בניית אתרים בחינם

 





פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.

לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.

משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.

אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!

רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".

לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 

לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנותיו וצאצאיו אחריו.

וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.

ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המייצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''וייסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להיכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובעזרת השם נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

תודות : ליהודה נוימן

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פרשת מסעי,שנות הנדודים,רעמסס,סוכות, גבולות הארץ,מנהיגי ישראל,יוצאי מצרים,ילידי המדבר,יובש,



מסעי


מסעי - לכל אחד יש את המסע שלו. לזכור שיש נקודת פתיחה, צריך דרך נכונה, ושיהיה גם יעד טוב ומתאים.


א-לוקים יש רק אחד! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     הנביא ירמיה מוכיח: "ההימיר גוי א-להים והמה לא א-להים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"

משל למה הדבר דומה?

     אמר המגיד מדובנא - לאברך צעיר אשר חמיו דבר על ליבו כי יתחיל לעסוק במסחר לשם כך נתן לו סכום של כסף נכבד ושלח אותו ליריד כדי לקנות סחורה. האברך שלא הבין כלל במסחר קנה בכל הסכום מספר קרונות מלאים בקסמי שיניים... שלומיאל! צעק חמיו ברב ייאושו - מה עשית?! הן סחורה כזאת לא תמכור גם בעוד שבעים שנה. חזור לישיבה ולמד !

     לאחר כמה שנים חזר חמיו ודבר על לבו אולי יפתח ויעסוק המסחר. שוב נתן ידו סכום כסף נכבד ושלחו ליריד גדול באזהרות רבות שהפעם לא יקנה קיסמי שיניים...הסתובב האברך וחשב בליבו: איזו סחורה כדאי לקנות? הימים היו ימי חודש אלול וראש השנה קרב ובא משום כך החליט האברך וקנה מלאי עצום של שופרות...בטלן! - צעק חמיו - מה עשית?! הן קנית שופרות שיספיקו עד לשופרו של משיח!

     חשב חמיו: מה אעשה עתה? בייאושו פנה לסוחר ממולח שהתמחה במסחר סיפר לו את מחדלי חתנו מסר לו את הקיסמים ואמר: מכור או החלף אותם כרצונך העיקר שתציל ולו חלק מכספי. לאחר מכן פנה לסוחר השני ונתן לו את מלאי השופרות כדי שיחליפם בסחורה טובה יותר העוברת לסוחר. אולי - כך חשב בליבו - לפחות אחד מהם יצליח להתפטר מהסחורה... לאחר כמה ימים נפגשו שני הסוחרים במלון ותוך כדי שיחה סיפרו זה לזה על הסחורה שבאמתחתם. ברצוני להחליף שופרות - אמר האחד. ואני ברצוני להחליף קיסמים - אמר לחברו. הבה ונחליף בינינו את מלאי הסחורות - אמרו שניהם...

     חזרו בשמחה לעירם וספרו למשלחם כי הצליחו מאוד... האחד החליף שופרות בקיסמים והשני קיסמים בשופרות...שמע החתן על העסקה פנה לחמיו ואמר: מדוע כעסת עלי? הנה אתה עצמך נכשלת במסחר?!

     וכי מה אעשה - אמר החותן - והרי בידי היו סחורות גרועות וכי מה היה עלי לצפות? אולם אתה יכולת לקנות בכסף שבידך כל דבר טוב ומעולה ובחרת בסחורה הגרועה ביותר...!

     כן הוא גם הנמשל: סיים המגיד - כל גוי יכול להחליף את אלוהיו באחר אלוהי עץ ניתן להחליף באלוהי אבן...חליפין כאלה לא מעלים ולא מורידים דבר... אולם עם ישראל "המיר כבודו בלא יועיל" החליפו אלוקים חיים באלוהי עץ ואבן...!

 שבת שלום ומבורך


"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ ישראל" (לא,ג)

      מדוע - שואל רש"י - נכתבו בפירוט כל המסעות הללו?

      אלא מביא רש"י את דברי המדרש תנחומא, משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו כאן הוקרנו [קיררנו עצמנו מחם אש] כאן חששת את ראשך וכו'.

     מהו הנמשל? - שאל הצדיק רבי אברהם מרדכי מגור - וכי בני ישראל לא היו זקוקים לישון או לקרר את עצמם? אם כן מה מלמדנו המדרש על המקומות אלו בהן ישנו או התקררו?! אלא - השיב הרבי - בדברים אלה יש כוונה עמוקה ודברי תוכחה נסתרים:

     "כאן ישננו"- רמז למתן תורה שבשעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה נרדמו בני ישראל וישנו.

     "כאן הוקרנו"- רמז לאותה קרירות שהכניס עמלק בבני ישראל כמו שכתוב: "אשר קרך בדרך".

     "כאן חששת את ראשך"- רמז לחטא העגל שבו היו לבני ישראל חששות כלפי ה"ראש" הלא הוא משה רבינו המנהיג.

     משום כך - סיים הרבי - כתבה התורה בפירוט רב את כל המסעות כדי שמתוך כך ייזכרו בכל מקום ובמה שאירע בו ויחזרו בתשובה שלמה...


”אלה מסעי בני ישראל“(לא,ג) (פניני בית הלוי גליון 290)

     ומפרש רש“י למה נכתבו המסעות להודיע חסדיו של מקום. ושנדע שהכל לטובה.

     מעשה שהיה באיש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר.

     שאל אותו בנו: ”אבא למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב – אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק“, הזקן נד בראשו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד.

     למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. הבן שאל את הזקן: ”אבא האם זה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו“. הזקן רק נד בראשו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד“.

     אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן האורווה. אביו לעומת זאת נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת, ”אבא“, אמר הבן, ”זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו“ הזקן רק נד בראשו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד“.

     בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. ”אבא!“ קרא הנער. ”שברתי את רגלי. האין זה נורא?“ האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד“.

     אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה, הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה. והזקן רק נד בראשו ואמר: ”אין רע בעולם הכל הוא לטובה כי ה‘ הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים זה לשם כפרת עוונות שקלקלנו את נשמתנו במעשנו לכן יסורין הם כמו ניתוח כמו שנאמר הניתוח יכאב אך החולה יבריא אז הוא מיד נכנס לשמחה.


אלה מסעי בני ישראל (החפץ חיים)

     צריכים להרגיש בעצמנו את ארעיות העולם הזה – כל ימינו אנו נוסעים אל מקומנו הקבוע. וידוע, כאשר ה'חפץ חיים' היה נוסע למכור את ספריו בעיירות, היה מתאכסן באכסניות שונות.

     באחת הפעמים הוא סיפר: באחת האכסניות הזמנתי את בעל האכסניה לדבר עמו, ואמרתי לו, כי המעון שלו בכללותו הוא טוב, אלא שצריך לתקן כמה דברים: התנור קרוב מדי למיטות, החלונות קטנים ועוד תיקונים. שאל אותי בעל האכסניה אם בדעתי להישאר ימים רבים במקום זה, ועניתי לו כי חושב אני לנסוע לפנות בוקר. השיב לי על כך בעל האכסניה: אם בדעתכם לשהות כאן רק עד אור הבקר, מדוע יש לכם ענין בתיקון הבית והנכם מציעים תיקונים ושכלולים, והרי בקרוב תעזבו את המקום.

     הסביר החפץ חיים: נאמר בפסוק על ימי שני חיינו בעולם הזה: "ימי שנותינו בהם שבעים

שנה ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ) זמן קצר הוא מאד ביחס לנצח חיי העולם הבא. והנה, למרות זאת, עיקר עיסוקיו של האדם בחייו הם בסידור האכסניה ותיקונה, כלומר, סידור תנאים נוחים יותר למגורים כאן בעולם הזה. הוא משתדל שהכל יהיה על הצד הטוב ביותר, ואין הוא שם את לבו לכך שחיים אלו חולפים במהירות רבה והעיקר הם החיים שיש בהם יתרון, יתרון של תורה ומצוות המביא את האדם לחיי העולם הבא.


אלה מסעי בני ישראל (נתיבות התורה עלון 264)

     משל: לעשיר שהיה רוכב על סוסו ובדרכו לעירה גדולה ראה עני "פיסח" שיושב בצד הדרך וזועק לעזרה. ניגש אליו העשיר ונתן לו צדקה. הודה לו העני על נדבת ליבו וביקש שירכיבו על סוסו עד העיר הקרובה. נכמרו רחמיו של העשיר והרכיבו על סוסו ונתן לו את "המושכות" בידו. וכשהגיעו השניים לעיר פנה העשיר לעני וביקש ממנו לרדת אך העני החל לצעוק בקול "כפוי טובה"! עשיתי לך טובה שהרכבתיך על סוסי ועתה אתה מבקש ממני שארד ממנו!

     לא ידע העשיר מה לעשות? בינתיים נאספו אנשים ושמעו את טענותיהם והצדיקו כולם את העני. בסופו של דבר ניגשו אל השופט שהיה בעיר וזה כששמע את טענותיהם פסק ואמר: למראית עין נראה שהצדק עם העשיר משום שמניין לו לפיסח עני כסף לקנות סוס כזה? אך כיון שהעני היו בידיו "המושכות" הרי זה מעיד לנו שהסוס הוא שלו!

     הנמשל: נאמר בפרשתנו "אלה מסעי בני ישראל". ואמרו חז"ל: שיצר הרע בתחבולותיו בא לאדם במסע חייו בתחילה "כאורח" אולם במשך הזמן נעשה הוא "כבעל הבית" ומנהל לו את כל מהלך חייו. ועל כן חובה עלינו להתגבר ולהילחם בו בכל מסע חיינו כפי שאמרו רבותינו: "איזהו גיבור הכובש את יצרו"!


"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרון" (לג,א) (וקראת לשבת עונג)

     משל למה הדבר דומה: לשר אחד היה בן שיצא לתרבות רעה. בכל פעם כאשר הובא הבן לדין לפני המלך היה השר מתחנן לפני המלך שיסלח לו והמלך היה נענה וסולח לבן בגלל כבוד אביו. לימים כאשר ראה השר כי בנו סומך על כך יתר על המידה בא השר לפני המלך ובקש ממנו שיוריד אותו מגדולתו ועל ידי כך יהיה הבן מוכרח להיטיב את דרכיו...

     כן הוא גם הנמשל: הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים ביד משה ואהרון ובני ישראל סמכו על כך יתר על המידה משום כך סיבב הקב"ה שיהיו נעים ונדים במדבר הגדול ארבעים שנה ועל ידי כך יתקרבו לאביהם שבשמים...


וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (ל''ג,ב)

     רבים מהפרשנים , עומדים על השינוי הלשוני הבולט בפסוק: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם על פי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", מה המשמעות של הביטויים הללו, והשוני ביניהם ?

     הספורנו מסביר בפשטות ": ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם - כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב. ואלה מסעיהם למוצאיהם - ולפעמים קרה הפך זה". כלומר, פעם, הם נסעו על מנת להגיע ליעד החדש. ופעם, בעיקר היה עליהם לצאת ממקומם .

     "המגיד מדובנא" ( משלי יעקב) מבאר, בעזרת משל: אדם שמתה עליו אשתו והותירה לו בן צעיר ,ונשא אישה שניה, וסבל הבן תחת ידיה של אמו החורגת. וברבות הימים הגיע הנער לפרקו, והאב שנסע לעיר אחרת לרגל מסחרו פגש שם סוחר אחר ואת בתו , ומצאה חן בעיניו עבור בנו, והסכימו האבות להשתדך ביניהם. ובבואו לביתו בישר לבנו על השידוך, והנער החל לספור את הימים לחתונה, ובהגיע העת עלו האב ובנו על העגלה בשמחה לנסוע אל מקום החתונה.

     במהלך הדרך, הבן הרבה לשאול את העגלון: "כמה התרחקנו כבר מביתנו?" ואילו האב היה שואל מידי פעם: "כמה עוד דרך יש לפנינו, להגיע אל החתונה "? ותמה הבן אל האב : מדוע כל אחד מאתנו שואל העגלון על הדרך שעשינו - בסגנון שונה " ? ויען אביו ויאמר לו: אתה הטבת בשאלתך, ואני בשאלתי. אתה לא היית מעולם בעיר פלונית ואין אתה מכיר את מעלת המחותן ויקרו, ולא את בתו הכלה בלתי תדע מאומה מהצלחתך, רק זאת ידעת כי אתה בורח מפני אשת אביך, לכן אתה שואל כמה פרסאות אתה רחוק ממנה. לא כן, אני אשר נפשי יודעת מאד להיכן אני מוליך אותך, לכןאני מבקש לדעת מספר המסעות אשר לפני, כי לי מה לחשוב הפרסאות אשר לאחריי".

     הנמשל: עם ישראל, שלא הכירו באופן מוחשי את ארץ ישראל ומעלותיה, היו עסוקים בבריחה ממצרים. ומשום כך, בעיקר "הביטו לאחור" - לראות כמה הספיקו כבר להתרחק ממצרים". לא כן משה רבנו ע''ה אשר נפשו יודעת מאד להיכן הוא מוליכן, לכן הוא מונה המסעות אל אשר לפניו''. ומשום כך, ",וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם - לְמַסְעֵיהֶם", כלומר, עם הפנים קדימה - להגיע למחוז חפצו, אל יעד המסע . אבל "אֵלֶּה - " עם ישראל , מונים את " מַסְעֵיהֶם – לְמוֹצָאֵיהֶם", רצונם לדעת, כמה הם כבר נסעו והתרחקו - מנקודת המוצא


מהיכן הכסף להוצאות הנסיעה לאדמורי"ם? (יין ישן גליון פ''ד)

     ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו', ואלה מסעיהם למוצאיהם (לג, ב): הרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ ניהל את עדתו ברמה בימי חייו. באחד הימים באו להסתופף בצל קורתו חסידים ואנשי מעשה שבאו מדרך רחוקה, והתאוננו בפני רבם שהנסיעות עולים להם בדמים יקרים. השיב להם הרה"ק רבי ישראל בדרך צחות: "נאמר בתוה"ק - ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו', ואלה מסעיהם למוצאיהם - ולכאורה כפל לשון יש כאן?" "אלא הביאור בזה הוא כך: משה רבינו הכתיב להם בתורה את מוצאיהם - אלו ההוצאות הנחוצות לישראל. ואיזה הוצאות? על זה אמר הכתוב - למסעיהם - לכל דבר נסיעה שבקדושה, התלמידים לישיבות והחסידים לרבם ולכל שאר דבר מצוה. ולכך גמר אומר ואלה מסעיהם - מאלו הנסיעות יושפע להם ברכה והצלחה מן השמים, למוצאיהם - שיהיה להם די והותר להוצאות הדרכים!


ויסעו וגו' ויחנו וגו' (לג, ה). (במשנת הפרשה 138)

     שאלו פעם את הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל בעל "ערוך השולחן" מדוע נוהגים הרבנים לחתום אחרי שמותיהם "החונה פה קהילה קדושה", ולמה לא כותבים "היושב פה קהילה קדושה"?

     השיב הגאון: המילה 'יושב' משמעותה קביעות ושלווה , אך אין לך רב בישראל שכיסא הרבנות שלו הוא יציב. תפקידו של הרב הוא להטיף מוסר ולהוכיח את בני עדתו ובוודאי ימצאו בקהילתו אנשים תקיפים ובעלי זרוע שיגיבו בתוקפנות ובשחצנות וירדו לחייו של הרב, עד אשר יהיה נאלץ לעזוב את כיסא הרבנות שלו ולנוד ולבקש לו מקום חדש, ולכן הוא תמיד בגדר "ויסעו ויחנו". לפיכך חותם הרב תמיד אחר שמו "חונה" ולא "יושב".


''ויסעו מאתם ויחנו על פי החרות'' (ל''ג, ז) (ניצוצי התורה)

     אחד מהרבנים שהיה מחסידיו של הרה"ק בעל אהבת ישראל זצוק"ל מוויזניץ נתפתה ע"י הציונים להספיד את אחד ממנהיגיהם שר"י ולאחר מכן כאשר שבת אצל הרה"ק אמר הרה"ק בתוך דברי תורתו בזה"ל: כתיב בפ' מסעי ויסעו מאתם ויחנו על פי החרות אשר על פני בעל צפון, והנה אתם הוא גם אותיות אמת, וז"ש, ויסעו מאתם, מי שמתרחק והולך מן האמת, על פי החירות, נעשה פיו חירות וחפשי ומדבר ככל אשר עולה על רוחו, על פני בעל צפון, עד שלא ימנע מלדבר עניני כפירה וע"ז רח"ל.


"ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר ל''ג ט') (פרפראות פאר פרשת מסעי)

     אפשר לומר בדרך צחות, פירוש הפסוק, שמרירות מביאה לאלימות, כאשר ראינו כי על המדינות בו יאמר, שאותן מדינות שהיו יושביהן ממורמרים, גורם הדבר להתנהג באלימות, ובכל מקום שאתה מוצא מרירות, שם אתה מוצא אלימות, וזהו ויסעו ממרה ויבוא אילימה,


ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצירות (לג,יז) (ישראל גולד)

     כאשר נתבונן היטב במעשינו - אמר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" - נראה שבעוונותינו הרבים דפי הש"ס פרוסים אצלנו על כתלי הבית... דפי המשניות על הכיסאות היפים והשולחנות הנאים, וכן ספרי ההלכה פרושים על בגדינו היפים ובגדי כל אנשי ביתנו.

     למה הכוונה? - אמר ה"חפץ חיים" - אל תטעו לחשוב שאני ממשיל משלים.... אוכיח לכם את דברי! במדרש משלי פרק עשירי מובא שלעתיד לבוא כאשר האדם בא לפני בית דין של מעלה שואלים אותו על כל מעשיו. על הכל! האם למדת מקרא! משנה? גמרא? הלכות? ועוד ועוד. והנה - המשיך ה"חפץ חיים" - אם שואלים אותו על הכל כמובן מאליו כי מתחילה ניתנה בו דעת מספיקה כדי שיוכל להשיג הכל!. וכאשר יתבונן האדם בעצמו ויבדוק אם מעשיו בכל ימי חייו יראה בעצמו שכמעט אין בו מאומה מכל זה... לא משנה לא מקרא לא גמרא ואף לא הלכות... ואף אם הוא יודע במקצת, ידיעתו מועטה מאוד...

     כאשר ירצה בעצמו להבין את סיבת הדבר לאן הלכו כוחותיו וזמן ימי חייו, ימצא שהחליף את כוחות שניתנו לו לשם לימוד הש"ס בכוחות להשיג דירה נאה של כמה חדרים... את המשניות החליף בכיסאות ושולחנות...את ספרי ההלכה החליף בבגדים... בסכלותנו החלפנו עולם עומד בעולם עובר!... בעוונותינו הרבים - סיים ה"חפץ חיים" - אנו דומים במעשינו לפראים שבאפריקה שמחליפים כסף וזהב במיני צעצועים.


ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת; ויסעו ממקהלת ויחנו בתחת (לג, כה) (אוהב תורה)

     ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת צבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הצבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה'אימתא דצבורא'. ורמז לדבר: "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הצבור, נתן לדרש "במקהלות" עם.

     והנה, יש כאלה הבורחים מן הכבוד ואינם רוצים לקבל על עצמם עול הרבנות, ומכיוון שאינם חפצים ליהנות מכתרה של תורה מנהיגים עצמם במנהג דרך ארץ ועוסקים במלאכה וסחורה. ורמז לדבר: "ויסעו ממקהלת" - בורחים מן הרבנות ומהנהגת הצבור. ומה עושה הקב"ה? "ויחנו בתחת" - הקב"ה מורידם מפרנסתם ומביאם לידי דחק ומחסור, ואז בלית בררה מקבלים על עצמם עול ההנהגה והרבנות, לתועלת הדור.


ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות. (לג, כה)

     ובמסורה במקהלות ברכו א-להים (תהלים ס"ח כ"ז), יל"פ הפסוק ויסעו מחרדה, איך אפשר להיפטר מחרדה שמא לא תתקבל תפלתו, ע"י ויחנו במקהלות, היינו שמתפלל בצבור ומקהלות עם, שכבר הבטיחו חז"ל שאין תפלתו של צבור נמאסת (עיין ברכות ח' ע"א), וזה פשט המסורה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות, דהיינו תפלה ברבים, והיינו במקהלות ברכו את ה'.


יהדות גלויה (מאוצרנו הישן)

     "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג,נב). אף מעל הפנים שלכם תורישו ותגרשו את יושבי הארץ; שתהיה יהדותכם ניכרת גם על פניכם.


”תכין לך הדרך“... (מאור הצבי גליון 314)

     טרם צאתו של גדליה מחדרו של הרבי הקדוש, רבי ישראל מרוז‘ין, שמע מפי האדמו“ר משפט סתום שלא הבינו: ”עומדים אנו עתה בפרשת מסעי“, אמר הצדיק, ”שם למדנו שרוצח בשגגה נס לעיר מקלט. אמנם, בפרשת שופטים, הדגישה התורה בעניין זה ’תכין לך הדרך‘. שמא יודע הנך, ר‘ גדליה, כיצד ’מכינים‘ את הדרך?“...

     לאחר אתנחתא קלה המשיך הרבי מרוז‘ין ותירץ בעצמו על השאלה: ”בתורה הקדושה נכתבה המילה ’תכין‘ בכתיב חסר - ’ תָ כִ ן‘. ראשי התיבות של מילה זו הינם: ת‘פילין, כ‘יכר, נ‘ר. עצתי לך, שמהיום והלאה בכל דרך שהנך נוסע - תכין לך הדרך, ע“י שלא תצא לדרכך בלי שלושה דברים אלו: תפילין, כיכר לחם ונר שעווה גדול ואיכותי“... דברי הצדיק היו פלאיים וסתומים בעיניו, אך כחסיד נאמן לא הרהר אחר רבו הקדוש ולא שאל שאלות. החל מאותו הרגע קיבל על עצמו לנהוג בעצת רבו הקדוש.

     ביציאתו מרוז‘ין העיר, תכנן גדליה לעבור בעוד כמה ערים לצורך מסחרו, ורק אז לשוב לביתו. בתחנתו הראשונה עצר גדליה ליד פונדק בבעלות גוי על אם-הדרך. לא הייתה זו פעם ראשונה ששהה אצל גויים, אולם אם בכל חניה כזו היה גדליה מבקש לאכול רק פירות וירקות וכוס משקה חם - מטעמי כשרות, הרי שהפעם היה באמתחתו גם כיכר לחם אפוי היטב שרכש לפי הוראת הצדיק.

     לאחר שנטל ידיו ובצע על הפת, אכל במתינות ובירך ברכת המזון בקול רם, כמנהגו מימים ימימה, ביקש גדליה מבעל הפונדק לתת לו חדר מרווח לשנת הלילה, וביקש שיהיה שם נר איכותי בכדי שיוכל ללמוד מעט תורה לפני השינה. חדר מרווח קיבל גדליה, אך נר סירב בעל המלון לתת לו בטענה משונה: ”מאוחר מאוד כעת. אם לא תעלה תיכף על יצועך, לא תוכל להשכים בבוקר“...גדליה לא התווכח. העסק נראה היה לו חשוד מעט, אך בזכות רבו הקדוש לא דאג. הן יש באמתחתו נר, ילך בעל המלון לעיסוקיו והוא ילמד תורה עם הנר שברשותו.

     מיד לאחר שנסגרה דלת החדר מאחוריו, שמע גדליה קולות ורחשים משונים מאחוריה. חיכה מעט גדליה עד שיתרחק בעל הפונדק, הדליק את הנר והחל סוקר את החדר שסביבו. לחרדתו כי רבה נוכח לגלות שלמראשות המיטה, בגובה הכרית, פעור חור אפל ושחור בקיר.

     חיבר גדליה אחד ועוד שניים והגיע למסקנה מצמררת: שודד מתוחכם הוא בעל המלון. את דלת חדרי נעל מאחורַי על בריח, מחכה הוא שאירדם בכדי שיוכל לירות בראשי בלא התנגדות דרך החור, או-אז ישדוד את כספי וייפטר מגופתי...

     התבונן גדליה סביבו ותכנן בקור-רוח את צעדיו. נטל את נרתיק התפילין שלו, ומבעד לחלון הלא-מסורג ניתר קומה וחצי על הקרקע הבטוחה, וכך, ללא שום חפץ נוסף, אץ רץ לתחנת המשטרה.

     השוטרים ששמעו את סיפורו התחילו להבין מה פשר תיקי החקירה של נעדרים כה רבים שלא מצאו להם מעולם פתרון. בכוחות גדולים יצאו לעבר הפונדק, והתברר שגדליה ניצל ממוות ממש ברגע האחרון. בעל המלון עמד שפוף מול החור ועמד לירות במיטה הריקה...

     עתה התבהרו משפטיו התמוהים של הרבי מרוז‘ין: ’תכין לך הדרך‘.


מסע כומתה (ונעליים) (סוף מעשה במחשב תחילה עלון 87)

     מדי ערב השתרע גיא על מיטתו והעיף את נעליו לאוויר דירת החדר שלו, הן נחתו על הרצפה ברעש גדול. מותש היה בשובו מעבודתו. באחד הבקרים בעת שירד בחופזה במדרגות הבניין, עלה מולו לאיטו חיים, השכן הקשיש מהקומה שתחתיו. ”גיא“, פנה אליו חיים בתוכחה, ”אתה חסר-אחריות!“”מה?!“ נדהם גיא. ”למה אתה חושב ככה?“ ”תראה“, השיב חיים, ”אתה צעיר, הולך לישון מאוחר. אני מבוגר, בתשע אני נכנס לישון. בחצות לילה מעוררות אותי הנעליים שאתה מטיח ברצפה, ושעתיים נוספות חולפות עד שאני נרדם שוב. תנסה להתחשב“...”אני מתנצל מעומק לב“, חש גיא אי-נוחות. ”אני מבטיח לך: מהלילה זה ייפסק“.

     בלילה השתרע גיא על מיטתו והעיף נעל אחת באוויר. לפתע נזכר: הזקן... את הנעל השנייה חלץ בשקט ונרדם. לאחר שעה הוא שומע דפיקות בדלת וחיים הקשיש צועק: זרוק את הנעל השנייה, אני רוצה כבר לישון...

***

     השאלה בה נוגעים רוב ככל מפרשי התורה בפרשתנו, נמצאת בפסוק הבא: ”ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה‘ ואלה מסעיהם למוצאיהם“. פירוש המילים ”מוצאיהם למסעיהם“ הינו היציאה למסע, והמסע עצמו.

     השאלה הינה פשוטה: ראשית, מדוע חזרה התורה באותו פסוק פעמיים על אותו מושג. ושנית, מדוע הפכה את סדר הדברים?

     רבי נחום יאסער, היה מנקיי הדעת של ירושלים של לפני כתשעים שנה. באחד הבקרים הגיע ר‘ נחום לבית המדרש, ופגש בידידו רבי נטע ציינווירט. ”ר‘ נטע“, התרגש ר‘ נחום למראה ידידו, ”אני רוצה לספר לך שהיום בבוקר שמעתי בת-קול משמים!“ר‘ נטע הסתכל בר‘ נחום שנודע כיהודי שרחוק מאוד מהלצות ובדיחות, וניסה להבין: בת-קול זו, על מה ולמה. אבל ר‘ נחום המשיך בסיפור: ”היום כשקמתי משנתי, שמעתי בת-קול משמים ’נחום נחום, צא לחפש את הנעליים שלך‘. ”כן, ר‘ נטע. הנעליים שלי אבדו, ובת-קול משמים הודיעה לי שעלי לחפשם. יצאתי למסע חיפוש אחרי הנעליים ברחבי הבית (הלא מאוד גדול...), בחדר השינה תחת המיטה, בחדר שינה הנוסף שם ישנו הילדים, במטבח ואף בפרוזדור הצר. אפס, לא מצאתי מאומה. חזרתי לחדר השינה - לאחר עשר דקות של חיפוש - והתכופפתי לראות האם הנעליים נמצאות תחת הארון, ושוב שמעתי בת-קול... ”‘נחום נחום, הגיע הזמן להפסיק את החיפושים‘. כן, ידידי, הנעליים נמצאו“...

     אנו נוטים בטבעיות לחייך מול כזה סיפור יהודי חינני, אולם ר‘ נחום היה רציני מאוד כשסיפר אותו. ומדוע? משום שהוא הסתכל על העובדה שנעליו אבדו ועל-הבוקר הוא צריך לבזבז דקות יקרות מפז כדי למוצאן, כעל שליחות משמים. מבחינתו, כל קושי בחייו של יהודי, החל מחיפוש אחר מפתח פשוט, דרך מציאת פרנסה לבית ששני ההורים לא עובדים בו, ועד ילד חולה במחלה שדורשת אשפוז - לא על אף אדם מישראל - כולם הם ”מסעות“ ששולח הבורא יתברך לאדם. הבורא הוא זה ששולח אותנו ל“מסע“ הזה, המסע מתקדם לפי רצונו ואורך זמן כפי שהוא מחליט, כשמגיע הזמן להפסיק את המסע - ”מוציא“ האלוקים את האדם מן העניין. בשונה מדרכנו אנו, הנוטים להתמקד בקושי ולראות בו אמצעי כתכלית למטרה (לדוגמה: עבודה במשך חודש, כדי לקבל משכורת בסוף החודש), הבורא מכין לנו אין ספור ”מסעות“ בחיים, כשהמסע עצמו משמש כתכלית. וכשמסתיים המסע, שולח לנו האלוקים ”כרטיס אדום“ ו“מוציא“ אותנו ממנו.

***

     ברצוני להציע כאן זווית אישית לאור הסיפור שהבאנו כאן - שהעניק לנו פרשנות תמימה וטהורה להשגחת הבורא עלינו - כתירוץ לשאלה בה פתחנו: מדוע חזרה התורה פעמיים על המילים ”מסע“ ו“מוצא“, ומדוע שינתה את הסדר:”אלה מסעיהם למוצאיהם“: ייתכן שבפסוק ישנו רמז ללידתו של היהודי ו“מסעו“ בעולם הזה. התכלית, כפי שאנו יודעים, אינה בחיי העולם הזמני הנוכחי, כי אם חיי-עולם נצחיים. לכן בתום המסע הזה הוא ’יוצא‘ מכאן. ”מסעיהם“ הינם עבור ”מוצאיהם“ בסוף החיים.אבל הדגש אינו על חיי עולם הזה, אלא דווקא על מה שנעשה בו וישמש אותנו לעתיד לבוא. לכך מדגישה התורה ”ויכתוב משה“ - על מה ניתן דגש בצורת כתיבה של כל מעשה? ”את מוצאיהם“ - היציאה מן העולם הזה לאחר הצטיידות בתורה ומעשים טובים, ל“מסעיהם“ - המסע האמיתי של כל אדם שיביא אותו אל התכלית.


 "לָרַב תַרְבּו אֶּת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַמְעיט אֶּת נַחֲלָתוֹ אֶּל אֲשֶּר יֵצֵא לוֹ שָמָה הַגוֹרָל לוֹ יהְיֶּה" (לג, נד) ("מרביצי תורה מעולם החסידות")

     בספר "מרביצי תורה מעולם החסידות" מובא המעשה הבא: בתקופה מסוימת, התקבלו למושב קוממיות חברים חדשים, והיה צורך להקצות עבורם חלקות אדמה. לצורך כך, הוחלט לבצע חלוקה מחודשת של שדות המושב, והיו חברים ותיקים שעמדו להפסיד שטח חקלאי עקב כך. לא מעט אנשים התמרמרו על החלוקה החדשה הצפויה. היו מהחברים, שהקהילו אספות כדי לאחד את אנשי המושב נגד החלוקה, והיו שֶמַחּו וניסו לסכל אותה. באחת האספות הופיע, פתאום, רבי בנימין מנדלזון זצ"ל (גאב"ד קוממיות), פתח הרב מנדלזון ודבר בענייני אמונה ובטחון, ובין השאר אמר: "מי פתיויחשוב, שאם נגזר עליו בראש השנה להרוויח כך וכך, היפלא מהקב"ה כי ירוויח זאת בחלקה קטנה יותר, ולמה לו להטריח עצמו ולעבד חלקה גדולה"?!

     דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, והתיישבו דברי אמונה ובטחון אלו בלבות החברים, ושוב לא הייתה התנגדות לחלוקת הקרקעות, באופן שגם לחברים החדשים ייטב.


"והתנחלתם את הארץ בגורל" (ל"ג נ"ד) (ברכי נפשי)

     הנצי"ב אומר שמכאן יש ללמוד שחלוקתה של ארץ ישראל איננה כשאר חלוקות-ירושה, שאפשר לבצען בהסכמת כל הצדדים, וללא גורל; בשל קדושתה של ארץ ישראל, לא ניתן לעשות את חלוקתה אלא על ידי גורל.

     הגיעה אלינו שאלה מעניינת העוסקת בגורל. המעשה קרה בדוכן מפעל הפיס, אשר לו לקוחות קבועים, ופעמים רבות קורה שהאנשים לא רוצים להטריח את עצמם להגיע עד הדוכן, אלאמתקשרים טלפונית אל האיש הממונה ומבקשים ממנו שיבחר עבורם מספר, וישלחנו למרכז ההגרלות, ולמחרת באים ומשלמים לו.

     יום אחד מתקשר אליו אחד הלקוחות ומבקש כנ"ל, שימלא את הטופס עבורו, אלא שבניגוד לאחרים המאפשרים למוכר לבחור את המספרים בעצמו, הפעם הקריא לו הלקוח את 6 המספרים הנדרשים, וביקש שימלא את הטופס במספרים אלה. בעל הדוכן עשה כדבריו. והנה, ביום הזכייה, מתברר ש-6 המספרים שהקריא הלקוח, זיכו אותו בפרס גבוה של 5,000 שקלים. אלא שאז התגלה השוד-והשבר... בעל הדוכן טעה במספר אחד, ולא בחר את כל 6 המספרים שביקש הלקוח, אלא כתב מספר אחר במקומו. הכרטיס נותר אפוא מיותם ולא זכה במאומה...

     השאלה שהגיעה אלינו הייתה האם הלקוח יכול לתבוע עכשיו את בעל הדוכן שגרם לו, לכאורה, להפסיד את הזכייה הגדולה?

     הגר"י זילברשטיין השיב שבדיני אדם אי אפשר לתבוע את בעל הדוכן, כיון שהדבר נחשב רק כמניעת רווח, והמבטל כיסו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אלא, שנראה שבמקרה שלנו פטור גם מדיני שמים, וזאת על פי מעשה שהיה אצל החפץ חיים.

     'וכי הכרטיסים זוכים'?!

     בראדין סיפרו על תלמיד חכם שהתארח בביתו של איש פשוט, ושניהם רכשו כרטיסי הגרלה. והנה, בעל הבית אמר לעצמו שמן הסתם בשמים רוצים לעשות טובה לתלמיד חכם המתארח בביתי, ולכן לכרטיס שלו יש יותר סיכויים לזכות בהגרלה. מה עשה? לאחר שנרדם התלמיד חכם האורח על מיטתו, קם בעל הבית והחליף את הכרטיסים... את שלו הניח בכיסו של הת"ח, ואת הכרטיס של הת"ח לקח לעצמו.

     ומה קרה בסוף? – הכרטיס של בעל הבית, שהיה מונח עתה בכיסו של האורח הת"ח, עלה בגורל, וזכה בהגרלה הגדולה.ראה בעל הבית בהפסדו הצורב, והחל להתפתל סביב האורח בתירוצים ובנימוקים, תוך שהוא 'מסביר' לו ש'הכרטיס שלי 'נפל בטעות' לתוך הכיס שלך, והכרטיס שלך נפל בטעות לכיס שלי'...

     אמר על כך החפץ חיים: וכי הכרטיסים זוכים?! הלא האנשים זוכים! ומי שהשם יתברך רוצה להעניק לו את ההון, הוא הזוכה, ואין בלתו! ואם בעל הבית הניח את כרטיסו בכיסו של הת"ח, ולבסוף דווקא כרטיס זה זכה, אות ברור הוא שבשמים רצו שהת"ח יזכה, ומה לו להתלונן עתה על כך.

     הגר"י זילברשטיין הזכיר אמירה דומה המובאת בשם מרן החזון איש. בתקופה מסוימת אירעו מקרים תכופים של נפילות-מטוסים, ואחד מתושבי בני ברק שנצרך לטוס לשליחות מצווה הגיע למעונו של מרן זצ"ל והביע את חששותיו מפני הטיסה.

     השיב לו החזון איש במטבע-לשון הנ"ל, ואמר ש'לא המטוסים נופלים, האנשים נופלים', ולכן אם הנך טס לשליחות מצווה אין לך מה לדאוג. ולכן גם בעניין הנ"ל של ההגרלה במפעל הפיס, צריך לומר שאילו היה בעל הדוכן ממלא את כל 6 המספרים שביקש הלקוח, הכרטיס לא היה זוכה, כי לא המספר זוכה, אלא האדם, ומן השמים גילו שלא הייתה כוונה לזַכות את הלקוח...

     את מחיר הכרטיס לא צריך לשלם

     אלא שעתה יש לדון האם הלקוח צריך לשלם לבעל הדוכן את מחירו של הכרטיס עצמו. ויתכן שאינו חייב בכך, כיוון שבעל הדוכן לא ביצע את השליחות שהתבקש. ואף שיתכן שאם בשעת מעשה, דהיינו לפני ההגרלה, היה נודע שהחליף את המספר, לא היה אכפת ללקוח, והיה אומר על כך ש'הכל משמים', מכל מקום כיון שנתגלתה הטעות הצורבת, והלקוח לא זכה ב-5,000 השקלים, כתב ה'נתיבות' (סימן קפ"ב סק"י) בשם ה'משנה למלך', שבמקום שיש הפסד, יכול המשלח לומר שהוא מקפיד על מילוי ההוראות בדיוק כפי שציווה.


שונאים מוסווים (ארונו של יוסף)

     "והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" (במדבר לג,נה). רבים ומגוּונים הם שונאיהם של ישראל. יש ששנאתם גלויה ומזדקרת לעין כול, בבחינת "לשיכים בעיניכם", ויש שהם בבחינת "לצנינים בצידיכם". כלפי חוץ הם אדיבים מאוד ונעימים, אך הם מכים ביהודים בהסתר, מן הצד - "בצידיכם".


וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה (לד,ה) (היש"א-ברכה (שמחה-לאי"ש סי' ה))

     וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה(לד,ה).  לפי פסוק זה ברור שעזה הינה חלק מארץ ישראל. ובכל זאת נשאל היש"א-ברכה (שמחה-לאי"ש סי' ה): "זה שישים שנה ואת היותרת שנתבטל הישוב מסיבת הגלות המר... והוכרחו לצאת משם וקבעו דירה רוב בני העיר בעה"ק חברון והניחו בית הכנסת חרב ושמם ובית הקברות מאין יושב רק גוים וערלים דוקא ותו לא [מזכיר לכם משהו מעבר קרוב יותר?] והנה בעתה נתעוררו אחינו בנ"י ספרדים ואשכנזים לקבוע דירה בעזה... ונסתפקו אם יעשו יום א' יו"ט לבד כבני ארץ ישראל, או יעשו ב' ימים טובים של גלויות כמנהג רוב העולם...".

      בתשובתו קובע היש"א-ברכה שבוודאי עזה היא ארץ ישראל, אבל לענין יו"ט שני של גלויות לא קובע גבול הארץ אלא אם היה שם ישוב והאם היו מגיעים לשם שלוחי בית הדין. ואפילו לגבי יפו - מעת שנתבטל בה הישוב היה מקום לדון אם היו מגיעים לשם השלוחים. ועל כן הוא פוסק לקהילה היהודית בעזה: "אם העשרה הראשונים היו מבני א"י, ינהגו כמנהג א"י ויעשו יום א' של יו"ט לבד. ואם העשרה ראשונים היו מחו"ל שקבעו דירתם שם, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם. וכל הבאים אחריהם יהיו נגררים אחריהם, אפילו הן מאה".


“את שש ערי המקלט... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר” (לה,ו) (תורת הפרשה)

     “את שש ערי המקלט... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר” (לה,ו) אומר ה”אוהב ישראל” מאפטה זצ”ל – “שש ערי מקלט” המה שש תיבות שבפסוק– “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, שבהן צריך האדם למצוא לו מקלט בטוח לראשו הנבוך בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע.

     “ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר”, ארבעים ושתים תיבות שבפרשת “ואהבת'' אלו שבקריאת שמע, שעל ידן האדם מחזק ומבצר עצמו לעבודת הבורא, ובהן מוצא המזוהם. מקלט משטף המים הזדונים של העולם


ואת הערים ... שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר (לה,ו)

     "אמר אביי: הללו (שש ערי מקלט) קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו (ארבעים ושתים ערי הלויים) לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות". "אמר רב כהנא: מחלוקת (אם מעלים שכר ללויים או לא) –בשש ... אבל בארבעים ושתים – דברי הכל היו מעלין להם שכר" (מכות).

     בדברי חז"ל אלו מצינו שני חילוקים בין ערים אלו: א. שבשש ערי המקלט נקלט הרוצח אף אם נכנס אליהן ללא ידיעה שערי מקלט הן, מה שאין כן ערי הלויים, שאינן קולטות אלא אם כן נכנס אליהן הרוצח מתוך כונה וידיעה שהן ערי מקלט. ב. שבשש ערי המקלט פטור הרוצח מלהעלות שכר ומיסים לדרים שם, ואילו בערי הלויים צריך הרוצח לשלם שכר ולהשתתף בכל הוצאות העיר.

     השאלות המתעוררות הן: א. מדוע נשתנה דינן של ערי הלויים מדינן של שש ערי המקלט בשני עניינים אלו? ב. הדמיון בין מסעות בני ישראל המוזכרים בפרשה – 42 מסעות, למניינן של ערי הלויים – 42. האם יש סיבה לדמיון?

     ובהסבר הדברים הוא, שהרי נאמר: "אשר ירצח את רעהו בבלי דעת". תוצאה זו של רציחה בשוגג נובעת מחוסר ההתבוננות של הרוצח במעשיו ותוצאותיהם, שהרי אילו היו מעשיו במחשבה וב"דעת", היה ודאי שוקל יותר את פעולותיו ולא היה בא לידי רציחה בשוגג. חסרון זה נובע מחסרון בהנהגת חייו על פי התורה, כמובא "אין דעת אלא תורה".

     מעתה, ערי הלויים הינן ערים שבהן יכול הרוצח להתחנך ולתקן מעשיו, ואילו שש ערי המקלט קולטות את הרוצח אף על פי שאין בהן יכולת לתקן מעשיו, ציווה הבורא על הכנתן מכח רחמיו על הרוצח בשגגה. ומובן שבשש ערי מקלט פטור הרוצח מתשלום מיסים לאנשי העיר משום שניתנו לו משום שהתורה חסה עליו ולכך אין הוא צריך לנהוג כאחד מתושבי העיר, ואילו ערי הלויים ניתנו כדי שיהיה חלק מאנשי העיר וילמד ממעשיהם, ולכן עליו לשלם את הוצאות העיר, שרק כך יוכל ללמוד מהם כיצד מתנהלים חיי על פי התורה.

     במסעות בני ישראל היה החלק של "ויסעו" והחלק של "ויחנו", היות והמסעות היו דרך ההתעלות של בני  ישראל מטומאת מצאים, קושי זה של עקירה ממקום מושבם הקנה להם את העלייה למדרגה של קדושה, ואילו ההפסק בחניה נועד להשריש את המדרגה החדשה לבל תאבד, התבוננות שנעשתה בזמן החניה, כך נועדה השהיה של הרוצח בערי הלויים להתבוננות ולקניית הדעת.


"עיר מקלט" – האומנם ענישה שאבד עליה הכלח? (צביקה ויצמן)

     עונש המאסר אינו נזכר בתורה כחלק מעונשי התורה לעבריים. למעשה, בחינת העונשים הנזכרים בתורה מצביעה על מגמה הפוכה מעונש מאסר: העונש צריך להיות קשה אך לא ממושך, ולא רק בעונש מוות, כי אם גם בעונשים אחרים, כגון המלקות.

     העונש המקראי הוא חדפעמי, ובכן נמנע ניתוקו של העבריין מחברתו הטבעית, ומאפשרת השתלבותו בחברה מיד עם סיום ההליך המשפטי. וכן מצאנו בדברי הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה: " עונשי המאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר - אין להם מקום בתורת ה'. לא יכירו מקומו... בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר וחקירה, וגם זה... לתקופה קצרה בלבד ".

     היוצא מן הכלל היחיד שמוטל בו עונש הדומה במהותו למאסר, נזכר בפרשתנו והוא עונשו של הורג נפש בשגגה, גלות לערי המקלט. ואם כן, אם מצאנו שהתורה אינה רוצה להרחיק העבריין מסביבתו וממשפחתו , כיצד יובן דין ערי מקלט הגוזר גלות על הרוצח בשגגה?

     אלא שההורג נפש בשגגה עוקר למקום הגלות יחד עם משפחתו, אם רצונה בכך. ואף שאסור לו לצאת מתחומי עיר המקלט עד מות הכוהן הגדול, הרי שבתוך העיר חייו נמשכים כרגיל: הוא עובד לפרנסתו ואינו נידון לחיי ניוון ובטלה. יתר על כך, בערי המקלט גרים לויים, שהם מן העילית הרוחנית של העם, והגולה עשוי ללמוד מדרכיהם הטובות.

     נמצא שהגלות אינה דומה לשילוח העבריין אל ארץ זרה, כדרך שנהגו האנגלים לשלוח פושעים לאוסטרליה. הגולה נשלח לגלות בארץ של חברה הגונה, ארץ "מבחר השבטים". רעיון חינוכי זה עומד גם ביסוד מכירתו לעבדות של גנב שאינו יכול לפצות את מי שגזל (שמות כ"ב, ב), משום שבתקופת עבדותו הוא זוכה להתחנך בחברת מי שקנהו.

     ועוד יתרון לגלות. העבריין עובד למחייתו , וחלק משכרו יכול להיות מופרש כפיצוי לקרבן העבֵרה, בין שהנפגע הוא יחיד ובין שהוא הציבור או רכוש הציבור. לעומת זאת, עבריין פלילי בימינו המרצה את עונשו בבית הסוהר, פטור בדרך כלל מן הדאגה לפצות את מי שנפגע ממעשיו, אם משום שאינו נתבע בהליך אזרחי נפרד אם משום שאין לו ממה לפצות את קרבנותיו.

     לאור הדברים שאמרנו לעיל, מציע פרופ' איתמר ורהפטיג לשקול לחדש את הענישה באמצעות הגליית עבריין למקום מגורים אחר, רחוק ממקום מגוריו הקודמים. מקומות אלו יתפקדו כמעין "ערי מקלט", ואפשרות "ההגליה" אליהם תעמוד בצד העונשים האחרים הקיימים בימינו, ובראשם המאסר.

     לדעתו, ראוי להקים מעין "ערי מקלט " או להכריז על מקומות קיימים כערי מקלט, מעין כפרי עבודה, להקיפם בגדר ולהושיב בהם אסירים עם בני משפחותיהם שיהיו מעוניינים בכך , בחברת אנשים אחרים. מי שנשלח לערים אלה כעונש, לא יהא רשאי לעזוב את מקום מושבו בלא אישור מיוחד עד סוף תקופת מאסרו או עד שיחון אותו נשיא המדינה (כתחליף לשחרור עקב מותו של הכהן הגדול). האפשרות לחנינה מעניקה לגולה פתח תקווה להקדמת צאתו מעיר המקלט. תקווה זו מפיחה בו רוח חיים, מגבירה את המשמעת הפנימית שלו ובולמת את הדחף שלו לברוח. ואם ניסה האסיר לברוח, יהא דינו כדין מי שברח ממשמורת, או אז יכלא.

     פרופ' ורהפטיג אף מציע להקים בערי המקלט מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, כדי לאפשר לאסירים להשתכר לפרנסתם, ולו רק במעט, ולמצוא אפיקי יצירה לכישוריהם כדי שלא יפלו למעמסה על הציבור.

     יש מי שיראה בהצעתו של פרופ' והרפטיג הצעה תמימה שאינה מתיישבת עם טיבם של עבריינים; אחרים יראו בה חידוש משפטינו כקדם.


דיינים נדרשים לרגש רחמנות (התוועדויות תשמ"ה כרך א, עמ' 631)

     פרשתנו עוסקת בין השאר במצב של הריגת אדם בשגגה, והתורה מצווה על בית הדין להציל את הרוצח מנקמת 'גואל הדם', קרוב משפחתו של הנרצח: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה... וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". מכאן גם למדו שעֵד אינו יכול לשמש דיין, שכן על הדיין להיות מסוגל לסנגר על הנאשם ואולי להביא לידי זיכויו, ואם היה עד למעשה אין בכוחו לסנגר עליו.

    דרישה זו של התורה מצטרפת לעוד דרישה, המגדירה את אופיו של בית הדין, וכלשון הרמב"ם: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים... מפני שיש בהן אכזריות". אף שמצאנו שדייני הסנהדרין מכונים 'זקנים', בכל-זאת יש מגבֶלֶת גיל, ו"זקן מופלג בשנים" פסול מלשמש דיין, מחשש שלא יהיה רחמן די הצורך.

היגיון ורגש

     הדבר דורש ביאור: הלוא פסיקה הלכתית נעשית על בסיס שיקולים שכליים ולא רגשיים, ואיזה משקל יש לאופיו של הדיין? מכאן למדנו שאי-אפשר לנתק לגמרי בין הרגש לשכל, וכאשר התורה מבקשת מהדיינים להיות רחמנים יש לוודא שאין בהם תכונה אכזרית כלשהי.

     הוכחה לכך היא הכלל ההלכתי "כוח דהיתֵרא עדיף" (כוחו של ההיתר חזק יותר). לכאורה, איך אפשר להעדיף את ההיתר כמגמה, והלוא כל מקרה נבחן לגופו? אלא שהפסיקה מושפעת מהגישה הראשונית של הדיינים, והתורה מלמדת שכאשר יש אפשרות, צריך להשתדל למצוא את צד ההיתר.

נטייה טבעית

     עוד דוגמה היא מבית שמאי המחמירים ובית הילל המקילים. שניהם לומדים תורה ומחפשים את האמת, אבל נטייתם הטבעית לקו החסד או לקו הגבורה גורמת לבית שמאי להחמיר ולבית הילל להקל. לכן נפסל "זקן מופלג בשנים" מלשמש דיין, אף שהוא גדול בתורה וביראת שמים, שכן זקנותו המופלגת מחלישה את מידת הרחמנות שבנפשו ומגבירה את מידת האכזריות, והדבר משפיע על הטיית שכלו ועלול לגרום לו לנטות יתר על המידה לחומרה.

גישת הטוב

     זו גם משמעות הפסוק בתהילים "הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים, וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם", כדברי המדרש: "יבוא טוב (משה) ויקבל טוב מטוב (הקב"ה) לטובים (בני ישראל)". הואיל והקב"ה הוא 'טוב', הרי כאשר אנו מבקשים שירעיף מטובו עלינו, יש לנהוג כמותו, 'מידה כנגד מידה'. הדבר צריך להתבטא בלימוד התורה בצורה של 'טוב'. התורה נקראת 'תורת חסד', ולא בכדי – היא טובה במובן הפשוט של המילה, הן בנוגע לקירוב רחוקים, הן בלימוד האישי ובעבודת השם האישית.   על האדם לנהוג עם זולתו, וגם עם עצמו, בדרך של "ואהבת לרעך כמוך", לגלות את הצדדים החיוביים שבאישיותו ולנהוג בו מתוך אהבה וקירוב.


"ושפטו העדה וגו' והצילו העדה.." (לה,כד)

      סיפור המובא ע"י הרב ברונשטיין:

      רב אחד היה מקרב מביתו את המון העם הפשוט ונוהג בהם מנהג של ידידות רבה. רבי - טען כלפיו אחד מחסידיו - מדוע אתה מקרב אותם כל כך והרי הם מלאים חסרונות כרימון?!... אדרבה - השיב הרבי - אני רואה שהם מלאים מעלות כרימון!...אני איני רואה דבר! החציף החסיד תשובה לרבו.

      לימים בא אותו חסיד לפני הרבי והראה לו צרור של אבנים טובות שהציעו לו כעסק. אבן זו - אמר החסיד בהצביעו על אחת מהן - היא ממש נפלאה!... אני איני רואה בה דבר! אמר הרבי. נו טוב - הפטיר החסיד - באבנים צריך להיות "מבין"... ואני אומר - השיב הרבי מיד - שביהודים בני אברהם יצחק ויעקב צריך להיות "מבין"!...


ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה (לה, יא) (סיפורי חסידים (זווין)

     בכפר אחד הסמוך לצאנז דר יהודי ירא שמים, והיה לו שם בית מזיגה ומלון. פעם אחת בא אליו עני עובר אורח, שהלך קרוע ובלוי וטלאי על גבי טלאי. נתן לו היהודי לאכול ולשתות, ואחר ברכת המזון רצה לתת לו גם נדבה. אך העני לא רצה לקבל. חשש היהודי שמא מעטה הנדבה בעיניו, ורצה להוסיף לו, אבל העני אמר לו: אל יפציר בי כבודו לקחת מאתו נדבה, כי ברוך ה' עשיר גדול אני.

     נשתומם היהודי על דבריו, ושאלו לסיבת נדודיו, סיפר לו האורח את קורותיו: אני דר בעיר פעסט, ויש לי שם כמה כפרים ושדות וכרמים. פעם אחת נגנב ממני סכום גדול של כסף, ולא ידעתי מי הגנב. והייתה אצלי משרתת בתולה יתומה, וחשדנו בה כי היא גנבה את הכסף. לקחנו אותה לשר העיר, והשוטרים הכוה שתודה על הגניבה, אבל היא באחת שלא גנבה מאומה, ושלחוה לביתה. מחמת הכאות השוטרים נפלה למשכב, ולאחר ימים אחדים מתה. והנה כשני שבועות לאחר מיתתה נמצאה הגניבה. רעדה אחזתני בזכרי כי הייתי חושד בכשרים ועל ידי זה מתה היתומה. נסעתי אל הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זצ"ל שייתן לי תשובה לכפרה על העוון. ואמר לי הצדיק: בחר לך אחד משלש אלה. או שתמות ויהיה לך עולם הבא. או שתהיה חולה מוטל במיטה שלוש שנים, ויהיה לך ייסורים הממרקים עונותיו של אדם, או שתהיה שלוש שנים נע ונד בגלות, כדין הורג נפש בשגגה. ולא יכולתי להסכים בנפשי אף לאחד מכל אלה העונשים, ונסעתי לביתי.

     במשך איזו ימים הרגשתי כאב בראשי, וכאב לי כמה ימים, ולא ספרתי לשום אדם. אחרי כן הרגשתי כאב בכל גופי והוכרחתי לשכב במיטה. שלחו בני ביתי לרופא והוא בדק אותי וכמעט שאמר נואש לחיי. אז אמרתי בלבי: בוודאי בחר הצדיק בשבילי את המיתה לכפרה בלי רצוני, ושלחתי תיכף ומיד טלגרמה וגם מעות לפדיון נפש אל הרה"ק מפרעמישלאן, וכתבתי שיתפלל עלי שאשוב לאיתני, ואז אסע אליו ואקבל עלי כל מה שיאמר. וכן היה, הרה"ק התפלל עלי, ולאחר כמה שבועות שבתי לאיתני, ונסעתי לפרעמישלאן בבואי אל הצדיק, אמר לי: למות עוד יש לך פנאי, וחולה כבר היית, על כן תבחר ללכת בגולה.הסכמתי ואז אמר לי הצדיק: עתה אלמדך איך עורכים גלות.

     ראשית כל, כל מה שיש בידך עתה, מלבושים ומעות, תניח אצלי, ותלך מכאן בבגד ישן וקרוע. במקום שתלין, לא תהיה שם למחר ביום. אם תרעב, לא תבקש משום איש לא נדבה ולא לאכול, רק אם יתנו לך אנשים מעצמם, מחמת רחמנות תיקח, אבל לא תהיה תובע בפה. כל שלוש השנים לא תבוא לביתך, ואני מתיר לך רק זאת, שבסוף השנה תלך לעירך, ותעמוד מחוץ לעיר, ותשלח שליח לאשתך, שתביא לך את הפנקסאות מכל עסקיך, ואם תראה שהיה הפסד בעסקיך, אז מותר לך לשוב לביתך. אבל אני מבטיח לך, כי עסקיך לא ילכו לטמיון. וכל שלוש השנים אסור לך לנסוע בעגלה, עליך ללכת ברגל דווקא. ובסוף השלוש שנים תבוא אצלי, ואחזיר לך החפצים שלך, וגם אתן לך תיקון איך להתנהג בביתך כל ימי חייך.

     לקחתי ברכת פרידה מהצדיק, והלכתי להיות נע ונד כאשר ציווני, וזה לי שתי שנים שאני הולך כך. כעת שמעתי שהצדיק רבי מאיר מפרעמישלאן נפטר והלך לעולמו, והוא ציווה אותי להיות אצלו בסוף שלוש השנים. ואיני יודע מה לעשות. ושמעתי שבצאנז יש רב שהוא גם כן צדיק הדור [הלא הוא הגה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל], על כן אני הולך אליו שיאמר לי מה לעשות. ובכן לא אקבל מידך נדבה, כי עכשיו אני לא בגולה, רק בדרך אל הצדיק מצאנז.

     כאשר שמע היהודי את סיפורו של האורח, נסע תיכף יחד עמו לצאנז, למען דעת את סוף הדבר. ויהי בבואם לבית הצדיק מצאנז, ועוד לא הספיק האיש להכין לפניו את שאלתו, אמר לו הרב: לך לביתך, ותיסע דרך העיר פרעמישלאן, ותלך שם אל קבר הצדיק רבי מאיר זצ"ל, ותאמר לו שהרב מצאנז אמר, כי די לך שתי שנים, משום שקיימת אותן במסירות נפש ממש.

     האיש עשה כן, ונסע לדרכו לשלום...


וישב בה עד מות הכהן הגדל (לה,כה)

     רש"י - לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. ומה דינו של אדם אשר רצח בשוגג בעת שראובן שמש ככהן גדול, ועד שהעמידוהו לדין נפטר ראובן הכהן הגדול, ומנו את שמעון ככהן גדול. עד מתי ישב הרוצח בעיר המקלט?

     אומרת המשנה (מכות יא ע"ב): "אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני". ולכאורה, מה אשם הכהן הגדול השני? בשלמא הכהן הגדול הראשון היה אשם כיון שהיה לו להתפלל שלא תארע תקלה כזו בימיו, אבל הכהן הגדול השני – הלא, באמת, בימיו לא ארעה תקלה זו, ומדוע מגיע לו כזה עונש?

     כך שואלת שם הגמרא: "מאי הוה ליה למעבד?" - מה היה לו לעשות? ומתרצת: "היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש" - הוא היה צריך להתפלל שיצא זכאי בדינו ולא יזדקק לגלות לעיר מקלט. והקשו האחרונים: אם הדיינים פסקו שהוא צריך לגלות לעיר מקלט, הרי שזוהי האמת לאמתה, ועל מה היה לו להתפלל, שיעוותו את הדין?!

     השיב על כך האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת", כי הנה ישנה הלכה בדיני נפשות: "אמר רב כהנא, סנהדרין שראו כלן לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא? כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה (סנהדרין יז ע"א), כלומר, כאשר בית דין דנים דיני נפשות וכולם מחייבים - הנדון יוצא זכאי.

     והנה כאן, בדינו של הרוצח בשוגג, אומר ה"אמרי אמת", ישבו עשרים ושלשה דיינים, שלשה עשר אמרו חייב, ועשרה אמרו זכאי. נפסק הדין לחובתו. הכהן הגדול היה צריך לבקש רחמים שכל עשרים ושלשה הדיינים יכוונו לדין אמת ולא יטעו, ואז היו עשרים ושלשה מחייבים, והנדון היה זכאי בדין!


"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה" לה,לג) ("וקראת לשבת עונג")

      מפסוק זה אנו לומדים - כתב הספרי - אזהרה לחנפין. "אין להחניף לשום אדם!"

      סיפור שמובא בספר "וקראת לשבת עונג": בעיר קלם חי ופעל מגיד נודע, אשר התפרסם בשמו ר' משה יצחק דרשן המגיד מקלם. מגיד זה לא נשא פנים לאיש ולא נמנע מלהוכיח את הראוי לתוכחה.

     באותם ימים היו בעיר קלם שני סוחרים עשירים בעלי בית מסחר למלח. בבית מסחררם נמכרו שני סוגי מלח האחד לבן רגיל השני מלח אדום מובחר ביותר אשר נקרא כך בגלל צבעו האדמדם קצת. סוחרים אלו ברצונם היה להתעשר מכרו את המלח הלבן כשהוא מעורב במעט צבע אדום... כאשר נודע הדבר למגיד הרעיש עולם בתוכחה וחשף את התרמית.

     דעו לכם - אמר המגיד לסוחרים - כי אני עצמי אעמוד בפתח בית המסחר שלכם ואזהיר את הקונים. כאשר נודע הדבר למגיד קלונם ברבים החליטו שני הסוחרים להתנקם במגיד משום כך העלילו עלילה שפלה. לא חלפו ימים רבים והמגיד נעצר בעוון מרידה והשלך לבית הסוהר.

      לאחר ימים מעטים נפגש מפקד בית הסוהר עם ידידו הטוב מנהל הדואר. תוך כדי שיחה סיפר המפקד לידידו על העציר החדש החשוד במרידה. ר' משה יצחק חשוד במרידה??? - נזעק מנהל הדואר - לא יתכן! אספר לך מי הוא ר' משה יצחק - סיפר מנהל הדואר - מידי פעם נכנס הוא נכנס לסניף הדואר קונה מספר בולים וקורע אותם. כאשר שמתי לב לכך ניגשתי אליו ושאלתי אותו לפשר מעשהו המוזר.

     פשוט מאוד - הסביר המגיד למנהל הדואר - פעמים אני שולח דברי דואר באמצאות אנשים פרטיים ולא על ידי הדואר. ואם זה הרי זה כגניבה מהמדינה שקבעה סדרי משלוח. משום כך אני קונה בולים בשווי החבילה ששלחתי קורע אותם ואז אין המדינה מפסידה מאומה ממעשי... אדם ישר כזה - הוסיף מנהל הדואר- חשוד בעיניך במרידה?!

      התרשם מפקד בית הסוהר מהמעשה ששמע ועוד באותו יום שוחרר המגיד מכלאו...


"ולא תחניפו את הארץ"(ל"ה, ל"ג) (צדקת שלום 103)

     בהגדרת החנפן, כתב הרש"ר הירש, שפיו וליבו אינם שווים. כלפי חוץ הוא מציג הופעה אחרת, טובה יותר, שאיננה מתאימה למהותו הפנימית. בגמ' במסכת סוטה [מ"ב.] מובא, שכת חנפים, מספרי לשון הרע, שקרנים וליצנים (כת חשמ"ל), אינה רואה פני שכינה.

     המגיד ר' שבתי יודלביץ זצ"ל, היטיב להגדיר מהו החנפן. יום אחד, פנה החמור לכלב בבקשה שיספר לו איך זה שהוא לא עושה כלום, כל היום נח בבית במזגן ומקבל אוכל בשפע. ואני החמור, עובד כל היום בשמש הקופחת ובקור, מקבל מכות מבעה"ב ובסוף היום זורקים אותי בחוץ באורווה, ואני מקבל קצת מים דלוחים, לחם יבש וקצת עשבים. ענה לו הכלב, כשבעל הבית מגיע כל יום לבית, אני קופץ עליו עם הידיים ומלקק לו את רגליו, ולכן הוא משפיע עליו כל כך טוב.

     אמר החמור, א"כ גם אני אלך בעקבותיך. למחרת, הגיע בעה"ב לקחת את החמור, קפץ עליו החמור עםידיו הקדמיות שהגיעו לכתפיו של בעה"ב, ומעוצמת הקפיצה נפל בעה"ב אחורה והחמור החל ללקק את בעה"ב. בעה"ב החל לצעוק לעזרה, ובניו שראו את המתרחש, רצו לעבר אביהם והחלו להכות את החמור עד זוב דם. החמור נזרק לאורוותו פצוע, והחל לקלל את הכלב, מילא אל תביא לי עצה, אך למה לתת לי עצה שאינה הוגנת.

     למחרת, ראה הכלב את החמור מוכה וחבול, אמר, אלך ואעשה ביקור חולים, ראהו החמור ואמר לו, כלב, אתה לא מתבייש, תראה מה עשו לי בגלל עצתך. שאל הכלב את החמור איך עשה בדיוק לבעה"ב, וכשסיים החמור לתאר את מעשיו, אמר לו הכלב, כך גם אני בדיוק עושה, אלא מה? בשביל ללקק צריך להיות כלב.

וזהו החנפן!


זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים (לו,ו) (חתם סופר)

     בדברי הפסוק נראה לכאורה סתירה, דבתחילה משמע שיש להן רשות להינשא לאיזה שבט שירצו, ולבסוף הכתוב אמר 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'.

     ונראה לבאר ע"פ מה שאמרו חז"ל, שבאמת בנות צלפחד לא היו ראויות להוליד כיון שנישאו לבעליהן אחר ארבעים שנה, אלא מחמת צדקתן נעשה להן נס וילדו. ולכן, בתחילה אמר הכתוב 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים', כיון שנחלת השבט לא ייגרע ע"י הנישואין הללו, כיון שע"פ טבע בין כך לא יולידו ומה שיירש הבעל אין בזה גריעותא, שהרי ירושת הבעל אינה דאורייתא, אבל בכ"ז כיון שחפץ אני לעשות להן נס שייוולדו להן בנים, ואין זה מן הנכון שאעשה נס אשר יגרום את גריעת נחלת השבט של אביהן. לכן מייעץ אני להן עצה טובה שרק למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, ואז תהיינה האפשרות לעשות להן נס שייוולדו להם בנים, מאחר שלא יגרע נחלת אביהן ע"ז

     ע"פ המבואר יובן המשך דברי הכתוב (פסוק י) 'כאשר צוה ה' את משה כן עשו בנות צלפחד'. ולכאורה פשיטא הוא. אלא דכיון דהקב"ה אמר להם רק עצה טובה, ואמנם ע"פ דין היו יכולות לישא אנשים כטוב בעיניהן, אך בכ"ז שמעו לעצה טובה של הקב"ה ובחרו להן אנשים ממשפחת אביהן.

 


                     חזק חזק ונתחזק


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים