בניית אתרים בחינם

 






כ' מנחם אב ה'תשע"ט





את הנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" מסבירים המפרשים שלא רק בשעת עוני ומחסור על האדם לזכור את הקדוש ברוך הוא ולבקש עזרתו, אלא גם בעת שיזכה לברכה והצלחה – ואכלת וגם ושבעת, מחובתך לשמור את נפשך משכחה, וגם אז "וברכת את ה' א-לקיך", כי הוא הנותן לך כח לעשות את החיל הזה ולא בחכמתך ורוב תבונתך הגעת למה שהגעת.


    בפרקי אבות (ג.ג) שנינו: ״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״. ומפרש רבי עובדיא מברטנורא זי״ע חידוש גדול וכותב: כך שמעתי, כי בברכת המזון שמברכים על השולחן יוצאים ידי חובה ונחשב כאילו אמרו עליו דברי תורה!... לעומתו, יש מן הפוסקים שקבעו כי צריך ללמוד בעת הסעודה ממש ואין יוצאים בברכת המזון.


     בתורתנו הקדושה כתוב לאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ד׳ א-לקך״, וכן אמר גם הנביא (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ד׳ א-לקיכם״, גם על ידי אכילה עד כדי שביעה יכולים לברך ולהלל את ד׳ א-לקינו. 

     בתלמוד נאמר (עבודה זרה יח א): "עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין". לא בכדי רש"י השתמש בביטוי זה בפירושו לפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". להורות על משנה זהירות במצוות שאדם מתייחס אליהן בזלזול שהרי אמרו חז"ל: "ואי אתה יודע מתן שכרן של מצוות".

חסד [לקראת שבת מלכתא'-הרב אשר קובלסקי]

     היה זה בשעת לילה מאוחרת. סבי, הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, עלה זה עתה על יצועו. בתום יום ארוך ועמוס, מייגע וגם מעייף, לבש את בגדי השינה ועמד לתת תנומה לעפעפיו. אך לפתע, בשכבו על מיטתו, מצחו נחרש קמטים. הוא נזכר במשהו שהעיק עליו, לא נתן לו מנוח...  הוא מיהר לקום ממיטתו, ניער את קורי השינה שכבר התלבשו על עיניו, ואזר כח. התלבש בזריזות ויצא את הבית, בואכה בית הכנסת 'בעלזא' בבני ברק, הסמוך לביתו.

     השעה היתה אחרי חצות הלילה, הרחוב כולו כבר היה שקט, ורק הוא - מתרוצץ ומחפש, שואל ודורש... לפתע,  צדה עינו דמות של אדם זר ומוזר, יהודי אומלל שהיה מהישנים בבית הכנסת. פניו הוארו באחת, הוא שש אליו כמוצא שלל רב: ''רבי יהודי, בוודאי טרם אכלת ארוחת ערב.  התואיל לבוא עמי לביתי ולסעוד סעודה דשנה?''.  המסכן, שהיה כנראה גם מאוד רעב, נענה על אתר להזמנה החמה. באחת בלילה עלו שניהם הביתה, רבי שמואל צבי העלה את האור במטבח, פרס לחם אל השולחן, והחל מביא ביצה וסלטים, ירקות ומגדנות מכל אשר מצא. שעה ארוכה עמד רבי שמואל צבי ושימש לפני אותו יהודי זר, נותן לו לאכול ולשבוע ביד רחבה ובנפש חפצה, עד שהלה אכל ושבע ודשן ובירך, ונפרד בתודה חמה ובברכת 'לילה טוב' חיננית...  

     הלה אמנם לא שאל שאלות, שכן היה רעב ומזה זמן לא אכל ארוחה טובה. אך בני הבית - המה ראו כן תמהו: "מה ראה רבי שמואל צבי לקום ממיטתו בשעת לילה מאוחרת,  לחפש אדם זר, ולהזמינו לשולחנו? הרי השעה כבר מאוחרת, ורבי שמואל צבי כלל לא ידע על קיומו של אותו אדם בבית הכנסת באותה שעה - מה טעם טרח כל כך לחפשו ולהזמינו?".  נענה להם רבי שמואל צבי בחיוך: ''שכבתי על משכבי ,והעברתי את היום החולף בראשי. לפתע נחרדתי: הן לא עשיתי חסד היום! מיהרתי לקפוץ בבהלה, שהרי איך יתכן ללכת לישון בלי לעשות חסד? אזרתי כח, וחיפשתי מישהו לעשות עמו חסד. עכשיו אני יכול ללכת לישון בצורה רגועה...''. - הסביר בפשטות.


     את הסיפור שמעתי מאבי מורי שליט"א, והוא מאיר: יום ללא חסד, לא ייקרא יום. יהודי נועד לעשות חסד, זה חלק ממהות תפקידו. בכל יום נחפש לעשות חסד, לפחות מעשה חסד אחד בכל יום. כך נפתח את ליבנו למצות החסד, ונרבה בעשיה טובה בין איש לרעהו! '    














אנו עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!.. (המגיד מדובנא זי״ע)

     הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א פירש על פי הגמרא (פסחים נד): "גזירה על המת שישתכח מן הלב" - שהרי כל דבר אבוד שאין שום סיכוי למצאו, האדם מתייאש ממנו ושוכח אותו. אבל כאלפיים שנה מאז חורבן בית המקדש, עדיין אנו בוכים ומתאבלים עליו. ומכאן שבית המקדש איננו כדבר "מת" ואבוד מאיתנו.  זאת נחמתנו אחרי תשעה באב. שבית המקדש "חי" ויבנה במהרה. 


     "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" (ד' ד'). יש אנשים האומרים כי דבקות בהקב"ה אפשר רק לאחר מיתה בעוה"ב, וי"א גם בחיים בעוה"ז אבל רק ליחידי סגולה, וי"א כי כולם יכולים להגיע לדרגה זו, אבל רק לעת זקנה כאשר אין כבר כ"כ יצה"ר. לזה נאמר: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים" - גם בחיים בעוה"ז, "כולכם" - לא רק יחידי סגולה, "היום" - בכל יום ולא רק לעת זקנה. (שעב"ר(

    יש מספיק מכשולים בדרך, אל תהיו מכשולים בעצמכם...

ה'קָלְפּטוַֹמְנַייק' (פרפרת, גליון 284)

     מספר הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א: לפני עשרות בשנים, בתל אביב של מעלה, התגוררה הרבנית בלה שלזינגר ע"ה, שהייתה בתו של מורנו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל, והיא שייסדה וכיהנה כנשיאת 'נשי אגודת ישראל'.  היא הייתה אישה ברוכת כישרונות ומעשים, שפעילותה הרבה חבקה עולם, למען הציבור היהודי בארץ.

     באותה עת, התגורר בשכונת מגוריה נער צעיר, של"ע לקה במחלת ה' קָלפּטוֹמנַיה', המוכרת יותר בשם מחלת ה'גנבת'.  זו מחלה נפשית שהלוקה בה מאבד את השליטה בדחפיו האישיים, ואינו מצליח להימנע מלגנוב כל מה שרואות עיניו.  יודגש, לא מדובר בגנב מתוך רוע או שרירות לב, אלא באדם ההופך לגנב כתוצאה מחוסר שליטה במעשיו.  כל בר דעת מבין, שהחיים בסביבתו של אותו אדם - קשים מנשוא. לא רק שהאיש מזיק בפועל, הוא גם נחשב כאדם רע, והופך לאדם דחוי חברתית ואומלל נפשית. במצב כזה,  כמעט ואין מה שיכול להוציאו מהסחרור הנורא אליו נקלע,  שכן איש אינו חפץ להתקרב ולטפל בו.

     אותו נער צעיר, חלה במחלה הקשה הזו, ובתוך תקופה קצרה נודע שמו כגנב שאינו חת מאיש, והכל התרחקו ממנו,  כאשר בהרבה מהמקרים גם זכה לגערות וקיתונות של בוז מאותם שניזוקו ממעשיו.  כך הלך מצבו הנפשי והידרדר, עד שהבחינה בו הרבנית שלזינגר, והזמינה אותו לביתה, להתגורר בבית שחסד והכנסת אורחים היו הבריח התיכון בו. היא ידעה כי בכך היא הופכת את ביתה למקום מועד לפורענות, הן מצד הגנב -  שיחמוס את כל מה שיעמוד בדרכו, והן מצד רודפיו - אשר לבטח יבואו לביתה לדרוש את שגנב מהם. למרות זאת,  אירחה אותו בביתה במשך תקופה ארוכה, ולמותר לציין שהייתה זו תקופה קשה מאוד עבורה. דברים נעלמו ממקומם, כלים יקרים מצאו את דרכם לחדרו, לא היה אפשר להשאיר כסף בבית ולו לרגע אחד. אך כל זאת היה רק אפס קצהו ממסירותה כלפיו - - הן מדי יום, יצא הנער לדרכו, ועד שהיה שב הביתה - היה מספיק כמה גניבות... הכל ידעו כי הוא מתגורר אצלה, ובאו לדרוש את הנגנב מהם, תוך שהם מטיחים לא פעם מילים קשות ונזעמות. הרבנית שלזינגר קיבלה את כולם בנועם, התנצלה בשמו, והייתה משלמת את עלויות הגניבות מכיסה הפרטי,  בלי לספר לו על כך כלל! תקופה ארוכה נמשכה המסורת הזו, כשהנער שחי בביתה - גונב כדרכו, והרבנית מתנצלת על לא עוול בכפה, ומשלמת מכספה האישי את הגניבות. היא עשה זאת כדרך טיפולית שהוכיחה את עצמה - כי אכן, עד מהרה, נסללה הדרך לטיפול בנער הסובל. העובדה כי אנשים כבר פחות הטיחו בו בחוצות, יחד עם העובדה שהרבנית ליוותה אותו בתהליך טיפולי ארוך ומייגע, הובילה לכך שכמות הגניבות הלכה וירדה, עד שהתופעה פסקה כליל. לימים, נפרד הנער בדמעות תודה, ויצא לחיים חדשים ומשוקמים, נטולי גניבות ומעשים לא רצויים.


     כדרכו של עולם, הקשר ביניהם נותק, והנער כמו נשכח מלב. גם הרבנית עסקה כבר בעיסוקים אחרים, וכבר שכחה מהנער אליו כה התמסרה, עד שחילצה אותו ממחלתו הקשה בעמל רב והוצאה כספית ניכרת...  חלפו עשרות שנים, וללונדון נקלעה בתה של הרבנית שלזינגר, סבתי הרבנית טורק ע"ה. היא התפללה תפילת שחרית בבית כנסת מקומי, ועוף השמים הוליך את הקול לעזרת הגברים, כי אורחת מישראל בשם הרבנית טורק הגיעה. מששמע על כך אחד מחשובי ונכבדי בית הכנסת המקומי, ביקש לשוחח עמה בדחיפות לאחר התפילה.  בקול רועד מהתרגשות, שאל האיש - שכאמור, נמנה על בכירי ופארי הקהילה בלונדון - אם האורחת בתה של הרבנית שלזינגר מתל אביב. האישה השיבה בחיוב, ואותו אדם החל לבכות ולהתייפח, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. לבסוף, אמר בקול סדוק: ''דעי לך שאינני יכול ואין דרך בעולם להודות לאמך. היא הצילה את חיי, נתנה לי חיים במתנה! זוכרת את הגנב שהסתובב אצלכם בבית?''.  כמו מחזה נוסטלגי עתיק, צפה ועלתה לנגד עיניה דמותו של אותו נער, שהתגורר בבית הוריה. מתוך ערפל השכחה שבה ועלתה תמונתו, והיא שפשפה עיניה בתדהמה: ''מה?!  זה אתה?!''. ' אכן כן!' - שב האיש וקבע, וסיפר על שנותיו כנער דחוי ומושמץ, גנב בשיא 'פריחתו'... ''הכל טענו כי עתידי בין יושבי בית הסוהר, אך אימא שלך - רוח אחרת הייתה עמה,  היא הצילה את חיי! כשאני מביט במשפחה שהקמתי , בקהילה בה אני שותף, בהתקדמותי הרוחנית - אני יודע שכל זה הוא לא בגללי, כי לכשעצמי - הייתי אמור לבלות את שארית חיי מאחורי סורג ובריח. רק ליבה הפתוח כאולם של אמך, הציל את חיי, נתן לי סיכוי. היא הוציאה אותי מעומק המחלה, גאלה את נפשי, היא שהעמידה אותי כאדם מן היישוב, שגם הצליח להתקדם בחיים!'' - סיפר האיש,  כשהוא מנגב ללא הרף את דמעותיו הנרגשות...





י"ח מנחם אב ה'תשע"ט



אושר לא נובע מהעדר בעיות אלא מהיכולת להתמודד איתן.


     איך אפשר להעריך את התורה בכסף, כמה נשלם עבור לימוד דבריו של הבורא שנתן לנו את תורתו , אם נעריך זאת בכסף רק נמעט מערכה האמיתי. היא שווה הרבה יותר ממה שכסף יכול להעניק.

     אין שואלים לאורח 'התפללת?' אלא שואלים אותו 'סעדת'?.


     המרן החפץ חיים זצ"ל נשאל על המן, שכל אחד שרצה לטעום טעם היה חושב ונהיה לו. כגון אם רוצה טעם גלידה היה מרגיש זאת. מה היה קורה כשלא חושבים על כלום? ענה הח"ח – כשלא חושבים אין לזה שום טעם!

כבוד התורה – ("איש לרעהו'')

     מעשה באברך, שזה לו כבר כמה שנים מנישואיו, ועדיין לא זכה להיפקד בזרע של קיימא. הוא הגיע למעונו של הגאון הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל, ותינה לפניו את צרתו הגדולה, והפציר בו, כי יבטיח לו לזכות בפרי בטן.  אמר לו הצדיק: "דע לך, כי נעשתה על ידכם פגיעה ברב שסידר לכם חופה וקידושין... טרם תבואו אליי, עליכם לפייסו...". האברך קפא על מקומו.  לאחר רגעים של חיל ורעדה, הוא נזכר במה שהתרחש בחופתו,

     הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז  , הוא שהוזמן לסדר קידושין, וכך אירע המעשה: המחותנים ביקשו מהגאון רבי דוד, להוסיף לכתובה כמה תנאים, שלא נהוג להכניסם לכתובה. ראש הישיבה פסק, כי אינו מסכים לכך, ומשהמשיכו האנשים לדרוש את כתיבת ההוספות בכתובה, התנצל ראש הישיבה והודיע, שלא יוכל לסדר את הקידושין, אם ימשיכו להתעקש על בקשתם.  לפתע, באותם רגעי לחץ, הגיב אחד המחותנים, 'לא נוכל לוותר בשום אופן על הוספת השורות הנחוצות הללו, ואין ברירה, גם אם כבוד הרב לא יסדר את הקידושין'...הגאון רבי דוד לא כעס ולא התרגז כלל, וגם על פניו לא ניכרו שום סימני קפידא. מתוך שלווה ורוגע, קם ללכת,  ויצא מאולם השמחות. רק בחלוף כמה דקות, התעשתו המחותנים, ורצו אחריו להשיבו. למזלם, רכבו של ראש הישיבה טרם הספיק לעזוב את המקום, והם התחננו לפניו: ' הרב יחזור ויסדר לנו חופה וקידושין, ותהא הכתובה בדיוק כפי רצונו, אנחנו לא מתערבים יותר...'. הרב פוברסקי - ענק בענווה, שב לאולם בשמחה, סידר את הקידושין, והכל בא על מקומו בשלו. אלא, שמסתבר, כי מן השמים לא הסכימו למחול על הפגיעה בכבוד התורה...  

     בבהילות, יצא האברך מבית רבי מאיר אבוחצירא ונסע תיכף ומיד מאשדוד, אל מעונו של ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי בבני ברק. שטח בפניו את צרתו בדמעות, וביקש מראש הישיבה שיואיל למחול לו, 'משום שרבי מאיר אבוחצירא גילה לנו, כי עלבון כבוד התורה מפריע ומעכב כאן  ... הרב פוברסקי שמע את דברי האברך בכאב גדול, ולפתע פרץ בבכי מזעזע, על כך שבעטיו נמנע פרי בטן מזוג יהודי.  לאחר מספר רגעים עת שנרגע מבכיו, מיד הצהיר מפורשות,  כי מוחל במחילה גמורה ואין לו כל קפידא.


     עוד באותו הערב, שב האברך אל רבי מאיר אבוחצירא וסיפר לו כי הושגה המחילה. האברך לא זז משם, עד שבירכו הגאון הקדוש שיזכה להיוושע כמשאלת ליבו. ואכן, באותה השנה, זכו הזוג להיפקד במזל טוב בזרע של קיימא.




י"ז מנחם אב ה'תשע"ט


אושר לעולם אינו פוחת כשחולקים בו.


     אחד פונה לקב"ה בתפילה ואומר לו: ריבונו של עולם אם תתן לי לזכות שני מיליון ₪ בלוטו, אני מבטיח שאשב ואעסוק כל ימי חיי בתורה, לפתע שומע הוא בת קול שאומרת לו: היי אדוני חֲדל מתפילתך, יש לי כבר המון אבְּרֶכִּים שעושים את זה גם בשביל 1500 ₪ בחודש...


     אם המטרה לא מספיק חשובה לך - לא תהיה לך סיבה מספקת להתאמץ. וכשאין סיבה להתאמץ - אין סיכוי להצליח. לכן וודא שהיעד באמת חשוב לך. 


     בכל מעשה שאנו עושים, שנראה לפחות לערב בו כוונה טובה לשם שמים, וחשוב מאוד שבמשך הזמן היא תהפוך להיות הכוונה העיקרית.

אחראי ניקיון (מאורות הדף היומי, גיליון 1047)

 

     שלום רב . אני, בעל תשובה מתל-אביב, שולח לכם את הסיפור הבא.  ביום בהיר דפק צעיר ביישן על דלת משרדו של מנכ"ל חברת ענק, פתח בדברי נימוס וסיפר בקול שקט כי הוא מחפש עבודה.  מלא בטופס זה את קורות חייך ואת רמת השכלתך, ואו אז נראה מה קורה, השיב המנכ"ל.  לאחר מספר דקות הצעיר השיב את הטופס הממולא. בעל החברה עיין בו ולא האמין למראה עיניו. מולו יושב גאון! השכלה גבוהה, כישורים מגוונים ורב צדדים. גם הכתב המסולסל והנאה העיד כי בעליו בחור פיקח ומוכשר.  בקושי רב הסתיר בעל החברה את התפעלותו ,ופנה אל הצעיר בקול מאופק: אני מוכן להעמיד לרשותך משרד מרווח, עם צוות עובדים. משרתך היא - קידום החברה!  פניו של הצעיר נפלו. לא לזאת ציפה. לא תודה,  אמר. אינני מעוניין ליטול על עצמי אחריות מיוחדת. באתי הנה כדי לבקש עבודה בתור מנקה, או תחזוקן! בעל החברה לא האמין למשמע אזניו. כמעט עמד לזרוק את הטיפש מכל המדרגות, אך במחשבה שנייה החליט כי מוטב לו לתת לבחור את דבר  מבוקשו, אולי ביום מן הימים יתפכח ויטול עליו את התפקיד.

 

     עברו חודשים. הצעיר עשה את עבודת הנקיון נאמנה, קיבל את משכורתו הצנועה, ולא שת לבו לכל ההצעות הנדיבות שהיה בעל הבית מעלה בפניו מפעם לפעם.  נוכח שלוותו של הצעיר, החליט בעל החברה כי עליו להאיץ את תהליך ההבשלה של העובד המוזר. בו ביום הטיל עליו לנדוד לסניף מרוחק של החברה כדי לשחרר סתימה במערכת האינסטלציה, לנקות גרם מדרגות בבניין בן עשר קומות, ולקראת ערב לגזום את עצי הנוי שבגינתו הפרטית.  הצעיר עבד כמטורף מבוקר ועד ערב, וקרס תחת עומס העבודות.

 

     לאחר כשבועיים הוא נכנס בראש מורכן למשרדו של בעל החברה,  ובקול שבור שאל: המשרד, המשרד שדיברת עליו, עוד קיים? אפשר להכנס אליו?

 


     אנחנו בניו של הקב"ה ברוך ה' בשנים האחרונות זכיתי להגיע להכרה נפלאה זו. תפקידנו בעולמנו הוא רם ונשגב. אך לעיתים אנו בוחרים לעסוק בזוטות, בדברים הקטנים, לא בעיקר, במהות, באמת. אך בעל החברה אינו מרפה. הוא מזכיר לנו שוב ושוב, כי אנו ראויים לתפקיד גדול וחשוב.  ככל שנקדים להבין זאת, ייטב.





ט"ו מנחם אב ה'תשע"ט


"אין מקום בישראל שבו האוויר טהור כפי שהוא בצפת", ו"אין מקום בארץ שבו האטמוספירה כה מתאימה להתעמק בסודות התורה".


    בעל הדעה רוכש לעצמו תחילה מקצוע מפרנס, לאחר מכן בונה בית, ורק לבסוף נושא אשה (הלכות דעות, פרק ה, הלכה יא).


    בעצם היה צריך לבטל את כל הנופש הזה,  האם כל אחד כ"כ עייף שאין לו כוח, אבל קשה לבטל דבר שכבר נשתרש בציבור. ובאמת בחו"ל לפני המלחמה לא היה נופש. מה שכן היה, כל אחד שהרגיש שצריך, היה נוסע לשלוש ארבע שבועות, קראו לזה דאצ"ע, אבל כל אחד בפני עצמו, ולא באותו הזמן כולם ] הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל]]


     "גדולה אמת שאפילו מתוך השקר האמת ניכרת"


     גם בעומק הגלות ואפילו בסמיכות מידית לתשעה באב, כרויות אוזנינו לקלוט את קריאתו הנצחית של ישעיהו: ”נחמו נחמו עמי“.


     המשנה (מסכת תענית, פרק ד, משנה ח) מספרת שבחמישה-עשר-באב היה מתקיים מעין 'פסטיבל שידוכים' שנתי בכרמים ליד ירושלים. הבנות הרווקות היו יוצאות במחולות, לבושות בבגדים לבנים, וקוראות: " בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".


     "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו" וגו', למען יהיה לכם כוח הזיכרון. כי הסתכלות בעברה והרהורי עברה הם המה מאבדים כוח הזיכרון מכל אדם.


     ט"ו באב הוא לא יום של זיווגי-לכתחילה. זה יהיה יום למי שחווה תשעה באב, למי שחווה מוות וחורבן והבין שגם משם, אפשר לקום.   


אלף אחד פחות (השגחה פרטית, עלון 20)

     לפני שבע שנים ליוויתי את בני החתן במונית. ברשותי היה ארנק ששש-עשרה אלף שקלים נחו בו, ובהם תכננתי לשלם את הוצאות החתונה. דמים מרובים תרתי משמע. הקב"ה עדי באיזה קושי ובאלו מאמצים אדירים הגיע לי הסכום הגדול הזה, וכל זה, למען מצוות הכנסת כלה, לחתן את בני שיחי' בכבוד.  בסיום הנסיעה הוצאתי את הארנק, ושילמתי לנהג הערבי על הנסיעה.

     עבר זמן, ואני מגלה שהארנק איננו! לא שש עשרה ולא אלף, ואנה אני בא? כמעט יצאתי מדעתי מרוב דאגה, מה יהיה? איך אסתדר? מאיפה אגייס את הסכום העצום הזה? עלי לשלם עוד תשלומים רבים, אנשים מחכים לכספים האלו, ואני, מה לי לחכות לארנק שיגיע? הנהג ערבי , ואני יכול לשכוח מהחלום שהכסף יחזור.

     אחרי ההלם הראשוני תפסתי את עצמי, ואמרתי לבן שלי, שהכל לטובה. שום דבר לא קורה בטעות. הקב"ה יודע בדיוק מה הוא עושה ,הוא יודע כמה קשה עבדתי על הכסף הזה, ומה עלי לשלם באמצעותו.  מי יודע מאיזה אסון ניצלנו. יהיה הכסף עבור פדיון נפש. העיקר שברוך השם אנחנו חיים וקיימים. כסף הולך וכסף בא, וכמו שה' עזר עד עכשיו הוא ימשיך ויעזור.

     מרגע זה ואילך השקעתי מאמצים בהסחת הדעת. פגשתי יהודי ושוחחתי עמו על דא ועל הא, כך עד שהצער על אובדן הכסף הלך והתקהה, ומה שתפס את מרכז הבמה אצלי בלב, היה האמונה הפשוטה שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.  אחרי כמה שעות, נגד כל הסיכויים, מתקשר הנהג הערבי ומספר לי שהוא מצא את הארנק, והשם שלי רשום על ש'ק כל שהו. קבענו להיפגש במקום מסוים, והנהג, יחד עם ערבי נוסף שהיה אתו באוטו, דורשים עשרה אחוזים מהסכום.  אמנם, כל הכבוד להם שבכלל החליטו להחזיר לי תשעים אחוז, אבל כיוון שראיתי שהשעה משחקת לי, אמרתי, "הנה, עובר כאן יהודי חשוב,  והוא יגיד אם העסקה שאתם רוצים לעשות היא עסקה הוגנת".  הערבים הסכימו, וביקשתי מהיהודי שיעזור לי לחלץ מהם את הארנק. אכן, בסייעתא דשמיא, הם התפשרו והשאירו אצלם אלף שקלים בלבד. את רוב רובו של הסכום – חמשה עשר אלף שקלים קיבלתי חזרה.


     אני מרגיש שיש קשר הדוק בין העובדה שקבלתי עלי את הדין, לבין הפלא שהארנק חזר אלי לבסוף.

ישועה בהרף עין (השגחה פרטית, עלון 20)

     אני מתגורר באלעד, ומפעיל חנות לבגדי גברים חסידיים. במשך השנה אנשים נכנסים ויוצאים, וברוך השם יש פרנסה. בימי הספירה, שעל פי ההלכה אין מחדשים בהם, קונים הרבה פחות. מי שהיה לו דחוף להתחדש כבר עשה את זה לפני פסח, ומי שירצה להתחדש לקראת השמחות הממשמשות ובאות יעשה את זה סמוך לחג השבועות, ובינתיים יש מעט מאד קונים שנכנסים רק בשביל דברים קטנים נחוצים.


     זה כמה שעות שאני יושב בחנות ביום ל"ג בעומר, ואיש לא נכנס.  הסוכן מתקשר ושואל מה עם הכסף שאני חייב לו, ואני אומר לו, "יבש עכשיו, חכה עוד קצת. בזכות רבי שמעון בר יוחאי נראה ישועה!"  השיחה מסתיימת, והנה הישועה מגיעה! חמישה עשר בחורים אמריקאים מופיעים אצלי בחנות. הם הגיעו עכשיו לכבוד ל"ג בעומר,  והמזוודות שלהם נעלמו. אין להם מה ללבוש, והם מוכרחים שרות מהיר, כולל כל מה שיהודי צריך ללבוש, מכף רגל ועד ראש. לפי חישובם, החנות שלי באלעד היא הכי קרובה לשדה התעופה. הבחורים ערכו 'פשיטה' בחנות, ופשוט רוקנו אותה. הם לא הפסידו מכך, כי במקרה כזה מקבלים פיצויים משדה התעופה, ואני בבת אחת נושעתי בישועה פלאית ובלתי צפויה. בזכות רבי שמעון בר יוחאי!!!



י"ד מנחם אב ה'תשע"ט



דרש רבי חיים בן עטר:  גם אם חטא אדם ונתחייב כרת ועתידים חייו להתקצר - ובקוצרכם את קציר ארצכם - לא תכלה פאת שדך לקצור - לא תכלה נפשך עד השורש האחרון ותאמר מה יש לי להפסיד כבר?!  לעולם יש מקום לשוב בתשובה... ("אור החיים" ויקרא יט/ט)

     דרש רבינו הקדוש מקוצק זי"ע מתלמידיו "רוצה אני שּתִּמָנְעּו מהחטא, לא רק בגלל שהוא אסור, אלא שתהיו עסוקים כל-כך בענייני תורה ומצוות עד שלא יהיה לכם זמן לחשוב על חטא!"

     האבל שלנו על העבר, הוא זה שמבטיח את קיומנו העתידי. העובדה שאנחנו מסרבים לשכוח, היא סוד קיומנו!

     האבנים הרבות הפזורות בדרך בואכה מירון. הם הם האבנים הגדולות והבצורות שנגולו מעל לבם של יהודים הנתונים בצרה ובשביה באתרא קדישא על ציון התנא הא' רשב"י.

מידות טובות )פניני הצדקים, גליון 47).

     השעה כבר היתה מאוד מאוחרת בלילה. במיר שבפולניה של לפני המלחמה, אין מנורות רחוב ואין פנסים. עלטה כבדה שוררת בלילות ואין אפשרות לראות מאומה. קבוצת בחורים, בני הישיבה, צועדים בחבורה בדרכם מבית המדרש אל חדר האכסניה. ביניהם ר' שלמה שמעון קרליץ,  אשר התלווה אליהם לחדרם (הבחורים התחלקו לאכסניות שונות בעיירה הקטנה והוא ישן באכסניה אחרת מזו של חבריו(.  לפתע נשמעו קריאות מאחור. מישהו קורא להם, מישהו רץ אחריהם. הם ניסו להביט לאחור, לבדוק את זהותו של הרודף. אך בשל החשכה לא יכלו להבחין במאומה. בהלה גדולה אחזה בהם והם החלו לרוץ כל עוד נפשם בם לכיוון האכסניה. אך ככל שהגבירו את מרוצתם, שמעו גם את קולותיהם של אותם אנשים נושפים בעקבותיהם.  סוף סוף הגיעו לחדרם. הם נכנסו פנימה במהירות ונעלו אחריהם את הדלת על מנעול ובריח, מקווים שאותם אלמונים לא ינקשו בדלתם.

     עברו דקות ספורות ונקישות עזות נשמעו היטב בדממה ששררה בחדר. הבחורים פחדו, אך שום ברירה לא הייתה להם והם נאלצו לפתוח את הדלת.  מבפתח עמדו מספר שוטרים מן המשטרה המקומית של העיירה. " כמעט וירינו בכם", זעמו השוטרים לעברם, "קראנו לכם ולא עניתם. במקום לענות - ברחתם. כמעט וירינו בכם כדי לעצור אתכם. מדוע לא עניתם? אנחנו רוצים לראות את תעודות הזהות שלכם!". באנחת רווחה כבושה הוציאו הבחורים את התעודות והראו אותם לשוטרים. כולם,  חוץ מר' שלמה שמעון קרליץ. " התעודה שלי אינה כאן", הסביר לשוטרים. "אינני מתגורר פה, חדרי נמצא במרחק מספר רחובות והתעודה נמצאת שם". השוטרים לא הסתפקו בהתנצלותו של ר' שלמה, אלא התעקשו ללכת לאכסנייתו ולבדוק את התעודה. "בוא איתנו עכשיו לשם והצג את תעודתך", פקדו השוטרים, " אבל עכשיו ומיד!".


     ר' שלמה נפרד מחבריו והלך לאכסיינתו בלווית השוטרים, הציג לפניהם את התעודה ונפטר מהם לשלום. למחרת בבוקר נודע הסיפור למשגיח של הישיבה, הגאון הצדיק ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל והדבר הסעירו עד מאוד. עוד באותו יום ניצב המשגיח ליד ארון הקודש בבית המדרש ואמר לפני הבחורים שיחת מוסר נוקבת. " אומר את האמת", פתח ר' ירוחם את דבריו, "עקב המקרה החמור שאירע אתמול, חשבתי שצריך אולי לסגור את הישיבה, וכבר שוחחתי על כך עם רבני הישיבה". הבחורים הוכו בתדהמה והביטו זה בזה. "מה אירע? איזה מקרה חמור? מה הדבר הנורא שאירע וגרם למשגיח לחשוב לסגור את מקום התורה הגדול הזה - ישיבה מיר המעטירה ?". איש לא הבין את כוונת המשגיח. עד שהמשיך הרב את דבריו ופירט את סיפור המעשה, שאירע אתמול לבחורים מן הישיבה, עם השוטרים . וכשסיים המשגיח את סיפור המעשה, פנה אל הבחורים בתביעה: "כיצד זה ייתכן שהבחורים מן הישיבה שלנו יתנו לחבר ללכת לבדו, בשעת לילה מאוחרת, בלווית שוטרים גויים, ולא יצטרפו ללוותו? הרי יש סכנה בדבר! ומעבר לכך, כיצד לא הרגישו הבחורים את הפחד והבהלה שהרגיש חברם במצב שכזה, ולא נחלצו לעזרתו? איך הם נשארו באכסניה שקטים ושלווים? איך ייתכן שדבר שכזה קרה בישיבתינו? ואם כבר קרה, ואין מידות טובות, אז אולי צריך לסגור את הישיבה. הרי כל התורה שנלמדת לא שווה מאומה - כשאין מידות טובות!".




י"ג מנחם אב ה'תשע"ט




אמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" - מי שהחזיק את עצמו קרוב בימי האבלות יהיה קרוב אף בימי הגאולה.


    היו הרבה פילוסופים שחשבו לחיות חיים קדושים ולהגיע לשלמות נפשם באופן שצריך לברוח מן היישוב למדבריות ולחיות בסגופים ולפרוש מחיי העולם הזה, אבל טעות בידם,  לא כן דרכה של תורה הכתוב אומר ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים וטהרה ולעמוד בניסיונות בכל מה שהוא רואה וכו‘ זהו בקרב הארץ.

    ואתם אותיות ואמת, מי שהולך עם האמת הוא יכול להדבק בה'. 


     ישנם חלאים שונים שאדם סובל מהם רק בימי בין המצרים, ומיד לאחר תשעה באב הם נאלמים כלא היו. ואפשר לקרותם "מחלת שלושת השבועות" ומחלה זו אינה מוכרת לרופאים. [הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל]

הרב הגאון ניסים יגן זצ"ל

     בספר "כוחה של שבת הרב יגן" הובאו הסיפורים המופלאים הבאים, המעידים כי ישנה השגחה בעולמנו על כל צעד ושעל ועל העובדה כי הרב היה בעל רוח-הקודש:

     חייהם של בני הזוג ארצי שהתגוררו בבית שמש התנהלו בשלווה ובנחת, עד לאותו ליל שבת שבו חלמה הגברת חלום שממנו התעוררה בבעתה. בחלומה ראתה שלושה אנשים הלבושים כרבנים יושבים, ועל ברכיו של האמצעי מביניהם הייתה מונחת תמונה גדולה של הרב. היא שמעה בברור קול שאמר לה: "אחת המזוזות בביתך פסולה במילה 'בניך', שמו של הרב שבתמונה הוא רבי ניסים יגן מירושלים, גשי אליו ורק הוא יבדוק את מזוזותיך". מבוהלת התעוררה הגברת ארצי משנתה, ומיד בצאת השבת התקשרה לאחד מרבני העיר בית-שמש, וסיפרה לו על דבר החלום. היא הוסיפה, כי מעולם לא שמעה את שמו של הרב יגן, ואין לה כל מושג למי כיוונו אותה בחלום הלילה.  הרב גם הוא לא ידע במי מדובר, והא יעץ לה למסור את מזוזותיה לבדיקה אצל אחד הסופרים בעיר, ולהתעלם מהוראת הרבנים בחלום. אולם ציפור טורדנית בלבה הציקה לה, והיא החליטה לקום ולנסוע לירושלים ולברר במה דברים אמורים. היא לא חשבה לרגע, מכיוון שהחלום לא היה נראה לה אמיתי, אולם מצד שני היא ראתה חלום ברור ודמות הרב הופיעה מול עיניה. היא ביקשה לדעת, האם קיים אדם הנושא את השם הרב ניסים יגן בירושלים.

     כשהיא מטפלת בשתי ילדות קטנות ובתינוק קטן בעגלה, עלתה הגברת ארצי לאוטובוס וירדה בשכונת 'מחנה יהודה'. היא ניגשה לאחדים מהולכי הרגל ושאלה על הרב ניסים יגן. לבסוף אחד מהם שלח אותה לכיוון הישיבה . פעימה נעתקה מליבה. אכן קיים רב בשם כזה! האישה טיפסה במעלה המדרגות, והתבוננה בתור הארוך שהצטופף מאחורי חדרו של הרב וביקשו להיכנס אל הקודש. היא, כמובן, לא חשבה להמתין עד לסיום התור, ושאלה את המזכיר, האם קיימת איזושהי אפשרות להציץ פנימה . בדיוק באותן שניות נפתחה דלתו של הרב, האנשים ששם יצאו והיא ניצלה את ההזדמנות להתבונן לתוך החדר. ההצצה הזו הכתה בה כברק,  היא החלה לרעוד בכל גופה ובלי שליטה יצא מפיה המשפט הבא: "אותך ראיתי בחלום !!!". הרב סימן לה להיכנס פנימה, הציע לה כיסא וביקש,  שתספר לו את כל הסיפור מתחילתו. הגברת ארצי חזרה ותיארה את דבר החלום שניצב בהיר מול עיניה. כשסיפרה, שראתה את תמונתו. ואז,  הרים לפתע רבי ניסים את קולו בדאגה ושאל: "היכן המזוזות?"  כששמע, שהגברת שלפניו לא הביאה אותן, יצר קשר עם בעלה וביקש ממנו לבוא מיד ולהביא את המזוזות. כשהובאו לפניו פתח אותן הרב, וכולם ראו כי באחת מהן המילה 'בניך' הייתה פסולה! עוד באותו יום השיג להם מזוזה כשרה, ונפרד מהם בלבביות, כשהוא מעניק כמתנת פרידה סידור עור בכריכה לבנה, ועליו הקדשה אישית בכתב ידו. בני הזוג יצאו לדרכם, אולם מאותו יום ואילך הייתה דלתו של הרב פתוחה לפניהם, והוא שימש כאבא טוב להם ולילדיהם.


     באחת הפעמים הגיע הצדיק עם בני משפחתו לציונו של חוני המעגל, והם ראו שם אשה משתטחת על הקבר ובוכה בכי תמרורים. כשיצאה כעבור דקות אחדות, נגש אליה הרב ניסים, ושאל בעדינות אם אפשר לעזור לה בדבר מה. מיד כשהבחינה בו האישה היא צנחה תחתיה כמתעלפת. כעבור דקות אחדות של בהלה שבה אליה רוחה, והיא סיפרה כי היא החלה לסבול ל"ע מבעיה רפואית של חור בלב שהתהווה לה בפתע פתאום. הרופאים הודיעו לה כי הבררה היחידה העומדת בפניה היא לעבור השתלת לב, וכמובן שהסיכון הכרוך בניתוח כזה גדול ביותר. "לאחרונה", הוסיפה האישה, "אני רואה שוב ושוב את אבי בחלום הלילה, והוא ציווה עלי ללכת לציונו של חוני המעגל, ואמר לי שלשם יבואו כמה רבנים, וביניהם הרב יגן. הוא יעשה לך תיקון והכל יעבור לחיים ולשלום. מעולם לא ראיתי את פני הרב", הודתה, "ולכן כל כך נבהלתי כשניגשת אליי ואמרת שאתה הרב יגן". הצדיק שאל אותה: "היכן את גרה?", ומיד הורה לנהג לנסוע אל ביתה בחצור. הרב הצביע לעבר אחת המזוזות ופתח אותה. התדהמה הייתה מוחלטת, כשגילו כולם כי במלה 'לבבכם' היה חור! מיד לאחר מכן ערכו שלושה רבנים פדיון נפש עבורה וכעבור תקופה קצרה הודיעה להם האישה, כי הניתוח עבר בהצלחה.






 

נקודה שבועית פרשת השבוע "ואתחנן" ה'תשע"ט

 

בפרשת השבוע שלנו יש הוכחה שיש לכולנו שני לבבות: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כך הוא כידוע הפסוק הראשון לאחר שמע ישראל, וכי למה צריך לומר "בכל" על הלב האחד והיחיד שלנו? 

רש"י בפירושו על המילים "בכל לבבך" כותב: "בשני יצריך" - ומתכוון רש"י בפירושו שיש בליבנו שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, וראוי לו לאדם שלא יאהב את ה' רק ביצר הטוב שבלב שהוא בעצמו מביא אותו לכדי אהבה זו, אלא שצריך האדם גם ביצר הרע לאהוב את ה', שעל ידי אהבה זו לא יוכל היצר הרע להסית את האהבה מלב האדם עד כדי כך שגם בשעה קשה ורעה של האדם הוא יאהב את ה'.

וכבר נאמר במסכת ברכות: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר ואהבת וגו' בשני יצריך".

כולנו עומדים בניסיונות. בתחומים שונים בכל רבדי החיים. כולנו ברגעים קשים כועסים או מאוכזבים או תמהים איך ולמה הגענו למצב שכזה. למה דווקא אנחנו עומדים בכזה ניסיון. על מצב כזה בדיוק אומר לנו רש"י להגביר אהבתנו לה' ולא להתרחק ממנו. קל מאוד לאהוב את ה' שהכול קל לנו, שהכול "זורם", שהכול "מסתדר בחיים", אבל החכמה היא לומר ולהרגיש את אהבתנו לה' גם ואפילו שקשה. זה המבחן הגדול והחשוב.

שנזכה כולנו לאהוב את ה', בכל לבבנו ובשני יצרנו.



שבת שלום ומבורך!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

שמע ישראל,יצר טוב,יצר רע,,בכל נפשך,בכל מאודך,כועסים,מאוכזבים, תמהים,

י"ב מנחם אב ה'תשע"ט


אם אדם לוקח/גורע מצווה אחת או מוסיף מצווה אחת, נפשו וגופו לא יתפקדו, ולא יגיעו לשלמות הנדרשת.  רק בקיום המצוות בצורה מדויקת ניתן להגיע לשלמות.

     אמר רבי חמא ברבי חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (ברכות לב, ב).

     בכל ויכוח יש מנצח ומנוצח. מי אמור לשמוח יותר, המנצח או המנוצח? לכאורה נראה שהמנצח אמור להיות המאושר יותר.  ולא כך הדבר. אומר רבי יהודה החסיד ב'ספר חסידים' שהמנוצח צריך לשמוח הרבה יותר, משום שקודם לכן לא הייתה ידועה לו האמת וכעת הוא מצא אותה.


     ישנם אנשים שהתיקון שלהם הם נשותיהם (שמואל אייזיקוביץ)

הפעמון שלא צלצל )על חומותיך ירושלים עמ' מ(

     בשנת תרע"א פרץ משבר כספי קשה, במוסדות "הישוב הישן" בירושלים. בין המוסדות הנפגעים, היה גם בית היתומים דיסקין,  בנשיאות רבי יצחק ירוחם דיסקין.

     רבי משה בלוי החליט לנסוע לחוץ לארץ כדי לגייס כספים להצלת בית היתומים. בהיותו בעיר פרשבורג אשר בהונגריה, קרה לו מאורע שלמדו עד כמה צריך לדון לכף זכות. וכך הוא מספר עליו: את שבת הגדול שבתתי בפרשבורג. בערב שבת עליתי אל הדיין רבי לייב רובינשטיין והפקדתי בידו את הכסף שנמצא אצלי. ביום ראשון בבוקר נכנסתי אליו שוב כדי לקבל ממנו את הפקדון.  הוא שאלני: האם בקרת כבר אצל הרב (רבי עקיבא שרייבר[?  כשעניתי בשלילה, אמר לי: איך יתכן להיות בפרשבורג ולא לבקר את הרב? לך עוד היום לפני הצהרים לבקרו. לא תתחרט.  הבטחתי לעשות זאת.

     הרב גר בקומה ראשונה. נגשתי אל הדלת וראיתי את הכתובת בהונגרית: הרב הראשי שרייבר. אני לוחץ על הכפתור החשמלי אבל אין תשובה. הנני לוחץ שנית ושלישית. אין תשובה. אני חושד שניתנה הוראה למשרת, אם יראה יהודי אורח (שבוודאי עוסק באיסוף כספים), שלא יפתח לו.  אני מתרעם בלבי, חוזר לאכסנייה שלי ושולח גלויה בדואר. בה אני כתוב שרציתי לבקר אבל לא נתנו לי להיכנס. וקובל אני על הרב, על שאין עניים בני ביתו.  אחרי הצהריים פגשני שוב רבי ליב רובינשטיין ושאלני: האם כבר בקרת את הרב? "כן" עניתי. "אבל לא פתחו לי את הדלת. כנראה אין הוא מתגעגע למבקרים כמוני" "לא יתכן" אומר הוא. "אין אתה מכיר את הרב. אין מנהגו כך.  עכשיו מבקש אני שלא תסע מכאן עד שתתראה עם הרב. האם מצאת את ביתו לנכון ?" "כן" אמרתי. "ראיתי שלט קטן" . "ומה עשית?" "לחצתי על הכפתור החשמלי" . "באיזו דלת?" הוא שואל. "בדלת האמצעית" ? "כן" עניתי. " בלכתך אחרי הצהריים, לחץ על כפתור הדלת, בצד שמאל".


     אני הולך ולוחץ על הכפתור שאמר לי. נפתח אשנב והמשמש שואל: "רוצה לראות את הרב? איזה שם להודיע?" " משה בלוי מירושלים"אחרי מספר רגעים נפתחת הדלת המרכזית והרב יוצא לקראתי ומזמין אותי להיכנס. הביקור נמשך שעה וחצי. אני עומד לצאת והוא מלווני. שנינו לא מזכירים את בקורי שלפני הצהריים ולא את הגלויה (הדואר מתחלק שם, פעמיים ביום(.  הוא יוצא אתי עד מחוץ לדלת ואומר לי: "בבקשה, לחץ על הכפתור" . אני לוחץ. " האם אתה שומע צלצול?" " לא" "הפעמון מקולקל זה ימים אחדים" אומר הרב. עכשיו ודאי נוכחת שאזהרת חז"ל – "והוי דן את כל האדם לכף זכות", כוללת גם את הרב.





י"א מנחם אב ה'תשע"ט



אם בוכים, שנדע על מה לבכות...

     אמר התורם שתרם מעל לציפיות, יכולים אתם לאמוד את כיסי, אולם אינכם יכולים לאמוד את ליבי...

     אנו שואלים את עצמינו, מדוע אנחנו לא משתנים ונשארים באותו מצב וזאת משום שאנחנו לא לומדים תורה מתוך עמל ושמחה, אילו היינו לומדים באופן כזה, לא היה לנו את כל הבלבול דעת הקיים כיום. )דרכי החיים(


     לאחר שברור לך היעד הסופי שלך, תחלק אותו ליעדים יומיים. כל יום יש לו יעד קטן שמקדם אותך אל היעד הכללי. יעד כללי לבדו אינו מספיק, משום שאתה תדחה את הפעולות הנדרשות היום, מיום ליום.

הנדיב הצדיק שהסתיר את צדקותו (עפ"י הספר 'טיב המעשיות)

     מעשה זה שלפנינו מסופר בגירסאות שונות, והנני מספרו בזה כפי שקיבלתיו מכבוד אמי מורתי עליה השלום.

     באחת העיירות התגוררו שני יהודים נגידים מפורסמים, האחד יצא שמו לתהילה ולשבח, ואילו השני בהיפך הגמור לקללה ולא לברכה. הראשון היה אמנם בעל פונדק פשוט ביותר, אבל נדיבות לבו התפרסמה בכל העיר וגלילותיה,  בהיותו מכניס אורחים גדול. הוא הקים על יד הפונדק "בית הכנסת אורחים", שהיה מיועד לכל מאן דבעי, כל יהודי שהדפק על דלתותיו קיבל אש"ל מלא חינם אין כסף! הארוחות הוגשו שלוש פעמים ביום כיד המלך, ומשרתים מיוחדים מטעם הנגיד דאגו כל העת לטובתם של האורחים הרבים שגדשו את המקום, ניקו את החדרים ואת אולמות האוכל, החליפו את המצעים ואת המגבות, והכל נעשה במיטב השרות ממש כבבית מלון של חמישה כוכבים, רק בהבדל קטן בענין התשלום. שאם בבית המלון - על כוס מים פשוטה שבלובי יש לשלם מחיר מלא, היה כאן הכל בחינם גמור, לשם מצות הכנסת אורחים בלבד. ואם לא די בזה, הרי כשנפרדו מן המארח הדגול בברכת 'ישר כח' היה משלשל ביד 'נתינה' חשובה והוגנת שיהיה להמשך הדרך.

     חברו השני לעומתו, שהתפרסם גם הוא בכל הגלילות סביב, היה זה כאמור מהסיבה ההפוכה בדיוק. בזכות קמצנותו הגדולה – הוא היה יהודי עשיר, גביר אדיר, יעקב שמו, סוחר ותיק בעל עסקים מסועפים במדינות שונות, אבל כמידת עשרו כן גודל קמצנותו, ולא תרם אף פרוטה אחת לצדקה! הכל ידעו שבארמונו של 'יעקל קמצן' לא מומלץ להתנסות בבקשת נדבה, הוא היה מגרש את מתדפקים על דלתותיו בבושת פנים! לא פלא אפוא שהיו יהודי העיר שונאים אותו,  ומתרחקים ממנו תמיד. עד כדי כך הגיעה מידת קמצנותו, כאשר לרגל עסקיו היה עובר בדרכים על פני ערים ומדינות שונות בעולם - ובימים ההם בטרם עידן הדואר המפותח כבימינו, היו מעבירים כספים ממקום למקום על ידי הסוחרים הללו שנעו בדרכים, תמורת אחוזים מסוימים פעם שחזר מנסיעותיו היה מביא עמו כמה מעטפות תפוחות וגדושות - הגביר הקמצן דנן היה גובה בשכרו מחיר גבוה ומפולפל ביותר. בכל שנשלחו עבור תושבי העיר, וגובה את שכרו הגבוה. במיוחד יצא שמו לשמצה, על כך שגם מאלמנות ומעניים ומאנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם - היה גובה את אותו מחיר גבוה ביותר. רוב המעטפות היו הרי מיועדות דוקא לנצרכים הללו. היה יעקל הסוחר מגיע לבית האלמנה או העני הנמען, מגיש את המעטפה המרשרשת, ודורש במפגיע את שכרו בנתח הגון. האלמנות והעניים כעסו מאד על החלק הנכבד שהותיר לעצמו משלהם, "וכי אין בלבך שום רגש של רחמנות?" התריסו כנגדו - אך יעקב הקמצן היה גם עקשן מובהק, ולא ויתר על פרוטה מדמי סרסורו! כל תחנוניהם נפלו על אזנים ערלות בלית ברירה נאלצו לשלם לו כדרישתו, השנאה נגדו גברה "אם אין תשלום, אין מעטפה!" פסק, "מחזיר אני תכף את הכסף , לשולח!" והלכה, עד שמרוב שנאה ובוז שהתרחקו ממנו בני העיר, כינו אותו כולם "יעקל גוי", על שאין בלבו שום רגש יהודי, והתנהגותו כמו של גוי, רחמנא ליצלן. כך יצא שמו של 'יעקל גוי' לשמצה לקללה ולמרמס בפי כל. כך התרגלו להם בני העיר בשגרת חייהם בצל שני הנגידים ההפוכים באופים מקצה לקצה. כשהראשון מחזיק ותומך תמיד בכל קופות העיר, ואילו השני מתנכר, מתקמצן ומתרחק יותר ויותר מחברתם של אנשים.

     ויהי היום, והנה הגיע קיצו של 'יעקל גוי' להשיב נשמתו אל צור מחצבתה.  בפטירתו לא הזיל איש דמעה, הכל נדו לקמצן אכזר זה. מרוב שנאה ומרירות שחשו כנגדו. בלית ברירה נאלצו להקצות לו פינה נידחת בפאתי בית החיים. על מצבתו רשמו ברוב שנאתם עליו: "פה נטמן יעקב גוי". עד מהרה נשכח שמו של 'יעקל קמצן' נאלח זה מלב אנשי העיר. כולם שמחו להתפטר ממנו, וחסרונו לא כאב לאף אחד - מלבד אולי לאותם אלמנות ועניים שהיה מעביר אליהם את מעטפות הדואר שנשלחו עבורם. אך גם הם לא הצטערו הרבה, עד מהרה ימצא סוחר דוור מחליף, חשבו שלבטח גם יוריד את המחירים הגבוהים והמופרזים שנגס אותו קמצן גוי. חלפה תקופה, והנה התגלו בעיות בתפקוד 'בית הכנסת אורחים' המפורסם, עד שיום בהיר אחד הוא נסגר על מנעול ובריח. כמו כן גם קופות הצדקה הרבות, שעל ידיהן היה מפזר ותומך בעניים רבים ובמוסדות תורה וחסד,  כולן נסגרו בזו אחר זו. הפונדקאי הכריז על פשיטת רגל, ובבת אחת איבדו בני העיר תומך חשוב ונלהב מעמודי התווך של כל ענייני הצדקה שבעיר. כראות רב העיר את תוצאות פשיטת הרגל של הפונדקאי, חש הוא שמשהו אינו כשורה כאן, - מה קרה פתאום שהכל נפסק בבת אחת?  הרהר הרב, אולי זקוק האיש לעזרה או ליעוץ? הזמינו אליו לשיחה. כשהגיע הנדיב לבית הרב, שאלו בחביבות: "אמור נא לי, יקירי, מה קורה לאחרונה בעסקיך? שמא נפלו המניות שלך? אולי זקוק אתה לעזרה או הלוואה כספית?" "לא!" ענה האיש נחרצות, "ברוך השם אינני זקוק כרגע לשום עזרה או הלוואה! הפונדק שלי ממשיך לתפקד כרגיל ופרנסתי מצויה ממכירת יין שרף לתושבי הסביבה, רק את 'בית הכנסת אורחים' אינני מסוגל יותר להחזיק, לצערי. וכן לאחרונה נאלצתי, לדאבוני, לקצץ בתרומותיי ובתמיכותיי בקופות העיר השונות, קשה לי לדבר על זה, אבל כבר אמר החכם: 'ההכרח לא יגונה', ולעת עתה מוכרח אני להפסיק את תרומותיי השונות לצדקה, וכן 'בית הכנסת אורחים' ישאר סגור!" "אבל מדוע?" נזעק הרב, "הרי יודע אתה היטב כמה חיוני וחשוב הוא בית גדול זה בעירנו. כבר אמר החכם מכל אדם (משלי יב, כה) 'דאגה בלב איש ישיחנה', אולי נמצא עצה להוציאך מן הסבך, ולהעלותך על דרך המלך!"  הפציר הרב. אבל האיש לא נענה, "כבר אמרתי, שברוך השם אינני זקוק לשום עזרה, פרנסתי ופרנסת בני ביתי מצויה מבית המזיגה. ואבקש נא מאד לא להכביד עלי בשאלות נוקבות, כי מנוע אני מלדבר בנידון!" חתם האיש, לפליאתו של הרב. משראה הרב שאין הענין פשוט החליט שאין מנוס מחקירת הדברים לאשורם.  בלבד, היא בעיה ציבורית הנוגעת לכל בני העיר! בתוקף סמכותי כרב "שמע נא" פנה אל האיש בתוקף, "הבעיה שלפנינו איננה פרטית שלך העיר עלי לדאוג לשלומם ולטובתם, לפיכך מוכרח אתה לשתף אותי בנסיבות שגרמו לכל הירידה הדרסטית הזו!" מתחילה חתם האיש את פיו, לא אבה לספר כלום, והתעקש לשמור על זכות השתיקה. אך לאחר הפצרות מרובות נשבר האיש, ואמר: "אגלה בפני הרב את האמת, שמעולם לא הייתי לא נגיד ולא עשיר, בכדי שאוכל בכוחות עצמי להחזיק 'בית הכנסת אורחים' ענק שכזה, ובוודאי שלא לתמוך בצדקות הרבות שפיזרתי! הפונדק הקטן שברשותי יש בו בקושי כדי פרנסת משפחתי בלבד, אך קיבלתי את כל הסכומים האדירים הללו מאיש אחד, שמכספו החזקתי את כל המפעל הזה, כשקיבלתי על כך גם 'משכורת' נאה, עבור טרחתי הרבה בענייני תמיכותיו הרבות ובניהול 'בית הכנסת אורחים', והנה לאחרונה פסקו כל תמיכותיו של האיש, ולכן נאלצתי להפסיק הכל!" "ומי הוא אותו נדיב נסתר?" שאל הרב.  מושבע ועומד בשבועה חמורה שלא לגלות שמץ דבר מזהותו של "זאת לא אוכל לגלות בשום פנים ואופן!" ענה האיש, "מאחר שאני האיש! בקושי גדול הוציא הרב ממני את עצם הסוד שיש כאן תומך נסתר, אבל מעבר לזה לא אוכל להוסיף בשום אופן!"

     האיש היה נחרץ מאד בסירובו לגלות, אבל הרב לא הסכים לוותר בדבר. הוא ערך לו התרת נדרים ושבועות, וגזר עליו ב'גזירת רב' מרא דאתרא שהוא חייב לגלות את אזנו לטובת הציבור, ולהודיע בדיוק את זהותו של האיש! לא נותרה כל ברירה בפני הפונדקי, ואמר: "רואה אני שמוכרח אני לגלות את סוד חיי! ואקווה שלא יהיה לאיש תרעומת בדבר, להוי נא ידוע בפני כבוד הרב, שכל מה שתולים בי העשירות וההילה, אין כל הכבוד הזה אלא משל 'יעקל גוי' הקמצן המפורסם, שלא היה אלא 'צדיק נסתר' ביותר, שהסתיר את כל צדקותיו בחכמה מופלאה. הוא אהב והשתוקק מאד לבזיונות והשפלות שספג כנודע מהאר"י ז"ל גודל הטובה הבאה לאדם ברוחניות ובגשמיות על ידי קבלת הבזיונות באהבה. כל אותן תמיכות וצדקות הגדולות שתמכתי בבני קהילתנו, ובודאי בענין 'בית הכנסת אורחים' דנן וכל צרכיו, הכל מתרומותיו הנסתרות של וכן כל אותן 'מעטפות' שהביא באמתחתו 'כאילו' מנדיבי עם 'יעקל קמצן', אשר השביעני בשבועה חמורה שלא לגלות את סודו! רחוקים, לא היו אלא מכיסו, וכדי להסתיר את תרומתו תלה אותן במשלוח נדיבים שמרחוק. ברצונו לזכות במנה גדושה של חרפות וקללות, היה 'גובה' בשכרו מתוך כספו. נתח הגון באחוזים גבוהים ביותר." בשמוע הרב כל זאת, נדהם והשתומם עד מאד, שכן התברר עתה שאין אותו קמצן גוי, אלא צדיק נסתר ירא ה' מרבים,  שהסתיר את צדקותו במעטה של רשעות וקמצנות.

     למחרת קרא הרב עצרת רבתי, והודיע לכל אנשי העיר שהוא יערוך הספד גדול על "הרב הצדיק הנסתר הקדוש והטהור, הנקרא רבי יעקל גוי" כמובן היו הכל מסוקרנים מאד לדעת ולהבין: מה קורה כאן? כיצד נתהפך אותו קמצן רשע אכזרי פתאום לרב צדיק קדוש וטהור?! סיפר הרב בפני אנשי הקהילה את כל האמת , והודיעם מי ומי היה מיטיבם הגדול. הוא הרים קולו בבכי ובזעקה,  על ש"נודע עתה שזילזלנו באדם גדול מאוד, ורדפנו את מיטיבנו הגדול, ועתה שומה עלינו להתחרט בדבר בכל לב, ולבקש מחילה מן האדם הגדול". הלכו כל בני העיר יחדיו בהכנעה וברגשי חרטה עמוקים, לבקשת מחילה ברוב עם. באותו מעמד רצו לתקן את אשר ביזו וביקשו להחליף עבורו מצבה חדשה במקום אותה מצבה שנרשם עליה שהיה "קמצן", אך הרב אמר, שיש להשאיר תיבת השאיר בשביל עצמו כלום. את הכל פיזר נתן לאביונים. אולם על 'קמצן' במצבתו, כי הוא היה 'קמצן' מהנאות עולם הזה והבליו, ולא תיבת 'גוי' הרשומה במצבה הסתפק הרב אם ניתן להשאיר כך מצבת איש יהודי, וביקש להתישב בדבר.


     באותו לילה התגלה אל הרב, רבי יעקב בעצמו, וביקש ממנו להשאיר תיבת "גוי" על מתכונתה, כי נעשה מזה 'קורת רוח' גדול בשמים, עד שנהנו בפמליא של מעלה בערמת הסתרתו הנפלאה את מעשיו, עד שכבר כינוהו כולם בשם "גוי". ציווה אפוא הרב להוסיף תיבת "קדוש", וכך נשאר חרוט באותה מצבה לדורות עולם: "פה נטמן יעקב גוי קדוש!" 








י' מנחם אב ה'תשע"ט



     איך צריף הופך לארמון? כשהגבר שחיי בו מתייחס לאשתו כמו אל מלכה.

     איפה שיש אמונה, יש ניסים.

     אם אתה מוכן לעשות רק דברים קלים, החיים שלך יהיו קשים.  

     יגעת ומצאת תאמין. "אין שלום בית בלי יגיעה".     

בהעלותך את הנרות בנורמנדי (שיחת השבוע, גליון 1693)

המניין שעמד בבית העלמין הצבאי בחבל נורמנדי שבצרפת היה נרגש. זה היה רגע מצמרר. הצלב שעמד מעל קברו של החייל היהודי הורם ובמקומו הונח עמוד ובראשו מגן דוד. הקדיש שלאחר מכן נאמר בהתרגשות עצומה ומתוך תחושת הקלה ושמחה.

בבית העלמין הזה טמונים אלפי חיילים אמריקאים, שהיו בין מאה וחמישים אלף חיילי בעלות הברית שפלשו לנורמנדי בפלישה הגדולה, לפני שבעים וחמש שנים, מהלך שפתח חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה והיה ראשית קיצה של גרמניה הנאצית.

אישור חריג מוושינגטון

הטקס הצנוע חתם חודשים של התדיינות מול הרשויות בארה"ב, שקיבלו בשעתו מצרפת את הבעלות על בית העלמין. הכול החל לאחר פנייה מבני משפחתו היהודים של החייל, שביקשו להחליף את הצלב בסמל יהודי. גורמים ב'ישיבה אוניברסיטי' והרב הצבאי האמריקאי, יעקב שכטר , פעלו בוושינגטון לקידום ההחלטה להעניק את האישור החריג.

בין המשתתפים במעמד המרגש היה הרב שמואל לוין , שליח חב"ד בעיר קן, אחת הערים החשובות בחבל נורמנדי. בשעה ששוחחנו עמו, בשבוע שעבר, היו רחובות עירו חסומים, בשל הטקס לציון שבעים וחמש שנים לפלישה, בהשתתפות מנהיגי העולם ובהם נשיא ארה"ב.

מיפוי של קברי היהודים

הרב לוין, שהביא עמו את מניין היהודים, מספר: "אתה עומד שם וחש צמרמורת. חשבתי על הדקות האחרונות של החייל היהודי. מה עבר עליו. אפשר רק לשער איזו שמחה יש לנשמתו אחרי החלפת המצבה והתפילות".

בחבל יש כשלושים בתי קברות של חיילים מהמדינות השונות שלחמו בנאצים. "ערכנו מיפוי מדויק של היהודים הקבורים באותם בתי עלמין", מספר הרב לוין. "יש 22 יהודים בבית הקברות הבריטי, 36 יהודים בבית הקברות הקנדי, ו-150 יהודים בבית הקברות האמריקאי".

חסד של אמת

כחלק מפעילותו עם התיירים היהודים שבאים למקום הוא לוקח אותם לקברי החיילים היהודים, שם הוא אומר קדיש ומציע להם להניח תפילין לזכרם של הקדושים. לנשים רעייתו מעניקה נרות שבת. "לא מכבר הבאתי עשרות ילדים שיאמרו תהילים על קברי חיילים יהודים. זה חסד של אמת", הוא אומר.

לדבריו, הוא רואה לא פעם שמות יהודיים מובהקים על קברים המצוינים בצלב. "היו חיילים יהודים שפחדו כי ייפלו בידי הנאצים ובחרו שלא תצוין עובדת יהדותם. אנחנו פועלים לאיתור משפחותיהם, ואם אכן מתברר שהמשפחה יהודית, אנחנו מנחים את בני המשפחה לפעול לתיקון המצבה. כשאני יודע על חייל יהודי הטמון תחת צלב, זה כואב לי בכל פעם מחדש", מספר הרב לוין. "המינימום שאנחנו יכולים לעשות למענם הוא לציין את היותם יהודים ולומר מדי פעם בפעם פרקי תהילים וקדיש על קברם, לעילוי נשמתם".                                                  

  

   



ח' מנחם אב ה'תשע"ט


פרשת דברים

 ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מיד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.



     במדרש רבה איכה מובא: אמר הקב"ה למלאכי השרת: מלך בשר ודם כשהוא אבל, מכבה הפנסים. אף אני עושה כן. על כן בת"ב יש למעט באור בבית הכנסת ובבית.

    "בעם ישראל שרוי הפתגם 'עוד חזון למועד'. הכוונה הפנימית בביטוי זה היא ששבת חזון, שקודם תשעה באב, עוד תהיה למועד גדול ושמח בישראל" (רבי שלום מקוידנוב)



     בשביל להצליח צריך קודם כל להציב יעד. חיים בלי יעד הם כנסיעה בכביש לשום מקום. אתה נוסע ונוסע ונוסע.

     בתשעה באב לימוד התורה אסור, מפני שהוא מביא שמחה, כפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים... משמחי לב", אך בשבת מותר ללמוד הכול עד חצות היום. אחרי חצות היום נהוג שלא ללמוד תורה, ובכלל זה פרקי אבות, אך יש מקום להקל בשיעורים קבועים, פרשת השבוע, תהילים, דף יומי, רמב"ם יומי וכדומה (מותר, כמובן, ללמוד את הדברים המותרים בתשעה באב). פוסקים רבים מתירים כל לימוד תורה בשבת, ויש האוסרים ללמוד כל השבת.

     הזדקנות היא הרגל רע שלאדם העסוק אין זמן עבורו.

     זמן שווה יותר מכסף. זמן שווה חיים. הזמן הוא נברא, וכשם שלכל נברא יש תכלית, כך גם לכל רגע יש תכלית. רק שלזמן אין תמורה. אם אבד לא ניתן להשיבו. כלומר מי שמבזבז זמן – מבזבז חיים.

     כל מי שממשיך ללמוד נשאר צעיר.

הלוואה חלומית (על-פי 'הסבא קדישא מראדזימין')

שם משפחתו של ר' חיים לִיכְטצִיהֶר, חסיד תם וירא שמים מהעיר וורקה שבפולין, העיד על עיסוקו – יצרן נרות. באותן שנים טרם הומצאה הנורה החשמלית, ובבית המלאכה הקטן שלו עמל ר' חיים על ייצור נרות שעווה פשוטים שסיפקו אור צנוע בסביבתם.

בגֵו כפוף היה ר' חיים רוכן על חומרי הגלם, ומוציא מתחת ידיו עוד נר ועוד נר, שנמכרו בפרוטות עלובות ובקושי סיפקו לחם דל למשפחתו הברוכה. ואולם בשעה שידיו עסקו בעבודה היה ראשו נתון במחוזות אחרים. הוא הגה בסוגיה שלמד אמש, בתום יום עבודה מפרך, או הרהר בענייני עבודת הבורא.

מפלט מעסקי החולין מצא ר' חיים בחצר ה'סבא' מרדזימין, רבי יעקב-אריה גוטרמן. שם קרנה דמותו של ר' חיים, בסופגו קדושה והתרוממות הנפש עד לביקורו הבא. אם בביתו לא הייתה דעתו נתונה יתר על המידה לעניינים גשמיים, על-אחת-כמה-וכמה בשהייתו בחצר הקודש ברדזימין. שם נשמתו הייתה פושטת לגמרי את הבלי העולם ומתעלה לשמי רום.

שנים חלפו. ר' חיים התפרנס בדוחק, אך שמח בחלקו. ילדיו בגרו והגיעו לפרקם. עכשיו מצוקת הממון הקבועה נהפכה לאבן הרובצת עליו. הוא הביט בעצב בילדיו המתבגרים, והצעות שידוכים אין, בשל עוניו הרב.

רעייתו פנתה אל בעלה בזעקה: "מדוע אינך פונה אל רבנו שיברכנו? המוני יהודים נוסעים לרדזימין ורואים ישועות. בקש גם אתה!".

הודה ר' חיים כי הצדק עם רעייתו, ארז צרור קטן ויצא לדרך. ככל שהתקרב לרדזימין, כך גברה השתוקקותו לחזות בפני הצדיק. רגליו קלו ונפשו התרוננה. אך דרכו רגליו בחצר הקודש, שכח לגמרי את סיבת בואו. הוא אסף מלוא חופניים קדושה ויראה, ונפשו התבשמה מדברי התורה ומאורחותיו הטהורים של ה'סבא'.

רק כשכבר היה בדרכו לשוב לוורקה קלט פתאום כי לא מילא את המטרה שלשמה בא. הוא סב על עקבותיו, והתייצב שוב מול רבו. "מדוע חזרת?", תהה הרבי.

ר' חיים השפיל את מבטו. בנימת התנצלות שח לפני הרבי את מצוקתו. "ומה בעניין עסק ייצור הנרות?" שאל הרבי, "האין בו לספק לך רווחה כלכלית?".

ר' חיים נאנח. "הסוחרים מעריכים מאוד את תוצרתי", אמר, "אולם בתנאים הנוכחיים ההספק שלי דל וממילא גם הרווח קטן".

"אולי תשיג הלוואה, שתאפשר לך להשקיע בבית מלאכה גדול יותר?", הציע הרבי.

"מי ייתן לי הלוואה?", השיב ר' חיים בחיוך מריר. "אצלנו לוקחים הלוואות בריבית מהפריץ, ראש העיר, אולם הלה ודאי ישלחני מעל פניו בבושת פנים".

"לך אליו!", הפתיע הרבי את החסיד, "ובקש ממנו שילווה לך שלוש-מאות רובלים. הוא ייענה לך!".

ר' חיים לא היה זקוק ליותר מכך. בלב קל מיהר לשוב לוורקה, ופנה היישר אל ביתו של הפריץ.

"שלוש-מאות רובל?", תמה הפריץ, "לשם מה זקוק אתה לסכום כזה?".

ר' חיים פירט בהתלהבות את תכניותיו להרחבת העסק. "אייצר כמות גדולה של נרות, ואמכור אותם בסיטונאות".

"נשמע משכנע", הנהן הפריץ, "מה העירבון שתיתן לי?". ר' חיים השיב מייד: "אמשכן את ביתי!".

הפריץ ביקש שהות להרהר בבקשה. באותו יום פגש אחד מפרנסי הקהילה היהודית, ושאל אותו על מצבו הכלכלי של ר' חיים. הלה הניח שר' חיים ביקש הקלה במיסים, וברצותו לעזור לו אמר שהוא עני מרוד, המתקשה להביא לחם לפיות ילדיו.

בשובו של ר' חיים אל הפריץ זכה למטר גידופים ועלבונות. "איך אתה מעז להעמיד פנים של לווה הגון, בשעה שעני ואביון אתה?! הסתלק מכאן!".

ר' חיים יצא מביתו בלב כבד. רגליו נשאוהו מאליהן לרדזימין. "הלוא אמרתי לך שהוא ילווה לך!", אמר לו הרבי בנימת תרעומת. "אמרתי וכך יהיה! רק אני מזהירך שלא תשיב לפריץ את הכסף אלא כנגד שטר החוב!".

הנהן ר' חיים ושב לוורקה. אך דרכו רגליו על מפתן ביתו, וכבר בא שליח מאת הפריץ והזמינו לבוא אליו מיד.

"הו! סוף-סוף באת!", קידמו הפריץ בחביבות, שלא היה בה שמץ מהתנהגותו הקודמת. "אמור לי, בבקשה", הוסיף, "מיהו היהודי הזקן שטורד את שנתי לילה אחר לילה, ומצווה עליי להלוות לך את הכסף? הוא מזכיר לי שלפני שנים רבות יהודי אחד הפקיד בידי שלוש-מאות רובלים, אך נפטר ואיש לא בא לדרוש את כספו. הזקן הזהירני שאם לא אציית לדבריו – איענש קשות!".

ר' חיים הודה לו על נכונותו להעניק לו את ההלוואה. הפריץ מנה לידיו של ר' חיים שלוש-מאות רובלים, וזה מילא שטר חוב ובו התחייבותו להשיב את ההלוואה כאשר המלווה ידרוש זאת.

עברו כמה ימים. הפריץ חפץ לעשן, וברגע של היסח הדעת נטל דף שהיה מונח על שולחנו, גלגל לתוכו טבק, ושאף להנאתו מן העשן. רק כשסיים לעשן את הסיגריה גילה שדף הנייר לא היה אלא שטר ההלוואה של ר' חיים! "יהי לו הכסף למתנה", אמר בליבו.

ור' חיים, בַהלוואה שקיבל פתח בית מלאכה גדול, החל להתפרנס בכבוד, והשיא את ילדיו ברוחב לב.

 

הפנים של יהודי

     סיפר הג"ר משה יוסף שיינערמאן: שמעתי מידיד משפחתנו הרב ר' חיים טווערסקי שליט"א מעשה נפלא, שממנו אפשר לקחת חיזוק לשפר היחס בינינו לבין חברינו.

     מיד לאחר מלחמת העולם השנייה פגש הרב טווערסקי את האדמו"ר ממחנובקה, שניהם קרובי משפחה מגזע גדולי וצדיקי האדמו"רים מטשערנוביל. כשנפגשו, סידר הרב טווערסקי מנין מיוחד בבית האכסניא של האדמו"ר. והנה לפליאת הרב טווערסקי, ראה שהאדמו"ר התפלל כל התפילה [עד תפילת שמו"ע] כשפניו נגד המתפללים, בעוד אדמו"רי משפחתו הקפידו מאוד להתפלל כשפניהם אל הקיר ולא נגד העם. חשב הרב טווערסקי לעצמו, כי מה ששינה האדמו"ר ממנהג אבותיו הוא משום שמפאת צרות המלחמה ונדודיו הרבים, שכח כיצד להתפלל כפי מנהג אבותיו. והתחיל לבכות בנימי לבבו על כל הצרות שעבר האדמו"ר, אבל החליט שעליו החובה להזכיר לאדמו"ר את אופן הכיוון של משפחתם. ניגש הרב טווערסקי להאדמו"ר ואמר לו בזה"ל: כבוד האדמו"ר, ברור שיודע כבודו שאצל הליטאים מתפללים כשפניהם אל העם, ואצל האשכנזים מתפללים הרבנים כשמקומם על גבי במה. אבל אצלנו - אמר בבכיות - הכיוון הנכון הוא אל הקיר, וברור שהאדמו"ר מפאת רוב צרותיו שכח זאת.

     ענה לו האדמו"ר: לא בני, לא שכחתי שום דבר. זוכר אני איך להתפלל כפי מנהג משפחתי. אבל תדע לך, ראיתי כ"כ הרבה מאחינו שחוטים ושרופים, ראיתי כ"כ הרבה מאחינו שנרצחו ונהרגו באכזריות הכי גדולה, אוי! כמה יקר לי היום כל בן ישראל שניצל מעמק הבכא! הלא היום מה שנשאר הוא מעט מזעיר ממה שהיה לנו, לכן היום כשאני רואה יהודי - ווי קען מען ארום דרייען פון א איד? [כיצד אפשר להסתובב כשעומד בן ישראל לפניי] הלא כל אחד שנשאר מאתנו הוא כ"כ חשוב!

     מעין מעשה זה שמעתי אודות איש אחד מניצולי השואה [מר שאכנער זצ"ל] שהיה רגיל לעמוד בפינת הרחוב בכל בוקר כשאוטובוסים מלאים עם ילדים נסעו לבתי ספר. כשנשאל אודות ההנהגה הזאת ענה: היה זמן שעמדתי במקום אחד בכל בוקר, כשהייתי בגטו במלחמת העולם השנייה, והארורים ימ"ש שלחו בכל יום רכבות מלאים מבני עמנו לאושוויץ ועוד מקומות כאלו, וחשבתי אז שהנה באה כליה לבני עמנו רח"ל. ועכשיו שבחסדי השי"ת ניצלנו שארית הפליטה מהרשעים הארורים, עומד אני בכל בוקר בפינה כמו שעמדתי אז, אבל עכשיו אני מסתכל בברכת השי"ת. ולאות הכרת הטוב להשי"ת, עומד אני בכל בוקר ובוקר ונותן שבח והודי' על הברכה והנס שאני רואה לפניי .   





ז' מנחם אב ה'תשע"ט


איתא בספה"ק, דלפי המבואר בחז"ל (מס' יומא דף ט' ע"ב) שהבית השני נחרב בעוון שנאת חינם, הנה עתה תקנת הדבר כדי שנזכה לגאולה קרובה צריך להיות ההיפך מזה, היינו אהבת חינם, ופי' הדבר, שכמו ששנאת חינם היינו שאין כל יסוד להשנאה ואין כל טעם בזה, שהלא זהו שנאת "חינם" שאין שום סיבה הנשמעת לשנאתו זו, הרי התיקון לזה צריך להיות גם על דרך זה, לאהוב כל יהודי באשר הוא, וגם במקרה שאינו רואה שום סיבה לאהוב אותו.


    אם ירצו שני חבלים להתקשר יחד, זה בזה, מוכרח כל אחד לוותר מעט על מידת אורכו. בלי ויתור על מעט מן האורך לא יצליחו להתקשר זה לזה. הרי ש'ויתור' הוא סוד ויסוד ה'קשר'!

     דרשו רבותינו, שפרנסתו של האדם, לאחר שנקצבה מהשמיים, תלויה היא בפיו. שכן המילה פרנסה פותחת באות פ ומסתיימת באות ה (דהיינו פה), והאותיות הפנימיות הן- רסן. לא בכדי אמרו רבותינו: "מוות וחיים ביד הלשון".

     דרשו רומזי רמזים 'איש 'ר"ת אדם ימים שעות , כל חשיבותו של האדם הוא כיצד מנצל את שעותיו וימיו לעבודת השי"ת , וכמו שפי '"ואבוא היום אל העין "שצריכים להיות מבעלי חשבון הנפש להביא את היום לפני העין ,לראות כיצד עבר עליו היום ,(אמרי חיים.) מתוך ''מאור שרגא'')

הגיר שהלך (פניני עין חמד, עלון 746)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'טיב הקהילה' שנשלח מפי בעל המעשה א.ה. ויש בו כדי ללמדנו, שכל מה שעושה בורא עולם - לטוב הוא עושה:

     הרכב, שברשותי משמש למצוות. הוא אינו משמש לצורכי ביתי או כל דבר אחר כי אם לשמח חולים ואנשים נזקקים, לשם כך אני נוסע מעיר לעיר דרך בתי רפואה ועוד ועוד עשייה של חסד. בני ביתי יודעים כי הזמן היחיד שאני משתמש ברכב לשמח את משפחתי אלו ימי חול המועד שאז הרכב מסור אך ורק להם, ואני מוציא אותם, לאן שרק ירצו כדי לשמחם . והנה ביום הראשון של חוה"מ פסח, הייתה תקלה ברכב, הילדים התאכזבו, ואף גם לי כאב הדבר... לאחר שהתייעצתי עם רב, והתברר לי, שמותר לתקן את הרכב בנסיבות הקיימות הודעתי לילדיי, שיתפללו שהרכב יתוקן במהרה ועוד בחוה"מ נוכל לנסוע עם הרכב לטיולים.

     בדקתי את מהות התקלה, והתברר, ש'הלך' הגיר ברכב. בדקתי עלויות תיקון במוסך מקומי ואמרו, שמחיר החלפת גיר לחדש הוא 000,18,שקלים! נבהלתי מהמחיר והתייעצתי עם חבר, שמבין בתחום והוא הציע להעביר את הרכב למוסך מורשה בירושלים. שם יש סיכוי למחיר זול יותר באופן משמעותי, וגם אחריות לתיקון... סמכתי עליו ושלחתי את הרכב לתיקון במוסך החברה בירושלים.  כעבור יומיים התקשרו מהמוסך לבשר לי, שהרכב מוכן. נסעתי לירושלים לאסוף את הרכב בדחילו ורחימו ובתפילה,  שהתשלומים בכרטיס האשראי יעברו בשלום, ובמקרה שחלילה לא יעברו - כבר הכנתי חבר עם כרטיס גיבוי להלוואה...


     ניגשתי לעמדת התשלום לבקש חשבונית. לתדהמתי הרבה הסכום לתשלום היה... אפס ש"ח.  הבנתי, שיש טעות וביקשתי את הסכום לתשלום, אבל אז הסבירו לי את הדבר הבא: "לאחרונה הגיעו לחברה המרכזית העולמית תלונות רבות על הגיר, ומהחברה העולמית הורו למוסכים המורשים מטעמם, שכל רכב שיגיע עם גיר שעבר תקלה ועדיין לא עשה 000150, קילומטר, יחליפו לו את הגיר ללא כל חיוב... שמחתי שמחת חג גדולה ועצומה, הן קיבלתי במתנה ח"י אלפים שקלים בחינם.  לקחתי את המפתחות בהתרגשות והנעתי את הרכב. לתדהמתי גיליתי, כי עשיתי עם הרכב 149670 ק"מ. כלומר עוד 330 ק"מ הייתי ב-150000 ק"מ. כלומר יום אחד של טיול עם הילדים, ואני שאלתי בליבי, מדוע ה' לא יכל לחכות עד אחרי חוה"מ. כי אחרי חוה"מ הייתי בוכה על ,18000 ש"ח. בתודה לבורא עולם, על כל חסדיו הנגלים והנעלמים מעינינו!!!



 





ו' מנחם אב ה'תשע"ט


      אלה הדברים אשר דבר משה ישנו דברים שצריכים לומר וישנו דיבורים שלא צריכים לומר, וזוהי העבודה לדעת איזה דיבורים כן לומר ואיזה לא.


     אלה ר"ת ה'יאוש א'סור ל'עולם , וזהו הדברים שדיבר משה לבני ישראל.


     בספרי חסידות מפרשים: משנכנס אב ממעטים את המעשים והתחושות השליליים – באמצעות שמחה!

     "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", דהיינו שאם תלמוד ג'  פרשיות הראשונות של סדר דברים, אז 'ואין אתה בא לידי עבירה', כי הם יסודות ביהדות ועבודת ד', (וגם ידוע שהיהודי הק' זי"ע היה לומד בכל יום בשנה כמה פסוקים בסדר דברים, באומרו שהוא המוסר ספר היותר טוב(

'אהבת חינם' לימי בין המצרים (מאת: יעקב לוסטיגמן)

     "אתמול נסעתי ברחובות ירושלים עם רכבי הפרטי", מספר לנו אחד מקוראי 'הפותח'. "הכבישים היו די עמוסים, והנהגים קצרי סבלנות. אני נסעתי לי בנחת, ומראש יצאתי מוקדם יותר כי ידעתי שבשעות הללו התנועה יכולה להיות איטית למדי...

     "לפתע פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת שבקה המכונית חיים במרכז הכביש, במעגל תנועה. אני מנסה להעביר את מוט ההילוכים למצב חניה, ולהתניע מחדש את האוטו, אבל הוא פשוט לא מגיב.

     "בתוך דקות אחדות כבר השתרכו פקקי תנועה מכל צדדיו של הכיכר. אני רוצה לדרדר את הרכב לצד הדרך, אבל משאית ענקית עומדת מאחורי, ומאחוריה מכוניות רבות נוספות. יצאתי מהרכב וניסיתי להכווין את התנועה. אם כולם ייסעו קצת אחורה, אמרתי להם, אוכל לדרדר את הרכב לאחור, במורד הכביש, ולהחנות אותו בצד הדרך. אבל השיירה הארוכה לא זזה.

     "נהגים עצבניים כבר להתאסף סביבי, אחרים ישבו במכוניות וצפרו בחוסר סבלנות, ואז נשמע קול נהמת המנוע של אופנוע עליו היה רכוב שוטר תנועה. "השוטר דווקא מצא רעיון מצוין. במקום להתחיל להזיז עשרות מכוניות לאחור כדי לעשות מקום ולדרדר את הרכב אחורה, הוא הציע שנדחף אותו מעט קדימה במעלה הכביש, בזמן ששאר המכוניות עמודות על מקומן, ולאחר מכן נדרדר את הרכב בחזרה אחורה ונכוון אותו אל צדי הכביש.

     זה עבד. אחרי שלוש דקות הכביש כבר היה פנוי והתנועה חודשה. "ניגשתי לשוטר והודיתי לו בחום", מספר לנו בעל המעשה. "החמאתי לו על ההברקה ששלף ברגע, ועל כך שהוא 'הציל את המצב'. "לפני כן לא חשבתי כמה המחמאה הזאת תהיה חשובה לשוטר, אבל לאחר שהחמאתי לו ראיתי שפניו פשוט הוארו. הוא כל כך נהנה מהדברים החמים שאמרתי לו, ונסע משם כשמצב הרוח שלו 'בעננים'.


     "חשבתי על זה קצת, והבנתי למה הוא נהנה כל כך. הרי שוטר תנועה מעצם תפקידו ממלא תפקיד לא נעים. בדרך כלל האנשים שהוא פוגש כועסים עליו בגלל הדו"חות שהוא נאלץ לתת להם. המילים הטובות שלי היו ממש כמים קרים על נפש עייפה, ואני בטוח שבשעות שלאחר מכן הוא היה רחמן יותר כלפי אנשים שנתפסו על ידו בעת שביצעו עבירות תנועה. כך, עם דקה אחת של שבחים ומחמאות, עשיתי אותו מאושר, וגם הפחתתי מעוגמת הנפש שנגרמה לאחר מכן לנהגים אחרים".




ה' מנחם אב ה'תשע"ט



אדם בדרך כלל נולד אגואיסט... כל הזמן מחפש מה יצא לו מזה... אין דבר שהוא טהור אצלו... כל דבר מה יצא לי מזה... אבל אומר המסילת ישרים המושג חסיד זה שהוא חושב על צער השכינה ולא מחפש מה יצא לי מזה פשוט להיות אכפתי מהצער של הקב"ה.


     אם אתה דבוק בה' אלקיך לא חסר לך מאומה. (תורת אבות)


     בבין המצרים אתה צריך להשקיע לא בעצמך אלא נטו בקב"ה.


    הסיבה לכל השמדות...  הצרות... הפיגועים..  המחבלים... ההכל... זה מפני שעם ישראל לא מתאבלים כמו שצריך על חורבן בית המקדש....[יעב"ץ[

"המספריים של רבי דוד'ל פרנקל...!"   )אמונה שלמה - הרב צבי נקר(

     סיפר הגאון הצדיק הרב אלימלך בידרמן שליט"א, בירושלים גדל ילד קטן – אבל שובב לא קטן! כאשר היה שקט סביבו יותר משלוש דקות רצופות – כבר היה צריך בדיקה אחריו...  פעם אחת אכן נמתח השקט יותר מכמה דקות, ואמו – שהייתה עסוקה בבישול במבטח – מיהרה החוצה לאתר אותו. היא גילתה אותו תלוי בנדנדה, בעוד החבל כרוך על צווארו. פניו כבר היו כחולים . צעקות 'הצילו!' ו'הצלה!' הזעיקו את השכן מלמעלה שהעניק לו החייאה – עד להעברתו בניידת טיפול נמרץ לבית החולים 'הדסה' בעיר. "

     הילד יחיה" – הודיע רופא חמור סבר להורים הרצוצים – "אבל המוח נפגע". האם פרצה בבכי. האב ניסה לברר את המצב לאשורו. הרופא נד בראשו כאות להשתתפות בצער. יותר מזה לא היה לו הרבה מה להוסיף. "הוא שרוי בתרדמת" סיכם הרופא )חושש לומר את המילה הרווחת "צמח"(.  חלפו מספר שבועות והחיים בבית חזרו לשגרה מסוימת – מאפירה. מדי יום יצאו ההורים לבית החולים בתורנות 10: 6:בבוקר: הטלפון מצלצל. – "מדבר כאן דוד פרנקל" דוד פרנקל. נאמן ביתו של מרן החזון איש זי"ע. נכון שהוא שאר בשרם – אך מה לו להתקשר אליהם לפנות בוקר?!  תקשיב, אומר רבי דוד, חלמתי הלילה חלום. את פשרו אני מותיר לך – אך ברור שהוא קשור אליך. בחלומי אני מביט בעבודתם של "בית דין של מעלה". על השולחן שלפניהם מונחות שלוש תיבות: הימנית הינה תיבת החיים, השמאלית תיבת המוות רח"ל, והאמצעית מלאה עם פתקים ובהם שמות.  הבחנתי כיצד מוציאים מהתיבה האמצעית פתק, ולאחר שדנים בה גוזרים עליה אם לחיים ואם חלילה למוות. לפתע הקריאו מתוך פתק את השם של בנכם החולה. החלו לדון בו ולפתע אני מוצא את עצמי – בחלום – בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים בתוך חנות בדים. על הדלפק שם היו מונחות מספריים בצבע כחול.  לפתע אני מוצא את עצמי ביחד עם המספריים ניצב מול הפתק של בנכם בבית דין של מעלה, והמספריים גוזרות את הפתק לשביבים, ואיקץ והנה חלום.  את פתרון החלום אני משאיר לך, אין לי מושג מה הוא אומר – אך ברור לי שהוא נוגע אליכם. 6:16 בבוקר: הטלפון מצלצל. – "מדברים מבית החולים".  ההורים מתבקשים להגיע לבית החולים, ולא מעודכנים בסיבה,  שכן "אנחנו לא מוסרים מידע בטלפון ". שני ההורים "טסים" לבית החולם. בנם לא נמצא במיטתו, ורופא המום שניצב שם מעדכן אותם בהתפתחויות: "אין לנו כל הסבר רפואה למה שהתרחש. הוא התעורר הבוקר רגיל – כביכול אתמול בלילה שכבר לישון רגיל". הילד הוכנס מיד לסדרת בדיקות מקפת שתאשר בהמשך שהוא אכן חזר לחיים – כאחד הילדים  , ושובב – בדיוק כמו שהיה לפני האשפוז!... בדרכו חזרה מבית החולים, נזכר היהודי בטלפון המוזר שקיבל משאר בשרם רבי דוד פרנקל. עכשיו, כאשר הכל מאחוריהם,  סיפר זאת לרעייתו וניסה בעזרתה לפתור את החלום... לחרדתו גילה שהיא מחווירה. ליבו נפל בקרבו והוא שאל אם לחזור לבית החולים – והפעם בגללה. " לא. לא" הרגיעה אותו "פשוט המספריים הכחולים שבחלום הן המספריים שלי!"

     מסתבר שבעיסוקה כתופרת הייתה יוצאת מדי פעם לחנות בדים מסוימת באזור שוק מחנה יהודה. כדרכם של בעלי האומנות נטלה את כלי מלאכתה בתיק, והייתה גוזרת לעצמה את הבדים.  באותו יום שקדם ללילה בו חלם רבי דוד פרנקל את חלומו,  בשעות אחר הצהריים, יצאה כדרכה לשוק מחנה יהודה. היא התקשתה לגזור את הבד, אך הפעם עלתה בה מחשבה לקבל על עצמה קבלה טובה לרפואת בנה. היא לחשה בשקט "אני עושה צעד קטן לקראתך – תרחם על שרוליק שלי" והניחה את המספריים על הדלפק – במקום למסור זאת מיד ליד. "


     המספריים הכחולים שלי!" – קבעה בהתרגשות.  הוסיף רבי אלימלך שליט"א וציטט: "יש סדק קטן בחומת הטבע שאינו נראה לעין, ודרכו הנס נכנס הסדק הזה הוא הנכונות למסירות נפש" (מכתב מאליהו ( והמספריים הכחולים הללו – סיים רבי אלימלך – מונחות היום בוויטרינה בביתו של הילד בעל הנס. כיום הוא כבר לא ילד, אלא אברך – בוגר ישיבת חברון. רק חבל שמחמת צנעת הפרט אסור לי לפרסם את שמו של בעל הנס, ולצאת יחדיו בחול המועד הבעל"ט לבקר את "המספריים של רבי דוד'ל פרנקל"!... )





ד' מנחם אב ה'תשע"ט



אמרו חכמים במדרש (ויק"ר י"ט, ב'): מי שטיפש אומר, מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים, מי שפיקח מהו אומר, הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה.

     בספר "תפוחי חיים" באר, לפי מה שכתב בספר "מעגלי צדק" ליישב דברי חז"ל שאמרו: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שבזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ע"ב). וקשה, שהלא מבואר שם בגמרא שגם שאר עברות היו ביניהם, ואלו מלשון חז"ל משמע שהחורבן היה רק מפני שבזו תלמידי חכמים! ותרץ, שכל זמן שכבדו לחכמים וצדיקים, אף על פי שהיו להם חטאים רבים לא נענשו, כי הצדיקים היו מבטלים את הגזרות, כעניין מה שאמרו חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", אבל כשבזו את החכמים – אז תש כחם של החכמים להגן עליהם, יען כי שוב לא הייתה לאנשי העיר התקשרות עמהם.


     הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה אומר; הרי נאמר בתורה "לך אתן את ארץ כנען". הקדוש ברוך הוא הבטיח שהוא בעצמו ייתן לנו את הארץ ולא נאמר שאנו בעצמנו נצטרך לרשת את הארץ ולקחתה בכח הזרוע. הוא אף מצא לכך רמז נאה בפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". "ציון במשפט תפדה" במניין גימטריא "תלמוד ירושלמי". "ושביה בצדקה" במניין גימטריא "תלמוד בבלי". ללמדנו שרק בזכות לימוד שני התלמודים, בבלי וירושלמי, תיפדה ציון מיד הגויים ולא בחיל וכח.

     הרי אתה מוחזק כאיש אמת ורחוק ממשוא פנים. למה הרב מקבל לישיבה כל כך הרבה נכדים של רבנים ואדמורי"ם?"  שאלו את רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין: "השיב הרב: "הללו בכל מקרה יהיו רבנים בגלל הייחוס או משום כבוד החצרות, מוטב שלפחות ילמדו וידעו משהו".    

ההבטחה קוימה (על-פי 'כהן גדול משרת')

האברך התהלך בחדרו אנה ואנה בסערת נפש. הידיעה שקיבל הסעירה את רוחו. רבו האהוב, הצדיק רבי מנחם-מענדל מרימנוב, ייעדר מבית מדרשו ומעירו בחג השבועות. והוא, רבי משה מסמבור, החסיד הנאמן, לא ידע מרגוע לנפשו. הדאגה לשלום רבו נמהלה עתה בצער אישי גדול.

זה זמן רבי מנחם-מענדל חש שלא בטוב. בשל כך נאלץ לעזוב את משכנו ולנדוד למעיינות מרפא בהונגריה. ההחלמה התארכה זמן רב מעבר למתוכנן. החסידים התאכזבו מרה למשמע הבשורה כי רבם יחגוג את חג מתן תורה הרחק מהם, במקום זר ובלי שיהיה מוקף בחסידיו.

ואולם רבי משה לא אבה להשלים עם הגזירה. שנים רבות הוא נוהג מדי שנה בשנה לכתת את רגליו בעונת הקציר לעיר רימנוב. הדרך ארוכה, אך רגליו קלות. ליבו מתרונן והומה מהתשוקה להסתופף בחג השבועות במחיצת רבו.

היכן תספוג עכשיו נשמתו את התרוממות הרוח שלה היא נכספת בכל שנה בהיכלו של הרבי? כיצד יחמיצו אוזניו את נעימת ה'אקדמות' משובבת הנפש הנשמעת מפי רבו? ובעיקר, אין הוא מסוגל להעלות על דעתו לחוות את רגעי הדבקות הנעלים של שמיעת עשרת הדיברות שלא בארבע אמותיו של הצדיק.

אחרי זמן מה של חיבוטי נפש גמלה בליבו ההחלטה. הוא קם ועשה מעשה: שכר עגלה, נפרד לשלום מבני משפחתו, ויצא למסע הארוך לכיוון הונגריה. יהיה הרבי היכן שיהיה – הוא, תלמידו הנאמן, נכרך אחריו ודבק בו.

ככל שעזה הייתה אהבתו של רבי משה לרבו, כך כמים הפנים לפנים התעצמה חיבתו של רבי מנחם-מענדל לתלמידו האהוב והמסור. שמחתו על בואו הפתאומי לא ידעה גבול. הוא האיר פנים לחסיד שבא ממרחקים, קיבלו בחום ובלבביות, ואמר לו: "יודע אתה כי אנו רגילים לחוג את חג השבועות בכל שנה ברוב עם הדרת מלך. בואך לכאן חשוב לפניי כמו אותם מאות חסידים שהיו באים אליי לרימנוב".

ואז הוסיף ואמר משפט שהפעים את רוחו של רבי משה והדהד באוזניו כל ימיו: "כאות להערכתי", המתיק הרבי סוד, "אשלם לך על כך בזה ובבא!".

שנים רבות חלפו. רבי מנחם-מענדל מרימנוב נסתלק והשיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. את נזר הנשיאות נשא עתה תלמידו וממשיכו, רבי צבי-הירש מרימנוב. יום אחד פקד את מעונו אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר דוקלה, והשיח לפי תומו כי בשבת האחרונה שהה בקהילתם רבי משה מסמבור. הוא הוסיף, כי רבי משה בא לגייס תרומות, בעקבות מצוקה כלכלית כבדה שפקדה את חצרו.

למשמע הדברים נדרך רבי צבי-הירש ופניו הרצינו. הוא הורה למשמשיו להכין מייד עגלה, שכן רצונו לנסוע לדוקלה לקבל את פני הצדיק מסמבור.

הגבאים הביטו זה בזה בחמיצות. כבודו של רבם היה יקר בעיניהם, והם לא התלהבו מהרעיון שרבם הדגול יבוא אל רבי משה כתלמיד היוצא להקביל את פני רבו. שמו של רבי צבי-הירש יצא בכל הארץ, ואילו רבי משה הוא משומעי לקחו ומתלמידיו. האם ראוי שהצדיק יטריח את עצמו למען התלמיד?

הגבאים ניסו להשתמט, בתואנה כי אינם מצליחים להשיג עגלה פנויה. "אין עגלה? נצא ברגל!", דחה רבי צבי-הירש את דבריהם. במהרה הושגה עגלה, ורבי צבי-הירש יצא לדרך.

בואו של רבי צבי-הירש לדוקלה עשה כנפיים במהירות, והמונים צבאו על משכנו של האורח הדגול. יהודים רבים נהרו לחלות את פניו, בידיהם פתקאות ו'פדיונות' ובפיהם תחינות ובקשות. איש-איש ותלאותיו, צרותיו ומצוקותיו.

רבי צבי-הירש ישב מבוקר ועד ליל וקיבל את מבקשי הברכות. הרעיף עליהם ברכות ודברי נוחם ועידוד, והביא מזור ומרפא לנפשות הדוויות. זה ביקש בריאות, חברו שידוך לבת, השלישי פרנסה והרביעי פתיחת הלב לעבודת הבורא. ככל שחלפו השעות גבהה על שולחנו ערימת המטבעות שניתנו לו כ'פדיון'. באישון לילה, כשאחרון הפונים עזב את המקום, הצטבר הון רב על שולחנו.

סוף-סוף יכול היה רבי צבי-הירש לקום מכיסאו. הוא פנה אל הצדיק מסמבור כדי להיפרד ממנו לשלום. השניים החליפו ביניהם מילים חמות, ואז החווה רבי צבי-הירש לעבר ערימת הכסף שכיסתה את השולחן, והפטיר: "הרי זה שלכם!".

ארשת הפתעה עלתה על פני רבי משה מסמבור. זו התחלפה במהירות להבעת הקלה גדולה. הוא הודה בהתרגשות לרבי צבי-הירש, ואז סיפר לרבי צבי-הירש את אשר אירע שנים רבות קודם לכן, עם מורו ורבו רבי מנחם-מענדל מרימנוב.


"אביכם הבטיח לגמול לי על ביקורי אצלו בעולם הזה ובעולם הבא", אמר, "והנה את הבטחת התגמול בעולם הזה קיימתם אתם!".





ג' מנחם אב ה'תשע"ט


גם אם אתה צריך כסף, תשאיר את מכירת הדירה שלך כהאופציה האחרונה שלך! 

   האומללות שלנו היא שאנו לא יודעים בכלל מה רוצים מאתנו. אנו לא יודעים מה חסר לנו, על האומללות הזאת- "על זה דווה לבנו. על אלה חשכו עינינו. ועל הר ציון ששמם". על בית המקדש שבלב שלנו שהוא שמם, שאין לנו שום רגש! על זה דווה לבנו.


     הפרדוקס של ההיסטוריה היהודית הוא שאף על פי שבליבה נמצאת טריטוריה מסוימת אחת, ארץ הקודש, עם ישראל שהה בגלות זמן רב מששהה בארצו; התגעגע אליה יותר משהספיק לגור בה; נסע יותר משחנה בה. רוב ההיסטוריה היהודית יכולה להיכתב בלשונה של פרשת מסעי – ויסעו, ויחנו.


     "הרבי מלובביץ' זצ"ל שלח כידוע שליחים לכל העולם", אמר הרבי מקרלין, "בקרלין לא יוצאים לעשות מבצעים. אני לא אומר לכם ללכת לתחנה המרכזית או לקניון ולקרב שם יהודים, אני לא אומר לכם לעמוד בבתי חולים או בשדות תעופה, אבל... אם זימנה ההשגחה וכבר נקלעתם למקום כזה, אם אתם בתחנה המרכזית בדרך לאן שהוא, אם אתם בבית החולים כי האישה ילדה, אם אתם במטוס או בקופת חולים או בכל מקום ציבורי שלא יהיה, אתם ממילא שם, ונתקלתם ביהודי שצריך עזרה כלשהי, חסד קטן או אפילו סתם איזו מילה טובה – למה לא לתת לו את זה?".

כוחה האדיר של קבלה! [ובהיכלו אומר כבוד]

     סיפר הרב חגי יוסף שליט"א את המעשה המדהים הבא:  לפני לא הרבה זמן, בשעת לילה, נסע לו יהודי עם אשתו באזור השטחים שמעבר לקו הירוק לצורך סידורים מסוימים. לפתע,  באמצע נסיעתם, הם רואים מאחוריהם מכונית שמסנוורת אותם בחזקה. אותו יהודי החל להאט את מהירות הרכב, על מנת שהרכב שמאחור יעקוף אותם ויניחם לנפשם, אך הרכב מאחור החל גם הוא להאט ולנסוע בעקבותיהם, כשהוא ממשיך לסנוורם ולהפריע להם לראות את הנעשה בכביש. היהודי ואשתו פחדו מאד, הם ישבו ברכב רועדים מפחד, בעוד שהמכונית שמאחוריהם לא עוזבת אותם וממשיכה לסנוור אותם. עד שמה שכל כך פחדו ממנו – קרה. הרכב המסנוור מאחור, החל לעקוף אותם, וכשהם היו מאחוריו, הרכב הקדמי עצר עצירה חדה, והיהודי ואשתו התנגשו ברכב ונעצרו. מיד קפצו מהרכב שני מחבלים והחלו לירות לעברם ללא הרף.  אותו יהודי ואשתו הבינו שאלו רגעיהם האחרונים, כופפו את הראש כשעשרות כדורים עוברים לידם ומחוררים את רכבם , הרכב היה נראה כמו מסננת... בנס הצליחו בני הזוג לצאת מהרכב והחלו לרוץ לעבר הוואדי הסמוך. הבעל ואשתו החלו לרדת במורד הוואדי התלול, כשברקע הם שומעים את המחבלים ממשיכים לירות לעבר רכבם. ליבם פעם בחזקה, מצד אחד הם עדיין המומים כיצד לא פגע בהם שום כדור וכיצד לא הבחינו בהם המחבלים, ומצד שני, הם רועדים מפחד שמא יגלו אותם המחבלים ויהרגו אותם.

     בעוד שהבעל ואשתו יורדים בוואדי התלול והמסוכן, הוציאה האשה את הפלאפון שלה בבהלה והזעיקה את הצבא למקום. בינתיים היריות פסקו,  המחסניות של המחבלים כנראה נגמרו. לאחר דקות ספורות הגיעו כוחות צה"ל למקום ורואים את הרכב המחורר לעיניהם.  הם רואים שהרככב ריק ומתקדמים לכיוון הוואדי, שם הם רואים למרבה שמחתם את היהודי ואשתו בריאים ומייחלים לעזרה. החיילים רצו לרדת לוודאי התלול כדי להעלותם, אך לא הצליחו לרדת. הוואדי היה כל כך תלול, אשר היה ממש בגדר של סכנת נפשות. "זה לא הגיוני על פי המציאות, כיצד הם הצליחו לרדת בוואדי, זה לא אנושי", טענו גורמי הצבא.  בינתיים הגיעו מסוקים שירדו אל הוואדי העמוק וחילצו את הזוג המפוחד ואף פינו אותם לקבלת טיפול רפואי. בקשר הצבאי נשמעים באותם רגעים קולות של שמחה – המחבלים נתפסו והובלו למאסר. לאחר כמה ימים, ערכו הבעל ואשתו סעודת הודיה בהשתתפות קצינים ובכירי צה"ל. הבעל עמד והודה לבורא עולם כשהוא מספר בפרטי פרטים כיצד לא פגע בו ובאשתו אף כדור, כיצד ברחו מהרכב בלי שהמחבלים שמו לב, וכיצד הצליחו לרדת בוודאי המסוכן, שחיילי צה"ל עצמם לא הצליחו.


     ואז לפתע, ביקש קצין צה"ל האחראי על אותו שטח, לספר משהו, ואמר: "ישנו עוד נס אדיר שארע לכם,  שאינכם יודעים. דעו לכם, שבכביש זה – אין כלל קליטה! זה דבר ידוע לכל, וכל שכן, בוואדי העמוק, שאין בו שום קליטה ואפשרות תקשורת, וגורמי צה"ל עדיין המומים ותמהים: כיצד הצליחה האשה ליצור קשר טלפוני ממקום זה?" אמר הקצין בתדהמה. הבעל התפרץ לדברי הקצין ואמר: "איני מתפלא כלל מדבר זה מכיוון שהנהגתי בכולל בו אני לומד, שאף אחד לא יכנס לכולל עם הפלאפון, אלא עליו להשאירו בביתו. כך ידוע וברור לכל אנשי הכולל. כנראה, שדבר זה עושה כל כך נחת רוח לקב"ה שבניו לא מפסיקים באמצע לימודם לשיחות בפלאפון – עד כדי כך שעשה לנו נס שנצליח להתקשר במקום שאין בו שום קליטה!", סיים היהודי ברגש ובשמחה. "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". 








א' מנחם אב ה'תשע"ט

פרשת מסעי


מסעי - לכל אחד יש את המסע שלו. לזכור שיש נקודת פתיחה, צריך דרך נכונה, ושיהיה גם יעד טוב ומתאים.

    אופן ההסתכלות משפיע, במידה רבה מאד, גם על דרך ההתמודדות ועל אופן הפעולה שלנו לגבי אותו מצב נתון, כך הדבר, למשל, במצב של מחלה. המחלה מביאה עימה גם מחילה – כפרת עוונות. המחלה אמנם איננה נעימה, אם להתבטא בלשון המעטה, אך היא התרחשות חיובית,  שמיטיבה עם האדם, כמובן, ההתרחשות הזו, של המחלה, מצריכה מאמץ והשקעה, על האדם ללחום ולא לוותר.

     אותיות "איכה" הן אותיות " אַיֶּכָּה". אדם מישראל בכלל, ושרידי הפליטה והחרב, האודים המוצלים מאש השואה בפרט, כשקוראים את מגילת "איכה", צריכים לשמוע באוזניהם את קול ה' הקורא אל היחיד: איכה? היכן אתה? מה עשית כדי למנוע חורבן חדש. האם תיקנת מעשיך ובנית את ביתך על יסודות כאלה שיבטיחו יציבות רוחנית ומוסרית לישראל? דבר זה אפשרי לעשותו, רק אם נגביר חיילים לתורה ולקיום מצוות.

     אם נסגרה לך דלת, אין טעם לדפוק עליה. תאמין שמה שנמצא מאחוריה לא נועד לך.

     אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח זאת אף פעם.

     בדרך רמז מובא בספר "תורת חמד" (הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל זצ"ל) בצורה הבאה: אם מונים החל מהאות ב' ב"אלה הדברים" 316 אותיות מגיעים לאות ר', ונמשיך למנות עוד 316 אותיות מגיעים לאות כ', ובדילוג נוסף של 316  אותיות מגיעים לאות ה', וביחד מקבלים את המילה 'ברכה'!   

     בזמן אבותינו, עד לפני דור או שנים, צער החורבן היה מורגש. ואלו כיום בעוונותינו הרבים נשכח מליבנו עניין החורבן, אנשים ריקים מתהללים במדינה ובישוב הארץ, ולא שמים לב שהמצב שאנו שרויים בו היא הגלות הגדולה ביותר שעליה צריכים לבכות. והרי בכל שמחה מצווים אנו: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בכל בנין ובית חובה להשאיר אמה על אמה כדי לזכור את חורבן בית המקדש בכניסתו וביציאתו. וכבר כתב היעב"ץ שנראה בעיניו שכל סיבת העינויים והשמד ואורך הגלות הוא מחמת חוסר הבכייה והצער על גלות השכינה, ואם כך הדברים אמורים על זמנם, מה נענה אנו יתמי דיתמי על זמנינו אנו???

     במגילת איכה כתוב: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ופירש זאת הבעל שם טוב הקדוש, באופן כזה: "כל רודפי ה' השיגו ה' בין המצרים". דהיינו, כל מי שרודף ה' ואוהב מצוותיו השיגו בין המצרים, בימים קשים אלו דווקא.

     ה'משנה ברורה' כתב אודות עיקר מטרתם של הצומות בזה הלשון: "כל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשנו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון הדברים אלו נשוב להטיב, כמו שנאמר 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'". ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינווה 'וירא ה' את מעשיהם', ואמרו חז"ל: 'את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא את מעשיהם', ואין התענית אלא הכנה לתשובה". אם אדם צם ולא פשפש במעשיו – הוא לא יצא ידי חובת הצום!

בזכות הענווה זכו לשלום בית (ברינה יקצורו, עלון 416)

     בעת שהגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה דיין בבית הדין הרבני בבאר שבע, הגיע אליו יום אחד אדם מכובד הרוצה להגיש תביעת גירושין נגד אשתו. הרב קרא לו לשיחה ושאל מה הביא אותו להגיש את התביעה. והאיש אומר שהוא התברך בשפע כלכלי, אבל אשתו היא חסכנית גדולה, היא קונה בגדים זולים ומוצרים זולים וחיה חיים כל כך פשוטים, שהוא מרגיש לא נעים לחיות איתה ורוצה להתגרש. היה זה מקרה קצת חריג, כי בדרך כלל תביעות הגירושין הוגשו על רקע הפוך.  אמר לו מרן הרב: תשוב מחר יחד עם אשתך, בתשע בבוקר.

     אחרי שנסתיימו הדיונים בבית הדין, הלך הרב זצ"ל לשוק של באר שבע וקנה פירות וירקות מהסוג היותר גרוע שיש בשוק - אלה שלא נמכרים מחמת צורתם ויושנם, והביא אותם למחרת לבית הדין. אחר כך הוא קרא לאחת המזכירות, וביקש ממנה ללבוש מטפחת כמו אשה נשואה ולזרוק עליו את העגבניות כשיגיעו הבני הזוג.  ואכן, בשעה 9:00 כשנכנסו בני הזוג לרב, נכנסה אשה לחדר הדיונים עם הסל בידיה, ושאלה את הרב בעזות: "מה קנית? -  לא מצאת זבל אחר לקנות, את כל הזבל שיש בשוק אתה רוצה להביא הביתה"?! לא נרגעה האשה, עד שלקחה את הפירות שהיו בסל, זרקה אותם על הרב, ויצאה בכעס מלשכת הדיינים. " אל תשימו לב", ביקש הרב מבני הזוג ההמומים. "היא קצת כועסת, ובצדק. תגידו את טענותיכם"... אומר הרב תוך כדי שהוא מנקה את החליפה שלו, משיירי הפירות הרקובים.

     הבעל שרצה לתבוע גירושין, ניסה להתחיל להרצות את טענותיו והמילים פשוט נעתקו מפיו. "לכו עכשיו, בואו בפעם אחרת אם תרצו", אמר להם הרב.  מיותר לספר, שבני הזוג הזה לא חזרו לעולם על רעיון האיוולת של הגירושין. כשיצאו בני הזוג הוציא הרב חליפה נקיה שהיתה מוכנה מבעוד יום. המזכירה שהתחפשה לאשה הוציאה את המטפחת ונכנסה לחדר לבקש סליחה על כך שהיא מילאה את תפקידה 'בהידור רב'. "אל תדאגי" אמר לה הרב "זכית להיות שותפה בשלום בית, יהי רצון שתזכי לבנות בית נאמן בישראל", ברך אותה הרב.

"כל עכבה לטובה...  ['פניני עין חמד' – 'מרוה לצמא']

     מספרת בעלת המעשה: הסיפור שלי החל, כאשר הגעתי לבית הרפואה לצורך ביצוע ניתוח קל ופשוט של איחוי שבר פנימי, ניתוח שנעשה בשיטה לפרוסקופית עם שלושה חתכים קטנים. ההתאוששות מהניתוח אמורה להיות מהירה - אשפוז של יום אחד ולכל היותר יומיים. הוזמנתי להגיע לבית הרפואה בשעה שבע בבוקר כאשר אני בצום מהלילה, לצורך ביצוע ההרדמה, בדיקות שגרתיות לחץ דם וכו'... מילוי שאלונים והמתנה שיקראו לי לחדר הניתוח. ואז אני רואה שמכניסים מנותחים אחרים ואומרים לי להמתין בסבלנות, כי כולם מוזמנים לאותה שעה וכמו כן ייתכנו ניתוחי חירום וכו' וכו', ובקיצור - 'יש להתאזר בסבלנות'...

     בשעה שתים עשרה בצהרים בערך ניגשה אליי האחות ובטון חגיגי משהו אמרה: ''תתכונני מרים, באים לקחת אותך לחדר ניתוח..."  תוך עשר דקות הייתי בחדר הצמוד לחדר הניתוח, מדדו לי שוב לחץ דם, ושוב פעם המתנה לשיחה קצרה עם המנתח,  עד להגעת המרדים... ושוב אני ממתינה וממתינה... "משה", אמרתי לבעלי שלא עזב אותי לרגע, "משהו לא נראה לי".  אבל אני מחכה בסבלנות וממלמלת לי כמו בחדר ההמתנה פרקי תהילים, אותם אני יודעת בעל פה. לפתע ניגשת אליי האחות ואומרת לי: "תראי מרים, צר לי לומר לך, אבל מסתבר שאין לנו רופא מרדים..." " מה אין לכם?" בעלי ואני שואלים יחד בתימהון. מדובר באחד מבתי הרפואה הגדולים בארץ, למעלה מעשרה חדרי ניתוח שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה, ואין רופא מרדים. זה נשמע מופרך לחלוטין... האחות פורשת ידיה בתנועת ייאוש: "מהבוקר היו המון ניתוחי חירום, המרדים שלא ישן כמעט כל הלילה פשוט התעייף והלך לישון ..." "ומה זה אומר מבחינתנו?" שאל בעלי. - " זה אומר, שאתם צריכים ללכת הביתה, ויקבעו לכם מועד חדש לניתוח". "לא ייתכן!" אני עונה לעומתה, "עד שהתכוננתי נפשית לניתוח הזה, הסתדרתי עם הילדים, אני בצום של יותר משתים-עשרה שעות, אתם לא יכולים לעשות לי את זה" . "אני ממש מצטערת," אומרת האחות, "זה לא תלוי בי".

     בדרך חזור למחלקה אני מנסה להתאמץ ולשנן לעצמי את כל התובנות, ששמעתי עד היום בנושא אמונה וביטחון 'הכל בידי שמים' 'אין אדם נוקף אצבעו למטה, עד שמכריזים עליו מלמעלה', 'כל עכבה לטובה'...  התור החדש נקבע לעוד שבועיים, כאשר כפיצוי על עוגמת הנפש הבטיחו לי שני דברים: א. אני אהיה הראשונה להיכנס לניתוח. ב. את הניתוח יבצע סגן מנהל המחלקה למרות שבדרך כלל ניתוח כזה מבוצע ע"י מנתח זוטר.  לאחר שבועיים חזרתי לבית הרפואה. הפעם הכל התנהל כשורה ובדיוק כמו שהבטיחו, נכנסתי ראשונה לניתוח,  המרדים הגיע בזמן והמנתח היה סגן מנהל המחלקה...

     כשהתעוררתי מהניתוח, הרגשתי רע מאוד, בחילות קשות,  סחרחורות וכאבים. בעלי היה לידי ואמר: "הניתוח היה ארוך יותר ממה שחשבו, אבל ברוך ה' הכל נגמר לטובה...". " מה פירוש? מה קרה?" שאלתי. - "קרה לנו נס גלוי ממש... הרופא התחיל לנתח, ותוך כדי הניתוח הוא ראה שיש במקום השבר גידול קטן שהתפתח ולא נצפה בצילום המקדים, כנראה משום היה רק בתחילתו. בשלב זה איחוי השבר הפך להיות דבר שולי... וכך מניתוח פשוט וקצר יחסית – זה הפך לניתוח מסובך של כמה שעות שבמהלכן עמל הרופא קשה כדי להוציא את הגידול ולנקות הכל היטב".  בערב באה אליי האחות הראשית ואמרה: "את לא תאמיני,  כל המחלקה פשוט רועשת וגועשת על הנס הגדול שאירע לך, את פשוט לא מבינה, היה לך נס גדול, שהניתוח שלך נדחה ודווקא הרופא הזה ניתח אותך. תביני, רופא אחר לא היה שם לב לגידול, הוא פשוט היה מתרכז באיחוי השבר,  סוגר ומסיים. סגן מנהל המחלקה הוא מומחה גדול בדיוק בהוצאת גידולים כאלה, ורק אחד כזה יכול לשים לב לגידול קטן כזה".

     חודש לאחר הניתוח הגיעו תוצאות הביופסיה, התברר,  שמדובר היה בגידול ממאיר (ל"ע) אבל בחסדי השי"ת הוא הוצא בשלימותו, שאם לא כן הוא היה מקרין גרורות, וייתכן שגם טיפולים לא היו מועילים... ר"ל.  ואני עוד כעסתי על המרדים שהתעייף... על הניתוח שנדחה... ועל התכניות שהשתבשו... במקום להרים עיניים לשמיים ולהודות לה' יתברך גם על שינויי התוכניות שהוא משנה לנו וכמו שנאמר 'אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני' (ישעיה יב, א,).


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט