עצם זה שאומרים "דבר אחר" ולא "חזיר", הוא כדי לשלול את הטעות שהחזיר יחזור לטהרתו.

אבל עובדה היא שהמדרש מובא ומצוטט בספרים רבים (נלקטו בליקוטי שיחות כט/128 הערה 58) והפליאה גדולה: למה דווקא החזיר? מה סוד הנצחיות שתגרום לו אחרי אלפי שנות שקיעה בלכלוך ובבוץ, לקום ולפשוט את טלפיו ולומר באמת ובתמים "טהור אני"?

שני הנושאים שבהם עסקנו - סוד הנצחיות של יהודה, ולהבדיל אלפי הבדלות, סוד תקומת הבעל חיים הנ"ל – קשורים באותו עניין.

ד. נתחיל עם הסבר ראשון למעלת יהודה ואפתח באנקדוטה אישית: ביום ההולדת האחרון שחגגנו עם אבי, חצי שנה לפני פטירתו, התוועדנו עמו כמנהג חסידים. בשעה מאוחרת כשאבי היה אחרי כמה פעמים "לחיים", הוא אמר משפט בלתי נשכח, ובהקדים: אבי זכה לכהן כרב ממלכת חב"ד בארץ, כפר חב"ד, וכחבר בבית דין רבני חב"ד וכך עמד בצומת קבלת ההחלטות הרגישה בחב"ד. 

אבי אמר כך: "בעבודה תחת הרבי מליובאוויטש, יכול היה לקרות שתטעה, הרבי לא שלל את האפשרות שנמעד בשיקול הדעת שלנו, אבל אם טעית היה מצופה ממך לבקש סליחה מיד ולתקן. הדבר הגרוע ביותר היה להיתקע במקום, להתעקש על הגישה שלך בלי לבצע שינויים...".

ההבדל בין יהודה ליוסף (כפי שהארכנו בשיעור לפרשת וישלח) הוא שיוסף הוא ה"יפה תואר". יוסף הוא החכם, הוא המוצלח, הוא החולם הגדול והמיישם הגדול. כשאחיו רועים צאן, הוא חולם על שמש וירח שמשתחווים לו. כלומר, על כיבוש העולם כולו בידי הקדושה. יוסף עומד בגאון מול אשת פוטיפר ואחר כך מפגין אצילות מדהימה ומוחל לאחיו.

יהודה, לעומתו, הוא איש פשוט כביכול, הוא "פלאח", רועה צאן מאיזה חור בשכם, וכאדם כזה הוא מקבל החלטות ועושה טעויות. הוא מוכר את יוסף ונופל מול תמר. אבל ליהודה יש תכונה מדהימה שאיננה אצל צאצאי יוסף: הוא גמיש!. הוא יודע ליפול ולקום. יהודה לא מתעקש להיות מושלם, הוא לא מנסה להתהדר בניקיון וטהרה, תמורת זאת, יהודה יודע להסתדר במהירות ולקבל את ההחלטה הכי נכונה בתנאים שהוא מתמודד איתם.

ברגע שהוא מבין שטעה מול תמר – הוא קם ומתקן. לאחר שהאחים מבינים שהם טעו מול יוסף – הוא קם ומציל את בנימין. וככה זה ממשיך גם אצל צאצאי יהודה: ברגע שדוד מבין שהוא חטא מול בת שבע, הוא קם ואומר מילה אחת: "חטאתי". יהודה וצאצאיו הם אינם הטהורים, הם הנאמנים!. הם בעלי התשובה שברגע האמת מקבלים את ההחלטה הכי נכונה יחסית לתנאי החיים שלהם.

צאצאי יוסף, לעומת זאת, הם יפי תואר כמותו, אבל התכונה הזו נושאת סיכון: הקושי לקום ולתקן. כששאול נופל – הוא רק נופל ונופל יותר, כשירבעם בן נבט נופל – מי שהתלמוד מתאר אותו כגדול הגדולים, מי שהקב"ה הציע לו לטייל עמו בגן עדן – שלמותו אינה מניחה לו לקום ולהודות שטעה. שכן כל עוצמתו של הצדיק נובעת מיופיו, מטהרתו, וכיצד יוכל לחיות עם השריטה על הפנים?

כעת מובנת סוד ההופעה של יוסף ויהודה במהלך ההיסטוריה: יוסף מופיע תמיד ראשון כרמז לעליונותו של הצדיק. כל מהפכה חייבת להתחיל מאדם גדול שרואה את הדברים באמיתיותם, כפי שהם צריכים להיות ולא רק כפי שהם בפועל. ואולם הנצחיות של יהודה מלמדת כי סודו של המנהיג הוא בגמישות שלו. ביכולתו להיות נאמן ולא פרפקציוניסט. הוא יכול לטעות, אבל הכי חשוב ללמוד לנצח בהזדמנות השנייה.

הנה אמירה חדה וקיצונית של חז"ל בנושא הזה בדיוק:

3. יומא כב,א: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי [שבא ממשפחה מיוחסת, רש"י]. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו [כמו דוד שבא מרות המואבית והייחוס שלו פגום, רש"י] שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך [תזכור מאיפה באת וכך יחזור ויתקן].

עד כאן הסבר אחד, ומכאן אל התורה החסידית הגדולה שהיא אחד מעמודי התווך במחשבת חב"ד.

ה. פרופסור ירמיהו ברנובר הוא מדען בתחום האנרגיה החילופית (הידרודינמיקה). לפני מספר שנים קיבל "אות מפעל חיים" ממדינת ישראל על תרומתו להקמת התשתיות הלאומיות. ברנובר נולד בריגה ואבא שלו נהרג על ידי הלאטבים במלחמת העולם השנייה. הוא חווה בעצמו אנטישמיות ושנאה ולא הצליח להתקבל למוסד אקדמי בגלל מוצאו היהודי. ואולם הרדיפות חיזקו את רוחו וגרמו לו להעמיק בהבנת מורשתו היהודית. הוא יצר קשר עם המחתרת החבדי"ת ברוסיה והחל לקיים מצוות.

במשך השנים הפך ברנובר להיות מדען נחשב בברית המועצות ומעת לעת היה מוזמן להרצאות בתחום עבודתו. תמיד היה מחביא בעומק המזוודה שקית תפילין ומוצא רגע פרטי כדי להניח אותם. פעם נסע להרצאה חשובה ותכנן להניח תפילין במשך היום. הוא עלה להרצות מול מאות אנשי אקדמיה ופתאום ראה את השמש שוקעת ונזכר ששכח להניח תפלין. מחשבות החלו להתרוצץ במוחו תוך כדי שמדבר מול הקהל: מצד אחד, הוא עושה ליהדות שירות ענק: הוא עומד כיהודי זקוף וגאה בפני מאות אקדמאים (הוא גידל זקן והיה מפורסם בפעילותו למען העלייה לארץ) ולמה להפסיד את זה בגלל הנחת כמה רצועות בסתר? מצד שני, תפילין זה תפילין.

המחשבות סחררו את מוחו ולפתע החל להשתעל, התנצל שיש לו סחרחורת וירד בזריזות מהבמה. הוא עצר מונית, הורה לנהג לטוס אל המלון, הניח תפילין במקביל לקרני השמש האחרונות, ונפל מותש על המיטה. אחר כך ניסה לנתח לעצמו מה קרה? למה היה לו כה חשוב להניח תפילין? מה הערך של מעשה טכני מול ההופעה היהודית הגאה שלו?

הסיפור הזה נוגע בחוט השדרה של החיים היהודיים: בכל בית כנסת יושבים כעת שני סוגי יהודים: שניהם יראי שמים, אבל יש ביניהם פער מהותי. הראשון, קוראים לו 'יוסף' והוא אדם של לימוד. הוא חווה את קיום המצוות בכל הזהות והאישיות שלו. הוא לא ניגש לליל הסדר לפני שהבין את חומרתו של החמץ הפנימי, הוא חש תיעוב כלפי השאור שבעיסה שפועם בתוכו ובדיקת החמץ נעשית מתוך כעס וזעם על הישות שמפריעה לו להתעלות בקודש.

השכן שלו, 'יהודה', הוא לא כזה מעמיק, אבל הוא אדם מעשי. הוא לומד את הלכות החג, חשוב לו לדעת איך בודקים ומה בודקים, מתי מתחילים ומתי מסיימים.

מה ההבדל ביניהם? מצד אחד, הראשון חווה את החג ואילו השני רק מקיים את החג. הראשון ניגש לליל הסדר בהתלהבות ולא היה מוותר על הלילה הזה בעד שום הון שבעולם. הוא צומח ומתפתח עם קיום המצווה, ואילו השני נותר על מקומו. הוא כמו מכונה שמקיימת מצווה. יתכן שבאופן אישי היה מעדיף לוותר על כל הטרחה הכרוכה בהכנות לחג וללכת לישון. המילה "מעשה" היא גם מלשון "מעושה", כמו אדם כפוי ומוכרח שעושה רק בצורה חיצונית מעושה.

אבל מצד שני, הראשון ניגש לקיום המצווה בגלל עצמו, מתוך החוויה האישית שסוחפת אותו, ואילו הראשון הוא מאה אחוז מסירות לקב"ה. השאלה היחידה ששואל את עצמו היא מה ה' רוצה ממני.

מי ביניהם יותר גדול? איזו דרך חשובה יותר? גדולי התנאים דנים בכך:

קידושין מ,ב: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד ונשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (ונמצאו שניהם בידו, כי מי שלומד גם יבוא לקיים, אבל מי שמקיים לא יבוא ללמוד, רש"י).

מהי מסקנת הגמרא? היא לא ברורה: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", אז התלמוד גדול או המעשה גדול? הרי כל מעלת התלמוד שמביא לידי מעשה ואם כן המעשה גדול?!

נשיאי חב"ד מסבירים כך: בשלב הראשון, "תלמוד גדול". כל מעשה של קיום חייב להיות מלווה בלימוד ובהפנמה אישית, כי אחרת גם המעשה לא יחזיק מעמד. כמה יכול אדם לקיים מצוות כמו מכונה בלי להזדהות עם המשמעות הפנימית שלהן?

ואולם מעלת התלמוד היא בגלל שמביא לידי מעשה. התלמוד עומד בראש כשהוא לימוד כזה שמחזק את המשמעת לדברי ה'. אבל אם התלמוד יהפוך להיות מניע לקיום המצוות, אם ההבנה וההזדהות יהפכו להיות תנאי בדרך להתאחדות עם האלוקים – לא יהיה בסופו של דבר לא תלמוד ולא מעשה.

כעת נשוב אל יוסף ויהודה: המילה "יוסף" מסמלת הוספה, צמיחה והתפתחות. משום שיוסף הוא יפה התואר שיודע ולומד ומבין. המילה "יהודה" לעומתה היא מלשון "הודאה", כמו 'מודה באשמה'. יהודה הוא איש מעשי שמקיים את מצוות בכפיפות ובכניעות, כמו אדם "מעושה" שמבצע בגלל שהוא מוכרח.

השלב הראשון בכל תהליך צמיחה הוא "יוסף", ללמוד ולהבין ולהזדהות עם המסר של המהפכה. ואולם זה רק השלב הראשון, אבל לא בסיס הקיום. ההישארות וההמשכיות הנצחית קיימת דווקא אצל מי שמוסר את עצמו לקדושה, אצל מי שמוותר על העצמאות שלו ומודה שבסיס הקיום שלו הוא קבלת עול פשוטה. אדם כזה ישרוד כל קושי ואתגר מבחוץ או מבפנים.

הפער בין שתי הגישות מתבטא ברגע שלא מצליחים להזדהות עם המצווה. בני יוסף עלולים ליפול ברגע הזה, זה מה שקרה אצל שאול שהלך אחרי הטעם. הוא התעקש להקריב את מיטב החלב והצאן של עמלק, כפי שמצווה ההיגיון הרוחני ולא סתם להמית אותם בחרב. בני יהודה, לעומת זאת, הם יהודים תמימים שכשעולה שאלה הם עונים בפשטות: זה מה שאבא שלי עשה וזה מה שאני עושה...

המשנה במסכת אבות (ג,יז) מעבירה את הרעיון באופן מושלם: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו ... אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מעטים ושורשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו, אין מזיזות אותו במקומו".

פעם התוועד האדמו"ר הקודם עם הבחורים, ההתוועדות הייתה נפלאה והם לא רצו שהיא תיגמר. הרבי ישב עם שעון לידו כדי לדעת מתי שעת תפילת מנחה. הבחורים שהיו נלהבים מההתוועדות, שיחקו עם השעון והקדימו מעט את השעה האמיתית. הרבי ראה מה עשו, הוא הביט לכיוונו של המזכיר הדגול ר' יחזקאל פייגין הי"ד שלא מחה בהם, ואמר כך: "חאצ'ע, אור אין סוף הוא לא מציאות אמיתית, גילוי העצם [גילויים] הוא לא מציאות אמיתית, מנחה היא מציאות אמיתית".

מאמר ועבדי דוד תשמ"ו: החילוק בין יוסף ויהודה יובן משמותיהם עצמם, דיהודה הוא מלשון הודאה ויוסף הוא מלשון הוספה ... וענין ההודאה בפשטות הוא שמודה לדבר מסוים אף שאינו מובן בשכלו, וענין זה הוא בכח העשיה שהיא בדרך כפיה. אמנם ענין ההוספה הוא להיפך, שהעניין לא רק מתקבל בשכלו אלא עוד זאת שמוסיף בחכמה ושכל ... והנה בשני אופני עבודה אלה דתורה ומצוות, תלמוד ומעשה יש שקו"ט בגמרא מי מהם גדול ... ולבסוף נמנו וגמרו 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה' שבתלמוד עצמו ישנה גם המעלה שבמעשה שהיא הכפיה. כי לאחרי שלומד תורה בתכלית השלימות מגיע לדרגא נעלית יותר, שלומד מצד כפיה והודאה, שמבטל כל מציאותו ולומד מחמת קבלת עול.

כעת נשוב על בעל החיים הטמא שעתיד לשוב ויחזור להיות טהור: בהערת שוליים בתחתית עמוד מעביר הרבי מליובאוויטש נקודה כבירה: בעל החיים הזה טמא אלפי שנים, הוא נמצא בעומק הקליפות ונדמה שהוא גמור, מאוס ונידח מחוץ לתחום, אבל בביאת המשיח הוא ישוב ויטהר. למה? כי יש לו את סימן הטהרה ברגליים, ובכך הוא משל לאדם שברמתו האינטלקטואלית הוא אינו מזוכך, אבל הוא מקפיד לקיים במעשה. בין כשיש לו חשק ללכת לבית הכנסת ובין כשאין - הוא הולך. כי זה מה שעושים יהודים. ובעל חיים כזה ישוב ויטהר. הרגליים ינצחו ויוליכו גם את הלב למקום הנכון.

התוועדויות תשנ"א א/352: 'מפריס פרסה' מורה שהמעשה בפועל (רגל) הוא כדבעי ובריבוי, אלא שחסר אצלו בעניין הבירור והזיכוך ('לא גרה') ולכן אף שמעלתו פחותה ממעלי הגרה שהם מזוככים יותר, אבל כיון שהמעשה שהוא העיקר הוא כדבעי, ולעתיד לבוא עתיד גם ליטהר (מעלת הבירור והזיכוך) אזי יהיה בשלמות (משא"כ זה שמזוכך יותר אבל חסר אצלו מעלת המעשה שהוא העיקר).

מבט על הפרשה (מר רפאל ירקוני)

     סיפורו של יוסף שהביא אותו להחזיק כעת בתפקיד שליט מצרים, המשביר לכל הארץ, החל בפרשת וישב, כאשר התורה מתארת (תחילת פרק ל"ז) ש"ישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים". מיד במקום, עוד לפני שיוסף מספר את חלומותיו, מתגלית שנאת האחים אליו עד שהתורה אומרת "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד'). רש"י במקום מסביר: "מתוך גנותם למדנו שבחם - שלא דברו אחת בפה ואחת בלב". כלומר פשוטו של מקרא עפ"י רש"י הוא שאותה שנאה שרחשו האחים ליוסף גרמה לנֶתֶק בין האחים ליוסף אפילו בדיבור.

     גם פירושו של הספורנו מחדד ומבהיר את עניין "חסימת ערוצי התקשורת" במסגרת הסכסוך של האחים עם יוסף: "אף על פי שהיו צריכים לדבר עמו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן, בהיותו מנהיג במצוות אביו, לא יכלו לדבר עמו לשלום ורעות כמנהג אחים". וכאשר יוסף התחיל לספר את החלומות לאביו ולאחים, השנאה רק גברה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנוא אותו". ממשיך רבי עובדיה ספורנו בפירושו ואומר שגם כאן האָשָם הוא בחסימה התקשורתית, באי-יכולת האחים לדבר עם יוסף: "כי התחיל לדבר עמהם במקום שהם לא רצו לדבר עמו. ולפי ששנאה זו הייתה בלב, לא הרגיש בה יוסף".

     אפשר להבין בדברי הספורנו שהאחים נמנעו מלבטא את קנאתם וכעסם כלפי יוסף, אלא שמרו זאת בלב. בשל הנֶתֶק הזה, לא הרגיש יוסף בשנאת האחים והמשיך לספר את החלומות, השנאה שהייתה אצורה אצל האחים התפרצה לבסוף וכמעט שרצחו את יוסף. מעניין לשים לב שגם בחלומות עצמם ישנה הדרגתיות: החלום הראשון הוא על שנים-עשר האחים שנמצאים יחד בשדה ומאלמים אלומות. כאשר מבין כל האלומות קמה אלומתו של יוסף ויתר האלומות משתחוות אליה לאחר שניצבה. לעומת זאת, בחלום השני ישנם שמש וירח, אך רק אחד עשר כוכבים. אין המדובר בחלום שבו מבין שנים-עשר הכוכבים זז כוכב אחד למרכז והאחרים משתחווים לו, אלא השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים - לי, ליוסף עצמו. כאשר סיפר על כך יוסף לאחים - "ויוסיפו עוד שנוא אותו" וגם תגובתו של יעקב היא נזיפה ביוסף: "ויגער בו אביו, ויאמר מה החלום הזה אשר חלמת..."? גם כאשר רואה יעקב סימן בדבר, הוא שומר זאת בליבו ולא אומר על כך מאומה: "ואביו שמר את הדבר". האם יתכן שבעיית התקשורת לא הייתה רק מצד האחים? האם נאמר שבשל אטימות מסוימת מצד יוסף הוא לא חש בשנאה שרחשו כלפיו? בפגישתם הראשונה לאחר שנים של ניתוק, מכיר יוסף את האחים, מתנכר אליהם ומדבר איתם קשות: "וירא יוסף את אחיו, ויכירם, ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם: מאין באתם? ויאמרו: מארץ כנען לשבור אוכל. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (בראשית מ"ב, ז'-ח'). על פניו נראה שעל אף היעדרותו במשך שנים, יוסף אשר מכיר ויודע שאלו הם אחיו, אשר אינם מזהים אותו, ממשיך במה שנראה לנו על סמך מה שראינו לעיל כ"אטימות רגשית" כלפיהם.

     על מנת לחדד את השאלה בעניין המהלך שמוביל יוסף ביחסו הנוקשה לאחים, ננסה להבין תחילה מדוע אומרת התורה פעמיים שיוסף הכיר את אחיו: "וירא יוסף את אחיו ויכירם... ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". מסביר ר' לוי במדרש רבה לפרשתנו (צ"א, ז') : "בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידן והם לא הכירוהו". כלומר, כוונת התורה בפעם השנייה שמוזכר שיוסף מכיר את אחיו היא לא לציין את העובדה שהכירם, אלא על מנת להדגיש את היחס שבו נוקט יוסף כלפי האחים כעת, כאשר הכוח בידו, כנגד יחס האחים אליו בזמן שמכרו אותו כאשר הכוח היה בידם. אמנם חוסר התקשרות שבין יוסף והאחים תופס מקום מרכזי, ואולם לא באטימות רגשית מדובר. ידועים ההסברים השונים בחז"ל ובמפרשים שיוסף רצה להביא את האחים לתשובה אמתית ואת חלומותיו להתקיים. לצורך כך הוא גולל מהלך כזה שהחל ברגע שבו זיהה אותם ומיד דיבר אליהם קשות. את שמעון אסר רק לעיניהם וכד', את הגביע הטמין באמתחת בנימין לראות האם יתנכרו אליו האחים כשם שעשו ליוסף, או שמא חזרו בתשובה ויעמדו לצידו. רבים מהמפרשים מסבירים את שרשרת העניינים בכיוון כזה או דומה, אולם ברצוני להציע הסבר מעט נועז ששמעתי מגיסי - ר' צבי ריינשטיין ואלמלא הוא ואלמלא נסמכו הדברים על המובא במדרש חז"ל בתנחומא (פרשת מקץ סימן י'), קשה היה להביא את הדברים.

     פרשתנו פותחת בכך שיהודה ניגש אל יוסף "ויאמר בי אדוני" - לראשונה "פורק" אחד מהאחים את המתח הנורא שהצטבר והיה אצור בליבו במשך שנים, מאז ש"לא יכלו דברו לשלום". כל השיחות והדיבורים שקיימו האחים עם יוסף עד עתה, היו "רשמיות" בלבד, כמעט "טכניות": בתקופה שלפני מכירת יוסף ראינו בספורנו שלא דיברו עימו אפילו בעניין הנהגת הבית ומרעה הצאן, וודאי שלא דיבורי רעות כמנהג אחים. כעת, כאשר הגיעו האחים למצרים והובאו לפני יוסף באשמת ריגול, השיחה ביניהם נסובה גם היא לכאורה רק על אותם עניינים "טכניים": כן מרגלים, או לא מרגלים. אלא שיוסף במעמדו החזק כשליט מצרים, מדבר אליהם נוקשות על מנת לברר עניין מסוים, שקשור ביחסם אליו, ובעיקר ביחסו של אביו.

     שואלים כמעט כל המפרשים, מדוע במשך כל אותן השנים שיוסף נעדר, אך למעשה היה במצריים, מדוע לא יצר קשר עם משפחתו ועם אביו? הבנת המהלך שבו נוקט יוסף בהתנכרותו לאחים עשוי לתת תשובה גם לשאלה זו. יוסף הוטרד מאוד מכך שאף לא אחד מבין האחים, ולמעשה מכל משפחתו ואף לא אביו, אינו מגלה דאגה לשלום הבן הנעדר. הרי האחים יודעים שמכרוהו לשיירה היורדת למצריים, מדוע הם לא יצאו אחריו בחיפושים? בכל דבריו עם האחים מנסה יוסף לקבל תשובה לתהייה זו, ועל כן הוא שואל גם לשלום אביו ומתעניין באחיו הקטן בנימין. כל ניסיונותיו לקבל תשובה או רמז נתקלים עד כה, עד שניגש אליו יהודה, בתשובה שהאח - יוסף - מת.

     כזכור, למכירת יוסף גרמה לא רק שנאת האחים. "ישראל אהב את יוסף מכל בניו" ובלב האחים קינן החשש שכשם שיצחק נבחר וישמעאל הורחק, כשם שיעקב נבחר ועשיו הורחק, גם יוסף הוא זה שנבחר, והם, האחים - יורחקו. החלומות שיוסף סיפר לאחיו "תרמו" לכך והוסיפו שמן למדורה, בהדרגתיות, כפי שראינו. אולם מאידך, גם ביוסף קינן חשש דומה. אם בכל אותן שנים איש לא חיפש אותו, איש לא שאל אליו, אפילו לא אביו - אולי דווקא יוסף זה שהורחק? וכאן התהייה הנועזת - אולי בעצם יעקב אביו היה שותף בעצה להיפטר מיוסף ולהשאיר את יתר האחים? זה מסביר מדוע יוסף לא יצר קשר במשך כל השנים. יוסף הרי לא ידע על ההסבר "טרוף טורף". כעת, ניגש יהודה ופורק את כל אשר על ליבו "בי אדוני...". הוא מספר לשליט שעומד מולו, זה יוסף אך יהודה לא יודע זאת, את כל מה שקרה מנקודת מבטו. יוסף שומע את כל הסיפור שהוא כבר מכיר - עד לנקודה הקריטית - עד לנקודת ה"טרוף טורף". כעת מבין יוסף שאביו לא היה בעצה אחת עם האחים, כעת יוסף כבר לא יכול להתאפק יותר ומכיר את עצמו בפני האחים. זהו גם פשר ה"מכיר" השני שהיה נראה כפול בפסוק. ואכן הדבר הראשון שאומר יוסף לאחיו אחרי היוודעו אליהם "אני יוסף" הוא "העוד אבי חי"? כעת הכיר יוסף את האינטרס שהיה לאחים במכירתו, אך הבין גם שהאחים חזרו בתשובה, כאשר עמדו לצידו של בנימין. כעת גם, לנגד עיניו, החלומות שחלם - מתגשמים.

קצת גמטריות(רפאל פת)

     (פרק מ"ד פסוק י"ח) - "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" "בי אדני ידבר נא"= 344 בגימטרייא = שמד. שמד- ראשי תיבות: דיבור מונע שנאה.

     יהודה דיבר דברים מועטים, דברי פיוס ובקשה היות ובנימין לא השתתף במכירת יוסף וידע יהודה שזו עלילת שווא.

     (פרק מ"ד פסוק כ') - "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" "אב זקן וילד זקנים"= 417 בגימטרייא = זית. כמו הזית שהוא מובחר, כך היה יעקב אבינו שיצאו ממנו 12 שבטי ישראל.

"וילד זקנים"- זה בנימין שלא חטא כל ימיו והוא אחד מארבעה שלא היו צריכים למות.

     (פרק מ"ד פסוק כ"א) - "וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" "עיני עליו"= 256 בגימטרייא = רון (שמחה). אומר יוסף, ואשימה עיני עליו, כשאראה את בנימין, אשמח.

רון= 256 בגימטרייא = יעקב ובניו, כשיעקב ובניו נמצאים יחד אזי השמחה מושלמת.

     (פרק מ"ד פסוק ל"ג) - "וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר-עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו" "יעל עם אחיו"= 245 בגימטרייא = מהר. מהר- ראשי תיבות: מאביו הילד רחוק. יהודה ביקש מיוסף למהר לשלוח את בנימין יחד עם אחיו.

     (פרק מ"ד פסוק ל"ד) - "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי" "אראה ברע אשר"- ראשי תיבות: אבא, יעקב אבינו, אבי השבטים.

"אראה ברע אשר"- סופי אותיות: רעה. אם בנימין לא יחזור לאביו זאת בשורה רעה ליעקב אבינו.

ידוע הדבר שכל יהודי צריך לחשוב בליבו ולומר לעצמו: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה (אח"כ) אֶל אָבִי (שבשמים)"

     (פרק מ"ה פסוק א') - "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"

"לכל הנצבים עליו"- לכל, ראשי תיבות: לכו כולכם לבחוץ.                                               "הנצבים"- ראשי תיבות: המצרים נכחו בעימות יוסף מנע צער (מאחיו, בכך שסילק את המצרים). "מעלי"- ראשי תיבות: עומדים מולי לא יבושו. יוסף הצדיק סיכן את עצמו ונשאר עם אחיו לבדו בכדי שלא לביישם.

     (פרק מ"ה פסוק ב') - "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה"

"בכי" = 32 בגימטרייא = לב. לב- ראשי תיבות: לראות בצערם. יוסף ריחם על אחיו בליבו ולכן פרץ בבכי. "בבכי"- ראשי תיבות: בראותו בצערם כאבם ידע.

     (פרק מ"ה פסוק ג') - "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"

"נבהלו"- ראשי תיבות: נמכר לישמעאלים בעשרים הכסף וירד למצרים.

"מפניו"- ראשי תיבות: ומושל מצרים פני יוסף נראו.

"נבהלו מפניו"= 279 בגימטרייא= אותיות עטר- עטר ראשי תיבות: עוון טינה רחוקה.

     האחים נבהלו מפניו בגלל ששנאו אותו. "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ל"ז,ד') וכן כתוב (יח) "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" ובמעמד זה, האחים נבהלו מפניו.

     (פרק מ"ה פסוק ד') - "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"

     "אשר מכרתם אותי"- ראשי תיבות: אמא. בזמן המכירה, יוסף היה ללא אימו רחל (ל"ה,י"ט) "וַתָּמָת, רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" לאחר מכירתו, הרחיקו אותו האחים גם מאביו.

     (פרק מ"ה פסוק י') - "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ"

     "ובניך ובני בניך" = 238 בגימטרייא = רחל. יוסף הצדיק לא שוכח את אימו רחל במסר לאביו יעקב. "ובניך ובני בניך" בניו של בנימין, הנכדים של רחל אמנו (מ"ו,כ"א) "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ".

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני... (מד', יח') (מתוק מדבש!)

     מובא במדרש רבה: "ויגש אליו יהודה- רבי יהודה אומר הגשה למלחמה... רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס... רבנן אומרים הגשה לתפילה..."

     אומר הרב הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זיע"א אין מחלוקת, אלא יש כאן רמז נפלא ליהודי (יהודה) איך לגשת לאדונו – הקב"ה בתפילה (וזהו "ויגש אליו יהודה"), שבתחילה ייגש בדרך פיוס והתנצלות "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" נכון שאני מלא עוונות ואיני ראוי והגון לדבר לפניך, ואם תשאל מנין לי העזות לבקש ממך בקשות למרות עוונותיי הרבים? התשובה היא "ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה"- אני מורכב משני חלקים, חלק אחד הוא כמוך, וזו הנשמה הקדושה. אבל מאידך יש בי חלק מפרעה, שזה הגוף שבו שוכן פרעה שהוא היצר הרע והוא הגורם לחטאי. נמצא אם כן, שיש כאן עצה להגשה לתפילה איך? ע"י הגשה לפיוס והבעת נכונות להגשה למלחמה על היצר הרע...

ויגש אליו יהודה (מד,יח) (אוהב תורה)

     נאמר בבראשית רבה צג, ו: אמר לו יהודה: בנימוסיות שלנו כתיב: 'אם אין לו ונמכר בגנבתו' (שמות כב, ב), וזה יש לו לשלם.

     הקשו המפרשים, הרי יהודה מדבר כאן עם המושל הגוי של מצרים [הוא הרי לא ידע שזהו יוסף], ומדוע חשב יהודה, שמה שכתוב בתורה אמור לענין אותו? ובארו, שהנה כשמוכרים גנב לעבד, לכאורה זהו פלא פלאים, מדוע יהיה מי שירצה לשלם כסף עבור הכנסת גנב לביתו?! אלא, שלא מדובר כאן על גנב מקצועי או חולני (קלפטומניה), אלא על אדם שמרוב שהיה רעב, שלח יד בממון חברו. לכן אמרה התורה: "אם אין לו ונמכר בגנבתו", אבל אם יש לו - גנבתו מראה שהוא חולה, ושום אדם בר דעת לא ייקח גנב אליו הביתה. זהו שאמר יהודה ליוסף: "הרי לבנימין יש, לא חסר לו דבר, ואם כן הוא אדם שגונב מחמת מחלת נפש, ולמה לך לקחת אותו אליך הביתה?!"

     אומר הרב רחמים חי חוויתא זצ"ל מג'רבא בספרו "שירי מנחה", שעניין זה, נרמז בראשי תיבות של הפסוק "ויגש אליו": וזה יש לו ישלם גביע אחר שכמותו ויפטר. והכוונה היא שישלם כפל ויפטר מלהיות נמכר לעבד.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (מד,יח) (הרב יוסף זילברפרב)

     הגאון מוילנא שאל את המגיד מדובנא שיבאר לו מדרש פלא בלי משל, כפי שהיה נוהג המגיד.

     מובא במדרש: אמר יהודה ליוסף, בנימוסינו כתיב, 'ואם אין לו, ונמכר בגניבתו', וזה יש לו. ולכאורה, יהודה בא להורות משפטי התורה לפני שניתנה למלך מצרים השולט ומושל בהרבה ארצות ומדינות, תקיף בדעתו, היקבל וישמע חוק העבריים שהם מתי מעט בעולם? האם דבריו יעשו עליו רושם עד שישחרר את בנימין מבית האסורים שנתפס בעוון גניבת כלי יקר מבית המלך?

     ענה המגיד מדובנא, שלכאורה קשה על עצם הדין של ונמכר בגניבתו, היעלה על הדעת שהגנב העומד למכירה פומבית יירכש כעבד האמור לשהות ברשות אדונו, והלא בין לילה לא ישאיר מאומה מרכוש אדונו?! והביאור הוא שהתורה מדגישה "ואם אין לו" – שכאשר הגנב מוצע למכירה ברחובה של עיר, עומד הוא ערום ויחף ורעב, שהרי משום כך הלך וגנב לצורך מחייתו, כדברי שלמה המלך במשלי: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלאות נפשו כי ירעב", ולכן הקונה יחשוב בדעתו שיקבלו בסבר פנים יפות, יאכילהו וישקהו וילבישהו ולא יגנוב מביתו מאומה, כי בטבעו אינו גנב. יהודה דיבר עם "המלך הנוקשה" בחכמה נפלאה באמרו – בנימוסינו כתוב ואם אין לו, וזה יש לו כל טוב, וכשנתפס כגנב מבית המלוכה, אין ללמד עליו זכות ומורגש מזה שבטבעו גנב הוא, ולמה למלך להכניס לביתו גנב, "ישב נא עבדך תחת הנער", והנער הבוגד יעל עם אחיו, שהרי היום ראה גביע ומחר יראה שוהם וספיר ויגנוב אותם והמלך יהיה אשם בכך שהעסיקו.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (מד,יח) (יעקב שטולמן)

     נאמר בבראשית רבה צג ו': אמר רבי סימון: [אמר יהודה ליוסף:] בנמוסות שלנו כתיב (שמות כב, ב) 'ואם אין לו ונמכר בגנבתו', וזה יש לו לשלם.

     קשה, הלא יהודה רוצה לפטור את בנימין מ"ואם אין לו ונמכר בגנבתו" על ידי תשלום הגנבה, אם כן היה עליו להקדים את הרישא של הפסוק שהוא עיקר טענתו: "בנמוסות שלנו כתיב 'שלם ישלם'"? [אמנם יש מהדורות של המדרש שבהן כן מוזכר הפסוק מראשיתו.] ועוד יש להקשות: מה מועילה טענת יהודה כי יש ביד בנימין לשלם את גנבתו, והרי יוסף יכול להשיבו כי אין מדבר בחפץ רגיל שיש לו ערך מוגדר, אלא מדובר בגביע מיוחד שבעזרתו מנחשים, ולגביע כזה אין ערך כספי!

     בספר "פניני קדם" מביא בשם "לקוטי שושנים" שעניין אחד מתורץ בשני: אם יהודה היה אומר לו "שלם ישלם", באמת היה יוסף יכול לדחותו בטענה שלגביע אין ערך כספי. לכן אמר לו יהודה: "אם אין לו ונמכר בגנבתו", ואומרת הגמרא (קדושין יח ע"א) "גניבו חמש מאות, ושוה אלף - אינו נמכר כלל". לכן טען לו יהודה טענת "ממה נפשך": אם תסכים - אזי "שלם ישלם", ואם תאמר שלחפץ הגנוב אין ערך - אזי גם לבנימין אין ערך ואם כן עליך לשחרר אותו.

אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח (מד,יט)(שמואל טורגמן)

     רש"י: מתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה ? בתך היינו מבקשים? או אחותנו אתה מבקש? ואף על פי כן "ונאמר אל אדוני" לא כיחדנו ממך דבר.

     וצריך להבין מדוע יהודה נזכר לומר לו שבא עליהם בעלילה רק עכשיו הרי מטבע הדברים היה צריך לומר זאת כשהכניסם לכלא או כשביקש שיביאו את בנימין מהם כל השאלות והחקירות הללו והעלילה שאתה מעליל עלינו בתך היינו מבקשים וכו' ומדוע רק כאן כשחזרו עם הגביע הגנוב נזכר לטעון זאת?

     בספר ליקוטי יעבץ מתרץ שהרי ידוע המדרש שמסביר מדוע יוסף רצה את בנימין בלבד לעבד ולא הרג אותו ולקח את כולם לעבדים כהמלצת יהודה משום שנהג כמנהגי התורה שידוע שגנב שאין לו לשלם נמכר בגנבתו לעבד ולבנימין היה להשיב את הקרן אך לא כפל של גביע המלך שאין לו ערך ומחיר מפני שהוא מנחש בו הכל כמו שאמר להם יוסף כששאל אותם היאך העזו לגנבו, כעת אמר לו יהודה אם אתה המלך מנחש ויודע הכל דרך הגביע הזה מדוע שאלת אם יש לנו אב או אח היית מקשקש בגביע ורואה עלינו הכל אם בכל זאת שאלת בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש ודרך המבקשים בחיתון לברר על המשפחה ועל כורחך אתה מעליל עלינו עלילות וטענה זו באה רק לאחר שאמר להם שהוא מנחש דרך הגביע הגנוב.

     תירוץ נוסף מובא בשם הגרי"ש אלישיב שכששאל אותם יוסף האם יש להם אב או אח הבינו זאת משום שהיה רעב ובזמן כזה חיים בצמצום ומחלקים מנות לפי ראש ולכן שאל אם יש עוד אנשים שלא הגיעו שצריך לשלוח להם מזון אבל כשיצאו ממנו ושמו לב שנן לבנימין חמש ידות כמו שכתוב בסוף הפרשה הקודמת אמרו אם כך אין צמצומים אז מדוע חקרת אם יש לנו אב או אח? על כורחך מתחילה בעלילה באת עלינו ועל מה ולמה הרי כפי שטענו תמיד שאינם מרגלים.

ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה (מד,כח)(הרב יאיר אלפרין)

     בישיבתו של ה"חתם סופר" נפטר, ל"ע, בחור צעיר בן י"ח שנים, שהיה תלמיד חכם גדול, וזכה להספיק הרבה בימיו הקצרים. אמר ה"חתם סופר" בהספד: הבחור היה בן י"ח אבל חכם כמו בן ששים, אלא שאנו לא ראינו את הששים, רק את הי"ח.

     כמו שכתוב אצל המן שירד לבני ישראל במדבר: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" ואלו בני ישראל התלוננו: "נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". מדוע? כי נכון שאפשר היה לטעום כל טעם במן, אבל לא ראו את האוכל, וכשאדם לא רואה הוא נשאר רעב. "נפשנו יבשה" כי "בלתי אל המן עינינו" אנו רואים רק את המן, ולא מאכל אחר.

     וכך גם אנו, אמר ה"חתם סופר", ראינו לפנינו בחור שהוא בן י"ח שנים, ולא ראינו אותו בן ששים. המשיך ה"חתם סופר" ואמר: יעקב אבינו טען שיוסף היה חכם גדול, שהרי כתוב "כי בן זקנים הוא לו" ואומר תרגום אונקלוס "בר חכים".

     אלא שיוסף היה בן שמונה עשרה כשנמכר, שנאמר: "ויצא האחד", ו"האחד" בגימטרייה שמונה עשרה. ומסיים הפסוק "ולא ראיתיו עד הנה", "הנה" בגימטרייה ששים. את הששים לא ראיתי, למרות שהוא היה חכם כמו בן ששים

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי..." (מד ,לד)

     אומר רבי יעקב יוסף  בעל ה"תולדות" מפולנאה:כה צריך כל יהודי  לדבר אל לבו: איך אעלה אחר כך  אל אבי שבשמים, וימי הנעורים אינם אתי, כלו בהבל וריק..

"איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"(מד, לד)(על קבלת התורה)

     אמר ר' מאיר מפרימשלאן, איך נרהיב עוז לעלות ולעמוד לפני אבינו שבשמים, בעת ש"הנער איננו איתי" - שבנינו אינם הולכים בדרך אבותיהם. "כי עבדך ערב את הנער", הרי אמרנו שבנינו יהיו ערבים לנו.

ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו (מה,א)(הרב ש. מנדל)

     יש לתמוה, בתחילת הפסוק כתוב "ולא יכל יוסף", אם כן כפי שאין צורך לכתוב בהמשך: "ויקרא יוסף הוציאו...", גם בסיום הפסוק אפשר היה לכתוב "בהתודעו" אל אחיו, לשם מה צריך להזכיר לנו שוב שמדובר ביוסף?

     במדרש (ב"ר פר' צג) מבאר שיוסף לא התוודע לאחיו בפתע פתאום, כדי שלא ייבהלו ויתביישו. כשראה שהגיע הזמן להתגלות לאחיו, אמר להם: הבה ונסכם מה טענתם לי עד עתה: למה אני אמור לשחרר את בנימין?! כי אביו כבר שכל בן אחד, ואת בנימין הוא אוהב כל כך, עד שהוא עלול למות אם בנימין לא יחזור. מי אמר בכלל שאחיו מת? אני אראה לכם שהוא חי, ואף אביא אותו לכאן! ומיד קרא: "יוסף בן יעקב, בוא לכאן!" כששמעו זאת אחיו החלו מביטים לארבע רוחות השמים, לראות מהיכן יבוא יוסף. אמר להם יוסף: "להיכן אתם מביטים? אני הוא יוסף!" יוסף התגלה לאחיו קמעא קמעא ולא בפתע פתאום כדי לא לביישם.

     זהו שרומז הפסוק במלים "בהתוודע יוסף אל אחיו", בתחילה נתן יוסף לאחיו את התחושה שיוסף אחר עומד להתגלות לאחיו, לאחר שעיכלו את העובדה שיוסף עודנו בחיים, יכול יוסף כבר לומר להם "אני יוסף".

אני יוסף, העוד אבי חי (מה,ג)(הרב צ. מנדלסון)

     שאלה זו ("העוד אבי חי") נראית כתמוהה, הרי אך זה הרגע האריך יהודה להבהיר לו שיעקב חי (שכן כל תחנוני יהודה נסובו סביב הטענה, שאם בנימין יישאר במצרים, יעקב לא יוכל לשאת זאת וכו').

     "הכתב והקבלה" מתרץ בשם רלב"ג, שיוסף לא סמך על מה שאמר יהודה קודם לכן, שהרי ייתכן שיהודה שיקר כדי להינצל מהשליט המצרי (בטרם ידע שהשליט הוא יוסף). לכן שואל אותו יוסף שוב- כעת אחר שנודע לך שאני יוסף, אמור לי את האמת, האם אבי חי (ובזה יובן גם מבנה המשפט - אני יוסף, העוד אבי חי? כלומר האם כעת, לאחר שידוע לך שאני יוסף, אמור לי העוד אבי חי).

     הבית הלוי מתרץ באופן אחר: המלים "אני יוסף, העוד אבי חי", אינן רק שאלה גרידא, אלא תוכחה גלויה וסתירה לכל טענותיו של יהודה. שכן כל טענת יהודה לעיל הייתה, שאע"פ שמצד הדין מגיע לבנימין העונש להישאר עבד, מכל מקום אין להענישו כי הדבר יפגע ביעקב עד שייתכן שימות ("והיה בראותו כי אין הנער ומת"). על כך מוכיחו יוסף - אם כן מדוע לא עשיתם את אותו חשבון כשזממתם להרגני ואח"כ למכרני? האם אז לא חששתם לחיי יעקב? והמשפט כולו מתפרש כך: "אני יוסף", אני הוא יוסף שמכרתם, "העוד אבי חי", האם לא חששתם להרוג את אבי אז, כשם שאתם חוששים כעת בעניין בנימין?

ויאמר יוסף... אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (מה,ג)

     מדוע לא הכירו האחים את יוסף עד עכשיו?

     אומר הרב שלמה סובול בספרו "שלמה חדשה", שכדי ליישב קשיה זו, עלינו להתבונן במאורע המסופר בספר מלכים אודות המפגש של יהורם בן אחאב עם אלישע הנביא. היה זה כאשר יהורם, מלך ישראל, שהיה רשע, אם כי במידה פחותה מאביו, בקש לצאת למלחמה נגד מישע מלך מואב אשר מרד בו, אולם מאחר וחשש לצאת לקרב לבדו, פנה אל יהושפט, מלך יהודה שהיה צדיק, ובקש ממנו לחבור אליו. יהושפט נענה לקריאה ושניהם יצאו למלחמה, אולם בדרכם כלו לפתע המים. חשש כרסם בלבו של יהורם. "יתכן כי ה' רוצה להמית את כולנו" - הבין - "הלא אין אפשרות להתקיים ללא מים!" מלך יהודה, שהיה שתף לדאגותיו, נענה ואמר לעומתו: "וכי אנו יכולים לדעת בדיוק מה רצון ה'? הלא יש נביא בישראל, הבה ונלך אליו!" וכך הלכו שניהם אל אלישע הנביא.

     מיד בראותו את יהורם, קרא אליו אלישע: "מדוע הנך בא אלי? לך אל נביאי אביך ואמך, אשר הרגה את נביאי ה'!", ואחר הוסיף: "חי ה'... אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה... אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד), כלומר: אלמלא יהושפט מלך יהודה בא עמך, לא הייתי מביט כלל לכוונך. ונשאלת השאלה מדוע כופל הנביא את דבריו ואומר: "אם אביט אליך ואם אראך"? התשובה לכך נמצאת בגמרא האומרת (מגלה כח ע"א): "אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע". וה"מגן אברהם" (סוף סימן רכ"ה ב"שלחן ערוך") פוסק להלכה שאסור להסתכל בפני אדם רשע, כשכוונתו היא שאסור להביט בעיניו של אדם רשע, אולם אין אסור על ראיה בעלמא. זהו שאמר אלישע ליהורם: "אם אביט אליך", לא אביט בך שכן רשע הנך, ואפילו "אם אראך" בראיה בעלמא לא הייתי רואה אותך אלמלא יהושפט.

     על המהרי"ל דיסקין, "השרף מבריסק", העלילו פעם המשכילים עלילת שווא, שכביכול, שלח ידו בכסף שהופקד אצלו, והתלוננו במשטרה שהוא גנב. כתוצאה מתלונה זו הושלך הרב לכלא ונשקפה סכנה לחייו. השתדלנים מקרב הצבור החרדי השיגו עבורו את העורך דין הגדול ביותר ברוסיה שהיה יהודי מומר. עורך הדין בא אל הרב לכלא לדבר עמו אודות קו ההגנה שיינקט במשפטו. בעת הפגישה, ישב המהרי"ל כשפניו כלפי מטה, בלי להביט בפני עורך הדין, וכך ענה לשאלותיו. בסוף הפגישה שאל עורך הדין: "כבוד הרב, מדוע אינך מסתכל עלי?" והרב ענה בפשטות: "כי אסור להסתכל בפני אדם רשע"!

     הגיע המשפט. התביעה הציגה את כתב האישום, ואז נעמד עורך דינו של המהרי"ל ואמר כך: "כבוד השופט! ברצוני לתאר לך מיהו הנאשם. הוא הרי יודע היטב שחייו תלויים בי, ואף על פי כן בפגישתו עמי לא הסתכל עלי, כי על פי צווי תורתו אסור לו להסתכל בפני אדם רשע. אמר לי אתה, כבוד השופט, הייתכן שאדם כזה הוא גנב?" ואכן השופט קבל את הטענה וזיכה את המהרי"ל מכל אשמה.

     סיפור דומה ארע עם ה"חפץ חיים" זצ"ל. בעת מלחמת העולם הראשונה העלילו על תלמיד ישיבתו שהוא מרגל ובקשו לגזור עליו גזר דין מות. בא, ה"חפץ חיים" להעיד עליו עדות אופי, שבחור טוב הוא ואינו מרגל. לפני שנעמד ה"חפץ חיים" להעיד, אמר עורך הדין של הבחור כי ברצונו להקדים ולספר סיפור על ה"חפץ חיים", שידע השופט במי מדובר: פעם כשהיה בתחנת הרכבת גנב לו מישהו את המעיל, והוא רץ אחרי הגנב וצעק לעברו: "אני מוחל לך, אני מוחל לך, שלא תכשל, חלילה, בעוון גנבה!.." נתן להבין מכאן, אפוא, כמה צדיק הוא אדם זה! "ואתה מאמין לסיפור הזה, הה?!" שאל השופט את עורך הדין. "אינני יודע אם להאמין או לא להאמין", ענה העו"ד, "אך זה ברור שעלי ועליך לא מספרים ספור כזה"...

     מעתה יבואר מה שהקשינו אודות האחים אשר לא הכירו את יוסף, סבורים היו שמדובר במושל מצרי, רשע מרושע, אשר כבר הספיקו לטעום את "נחת זרועו" בצרות הצרורות שהביא עליהם, ומשום כך הם נמנעו מלהביט בפניו. אמנם ראיה בעלמא מותרת במקרה כזה, אך מאחר ופרצופו של יוסף השתנה בגלל הזקן שגדל, הם התקשו לזהות אותו בראיה כזו, ורק כאשר אמר להם "אני יוסף" הם הביטו בו וזהו אותו.

ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (מה,ג) (הרב אליהו בורכוב)

     כתוב בבראשית רבה צג, י: אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים, לא יכול לעמד בתוכחתה של אתונו... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים [אחיו] לעמד בתוכחתו... לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא... על אחת כמה וכמה". על מהות תוכחתו של הקב"ה לכל אחד ואחד המשיל ה"בית יצחק" את המשל הבא:

     למלך אחד היו ארמונות רבים בערי מדינתו, ובהם היה משתכן בעברו ברחבי הממלכה. אולם לעתים היה מרחיק נדוד ומגיע לערים רחוקות שבהן לא נבנה עבורו ארמון. במקרים כאלו היה מתארח בתקופת שהותו במקום בבית אחד מן התושבים.

     אחד מן המארחים הקבועים של המלך היה יהודי עשיר, שהתגורר בעיר רחוקה שלא נבנה בה ארמון למלך. פעם אחת החליט המלך לעמוד באופן בלתי אמצעי על אורחות תושבי מדינתו, לפיכך החליף את בגדיו, כך שלא יכירוהו, ונסע לאותה עיר. הגיע המלך לבית המשפט, הציג את עצמו כאורח שבא מרחוק, וברר אצל השופטים היכן יוכל להתאכסן. השופטים הבכירים שההלך המוזר שנטפל אליהם עורר בהם שאט נפש, הגיבו בקוצר רוח: "כאן לא לשכת התיירות", והורו לו לעזוב מיד את המקום. אולם המלך המשיך להתווכח איתם. הוא היה משוכנע שבעוד רגעים אחדים יעלה זכרונו לפניהם, והם יכירו את מלכם, אולם תקוותו נכזבה - השופטים לא זהו אותו, והתייחסו אליו כאל הלך תמוה. המשיך המלך לביתו של היהודי. הלה הכיר מיד את מלכו, אולם מאחר והבחין בבגדיו השונים, הבין כי הוא מבקש להסתיר את זהותו, ולא שוחח אתו על כך.

     הוא ארח אותו בכבוד רב, וכל בקשתו התמלאה מיד. הבין המלך שהיהודי זהה אותו, קרא לו וספר לו על כעסו הגדול על השופטים שלא הצליחו לזהות אותו. "ולא די בכך", הוסיף המלך, "דווקא בבית המשפט תלויה תמונתי על הקירות, על מנת להזכיר לשופטים על מי שנמצא מעליהם, היכול לקבל את תלונותיהם של הנשפטים לפניהם. לשם מה לי כל זאת, אם בעמדי לפניהם אין הם מזהים אותי?!"

     ומבאר ה"בית יצחק", שכאשר יוסף עמד לפני השבטים, ואמר להם: "אני יוסף", נבהלו אחיו מפניו. יוסף הצדיק אמר להם: "העוד אבי חי", אתם באים כעת ואומרים לי שאתם חסים על אביכם בכל הקשור לבנימין, כעת אתם זוכרים אותו היטב! אם כן, אפוא, כיצד יתכן שלא זיהיתם אותי, הלא זיו איקונין שלי דומה לשלו?! הלא אם באמת היה אכפת לכם ממנו, לא הייתם מסירים את זכרונו מעמכם, ועל ידי כך הייתם מזהים אותי, ומכירים אותי מיד! ועל אף שהיה יוסף הקטן שבאחים - לא יכלו אחיו לענות אותו, ומה נאמר ומה נדבר כשהקב"ה בכבודו ובעצמו יפנה אלינו בטענה: כיצד זה שכחתם אותי?!

ועתה אל תעצבו... כי למחיה שלחני אלקים לפניכם (מה,ה) (מנחם יעקובזון)

לראות את יד ההשגחה העליונה בכל מעשה.

     יוסף הצדיק מלמד אותנו יסוד כיצד צריך האדם להביט במאורעות החיים. בכל מקרה יש לבחון את הדברים במשקפיים אחרות ולא להסתכל בראייה מצומצמת, שטחית ונקודתית על המעשה.

     בספר "הפרשה המחכימה" הרב שלמה בן דוד שליט"א מחדד את הדברים בצורה נפלאה: יוסף, על אף כל מה שגרמו לו אחיו, שבתחילה שנאוהו והתנכלו להמיתו, עד שהחליטו למכרו לאורחת ישמעאלים, הוא התגלגל בגללם ממקום למקום עד שהגיע למצרים. במשך שנים, בן הזקונים לאביו, לא רואה אותו ולא שומע אודותיו מאומה. לאחר מכן עבד בבית פוטיפר ושם העלילו עליו וביישוהו והושיבוהו בבית הסוהר י"ב שנים. והנה מגיע הרגע שהוא פוגש את אחיו, שכביכול הם גרמו לו את כל הצער הגדול הזה. אדם אחר בקושי היה מסתכל בפניהם, כולו היה תרעומות נגדם, כיצד אתם לוקחים את אחיכם הקטן, משליכים אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח"כ ברחמים רבים "מסכימים" למכרו לאורחת ישמעאלים... לא כן יוסף שעומד בניסיון ותחת לנקום את נקמתו ולהוציא עליהם קצפו, אומר להם: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים!" רואה הוא בכל מה שאירע לו, את יד ההשגחה העליונה, המסובבת כל הסיבות כדי שישימנו למושל במצרים.

     על מידת הזהירות בכבודו של האדם נלמד מסיפור שסיפר בנו של הרה"ג, שר התורה, מרן הראשון לציון, המקובל האלוקי רבי מרדכי צמח אליהו זצוק"ל: הפעם היחידה שנסעתי אתו לחו"ל, - כי קשה מאוד היה לעמוד בקצב שלו - הייתה לפני מספר שנים. נסענו לברזיל ושם הגענו לארוחת ערב מיוחדת עם עשרים וחמש משפחות עשירות מאוד, שהתקיימה בביתה של אחת המשפחות, לכבוד אבא שלי. אנחנו יושבים ובאמצע הסעודה קם אחד מהנוכחים ואמר שיש לו שאלה לרב. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא מפנה אצבע אל בעל הבית ושואל את אבי מה דעת הרב על העובדה שבעה"ב תורם לביהכ"נ הרפורמי בעיר... כנראה שהיה סכסוך בין השניים והשואל רצה לבייש אותו בפני הרב. אבא שלי במבט ראשון נכנס למלכוד. מצד אחד הוא לא רוצה להלבין את פניו של בעה"ב, מצד שני את דעתו על הרפורמים לא צריך להסביר. ואז אבי עשה מה שכל רב עושה במצב כזה - מספר סיפור... וכך אמר אבא:

     "אספר לכם סיפור שקרה לי לפני כמה שנים. היינו בחו"ל והגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל. הגענו ליד איזה בית כנסת והתברר לנו שזהו ביכ"נ רפורמי. "והנה יוצאים משם איש האחזקה הטכני של ביהכ"נ ורב הקהילה הרפורמית עצמו. אנחנו היינו שמונה, אז אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. "פנה אלי הרב הרפורמי ושאלני: 'אם תאמר שרפורמי משלים מנין, אז יש לך עשרה ואם לא אז שמונה. איך הרב הגיע לתשעה?!' "אמרתי לו, שאיש האחזקה עושה את זה בשביל הפרנסה והוא בטח לא רפורמי באמת, אבל רב הקהילה בוודאי לא יכול להשלים מנין. "ואז... רכן אלי הרב הרפורמי כממתיק סוד ואמר לי בשקט: 'תנוח דעתו של הרב אליהו. גם אני עושה את זה בשביל הפרנסה...'" כמובן שכל הנוכחים התגלגלו מצחוק ואבא שלי בסיפור אחד גם הסביר מה דעתו על הרפורמים, שלא יכולים להשלים מנין, ובמקביל להעביר את זה בצורה חלקה מבלי לבייש את בעל הבית..."

     ואולי נלמד גם אנו מדרכו של הרב לחפש כל מיני פתרונות על מנת להימנע מלפגוע באדם זה או אחר, וח"ו מלשפוך דמו של אדם בפרהסיה.

     כתב ה"פלא יועץ" זצוק"ל: צא ולמד עד היכן גדר הביזיון, שהרי כתוב "לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערוותך עליו". אם כך, הקפידה התורה על כבוד אבני מזבח שאינן רואות ואינן מקפידות, על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר בכבודם של בני אדם. ואולי גם אנו ננהג במשנה זהירות בכבודם של בני אדם ותמיד נחפש כף זכות למעשיהם כדי שח"ו לא נגרום לביזיונם.

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם (מה,ה)

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

     כשהוצעה למשה ההצעה הזו בפעם הראשונה, הוא דחה אותה על הסף. משה היה איש עסקים גדול שהורגל לנסוע ברחבי העולם כולו לרגל עסקיו המסועפים, כך שנסיעה למדינה חדשה לא ממש הרתיעה אותו. מה שהפריע לו בהצעה הנוכחית היה היעד והמדינה.

     ברחבי העולם כולו ביקר משה לא פעם במסעותיו העסקיים, אפילו במזרח הרחוק כבר היה, כך שלא אורכו של המסע ולא הריחוק עמדו כחוצץ בינו לבין יעדו המבוקש. המדד היחידי שקבע עבורו היה, האם יש שם, באותה נקודה על פני המפה, אפשרות להצליח ולמצוא מקורות חדשים כדי להרחיב את עסקיו המסועפים או לא. באם התשובה הייתה חיובית, היה אורז את חפציו המועטים ויוצא לדרך הארוכה, לא שוכח לקחת את ערכת האוכל ההכרחית לאותם מקומות שלא ניתן להשיג בם אוכל כשר. כששהה בארצות הללו, היה ניזון מקופסאות שימורים, מצות ומים מינרלים בלבד. יהודי מקפיד על קלה כחמורה הוא משה שלנו, וגם בכל מסעותיו הללו המשיך והקפיד כמו מצוי הוא עכשיו בביתו.

     אם כך, תתמהו ותשאלו מה הפריע לו הפעם? מה היה הדבר שהרתיע מלארוז שוב את "ערכת הנסיעה" שלו ולצאת לדרך, כשהוא מקווה להצליח גם הפעם? ובכן, כמו שאמרנו, היה זה שמה של המדינה שאליה הוצע לו לנסוע, שגרם לו רתיעה ראשונית. ואל נתמה על רתיעתו הזו, כי המדינה עליה המליצו לו חבריו אנשי העסקים האחרים, הייתה לא אחרת מאשר מרוקו. ארץ ערבית מוסלמית לחלוטין. יהודי כמוהו, שכל חיצוניותו מורה עליו שהוא כזה, כשעליו ללכת ולהסתובב בין מיליוני הערבים הגודשים את הארץ ההיא. ובכן, הוא מוותר על התענוג המפוקפק הזה. אך חבריו לא הרפו ממנו. שוב ושוב דחקו בו והסבירו לו במתק שפתיים עד כמה הנסיעה הזו כדאית עבורו, ועד כמה הוא מפסיד בשעה שהסיבה היחידה שלו היא הפחד מפני סביבה ערבית. הימים היו ימי "הסכם אוסלו" הזכורים לכולנו. באוויר ריחפה אז אשליית השלום, כביכול. מרוקו פתחה את שעריה בפני יהודי ארץ ישראל, שאכן הגיעו אליה באלפיהם ויצאו חזרה לביתם ללא כל נזק או חבלה. ויהודי שכמוהו, המצויד בדרכון אמריקאי כשר ועמיתי, בוודאי יכול להיכנס אל המדינה ההיא ובכבוד, אך עדיין נרתע הוא, קול חרישי בלבו פנימה אמר לו לוותר ולהניח לדבר. "יש מספיק מקומות אחרים ברחבי העולם, אינני חייב להגיע לכל מקום", אמר לכל דורשי טובתו, אך משהו בעקשנות הזו כבר נסדק.

     לאותו סדק זעיר הצליחו לבסוף ידידיו הסוחרים להשתחל וגם להרחיב אותו לחלוטין. משה השתכנע לבסוף שאכן מפסיד הוא את הזדמנות חייו בכך שהוא מוותר על הנסיעה למרוקו הערבית. "השוק שם זול מאוד", "המחירים שם מצוינים", "אין שם בכלל אנטישמיות" – כל המשפטים הללו, שהסתחררו שוב ושוב סביבו, השפיעו ופעלו את פעולתם, ומשה קנה כרטיס לעצמו במחלקת עסקים כשכיוונו הוא אחד – מרוקו. כשהגיע יום הטיסה, ארז את ערכת השהיה שלו בחו"ל, צרף אליה את הטלית והתפילין שלו, ובנוסף לבגדים ליום יומיים בלבד, יצא לדרך כשהוא מתכונן לשהות במקום את השהיה הקצרה ביותר שאפשר. מסתבר שכל מה שחושבי טובתו סיפרו לו, היה אכן נכון. מרוקו האירה לו פנים מהרגע הראשון. כבר הפקיד המשופם בשדה התעופה הגדול חייך אליו וקיבל את פניו בצורה מושלמת. גם נהגי המוניות המקומיים היו חביבים ושמחו לראות יהודי אמתי ביניהם. "אני זוכר", ספר לו אחד מהם באנגלית רהוטה, "שהיו לנו פה הרבה שכנים יהודיים, אנשים נחמדים הם היו, שקטים וחכמים, חבל שהם הלכו לפלשתין הרחוקה ולא נשארו אתנו פה". כך משעה לשעה הלכו חששותיו הכמוסים ודעכו.

     בשיחת הטלפון הראשונה שעשה מהמלון המפואר בו השתכן, לאשתו הדאוגה בברוקלין הרחוקה, סיפר שכל דאגתו הייתה לשווא. "האנשים פה נחמדים ומאירי פנים עד מאד", אמר לה "אין שום סיבה לפחד, בדיוק כמו שכולם אמרו לי." גם כשנסע לכל פגישותיו העסקיות, חש הוא את אותה תחושה בדיוק. אנשי העסקים המקומיים היו חביבים, והעסקאות שהם הציעו לו היו יותר משתלמות ממה שחשב שיהיו. מחירים טובים והוגנים, תנאי תשלום נוחים, ובעיקר סחורה משובחת וטובה. לא חסרו דורשי עבודה ברחוב המרוקאי, כך שבעלי המפעלים יכלו להרשות לעצמם לשלם שכר עבודה נמוך מאוד, למחירם בעולם המערבי. זו הייתה הסיבה למחירים הנמוכים של הסחורה, אך זה לא פגע בכלל בטיב שלה.

     ממפעל למפעל האירה לו ההצלחה את פניה, עוד ועוד עסקאות חתם, וגם היכן שלא הצליח להגיע לידי חתימה של ממש, עדיין הרגיש שיש מקום לחזור ולנסות שוב. המקומיים היו להוטים להגיע להסכם עם איש עסקים אמריקאי שכמוהו, ועשו ככל יכולתם כדי לרצות אותו, והוא הודה בסתר ליבו לכל דורשי טובתו, שיעצו לו שוב ושוב לנסוע ולא להירתע רק בשל התדמית שיש לו בלבו על הערבים ואורחות חייהם.

     משהגיע משה לשדה התעופה לחזור לביתו שבניו יורק, הוא הרגיש שמשהו בתדמיתו על הערבים שלו נסדק. כולם כאן היו כל כך חביבים ומסבירי פנים לאורך כל המסע שלו, אף שזיהו אותו בוודאות כיהודי. "אם כך אולי הערבים הם לא כל כך גרועים, כמו שחשבתי תמיד", "אולי ההלכה של עשיו שונא ליעקב לא נאמרה כלפי בני ישמעאל", החליט לעצמו, עדיין לא בוודאות גמורה. "אמנם יש ביניהם שונאי ישראל גדולים, אבל רובם די בסדר". לא ידע שבקרוב ממש תתהפך מחשבה החדשה הזו שבלבו לגמרי, כרגע הוא עוד היה תמים ושבוי בתחושה הראשונית.

     הרמקול בשדה תעופה התעורר לחיים, והכריז תחילה בערבית ואחר כך באנגלית רצוצה שנוסעי הטיסה לניו יורק מתבקשים לגשת לשער העלייה למטוס. משה אסף את חפציו וניגש לשער, רק כדי לגלות שכל הסובבים אותו, היו ערבים. בטיסה בהלוך היו הרבה תיירים אמריקאים בין הנוסעים, כעת היו אך ורק ערבים. הם לא אמרו לו מילה, אך הוא הרגיש לא נעים להיות מוקף כולו בערבים בלבד. אמנם, רק לפני רגע החליט שהם לא כל כך גרועים כמו שחשש שיהיו, אך להיות יחידי בינתם, ובכן, זה לא היה נעים במיוחד.

     עלה למטוס והתיישב במקום השמור לו במחלקת העסקים המכובדת, כשהוא רוצה לראות כבר את עצמו בבית ובין בני משפחתו. עוד ועוד נוסעים עלו למטוס, גודשים אותו יותר ויותר, עד שהמטוס היה מלא לחלוטין בנוסעים ערבים, המתכננים לנסוע לביקור בניו יורק הרחוקה. כמו כולם חיכה שהדלת של המטוס תיסגר, והטייס יתחיל את נסיעתו על המסלול, אך מנסיבות נעלמות מהם המטוס עדיין התעכב. לבסוף נפתרה להם הסיבה להמתנה. שיח' ערבי נכבד ונשוא פנים, עלה בכבדות במדרגות העולות למטוס, מתנשם ומתנשף מטרחת הדרך ומהמהירות שבה הריצו אותו אנשי צוות המטוס, שחיכה על כל נוסעיו. נכנס פנימה כשהוא מנופף בכרטיסו, אך מה לעשות, והמטוס מלא כבר לחלוטין, ולא נותר בו גם לא מקום אחד ריק. השיח' לא ויתר על רעיון הנסיעה, סקר את המטוס מקצה לקצה, נוכח לדעת שאכן אין אף מקום אחד ריק, ואז עשה מעשה. אסף את שולי גלימתו המתנופפת וחזר חזרה אל מחלקת העסקים, שם נעמד אל מול משה ואמר לו בלא להתבלבל: "קום א יאהוד ותן לי לשבת". משה היה המום. למה שיקום? הרי זהו מקומו, הוא שילם עליו בכסף מלא, ואין שום סיבה שיוותר עליו. חוץ מזה, קצה עליו כבר השהייה בארץ ניכר, חבילת המזון שלו הצטמקה לגמרי, ולמה שיפנה את מקומו לשיח' עלום שם, שהחליט להתיישב דווקא במקומו? אך השיח' לא נבהל מסירובו של משה. נעמד מולו בעקשנות, וחזר על דבריו שוב ושוב כשקולו גובר והולך מפעם לפעם. "אמרתי לך תקום כבר"! נוסעי המטוס בתחילה היו אדישים למתרחש. יקום משה או לא, אין זה מעניינם כלל. אך כשחילופי הדברים התחילו להתלהט, והטונים של השיח' גבהו והלכו, החלו הנוסעים לחוש שייכים לאירוע גם הם. הנה עומד שיח' ערבי נכבד ומולו יהודי, ולצד מי הם יעמדו? עוד ועוד נוסעים התחילו להתערב, תחילה בלשון של "מה אכפת לך, תיסע במטוס הבא", או "לא כדאי לריב יותר וזהו", אף אחד מהם לא חשב שמשה, שהוא בעל המקום החוקי, צריך להישאר על מקומו, היה ברור להם שהוא צריך לקום. צוות המטוס לא התערב בנעשה, הם נתנו לנוסעים לסגור את האירוע ביניהם.

     מרגע לרגע הלכו הקולות וגברו, כשהם תובעים ממשה לקום, וכשראו שהוא מתעקש, החלו לאיים ממש. עד שאחד מהם סינן מבין שיניו: "אם לא תקום ותרד עכשיו ממש מהמטוס, פה יהיה סופך". אז נשברה נחישותו. הוא קם בבושת פנים וירד מהמטוס, כשהצוות מבטיח לו מקום במטוס שיטוס למחרת לניו יורק. מושפל וכועס נסע משה למלון חזרה. "חשבתי שהערבים נחמדים", הרהר לעצמו במרירות. "באמת לא הייתי צריך להגיע לכאן, כולם שונאי יהודים, וכל החיוכים רק מסתירים את השנאה הזו". הגיע למלון, קיבל חזרה את החדר שעזב אך לפני שעות ספורות, והתקשר לאשתו כדי להודיע לה על האיחור בהגעתו הביתה. אשתו שמעה את החדשות בצער. היא רצתה כבר לראות את בעלה בבית, הרחק מאותה מדינה ערבית, והנה דחייה מרגיזה שכזו. משה הרגיע אותה באומרו: "כל עכבה לטובה", כנראה שכך היה צריך להיות וזה רק לטובתנו. בחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא".

     כמה שעות לאחר שהמטוס ממנו גורש משה בבושת פנים המריא אל דרכו הארוכה, כשהוא מלא וגדוש בנוסעים, קרתה לו תקלה קשה, והוא התרסק בבת אחת וצלל, כשהוא אפוף בלהבות אש, אל מימי האוקיינוס האטלנטי הקפואים, לא מותיר אחריו אף לא ניצול יחיד בחיים. התברר למשה שהשיח' החצוף היה לא פחות מאשר שליח טוב משמיים, מחופש היטב בכסותו הדוקרנית, בכדי להציל את משה, היהודי היחידי בטיסה הזו, ממוות קשה ובטוח.

     משה חזר לניו יורק בריא ושלם, כשהוא עדיין המום מהצלתו המופלאה והלא שגרתית. לרגל אותה הצלה חשובה, ערך בבית הכנסת שלו סעודת הודיה גדולה וחגיגית, להודות להקב"ה על הנס המיוחד שנעשה לו.

ואתה על תעצבו (מה ה) (עלינו לשבח, בראשית. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     הבה נשמע כיצד הרגיע רבינו ה'אבן עזרא' את אלו שבעו לשאול אותו בדבר הצרות הניתכות עליהם, והחלו לערער קצת על חשבונות שמים, רח''ל.

     סיפר להם ה'אבן עזרא' מעשה שהיה בשני יהודים שהלכו בדרך. לאחד היה 3 לחמים, ולשני היה רק 2 לחמים. הצטרף אליהם אדם שלישי שלא היה לו אוכל בכלל. הזמינוהו לאכול יחד עימם. בתום הסעודה שלף האיש 5 זהובים הניחם לפניהם ואמר ''תתחלקו בכסף כראות עיניכם.

     החלו השניים להתווכח; הראשון עם 3 הלחמים טען שמגיע לו 3 זהובים, וחברו רק 2, ואילו חברו טען שכיוון שהאורח לא הקפיד לאכול מזה 3 חלקים ומזה 2, אלא לקח מזה ומזה, לכן חלוקת הכסף צריכה להיות לחצאים.

     השניים החליטו לגשת למרא דאתרא, שפסק להם שהראשון עם 3 הלחמים ייקח 4 זהובים, ואילו השני יקבל רק זהוב אחד.

     אנשי שיחו של ה'אבן עזרא', החלו לצחוק מהפסק המשונה, שהרי הראשון לא תבע לעצמו אלא רק 3 זהובים, והרב היטיב לו עוד יותר וקבע שמגיעים לו 4; הייתכן?!

     כאן מצא ה'אבן עזרא' מקום לגבות בו את 'חובו' ואמר להם: לעשות חשבון פשוט אינכם יודעים, ואילו את חשבונותיו של הקב''ה הנכם מתיימרים להבין ולדעת על בוריים?! – בואו ואסביר לכם את פסק הדין של הרב ההוא, ואז תבינו עד כמה פשוט הוא.

     החשבון הוא כדלהלן. 5 לחמים היו בסך הכל בסעודה זו. 3 אנשים אכלו בה. כל אחד מהסועדים אכל שליש מכמות הלחמים. נכפיל את מספר הלחמים בסועדים, ונגיע ל-15 שלישים, כאשר כל אחד מהאנשים אכל 5 שלישים.

     כמה שלישים מתוך ה-15 סופקו על ידי הראשון, שהיו לו 3 לחמים? הוי אומר, 3 כפול 3, שווה 9 שלישים. כמה שלישים מתוך ה-15 הגיעו מהשני, בעליהם של 2 הלחמים? הוי אומר, 2 כפול 3, שווה 6 שלישים.

     והרי כבר אמרנו שכל אחד מהסועדים אכל 5 שלישים, יוצא אפוא, שהראשון 'תרם' מחלקו 4 שלישים לאורח (9 שלישים פחות ה-5 שהוא אכל בעצמו, הותירו 4 שלישים לאורח). השני 'תרם' רק שליש אחד (6 שלישים פחות ה-5 שהוא אכל בעצמו, הותיר רק אחד לאורח)...

     סיים ה'אבן עזרא' ואמר: הנה לכם חשבון כה פשוט, שגם אותו לא ידעתם ולא הבנתם. ואם כך כיצד אתם רוצים לדעת חשבונות שמיים?...

אל תזלזל בזה! (מה,כו)(אברהם לוי)

אל תזלזל בזה!

וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם... וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: (בראשית מ"ה כ"ה - כ"ז).

     האחים הקדושים עולים ממצרים ובאים אל יעקב אביהם, ומבשרים אותו בבשורה ענקית מאין כמוה: אבינו היקר! נמצאה האבדה ונפתרה התעלומה. דע לך שיוסף חי, ולא סתם חיי עבדות וסבל - אלא הוא מושל במצרים וכולם שם כנועים למרותו. ולמרבה הפליאה, יעקב אבינו שומע את הבשורה הנפלאה - אך דוחה אותה בשתי ידיים ולא מאמין לה, עד אשר הוא מזהה את העגלות ששלח לו יוסף והמסר הרמוז בתוכם, (שפירש ממנו בזמן שלמדו את סוגיית "עגלה ערופה"). והשאלה נשאלת: כיצד יתכן שיעקב לא מאמין לבניו היקרים? וכי הם חשודים לשקר ולהונות את אביהם? מה גם שמדובר בנושא מאוד רגיש - באבל יעקב שכבר נמשך 22 שנה, ואם יתברר שהם משקרים ומרמים את אביהם - זה עלול לעלות ליעקב בבריאותו חלילה, וברור שהם לא יסתכנו בכך. אם כן מדוע יעקב לא עושה את החשבון הפשוט הזה ומאמין להם?

     על שאלה זו יש בחז"ל מספר תירוצים - ואין מקומם כאן, [והתירוצים הבולטים הם:                      1) מחמת שכיזבו בכתונת יוסף שהטבילוה בדם ואמרו טרוף טורף - לכן כבר לא האמין בהם יעקב (אד"נ פרק ל').

2) יעקב כן האמין להם, ומה שכתוב שלא האמין - זה הולך על מה שאמרו לו לפני עשרים ושתיים שנה "חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף" (בראשית רבתי ויגש מ"ה כ"ו) ], אך ישנו תירוץ נוסף שרווח בעולם המוסר, ואלו דבריו היקרים: כמובן שיעקב אבינו האמין לבניו היקרים. אלא שלמרות זאת הוא לא האמין שיוסף "חי". מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

     כאשר באו אחי יוסף ליעקב אביהם ואמרו לו שיוסף חי, יעקב האמין להם שזו המציאות "הגשמית". אך כאשר אמרו לו שיוסף נמצא במצרים והגיע שם לשלטון, יעקב היה בטוח שיוסף מת "מבחינה רוחנית"! שהרי באותו זמן מצריים הייתה המקום הכי טמא ומכושף מכל העולם, ובלשון חז"ל זה נקרא 50 שערי טומאה. ואם יוסף הצליח להגיע במקום הזה עד לפסגה הכי גבוהה ולהעפיל עד ראש הפירמידה, כנראה שהוא פרק מעליו את עול הקדושה והמידות הטובות והפך לאחד מהחבר'ה, וכך נסללה דרכו עד לכס המלוכה. שהרי לא יתכן שיתנו לבחור ישיבה הספון בארבע אמותיו ושומר על עיניו וטוהר מידותיו - להגיע לכיסא כל כך רם ונישא. ומחמת שמסתבר שיוסף פרק מעליו עול תורה ומצוות ובגד ומרד בבוראו, בשביל יעקב אבינו זה כבר לא נקרא "יוסף חי" - והוא המשיך להתאבל על "מיתתו הרוחנית". אך כאשר ראה יעקב את העגלות ששלח יוסף - שבהם יוסף רמז לו שהוא עדיין דבוק בבורא ובתורה - והוא עוד זוכר שנפרדו בזמן שלמדו פרשת "עגלה ערופה", או אז הבין יעקב שיוסף חי גם מבחינה רוחנית, והוא הסכים לקום מאבלו הכבד.

     עד כאן התירוץ הנפלא של חכמי המוסר, וממנו אנו למדים יסוד חזק ומוצק וענק בחינוך הילדים: הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת בקריירה העצומה שהצליח הילד לפתח ולהשיג - ולא בהישגיו הגשמיים והחברתיים, אלא בעוצמה הרוחנית ובקדושה והטהרה שלו, ואיכות מידותיו. אם שם נחל ההורה הצלחה כבירה, הרי שהצליח בתפקידו הגדול. אך אם בנקודה הזו הוא מעד, הרי שהוא איבד את העיקר - ועליו להתאבל על כישלונו הגדול.

     למרבה הצער הבושה והיגון נקודה זו חלשה מאוד בדורנו ורבים וטובים נופלים בה, אם מעט ואם הרבה. מה כוונת המשורר?

     בטרם נמשיך - נצהיר: ברוך ה' יש היום הרבה בתים טובים בעם ישראל הפועלים מתוך חינוך אמתי, תוך שימת דגש על כבוד התורה וכבודו של כל יהודי מבלי הבדלי גזע וצבע, בתים החיים מתוך הכרה "שכל העדה כולם קדושים" - וכל יהודי הוא בן של מלך ומגיע לו יחס של נסיך, ולא משנה מוצאו ועדתו וצבע עורו. אך מצד שני יש בתים אחרים, ובעיקר משום כך נכתב המאמר הזה.

     ובכן, חיים אנו היום בדור בו אבדו הרגשות העדינים ונשחקו פנימיות הערכים, וחינוך הילדים איבד את איכותו ומהותו. לא נעים להגיד, אבל... היום הורים רבים מעניקים לילדיהם "חינוך אופנתי" - ולא "חינוך אמתי", והם עוד בטוחים שחינוכם מושלם ובורא עולם מתפאר בהם בכל העולמות.

     לדוגמא: יש בתים שמרוממים שם את כבודו של רב אלמוני, ואילו רב פלמוני אשר גם הוא ידיו רב לו בתורה ויראת ה', אינו זוכה באותו בית לשום מעמד ויוקרה. וכל זאת למה? אם תשאלו את ההורים - הם יגידו לכם שמדובר בחילוקי השקפה וזה נועד בכדי לשמור על צביון הבית וכו'. אך מהי הסיבה האמתית? "החברה" מייקרת את רב אלמוני, הוא הרב של המפלגה, של הוועד המקומי, של ההנהגה התורנית, של וועדת הסינון... לכן ההורים מרימים ומרוממים את קרנו והודו בעיני הילדים. אך רב פלמוני לא כזה פופולארי, הוא יותר מחובר לעמך, לפשוטים, הספרים שלו עממיים מדי, (לטענתם...) במילים אחרות "הרב הזה לא באופנה שלהם", לכן צריך להרחיק את הילדים מדמותו והערצתו, ולהתעלם מקיומו. משום כך בבית הזה לא מכניסים את התמונה שלו ואפילו לא את הספרים שלו - ומרחיקים את הילדים מכל רגש כלפי אותו רב, עד כדי כך שילד שיזכיר את שמו של רב זה בבית - ישאלו כולם "מה עובר עליו"... ואם הילד יזכיר את שמו של אותו רב בתלמוד תורה - ההנהלה תיקרא להורים "לשיחת בירור" כדי לחקור אם יש בבית הזה "הַשְׁקוֹפֵה", או שמא מדובר חלילה "בבית רקוב".

     כן כן, יש אנשים שמטעמים "כאילו" תורניים - בביתם לא מכניסים ספרים ותמונה של רב מסוים, בבית הכנסת ובישיבה שלהם - לא מזכירים ברבים את שמו של אותו רב ולא מציינים שום הלכה משמו - אפילו לא בתור דעה נוספת שאין הלכה כמותה, והנוער שלהם גודל בתוך המרקחת הזו והוא בטוח שאין בכך כל פסול. במילים אחרות ויותר מדויקות: אותו נוער גודל עם בזיון התורה וחכמיה, עם שנאת חינם, עם פוליטיקה מטופשת במסווה של "הַשְׁקוֹפֵה", והוא לא מרגיש בעקמימותו הגדולה והחמורה.

     האמת היא שהרבה הורים החיים בדרך זו מבינים שדרכם מעוותת ומסולפת, אך הם נמצאים במכתש גדול ובלחץ חברתי מַתמיד - והם מפחדים לזוז ולחרוג מהמסגרת החברתית המקובלת עליהם, פן לא יהיה להם מעמד חברתי - ויסתכלו עליהם כעל סוג ב'. "לדעתם" אין להם ברירה והם חייבים לרקוד לצלילי החברה ולעגל פינות ולהקריב מעט את הערכים, למען טובת הילד. [כאילו שהמטרה מקדשת את האמצעים...]. בא יעקב אבינו בפרשה ומגלה לנו סוד גדול כפי שראינו מקודם, ונצטט אותו כעת במילים יותר חדות וברורות - בשביל לחדד היטב את החושים: הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת במעמד החברתי שמצליח הילד לפתח ולהשיג, גם לא בשם הכביר של הישיבה אליה זכה הנער להיכנס, ואפילו לא בכמות סיבובי האצבע של הילד בזמן הלימוד. כל אלו קשקושים וזוטות, ואינם מעידים על הצלחה בחינוך. אם כן מהי הצלחה אמתית בחיוך הילדים? ילד שגודל מתוך קדושה וטהרה, עם איכות ויושר המידות, מתוך אהבת ישראל - והערכה עמוקה לכל גדולי התורה "בהשוואה אחת", ילד שלא עושה חשבון לחברה ולסביבה - אלא רק למי שאמר והיה העולם, זהו פרי הילולים משובח וילד איכותי ומוצלח. וגם אם כאן בעולם הילד יקוטלג בחברה כעממי ונמוך - בגלל ההשקפה הזו, מכל מקום בסולם האמתי העולה בית אל - מקומו מאוד גבוה, והוא אהוב עד מאוד אצל בורא עולם - יותר מהרבה "מוצלחים ונפוחים" אחרים.

     ברשותכם נעמיק מעט יותר את הדברים ונביט עליהם מפינה נוספת, כדי להבין את עומק הטרגדיה והקומדיה שבעניין הזה: כל יהודי מחויב "להתכופף לדעת תורה" ולבטל את חשיבתו מול חשיבתו של אדם גדול, וכפי שנאמר "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י"ז י"א). הרעיון שעומד מאחרה הציווי הזה כל כך מתוק, ומונע מהאדם הרבה תקלות. מי שממליך את הרב ומתכופף לדבריו ועצותיו, ניצל מכל תקלה. אנשים שהלכו יד ביד עם הרב כל הזמן - שרדו את הקשיים הכי גדולים, נפתרו להם בעיות בשלום בית, בחינוך הילדים, בעבודת ה' הכללית, ואפילו בנושאים גשמיים. שהרי הרב הנחה אותם וגילה להם את "דעת התורה" בכל שאלה שהעלו בפניו, ומי לנו חכם יותר מהתורה? במילים פשוטות, קוראים לזה "עשה לך רב". כמובן שכל בית איכותי ואמתי מחנך לממתק הזה, ומנסה לבנות אצל בנו את הנקודה הזו. אבל... ההורה הנ"ל שמחנך לעשות סלקציה בין רבנים ולסנן ולקטלג את גדולי ישראל כפי הסולם החברתי והפוליטי המקובל בקרבם, באותו רגע ההורה הזה שורף לבנו את היסוד של "עשה לך רב", ובאיזשהו מקום הוא מחנך את בנו שתלמיד חכם זה לא סוף העולם. מי שיש לו עיניים איכותיות ולב טהור ורגיש, מבין את דקות העניין. הבעיה היא שיצר הרע עובד על בני אדם מאוד חזק ואומר להם שזו מחלוקת לשם שמים ואין בכך כל פסול. ומי אמר שהיצר לא צודק? מניין אנו אמורים לדעת כיצד נראית מחלוקת אמתית?

     בכדי לברר באמת כיצד מתנהגים במחלוקת לשם שמים - ואיך צריך להיראות "חילוקי השקפה והלכה" הבנויים על טהרת המידות, נרענן קצת את ההיסטוריה ונעלה כאן את הקטעים הבאים: מי לנו גדול מבית הלל ובית שמאי אשר היו ביניהם מחלוקות בנושאים רגישים ביותר - כמו הלכות טהרה וממזרות, ולמרות זאת ידעו שתי הקבוצות הללו לשמור על האחדות והשלום בצורה הגבוהה ביותר, וכפי שמעידה בפנינו הגמרא (יבמות יג:) כדלהלן:

     א) אע"פ שבית הלל ובית שמאי נחלקו בסוגיות חמורות הקשורות לממזרות ונישואין, לא נמנעו שתי קבוצות אלו להתחתן אחת עם השנייה.

     ב) אף על פי שהייתה מחלוקת קיצונית בין בית שמאי לבית הלל בענייני "טהרות", לא נמנעו שתי קבוצות אלו להשאיל את כליהם אחד לשני.

     ומבארת הגמרא (יבמות יד.) שבית הלל ובית שמאי ידעו לשמור על "הגבולות הנכונים". ובמקרה ספציפי שהייתה ביניהם מחלוקת תורנית והלכתית, כמובן שהם נהגו כל אחד כפי דרך רבותיו. אך בשאר המקרים שלא הייתה ביניהם מחלוקת, הם ידעו להתנהג כמו אחים האוהבים בלב ונפש, ואפילו לעשות חתונה משותפת ולקחת בן זוג מהקבוצה השנייה.

     מי שמתעמק בגמרא הזו נדהם מעומק העניין. הרי הלל ושמאי נחלקו בנקודות הכי גבוהות! בנושאים הכי עדינים ורגישים! ולמרות זאת, הם אהבו אחד את השני בלב ונפש - והפוליטיקה והקשקושים לא בלבלו אותם. הגישה העתיקה הזו היא הדוגמא הכי יפה לאדם היהודי "כיצד הוא אמור להתנהג עם רעהו", זו ההשקפה שאמורה להוביל אותו ולהיות עטרה לראשו בדור יתום וגלמוד זה, ולא שום דבר אחר. במילים אחרות, מי שרוצה לחנך את בניו עם טהרה וקדושה ועל חוד האמת וההשקפה הצרופה, עליו לפתח בביתו את הגישה הבאה: אנו לא מנפנפים בדגל של אשכנזים, ספרדים, מרביצים, בעלי תשובה... אנחנו חיים מתוך הכרה שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב ועבדים למלך אחד - ובעצם כל יהודי הוא נסיך, לכן אנו מוקירים ומעריכים ואוהבים כל יהודי... תולים בבית את התמונות של כל הגדולים.

ויפג לבו כי לא האמין להם (מ"ה כ"ו) (ברכי נפשי)

     מי יוכל לאמוד ולשער את כוחה של בת ישראל, הבונה את ביתה על אדני מסירות הנפש לתורה, ומוכנה להקריב את כל כולה על מנת שבעלה יישב וילמד, ויעשה את רצון בוראו.

     מהמעשה הבא, ששמע הגאון הרב יצחק זילברשטין בבית גיסו מרן הגר"ח קניבסקי, אפשר ללמוד שגם בימינו מתרחשים נסים מוחשיים, ועיקר העיקרים תלוי במסירות נפשו של האדם, ובמקרה שלפנינו: של עקרת הבית, לתורה ולמצוות. אדם המוכן להקריב את עצמו ורצונותיו, יכולותיו ושאיפותיו, למען בוראו, יזכה גם בימנו לראות נסים ונפלאות, מהסוג ששומעים על הדורות הקודמים.

     מדובר באברך תלמיד חכם, שכוחו בפיו, ולשיעוריו ושיחותיו מגיעים אנשים רבים, הנהנים לשמוע את דבריו המאלפים. פעם, בליל הסדר, הגיעו למעונו פעילים מסורים של אחד הארגונים המתעסקים עם חוזרים בתשובה, והודיעו לו על קבוצה גדולה של יהודים המבקשים להתקרב אל המקורות, שישהו יחדיו בליל הסדר בבני ברק, 'ואם תואיל בטובך להגיע אליהם בליל הסדר, ולהשמיע בפניהם מנופת צוף אמריך, אין ספק שהדבר יגרום לחיזוק רב בקרב כל משתתפי הקבוצה הגדולה', אמרו העסקנים לת"ח ההוא.

     האיש הסתפק והתלבט קשות אם כדאי לעזוב את ביתו בליל הסדר, ובסופו של דבר החליט לעשות את הצעד הלזה, ולדרוש בפני הקבוצה בת עשרות המשתתפים. התוכנית הייתה שבתחילת ליל הסדר יגיע הת"ח לביתו, יעשה שם את הדברים ההכרחיים, וזמן קצר לאחר מכן יגיע למקום בו ישהו ה'מתחזקים'.

     והנה, בפרוס ליל הסדר, כאשר הגיע האיש לביתו, ראה שאשתו ההרה נתקפה בצירים, והיא צריכה לנסוע בדחיפות לבית החולים. התלמיד חכם הבין שעליו ללוות את רעייתו ללידה. והנה, כל מי שמצוי בנושא, יודע שבליל הסדר יש בעיה של מחסור בכוח אדם בחדרי הלידה בבתי החולים, מפני שגם המיילדות ויתר אנשי הצוות הרפואי מעוניינים לשהות בבתיהם בליל המיוחד הזה, אשר לילה כיום יאיר בו. ואכן, כשהגיעו בני הזוג לחדר הלידה, ראו שאכן אלו הם פני הדברים, והמצוקה הייתה גדולה במיוחד. על כל היולדות הייתה ממונה מיילדת אחת, והמצב היה קשה מנשוא, כך שאם חז"ל מגדירים תמיד את עת-הלידה כמצב של פיקוח נפש, הרי שבאותה שעה עליה אנחנו מדברים – על אחת כמה וכמה.

פניה של היולדת היו קורנות

     בעלה של היולדת הבין שעליו להישאר במקום, והוא לא יוכל בשום אופן להגיע ולהרצות בפני קבוצת המתחזקים. אבל, להפתעתו הייתה זו אשתו שפנתה אליו וביקשה ממנו שיעזבה לבדה, וילך לשאת מדברותיו בפני הקבוצה. 'אתה הרי לא תעזור לי כאן בשום דבר, והשי"ת ישלח לי כבר את עזרו ממעל, בדיוק כפי שיעשה ליתר היולדות המצויות כאן עימי', אמרה. הבעל לא הסכים, אבל האישה לחצה ולחצה, והסבירה לו ששהותו במקום לא תוסיף לה מאומה, עד שהצליחה לשכנע את הבעל שיעזוב את בית החולים וילך למסור את השיחה המוסרית שתכנן לומר.

     והנה, כאשר חזר הבעל מהשיעור, מצא את אשתו כשהיא כבר אחרי הלידה, ופניה קורנות בצורה מיוחדת. היולדת מרמזת לבעלה שהיא רוצה לספר לו דבר מה. האישה סיפרה שמיד אחרי שהלך למסור את השיעור, נכנסה לחדר הלידה מיילדת חדשה שהייתה לבושה בחלוק לבן. המיילדת, שלא הייתה שם עד לרגע זה, ניגשה אליי, וסייעה לי בכל מה שהייתי צריכה. היולדת הייתה נרגשת מאוד, והעידה בפני בעלה שכאשר הביטה בפניה של המיילדת, הבחינה שהייתה זו רבנית שנפטרה לפני כמה שנים, ומיד לאחר שסייעה לה ללדת, נעלמה.

     מרן הגר"ח קניבסקי אמר שהוא מאמין לסיפור כזה, כיון שהוא מגיע ממסירות נפשה לתורה של היולדת, שהייתה מוכנה להישאר לבדה, ובלבד שבעלה ילך למסור שיעור.

רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות (מה,כח) (הרב אליהו בורכוב)

     שמחתו של יעקב אבינו על הבשורה אודות יוסף, מלמדת על שנות הצער והיגון שחלפו עליו בפרק הזמן שבו היה משוכנע כי חיה רעה אכלתו. צער זה, על מות בן, הנו כה עמוק ונוקב, עד כי לא תמיד מודעים לו הסובבים, ולפיכך לעתים בחוסר מחשבה או תשומת לב, הם פותחים שוב ושוב את הפצע המדמם.

     שח הרב סמוטני כי שמע שרבי יצחק זילברשטין מספר לרבי חיים קניבסקי על דין תורה שהתנהל בביתו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בין בני זוג אודות בחירת שם לרך הנולד להם. האב רצה לקרוא על שם אביו, אשר נפטר כמה חודשים קדם לכן, ואלו האם התנגדה לכך נחרצות, מאחר שבבניין שבו התגוררו נפטר לפני תקופה קצרה ילד הנושא את השם הזה, והיא חוששת שמא בקריאת שם כזה יש סימן רע. "מה פתאום?" - התקומם הבעל למשמע דבריה - "כבוד אב דוחה כל מיני חששות שאין בהם ממש". אולם היא בשלה, חוששת היא, ואינה מסוגלת להעלות על דעתה להשתמש בשם זה. הרהר רבי שלמה זלמן אויערבאך בנדון, ולאחר מכן פסק שאין לקרוא לילד בשם זה. "אולם לא משום חששות האם", הוסיף מיד, "אלא משום שהפלגתי כמה שנים קדימה, וחשבתי מה יהיה כאשר ילד זה יגדל ויצא לשחק, ואמו תקרא לו מן החלון 'יענקל'ה בוא הביתה', והשכנה, אשר תשמע את קריאותיה, תתחיל לבכות, כשהיא נזכרת בבנה אהובה, מחמל נפשה, יענקל'ה... אשר כבר כמה שנים טמון בבית מועד לכל חי... ואיך אפשר לקרוא בשם שיסב כל כך הרבה צער??!!" וכששמע זאת רבי חיים, היו עיניו זולגות דמעות...

"והיה כראותו כי אין הנער ומת" (מה, לא) (אהל מועד)

     פעם אחת בא אל הרבי מקוצק זיע"א אחד מחסידיו יהודי זקן, והתאונן בפניו כי הוא חי בדחיקות גדולה ובניו אשר הוא מוסר נפשו עליהם, והם בעלי פרנסה אינם דואגים לו ואינם תומכים בו ואינם חסים עליו. ומה הפלא? - אמר לו הרבי מקוצק, רמז לזה אנו מוצאים בתורה, כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים.

"וַיִּסַע יִּשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָבֹא בְאֵרָה שָבַע..."(מו, א)(ברינה יקצורו עלון 187)

     כתוב בפרשה" (מו, א): "וַיִּסַע יִּשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָבֹא בְאֵרָה שָבַע...". וכתוב במדרש (בראשית רבה צד, ד): "להיכן הלך? אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקנו בבאר שבע". וכתוב בבניית המשכן (שמות כו, כח): "והבריח התיכון בתוך הקרשים", ואומר המדרש (תנחומא תרומה ט): "יַעֲקֹב אבִּינּו נָטַע אוֹתָם בְשָעָה שֶׁיָרַד לְמִּצְרַיִּם. אמַר לְבָנָיו: בָנַי, עֲתִּידִּים אַתֶם לְהִּגָאֵל מִּכָאן, והקב"ה עָתִּיד לוֹמַר לָכֶם מִּשֶׁאַתֶם נִּגְאלִּין, שֶׁתַעֲשּו לוֹ אֶת הַמִּשְׂכָן, עִּמְדּו וְנִּטְעּו אֲרָזִּים מֵעַכְשָו, שֶׁבְשָעָה שֶׁיֹאמַר לָכֶם לַעֲשוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׂכָן, יִּהְיּו הָאֲרָזִּים מְתֻקָנִּים לָכֶם, עכ"ל.

     באותה שעה שנצטווה יעקב אבינו ע"ה לרדת מצרימה, חושב הוא על בני ישראל לדורותיהם, חושב על הגאולה ומה יהיה עם בני ישראל בעת מסעותיהם במדבר. וכשיצטרכו לבנות משכן, מהיכן יביאו עצים לבנות את המשכן.

     ומעשה ברבי זיידל אפשטיין ואשתו הרבנית: באחד הימים התקלקל דוד השמש בביתו של רבי זיידל, ומקורבו, הרב דוד יעקב רוט, הגיע לתקנו. בדיקה מעמיקה הבהירה לו שאי אפשר לתקנו מחדש, אלא יש לרכוש דוד שמש חדש, או, לחלופין, המליץ להם לרכוש מחמם מים קטן, משום שבבית מתגוררים רק הרב והרבנית ואין להם צורך בכמות מים גדולה. אולם רבי זיידל השיב שבדעתו לרכוש דוד שמש, ולא נימק את טעמו לכך. שוב ושוב ניסה רבי דוד להסביר את ההיגיון שבהצעתו הקודמת, אולם רבי זיידל נותר נחוש.

     רבי דוד, נצר את תמיהתו בלבו, ופנה אל הרבנית כדי לספר לה על הצעתו. להפתעתו הרבה גם הרבנית השיבה אותה תשובה: לרכוש דוד שמש גדול. הבין ר' דוד שדבר מה עומד מאחורי החלטתם, והוא הפציר ברבי זיידל שיאמר לו מהו. נענה ואמר לו הרב אפשטיין: "אינך מבין? הלא הדברים פשוטים! הלא ב"ה הרבנית ואני אנשים לא צעירים, אין לדעת מי מעמנו יעזוב את העולם קודם, ויתכן שיבואו נכדים לגור עם מי - מאתנו. בפרט לאחר ששנינו נעזוב את העולם, בוודאי מסתבר שתגור כאן משפחה מצאצאינו, והלא הם בוודאי יזדקקו בבוא היום לדוד שמש גדול"!

     המושכל הראשון, הן של הרב והן של הרבנית, היה המחשבה על הזולת, על צאצאיהם העתידים לחיות בביתם... "האם עד כדי כך צריך האדם לחשוב על אחרים"? שאל את רבי זיידל בעודו משתומם ותמה. "והלא אלו דברי הגמרא (תענית כג.) לגבי חוני המעגל, אשר ראה אדם הנוטע חרוב עבור נכדיו", השיב לו רבי זיידל בפשטות, "הוא עצמו, אמנם, לא עתיד ליהנות מן הפרות שיצאו אך ורק בעוד שבעים שנה, אולם דואג הוא לדורות העתידים לצאת ממנו, ובאופן כזה הוא חי את חייו".

     מעשה אבות סימן לבנים - וידועים דברי הרמב"ן בפרשת לך לך: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (במדרש תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים". וממשיך הרמב"ן: "כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". ללמדנו, שכמו שאבות האומה דאגו לנו, כך אנו נפעל שכל מעייננו ורצוננו יהיה לחינוך ולעתיד ילדינו.

ויאמר א-לקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמרהנני (מו', ב') רש"י יעקב יעקב- לשון חיבה

     מסביר ה"אזור אליהו" זיע"א: "א-לקים" הוא מידת הדין, "לילה" הוא זמן של הסתרת פנים, ועל זה בא הקב"ה לעודד את היהודי-יעקב ולומר לו שגם אם הוא נמצא בזמן של "מראות הלילה" שבו שולטים עליו דינים, שיזכור שהקב"ה אוהבו וזהו יעקב יעקב לשון חיבה. וידועים דברי רבי נחמן מברסלב: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך..."

אשר רכשו בארץ כנען (מו, ו). (חוט המשולש)

     וברש"י אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב ושל כסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו.

     לפני מרנא החתם סופר, באה פעם אחת מעין קובלנה כלפי פרנסי הקהילה של פרעשבורג, שמת שם אחד מעשירי הקהילה, והיורשים מן התקיפים בעיר, דרשו שיקברו את אביהם המת באותה שורה, ששם מנוחתו כבוד של רבי משולם איגרא ז״ל, אבל פרנסי הקהילה דרשו מחיר רב, בעד קבר זה: היורשים באו לקבול עליהם לפני ה״חתם סופר״.

     ואחרי שרבה של פרעשבורג שמע טענת שני הצדדים, ענה ואמר: על הכתוב: ״וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף, ארבע מאות שקל כסף״ — אמרו חכמינו (מדרש רבה, פר' נח): ״נבהל להון איש רע עין״ (משלי כח) זה עפרון, ואולם רש״י ז״ל מביא בשם המדרש: שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מחו"ל ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה, בשביל חלקך במערה. ולכאורה הדבר תמוה: עפרון שלקח בעד הקבר רק ארבע מאות שקל כסף, נקרא ״רע עין״, ומדוע לא אמרו כן על עשו שלקח בעד הקבר כל כסף וזהב, שהביא יעקב מבית לבן? אבל התשובה היא ברורה ופשוטה — סיים הרב ״חתם סופר״ את דבריו — בשעה שמכר עפרון את המערה לאברהם, הרי מלבד אדם וחוה. לא היה קבור תוך המערה שום צדיק, ואם הוא לקח בעד קבר פשוט סכום של ארבע מאות שקל, הרי הוא ״רע עין״, ואולם כשמכר עשו ליעקב את קברו במערת המכפלה, הלא כבר היו קבורים צדיקים וצדקניות כאברהם ושרה, יצחק ורבקה! ואם רוצים להיקבר באותה שורה של צדיקים — צריך באמת לשלם בכסף מלא...

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה (מו כח) (עלינו לשבח, בראשית. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     ופירש''י: ''לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה''. שואלים המפרשים, מדוע נבחר יהודה לשליחות זו, ולא יששכר שנאמר בו ''יששכר חמור גרם'', או לוי שעליו נאמר '' יורו משפטיך ליעקב''?

     ותירץ בעל ה''תפארת שלמה'' :

     האדם הראשון בעולם שנטל על עצמו אחריות ואמר ''אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'', היה יהודה, וכיוון שאחד הכלים להקמת תלמידים בישראל הוא נטילת האחריות, נבחר יהודה להקים בית תלמוד להוראה.

     לא יעזור שום דבר. צריך לקחת על עצמנו אחריות בנושא חינוך ילדים. גם אם יהיה האבא עסוק בעיסוקים החיוביים ביותר עלי אדמות, הוא מחויב להקצות מזמנו לילדו ולשמוע את אשר עם לבבם. יש המסבירים בכך את דברי חז''ל שאמרו בכמה מקומות ''משל למלך שהיה בנו חולה'' וכו', כפי המובא למשל בתחילת פרשת מסעי. רש''י מביא שם את המדרש ''משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך'', וכו'.

     ולכאורה, הרי המשל היה מקבל את מלוא המשמעות שלו גם באב ובן פשוטים, ולא בני מלכים; לשם מה מעדיפים חז''ל להמשיל את העניין למלך שהיה בנו חולה? יש המפרשים שחז''ל באו להדגיש לנו שגם אם הנך מלך, ומלכותו גוזלת ממך את כל שעותיך, הנך חייב להקדיש לבנך את תשומת הלב המגיעה לו, ולשוחח עמו על דברים פשוטים שלכאורה אין בהם כל תועלת כמו העלאת זיכרונות מהמסע הקודם, ''כאן ישננו, כאן הוקרנו'', וכו'.

     גם מלך במלכות התורה, הלא הוא תלמיד חכם שכל מכמני התורה שגורים לו על פיו, אינו יכול להתעלם מבניו יוצאי ירכו ולהקדיש את כל הזמן רק לתלמידיו. כמה וכמה פעמים הזדמן לנו לשמוע את גדולי הדור, שהיו להם ילדים קטנים בבית, שיצאו אל הקהל הרב שהמתין להם בחדר ההמתנה והודיעו ''עכשיו אנחנו מחויבים למלא את חובתנו כאבא'', ולא יצאו אל הקהל עד שלמדו את השיעור הקבוע להם עם ילדיהם.

     יבוא אברך מתמיד ויאמר, הרי אני עסוק כל היום בלימוד התורה, וכיצד אתפנה מעיסוקיי התורניים ואקדיש זמן רב לילדיי? כתשובה נוכל לספר לו שהאדמו''ר מסקווירא זצ''ל, בהיותו מתגורר בבוקרשט שברומניה, והרוחות שנשבו אז ברחוב היו מסוכנות מאד לבנות ישראל, ישב האדמו''ר בעצמו ושיחק עם בנותיו, ארג איתן בגדים והשתתף בכל חוויותיהן, העיקר שלא תרדנה למטה, אל הרחוב. ומי גדול לנו מאותו אדמו''ר שהעמיד עדה גדולה מאד של חסידים בדור שלפני השואה, ונודע כצדיק ומתמיד עצום, ובכל זאת מצא את הזמן הפנוי להקדיש לבנותיו.

     זו האחריות הדרושה כל כך לחינוך הילדים.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה (מו,כח) (הרב יוסף זילברפרב)

בית מדרש במצרים

     רש"י: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו.

     שתי מטרות היו ליעקב בשלחו את יהודה בהקמת בית הועד: הן שיהא מקום להוראת התורה ע"י יעקב והן שיהא מקום שבו יוכלו השבטים ללמוד.

     והדברים צריכים ביאור:

א. הרי שבעים נפש ירדו למצרים שחלקם נשים וילדים, ואילו הגברים מנו כמה עשרות בלבד ומדוע ראה יעקב צורך לשלוח את יהודה להכין מקום ללימוד תורה למספר כה קטן של לומדים?

ב. האם לא היה ניתן להקים בית ועד בהגיעם למצרים ולא להכין מקום מראש?

ג. הרי יוסף היה במצרים ושימש כמשנה למלך, וכחלק מההכנות לקראת הפגישה עם אביו ואחיו, יכול היה הוא להכין את בית המדרש ללימוד תורה?

ד. לוי ויששכר שמהם עתידים לצאת מורי הוראה בישראל, היו מתאימים יותר מיהודה להשלח למצרים להקים בית ועד, מאשר יהודה?

     מסופר, שביום שייסדו את ישיבת וואלוז'ין, היה ראש הישיבה הגר"ח מוואלוז'ין שרוי בתענית ובכה בדמעות שליש, ובדמעות אלו גיבלו את הטיט של אבן הפינה ... וכן מסופר שבעת יציקת היסודות לישיבת פוניב'ז, פרץ הרב מפוניב'ז מידי פעם בבכי עד שקשה היה להרגיעו, והחזון אי"ש שנכח במקום אמר: "ישיבה שמייסדים בדמעות, בדם וביזע, סופה להתקיים".

     מטרת יעקב בהקמת הישיבה במצרים הייתה לייסד מקום תורה מכוחו וכוח אבותיו, כוחות רוחניים שיעמדו לעם ישראל בהיותם בגלות מצרים, וזאת רצה יעקב להדגיש לבניו עוד טרם ירידתם לגלות מצרים שהבסיס לקיומו של עם ישראל הוא בית המדרש ללימוד התורה, ובלעדיו אין חיות, ולכן שלח את יהודה לפניו, ומאחר והקמת הישיבה הייתה לדורות, הייתה כוונתו של יעקב שהיסודות ייבנו מכוחו שלו ולבנותו בכוונה נכונה כדי שתשרה בו השכינה והתורה שתילמד בו תהא לשמה. אילו יוסף שהיה כבר במצרים היה מקים את בית המדרש, לא היה ניתן ללמוד מכך יסוד זה היאך יש לייסד מקום תורה לרבים. ומה שנשלח דווקא יהודה, כיון שהייתה בו מעלה מיוחדת, שהרי כבר נאמר שאחת מהמתנות שקיבלו ישראל מהקדוש ברוך הוא היא התורה שניתנה לישראל, וכן ביאר הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקיימין ... ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה". ההתקשרות לתורה יכולה להיווצר רק על ידי מסירות נפש וויתור על רצונות ותאוות העולם הזה.

     מסירות נפש של יהודה התגלתה בעבר בניסיונותיו להציל את בנימין אחיו עד כדי נכונותו לצאת למלחמה עם מצרים כדי להציל את אחיו, ולכן נבחר דווקא הוא להקים בית תלמוד והוראה בארץ גושן, שגם עצם הקמת מקום תורה צריכה להבנות מתוך מסירות נפש וביטול העצמיות, ומתוך יציקת תוכן של קדושה.

וירא אליו ויפל על צואריו (מו כט)(יהונתן גפן)

     בפרשה מתוארת מספר פגישות מרגשות ודרמטיות בין יוסף ומשפחתו. נוכל להחכים רבות אם נעמיק ונלמד כיצד נהגו אנשים גדולים אלה כאשר חוו רגעים כה מרגשים ומשמחים. ללא ספק התאחדות החשובה ביותר הייתה בין יוסף ובין אביו יעקב. יעקב ודאי חש אושר בלתי ניתן לתיאור כאשר עמד לפגוש שוב את בנו אהובו לאחר עשרים ושתים שנים בהם היה בטוח שהוא איננו בין החיים. מה עשה יעקב כאשר ראה את יוסף מולו? רש''י אומר שהוא קרא קריאת שמע. יש המפרשים שהייתה זו קריאת שמע של חיוב – אחת משתי פעמים בהם כל יהודי מחויב לקרא קריאת שמע ביום. מפרשים אלה דנים מדוע בחר יעקב לקיים חיוב זה דווקא ברגע הזה. לעומת זאת כותב המהר''ל שלא הייתה זו קריאת שמע כחלק מחיוב, אלא היה זה ביטוי לקרבת האלוקים העצומה אליה הגיע יעקב באותם רגעי שמחה. במקום להתרכז רק בשמחתו והתרגשותו הטבעית בראותו את בנו, הוא ניתב את כל רגשותיו לאהבת ה'. הוא בחר דווקא בקריאת שמע כיוון שבמילים אלו אנו מודים ומכירים בכך שכל מה שעושה ה' – הכל בסופו של דבר לטובת האדם. יתרה מזאת, קריאת שמע מהווה קבלת עול מלכות שמים, בה לאחר שהגיע האדם להכרה בייחוד  ה' המוחלט, הוא משעבד את כל כולו לרצון ה'. מה שמפעים ביותר בהתנהגותו של יעקב הוא שאפילו בזמן כזה, בו הוא נתון הסערה רגשית עצומה, מטרתו היא אחת – להפנות את כל השמחה להקב''ה ולחשק על ידה בתוכו את עבדותו וכניעתו המוחלטת כלפי שמיא.

     יוסף, מצד שני, נהג באופן שונה מאד באותה פגישה : ''ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד'' רש''י מסביר על המילים ''וירא  אליו'' – ''יוסף נראה אל אביו'' והרמב''ן שואל על כך : לכאורה מילים אלו נראות מיותרות כיוון שאנו יודעים שיוסף נפל על צווארי אביו, ואם כך ברור שהוא עמד ונראה לפני אביו קודם לכן. ר' חיים שמואלביץ זצ''ל מסביר את משמעות ההדגשה שיוסף נראה אל אביו: הוא כותב שמובן שיוסף עצמו חש התרגשות גדולה וכמיהה עצומה לראות שוב את אביו הגדול לאחר נתק של שנים כה רבות. אולם יוסף ניגש לאותה פגישה מתוך מטרה יחידה – לגרום לאביו כמה שיותר שמחה ונחת רוח לאחר שנות הצער והאבל שעברו עליו. לכן יוסף התאמץ ל''הראות'' לפני אביו, כלומר ''להראות את עצמו'' לאביו ולשמחו ברגעים גדולים אלו. הוא כלל לא התייחס לרגשותיו האישיים ולציפיתו הגדולה לרגע בו יראה שוב את אביו. מטרתו הייתה אחת – לשמח את אביו ולכבדו ככל האפשר. אנו רואים מהסבר זה שליוסף הייתה כוונה שונה לחלוטין מזו של אביו בעת שפגש אותו. יעקב התמקד בקרבת א-לוקים טהורה, ואילו יוסף התרכז כל כולו בקיום מהודר של מצוות כיבוד אב ואם. מה שמשותף ביניהם היא הכוונה הטהורה לעשות מה שהבינו שזהו רצון ה' מהם בשעה זו. הנהגות אלו מוכיחות על דרגה גבוה ביותר של שעבוד להקב''ה, ושאיפה בלתי פוסקת לעשות אך ורק את רצונו מהם, אפילו כאשר מדובר על שיאם של רגעי אושר והתרגשות.

     עניין דומה אנו מוצאים בפגישה הקודמת בפרשתנו, הפגישה בין יוסף ובנימין. התורה אומרת ''ויפל על צוארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צואריו'' חז''ל אומרים שהאחים ראו ברוח הקודש מאורות שיקרו בעתיד בחלקם בארץ ישראל: יוסף בכה על חורבן שני בתי מקדש בחלקו של בנימין, ואילו בנימין בכה על חורבן משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף.

     הגראי''ל שטיינמן שליט''א מסביר מדוע הם ראו מחזות אלו ברוח הקודש באותה שעה דווקא: הוא כותב שבאופן קבוע מחשבתם הייתה שקועה ומרוכזת רק בעניינים רוחניים. וכך למרות שהיו אלה רגעים גדולים ומרגשים הם עדיין היו עסוקים כל העת רק בעולמות רוחניים. אם הם היו מאבדים לרגע את ריכוזם הרוחני וחושבים על רגשותיהם האישיים, הם ודאי לא היו זוכים לקבל רוח הקודש.  עצם העובדה שהם זכו לרוח הקודש בכזו שעה מוכיחה על מחשבתם הטמירה אפילו בשעה כה מרגשת ומסעירה. זוהי דוגמא נוספת לאופן בו נהגו גדולי עולם ברגעי שמחה ואושר. ישנו לימוד נוסף שניתן ללמוד מהתייחסותם של שני האחים לחזיון הקשה אותו ראו. יוסף ובנימין לא בכו כל אחד על חורבנו שלו, אלא כל אחד בכה על חורבנו של אחיו. עובדה זו מוכיחה שגם ברגעים כאלה הם לא איבדו את דרגת הבין אדם לחברו הגבוהה שהייתה בהם, ונשארו רגישים וערים לזולתם יותר מאשר לעצמם.

     גם אנחנו צריכים להשתדל לצעוד בעקבות מעשי אבותינו. ההלכה היא, שכל יהודי מצווה להפנות את רגשותיו להקב''ה בזמני שמחה ואושר. לדוגמא, בעת שנולד תינוק – מברכים ברכת ''שהחיינו'' או ''הטוב והמטיב''. בדומה לכך, אדם המקבל חפץ חדש או בגד חדש הגורם לו שמחה – גם הוא מברך אחת משתי ברכות אלו.

     דוגמא קלאסית למצב בו ניתן להגשים הנהגה כזו היא כאשר אדם חוגג אירוע של שמחה מסוימת. בכזה זמן  ניתן בקלות לשקוע בתוך השמחה האישית ולשכוח לחלוטין לדאוג לסובבים. אולם זהו בדיוק הזמן בו עליו לדאוג להרגשה הטובה של אורחיו וידידיו. ביכולתו לתת להם להרגיש עד כמה הוא שמח שהם הגיעו לקחת חלק בשמחתו. בכך הוא גורם לכל אחד מהם תחושת חשיבות והערכה החשובה לכל אדם. מי ייתן ונזכה כולנו ללכת בדרכי אבותינו הגדולים, ולהיות עבדי ה' בכל עת ובכל שעה, גם ברגעים גדולים של שמחה ואושר.

 "ויעל יוסף לקראת אביו" (מו,כט) (מעיין השבוע)

     כתב רבינו הרלב"ג זצ"ל, שהתורה הקדושה ביקשה כאן ללמדנו לקח: "והוא, שראוי להיות לאדם לכבד הוריו כפי מה שאפשר, ולא ימנעהו מזה עוצם הצלחתו בממשלה ובשלטונות, וטרדתו בעסקים. ולזה תמצא שיוסף, עם היותו מושל בכל ארץ מצרים, והיה עם זה משביר לכל עם הארץ, ולכל שאר הארצות הקרובות – הנה נזדרז לצאת לקראת אביו, לכבדו ולראות פניו!".

ויאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (מו,ל)

     ויש להבין מדוע עכשיו אפשר לו למות. והנה התרגום תירגם "אם" אמות אני מנוחם כיון שאתה חי. ורש"י פירש בדרך נוספת. אולם יש עוד לפרש כי הנה בהיות הנשמה של האדם למעלה טוב לה אמנם מכריחים אותה לבוא כאן. ומדוע, אלא ביאר המלאך המגיד למרן רבינו יוסף קארו ע"ה, כי כאשר הנשמה שמה מזמן בריאתה, הקב"ה מפרנס אותה אך הכל חינם, כי עדיין אין לה שום זכויות פרטיות, ויש לה בושה מזו ההנהגה. אשר על כן, יורדת הנשמה לכאן ומסגלת מצוות ולומדת תורה ואוספת וצוברת "זכויות פרטיות" ולאחר קצבת ימיו עלי ארץ, עולה ומעופפת למקום רבצה כבראשונה, ונהנת בלא בושה.

     נמצא כל זמן אשר האדם כאן בזה העולם בין איש בין אישה, יש עליו "עבודה" ומה היא? לאסוף ולאסוף מכל הבא ליד. וכל רגע ורגע שעדיין הוא "חי", הרי בידו לעשות ולעשות, כי כאשר אוזל הזמן, כבר לא יוכל לעשות דבר, והכל נעצר, וכמ"ש הכתוב (קהלת ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". כי היום לעשותם, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכאשר מסופר סיפור נפלא ביום פטירתו של הגר"א אשר היה בחג הסוכות, שפתאום בכה ושאלוהו: רבינו למה תבכה (כי הלא באדרא אמר רשב"י שאדם צריך לשמוח ביום שמסתלק וכו'. וע"ע בזוהר ויחי דרי"ח.) השיבם: "ראו, ציציות אלו (אשר אחזם באצבעותיו), במעט פרוטות אני זוכה לקיים "מצות האל" ועכשיו, זהו, כבר אין, ואי אפשר".

     ונראה שזהו ענין "יום הולדת" אשר צריך האדם לשמוח בו ולאכול מיני מתיקה וכאשר כתוב בספרים, (עיין בן איש חי פרשת ראה, ובברכת יהודה ח"ג עמוד רסט), ומה העניין לשמוח ביום ההולדת. אלא העניין על דרך האמור, כי אם עברה עוד שנה, א"כ ניתן לי עוד "הזדמנות", ולכן שמח בהגיע תשלום השנה ובאה עוד שמחה עוד "יום" ולכן שמח, ובו ביום מבקש מרבש"ע נותן החיים, "תן לי עוד שנה" ועוד שנה, כדי ש"אספיק" לעשות כל המכסה אשר אני צריך להשיג, ולבל תשיגני בושה לעולם הבא ח"ו ולא אהיה שם "עני", אלא אבוא מכאן לבא "טעון כל טוב". ומזה עלינו להבין כי תתחיל מעכשיו, כלומר אפילו אם עד היום בזבזת זמנך, תתחיל עכשיו נתיב חדש, קבלות חדשות לעשות טוב, של גמילות חסדים, תורה, מצוות, תשובה. כי "קצת גם כן טוב ויועיל לך שם כל פירור של טוב"!.

     וזהו אשר שמח יעקב אבינו, כי היו לו כמה שנים, שלא עבד את הקב"ה בטוב לפי מדרגתו המופלגת, וזה היה מחמת צער על שיוסף בנו נעלם, ומיני אז נסתלקו הימנו האורות ורוח הקודש, אבל עתה שראה את יוסף חזרו הכל: רוח הקודש וששון ושמחה, אשר יוכל מעתה שוב לחזור ולנצל הזמן כלומר לעבוד את הקב"ה בטוב ובשלימות.

"וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ". (מז,ג)

     יוסף הצדיק קרא לאחיו וביקש מהם, כאשר תבואו אל פרעה תגידו לו: "אנחנו רועי צאן". משום שמלאכה זו תועבה למצרים וממילא ישלח אתכם לגושן, שם תעבדו את ה' כרצונכם. האחים עשו כבקשת יוסף. וכאשר באו לפני פרעה אמרו לו: "עבדיך רועי צאן מנעורינו ועד עתה, ותועבת מצרים כל רועה צאן". "האם אתה רוצה שנתקוטט עם המצרים".

     פרעה הבין אותם. "צודקים!" אמר להם. "קחו את ארץ גושן". והנה למחרת אומר פרעה ליוסף שמע, "אולי יש ביניכם אנשי חיל, רועי צאן בשבילי? יש לי הרבה צאן: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי". וכאן נשאלת השאלה: הרי תועבת מצרים כל רועי צאן ואיך יש לפרעה צאן? איך?

     תירץ רבי שבתי יודלביץ זצ"ל: תועבת מצרים זה בשביל העם. אבל בממשל ובפרלמנט, מאז ומתמיד עשו ככל העולה על רוחם. אכלו בשר שחטו צאן. והיו רועי צאן... ממשלה זה אחרת... בצמרת השלטון עושים מה שרוצים. 

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. (מז ח) (תורת הפרשה)

     מסופר על הגאון רבי אריה ליב בעל ''שאגת אריה'', כי כאשר הוזמן לשמש כמורה הוראה בעיר מיץ שבצרפת, אותה שעה היה בן שבעים בקירוב. וכשבא למקום כהונתו החדש, נודע לו שכמה בעלי בתים חשובים בעיר, אין דעתם נוחה מכך, שנתמנה אצלם רב שהגיע לשנות זקנה ושיבה.

     בשבת פרשת ''ויגש'' עלה הרב לדרוש ברבים את דרשתו הראשונה בבית הכנסת הגדול שבעיר, וכך פתח ואמר: בפרשת השבוע מסופר, שכאשר בא יעקב למצרים, שאל אותו פרעה: ''כמה ימי שני חייך''? ועל כך השיב יעקב תשובה ארוכה: ''ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם''.

     ענין זה מוקשה לכאורה מכמה צדדים: ראשית, מה חשוב לו לפרעה לדעת גילו של יעקב בבואו למצרים? ושנית, מדוע מאריך כל כך יעקב בתשובתו לשאלה זו, ואינו מסתפק בתשובה קצרה ועניינית: ''ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה''?

     והנה כשמתבוננים היטב בדברי הכתוב, מתיישבות קושיות אלה אחת לאחת. פרעה מלך מצרים ראה בעליל, שבבוא יעקב לארצו פסקו שנות הרעב ואדמת הארץ נברכה בשפע רב עקב גאות מי הנילוס, אולם הוא חשש, שמא אין שפע זה שמור למצרים אלא לזמן קצר, כיון שיעקב היה כבר זקן מופלג. משום כך התעניין פרעה לדעת את גילו המדויקת של יעקב אבינו באותו זמן, ובפגישתם הראשונה שאל אותו: ''כמה ימי שני חייך?''. יעקב ירד לסוף כוונתו של השואל, ולכן השיב לו באריכות: ''ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה'' --- הגעתי רק לגיל של מאה ושלושים שנה, ובמשפחתנו אין זה גיל מופלג כל כך, ''מעט ורעים היו ימי שני חיי''... אני נראה זקן מכפי גילי בגלל שנות צער ומרורים שעברו עלי, אך עודני רחוק שנים הרבה משנות חיי אבותיי אברהם ויצחק.

     והוא הדין בדידי --- הרעים רבי אריה בקולו העז --- אפשר שבעיני רבים אני נראה זקן ותשוש. אך לאמיתו של דבר, קפצה עלי הזקנה בלא עת מחמת ימי עוני ומחסור. אולם מבטחכם אני, שבעזרת השם אכהן בקהילתכם עוד עשרים שנה... .

     דברי ה''שאגת אריה'' באותה שבת נתקיימו במלואם, עשרים שנה ישב גאון אדיר זה על כסא הרבנות במיץ, ובני הקהילה נתכבד ו ברבם הדגול עד יומו האחרון.

ויאמר יעקב אל פרעה... מעט ורעים היו ימי שני חיי (מז,ט) (הרב זליג ברנשטיין)

     ב"דעת זקנים לבעלי התוספות" הובא מדרש: בשעה שאמר יעקב אבינו לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו", אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשיו ומלבן, והחזרתי לך את דינה ואת יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים? חייך, שכמניין התיבות שיש מן "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך" עד "בימי מגורי" כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך. והן ל"ג תיבות וכמניין זה נחסרו חייו. ע"כ.

     מפרש רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: אין לנו כל מושג בתביעה שהייתה על יעקב אבינו ע"ה, אך זאת גילו לנו חז"ל שעל אף כל הצרות הרבות והרעות שסבל כל ימי חייו, מיד כשהתאונן ואמר "מעט ורעים" נתבע באופן כה חמור, וכנגד כל תיבה איבד שנת חיים! ויותר, שכן ומניין ל"ג תיבות מצטרפות גם ח' התיבות שבדברי פרעה "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך", והנה, לכאורה, ייפלא מה לתיבות אלה אצל יעקב, ולמה נתבע עליהן? אלא העניין הוא, שמפני מה באמת שאל פרעה "כמה ימי שני חייך", אלא משום שפני יעקב הביעו זקנה מופלגת, וזה גרם לפרעה להתעניין בן כמה הוא. ומעתה מבואר, כי יעקב אבינו נתבע כי לולא היה מרגיש "מעט ורעים" לא הייתה זקנה קופצת עליו, ולכן אף שאלת פרעה עולה למניין.

     ואולי זאת עלינו להפנים, כי כל הצרות והייסורים הקב"ה שולח אותם וזאת כדי שנתחזק בעבודת ה'. וגם אם נקבל עלינו ייסורים דווקא אז צריך להתחזק באמונה ותמיד לצפות לישועה כפי שיעיד המעשה הבא אותו סיפר הרב זאייד שליט"א:

     בחור בשם אוריאל חלה, ל"ע, במחלה הנוראה בראש. הוא נשלח לטיפול אצל מומחים בצרפת, אך לבסוף התברר שמצבו רע, והרופאים אמרו לנו שאין לנו אלא להמתין למותו. משפחתו לא התייאשה וחיפשה רופא שינסה להציל את בחור הישיבה ומצאו רופא מומחה בארה"ב, פרופסור רייץ', שפיתח לבדו שיטות ניתוח מיוחדות המסוגלות לרפא אותו. הבעיה הייתה שעלות הניתוח 130,000 דולר מלבד הוצאות נוספות של 30,000 דולר עקב כך שהרופא מגיע במיוחד. המשפחה לא יכלה לעמוד בכך ופנתה לגדולי הדור שאמרו שאין ביכולתם להטריח את הציבור בסכום כה גדול. למשפחה לא נותר אלא לראות את אוריאל בדרכו אל מותו.

     למחרת התקשרה אלי אחותו של אוריאל, מיכל אבוטבול, המתגוררת ברמת בית שמש, ובישרה כי הניתוח יתקיים! שאלתי בתדהמה: "כיצד?" "אני מוכרת את דירתי וכך נשלם למנתח." "אולי תשאלי תחילה את אחד מגדולי ישראל? הרי את נשואה לאברך ויש לכם שישה ילדים, והיכן תתגוררו?" אך היא השיבה: "מבחינתי העניין סגור."

     מיכל אבוטבול פרסמה למכירה את דירתה ברמת בית שמש במחיר מוזל של 130000 דולר כמחיר הניתוח בתנאי שתקבל את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה והכסף לניתוח בידה! מיד נקבע מועד לניתוח עם הפרופ' רייץ' מארה"ב. במקביל, נשלחו מישיבתי תלמידים לגיוס תרומות בסך 30000 דולר להבאת הפרופ' מארה"ב.

     ביום ד' הגיע הרופא ארצה ואני הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ. ואז התקשר אלי תלמידי, יהודה, ובפיו שאלה: "נהג המונית הלוקח אותנו לגייס הכספים, מבקש מאתנו להעביר מזוודה לאיזה מלון ורצינו לקבל אישור מהרב." השבתי לו: "איני מוכן שתסתבכו עם מזוודות מפוקפקות!" לאחר כמה דקות מתקשר שוב יהודה: "הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה..." אמרתי לו שייפגש עימי אחר השיעור בצפון. לאחר השיעור ראיתי את תלמידי יהודה ואת נהג המונית, גבי, ממתינים לי בחוץ. גבי הנהג פתח מזוודה קטנה שהיו בה סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך סיפר: "הבוקר לקחתי משדה התעופה אדם מכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה ולקח עימו רק את המזוודה הגדולה. שמחתי על המציאה ופתחתי את המזוודה בתקווה למצוא את הדולרים... אך לאכזבתי אין בה אפילו דולר אחד, לכן רציתי שתלמידיך יחזירו המזוודה לאותו נוסע עשיר." הבטתי בפרטי הנוסע ונדהמתי. הייתה זו מזוודתו של... פרופ' רייץ'.

     נסעתי מיד עם גבי הנהג לבית המלון, דיברנו עם הפרופ' דרך הטלפון בקבלה וכשהזכרנו את המזוודה הוא ירד מיד ללובי לפוגשנו. פרופ' רייץ' סיפר בהתרגשות שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח של אוריאל שעלותם מגיעה ל...4,000,000 דולר!!! ולא זו בלבד, אלא שאין אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך חודשים במעבדותיו... פניתי לפרופ' ואמרתי לו: "התבונן, אתה הולך לנתח את תלמידי, אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידיי כדי לאסוף כסף בשבילך! הם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו הדואגים לאוריאל. האין זו השגחה מופלאה? "היודע אתה, שבשביל לשלם לך, אחותו של אוריאל מכרה את ביתה ואין לה ולילדיה היכן להתגורר???" פרופ' רייץ' שתק למשך כמה דקות ואז פתח שפתיו ואמר: "אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!"

     לא האמנתי שהוא יוותר על 130000 דולר... באותו שבוע נותח אוריאל ע"י פרופ' רייץ'. כל בני המשפחה ובני הישיבה התפללו ללא הדף ובקעו רקיעים. למחרת התבשרו שהניתוח הצליח! אוריאל הבריא לחלוטין! הייתה רק בעיה קטנה אחת: מיכל ומשפחתה היו צריכים לחפש דירה נאותה לקניה.

     מיכל ישבה עם בעלה ואמרה: "אם אנחנו כבר מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש בירושלים? זה חלום חיי..." בעלה השיב לה, שאולי אין לה מושג אך סכום של 130000 דולר ניתן לקנות אולי מחסן בירושלים...

     הם פנו למתווך שצחק עליהם והשיב להם שבסכום כזה יקנו רק חלב ולחם בירושלים. מיכל חיפשה דירה בקרית משה שם חלמה להיות כל חייה. כשיצאה מיכל אבוטבול מהמתווך ראתה לפתע מודעה על מכירת דירה בבניין ממול: דירה גדולה ומטופחת עם 5 חדרים. מיכל עלתה אל הדירה ודפקה בדלתה. בעל הבית פתח את הדלת והחל לספר בשבח הדירה, כיווני אוויר וכו', ושאל אותה כמה היא מציעה לשלם? מיכל השיבה שיש לה רק 130000 דולר בלבד. בעל הבית כעס ואמר: "חשבתי שאת לקוחה רצינית..." מיכל ניסתה להסביר: "תבין, הייתה לי דירה ברמת בית שמש ומכרתי בשביל לכסות הוצאות ניתוח לאחי. בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים. נבהל המוכר ואמר: "ניתוח לאחיך? האם במקרה קוראים לך גב' אבוטבול?". "כן..." ענתה בשקט. "אני הוא הנהג גבי שאצלי הייתה מזוודת פרופ' רייץ'. וואו, אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת אצלי ועוד רוצה לקנות את דירתי..."

     גבי התקשר לרב זאייד וסיפר לו שהוא הולך למכור את ביתו לגב' אבוטבול במחיר מצחיק עקב ההיכרות עמה והסיפור שלה. למחרת הם נסעו לרבי דוד אבוחצירא שליט"א שבנהריה, שלאחר ששמע את הסיפור אמר שבזכות זה יזכו גבי ואשתו לאריכות ימים.

     רבי דוד אבוחצירא אמר שזהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית הגדולים שנתקל בו בעשור האחרון, כי גם בתוך ה"בלאגן" שיש לנו לפעמים בחיים, עלינו לדעת ולזכור שהקב"ה הוא המנהל את כל זה ודואג לכל פרט ופרט שיגיע לכל אדם ולכל מקום ברגע הכי טוב והמושלם בשבילו, ודווקא מהרגעים הקשים והמצערים הקב"ה מביא את הישועה הגדולה שאליה היה האדם זקוק כל כך!".

מעט ורעים (מז ט) (עלינו לשבח, בראשית. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     דורנו, דור של ייסורים הוא. משפחות רבות מסובלות בסבל רב ובייסורי איוב של ממש, עד שעלול לקרות מצב שנפשו של אדם קצה בייסורים.

     משפט אחד שהביא הגרמ''מ שולזינגר בספרו ''פניני רבינו יחזקאל'' על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל, עשוי לעודד את המתייסרים והכואבים. ''בבריסק היו אומרים, בשם הגר''א, שאלמלא הייסורים לא היה אפשר כלל וכלל לזכות בדין של ראש השנה...''

     נוסיף כאן מה שכותב החפץ חיים בספרו ''שם עולם''. ''ושמעתי מזקן איש אמונים, ששמע בעצמו מהרה''ג ר' יעקב משה ז''ל, שאמר בשם זקנו הגר''א ז''ל, שאלמלא הייסורים לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה העולם''.

     החפץ חיים מסביר שבשעה שהאדם נפטר, והנשמה עולה למעלה, מתראה לפניה כמין כף מאזניים, שהוא כדי להניח על המשקל את כל המעשים שעשה בעולם הזה, הזכויות והחובות.

     והנה שומע האדם שבת-קול יוצאת ומכריזה שיתקבצו כל זכויותיו שעשה במשך ימי חייו, והקול נשמע בכל העולמות, ותיכף נקבצו כל המליצים שנבראו מהמצות, ועומדים כולם לצד ימין של הכף.

     ואחר כך, ממשיך החפץ חיים, יוצאת בת-קול ומכריזה שיתקבצו כל עוונותיו שעשה בכל ימי חייב, והנה מתקבצים המונים-המונים לבושים שחורים ומתעטפים שחורים, ונתרבו מאוד מאוד, ועוד מעט והכף-חוב מכריע, מצד ריבויים, וגם מחמת שמלאכי הזכויות אין כוחם יפה כ''כ, שהרי המצות לא נעשו בכוונה הראויה, משא''כ העוונות שעשה בתשוקה ובחפץ.

     כאשר רואה האדם מה שעומד להתרחש, מתמרמר מאוד, וחושב בנפשו: מה יהיה סופי? הרי בוודאי עוד מעט יכריזו עלי שאני רשע וייגזר דיני לגיהינום!

צום עשרה בטבת

צום 'עשרה בטבת':

     א. זכריה: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים'. ופירשו חז"ל: צום הרביעי זה צום י"ז בתמוז, (חודש תמוז הוא הרביעי לחודש ניסן). צום החמישי, זה צום תשעה באב, (חודש אב הוא החמישי לחודש ניסן). צום השביעי, זה צום גדליה, (חל בג' בתשרי). וצום העשירי, זה צום 'עשרה בטבת'.

     וכל ישראל מתענים בימים אלו בגלל הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר ולפתוח הלבבות לתשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרמו להם ולנו אותם הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב מעשינו, כמו שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'.

     ב. חמישה דברים אירעו ביום י"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, הובקעה העיר בתקופת חורבן הבית השני, שרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. וחמישה דברים ארעו בט' באב: נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב 'בית ראשון' וחרב 'בית שני', ונלכדה העיר "ביתר" שהיו רבבות מישראל, ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כחורבן בית המקדש. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביבו, ככתוב: 'ציון שדה תחרש'. ובג' בתשרי נרצח גדליה בן אחיקם וכבתה גחלת ישראל שארית הפליטה. וב'עשרה בטבת' סמך נבוכדנצר הרשע על ירושלים - והביאה במצור.

     ג. כולם חייבים להתענות בארבעה צומות הללו. אסור לפרוץ גדר, ואין הדבר תלוי ברצון הקהל.

     ד. חיוב התענית הוא מזמן 'עלות השחר' עד צאת הכוכבים. ואין מפסיקים בהם מהערב, (חוץ מתשעה באב שצריך להפסיק בו מבעוד יום).

     ה'. הישן על מיטתו 'שנת קבע' בליל התענית, וקם משנתו באמצע הלילה, אסור לו לאכול ולשתות, אפילו קודם 'עמוד השחר'. אך, אם התנה קודם שהלך לישון שבדעתו לקום קודם 'עמוד השחר' ולאכול, מותר לו לאכול עד 'עמוד השחר'.

     ו. הצומות הללו (חוץ מ'תשעה באב') מותרים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש.

     ז. אין לשטוף הפה בבוקר כשמתעורר משנתו בתעניות צבור. ובמקום צורך יש להתיר כשאינו נותן בפיו יותר משיעור רביעית בבת אחת, ויודע בעצמו שיוכל להיזהר שלא יבלע מהמים. וכן מותר לצחצח שיניו במשחת שינים בתעניות צבור על הדרך הנ"ל, למי שקשה לו בלי לצחצח את שיניו. (בתשעה באב יש להשתדל להחמיר בזה).

     ח. שכח ובירך ביום התענית על דבר מאכל, או משקה, יטעם ממנו כדי שגרונו ייהנה. שאם לא יטעם יעבור על 'איסור ברכה לבטלה' (לדעת הגאונים הרמב"ם והשולחן ערוך איסור מהתורה, ואילו טעימה בצומות אלה היא מדרבנן). וימשיך בתענית ויאמר 'עננו', שטעימה מועטת מאוד אין עליה תורת אכילה.

     ט. צום י"ז בתמוז, תשעה באב וגדליה שחלו בשבת, נדחים ליום ראשון. ו'עשרה בטבת' לא יחול בשבת.

     י. השנה תשע''ה, צום 'עשרה בטבת' חל ביום חמישי, ומתענים בו עד 'צאת הכוכבים'.

     יא. בשבת קודם תענית י"ז בתמוז ו'עשרה בטבת', שליח הצבור מכריז על הצום, (אבל על שאר תעניות לא נהגו להכריז מפני שהם ידועים ומפורסמים).

     יב. קטן שלא מלאו לו של'ש עשרה שנה ויום אחד, וקטנה שלא מלאו לה י"ב שנה, פטורים מתעניות י"ז בתמוז, 'תשעה באב', 'צום גדליה', 'עשרה בטבת', ו'תענית אסתר'. ואפילו ''תענית שעות'' אין להם להתענות, אף שיש להם דעת להתאבל על החורבן.

     יג. המתענה תענית צבור צריך לומר 'עננו', בשחרית ובמנחה, באמצע 'שומע תפילה'. והש"צ - ב'חזרה', אומר 'עננו' ברכה בפני עצמה, בין 'גואל' ל'רופא', כשיש שישה מתענים.

     יד. בשחרית ומנחה, כשיש לפחות שישה מתענים, מוציאים ספר תורה ועולים בו שלושה שמתענים, בפרשת 'ויחל'. ואפילו אם יום התענית חל בימים שני וחמישי, אין קוראים בפרשת השבוע, אלא קוראים: 'ויחל'.

תודעת זיכרון של אלפי שנים(שיחת השבוע 1460)

     אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה.

     בשבוע הבא יחול עשרה בטבת, יום המציין את ראשית המצור שצר מלך בבל על ירושלים, בימי בית המקדש הראשון. אחר-כך נחרב בית המקדש ועם ישראל הלך לגלות בבל. משם שב, כעבור שבעים שנה, והקים את בית המקדש השני, שהתקיים יותר מארבע-מאות שנה. ואף-על-פי-כן אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה בשנה, בצום ובתענית, את היום המר שבו החל התהליך שגרם לחורבן.

     אפשר ללמוד מזה משהו על הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. האווירה הציבורית הכללית היא של 'כאן ועכשיו'. אפילו טיפוח תודעת השואה כבר נתקל בקשיים. יש הרואים בה זיכרונות עבר מעיקים ובלתי-רלוונטיים. אולם היהדות מטפחת תודעה עמוקה של יותר מאלפיים וחמש-מאות שנים, תודעה המונחלת מדור לדור, ואינה פוסחת על שום פרט.

למעלה מבינתנו

     עשרה בטבת הוא גם יום זיכרון לשואה הנוראה. זה יום הקדיש הכללי, לעילוי נשמתם של הקדושים שאפילו את יום עלייתם בסערה השמימה איננו יודעים. כך נקשרת התחלת המצור על ירושלים עם השואה האיומה שאירעה אך לפני כשבעים שנה.

     האירועים הקשים האלה הם למעלה מבינת אנוש, וכל ניסיון להבין אותם בהיגיון נועד מראש לכישלון, בשל חוסר היכולת שלנו לראות את התמונה השלמה. הרבי מליובאוויטש מביא לכך משל מאדם שאין לו שום מושג ברפואה הנקלע לחדר ניתוח. הוא רואה אנשים רעולי פנים, סכינים בידיהם, והם חותכים בגופו של אדם. בהעדר רקע מתאים למחזה שלפניו, האיש בטוח שהוא עד לרצח אכזרי. אולם כאשר יראה את התמונה כולה, יבין שהאנשים האלה הם רופאים, הנאבקים במסירות נפש כדי להציל את חייו של אדם. כך יכולה תפיסתו של האדם להתהפך מן הקצה אל הקצה, אף שהתמונה עצמה לא השתנתה. דוגמה זו ממחישה את חוסר יכולתנו להבין את מחשבותיו של הבורא ולרדת לסוד דרכי הנהגת העולם. אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה ומקבלים את גזֵרת הבורא באמירה "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

יש תכלית

     השואה האיומה, שפקדה את עמנו, מביאה עד כדי קיצוניות את אי-היכולת להבין את הנהגת הבורא. לכן היא נשארת כזעקה גדולה, שבאה דווקא מתוך אמונה גדולה ומתוך ציפייה לראות בקרוב את נפלאות הגאולה, שתיוולד אחרי חבלי המשיח האלה.

     מאמינים אנו באמונה שלמה כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח. כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה בטוחים אנו כי אורהּ של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולעם ישראל כולו, עד שתתקיים הנבואה: "אודך ה' כי אנפת בי" – עם ישראל יודה לקב"ה על שכעס עלינו וייסר אותנו. זו אמונתנו, זו נחמתנו וזו ציפייתנו הגדולה.

מדוע צום עשרה בטבת דוחה את השבת? (דרשו ד' ועוזו, גיליון 2)

     צום עשרה בטבת, כשחל בשבת (דבר שאינו קורא לעולם), מתענים בו אף בשבת כביום הכיפורים. מה הטעם לכך שחמור צום זה אף יותר מצום תשעה באב שאינו דוחה את השבת?

     מקור לדין זה מצאנו בבית יוסף בשם האבודרהם וטעמו שכתוב בעשרה בטבת ''בעצם היום הזה'' כביום כיפור. ותמה עליו הבית יוסף 'ולא ידעתי מנין לו זה?.

     כדי לדעת טעם הדבר יש לנו ללכת בשבילי ההיסטוריה אל קורות הימים ההם...

     כשהתקרב נבוכדנצר להילחם על ירושלים, נעצר על אם הדרך, ובליבו פחד ואימה, האם יצליח לכבוש ולהחריב את ירושלים? זכר הוא את אשר ארע לסנחריב מלך אשור שהובס וגורש בחרפה כשרצה לכבוש את ירושלים. גאותו ורום לבבו של המלך ששלט בכל מדינות תבל, נעצרה על אם הדרך לירושלים, ידוע ידע הוא כי העיר ירושלים כוח עליון חופף עליה והיא עיר קדושה לא-לוקים, והוא בשחצנותו לא ייתן ליושבי העיר הזאת להפילו ולהביסו.

     החליט נבוכדנצר לעשות אותות ומופתים לראות היכול לכובשה אם לא, וכמאמר הנביא (יחזקאל כא, כז) ''קלקל בחיצים שאל בתרפים'' ומתאר המדרש בתהילים: היו אומרים ביום פלוני אנו כובשים אותם, נטלו חיצים ועושים בהם אותות, ואז ירו את החיצים לצפון והיו הולכים החיצים לדרום, היו זורקים למזרח והולכים החיצים לדרום, וכן לד' רוחות השמים, וכל סימן שנתנו הצליחו, אמרו בא ונעלה על ירושלים.

     הגיע נבוכדנצר לשערי ירושלים, ועדיין פחד ורעד בליבו, היצליח לכבוש את העיר הקדושה? אלא שאז בהגיע יום השבת, שמע הוא וחילותיו כי היהודים אשר בירושלים מחללים את השבת, או אז סמך ליבו ועלה על ירושלים לצורה ולכובשה, וזה מה שנאמר במסכת שבת (קיט,ב) ''לא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת''.

     על דברים אלו המתארים את סיבת העזתו של נבוכדנצר לצור על ירושלים ולכובשה, נסמך החתם סופר כדי לבאר דברי האבודרהם האמורים למעלה. תמצית דבריו, אחרי התיאור במסכת שבת על ''שלא חרבה ירושלים אלא על שחיללו בה את השבת'', מן הראוי שיום תענית של עשרה בטבת ידחה את השבת.

כי כבד הרעב מאוד (מז,יג)(הרב ראובן שמעוני)

     סח מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: הגעתי פעם לבית החולים, והבחנתי בחולה שמתייסר רבות בשל המתנה לטיפול. האחיות ניגשו אליו חליפות, התנצלו על ההמתנה הממושכת, והסבירו כי משום-מה חלה היום תקלה מסוימת במכונה בה הטיפול אמור להתבצע. כשהאיש התחנן לטעום דבר מה (משום שלא אכל ושתה מאמש), הורו לו שבשום אופן לא יטעם מאומה, משום שהטיפול יכול להיעשות רק על קיבה ריקה לגמרי.

     נכמרו רחמיי בראותי את האיש סובל כל כך. ניגשתי אליו והתחלתי לשוחח עמו. "אל תרחם עלי", לחש האיש בצער, "אני יודע היטב מדוע הענישו אותי משמים. בעבר הייתי יהודי שומר תורה ומצוות. בעוונותיי הפכתי להיות 'שנה ופירש'. פעמים רבות ביטלתי תעניות, על אף שידעתי שאני מחויב בהם, ועתה, כשאני חפץ כל כך לאכול ולשתות, איני יכול להכניס לפי מאומה. השיבו לי צום רפואי תחת צום של מצוה שלא קיימתי".

     הייתי מופתע ומרוגש מאוד לשמע הדברים. "יודע אתה איזה יום חל היום?" שאלתי אותו, "ובכן, היום חל - - - צום עשרה בטבת!". האיש התרגש ופרץ בבכי. התברר כי ההשגחה סובבה שלא יכניס לפיו מאומה ביום התענית.

     ומה השאלה שהתעוררה כעת? - הנה לאחר ששמע האיש את הדברים, ועבר את הטיפול, בא ושאל: אני מתכוון עתה לגשת אל בית הכנסת ולהתפלל מנחה, האם אוכל לומר 'עננו' בברכת שומע תפילה על אף שבתחילת היום לא הייתה לי כלל כוונה להתענות, (ואדרבה, אף אילו היה יודע אז שמדובר בצום, היה אוכל ושותה)?...

     השיב מו"ר שליט"א: שנינו בשולחן ערוך: "מתענה אדם תענית שעות, והוא שלא יאכל כל היום. כיצד, הרי שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו, ולא אכל עד חצות או עד ט' שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום, הרי זה מתענה (תענית יחיד) אותם שעות, ומתפלל בהם 'עננו', שהרי קיבל עליו התענית קודם שעות התענית". ונראה שהוא הדין בתענית ציבור, שאם לא אכל בתחילת היום, ולאחר מכן נמלך והחליט להתענות, הרי זה מתענה ואומר בתפילתו עננו. ולכן גם במקרה דנן, שהאיש שלא אכל כלום מחמת ההמתנה לטיפול, יכול לומר עננו, למרות שבתחילת היום לא חשב כלל להתענות, (ומסתבר שכך הוא הדין גם כשהייתה לו כעין 'כוונה הופכית', שאילו היה יודע בכל זאת לא היה מתענה, שמכל מקום הוא לא טעם כלום, ויכול להמשיך את היום בתענית ולומר עננו).

     ובתוך כך יוצאת בת-קול נוספת המכריזה ואומרת 'איה הייסורים שהיו לו בעודו בזה העולם'. מיד נקבצים ובאים כל הייסורים שהיו לו בימי חייו, והם רצים כולם לצד הימין, ועל ידי כך מתאזנת כף המאזניים בשיעור ניכר, כי ע''י הייסורים נתכפרו לו הרבה מעוונותיו, והוא נשאר בחזקת צדיק, והוא שמח ומודה לה' על כל מה שעבר עליו. עד כאן שמעתי. כותב החפץ חיים.

     הדברים הללו צריכים לעודד אותנו במאוד, וגם כאשר אפפנו חבלי מוות ומצרי שאול מצאנו, נוכל למצוא בהם נוחם, למען דעת כל עמי הארץ מעלת הייסורים.

האלהים מצא את עוון עבדיך

שלש גרסאות לספור אחד

בן זקונים ובן האהובה

שברו את הכלים

אדון ועבדים

שנים עשר ושבעים

ויכוח על אידאולוגיה, ועל החיים

מי עומד במרכז התורה אחרי יעקב

מתי נולדה החמולה

כלכלת מצרים: מודל לחיים בארץ ישראל

כלכלה נבונה וזכויות האזרח

איזו תבואה מכר יוסף למצרים