בניית אתרים בחינם

 



אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ח

 

 

 אנו מצווים להשתדל, אנו לא מצווים להצליח - ההצלחה בידי הקב"ה.

     את הנרות בין הערבים ראשי תיבות אהבה, כי הכהן שרשו באהבה וחסד.

     בברכות קרי"ש מתפללים ומודים לה' על התורה שהנחיל לנו. בשחרית פותחים אהֲבָה רַבָה אֲהַבְתָנּו... מתוך אהבה זו וַתְלַמדֵּנו חֺקֵּי חַיִים, כֵּן תְחָמֵּדנו ותְלַמְדֵּנּו.... כך נשנה בערבית אהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְרָאֵּל עַמך אהָבְתָ , תוֹרָה ומִצְוֹת חֺקִים ומִשְפָטִים אוֹתָנּו לִמדְתָ ... הנחלת התורה מותנית וכרוכה באהבה! אף חותמים - בָרּוְך אַתָה ה' הַבוֹחֵּר בְעַםוֹ יִשְרָאֵּל בְאהֲבָה \ בָרּוְך אַתָה ה' אוֹהֵּב עַםוֹ יִשְרָאֵּל. אהבה היא 'דבק פלא' בה מחברים בין גשם לרוח, אנשים ותורה.

     דורש מאוהביו תהילה בלי נדבה , ימצא בוץ ואיבה . 

"ליל אי-סדר" (ויוציא עמו בששון).

     בחג הפסח, כל בית ישראל יושבים יחד סביב שולחנות ערוכים לחוג את 'ליל הסדר '. והנה, יבוא השואל וישאל: הרי כל בר דעת, הרואה את מהלך לילה הזה: בהתחלה עורכים קידוש ואח"כ נטילה, אך במקום לפתוח בסעודה כבכל שבת ומועד, אנו ממשיכים באכילת כרפס, מרור, ומתחילים בקריאת ההגדה פתאום באמצע הלילה – וכי הלזה יקרא 'ליל הסדר'? בדיוק להיפך, לילה שכל הסדר בו הפוך, היינו צריכים לקרוא 'ליל ונהפוך הוא' או 'ליל אי סדר', ומדוע קוראים לזה בשם 'ליל הסדר', שלכאורה אינו מתאים לתוכנו כלל וכלל?

     את התשובה לכך מגלים רבותינו ואומרים: הנה באו משמים ללמדנו, כי דווקא שהינך רואה שהכול מתנהל בחייך 'שלא כסדר' ולא כפי הבנתך – דווקא אז, אומר לך בורא עולם, כי הכול מסודר פה בצורה המדויקת ביותר.  ולכן לילה שהכל מתנהל שלא כסדר, נקרא 'ליל הסדר', ללמדנו כי דווקא זה הסדר המושלם כפי שרוצה הקב"ה.  אמנם בעינינו הכול נראה הפוך, אך משמים הכול מסודר בצורה מופלאה. דווקא בזמן שפוטרת מהעבודה...  בדיוק כשהילדים או האישה לא עשו דבר חשוב שרצית.... דווקא כשהיית צריך להיות בשיאך נהיית חולה.... –  אין זה טעות ופספוס, אלא הכל נעשה בסדר מופתי של הבורא שראה בחוכמתו האין סופית, כי זה סדר ומהלך הדברים הטוב ביותר למענך ולמען כל סובביך וזהו הכי טוב עבורך כעת!

     סיפר הרב הצדיק שלום ארוש שליט"א: לפני שנים בודדות הוזעק תלמיד חכם הלומד באחד מערי הארץ אל בית החולים. אביו עבר אירוע מוחי ל"ע, והוא הובהל אל בית החולים לצורך טיפול ומעקב רפואי. הימים היו ימי ניסן, ימים ספורים טרם ליל הסדר. הרופאים החליטו כי על האב להישאר בימים הקרובים בבית החולים , ועל כן הוא לא ישוחרר לביתו בליל הסדר. המשפחה, שהייתה מאוחדת ומלוכדת מאוד לא ראו את עצמם עורכים את ליל הסדר ללא אביהם, על כן החליטו אשתו וילדיו, ואף הנשואים שבהם לערוך את ליל הסדר, לא פחות ולא יותר, סביב מיטת אביהם בבית החולים. בית החולים הודיע להם כי הינו עורך ליל הסדר לחולים ולמשפחות המלוות אותם בחדר האוכל המרכזי וכי יש להירשם לצורך כך, על מנת להיערך בהתאם. המשפחה נרשמה על כל יושביה והתכוננו לקראת הלילה הקדוש. והכול עשו את דרכם לעבר חדר האוכל המרכזי.

     אותו אברך שהגיע עם כל בני משפחתו, ניסה לשמור על מצב רוח חגיגי ומרומם גם במקום שכזה וצעד בשמחה לעבר חדר האוכל . והנה, כשהגיע אל חדר האוכל חשכו עיניו – המקום היה מלא עד אפס מקום. הם ניסו למצוא אולי נותרו מקומות בודדים, אך האחראים הודיעו להם כי אין להם מקום כלל.  באותו רגע עלה בליבו של האברך תחושת זעם: "הוא רצה לכעוס ולצעוק, הרי אני ובני משפחתי נרשמנו והובטח לנו מקום כדת וכדין, ומה זאת אומרת שאין לנו מקום"?.... אך אז חשב מעט ואמר: "הרי כעת ליל הסדר הקדוש,  הגורם סדר לאדם בחייו לכל השנה, ואם אכעס ואצעק אהרוס לעצמי ולכל סובבי את אווירת החג".  לפתע עלה רעיון במוחו: עקב העומס הרב שהיה בחדר האוכל, פנה הוא אל משפחתו ואמר: "בואו ננצל את הלילה הזה לחסד ונעזור בהגשת האוכל לחולים ולמשפחותיהם". הכול נתרמו למשימה והגישו מאכלים בשולחנות.

     חולים רבים הודו להם מאוד ואף הם הרגישו שמחה וסיפוק גדול, לפחות אם לא עשינו את ליל הסדר, גרמנו לסדר ושמחה לחולים רבים, אמר האב למשפחתו. והנה, באורח פלאי ניגש אליהם אחד האחראים ואמר להם: אני רואה שהתפנה כעת שולחן גדול שיספיק בדיוק לכולכם. שבו כבר נגיש לכם את כל סימני ליל הסדר". הם התיישבו בשמחה וערכו את ליל הסדר בשמחה רבה.

     נמצאנו למדים שדווקא שלא הולך לנו 'כסדר' בחיים – זהו 'הסדר' הטוב ביותר, והכל תלוי בנו אם נקבל זאת באמונה באהבה ובשמחה .



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

להשתדל,להצליח,אהבה חסד,אהבה,דבק פלא,מחברים,גשם,רוח,אנשים,תורה, נדבה,בוץ,איבה,



אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ח


 


"אלה המצות אשר ציוה ה' את משה" - לגמור ספר בכי טוב - איתא במסכת דרך ארץ זוטא (פ"כ) "למוד להיות גומר בטוב". והמהרש"א כתב בסיום מסכתות סוכה ובבא בתרא, דרשות שלא נצרכו לסוגיא, ורק לשם סיום המסכת בדבר טוב. ובהקדמת 'דרשות חתם סופר' כתב: ברוב דרשות ה"חתם סופר" תמצא 'לסיים בטוב', או 'לסיים בדבר טוב', והוא ע"פ הגמ' (ברכות דף לא.) שדברי הנביאים סיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.


 


 אם כך ירגיע האדם, שתמיד נצרך הוא לבקש על פרנסתו, ושחייו ובריאותו ובריאות משפחתו מופקדים ביד ה', ויהיו עיניו תמיד תלויות למעלה - כן יתרבו לו ברכות עוד ועוד. )תפארת שמשון(


 


    "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).


 


    "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" - שאל רבי שמעלקא מניקלשבורג: מדוע נכתבו האבות בסדר הפוך: יעקב, ואחריו יצחק ואחריו אברהם? והשיב: אמרו חז"ל (אבות פ"א(: "על ג' דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כל אחד מהאבות הצטיין במידה מיוחדת: יעקב אבינו, איש תם יושב אהלים, שלמד אצל שם ועבר - מסמל את התורה. יצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח - מסמל את העבודה. אברהם אבינו בהכנסת האורחים - מסמל את גמילות החסדים. סדר הפסוק בשמות האבות: יעקב, יצחק, ואברהם, כסדר הדברים עליהם עומד העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים (וקראת לשבת עונג(.


 


"היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר" (ו', ב')) "תורתך שעשועי" עמ' 323.(


    פוסק הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"א ה"ו) "וכן התקינו שיהיה אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר "היא העולה..." כעניין שנאמר "ערב בבוקר וצהריים אשיחה ואהמה וישמע קולי" ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה". והטעם שבתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ כי היא לא תפילת חובה אלא רשות כמבואר בשו"ע ומשנ"ב סי' רל"ז. והנה על אף שתפילת ערבית בעיקרה רשות, בוודאי שיש להיזהר בה עד למאוד.


    ונוכל ללמוד זאת היטב מהמעשה דלהלן: שמואל היה תושב שוויץ, שקיים את הוראת רבותינו "הווי גולה למקום תורה", והרחיק עד מיר שבליטא כדי ללמוד בה תורה... קרב ובא היום שבו עמד שמואל לשוב לביתו הרחוק לימי בין הזמנים, קודם לכן ביקש לממש משאלה ישנה שלו, לראות את דמותו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין-ה"חפץ חיים", לשאול בעצתו כמה עניינים שהטרידוהו, ואולי אף לזכות בברכתו. שמואל עלה לרכבת שנסעה לכיוון ראדין. בשעת לילה מאוחרת, עצרה הרכבת בתחנה הסמוכה לראדין. הימים היו ימי חורף, שלג כבד כיסה את הארץ, יהודי טוב לב, שעמד אף הוא לרדת באותה תחנה הציעה לשמואל ללון הלילה בביתו. והנה,  כשהגיעו לבית שהיה מרוחק מאוד מהתחנה, גופו של שמואל היה על סף קיפאון, וכל כולו היה מותש מהנסיעה הארוכה. הוא מיהר לעלות על מיטה שהוצעה לו ולהתכסות בשמיכה חמה. לפתע נזכר כי טרם התפלל תפילת ערבית.  מלחמה פנימית קשה התחוללה בו... עד שהחליט לנוח עשר דקות ואז יקום ויתפלל...


כשפקח שמואל את עיניו חדרו קרני השמש מבעד החלון, המחשבה על הזכות העומדת ליפול בחלקו-לפגוש את ה"חפץ חיים"-מילאה אותו מרץ והשכיחה ממנו כליל את עניין התפילה שהחסיר...  ה"חפץ חיים" קיבלו במאור פנים ולאחר החלפת אי אלו מילות שלום ונימוסין, פתח ואמר "זכורני, כי לפני עשרות שנים, בימי השפע והשבע ששררו בימי שלטון הצאר, אנשים זלזלו בפרוטות נחושת... ואולם בימינו אלה, ימי רעב ומחסור, אין איש מזלזל אפילו בפרוטת נחושת, פרוטה לפרוטה מצטרפת לסכום שאפשר לקנות ככר לחם!"... שמואל הביט בפניו המאירות של ה"חפץ חיים" וניסה להבין מה גרם לו לשתפו בזיכרונות העבר. "בעבר היו צדיקים וגאונים לרוב... במצב כזה של עושר רוחני, יתכן שהיה אפשר לקבל בסלחנות מקרא שיהודי נרדם באפיסת כוחות על תלמודו , ואגב החסיר תפילת ערבית. אבל עתה, בדור יתום ועני כשלנו-אפילו על תפילת ערבית יחידה, שהוחמצה מסיבות כאלה ואחרות, קשה מאוד לוותר!". פיו של שמואל נפער בתדהמה לנוכח מה שראה כגילוי מופלא של רוח הקודש...די היה לו במה שראה ושמע.


בואו ונזכור את היסוד הזה לכל החיים: אין שום מעשה שנחשב קטן, כל מצווה בימינו שווה הרבה אצל הקב"ה.


 


 


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


לגמור ספר,בכי טוב,מסכת דרך ארץ זוטא,הנביאים,דברי שבח,תנחומים,תקלקל,תחריב,בריתי יעקב ,בריתי יצחק,בריתי אברהם,


 



אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ח


 


 


 אין לך מידה רעה יותר בעולם מהנאת ה 'בילוי'. שכן דבר פשוט הוא אצל כל בעל שכל, שאין לך דבר יקר יותר מן הזמן. אפילו חולים על ערש דווי מחוברים למכונות בכדי להרוויח עוד קצת זמן. ואדם שאוהב 'לבלות', כשמו כן הוא, הוא פשוט משחית ומבלה את המתנה הכי יקרה שהקב"ה נתן לנו – הזמן! (רבי משה פיינשטיין זצ"ל)


     באליה רבה (סי' כ"ה) הביא הטעם שבתפילין של ראש עושים ארבעה בתים פרודים ובתפילין של יד הוא בית אחד שכל ארבע פרשיות בתוכו. משום שבראש מרוכזים ארבעה חושים, ראיה,שמיעה, דיבור, טעם וריח, וצריך לשעבד כל חוש לכשעצמו לעבודת הבורא, ומניחים על מקום המוח ששם מרוכזים כל החושים. אבל של יד יש בו רק חוש אחד והוא חוש המישוש, לכן עשוי בבית אחד.


     בשיבולי הלקט (עניין שבת בימן ע"ז) כתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל למה קוראים בשבת בתורה שבעה, שאם יארע לו אונס לאדם שלא בא לביה"כ כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו,יאזין מפי הקורין שבע פעמים ברכו ויוצא ידי חובתו.


     גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.


     דאגות לא מסלקות את בעיות המחר, דאגות פשוט מסלקות את השלווה של היום.


     החוכמה היא בתו של הניסיון (ליאנרדו דה וינצ'י)


     הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם. אל תקראי "בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם" אלא " בּוֹנוֹת ירושלים", אומר ה"אור החיים". את בונה את העיר היפה הזו. בצעדיך, בהלִיכתך, בהלכוֹתיך, שאת כל כך מקפידה לשמור עליהן.


     כותב השלה"ק (מסכת תמיד פרק נר מצוה צ"ה) הבטחה למי שרוצה כי תפלתו תתקבל בשמי מרום ותעשה רושם וזה לשונו הק' "והנה הקרה ה' לפני דרך נכון דרך עולה בית אל, הבא בסוד ה' ונתגלה לו תעלומות חכמה אז ידע ויבין שהדברים יעשו רושם למעלה מעלה ואשריו ואשרי חלקו" והם עשרה פרקי תהילים שנתגלה מה שכתוב זה מאות בשנים בספר השל"ה הקדוש גודל מעלת אמירת עשרה מזמורי תהלים לפי סדר מסוים שהם:


ע"ט, פ', קל"ז, כ"ה, נ"א, צ', פ"ט, צ"ח, ק"ז, צ"ו,


ולאחר אמירת המזמורים לפי הסדר כתב לומר הפסוקים:


"והיתה לד'....והיה.....אחד, שמע ישראל....., ברוך שם...... 


 


החטוף (בית זכריה, עלון 154)


     ביום חמישי כ"ז בשבט תש"ם, התקבלה שיחת טלפון בהולה בבית הבבא סאלי זצ"ל. מעבר לקו היה יהודי מארגנטינה שביקש את עזרת הרב למקרה זה עתה לידידו הטוב.  סיפר שהנער ישראל, בנו של שאול סתהון דבאח, מעשירי היהודים בארגנטינה, נחטף. אבי הנער תומך בלומדי תורה ורודף צדקה וחסד. וסבו, הגאון רבי דוד סתהון דבאח זצ"ל, בעל 'יעלה הדס' , ממקימי עולה של תורה בארצו.  שמע הצדיק והרכין ראשו בדומיה. שהה כך שעה קלה, נשא ראשו ואמר "החוטפים יתפסו, והוא ישוחרר בשלום!" והוסיף: "חינם אין כסף!"


     חלפו ימים ושבועות, כל חודש אדר חלף, ומהחטוף לא נשמע דבר, עקבותיו נעלמו, לדאגת לב הוריו.  בראשית חודש ניסן טס אביו במיוחד לארץ הקודש. ביום ראשון, ו' בניסן, בא אל הצדיק להעתיר לשלום בנו. אמר לו הצדיק: השולחן ערוך הוא ספר הלכה, להורות את המעשה אשר נעשה. ונכתב בו: שבת שלפני פסח קורין אותו 'שבת הגדול' מפני הנס שנעשה בו. יש כאן אפוא הוראה לדורות שיום זה מסוגל לנסים ולישועות". והבטיח: "בשבת הגדול ישוחרר הבן, חינם אין כסף"!


     מעודד חזר האב לבואנוס אירס ומבנו אין סימן חיים.  ערב שבת הגדול, י"ב בניסן, צלצל הטלפון בבית העשיר. החוטפים הודיעו שהבן בידם ונקבו בסכום רב. אם ישולם הכופר – ישוחרר הבן. המסכימים אתם? ההסכמה נתנה. " אם כן, מחר יבוא אחד מכם למקום פלוני, לבוש בחולצה בצבע פלוני, ובידו מזוודת הכסף. לאחר שנקבל את הכופר, ישוחרר החטוף. אך את תודיעו על כך למשטרה – מות ימות!"  


     אמנם הם זכרו שהצדיק הבטיח שישוחרר בלא כופר, אך הם חששו להסתכן בעניין ספק פיקוח נפש. משום כך. אף לא הודיעו למשטרה.  דוד, אחי החטוף, השיג חולצה בצבע הנקוב וצויד במזוודת הכופר. הלך למקום המפגש, כיכר הומה אדם, והמתין שייגשו אליו, שייקחו מידו את המזוודה.  אך דבר אחד הוא לא העלה בדעתו, הוא לא ידע שהמשטרה מאזינה לטלפון בביתם, ושמעה כמותם על דרישת הכופר ועל כן היא הכינה מארב. השוטרים הבחינו בשני החוטפים העושים דרכם לעבר האח המצויד במזוודת הכסף ויצאו לקראתם. הבחינו השנים בשוטרים ונמלטו. ראה דוד וחשכו עיניו. החוטפים יסיקו שהם הזעיקו את המשטרה ויממשו את איומם. הוא לא העז לשוב הביתה ולספר את מה שאירע. בטוח היה שהוריו לא יעצרו כח לשמוע את הבשורה, עמד כך בשמש הקופחת ובידו המזוודה. השוטרים עמדו אף הם נבוכים. טרפם נשמט מידם. האחד נבלע ברחובות הכרך, והשני חמק לבית קפה סמוך. נכנס לחדר השירותים ופשט את אפודתו בה ראוהו השוטרים. הוא חלף על פניהם, עמד בתחנת האוטובוס והמתין בקור רוח.


     האוטובוס הגיע. לפתע הבחין אחד השוטרים שהעולה לאוטובוס טורח להכניס את חולצתו למכנסיו. התעורר חשדו: אולי אחד החוטפים הוא, שבחפזנותו לפשוט את אפודתו יצאו כנפי חולצתו. מיד רץ ועצר את האוטובוס, הוריד ממנו את הנוסע ולקחו לתחנת המשטרה. כעבור שעה וחצי של חקירה לא מעודנת נשבר החוטף והסגיר את חבריו. חולית שוטרים יצאה למקום מחבואם.  ודוד... עודנו עומד בכיכר והמזוודה בידו. אינו יודע מה לעשות... לבסוף החליט לפנות לתחנת המשטרה להיוועץ בשוטרים. כשהגיע, מצא שם את... אחיו החטוף, ששוחרר כעבור חמישים ושישה ימי כליאה בתנאים מחפירים. בשבת הגדול, בלא תשלום כופר...


"והגדת לבנך (האמנתי ואספרה(


     אדר תש"ה – 1945 למניינם. מחנה הריכוז 'ברגן בלזן' בתוך התופת הנורא מבקש האדמו"ר מבלוז'וב זי"ע לאפות מצות! לא בהסתר אלא באופן גלוי ורשמי הוא פונה אל מפקד המחנה הצורר יוזף קרמר ימ"ש, ומבקש ממנו לאפשר לו לאפות מצות. בזמנים אלו על בקשה זו היה מגיע עונש מוות מידי משלוש סיבות: א. עצם הרעיון לאפות מצות במקום נורא זה. ב. לומר את הרעיון בקול. ג. מפני שהוא גם עומד לבצע זאת. למרבה הפלא מפקד המחנה לא הרגו, אלא ענה שעל בקשה כזו צריך לקבל אישור מהמפקדה הראשית בברלין. כעבור שלושה שבועות, ערב פסח, הגיע מברק מברלין המאשר את הבקשה! המפקד שאל את הרבי מה נדרש למבצע זה והרבי ענה בביטחון מלא שהוא וקבוצתו מונים כארבעים איש והם זקוקים לשק של קמח, מעט מים, תנור אפיה ועצים. נתן לו המפקד אישור לבקשה. לא היה מאושר מהרבי וקבוצתו למול הנס המתרחש לעיניהם. בשירה והלל שינסו מותניהם לאפיית 'מצות מצווה' באותו ערב פסח, בתנאים נוראים אלו.


     והנה פתאום, נכנס בחמת זעם הצורר מפקד המחנה בצרחות ובקללות תוך שהוא בועט בתנור האפייה, שופך את הבצק והקמח לארץ, ואת המצות היחידות שכבר יצאו מהתנור האפייה רמס ברגליו הגסות עד דק, ניגש אל הרבי והפליא בו מכות עד זוב דם, הוא זעק בטירוף : 'מנוולים, אתם לא מתביישים? אנחנו נותנים לכם 'הכל' ואתם ככה בוגדים בנו? התברר לאחר מעשה שהגרמנים גילו תוך כדי אפיה שיהודים מתוך המחנה הכינו מכתב שיועד לשווייץ, שבו מפורטת הזוועה הנוראית המתרחשת במחנה. כגודל הציפייה כך האכזבה, הקבוצה כאבה עד כלות הנפש, אך דווקא הרבי היה מאושר ביותר,  מפני שתוך כדי המכות שקיבל, הצליח לחטוף חתיכת מצה בגודל מטבע ואותה שמר בידו. עם צאת הצורר מהמקום, ניער הרבי את עצמו, ואמר לבני הקבוצה: 'לא יעזור להם. הלילה נערוך כאן בבלוק את ליל-הסדר - על אפם וחמתם.


' ליל-הסדר'. סביב הרבי התאספו הסחופים והדווים, על השולחן היו זכר לארבע כוסות, משקה דלוח שהגרמנים התעקשו לקרוא לו קפה... להגדה שימש הרבי שידע את ההגדה בעל פה, מצה בגודל מטבע שנשארה לפלטה הונחה בחרדת קודש, ומרור היה להם בשפע... פניו הקדושות של הרבי מאירות באור מיוחד, והוא מתחיל בשמחה את הקידוש, כאילו נמצא על שולחנו הטהור בימים הטובים.  הרבי סיפר את סיפור יציאת מצרים, וכשהגיע הרגע לברך על אכילת מצה, לא היה ספק לנוכחים שהרבי הוא זה שיברך ויזכה לאכול את המצה בזעירה הזו, כי הלא מסר נפשו עליה בבחינת 'בדמייך חיי'. לפתע פתאום התרוממה אחת מהנשים ואמרה בהתרגשות: 'הלילה הלא הוא ליל-הסדר, פסגתו היא קיום מצות "והגדת לבנך". נמצא עמי בני הקטן, והוא הילד היהודי היחיד כאן! אני מציעה שהוא זה שיאכל את המצה כי זוהי הדרך הטובה ביותר להמחיש לו את "והגדת לבנך" במקום נורא זה. הרבי הסכים ובחרדת קודש קרא לילד והעניק לו את המצה. הילד בעיניים נוצצות מהתרגשות בירך ואכל את המצה, לדמעותיהם של הסובבים כולם.


     הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, סיפר סיפור זה בדרכי פולין האבלות לקבוצת מורות חשובות בבית יעקב וכשסיים לספר, קמה גב' מ. אלתר ואמרה: 'כבוד הרב,  אני אמשיך את הסיפור. האישה שסיפרת עליה היא דודתי. לכשהסתימה המלחמה, הרבי מבלוז'וב הגיע בנסי ניסים לארה"ב, כך גם אותה אישה ובנה, היא לא הכירה שם איש מלבד את הרבי. יום אחד הגיעה אל בית הרבי ובקשה להיוועץ עמו ושאלתה בפיה: הציעו לה הצעת שידוך של יהודי בשם הרב ישראל שפירא. היא לא יודעת מאומה על האיש ומבקשת לשאול את הרבי אודותיו. הרבי הכירו היטב, מפני שאדם מכיר את עצמו ... מתברר שאותה אישה הכירה את הרבי בתוארו אך לא בשמו הפרטי. ענה לה הרבי: 'חושבני שכדאי לך להיפגש עמו, מה יש לך להפסיד... '.  היא באה לפגישה וגילתה שהיועץ ומושא הייעוץ זהים הם... הם נישאו במזל טוב. היא נהייתה לרבנית מבלוז'וב ובנה הילד משמש כיום כרבי מבלוז'וב שליט"א ומנהיג את עדתו בארה"ב. כששאלו את הרבי מדוע בחר להינשא לה, ענה: 'אישה בעלת תעצומות נפש כאלו, בתוך התופת הנורא של 'ברגן-בלזן', מקום שחיי אדם שווים כקליפת השום, כשהיא אינה יודעת אם היא ובנה יחיו עוד יום אחד, ובכל זאת מנצלת את ההזדמנות - לקיים את מצות "והגדת לבנך" - שזה כל מעיינה! אישה כזו, זכות היא לי להינשא לה, ילד של אימא כזו, חפץ אני לגדל בביתי! 


 


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


בעל שכל,חולים,ערש דווי,ארבעה חושים,ראיה,שמיעה,דיבור,טעם,ריח,דאגות, מסלקות,שלווה,חוכמה,ניסיון, 


אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ח


 


אם בחוקותיי תמאסו'' - אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר- כך ''את משפטי תגעל נפשכם'' - לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור - כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא ''לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי''.


 


    בפרשתנו התורה מבטיחה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". מפרש רש"י: "שמא תאמרו, הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכול. וכן הוא אומר: 'עושה שלום ובורא את הכול'"


 


    "כך יש לפרש את דברי התוכחה לטובה: 'ואכלתם בשר בניכם' – שתשמינו וירחב לבבכם מהבשורות הטובות שתזכו לקבל מבניכם, ההולכים בדרך האבות והמרווים אתכם נחת" (המגיד ממזריטש)


 


הכף המנצחת (פניני בית הלוי, עלון 475)


    לרגע חשב אהרן לייב שהבוס חומד לו לצון. הוא תלה על פניו חיוך עלוב וציפה לסיום הבדיחה. אבל מיסטר בוב סטון היה רציני עד להחריד. "מיסטר ארווין,  החגיגות הסתיימו. במסגרת שדרוג המפעל הוחלט כי אין לתת פריבילגיה לאף עובד. מהיום אני רוצה לראות אותך ששה ימים בשבוע". "ששה ימים", מלמל אהרן לייב. " ששה", חרץ סטון, "משני עד שבת. יום ראשון הוא יום החופשה היחיד ביבשת הזו" . "אבל", אהרן לייב לא האמין למשמע אוזניו. זה לא יתכן!  מיסטר סטון התרומם לאות סיום הפגישה, ואהרן לייב קם ברגלים כושלות ממקומו.


    ראדין.  אהרן לייב סובב סמוך לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים. מתקרב אל הפתח, כמעט נכנס, ולבסוף נסוג לאחור. אינו מסוגל.  איך יספר לחפץ חיים שהוא עומד להגר לאמריקה? הרי מכיר הוא היטב את דעתו השלילית של רבו על אמריקה, ארץ החולין . ובעוד יומיים ההפלגה. ביום האחרון אוזר אהרן לייב עוז ונכנס אל הקודש פנימה . החפץ חיים נושא אליו עיניים מאירות, ו=90הרן לייב מגולל קשיים כלכליים קשים, ניסיונות פרנסה כושלים ותקווה חדשה הנצבעת דווקא באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. " הרב", מלחש אהרן לייב, עיניו עדין מושפלות, "אנחנו עומדים להפליג לאמריקה, יש כרטיסים, הכול מסודר" . האם ישלח לו הרב את ברכתו?  דקת דומיה. לבו של אהרן לייב הולם בפראות . ואז שולח החפץ חיים יד יציבה וחמה. " אתן לך ברכתי, אם תיתן לי תקיעת כף" . "תקיעת כף? על מה?" " על כך שתשמור על השבת שם, באמריקה הגדולה". "אבל הרב, יהודי אני. ודאי שאשמור שבת", כלימה בקולו של אהרן לייב. יהודי של תורה והלכה. " תקיעת כף!" מתעקש החפץ חיים, "זהו התנאי לברכה!" " אני מבטיח שאשמור על השבת כבבת עיני", מכריז קולו של אהרן לייב בהתעוררות, "אשמור אותה בכל פרטיה ודקדוקיה" . והוא שולח ידו קדימה. תקיעת כף.  ואז נשפכות ברכות כהן על ראשו. ברכה, הצלחה, נחת וסייעתא דשמיא. אהרן לייב מאושר. ליותר מזה לא ציפה.  בבת אחת מתמלא ביתו בשמחה.


    ההכנות האחרונות נעשות בפורקן גדול, החפץ חיים בירך, ותהיה להם הצלחה ! ומשפחתו של אהרן לייב עוזבת את ראדין. קשה היא הפרידה, אך לא ממוטטת. יש הברכה ותהיה הצלחה . אמריקה מתגלית מול עיניהם בגדלה הטבעי: המוני מהגרים,  מהומה רבתי. אבל אהרן לייב אינו נפחד ואינו נבהל. "החפץ חיים בירך אותנו, ילדים, אל דאגה", הוא משנן ונפנה במרץ לחפש מקום מגורים ועבודה.  ברכתו של החפץ חיים מתקיימת במלואה. אהרן לייב מוצא דירה נעימה ברובע יהודי. הוא מבטיח לבעל הבית המוטרד את משכורתו בעתו, בעזר הא-לוקים, ויוצא לחפש עבודה. יש לו על מי לסמוך, בהחלט. על אב רחום שבשמים ועל שלוחו שנתן את ברכתו.  והברכה ממשיכה להניב פרות. אהרן לייב הוא בין יחידי הסגולה שמוצאים עבודה טובה ובוס נוח, המאפשר לו לקחת שני ימים חופשיים: יום שבת שבתון ליהודים, ויום ראשון, יום החופשה הלאומי....  הכול היה נפלא כל כך, עד לאותה פגישה פתאומית, בה הודיע מיסטר סטון שמהשבוע יהיה עליו להופיע בשבת, "כמו כל הפועלים כאן במפעל!"  אהרן לייב ניסה לדבר, להתחנן על נפשו, אבל הבוס לא הניח לו. " היום יום שישי, מחר אני רוצה לראות אותך כאן, ברור?"  שבת.  אורה ושמחה, מנוחה ונחלה. על ביתו הנאה של אהרן לייב חופפת קדושת השבת. אהרן לייב מתגבר על דאגתו העמוקה,  משורר ומתפלל.  שבת חולפת. ששת ימי המעשה מתגלגלים אל הפתח, והם מעיקים.


    אהרן לייב עובר מחנות לחנות, ממפעל למפעל.  השבת עומדת לו חוצץ. איש אינו מוכן לקבל יהודי שדורש יום חופשי נוסף. הם עוזבים את דירתם הנוחה לטובת דירה קטנה ומעופשת, סכום החסכונות הולך ואוזל, ואהרן לייב מוצא את עצמו עומד ומוכר את מטלטליו. רעייתו מוכרת את תכשיטיה , והילדים נותנים בעיניים נוגות כל דבר מיותר. אפס, המצב הולך ומדרדר. הם אמורים לשלם גם את השכירות הזעומה הזו וגם לקנות לחם לאכול, ואין להם מנין.  יום אחד נשבר אהרן לייב.  החפץ חיים לא התכוון למצב שהוא נמצא בו עכשיו. הם ממש בגדר של פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת!  כבר אין לו בריכה. בצער גדול וביגון צורב הוא- - - כלומר, הוא יעבוד בשבת ! אהרן לייב יוצא מן הבית הריק, הולך ומתקרב אל המפעל המוכר.  לבו כבד, רגליו כעופרת, אך הוא מכריח את עצמו להתקרב. פיקוח נפש. אהרן לייב, פקוח נפש - הוא משנן לעצמו.  הנה השער, הנה השומר. השומר מציץ בו קצרות, ופניו המלאות מתבהרות בחיוך. "אח.... ארווין, חזרת! הבוס ישמח", וכבר הוא שולח יד גדולה לתקיעת כף.


    תקיעת כף.  ריבונו של עולם, תקיעת כף.  העולם מסתחרר מעל ראשו של אהרן לייב, תקיעת הכף של החפץ חיים... איך שכח?  אהרן לייב נושא רגליו ובורח כמפני אש. הוא מתפרץ מתנשף אל הבית ומודיע לאשתו ההמומה: "לא! אני לא מחלל שבת, עשיתי תקיעת כף! הקב"ה יעזור לנו, עוד תראי..."  נוכח קולו המאושש מתעשתת גם האישה ומתחזקת באמונה.  תקיעת הכף מנצחת את העוני. ילדיו של אהרן לייב סופגים את האור ומתמלאים גם הם בתקווה.  השבת הדלה שנכנסת אל הבית היא אחת השבתות המתוקות ביותר שהם זוכרים.  במוצאי שבת נשמעות דפיקות נימוסיות על הדלת. אהרן לייב המום למצוא את מיסטר בוב סטון, מנהל המפעל, הבוס שלו לשעבר. עיניו מתעגלות נוכח ידו של הבוס המושטת בהערכה. " ארווין... אתה ניצחת". "ניצחתי?" אהרן לייב המום, "במה ?" ואז מסביר הבוס: "לפני חצי שנה התערבתי עם ידידי עליך. הנחנו סכום כסף ענק שאותו יקבל מי שינצח בהתערבות. אני התפארתי ביהודי שלי, העומד על עקרונות, ואילו חברי טען שהכול זיוף,  שרק תעמוד מול ניסיון של עוני, וכבר ישברו להם עקרונותיך ... נתנו לך הזדמנות של חצי שנה. עקבנו וראינו שלא מצאת עבודה אחרת, אבל לא נשברת. אני צדקתי! זכיתי בהתערבות! עכשיו תוכל לשוב לעבודה מבלי לעבוד בשבת, וכן תקבל מחצית מסכום ההתערבות. זה מגיע לך ביושר.."


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


מצוות,משפטים, מאכל,משתה,דברי תוכחה,תשמינו,מפעל,השבת עומדת,חוצץ,


אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ח


 


 


 אומר רבי מרדכי הכהן: לכאורה סדר הכתוב מהופך; היה צריך להקדים "ונפלו אויביכם לפניכם" לפני "ונתתי שלום". אלא, כך הדברים אמורים: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו אויביכם לפניכם".


     אם יהיה שלום בעולם (''בארץ'' ולא ''בארצכם'') תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה ושכבתם ואין מחריד.


    והארץ אזכור (כ"ו - מ"ב) מסופר על הרה"ק רבי יעקב שמשון משפיטיווקע (יומא דהילולא ג' סיון) שפעם נאנח מקרב לבו הטהור, ואמר בכאב: וי וי, רק לאחר שמקבלים את כל התוכחה,מגיעים ל"והארץ אזכור", נזכרים שקיימת ארץ ישראל.


 


     כדי שהאורח לא יתבייש - מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זיע"א (יומא דהילולא כ"ט אייר) שהיה אומר לחסידיו: יהודי המזמין אורח לסעודה עליו לפרוס הרבה פרוסות מהפת, כדי שהאורח לא יתבייש לפרוס לעצמו, ולא זו בלבד אלא שעל בעל הבית לאכול בעצמו כראוי, אף על פי שאינו צריך לכך, שמא האורח רעב ויתבייש לאכול יותר מבעל הבית, רמז לדבר יש בתורה הק' (ויקרא י"א - ד') "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס", הוא בעצמו אוכל כראוי אך לאורח אין הוא פורס מספיק פרוסות, "טמא הוא לכם". "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר" (י"א - ז'), פורס לאורח אך אינו אוכל בעצמו "טמא הוא לכם" רק מי שמקיים את שניהם הוא הטהור.


אשת האברך שגידלה את בעלה


     מספרים על אברך שהזדמן לו להיות בהרצאה ומאוד התפעל מדבריו הנפלאים וצורת הדיבור של אותו מרצה. כאשר הסתיימה ההרצאה ניגש אותו אברך למרצה כדי להודות לו על דבריו הנפלאים. כמה היה מופתע כשהתקרב אליו וזיהה אותו כחבר נעורים מתקופת הישיבה. ניגש אליו ושאל: "איך הגעת לרמה כזו של דיבור, הרי אני זוכר אותך מתקופת הישיבה, היית ביישן ונחבא אל הכלים ובקושי הוצאת מילים מהפה?!"  פתח המרצה ואמר שכאשר הוא נכנס לכולל בתור אברך צעיר אחד מהתנאים באותו כולל היה שצריכים למסור "חבורה". בחוץ היה דף וכל אחד היה צריך לרשום את שמו כדי להיכנס לתור. מיודענו רשם את שמו בסוף הרשימה בתקווה שעד אז אולי הוא ימצא כולל חדש, או יבוא המשיח...  עבר זמן והתור שלו הגיע!  בלילה שלפני ה"חבורה", התקשרה אשתו לראש הכולל וביקשה את כל מספרי הטלפונים של האברכים. ולאחר מכן פשוט התקשרה לכל אברכי הכולל וביקשה מכל אחד שכאשר בעלה ימסור את החבורה ויאמר איזו שאלה יפה או איזה פשט טוב, שיאמר לו איזו מילת שבח כמו "איזה יופי", "נפלא" וכדומה. וכך הוה, הגיע הרגע 'הלא כל כך מיוחל' ניגש האברך לעבר הבימה נרעד ונפחד והתחיל במסירת החבורה.  והמחמאות לא איחרו לבוא בזה אחר זה... בגמר החבורה כולם ניגשו אליו לחצו את ידו בחום, ואברך אברך פרגן לו מכל הלב על דבריו הנפלאים.  לפעם השנייה הוא כבר חיכה... ומאז הוא עלה ונתעלה עד שהגיע לאן שהגיע.


     אם נתבונן נראה שזה היסוד שכתוב ב"חתם סופר" – הכישרון היה גלום בו, היה צריך רק לגלות אותו על ידי מילות שבח, מחמאות ועידוד.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


ריב,יפריד,אחים,מדנים,יפלגו,מחנות,נפלו אויביכם,ארץ ישראל,אורח,רעב,יתבייש לאכול, חבר נעורים,


אמרי שפר כ"ג אייר ה'תשע"ח


 


אף אני אלך עמכם בחמת קרי. חוזר בפרשה כמה פעמים "אף אני", כי זה כמו האב שמכה את בנו שגם לאב כואב , וזה שאמר ה' כמה פעמים אף אני כמו שאמרו עמו אנכי בצרה.


     את 'סודות היצור' של ענני הכבוד מצאנו בספר "שפתי צדיק" הכותב: " חוקי הטבע מאשרים כי האדים היוצאים מפיות שני אנשים אוהבים, מתחברים יחד באוויר. אהרון הכהן אוהב שלום ורודף שלום, בהשפעתו אהבו כל ישראל איש את רעהו, ומן האדים שעלו מפיות ששים ריבוא בישראל, התחברו יחדיו ונוצרו ענני כבוד בזכות אהרון",





     ותמיד תהיה תפלה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוון במאוד על זה בברכת התורה ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' וכן בברכת אהבה רבה אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו וכו' יחשוב ג"כ על זרע וזרע זרעו עד עולם וכן שאומר למען לא נגע לריק ולא נלד לבהלה ובכל מקומות כאלה יעשה תפילתו קבע בכל לבבו ובכל נפשו. (מתוך תפילת השל"ה)


     חילוקי דעות לאורך כל ההיסטוריה היה בין גדולי ישראל וזה לא סתר את הכבוד וההערכה שרכשו אחד לשני. מחלוקת אסור נמדדת בתוצאה, האם נשארים אוהבים זה לזה, או חס ושלום הותר דמו...


ברכת ה' היא תעשיר (האמנתי ואספרה(


     בעל המעשה מספר: רציתי לשתף בסיפור מיוחד שאירע לי עקב קבלה טובה שקיבלתי על עצמי.


     כמעט בכל ראש חודש אני מפסיד את ההסעה הקבועה לעבודה בגלל התפילה הארוכה, ובדרכי חזור מבית המדרש, בעודי עושה את הדרך הביתה, הרהרתי כיצד אוכל להגיע למחוז חפצי. בשעות אלו אין גם תחבורה ציבורית ישירה. ' מה שלומך? האירו אלי פנים חייכניות מתוך המחשבות. היה זה ידיד שתמיד ווארטים ודברי חסידות בפיו. הוא הצטרף אלי והלכנו יחד, משוחחים על הפסוק במשלי: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה". הוא ציטט את דבריו הקדושים של החיד"א, שכותב על הפסוק "וזו סגולה להתעשר אם יברך בשמחה ובקול רם". נפרדנו כשאני חושב על כך שבעצם לא יוצא לי ליטול ידיים לברכת המוציא בימות החול, אלא רק בשבתות וימים טובים. מאחר וקרה כבר יותר מפעם אחת שהפסדתי ואיחרתי את זמן ברכת המזון - לכן אני אוכל רק דברים שאינם מצריכים ברמה"ז. אולי זו הסיבה שלא נסעתי לעבודה כרגיל, חשבתי. כדי שאשמע את דברי החיד"א ואקבל על עצמי להשתדל לברך ברכת המזון יום יום בשמחה ובקול רם.


     בשנים האחרונות הורע מצבנו הכלכלי. למרות שאני עובד קשה, ההוצאות גדולות בהרבה מההכנסות והחובות הולכים ותופחים מדי חודש. ואיני מדבר על צרכים מיוחדים, אלא על לחם, חלב וירקות. ברכת המזון מדי יום בכוונה היא סוג של קבלה טובה וגם השתדלות. אומר ועושה... מאז כל חברי לעבודה ידעו:  במהלך היום החדר שלי סגור למשך עשרים וחמש דקות שבמהלכן אני נוטל ידיים, אוכל ובעיקר מברך ברכת המזון במתינות ובכוונה ומשתדל מאד לומר את המלים כפי הוראת החיד"א. מילות ההודאה והבקשה הקדושות פעלו את פעולתן ועזרו לי לשמור על רוגע,  אמונה ובטחון למרות שהאוברדרפט בבנק תפח על אף מאמצי הרבים למנוע זאת.  כשבוע לאחר שיחתי עם הידיד והקבלה הטובה עשיתי את דרכי חזרה הביתה לאחר עוד שבוע עמוס בעבודה קשה. מלאכת קודש, אך עדיין מפרכת. מכיוון שאין אוטובוס מסודר מהעיר שבה אני עובד לביתי ירדתי בטרמפיאדה והלכתי לכיוון התחנה. כעת הייתי צריך להמתין לאוטובוס נוסף. קיוויתי שאוכל להספיק אותו.


     האוטובוס עבר והתפללתי שיתמזל מזלי ואצליח למצוא טרמפ - אדם טוב לב שיסכים לצרף אותי לנסיעה. אחרי המתנה של רבע שעה עצר לידי רכב מצוחצח. בתוכו ישב אדם דתי. 'לאן? שאל. התברר שהוא נוסע לביתו שמצוי בשכונה הסמוכה לביתי.  נכנסתי לרכב, והנהג זינק קדימה בדהרה הולכת וגוברת. רעדתי מפחד. מד המהירות הורה על קצב נסיעה של מאה שישים קמ"ש, ולאחר מספר דקות אף עבר אותו. ניסיתי לבקש ממנו לעצור לי בטרמפיאדה הבאה, אבל הוא צחק, 'זה בסדר. אל תפחד. אני נוסע ככה כל יום ולא קורה לי כלום'. עלי לפתח איתו שיחה ידידותית, חשבתי בקדחתנות. אולי כך יוריד את מהירות הנסיעה. היכן אתה גר? שאלתי. הפרט הזה לא עניין אותי, אבל רציתי להגיע הביתה עם איברים שלמים.  הנהג ענה ואף שאל לשמו של הרחוב שלי. מהירות הנסיעה החלה לרדת למהירות סבירה. כשהעין צמודה למד המהירות. 'האם אתה נשוי? התעניין הנהג. 'ברוך השם', הנהנתי. 'כבר אבא? 'יש אחד עשר ילדים בלי עין הרע'. 'מה? הוא צעק בתדהמה. 'אני עם שלושה בקושי מסתדר'. שיתפתי אותו באורח חיי ובסיפורים נחמדים ממשפחתי. תיארתי לו את ילדי המחונכים, ברוך ה', את ההווי בביתנו ואת סדר היום.  הנהג בלע את מילותיי ולא הפסיק לשאול שאלות. ' מי לוקח את כולם לרופא שיניים? האם אתם הולכים כולכם יחד ברחוב? איך אפשר לשים לב לכל ילד בנפרד? אמרתי לו שכל ילד שנולד מוסיף לנו מקום , שלכל אחד המעמד המיוחד לו. האתגר לא קל, אבל אנחנו מאמינים שזהו תפקידנו בעולם. הוא ניסה להבין יותר. 'אני חייב לדעת', שאל. 'איך אפשר להסתדר כלכלית עם משפחה כה גדולה. אתה צריך להיות עשיר גדול.  סיפרתי לו על עולם הגמ"חים. על אנשים שמלויים כסף בהתנדבות בלי ליטול ריבית ועל הצורה שבה אני מגלגל חובות. לווים מגמ"ח אחד, חודש לאחר מכן מחזירים לו כסף מגמ"ח אחר וחוזר חלילה.


     הגענו לעיר. הנהג התעקש להסיע אותי עד פתח הבית, ולפני שפתחתי את הדלת לחץ על ידי ואמר: 'חכה רגע . אני רוצה לתת לך משהו'. הוא הוציא מכיסו שמונה מאות שקלים. 'זה כדי שלא תצטרך ללוות להוצאות השבת'. 'אני מודה לך מאד מאד על המתנה', אמרתי לו. הופתעתי. ' רגע רגע, אל תעלה הביתה', ביקש. 'תן את מספר הטלפון שלך. אם יהיה לי איזה רעיון שיעזור, אתקשר אליך'. שבת שלום, איחלנו בהדדיות. תודה רבה.


     מיששתי את הצרור בכיסי ונכנסתי בחיוך רחב. היום יש לי משהו מעניין לספר בבית. באותו שבוע קנינו את צרכי השבת כשהמתנה הבלתי צפויה מכסה את ההוצאות ברווח. ואני ממשיך בקבלה שלי לברך ברכת המזון מתוך הסידור ובשמחה ובקול רם. שבוע לאחר מכן, ביום חמישי, הטלפון מצלצל. 'אתה בבית? רד למטה'. ומי מחכה אם לא מיודענו, הנהג היקר, עם עוד שמונה מאות שקלים. ושבוע אחר כך שוב. 'אתה בבית ? רד למטה'. הפעם הוא שלף אלף שקלים. ומאז כל יום חמישי הטלפון מצלצל. בפסח, ובשבועות, ובסוכות.  המקרה הזה הבהיר לי את דברי החיד"א: 'וזו סגולה להתעשר אם יברך בשמחה ובקול רם'. זכיתי שהקבלה שקיבלתי על עצמי קירבה אותי לריבונו של עולם.  הרגשתי ועודני חש כיצד הוא דואג למזוני בדרכים פלאיות. צריך לעשות השתדלות, והוא כבר ימצא את הדרך להרעיף שפע. מזונותיי קצובים. אני השלכתי על ה' יהבי - והוא כלכלני.  


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 

בחמת קרי,ענני הכבוד,שפתי צדיק,חוקי הטבע,אהרון הכהן,אוהב שלום,רודף שלום

 

אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ח

 

 

אחת הקללות האיומות שבתוכחה, בפרשתנו: "ונסתם, ואין רודף אתכם", "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף". אם לא פחדו אלא מקול עלה נידף, פחד שווא, ומפניו נסו כמפני חרב, ממה נפלו? מהפחד... כאשר נתבונן ונפקח עיניים, נתמה ונשתומם כמה עמוק חדרה קללה זו לאורח החיים המודרני, לאורח חיינו. אנשים רצים, חופזים, בורחים. אין להם פנאי לעצמם, למשפחתם, לשעה של מרגוע, לנחת ומנוחה. אין להם פנאי לאכול במנוחה, ולהתפלל ביישוב הדעת. לשמוע שיעור תורני, לעיין בספר. הכל נעשה במרוצה, בחפזה, בלהיטות, בעצבנות. מה יש, מה קרה, מי רודף אחריכם, מי נוגש בכם?! הבה נשתחרר מן הקללה הזו, נתחום לה גבולות. נתלוש לעצמנו שעה ביום. שעה ללימוד תורה, שעה למשפחה, שעה של רגיעה!.

     ברוך הוא א-לוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים! אנחנו זכינו בכפליים! בראשונה, זכינו לקבל את מתנת מצוות ה 'יראת שמים', שהיא מצות עשה - אחת משש המצוות התמידיות שחובתן בכל רגע, המזכה אותנו בשכר נצחי. וזכינו גם, שהמתנה הזו מגינה עלינו ושומרת עלינו לעמוד מול ניסיונות, להתמודד מול קשיים, ולהישאר חיילים נאמנים בצבא ה' הנלחמים נגד היצר ומנצחים, בכל עת ובכל מצב 

     התורה היא סדר האדם, והתורה היא סדר העולם, לפיכך התורה היא סדר הכול (נתיבות עולם - נתיב התורה פ"א)

     "ישנם הרבה אומות ועמים בעולם, מהם שיכולים להיחשב נאורים, מתקדמים ומשכילים,  יתכן שתרבותם טובה והוגנת. אך בלי יראת שמים, בלי 'יראת אלוקים' – ברגע אחד הם עלולים להפוך לחסרי תרבות, ארצם יכולה להפוך למכונת מוות והרס אכזרית ונוראה. רק יראת שמים, היא המגנה היחידה על האדם מלהפוך לכזה, רק היא מונעת את הפיכת האדם לחסר צלם אנוש!"(הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד)

"דרשתו" הראשונה של גדול המגידים  ("דרך עץ החיים"(

     הייתה זו שעת לילה מאוחרת, כאשר אחרוני המתמידים עזבו את בית המדרש הקטן שבשכונת "מאה שערים" בירושלים. כולם פרשו, איש איש לביתו, מלבד מבחור חמד אחד, שנותר לשקוד על תלמודו.  דממה השתררה בבית המדרש, ולפתע התרומם הבחור ממקומו, ניגש אל ההיכל, נשק את הפרוכת, ואחר הסתובב ונעמד מול הספסלים הריקים.  הוא עצם את עיניו ודימה בנפשו, כאילו עשרות אנשים ישובים עליהם, ופצח בדרשה מרגשת ונלהבת.

     חלום סמוי קינן בליבו, לדרוש כאחד ה"מגידים" הירושלמים, אולם לא היה בו ביטחון לעשות כן, אלא בפני הספסלים הריקים...  בטוח היה אותו עלם צעיר, כי רק הוא ובוראו שומעים את דרשתו, ולא ידע כי על אחד הספסלים שבעזרת הנשים שוכב לו זקן ירושלמי, ומאזין בקשב לדבריו. סיים הבחור את נאומו, גלגל עיניו כלפי מעלה, נישק שוב את הפרוכת, ופנה לצאת מבית המדרש.  שם, בחוץ, המתין לו הזקן, מיודענו.

     "האזנתי לדרשתך המופלאה", הניח ידו על כתפו של הבחור בחיבה, "והתפעלתי עד עמקי נשמתי".  הבחור הסמיק עד תנוכי אוזניו, והזקן המשיך בחיוך: "יש לך כוח דיבור מצוין! כוח דיבור של 'מגיד' ותיק! מה חבל, שאתה מבזבז את כוח הדיבור שלך מול ספסלים ריקים, ואינך משתמש בו כדי לעורר באמצעותו את ליבות הבריות".  ליבו של הבחור התרונן בקרבו. דבריו של הזקן נסכו בו אמונה וביטחון ביכולתו, ודמעות גיל נצצו בעיניו.  מאז אותו לילה נמסכו אומץ וביטחון בליבו והוא החל לדבר ולדרוש גם בבתי כנסת הומי אדם, ולא רק בבתי כנסת ריקים מיושביהם. כעבור שנים נודע ונתפרסם כגדול ה"מגידים" שבדור האחרון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

הקללות האיומות,בתוכחה,ונסתם,ורדף,עלה נידף,במרוצה,בחפזה,בלהיטות,בעצבנות,סדר האדם,סדר העולם,צלם אנוש,


אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ח


 


 


אם בחוקותיי תלכו - אם תשמרו את התורה , היינו הנהגה טבעית כי התורה ניתנה על פי הטבע, אז "ונתתי גשמיכם בעיתם" היינו כל הצרכים הגשמיים יהיו בזמנם על פי הטבע ולא יצטרכו לניסים שהם לא תכלית אלא אמצעי להחזיר את האדם לעבוד את בוראו ע"פ הטבע.


     בלימוד התורה העיקר זה "הדרך", דהיינו העמל והיגיעה לקנות את התורה זהו העיקר. אמנם וודאי שידיעת התורה גם כן מצווה, אך העיקר "שתהיו עמלים בתורה".





     "ואולך אתכם קוממיות" (כו, יג(  . )חתם סופר יו"ד סי' של"ב( - פירש"י: "בקומה זקופה".  בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות )מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל . ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.


     ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו. (כו ח) - שואל רש"י הרי לפי החשבון של חמשה על מאה (כפול 20), היה צריך להיות מאה על אלפיים, ולא על רבבה, אלא שאין דומה אם מועטים עושים את המצווה לרבים העושים, וכוח הרבים גדול בהרבה. וכן אמר הרב לתלמידיו, שאם כל התלמידים לומדים יחד, אז כוחם רב ביותר.


השגחה מפלאה II


     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'האמנתיַ ואדברה', ויש בו כדי ללמדנו, שכל מה שעובר על האדם הינו בהשגחה פרטית מאיתו יתברך ולטובתו של האדם. "


     אני גר באשדוד, כבר לא צעיר, מגדל משפחה ברוכה ב"ה, חמש עשרה שנים עבדתי באותה עבודה, והיינו מאושרים . בשנה האחרונה נכנס בוס חדש. מטרת השינוי הייתה הכנסת 'דם חדש' ורעיונות נוספים, כדי להגדיל את ההכנסות ולמזער את ההוצאות. הבוס החל בסדרת שינויים. תחילה נועץ במספר יועצים, ולאחר מכן החל להחליף עובדים ולשנות את תנאי התעסוקה לעובדים הקיימים. מי שלא הסכים - פוטר.  היחסים הטובים, שהיו נחלת הכלל במשך שנים, נהרסו כמעט לחלוטין. בעיות צצו בין העובדים ובין הבוס. הייתי חייב לתמרן בתוך מערכת היחסים העכורה, שהתפתחה במקום העבודה. שמירה על משרתי הפכה למשימה ששאבה כוחות וזמן. לאַ יכולתיַ להמשיךַ יותרַ והחלטתיַ לעזוב אתַ העבודה.  לא שהיו לי הצעות אחרות, אבל לא יכולתי יותר. התחלתי לסבול מכאבי ראש איומים, והרופא מצא, שלחץ הדם שלי זינק בצורה מסוכנת. לא היה לי ספק מהיכן זה מגיע, וידעתי שאחרי לחץ הדם תבוא סכרת, ואחריה, מי יודע מה.


     באותו ערב קבעתי ראיון עם בעל עסק בבית שמש. האוטובוס שיוצא מביתי שבאשדוד עובר בתחנות רבות, עד שהוא יוצא מהעיר, אני גר ממש באמצע, ואני יודע מתי הוא אמור להגיע לתחנה שלי, ומעולם לא פספסתי אותו. אולם באותו ערב דווקא, כשהגעתי לתחנה, הספקתי לראות את האוטובוס יוצא מהרחוב... הפסדתיַ אותוַ בחציַ דקהַ ולאַ יותר.  האוטובוס הבא אמור לצאת עוד ארבע שעות! עמדתי בתחנה כועס על עצמי ועל כל העולם. מדוברַ בראיוןַ עבודה! אניַ לאַ יכול להפסיד אותו! איזה רושם זה יעשה? אין ביכולתי לממן מונית לבית שמש. בעודי שוקל את האפשרויות השונות עצרה לידי מונית ובה נוסע יחיד. צריך לבית שמש?' שאל הנוסע. 'כן', עניתי בהפתעה. 'היכנס, אנחנו נוסעים '. בדרך הסביר, שאשתו נמצאת בבית-שמש 'בטעות'. 'היא נסעה עם בנה התינוק לבדיקה בירושלים, ובחזור עלתה בטעות על האוטובוס לבית שמש, קו 418 במקום קו 450 לאשדוד. האוטובוס הבא לאשדוד הוא בעוד ארבע שעות,  היא לא יכולה לנסוע בלילה עם נהג מונית לבד משם לפה, אז לקחתי מונית. לפעמים אין ברירה, כי הפסדתי בדקה את האוטובוס שנסע עכשיו. עברתי בדרך וחשבתי, שאולי ישַׁ עוד כאלוַ שהפסידו, נעשהַ מצווהַ בינתיים, אז נסענוַ דרךַ התחנות, והנהַ מצאנוַ אותך'. הודיתי, שלא ידעתי מה לעשות, והוא ממש הציל אותי.


     הגענו לבית שמש, הודיתי לו בחום וירדתי. עד מקום הפגישה היה עליי ללכת חמש דקות ברגל, ובעודי תוהה לאיזה כיוון ללכת -  צלצל הטלפון. מעסיקי אולי לעתיד התקשר להגיד, שהוא מצטער מאוד, אבל הוא יאחר בשעה. קרה משהו לא צפוי.  אמרתי בנימוס 'תודה'. מה עושה יהודי? מחפש בית-כנסת קרוב והולך ללמוד. יש לי חבר, המתגורר בבית שמש, וחשבתי להפתיע אותו. ידעתי את שם ביה"כ בו הוא מגיע לתפילת מעריב ולשיעור תורה. עצרתי מונית ונתתי לנהג את שם ביה"כ . אחרי נסיעה לא קצרה ולא זולה בתוך העיר שהתבררה לי כגדולה בהרבה ממה שחשבתי, עצרנו ליד מבנה נמוך, שילמתי ויצאתי. כשנכנסתי, הבנתי, שמדובר בטעות גדולה, ביה"כ היה רחוק מלהיות שייך לחוג של חבר שלי. מדובר בבית-כנסת בעל אותו שם, כמעט בדיוק. 'ככה כיוונו מלמעלה' אמרתי לעצמי. הרגשתי שהערב הזה הוא די והותר בשבילי! במיוחד אחרי יום עבודה מפרך ורצוף אי הבנות ומריבות, כמו שנראים לאחרונה רבים מימי העבודה שלי.החלטתי להישאר בביה"כ עד לפגישה.


     הוצאתי גמרא מהספרייה והרגשתי יד מונחת על כתפי. 'אפשר להציע לכבודו לשתות?',  שאל אברך. 'כן, תודה'. הוא חייך במאור פנים: 'חם, קר, מתוק?'. הסברתי לו כיצד אני שותה את הקפה שלי. לא עברו שתי דקות וספל קפה מהביל הועמד לפניי. 'במה עוד אפשר לעזור לכבודו?' שאל במאור פנים, סיפרתי לו, שהגעתי 'בטעות' למקום, ואני צריך להגיע אחר כך למקום מסוים, ואיך מגיעים.  האברך קימט את מצחו, 'מדובר באזור לא פעיל בלילה'. 'הוזמנתי לשם לראיון עבודה', השבתי. 'אני סקרן, אתה לא חייב להגיד לי, אבל איזו עבודה אתה מחפש?' לפעמים הרבה יותר קל לדבר עם איש זר שאתה לא מכיר והוא לא מכיר אותך,  להגיד הכול, בלי לחשוש, שהוא ירכל עליך מאחורי הגב . מצאתי את עצמי פורק מעל הלב את קורות אותה שנה אחרונה,  אומללה ומעצבנת. 'אתה יודע', אמר האברך, 'עבר עליך ערב לא קל ובכל זאת אתה יושב פה רגוע ושאנן. צחקתי. אמרתי לו, שזאת חזות מטעה לגמרי, בקרבי אני רותח וגועש, במיוחד כשאני עייף, אלא שאני עובד שנים על מידת הכעס.  שוחחנו כמעט עד השעה, שבה הייתי צריך ללכת, ואז הוא הציע לי טרמפ כדי לקיים גם 'מצוות לוויה'. הסכמתי, הייתי מותש. כך נסענו לכתובת, שמסרתי לו.


     להפתעתי הוא אמר, שהוא ילווה אותי במדרגות, כי האזור חשוך ושומם. אמרתי, שלא צריך,  למרות שבליבי די שמחתי, שיש לי מלווה. אם לא הייתי מוצא את המשרד, לא היה את מי לשאול. עלינו במעלית כשאני תוהה,  כמה אפשר להיות נחמד, והנה הוא הוציא מפתח מכיסו ופתח את הדלת. 'ברוך הבא', אמר, 'זה המשרד'.  בעודי תוהה, הוא אמר לי: 'אני הבוס. אותי באת לפגוש. הייתה לי בעיה פתאומית, שהייתי צריך לפתור, אבלַ עדַ שהגעתי, היאַ כברַ הסתדרה, אזַ הלכתיַ ללמודַ בביה"כַ ושםַ פגשתיַ אותך". ועל אתר הוא קיבל אותי לעבודה...


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


שמרו את התורה,הנהגה טבעית,צרכים גשמיים,על פי הטבע,עמל,יגיעה,לקנות את התורה, בקומה זקופה,תחיית המתים,מחילות ,



אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ח


 


 


 אדם שמפחד הוא לא חי בהווה, אלא הוא משליך את העבר לעתיד שלו דרך הדמיון, ולרגע הוא יתבונן הוא יקלוט שכל הפחד שלו זה בעצם דמיון, והכול כמובן נובע מחוסר הבנה שלי את המציאות.


     את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (כ"ו, ב') - אל בית הכנסת הגדול בוורשה, בימים שהיו עוברים בו לפני התיבה חזנים מפורסמים, אי אפשר היה להיכנס בלי כרטיס כניסה. פעם נדחק נער אל הכניסה ואמר לגבאי שעמד בפתח: "תן לי להיכנס רק לרגע, אני צריך רק לקחת מפתח מאבא שלי ". גער בו השומר: "אל תספר לי סיפורים, גנב שכמוך,  אתה רוצה להתפלל".


     בעלי הקבלה נוהגים לעיין בספר הזוהר הקדוש ובאמרות התנא ביום המסוגל של ל"ג בעומר, מתוך תקווה ותפילה שיזכו להתקשר לנשמת התנא ולהעפיל בנועם מדרגות אור תורתו.


     "דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.


    הרמב"ם מנה שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו: "המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה – המחזיק ביד ישראל המך [=שנעשה עני]... ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות... ועל זה נאמר (ויקרא כה,לה): 'והחזקת בו'". גם הקונה סחורה ומוצרים כדי לסייע למוכר בפרנסתו ושלא יקרוס כלכלית, או הנותן עבודה לבעל מקצוע שפרנסתו דחוקה – מקיים מצווה גדולה זו.


     ולא תונו איש את עמיתו (כ"ה,י"ז) השאלה הראשונה ששואלים את האדם בעולם האמת, היא: עסקת באמונה? האם לא עשית "עסקים" באמונה שלך?


יש אנשים המזכים את האמת לכולם פרט לעצמם.


ד"ר אהרון אברהם, גר הצדק ממומבאי (ציפי קולטניוק)


אהרון אברהם נולד בכפר ההודי מדיאברדש לפני 57 שנים, בשם בגירת' פרסאד. אביו היה כוהן דת הינדי והבית שלהם היה מלא בפסלי אלילים. ההינדים מאמינים באלים רבים ועובדים להם באמצעות פסלים אליליים. מגיל צעיר הביט בהם אהרון אברהם והיה נראה לו מגוחך שאנשים עובדים לפסלים ומגישים להם אוכל. הפריעה לו העובדה שרבים מהמאמינים התנהגו בצורה לא נאותה, אך הקפידו על עבודת האלילים שלהם.


"הינדואיזם מכיל בתוכו אלילים רבים. יש המון מקדשים ופסלים מקושטים זהב בכל קרן רחוב, המון עבודה זרה, אבל אין חוקים ומצוות, כל פעם אומרים לך משהו אחר. ממש כילד כבר הרגשתי שזה לא אמת. היו לאבי פסלים רבים ומשונים שהוא ייחס להם כוחות ולא הבנתי איך אבא שלי מכבד פסל מעשה ידי אדם ולמה אימא טורחת בהכנת מאכלים לפסלים ומבקשת בהם בתמורה בריאות ופרנסה. פעמים רבות אכלתי את המאכלים האלה בהיחבא. הרגשתי שההינדואיזם הוא בזבוז זמן וחיפשתי מטרה ותוכן לחיים שלי".


מגיל 15 הוא הפסיק לקיים את המנהגים ההינדיים וכאשר סיים את לימודיו בתיכון, החל להתווכח עם אביו ולשאול אותו שאלות קשות שגרמו למתיחות ביניהם. יום אחד לקח פטיש וניפץ לאביו את כל הפסלים שהיו בבית. אביו צעק "האלים כועסים" ואהרון ענה לו "אם הם כועסים, שיעשו משהו, שיתקנו את עצמם". אהרון אברהם ידע שכשיגדל הוא רוצה להיות רופא ולעזור לאנשים, בהודו הרופאים מקבלים כבוד רב ונחשבים לאליטה של החברה. הוא עזב את הכפר ונסע ללמוד רפואה באוניברסיטה במומביי. התמחה בטיפול נמרץ ונשאר לגור שם.


בזמנו הפנוי הלך לחדר כושר והכיר אמריקאים צעירים, הם הבינו שהוא מחפש אמונה ומשמעות ודיברו אתו על התנ"ך. בהמשך הזמינו אותו לכנס מרתק, מבלי להגיד לו מה יהיה תוכן הכנס והוא הסתקרן והגיע.


"מסתבר שהם היו כמרים נוצריים שזיהו את החיפוש שלי אחר אמונה ורצו לגרום לי להתנצר. הם נתנו לי במתנה ספר עבה ואמרו שזו הברית החדשה והברית הישנה וביקשו שאקרא רק את הברית החדשה. לקחתי את הספר וחשבתי לעצמי, למה שלא אקרא אותו מהתחלה? התחלתי לקרוא מההתחלה ונדהמתי כשקראתי על אברהם אבינו, הרגשתי קרבה עצומה אליו, גם אני בזתי לעבודת אלילים ושברתי את פסלי אבי. התחלתי לקרוא בתנ"ך ללא הפסקה, הייתי מרותק מסיפורו של יוסף, של דוד המלך, של שלמה, אבל מה שתפס אותי במיוחד היו עשרת הדיברות. כשקראתי אותם הבנתי שקיימתי אותם תמיד, עוד לפני שידעתי על קיומם, ידעתי שזו האמת והבסיס לחיים אנושיים טובים שחיפשתי".


דוקטור אברהם המשיך לקרוא בתנ"ך ונפעם מסיפורו של עם ישראל, חיפש כל מידע על עם ישראל וארץ ישראל. הוא הרגיש חיבור עמוק לעם היהודי, אבל היה בטוח שכדי להיות יהודי צריך להיוולד יהודי, לא היה לו מושג שיש בכלל אפשרות להתגייר. הוא החליט לעברת את שמו ההינדי. כשם משפחה בחר לעצמו את השם 'אברהם', בעקבות החיבור והערצה שחש לדמותו של אברהם אבינו שכמוהו מאס בעבודת אלילים וגילה את האמונה בהשם אחד. כשם פרטי בחר את השם 'אהרון', מכיוון שאהרון היה רודף שלום.


מדי לילה נהגו הוא וחברתו רות לקרוא פרקים מהברית הישנה. הם התווכחו לא אחת, רות האמינה בנצרות ונתנה את הפרשנות שלה לדברים שקראו ואילו אהרון האמין ביהדות ובעשרת הדיברות. לאחר זמן מה התחתנו בטקס אזרחי ולאחר מכן גם בכנסיה, על פי בקשתה של רות.


כאשר נולד בנם הבכור הם קראו לו 'שמואל' ואהרון רצה למול אותו. הוא הלך לבית כנסת במומביי ושאל מי הכומר במקום, לא ידע אפילו שביהדות הסמכות הרוחנית היא רב ולא כומר.


"פגשתי שם רב ואמרתי לו שאני רוצה למול את בני כמו יהודי. הרב הביט בי ואמר "אתה צריך לחזור לשורשים שלך, להינדו". התאכזבתי מאד, אמרתי לרב שאני כבר לא שייך להינדו, שעזבתי את האמונה שלהם ובחרתי לי שם יהודי והם לא יקבלו אותי בחזרה ואני גם לא מעוניין. אמרתי לו ששום רב לא יוריד אותי מהדרך שלי ואני אמשיך לקיים את עשרה הדיברות עד יום מותי. הרב התרגש מדברי שהגיעו מעומק הלב ואמר לי 'כנראה שנשמה יהודית פועמת בך'. הוא הכריז שברגע זה מתחיל הליך ההפיכה שלי ליהודי והסכים לי להגיע לבית הכנסת לתפילות. הרב לימד אותי לקרוא שמע ישראל, סיפר לי על שבת ועל כשרות וגם קישר אותי למשפחה יהודית שהזמינה אותנו לשבתות. הוא המליץ לי ללכת לספריה של הג'וינט ולקרוא שם ספרים על יהדות. לא ידעתי אז שהדרך להפיכתי ליהודי כשר תהיה עוד ארוכה וסבוכה".


מאותו יום החל אהרון לפקוד את בית הכנסת האורתודוקסי במומביי, הוא למד את התפילות והחל לקיים מצוות. אשתו שהייתה נוצרייה אדוקה, ביקשה מהכומר שלה שידבר עם בעלה, חשבה שמשהו אתו לא בסדר. דוקטור אברהם התעקש וניהל אתה ויכוחים באמונה, עד שהסכימה אתו והצטרפה אליו למסע הארוך והמתיש אל היהדות. דוקטור אברהם הקפיד כל כך על הגעה לבית כנסת וסיוע למתפללים עד שלאחר כמה זמן, למרות שעוד לא עבר גיור, בחרו בו המתפללים לאחראי על בית הכנסת.


"חלמתי והתפללתי להגיע לביקור בארץ ישראל, אבל לא היה לנו כסף. לאחר כמה זמן הגיע המנהל של הג'וינט והודיע לי שעל אף שאינני יהודי, הם מצרפים אותי לקבוצה של צעירים שמגיעה לטיול בארץ. נסעתי לארץ לחודש וחצי, במהלך הזמן הזה עשיתי השתלמות בבית חולים בילינסון, אבל הכי חשוב, זכיתי לבקר במקומות הקדושים ובראשם בכותל. לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שזכיתי להתפלל בכותל, ההתרגשות הייתה עצומה, הרגשתי שהשם שומע את תפילותיי ומלווה אותי בדרכי".


אשתו שעברתה את שמה לשם היהודי רות מלכה, רצתה מאד שיהפכו להיות "יהודים באופן רשמי". היא חיפשה מכון גיור והגיעה למכון רפורמי. ה'רב' במקום אמר לה שהם מוזמנים לבוא לטמפל ולחתום על כמה מסמכים ואז יקבלו אישור חתום שהם יהודים. "התרגשנו כל כך, היינו באופוריה, הנה החלום שלנו נמצא ממש בהישג יד. לא שמנו לב שמשהו בהליך הזה קצת מהיר מדי".


בני הזוג אברהם החלו לעבור הליך גיור בהודו וגם ערכו טקס נישואים יהודי, אולם הרבנות בישראל לא הכירה בגיור ולא בטקס. הרבנים במקום ניסו לעזור להם, שלחו אותם ללונדון לעבור מבחנים ודוקטור אברהם טבל במקווה, אבל גם הגיור הזה לא הוכר.


"התנהגתי כמו יהודי, צמתי ביום כיפור, התפללתי בבית הכנסת, שמרתי על כשרות, על שבת ועוד, אבל הרגשתי תלוש, לא הייתי באמת שייך, עדין לא זכיתי להיות יהודי"


המפנה חל רק בשנת 2003, כאשר נפגשו עם שליחי חב"ד שהגיעו למומביי, רבי גבי ורבקי הולצברג הי"ד.


"אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו, הגעתי למשרד של הרב הולצברג שהיה אז בקומה עליונה של מלון כלשהו. הגעתי עם מכנסים שחורים, חולצה לבנה וכיפה וגבי היה בטוח שאני יהודי. ביקשתי ממנו שיסייע לי להתגייר והצעתי לו את שירותי כרופא. גבי אמר שחב"ד לא עוסקת בגיור. נוצר בינינו קשר כשהתחלתי לטפל ולעזור לו עם שני בניו שהיו חולים במחלה קשה. התארחנו אצלם בשבתות, שוחחנו המון על יהדות וגבי שראה את הרצינות שלי בקיום מצוות, את הסבל שלי ואת התשוקה להתגייר, החליט בכל זאת לסייע לנו בהליכי גיור בישראל. התחלנו ללמוד יחד והרב גבי חיפש בית דין שיגייר אותי. הוא שלח מכתבי המלצה לבית הדין בישראל והכין אותי ואת אשתי כיצד לענות על השאלות שנשאל במהלך הגיור."


ואז התרחש הפיגוע הנורא בבית חב"ד.


דוקטור אברהם היה אז הרחק ממוביי, בכנס בינלאומי בנושא רפואה דחופה. הוא שמע על האירוע ולקח את הטיסה הראשונה שיצאה למומביי. במאמצים גדולים הוא הצליח להגיע למקום ההתרחשות והתקרב לבית נרימן, הבית שהכיר היטב. הבית בו התארח והתקבל כבן בית, הבית שבו ישב ולמד ביחד עם הרב גבי והתכונן לגיור שלו, הבית של בני הזוג שבילדיהם החולים טיפל במסירות.


"אני זוכר שעמדתי בחוץ ולא האמנתי שזה אמתי, שמעתי את חילופי היריות, ראיתי את ההרס מבחוץ והרגשתי חוסר אונים. כאשר הסתיים האירוע ונמסרה ההודעה שאף אחד מהשוהים בבית לא שרד את המתקפה חשתי אבל כבד.


"הצגתי את עצמי כקרוב משפחתם של הנרצחים וליוויתי אותם לחדר המתים. ישבתי שם 72 שעות וזכיתי לוודא שישמר כבוד המת והם לא יעברו נתיחה שלאחר המוות. כשנפרדתי מהם, ביקשתי שיתפללו עלי שאזכה להתגייר".


הפיגוע שגדע את חיי השליחים, הרב גבי והרבנית רבקי הי"ד שבר את ליבם של בני הזוג אברהם. הם איבדו את האנשים שהפכו למשפחה עבורם ואת התקווה להצליח להתגייר כהלכה.


"זמן מה לאחר הפיגוע, הגיע למקום העיתונאי אהרון גרנות מעיתון 'משפחה', הוא רצה לסקר את הקהילה היהודית של חב"ד במומביי לאחר הפיגוע וידיד שלי הפנה אותו אלי, שאתראיין לכתבה".


אהרון שמע את סיפורה של המשפחה והחליט לסייע להם במשימת הגיור. לא סתם דוקטור אברהם מכנה אותו "המלאך". הוא הציע לשלוח את שמואל הבכור לישראל ולאחריו תגיע כל המשפחה. שמואל עלה לארץ ובעזרתו של העיתונאי גרנות הוא החל ללמוד במכון מאיר. כשנה לאחר הפיגוע, עלה דוקטור אברהם עם אשתו רות ושתי הבנות, שרה ושרון לישראל. הם החליטו לגור בקרית ארבע.


"אני מרגיש זכות לגור בעיר האבות, ללכת להתפלל ליד מקום קבורתו של אברהם אבינו, זה ממלא אותי שמחה". דוקטור אברהם, אשתו וילדיהם עברו הליך גיור לחומרא בבית הדין הרבני בקרית גת ובכך סיימו את התהליך הארוך שלקח עשרים שנה והפכו ליהודים כשרים.


"כמה חיכיתי וחלמתי, כמה ניסיתי והתאכזבתי, כל כך הרבה השקעתי על מנת להפוך ליהודי. אי אפשר להסביר את התחושה הנפלאה של לזכות להיות יהודי. להשלים מנין, לעמוד לפני התיבה, אושר אינסופי".


חתונתם היהודית של בני הזוג נערכה במערת המכפלה. 25 שנה לאחר שנישאו בטקס אזרחי ונוצרי, הם זכו להינשא תחת חופה יהודית.


דוקטור אברהם לא שוכח לרגע את הרב גבי ואשתו רבקי ז"ל ואומר שבלעדיהם הוא לא היה זוכה להפוך ליהודי ולעלות לארץ.


"מחר אני נוסע לעפולה לבקר את מוישי בנם. אני כל כך אוהב את הילד הזה, כל כך שמח שהוא נשאר ומרגיש אליו אהבה עצומה והוקרה על מה שהוריו עשו בשבילנו. אני משתדל לנסוע לבקר אותו לפחות פעם בחודש ואם אפשר גם יותר. כשיגדל אספר לו מי היו הוריו ועד כמה הוא יכול להתגאות בהם".


דוקטור אברהם ויתר על חיי עושר וכבוד כראש מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים אמריקאי בהודו והתרחק ממשפחתו שנחשבה למשפחה מיוחסת מאד בדת ההינדו. חי חיים פשוטים בקרית ארבע, עובד כרופא בבית חולים קפלן והוא מאושר.


"אין דבר יקר יותר מלזכות להיות יהודי ולגור בארץ ישראל".


הצד החיובי


     בתקופת השואה, כשהצבא האמריקני נכנס למחנות הריכוז והחל לטפל בשרידים ובפליטים, שימש הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל בתור רב צבאי, נכנס לעובי הקורה לטפל בפליטים חסרי כל.  במסגרת פעילותו הוא ניסה לדבר על לב הפליטים ולנחם אותם, וגם לארגן חיים יהודיים בקרב הפליטים. בין השאר ארגן מניינים, אבל היה שם יהודי אחד שבשום אופן לא רצה להצטרף למניין.  הוא טען בתקיפות: אינני רוצה להכיר ביהדות, לא רוצה מנין ולא תפילה ולא שום דבר . הוא כעס על הקב"ה ועל כל היהודים יחד.  שאל אותו הרב: הרי כולם סבלו כמוך בצורה שאי אפשר לתאר ולספר. מדוע אתה כועס יותר מכולם, עד שאפילו להיכנס ולענות "אמן" אינך מוכן?  השיב לו אותו יהודי: כשלקחו אותנו למחנות, היה שם יהודי אחד שהצליח להגניב למחנה סידור.  הוא פרסם בין היהודים שמי שרוצה להתפלל מהסידור שלו במשך חצי שעה, צריך לתת לו בתמורה חצי ממנת הלחם היומית, ואם רוצה להתפלל שעה שלימה עליו לשלם מנת לחם שלימה!  והנה ע"י שהתחיל לעשות מסחר עם הסידור שלו הוא קיבל הרבה לחם, והתחיל לאכול כל כך הרבה עד שנחלה ומת.  נו תראה איזה רשע ומושחת הוא היה. אם כבר יש לו סידור, איך הוא היה כזה רשע-  למכור את הזכות להתפלל בסידור תמורת לחם?  אי לכך, אינני רוצה יותר להכיר יהודים, לא רוצה לדעת מכלום.


     אמר לו הרב: למה אתה מסתכל דווקא על אותו יהודי מסכן, אשר מכר חצי שעה תפילה בסידור תמורת חצי מנת לחם או שעה תמורת מנה שלימה?  למה אתה לא מסתכל על כל אותם יהודים צדיקים, שהיו מוכנים לתת את מנת לחמם הדלה תמורת תפילה בסידור? הרי כ"כ הרבה יהודים היו מוכנים לכך, עד שאותו מסכן אכל כ"כ הרבה לחם עד שנחלה ומת.  למה אתה מסתכל רק על הצד השלילי ולא על הצד החיובי?


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


הווה,משליך,העבר,עתיד,חוסר הבנה,מציאות,בית הכנסת הגדול,וורשה,עוברים לפני התיבה,חזנים מפורסמים,


 


 



 אמרי שפר י"ח אייר ה'תשע"ח


 


  "ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו). כשאפסה התקווה לעזרת בני-אדם, כשמימינו אין עוזר ומשמאלו אין תומך, או-אז "והשיגה ידו" – התורה מבטיחה כי הישועה תבוא מבעל הישועות – "ומצא כדי גאולתו". (חתם סופר)





     "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד). בכל הארצות, בכל מקום ומקום שתשבו, "גאולה תיתנו לארץ" – זכרו לפעול לגאולת אדמתה של ארץ ישראל. (קרבן העני)





     "גאולה תיתנו לארץ... כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה,כד-כה). סמיכותם של שני פסוקים אלו משמשת ראיה לדברי חז"ל (סוכה נד) "אין משיח בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס": "גאולה תיתנו לארץ", אימתי? – "כי ימוך אחיך". (רבי שלמה קלוגר)


 


     "כתוב 'אמת מארץ תצמח'. כשם שהגרעין מצמיח רק אחרי שקוברים אותו באדמה, כך האמת צומחת רק אחרי שקוברים את השקר" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)


הספירה (הרב הלל מן שליט"א (.


     מעשה שאירע בעיירת סלונים. רבי יהודה לייב פיין כיהן בה כרב . ניגש לרב אחד המתפללים מדדה על מקלו ובפיו שאלה סבוכה הן חולה הוא ונוטה למות, הרופאים כולם היו בדעה אחת כי נותרו לו ימים ספורים לשהות במחיצת העולם הזה טרם עלותו השמימה, וכלל הוא בהלכות ספירת העומר לדעות רבות, כי מצוות הספירה היא אחת למין היום הראשון בחג הפסח ועד חג השבועות שהם 49 יום הכנה לקראת מתן תורה, ובהיות שהוא יודע בוודאי שלא ישרוד את כל הימים הללו, האם יכול הוא לברך בלילה הראשון לברך למרות שלא יוכל להשלים כל ימי הספירה או שמא לא יברך כפי הדעות הללו בהלכה.


     לשאלת הרב מנין לו בברירות שלא ישרוד וימשיך חיי חיותו? החל החולה להסביר לו גורל מצבו, כשהוא מוסיף ומפרט את חוות דעתם של המומחים הרבים שביקר במעונם לנסות למצוא מזור למחלתו חשוכת המרפא. לפתע עלה במוחו של הרב רעיון... הן הרופאים כבודם במקומם מונח... אבל השי"ת הוא הרופא לכל הרופאים וממנו עצה ותושייה, ומדוע תיכנע לעצת רופאיך ותכריז מראש כי ימיך ספורים ולא תסיים הברכה עד תומה בחג השבועות. לבטח יודע אתה, כי ילד שמתעקש לקבל ממתק לפיו, והוריו אינם מוכנים ליתן לו זאת, לעיתים הוא מתחכם ומברך בקול כנגד הוריו ברכת שהכול... ומרמז בידיו כי חייב הוא את הממתק לבל יכשל ח"ו בברכה לבטלה... הוריו שאינם חפצים שבנם יכשל בברכה לבטלה נאלצים לתת לו את הממתק לפיו, אף אתה תברך בכוונה גדולה על דעת לסיים כל ברכת העומר עד תומם, והשי"ת שלא יחפוץ שתכשל בברכה לבטלה, לבטח יתמיד בריאותך לכל הפחות שתוכל לסיים ברכות אלו ללא חשש ברכה לבטלה... מובן מאיליו, כי לכך נצרך אתה אף לתפילה, כי אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים, תפילותיך מהשי"ת שתוכל לקיים מצוות ספירת העומר שנובעים ממעמקי לבך לבטח לא ישובו ריקם, ואין ספק כי תפילות אלו בימי העומר יעמדו למען בריאותך.


     אכן, יצא אותו חולה מחוזק מדבריו החמים של הרב ובליבו נשא תפילה ליושב במרומים שישמע שוועותיו אלו, ובחסדיו הרבים, זכה אותו חולה לרקוד יחד עם יתר המתפללים בריקוד של תורה בחג מתן תורה, כשספר התורה מונח על כתפיו חיבוק עז, ודמעות ניגרות מעיניו.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


גואל,תומך,ישועות,ארץ אחוזתכם,משיח בא,פרוטה מהכיס,גרעין מצמיח,קוברים את השקר,


אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ח


 


 


 בספר ברוך שאמר (ביאור על התפילות) הקשה, איך יתכן שחז"ל הכניסו את הברכות של בלעם הרשע "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה') לסדר התפילה, וכן במוסף של ראש השנה אומרים פסוקים מתוך דבריו של בלעם, וכי לא מצאו שבח לעם ישראל אלא מדבריו של בלעם?  ותירץ, שכאן אנו רואים איך שהתורה התייחסה לדיבורים של אמת, לא משנה מאיזה פה זה יצא, אף אם הדיבורים יצאו מפיו הטמא של בלעם הרשע, כיון שהדברים הם דברים של אמת, אין לזלזל בהם, כי קבל את האמת ממי שאמרה.


     ידוע בשם הגר"י סגל זצ"ל, ר"י מנצ'סטר, שלימד הלכות לשון הרע מספר חפץ חיים, מסוגל לישועה,  והעיד, שאין משפחה שקיבלה עליה ללמוד ב' הלכות ביום, ולא ראו ישועה בדבר הנצרך להם. וכן נהוג באחרונה לקבל על עצמם שמירת הלשון במשך 40 יום, ניתן לחלק בין ידידים וקרובים ולחלקם למשך שעות היממה, לזכות הזקוק לזיווג, רצוי לומר לפני זה את שם הזקוק לישועה.


     כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם (כה ב(  נותן לשון הווה, ולא – נתתי. כשעלה רבי נחמן מברסלב לארץ ישראל אמר: רק עכשיו נתיישב לי פסוק זה כהוגן, כי מי שזוכה לישיבתו בקודש בארץ חמדתנו, אינו תופס ואינו מרגיש את כל היקף הקדושה מיד, אלא כל יום ויום הוא מרגיש יותר ויותר את קדושת הארץ, וכל יום הוא טועם בה כמה טעמים ערבים ומתוקים, כל יום מתוק מחברו, וכל יום ארץ ישראל בעיניו כחדשה, כאילו רק עתה ניתנה לו מאת הקב"ה, וזהו שאמרה התורה: 'נותן לכם' – בכל יום נתינה חדשה. (עיטורי תורה(


     כל עוד האדם סומך ומצפה לעזרת הזולת, דודים, ידידים, וכו' אזי לא תהיה לו גאולה עצמית, אך אם הוא עושה כל מאמץ לעזור לעצמו ולא סומך על אחרים – אזי הוא זוכה לעזרת הקב"ה ומצליח.


כסף מהשמים...  (מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי(


     הרב משה פ., שסיפר לנו את סיפורו האישי, משמש כמחזיק תורה מזה רבות בשנים. מדי חודש בחודשו הוא מתרוצץ להחזקת כולל האברכים שהוא מחזיק במסירות נפש, אלא שבשלהי חודש שבט האחרון, גילה לחרדתו כי המאמץ לא צלח, והקופה ריקה... הוא מתרוצץ אנה ואנה, מתקשר ומבקש, פונה ומתחנן, אך הקופה נותרת ריקה וכבר ביום המחר הוא זקוק למלוא הסכום...  


     הוא נכנס להיכל הכולל בסיום הסדר, ופונה לאברך הראשון שנקרה בדרכו : 'תשמע, מחר ראש חודש, הקופה ריקה ואני פשוט לא מצליח לגייס כסף.  החלטתי שאני מנסה לעשות הכול גם אם זה חסר סיכוי - ואני פונה אליך שתעזור לי לגייס את הכסף...'  האברך משך בכתפיו בתדהמה: 'אני? מה לי ולגיוס כספים? מעודי לא התנסיתי במקצוע, אינני מקושר לבעלי הון ואני חסר יכולות לחלוטין! אני יכול לסייע לך לגייס כסף? כיצד?' ' את כל זה אני יודע', אמר ר' משה בחביבות, 'אני יודע שבעיקרון זה חסר סיכוי. ובכל זאת, אני מנסה לעשות מה שאני יכול, ואני מבקש גם ממך לעשות ככל שתוכל, ובורא עולם יהיה בעזרנו!'  


     האברך שב לביתו, ומחליט לאמץ את הגישה הזו. נכון, לא הגיוני וסביר שיצליח לסייע, אבל הוא ינסה לעשות את שלו. הוא מתקשר לאחיו השוהה בבלגיה, משוחח עמו על דא ועל הא, וגם שואל אולי יש לו רעיון כיצד ניתן לסייע בגיוס הכספים...  באותה שעה, לא היה לאח כל רעיון. אך בשעה מאוחרת מאוד בלילה,  לפתע צלצל הטלפון ואחיו בישר לו: 'פגשתי כאן יהודי, והלה סיפר שהפריש סכום כסף להחזקת כולל לצורך סגולה לישועה, ושאל אם יש לי רעיון למי להעביר את הכסף... מיד נתתי לו את הפרטים שלכם...' הוא אומר בשמחה...  ביום המחרת, נכנסה העברה בנקאית לחשבון הכולל, מנדיב עלום מבלגיה הרחוקה. נדיב שלא היה אתו כל קשר, ומגייס כספים חסר ניסיון, וסיפור פלאי של צירוף מקרים - וכל אלה הובילו לסוף הטוב!


כי האדם נדרש להתאמץ, לפעול, לעשות, לנסות. יכולותיו וכישוריו אינם רלוונטיים, הוא לא צריך לעשות את החשבון אם הוא מסוגל. הוא צריך רק לפעול כמיטב יכולתו, והקדוש ברוך הוא מסייע בעדו!








החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


ברוך שאמר,בלעם הרשע,אוהליך יעקב,משכנותיך ישראל,לשון הרע,חפץ חיים, שמירת הלשון,זיווג,


 


אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ח


 


 


 "אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויקשר מחשבתו בו, כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין... וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו וכן הבן אל אביו" (הח"ח בביאור הלכה (סימן תקע"א ד"ה ת"ח(





     בל"ג בעומר הזה, בואו נשתדל לא למלמל סתם 'מודה אני' בבוקר ומיד לעבור למצב 'מגיע לי'. אלא להודות לאנשים שעושים את הדברים המאוד מיוחדים בחיים שלנו. וחשוב יותר, לומר תודה במיוחד לאנשים שעושים את הדברים הרגילים בחיינו, ושבזכותם החיים שלנו מלאים בכל כך הרבה טוב.


     גם כשחייך עוצרים, החיים של אלה מסביבך לא עוצרים.


     החתם סופר, הרב משה סופר, אומר שהמן שירד בדרך נס במדבר, החל לרדת בל"ג בעומר. אין ספק שביום הראשון בני ישראל קיבלו את המן בהתלהבות והערכה רבה, אולם עם חלוף הזמן, עלתה הציפייה שהלחם השמימי ימשיך לרדת, ונהיה פשוט יותר להתייחס אליו כאל דבר המובן מאליו, ולשכוח שבכלל צריכים להכיר עליו תודה. לכן ל"ג בעומר הוא הזמן שבו אנחנו שמים לב ומודים על כל הברכות שמורעפות על חיינו בשגרת היומיום, שלרוע המזל אנחנו בדרך כלל מתייחסים אליהן – כמו אל המן במדבר – כאל דברים המובנים מאליהם.


יהודי קודם כל עושה, קודם כל מנסה, קודם כל מפעיל את כל יכולותיו וכישוריו, ומתמסר לעשות כמיטב יכולתו (הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א)


     בשבת זו, יחול שבת היארצייט של מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. את הסיפור הבא סיפר בעצמו לנכדו חביבו הרה"ח רבי חיים מרדכי אשכנזי שליט"א, ויהיו הדברים לטובת נשמתו.


     מחנה דז'ורין שבטרנסניסטריה, שנת תש"ב, עיצומה של מלחמת העולם השניה. אל המחנה הוגלו אלפי יהודים, שנאסרו במחנה שהיה בית כלא אחד ענקי, בו חיו היהודים בתת תנאי אנושיות. הרעב והדוחק היו קשים מנשוא , והקור המקפיא השלים את תמונת החיים הקשה והאכזרית... היהודים במקום עבדו עבודות פרך, ואך בקושי זכו במנת לחם זעומה ומעט מרק לחמם את עצמותיהם היגעות. בימי החורף גברה המצוקה במחנה עד מאוד, כאשר הטמפרטורה צללה הרבה מתחת לאפס, ובלילות היה הקור הופך למלאך המוות של ממש, ומי יודע כמה יהודים קיפדו את חייהם בצורה אכזרית כל כך, במוות כתוצאה מקפיאה בעיצומו של לילה חורפי, בלי שניתנו להם כל אמצעי הגנה והסקה...


     בן 12 בלבד היה הרבי בהיותו במחנה, וכבר אז צערם של יהודי המחנה נגע ללבו הרחום, והוא לא הצליח לשאת את המחשבה כי הם קופאים בלילות ואין איש שם על לב. אך עצי הסקה היו מצרך נדיר ויקר מאוד מאוד, ולא היה בנמצא להשיגם... נאלצו היהודים להישאר נתונים לחסדי הסופות והסערות שפקדו את המחנה, ולהשלים עם המחלות הקשות שפקדו אותם , ועם הקור המצמית החודר לעצמות...  הרבי, שהיה אז ילד צעיר, יכול היה לפטור עצמו באמירה סתמית: 'זה לא לכוחותיי', 'זה גדול מכפי גילי', 'האם ילד יכול לקחת אחריות להציל אלפי יהודים הקופאים מקור במחנה המסוכן?' אך הרבי בחר לעשות ככל יכולתו וכמיטב כוחותיו,  ומדי יום, עם שחר אחר התפילה, התעטף במעיל הדק שהיה ברשותו, ומיהר ויצא אל הקור השורר בחוצות. כל שעות היום הסתובב תחת שלג זלעפות, ואך בקושי הצליח להשיג כמה ענפי עצים או חתיכות עץ קטנות...


     באחד הימים, יצא הרבי כמדי יום, והוא סובב אנה ואנה ומחפש אחרי עצים מכל סוג ומין. לפתע, ניגש אליו איכר נכרי ושאל: 'ילד, אתה מחפש עצים? יש לי עצים למכירה!'  הרבי הביט בו בחוסר אמון. 'הייתכן? כאן במחנה יש לך עצי הסקה למכירה ? הרי הם מצרך נדיר ויקר המציאות!' שאל בתדהמה... ' אכן כן', השיב הנוכרי, 'הם מוחבאים ביער, בוא אחריי', לחש הנוכרי, והילד המאושר החל ללכת בעקבותיו למעבה היער. לפתע, תחושת חרדה לפתה את הרבי - 'הן אני ילד לבד, והנוכרי הזה מי יודע מה הוא זומם... הרי כמעט לא יתכן שיש לו באמת עצי הסקה חטובים יפה, ואם היו לו - מדוע שיציעם למכירה לילד בן 12 - '? הרהר הרבי בחרדה גוברת והולכת...  אחרי הליכה ממושכת שנדמתה בעיניו כנצח, הגיעו השניים לקרחת יער קטנה. הרבי מביט בה ואינו מאמין באוצר שנגלה לעיניו - חבילות ארוזות של עצי הסקה מוכנים לשימוש, ובכמות נכבדה! הן העצים הללו הם אוצר יקר בתנאי החיים במחנה, איך מביאים אותם הכי מהר אל המחנה? הנכרי מביט בעיניו של הילד המתעגלות בהפתעה, ונוקב בסכום המבוקש בגינם. הרבי מביט בעצים, אך נרתע למשמע הסכום... עודו מהרהר על חוסר יכולתו לגייס סכום כזה אף למען המטרה הנעלית, ומיד חולף בו הרהור נוסף - 'הן השומרים הרשעים, גם הם מחפשים נואשות אחרי עצי הסקה וחימום.  ברגע שאתחיל להוביל את העצים לכיוון המחנה - יחרימו הקלגסים את כל הסחורה, וכל האוצר היקר ייפול לידיהם הערלות! בשביל זה כדאי להתאמץ?'


עוד רגע של הרהור על חוסר התוחלת שבמהלך רכישת העצים, ומיד מחליט הרבי לנסות לעשות כמיטב יכולתו. 'תן לי שעה', הוא אומר בפשטות, 'אני הולך לגייס את הכסף...'  הנכרי מדריך אותו בחזרה אל המחנה, והילד ממהר הביתה לבשר לאביו,  האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' זי"ע, על העסקה שהשיג. נרגשים מהזכות שהתגלגלה לידיהם לפעול יחדיו להצלת היהודים מהקור הנורא, הם מתחילים לאסוף פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום העתק הדרוש.  אחרי שעה, הועבר הסכום במלואו לידי הנכרי, ואף סוכם כי שעת חצות הלילה תהיה שעת העברת הסחורה לחצר ביתו של הרבי. נותר רק החשש מפני הקלגסים השומרים, שבוודאי יזדרזו להניח ידיהם על האוצר היקר...


     בשעה תשע בערב, שבילי ומשעולי המחנה כבר ריקים מאדם. רק השומרים מסתובבים כזבובים טורדניים בכל פינה, מחפשים מפירי חוק וסדר או גנבים מזדמנים. החושך המכסה את המחנה אפל מכל חושך אחר, והרוחות הנושבות בעוז מניסות את אחרוני האנשים אל הבקתות הצפופות...  בדיוק בשעה הזו, הסתנן הרבי החוצה מביתו. הוא הולך בזריזות, עוקב בדריכות כי השומרים לא שמים לב אליו ולקיומו. הוא רץ אל ירכתי המחנה בשקט, ומחפש את המקום הסודי ביותר במחנה - את ארון החשמל המוליך את המתח לעמודי החשמל הפזורים במחנה. לאחר חיפוש ממושך הוא מוצא מאחורי גבעת שיחים ארון חשמל קטן...  מעשה ידי אומן, הוא פותח את ארון החשמל, ומנתר אל חלקו העליון. הוא מאמץ את מבטו היטב, מחפש את הפיוז המרכזי, האחראי על אספקת החשמל לכל רחובות המחנה ומבואותיו. כשגילה את המתג המדובר נצצו עיניו בחשיכה...  בלב רועד מחד וביד בטוחה מאידך, הרבי מניף ידו ומכה באבחה חזקה את המתג. המתג נופל, נשבר ומתרסק, ועלטה כבידה משתררת בכל רחבי המחנה. הרבי רק מוודא כי תיקון הנזק ייקח שעות ארוכות, וממהר להימלט...  


     אותו לילה היה האפל ביותר בתולדות המחנה. כל הלילה עמלו החיילים השומרים לתקן את התקלה הפתאומית, ורק בשעת בוקר מוקדמת הצליחו להחזיר את זרם החשמל לסדרו. בחסות העלטה והמהומה, ועיסוקם הרב של השוטרים בתיקון התקלה ה 'פתאומית' - הצליח הרבי להוביל את כל אוצר העצים לחצר ביתו, ומשם הפיצם לבתי היהודים האומללים המתחננים לעצי הסקה...  בלילות הבאים, בתים רבים במחנה הוארו וחוממו בחום הלהבות שהפיצו עצי ההסקה, שהשיג הרבי בעסקה עם הנוכרי ובמסירות ההובלה באישון ליל. אבל רגע אחרי שאנו יודעים על הסוף הטוב, הבה נעשה חשבון - האם היה לכך סיכוי מתחילה? האם הגיוני שילד בן 12 יתחיל לקושש עצים שהיו מצרך נדיר ויקר? האם סביר שלפתע יפנה אליו איכר נכרי ויבקש לבצע עמו עסקת מכירת עצים? האם היה ניתן להניח שהעצים יגיעו ליעדם בשלום? התשובה לכל השאלות הללו היא לא, באל"ף רבתי. זה לא הגיוני, לא סביר, לא מתקבל על הדעת. ועדיין, הרבי בחר לנסות, לפעול, לעשות כמידת יכולתו, בלי להביט על הסיכוי הסביר והאפשרויות שכל המהלך לא יעלה יפה. כי יהודי קודם כל עושה, קודם כל מנסה, קודם כל מפעיל את כל יכולותיו וכישוריו, ומתמסר לעשות כמיטב יכולתו! והקדוש ברוך הוא מסייעו - כי מבחן התוצאה, מעיד כאלף עדים שלבסוף הקדוש ברוך הוא משלים את המלאכה, מסייע להשגת המטרה, נותן את הכוחות להצליח במשימה. זה ממש לא חייב להיות הגיוני ומסתבר מלכתחילה,  אך זה פשוט עובד, כי הקדוש ברוך הוא מעניק את הכוח והסיוע!  כשיהודי פונה ומבקש עזרה, כשעומדת לפתחינו אפשרות לסייע, הדבר האחרון שצריך לעשות זה את החשבון האם אני אצליח? האם יש לי את הכישורים? האם אני האיש המתאים? יהודי עושה, מנסה, פועל כמיטב יכולתו, והקדוש ברוך מסייעו ומובילו להצלחה היעודה!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


 


יתרחק,בני אדם,מתבודד'בל"ג בעומר,נשתדל,למלמל,סתם,מודה אני,מגיע לי,איכר נכרי,


אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ח


 


 


 


    אדם שיש לו חוב לרעהו ואינו משלם, הרי שלאחר פטירתו, כשנשמתו עולה למרומים, החוב עודנו ממתין לפירעונו, ובית דין של מעלה כופה אותו להחזירו לבעליו.


    אומר רבי יששכר דב מזלוטשוב: תנאי אחד יש לקב"ה להתקיימות כל הברכות: "וישבתם לבטח" – ביטחון בה'.


     אחד מהניסים שהיה בביהמ"ק, " עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", בעלי המוסר אומרים:  מי שעומד על כל דבריו ואינו מוותר אז "צפופים" תמיד צר לו, ומי שמשתחווה ומוותר אז "רווחים" תמיד רווח וטוב לו.


     גם כשבאים על האדם ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו... אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...


הגנב ממזיבוז


כָּל אֶחָד רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עָסַק עִם צַדִּיקִים. כָּל מוֹרֶה רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רַק תַּלְמִידִים טוֹבִים, כָּל אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רַק חֲבֵרִים טוֹבִים, אֲבָל מִי רוֹצֶה גנבים, מִי רוֹצֶה שַׁקְרָנִים, מִי רוֹצֶה לְבָבוֹת שְׁבוּרִים?! הַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ הוּא! "קָרוֹב ה' לנשברי לֵב". הקב"ה רוֹצָה אֶת הגנבים, אֶת הַשַּׁקְרָנִים, אֶת שבורי הַלֵּב. 

וְזֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין צַדִּיק תַּחְתּוֹן לְצַדִּיק עֶלְיוֹן. צַדִּיק תַּחְתּוֹן - אוֹהֵב רַק צַדִּיקִים, אֲבָל צַדִּיק עֶלְיוֹן כְּמוֹ הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ, אוֹ כְּמוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, אוֹ כְּמוֹ הקב"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ - אוֹהֵב כָּל שָׁבוּר לֵב. וְכָאן מַתְחִיל הַסִּפּוּר. 

במזיבוז', הוֹי! כַּמָּה הַלֵּב כּוֹאֵב, כְּשֶׁאוֹמְרִים אֶת הַמִּלָּה מזיבוז'. וּבְכֵן, במזיבוז', הָיָה יְהוּדִי אֶחָד, נִקְרָא לוֹ מוֹשְׁלָהּ. מוֹשְׁלָהּ הָיָה גָּנַב. הייתה לוֹ בָּ"הּ 'יָד אֲרֻכָּה', וְהוּא הָיָה גּוֹנֵב הַכֹּל. פִּתְאוֹם, הוּא הִתְחִיל לִהְיוֹת חָסִיד שֶׁל הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ. הוּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה! הוּא גָּנַב רַק מַעֲשִׁירִים! שִׁנּוּי לַטּוֹבָה... וְכַמּוּבָן, עֲשִׁירִים, אִם גּוֹנְבִים מֵהֶם הֵם הוֹלְכִים לַמִּשְׁטָרָה, וְכָךְ הָיָה. מוֹשְׁלָהּ גּוֹנֵב, הַמִּשְׁטָרָה רוֹדֶפֶת אַחֲרָיו, וּמוֹשְׁלָהּ רָץ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ, וְאוֹמֵר: "רַבִּי הַקָּדוֹשׁ! שׁוּב גָּנַבְתִּי! תְּבָרֵךְ אוֹתִי שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ אוֹתִי!" 

הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ, בְּרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים, מְבָרֵךְ אֶת מוֹשְׁלָהּ: "אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ, שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תֵּכֶף תִּשְׁכַּח מֵהַכֹּל!" וְכָךְ הוּא מוֹשְׁלָהּ גּוֹנֵב וְהַבַּעַל-שָׂם מְבָרֵךְ אוֹתוֹ. פַּעַם, חָשַׁב מוֹשְׁלָהּ: "כַּמָּה אֲנִי יָכוֹל לִגְנֹב מֵהָעֲשִׁירִים במזיבוז"? וַהֲרֵי זֶה יָדוּעַ, מִי כְּבָר הָיָה עָשִׁיר במזיבוז'? אָדָם שֶׁהָיָה לוֹ 10 רובל בַּכִּיס, הָיָה עָשִׁיר! חוֹלֵם לוֹ מוֹשְׁלָהּ, שֶׁהוּא רוֹצֶה וְלוֹ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים, לִגְנֹב משהוא רְצִינִי. 

וְהִנֵּה, יוֹם אַחֵד שָׁמַע מוֹשְׁלָהּ, שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל הצאר הָרוּסִי, עוֹבֵר במזיבוז', וּבְכִיסוֹ שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף רובל! אהה! זֶה לֹא פָּשׁוּט! מוֹשְׁלָהּ, כְּמוּבָן הֵבִין שֶׁזֶּה סִמֵּן מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁרוֹצִים לַעֲזֹר לוֹ! מוֹשְׁלָהּ הֲרֵי לֹא מְפַחֵד מִן הַמִּשְׁטָרָה, בִּגְלַל הַבְּרָכוֹת שֶׁל הבעש"ט. הוּא אַרְגֵּן אֶת כָּל הגנבים בְּיַחַד, זֶה הָיָה בְּמוֹצָאֵי חַג הַשָּׁבוּעוֹת, וְהָלַךְ עִם כֻּלָּם לָאַכְסַנְיָה בָּהּ הִתְגוֹרֵר הַגּוֹי הָרוּסִי. מוֹשְׁלָהּ סַדֵּר שֶׁהַחַלּוֹן בְּחַדְרוֹ שֶׁל הַגּוֹי יִהְיֶה פָּתוּחַ, מוֹשְׁלָהּ עוֹלֶה עַל הַסֻּלָּם, "מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה'", וְהוּא עוֹלֶה עִם הַרְבֵּה שִׂמְחָה, והגנבים עוֹמְדִים לְמַטָּה וּמַחְכִּים. מוֹשְׁלָהּ נִכְנַס, הַגּוֹי יָשֵׁן, מוֹשְׁלָהּ לוֹקֵחַ אֶת הַכֶּסֶף, יוֹרֵד לְמַטֶּה, וְשָׁם כֻּלָּם אוֹמְרִים "לַחַיִּים" וּמַתְחִילִים לִרְקֹד. בינתיים, הִתְעוֹרֵר הַגּוֹי מִשְּׁנָתוֹ, וּמוֹצֵא שֶׁהַכֶּסֶף אֵינֶנּוּ! 
הוּא קוֹרֵא מִיָּד לְמִשְׁטָרָה, אֲבָל מוֹשְׁלָהּ אֵינוֹ מְפַחֵד! לָמָּה לוֹ לְפַחַד? הוּא רָץ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הבעש"ט, וְאוֹמֵר: "רַבּוֹתַי, רַבּוֹתַי! אֵיפֹה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ? אֲנִי צָרִיךְ בְּרָכָה! " 

הוּא מִסְתַּכֵּל עַל הַפָּנִים שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁסְּבִיבוֹ, כֻּלָּם בּוֹכִים. הוּא שׁוֹאֵל אוֹתָם: "מָה קָרָה? לָמָּה כֻּלָּם בּוֹכִים?" " לֹא שָׁמַעְתָּ? רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עָזַב אֶת הָעוֹלָם! הַבַּעַל שָׂם טוֹב נִפְטַר בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת." אוֹי! זָעַק מוֹשְׁלָהּ, אֵיזֶה צַדִּיק גָּדוֹל הָיֹה הבעש"ט, אֵיזֶה לֵב גָּדוֹל! אֵיזֶה נְשָׁמָה רְחָבָה! מוֹשְׁלָהּ לֹא יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת. וְאָז הוּא אָמַר: "אֵין כָּאן צַדִּיק אַחֵר שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ אוֹתִי?! " אוֹמְרִים לוֹ החסידים: "שְׁמַע! לבעש"ט הַקָּדוֹשׁ הָיוּ הַרְבֵּה תַּלְמִידִים צַדִּיקִים. שָׁם בפינה יוֹשֵׁב אֶחָד, "הַתּוֹלָדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", אֶחָד מִגִּדּוּלֵי הַתַּלְמִידִים, הוּא בוודאי יְבָרֵךְ אוֹתְךָ". 

מוֹשְׁלָהּ נִגָּשׁ אֵלָיו וְאוֹמֵר לוֹ: "אֲדֹנָי, אֲנִי מוֹשְׁלָהּ גָּנַב, וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי גּוֹנֵב הבעש"ט מְבָרֵךְ אוֹתִי, שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תִּשְׁכַּח מִכָּל הַדָּבָר." "הַתּוֹלָדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף", הָיָה צַדִּיק, אֲבָל הוּא לֹא הָיָה הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ. קָם "הַתּוֹלָדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" מִמְּקוֹמוֹ וְהִתְחִיל לִצְעֹק: "אַתָּה גָּנַב וְאַתָּה מעז לְבַקֵּשׁ מַמְּנִי בְּרָכָה!" הוּא כָּעַס עָלָיו כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁמּוֹשְׁלָהּ בָּרַח מִבֵּית-הַמִּדְרָשׁ וְהָלַךְ. אֲבָל לְאָן יֵלֵךְ? אֵין לוֹ מְקוֹם בְּעוֹלָם. הוּא הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, לִמְצֹא אֶת הַקֶּבֶר שֶׁל הַבַּעַל-שָׂם-טוֹב הַקָּדוֹשׁ. 

מוֹשְׁלָהּ נָפַל עַל קָבְרוּ שֶׁל הבעש"ט, וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ בָּכָה וְאָמַר: "רַבִּי הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי הַיָּקָר כַּמָּה אֲנִי בּוֹכֶה שֶׁעֲזַבְתֶּם אוֹתִי, שֶׁעֲזַבְתֶּם אֶת כָּל עַם יִשְׂרָאֵל. אֲבָל רַבִּי הַקָּדוֹשׁ, דְּעוּ לָכֶם, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לִהְיוֹת "רָבָה" שֶׁל צַדִּיקִים, אֲבָל רַק אַתֶּם, אַתֶּם הֱיִיתֶם הַ"רְבֵּה" שֶׁל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם הַ"רְבֵּה" שֶׁל כָּל הגנבים, שֶׁל כָּל הָרְשָׁעִים. וּבְכֵן, רַבִּי הַקָּדוֹשׁ, מָה אֶעֱשֶׂה עכשיו? אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהִשְׁאַרְתֶּם צַדִּיקִים - צַדִּיקִים, שֶׁיִּדְאֲגוּ רַק לְצַדִּיקִים, אֲבָל גנבים כָּמוֹנִי מָה נַעֲשֶׂה בְּלִי הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ?! " 

הוּא בָּכָה וּבָכָה עַד שֶׁמֵּרֹב בכיות הוּא נִרְדַּם. בַּחֲלוֹמוֹ הוּא רָאָה אֶת הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ, אוֹמֵר לוֹ: "מוֹשְׁלָהּ, הַתְּפִלָּה שֶׁלָּךְ בּוֹקַעַת רקיעים"! שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרִי הַפַּרְגּוֹד, שֶׁמֵּאָז חֻרְבָּן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ לֹא הייתה תְּפִלָּה אֲמִתִּית כְּמוֹ הַתְּפִלָּה שֶׁלָּךְ. הַצֶּדֶק אִתְּךָ. כָּל אֶחָד רוֹצֶה לִהְיוֹת הָרַבִּי שֶׁל צַדִּיקִים. אֲבָל דַּע לְךָ, לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הָעוֹלָם, הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלִּי, ר' אֶפְרַיִם מסדליקוב, וְגָזַרְתִּי עָלָיו לִהְיוֹת הָרַבִּי שֶׁל כָּל הגנבים. תָּרוּץ אֵלָיו מַהֵר! תֹּאמַר לְנֶכְדֵי שֶׁאֲנִי דִּבַּרְתִּי אִתְּךָ, וּכְדֵי שֶׁהוּא יַאֲמִין לְךָ, אוֹמֵר לֵךְ אֶת הַפָּרָשָׁה, שֶׁלָּמַדְתִּי אֶת הַנֶּכֶד שֶׁלִּי. בְּכָל לֵיל שַׁבָּת קֻדַּשׁ, אֲנִי לוֹמֵד עִם הַנֶּכֶד שֶׁלִּי אֶת הַפָּרָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים אוֹתָהּ בְּגַן-עַדֵּן הָעֶלְיוֹן, וְרַק אֲנִי וּנְכָדַי יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. תַּגִּיד לוֹ בִּשְׁמִי, שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתְךָ." 

מוֹשְׁלָהּ קָם מֵהַשֵּׁנָה, רָץ לסדליקוב, נִכְנַס לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַמְּהֻלָּל, ר' אֶפְרַיִם וְאוֹמֵר לוֹ: "יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לְהַגִּיד לְךָ בַּשֵּׁם הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ..." מִיָּד נָתַן ר' אֶפְרַיִם אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל מוֹשְׁלָהּ, וְאָמַר לוֹ: "מוֹשְׁלָהּ, אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ שֶׁאַתָּה גָּנַב"! וּמֵאָז, הִפְסִיק מוֹשְׁלָהּ לִהְיוֹת גָּנַב. וכי אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מֵגֵן-עַדֵּן עֶלְיוֹן וְלִהְיוֹת גָּנַב?! זֶה לֹא הוֹלֵךְ בַּיַּחַד. 

והחסידים מְסַפְּרִים, שֶׁמּוֹשְׁלָהּ לֹא רַק שֶׁלֹּא הָיָה גָּנַב, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ, וְהָיָה לְאַחֵד מִגִּדּוּלֵי הַצַּדִּיקִים, רַק שֶׁאֶת שְׁמוֹ הָאֲמִתִּי אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים. 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


עולה למרומים,כופה אותו,צפופים,משתחווים,רווחים,ניסיונות קשים,אמונה,ביטחון, הקללה,



אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ח


 


 


 


 איתא בסנהדרין ל“ט ע“א, שתלמיד אחד שאל את רבי אבהו: מאי טעמא דשביעתא? (פי‘ רש“י - למה צוה הקב“ה על השמיטה?). ענה לו רבי אבהו: אמר הקב“ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, (פי‘ רש“י - ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם - ותשכחו עול מלכותו)


      אמרתי פעם בבית הכנסת, שבליל הסדר צריך לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס. שאל אותי יהודי אחד: 'מה יהיה אם יאכל בערך כזית בכדי אכילת פרס'... אמרתי לו שישב בערך בגן עדן...





    בואו וניקח יסוד חשוב זה לחיים: אם אתה מרגיש באיזה תחום )רוחני או גשמי,  (שאתה לא מספיק מתחבר אליו ואתה חלש בו,  קודם תלמד את ההלכות הקשורות לזה, אחר"כ תלמד בספרים על גודל מעלת הדבר, ואז אי"ה תרגיש מחובר וקשור יותר, ופשוט שהתוצאה תהיה בהתאם.


     בספר "חובות הלבבות", לפיה "מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו". אין אנו יודעים מהו הטוב והנכון לנו. ייתכן ש-ה' יחליט שדווקא דבר רע הוא הטוב והנכון, אולם אנו בוטחים בו שהוא יודע מה שהוא עושה. כיוון שאין האדם יודע אם יקרה לו טוב או רע, יש לכל אדם לגיטימציה מלאה לדאוג, וחובה גמורה להתאמץ ולהשתדל להצליח במעשיו.


גאב"ד טשעבין, הגאון רבי דוב בעריש ווידענפלד זצוק"ל (מתוך הספר 'שר התורה'(


     הג"ר ישראל זאב גוסטמן, מתלמידי הג"ר שמעון שקאפ, שכיהן כדיין בבית דינו של הג"ר חיים עוזר גרודז'ינסקי, ואחר המלחמה כראש ישיבת נצח ישראל ראמיילס בארה"ב, הגיע לארץ ישראל והחליט להשתקע בה ולקיים בה את ישיבתו. אלא שלא ידע היכן לבנות את הישיבה. באותם ימים הציעו לו לקניה אחד משני בניינים: או בנין בשכונת רחביה שעלותו מאה חמישים אלף דולר או בנין בשכונת מאה שערים שעלותו שלושים אלף דולר, וכל זאת כאשר בכיסו לא היה כסף בסיסי למחייתו, ואפילו לצורך כרטיס טיסה לארץ לווה כספים.  החליט רבי ישראל להיכנס ולהימלך עם רבנו בעניין. כשנכנס, שאלו רבנו לשמו וענה 'ישראל גוסטמן'. 'מהיכן?' 'מוילנא'. שאלו רבנו על אתר: 'האם אביכם היה דיין אצל רבי חיים עוזר?', 'לא'. 'אולי דודכם?' 'לא'. המשיך רבנו: 'אינכם רוצים לומר שאתם הייתם הדיין אצל רבי חיים עוזר?' שתק רבי ישראל, ורבנו הבין שזה הוא.


     רבנו הסביר שהוא זוכר היטב את השם, שכן בשעתו שלח מכתב הלכתי לריש גלותא, הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בוילנא, ורבי חיים עוזר שלא יכול היה לטפל בכל התשובות בעצמו, שכן מידי יום היה הדוור מביא לביתו שני שקים מלאים במכתבים ובקשות מכל רחבי העולם היהודי, הייתה דרכו שהיה מפנה חלק מהתשובות לדייני הבי"ד,  והם היו לומדים את הבעיה ומציגים אותה בפניו ועונים בשמו, ובשעתו היה הרב גוסטמן זה שענה , ורבנו זכר זאת על אתר ברגע ששמע את שמו.  כששמע רבינו שהעומד לפניו הינו הרב גוסטמן מווילנא נעמד מלא קומתו. שטח ר' ישראל את השאלה, שמציעים לפניו שני בניינים, כאשר נטיית ליבו היא לקנות את הבניין הזול. רבנו שמע את השאלה, והשיב שלדעתו כדאי שיקנה דווקא את הבניין בשכונת רחביה, שכן במאה שערים לא חסרות ישיבות, וסיפר לו על ישיבתו שלו ששהתה באותם שנים באזור, והקרינה לכל הסביבה. וכשאלו רבי ישראל: 'וכסף מנלן?' השיב רבנו שמי שיש לו אמונה ובטחון בהקב"ה, ורוצה באמת להרחיב את גבולות הקדושה - אין לו מה לדאוג.


     רבי ישראל סבר וקיבל, וניגש בביטחון לחתום על העסקה, וזאת מבלי שיהיה לו מושג מהיכן ישיג סכום אדיר זה. סיפר רבי ישראל לתלמידיו: 'לאחר שחתמתי על העסקה, נפניתי לפעולה המעשית היחידה שיכולתי לעשות, שמתי פעמי לתפילה, לשוחח 'דורך ריידן' עם הקב"ה. וכה אמרתי להקב"ה: 'הרמב"ם, בפירוש המשניות, פותח את דבריו פעמים רבות במילים 'אמר הקב"ה', משמע, שמה שהרמב"ם אומר – זה מה שאתה הקב"ה, אומר, והרי, "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ר"ה כה' ואם הטשעבינר רב אומר לקנות את הבניין זאת אומרת שאתה הקב"ה אומר כן...  אם כן, עזור לי להשיג את הכסף...'


     שב רבי ישראל לביתו והחל לעשות השתדלות, התקשר לחתנו בארה"ב וביקשו להשיג בדחיפות שלושים אלף דולר, הסכום שהיה עליו להעביר כמקדמה... למרבה הפלא הצליח חתנו להשיג את הכסף. וכך בשרשרת של נסים הצליח להשיג את כל הכסף שנצרך לתשלום עבור הבניין.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


השמיטה,בית הכנסת,ליל הסדר,לאכול כזית,מצה,אכילת פרס,מתחבר,חלש,חובות הלבבות,


אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ח


 



     אדם שנכנס למריבה - עלול להגיע להתפתחויות מאוד מרחיקות לכת, ואפילו "לברך" )בלשון סגי נהור( את בורא עולם. לכן דווקא כאן "בפרשיית המריבה", ראה בורא עולם להזהיר את עם ישראל באזהרות הקשורות לענייני "חבלה ונזיקין", ]וְאִיש כִי יַכֶה כָל נֶפֶש אָ דָ ם... ומַכֵה נֶפֶש בְהֵמָה... וְאִיש כִי יִתֵן מּום בַעֲמִיתֹו...[ ללמדך, שמי שנכנס למריבה ומדון, סכסוך וחיכוך וכל מחלוקת שהי,  לעולם אי אפשר לדעת עד לאן הוא יתדרדר - ולהיכן הכעס והמחלוקת יובילו אותו, וכל האפשרויות פתוחות. הוא עלול להתאכזר, להכות, להזיק, לשבור, לקלל ולאבד כל צלם אנוש שבו.


    אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים את נפשם בדרך כלל על קדושת ה', וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד. אין הם עושים זאת מתוך ידיעה והתבוננות בגדולת ה', אלא מתוך הרגשה שאי-אפשר כלל לכפור בה' אחד. (תניא)


 


     בימי "ספירת העומר" צריכים אנו לתקן את עניין "האחדות", ועל ידי זה נזכה להשגת התורה בחג השבועות. כי רצון הבורא שיהיו כל ישראל כאיש אחד - באהבה ואחווה. לכן, בימי ספירת העומר אנו מתוודעים לנקודה הזו של פרשיית המקלל - וחומרת עניין המריבה,  כדי שנתחזק בעניין האחדות - ונהיה מוכנים כראוי לחג "מתן תורה". ומדוע דווקא לפני "מתן תורה" יש להתחזק בעניין האחדות? מה הקשר בין "אחדות - לחג מתן תורה"? משום שחג השבועות הוא יום החתונה שלנו עם בורא עולם, והטבעת נישואין שאנו מקבלים - זו התורה הקדושה (שה"ש ג' י"א). לכן אנו מצווים "להתאחד" ולעבוד על "האהבה והאחווה". שהרי אם לא נהיה מאוחדים אחד עם השני, כיצד נצליח להיות מאוחדים עם בורא עולם?


     האדם הממוצע מבלה בין 13 ל-15 שנים מחייו באכילה, שנתיים נוספות בשירותים, ארבע שנים בנסיעות, ועשרים ושש שנים בשינה.


     "הכנסת אורחים" הנה סגולה גדולה לרפואה שכן המילה "אורח" מתחלקת לאור ח' כלומר: שמצוה רבה זו מאירה את הברכה הח' בתפילת שמונה עשרה שהיא "רפאינו" (הרה"ק רבי פנחס מקריץ זי"ע)


     העולם מורכב מאורות וכלים.  האורות מייצגים את כל השפע האינסופי שקיים בעולם  ,והכלים מייצגים את היכולת המוגבלת שלנו להכיל את השפע.  כמו דלי שבהתאם לגודלו מכיל שפע מוגבל ומצומצם מתוך הים הגדול, או כמו נורה שבהתאם להספק שלה מקבלת כמות של זרם חשמלי.


    "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם... ולא תחללו את שם קודשי ונתקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לא,לב). אל תחללו את שמי הגדול באמתלה של "ונתקדשתי בתוך בני ישראל", שלאחר מכן הדבר יביא לידי קידוש השם. (עיטורי תורה)


 


     כל יהודי צריך להתפלל תפילה קצרה שהתפלל דוד המלך: 'הצילני מדמים א-לוקים', כלומר, הצילני שדמים (כספים) לא יהיו נחשבים אצלי לא-לוהים ושתאוות הממון לא תעביר אותי על דתי ועל אמונתי בא-לוקים חיים.


אמונה וביטחון (לקראת שבת מלכתא , ויקהל – פקודי)


     כשהייתה שכונת 'הר-נוף' בשלביה הראשונים, שכן בית הכנסת של הרב שטרנבוך במבנה ארעי שבנייתו טרם הושלמה, חשוף לפגעי הטבע. אך לבד מהנוחות הגשמית, היה זה מקום תפילה נהדר. בשנת תשנ"א, בעיצומה של מלחמת המפרץ, פחדו אף תושבי ירושלים, על אף שהרב שלמה זלמן חזה שטילי הסקאד אינם מסכנים את תושבי ירושלים, ועל אף שהמלחמה הורגשה בעיקר באזור השרון בארץ... אחרי הכול, עיראק התרברבה שתשתמש בנשק כימי, והמחשבה על מוות המוני באמצעות לוחמה כימית, חלילה, העבירה גלי חרדה בכל הלבבות. תחושת סכנה חמורה מילאה את חלל האוויר.  


     מבצע 'סופה במדבר' בראשות ארצות הברית, נמשך מה-17 בינואר ועד ה-28 בפברואר (שחל בפורים). ליל שבת אחד, כשהתפללנו בבית הכנסת של הרב שטרנבוך, לפתע קרעה את הדממה יללת האזעקה. היינו לקראת סוף תפילת לחש של ערבית. המתפללים נבהלו, ולא ידעו האם להפסיק באמצע התפילה ולרוץ לחפש מחסה בחדר אטום . כל העיניים בבית הכנסת נתלו בפוסק הגדול המצוי בתוכם. בזה אחר זה סיימו האנשים את תפילת הלחש. הרב שטרנבוך לא היסס לרגע. הוא דפק על הבימה והורה לחזן להמשיך בתפילה. בזה המחיש לכל הנוכחים דרגות נעלות של אמונה וביטחון. כעבור עשרים ושלוש שנים, בקיץ שנת תשע"ד בזמן מבצע 'צוק איתן' , לראשונה בתולדות ארץ ישראל נחתו טילים בפאתי ירושלים. למרבה הפלא , שוב נשמעה אזעקה בדיוק באמצע תפילת ליל השבת. גם הפעם הופנו עיני כל הנוכחים אל הרב שטרנבוך, לראות כיצד ינהג במצב החירום הפתאומי.  הרב התעלם מהאזעקה והמשיך בתפילתו ברוגע ובביטחון. כל הנוכחים הבינו שהרב שטרנבוך מרגיש מוגן לחלוטין בבית הכנסת. מיד נרגעו כולם, והתפילה המשיכה בלי מתח וחרדה.


     אחרי התפילה ניגשתי לרב ושאלתי: "האם הרב סובר שמכיוון שאנו בבית הכנסת אין לנו סיבה לחשוש? ואם כן, מה קורה כשנשמעת אזעקה בשעה שאדם בביתו? האם אז יש מקום לדאגה?". הרב שטרנבוך הסביר, שהוא באופן אישי מאמין שהסכנה אינה מגיעה לרמה של פיקוח נפש, ולא צריך להיכנס לחדרים האטומים. " אבל אם אדם מפחד, עליו להיכנס לחדר האטום", קבע הרב. המשכתי לשאול: "אבל האם יש מקום לחשש או לא ?". "לא צריך לחשוש", הוא השיב. "אדם צריך להרגיש אמונה וביטחון בריבונו של עולם. ה' מנהיג הכול, ואין סיבה לדאוג. אבל מי שמפחד וחושש מהאזעקות ומהטילים - עליו לנקוט באמצעי ההגנה הנדרשים". האמונה של הרב שטרנבוך עצמו הייתה מוחשית כל כך, עד שכל אחד ממתפללי בית הכנסת באותה שבת חש מוגן ובטוח לחלוטין. כולם נשארו והמשיכו בתפילה,  ותחושת הסכנה התנדפה ונעלמה.


הכד שהוחזר (הרב ש. מ. וואלאך, מגיליון 'ממשנתה של תורה')


היה זה לפני כמאה שנים, עת יצא רבה של צפת הגאון רבי שמואל הלר זצ"ל לקראת בעל ה 'דברי יחזקאל' משינאווא כשבא לביקור בארץ הקודש. והיו עומדים, הרב של צפת ובני קהילתו, מצפים ומצפים, והנה בעל ה 'דברי יחזקאל' ופמלייתו בוששים לבוא. הדקות נוקפות והשעות חולפות, והם עדיין ממתינים. רק אחרי זמן רב ראו פתאום את פמליית הרבי והנה היא הולכת וקרבה.


"מה קרה?" הם מיד שאלו. "איזו תקלה אירעה לכם בדרך?". וסיפרו אנשי הרבי: "לא תקלה הייתה לנו. אלא שבעודנו נוסעים, פתאום הצביע הרבי בהתרגשות על אחד ההרים וקרא: 'כאן נתפלל מנחה!' ועצר הרב והתפלל שעות רבות, וזו הסיבה בשלה התעכבנו".


"איזה הר זה היה?" שאל רבה של צפת, והראו לו את מקום ההר. צווחת הפתעה עצומה נמלטה מפיו. "הן זהו ההר הנורא! איש א-לוקים קדוש הרגיש בכך!".


מה היה שם בהר ההוא? מדוע כל כך התרגש רבה של צפת? על מה ראה הרבי משינאווא להאריך בתפילתו למרגלות הר זה? שמעו את הסיפור כפי שסיפרו רבה של צפת רבי שמואל הלר:


יום אחד בא לפני איש ערבי מהפזורה מסביב, וכך סיפר: "חרשתי לתומי בחלקתי אשר בהר, ולפתע נתקלתי בכד זהב ובתוכו אפר. נטלתי אפוא את הכד עמי שמח וטוב לב על העושר שנפל בחלקי. ובלילה בחלומי והנה מזהירים אותי: השב את הכד והאפר למקומם, כי קדושים הם!".


וסיפר הערבי: "חשבתי לעצמי: חלום בלהות, אחזור לישון. למחרת שבו בחלום והזהירוני: השב את הכד! זהו אפר הפרה המצפה לגאולת ישראל. ושוב חשבתי: הבלים, וחזרתי לישון". למחרת מת בנו של הערבי. הוא אמנם לא קישר בין מיתת בנו לבין החלום לילה קודם, אך בלילה שאחר כך שב החלום ונשנה: "ראה הוזהרת!". למחרת מת בנו השני. והוא ממשיך להתעקש. ושוב בחלומו: "אתה הבא בתור!". ואכן, למחרת תקף אותו חולי נורא, ובעודו על ערש דווי ביקש להשיב את הכד למקומו אשר בהר ושבה הרוח לנפשו וחיה.


"אכן", סיים רבה של צפת את סיפורו, "זהו ההר הנורא בו טמון האפר, ולא לשווא ביקש הרב להאריך בתפילתו במקום זה ולבקש על גאולת ישראל וטהרתם, שיתקיים בנו במהרה בימינו הפסוק 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'".


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


פרשיית המריבה,ארץ הקודש,תפילת לחש,בחדר אטום ,אזעקה,אורות וכלים,מלחמת המפרץ,


 


אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ח


 


אומר המגלה עמוקות - אומר לנו הקב"ה: בשבת פרשת אמור,  כאשר תעלה לתורה ב 'פרשת המועדים' ותגיע למצות 'לקט שכחה ופאה' – תזכור היטב, שגם אני קיימתי ב 'שדה שלי' מצות פאה – הוא הכותל המערבי! – ואז תכוון " כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום " – אותם מועדים, שלעתיד לבוא, יהיו בי"ז בתמוז ותשעה באב ! )הגר"ב רוזנבלום(


      בהקדמת ר' איצל'ה מוולוז'ין, בנו של רבי חיים מוולוז'ין, לספר "נפש החיים" הוא כותב: "וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".


     ב"אור החיים" הקדוש כתוב דבר נפלא "אם כסף תלווה את עמי" – אם אתה רואה שיש לך כסף יותר מכדי סיפוקך "את העני עמך" – החלק המיותר שנמצא אצלך זהו חלק של העני שנמצא עמך ולכך "לא תהיה לו כנושה" אל תתנשא עליו כיון שמשלו אתה נותן לו . וה"כלי יקר" מוסיף שלכן התורה אוסרת על המלווה לקחת ריבית והעני סובל את העניות במקומך ואיך יעלה על דעתך לבקש עוד.


     בפסוק: "זקן" – לפני האות ז' באה האות ו', לפני ק' – צ' ולפני נ' – מ', יוצא צום. אומרת התורה: "לא יקרחו קרחה" – אל להם לכוהנים לכעס, כדי שלא יפסידו את חכמתם מחמת הכעס. "ופאת זקנם" – את צדו של הזקן, האותיות שלפני מלה זו,  היינו צום – "לא יגלחו".





'בצלאל' של עצי החיים שיחת השבוע, גליון 1627)


הבקשה שנתקבלה במעבדת ספרי התורה הצה"לית הייתה לא-שגרתית: לתקן ספר תורה שהגיע בדרך-לא-דרך ממדינה ערבית ולחדש את עצי החיים שבלו. ספר התורה היה אמור להיכנס כעבור חודש ימים לבסיס סודי, אי-שם.


"לא קיבלתי יותר מדיי פרטים על הספר אפוף המסתורין", משחזר יונה אילוז , ששימש אחד מעובדי המעבדה, "אבל עבדתי עליו כמעט בלי הפסקה. עברתי על כל האותיות ואז ניגשתי להכנת עצי החיים, שהעניקו פנים חדשות לספר שנגאל. עשינו עבודה מהירה ומקצועית, ובדיוק בתום החודש הוא הועבר ליעדו".


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 

'לקט,שכחה,פאה,הכותל המערבי,י"ז בתמוז,תשעה באב ,נפש החיים,נושה,

אמרי שפר י' אייר ה'תשע"ח


 


 


אומר הרמח"ל: אם בעולם הזה, שהוא חולף, אתה לא יכול לראות איך החבר שלך מצליח יותר ממך, איך יש לו מרצדס ולך יש פיג'ו... אז איך תוכל לראות אותו מעליך בעולם הבא?! העולם הזה מקסימום 120 שנה, וגם אם יש לו יותר ממך, תמיד הגלגל יכול להתהפך, אבל העולם הבא זה לנצח נצחים!!! שם אי אפשר להפוך את הגלגל!!!  כל אחד נכווה מחופתו של חברו – רק מלראות את החבר שלך תהיה לך כוויה.


     אחרי שגמר סעודתו שמע רבי חיים מצאנז שאחד האנשים שעמדו לידו הרים קולו באמרו: הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד. נענה לו רבי חיים: אדם הנחשב בעינו הוא לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום לא חסר כלום.





    אמר רשב"י: שאילו היה בהר סיני היה מבקש שיתנו לאדם שני פיות, אחד לתורה, ואחד לדברים האחרים, אלא מפני שחשש אילו היו לנו שני פיות, היו יכולים לקלקל את שניהם בלשון-הרע (ירושלמי(


           "והוא אשה וכו'". והוא גימטריה 18 , רמז למה שנאמר במסכת אבות "בן שמונה עשרה לחופה" (בעל הטורים


 


"השבת היא מקור הברכה" (אפריון שלמה, גיליון 246)


     "שבת היא" כי היא נראית כנקבה, אבל באמת היא "מקור הברכה", היא זו שמשפיעה ולכן היא זכר.               


     בירוחם ישנו מפעל שמייצר בקבוקי זכוכית – פיניציה.  אחד המנהלים הבכירים שם, יהודה שמו, מנהל את המפעל כבר  12 שנים, כשמעליו יש רק בוס אחד.  שנים שהכול הולך חלק, עד שיום אחד יהודה הסתכסך עם הבוס שלו. אמנם הבוס לא יכול לפטר אותו, אבל הוא אמר לו: "יהודה בשבתות לך הביתה, אני לא רוצה לראות אותך בזווית של העיניים שלי גם ב 'יום המנוחה'...  טוב, יהודה שהיה רגיל לעבוד בשבת הפך להיות משועמם...  מה יש לעשות כבר בירוחם ביום שבת?!  יהודה התחיל להיכנס לבתי כנסיות, והוא נמשך כפרפרים אחרי האור... אחרי שבוע וחצי הוא חזר בתשובה!


     יהודה מגיע לעבודה עם כיפה וציציות, והמנהל שלו, 'שונא ישראל' למהדרין, ראה אותו כך ואמר: "מה זה פה? נהיית לי דתי?! יהודה, משבוע הבא אתה מגיע לעבוד בשבת !". יהודה אומר לו: "תשמע, חזרתי בתשובה, זה לא שייך שאני אעבוד בשבת...". " זה לא מעניין אותי", שאג המנהל, "יש לך חוזה ובחוזה שלך כתוב שאתה עובד 7 ימים בשבוע... אם אתה לא מגיע לעבודה,  אתה תגיע לבית משפט לענייני עבודה"!


     טוב, יהודה הולך עם הצד החזק, ובמקום להגיע לעבוד בשבת,  הוא מגיע לבית המשפט.  השופט שואל אותו: "יהודה, מה יש לך לומר, אתה חתמת לעבוד בשבת?". ענה לו יהודה: "תשמע, חתמתי בתור חילוני, לא התחייבתי שלא לחזור בתשובה... כתוב בתורה לשמור שבת, אז אני שומר!".  אמר לו השופט: "קיבלתי, אני מסכים איתך. אבל אתה גם מסכים שמפעל שעובד בשבת צריך הנהלה. אם אתה לא יכול לשמש כמנהל, תתפטר מתפקידך כמנהל. הבוס שלך ימשיך להעסיק אותך בכל תפקיד, רק לא בתפקיד הנהלה" . "בסדר, אני מסכים", אמר יהודה. נו, ומה עשה אותו רשע מרושע...?  ביום ראשון, מול כל צוות העובדים של המפעל, הוא מכנס אסיפה ומודיע: "מהיום יהודה הוא לא המנהל כאן, אלא הוא המנקה של המפעל...  במקום בלאנק של המפעל, אתה תקבל מטאטא וכף אשפה, ובכל פעם שיהיו שברי זכוכיות, אתה תגיע לנקות...!".  יהודה המסכן עמד בביזיונות שבוע וחצי וזה לא היה קל ...


     יום רביעי, תקלה במפעל, קו הייצור המרכזי שובת.  הביאו טכנאים, עוד יום ועוד יום והמפעל כבר מושבת חמישה ימים...  יום שני שלאחר מכן, מגיע מנכ"ל טמפו בכבודו ובעצמו מחיפה עד לירוחם לבדוק מה עושים... ההפסדים עצומים!  אבל יהודה בכלל לא דואג, הוא מסתובב עם מטאטא וחיוך על הפנים, איזה מזל שהוא לא המנהל... אין לו דאגות!  המנכ"ל פונה ליהודה ואומר לו: "תגיד לי יהודה מה אתה מבסוט?! מה אתה מחויך? אתה לא רואה שאנחנו לא מתפקדים,  אין לנו בקבוקים כבר חמישה ימים... אתה לא מתבייש?!".  אמר לו יהודה: "שאני אתבייש?! תתביישו לכם אתם! 12 שנים אני מנהל במפעל, ואתם בגלל ה 'שנאת ישראל' שלכם הפכתם אותי למנקה... להפוך מנהל למנקה, זה דבר שלא נשמע כמותו בהיסטוריה!".  הדברים פעלו, והמנכ"ל ביקש לשוחח עם יהודה. המנכ"ל אומר לו: אנחנו מתנצלים, אתה חוזר להיות מנהל עם כל הזכויות של ההנהלה, ואתה לא צריך לעבוד בשבת. אבל תגיש ידיים בבקשה, ותעזור לנו לפתור את הבעיה.


     חמישה ימים מהנדסים מנסים להפעיל את המכונה...  יהודה, שהיה בעברו מהנדס חשמל, ניגש לטפל במכונה, ותוך 22 דקות המכונה חזרה לפעול כבתחילה! הכל מוסרט!!!  השבת רק נראית כמושפעת, זה נראה כאילו היא צריכה שיעזרו לה ממקום אחר, אבל האמת היא שלא רק שהיא משפיעה, אלא היא המקור לכל ההשפעות כולם... היא מקור הברכה!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


מרצדס,פיג'ו,העולם,לנצח נצחים,'שנאת ישראל',כיפה,ציציות, לעבוד בשבת,בית המשפט, בהר סיני,שני פיות,מקור הברכה,


אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ח


 


 


 בשבת כתוב הלשון "מועדי", וביו"ט כתוב הלשון "מועדם", כי שבת עשה ה' שהוא יחיד, ויו"ט בית-דין קובעין אותם, והם רבים (חיד"א(.


     המוציא הוצאות על החגים מקבל כפול מהקב"ה, וזה מרומז בתיבה "מועד" גימטריה "מ"-40" ועד"-80 , שאם מוציא 40 מקבל 80 )חיד"א(. 


    המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין קיבל מכשיר חשמלי ובתוך הקופסה היו הוראות מפורטות כיצד יש לטפל במכשיר וכיצד להפעילו אמר המשגיח בהתפעלות: "תראו, מכשיר חשמלי שנקנה, מצורפת לו חוברת הסבר והוראות הפעלה, קל וחומר האדם שהוא מכונה פלאית שמכילה לב, כליות, טחול, קיבה, עיניים, אף, פה, ידיים! כתוב: "ומבשרי אחזה אלו-ה". מתוך התבוננות במערכות הגוף, יעלו הרהורי תשובה.



ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה... (לד', כח') (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 157)


     להלן סיפור נפלא (מעובד ע"פ סיפור ששלח לי לפני כשנה הרב בנציון סנה שליט"א( המראה את כוחה של תפילה במשך ארבעים יום וכוחו של צדיק אמת ובעל ענווה:


     בשנת תרפ"ז )1925 ) הגיע ארצה יהודי בשם ר' שלמה גולדמן. הוא עזב את רוסיה סמוך לפרעות שערכו הרוסים בעיירתו במזרח אירופה, התיישב בירושלים בשקט ובצנעה, ומידי יום היה משכים קום ומתיישב באחד מבתי הכנסת הקטנים שבעיר העתיקה שם התפלל ולמד בפרישות וטהרה.  יום אחד הגיע לירושלים אחד מעשירי העיירה זוויעל,  הוא שאל והתעניין אצל האנשים על רבו האדמו"ר מזוויעל היכן הוא מתגורר ומה מעשיו? אך איש לא שמע ואיש לא ידע היכן הוא. התפלא העשיר על כך, הוא ידע בבירור שלפני שנים רבות נפרד רבו מקהל חסידיו ומעריציו ושם פעמיו אל ארץ הקודש אל עיר הקודש והמקדש, והנה עתה מחפש הוא אחריו, אך הרבי איננו!  כיתת העשיר את רגליו בכל פינות ורחבי העיר, אך לשווא. לא התייאש מיודענו והחל מחפש ברובע היהודי שבעיר העתיקה, ומה גדל תימהונו כאשר גילה את הרבי בפינה נידחת בבית כנסת קטן ועתיק.  הוא יצא לרחובה של עיר כולו נרגש ונסער. הרים קולו וזעק לעבר העוברים ושבים 'היודעים אתם מי יושב פה ביניכם? איך נתתם לאדם כה צדיק קדוש ובעל מופת לשבת בדד? הידעתם כי צדיק ובעל מופת גדול הוא!


     השמועה עשתה לה כנפיים, ועד מהרה החלו אנשים רבים לצבוא על פתחו של הרבי - זה לברכה, זה לעצה,  כל אחד עם חבילתו, והרבי הלא הוא ר' שלומק'ה זוויעלער זיע"א בליבו הרחום לא מנע עצמו מלברכם,  לעודדם ולהושיט עזרה ככל שהיה ביכולתו.


     ערב מלחמת העולם השנייה, אימא ירושלמית לארבעה ילדים רכים עמדה בפני בעיה קשה, בתה השלישית בת השלוש טרם התחילה ללכת, חוסר היכולת ללכת פגע בכושר הניידות שלה, והדאיג את כל בני המשפחה.  כשזרחה שמשו של הרבי מזוויעל החליטה האם הצעירה להיכנס ולבקש את ברכתו, כל ביקוריה אצל רופאים גדולים ובעלי שם הותירו אותה עם מפח נפש.  בארץ הונהגה אז 'שיטת הצנע'. מנות מזון ניתנו על ידי תלושים בצמצום. ידעה האם ש 'כול המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים' ולכן קיבצה פרוטה לפרוטה,  הלכה לשוק ורכשה מפירות העונה, לחם ותבלינים,  סידרה בסל מכובד ושמה פעמיה אל ביתו של הרבי.  בכניסתה לבית, הגישה את הדורון לרבנית שהעריכה מאד את מתנתה, אפילו שמן הסתם לא ידעה כמה גדולה הייתה ההקרבה שנדרשה לכך מצד האישה.


     כאשר ראתה את הרבי החלה למרר בבכי, מבעד לדמעות הצליחה לספר על ילדתה בת השלש שאינה מסוגלת ללכת, והרופאים נותנים לה תקווה מועטת. הרבי הקשיב בסבלנות לדברי האם הבוכייה ושאל 'אבל מה אני יכול לעשות?... אינני יכול לעשות מאומה!'  כאן כבר לא שלטה האם הצעירה על בכייה ומיררה והתחננה לפני הרבי 'רבי, ילדתי זקוקה לברכתו, יודעת אני שאם הרבי יברך הכול יהיה בסדר, אנא רבי...' ולא יכלה להמשיך, דיבורה נקטע מהבכי שחנק את גרונה . דממה השתררה בחדר למשך מספר דקות, הרבי היה שקוע בהרהורים ואז אמר 'קבלה בידינו שאדם המתפלל בכותל המערבי על צרה או בעיה במשך ארבעים יום ברציפות, זוכה שתפילתו תתקבל, לכי אל הכותל במשך ארבעים יום רצופים, העתירי לפני בורא עולם על צרתך והוא ישמע לתפילותייך'. 'אבל רבי' קראה האישה נואשות 'יש לי ארבעה ילדים רכים בבית, איך אוכל לעזוב את הבית? אין שום סיכוי שאצליח לעשות זאת ארבעים יום רצופים'. היא הליטה ידיה על פניה ומיררה בבכי. ולפתע קראה במר לבבה 'אנא רבי, יהיה הוא השליח שלי, ילך הוא אל הכותל ויעתיר עבורי ותבוא על ידך ישועה לבתי'. הרבי הרהר מעט, ומתוך מידותיו הנאצלות וענוותנותו הגדולה אמר לה בקולו הרך 'יהי כך, אלך בשליחותך ואעתיר בתפילה ליד הכותל המערבי ארבעים יום במקומך'. נעתקו המילים מפיה של האישה שלא ידעה כלל כיצד להודות לרבי – המלאך שהסכים לבקשתה.


     היא שבה לביתה מתוך אמונה שהכול יסתדר, ומתוך כך החלה בספירה של ארבעים הימים.  ביום הארבעים, בעודה עומדת במטבחה הקטן, שמעה צווחה מחדר הילדים, היא נחפזה אל החדר ושם נדהמה לראות, כיצד בתה הקטנה בת השלוש פוסעת את הצעד הראשון ומתאמצת לעשות צעד שני. מרוב התרגשות כשדמעות שמחה זולגות מעיניה הזעיקה את בעלה מן החדר השני בו למד ויחדיו עמדו והביטו בנס המופלא,  בהתגשמות ברכתו של הרבי הצדיק . האם הצעירה הייתה לאה, אחותו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ואשתו של המגיד ר' שלום שבדרון זצ"ל.  הבת חיהל'ה שאת צעדיה החלה בגיל שלש, נישאה לימים ל ר' אריה מילצקי זצ"ל, שהיה ראש ישיבה בכולל 'זיכרון ראובן' בירושלים, והיה חתנו של ר' שלום שבדרון, פעם סיפר כי שמע מחותנו אלפי סיפורים מרתקים, אולם הסיפור הזה היה אהוב עליו מכל...


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


הוצאות,החגים,מקבל כפול,מכשיר חשמלי,חוברת הסבר,הוראות הפעלה,לב,כליות,טחול, קיבה,עיניים,אף,פה,ידיים,התבוננות,


אמרי שפר ח' אייר ה'תשע"ח


 


 


אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב – "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזין לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו בדווקא ולא יום המחרת.


     אנו אומרים בכל יום בתפילה בברכת ברוך שאמר "ברוך משלם שכר טוב ליראיו". פירוש: לא רק על קיום המצווה האדם מקבל שכר בעולם הבא, אלא גם על גודל יראת השמים שיש לאדם והרגש שהוא מפתח בעבודת ה', גם על זה הבורא משלם. ולא סתם "שכר", אלא "שכר טוב", שכר מיוחד השמור אך ורק למי שבמדרגה הזו, יהי חלקנו מחלקם.


     אנחנו בדור ה 'אינסטנט'.  מחממים במיקרוגל, מייבשים כבסים רטובים במכונה, ה 'מייל' מועבר במידי. הכול כאן ועכשיו. לא רגילים להמתנה ולסבלנות. עלינו ללמד את הילדים כי בחיים יש תהליכים, וחשוב להתמיד, לעמול, וסוף ההצלחה לבוא בס"ד! 


     בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו.


האָרְיֶה שֶשִּינָה צּורָתֹו:


     יום אחד עבר האריה ליד מעיין המים בכפר ולפתע ראה נערה יפהפייה צועדת יחפה, וכד המים על כתפיה. עקב האריה אחריה עד שהגיעה לבקתה שלה ונכנסה פנימה. מבטו של האריה אמר הכול. התקרב האריה לבקתה ונתן שאגה אדירה. לשמע השאגה יצא האבא של הנערה החוצה וכשראה את האריה האימתני שאל אותו מיד לרצונו. ' את בתך', שאג האריה, 'את בתך אני רוצה לשאת'... האיכר נדהם אולם מיד התאושש - 'ברצון, אתן לך את בתי,  אבל אם בתי תראה אותך ככה היא תמות מפחד... לך לפחות תוריד את רעמת השיער האיומה שלך'... 'טוב', אמר האריה והלך למספרה הכי בעיר, וחזר קצוץ שיער לחלוטין... ושוב שאג את שאגת האימים שלו ושוב יצא האיכר– ' את הבת שלך', שאג האריה "ומיד"..."בסדר", השיב האיכר, רק תעשה טובה, הציפורניים האלה שלך... הבת שלי תראה אותם-היא תמות מפחד. לך קצץ אותם ואני כבר נותן לך את בתי'... 'אל תשכח, אני מיד חוזר', השיב האריה ושם פעמיו אל המניקוריסטית הטובה בעיר... 'ואל תשכח גם להוריד את הגולה הזאת המאיימת בקצה הזנב'. צעק לעברו האיכר... אחרי כמה זמן שוב נשמעה שאגת האריה בפתח הבקתה, יצא האיכר והתבונן בהנאה רבה באריה... 'דבר אחרון אני מבקש ממך', אמר איכר ונימה של לעג נשמעת בדבריו-'המלתעות שלך, השיניים האיומות האלה. זה לא מתאים לבתי. לך עקור אותן וראה את העניין סגור'... כשחזר האריה ובמקֹום שאגה הצליח להשמיע בקושי איזו יללה מגוחכת. 'כן מי אתה'? שאל האיכר. 'מי אני'? 'אני האריה שבא לקבל את בתך לאישה' 'את בתי'?!, 'בחיים לא אתן לייצור כמוך, חסר צורה ואופי... לאחד כמוך שמוכן לשנות את עצמו, את התכונות המיוחדות לו', אמר האיכר והכה במקל שבידו על גבו של האריה חסר הצורה שנמלט מהמקום בבושת פנים...


     מוסר השכל: אם אנחנו רוצים להשיג משהו, עלינו לשמור על הסמלים החיצונים שלנו, האופי האמיתי שלנו ולא להתרפס ולקבל מיד דעות המשפיעות על הטבע שלנו... לכן אל תשתנו בשביל אחרים...הם לא ראויים לכך...


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


ברוך שאמר ,משלם שכר טוב, יראת השמים,בעולם הבא,מחממים במיקרוגל,מייבשים כבסים,


 


אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ח


 


 


אין אהבת תורה בלי אהבת ישראל, ואין אהבת ישראל בלי אהבה להקב"ה.


 


 


     אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה.  מכאן מתבקשת לה המסקנה בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.


 


 


 


     העולם אומר, שכאשר מזדמנת שנה שקוראים בה שמונה פעמים פרשת שמיני (זה יכול להיות רק בחו"ל, כמו השנה), סימן הוא שתהא שנה טובה ושמינה.


 


 


     " - לב שמח יטיב פנים -" שמחה ונחת רוח משנים את המראה לטובה!


 


 


 


 


המתמידַ הירושלמי- סיפורים על רבנו הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל


 


     במלחמת ה 'תש"ח )1948 :) היה זה בתקופת ה 'פגזים', מלחמת תש"ח , שכונת מאה שערים והסביבה  היו בחזית המלחמה. חיילי הלגיון הירדני עמדו על חומות ירושלים, לועי התותחים כוונו על השכונות המאוכלסות, וירו אלפי פגזים שזרעו הרס רב והרגו יהודים רבים ללא אבחנה. ענני אש היתמרו ודם נשפך כמים בחוצות ירושלים. מצבן העגום של המשפחות שנותרו בעיר היה קשה מנשוא: חוטי חשמל נותקו, חושך ואפלה שררו בכל העיר, מים לשתות – אין, אנשים שעמדו בתור כדי לקבל פח מים ממחלקי המים, נפגעו מכדורי המוות של הצלפים הירדנים.  מי שהייתה לו האפשרות, ברח לערים במרכז הארץ, ומי שעלה בידו – ירד למחתרת.


 


     בשכונת בתי ויטנברג היה מרתף יין של משפחת ויטמן. כשלוש מאות אנשים הצטופפו בתוך המרתף, ובתוכם גם אני ומשפחתי ושלושת ילדיי הקטנים, שהתחלקו ביניהם במזרון אחד שהיה מונח באחת מפינות המרתף, המצב היה איום ונורא, התנאים קשים ביותר, הילדים ביקשו אוכל, ולא היה מה לתת להם.  באחד מימי ההפוגה, כשנדמה היה ששורר מעט שקט, יצאתיַ לבדוק, אםַ ניתןַ להשיגַ בקבוקַ נפט, כדיַ שיהיהַ אפשרַ לבשלַ תבשילַ חםַ לילדים.ַ לאחרַ עמלַ וטרחהַ הצלחתיַ להשיגַ בקבוקַ נפט. עטפתיַ אתַ הבקבוקַ בניירַ ופניתיַ לחזורַ למרתף. בדרכי פגשתי את הגה"צ רבי גרשון לפידות זצ"ל, והוא פנה אליי בשאלה: "מה אתם מחזיקים ביד?". סיפרתי לו שב"ה הצלחתי להשיג נפט לאחר מאמץ רב. רביַ גרשוןַ פרץַ בבכיַ וכךַ אמר בצערַ רב: "זהַ כמהַ לילות, שאניַ עומדַ עםַ הגמראַ ברחוב,ַ ומתאמץַ בכלַ כוחיַ ללמודַ לאור הלבנה!ַ עיניי התנפחוַ מרובַ מאמץ,ַ אנאַ חוסַ עלייַ ועלַ נפשיַ הענקַ לי בבקשהַ כוסַ אחתַ שלַ נפט!".  בראותי את גודל צערו, הרגשתי, שזה עניין של 'פיקוח נפש', מילאתי לו כוס מהנוזל היקר ונתתי לו במתנה. למחרת בבוקר ניגש אליי אחד משכני במרתף ואמר לי: "אורח חשוב ורם מעלה ממתין לכם למעלה בכניסה". עליתי למעלה, ואת מי אני רואה? את הגה"צ רבי גרשון, שהטריח את עצמו לבוא עד לכאן. רבי גרשון פנה אליי בשאלה תמימה: "אוליַ ישַׁ לכםַ עוד כוסַ מהנפט?", לא האמנתי למשמע אוזני והרמתי קולי בתמיהה: "כיצד ייתכן שהספקתם כבר להשתמש בכל הכוס שקיבלתם רק אתמול?". ר' גרשון ענה בתמימות: "מהַ אעשה? הכנתיַ פתילהַ דקהַ מאודַ והכנסתי לתוךַ הכוס,ַ וכךַ למדתיַ כלַ הלילהַ לאורַ הדקַ שלַ פתילתַ הנפט,ַ אבלַ מה אעשה, ומהַ אניַ אשם:ַ הלילהַ עברַ והנפטַ נעלםַ ונגמר...".ַ


 


     ראו מהי מסירות ללימוד התורה: חושך ואפלה, רעב וצמא, ורבי גרשון מתעלם מהכול ומחפש להמשיך ולהגות בתורה בכל דרך אפשרית.


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


אהבת תורה,אהבת ישראל,בת כהן,מחללת,כבוד אביה,בן תורה,חובת זהירות,כפולה ומכופלת,שנה טובה,שמינה,



אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ח


 


 


אדם צריך לקיים את המצוות לא רק בהגיעו לזקנה, כשאין בו עוד כוח לחטוא, אלא "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – כשהוא עדיין חי, צעיר ומלא רוח חיים. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)


     "את משפטי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם" (ויקרא י"ח,ד). לא דיי בקיום התורה והמצוות מתוך הרגל, אלא האדם צריך להיות שרוי בתנועה מתמדת של עלייה – "ללכת בהם", להיות בבחינת הולך ממדרגה למדרגה. (חתם סופר)


     בפסוק זה נרמז מאמר חז"ל (אבות ב,ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ". זהו שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי", ועם זה הדברים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – דרך-ארץ. (נועם מגדים)


 


 


     יש מי שמקיימים את המצוות, אבל בלי חיות, אלא בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". התורה דורשת שיהיה "וחי בהם", שהתורה והמצוות יאירו לאדם בכל ענייניו, ושבכל תחומי החיים יחיה על-פי התורה. (ספר המאמרים תרפ"ט)


 


הקיר המשותף (הרה"ג רבי אליעזר טורק שליט"א, רב קהל פרושים במודיעין עילית):


 


     על גג הבניין בשכונה, בשעת בוקר שני שכנים, התווכחו בניהם, וקול הצעקות הגיע לאוזני השכנים ועוברי אורח, שלא הבינו על מה המהומה, רק כאשר אחד השכנים עלה לגג הבין על מה הצעקות והויכוח... 


 


     ארבעה שכנים בנו בצוותא את הגג המשותף, הארבעה שכרו קבלן מפורסם, אשר סיים את מלאכתו כדת וכדין. אמש הגיע הקבלן לבקש את כספו, תוך שהוא מבקש 5,000 שקלים עבור בניית קיר נוסף... השכנים הביטו אחד בשני, ראובן טוען ששמעון הזמין את הקבלן לבנות את הקיר. ושמעון טוען שראובן הוא שהזמין את הקבלן, שני הצדדים הסכימו כי ידעו שהקיר יבנה, זאת אומרת שמשהו הזמין את הקבלן, אך מי הוא המזמין?  הויכוח הלך והתלהט, לא נראה ששני הצדדים עשויים להגיע להסכמה, הטונים הלכו ועלו, ואל הויכוח על מימון הקיר התווספו טענות ישנות על עגלות בחדר המדרגות, טרוניות על רעש בזמן הבניה, צל שנלקח ואור שאיננו... הוויכוח גלש כבר לפסים אישיים, אש המחלוקת כבר ליחכה בשולי הבניין...  ואז, יצא מביתו שכן שלישי, שותף גם הוא לפרויקט הבניה, אך היה ברור כי אין לו קשר לקיר המריבה,  שכן הקיר נבנה רחוק ממנו. עם זאת, ביקש השכן להקשיב לטענות הצדדים, שנשמעו בלהט רב.


 


     השכן האצילי הקשיב בתשומת לב, ובהבזק של רגע פסק את פסקו: 'אל נא אחיי תרעו, כי אנשים אחים אנחנו, ועד עתה שמרנו על האחדות בבנין בהקפדה יתירה. לא נאה ולא יאה שאחרי שסיימנו פרויקט בניה משותף נתחיל להתווכח ולריב, הן המחלוקת הורסת כל חלקה טובה... הרי נותרתי חייב לקבלן 5,000 שקלים עבור העבודה אצלי, אעגל לו את הסכום כלפי מעלה ל- 20,000שקל, ואספוג את עלות הקיר, ובא לציון גואל ולבנין שלנו ישוב השלום והשלווה '... השכנים האזינו לדבריו, ונפרדו ממנו בתחושות הערכה עמוקות. השכן לא עשה עסק גדול מדי מהסיפור, אלא רשם שיק בסך 20,000שקל והגישו לקבלן. 'הנה, 15,000שקלים בגין העבודה שלי, ועוד 5,000 שקלים עבור בניית הקיר' אמר בפשטות, הקבלן הודה לו בחום, אסף את פועליו וכליו ועזב את הזירה...


 


     שבוע ועוד שבוע חולף אך השיק לא נמשך מחשבון הבנק. חלפו חודש וגם חודשיים, ומיודענו השכן התקשר לקבלן ושאל מדוע לא הופקד השיק. 'איני יודע', משך הקבלן בכתפיו, 'אני העברתי את השיק לפועל הערבי שעבד עמי באותה עת בגין חובי אליו, ומבחינתי החוב נפרע. מדוע הפועל הערבי לא משך את השיק? אין לי מושג, האמת שמאז הוא כבר לא עובד אתי '... אחרי מספר ימים נקלע השכן לסניף הבנק שלו, ושם גילה את דבר התעלומה: התברר, כי הפועל הערבי חומד הממון, ניסה להוסיף אפס בסכום השיק, בניסיון להעלות את סכום השיק ל-200,000  שקלים. אלא שהוא נראה חלש בזיופים, ועובדי הבנק עלו עד מהרה על התרמית. כשראה הפועל הערבי כי כלתה אליו הרעה, קרע את השיק לנוכח עיני הפקיד הנדהם, והותיר את קרעיו על דלפק הבנק...


 


     לא רק שהשכן לא שילם את חמשת אלפי השקלים, אותו שכן זכה גם במתנה בסך 15,000 שקלים. אך יותר מזה, הוא זכה להשכין שלום בבנין מגוריו, לוותר מעצמו ולהקדיש מממונו כדי למנוע מחלוקת!


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


צעיר,מלא,רוח חיים,תורה,מצוות,ללכת בהם,תלמוד תורה,דרך-ארץ,וחי בהם,


אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ח


 


 


 


אמר הפני מנחם מגור – למה חז"ל אומרים לנו לכף זכות? למה הכול עם כפיות? ומתרץ – אל תחשוב שהכוונה היא לכלי אוכל, אלא הכוונה היא לכף נעליים . מה קורה לנעל, שלא נכנסת לרגל? ! לוקחים כף נעליים, ודוחפים בכוח... אמר הפני מנחם – לדון את השני לכף זכות, לא תמיד הולך ... צריכים לפעמים לדחוף בכוח!


 


    בזאת בגימטריא שפל ובגימטריא קדוש, והיינו שאמר הקב"ה לאהרן הכהן, דכדי לעבוד את השי"ת צריך שיהיה לאדם את שתי הבחינות, שיהיה שפל בדברים הנוגעים בינו לבין עצמו, אך בדברים הנוגעים כלפי שמיא צריך שיהיה ויגבה לבו בדרכי הקדושה. )שיח יעקב יוסף(


 


    בחירה היא הסכמה עם רצונותינו או הליכה נגדם.


 


    "ואהבת לרעך כמוך, לא קונים בשוק... מחיוכים ופרישות שלום לכל צד, לא נעשים יהודי טוב בשום דבר וגם לא באהבת הזולת, ורק דרך ה"אני ה'" עולים ל"ואהבת לרעך כמוך", ככל שגדלים בזה כך גדלים בזה. וככל שמתרחקים מ"אני ה'" כך ממילא מתרחקים מאהבת הבריות, ומתקרבים רק לאהבת עצמו ולשנאת הבריות!... )לב שלום(


 


גשמים באמצע תמוז... ("מעיין האמונה" עמ' שעב-שעח)


    כאשר הוכתר הצדיק הבבא סאלי זצ"ל להיות כרב והוא בן שלושים שנה. בתפיללת שלטו המורדים העריצים צמאי הדם, והוא עקר לבודניב שהייתה בשלטון צרפתי. במלחמתם נגד המורדים הקימו הצרפתים מחנה צבאי על גדת הנהר, ששימש עד אז לטבילת מצווה. כיון שכך, כינס את פרנסי הקהילה וזירזם לבנות מקווה מהודרת. נענו לדרישה, וחיוו דעתם שהבניה תארך כשנתיים ימים. נחרד: "ועד אז?!" החליט לבנות מקווה מהודרת בחצר ביתו, בקצב מזורז. בתוך חודשיים - אייר וסיון – נבנתה המקווה בתכלית ההידור. בצידה "אוצר" בו יקוו מי הגשמים. אמנם לא רבים הם באזור המדברי, אבל רשת תעלות שנחפרו סביב תנתב את מי הגשמים העתידים לרדת אל ה"אוצר" המוכן לקלטם ולהכשיר את המקווה ליעדה. אך עתה חודש תמוז, והחמה יוקדת בעוז. יאלצו להמתין עד לעונת הגשמים כדי שה"אוצר" יתמלא והמקווה תוכשר. ועד אז?! יצא לסקור את המקווה המהודרת כשאליו נלווים תלמידו הקרוב, הגאון המקובל רבי יחיא שניאור זצ"ל ומשמשו רבי אברהם אמויאל, שסיפרו את שארע. בחן את המקווה שנבנתה ברוב פאר והדר, נשא עיניו השמימה וקרא: "ריבונו של עולם! ציוויתנו על חיי קדושה וטהרה, ואנו חפצים לחיות כרצונך. עשינו את המוטל עלינו, עכשיו עשה את שלך!"... לא הספיקו לפנות משם, עד שהתקדרו השמים בעבים בעיצומה של תקופת תמוז, גשם עז ניתך והמים שטפו בתעלות שניכרו עבורם ומילאו את בור ה"אוצר"! מה רבה הייתה השמחה!


    לפתע קדרו פניו. הוא הבחין שהחיבור בין התעלות ואוצר מי הגשמים נעשה על ידי מרזב ברזל שנקבע בקרקע. אמנם מרן ב"שולחן ערוך" מכשיר, וכן דעת כל הפוסקים, מלבד הגאון רבי יהודה עיאש זצ"ל בספרו "בית יהודה", שפוסל. ובכן, מה? האם נסמוך על טבילה שפסולה לדעת אחד הפוסקים? הורה לרוקן את אוצר מי הגשמים! הרוחות נסערו: הלא דעת יחיד היא, ונדחה מהלכה! בן דודו ורעו האהוב הגאון רבי יחיא אדהאן קרא בסערת ליבו: "רבנו, עלי ועל צווארי שמקווה זה כשרה! הרי לא בכל יום מתרחש נס, על אחת כמה וכמה שאינו מתרחש פעמיים ביום אחד!" ואכן, השמים כבר נטהרו, והשמש יקדה במלוא עוזה. הגשם הפתאומי, הניסי חלף עבר. אבל הצדיק לא שעה להפצרות. עמד על העושים במלאכה שדלו את המים בעמל, וייבשו את ה"אוצר" כליל. לאחר מכן עקרו את מרזב המתכת והחליפוהו בלוח עץ. כשסיימו, ועמדו אמר: "מרן ה 'בית יהודה', עשינו כהוראתך ופסלנו את המקווה כשיטתך. עתה, ראה נא שיתמלא ה 'אוצר'! עמוד והעתיר לפני כסא הכבוד למען טהרת ישראל!" עודו מדבר ורוח סערה הגיחה, ונשאה עמה עננים קודרים שהאפילו את השמים. ירד מטח גשמי זעף, גשם ברכה, ששטף בתעלות וגדש את ה"אוצר". ואז פסק בפתאומיות והעננים התפזרו, והמקווה הוכשרה לכל הדעות!


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


הפני מנחם מגור,חז"ל,כף זכות,כפיות,כלי אוכל,כף נעליים,שפל,קדוש,קונים בשוק,אהבת הבריות,



אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ח

 

 

 

    אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכול אסור שלא ירגיל עצמו בכך. עכ"ל הרמב"ם (בהלכות גניבה פ"א ה"ב). וכ"כ מרן השלחן ערוך בחו"מ (סימן שמח) וע"ש בבית יוסף.

 

    ברכת כוהנים היא הברכה שמשפיעה לכל עם ישראל יש בה 15 מילים ו- 60 אותיות גם בליל הסדר יש את סימני הסדר שהם 15 מילים המורכבים מ- 60 אותיות...

 

   "כתונת בד קודש ילבש" (טז,ד) - הסביר רבנו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהכתוב בא להדגיש ולומר, שלא נחשוב שבגדי הכהונה הגדולה (חושן ואפוד, המעיל ופעמוניו וציץ הזהב) הם שצריכים להיות של קודש, אבל הכתונת – שכל אדם לובשה – הרי היא לבוש בסיסי ויכולה להיות של חולין. לא כן, אלא הכתונת והמכנסיים, אף הם קודש. ומכאן נלמד, שלא רק מעשים נשגבים כתפילה ולימוד קודש הם, אלא גם מעשים בסיסים כאכילה ושתייה, שינה ומנוחה, שיחה ודיבור חייבים להיעשות בקדושה, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

 

    מסופר על אישה אחת שבאה עם בנה הקטן אל המגיד מישרים בעיירה, וביקשה ממנו כי יבחן את בנה. בחן המגיד את הילד והנה, הוא יודע לומר בשטף את כל האותיות מא' עד תי ו" , טוב מאד! עכשיו – אמר המגיד: תאמר להיפך מהסוף להתחלה! התעקש הילד וסירב. שלף המגיד כמה פרוטות ואמר לו: אם תאמר את הא"ב להיפך תקבל את הפרוטות... וכמובן, דבר זה המריץ את הילד, וקרא בקול להיפך. לאחר הבחינה שאלה אם הילד: נו! יאמר לי רבינו! מה יהיה הילד לכשיגדל? השיב המגיד מיד: חושבני שיהיה "עסקן" ציבורי, שהרי ראינו כי תמורת פרוטות מוכן הוא מיד לומר להיפך!...

 

הרבי במעקב צמוד יום ולילה... (הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א)

 

הסיפור הבא הוא סיפור חיים מסעיר, המשתרע על פני כמה עשרות שנים וכולל תהפוכות מורכבות. מופלא ככל שהוא נשמע, אך נכונות פרטיו אינה מוטלת בספק, וזה דבר המעשה:

השמועות החלו טיפין טיפין, ואט אט הפכו לגל גדול וחזק, אשר שטף את אירופה היהודית לפני יותר ממאתיים שנה. השמועות דיברו על יהודי פלאי, שהפך לדמות מחוללת מופתים באופן על טבעי. עדים נאמנים סיפרו על חולים חשוכי מרפא שהפכו לבריאים לחלוטין באורח פלאי, על חשוכי בנים שהפכו לאבות צוהלים, ועל יהודים עניים שהתברכו בעשירות והפכו לעשירים מופלגים... השמועה אודות 'איש הפלאים', עוררה תמיהה רבתי בכל שדרות היהדות הנאמנה.  האיש עסק לפרנסתו במכירת יין ושיכר, ולא נודע כאדמו"ר או כרב,  ואפילו לא כצאצא של אחד מהם.  מנגד, שמו יצא למרחקים כפועל ישועות בקרב הארץ, ומכל רחבי אירופה נהרו יהודים לביתו, להתברך מפיו ולהיוושע מאמירותיו, שמעולם לא אכזבו...  הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי"ע, אשר כונה בפי כל 'הרבי מאפטא', יצא למשימה להכיר את האיש ולתהות על קנקנו. מיהו, מה מעשיו,  מה הן זכויותיו, וכיצד הגיע למדרגת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים' - עד שדבר מדבריו לא נופל ארצה, וככל היוצא מפיו כך נעשה. שכר הרבי עגלה קטנה, ויצא אל העיירה הקטנה בה התגורר המוזג הפלאי. הרבי נכנס לחנותו בלי להזדהות, ומיד הבחין במוזג שהכול סחים בנפלאותיו, עומד מאחורי הדלפק, מוכר יין ומוזג שיכר... הרבי היה נראה כהלך יהודי נודד,  והמוזג שש ושמח להיענות לבקשתו, ולקיים בו מצות 'הכנסת אורחים' בלי לדעת, כמובן, מיהו היהודי הנודד ומה מטרת בואו...  אך התמקם הרבי בפינתו, ומיד פתח בעבודת 'בלשות' מתוכננת היטב. הוא התחקה בכל רגע אחר המוכר, עקב בדריכות אחר תנועותיו וחיפש את צדקותו הנסתרת, או לחילופין כוחות אחרים, מהם הוא שואב את היכולת להושיע במוצא פיו. אפס, כי המוזג התנהל כמו כל מוזג אחר, לפעמים מתמקח על המחיר, לפעמים נפרד מלקוח ותיק בלחיצת יד... החליט הרבי לעקוב אחריו בלילה, אולי אז יגלה כי המוזג הוא צדיק נסתר, העובד את ה' במסירות נפש בלילות. אך גם כאן לא נפתרה התעלומה - אחרי תפילת ערבית שגרתית כמו כל יהודי אחר, סעד המוזג ארוחת ערב עם משפחתו, קרא קריאת שמע, ועלה על יצועו...  הרבי הבין כי זה לא יתכן, ואדם בעל כוחות סגוליים ופלאיים חייב להסתיר משהו... כל אותו הלילה לא עצם הרבי עין, אלא עקב בדריכות אחר דלת חדר השינה של המוזג, ממתין לראות מתי הלה יקום לעבודת קדשו... אלא שהמוזג לא קם ולא נע, קול נחירותיו הקצובות נשמע היטב בחלל הבית כל הלילה, משמע אין הוא מעובדי ה' בלילות... הבוקר שלמחרת היה רגיל לגמרי. המוזג קם מוקדם, התפלל שחרית שגרתית, ומיהר לפתוח את בית המזיגה.. שוב עמד שעות ומכר יין ושיכר, ומדי פעם עצר לרגע לברך, ולהבטיח ישועות ליהודים ששיחרו לפתחו. אך עדיין, לא נגלה כל קצה חוט לפתרון התעלומה - מנין הכוחות השמימיים העילאיים לפעול ישועות בהבל פיו?  מי הוא זה ואיזה הוא המוזג הלז, ומה הסוד שהוא מסתיר  ?

שלושה ימים של עבודת מודיעין אינטנסיבית עשה הרבי בביתו של המוזג,  אך ללא תוצאות. העובדות היו ברורות: המוזג הוא יהודי רגיל, וסדר יומו ולילותיו רגילים ופשוטים מאוד. מאידך, אין ספק כי אכן הוא מחולל מופתים, וכבר בשלושת הימים שהוא נמצא, נוכח הרבי לראות זאת במו עיניו! בחלוף היום השלישי, החליט הרבי כי זה הזמן לגשת אל המוזג ולשאול את פיו. לנוכח עיניו הנדהמות אמר לו כהאי לישנא: "יהודי יקר! אני הוא הרבי מאפטא, וכבר שלושה ימים שאני מתחקה אחריך ומנסה לגלות את סוד כוחך לפעול ישועות, אך ללא הצלחה עד כה. גוזרני עליך בכוח התורה, כי תגלה לי מה מעשיך, וכיצד הגעת לדרגה שככל היוצא מפיך כך נעשה, כביכול כל צבא השמים עובד בשירותך!". המוזג הופתע. הן שמו של הרבי ידוע ומפורסם, ועצם העובדה כי זכה לארח את צדיק הדור בלי לדעת, גרמה לו להתרגשות יתירה. אך יותר מכך, הוא הופתע מהדרישה הנחרצת לגלות את סודו, את סוד חייו הכמוס שמעולם לא גילה... הוא ניסה לשכנע את הרבי כי הדבר הוא סוד, אך הרבי לא נענה, אלא שב וחזר במפגיע על הדרישה לשמוע ממנו את תהלוכות חייו, להבין מכלי ראשון כיצד זכה יהודי פשוט לחולל מופתים. בלית ברירה פתח המוזג וסיפר את סיפורו האישי המדהים, המופיע לפרטיו בעמוד 197 בספר 'יורו משפטיך ליעקב', אשר הודפס לפני כמאה ושלושים שנה:

שני ארגזים מתחת הדלפק...

במשך שנים רבות, ידע המוזג דנן חיי עושר ופאר. הוא נחשב סוחר מצליח בעסקים מגוונים, וכל שועי עולם שיחרו לפתחו, לעשות עמו עסקים ולשפוך לשותפיו. סביב שמו הילכה הילת קסם, על סוחר שמגע זהב באצבעותיו, וכל עסק שהוא נוגע בו - מצליח מיד, ומזכה אותו ברווחים נאים... לימים, התהפך עליו הגלגל. עסקיו הלכו והידרדרו מדחי אל דחי, והשמועות על מצבו הכספי הרעוע הרחיקו ממנו כל שותף פוטנציאלי. הוא הפך מאיל הון ידוע, ליהודי עני, רעב ללחם וחסר כל. יום ועוד יום חולף, ואין כל בשורה באופק. הוא ומשפחתו החלו להתרגל לחיי עוני ודוחק, הורגלו לקבל תמיכה מבתי תמחוי ומקופות צדקה להן נהג לתרום בעבר... העתיד נראה שחור וחשוך, ובני ביתו התלויים בצווארו כריחיים מבקשים לחם, פרוסה אין להם... באחד מהימים הקשים ביותר, פנתה אליו רעייתו והציעה: "שמע נא בעלי היקר! הן הכול יודעים כי אתה סוחר ישר, ועד לא מזמן גם נחשבת ממולח ומוצלח. אולי תצא לשוק בעיירה הסמוכה, תחפש מישהו שהכיר אותך בעולם העסקים בעבר, ועדיין מאמין בכישוריך, ותבקש ממנו להיות שותף עמך - הוא יעניק סכום כלשהו, ויקבל אחוזים מהרווחים שתפיק מהעסקים שתעשה בכסף. אולי יחוס הלה ואולי ירחם, וייתן לך סיכוי נוסף לחזור לעולם העסקים...". בחוסר חשק בולט, הסכים האיש להצעת רעייתו. ידוע ידע כי מצבו הכספי הקשה ידוע ומפורסם, ולא באמת האמין בסיכוי כי יצליח למצוא שותף. אך בלית ברירה, ומתוך שהרעב הגובר של בני משפחתו הכריחו לעשות משהו, עשה כעצת רעייתו ויצא לדרך, לעיירה הסמוכה...

והנה בדרכו, הוא מהפך בדעתו בהצעת רעייתו, והדבר נראה לו לא סביר באופן קיצוני. להשיג שותף? למה שיסכים? למה שירצה? האם ניתן לסמוך עליו שיזרים כסף במועד? ואם הלה ייעלם לפתע פתאום? - זה לא נשמע הגיוני! מצד שני, הרי חייבים לעשות משהו, אי אפשר להישאר רעבים, ובני ביתו ממתינים בקוצר רוח שישוב עם כסף למחייתם! ואז, נצנצה בו הברקה. הוא הרים עיניים לשמים, ואמר במילים פשוטות וברורות: "בורא עולם! לך הכסף ולך הזהב. אינני חפץ בשותפים בשר ודם, אני רוצה שותפות איתך. אתה תושיט לי חבל הצלה ואני אתחיל לסחור. את הרווחים נחלוק שווה בשווה - מחצית אתן לפרנסת משפחתי, ומחצית אני נותן לך, להחזיק לומדי תורתך. כל רובל שארוויח אחלק לשניים - חצי לי, וחצי לך שותפי הנאמן, פיפטי פיפטי. בורא עולם!", אמר הסוחר והרים ידיים אל על, "מבחינתי, העסקה חתומה, אני מתפלל שתתן את חלקך, ונהיה שותפים חצי חצי. הכול שריר וקיים!", הכריז בהתרגשות…

צעדיו נעשו קלים לפתע, הוא חש כי יד נעלמה מסייעת בעדו. לפתע נזכר כי בצרורו מטבע זהב קטנה, שקודם לכן הייתה נראית בעיניו חסרת משמעות, אך עתה, כך החליט, תהא זו מטבע הפתח לעולם העסקים... הוא חזר לביתו, כינס את משפחתו והודיע כי מצא שותף טוב לעסק אשר יחלוק עמו ברווח חצי חצי, ומטבע הזהב הקטנה היא ההשקעה הראשונית של השותף... באותו יום שב ויצא לשוק, וקנה במטבע סחורה, אותה מכר ברווח פעוט יחסית. את הרווח לא שמר לעצמו אלא 'התחלק' עם השותף - מחצית הרווח נתן למשפחתו, ואת המחצית השנייה העביר בו ביום לעמלי תורה. מאותו יום החל שוב לעסוק במסחר, תוך שהוא מקפיד להעביר מחצית מהרווחים לשותפו - לבורא עולם, להחזקת עמלי תורתו, ועם הזמן רכש את בית המזיגה, בו הוא מוכר יין ומתפרנס, עד ששוב הפך לעשיר מופלג... "הנה", סיכם אותו יהודי בהתפעלות באוזני הרבי מאפטא, "הבט וראה את שני הארגזים המונחים מתחת לדלפק המכירה. מדי יום, עם ספירת הקופה, אני מחלק את הרווח. מחצית אני מניח בקופה הימנית, זה לשותף שלי. מכאן אני מחזיק ידי עמלי תורה ומעניק להם לפרנסתם, ואת המחצית השנייה אני מניח בקופה השמאלית, משם בני משפחתי לוקחים לפרנסתם...". "אינני יודע למה", משך הסוחר בכתפיו, "אך שמתי לב, שמאז שהשותפות שלנו פורחת - אני מצליח לחולל מופתים בהבל פי. השותף שלי עומד יפה בהסכם, מצווה את ברכתו בעסקיי, ואף מקבל את חלקו מדי יום ביומו. אך מדוע הוא מבצע את כל מה שאני אומר לו - אין לי מושג!", אמר הסוחר בתמימות...

    הרבי האזין בהתפעלות רבה לסיפורו של הסוחר, סיפור אישי רווי בטחון ואמונה, ושותפות אמת אמיצה ששינתה את חיי הסוחר לבלי הכר, וגם הפכה אותו למחולל מופתים. את ההסבר לכך הוסיף הרבי בעצמו: "הלכה פסוקה היא, ששותף, כל מה שהוא עושה וקובע, כך מוכרע על כורחו של השותף השני. מהרגע שזכית להפוך לשותפו הנאמן של בורא עולם, ההלכה קובעת כי כל מה שתקבע, כביכול על השותף לבצע. אין פלא עוד כי אכן זכית, שכל היוצא מפיך הופך לעובדה מוגמרת, הלא שותפים אתם...".

הרבי מאפטא זי"ע מגלה, כי כשיהודי זוכה לתמוך בלומדי תורה, הוא משדרג את מעמדו ל'שותף בכיר' עם אביו שבשמים. זה לא רק שהוא עושה מעשים טובים ומועילים, אלא הופך לבעל המעמד הגבוה, המשתייך לקבוצת איכות של שותפי אמת עם בורא עולם. זו לא פעולה שמסתיימת בתרומה ונתינה, אלא חתימת עסקה המניבה פירות רוחניים וגשמיים, המשתלמת לשנים ארוכות! החזקת תורה, היא שותפות אמת מועילה במיוחד - היא מעניקה ברכה בעסקים, מסייעת לפרנסה, ופותחת שערי שמים אצל השותף החדש שלנו - השותף הטוב בעולם. כמה צריך להודות ולשמוח על הזכות הנפלאה, שבני אנוש רשאים וזכאים לגשת אל הקודש, להפוך לשותפים קרובים עם בורא עולם, ולזכות לשמירתו ההדוקה ולברכתו הצמודה להם ולבני משפחותיהם.

    בפעם הבאה שתזדמן לנו 'עסקת' שותפות כזו, כשניתקל שוב באפשרות להחזיק לומדי תורה, נחטוף את העסקה הזו בשתי ידיים, כי זו העסקה הכדאית בעולם! איזה טיעון מנצח בעולם האמת?

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

דין תורה,דרך שחוק,להחזיר,לגנוב,לשלם,ברכת כוהנים,מילים,אותיות,כתונת בד,חושן,אפוד,מעיל ,פעמונים,ציץ זהב,


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט