|
אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ח
"אומר המגיד מדובנא: כתוב, "ראה נתתי לפניך... ובחרת בחיים". למה לא כתוב "בחיים ובטוב"? כיוון שאתה אל תבחר מה טוב! אם ד' יזמן לך את הטוב, אדרבא! אבל אם לא - כך יותר טוב לך, אחרת ד' כבר היה נותן לך זאת ... במדרש רבה כאן איתא לא נפלאת היא ממך, ואם נפלאת - היא ממך שאין אתה עסוק בה. בספרים הקדושים מובא, שיש כוח בכל יום מהשבוע האחרון של השנה לתקן כל יום מימי השבוע של כל השנה כולה. הקשר בין אשה לדבש. בגימטריה שניהם שווים ל-306. הרפת הסודית לגידול פרה אדומה (שיחת השבוע, גיליון 1645) אי-שם בצפון, ברפת שמורה, בבעלות חקלאי יהודי, גדלות בימים האלה פרות אדומות. לא, עדיין אין שם פרה אדומה 'תמימה', העומדת בדרישות התורה, אבל יש מי שממתין בדריכות לעגלה שתיוולד ותהיה כשרה כדין. שותף לסוד הוא הרב עזריה אריאל (48), ראש המכון התורני 'בית הבחירה', שעל-יד מכון המקדש, ורב קהילת 'משכן שמואל' בהר חומה. בשלוש השנים האחרונות עורך הרב אריאל מחקר מעמיק על מצוות פרה אדומה. אין זה מחקר לשם הרצאות והעמקת הידע האישי, אלא הכנת הקרקע לקראת ביצועה של המצווה. "מטרת המחקר הייתה להבין איך מקיימים את המצווה הלכה למעשה בימינו", הוא אומר. אדומה כרמזור או כעגבנייה? מדוע נמשך המחקר שלוש שנים? "יש במצווה הזאת שאלות רבות ופרטים מורכבים", הוא מסביר. "כמו למשל, מה הכוונה 'אדומה'? האם זה אדום כמו ברמזור או כצבע עגבנייה? מבחינת ההלכה אדום הוא גוון חום-אדמדם". באחד משלבי המחקר נתקל הרב אריאל בתרגום לערבית שחיבר רבי סעדיה גאון על התורה, ושם נכתב ש 'אדומה' הכוונה צבע צהוב. "יש הסברים שכוונת רבי סעדיה היא לצהוב-חום", הוא אומר. פרט נוסף ועיקרי שהעמיק בו נוגע לקיום המצווה בימינו, כשאין היכל; האם אפשר לקיים את הציווי "והִזה אל נוכח פני אוהל מועד", כשאין מקדש? הוא נדרש לעבודה רבה כדי לברר את הדברים, בעודו מגוּבה ומוּכוון בידי אביו, הרב ישראל אריאל , נשיא מכון המקדש. דרוש כוהן טהור בחזרה לרפת. "אנחנו מחכים שתיוולד עגלה תמימה שאין בה מום", הוא מספר, "כזו שאין לה שערות שחורות או לבנות. ביום שבו תהיה עגלה כזאת נגדל אותה בתנאים מיוחדים במשך שנתיים, ואז היא תהיה פרה העונה לכללי ההלכה ונוכל לקיים בה את מצוות פרה אדומה, לאחר שנקבל את הסכמת גדולי ישראל. לפי המסקנות שלנו אין שום מניעה לקיים את המצווה הזאת גם בימינו". הרב אריאל מוסיף ומספר, כי מכון המקדש מחפש כוהן טהור, שנולד במחלקת יולדות המופרדת לגמרי משאר אגפי המרכז הרפואי, וכזה שלא ביקר מעולם במרכז רפואי שיש בו מתים. "אין הרבה כוהנים כאלה", הוא מבהיר, "אבל אנו בטוחים שנצליח לאתר אחד כזה". נושמים גאולה הרב אריאל מספר על רבים המתגייסים לעניין: "אני רואה בכל יום עד כמה לב ישראל ער. למשל, כשחיפשנו עצים שיתאימו לשריפת הפרה, ומייד קיבלנו פניות מכמה וכמה יהודים העוסקים בתחום". לדבריו, העיסוק בנושא מצוות המקדש גורם לו לחיות גאולה. "אנחנו נושמים את הגאולה יום-יום", הוא חותם את השיחה. "הגאולה בפתח, ועל כולנו להיות מוכנים לקראתה, לשינוי החיים ברמת הפרט וברמת הכלל. הקב"ה נותן לנו את הכלים, ואין הדבר תלוי אלא בנו". החוויה היהודית המגיד מדובנא,ובחרת בחיים,רפת שמורה,חקלאי יהודי,פרה אדומה,אדומה,רמזור,עגבנייה, אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ח
אדם העושה תשובה ביום רגיל מימי השנה - אזי הוא מקבל את המחילה המושלמת על ידי תהליך, כמבואר בגמרא בסוגיית 'ארבעה חילוקי כפרה' (יומא פ"ו ע"א). אבל כאשר האדם עושה תשובה 'בעשרת ימי תשובה', באותו רגע הוא זוכה למחילה מושלמת ללא שום תהליך, אפילו על עבירות חמורות כמו חילול ה' (עיין בספר 'המפתח' על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ו, ד"ה ומיד היא מתקבלת) ]. משום כך מעוררת אותנו התורה לתשובה המושלמת דווקא בפרשת ניצבים, מפני שבימים אלו ניתן להשיג את התשובה המושלמת ברגע אחד, ועל ידי זה להגיע לראש השנה מוכנים כראוי. אמרו רבותינו: בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. אנחנו לא עוברים בחיינו כמו ספינה במים. כל תחנה שהיינו בה ממשיכה אתנו גם אם שכחנו אותה. כולנו ילדים נרגשים ביומם הראשון בבית הספר, כולנו מאוכזבי חברויות שהוכחו כשטחיות. כולנו נותני אימון, כולנו נבגדים; כולנו תומכים, כולנו נתמכים. אין מי שלא זקוק לאוזן קשבת, גם אם הוא זה שכולם באים אליו לעצה. אין מי שלא זקוק להכרה, לאופק, ליעד הבא. ולמי שילך אתו לשם יד ביד, עם תיק חדש ושקית אוכל ומפית וסידור קטן שסבא וסבתא קנו לו. הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א' הלכה א') מציין שגם מי שחטא לחברו ושילם את חובו וכן פייסו בדברים, חייב בנוסף לקיים את חלקי התשובה של בין אדם למקום (שהם וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד) וכך הוא כותב: "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מכל חטאות האדם' (במדבר, ה', ו')". כלומר- חלקי התשובה הבסיסיים אינם רק לחטאים בין אדם למקום, אלא לכל סוגי חטאות האדם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. גן החיות (הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז ” ל) בהנהלת גן החיות, מהגדולים בעולם, הועלתה הצעה מקורית וחדישה – ממשיל עבד ה ’ הבחור ר' שלמה קרלינסקי ז”ל, באחד ממאמריו היותר חדים. היה זה יוזף, עובד זוטר בפיתוח הגן, שהופיע בפני הוועדה במגפיו המטונפות וביקש את רשות הדיבור: " הנהלת הגן מחפשת תמיד פיתוח והרחבה", ציין העובד, "אך דומה בעל-חי נוסף ישנו והוא חסר בין כלובי החיות וכי צירופו לגן עשוי לשפר את חזותו משמעותית. ההצעה שלי היא להכניס את הבעל - חי ששמו... אדם!. הרעיון הסעיר את האווירה. עובד יהודי עמד ותהה: "נו, וכשנחפוץ להוציא רעיון זה לפועל – מהיכן נביא אדם שיישב בכלוב? הרי לא יעלה על הדעת כי נלכוד אדם באמצע הרחוב ונכלא אותו בכלוב. וכי בגין מה יותר לנו הדבר? כלום רק כדי שהרואים יוכלו להביט ולהשתעשע בו נמנע ממנו את החופש? רק לפי ההצעה – ישלמו למישהו משכורת בכדי שיעשה זאת". שקט בוועדה. הכול ישובים מהורהרים בסוגיה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת. היהודי ממשיך ומצליף: " נו, ואיך מותר לנו להכניס הבעל-חי לכלוב? במה חטא שאנו כולאים אותו באמצע היום ?". "אך זאת כולם מבינים , הבהיר העובד היהודי, "שהאדם הוא מרכז הבריאה וכי כל בעלי - החיים נועדו לשמשו. לכן מותר לאכול מבשרו ולכן גם מותר להשימו בכלוב בגן החיות. ועל כן", העלה היהודי הפיקח, "אין אווילי מהרעיון להעמיד אדם בתצוגה שווה עם בעלי-החיים בגן החיות. הרי שונה בכל הווייתו מהם. מרכז הבריאה הנו!". שוב שקט בקהל. החברים כוססים ציפורניים. לא יודעים איך להתייחס להצעה המביכה-משהו. “מה נכתוב עליו בשילוט ליד הכלוב?" – הרהר יו"ר הגן בספקנות. "הרי דרכי האדם כה נבדלים וכשם שאין פניהם שווים כך תכונותיהם. בין תבינו", הצביע. "הרי אני מדבר רק על סימפטום. זה רק סימן שהאדם נבדל במהותו מכל 'בעל -חי' הפועל לפי אינסטינקטים שאין לו שליטה עליהם. אולם האדם חי בהתבוננות והוא צריך ל חשוב לפני כל מעשה שיעשה אם נאות הוא אם לא. הוא לא חי לפי תאוות רגעיות. שולט על עצמו". נמנו מכאן כולם וגמרו: אין לו מקום לאדם בגן החיות. החוויה היהודית כסף,זהב,אבנים טובות,מרגליות,תורה,מצוות,מעשים טובים,כי תצא,כי תבוא,ניצבים,וילך, האזינו,וזאת הברכה,
אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ח
אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון ממה שהשיג ... בימינו, ברוב הקהילות, אין הנשים נוהגות לומר את הסליחות, לא הנשים הספרדיות מראש חודש אלול ואילך, ולא הנשים האשכנזיות מהיום הראשון שלפני ראש השנה ואילך. בראש השנה וביום הכיפורים אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח לנו את כל הדלתות 'שערי אורה, שערי ברכה, שערי פרנסה טובה, שערי רפואה שלימה וכו' ... והקב"ה אומר לנו 'בני ובנותיי אני מוכן לפתוח לכם את כל הדלתות, אבל אני מבקש מכם שתפתחו בשבילי רק דלת אחת... 'דלת' ר"ת דע לומר תודה וכן דע להודות תמיד. שתדעו להכיר לי טובה ולא להיות כפויי טובה ובכלל זה לקיים את מצוותי ולא לעבור על רצוני. נפתח דלת אחת ונקבל אין סוף דלתות פתוחות. (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 174) יש לזכור, ילד שרואה את אביו שמקיים את כל המצוות במסירות נפש אבל קשה לו, רוב הסיכויים שבנו לא ילך בדרכו, רק מי שרואה את הוריו שמחים בקיום המצוות, ירצה ללכת בעקבותיהם. ההלוואה. (ברכי נפשי( הסיפור הנוכחי החל כאשר אחד התושבים החרדיים במונסי ניגש לחברו, וביקש ממנו הלוואה גדולה. הוא סיפר שמדי כמה חודשים הוא נוסע לסין כדי להזמין סחורה עבור העסק שלו, ותמיד הוא משלם במזומן, ומקבל מחיר מוזל מאוד. מחירה של הסחורה שאני רוכש בסין מגיע כל פעם לכמה רבבות דולרים, אמר הסוחר לחברו, וגם הפעם אני זקוק לסכום כזה, אבל בשל מצבי הכספי הדחוק, אין בכיסי הפעם פרוטה לפרוטה. הוא ביקש מחברו הנאמן שילווה לו את הסכום הזה. החבר, שהכיר בו ובנאמנותו, וידע שאפשר לסמוך עליו במאת האחוזים, לא ראה בכך כל בעיה, ואף גילה לסוחר שבשנתיים האחרונות צבר לעצמו סכום כסף גדול לחתונת בתו, המסתכם ברבבות דולרים, ולעת עתה אין לו צורך בהם. את סכום הכסף הסתיר האיש במרתף ביתו, ולא גילה על כך לאף אחד, אפילו לא לאשתו. הוא ירד עם חברו הסוחר אל המרתף, ניגש אל הפינה שבה החביא את הכסף, וביקש להוציאו. בהגיעו לשם, נפלטת מפיו זעקת שבר. השקית איננה! הוא מחפש בכל החורים והסדקים, אבל לשווא! הכסף לא נמצא. הוא עולה, כאחוז-טירוף, אל הבית, ושואל את אשתו האם מישהו היה במרתף בזמן האחרון. אשתו, שלא הבינה מדוע בעלה מבוהל כל כך, השיבה כמסיחה לפי תומה שאכן הייתה לי השבוע עוזרת, והחלטנו להתחיל לנקות את הבית לקראת חג הפסח (האירוע התרחש בחודש אדר). החלטנו שהמקום הראשון הזקוק לניקיון הוא המרתף, ואכן החילונו לנקות שם את כל השטח, ואף פינינו את כל השקיות הישנות, וכל החפצים שאין בהם תועלת. "ולאן השלכתן את הכול?" – שאל הבעל המבוהל. "מה פירוש לאן? לפח האשפה!" – משיבה האישה, שעדיין אינה מבינה על מה הבהלה הגדולה. בשומעו זאת, רץ הבעל במהירות רבה אל ביתן האשפה, ולשמחתו הוא רואה שהשקיות שפונו מהמרתף עדיין שם. לאחר שחיטט ממושכות בין שקיות האשפה, איתר את השקית עם חבילות הכסף שהייתה מונחת אף היא בפח... היה זה ביום רביעי. האישה ניקתה את המרתף ביום שני, והמשאיות של איסוף הזבל במונסי, אוספות את האשפה ביום חמישי! ברגע זה עמד בעל הבית נדהם ומשתאה לנפשו לראות את הנס הגדול שעשה עמו הקב"ה, ואת השכר העצום ששילם לו על רצונו לקיים מצוות הלוואה. שהרי רק בשל הסכמתו לקיים את המצווה באופן מיידי, הזדמן לו לגלות את דבר ניקוי המרתף על ידי אשתו, ואת השלכתה של שקית-המזומנים לפח הזבל. וכיוון שרצה הקב"ה את מעשיו, עזרו גם בכך שהדבר היה יום אחד לפני שאוספים את האשפה. החוויה היהודית
הנשים הספרדיות,מרוצה,שבע רצון,הנשים האשכנזיות,ראש השנה,יום הכיפורים,דלתות ,שערי אורה, שערי ברכה, שערי פרנסה,שערי רפואה, אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ח
אמונה מצויה בהישג ידו של כל אחד ואחד, לו אך ישקיע בו מעט מחשבה והתבוננות. וכן אמר ישעיה הנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" )ישעיה מ', כ"ו(. הבריאה כולה מכריזה באופן ברור על הבורא שבראה. אולם, כאמור, הדברים מותנים בהתבוננות וברצון להבחין במתרחש. "אשר ה' אלוקיך נותן לך" - חיוב ביכורים - בשש השנים, ובשמיטה אין הבאת ביכורים, דאינה שלו (אוה"ח(. "ברוך אתה בבאך" אחז"ל שלוש דברים מרחיבים דעתו של אדם, באך ר"ת בית אשה כלים שדברים האלו אתה מבורך.
הברכה והקללה אינן תלויות במקום מגוריו של האדם - אם "בארץ טובה ורחבה דשנה ופוריה", או בארץ "דלה ורזה וצמאה למים". הדבר תלוי רק במעשי האדם. אם יתחייב אדם במעשיו ימשוך עליו קללה, אפילו אם "איתן מושבו בהר עיבל אשר הוא כגן ה' ואדמתו טובה ופוריה". ואם יזכה במעשיו, יחולו עליו הברכות אפילו על ההר השמם הר גריזים
ההבדל בין מחילה למחלה הוא אות קטנה שמזכירה את השראת השכינה, אדם הצובר כעסים ואינו מוחל, הכעסים הופכים למחלה. ) א. צקלר( "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם". "ושמעת בקול ה' אלוקיך ועשית את מצותיו ואת חוקיו" - ותמוה, וכי היום נהיו לעם לפני כניסתם לא"י? תירץ רבי ש. ר. הירש זצ"ל: אומות העולם בונים הלאומיות שלהם רק על אדמה שזכו בה או שפה משותפת להם. בניגוד לזה מדגישה התורה כאן: קיומו של עם ישראל אינו תלוי באדמה אשר יושבים עליה, ולא בשפה משותפת, אלא קיומם תלוי אך ורק בשמירת וקיום התורה ומצוות ה'. "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר" - יש להבין מדוע נקראת השנה השלישית 'שנת המעשר', הא כל שנה מפרישים מעשרות, מעשר ראשון ללוי, מעשר עני או מעשר שני לפי השנה? מיישב הנצי"ב: מעשר עני הוא המעשר העיקרי (שנה שלישית וששית), כי ניתן לנצרכים לכבוד ה'. לכן נקרא מעשר עני סתם 'מעשר', כי מעשר ראשון הניתן ללוי מגיע לו בדין, כי לא ניתנה להם נחלה בא"י וחלף עבודתם באהל מועד, ומעשר שני נאכל ע"י הבעלים בירושלים. איש השב"כ (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) המעשה מובא מפי בעליו: במשך שנים הייתי בלי עבודה, לא בשירות הציבורי ולא בשירות הפרטי. הייתי פשוט מובטל . בניגוד למובטלים ורע להם, אני הייתי מובטל וטוב לי. כסף לא היה חסר, ומשום מה בתחילת הדרך לא העיקה עליי העובדה שאין לי עבודה. כל זאת, עד לרגע שהבת שלי גדלה מעט ושאלה אותי בתמימות: "אבא, במה אתה עובד?" האמת, לא התכוננתי לשאלה הזו. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה: "אני עובד בשב"כ". למה אמרתי את זה? אין לי מושג. זה פשוט נפלט לי כבדיחה. "בשבת?" היא שאלה. "לא בשב"כ. תשאלי את אמא מה זה שב"כ". היא הלכה, שאלה את אמה, ואשתי בלי להתבלבל הסבירה לה עד כמה שהיא מסוגלת להבין מהו השב"כ. שכחנו מכל העניין. באחד הימים המנהלת מזמינה אותי למשרד. חשבתי מה כבר עשתה הבת שלי. המנהלת אומרת לי: "תראה, יש לנו בעיה עם האבטחה. נכון, יש לנו מאבטחת, אבל מדובר בסטודנטית שעסוקה כל היום בספרים ומחברות, היא לא ממש שומרת. ניסיתי להחליף אותה, אבל בעירייה אין עם מי לדבר. אני מבקשת ממך לעשות עם הקשרים שלך מה שניתן, להוסיף אבטחה או להחליף לפחות את המאבטחת הקיימת". "רגע", אני אומר לה, "מדוע קראת לי?"... "נו, באמת", היא עונה, "אתה יודע בדיוק מדוע". "לא, אין לי מושג ". ואז המנהלת אומרת: "מסתבר שמילדים אי אפשר להסתיר סודות. הילדה שלך סיפר למורה שאתה עובד בשב"כ"... חשבתי שאני מתעלף. "ככה היא אמרה?" "מה לעשות?" אמרה המנהלת. "תשמע, הדברים שמורים אצל המחנכת ואצלי. הזהרתי אותה שלא לדבר על כך , אבל קח בחשבון שאתה צריך להזהיר את הבת שלך". " תשמעי, אני חושב שהבת שלי דיברה סתם". היא צחקה צחוק גדול ואמרה: "אינני מתכוונת להתווכח אתך. אם היית מאשר לי שאתה מהשב"כ הייתי חושדת שאולי זה לא נכון. כעת אני בטוחה. עזוב. סיפרתי לך משהו . תעשה מה שאתה יכול בתור אזרח, טוב? לא נכנסתי לך לסודות”. יצאתי משם. מבולבל. שעתיים עם עצמי גרמו לי להבין שאין לי הרבה מה לעשות בעניין. איש לא יאמין לי שאיני קשור לשב"כ, ואם כך נגזר, מה רע? לפחות הבת שלי לא תחשוב שאני מובטל. ועדיין היה העניין הזה של המאבטחת. הרמתי טלפון לידיד שלי בעירייה. אמרתי לו: "אל תשאל למה, אני פשוט חייב טובה לבית הספר. יש להם בעיות עם המאבטחת, אולי אתה מארגן החלפה?" הוא חוזר אליי תוך שעתיים: "סגור. ממחר היא לא שם, אני מעביר אותה לבית ספר אחר בצד השני של העיר, שתקרא שם את הספרים והמחברות. אני מביא לך מאבטחת שהולכת לסרוק כל ילדה בנפרד. תהיה רגוע, רק אל תשכח שאתה חייב לי ". למחרת הבת שלי מביאה מכתב מהמנהלת עם עציץ קטן, מעין תעודת הוקרה לידיד בית הספר על שירותו המהיר והנפלא שתרם לביטחון בית הספר . אם היו לי מחשבות להתקשר אל המנהלת ולהסביר לה שהכול החל באיזושהי התבטאות סתמית שלי, אחרי שראיתי את מבטה המעריץ של בתי גנזתי את הרעיון. לא ידעתי שיחד עם הרעיון גנזתי את כל חיי הקודמים. מה מסתבר? המנהלת אכן הזהירה את המורה שלא לדבר על עבודתי בשב"כ. כנראה היא הזהירה אותה כל כך טוב, שבתוך רבע שעה, כולן בחדר המורות ידעו שאני שבכני"ק, ומשם לבעלים, לכוללים, למקומות העבודה ... מכיוון שגם שם הדברים עברו מפה לאוזן תוך אזהרות חמורות שלא לספר על כך, כל השכונה ידעה תוך מספר ימים על העיסוק שלי, וכבר נמצאו חכמים שאמרו: "אני חשדתי כבר מזמן", וטיפשים שאמרו: "איך לא קישרתי בין העובדה שהבן אדם כביכול בחו"ל מאה ימים בשנה ואין לו שום עבודה מוצהרת, לבין זה שהוא חייב להיות בשב"כ?"... בבית הכנסת דווקא התקרבו אליי כדי לשמוע כל מה שקורה, ואכן בכל אירוע בטחוני היו מדברים לידי, ואני שותק, פשוט משום שמעולם לא התעניינתי בזה. הם היו מניחים הנחות ביטחוניות, ואני הייתי מהנהן כאילו אין לי מושג, ובאמת לא היה לי שום מושג. בלית ברירה התחלתי לקרוא את העיתונים והשבועונים, והתחלתי להתבטא מילה כאן מילה שם. מישהו היה אומר שאירוע זה או אחר נעשה על ידי מחתרת יהודית, ואני הייתי אומר: "זה לא מדויק" ופולט כל מיני אמירות סתומות ובלתי חכמות, שהתפרשו אצל בני שיחי כאופן רב משמעות. הם היו מציגים את דעותיהם. ועל פי תגובותיי הקצרות היו מחליטים אם עלו על סוד בטחוני או לא. זה שעשע אותי. היה אירוע שממש חיזק את מעמדי, כאשר בשכונה היו גניבות מצד ערבים. הגיעו אליי לא פחות מראשי הקהילה ואמרו לי: "זה צריך להיפסק, אתה חייב לעשות מה שניתן". לא הייתה לי ברירה. עשיתי כל מה שאני יכול, שזה לחשוב מה אני יכול לעשות, כינסתי והוריתי על הקמת "משמר השכונה". הם שאלו אם יהיה לזה גיבוי. אני אמרתי שכן, ואף נקבתי בשמו של מפקד בכיר במשטרה. תוך שאני מזהיר אותם שלא יעזו לספר שאני שלחתי אותם. "הוא לא יודע עליי כלום", אמרתי. זו הייתה האמת. הם נפגשו אתו, קיבלו גיבוי, ארגנו מהתושבים כסף (הם לחשו באוזניהם שאני עומד מאחורי היוזמה, וזה כבר פתח את הכיסים). משמר השכונה הוקם. הם הציעו לי לעמוד בראשו, והמבט שבעיניי הבהיר להם שהם לא חשבו לרגע לפני שהציעו. כשפנו ללכת, שמעתי מישהו נוזף בחברו: "אמרתי לך שזה לא מתאים, הוא בכלל מסתכן שפעל בנושא, אינך מבין?" זה היה הרגע שבו הבנתי שהסתבכתי. פשוט נכנסתי לדרך ללא מוצא. ידעתי שדברים כאלה מתגלים בסופו של דבר, ולא יכולתי לדמיין כיצד אוכל לעמוד מול ילדיי כאשר האמת תתגלה. המחשבה על כך הביאה אותי לחרדות גדולות ועמוקות. הייתי מתעורר בלילה, שטוף זיעה, מדמיין איך עוצרים אותי על התחזות ומפרסמים בעיתונים איך מובטל הציג עצמו במשך שנים כאיש שב"כ. ידעתי היטב שלא יוכלו לעשות לי כלום, מפני שמעולם לא הצגתי עצמי כאיש שב"כ. אנשים עשו זאת בשבילי, ואני הכחשתי בכל פעם שהדברים נאמרו לי ישירות, מה שחיזק את תדמיתי כאיש שב"כ... לא פחדתי שאיענש או אשפט על כך. חששתי רק מהפרסום, שאחריו אראה את מבטי הבוז של שכניי ושל חבריי. אוכל לזעוק כמה שארצה שמעולם לא שמעו ממני שאני איש שב"כ, אבל הם כלל לא יתעמתו אתי על כך, אלא פשוט יבוזו לי. יותר מכל הפחיד אותי המבט המאוכזב של ילדיי. אחרי תקופה ארוכה של חרדות החלטתי לעשות מעשה. פשוט הלכתי לעבוד. כמורה. אמנם לא היה לי קל, כי בתחילה אנשים חששו לקבל איש שב"כ כמורה, אך מצאתי בית ספר שהמנהל שלו לא ידע דבר, וכשידע, זה היה מספר חודשים אחרי קבלתי לשם. הייתי מורה מוצלח, ולא הייתה לו שום סיבה לפטר אותי בשל כך שהייתי בעבר בשב"כ, מה עוד שהכחשתי זאת (נו, באמת", הוא אמר, "לא חשבתי שתאשר את זה...") . גיליתי שכמורה אני מצליח מאד ונהנה מאד. אמנם בתחילה עשיתי זאת כמי שכפאו שד, אבל בהמשך התאהבתי במשרה הזו… יום אחד סיפרה לי בתי, שהבנות בכיתה אמרו לה שאביה כבר אינו עובד בשב"כ, והיא אמרה להם שהיא יודעת זאת כבר מלפניהם, היא סיפרה להן שאני מורה בבית ספר ושנמאס לי מכל השב"כ הזה. האמת היא, שמעולם לא אמרתי לה שנמאס לי, אבל ילדים אומרים כל מיני דברים כדי שאבא שלהם יצטייר טוב. במציאות, ירדו ממני. אמנם מדי פעם מבררים אם אוכל להפעיל קשרים בנושא זה או אחר, ואני מעמיד פני תם ולא מבין מדוע באים אליי, ואחר כך אומר: "תנו לי לנסות". אני מנסה ולפעמים מצליח, וכשאין לי מה לעשות אני נוקט בשיטת "שב ועל תעשה", ומגלה שדברים בדרך כלל מסתדרים לבד, בלי שאעשה כלום, ושוב כולם מייחסים זאת לי, מה שמזכיר לי שיטות של כל מיני מתחזים כעושי ניסים. ההבדל ביני וביניהם הוא, שאני מעולם לא הכרזתי על עצמי דבר וגם לא לקחתי פרוטה בעבור "שרותיי". אני מוצא מוסר השכל רב מהסיפור שלי. בעיקר "המוות והחיים ביד הלשון". בן אדם אומר בצחוק מילה לבתו, ותראה איך המילה הזו משנה חיים. הדבר השני הוא, עד כמה אי שקט נגרם לאדם שתדמיתו רחוקה מהאמת שלו. הפחד מחשיפת האמת גורמת לו לחשוש ולחיות באי שקט. כיום אני מבין את אלה שאוסרים להספיד אותם. אני חושב שהם פוחדים שבשמיים יצחקו להם על ההבדל בין ההספד לבין מציאות חייהם. המעניין הוא, שאלה שאוסרים להספידם הם דווקא כאלה שההספד אודותיהם תואם לאמת, אז מה נאמר אנו ? כמו כן, אני חייב לציין את יד ההשגחה בחיי. אם לא הייתי פולט את המילה המיותרת הזו, ייתכן שהייתי נשאר מובטל כל חיי... הקידוש (אלעד גרין) קבוצה של נערים שמשתתפים אצלנו בשיעורי תורה טסו לטיול בקפריסין. מדובר בבחורים שאינם שומרי מצוות, עדיין בתחילת הדרך – אבל הם החליטו שכאשר יגיעו לבית המלון בחוץ לארץ ישמרו שם כשרות ושבת קודש. איך שומרים כשרות במקום גויי לחלוטין? מתארגנים בארץ. הם הביאו איתם מזוודה מלאה אוכל, כירה חשמלית לבישול וכמובן – יין לקידוש בשבת וחלות. שבת. המוני גויים יורדים לחדר האוכל , וקבוצת בחורים יהודיים מתמקמת בפינה, הם מחברים כמה שולחנות ועורכים 'שולחן שבת' מאולתר: פורסים מפה לבנה, גביע ויין. חלות מכוסות, סלטים ודגים שהם הכינו בחדר. כמובן הם מתחילים לשיר "שלום עליכם". בקול, בנעימה – בלי לתת לאוירה מסביב לחדור אליהם. זוג יהודים מבוגרים נכנס לחדר האוכל, גלויי ראש. הם שומעים את השירה ומתקרבים – ורואים בתוככי בית מלון בקפריסין נערים עם כיפות לבנות לראשם, נותנים ידיים זה לזה מסביב לשולחן ערוך ושרים בעצימת עיניים "ברכוני לשלום מלאכי השלום..". הם נעצרים לידם , מזמזמים איתם את השיר. כעבור כמה רגעים הבעל המבוגר אומר לאשתו, "מספיק, בואי. השולחן שלנו שם" ומצביע על שולחן בקצה השני של חדר האוכל. אבל האישה נשארת. עוד רגע והוא מנסה למשוך אותה "נו, בואי כבר ". בפעם השלישית שהוא מנדנד היא אומרת לו בחדות "תפסיק. אני רוצה להישאר". הבחורים שלנו מסתכלים עליה ורואים שעיניה מלאות דמעות. היא בוכה. הם עושים קידוש ולא אומרים כלום. נותנים לשניהם לשתות מהיין וניגשים ליטול ידיים. אותו זוג גם מתיישב במקומו. הנערים מברכים 'המוציא' על לחם משנה, טועמים מהחלה ובחור אחד הולך לאותו זוג לתת להם גם מהחלות של שבת. האשה עוצרת אותו ומספרת: הבן שלי התגייס לצבא ושם התחיל להתחזק ולקיים מצוות. כל שבת כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה שר 'שלום עליכם' ועושה לנו קידוש. בזכותו גם אני ובעלי התחלנו לשמור קצת שבת, לברך על האוכל ועוד. הוא נפגע קשה במלחמת לבנון השנייה ונפטר. מאז ועד היום לא שמענו 'שלום עליכם' ולא עשינו קידוש. עד היום. כאן בקפריסין. זהו הקידוש הראשון שאנחנו שומעים מאז החוויה היהודית אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ח
אל תנסה לראות את העולם דרך עיניו של אחר - הוא עלול להיות עיוור בתפילה נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ובצדקה י''ל אחד המכווין ואחד שאינו מכווין ובלבד שירבה. ואע''פ שאמרו 'ת''ח אסור שיהיה רבב בבגדו' אבל רבבה בבגדו מומלץ ביותר. "וענית ואמרת לפני ד' אלוקיך" לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם יתברך עליו להכניע את עצמו "וענית" מלשון הכנעה [כמו שכתוב "לענות מפני"] ואז "ואמרת לפני ה'." }תפארת שלמה{ כשהיה המהר"ל מפראג (נלב"ע ח"י אלול שס"ט) ילד קטן, ישב אצל המלמד שלימדו חומש. בפרשת תולדות, על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" שאל הילד: "מובן שיעקב לא יצא בעוברם על פתחי תורה של שם ועבר – כיוון שעשו לא הניחו לצאת ללמוד תורה... אבל כאשר עברה רבקה על פתחי עבודה זרה ועשו פרכס לצאת – מדוע לא יצא?" הרהר רגעים אחדים וענה בעצמו: " לא היה לעשיו כל חשבון ורצון לצאת ללא יעקב. מה יכול עשו לעשות בעולם בלי יעקב? את מי יכה? על מי היה מעליל עלילות שווא?..." הנכד בעקבות רב הכותל (שיחת השבוע, עלון 1644) לוח השנה של הרב כפיר גֵץ מתחלק לשניים: לימות השנה כולה ולימי בין הַמְּצָרִים. בשלושת השבועות האלה אין לו יום פנוי. הוא רץ מהרצאה להרצאה, בכל חלקי הארץ. תוכן ההרצאה עוסק בסבו, הרב מאיר-יהודה גֵץ , ששימש רב הכותל המערבי במשך עשרים ושמונה שנים. ההרצאה מלוּוה גילויים על בתי המקדש וסיפורים מרתקים. "אמנם אני מעביר את ההרצאה יום אחרי יום", אומר הנכד, "אך אני מתלהב מחדש לנוכח תשוקת הציבור לגאולה. כל ההרצאה והעיסוק בנושא נולדו בשאיפה לעורר יהודים ללמוד על בית המקדש ולהתפלל לגאולה". נדר בתופת הוא בן 39, תושב ירושלים, אב לחמישה. בילדותו, הוא מספר, לא ידע להכיר את גדולתו של סבו. "הוא היה עניו גדול והתנהג בפשטות", מתאר כפיר. "רק אחרי פטירתו התחלנו להבין מי היה סבא. ידענו שסדר היום שלו מתחיל בתיקון חצות. אחר-כך היה לומד קבלה, מתפלל 'ותיקין' ומתחיל את עבודתו בכותל. בע"ה בעתיד נחשוף פרקים מרתקים מחייו. התברר שסבא תיעד את סדר יומו. כל התרחשות, התפתחות, אירוע, שיחת טלפון, בקשות וכו' רשם ביומנו". סבו נולד בתוניס, למד משפטים באוניברסיטת סורבון בצרפת והצליח להינצל מהתופת הנאצית. באחד הרגעים המסוכנים נדר שאם יינצל יעלה לארץ הקודש, וכך עשה. היכן ארון הברית הקלטה נדירה של הרב גץ, שחשף הנכד, מסעירה את משתתפי הרצאותיו. בהקלטה, משיעור שמסר הרב גץ לתלמידיו לפנות בוקר באחת משנות המ"מים (ה-80') הוא מספר שראה בעיניו את כלי המקדש. "סבא גם אומר בהקלטה שעל מקום הטמנתו של ארון הברית הוא יכול לטעות בארבעים מטרים. סבא לא הוסיף לעסוק בזה. הוא קיבל את המלצת הרבי מליובאוויטש, במכתב תשובה מנומק שכתב לו, שלא לעסוק בחפירות לחיפוש כלי המקדש". כפיר מספר בהרצאתו על אירוע מרגש שאירע בי"ח בתמוז תשמ"א: "במהלך עבודות למיקום ארון קודש, במנהרות הכותל, נפלה חתיכה ענקית מהקיר ונחשפה מנהרה. סבא העריך שזה מקום ששימש לטבילת כוהנים שנטמאו. הוא עמד בפתח ובכה מרוב התרגשות". נגד ציפוי לכותל הסיפורים בפיו קולחים: "היה מיליונר אמריקני שציפה את פסל החירות בציפוי מיוחד, ורצה לעשות זאת, להבדיל, גם באבני הכותל. שגרירות ארה"ב פנתה אל המשרד לענייני דת, וזה העביר את הבקשה לסבא. עמדתו הראשונית של סבא הייתה לדחות את הבקשה, בטענה שאנשים רוצים לנשק את הכותל ולא את הציפוי. כשהלחץ עליו גבר, כתב מכתב לרבי מליובאוויטש, וגולל את נימוקיו לשלילה. הרבי השיב שהוא מזדהה עם הסירוב, והוסיף נימוק שיהיו מי שיראו בזה ביזוי של הכותל. כשהראו למיליונר את תשובת הרבי, הוא ויתר". ר' כפיר מציין את הכמיהה לגאולה שפיעמה בלב סבו. "לאורך כל היומנים סבא מדגיש שכל פעולותיו בכותל היו להחשת הגאולה. זו מטרתי, להמשיך במשימה עד שנזכה לביאת משיח צדקנו"
החוויה היהודית
עיוור,רבב,הכנעה,ילד קטן,ישב,המלמד,פתחי תורה,שם ועבר,ללמוד תורה,עלילות שווא,
אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ח
אתם ניצבים היום בראש השנה. וזהו את”ם ראשי תיבות : אילן תבואה מים, שאלו השלשה נכללין גם כן באדם לצורכו, ניצבים היום בראש השנה, כי האדם נדון בראש השנה. עכ”ד.- בדרך צחות ניתן לומר שכל השקפה שבני אדם בודים מליבם היא לרעה בדרך כלל, שכן היא מרבה מחלוקות והתמקדות בטפל. חוץ מהשקפה המקדשת את התורה שניתנה לנו "ממעון קודשך מן השמיים". וחיזוק לדבר שזה נאמר אחרי שהאדם מתוודה שקיים את כל המצוות של מתנות עניים ולא שינה כלום מדרישות התורה. "ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כ"ח ד' ה'). "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה, בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם( הקדוש ברוך הוא טבע בסדר הבריאה כי לכל ילד יש שני אחראים על חינוכו, למרות שבטבע בריאתם יש להם טבע שונה והם האב והאם, ומכאן - שחינוכו של הילד מוכרח להיות דווקא בדרך המשולבת ומושפעת משני הטבעים השונים זה מזה, ורק בצורה כזאת הילד מחונך באופן שלם ומושלם. להביט על כולם בעין טובה (פניני בית לוי, עלון 490) יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואלמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה. בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האישה מאושרת, הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה, בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנות. לזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב. ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62 , שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה. תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות. למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים. היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו. " הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק. "הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...". זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו. גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. " אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב. תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על להביט על כולם בעין טובה עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים, שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו. בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה, בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה , עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל. תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח הייתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה. אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת ה קמחא ד 'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו . יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין? שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טיפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף. השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי. פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך". לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח. " עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר. הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור. בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך". כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור . ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז. "הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...". בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת. חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף. למחרת הגיע לעיירה סמרגוניה קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר. כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. " זה החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 40 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו עשית ליל סדר כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים". דיווח בולקצ'וב. בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל קצין המחוז? שאל את עצמו. " כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר קטן במחוז קרישניבוג, וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקה. באחד הימים בהיותי בן 11 נפלתי מצמרת עץ ושברתי את עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי שהיה קטן ממני בשנתיים קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את חיי...". ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. " פשוט מאד. הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות, ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי הצלתי את חייך וזכית למעמד מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא, והוא גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן. אני מתחנן בפניך יבגני, ובשם ידידותנו, אנא אַפשֶר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג. אל תפגעו בו לרעה". " הוא שכנע אותי בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם שקנינו מיהודי העיר הסמוכה. חבשנו את פצעיו וגיבסנו את רגלו וביום ראשון של חול המועד של חגכם החזרנו אותו לביתו." ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי, שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם". דמעה קטנה של בושה בצבצה מעינו הימנית של בלקינד. לפתע הוא חש שנובעים מתוכו מליבו, מפלים ונהרות של אהבה לקבצן האומלל הזה, שמאותו רגע נדמה בעיניו כאיש הכי יפה וטהור בעולם, איש שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה. הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים ז'ונדל, איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה, כל הזמן".
החוויה היהודית אילן,תבואה,מים,מתנות עניים,מחלוקות,התמקדות,טפל,חייל רוסי,ברכה,הולכים,דרך התורה,
אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ח
אומר ה ״גבעת שאול״ רמז טמון בפסוק זה עבור אלו העוסקים בתעניות ובסגופים: ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים. בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה' אֱֹ-לוקֶיך, כפי ש 'מקרא ביכורים' נקרא רק ב 'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין יהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה 'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה. והיה כי תבוא אל הארץ" )כ"ו א'(. אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצווה, ובזכות השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' )גיטין נ"ט(. )אהבת ישראל(
ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" )כ"ו י"א(. "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, " בכל הטוב - אשר נתן לך ד' אלוקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר( ונתתה מהודך עליו" [כז, כ] . (ברכי נפשי). מי שזוכה להיות קרוב לגדולי הדור, מקבל את ה 'הוד' המושפע מהם והמוענק לכל אדם באשר-הוא. מהסיפור הבא נלמד שגדוליו האמיתיים של עם ישראל מקרבים את עצמם לכל יהודי, וגם לילדים, ועל אחת כמה וכמה לילדים 'מיוחדים'. אחד הסיפורים המופלאים על הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, מוסב על 'החבר הטוב' שהיה לראש הישיבה, בדמותו של הילד שסבל מ 'תסמונת דאון', ומצא אצל הגר"א פאם אוזן קשבת לדבריו. אחד הפרקים האחרונים בספר תולדותיו של ראש הישיבה, 'אהוב על כולם', מתאר את מערכת היחסים הלבבית שהיתה בין הרב פאם לאותו ילד. כשילד כזה מגיע לבית הכנסת, יש מקרים שהוא מתרוצץ בין המתפללים, מקפץ על ההרים ומטפס על הגבעות, ויש המנסים לגעור בו ולהשתיקו. אצל הרב פאם התנהלו הדברים אחרת . כשהיה הילד רץ ומסתובב בבית הכנסת ועושה רעש גדול, והמתפללים ניסו להשתיקו, הסביר להם הגר"א פאם שלא רק אין טעם להשתיקו (מפני שזה לא יעזור, וכידוע), אלא יתכן בהחלט – שזו היא צורת התפילה של הילד ההוא. מה אנחנו יודעים, אנשי בשר ודם, מהמתחולל בנפשו של הילד? רק השם יתברך, שברא אותו בצורה זו, וקבע מראש איזו משפחה תזכה (כן, כן, תזכה!) לגדלו, הוא לבדו יודע שיתכן שההתרוצצות של הילד בבית הכנסת יש בה מעין 'ריקוד' לכבוד השם, ואיך אנחנו יכולים להשתיקו?!... ראש הישיבה השתדל להתייחס אליו בסבלנות מרובה, והאזין לכל דבריו ,ודי היה בעצם ההתנהגות הזו, כדי להוכיח לכל הקהל כיצד לנהוג עם הילד. פעם, ביום שמחת תורה, הגיע הילד לבית הכנסת עם ספר תורה העשוי מנייר, כדרכם של הילדים. אלא שבעוד שכל הילדים האחרים מבינים שהספר שהם אוחזים בידם, אינו ספר תורה כשר, הוא לא הבין זאת... כשהוציאו את כל ספרי התורה מההיכל, ורקדו סביבם, ואחר כך קראו בהם, בא הילד ב 'טענה' אל הגבאי מדוע לא רוקדים גם בספר שלו... נחשוב לרגע על תגובתו של גבאי מן היישוב לטענה כזו; הרי במקרה הטוב הוא ייתן לילד לטיפה מהולה בלגלוג , ויפטרנו כלאחר-יד... לא כך הם פני הדברים בדרך כלל? האם זו היא ההתייחסות? כשראה הילד שלא מתייחסים לדבריו, ניגש אל ראש הישיבה, והציג את ה 'טענה' שלו. ומה השיב לו הגר"א זצ"ל ? האם דחה אותו בשתי ידיו? לא ולא. הוא אמר לילד שלאחר שיחזירו את כל ספרי התורה להיכל, הוא בעצמו – ראש הישיבה – ירקוד ויקרא גם ב 'ספר' שלו ... ומה אתם חושבים שהרב פאם דיבר סתם-כך?! לאחר שהחזירו את כל הספרים ביקש הרב מהילד שיביא את ספר-הנייר שלו, ואמר 'אתה הראית', וחלק מהקהל שנשאר בבית הכנסת הצטרף ל 'ריקודים', כשהילד מכרכר ומקפץ בכל עוז עם 'ספר התורה', ומרגיש את עצמו 'בעננים'... לאחר מכן ניגשו ל 'קריאת התורה'. ה 'ספר' הונח על הבימה, כשהגר"א פאם עורך 'הצגה' שלימה, והוא-עצמו עולה לתורה, ככהן, ואומר את ה 'ברכות', בלי שם השם כמובן, ואחר כך לוי וישראל, וכו'. עד כדי כך הגיעה מסירותו של הגר"א פאם לאותו ילד! זו הייתה הנהגתו בחיים של אותו גאון וצדיק, הגר"א פאם, שידע להתייחס לכל אדם ואדם כפי מה שהוא. הנהגה זו, כשכל הקהל רואה ולקח דוגמא חיה איך צריכים להתייחס לנבראים שכאלה, מורידה את הטרוניות שיש לבני האדם . שהרי ברור שאנשים שנולדו להם ילדים כאלה, עלולים לבוא מדי פעם בטענות-ומענות בסגנון 'מדוע דווקא אצלי נולד ילד כזה, ואילו ילדיהם של השכנים בריאים ושלמים, ואין להם כל בעיה '! וכשהגר"א פאם התייחס אל הילד באופן הנ"ל, הוא נכלל בין הצדיקים עליהם נאמר שהם מקיימים את הפסוק 'תנו עוז לאלוקים', דהיינו שכביכול הם 'מחזקים' אותו, ומורידים ממנו את הטרוניות של בני האדם
החוויה היהודית תעניות,סגופים,יהודי,לשמוח,מאמין,ראש הישיבה,תסמונת דאון,התרוצצות,בית הכנסת, אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ח
אין לך גרוע מזה, כשעושים פסל ומסכה תועבת ה' 'ושם בסתר"- ומצניעים את האליל מאחורי מסווה של דיבורים נאים ורעיונות נעלים, כגון "תחיה לאומית", תרבות, השכלה וכיו"ב. אם נבקש חיים ושבע ושלום כשלעצמם, ישאלונו: באיזו זכות, מדוע זה מגיע לכם. אבל אנו מבקשים: "אבינו שבשמים, מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך!", "כתבנו בספר חיים, למענך א-לקים חיים", "תן שאלתנו לנו ולבני ביתנו. חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה, ביראתך ובתורתך"! ואם זה העיקר, מקבלים הכול! את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד) ״בתר עניא אזלא עניותא״ - דאחרי האותיות ״עני״ באות האותיות ״כסף״, מאחר שישראל סבלו כבר עניות, צריכה העניות ללכת מאתם... (הרה״ק רבי שלום מבעלזא זי״ע) איש אשר רוח בו" [כז, יח]. (אחת שאלתי 2 .( הסיפור שלפנינו היה חביב מאוד על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, והיה מספרו בהזדמנויות שונות, ומפיק ממנו לקחים חשובים: מעשה שהיה לפני כמה עשרות שנים, בתלמיד חכם חסיד וירא ה', שגר בקרית-אתא, וישב ועסק בתורה מתוך עמל רב. פרנסת הבית הייתה דחוקה מאוד, עד שבאחד הימים פנתה אליו אשתו ואמרה לו כי אין ברירה ועליו לחפש פרנסה כי כבר אין מה לאכול בבית. החסיד נכנס לבית חרושת לטקסטיל בקרית- אתא, ופנה אל המנהל בנימוס: "ברצוני לעבוד מעט שעות בכל יום, האם תוכל להעסיק אותי?". המנהל השיב בחיוב, ונתן לו עבודה קלה יחסית, עם קצת פרנסה. התלמיד חכם הודה לה' יתברך ושמח בחלקו, בעיקר משום שהיה יכול ראשו ורובו להיות שקוע בתורה, לאחר עבודתו , ואף בזמן עבודתו. יום אחד, בבואו לבית החרושת, הבחין מיודענו שכל האחראים והפועלים במפעל מתוחים, ומשוחחים ביניהם מתוך דאגה רבה. הוא ניגש לברר אצל הפועלים מה אירע כאן היום, מה פשר אווירת הבהלה והלחץ, מדוע כולם משוחחים ולא עובדים?! סיפרו לו כי בעל המפעל הזמין מכונה חדשה וענקית ממדינת הים (מכונה שבשעתו הייתה המשוכללת מסוגה בארץ), והיא אמורה להגיע לכאן היום. המכונה אמורה לשכון בבור גדול, אותו כבר כרו והכינו מבעוד מועד במרכז האולם הגדול של בית החרושת, באופן שחלקה התחתון של המכונה יהיה בתוך האדמה, וחלקה העליון מעל לפני הקרקע. כדי להכניסה לתוך האולם, הכינו פתח גדול בצד הבניין, ממנו יוכל המנוף להיכנס עם המכונה, ולהושיבה במקומה. אלא שכעת גילו שמנוף המשאית שעושה את דרכה לכאן, יכול להכניס את המכונה דרך הפתח ולהושיבה על גבי הרצפה , אבל אין באפשרותו להכניסה לתוככי הבור, ואם יניח את המכונה במקומה, באוויר שמעל לבור, הרי שתיפול ותישבר, (היה זה באותם ימים שלא היו המנופים משוכללים כשל היום). וממילא שוררת כעת מבוכה גדולה במקום, כי לכאורה העצה היחידה שקיימת היא לשבור את כל גג בית החרושת, ולהביא מנוף מיוחד שיוריד מלמעלה את המכונה ויושיבה בתוך הבור, ( והדבר כרוך כמובן בהפסד ממוני עצום ובעגמת נפש מרובה. מיד כשנתוודע התלמיד חכם לגודל הבעיה, הגה תיכף ומיד רעיון מבריק! "קחו אותי בבקשה למנהל המפעל", ביקש , והאנשים מסביב חשבו בליבם, 'מה כבר יש לחרדי לומר למנהל', אך כשחזר וביקש, אמרו לו "הוא נמצא במרכז האולם, ליד הבור הגדול" . מיהר היהודי לגשת את המנהל, ומצא אותו על סף איבוד עשתונות... פנה אליו ואמר לו: "תראה יש פתרון פשוט לצאת בסייעתא דשמיא מן המצוקה שאנו שרויים בה...", המנהל התבונן בו בעיניים לגלגניות-מה (נראה היה שחשב בליבו, 'וכי מה זה יוכל לייעץ לי לאחר שכל המומחים כבר אמרו נואש'...), "נו, בוא נשמע, מה יש לך לומר?", אמר בנימה של זלזול... " אני מציע - פתח העובד - שנמלא את כל הבור בחתיכות ענקיות של קרח, לא סתם קרח, אלא קרח חזק עד למאוד, שמכינים אותו על ידי הכנסת מלח למים לפני הקפאתם, וכאשר קרקע הבור תתמלא על ידי הקרח, ותהיה שווה לרצפת האולם, יכניסו את המכונה ויניחוה על גבי הקרח, ואט אט הקרח יימס, והמכונה תתיישב על מקומה בשלום מבלי להישבר... מנהל המפעל היה מלא התפעלות מהרעיון. ואכן כך עשו, ועלה הדבר בידם על הצד הטוב ביותר! המנהל רצה לשלם לעובד סכום רב על הרעיון הגאוני שהגה (רעיון שכאמור חסך למפעל הפסד גדול ועגמת נפש), אך העובד הצדיק החליט לקדש שם שמים ולא נטל ולו פרוטה אחת... כשהמעשה סופר לפני הגר"א גנחובסקי זצ"ל, התפעל הרב מהחכמה הגדולה, ואמר שיש להפיק מהסיפור כמה לקחים: א) יש לראות מכך עד כמה בכוחה של התורה הקדושה להיות מחכמת פתי! ב) יש ללמוד מכאן שלכל בעיה, אפילו הקשה ביותר, יש פתרון, רק צריך לאמץ את הראש, ולהתפלל לבורא יתברך שיחונן אותנו בינה למצוא את הפתרון המתאים שיש בו כדי לצאת מן הסבך שאנו שרויים בו . ג) עוד אמר הגר"א גנחובסקי, שיש ללמוד מזה מוסר-השכל נוסף: הנה לכל אדם יש הרבה 'קרח' על ליבו; 'קרח' זה גורם שליבו עדיין לא מיושב ומקובע במקומו הראוי (חסר לו שמחת הלב, יישוב הדעת וסיפוק), אך עלינו לדעת, שניתן להמיס את הקרח הזה לאט לאט, כיצד? - על ידי שיחשוב האדם על מיעוט עצמו ואפסיותו; כאשר האדם משריש בליבו כמה שהוא אינו כלום, ומתנהג בשפלות-הרוח וענווה, בזה גורם שהקרח נמס אט אט, ואז הלב שלו עצמו הולך ומתיישב על מקומו האמתי בשלום... החוויה היהודית
פסל,מסכה,תועבת ה',מצניעים,אליל,מסווה,דיבורים נאים,רעיונות נעלים,תחיה לאומית,תרבות,השכלה,ספר חיים,חיים טובים,בכבוד,במנוחה, אמרי שפר ט"ו אלול ה'תשע"ח
אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען עמם. מדוע? משום שהקיום האישי שלהם שואב את משמעותו מההשתייכות לקולקטיב הנקרא "עם"
ה 'אמרי חיים' היה אומר, שדיבורו של האדם דומה לריחות הנודפים מן הסיר. לפי הריח ניתן לדעת מה מתבשל בתוך הסיר, כן גם לפי דיבורי האדם - אפשר לדעת מיהו האדם ומהי דרגתו הרוחנית. הגשמיות היא מקום מסוכן. לאדם אורבת תמיד הסכנה להישאב לתוך עולם חומרי נטול רוחניות ולאבד את מעלתו האנושית. ישנן שתי אסטרטגיות להתמודד עם סכנה זו: פרישות - התנזרות מהעולם הגשמי, וצניעות - חיבור לעולם הגשמי בתוך גבולות מוגנים. הפרישות מתאימה לתכונה הגברית, המבטאת את עצמה באמצעים מפושטים . אולם מהותה של הנשיות היא ביטוי של הרוחניות בתוך העולם הגשמי. הפרישות, ההתרחקות מן הגשמיות, עלולה להרוס את האישה ואת הברכה שהיא מביאה לעולם.
היקום כולו מחולק לאורכו של קו הפרדה המבדיל בין זכר לנקבה – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם". החיים הם ריקוד נצחי בין שני כוחות אלה הצעיף (ברכי נפשי). בת חרדית, שהייתה מעוכבת-שידוך, ניגשה לחנות כדי לרכוש צעיף. לאחר שבחרה בסוג המתאים לה, התעניינה אצל המוכר האם הסחורה בחנותו נקייה משעטנז. 'אלא מה את חושבת?! – תמה האיש אשר על החנות; 'וכי אני אחזיק בחנות שלי מוצרים שהינם בחשש שעטנז'?! אבל הבת לא סיימה בכך את הדין-ודברים עם המוכר, והמשיכה לשאול אותו מה יהיה אם בכל זאת יימצא שעטנז בצעיף ? המוכר הבטיח לה שבמקרה כזה ייתן לה זיכוי לרכוש מוצרים אחרים. למרות ההבטחה המפורשת ביקשה הבת שהמוכר יעלה את התחייבותו על הכתב במסמך כתוב-וחתום. והנה, מיד לאחר שיצאה מן החנות, שמה הנערה את פניה אל מעבדת-השעטנז ברחוב הרב שך בבני ברק, ומסרה את הצעיף לבדיקה. התוצאה לא איחרה לבוא: הצעיף לא רק נגוע בשעטנז, אלא כל- כולו עשוי משעטנז... יותר משהכאיבה לנערה ההוצאה הכספית הלא-גדולה, הציקה לה רמאותו של המוכר. הדבר הכאיב לה במאוד, כיוון שהמוכר הבטיח בצורה הכי- ברורה שהבגדים נקיים מכל חשש, והנה עכשיו היא מרגישה שהוא רימה והוליך אותה שולל. כיוון שהיה בידה אישור מהמוכר שבמקרה שיימצא שעטנז היא תקבל זיכוי, החליטה לגשת אל החנות ולתבוע את המגיע לה. אבל לפני כן היא ניגשה אל אביה וסיפרה לו את הדבר. האב, ת"ח חשוב, הביע את דעתו שלכאורה אסור לה להחזיר את הצעיף לחנות, כי בכך היא תכשיל נערות אחרות שירכשו אותו ועלולות להיכשל באיסור שעטנז. הבת צייתה לדברי אביה ולא פנתה אל המוכר. אבל, כעבור ימים אחדים הרגישה – בגלל רמאותו של המוכר – שלא קל לה לסגת מתביעתה. בהסכמת אביה, היא ניגשת אל רב נוסף, המגלה את דעתו שהדבר מותר, והיא יכולה להשיב את הצעיף לחנות. חילוקי הדעות הנ"ל הביא אותה להחלטה להעביר את ההכרעה הסופית בעניין לידי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. היא שיגרה את השאלה בידי שליח, ותשובת הגרי"ש הייתה שאסור להחזיר את הצעיף לחנות . הפעם ידעה הנערה מעוכבת - השידוך שאסור לה להחזיר את הסחורה, והחליטה לשרוף את הצעיף. אבל, בטרם ניגשה למלאכת השריפה, החליטה לעשות דבר נוסף, חכם מאין כמוהו. היא לקחה את הצעיף בידה, וניגשה אל מנהל הסמינר, הרב כהנא, ושחזרה בפניו את מהלך האירועים מרגע הקנייה ועד פסק - ההלכה של מרן הגרי"ש. לאחר מכן ביקשה מהרב כהנא שייכנס אל כל כיתה בסמינר,ויציג את הצעיף בפני התלמידות, ויעורר אותן בדבר הצורך להקפיד בהלכות שעטנז מחד, ולא לסמוך על הבטחותיהם של המוכרים מאידך. 'גם אני לא יכולתי להאמין שהצעיף הזה, התמים-למראה, יהיה נגוע כל-כך בשעטנז, במיוחד לאחר שבעל החנות דיבר בביטחון כה גמור שהסחורה שלו היא נקייה'. אמרה הנערה לרב כהנא. המנהל עשה כדבריה, וכשהצעיף בידיו עבר בכל הכיתות, ועורר את הבנות כנ"ל . ומה קרה לאחר מכן? – עוד באותו ערב הגיעה לבת מעוכבת-השידוך הצעה של בחור מצוין וירא-שמים, ולאחר שבוע שברו שם צלחת - - - למרות שאין בידינו אפשרות למדוד את ערך מעשי האדם, "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות", כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה, היה בכך אות ומופת שמעשיה של הנערה – שנהגה בחוכמה-רבתי ביקשה לעורר את התלמידות מפני האיסור החמור – היו רצויים בשמים. המקור ממנו שאב ככל הנראה מרן הגרי"ש אלישיב את הפסק שלו, שאסור להחזיר את הצעיף, הוא מהמשנה במסכת דמאי האומרת: 'הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר, לא יחזיר עד שיעשר' וכו'. והנה, מספר הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כשהייתי אצל מו"ח מרן הגרי"ש, שאלתיו שלכאורה הדברים אינם דומים, שכן המשנה בדמאי עוסקת באדם שעשה קניין בסחורה, ואילו במקרה של הנערה הרי סוכם מראש עם המוכר שאם הבגד יהיה נגוע בשעטנז, המכר לא יחול והיא תקבל זיכוי, והמוכר אף צייד אותה במסמך מפורש המאשר זאת. תשובת מו"ח הייתה ש 'אמנם הצדק איתך, אבל בכל זאת אין להשיב את הצעיף לחנות'. החוויה היהודית קיום אישי,שואב,משמעות,השתייכות,קולקטיב,ריחות נודפים,מתבשל, אורבת,סכנה,להישאב, אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ח
אדם התלונן לפני הרב על פלוני שמפיץ עליו שקרים . "אל תתרגז", אמר הרב "עדיף מאשר שיספר עליך את האמת ". אדם נכנס לחתונה ושאל איפה בעל השמחה. הצביע מישהו על בעל האולם ואמר: "זה בעל השמחה, ההוא שיושב במזרח הוא בעל החובות". בעת שהיה הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע משמיע דברות קודש תוכחה ומוסר במקהלות עם, היה אומר כך "איך מיין נישט קיינעם, אבער אויב איינער מיינט אז איך מיין אים – אים מיין איך טאקע" [אני לא מתכוון לאף אחד, אבל אם יש אחד שחושב שאני מתכוון אליו – אליו אני באמת מתכוון... דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. ״דרך עמלק אשר מקרר ועושה מכל הדברים מקרה. ועל ידי זה הוא מוציא את האדם מהאמונה. כי מי שעושה ורואה את דברי העולם כמקרה הוא יוצא לגמרי מהאמונה!״ (ליקוטי הרי״ם כי תצא) העניו האמיתי אינו בא בטרוניה עם בוראו. אין הוא תובע לעצמו מתנות. מבין בדעתו הוא שאם לא נתנם לו הבורא הרי שאין הוא ראוי להם ונוהג הוא עם בוראו בענווה. התפילות הן כמו "מכבסה", התפילה בטהרתה היא מכונת כיבוס רוחנית שמנקה ומצחצחת את נשמתו של האדם... לאחר לילה החולף על האדם, באיזו צורה שהיא, יש צורך בתפילה מרוממת שתכבס את הנפש. וגם זה לא מספיק, לאחר כשבע שעות שוב תפילת מנחה – לטהר, לכבס לנקות את הנפש! "חז"ל אמרו: 'איזהו גיבור, הכובש את יצרו'. שבירת היצר אינה דורשת גבורה, אבל כבישת היצר ורתימת כוחותיו לעבודת ה' – על כך צריך גבורה" (הבעש"ט) אין כוחנו אלא בפינו- כוחה של תפילה (קול ברמה, גליון 345) אדם שעובד במנהרות הכותל כתב את הסיפור הבא: יש לנו ביישוב מכרים שאצל הבעל התגלה גידול )לא ממאיר( של 4 ס"מ במוח לפני כמה חודשים. כמובן שהחליטו לנתח אותו. עבר ניתוח להוצאת הגידול, ואז עוד ניתוח כי משהו הסתבך. אמרו לו שהוא יצטרך ניתוח שלישי כדי לסגור את הסיפור. כשנודע לי על מצבו, הוספתי את שמו לרשימת האנשים שאני מתפלל עליהם מול קודש הקודשים. כל סיור במנהרות אני מאפשר לקבוצה כמה רגעים של תפילה מול קה"ק ומנצל את ההזדמנות לפרק תהילים ותפילה על כלל ישראל ובכללם מזכיר גם את השמות שברשימה שבידי. ביום שלישי בשבוע הוא עבר את הניתוח השלישי שהיה אמור להיות פשוט. וביום שישי מצבו פתאום הסתבך ונהיה קריטי. הוא נלקח לניתוח דחוף בשבת. ביום שלישי השבוע הוא התעורר, ואמר לאשתו שהוא רוצה שאני אבוא לבקר אותו. קצת הופתעתי מהבקשה, בכל זאת הייתי מצפה שיבקש מאנשים יותר קרובים אליו שיבואו לבקר. בכל מקרה לא יצא לי ללכת אבל ביום שישי בצהריים התקשרתי אליו כדי לשאול בשלומו. התברר לי שהוא שוחרר ל"חופש" מהבית חולים והוא בבית בשבת... אז הלכתי לבקר אותו בערב שבת אחרי התפילה. התחלנו לדבר ואז הוא אמר לי "ראיתי אותך". שאלתי איפה? והוא ענה לי בפשטות "למעלה"... מסתבר שהוא כבר היה עם רגל וחצי בעולם האמת. הוא סיפר שהוא (הנשמה שלו) ישב בסוג של "חדר המתנה" עם עוד כמה שהיו במצבו. הוא אמר ששם כח המשיכה עובד הפוך... הנשמה נמשכת למעלה. הוא ראה את מלאך המוות ואמר שכל מי שהכיר אותו נלקח על ידו ועבר ל"שלב הבא". ותוך כדי שהוא ממתין לראות מה יהיה אתו הוא פתאום מתחיל לראות כמה פרצופים מוכרים של אנשים שמתפללים עליו – הרב מחב"ד, בית הכנסת שלו בארה"ב, קבוצת נשים ביישוב שאומרות תהילים, ואותי... והוא סיפר איך הרגיש שכל התפילות האלה פשוט מושכות אותו בכח למטה, כמו משחק של משיכת חבל כשבסופו של דבר התפילות ניצחו. נאמר לו שהוא חוזר לכאן. מיותר לציין שהייתי המום. תמיד תהיתי עד כמה התפילות משפיעות בעולמות העליונים והנה קיבלתי תשובה פשוטה ברורה וחדה. איך כמה רגעים של תפילה בכותל מיהודי פשוט יכולות להיות ההבדל בין חיים ומוות. הרגשתי שאני חייב לשתף את כולם בסיפור הזה כי אותי אישית הוא חיזק מאוד. אנחנו כמדריכי ועובדי מנהרות הכותל שזוכים להיות בנקודה הקדושה ביותר בכותל, יכולים בקלות "להתקרר" ולשכוח איפה אנחנו נמצאים, מה הכוח של המקום שבו אנחנו נמצאים, ומה הכוח של תפילה. ממילא זה גם לפעמים משליך על איך שאנחנו מעבירים את קדושת המקום וחשיבות התפילה בכלל ובמקום הזה בפרט לקבוצות שאנו מדריכים. אני מקווה מאוד שהסיפור הזה יחזק את כולנו, וכמובן שאשמח אם תפיצו אותו לזיכוי הרבים. מה טובו אוהליך יעקב..." (יערב נא שיחי(. סיפר הרב מאיר לוריא ז"ל, מנכ"ל חינוך העצמאי, מעשה על רבי אלעזר שך זצ"ל: באחד המקרים בא אלי יהודי עם אשתו ומבקש שאסדר לאשתו העברה לבית ספר קרוב יותר. 'קשה לה, אמר, 'היא צריכה לצאת כל בוקר בשעה.7:30 כדי להגיע לעבודה בזמן, וזה קשה'. והוא תיאר באוזני את סדר יומו; הוא עצמו, אמר, לא יכול לטפל בענייני הבית כי הוא יושב ולומד כל היום, ואשתו, כך הסביר לי, חייבת כל בוקר לקום מוקדם, עליה להספיק להכין סנדוויצ'ים לילדים וגם לבעלה, ולא תמיד היא מספיקה להכין, בבוקר היא צריכה להספיק להביא את הילדים לגן ולבית הספר, וכשהוא בא בצהרים צריכה ארוחת הצהרים שלו להיות מוכנה, ולפעמים היא חוזרת מאוחר והאוכל לא מוכן. לאחר מכן הוא צריך לנוח לפני שהוא חוזר ללמוד, אחה"צ היא צריכה לבשל כדי שתהיה ארוחת צהרים מוכנה. ועליה אף לערוך קניות במכולת, וכמובן שכשהוא בא בערב חייבת ארוחת הערב להיות מוכנה כי הוא יוצא מיד ללמוד, ובערב היא צריכה להכין את השיעורים לבית הספר ולהשכיב את הילדים, בקיצור יום עבודה מפרך. קשה לה לעמוד בו, ולכן מבקש העברה למקום עבודה קרוב יותר, שזה יכול לסייע לה. שאלתי אותו: מתי אתה קם והולך לתפילה? אתה לא יכול על הדרך לקחת את הילדים לגן ולבית הספר? וכשאתה חוזר מבית הכנסת, אתה לא יכול להיכנס למכולת ולקנות את מה שצריך לבית? מה יקרה אם תקום מוקדם יותר ותכין את הסנדוויצ'ים לילדים וגם לאשתך? ומה יקרה אם בערב תעזור לה קצת, ותוריד מדי פעם את פח הזבל או אפילו תשטוף את הרצפה לעתים? מה, אתה תייר בבית שלך?. האיש התנפל עלי בזעם, והוכיח אותי על פני שאני שונא תורה. אשתו, בכל אופן, לא קיבלה העברה. באחד הימים הזדמנתי לבית ראש הישיבה הרב שך זצ"ל, הוא ישב מול הדלת וברגע שראה אותי קם ורץ לקראתי, תפס אותי בשתי ידי ואמר בהתרגשות: טוב מאוד, טוב מאוד, ברוכים תהיו!. לא הבנתי לפשר התלהבות זו, שאלתי: מה קרה? ואז סיפר לי: "היה אצלי מישהו וסיפר לי את תוכן השיחה שלכם אתו, טוב מאוד ענית לו". נדהמתי, כי זכרתי שדיברתי אתו קשות והטחתי בו מילים חריפות, שאלתי בזהירות: האם סיפר את כל מה שאמרתי לו? הרב ש"ך השיב: "לפי רוח הדברים אני חושב שכן", ואז לפתע שאל אותי בחיוכו האבהי המפורסם: "מאיפה אתה יודע את כל הדברים הללו שצריך כך לעזור בבית? האם אתה עצמך 'נאה מקיים' או רק 'נאה דורש'"? עניתי לו: "אינני יודע אם אני 'נאה מקיים', בכל אופן אני משתדל. הצורה בה האיש התעלם ביודעין מהחובה בזאת, הרגיזה אותי מאוד, ע"כ עניתי לו כפי שעניתי". סיפרתי לראש הישיבה על "בית הספר" שבו התחנכתי לכך, הלא הוא סבי הגדול רבי מתתיהו לוריא, שלא פסק מתלמודו, ובכל זאת לא תשוער העזרה שהושיט לסבתי בבית. "כך צריך להיות!" ענה ראש הישיבה "וכי אני לא עזרתי לאשתי ככל יכולתי?!" שאלתי: "מה ענה ראש הישיבה לאיש?" "עניתי לו: אם תתנהג כפי שאמר ר' מאיר, אבקש שבשנה הבאה יסדר העברה לאשתך, אבל אם תמשיך להתנהג כהיום, אבקש שיפטר אותה, והיא תשב בבית למען תחיה כאדם נורמאלי. אישה זה לא עבד ולא שפחה, ודע לך שאדאג שידווחו לי אם שינית מדרכך הנוכחית..." החוויה היהודית
חתונה,הצביע,בעל האולם,בעל השמחה,יושב במזרח,בעל החובות,העשירות,עניות,האומנות,
אמרי שפר י"ב אלול ה'תשע"ח
אמירת פיטום הקטורת בכוונה במתינות ובדקדוק: מצילה מגזירות קשות ורעות, מפיגועים ומסכנות, מצרות כלליות ומצרות פרטיות וניצול מדינה של גיהינום ויש לו חלק לעולם הבא. אדם שחש כי עומדת לפרוץ מריבה בביתו: יעמוד על יד המזוזה ויקרא את פיטום הקטורת, יתחיל אתה הוא ה', עד וכשנים קדמוניות. להקפיד לומר לפני התפילה מתוך התבוננות בתוכן הנאמר. בכוחה להביא אהבה וזריזות בלב האדם. האדמו"ר מויז'ניץ הסביר את הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כ"ב ו) על פי דרכו של האב; הדוגמא האישית של ההורים בהתנהגותם, בדיבורם, בהקפדתם על קיום המצוות היא אבן-היסוד לחינוך הילדים. אך אולי נאמר שיש עצה הנחשבת בבחינת 'ואת עלית על כולנה' וזו הארת פנים, שההורים יקרינו אווירה של תורה, אווירה של קדושה, כל ההנהגה כבר תהיה בדרך של קירון פנים. אין ספק, שזוהי ההשפעה הישירה על חינוכו של הילד. הגמרא אומרת (סנהדרין ע"א): "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? – דרוש וקבל שכר". ללמדנו כי חובת לימוד התורה היא לא רק כדי לדעת מה לעשות ולקיים, אלא הלימוד עצמו הוא מצווה, אף אם אינו מביא לידי מעשה. (רבי ישראל מסלנט)
זכור את אשר עשה לך עמלק" (כה, יז( - נאמר בלשון יחיד ״לך״, ולמה לא נאמר ״לכם״ ? ונראה שעמלק לא היה יכול לנצח אלא את היחיד והבודד שהיה ביחידות בפני עצמו, אז הענן פולטו ובא לידי עמלק אבל אלו שהיו ביחד, בתוך הענן לא נפלו לידי עמלק. )חידושי הרי״ם( כרטיס כניסה לעולם הבא (אלעד גרין) סיפר הרב ירמיהו אברמוב, שכאשר התחיל לעבוד ולעסוק בקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים, הוא רצה להיפגש עם הרב אלכסנדר לינצ'נר, תלמידו של מרן החפץ חיים, מי שהקים את 'קריית נוער' ואת ישיבת תפארת שרגא. הוא אמר לו – "הרב, אני צעיר ועכשיו מתחיל להיכנס לתחום – האם נוכל להיפגש וללמוד מהניסיון הגדול שצברתם?" הגיע אליו למשרד. הרב לינצ'נר הוציא תמונה מהמגירה והראה לרב אברמוב ואמר לו: "זה כרטיס הכניסה שלי לעולם הבא". הרב אברמוב מסתכל בתמונה, נראה בה הרב לינצ'נר צעיר לימים, באירוע כשמסביבו הרבה אנשים שנראים מזועזעים, הוא ללא כיפה על הראש, עם ידיים פרוסות לצדדים והוא צועק משהו. רבי מה זה ? והרב לינצ'נר מספר: היה לי חלום, להקים בית ספר תורני למשפחות שאינם ממש שומרי מצוות, כאלו שלא ישלחו את ילדיהם לישיבות או לחיידרים, הורים שרוצים שהילד ילמד בבית ספר מקצועי ברמה גבוהה – רציתי לפתוח מקום שיהיה גם איכותי ומוצלח אבל גם תורני שילמדו בו תורה ומצוות. "קריית נוער “.נסעתי לאמריקה לאסוף כסף. היה מיליונר אחד שהרעיון מצא חן בעיניו. הוא בירר כמה עלויות של הקמת מקום שכזה – מיליוני דולרים. אומר אותו עשיר, אני משיג לך את הכסף: אני אעשה דינר, אזמין בעצמי חברים עשירים, ובערב אחד נעשה את כל הסכום – ויהיה לך מקום. התפקיד שלך הוא לבוא לערב הזה להציג את החזון, ובסוף הארוע לקחת את השיק. וואו. חלומו של כל בעל מוסד . ואכן, אותו גביר שכר את מלון 'וולדורף אסטוריה' בניו יורק – שהיה נחשב אז המלון היוקרתי ביותר באמריקה, ארגן שם דינר מפואר והזמין עשירים תורמים לאירוע. באולם היו שולחנות ערוכים, במה למוזמנים החשובים ומעל הבמה עוד במה קטנה לרב לינצ'נר עצמו – הוא יושב מעל כולם. האירוע מתחיל, הרב דורש, אנשים מתחייבים על סכומי כסף ואוכלים מנה ראשונה. מפנים את המנה הראשונה והתזמורת מנגנת ואז.. . האורחים ניגשים לרחבת הריקודים ומתחילים לרקוד. בלי הפרדה, בתערובת. הרב לינצ'נר מזדעזע. מה זה?? אסור בתכלית האיסור! הוא פונה לעשיר שהפיק את הערב ומבקש ממנו שיפסיק את זה מיד. " תרגע רבאיי, ככה זה אצלנו. קצת ירקדו ועוד מעט ישבו חזרה לאכול" . "בשום פנים ואופן, שיפסיקו מיד!". והמיליונר מנסה להרגיע אותו: "אם זה מפריע לך אתה יכול לצאת החוצה ונקרא לך כשיגמר הערב רק תיקח את הכסף" אבל הרב לינצ'נר, תלמידו של החפץ חיים לא מוכן לשמוע – באירוע שלי, כשאנחנו מקימים מוסד קדוש וטהור ירקדו חס וחלילה זוגות במעורב? לא ולא!! הגביר אומר כן והרב אומר לא. הרב לינצ'נר מזנק מעל הבמה, מעל הראשים של המכובדים, קופץ ממקומו לתוך הרחבה כשבקפיצה הכיפה שעל ראשו נופלת, הוא נעמד באמצע וצועק מעומק ליבו: "אסור, ממש אסור, תפסיקו מיד.." ארבעה מאבטחים תופסים אותו, גוררים ומשליכים אותו החוצה. פוצץ את הארוע, הכל ירד לטמיון. הוא חזר הביתה בלי שקל.. ומסיים הרב לינצ'ר, מאותו רגע הייתה לי סייעתא דשמיא לא רגילה. אנשים פשוט הרעיפו עלי, עזרו לי, פתאום מהעירייה הקצו לי שטח ענק בבית וגן – שהייתה אז רק חולות, קיבלתי אישורים, כסף – הכול הסתדר לי. והכול אני תולה בזכות אותה מסירות נפש..
החוויה היהודית
פיטום הקטורת,בכוונה,במתינות,מצילה,גזירות קשות,פיגועים,סכנות,חינוך הילדים,הארת פנים,בן סורר ומורה,
אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ח
אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכול עבודת ה’, לא יכשל ולא יימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.
בחודש אלול אנחנו שואפים רחוק, רוצים הכול, ותמיד מנקרת תחושה של: לשנות הכול לא נצליח בחודש אחד, ולעשות קצת.. איזה משמעות יש לזה ביחס למכלול הנדרש? זה מרגיש חסר משמעות, בטל בשישים, וכך אנו נשארים עם הרצון לשנות הכול, וחוסר המוטיבציה לשנות מעט...
בכך שהאב משתתף ומזדהה במשחקיו של ילדיו מפעם לפעם, הוא גורם לכך שדמותו של האב תהיה חלק מכל פרט ופרט מפרטי חייו של הילד. באופן כזה האב אינו מופיע בתת ההכרה של הילד רק כקשור לעבודת ה', אלא כדמות בלתי נפרדת מחייו, האוהבת ומתעניינת בכל פרט מפרטי חייו.
“המקבל טובה מחברו, ראוי להללו ולברכו בסתר ובגלוי, שלא להיות כפוי טובה. ואפילו על פרוסת לחם שאוכל האורח אצל בעל הבית, תיקנו רבותינו ז"ל שיברך לבעל הבית. והנמנע מלברכו, מקצר ימיו ושנותיו. וכל שכן המקבל טובה יתירה וכל מין הנאה בין כסף בין שווה כסף שמחויב לברכו, ובזה יחולו ברכות על ראשו"). רבנו אליעזר פאפו זצ"ל.
מזקנים אתבונן... II(ברינה יקצורו, עלון 368) למעלה מיובל שנות חינוך והרבצת תורה, יש לו לרב דוד פוקס, ומהן הוא מספר סיפור חיים נוסף שיש בו כדי ללמדנו על יחסם האבהי של גדולי ישראל לילדי ישראל שגדלו בעולמות רחוקים מתורה ומצוות. קיץ אחד בשנת (ה'תש"ל) לפני כ- 48 שנים, נסעתי באוטובוס בדרכי לירושלים. לצידי התיישב נער לא דתי. אמרתי לו "שלום" והוא חייך וענה "גם לך". משם קצרה הדרך לשיחה הנעימה שהתפתחה בינינו, שיחה שממנה למדתי שזה עתה סיים הוא את לימודיו בכיתה ט' בתיכון לא דתי ברחובות , ושאביו הוא לא פחות מאשר פרופסור ב"מכון ויצמן". הוא ציין שזו היא לו פעם ראשונה, שמשוחח עם אדם דתי-חרדי . הוא שאל אותי לעיסוקי ועניתי שאני מחנך בישיבה תיכונית-תורנית. "מה זו ישיבה תיכונית-תורנית"? שאל הנעD7 בעניין רב. הסברתי לו בכמה מילים על הרקע של עולם הישיבות, וציינתי שעד הצהריים לומדים שם לימודי קודש, ואחר כך לומדים למבחני "בגרות ". התפלא הנער ואמר: "אני כבר ב 'חופש הגדול' ואתם עדיין לומדים?! האם אוכל לבוא מחר בבוקר לראות את הלימודים אצלכם"? הייתי מופתע, אך עניתי כמובן בחיוב. למחרת בבוקר התייצב הבחור לשיעור הראשון בגמרא. להפתעתי הוא לא התייאש גם בשיעור השני והשלישי והמשיך אתנו עד הערב. אז ניגש הוא אלי ושוב הדהים אותי באמרו: "רוצה אני לעבור ללמוד אצלכם"... הסברתי לו שהדבר אינו כל כך פשוט, ושעליו יהיה להתגבר על פערי ענק, אך הנער היה נחוש כברזל. אמרתי לו: "טוב, אבל עליך לשאול קודם כל את הוריך". כעבור מספר ימים, אני מקבל ממנו תשובה שהוריו הסכימו... שוב הופתעתי. העליתי את העניין בישיבת המורים הקרובה - וכמובן שקם קול זעקה.. ישיבת "נתיב מאיר" דאז נהגה סלסול בעצמה , ואפילו נערים מבתים דתיים מצוינים לא תמיד היו מתקבלים - וכיצד יקבלו נער מבית לא דתי שאין לו כל מושג ביהדות?! הטענה הייתה מובנת ולכן הצהרתי שאני מוכן להיות הר"מ )ר"ת ריש מתיבתא - כינוי למורה המלמד כיתה בעולם הישיבות( הפרטי של הנער, ולטפל בכל בעיה שתיווצר. הייתי אמור ללמד בשנה הבאה את כיתה ט', והבחור כאמור עולה לכיתה יו"ד, ולכן נאלצתי למצוא ר"מ שיסכים להתחלף איתי ואכן מצאתי. כך הפכתי לר"מ בכיתה יו"ד. די מהר התעוררו שאלות רבות על רקע הבית החילוני שבו חי הנער. למשל, אביו "הסכים" לבוא אתו לבית כנסת בליל שבת ואפילו לעשות קידוש אחר כך, אך הבחור בא ושאל: "כיוון שאחרי ה"קידוש" אבי מדליק טלוויזיה, האם מותר לי לשתות מיין של מחלל שבת"...? שאלות מורכבות ולא תמיד קלות. לבסוף חשתי שהשאלות גדולות מכפי מידתי והלכתי עם הבחור לרבי שלמה זלמן אויערבך זיע"א. הרב זיע"א הנחה את הנער, שלא להגיע בשום אופן לשום עימות עם ההורים! הוא אף הורה לו (לימד אותו) שרשרת של הקלות הלכתיות, שאפילו אני הייתי המום לשמוע אותן... הרב גם הסביר לו ואמר: "...להלכה, איננו פוסקים כך, אך במקרה שלך, אני מקל כפי איזו דעה יחידה ". וכשראה הרב את עיני הקרועות לרווחה מרוב תדהמה, הפטיר הוא לעברי: "הוא בא לשאול אותי, לא אותך"!...
החוויה היהודית ישראל,צדיק,חסיד,בונה,בית חדש,עשיית מעקה,חסרון,אמונה,חסר משמעות,בטל בשישים,פרוסת לחם,שווה כסף, אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ח
אמר רבנו החידושי הרי"ם שדרש בערב יוה"כ, "סור מרע – עזוב את ההתעסקות ברע, במיגורו ומניעתו. עשה טוב! עסוק בטוב, בחיובי, וממילא יעָלם הרע ויתמסמס..." בימים אלו אומרים ב 'לדוד ה' אורי' את הפסוק 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש' ופירש זקני בעל ההפלא"ה שכל התפלות היו על אופן א' במטרה 'לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו', שיהיה בריא כדי לעשות עבודת ה', וכן בבקשה לפרנסה הכוונה היא כדי שיוכל 'לחזות בנועם ה'', וזהו מש"כ 'אחת שאלתי' שהכול היה בכוונה אחת. וכן אנו צריכים להבין שהכוונה בכל מעשינו תהיה רק לעבודת ה'. המחנך ששואף לגדולות, להיות 'גברא רבה', עוסק בחשיבה חיובית כיצד לרומם את תלמידיו (ולא כיצד 'לשלוט עליהם') איך לדובב את תלמידיו בלימוד (ולא איך 'שומרים על השקט בשיעור') איך להביאם לחשיבה עצמאית (ולא בדיכוי היצירתיות) והיאך להפרותם בהפעלה ועשייה (ולא בדרישה עילגת של 'שבו ואל תעשו'). יגדיל אותם ויגדל אף הוא עימהם! ישנם מחנכים אשר מדי יום מקיימים כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. הכיתה היא בעבורם שדה קרב רח"ל, בו נאלץ הוא להרים קול ולהפעיל אמצעי שליטה קפדניים, מתח שורר באוויר מתוך איומים והפחדות, וממילא הלימוד מהתלמידים והלאה. אף אם נצפה כי מתקיימת למידה, אין זו אלא תעתוע ראייה, משום שלמידה זו זמנית, ואינה נרכשת באקלים זה. ברור שהמלמד יתלה את קלונו באחרים – בתלמידים, בהוריהם ואף בהנהלה "שקיבלה ילדים כאלה". אך במקום להאשים ולנסות לשנות את כל האחרים, קל יותר אם ישקיע בעצמו וישַׁנה הוא גישתו ודרכיו. להמשיך בסמינר... (להתעדן באהבתך, גיליון 213) את הסיפור הבא סיפרה מורה בתיכון ב"פתח תקווה" : בבית הספר בו אני מלמדת שמנו לב כי רוב הבנות שלא המשיכו מהתיכון לסמינר ויצאו לעבוד, בהמשך הדרך פרקו כל עול ויצאו לתרבות רעה רח"ל. ואילו אותן בנות שהמשיכו בסמינר בנו בתים לתפארת... בשל כך המורות היו משכנעות את הבנות שתמשכנה בלימודים בסמינר ועל ידי זה תוכלנה למלאות את ה 'מצברים' הרוחניים להמשך החיים... אחת הבנות מאוד רצתה להמשיך בסמינר, אך דא עקא, היא באה מבית עני שלא יכול לממן את הלימודים בסמינר, וגזירת מוות רוחנית איימה על גורלה... המורות לא התייאשו וניסו לחפש לה מימון ע"י אחד מארגוני החסד שיתמוך בה כלכלית. אך לא מצאו... שעון החול הולך ואוזל, והימים לתחילת הלימודים הולכים וקרבים, והבת עדיין איננה מסודרת בסמינר! בעלה של המורה מכהן כראש כולל חשוב שממומן ע"י גביר גדול שמחזיק את הכולל לע"נ אביו. בכל שנה ביום היארצייט מגיע הגביר עם משפחתו לסעודה שבה מתאספים האברכים וראש הכולל לברך ולומר דברי תורה לע"נ אביו. המורה בקשה מבעלה שינסה להתרים את הגביר לטובת הבחורה שחייה הרוחניים נתונים בסכנה, והוא השיב לה שעדיף שהיא תנסה לדבר על ליבה של אשת הגביר. ומדיבור למעשה המורה ספרה לאשת הגביר על הקשיים הכלכליים שיש להורי הבחורה, עוני ומחסור זועק עד לב השמים, ואף כסף לקניית מחברות אין להם לתת לה, ומי מדבר על מימון חודשי לסמינר. היא אמרה לה אף את הנתונים הסטטיסטיים שגילו שרוב הבנות שלא ממשיכות בסמינר מתקלקלות וגורלן הרוחני נמצא בסכנה! אשת הגביר הזדעזעה כדבעי ובקשה מבעלה שיכנס לתמונה ... הגביר לא האמין שישנם כאלו עניים בדורנו ואמר לראש הכולל שהוא רוצה לראות זאת במו עיניו. . הסעודה לעילוי נשמת אביו נגמרה וברכב הנוסע לכיוון פתח תקווה ישבו הגביר, ראש הכולל ונשותיהם. דלת מטה לנפול קבלה את פניהם בשעה שדפקו בביתה של הבחורה, ומשזו נפתחה, לא האמינו למראה עיניהם; עניות זעקה מכל פינה, ריצוף ישן ולא תואם ובחלקים מסוימים אין כלל ריצוף אלא מלט... מקרר ריק לגמרי פרט לבקבוקי מים... אין שמפו, אין אבקת כביסה, ורוב מוצרי החשמל מקולקלים... הילדים מוזנחים להחריד ואין להם משחק אחד להפיג את השעמום ולהשכיח צערם הנורא. הגביר לא יכול לראות זאת ויצא בסערת רגשות, פנה למתווך שיארגן למשפחה דירה בדחיפות ומשזו נמצאה קנה להם מוצרי חשמל, ריהוט ומלא את ביתם בכל טוב. ולאותה בחורה נתן כסף לכל שנות הסמינר כולל טיולים ובגדים. במסיבת הסיום של אותה הבחורה בסמינר עלתה היא וספרה את הקשיים שליוו אותה לפני ההחלטה, את הלחץ החברתי שמשך לכיוון השני "אין לכם כסף זו הזדמנות בשבילך לצאת לעבוד באיזה קניון ולהביא קצת כסף הביתה...!" אמרו חברותיה בדאגה... עד שנפלה בליבי ההכרעה: "אני ממשיכה ויהי מה!!" ואז הגיעה העזרה ממרום "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" כל אותם מלאכים שנבראו מאותה 'הכרעה' הוציאו לפועל את שאיפותיי על ידי אותו גביר בעל חסד שתרם מהונו ביד רחבה. מה למדנו ממעשה זה? יש לעבוד להבעיר רצון וללבות אותו ללא הפוגה לבל ידעך חס ושלום לעולם, וכפי עוצמת רצונו של האדם כך יסייעו לו משמים ויתנו לו את כל הכלים והאמצעים הנדרשים להצליח לבצעו, ובדרך שבה הוא חפץ לילך – מוליכין אותו...
החוויה היהודית סור מרע,התעסקות,מיגורו,מניעתו,עשה טוב,לדובב,'גברא רבה',שעון החול, הולך,אוזל, מחנכים,כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ח
אדם שהסתבך חלילה בעבירות, וטימא את גופו הנמשל לביתה של הנשמה. כאשר הוא שב בתשובה, הרי זה כבנין בית חדש. מה יעשה שלא ישוב לחטוא? יבנה "מעקה", כלומר יציב לעצמו גדרים וסייגים, שימנעוהו מליפול בשנית. (רבנו "בן איש חי" זצ"ל) אנחנו משתוקקים לתחושות חדשות, אך עד מהרה אנו הופכים אדישים כלפיהם. פלאי האתמול הם התופעות הנפוצות של היום. יש נוהגים לעשות התרת נדרים באלול והרמז "לא יחל דברו ככל" סופי תיבות "אלול". (הרב "שפתי כהן" על התורה פרשת מטות(. כ'י ת'צא ל'מלחמה ר"ת כת"ל, אותו כותל המפריד מבדיל ומפסיק, 'אויביך' הוא אויבו של האדם, אם רק תצא נגדו למלחמה, 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'. העורך דין כל כך רצה למסור שיעור... (להתעדן באהבתך, עלון 213) הרב כהנא (מנהל סמינר כהנא) אומר שיעור בדף היומי בקרית "ישמח משה" הסמוכה לקריית אונו וגני תקווה, והוא סיפר שיש להם בקריה עורך דין האומר שיעור דף היומי פעמים ביום – בחמש וחצי בבוקר עוד לפני התפילה, ושוב בשמונה. יש ציבור גדול של שומעים. מה יעשה העורך דין, והוא צריך להיות בבית משפט של הערכאות, יש לו בעיה – בית המשפט מתחיל בשמונה, והוא, בשמונה אומר שיעור. בסייעתא דשמיא היה לו סידור ממושך עם השופט, שהוא מגיע רק בתשע וחצי. בתיק הראשון לא הוא מטפל, כי הוא עסוק בשיעור. לפני כמה חודשים – מספר הרב כהנא – החליפו את השופט. הגיעה שופטת – איזבל (כלשונו). עוד לא נכנסה ממש לתפקידה השוטף, וכבר החלה את תקופת הניסיון. היא ראתה שהוא מגיע רק בתשע וחצי. תגובתה הייתה נחרצת: "בשום אופן לא! אין כזה דבר! בשמונה אתה פה!" הוא ניסה להסביר לה – "תביני מה הולך פה, יש לי שיעור", אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר – "שום דבר, בשמונה אתה פה. אבן, לא זזה מהמקום" ) איך הוא אמר? איזבל(. נראה היה כי לא תהיה לו ברירה והוא יאלץ לנסות לקחת ממלא מקום למסור את השיעור. קשה אמנם למצוא תלמיד חכם שיגיד שיעור, אחרי שהשומעים מתרגלים לשמוע מפי מגיד שיעור מסוים, אבל אין ברירה. שבוע לפני שהיא התחילה את התפקיד המעשי והרשמי, לא עלינו ולא עליכם, נפלה ושברה את הרגל. ה' ישמור. יותר מחודש הייתה לה זכות הבראה. טוב, יש לו שקט חודש שלם – לשבת וללמוד . יום לפני שהיא חזרה מההבראה, הגיעה ידיעה שהשופטת עסוקה במקרה מסובך בעניינים פרטיים דחופים ומאוד לחוצים, לכן הגעתה מתעכבת לשבועיים נוספים לסידורים ועניינים. בסדר. מספר לי הרב כהנא, שאני מכירו כאדם מאוד נאמן ודייקן. יום אחד לפני שהיא מסיימת את השבועיים לעניינים האישיים החשובים, היא קבלה שפעת. ובינתיים הוא יושב ולומד, ברוך ה', א מחיה, שקט. אתם יודעים כי עורכי דין, בתוך בית המשפט, בעת הדיון, הם רבים זה מול זה, אבל בחוץ הם ידידים טובים. והנה יום אחד מגיע אליו העורך דין השני שמולו – ה 'בר פלוגתא' הקבוע שלו, ואומר לו: "תשמע, יש לי עכשיו הזדמנות נפלאה של השתלמות, האם אפשר לדחות את התיקים שלנו לשעה מאוחרת יותר, מידי בוקר?" " אני מוכן, אין לי בעיה, מאה אחוז" – השיב מיודענו – "אבל חושבני שיש בעיה עם השופטת... עכשיו היא עם שפעת, פעם הרגל שבורה, פעם עניינים אישיים, אבל סוף כל סוף הסיפורים יסתיימו, והיא לא מוכנה". אמר: "אצלי זה עניין של חצי שנה, וחשוב לי מאוד, אני אדבר איתה" . " אדרבה, לך ודבר איתה". הוא הגיע אליה והיא ראתה אותו שהוא לא אחד מה"דוסים השחורים" הללו. ראתה "אחד משלנו", שבא ומבקש בתמימות שיש לו השתלמות חצי שנה – "בסדר גמור", נתנה לו. והעורך דין דנן אוטומטית נהיה משוחרר. אומר לי הרב כהנא: "ראינו עין בעין בחוש את ההשגחה של בורא העולם – 'בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו'". כשם שהמלאך גבריאל חבט את נערותיה של בתיה כדי להוציא את רצונה של בתיה לפועל כך כאן המלאכים שנבראו מהמצוות שעשה חבטו את אותה שופטת פעם רגל שבורה ופעם שפעת... כדי להוציא את רצונו של אותו עו"ד לפועל. הוא כל כך רצה להגיד את השיעור, ללמוד וללמד, אז כל פעם היה "באבע מעשה" אחר, ועתה יש לו חצי שנה נוספת של שקט על הראש. אתם מבינים לבד שזה הקב"ה. ישנו פתגם "אין דבר העומד בפני הרצון". מדוע? כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, יש לו סייעתא דשמיא.
החוויה היהודית בית חדש,מעקה,גדרים,סייגים,משתוקקים,תחושות חדשות,מהרה,הופכים ,אדישים,התרת נדרים, אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ח
אומר הפסוק: "ובערת הרע מקרבך", רק לאחר שתשכיל ותצליח לבער את הרע ולתקן את עצמך תחילה, דע לך, ש"כל ישראל ישמעו ויראו", בוודאי ישמעו דבריך, ויתקבלו על לבם של האחרים. את הרגש חשוב מאוד להעביר בכור המבחן של השכל. מכיוון שהשכל בודק שהרגש אינו מכיל מרכי בפרקי אבות ב מוטעה שישפיע בסופו של דבר על קבלת ההחלטה. בפרקי אבות (פרק ה משנה כב'): "בן הא הא (שמו של החכם שהיה אחד מן התנאים) אומר: "לפום צערא אגרא". כלומר, לפי גודל הצער – כך הוא השכר. שלעתיד לבא בעולם הבא, כששוקלים את מעשיו של האדם, בכדי לדעת מהו השכר שמגיע לו, שקילת המצווה איננה אך ורק לפי חשיבות המצווה כלומר, זה לא מחייב שאם היא מצווה "גדולה", מקבל הנידון שכר גדול בעבורה, ואם היא מצווה "קטנה" יקבל הוא שכר מועט, אלא מביאים בחשבון גם את כל הטורח שהיה לאדם בכל מצווה ומצווה, ואם התברר שאכן עשה מאמצים מרובים בכדי לכבוש את יצרו, ישוכלל שכרו ממעשיו והטרחה שהייתה לו בגין המעשה, ואם לא טרח כלל יקבל שכר על המצווה בלבד. בתיבת "תצא" רמוזים כמה עצות כיצד יוכל לנצח את הסיטרא אחרא –ראשי תיבות תפילין ציצית אות – אות ברית ואות שבת. וכן ראשי תיבות תפילה צדקה אור – אור התורה הקדושה. וכן ראשי תיבות תענית צדקה אור איך שהקב"ה מסדר העניינים... (אנשים מספרים על עצמם 9) שמי אברהם בנג'אנו, נולדתי בירושלים בבית חילוני, אבי עבד ברשות השידור ברוממה ובמקביל כדי להשלים הכנסה עבד בשעות הערב כרב מלצרים באולמי "ריחנית " בעיר. אחד מתפקידיו כרב מלצרים היה לערוך טקסים שונים כפתיחת שמפניה או הגשת עוגת שמחה עם תזמורת וזיקוקים... באחד האירועים הוא צעד כהרגלו עם העוגה שעליה הזיקוקים, אך בבואו להדליקם- הם לא נדלקו. בידו היה חומר מיוחד למקרים כאלה שאותו היה שופך על הזיקוקים שידלקו בקלות . הוא התיז את חומר הבעירה וכנראה שהתיז יותר מדי, והתוצאה הייתה שהעוגה נדלקה בלהבה גדולה ובדיוק ברגע זה הוא נתקל בילדה שרצה לכיוונו והעוגה הבוערת נפלה עליה. האש אחזה בבגדיה, האירוע היה כ"כ מפחיד שבמשך מספר שניות ארוכות איש לא עשה דבר , כולם התאבנו. ראשון שהתעשת היה הצלם שזרק את המצלמה, נטל את מפת השולחן, גלגל את הילדה בתוכה וכיבה את האש. חייה אמנם ניצלו אך הנזק הנורא כבר נעשה. הילדה סבלה מכוויות בדרגה הגבוהה ביותר בכל גופה וגם בפניה והיא הובהלה לבית החולים. הייתי אז ילד בן 11 , הסיפור הזה הכה בי קשות. אבי שהיה איש חזק, נשבר לחלוטין, הוא היה בוכה כל לילה כשהוא מאשים את עצמו אף שהמשטרה ניקתה אותו מאשמה. למרות אי הנעימות הוא הלך לבקרה בבית החולים והיה מלא בכאב ונקיפות מצפון עד שהגיע למצב שלא ישן בלילות. הסיפור הזה גרם לו לחזור בתשובה ואימי הלכה בעקבותיו אבל אנו הילדים נשארנו חילונים. משפחת הילדה החלה בתביעה משפטית מול חברת הביטוח של האולם, אולם חברת הביטוח ניסתה להפיל זאת על אבי. הורי הילדה ביקשו להוציא את אבי מהתביעה אך השופט לא קיבל את טענתם ונתן לאבי עונש סמלי של 100 שעות עבודות שירות ופטר אותו מאחריות כספית. אבי מילא את 100 השעות שנפסקו לו והמשיך להיות בקשר עם משפחת הילדה. הילדה חזרה לבית הספר ושם החלו ללעוג לה על מראיה. הוריה החליטו לעשות את הכול כדי לטפל בצלקות הקשות וטסו לצרפת שם ישנו בי"ח מיוחד המטפל בנפגעי כוויות, אבי נפרד מהם בדמעות ובכך תם הקשר איתם. אבי ניסה להחזירני בתשובה אך לא כ"כ הצליח , אולי מפני שהחזרה בתשובה שלו הזכירה לי דברים שרציתי לשכוח, ואכן עם חלוף הזמן הסיפור שהשפיע עלי קשות בתור ילד הלך ונשכח ממני וחזרנו לחיי שגרה רגילים. עבדתי בכל מיני עבודות. בהיותי בגיל 25 התחלתי לעבוד אצל אדם בעלים של רשת חנויות רבות בכל רחבי הארץ לחבילות שי וממתקים, הוא היה חוזר בתשובה והקפיד ללמוד חצי יום. הוא לקח אותי בתור סוכן ומהר מאוד קידם אותי וסמך עלי מאוד. יום אחד שמע שאבי דתי ואמר: "חבל שאינך כמוהו אבל בעז"ה תהיה עם הזמן..." לאחר מס' חודשים אמר לי: "אם אתה ממילא חילוני, יש כאן בחורה טובה שמנהלת לי את העסק, אם אינך מצליח להיות דתי לפחות תהיה חילוני טוב ותתחתן איתה" . "נהיית מוסד לשידוכים?" שאלתי. "תבוא, תדבר איתה, אם יתאים לך מה הבעיה?". פגשתי אותה והבנתי שהיא מתאימה לי, אך היא הייתה לבושה כחרדית וברגע הראשון אמרתי לעצמי , הוא עבד עלי... שאלתי אותה על כך והיא אמרה שהיא והוריה חילוניים . רציתי לשאול אז למה את נראית כמו מבני ברק? אבל לא לחצתי, הנחתי שזה מתוך כבוד לבעלי העסק. נפגשנו מספר פעמים ואחרי תקופה הצעתי לה נישואין אך על פניה עלתה הבעה לא ברורה. " למה את נראית כ"כ מסויגת"? שאלתי. "יש משהו שאתה חייב לדעת, אני נראית חרדית ולבושה צנוע אבל זה בגלל שיש לי כוויות בידיים", הייתי המום מדבריה. "גם בפנים היו לי כוויות אבל עברתי הרבה טיפולים והיום אי אפשר להבחין במה שעברתי". שתקתי מרוב הלם," תגיד משהו, לא יפה שאתה שותק, אם לא מתאים לך זה בסדר גמור". אבל הדמעות שנקוו בעיניה הראו ששום דבר לא בסדר גמור. "את לא מבינה, זה בכלל לא בכיוון הזה", "אז באיזה כיוון?" שאלה. "מתי זה קרה לך?", "שהייתי בגיל 12 וחצי", "זה קרה לך באולם ריחנית "? שאלתי. " כן", "את נשרפת מעוגה שהפיל עליך רב המלצרים."? "מניין לך?" שאלה מבוהלת. " יכול להיות שאחרי מה שאומר לך לא תרצי לדבר איתי" אמרתי בהיסטריה, כי רב המלצרים הזה הוא... אבא שלי ". הייתה דקה של שתיקה ואלפי מחשבות התרוצצו שם בינינו ואז התחלנו פשוט שנינו לבכות, בלי מילים.... " השריפה הזו שהתרחשה 15 שנה קודם, השפיעה כ"כ על חיינו וכל הרגשות התנקזו להם באותו רגע. נלך להורים ונספר להם" וכך היה. הוריה היו בהלם מוחלט ואבי נפל על הכיסא וכמעט התעלף. "אני לא מאמין.... לא האמנתי שהצלקות ייעלמו!" והיום הזה שבו בישרנו להורינו היה היום שהחלטנו שנינו לחזור בתשובה. שסיפרנו זאת לבוס הוא שמח ואמר: "שתי ציפורים במכה אחת גם שידוך וגם חזרה בתשובה". נישאנו וגרנו אצל חמותי במשך שנה, ואז אמרה לי אשתי: " אנחנו חייבים למצוא דירה לעצמנו". "אולי נמצא דירה בשכירות במעלה אדומים" אמרתי. "עזוב יש לי דירה במודיעין", "מה? מאיפה יש לך דירה "?. "ההורים שלי תבעו את הביטוח וקיבלו פיצויים בסך מיליון וחצי שקלים, חלק הלך לריפוי שלי ובחלק האחר הם קנו דירה במודיעין" . הייתי בהלם מוחלט. התחתנתי בידיעה שאגור בשכירות ופתאום מתברר שמלכתחילה הייתה לי דירה מוכנה! שעות ספורות לאחר השיחה הזו התקשר השוכר שהתגורר בדירה ב-10 שנים האחרונות והודיע שכעבור 10 שנים הוא מעוניין לעזוב , איך שהקב"ה מסדר את העניינים... עברנו לדירה ושיפצנו אותה . אשתי מורן ממשיכה לנהל את עסקיו של הבוס ואני פתחתי חנות בשותפות עמו ושמה "מתוק זה אנחנו". כך אנו גם מרגישים. החוויה היהודית תשכיל,תצליח,לבער,הרע,לתקן,שכל,בודק,הרגש,פרקי אבות,תפילין,ציצית, תפיל, צדקה,אור, אמרי שפר ו' אלול ה'תשע"ח
אומרים בתפילה: ״והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה השם לבדך בחסד וברחמים״. כלומר על האדם לבקש מהשם שיסיר ממנו את היגון והאנחה ושיהיה שמח בחלקו ואז ממילא יאיר עליו אור מלכותו של השם בחסד וברחמים.
אחד מגדולי ישראל בהיותו ילד, לימדו אותו בליל ה 'ניטל' לשחק שחמט. לאחר שתיארו לו את כללי הצעדים של הכלים השונים, אמרו לו שיש כלל יסודי: לאחר שעושים מהלך אין דרך חזרה. א"א להתחרט. אמר: א"כ איני מוכן לשחק במשחק הזה, כי זה לא משחק יהודי. יהודי יודע שגם אם עשה מהלך שגוי ומוטעה, הוא יכול לחזור בתשובה.
באו נזכור! שהכול, כל מאורע של כל רגע, נגזר עלינו בראש השנה ה'תשע"ח.
בתוך כל גוש אבן שוכנת "יצירת אומנות" צריך לדעת להסיר את החומר המיותר, כדי לחשוף את עבודת האומנות שבתוכו, כך גם האדם.
דרכו של עולם לבקר ולשפוט את הזולת, לפיכך הורתה התורה – שפטים ושוטרים – אותה מדת בקורת שהנך מפנה כלפי אחרים – תיתן לך – תהיה מכוונת כנגד עצמך, וכשם שהנך תובע מהזולת שיהיה ירא ושלם, כך לפחות תנהג כלפיך לדרוש מעצמך אותה דרישה לשלמות. (תולדות יעקב יוסף)
חזרו בתשובה עכשיו ותעקפו את הפקקים של אלול-
יש הנוטים להפוך את המצוות לסגולות: זו סגולתה לשמירה, זו מביאה לעשירות, האחרת לזרע של קיימא, ועוד כהנה וכהנה. אולם לא זוהי דרכה של תורה. הקב"ה מצווה אותנו להתהלך עמו בתמימות, מבלי לחקור אחר העתידות ומבלי לתור אחר 'חכמות' באמונה, עלינו להניח את ה 'מושכות' בידי מי שאמר והיה העולם, ולהכניע את עצמנו בפני ידו המכוונת את העולם.
יש מקום לפילוסופיה ביהדות, אנו מוצאים את הרמב"ם שואל במורה נבוכים שאלות פילוסופיות רבות, אולם כל מקומה של הפילוסופיה הוא רק אחרי האמונה התמימה. ברכה או קללה (עלינו לשבח( יהודי אחד נכנס לבית הכנסת 'לידרמן' בשיכון חזון אי"ש בבני-ברק, וביקש לברר, היכן מתגורר מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א. המתפללים, שהבחינו שהוא הגיע ממרחקים, ויש לו משאלה חשובה מאוד, ניסו לדובב אותו כדי לשמוע, מה מציק לו. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות סיפר להם: "אני רוצה לבקש מהרב קניבסקי 'קללה'..." השיב. סתם ולא פירש. כיוון שעל פניו נראה היה, שמדובר ביהודי טוב, ושומר מצוות, הביאוהו המתפללים לביתו של הגאון ר' חיים, ומשהגיע תורו, חזר על המשאלה המוזרה. "באתי לבקש מהרב 'קללה'..." וביאר את בקשתו: "לפני מספר חודשים, עליתי ארצה עם אחי, לאחר שההורים שלנו נפטרו, הרכוש המשפחתי היה גדול מאוד, והגיע לסכום של חמישה מיליון דולרים!". " הכסף היה אצל אחי, כיוון שסמכתי עליו במלוא המובן, ובדמיונותייַ השחוריםַ ביותרַ לאַ חלמתי, שהואַ ינסה לעשוקַ אותי, לא חתמתי איתו על שטר, לראיה שהכסף אצלו. והנה, משהגענו ארצה, ובקשתי מאחי שייתן לי את מחצית הסכום. אולם הוא התעלם מכל העניין, ואף הגדיל לעשות באומרו, שמעולםַ לאַ היהַ אצלו כסף, בוודאיַ לאַ סכוםַ גדולַ שכזה"... "בנוסף, אחיַ הלך כברַ ועשהַ מעשה, והשקיעַ אתַ כלַ הכסףַ בשיפוץַ בית-מלוןַ באילת. אני מבקש, שהרב יקלל את אחי בגין מעשיו", סיים היהודי את דבריו. הגר"ח השיב, שמעולם לא הוציא מפיו קללה על שום יהודי, וגם עכשיו לא יעשה זאת. " אבל אני מוכן לברך אותך שהכסף המגיע לך, יחזור אליך", ואכן כך עשה. סופו של המעשה היה, שבאחת השריפות הגדולות שהתחוללו באילת, עלה באש כל בית המלון המשופץ, ולא נותר ממנו, כי אם עיי חרבות. האח ששיפץ את המקום, לאַ עשהַ עדיין ביטוח, כךַ שהואַ איבדַ בן-לילהַ אתַ כלַ הכסףַ שהשקיע. סוף הסיפור היה, שמשרדַ התיירותַ החליטַ להחזירַ למשפץַ מחצית מסכוםַ ההשקעתו, בסךַ שנייםַ וחציַ מיליוןַ דולרים, כאותַ הוקרה עלַ 'הדאגהַ שגילהַ לעירַ אילת'. האח, שראה בכך את יד ה', והבין כי מעשה זה אירע בגלל שהוא עשק את אחיו, החליט לאחר חשבון נפש, להחזיר את הסכום שקיבל, לאחיו, ואף התעורר מכל העניין לתשובה שלימה. התחרות (נשלח ע"י יוסי אייזיקוביץ) שתי ערים תאומות, האחת ישראלית והשנייה יפנית, החליטו להתחרות בחתירה. הגיע יום התחרות, והנבחרת היפנית ניצחה בהפרש ניכר. המורל בצד הישראלי היה, באופן טבעי, נמוך, והחליטו שבתחרות הגומלין בשנה הבאה הם מנצחים..., ויהי מה! הוקמה ועדת חקירה לבדוק את שורשי הפאשלה. מסקנות הוועדה היו: היפנים הציבו לתחרות שבעה חותרים ומנהל אחד, בשעה שבסירה הישראלית היה חותר אחד ושבעה מנהלים, כמקובל. גויס יועץ חיצוני, על מנת לבחון מקרוב את מבנה הקבוצה הישראלית. לאחר חודשים של עבודה, הגיע היועץ למסקנה: "שיש בקבוצה הישראלית יותר מידי מנהלים ופחות מידי חותרים". לאור הדו"ח שהגיש היועץ, נערכו מספר שינויים במבנה הקבוצה הישראלית, כדלהלן: במקום שבעה מנהלים וחותר אחד, נבחרו ארבעה מנהלים בכירים ביותר, שני מנהלים בכירים, מנהל אחד בדרגת ביניים וחותר אחד. בנוסף, נקבעה טבלת בונוסים, המבוססת על הישגים לצורך עידוד ותמריץ החותר. בתחרות הגומלין, שנערכה, כאמור, לאחר שנה, ניצח הצוות היפני בפער כפול מהשנה הקודמת. לאור ההישגים העלובים, הוחלט לפטר לאלתר את החותר, ולשלם בכל זאת בונוסים למנהלים, כהערכה על מאמציהם, ובעקבות הכישלון הוזמן שוב הבוחן החיצוני, והגיע למסקנה, שכנראה הבעיה היא בסירה... אדם מנסה להתחמק מעבודה קשה, אך צריך לדעת, שאם לא נשקיע - לא נגיע...
החוויה היהודית יגון ואנחה,בחסד וברחמים,לשחק שחמט,לשחק במשחק,נגזר עלינו,בראש השנה,יצירת אומנות,מושכות,פילוסופיה ביהדות, אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ח
אומר הרמב"ן: מאחר ואי אפשר להזכיר בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, הוסיפה התורה ציווי כללי, שיעשה האדם את הטוב והישר בכל דבר ואפילו בדרך של ויתור, פשרה ולפנים משורת הדין (על פי הרמב"ן, שם(, למען השלום )רבנו בחיי, שם(. אל תיקחו שום דבר ואף אחד כמובן מאליו. לא חבר, לא בן או בת זוג, לא עבודה, לא משהו שאתם כבר יודעים. במיוחד אל תיקחו את האמונה כדבר מובן מאליו. בפירוש הרוקח עה"ת (פ' תצוה) כתב: "ושלש מאות פעמים הוזכר אהרן בואלה שמות ובויקרא וגם בוידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו', ואם היו שלוש מאות כוהנים עומדים בהר הזיתים, והיו אומרים ברכת כוהנים היה בא משיח. הכול יכול לקרות. אי אפשר להתכונן לקראת הכול. חיו את חייכם. . השגחה פרטית ברכבת תחתית .(שמעתי מר' משה קליין( שנים רבות חלפו מאז. ניצנים ראשונים נראו בהתהוותן של קהילות חרדיות בעיר ניו יורק. חיים יהודיים בארה"ב, במרקם שאנו מכירים אותו היום, עדיין לא תססו, הכול היה שונה בתכלית. אותם ימים, ניתן היה להשיג בשר כשר למהדרין באטליזים ספורים, אשר נוהלו על ידי יהודים אורתודוקסים. גם בימינו, היינו שמחים לו נמצא לנו האטליז הטוב, הכשר והאמין – מקום בו יכול לתת אמון גם היהודי המחמיר ביותר, מקום המנוהל בידי יהודי ירא שמים. ואם בימינו כה שכיחות ההונאות בתחום זה, הרי באותם ימים הייתה המלאכה קלה אלפי מונים. משה קליין, יהודי ניו יורקי, החליט, אם כן, לפתוח חנות לממכר בשר. את חנותו כינה בשם "כשר מהדרין". על פי רוב, דרוש פרק זמן על מנת שחנות חדשה תתבסס בקהילה, אך חברי הקהילה החרדית של רובע קווינס הבינו עד מהרה כי ניתן לסמוך על חנות זו ועל בעליה. תוך זמן קצר, החלו להתקבל בחנותו של ר' משה הזמנות למשלוחי בשר מאזורים נוספים, כמו ה"לואר איסט סייד" ובורו- פארק, וקהל לקוחותיה הקבועים של החנות הלך וגדל בהתמדה. חרף זאת, אין זה קל לנהל אטליז בימים קשים. עבור משפחת קליין, מספר הקונים ההולך הגדל, היה כרוך גם בעמל רב. על רקע זאת, היווה אובדנו של הארנק – אודותיו תקראו בשורות הבאות – מכה כה קשה. שתי משרות היו מנת חלקה של הגברת קליין. בבקרים שימשה כמזכירה למחנך הנערץ הרב אליאס שוורץ בישיבת 'תורת אמת' בברוקלין; משם, בשעת אחר-צהריים מוקדמת, הייתה עושה את דרכה ברכבת התחתית לרובע קווינס, אל חנות הבשר "כשר מהדרין" אשר בבעלותם, שם הייתה אחראית על ניהול החשבונות. בין תפקידיה, היה עליה לאסוף את הפדיון היומי – מזומנים והמחאות – לקחת אותו הביתה ולהצפינו במקום בטוח. למחרת, בדרכה מהישיבה אל חנות הבשר , נהגה להפקיד את הכסף בסניף הבנק. לא אחת, הצטבר הפדיון היומי לכדי סכום נכבד. גברת קליין הקפידה להחזיק אותו בארנקה, המוטמן עמוק בתיק-הכתף שלה, ולא להסיח דעת ממנו. שמה של החנות הלך לפניה, תודות להכשר המהודר ולשירות המסור והמהימן שהיא מעניקה ללקוחותיה החרדיים. ב"ה , הברכה שרתה בעסקים. "אותו בוקר, שבו יצאה אשתי מהבית, צפו החזאים מזג- אוויר קשה", מספר מיסטר קליין. "היה זה שיאו של החורף: הכל היה אפור, ועננים כבדים העיבו על השמיים, מבשרים על גשם זלעפות העתיד לרדת בכל רגע. גם מי שהצטייד במטרייה, צפוי היה לשוב הביתה נוטף מים. אשתי הקפידה להתלבש היטב, ולהתעטף במעיל גשם וצעיף. היא לא שכחה ליטול עמה את המטרייה". שעות הבוקר בישיבה, עברו עליה ללא אירוע חריג, ואחר-הצהריים יצאה גברת קליין כדרכה אל תחנת הרכבת התחתית. יכולים אתם לשער בנפשכם את חווית הנסיעה ברכבת ביום סגרירי שכזה: קרונות מחוממים, עמוסים לעייפה בנוסעים מכורבלים. החלונות מוגפים היטב, כהגנה מפני משב-רוח מקפיא עצמות; תנאים מתאימים למדי לשקיעה בנמנום, על רקע תנודות הרכבת הנוסעת. בעוד הרכבת מיטלטלת וגונחת על-גבי הפסים, נעצמו עיניה של גברת קליין, וראשה החל להתנודד בקצב טלטול הקרון . אותו 'חוש שישי', המאותת לנוסע הקבוע כי הוא קרב לתחנה בה עליו לרדת, הוא אשר העיר את גברת קליין דקות ספורות לפני הגיעה לתחנה; בהיותה מטושטשת קמעה מן התנומה, מיהרה ליטול בידה את המטרייה, ואויה, היא שכחה לחלוטין מקיומו של התיק היקר. הכרטיסן הכריז על התחנה הבאה, דלתות הקרונות נפתחו לרווחה, וזרם גועש של אנשים נפלט אל הרציף, נושא עמו את הגברת קליין, עדיין אוחזת בחוזקה במטרייתה, מבלי שתבחין כי ארנקה נותר מאחור. רק לאחר שהרכבת החלה לעזוב מן התחנה בשריקה ושקשוק גלגלים, הכתה בה לפתע ההכרה כי דבר מה חשוב מאוד חסר לה . "אוי, לא!" קראה באימה. "אינני מאמינה! השארתי את הארנק ברכבת!" כצפוי, איש מבין הניו-יורקים אשר חלפו באותה עת על פניה לא נענה למצוקתה של האישה הזרה. אף לא איש האט את קצב צעדיו. ובכן, מה עליה לעשות כעת? מה היא יכולה לעשות כעת? עלי לעצור את הרכבת, אמרה לעצמה נחושות. היא הבחינה במשרד קטן על קצה הרציף, והחישה את צעדיה לעבר התא בעל דפנות הזכוכית, מתפללת בליבה לפגוש מאן דהוא בעל סמכות ויוזמה. אגרופה הלם בכוח על הדלת. " עליך לעצור את הרכבת בדחיפות", קראה אל העובד שפתח את הדלת באי-רצון מופגן. " גברתי", השיב לה בנימה קלילה, "איננו נוהגים לעצור את הרכבת, אלא אם כן מדובר במקרה חירום. האם תוכלי להגדיר את המקרה שלך כמצב חירום של ממש, אבל ממש?" גברת קליין הבחינה בתג המוצמד על דש חולצתו, עליו הופיע שמו – 'אד או'מאלי' . "מיסטר או'מאלי", פנתה אליו נסערת, "זהו באמת מקרה חירום, לכל הפחות עבורי. השארתי את ארנקי ברכבת לפני דקות ספורות, ונמצא בו סכום כסף מאוד גדול. חייבת אני להשיג אותו! אם לא תעצור את הרכבת מיד, לעולם לא אזכה לראות אותו ! אנא, מיסטר או'מאלי, נסה ליצור קשר עם נהג הרכבת ובקש נא מאנשי התחנה הבאה לעכב אותה!" נימת הדחיפות בקולה עוררה אותו מאדישותו, והוא שב ונכנס אל הביתן , והשתמש במכשיר הקשר כדי לקרוא לכרטיסן, הנוסע ברכבת אשר זה-עתה עזבה את התחנה. גברת קליין המתינה בקוצר-רוח. בסתר ליבה ידעה כי הסיכויים למצוא את ארנקה שואפים לאפס. האומנם יש תקווה שארנק ללא בעלים יישאר נטוש יותר מדקה תמימה בתוך רכבת עמוסת נוסעים ? ואכן, כך היה. כאשר עצרו לבסוף את הרכבת וערכו בה חיפוש – שלוש תחנות בהמשך הדרך – התברר כי הארנק נעלם, אבד לנצח בג'ונגל של ניו יורק. נסערת ונואשת עזבה גברת קליין את תחנת הרכבת, חולשה תקפה אותה. סכום כה גדול היה בארנק! היה בו סך המשכורות של עובדי החנות, עם רוב הפדיון של אותו שבוע. כל הכסף, עליו עמלו בזיעת אפם, נעלם ואיננו, והכול ברגע אחד של חוסר שימת-לב! מצפונה הכה בה, ואפרורית היום שיקפה את מצב-רוחה הקודר. כיצד יכולה הייתה היא – דווקא היא – להיות כה פזיזה? תמיד השתדלה להיות זהירה ומחושבת כל-כך! תקלה מעין זו לא אירעה לה מעולם. לפניה יכלה להבחין בגגון הסוכך על חנותם. אין ספק, ל 'בוס' שלה ממתינה הפתעה בלתי נעימה. היא הדפה בזהירות את דלת החנות ונכנסה פנימה לתוך האטליז. משטחי העבודה המתכתיים בהקו בניקיונם, והמקררים הפתוחים בעלי דלתות הזכוכית נצצו, נועצים בה, כביכול, מבט אדיש ומנוכר. נדמה היה שהם מטיחים בה אשמה ללא-קול, "נכשלת, לא ניתן לסמוך עלייך". בעלה יצא ממשרדו בחלקה הפנימי של החנות, בידו ערימת טפסי הזמנה. יום חמישי היה, והוא עמד לצאת לסיבוב חלוקת משלוחים. הוא רק המתין לבואה, תוהה מדוע היא מתמהמהת כן, הגעתי מאוחר היום", הודתה ופרצה בבכי. " מה קרה?" שאל בדאגה כנה. היא סיפרה לו את סיפורה העגום, מתייפחת תוך-כדי דיבור. " אין בכך כל ספק, אשתי היקרה, הכול באשערט, הכול משמיים", הגיב מייד. " הייתה זו יד ה', הכסף צריך היה להילקח מאתנו, ולכן נלקח. הינך אישה מהימנה ואחראית; ברי לי כי לא הייתה כאן כל רשלנות מצידך. יכול היה דבר זה לקרות לכל אחד". כך דיבר על ליבה בקול שקט , עד שנחה דעתה . היה עליו לצאת, הן ערב שבת, ועליו עוד מוטלים משלוחים רבים. הוא נופף בידו לשלום ויצא מן החנות, בדרכו לסיבוב החלוקה. גברת קליין נותרה מדוכדכת ומודאגת. בטוחה הייתה כי בעלה מאוכזב ממנה, וכי מילותיו השקטות אינן אלא כיסוי לרגשותיו האמיתיים. לא היה לה ספק בכך: לעולם לא ייתן בה עוד אמון! בייאושה, גמלה בליבה החלטה להתקשר לרבו של בעלה, לספר לו את קורותיה ולהתייעץ עמו, מה ביכולתה לעשות כדי לתקן את המעשה האומלל. הרב הטה אוזן לסיפורה בסבלנות ובאדיבות, כתמיד. מכיר הוא היטב את ר' משה, כך אמר לה, והוא בטוח כי כנים דבריו. הוא יעץ לה שלא לשקוע במחשבות נוגות על האבידה. בעלה, ר' משה, הינו מאותם אנשים החיים לאור האמונה כי הכול – ובפרט ענייני הפרנסה – מיד השם. גברת קליין השיבה את שפופרת הטלפון למקומה בתחושת הקלה. בינתיים, היה ר' משה טרוד בחלוקת משלוחים ללקוחותיו. תחושה עמומה של מועקה ליוותה אותו, בידיעה כי זה-עתה ירד לטמיון סכום כסף כה גדול, אך הוא עשה כמיטב יכולתו להדוף ולהסיט את המחשבות השליליות מתוך ראשו. מזונותיו של אדם קצובים לו בכל שנה מחדש, בראש השנה. יהיה מה שיהיה... חרף כל זאת, לא הקרין אותה שמחת חיים שאפיינה אותו. כרגיל , נהג להתלוצץ קלות עם לקוחותיו, לתבל את דבריו בסיפור משעשע וכדומה. באותו יום, הסתפק במשפטים קצרים של "כן" ו"לא". אך כאשר הגיע לבית משפחת פרידמן... גברת פרידמן פתחה את הדלת, ומר קליין נכנס פנימה, נושא על כתפו חבילת ענק של עופות ובשר בקר. היא הציעה לו כוס שתייה, והוא נעתר בתודה. בעודו מבקש מקום לשבת, צד מבטו תיק מוכר מאוד, שהיה מונח על השולחן. בהגיונו הקר, סירב להאמין למראה עיניו. כמובן, ייתכן בהחלט שלגברת פרידמן תיק דומה לזה של אשתו. אך לא! התיק היה זהה לחלוטין, כולל השריטות סביב מסגרת המתכת שהקיפה אותו! הדבר היה בעיניו בלתי סביר בעליל. הייתכן ? "יודעת את, גברת פרידמן", פתח ואמר, " מוזר מאוד, תיק זה זהה לגמרי לתיק שאיבדה אשתי היום אחר-הצהריים !" "האומנם, מיסטר קליין! הרשה לי לספר לך את סיפורו של התיק. יענקי, מזוג נא לאורח שלנו כוס מיץ נוספת... המפגש שלי עם תיק זה היה יוצא דופן למדי, והוא אירע ממש היום אחר-הצהריים" . "יודע אני", קטע את דבריה. "זהו הדבר אשר מנסה אני לומר לך!" " אנא, הנח לי לספר את הדברים בקצב שלי", המשיכה גברת פרידמן. " היום אחר-הצהריים ישבתי על מקומי בקרון הרכבת התחתית, בדרכי הביתה, וציינתי לעצמי עד כמה חדגוני היה היום שעבר. הרכבת עצרה בתחנה ואנשים רבים ירדו ממנה. כעת, התפנו מקומות ישיבה בקרון, ואני בחרתי להתיישב במקום ריק סמוך לחלון. לפתע, נפל מבטי על דמותו של בחור שחרחר, ובידו תיק של אישה! הדבר נראה לי משונה ביותר. וחשוד למדי! נדמה היה לי כי הבחור נבוך, ואולי דרוך. מיהרתי להסיט את מבטי ממנו, ואף החלטתי לדון אותו לכף זכות. שמא קנה את התיק מתנה לאמו?... " הוא הבחין במבטי, וניגש אליי. מודה אני ומתוודה שעלה בי חשש מה, אך ניסיתי להעמיד פנים נעימות. "' סליחה, גברת,' פנה אלי . "'כן,' עניתי'בדיוק לפני שהתיישבת כאן, ישבה כאן אישה שנראתה בדיוק כמוך. כלומר, היא הייתה לבושה כמוך, המבינה את את כוונתי?' הבטחתי לו שאני מבינה בדיוק למה כוונתו . "'בכל אופן,' המשיך הצעיר, 'הגברת ההיא נטלה את המטרייה שלה וירדה מהרכבת, אך כפי הנראה שכחה את תיקה, כי הוא נשאר על מקומה כשיצאה הרכבת מהתחנה. "' ואז,' אמר בהיסוס, 'ברגע שראיתי את התיק מונח שם, ברור היה לי שכדאי לקחת אותו מיד, בטרם יחטוף אותו מישהו אחר! אך כעת... אני מתלבט מה עלי לעשות. ראשי אומר לי לקחת את הכסף ולמסור אותו לאמי, אך מצפוני אומר לי שעלי להחזיר אותו לבעליו. יודע אני, שאם אמשיך להחזיק בו, ראשי לא ייתן לי מנוח. אני חושב שאתן לך אותו, כדי שתדאגי לכך שזה יגיע בחזרה לאישה ההיא, שנראית בדיוק כמוך. ועוד דבר', הוסיף ואמר. 'אנא קחי את השם שלי ואת מספר הטלפון. אם יהיה איזשהו פרס, תוכלי להתקשר אלי'. הוא שרבט את שמו ואת מספר הטלפון שלו על פיסת נייר ומסר לי אותה, יחד עם התיק. " נו! ומה יכולתי לומר לו, אחרי נאום כה ארוך? כמובן שהודיתי לו על ישרותו והסכמתי לקחת את התיק. הרי הוא לפניך. מחכה אני לבעלי שיחזור הביתה, בטרם אבדוק את תכולתו כדי לברר מיהי אשר איבדה אותו". מר קליין הקשיב בקוצר-רוח, מחכה להזדמנות להשלים את חלקו בסיפור " אין צורך להמתין לשובו של בעלך", אמר לה. "יכול אני לומר לך בדיוק מהי תכולתו. תמצאי שם את כרטיסי האשראי של אשתי , תמונה שלנו מיום הנישואין, וכל הכסף שהיא עמדה להפקיד בבנק היום אחר- הצהריים; קרוב לוודאי שנמצא שם גם טופס ההפקדה, ובו רשומים כל הפרטים. אנו שיערנו שהתיק והכסף אבדו לנו לנצח..." גברת פרידמן התקשרה מיד לבעלה וסיפרה לו את פרטי המעשה . "אם ר' משה אומר לך שזהו התיק של אשתו, יכולה את להאמין לו. פתחי את התיק, ותיווכחי בעצמך". כמובן, הכול היה שם, בדיוק כפי שתיאר זאת משה קליין. מר קליין התרגש עד מאוד, ואפוף בתחושה של הכרת הטוב לבורא יתברך, התקשר לאשתו וסיפר לה את כל מהלך העניינים. באותו ערב, בשעה מאוחרת יותר, יצא מר קליין למשלוח נוסף – אל בחור צעיר אחד שהצליח להתגבר על יצרו ולנהוג כפי שעליו לנהוג. ר' משה העניק לו פרס כספי גדול, והבטיח לו כי עד אחרית ימיו יזכור אותו לטובה החוויה היהודית הנהגות האדם,שכניו,רעיו,משאו,מתנו,הטוב,הישר,ויתור, פשרה,בת זוג,עבודה, ניצנים ראשונים,קהילות,ניו יורק,חיים יהודיים, אמרי שפר ד' אלול ה'תשע"ח
איינשטיין אמר שזו אי שפיות לחזור על אותה פעולה ולחכות שתהיה תוצאה אחרת, אם לא הלך לך בדרך הזו הסימן שיש דרך אחרת אתה צריך רק למצוא אותה במקום להישאר תקוע ולהמשיך לבכות.
"אין עושה טוב, אין גם אחד". אומר הבן איש חי: אם אדם חושב ש 'אין עושה טוב'... הוא חושב שהמצב שלו יכול להיות יותר טוב... זה בגלל ש 'אין גם אחד'! הוא לא מאמין ב-אחד! בורא העולם!
"אכן, התורה מצווה את האדם 'תמים תהיה' ולא 'פיקח תהיה'; אך כדי לקיים את 'תמים תהיה' זקוק האדם לפיקחות מרובה מאוד" (רבי נפתלי מרופשיץ) בית יהודי הוא מקום שמחנכים בו ילד 24 שעות לעבודת ה', שבע ימים בשבוע, פתוח גם (ובעיקר( בשבת. תת הכרה של הילד פעיל במשך כל שעות היום, בשבתות וימי חול, בימי חג ובימי אבל, בבוקר ובערב. כל רגע ורגע בונה את נפשו העדינה של הילד. הסוד שגילה רבי שלמה זלמן... (להתעדן באהבתך, גיליון 212) לפעמים, כשצריך כלי עוצמתי במיוחד, יש את נשק ההודאה. כשיהודי צריך ישועה וכל הדרכים נראות כחסומות בפניו – הוא יכול לאמץ את גישת ההודאה, כי יהודי שמודה לה' – זוכה בישועות גדולות, גם נדירות ובלתי צפויות ! את הסוד הזה גילה הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל והעיד כי אותו סוד מסוגל להושיע כל אדם בכל מצב שהוא ולחולל פלאות תוך זמן קצר, הרי הוא לפניכם: מספרים כי באחד הימים הגיע אל הגאון הגדול, ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, איש מכובד נשוא פנים כשבעיה גדולה מעיקה על ליבו . "כבוד הרב, ברוך ה' זכיתי להחזיק ולממן 'כולל' גדול וחשוב אשר לומדים בו עשרות אברכים העמלים על תלמודם, כשאני הוא זה המשלם להם משכורות חודשיות מכספי האישי . אלא שבתקופה האחרונה התחלתי למצוא את עצמי בלחצים נוראיים כשאין לי מהיכן להביא להם את הכסף, עד אשר איני מצליח לישון בלילות". האיש השתהה מעט והמשיך: "חיי הפכו ללחץ גדול ופחדים נוראיים, עד שהלכתי למומחה רפואי גדול שאמר לי כי אין מנוס אלא לסגור את הכולל, מפני שרק זה הדבר שיסיר ממני את הלחץ הגדול וישיב לי את הרוגע הנפשי. וכעת באתי לשאול את הרב האם עלי לנהוג כך?" ר' שלמה זלמן הרהר קלות, והשיב: "אכן כן, אין ספק כי עליך לצאת מהלחץ הנפשי בו אתה נתון, זה אינו בריא ואינו נכון שהאדם יחיה בלחצים כבדים. אך האם הפתרון היחידי הוא רק לסגור את הכולל? חושבני שיש לי פתרון חלופי מצוין בשבילך... באמתחתי תרופת פלא שתוכל להושיע אותך ממצבך". האיש הטה אוזנו בשקיקה ור' שלמה זלמן שטח את סודו המפתיע: "ברצוני לגלות לך סוד המסוגל להסיר מעליך ומעל כל אדם באשר הוא, את כל הלחצים הנפשיים והקשיים שבחייו. ומהו? הקשב נא לי, טול מהיום פנקס קטן, אותו תחזיק בכיס במשך כל היום, ותקרא לו 'פנקס ההודאות'. בכל פעם במשך היום שתרגיש כיצד ה' סייע לך, עזר לך, שימח אותך, כיצד ראית את השגחתו והצלתו – רשום אותו בפנקסך. אך זה עדיין לא הסוף – לפני כל תפילה במשך היום, הוצא את פנקסך והתבונן בכתוב בו לכמה רגעים, כדי שתיזכר כמה טובות וחסדים עשה לך הבורא , וכשתגיע בתפילה ל 'מודים' תכוון גם על כל אותם טובות שעשה לך ה'". או אז סיים ר' שלמה זלמן את דבריו ואמר לו: "אם תעשה כך, מובטח לך כי תוך זמן קצר תזכה לראות ישועות גדולות ותצא מכל הלחצים והצרות". האיש הודה מעומק הלב לרב ויצא מחדרו בשמחה רבה. הוא רכש לעצמו פנקס קטן והחל לכתוב בו בכל רגע נתון כל חסד וישועת ה' שהרגיש שעשה עמו הבורא: "1 .לאחר זמן רב של היעלמות המוצץ של בני, מצאנו אותו באורח פלאי... ממש הרגשתי כי הבורא האיר את עיני למצוא אותו... 2 .ירדתי מוקדם בבוקר למכולת על מנת לקנות בדחיפות חלב, והנה אני רואה באורח פלא איך בדיוק באותו רגע הגיעה משאית החלב, כך שמיד לקחתי שקית חלב והגעתי תוך שניות ספורות הביתה – ממש הרגשתי איך ה' שלח לי אישית את משאית החלב... 3 .תודה לך ה' ששימחת אותי שבני חזר עם תעודת הצטיינות ששימחה אותי כל השבת... 4 .מישהו שלח לי בפתאומיות 2,000 ₪ תרומה לכולל – תודה ה' על העזרה..." תאמינו או לא, אך בדיוק כפי שהבטיח הרב... הפנקס חולל פלאים. ניסים על גבי ניסים התחוללו בחייו של האיש, ותוך ימים בודדים הוא חש כי כל הלחצים והפחדים התפוגגו מאליהם, ויותר מכל הוא חש עין בעין כיצד ה' שולח לו סכומי כסף עצומים למימון הכולל, ובכך המשיך לממן את הכולל עד ליום זה. זהו הסוד שהשאיר ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לכל יהודי: 'פנקס ההודאות והישועות' אשר בכוחו לחולל ניסים ונפלאות לכל יהודי באשר הוא, אם אשר רק יעשה זאת. אם רק יכתוב את חסדי ה' ויודה עליהם, תוך כדי התבוננות בהם טרם התפילה. כי זוהי כוחה של הודאה לה '. וכבר כתב הרב פינקוס זצ"ל בספרו 'שערים בתפילה' )עמוד ז'( כי האדם המחזיק בהודאה לה' בעת צרה – נפתחים בפניו שערי השפע והישועה. כמו כן כותב הרמב"ן (סוף פרשת בא): "כוונת כל המצוות שנאמין בא-לוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה... שאין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לא-לוקיו שבראו". הצטרפו לאנשים שעשו זאת וראו ישועות!
החוויה היהודית איינשטיין,אי שפיות,תקוע,להמשיך,לבכות,בורא העולם,פיקח,תמים,בית יהודי, בשבתות ,ימי חול,ימי חג,ימי אבל,בבוקר,בערב, אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ח
אדם נקרא תמים, כאשר כל מעשיו ופעולותיו נובעות מעצם מהותו וזכות לבו, ורק נפשו הטהורה מכוונת את דרכו, האמת נעשתה לו כטבע, כולו ברשות הקב"ה, אין לו עניין להתחכם לדעת עתידות, כי בכל מה שנותן לו ה' הוא שבע רצון. כך מפרש ה"מכתב מאליהו" ע"פ דברי המהר"ל )נתיב התמימות) שכתב: "התמים הוא זה שהולך בדרך הישר מעצמו, בלא שום התבוננות, רק הולך בדרכו בתמימות... אינו ברשות עצמו, רק עם השם יתברך"... אמר הגר"ח קניבסקי, שעל פרנסה צריך לעבוד יום אחד בשנה, הלא הוא ראש השנה...
היינו שיהיה לו שלום עם ישראל וידון כל אחד לכף זכות ולא יביט אוון ביעקב (רבי צבי אלימלך שפירא זי"ע) כתוב בב"ח שלא כתוב אות "ף" בברכת המזון שמי שמברך ברכת המזון בכוונה מסיר חרון אף וצרות על ישראל. וכתוב ב"חפץ חיים" למה תיקנו הרחמן אחרי ברכת המזון, כי אחרי שקיים את המצווה אז יש עת רצון. ובמשנה ברורה כתב שלא יחסר לו פרנסה כל ימיו. ויסר מעלינו את הנחש" [כא, ז] (אחת שאלתי2 .( בצהרי היום נשמעה לפתע בביתו של מיכאל צרחה מקפיאת דם. הייתה זו אחת מבנותיו שהבחינה בנחש אימתני גדול , זוחל לאיטו מתחת לשולחן שעמד במרכזו של סלון הבית. מיכאל ובני ביתו ברחו מיד אל מחוץ לבית. תוך שהם חוככים בדעתם מה לעשות, נראה במפתיע במעלה הרחוב אדם העוטה על עצמו חולצה הנושאת כתובית המעידה עליו כי הינו לוכד נחשים בתפקיד. הם מיד רצו ופנו אליו, ולהפתעתם, אמר להם הלוכד, כי בשכונתם יש 'מגיפה' של הימצאות נחשים , ואך זה עתה חילץ שני נחשים מבניין סמוך. בני המשפחה ביקשו ממנו לעלות לדירתם וללכוד את הנחש, ודרש הלוכד עבור עבודתו סכום זעום של 150 שקלים בלבד, אך הוסיף תנאי נוסף: "לכידת נחש שכזה אינה פשוטה כלל, ולכן עלי לבצעה כשאני לבדי בדירה. בעת שהותי בדירה, אל לאיש מבני הבית להימצא בסביבתי!" ואכן, לשמחת המשפחה, כעבור רבע שעה, יצא האיש ובידו הנחש. המשפחה, שאבן גדולה נגולה מעל לבם, לא התעמקה יתר על המידה בתמיהה הכיצד נחש כה גדול ומסוכן משוטט באזורם המאוכלס, ומדוע לוכד הנחשים נזקק להזיז רהיטים לא מעטים בבית בעת הלכידה. מיכאל העביר ללוכד את שכרו, והמשפחה חזרה לשגרת יומה. בערבו של יום, הגיע אל ביתו של מיכאל יעקב, שכנו היקר ששב הערב מחו"ל. לפני כשבועיים, טרם יציאתו לחו"ל, ביקש יעקב ממיכאל, שישמור לו (תמורת שכר) על יהלומים יקרים, ששוויים מסתכם ב-50,000 דולרים. את קופסת היהלומים הטמין מיכאל באחת המגירות הסודיות. ובכן, מיכאל ניגש אל המגירה הסודית, פתחה, ו...חשכו עיניו כשגילה לחרדתו כי קופסת היהלומים נעלמה כלא הייתה. "איך זה יתכן", תמה , "הלא רק היום בבוקר ראיתי את הקופסה מונחת כאן?!"... עד מהרה התבררה האמת המרה; לוכד הנחשים לא היה אלא גנב מדופלם... הוא היה זה שגנב את היהלומים. החשד התעצם כאשר השכנים בבניין הסמוך, התלוננו גם הם כי הלוכד בדה מלבו את סיפור הלכידה גם בביתם, ויחד עם הנחש 'חילץ' מביתם גם את כל ממון הנדוניה שאספו עבור חתונת בתם. התברר כי הלוכד הרשע הוא למעשה זה ש 'השתיל' את הנחשים, במטרות מיוחדות שסימן לעצמו, בכדי לגזול מיהודים תמימים את ממונם. עכשיו יעקב פונה אל מיכאל ואומר לו: "ידידי היקר, אני מאוד מצטער על התקרית הנוראה, אך אתה בוודאי מבין שכעת עליך לשלם לי את ה-50,000 דולר, כדין כל שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה!...". לעומתו טוען מיכאל, כי זהו ממש אונס, וכידוע, שומר שכר פטור על איבוד חפץ השמירה באונס... עם מי הדין? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מעשה אירע בימי קדם, בראובן שהפקיד אצל חברו שמעון, מאה מטבעות זהב. שמעון הניחם במקום מוצנע ושמור תחת מיטתו. ויהי היום, לפתע קפצה תרנגולת דרך חלון חדרו של שמעון, ופרחה ונכנסה למקום סתר כלשהו בחדר. פתאום מגיע ברנש אחד, ומספר לשמעון "התרנגולת שלי נמלטה ונכנסה לחדרך, האם אוכל להיכנס ולחפש אחריה?". שמעון הסכים ויצא מהחדר, ובעל התרנגולת החל לחפש אחריה בכל זוויות החדר הגדול, ותחת המיטה, עד שמצאה. האיש הודה לבעל הבית, וחלף הלך לו. כעבור זמן מה, מגיע ראובן ומבקש לקבל בחזרה את מטבעות הזהב שלו. שמעון ניגש למקום הסתר שמתחת מיטתו, ו...נחרד לנפשו לגלות, שהמטבעות נעלמו! התברר שאותו ברנש לא היה אלא נוכל ערמומי, שנכנס על מנת לחתור אחר הפיקדון היקר שהפקיד אצלו שמעון. האיש מצא את הזהובים ונעלם עמם מהבית, וכעת ראובן תובע את שוויים משמעון. השניים באו ל 'דין תורה' לפני רבנו ישראל איסרליין, בעל ה 'תרומת הדשן', אשר הכריע, ששמעון חייב לשלם את דמי הפיקדון לראובן, מכיוון שפשע בכך שהניח לאדם זר להיכנס ולחפש אחר 'אבידתו' במקום בו מוחבא הפיקדון, ובוודאי שהיה לו לחשוד באיש שעלול לגנוב את הפיקדון. כדברי ה 'תרומת הדשן' פסק הרמ"א: "אם הניח השומר לאחרים להיכנס במקום שהפיקדון מונח בו, אף על פי שאינם בחזקת גנבים, אם נגנב הפיקדון, חייב השומר לשלם, כי זו פשיעה". האומנם גם בשאלתנו כך יהיה הדין, ונצטרך לחייב את מיכאל בתשלום היהלומים ?... בוודאי שכל אחד מכם מבחין במרחק הרב שקיים בין שני המקרים: בסיפור של התרנגולת, השומר פשע בכך שהכניס אדם זר והניח לו לערוך חיפושים בחדרו בהיותו לבד ללא שמירה, כאמור. במקרה שלנו לעומת זאת, מיכאל ה 'שומר' לא פשע כלל, אלא אדרבה, נהג כפי שהיה צריך לנהוג, שכן כאשר נחש ארסי הופיע בביתו, הוא היה מחויב להימלט על נפשו, לצאת מהבית ולהזעיק לוכד נחשים, ומכיוון שנהג כפי שציוותה עליו התורה לנהוג, ולא היה לו שום דרך למנוע את הגניבה המתוחכמת, הרי שיש לפטור אותו.
החוויה היהודית
להתחכם,לדעת עתידות, התמים,הולך,בדרך הישר,התבוננות,פרנסה,ברכת המזון,עת רצון, צרחה,מקפיאת דם, אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ח
המהר"ל זצ"ל כותב בספרו "באר הגולה": כל תקנות, גזירות, סייגים ומנהגים שחידשו חכמינו בתורה שבעל פה מבטאים את רצון השי"ת ואותו רצון אינו מתגלה אלא במועד הנכון על ידי חכמי הדור. החכמים והצדיקים שבכל דור מהווים, אפוא, את התגלמותה של התורה שבעל פה שעל ידם יוצא רצון השי"ת מן המחשבה אל הפועל. כי ייפלא ממך דבר למשפט, יש מפרשים הפסוק בעניין מוסר, כי ייפלא ממך דבר, אם יהיה לך פלא למה יש משפטים ועונשים, בין דם לדם כל מיני עונשים של שפיכת דם, בין דין לדין כל מיני דינים, ובין נגע לנגע כל מיני צרות, דברי ריבות בשעריך, זה בגלל שיש מריבות ולא חיים באחדות, מה העצה? וקמת ועלית פירוש להתאחד. 'לּולֵּא הֶאֱמַנְתִי לִרְאות בְטּוב ה' בְאֶרֶץ חַיִים' , לולא הם אותיות אלול, בחודש אלול האמנתי הנני מאמין לראות בטוב למצוא את הטוב שבכל יהודי. "בואו חשבון" [כ"א, כ"ז]. (ברכי נפשי). משפט אחד קטן שיצא מפיו של יהודי, או אפילו מילה אחת שנאמרה בנועם ובחן, ומתוך רצון לסייע ביד הזולת, יש בכוחה להשפיע שפע רב, לבנות עולמות שלמים, ולהפוך את השומעים מרע לטוב. את הסיפור דלהלן שיגר לנו מחנך דגול מירושלים, המכהן באחד הסמינרים הידועים. בי היה המעשה, כותב המחנך הירושלמי, עם קרוב-משפחה שנפטר, וזכה לחזור בתשובה שלימה על ידי השתלשלות מדהימה של 'בואו חשבון', דהיינו שהוכחתי לו על ידי חשבון פשוט שיש דברים שבכוחו לעשות , ומ 'הדברים הפשוטים' הללו הוא הגיע מאוחר יותר אל כל התורה כולה. הקרוב ההוא היה חילוני מוצהר, מספר המחנך, במשך שנים ניסינו להשפיע עליו שישנה את אורחות חייו, אבל הוא סירב בעקשנות לשמוע, והתרחק וברח מכל דבר שבקדושה. גם כאשר נפטר אביו, עשה רק את הפעולות המינימאליות, ישב שבעה, אמר קדיש פה-ושם, אבל המשיך את חייו כהרגלו, ולא אבה לשמוע על שינוי-הדרך. אחרי כמה שנים נפטרה אימו. והנה, מספר חודשים לאחר מכן, התפלאנו מאוד להיתקל בו כשהוא חובש-כיפה גדולה לראשו, ומצהיר שהוא מתפלל מדי יום, שומר על כשרות ושבת, "ואני בדרכי לשמור את כל המצוות של השם יתברך", אמר. לא ידענו מה קרה, ומה ומי השפיע עליו לשנות את דרכו. הרי גם אנחנו ניסינו והשתדלנו במשך כל השנים להשפיע עליו, ולא הצלחנו, אז מה קרה לפתע ... והנה נודע הדבר. הוא-עצמו, קרוב המשפחה, סיפר לנו מי הצליח להשפיע עליו לעשות שינוי כה מהפכני בחייו. וכך סיפר: בתום שבעת ימי האבל על אימי, ניגש אליי אחד מקרובי המשפחה, יהודי חרדי ונעים הליכות, ואמר לי: 'האם הינך רוצה לעשות דבר פשוט, וקל, לעילוי נשמתה של אימך עליה השלום'?... אני 'נדלקתי' מהמושג 'דבר פשוט וקל', ובו-במקום השבתי: אני מוכן. וכי מי לא יהיה מוכן לעשות דבר קל לעילוי נשמתה של אימו ? מששמע הקרוב החרדי את תשובתי בחיובית, אמר לי שמדי יום שישי, טרם כניסת השבת, אכבה את המנורה במקרר , כדי שכשאפתח את המקרר בשבת, לא תידלק המנורה, "את שמירת השבת הזו תקדיש לעילוי נשמת אימך", אמר לי הקרוב. והסכמתי. וכך עשיתי. בכל יום שישי, בהתקרב זמן השבת, כיביתי את מנורת המקרר, וידעתי שאני עושה זאת לעילוי נשמתה של אימא. היש דבר קל מזה? אבל, לא עברו שבתותיים - שלוש, עד שהתחלתי לשאול את עצמי, אם אינך מדליק את מנורת המקרר – מדוע הינך מדליק את מנורה בסלון וביתר חדרי הבית? ניסיתי לדחות את השאלה הזו שפעפעה בתוך מעיי, אבל לא עזר לי כלום. כיוון שאני אדם הפועל על פי כללי ההיגיון, המשכתי כל העת להטיף לעצמי, ולומר 'אם אינך מדליק את מנורת המקרר, אל תדליק גם את המנורות בחדרי הבית'. עד שהזמנתי חשמלאי שיתקין שעון בביתי, כדי שאוכל להימנע מהדלקת האור בחדרים . ואז - - - הגיע תור הרדיו שהיה בביתי. אם אינני מדליק את המנורה במקרר ובחדרים, כיצד אני מרשה לעצמי להדליק את המכשיר ההוא? כך הפסקתי בהדרגה גם את ההאזנה לרדיו. ואז - - - התחלתי לשאול את עצמי, אם את האורות בבית אינך מדליק, וגם לא את מכשיר הרדיו, איך הינך מפעיל את הרכב בשבת? וכך פתחתי בתהליך עקבי של מחיקת עוד חילול שבת, ועוד חילול, ועוד חילול, עד שהצלחתי בס"ד להתנזר כמעט מכל איסורי השבת. ואז - - - בליל שבת אחד, התחיל לשעמם לי... הרי את הרדיו אינני מדליק, ברכבי אינני נוסע, אז מה עושים?... ברגע ההוא נזכרתי שבסמוך-מאוד לביתי יש בית כנסת. קמתי והלכתי לשם. המתפללים, והרב, קיבלוני במאור פנים. גם הם לא ידעו על מה ולמה באתי להתפלל, אבל הבינו שעבר עליי דבר-מה, וערכו לי קבלת פנים נעימה במיוחד. אחרי התפילה, בה הרגשתי התעלות מיוחדת, ניגש אליי הרב, והזמינני לאכול את סעודת השבת בביתו. למותר לציין את ההרגשה שפיעמה בתוכי, שאני – 'חוטא' שכמוני – זוכה לאכול אצל הרב של השכונה. הסעודה עברה בהתעלות - רבתי, ומיד לאחר מכן יצאתי עם הרב בדרך לאמירת השיעור הקבוע שלו בבית הכנסת. הרב הושיבני לידו, והשיעור עבר גם הוא בהרגשה רוחנית נעלה . וכך, כמים קרים לנפש עייפה, החילותי לקבל עליי עול מצוות, והפכתי לבעל תשובה גמור. המחנך הירושלמי כותב לנו שקרוב-המשפחה החרדי, שהיה 'אחראי' לכל הסיפור, ובמשפט אחד חכם הצליח לשכנע את האיש לעשות דבר קל לע"נ אימו, כלל לא ידע שהמשפט שלו פעל כל כך הרבה... הוא לא ידע זאת, עד שגילינו לו , והצענו שיבוא וייפגש שנית עם בעל-התשובה... הפגישה הייתה מרגשת עד מאוד. השניים נפלו איש על זרועות רעהו, ובכו במשך דקות ארוכות. הרי לנו כוחו של משפט אחד! וכוחה של מנורה אחת קטנה, במקרר! כי כאשר האדם רוצה להתקרב אל השי"ת, באמת, הוא אינו זקוק בשל כך להפוך את השמים והארץ. די במנורה קטנה, במקרר הביתי, להביא את האדם למהפך שמימי שכזה, שהופך אותו ואת כל משפחתו, מרע לטוב, ומשאיר לו אחרית ותקווה עד סוף הדורות. הדבר הזה צריך לעודד את כל מי שמבקש להתקרב אל ה', ובאיזשהו שלב נעשתה עליו הדרך קשה ומפרכת, והוא חזר אחורנית, ואולי אף התייאש מלעשות את הצעד הכול-כך חיוני. כשיקרא את המעשה הנ"ל, ויתעמק בו, הוא יבין שהקב"ה לא מבקש ממנו הרבה. רק שיתחיל לזוז, לצעוד קדימה, ולקבל על עצמו משהו קטן-קטן, כמו למשל לכבות את המנורה במקרר לפני שבת... וכבר תראו לאלו תוצאות הגיע האיש ההוא. הרי ברור שיותר מכל דור אחר, הניסיונות בתקופתנו עלולים להביא את בני הדור, ובמיוחד את הצעירים שבהם, אל המצבים הנוראיים ביותר. החטאים הנעשים בימינו, הם מסוג העוונות שבאמת מטמטמים את הלב והנפש, עד שלפעמים קשה מאוד לחשוב על מונחים של 'תשובה שלימה'. אבל יידעו להם כל הצעירים הללו: אם הם מבקשים לחזור, אם באמת זה מה שהם רוצים, אזי גם אם ירדו ממש לבאר- שחת, דייה בפעולה קטנה אחת חיובית, לטשטש את כל מה שעשו עד עתה, ולהביאם אלי פסגת האושר האמיתי. לא דמיונות יש כאן. לא תעתועי-שווא, ולא ניסיונות-שכנוע הזויים. זו אמת לאמיתה. קשה לכם לעשות דברים גדולים? – התעסקו בפעולות קטנות, תתחילו לטפס מנקודת האפס, תתקרבו לאט-לאט, עד שתגיעו אל הפסגה המיוחלת. ותגיעו בעז"ה . וכמה חכם היה קרוב המשפחה החרדי שהבין לנפשו של קרובו התועה, וידע שלא יוכל לקבל עליו דברים גדולים מדי, ודיבר איתו על הדברים הכי-קטנים שיוכל לעשות לע"נ אימו. וכך הביא אותו לכל הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא . החוויה היהודית בריאה,מתעוררת,תשובה,מתנה נפלאה,העניק,מבשרת,התחלות,חדשות,משוקץ,מרוחק ,תועבה,תקנות,גזירות,סייגים,מנהגים, אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ח
אין להתפעל ממופתים וניסים, אם האדם ת"ח המוכר ע"י גדולי ישראל, אז יש לשמוע בקולו. "דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה). הרמב"ם אומר (הל' תשובה פ"ג ה"ד): "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"..., זכור את עוצמתך שאתה חלש, זכור את העוצם שלך שאתה חושש, זכור להיות צנוע שאתה מנצח.
''אדם כי ימות באהל" III (מעובדַ מתוךַ 'דירשו'( כידוע על הפסוק: ''אדם כי ימות באהל " (במדבר יט, יד (- דרשו רבותינו כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. להלן סיפור מופלא שיש בו כדי ללמדנו, עד כמה עלינו לנצל כל רגע בחיינו כדי לזכות עוד ועוד ללמוד את התורה הקדושה. במשפחה מסוימת יש סבא החולה באלצהיימר ) מדובר במחלה הנפוצה ביותר הגורמת להופעת דמנציה, כלומר המחלה גורמת להתנוונות של תאי מוח האחראים על תפקודים קוגנטיבים וגורמת לאיבוד הזיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך וכן פוגעת בחשיבה, בריכוז, בשפה, ביכולת להבין הוראות וכו'.( וככזה אין לו כל אפשרות להשתתף באירועים משפחתיים . בעיה זו של הסב הסיבה צער רב לכל בני המשפחה, מה גם שמדובר בתלמיד חכם גדול, שהופעתו הייתה מכבדת את כל המשפחה. לקראת חתונתה של אחת הנכדות חיפשו תרופה מסוימת שתביא מזור למחלתו של הסבא. חיפשו, דרשו וחקרו ולבסוף מצאו. לאחר בירורים רבים הגיעה לאוזנם שמועה על תרופה מסוימת, שבכוחה להחזיר את חולה האלצהיימר למצב בריאַ לחלוטין, וזאתַ לכמהַ שעותַ בלבד. בסיכומו של עניין חתונה אינה אורכת יותר ממספר שעות בודדות, ולכן הגו בני המשפחה את הרעיון לרכוש עבור הסבא את התרופה, כדי שיהא בכוחו לשמוח עם כלַ צאצאיו. וממחשבה למעשה, הם ביררו היכן ניתן להשיג את התרופה, וכשהגיעו לשם, נדהמו לשמוע את המחיר... מדובר היה בהון עתק של ממש, שהסתכם באלפיַ דולריםַ לכדורַ אחד !. כששמעו את המחיר, החלו חלק מבני המשפחה לסגת לאחור מהחלטתם, והתחבטו מאוד בדבר. הרי בסיכומו של עניין הכדור מועיל אך ורק למספר שעות בודדות. ולאור העובדה שמחיר הכדור מרקיע שחקים, הדיון בקרב בני המשפחה היה: האם הכדאיות בדבר עולה על מחיר הכדור וההשקעה ? לאחר ישיבה משותפת בקרב בני המשפחה החליטוַ שהםַ משקיעים את אלפי הדולרים, העיקר שהסבא יוכלַ להשתתףַ בחתונה . ואכן, הנס הזה התרחש באופן מופלא מול עיניהם. הסבאַ נטלַ את התרופה, וממשַׁ היהַ לאדםַ רגיל. אלה שידעו על מחלתו, נדהמו לראותו מתפקד כרגיל, ללא כל בעיה. פלאי השי"ת. הסבא זכה ב"ה להשתתף בחופת נכדתו, קיבל ברכה אחריתא, והשמחה הרקיעה שחקים. מזה זמן רב שלא זכוַ בני המשפחה המורחבת לראות את סבם משתתףַ בשמחות. והנה, זמןַ קצרַ לאחרַ החופהַ נעלםַ לפתעַ הסבאַ מהאולם !. בני המשפחה נבהלו ולא ידעו מה אירע. הם הרי זכרו שהסבא בעצם חולה קשה במחלת האלצהיימר, וייתכן, כך חששו, שהשפעתוַ שלַ הכדורַ הסתיימהַ לפניַ הזמן, ואולי גם זה בגלל 'הקוד הגבוה' של המחלה הנמצא אצל הסבא. עוברת רבע שעה, חצי שעה, ויותר, והסבא אינו חוזר. למותר לציין שכל השמחה הושבתה, והכול חיפשו את הסבא בכל מקום אפשרי. אבל,ַלמרבהַ התדהמהַ והצער, כאילוַ 'בלעהַ אותוַ האדמה' . משחיפשו בכל 'החורים והסדקים' של אולם השמחות, והעלו חרס בידם, יצאו בני המשפחה לחפש באזורים הסמוכים מחוץ לאולם החתונה. עד שלפתע, משפתח אחד הנכדים את דלתו של... בית מדרש פלוני, הוא מוצא לתדהמתו אתַ הסבאַ יושבַ ולומד... על אתר הוא מזעיק את כל בני המשפחה אל בית המדרש. צריך רק לדמיין את השמחה הגדולה שאחזה בהם במוצָאם את הסבא הדגול. כולם רצו במהירות לאותו בית-המדרש. אבל, מיד לאחר רגעי השמחה, שראו את הסבא הגדול, פונים הורי הכלה, בנו וכלתו אל הסבא הת"ח, ואומרים לו: ' סבא, מה קרה לך? הרי השקענו אלפי דולרים כדי שתוכל להשתתף איתנו בשמחה? ואם כן, מדוע לא תהיה איתנו באולם השמחות? כולם ממתינים לך שם בכיליון עיניים '. 'וכי אין זה בעיניך בזבוז זמן? הריַ כלַ דקהַ שהכדורַ משפיעַ עליך שווה הון עתק, ועוד מעט תחלוף השפעתה שלַ התרופה! בואַ נאַ יחדַ עמנוַ אלַ השמחה, ונשמחַ כולנוַ יחד !' אבל הסבא ממאן לקום ממקומו. הוא מביט בעיניים קמות על ההורים, ועל כל אלה שהתאספו סביבו, וניסו לשכנעו, ואומר להם: "האם בעיניכם זה נקרא בזבוז זמן? מה קרה לכם? וכיַ לאַ חינכתי ַאתכםַ במשַׁך כלַ שנותיי, שהתורהַ הקדושהַ היאַ החפץַ היקרַ ביותרַ בעולם, וכלַ מילה, שלומדיםַ בהַ שווהַ פיַ אלףַ אלפיַ אלפיםַ מכלַ דברַ אחר ?!" והוסיף ואמר: "עד שאני זוכה לכמה שעות של שקט ממחלתי , ויש בידי אפשרות להתרכז בלימוד, אתם רוצים, שאבזבז את זמני היקר ואבוא להשתתף בחתונה?". הצאצאים מצדם המשיכו להפציר ולהפציר בסבא הגדול, אבל הוא דבק בהחלטתו ונשאר ללמוד ולהתעמק בתורהַ הקדושהַ בבית-המדרש.
החוויה היהודית להתפעל,מופתים,ניסים, ביטויים,רוגז,מורת רוח,תקיעת שופר,ראש השנה,גזירת הכתוב, נפשותיכם,הטיבו,דרכיכם,מעלליכם, |
| ||||
