בניית אתרים בחינם

 







י"ז אלול  ה'תשע"ט 


אדם שמאריך את חיי הסביבה שלו מקבל בחזרה יחס דומה וזוכה לאריכות ימים בעצמו. 

     אמר הגאון מווילנה אם ניצח אותך היצר הרע ברפאנו תנצח אתה אותו בברך עלינו, וכך בכל תחום, אמנם גם בשברים וגם בניצחונות חלקיים יש ממש, וגם מהם זוכים לנצח, אך צריכים אנו משנה זהירות בשימוש בעצה זו כדי לא ליפול ולטעות, כי גם שם עלול היצר להכשילנו.


     אנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.  

בגמרא במסכת סוטה דף מח. נאמר: ר׳ אליעזר הגדול אומר מי שיש לו פת בסלו ואומר "מה אוכל למחר?" אינו אלא, מקטני אמנה. וכן במשנה ברורה (סימן קנז) מובא שאסור לאדם לעכב (להשאיר) לעצמו מזון מהיום למחר, וזאת כדי שיבקש מה' בכל יום מחדש על מזונו... 

הסוחר שניצל מהכלא הרוסי – מאת שלמה ברזל [ובהיכלו אומר כבוד]

     יהודי מאנטוורפן הסתבך. האיש עסק בסחר עם מזרח אירופה בעיקר רוסיה, כולל בנושאים רגישים במזרח, ובאחד ממסעותיו הגיעו אליו שני שוטרים רוסיים והודיעו כי הוא נדרש לחקירה. החקירה התארכה, האיש למד כי הוא מואשם על הברחת סחורות יקרות ערך לרוסיה. באחת הספינות שהובילה מטענים ממערב אירופה התגלתה סחורה לא מוצהרת שהוביל, ועד מהרה הוא נכלא, הועמד למשפט ונידון לעונש הצנוע של 13 שנות מאסר. במקרה זה גם ללא אפשרות ערעור.

     בני משפחתו שנותרו בבלגיה היו יהודים אמידים, אפילו אמידים מאד, ולא חסכו באמצעים כדי לנסות לחלצו מהמיצר,  אך ללא הועיל. השלטונות לא אבו לשמוע על האפשרות לשחרר את האיש, שלטענתם פגע קשות ברוסיה ועליו לשלם את מלוא המחיר. מי שעסקו בנושא הבינו כי הרוסים רואים כאן מקרה לדוגמא של 'למען ישמעו ויראו', ועל גבו של היהודי – הדתי – שנמק בכלא הרוסי הידוע לשמצה, הם מבקשים לצרוב בתודעתם של כל הבאים בקשרי מסחר עם רוסיה, כי חוקי המס והמכס תקפים גם על הזרים. אחד מבני המשפחה , איש בעל אמצעים השקיע סכומים אסטרונומיים, בני שבע ספרות, בניסיון לשחרר את קרובו האסיר בדרכים במקובלות ברוסיה, אך התברר עד מהרה כי הכסף הלך לטמיון, וההבטחה לשחרר את קרוב המשפחה לא מומשה – המשפחה כולה היתה בשברון לב.

     אותה תקופה ביקר באנטוורפן הרב נ. מ., שעומד בראש רשת הכוללים 'אש התמיד' בישראל. קרובי המשפחה פנו אליו בצר להם, ולאחר שבחן את הדברים ונועץ במי שנועץ, אמר להם: "אחד הדברים החמורים הוא הדיבור בתפילה , ולעומת זאת תיקון הפירצה הוא דבר חביב בשמים, ויכול להביא לישועה גדולה, גם במקרים קשים – אם תקבלו בבית הכנסת שלכם קבלה מלאה שלא לדבר בתפילה תראו ישועות , ואם ירצה ה' קרובכם ישתחרר מבור הכלא". בני המשפחה התפללו בבית כנסת חסידי באנטוורפן, אחד מבתי הכנסת של חסידי ויז'ניץ, והם פנו לחבריהם לבית הכנסת, ובקשו כי אלה יודיעו על החלטתם להקפיד שלא לדבר בתפילה ויקבלו זאת עליהם, וגם יחתמו על כך כהנחיית הרב. כמתבקש, חלק מהציבור חתם, כשהוא נענה לפנייה לסייע לחילוץ אסיר ממסגר, חלק אחר היסס, לבסוף חתמו 17 מתפללים. על הנוסח כדלהלן: "אנחנו החתומים מטה, מתפללי ביהמ"ד 'אהבת ישראל ואור החיים' – קלויז ויז'ניץ אנטוורפען בהנהגת מורנו הרה"ג רבי מרדכי גרינפלד שליט"א רב דבית מדרשנו, קבלנו על עצמו בלי נדר שלא לשוח כלל בעת התפילה". הרב מישראל שעדיין שהה באנטוורפן קיבל בקורת רוח את ה'קבלה' החתומה שהוצגה בפניו, ואמר בתגובה כי בעזרת השם בתשרי הקרוב יצא האסיר מהכלא, כשהוא מזכיר בין השאר גם את ראש השנה, שבו יצא כידוע יוסף הצדיק מבית האסורים, כפי שמובא בגמרא [ראש השנה]. והנה ממשמש ובא ראש השנה וגם חולף,  אבל עדיין לא באה הישועה, האסיר עדיין בכלא ואין כל סימן לשינוי במדיניות הקשוחה של השלטונות הרוסיים. בן המשפחה שעמד בקשר עם הרב, התקשר אליו ארצה, וזה היה בעשרת ימי תשובה. הרב יצא בליל ערב יום כיפור למירון, ושם,  ליד ציון רשב"י, התפלל והתחנן שחלילה לא יהיה חילול השם,  ובעקבות ה'קבלה' שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה, תהיה ישועה והאסיר יצא לחירות.

     חלפו עוד מספר ימים, ליל הושענא רבה, והנה צלצול טלפון מאנטוורפן. קול נרגש נשמע מעבר לקו: ".. בלי סיבה ובלי הודעה מוקדמת הודיעו לגיסי כי הוא משוחרר מהכלא...". ותהום כל העיר. אנטוורפען כולה דיברה על הנס הגלוי שהתחולל בזכות ה'קבלה' שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה. והידיעה נפוצה גם בארץ. מי שיודע על מצבו המשפטי של היהודי שנמק בכלא הרוסי, נרעש מול המהפך הבלתי צפוי, שלא היה ניתן לייחסו לשום דבר אחר, אלא רק לקבלה הטובה שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה.

  




ט"ז אלול  ה'תשע"ט 



אדם לא מבין בצורה נכונה את מהותו של המשפט בראש השנה. אדם סבור שהמשפט הוא כללי. מסתכלים עליו על כלל מעשיו, ובסך הכל מצבו סביר. ואינו מבין שהמשפט הוא על כל פרט ופרט מכל מעשה שעשה: איך קיים את המצוה הזאת והזאת ? איך התפלל כל תפילה ותפילה? איך ניצל כל רגע ורגע והדרך להתעורר ולהשתפר, היא רק על ידי שיְַרּבֶה בדקדוק - יְבִיאֲך הָאֱֹלקִים בַּמִשְּפָט". ללימוד תורה? "וְדָע כִי עַל כָל אֵּלֶה – על כל פרט ופרט בלימוד התורה הקדושה. חז"ל )אבות א, יג( אמרו : "ודלא יליף קטלא חייב". התורה היא המצוה הגדולה ביותר - "ותלמוד תורה כנגד כולם" – והיא המפתח התורה כוללת כל הטובות שבעולם. לשינוי והדרך להשיג את הנעימות והאושר בחיים, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. 


    אם תשחרר את האדם שאתה, תוכל להפוך לאדם שנועדת להיות.

    באמת היה טוב לעולם בלא הכסף, שכן אין דבר הפוגם ומשחית כמותו את הבריות,  אבל "אם כסף" – מאחר שכבר נוצר הכסף ומוכרחים להשתמש בו, כי-אז "תלווה את עמי" נצל אותו  - לדברים טובים, לעשיית צדקה וחסד.


     גם את הזמן א-לוקים ברא, ואצלו אין שום דבר סתם. לכן, "היום הוא לא אתמול". לכל רגע יש תכלית, כל רגע הוא חד פעמי. אז קודם כל, זו האחריות שלנו להטעין כל דקה מהחיים במשמעות. ואיך עושים את זה? כשעושים משהו, שוכחים מכל העולם. כשאתם משתתפים בשיעור תורה, תהיו כאן ועכשיו; כשאתם מתפללים, תנקו את הראש ותהיו רק בסידור.

משקל המצוות (הרב שלמה לוינשטיין שליט"א )

     הרב יחיאל בר לב מפתח תקוה נסע בבחרותו לאמריקה. כדי להבטיח את עתידו שהופכת לחיים טובים.  הרוחני, קיבל על עצמו בהגיעו לשם שתי קבלות: האחת – שלעולם לא יסיר את הכיפה מראשו, והשניה – להקפיד על תפילה במניין שלוש פעמים ביום.

     זמן קצר אחר הגיעו, הוצעה לו משרת הוראה בשיקאגו. הוא קיבל על עצמו את המשימה, וקצר הצלחות יפות. בכל זאת עדיין העיבה דאגה אחת על מצב רוחו – הוא טרם הצליח לקבל 'גרין קארד', כלומר: אישור שהייה חוקי בארצות הברית למשך תקופה ארוכה.  רב בית הכנסת שבו התפלל, יעץ לו לפנות לחברת יא"ס, המתמחה בעזרה למהגרים. הוא יצר קשר עם אחד מעורכי הדין של החברה, וכעבור כמה חודשים הודיע לו הלה כי הצליח לקבוע עבורו פגישה עם סוכן פדראלי. "בפגישה הזו יחרץ גזר דינו של הגרין קארד שלך!" צרף אזהרה – "הקפד לבוא בזמן ולהיות לבוש באופן מכובד"!

     הפגישה לא היתה אמורה להתארך מידי, ומאחר שהיא נקבעה לשעה ארבע, וזמנה של תפילת מנחה בתקופה זו היה בשעה חמש אחר הצהריים, החליט הרב בר לב להתפלל מיד לאחריה.  בדיוק בשעה ארבע הוא ניצב בחדר הקבלה של אותו פקיד יחד עם עורך הדין שלו. המזכירה הודיעה כי ישנו איחור קל, משום שהפגישה הקודמת שאליה יצא הסוכן התאחרה מעט, ושניהם ישבו והמתינו בסבלנות.  בשעה ארבע וחצי התרומם הרב יחיאל ממקומו והתכונן לצאת. " לאן אתה יוצא?" – עורך הדין נעמד לפניו. " להתפלל תפילת מנחה" . "אתה נורמלי?" – פניו של עורך הדין סמקו בבת אחת, ושני ורידים התנפחו במצחו, " בכל רגע אמור הסוכן הפדראלי לחזור. הוא ייפגע מאוד מכך שלא המתנת לו, והסיכוי שתקבל את הגרין קארד שלך שואף לאפס" . "הגרין קארד חשוב לי מאוד" – השיב הבחור – "אבל תפילת מנחה חשובה לי יותר" . "מנחה תוכל להתפלל מחר ובשבוע הבא , אבל לגרין קארד לא תהיה לך הזדמנות אחרת!"  ניסה עורך הדין לנפק את השיקולים ההגיוניים ביותר שהצליח לדלות אל מול התופעה המוזרה שעדיין לא נתקל בה, אבל כשהבחין בנחישותו של הלקוח שלו, הפטיר: "טוב, לך להתפלל. אתה באמת זקוק לעזרה של הא-לוקים כרגע" ... וברצון לרכך מעט את האווירה הוסיף: "אל תשכח להתפלל גם עלי!"

     הרב בר לב יצא להתפלל, וכשחזר מצא את המשרד נעול. הפגישה הוחמצה. אכזבה קלה התגנבה לליבו, אחרי הכל הוא הפסיד מקיום המצווה שלו. האומנם לא היתה אפשרות למצוא פינה במשרד ולעמוד בתפילה ביחידות?!... עם זאת לא יכול היה להתעלם מתחושת הסיפוק – הוא עמד בקבלה שלו! אל עורך הדין שלו הוא לא העז להתקשר... היה זה דווקא עורך הדין שיצר איתו קשר למחרת בבוקר. קולו היה נרגש וחגיגי: " לא תאמין למה שקרה אתמול! כמה דקות אחרי שעזבת את המקום הגיע הסוכן הפדראלי. הוא מיד שאל היכן אתה נמצא. בלית ברירה סיפרתי לו שיצאת להתפלל בבית הכנסת. הוספתי שניסיתי להסביר לך את המשמעות של ביטול הפגישה, אבל אתה התעקשת". היה רגע ארוך של שתיקה, ואז אמר הסוכן: "אוקי. תזמין את היהודי הזה שוב, וכמה שיותר מהר. אנחנו זקוקים בארצות הברית למורים מן הסוג הזה! אם הוא כל כך נאמן לאמונתו, אין לי ספק שהוא יהיה נאמן לעבודתו!"


     עורך הדין היה אחוז התפעלות מן הנס שהיה עד לו, אך הרב יחיאל לא היה מופתע יותר מידי. "מעולם לא ראיתי שאדם השקיע בקדוש ברוך הוא והפסיד!" – אמר לו – "אני רק אחד מתוך רבים שמסרו נפשם על מצווה, וזכו לראות במו עיניהם את הרווח שיצא להם ממנה". במהלך החיים מנסה הקב"ה כל אחד מאתנו בכל מיני ניסיונות, אך המבחן הגדול מכולם הוא – מהו המשקל והעדיפות שאנו נותנים למצוות מול האינטרסים הפרטיים שלנו.





ט"ו אלול  ה'תשע"ט 




אומרים בדרך צחות, כאשר אדם נושא "אשה חדשה" – מודרנית הנגועה במגפת 'האופנות החדשות' ורוצה כל הזמן להיראות חדשה, "לא יצא בצבא" – כשיש אישה כזו לא צריך לצאת לצבא למלחמה כיון שבבית יש לו מלחמה, מה לקנות ומה לא... ואם יצא לצבא ולא ישגיח על כספו, היא תוציא את כל כספו על קניית בגדים ונעליים ועד שישוב "נקי יהיה לביתו" – היא תרוקן אותו ויישאר נקי מכל נכסיו...


     אין אדם נבחן בניסיון כשאין לו יכולת לעמוד בו. ובסופו של דבר כאשר אדם עובר את אותו הניסיון, לפעמים מרצונו ולפעמים על כורחו, הניסיון פשוט מרומם אותו.


    אמר הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א (נלב"ע י"ב אלול תקפ"ז):  אם בא עני אל עשיר לבקש את עזרתו. אך אותו עני לבוש כסוחר, ולא ניכר עליו שהוא בדוחק גדול, אז צריך העני להסביר לעשיר את מצבו הדחוק.  אבל אם בא לפני האיש העשיר איש מוכה, קרוע בגדים ונכה רגליים, בוודאי אדם כזה אינו צריך כלל לפתוח את פיו ולדבר. מעצמו רואה האיש העשיר את שפלותו ואת דוחק מצבו.  כך צריך האדם לבוא לתפילה כאשר "כל עצמותי תאמרנה" כל גופו זועק את התפילה.


     לא תמיד הרעים משנים את טבעם, גם אם מתנהגים אליהם בטוב לב. כבדהו וחשדהו!

הילדה בגן (להתעדן באהבתך, עלון 252)

     סיפר הרב צביאלי בן צור מרצה בכיר ב"ערכים":

     בעיר יפו פתחו גן ילדים חרדי. בשנה הראשונה היו בו ארבע ילדות בלבד, בשנה השניה קפץ מספר הילדים למאה! כיצד קרה הדבר?

     ישנו סיפור מופלא העומד מאחורי זה, והוא: בין ארבע הילדות שהיו בגן היתה בת יחידה להוריה. פעם היה האבא בא לקחת אותה ופעם האמא.  ביום מן הימים, היה זה ראש חודש, האבא והאמא – כל אחד היה בטוח שהשני לקח אותה, ומה שקרה שהיא נשארה בגן.  הילדה יצאה החוצה לחכות להורים ומשהם לא באו החליטה לעשות מעשה קונדס. היא נכנסה לגן והתחבאה לגננת. הגננת ראתה שאין אף אחד בגן, סגרה את הגן והלכה...  ההורים הגיעו הביתה ומגלים שכל אחד סמך על השני שיביא את הילדה – והילדה איננה!  הדבר יצר דרמה אמיתית. משטרות ומתנדבים החלו בחיפושים והמשטרה אמרה להורים שצריך קודם ללכת לבדוק אם היא נמצאת בגן, ואם לא,  צריך לערב את השב"כ משום שיפו היא עיר מעורבת של יהודים וערבים ואולי מדובר במעשה לאומני.

     הגן הסתיים בשעה 4:00 והנה בשעה 5:00 המשטרה מגיעה בליווי ההורים לגן שהיה מבודד וחשוך. הם פותחים את הדלת מדליקים את האור ורואים את המחזה הבא: ילדה קטנה יושבת לה בפינת החדר מכווצת אל תוך תוכה ומחבקת את עצמה. ואיך שהיא רואה אותם היא קמה על הרגליים ואומרת "שלום לאבא, שלום לאמא ותודה לא-לוקים ששלחת לי את אבא ואמא"  ! היתה שם התרגשות מטורפת – כולם בכו! לאחר שנרגעו, שאלו אותה מה קרה?  וכך היא מספרת: התחבאתי לגננת, וכשהיא הלכה היא סגרה את הגן. באתי לצאת ולא יכולתי. לאחר מכן נהיה חושך ומאוד מאוד פחדתי. ישבתי בפינה חיבקתי את עצמי ועצמתי עיניים כדי לא לראות את החושך. ואז נזכרתי במה שהגננת לימדה אותנו בבוקר כשקראנו את ההלל: "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" היא שרה איתנו את הפסוק הזה כמה פעמים ולימדה שהקב"ה נמצא איתנו ולא צריך לפחד מאף אחד.  עצמתי עיניים ואמרתי להקב"ה הרי אני לא לבד, "ה' לי" ואם כן "לא אירא, מה יעשה לי אדם", אתה יכול לקרא לאבא ואמא שלי שיבואו לקחת אותי?!  כל כמה דקות פתחתי את העיניים לראות אם אבא או אמא באו לקחת אותי ועכשיו שבאתם, תודה לאבא, תודה לאמא ותודה לה' ששלח לי את אבא ואמא...


     גן הילדים הזה גדל מארבע למאה ילדים. וזה בעקבות העובדה שכל אבא וכל אמא הבינו שהמתנה הכי גדולה שהם יכולים לתת לילדים שלהם בעולם זה לדעת שהקב"ה נמצא עם האדם בכל זמן ובכל מצב!





י"ג אלול  ה'תשע"ט 



 אברֵך יָשַב שבעָה על אביו. הוא מתקשר לרָב שלוִֹ ושואל: 'היום יום בחירות. מותר לי לקום מהשבעָה להצביע?' 'ודאי', עונה הרב, 'אפילו אביָך ז"ל הצביע לפני שעה'... 

 

     אף כשאין לו ברירה והוא מוכרח לשקר, יראה למעט בדברי שקר ולא יאמר רק מה שמוכרח לצורך השלום. ומ"מ נראה דאם רוצה להביא שלום בין אדם לחבירו ואומר דברי שקר כדי לחבבן זה על זה, מותר להרבות בכדי לחבבן זה על זה )כלל ב, סעיף י, וס"ק לב(

 

     בחינוך נדרשת 'אומנות ההתעלמות'. הגה"ק רבי אליעזר פאפו קובע (פלא יועץ 'חינוך הבנים והבנות')   "לפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה... וזה כלל גדול הרוצה לְזַכוֹת נפשו ונפש בניו ובנותיו". מתוך ניסיון (הנרכש בהתבוננות) ומנוחת הנפש נשכיל ונדע "מתי להתעלם, איך להתעלם, וכמה להתעלם".

 

     ואתה עיֵף ויגע ולא ירא אלקים" )כ"ה י"ח(. "ואתה עיף ויגע" אדם המתעצל בעבודת השי"ת בטענה שהוא עיף ויגע, סימן הוא "ולא ירא אלקים" עדיין חסר לו יראת שמים. )בוצינא דנהורא(

 

"      ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" )כ"א כ"א(. "ובערת הרע מקרבך" לאחר שתזכה לבער ממך את הרע שבקרבך, לא תזדקק להוכיח אחרים בתוכחת מוסר, אלא "וכל ישראל ישמעו ויראו" יתעוררו מעצמם לעשות טוב, כתוצאה מהנהגתך השלימה. )נר ישראל – שטיפינעשט(

 

     ועשית מעקה לגגך. מצות עשה זו גם בבית אפשר לקיימה, אם רואים מיטת תינוק והמחיצה למטה, מצוה להרימה. וכן אם תינוק נמצא על הספה צריך שמירה שלא לעבור על ולא תשים דמים בביתך.  

 

    לגאון רבי שמאי גינזבורג היו סדרים קבועים, כל דקה מנוצלת.  יהודי שאינו מנצל את זמנו, הרי זה בבחינת מיתה! רבי שמאי היה אומר: "להרוג את הזמן, פירושו, להרוג את החיים".

 

"      מוצא שפתיך תשמור" )כ"ג כ"ד(. "מוצא שפתיך תשמור" ר"ת כמו "מלך שומע תפילה" היינו "אם מוצא שפתיך תשמור" – יהיה לך שמירת הלשון ולא תפגום בפיך, אזי יתקיים "מלך שומע תפילה" ותפילתך תתקבל לרצון, כי אדם הפוגם בפיו 'אין קטיגור נעשה סניגור', ולא מתקבלת התפילה ח"ו. )שארית מנחם(

 

וַּיֹאמְרּו חָטָאנּו כִי דִבַּרְנּו..." (כא, ז [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 8]

     כשהכרתי את משה הוא היה ילד בן 8 עם קביים. ככל שגדלנו, הבנו שהבעיה שלו אינה מתחילה ברגליים אלא הוא סובל משיתוק מוחין, הבנו ששכלית הוא בסדר גמור והבעיה היא רק ברגליים. נוכחותו גרמה לכולנו להיות ילדים טובים יותר, לדעת להתחבר ולהעריך את השונה שמתמודד עם נכות.

     מהתלמוד תורה, צעדנו לישיבה קטנה.  הוא הצליח מעל המשוער, התחבר לכולם וכולם התחברו אליו. למרות מגבלתו הקשה, הוא התמודד עם אין ספור קשיים ומעולם לא התייאש או הרים ידיים. היו לו חברותות -  לא מתוך רחמים, אלא מתוך הערכה ליכולותיו ולהתמדתו וכולם התחברו אליו מבחירה ולא מאילוץ. רק אלה הקרובים אליו, ידעו את הכאב אותו נשא בתוכו פנימה,  שנבע מהעובדה שהוא מוגבל פיזית. בביה"ס זה התבטא בטיולים, שלא יכל להצטרף לכולם ובישיבה הקטנה, זה הפך למעיק עוד יותר, הוא הרגיש בשוני, במגבלות ובמחשבה על העתיד...  כשהיה בן 17 , בשיעור ג' בישיבה קטנה, הוא החליט שהוא רוצה לעשות רישיון נהיגה. בתחילה, לחש זאת לחבריו הקרובים וביניהם אני "אני רוצה שתברר לי איך עושים רישיון נהיגה". הבקשה הייתה מופרכת לחלוטין, אנחנו בישיבה ובישיבות לא מוציאים רישיון ועוד בישיבה קטנה ומעל לכל הבחור נכה...  ניסיתי לומר לו: "תשמע, זה מוקדם מדי, לא יתנו לך... שלא יעיפו אותך מהישיבה", והוא אמר שהוא מתכוון לקבל את הסכמתם של הרבנים וזה הרגיע אותי. באותו שבוע, הוא ניגש לרבנים והתשובות שקיבל היו אמנם בעדינות, אך שליליות, מצב רוחו ירד.

     יום אחד הוא אמר לי: "בא ניסע לרב עובדיה יוסף, בא ניסע", "אבל אולי תגיד לי בשביל מה"? "אני רוצה לשמוע ממנו, מה הוא אומר על הרעיון של הנהיגה ". עלינו לאוטובוס ונסענו למרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.  כשנכנסנו אמרתי: "הוא בחור טוב, לומד כל היום, יש לו שיתוק מוחין וכעת הוא רוצה לעשות רישיון נהיגה ". הרב נתן לו כמה סטירות של חיבה ואמר: "והוא רוצה ברכה ממני? אני אברך אותו". "כן, אבל באנו לשאול שאלה, כי הוא בישיבה קטנה והרבנים לא מסכימים שיעשה רישיון".  הרב חשב קצת ואמר: "הם צודקים, לא עושים רישיון בישיבה לא קטנה ולא גדולה, תגיד למה אתה צריך רישיון "? משה הסביר: "זה יעזור לי לנוע ממקום למקום בכוחות עצמי, ואני מרגיש שזה יתן לי בטחון עצמי ואוכל להוכיח לעצמי, שאני יכול לעשות מה שכולם עושים ואפילו יותר".  הרב הסתכל עלי ועליו ואח"כ על הקביים ופתאום ראיתי דמעות בעיניו, הוא פשוט בכה. "אתה לומד טוב"? שאל , "כבוד הרב, משה הוא אחד המתמידים של הישיבה, לומד כל הזמן ומקפיד על סדרים..." שיבחתי אותו. " אתה צדיק, מי כעמך ישראל, הלוואי וכולם היו כמוך למדנים, יש בכיינים, רק מגיעה רוח קטנה ומעיפה להם את הדפים של הגמרא, אתה מחייב את הלמדנים", אמר הרב ונתן לו כמה סטירות של חיבה. " תגיד לראש ישיבה שאם הוא מזדמן לירושלים שיבוא אלי,  אני כבר אומר לו שהוא צודק, אבל אולי נחשוב יחד על משהו, בינתיים אתה תמשיך ללמוד..." אמר ונפרד מאתנו.

     משה היה נרגש מאוד, הבכי של הרב - כמו האהבה שהרעיף עליו.  סיפרנו לראש הישיבה מה היה. ראש הישיבה הרים מיד טלפון ושאל מתי הוא יכול לבוא, וקבעו לו תור למחרת. כשחזר משם, קרא לשנינו וסיפר לנו בסודי סודות מה הוחלט. " הרב עובדיה הבין שלא ניתן לעשות רישיון בישיבה קטנה,  אבל הורה לי לבקש בקשה ממשרד התחבורה לכך, כיוון שזה עלול לקחת זמן והם יכולים לעשות בעיות, ואולי לא יסכימו בכלל. ברגע שיסכימו תתחיל תאוריה אבל קודם תגיש טפסים ונראה מה יהיה"...  מאוחר יותר סיפר לי ראש הישיבה, שהרב עובדיה כיבד אותו ולא ניסה לחלוק על דעתו, אך ניסה לשמוע אם יש אפשרות ללכת לקראתו, וראש הישיבה אמר לו, שהוא גם חושש מ"מה יגידו", אך הרב אמר שכאן המקרה שונה, בגלל העניין המיוחד, ואם מישהו, יאמר משהו תגיד לו בשמי שאם יהיה לו חלילה שיתוק מוחין, אני מרשה לו לעשות רישיון - גם בלי שיבוא אלי וזה הספיק...

     הפרוצדורה אכן הייתה ארוכה ורק לקראת סוף זמן הקיץ של אותה שנה, לאחר לחצים וועדות בריאות... קיבל משה סוף סוף את האישור ללמוד נהיגה.  הדבר נתן למשה כח עצום, אך שמחתו הושבתה בשל מסכת חדשה של סבל. הוא לא התקבל לישיבה גדולה, ולא עזר שכולם גמרו עליו את ההלל, הוא נשבר לרסיסים ולנו לא היו מילים לנחמו. בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים הוא התקבל, אך הפגיעות הרבות שסבל בדרך, השפיעו עליו עמוקות - אך לא שברו את רוחו.  המשכנו ללוות אותו בקשר מתמיד, הוא החל ללמוד בישיבה ולאחר שהחלים מהמשבר שעבר, חידש את רצונו להוציא רישיון.  גם הפעם נוצרו בעיות, הרב עובדיה יוסף הסתלק לבית עולמו, הוא הלך למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ששמע בקשב את דבריו ועודדו ואכן משה קיבל את האישור החריג להתחיל לימודי נהיגה. רבים לא הסכימו לקבלו ללימודי נהיגה, לבסוף נמצא בית ספר שהסכים, אך מורה הנהיגה הקפיד לומר לו, שהוא אינו מבטיח לו שיקבל רישיון ... לאחר שנה וחצי ו-250 שיעורים, הגיע הטסט והוא עבר בטסט הראשון וקיבל רישיון נהיגה.

     כיום משה הוא בן 21 וחצי יושב ולומד, בתחילה הרוב נמנעו מלנסוע אתו מטעמי בטיחות, אך לאט-לאט הוא הוכיח שהוא נוהג בצורה בטוחה - אף יותר מאחרים, אך עדיין היו שנמנעו עד לסיפור הבא:  הישיבה של משה נמצאת באזור של וילות, היה שכן אחד שראה בעובדה שנתנו לו רישיון סוג של מחדל. הוא ניסה לפנות לרבני הישיבה ומשלא הצליח, פנה במכתבים למשרד הרישוי; איך נותנים לבחור עם שיתוק מוחין לנהוג?! כל ההסברים שהסברנו לו לא הועילו. לילה אחד, בשעה 2:00 לפנות בוקר נשמעו צעקות. אשתו של השכן יצאה החוצה וצעקה שבעלה איבד את ההכרה, היא הזעיקה אמבולנס, אך הוא לא הגיע ואז אמר משהו: "אולי משה ייקח אותו"?...  היא הסתכלה עליהם והם עליה, כולם הבינו את משמעות הדבר אך היא אמרה: "שייקח אותו מצדי שיעשה תאונה,  הרי אם לא יפנו אותו, הוא ימות תוך דקות ספורות בבית".  משה יצא מהמיטה עם פיג'מה, הבחורים עזרו לו ללכת, הוא התיישב ליד ההגה, כשמספר בחורים נשאו את השכן לרכב ומשה נסע לבית החולים, הוא הגיע תוך רבע שעה למיון,  שם טיפלו בו והוא יצא מכלל סכנה . מאז, איש אינו פוחד לנסוע אתו ולא אומרים לו את המשפט "אני עלול להגיע אתך לבית החולים", דווקא דרך אותו שכן, סובב הבורא את המשמעות ההפוכה של המשפט הזה...






י"ב אלול  ה'תשע"ט 




 בספר 'שער המלך' מובא על הפסוק (בראשית לג, יד) ״ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני״, שהמילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.


     ברמב״ם (פ״א מהלכות מקואות) לעניין הטבילה מובא, ש״הקופץ למקוה, הרי זה מגונה״, כי הקפיצה היא בבת אחת, ללא ישוב הדעת, ללא כוונה להיטהר, וכן גם לעניין התשובה. ולזאת התכוון התנא כשאמר: ״מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב״ה מטהר את ישראל״, כלומר כשם שנכנסים להיטהר במקווה לאט לאט ובנחת, כך, באופן הזה הקב״ה מטהר את ישראל, אם יעשו תשובה כל חודש אלול לאט לאט ובנחת, ואז הקב״ה יטהר אותם בראש השנה וביום הכיפורים... אבל בקפיצה אחת - אמנם עלתה לו טבילה אבל "הרי זה מגונה".


     חברים מהוים את אהבתם בעת צרה, לא בעת שמחה.


     כמה יפה זה לא לעשות דבר ואז לנוח לאחר מכן.

הדבורה (ברינה יקצורה, עלון 421)

     יהודי עלה לביתו של רבינו ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל והתלונן: "אינני יודע איך אני מחזיק מעמד... אנשים ממררים לי את חיי על לא עוול בכפי... מציקים לי ומעלילים עלי עלילות שווא... בעקבות כך, אני סובל מנדודי שינה ואף בני ביתי שרויים בצער בגללי... מה אעשה "? פתח רבינו בדברי פיוס וניחומין: "החזק מעמד! עוד תראה... ' ישועת ה' כהרף עין'. האמת עוד תצא לאור.  ובינתיים, הרי אתה יודע את מעלתם של 'הנעלבים ואינן עולבין' עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"...


     תוך כדי הדברים, נפתחה הדלת קמעה. אחד מבני הבית, ניגש והניח לפני רבינו כוס תה ולצידה העמיד צלוחית של דבש. כאשר נטל רבינו את כפית הדבש להמתיק את התה, התבונן בה מספר דקות ולפתע התרגש מאוד ודמעות זלגו מעיניו... " שמע נא ידידי" - פנה אל היושב מולו - "הרואה אתה את הדבש הזה? מהדבש אני לומד עכשיו יסוד גדול ועצום!  הדבורה, רודפת אחרי האדם כל ימי חייה, מטרידה ומציקה ללא הרף ואף עוקצת את כל מי שעומד בדרכה... עקיצתה כואבת, צורבת מאוד ולפעמים אף מביאה את האדם לידי סכנה... והנה דווקא מתוך הדבורה העוקצנית, יוצא הדבש...  המאכל המתוק ביותר שיש בבריאה... "פלאי פלאים"! מדוע עשה הקב"ה כך? אין זה בא, אלא ללמדנו יסוד חשוב:  הבורא יתברך רצה להורות לנו, שדווקא מתוך רדיפות, צרות ועקיצות, יכולה לצאת לאדם טובה גדולה ומתוקה שאין כמותה" ! "המבין אתה"? - סיים רבינו במאור פניו - "מתוך הרדיפות תבוא לך רק טובה! טובה גדולה מאד, תתאזר בסבלנות ותראה כי מעז יצא מתוק"!








י"א אלול  ה'תשע"ט 

אדם שנוהג בצומות עדיין אין נעשה מלאך, העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום ... (הרה"ק מפשיסחא זי"ע)

     בנות ישראל, נשות ישראל, בידן למנוע מן המקטרגים לפקוד את ביתן ואף לגרש את כל הצרות. כיצד? אם ישמרו שלוש המצוות העיקריות הנוגעות אליהן: הפרשת חלה מן העיסה, זהירות בטהרת המשפחה והדלקת נרות שבת. וזהו שרמז הכתוב: "כי תצא מחֶנה על אְיביך". 'מַ חֲנֶה', ראשי תיבות: "מצוות חלה, נידה, הדלקה". ועל ידי כך: "ונשמְרת מכל דבר רע"! לא יפקוד שום דבר רע, שום נגע ומחלה, את הבית, בזכות עקרת הבית השומרת על מצוותיה! (הגאון רבי דוד נחמיאש זצ"ל)


     דורשי רשומות מצאו כי המילים 'להצילך ולתת אויביך לפניך' הם ר"ת 'אלול'. ומכאן שעבודת אלול מסוגלת לכך שכל האויבים והמקטרגים שרוצים להזיק לנו הן בגשמיות והן ברוחניות יפלו תחתינו. ובלבד שנקפיד על 'ולא יראה בך ערוות דבר' דהיינו שמירה על צניעות הלבוש והקדושה שלנו 

 

     כידוע שהתירו לאדם לשאת אישה נוספת רק אם מאה רבנים התירו לו את הדבר. הנודע ביהודה מקל וכותב שאין צורך ברבנים דווקא ודי במאה למדנים.  אמרו על כך שבימינו אין זו אלא חומרא: יותר קל למצוא מאה רבנים מאשר מאה למדנים...    

המעגל שנסגר )פניני בית לוי, עלון 541)

     יש בתל אביב חבורה של נהגי מוניות, שבכל חודש יושבים בבית של מישהו אחר, שותים ומספרים את כל החוויות של השבוע שהיה להם.  אחרי כמה סיפורים של נהגים, קם אחד מהם ואמר: עכשיו אני מבקש לספר לכם מקרה מעניין שאירע לי השבוע. וכך סיפר.

     השבוע, נסעתי כהרגלי ברחובות תל אביב, תר אחרי נוסעים.  כשלפתע לקוח מסמן לי לעצור. הנוסע נראה מאוד מצחיק, קשיש,  עם חולצה כזאת של מיאמי מכופתרת, שעון זהב וצמידים מזהב על ידו. הוא עולה למונית ואומר לי: ”סע לשיינקין“. אני מתחיל לנסוע, ומתפתחת שיחה. האיש מספר על עצמו, על הצלחותיו ועל המפעלים והשקעות שיש לו.  לאחר כמה דקות של נסיעה הוא שואל אותי אם אפשר לעשן במונית. אמרתי לו, ”בכבוד, תעשן“. ואז הוא הוציא סיגר, ואני קצת מבין בסיגרים. הסיגר הזה שווה מינימום 500 דולר ואני ככה מוציא ’נקסט לייט‘ והוא צועק: ”לא, לא – אני אדליק לך“, ואז הוא הוציא לי איזה ’זיפו‘ בעוד 1000 דולר, ואיך שהוא בא להדליק לי את הסיגריה, שרוול החולצה שלו התרומם ויכולתי להבחין במספר הטבוע על ידו, כזה שהוטבע על זרועותיהם של היהודים המובלים למחנות ההשמדה.  באותו מבט חטוף ”צילמתי“ את המספר, וזה גרם לי להתרגשות עצומה. באופן אוטומטי הרגל נחה על דוושת הבלם ומיד עצרתי בצד הכביש. הפניתי את מבטי לאחור, ואמרתי לו בהתרגשות: ” אתה ניצול שואה?“ הוא מסתכל עלי בתדהמה על שעצרתי. כועס ורוגז, ולא מבין את פשר שאלתי. מופתע משאלתי הוא משיב: ”מה,  אף פעם לא נפגשת עם ניצול שואה? תמשיך לנסוע בבקשה, אתה מעכב אותי !!“ המספר שקראתי על זרועו ריגש אותי, ובקשתי שיספר לי על קורותיו בתקופת השואה. הוא לא היה רגיל לכך שנהג מונית, או איזשהו אדם, יתעניין כל כך בקורותיו, באופן כל כך פתאומי. הוא לא הבין למה עצרתי, ולאחר היסוס קט הסכים לספר מעט על קורותיו.

     הוא סיפר שכל בני משפחתו נספו בשואה והוסיף: ”אחרי השואה, חיפשתי וחקרתי לברר אם מישהו מבני משפחתי ניצל.  הגיעה אלי שמועה שאחי נמצא בארץ ישראל. הגעתי לכאן, אף אחד לא ידע להגיד לי דברים ברורים, אבל מישהו שפגשתי, סיפר שהכיר את אחי והוא נפטר בארץ. כך נשארתי לבד בעולם ...“ הנהג שסיפר את סיפורו במפגש החברתי של הנהגים, עצר את סיפורו ולקח נשימה ארוכה. חבריו, נהגי המונית שהאזינו בקשב רב לסיפור המרתק דחקו בו להמשיך, אבל בתגובה הוא אמר להם:  לפני שאמשיך לספר לכם מה קרה עם הנוסע, אני מבקש שתאזינו קודם לסיפור האישי שלי...  

     והמשיך: תיראו, אתם מכירים אותי כבן אדם דתי, אבל אני לא הייתי כל החיים שלי דתי. אני חזרתי בתשובה. נולדתי בקיבוץ חילוני והייתי חילוני גמור... לא היה לי שום קשר לדת... הייתי נער, בגיל שלפני הגיוס. יום אחד אני יושב בחדר האוכל בקיבוץ, בלי תיאבון ובלי חשק לאכול. הייתה לי תחושת בחילה. אמרתי לעצמי, מוטב שאמשיך את עבודתי, אסיים מוקדם ואלך לישון מוקדם.  במקום עבודתי הייתה גיגית ענקית כזאת, שלשם היינו זורקים תפוחי אדמה. בתחתית הגיגית יש להבים גדולים, כמו בבלנדר , וככה הם קוצצים את תפוחי האדמה.  באותו יום, שהיה יום גשום, חזרתי לעבודתי ליד מכונת קיצוץ תפוחי האדמה. נעליי היו רטובות. עליתי לגיגית לשפוך את תפוחי האדמה ומעדתי פנימה לתוך הגיגית, וזאת בשעה שהמכונה פועלת. נחבלתי. צעקתי בכאב, אבל הרגשתי עוד יותר נורא,  כשקלטתי שלאט לאט אני יורד עם תפוחי האדמה לתחתית הגיגית אל תוך הסכינים. היה ברור לי שאני עלול תוך זמן קצר להיפגע מהלהבים.  צעקתי בכל כוחי לעזרה, אבל אף אחד לא שמע אותי כי כולם היו בחדר האוכל. ניסיתי לטפס על הדופן הפנימית החלקה והגבוהה על מנת להיחלץ משם, אבל לא הצלחתי. ואז התחלתי לצעוק לבורא עולם. לזעוק, להתפלל . דומני שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שפניתי לבורא עולם , שצעקתי, שהתפללתי אליו. קראתי בקול: ”תעזור לי, תציל אותי , אני לא רוצה למות!“ ואז, בעודי צועק וצורח מבוהל ומלא חרדה,  אני רואה פתאום יד מושטת אלי, לופתת את ידי בחוזקה ושולפת אותי מתוך הגיגית.

     הדבר הראשון שראיתי היה מספר טבוע על היד.  זו הייתה ידו של זלמן מהקיבוץ. זלמן היה ניצול שואה ובגלל השואה הוא היה בהלם וטראומות ולא דיבר ולא תיקשר עם אף אחד... אמרתי לו בהתרגשות ”תודה רבה רבה, ממש הצלת אותי !“ והוא? לא התייחס לעניין יותר מדי. פשוט המשיך ללכת ... הוסיף נהג המונית לספר ... מאז אותו אירוע, המספר שראיתי על זרועו של זלמן רדף אותי כל החיים שלי. זכרתי אותו ויכולתי לדקלם אותו בכל רגע נתון. המספר הזה הוסיף לרדוף אותי גם בחיים.  התגייסתי לצבא, שלוש ספרות של המספר האישי שלי היו כמו שלוש הספרות הראשונות של זלמן. השתחררתי מהצבא! קניתי דירה בבניין מגורים בעיר. שתי הספרות האמצעיות של הבניין היו שתי הספרות האמצעיות של זלמן. הזמנתי טלפון, שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי, היו כמו שלוש הספרות האחרונות שעל ידו של זלמן...

     ועכשיו, בחזרה אל התימהוני שעלה למונית שלי... כשהוא הרים את ידו להצית את ה‘נקסט-לייט‘ עבורי, זה היה כמעט בדיוק אותו מספר של זלמן, שאותו ידעתי בעל פה כל חיי. רק הספרה האחרונה שונה. באותו הרגע שראיתי את המספר של הבחור שהיה איתי במונית, הבזיקה במוחי מחשבה...  לאחר שעצרתי ונעלתי את הדלתות, ולאחר שיחה קצרצרה עם הנוסע שעליו כבר סיפרתי, ולמרות בקשת הנוסע להמשיך בנסיעה הרגילה – עשיתי סיבוב פרסה והתחלתי לדהור לכיוון ההפוך.  הנוסע נבהל והתחיל לצעוק עלי: ”לאן אתה נוסע?“ ואני לא מגיב,  רק לוחץ על דוושת הגז ומאיץ מהירות. הוא חשב כנראה שאני חוטף אותו והתחיל להשתולל בצעקות. ואני שותק ולא מגיב.  הייתי בטוח שאני עושה את המעשה הנכון. נהגתי במהירות רבה,  אבל באחריות. המחשבה שהבזיקה במוחי רק שניות אחדות קודם לא הרפתה ממני.  לא רציתי לשתף את הנוסע במה שעבר עליי. פניי היו מועדות לקיבוץ שבו גדלתי. החלטתי לנסוע לזלמן.


     בעצם, לא ידעתי אם הוא עדיין קיים. אולי אפילו נפטר, אחרי הכול כבר עברו שנים מאז שעזבתי את הקיבוץ!! למרות חששותיי שנסיעתי תהיה לשווא, הייתה לי תחושה, ואולי רק תקווה שאמצא את זלמן חי וקיים.  סוף סוף הגעתי לקיבוץ המוכר והחביב. הזיכרונות הציפו אותי, אבל דחקתי אותם הצידה, והגעתי היישר לדירתו של זלמן, כאילו רק אתמול עזבתי את הקיבוץ. ירדתי מהמונית כשהנוסע עדיין בתוכה.  דפקתי בהתרגשות ובחוזקה על הדלת, מסופק אם זלמן עדיין חי.  כעבור דקה או שתיים, שנדמו לי כנצח, הדלת נפתחה, ולא יאומן: זלמן, חי וקיים, עומד בפתח. הוא עמד שם עם המבע האטום משהו, כמו אז, ואני מתנפל עליו בחיבוק, כמי שלא ראה אדם קרוב שנים רבות כל כך. זלמן, שלא היה מדבר, נשאר אדיש ונראה שלא זכר אותי . וכך, בעודי אוחז בזלמן בפתח הדירה, ירד הנוסע התמהוני מהמונית, התקרב אל שנינו מבלי שהבחנתי, ראה את המחזה והתנפל על זלמן בחיבוק. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הניחוש הפרוע שלי נמצא נכון: זלמן והנוסע שלי היו אחים!!! על אף כל השנים שעברו ועל אף שבגרו והזדקנו – ניכר הדמיון שבין השניים. השניים קלטו בחושיהם הבריאים שהם אחים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את זלמן מדבר!!!  הרגשתי, שזלמן נשלח מן השמיים להציל אותי מלהבי מכונת החיתוך, על מנת שאוסיף לחיות, ולהביא אליו את אחיו האבוד . הרגשתי שהתפקיד שמילאתי בדרמה זו, לא היה מקרי. היה ברור לי שמלמעלה הועידו לי תפקיד זה, ולא נשאר לי אלא להיות אסיר תודה על שההשגחה זימנה לי תפקיד כה נהדר ונפלא בדרמה זו . כך סיפר הנהג לחבריו, כשכולם מתפעלים מההשגחה הפרטית.






י' אלול  ה'תשע"ט 


 אם אדם הגיע למצב שאינו מוצא שום פגם במעשיו, סימן שכבר ביטל את כל התורה ולכן אינו מצליח לראות שום פגם...


     אמרה תורה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – לא ייתכן לעבוד את השם-יתברך במדרגות גבוהות ובחומריות בבת-אחת. אם נפשך שואפת למדרגות, שומה עליך לכבוש את החומריות ולשבור את המידות.

     בכל אותיות הא' ב' ישנם שלוש אותיות שערכן כפול מהאות הקודמת: ב' הוא כפול מא', כ' כפול מי', ור' כפול מק' , אותיות בכר. כדי לרמז ע"י אותיות אלו שהבכור מקבל פי שניים.


     הרב שמואל גריינמן שאל את החפץ חיים: יש לי שתי מצוות שעומדות לפני, ואין אני יכול לקיים את שתיהן. מה לעשות? ענה לו החפץ חיים: " תחשוב טוב מה אתה יותר מעדיף לעשות, ותעשה את השנייה!".

מה חשוב באמת

     לצערינו הרב, לעיתים אנו עלולים לטעות ולחשוב, כי הכסף הוא זה שמניע את העולם, ואין משהו שחשוב ממנו. להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי ללמדנו מה רבותינו רואים כדבר החשוב באמת:

     השם 'אהוד שולץ' לרובינו לא אומר דבר, אבל בעולם העסקים שמו מככב כאחד מעשירי תבל, שהונו נאמד במיליארדים.  באחד הימים בא לבקר בארץ ישראל, והמלווה שלו הביאו בין היתר לביקור בישיבת מיר, תוך שהוא מראה לו את הבניינים הרבים, ואת אלפי הבחורים והאברכים הלומדים שם. שולץ מאד התרגש, וביקש להיכנס לביקור אצל ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שבנה את כל האימפריה. כשנכנס פגש לפניו אדם שבור גופנית, כאשר כל גופו כואב מהמחלה הקשה שפקדה אותו, מחלת ניוון שרירים, אבל רוחו שמחה בקרבו, ומקרינה כלפי חוץ כאדם המאושר עלי אדמות.


     שולץ מאד התרגש למראה עיניו, ואז שאל אותו ראש הישיבה: "מה אומרת לך השואה?". והוא ענה: "אכזריות הגרמנים ורשעותם הגדולה". אבל הרב אמר לו: "לי זה אומר דבר אחר לגמרי, לראות איך חמישה יהודים יכולים להצטופף בדרגש אחד ולהסתדר ביניהם". בגמר הביקור כששולץ מצא עצמו נרגש, הוציא פנקס צ'יקים, חתם על צ'ק, פנה לראש הישיבה ואמר: "קוראים לי שולץ, והוני נאמד במיליארדים. חתמתי על הצ'ק וראש הישיבה יכול לכתוב איזה סכום שירצה".  ראש הישיבה לקח את העט, כשידו רועדת, וכך כתב על הצ'ק סכום של... 1,200 דולר. שולץ היה בהלם. הוא אמר: "אולי ראש הישיבה לא הבין, גם אם הרב יוסיף עוד כמה אפסים לסכום - לא ארגיש זאת, ולמה הרב כתב סכום פעוט כל כך?".  השיב ראש הישיבה: "כל מה שאבקש, תעשה?"- "כן". וראש הישיבה ביקש: "אנא, קח את הצ'ק, ותיגש לחנות שמעבר לכביש, ותקנה זוג תפילין בסכום הזה, זה סכום מספיק לתפילין מהודרות, ותניח אותם כל יום. אם תעשה זאת, בשבילי זה שווה יותר מכל הכסף שבעולם".







ט' אלול  ה'תשע"ט 



אדם האומר "ויכולו" בליל שבת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית "ויכולו" מבטא את הרגע של סיום הבריאה, שבו הקב"ה השתהה, התבונן בה והתרשם, ברך אותה והעניק לה את טביעת חותמו, כמו אמן המשתהה אחר יצירת הכלי שיצא מתחת ידיו. השבת מבטאת את הרגע הזה, ושמירת השבת היא הזדהות עמו. זהו הרגע שבו יהודי מכיר במעשה האמנות של הבריאה ומנסה להפנים אותו ולהעמיק בו. הרעיון שבפי חז"ל כאן הוא מקורי מאוד: כאשר האדם מזדהה עם הבריאה, משתלב עמה, מבין אותה ומעריך אותה, הוא שותף לקב"ה בבריאה; הוא מצטרף אליו במעשה היצירה.


     אומר הרב סולובייצ'יק? רק בזכות (המילים) "וִּישׂא אבָרָהםֶ את עיניו", נולד עולם רוחני חדש של חסד ורחמים, צדק ומשפט.. רק לכנסת ישראל בכללה, וכל יהודי כפרט - היו להם הכוחות העל-טבעיים להרים עיניים כלפי מעלה, מעל ומעבר לחומות הגטו, מעל ההווה והמציאות המרה של שנאה ובהמיות ושל מציאות אכזרית. רק כך יכול היהודי לחיות בתוך תחומי חזונותיו


     את הביטוי להיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית" מצאנו גם לגבי דיין הדן דין אמת.  לבריאה יש נוף מוסרי, היא תובעת היענות לה מתוך קשב אליה. דיין הדן דין אמת לאמתו הוא מי ששומע את הקול המוסרי הנובע מן הבריאה עצמה. הוא שם לב למעשה בראשית ורואה בו ענין חשוב.


     הרב יונתן זקס כותב שדווקא עמים רדופיםַ כמו עם ישראל פיתחו חוש הומור מדהים. רק בעזרת היכולת של הצחוק, הוא אומר, מסתלק הפחד ופתאום אתה מביט במציאות בעין אחרת לגמרי.

"והשקית את העדה ואת בעירם". (אפריון שלמה, עלון 301)

     הגאון המקובל ר' סלמאן אליהו זצ"ל, בעל כרם שלמה, עלה מבגדד לארץ ישראל ולמד תורה אצל גדולי המקובלים בירושלים,  ביניהם ר' שאול דוויק הכהן, בישיבת 'בית אל' העתיקה.

     בין השנים תר"פ – תר"צ, היו אלו ימי המהומות והפרעות בהם השתוללו הערבים ימ"ש והזיקו ליהודים. הרב במשך כל אותה התקופה היה עובר בסמטאות העיר העתיקה, ובגודל בטחונו היה נשמר שמירה מיוחדת מאת הבורא. בשנת תרח"צ נפלה העיר העתיקה, לימים אחדים, בידי כנופיות ערביות. פרט לרובע היהודי העיר היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. ביתו של חכם סלמאן היה גובל עם אחד מבתי הערבים, כל היהודים שבאזור ברחו מלבד חכם סלמאן שנשאר שם עם משפחתו, ולא אירע לו מאומה. עד שבא הצבא הבריטי וכבש את העיר העתיקה, ופינו את כל התושבים למקום אחר.


     באותה תקופה היה מפקד הצבא הבריטי בירושלים שונא ישראל, ולא דאג כלל לתושבים היהודים להמציא להם אוכל נפש. למפונים מבתיהם שהיו בחוסר כל ממש,  לא הרשה לחזור לביתם לקחת מעט אוכל להשביע נפש שוקקה.  משפחת סלמאן אף היא היתה ללא דירה ומזון. ביקשה אשת הרב שיגש אל המפקד ויבקשהו שישלח איזה חייל לביתם, שיביא להם משם מזון עבור הילדים הרכים הרעבים ללחם. כשעבר המפקד עם פלוגת חיילים חמושים, ניגש אליו הרב וניסה לדבר עמו, אך מיד באו החיילים לפניו ומנעו ממנו לשוחח עם המפקד. המפקד,  שראה את דמות פניו המאירות של הרב, ביקש שיניחו לו. הרב ניגש לדבר עם המפקד, שחשב שצריך להביא מתורגמן כדי שיתרגם מעברית או מערבית לאנגלית. אך לתדהמתו של המפקד , פתח הרב את דבריו בשפה אנגלית רהוטה ובמשפטים הלקוחים מאנגלית ספרותית, והדבר היה לפלא בעיני המפקד )הרב בצעירותו למד באוניברסיטה אנגלית וצרפתית, אך לאחר שגילה את חכמת התורה עזב את הכל ועסק אך ורק בתורה(. הרב אמר לו שבניו רעבים ללחם, והוא מבקש לשלוח את אחד החיילים לביתו שיביא להם קצת אוכל. המפקד אמר לו שהוא מוכן לשלוח את חייליו לשם, בתנאי שיבטיח להם שלא יאונה להם כל רע. הרב אמר לו: ההולך בדרך מצוה לא יארע לו כל רע. לתמהון כל הרואים, המפקד בכבודו ובעצמו הלך לבית הרב והביא להם מזון,  והיה הדבר לשיחה בפי כל תושבי ירושלים. כששמע זאת ראש העיר העתיקה, מר וינגרטיין, ביקש מהרב שישפיע על המפקד שישלח חיילים להביא לחם לכל יהודי העיר העתיקה, וכן עשה . הוא אמר למפקד שלא נעים לו לאכול כשכולם רעבים, והמפקד דאג ללחם לכל תושבי העיר ונהפך להיות אוהב ישראל.











אפילו בגן עדן יש גבולות. יש פרי אסור. לא כל מה שאנו יכולים לעשות מותר לנו.        

     "אתה מואשם בסעיפים הבאים: עָבדתָ בשָחור. הלבָנתָ הון. נַּתָתָ הלוואות בשּוק הָאפור. אמר השופט לנאשם. מה יש לך לומר להגנתך?" הנאשם: "אני עיוור צבָעִֹים"...

     בספרו 'אמנות האי-אפשר' כתב המחזאי ונשיא צ'כיה וצלב האוול: "אני חושש שנתקשה לחמוק מאסון סביבתי אם לא נבין שאיננו שליטיה של ההוויה אלא רק חלק ממנה".6 על כן חיוני כל כך חזון דתי סביבתי: להעמידנו, במלוא המשמעות הרוחנית והחומרה המעשית, על כך שאיננו הבעלים של משאבי הטבע. לא לנו הם שייכים, אלא לנצח ולא-לוהי הנצח. לכן – בל נשחית. לא בעת מלחמה, על אחת וכמה וכמה לא בעת שלום. ""לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א). אנחנו שומרי הארץ ומלואה, בשליחותו של בוראה, למען הדורות הבאים.

בפסוק זה "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (יז', טז') " דרש ה'מטה אפרים' (וכל מאמינים) רמז נפלא לחודש אלול:  המילים 'וה' אמר לכם לא' הם ראשי תיבות 'אלול'. ומה תפקידנו בחודש אלול? אומר הפסוק 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' ע"י שתערכו חשבון נפש ותשובו על חטאיכם לקראת יום הדין.

הגרעינים ['מצוות בשמחה']

"     את הסיפור הבא, שהתרחש לפני שנים רבות בישיבת 'חברון', שמענו מבעל המעשה", כך סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א באחת מדרשותיו, "ואפשר ללמוד ממנו, עד כמה נזהרו אישי החינוך והמוסר בדור ההוא בענין הנ"ל.

     אחד הבחורים המוכשרים בישיבה, התמיד בלימודו בליל שישי, עד שעה מאוחרת. בשלב מסוים הוא הרגיש צורך להתפרק מעט, אבל כיון שלא רצה לצאת מבית המדרש, החליט לפצח קצת גרעינים באמצע הלימוד.  הבחור ישב בעת לימודו בהיכל הישיבה על מקומו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, ואת הקליפות הניח בתוך הסטנדר של המשגיח...  כיון שהיה מדובר בכמות גדולה, התמלא חלק נכבד מחללו של הסטנדר בקליפות הגרעינים של הבחור. בתום הלימוד,  קם מיודענו מהמקום, ולא טרח לפנות את הקליפות מתוך הסטנדר. ויהי למחרת, בתפילת שחרית של יום שישי, מגיע רבי מאיר זצ"ל להיכל הישיבה, ופותח את הסטנדר, ממנו נופלות כל הקליפות... המשגיח תפס מיד מה קרה כאן, וכיצד הגיעו הקליפות אל הסטנדר שלו, אבל לא ידע מי עשה זאת.

     בליל שישי הבא, החליט המשגיח להציץ לבית המדרש, ולראות מי יושב על מקומו. הוא אכן עשה זאת,  וראה את הבחור, והבין שהוא - הוא זה שהטיל את הקליפות. במקביל, גם הבחור הבחין בכניסתו של המשגיח להיכל הישיבה, ותפס שר' מאיר עשה זאת כדי לבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא שלא התבייש להעמיס את הגרעינים בסטנדר שלו... הבחור, שמלבד היותו כשרוני, ניחון גם בשכל ותבונה, החליט, אפוא, שבמקום שהמשגיח ייגש אליו ויגער בו, הוא ישתפר בעצמו, ייקח את עצמו בידיים, וייטיב את דרכיו.

     עברה יממה נוספת, ובליל שבת עוברים כל הבחורים ואומרים גוט-שאבעס למשגיח. בחברון, כך ידעו הכל, יש 3 מצבים אצל המשגיח; האחד, שהוא מחייך לבחור; השני - שהוא במצב בינוני, לא מחייך ולא כועס, ומבע פניו רגיל;  והשלישי - שהמשגיח לא מתייחס לבחור כאילו הוא אינו קיים... הבחור מ'מצב שלישי', שקיבל יחס של אי-יחס, ידע שהוא צריך להתחיל לארוז את החפצים, כי מתכוננים לסלקו מהישיבה.  גם הבחור שלנו היה בטוח, שהמשגיח יתייחס אליו במצב השלישי, דהיינו שלא יתייחס אליו כלל. מה הופתע להיווכח שהמשגיח לא רק שלא עשה כך, וגם לא רק שהביט בו בפנים רגילות, אלא אף חייך אליו... הנהגתו זו של רבי מאיר חדש עודדה מאד את הבחור, שאמר לעצמו - בשום שכל, שאם המשגיח - היודע שאני הוא זה שהנחתי את הגרעינים - מתייחס אלי כך, הרי שהדבר מחייבני להמשיך וללמוד בהתמדה, ולשפר את דרכיי. ואכן, הבחור עלה והתעלה במדרגות התורה והיראה, עד שהפך לאחד מטובי הישיבה ומתמידיה.


     הנה הגיע יום חתונתו ויום שמחת-ליבו, שבו התכונן לעמוד תחת החופה. הוא ניגש לקבל ברכה מהמשגיח, ורבי מאיר תופס אותו ואומר לו: "שמע נא ידידי החתן; אם אתה חושב ששכחתי מה שעשית לי בזמנו, כשהנחת את הגרעינים בתוך הסטנדר שלי - ברצוני להודיעך שלא שכחתי... אבל דווקא ביום החשוב שלך הוא יום החופה, יש לי עצה טובה לתת לך - - אל תחזור על השטות הזו גם בחיי הנישואין ... אל תניח גרעינים בסטנדר של השווער, וגם לא בארונותיה ומדפיה של אשתך... כי אם תעשה כך, הם לא יתנהגו כמוני... אלא יעזבו אותך מיד, בלא שהיות...". הבחור, לא חשב פעמיים, ושאל את המשגיח מדוע 'סחב' את ההערה הזו עד היום, ולא אמר לו את הדברים לפני-כן,  ברגע שגילה שהוא הניח את הגרעינים?  השיב לו רבי מאיר: "ראיתי בך שעדיך לגדולות והנך מבורך בכישרונות נמרצים ובכוח התמדה בלתי-נלאה. וידעתי גם ידעתי, שאם אעיר לך במקום - אתה תפגע, והמרץ שלך ללמוד יפחת וילך, ולא רציתי לגרום לך את הצרה הזו. לכן דחיתי את הדבר עד ליום נישואיך, ועכשיו אני מזהירך כנ"ל,  לבל תעשה את השטות הזו לבני משפחתך - - - ורציתי גם ללמדך, לקראת ימי הנישואין, שכאשר שותקים ולא מעירים רק מרוויחים    ...". 




ו' אלול  ה'תשע"ט 



    אחר שבטלה סמיכה מישראל, נהוג שאין תלמיד חכם מורה הלכה, אלא אם קיבל הסכמה לכך מרבותיו, האומרים לו: "יורה יורה ידין ידין" (יורה להלכה, ידין לדיינות). הסכמה זו היא "סמיכת החכמים" של ימינו.

"     אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" - מהם ההבדלים בין 'אל תיראו' 'ואל תחפזו' 'ואל תערצו'? -  מבאר ה"אבן עזרא": אל תיראו - בלב. ואל תחפזו - לנוס. ואל תערצו - במעשה.

     אמר הכתוב 'דברי ריבות בשעריך' היינו כשמצוי דברי ריבות ומחלוקת בשעריך אזי העצה לזה הוא 'וקמת ועלית' היינו לקום באשמורת ולעסוק בתורה ועי"ז ימנע הריבות ומחלוקת.

     אע"פ שנצטוינו להתרחק מן השקר, מ"מ אמרו חז"ל דמותר ואף מצוה לשנות מפני השלום (כלל ב', סעיף א')


הירושה (ויוציא עמו בששון).

     סיפר הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א: ישנו מעשה נורא ומיוחד אשר התפרסם לפני כ-50 שנה ועורר התעוררות עצומה.

     במשפחה חשובה וידועה בארץ, היה אבי המשפחה רב גדול ומפורסם אשר שיעוריו ודברי תורתו המאלפים נודעו בשערים והתקבלו על לבבות השומעים.  והנה, ביום מן הימים, מסר הרב המפורסם את נשמתו השמיימה, כשהוא זקן ושבע ימים. המשפחה האבלה היתה בצער כבד ישבה עליו 'שבעה', כשהם מתקשים לקבל את הפרידה המרה.

     בתום ימי 'השבעה', פתחו האחים את צוואתו של האב, והנה הם מגלים כי אביהם האהוב הותיר להם בירושה רכוש וממון רב ויקר ערך. אלא שבמקום לשמוח במתנה הגדולה שהותיר להם אביהם, החל כל אחד לטעון כי לו מגיעה הדירה הגדולה והרכוש הרב, וכי לו משפט הבכורה. הוויכוחים התלהטו והתלקחו עד למריבה גדולה, כשבסוף נפרדו האחד מהשני בזעם ובכעס נורא, בעוד שהם מכריזים כי הם עורכים חרם כללי בן כל בני המשפחה.

     האחים שהיו ילדים למשפחה שהתחנכה על אדני התורה והיראה ידעו כי אסור בתכלית האיסור לפנות אל בית המשפט אשר דינו כפנייה אל 'ערכאות הגויים', וכי כל העושה זאת נקרא מרים יד בתורת משה רבינו, על-כן פנו הם ל'דין תורה' על מנת לקבל פסיקה הלכתית מתלמיד חכם גדול שיכריע בעניין הירושה, כיצד לחלקה וכיצד להגיע להסכמה.  נקבע יום ושעה. כל אחד מהאחים הגיע בכוחות עצמו אל בית הדין והציג את טענתו לפי הסדר. היה זה דיון לא פשוט בכלל, הרבה זעם, בכי וצער היו באותו מעמד בין המשפחה המפולגת אשר רק לפני כמה שבועות היו אוהבים ומאוחדים, והנה עתה מרגישים הם כשונאים גדולים בגלל 'כמה שקלים ונכסים'.  בית הדין הודיע כי ישקול הוא בימים הקרובים את הטענות וכי הוא מבקש מהמשפחה להגיע בעוד כמה ימים להמשך הדיון. אלא שבאותם ימי הפסקה אירע דבר מבהיל ונורא. אחד הדיינים שערך את הדין-תורה של אותה משפחה, עלה באותו לילה על יצועו על מנת לנוח לקראת יום הבא.  והנה, מספר אותו דיין, "הגיע אלי בחלום אבי המשפחה אשר אותו הכרתי אישית, כשמראה פניו היה ברור לחלוטין, והוא פנה אלי במילים קשות ואמר לי בזה הלשון: "דע לך, שבכל פעם שילדי מזכירים את השם שלי בדין תורה שנערך אצלך, מטלטלים אותי בשמיים מצד לצד ומפריעים את שלוותי ומנוחתי עד אשר אני מרגיש צער וסבל נורא עד למאוד", אנא ממך, התחנן אלי הנפטר החשוב בחלום ואמר, "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתפנה אל ילדי ותאמר להם שלא יזכירו את השם שלי בכל זמן שנערך הדין-תורה, מפני שכאשר שומעים בשמיים שהמריבה והשנאה נוצרו בגלל רכוש שהשארתי להם, מתעוררים עלי דינים קשים שמצערים אותי, לכן,  לכל הפחות שאם עושים הם דין תורה, שלא יזכירו את שמי וירחמו על נשמתי". מיותר לציין כי הדיין המבוהל אשר אינו רגיל לחלום חלומות כאלה ברורים, רץ אל בני המשפחה וסיפר להם זאת מילה במילה. האחים ששמעו זאת הצטמררו והזדעזעו עד עומקי נשמתם למשמע הבשורה שאביהם האהוב סובל נורא. ולמרבה הפלא, התגברו האחים על יצרם והסכימו לעשות שלום ביניהם בלא לערוך דין תורה, כשהם שבו לחיות בשלום ובאהבה, ובכך ידעו בוודאות שעושים הם נחת רוח ושמחה לאביהם שבשמיים.

     כמה נורא ואיום הוא המחלוקת והמריבה אשר מביאים לשנאה ופירוד בין הלבבות ועושים הם רעש וצער גדול בשמיים,  ובפרט אם המריבה נוצרה בעקבות ירושה שגורם לדינים וצער נוראים לנפטר.


     מספרים כי הגיעו אל ר' משה בצלאל זצ"ל, אחיו של 'האמרי אמת', משפחה שהתלוננה על מצבה הכלכלי הקשה השורר בביתם. שמע זאת הרב ואמר להם: "דעו לכם כי כבר גילה השל"ה הקדוש על – 'מסכת יומא' שנאמר שם בשם חז"ל "כי מחלוקת אחת – דוחה מאה פרנסות". שיכול האדם להיוולד במזל של פרנסה טובה לכל החיים, אלא שבמחלוקת אחת ומריבה קשה יכול הוא לדחות ולהרחיק מעל עצמו מאה פרנסות .







ה' אלול  ה'תשע"ט 



     אברכים ובחורי ישיבה, וכן תלמידי חכמים, שאי אפשר להם לקום יום יום בחודש אלול באשמורת הבוקר לאמירת הסליחות, מפני שדרכם לעסוק בתורה בשעות הראשונות של הלילה, ואם ישכימו לקום לסליחות עלולים להתבטל מסדר לימודם ביום, על כל פנים ישתדלו לקום במקצת לילות של חודש אלול, כדי לשתף עצמם עם הצבור באמירת סליחות ותחנונים. או בימי שני וחמישי של חודש אלול, וכן יתאזרו בכל עוז להשתתף עם הצבור באמירת הסליחות בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים.

 

     אדם יכול לעשות את המעשים הנפלאים ביותר, אבל אם הלב שלו איננו, אם הכוונה שלו רחוקה, העיקר חסר.

 

     אנחנו לא גדלים כשהדברים הולכים בקלות, אנחנו גדלים כשאנו מתמודדים עם אתגרים.

 

     "אנשים לעיתים נמנעים מלקבל החלטות מתוך פחד לטעות. אך למעשה הכישלון לקבל החלטות הוא אחד הטעויות הגדולות של החיים" (הרב נח ויינברג זצ"ל)

 

     בימי הנעורים לומדים לדבר, בימי הזקנה לומדים לשתוק. וזו מגרעתו של האדם, לומד הוא לדבר לפני שיודע לשתוק. (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצוק"ל)

 

     "בן אדם! ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם,  הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך,  והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות שתהיינה ברצונך. )חובות הלבבות שער ייחוד המעשה ה(:

 

     בני חוץ לארץ טוב שימתינו לאמירת הסליחות לפי הזמן שלהם, אף שבארץ ישראל כבר הגיע חצות. ומכל מקום המקילים לומר סליחות ביחד עם תושבי ארץ ישראל, וכגון כשאומרים סליחות באמצעות הלויין המצוי כיום, יש להם סמוכין בהלכה, ורשאים לומר סליחות יחד עם בני הארץ.

     ה"בן איש חי" כותב, כי קיים איסור על אכילת עור אדם, ולפיכך, יש להזהר מכסיסת העור בשיניים, מחשש שיוותרו בפיו פיסות עור זעירות אשר ייאכלו על ידו מבלי משים, זאת מלבד חשש נוסף שקיים, כי עם העור תתלש פיסת בשר.

 

 

 

הוופל ['אמונה שלימה']

     מעשה של נס גדול בחסדי ה', התרחש במבצע 'צוק איתן' בתוככי העיר עזה. באחד הלילות נכנסו בלאט כמה חיילים לתוך סמטאות העיר, עשו את דרכם במתינות צעד אחר צעד, ובליבם תפילה לבורא העולם להצליח במשימתם להשבית אויב.  הם מגיעים למקום שבו היו צריכים להתמקם. כל אחד תופס את מקומו. משתדלים להימנע מכל תנועה חריגה, לבל יפלו ביד צלפי המרצחים השפלים. סורקים בקפדנות כל תנועה חרישית סביב, הן מצויים הם בגוב האריות ממש. רעש שריקות הפצמרי"ם חותך מידי דקות מספר את הדממה.  המתח בעיצומו, על כמה דקות שינה - מי יכול לחשוב, אבל הרעב ממש מציק, זה כמה שעות שלא נכנס דבר מאכל לפיהם של החיילים, ועתה כשהתמקמו במקומם ניתן להכניס את היד לכיס להוציא דבר מה.

     אחד החיילים מכניס ידו לכיסו, ומוציא שקית ובתוכה וופל, היה זה וופל מצופה שכבר הספיק להישבר לכמה חלקים... הוא בא לקרוע את העטיפה, והנה מבחין הוא בפתק המוצמד אליה. סקרנותו גברה על רעבונו, והוא הקדים לקרוא את הכתוב. התברר שזו חבילה ששלחו תושבי הדרום לחיילים שיצאו למבצע.  לחבילה שלו צורף פתק, בכתב יד של ילד: 'שלום לך,  שיהיה לך בתאבון, אל תשכח לברך!'.  ההתרגשות ממחשבתו של ילד קטן, לשלוח וופל פשוט לחייל ולהצמיד לו פתק, גרמה לו מבוכה. מחד הרעב מציק , ומאידך בקשה של ילד תמים... אבל מה עושים? מה מברכים? הוא לא שומר מצוות ואינו יודע מה הברכה שיש לברך על וופל?  הרעב הציק מאד, ולא היה לידו מישהו לשאול, אבל במחשבה מהירה הוא החליט בנחישות: לא אוכל כעת מהוופל עד שאברר מה מברכים עליו!

     הוא סוקר את חבריו הנמצאים בסמוך לו, ולפתע הבחין בחייל דתי הנמצא מטרים ספורים לצדו, לשאול אותו אינו יכול, שהלא כל רחש מיותר עלול להמיט עליהם אסון, להמתין - מי יודע כמה זמן עוד יצטרכו להמתין? העצה היחידה שנשארה היא - זחילה. הוא החל בזחילה איטית שקטה ומדודה אל עבר חברו, נופף לו לשלום, ומשהיה סמוך אליו לחש לאוזנו את סיפורו וביקש את עזרתו. " תברך אחרי", אמר החבר. "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות". "אמן", השיב החבר... ... לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר. הפעם קרוב מתמיד. חוליית מחבלים זיהתה תנועות חשודות, והחליטה לשגר פצמ"ר לאזור, לאחר שמסך העשן ירד התקבלה פקודה לסרוק ולבדוק אם אין נפגעים בקרב החיילים. החייל שזחל כדי לדעת מה מברכים, הבחין כי הפצמ"ר נפל בדיוק במקום המסתור בו התמקם דקות ספורות קודם לכן. " אני לא מאמין!", זעק החייל. "איני מסוגל לחשוב מה היה נשאר ממני אילו הייתי אוכל את הוופל מיד! אילו לא הייתי מתגבר על הרעב שהציק לי בכדי לקיים בקשת ילד תמים וצדיק!" 

הקנאה (חיים ולדר(

     אנו משפחה של 7 ילדים אני השלישית, כל האחים התייחסו אלי טוב, חוץ מהאחות הגדולה, שאני רוצה לספר עליה. מאז שנולדתי, לפחות על פי עדויות ששמעתי פה ושם, הייתה בה קנאה כלפיי.  כשקיבלתי תשומת לב או כשהיה לי טוב או כשקנו לי מתנה. זו הייתה קנאה חוסר יכולת לראות אותי מצליחה, איני זוכרת מתי הבנתי שיש לי בעיה. ייתכן שזה היה בכיתה א', כשהכתה אותי בצורה מזעזעת ואז שמעתי לראשונה את הביטוי 'קנאה'. אולי היה זה לפני כן, כי מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי ממנה סבל קיצוני שאי אפשר לתאר. התרחקתי ממנה ככל האפשר. הייתי מוותרת לה בכל מצב ובכל עניין.

     בגיל בת מצווה, נדמה לי, עליתי על נוסחה שפתרה באופן חלקי את הבעיות. היה זה באחד מאותם ימי רדיפות שבהם לקחה את התיק הירוק שקנו לי והחליטה שהוא שלה, ואילו אני אקבל את התיק הסגול שהיא קיבלה. האמת, בכלל לא היה אכפת לי, אפילו העדפתי את הסגול. אולי כדי להראות פנים עצובות.  וכך עשיתי. ייבבתי על התיק הסגול והבחנתי שהיא מרוצה. ומרגיע אותה. היא אמנם המשיכה את ההתעללויות שלה. אני חייבת לומר שחוץ מהקנאה בי, לא פגשתי במידות רעות נוספות אצלה. היא הייתה עוזרת בבית, מתנהגת יפה לכולם, מקפידה על תפילה ועל קיום מצוות.

     כשהתחתנה, זכיתי לשנים אחדות של שקט יחסי, אמנם היא הייתה מגיעה עם בעלה, אבל נוכחותו מנעה ממנה לפעול בצורה שבה נהגה בעבר.  הוריי. עשו הכל כדי להגן עליי ותמכו בי וזה עזר לי מאוד. בשלב מסוים אמרו לי שאם אני סובלת הם פשוט ירחיקו אותה. אך אני ידעתי שלא פשוט להרחיק נערה בת שמונה עשרה מהבית. ידעתי שבסופו של דבר זה יפגע גם בי, כי איש אינו מסתכל בעין טובה על משפחה שמרחיקה ילדה מהבית, אמרתי להוריי שזה בסדר, וכפי ששרדתי עד כה אמשיך לשרוד גם את התקופה הקשה הזאת.

     שלוש שנים אחריה התחתנתי. בתקופת האירוסין נרשמה תקרית אחת בחיי, שהגבתי בעוצמה שהפתיעה את כולם. אחותי העירה הערה משפילה בפני משפחתו של חתני. הם היו בהלם. ולא הגבתי בפניהם, אבל לאחר מכן הסברתי להם שיש לה בעיה של קנאה בי. לא פירטתי ולא סיפרתי מעבר לזה.  ביטלתי זאת בחיוך פחדתי שזה יפחיד אותם וירחיק אותם ממני . עד החתונה היה שקט. אחותי איימה בפני אמי שלא תגיע לחתונה. אמרתי לאמי שאני מסרבת בכל תוקף שהיא תגיע לחתונה, ושאשכור מאבטחים שישַלחו אותה אם תגיע. כשאמי אמרה לה זאת, גישתה התהפכה והיא החלה להילחם שתוזמן לחתונה. היא הוזמנה, אבל רק לאחר הבטחות להתנהגות נאותה.  והרווחתי בדיוק את מה שרציתי:  התחתנתי. הרווחתי, ביושר את הבעל הטוב ביותר.

     תקופה מסוימת היה שקט מצד אחותי, אך מהר מאד חזרה הקנאה ביתר שאת. למעשה, היא פרצה את חומת אי הנעימות שעוד נותרה לה והחלה לעשות שטויות של ממש, בשלב מסוים הבנתי שהעניין הזה הולך להרוס את חיי הטובים והרגועים שהיו לי עם בעלי ועם ילדנו הקטן. בעלי רצה לפתוח במלחמה כנגדה, אך אני התנגדתי לכך בתוקף.  לאחר 3 ימים החלטתי לספר לו על ילדותי ועל דרכי לשרוד מולה - ימים שבחלקם התקומם ובחלקם הבין ואפילו העריך והעריץ - הוא אמר לי כך: "עשי כפי שאת חושבת, אך בבקשה תני לי להיות מחוץ לעניין עד כמה שאוכל.

     בתוך שבועיים, נודע לאחותי שאני חולה במחלה קשה. היא ביררה אצל אמי, וזו אמרה שאני מכחישה זאת. אני עצמי התעטפתי במין מסכת ייסורים כל אימת שפגשתי אותה.  נסענו בעלי ואני לחו"ל. אמרנו שאנחנו נוסעים לנופש. ובכך הרווחנו כפליים. הרווח המשני, היה שנהנינו מאד מהטיול בחו"ל, אך הרווח הראשי היה, שכאשר חזרנו אחותי פתאום התחילה להתנהג אליי יפה.

     יום אחד התקשרה לשאול מה שלומי, יום אחר הביאה לי עוגה, שבוע אחד באה לבקר אותי ובשבוע אחר הזמינה אותי ואת משפחתי לסעודות שבת. היא לא דיברה אתי מילה על מחלתי, כי הבינה שאיני רוצה לדבר על כך, אבל התנהגותה השתנתה.  הקשר בינינו לא היה כשל אישה שאחותה סועדת אותה בעת מחלתה, אלא כשתי אחיות לכל דבר.  המצב הקודם היה קיצוני לרעה, והסיפור הקיצוני הזה איזן את הדברים. "מחלתי" נמשכה כשנתיים.  בשנתיים הללו זכיתי להכיר אחות אחרת: טובה, מעניינת וחברותית. הפכנו לחברות טובות, וכל השנים הרעות נמחקו.  בתום השנתיים, באחד מביקוריה אצלי, כשהיינו במרפסת ביתי, אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה.  ביקשתי ממנה שלא תשאל שום פרט כי גזרתי על עצמי שלא לספר דבר, אך הייתה לי איזושהי בעיה קשה שנמשכה זמן רב, וכעת אני יכולה לומר לה שבעייתי נפתרה והכל בסדר גמור. היא חשבה שאני מתכוונת למחלתי הנוראה שנמשכה שנתיים, על פי מה שהיא ידעה, ואילו אני התכוונתי למחלה הנוראה שלה, מחלת הקנאה שרבים אומרים כי היא מובילה למחלה הנוראה, שכן "רקב עצמות קנאה" . התחבקנו ובכינו, בכי של כאב, בכי של התרגשות ובכי של שמחה. כל אחת מאתנו שמחה על אחותה שנרפאה ממחלתה. עברו שנים רבות מאז. אנו אחיות טובות וחברות טובות, ודמעות עולות בעיניי כשאני נזכרת מה הייתי צריכה לעשות כדי שזה יקרה; דמעות מהמחשבה לאן מידות רעות יכולות להוביל בני אדם, ומה בן אדם צריך לעבור כדי להפסיק לקנא בחברו . ויש תפילה אחת שמרגשת אותי, משום שהיא כמו מדברת על המחלה הנוראה של אחותי: "רפאני ה' כי נבהלו עצמי; ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי"...




ד' אלול  ה'תשע"ט 


 האברבנאל אומר שדווקא כשיש חושך וחשוך, הכוכבים מאירים,  וכך גם כשאדם עומד בניסיון, וקשה וחשוך לו, שם נמצא האור.  אמנם אנו תפילה אל תביאני לידי ניסיון, אבל ח"ו להישבר מזה.

     הא דאומרים בליל הסדר בברכת המזון (ויש נוהגים להגיד בכל יו"ט"( וצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם" – דלזה אומרים "בראשיהם", ולא "על ראשיהם" – שלא דישהשטריימל מונח "על" הראש , אלא צריך להיות "בתוך" הראש...

 

     האדם אינו יכול לבטוח על שום דבר בעולם הזה,  על האדם להתעורר ולהאמין ש'אין עוד מלבדו', וש'אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים'

     “האדם אינו מחליט כמה לחיות, אלא איך לחיות” (שמש ינון)

אמבולנס אנושי לקהילת החירשים (שיחת השבוע, גליון 1695)

מלחמת יום הכיפורים נחרתה בליבו של הרב דוד רוימי . הוא היה אז בן שלוש בלבד. פתאום נשמעו פיצוצים עזים והוא נבהל. הוריו החירשים לא הבינו מה קורה, והוא סימן להם בידיו שיש 'בומים' ורץ איתם למקלט. מאז עשה אין-ספור מטלות בעבור הוריו, ובעשר השנים האחרונות הוא מסייע לאלפי חירשים ברחבי הארץ.

הנה הצצה ביומנו לשבוע הבא: ביום ראשון ימסור שיעור בירושלים, ביום שני בבני-ברק, ביום שלישי בחיפה, ביום רביעי בקריית-מלאכי, וביום חמישי בבאר-שבע ובראשון-לציון. המשותף לכל משתתפי השיעורים, שהם חירשים. הוא גם עורך להם חופות, מלווה את ילדיהם בבר-המצווה ונמצא איתם ברגעים אישיים רבים, והשיעור משמש להם מנה תורנית שבועית. מרבית המשתתפים מסורתיים, ויש גם שאינם שומרי מצוות.

אירוח בשפת הסימנים

הרב רוימי (48), אב לשישה וסב לארבעה, נולד להורים מסורתיים. בהיותו בן עשרים וחמש החל לשמור מצוות. ילדותו הייתה שונה משל בני גילו: "כשחבריי שיחקו, אני הייתי צריך ללוות את ההורים, לבנק, לקופת חולים, או לסידורים אחרים. כשהייתי בן שש כבר ידעתי מה זה 'עובר ושב'. הייתי מלווה את הוריי גם לאסיפות הורים בבית הספר. אתם מבינים לבד שהייתי הילד הכי טוב, כן?", הוא אומר וצוחק.

הרקע הזה מאפשר לו להיחלץ לעזרתם של החירשים. "אני שומע כאחד האדם, אבל מבין היטב את הקשיים והאתגרים שלהם", הוא אומר. "זה הייעוד שלי בחיים". לפעילותו שותפים גם רעייתו, בניו ונכדיו. "כולם, בלי יוצא מן הכלל, יודעים את שפת הסימנים. בכל שבת אנחנו מארחים חירשים סביב השולחן, ו'מדברים' בשפה שכולם מבינים. העובדה שילדיי ונכדיי 'מדברים' בשפה זו מאפשרת להם גם לקיים קשר טבעי עם הוריי".

בזכות הטכנולוגיה

בעריכת חופות הוא מרכיב מיקרופון מיוחד ו'מדבר' עם הקהל גם באמצעות הידיים. הוא מקבל פניות רבות למתן תשובות לשאלות ולסיוע בקשיים שקהילת החירשים נתקלת בהם. ואיך נעשות השיחות? "בדרך כלל בשיחות וידאו או בהתכתבות. אני תמיד אומר שהטכנולוגיה החכמה נוצרה בעבור קהילת החירשים, שיוכלו לתַקשר עם העולם כמו כולם".

פעילותו של הרב רוימי נעשית במסגרת עמותת 'שמעיה', המספקת צרכים לקהילות חירשים, ובראשה עומד הרב שמעון לוי , חסיד גור. "אני כמו אמבולנס אנושי, שכל הזמן קשוב לפניות", הוא מתמצת את עשייתו. "במשך היום אני אברך כולל, אבל תמיד דרוך לשאלות, ואלה מתרבות במיוחד בערבי חגים".

הסבירו לילדים

הרב רוימי מבקש להפנות את תשומת לב ההורים והמורים לבעיה שהוא נתקל בה: "לפעמים כשאני מדבר עם חירש בשפת הסימנים, מתגודדים סביבנו ילדים ומביטים בנו. זה לא נעים. 







ג' אלול ה'תשע"ט



 במזמור זה ("לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז)) נאמר בפסוק יג "לולא האמנתי וכו' לולא אותיות אלול (אוצר כמ"י סימן ס).

     האבן עזרא הגיע פעם בשעת בוקר לבית תלמידו וראה אותו ישן הוא כתב על דלתו ”לא ראיתי חתול ישן ועכבר בא ונכנס אל תוך פיו“  


     האור החיים הקדוש אומר, כי הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך", הוא בסיס ויסוד לכל, שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו. הזיכרון של הפסוק הזה הוא קריטי, כי תחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו!


     הפסוק מפרשת עקב (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ומתבונן בתרגום: הוא יהיב לך עצה למקני נכסין.

בשעה אחת (על-פי 'שארית ישראל')

הידיעה על פטירת המתווך היהודי התקבלה ברחובות לובלין במשיכת כתף. גם בחייו לא זכה המנוח להערכה יתרה. עסקיו המפוקפקים ואורח חייו הקלוקל היו ידועים לכול.

על כן נתקבלה בהפתעה רבה בקשת ה'חוזה' מלובלין להודיע לו את מועד ההלוויה. הצדיק מיעט ללוות נפטרים, ופתאום הוא מבקש לדעת את שעת ההלוויה של איש רע-מעללים?!

מראה הצדיק ההולך בעקבות המיטה הִשרה באוויר תחושת מסתורין. בתום ההלוויה פנו מקורבי הרבי אליו בבקשה להסביר את פשר המחווה הנדירה.

פני הצדיק הרצינו. "האיש הזה", פתח ואמר, "קנה את עולמו בשעה אחת". והחל לספר:

שנים רבות קודם לכן טלטלה פרשייה מעציבה את חצרו של רבי נחום מצ'רנוביל. אנשי מדון רדפו את הצדיק והצרו את דרכו. הם הגדילו לעשות כשטפלו עליו עלילות כזב לפני השלטונות. הללו פתחו בחקירה, ובעזרת עדי שקר הרשיעו את הצדיק וחרצו את גורלו למוות.

גזר הדין הנורא הפיל אימה על אלפי חסידיו ומעריציו של הצדיק. שתדלנים פתחו במאמצי הצלה; קשרים הופעלו בכל הדרגים – לשווא. דומה היה כי כל השערים ננעלו. רבני העיר גזרו ימי תענית, ובתי הכנסת התמלאו המוני יהודים השופכים דמעות כמים, מתפללים ומנסים לקרוע שערי שמים.

ימים אחדים לפני ביצוע גזר הדין הגיעה ידיעה כי בלובלין מתגורר שר המשפטים, שבסמכותו לבטל את הגזירה. מייד שוגר שליח מהיר ללובלין, ובידו מכתב הממוען לרבה של לובלין, בבקשה למצוא איש קשר אל השר. עורך דין צייד את השליח במכתב מנוסח כהלכה, שהשר יוכל לחתום עליו מייד, אם ייאות.

רבה של לובלין נחרד למקרא המכתב. הוא מיהר לזַמן לאסיפה את נכבדי הקהילה, וביקש מהם להתגייס להצלת הצדיק. אלא שאיש מהם לא ידע כיצד להגיע אל השר.

האסיפה כמעט התפזרה, ואז נזכר אחד הנוכחים כי יש יהודי המנהל קשרים עם השר. למשמע שמו של האיש נפלו פניהם של הנאספים. זה היה המתווך מיודענו. "אל תבזבזו רגע!", דחק בהם הרב, "גשו אליו מייד ודברו על ליבו".

בלי תקוות רבות מילאו האנשים את מצוות הרב. תשובת האיש הייתה צפויה. "אכן", אישר, "אני מכיר את השר, אך היום אי-אפשר לפנות אליו. הוא מארח בביתו נשף חגיגי, ובו הוא שותה לשוכרה".

למשמע התשובה יצא הרב בעצמו אל בית האיש. שעה ארוכה דיבר על ליבו. האיש התכנס בהרהורים. ופתאום קם ואמר: "אם אלך אליו עכשיו, אני מסתכן שישלוף את אקדחו ויירה בי. אך אני מוכן לשים את נפשי בכפי. אלא שכל עוד אחרון האורחים לא עזב את ביתו – איש אינו מורשה להיכנס פנימה".

הלילה ירד. האיש התהלך סמוך לארמונו של השר, והמתין שמצהלות החוגגים יגוועו. רק בשעות הקטנות של הלילה דעכו הקולות ההוללים, והאיש החל לנסות להיכנס פנימה. בתחילה נהדף בידי שומרי הסף, אך הוא לא הרפה, ולבסוף נעתרו השומרים והניחו ליהודי לגשת אל בעל הבית השרוי בגילופין, בעודם מגחכים על טיפשותו להיכנס ללוע הארי.

שיניו של היהודי נקשו בחרדה כאשר עמד על מפתן סלון הבית המפואר. בתוך ליבו השלים עם גורלו הצפוי. באותם רגעים הציפו אותו רגשות חרטה על מעשיו הפסולים. "ניחא", הפטיר, "יהא מותי בעבור הצדיק כפרה על עוונותיי!".

האיש, שגורלם של נידונים רבים נתון בידיו, היה שרוע על הארץ, שיכור כלוט. המתווך הרהיב עוז, ניגש אל השר וניסה לעוררו משנתו. זמן רב טלטל את גופו הכבד, קרא בשמו וניסה להקיצו. לבסוף פקח הלה עין אחת, ומתוך דמדומי השכרות זיהה את היהודי העומד מולו. "מה רצונך?", קצף עליו.

"כבוד השר", רעד קולו של היהודי, "אני יודע שראוי אני לעונש מוות על בואי אליך עכשיו, אך אני מוכן למות ובלבד שלא יישפך דמו של צדיק חף מכל פשע". הוא תיאר בקיצור באוזני השר את העוול שנעשה בצ'רנוביל. "אנא", התחנן, "חתום על צו האוסר את הוצאתו להורג!".

מוחו ההלום של השר הצטלל מעט. "הלבלר שלי איננו כאן", אמר, "ואיך אוכל למלא את בקשתך?".

המתווך ניגש אל שולחן השרד, נטל את נייר המכתבים של השר וכתב עליו את הנוסח שהכין עורך הדין מצ'רנוביל. "הנה, חסרה רק חתימת ידו של השר!", פנה אליו. הלה הניע את אצבעותיו באיטיות ו...חתם על המסמך.

עוד באותו לילה יצא רץ בהול מלובלין לצ'רנוביל. שם כבר החלו ההכנות להוצאתו להורג של הרבי. השליח הדהיר את הסוס בכל כוחו, ותלה את האיגרת על מוט בתקווה שיתנוסס לעיני האנשים בטרם יהיה מאוחר. הוא בא למקום ברגע האחרון ממש וחיי הצדיק ניצלו.

עיניו של ה'חוזה' יקדו כשאמר: "ראיתי כי נשמתו של רבי נחום, שנסתלק כבר לבית עולמו, ועמו נשמות עוד צדיקים, ירדו ללוות את האיש שסיכן את חייו למען הצלתו. לכן הלכתי גם אני ללוותו".


 






ב' אלול ה'תשע"ט



אמר מהרה"ק מצאנז זי"ע: בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכה"פ את עצמי אוכל לתקן כראוי... 

     במקום להשקיע בתיקון מידות רבות; בחיזוק בלימוד התורה; בשלום הבית; ביחס לילדים ולזולת - יכולים אנו לנצל את החודש הנעלה שלפנינו, אלול, על מנת לפתוח את הפקק האוטם את ליבנו ובבת אחת נתנקה מהלכלוך ונאחז בבורא עולם באמצעות תשובה מאהבה.

      בספר 'פענח רזא' מביא רמז בלשון התורה: כשנקח את האותיות במלים "ואת החזיר" ונשנה את סדרן – נקבל את המלים "אֹחַזֵי תורה"; "לרמוז שעתיד להחזירו לישראל אוחזי התורה, להתירו להם".


     בפרשת ראה (דברים יג,ד) באה גם רשימת הבהמות המותרות באכילה, והן עשר: 1) שור, 2) כבש, 3) עז, 4) אייל, 5) צבי, 6) יחמור, 7) אקו, 8) דישון, 9) תאו, 10) זמר. אומר על כך 'בעל הטורים': עם ישראל קיבלו את התורה, שביסודה עשרת הדברות; ובמקביל לכך הותרו לישראל עשר בהמות.

היין שבבקבוק לא יגמר (סיפורי צדיקים, גליון 366)

     בעיר וינה המעטירה, התגורר פעם יהודי שעיסוקו היה יינן,  הוא היה עושה יינות שטיבם היה מפורסם ככל הגלילות כטעימים במיוחד. מרחוק ומקרוב היו באים אליו יהודים כדי לקנות אצלו יין לצרכי שבת וחג, וכן לצרכי סעודה של מצווה.  יהודי זה היה נוהג שאם ארעה ברית מילה בעיר, היה נותן לבעל הברית בקבוק יין במתנה. היין הזה היה טעים באופן מיוחד, ואלה שזכו לטעום ממנו העידו כי טעם גן עדן לו. ואם מישהו ביקש לקנות ממנו מאותו סוג יין מיוחד ומעולה, היה מתנה תנאי שהיין ישמש רק לצרכי קידוש והבדלה.

     היו אנשים לא מעטים שרצו לדעת את סודו של אותו יין מיוחד במינו,  אולם היינן השיב כי את הסוד הזה הוא לא יכול לגלות. בבוא הזמן כאשר היינן חיתן את בתו הצעירה, הוא ערך לכבוד המאורע סעודה כיד המלך. בתום הסעודה, כאשר מילאו שתי כוסות לברכת המזון, אחת לברכה והשניה לשבע ברכות,  שאחר כך מערבבים את היין ביניהם ונותנים לשתות ממנו לחתן ולכלה, נטל בעל השמחה בקבוק יין מאותו המין המשובח וחילק בעצמו למסובים, כולם רצו לטעום מהיין המשובח, והוא חילק וחילק בהוסיפו מהבקבוק לכוס של ברכה, והבקבוק לא התרוקן עד שאחרון הקרואים קיבל את חלקו. או אז התפוצץ לפתע הבקבוק הריק והתנפץ לרסיסים בקול רעש גדול. כל הקרואים קראו בקול רם מזל טוב! מזל טוב! כמו בשעה שחתן שובר את הכוס מתחת לחופה. רחש עבר בציבור הגדול של הקרואים שבמו עיניהם ראו את האירוע המופלא, כל העיניים היו נשואות אל בעל השמחה ממנו ציפו לשמוע הסבר על מה שקרה ולהיוודע סוף סוף את סודו של היין המיוחד במינו.

     היינן שלנו לא חיכה שיבקשוהו הרבה הוא נעמד על רגליו ופתח בסיפורו המרתק: אודה את ה' בכל לבי, פתח ואמר היינן, עד כה הודיתי לה' בלבי פנימה, אולם עתה הגיעה השעה לספר את הסוד לעדה כולה לכל הנאספים כאן, שמעו איפוא גם אתם ותראו במו עיניכם כמה גדולים מעשי ה'. לפני שנים רבות בעת שהייתי אברך צעיר מיד אחרי החתונה, היתה פרנסתי על אומנות המילה, הייתי מוהל מומחה ומעולם לא סירבתי ולא דחיתי הזמנה, כאשר צריך היה להכניס ילד יהודי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, תמיד עשיתי את מלאכתי בשמחה,  הן אם בעל הברית היה עשיר והן אם היה עני מרוד שממנו לא לקחתי פרוטה אחת כשכר טרחתי. כאמור תמיד עשיתי את מעשי בזריזות ובשמחה מבלי להתחשב בטרחה ובקשיים שהיו כרוכים בדבר.

     פעם אחת היה זה ערב יום כיפור בבוקר, נכנס אלי יהודי כפרי ובקשני לבוא עמו לכפר כדי למול את בנו שאשתו ילדה לפני שמונה ימים. אני שואל אותו איפה הוא גר? והוא נותן לי שם של כפר, אני שואל אם יש לו עגלה עם סוס? והוא משיב בשלילה, אין לו הוא בא ברגל, האם אתה יכול לשכור עגלה עם סוס? אני ממשיך לשאול, והתשובה שוב שלילית, אין לו כסף והוא בא והולך ברגל. כמה זמן הולכים? כשעה, הוא אומר חסר סבלנות, עוד שאלתי אותו אם יודע הוא שהיום ערב יום כיפור?  והוא אומר באדישות גדולה שכן הוא יודע שצריך לצום, אבל זה לא עושה עליו שום רושם כי הוא צם לא אחת גם במשך השנה.  ראיתי שיש לי כאן עסק עם יהודי כפרי פשוט שבפשוטים,  הרהרתי ביני לביני מה עלי לעשות, מצד אחד עסק שכזה לא עלינו ולא עליכם, להיסחב רגלי במשך חצי יום הלוך וחזור לכפר ובחזרה, ובקושי להגיע הביתה כשעה לפני כל נדרי, ומאידך, מיד תפסתי את עצמי אם מזדמנת לי מצווה יקרה כזו של ברית מילה דווקא בערב היום הקדוש, האם עלי לוותר עליה רק בגלל אי הנוחות שהיא כרוכה בו? אדרבה, עלי להיות שבע רצון ולהזדרז ואכן מיד אמרתי ליהודי הכפרי, בוא ונלך, מיד לקחתי את מכשירי המילה שלי ויצאתי לדרך עם היהודי, הוא צעד צעדים גדולים ומאוששים כחיל, אני בקושי נסחבתי אחריו, כבר ראיתי שאם אצלו אורכת הדרך בקצב כזה כשעה, הרי אצלי תארך שעתיים, אני מאחל לעצמי שאצליח לחזור הביתה שעה קלה לפני הסעודה המפסקת, כדי שאוכל לאכול משהו לפני הצום.

     היהודי הכפרי לא היה מרוצה מקצב הליכתי, בראותו כי אני הולך לאט, אמר לי כי אין לו זמן להיסחב כמו צב, הוא ילך קדימה ואני אבוא אחריו, הדרך ישרה לכפר ואין מקום לטעות. באומרו זאת הוא החיש את צעדיו ונעלם מעיני.  בהגיעי לכפר עייף ויגע, התעניינתי איפה היולדת גרה? נכנסתי לבית שבו לא היה איש זולת האמא עם התינוק שלה, לשאלתי איפה בעלה? השיבה האשה כי היא לא יודעת, בוודאי בעבודה,  הוא אמר לי כי המוהל יסתדר בלעדיו הוסיפה. להשתוממותי לא היה גבול, לא תיארתי לעצמי שיהודי יכול להיות כה אדיש לקיום מצוות מילה של בנו, איך הוא יכול להרשות לעצמו לא להיות נוכח בברית המילה של הבן? אך לא היה לי זמן רב להרהורים,  מה עושים עכשיו, איך אפשר למול תינוק בלי סנדק שיחזיק אותו על הברכיים? הרי זה סכנת נפשות. אני יוצא החוצה כדי לראות אם אפשר למצוא יהודי שיתנדב להיות סנדק, אני עומד ומחכה זמן רב, אך איני רואה יהודי לנגד העיניים, שואל שכן אם גר כאן בכפר עוד יהודי, והוא אומר שלא. נעשה לי רע על הנשמה , מחכה ומחכה אובד עצות, פי ממלמל תפילה: מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו.

     לפתע אני מבחין מרחוק ביהודי עם תרמיל על הגב ההולך במהירות, ואני רץ לקראתו בשמחה רבה, ומבקשו להיכנס ולהיות סנדק לרך הנימול, אני אומר לו כי ה' שלח אותו לכאן כדי לעזור לקיים את המצווה הגדולה למול ילד יהודי, ולא עוד אלא שיזכה להיות סנדק. אך דברי לא עושים על הקבצן כל רושם, מה סנדק, איפה סנדק? הוא אומר בזלזול מופגן, אני ממהר העירה, היום ערב יום כיפור ואם אגיע בזמן אוכל עוד לעשות כמה מטבעות מפדיון כפרות, וכבר רוצה להמשיך בדרכו. אני שואל אותו כמה הוא חושב להרוויח היום מפדיון כפרות ? והוא אומר, רובל שלם, שגם בשבילי היה אז סכום לא קטן,  זה היה כל רכושי אותו חסכתי מפי, כדי שיהיה לי כסף להיכנס לשותפות לקניית אתרוג, אבל לא היתה לי כל עצה, אלא להבטיח לקבצן כי בבואנו העירה אתן לו את הרובל, ובלבד שיסכים להיות הסנדק שאוכל למול את הילד.  לבסוף הוא הסכים, נכנסנו הביתה והקבצן התיישב על הספסל אותו העמדתי ככסא של אליהו, ולקח את התינוק על ברכיו, אני מלתי אותו כדת וכדין, וברוך השם הכל עבר בשלום, לאחר מכן החזרתי את הילד לאמו, ואמרתי לה שהואיל ולא היא ולא אני ולא בעלה לא יודעים איזה שם לתת לו, קראתי לו בשם אברהם, ואני מקווה כי הוא יגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים.

     מבלי לאבד זמן נוסף, יצאנו לדרך בחזרה לעיר אני המוהל והסנדק, כיוון שהוא הלך יותר מהר, הוא הלך קדימה והשאיר אותי הרחק מאחוריו,  אני בקושי סחבתי את רגליי והגעתי הביתה שעה קלה לפני השקיעה. בהכנסתי הביתה היתה על השולחן מוכנה הסעודה המפסקת, אולם אני עוד לא הייתי במקווה כדי לטבול לפני היום הקדוש, ולא היה מספיק זמן גם לאכול וגם ללכת למקווה, עשיתי מהר חושבים והחלטתי שמוטב לי ללכת למקווה מאשר לאכול, ורק מזגתי לעצמי כוס יין מהבקבוק שעמד על השולחן. באותו רגע ממש נכנס הביתה הקבצן שהסכים לשמש סנדק לתינוק שמלתי, נתתי לו את הרובל שהבטחתי לו והצעתי גם לו כוס יין, אמרנו לחיים וכן גמר חתימה טובה, והקבצן הרים את ידיו ובירך אותי שאזכה לעשות את כל המצוות בשמחה, באומרו זאת הוא גם הבטיח כי היין שבבקבוק לא ייגמר, כל עוד לא אשיא את אחרון ילדי ולא נברך שבע ברכות בחתונה זו.


     היינן סיים את סיפורו המעניין, באומרו מאז לא ראיתי את הקבצן - סנדק יותר, אולם כפי שהנכם רואים, ברכתו נתקיימה היום, כאשר זכיתי בעזרת השם להשיא את בתי הצעירה, טעמנו כולנו מהיין ההוא שהספיק לכולם לפני שאזל מהבקבוק, שיהיה זה סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל ישראל כל הנוכחים השיבו אמן כן יהי רצון.









א' אלול ה'תשע"ט


אמר הרבי הקדוש מרוזין זיע"א: ריבונו של עולם!  מוכן אני לוותר על העולם הזה. גם על העולם הבא אהיה מוכן לסלוח... דבר אחד אני מבקש, שלא נסתובב כאן בעולם כמו בהמות בלי דעת! )נקודות של אור - ספינקא(


    אנשי מעשה נוהגים לבדוק את המזוזות בחודש אלול מדי שנה בשנה (מטה אפרים, קיצור שולחן ערוך קכח)

   אע"פ שתקיעת שופר בחודש אלול הוא מתקנת חכמים (כדמשמע מלשון הפרד"א פרק מ"ו) אין מברכים על התקיעות לפי שהוא רק להזכיר את התשובה, וכמו שאין מברכים על התענית בימים שמתענין ומתריעים הגם שהם מהתורה (אמרי אמת דף נה טו).

     במזמור זה ("לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז)) נאמר בפסוק יג "לולא האמנתי וכו' לולא אותיות אלול (אוצר כמ"י סימן ס).  

 הזמנה למשפט.

     נוסח ההזמנה שלפנינו, המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו, יסייע לנו בוודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים (מובא בספר לקח טוב):

     א' לחודש אלול אל כל איש ישראל , הנך נקרא בזה להתייצב למשפט, אשר יערך בימים אי ובי בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:

א. ביטול תורה.

ב. חטאי הלשון, כלשון הרע, ליצנות, שקר ועוד.

ג. עניינים שבין אדם לחברו, כהלבנת פנים, פגיעה בחבר ועוד.

ד. זלזול בממונם של אחרים.

     צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא, בין שאר העונשים האפשריים:

א. עונש מיתה ח''ו.

ב. מחלות וייסורים.

ג. עוני, צער וגלות.

     עליך להופיע לפני השופט באופן אישי, ללא כל יועצים ומלווים. יצוין,  כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב, לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה. ומכיוון שאין לפקפק באמיתות העובדות, אין כלל מקום לוויכוחים או להתנצחויות, אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה, כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.  

     לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים] ניתנה לך ארכה של שלושים יום,  כדי לאפשר לך לעיין בגיליון האישום ולהכין כתב הגנה. פסק הדין יינתן בו ביום, ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.

     הערה: מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ, מוענקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין. אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל, ואף להפנותו לטובתך!

     עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב''ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.


בברכה ובהצלחה על החתום - בית דין של מעלה 




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט