בניית אתרים בחינם

 












י"ב' ניסן ה'תש"פ





 "אמר רב חנינא אחת לשישים שנה ולשבעים שנה הקב"ה מביא דבר – מגיפה גדול בעולם ומכלה מהם את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החטאים" (מדבר רבה ט ח(.



     בימי מגפה צריך ליזהר בתכלית השמירה ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים ושלא להרבות במזון... וירחיק האנחה וירבה השמחה ולא יספיק בזה מיצוע בלבד... וכל זה הוא ענין טבעי (רשב"ש בתשובה קצה(.


     יש חובה לשמוע בקול הרופאים עיין גמרא חולין (עז, א) שאלו לחכמים וחכמים לרופאים, והעובר על דבריהם נקרא פושע ומסכן נפשות (עיין ב"ק פה, א הרי שעבר על דעת הרופא). וכתב הרע"א )מכתבו אגרות סימן עג) והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא הוא לה' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים (עיין שו"ת חת"ס חו"מ מד, שו"ת שבט הלוי ח"י רצא(.


     יש להיזהר שלא להדביק אחרים (תוס' ב"ק כג, א ד"ה ולחייב) וכתב החת"ס (חידושי ב"ק ס, ב) שהרשות שניתן למשחית שלא להבחין בין רשע לצדיקים הוא בזה שלא המשחית בעצמו יזיק אלא שאחד יזיק את השני.

חטא הפרשנות (הרב אהרן לוי שליט"א)

 

     פעם לאחר שהתברר כי כולם חגורים התנעתי את המכונית, זהו... יוצאים לדרך בעזרת השם. - "עוד סמינר מאחורינו", הכרזתי בסיפוק. המלון נתעטף בשתיקה ואחרוני המשתתפים כבר יצאו לדרכם למעט אחת או בעצם שתיים. הם עמדו ליד המכונית ברחבת הכניסה למלון. בעלת הרכב ממשתפות הסמינר ולידה ניצבה הרבנית, הן נראו נואשות, עצרנו לידן. - "מה קרה?, - "הרכב לא מניע", ענו. יצאתי,  נכנסתי, ניסיתי, בדקתי, כלום, הכול תקין אך משום מה המכונית מסרבת להתניע . – "זה בסדר, אתם יכולים לנסוע, הזמנתי מכונאי, הרבנית תחכה איתי". בתחילה חשבתי להשאר איתן ולהמתין למכונאי אלא שילדי הקטנים החלו לזמר, הבנתי שהיא צודקת, ברגשות מעורבים איחלנו להן הצלחה ויצאנו.

 

     למחרת היא התקשרה הרבנית מאתמול. – "אתה רוצה לדעת איך הסתיים הסיפור?" - "ודאי" עניתי, אני הרי אוהב מאוד סיפורים, אלא שלא הבנתי איזה "סיפור" בדיוק יש בחילוץ מכונית תקועה. – "אחרי שנסעתם נותרנו לבד ליד המלון, היא ניסתה להניע שוב ושוב ללא הצלחה ואז... יצאה מהמכונית ואמרה לי בערך כך. – "את מכירה את הסיפור על יונה הנביא את הרי רבנית נכון? מסופר שם שנוסעי הספינה העירו אותו כדי לברר מיהו הגורם לסערה שמאיימת על ספינתם. יונה הנביא לא התחמק וענה בפשטות "בשלי הסער הגדול הזה". טוב תראי... אינני יונה הנביא אבל כמוהו גם אני יודעת מדוע הרכב לא מניע.  זה לי הפעם השנייה שאני משתתפת בסמינר "ערכים". בפעם הקודמת, עם סיום הסמינר יצאתי אל המכונית שחנתה בדיוק כאן וכשנכנסתי לתוכה אמרתי לעצמי "זהו זה דנה, אין לאן לברוח, כנראה שהסיפור הזה עם התורה הוא אמיתי. את יודעת שאם את לא מחליטה עכשיו זה לא יקרה, תחליטי כאן ועכשיו, מה את לוקחת איתך מכאן?" כשהתנעתי את הרכב קבלתי על עצמי לכסות את הראש...  טוב, אני לא רוצה להישמע מידי דרמאטית, לפחות לנסות לכסות, לכבוד ה' יתברך.

 


     כשהגעתי הביתה הוצאתי מתא המטען את חפצי האישיים אך את ההחלטה על כיסוי הראש הותרתי שם, מה לעשות זה לא קל הסיפור הזה, נראה לי שהקב"ה רוצה שאוציא אותה עכשיו". – "את מה להוציא?" שאלתי, - "את ההחלטה, את מה שהבטחתי לו בפעם הקודמת". לא עניתי לה. אתה מבין? אני לא נביאה. מאיפה לי לדעת חשבונות שמים? מצד שני, אם היא חושבת כך אז למה לא?.  וכך כששתינו עומדות ברחבת המלון שעל שפת הכנרת היא הכריזה. – "ריבונו של עולם אני יודעת מה אתה רוצה אז הנה אני מבטיחה ומקיימת". הוציאה מתיקה מטפחת, אספה את שערותיה לתוכה ואופס... עוד יהודיה כיסתה את ראשה. – " "הבאתי אותה איתי" אמרה בביישנות, "חשבתי שבסמינר זה יקרה אבל זה לא קרה,  לפחות עכשיו, מוטב מאוחר מלא כלום". התחבקנו ובכינו מהתרגשות עד שכמעט ושכחנו את הגורם להחלטתה. כשנרגענו מעט אמרתי – "נו עכשיו כנסי לרכב,  תגידי פרק תהילים ותנסי אולי יקרה נס". היא חייכה והתיישבה ליד ההגה – "לא צריך נס, הוא כבר קרה, כיסיתי את הראש", סובבה את המפתח והרכב הניע באופן מיידי. התקשרתי רק כדי לספר לך. מה אתה אומר אה?". – "נו טוב... זה דבר ידוע" עניתי בידענות. – "מה ידוע?" – "נו... זה ידוע שמכוניות מאוד פוחדות מנשים שמכסות את ראשן...".

 





י"א' ניסן ה'תש"פ





אומר דוד המלך: "מלוה ה' חונן דל". אדם המלווה לעני נחשב כמלווה  להקב"ה.   

אם חולה אינו יכול לשתות יין או מיץ ענבים,  ישתה חמר מדינה הכשר לפסח, כגון מיץ תפוזים טהור %100 , קפה ]שתים הראשונים, גם עם חלב( או תה כל מקום לפי הנהוג )מ''ב סקל''ז(.


חג הפסח = 164 בגימטרייה. חכה, עוד יהיה טוב! = בגימטרייה 164 (עם הכולל והמילים) 


     כל מי שהוא בכור או יש לו בן בכור מתענה בערב פסח. השנה ראוי ונכון שעד ערב פסח ישתדל לסיים לפחות מסכת משניות, ואם קשה לו הדבר, יכול בשעת הדחק להשתתף בסיום מסכת גם אם שומעים דרך טלפון או אמצעי תקשורת אחר, וזאת למרות שלא נמצאים בפועל במעמד הסיום ולא בסעודת המצוה.

ממלכת אלוקים וגוי קדוש" - (שבת קדש(.

     הסיפור שלפנינו התרחש לפני שנים ספורות בארה"ב, ברציף תחנת הרכבת. ברציף זה, התעלה שתחת פסי הרכבת הייתה בעומק של למעלה ממטר. קבוצת אנשים עומדת ממתינה לאורך הרציף, הרכבת נשמעת ברקע ותיכף אף נראית באופק. הנוסעים החלו בתזוזה לעבר הרכבת, ותוך כדי כך מעד אדם כבן שישים לתוך התעלה.  הנוסעים הנחרדים ציפו לראות אותו מטפס ויוצא במהירות החוצה בטרם תגיע הרכבת, אבל הגיל ככל הנראה עשה את שלו - האיש ניסה לטפס על הקיר החוצה, ללא הצלחה! הבטון המפויח ניצב מולו כחומה בצורה , וצפירות הקטר ההיסטרי גרמו לו לאבד את עשתונותיו לחלוטין. אנשים טובים מיהרו לשפת הרציף, הושיטו לו ידיים, אך הוא החליק פנימה שוב ושוב. הכל התרחש בחלקיקי שניות, 12 קרונות הרכבת התקרבו בדהרה.  הפאניקה נוראית. חרדת א-לוקים. הרכבת מתקרבת ומתקרבת ואז... באינסטינקטיביות עוצמים כולם עיניים, לא רוצים לראות אדם נדרס למוות. הרכבת עוצרת. צופרי החירום משתתקים. כולם בהלם. דממת מוות. - אבל האיש חי!.


     מסתבר ששניות ספורות לפני הדריסה הוודאית, גילה כושי ענק תושייה, הסתכן, זינק לתעלה, תפס את המבוגר ופשוט 'זרק אותו החוצה', ועוד הספיק לחלץ עצמו לפני הגלגלים. שניהם ניצבו על הרציף ללא שריטה. הניצול קפץ על הר-האדם השחור. חיבק ונישק אותו כמו ילד קטן: תודה! נשיקה. תודה בשמי! נשיקה. תודה בשם אשתי! נשיקה. תודה בשם ילדי!...הניצול כמעט נמס על הרציף, ואילו המציל עמד אדיש. יבש. "עזוב אותי" ביקש. כל הנוסעים ניגשו לראות את הגיבור מקרוב, עטפו אותו בהערצה ובמילים, והוא לא מבין מה רוצים ממנו. בין הנוסעים היה עיתונאי, ששמח על הסיפור החם שנפל לידיו כפרי בשל. אף הוא ניגש אל הכושי, אך בשונה מאחרים - לא הניח לו לחמוק. הוא תיאר בצבעוניות את המעשה האציל, והתעקש לקבל תגובה. "אתה לא רק הצלת את האיש, אלא אף סיכנת את עצמך! מה יש לך לומר על כך, אדוני?! אנשים רבים עמדו על הרציף, ורק אתה זינקת! רק אתה! תגיד משהו, אדוני!" בלית ברירה פער המציל את פיו והסביר: "אני ראיתי את מה שקרה פה כמו כל אחד אחר, אבל אני עובד כמלצר. הבנתי שאם תהיה פה תאונת רכבת, אאחר למשמרת בארבע שעות לפחות. עכשיו תעשה חשבון כמה זה 25.7 דולר כפול ארבע!!!". את הסיפור שח המגיד מישרים רבי ישראל מאיר שושן שליט"א בעודו נאנח: אוי! האיש עשה כזו פעולה עצומה, אבל איפה הראש שלו מונח? בכמה סנטים שהרוויח! הרי זה נורא!. הצלת חיים. חסכת אלמנה. מנעת יתומים. בנית עולמות בשבריר שנייה - ומה המניע שלך לכל המפעל האדיר הזה? - "25.7 דולר כפול ארבע!!!". רק גוי מסוגל לחשוב כך! מה שצריך להוביל אותנו זה 'סוף מעשה במחשבה תחילה', להכניס תוכן ולהקדיש רגע של מחשבה בתוך העשייה. עשית מצווה? גמלת חסד? תייקר את זה! תעריך! הכנת 'מטרנה' לתינוקת באמצע הלילה. למה? "כדי שלא תפריע לי לישון" או "כדי לגמול חסד"?... לו נשכיל להכניס מעט מחשבה על חסד, כוונה ותוכן רוחני לעשייה שאנו ממילא עושים - מעשינו יעלו בערכם בכמה דרגות, והשכר עליהם לאין שיעור. ע"ז אומר הסבא קדישא ה'חפץ חיים' זצ"ל: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך" )ישעי' מט כג( - לעתיד לבוא נשיא ארה"ב יעשה לנו ספונג'ה בסלון, ומלכת אנגליה תקרצף את המטבח... נשאלת השאלה: האם לבשורה הזו חיכינו 000,2 שנה? עונה ה'חפץ חיים': הבשורה הזו אינה עבורנו - כי אם עבורם. לעתיד לבוא אף הגויים יבינו מהי עוצמתו של יהודי, מה ערך כל מעשה, כיצד ברכה בוראת עולמות, איך בכל מצווה היהודי מזרים שפע לעולם כולו. אז יאמר הגוי לעצמו: אני מתגייר! אבל על מחלקת הגיור ברבנות כבר יהיה שלט ענק: "סגור לנצח!". זהו. יותר לא מקבלים גרים. בשעה זו יאמר הגוי לעצמו: אוקיי. אני מוכן לעשות ספונג'ה בבית היהודי ובלבד שאזכה להידבק אליו. צחצוח נעליים לבחור-ישיבה הינו מעשה מכובד עבורי מלשבת בבית-הלבן! גם מלכת אנגליה תבין ש'בייביסיטר' אצל אשת אברך שווה יותר מכל ארמון 'בקינגהאם'!. אה! מה זה יהודי! מה זו מצווה! כל זה יקלוט הגוי לעתיד לבוא, האם אנו היהודים קולטים זאת כבר עכשיו?!... 







ט' ניסן ה'תש"פ




אדם הנמצא בבידוד או סגור בביתו ואין לו אפשרות להוציא חמצו מביתו ולשרפו, יכול לכתחילה לפורר החמץ לחתיכות קטנות ולזרקו לבית הכיסא שהרי כך הוא מבוער מן העולם (מ''ב סי' תמ''ה סק''ה), ובבניינים של מגורים יוודא שלא יסתום עי''ז הביוב וימצא החמץ בדירתו של חברו.

     אדם חלש, זקן וחולה יכול לסמוך על שיעור הכי קטן לאכילת מרור (מ''ב סי' תפ''ו סק''א) שהוא לפי הגר''ח נאה 3.17 גרם, ותוך כדי שיעור של 9 דקות.

    איזהו עושק?" שואל התלמוד, "אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק." (בבא מציעא דף קי, ב).    

     "ביכולתי לחשב את תנועותיהם של הגופים השמימיים, אך לא את טירופם של אנשים" (אייזיק ניוטון)

      בימינו, לא מעריכים אדם לפי מה שהוא עושה, אלא לפי הסכום שהוא מקבל

   הדרך היחידה לשמור על הבריאות היא לאכול מה שאינך רוצה לאכול, לשתות מה שאתה לא אוהב לשתות ולעשות דברים שהיית מעדיף לא לעשות (מרק טוויין)

    התורה איננה ספרו של האדם על א-לוהים, אלא ספרו של א-לוהים על האדם.

     "ועכשיו, כשאין לנו קורבן, צריכים להודות בפה בכל לבו, שזהו בחינת שמחה, כי עיקר השמחה הוא ההודאה לה' יתברך, שזה עיקר תכלית השמחה... כי זה עיקר התיקון, שחייבים להודות כשיוצאים מהצרה, לתקן הקלקול שמשם באו הצרות שהוא העצבות... תודה, הודאה, לספר חסדי השם ונפלאותיו איך שנתהפך הכול לטובה, שדווקא על ידי שהיינו בזה העולם וכל אחד סבל מה שסבל, עד שהרבה נכשלו בעוונותיהם מאוד, ועתה נתהפך הכול לטובה". (רבי נחמן מברסלב )

וירד יי על הר סיני (יט' כ') [מתוך 'דורש טוב']

     סיפר הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א: לפני שנים היה לי תור אצל פרופסור ברמת גן. בעודי ממתין בתור, אני רואה לידי אדם חילוני מחזיק בידו גמרא מסכת יבמות, ולומד את הדף היומי. כולם יודעים כי מסכת זו היא מן הקשות ביותר בש"ס.  כאשר אותו יהודי ראה אותי שם, הוא ניגש אלי, ושאל אם אוכל להסביר לו משהו מוקשה בגמרא. שאלתי אותו היכן הוא לומד מסכת יבמות, והלה סיפר לו שהוא גר בהרצליה,  ולפני כמה חודשים הוא הבחין שבכל ערב, בשעה מסויימת,  מגיעה לבניין קבוצת אנשים, ונכנסת לאחת הדירות בבניין.  לאחר כמה ימים הוא שאל אחד מהם לפשר בואו, והלה סיפר לו כי בבניין מתגורר אברך שמוסר שיעור בדף היומי.  אותו אדם לא ידע כמובן מה זה 'הדף היומי', והלה הסביר לו את המשמעות.

     ביום המחרת הוא פגש את השכן האברך, ושאל אותו האם הוא יוכל להגיע לשיעור היומי, כדי לשמוע מה לומדים. הלה השיב לו בחיוב, אבל השכן החילוני הוסיף שהוא אינו חובש כיפה, ואין בכוונתו לחבוש כיפה בשיעור, האם בכל זאת יתאפשר לו להגיע לשיעור. האברך אמר לו כי הוא יכול להיכנס לשיעור איך שהוא רוצה, ואיש לא יכפה עליו דבר. אותו אברך הכין את משתתפי השיעור לבואו של השכן החילוני, וביקש מהם שלא לומר לו דבר על זה שאינו חובש כיפה. ואכן הלה הגיע לשיעור גלוי ראש, וכבר בפעם הראשונה הוא שאל שאלה טובה במהלך השיעור. האברך שיבח אותו על השאלה, ואמר לי כי היא מופיעה ב'פני יהושע', ואף הוציא את הספר להראות לו את השאלה . למחרת שוב הגיע אותו שכן, וגם הפעם שאל שאלה טובה בשיעור, ומגיד השיעור הראה לו כי השאלה מופיעה במהרש"א.  ממשיך אותו יהודי חילוני לספר לי: "אני במקצועי מהנדס אלקטרוניקה. כדי לקבל את התואר מהנדס, נזקקתי לכמה שנות לימוד, והייתי צריך לעבור על ספרים רבים מכריכה לכריכה, עד שרכשתי את המקצוע. והנה כאן, כבר בשיעורים הראשונים שאני משתתף - לאחר שמעודי לא למדתי גמרא - אני מצליח לשאול שאלות המופיעות בספרים שחוברו על הש"ס, כיצד זה יתכן?". " השאלה הזאת ניקרה במוחי", הוא ממשיך, "ולמחרת ביום השלישי שהשתתפתי בשיעור, הצגתי את השאלה בפני האברך מגיד השיעור, והוא השיב לי כי קדושת התורה שונה מכל החכמות האחרות. אדם הרוצה ללמוד תורה,  התורה מאירה לו פנים. אמנם אתה מגיע בלי כיפה, אבל נפשך חשקה בלימוד, ולכן התורה מאירה פניה אליך" . "חשתי בתוכי סערת רגשות" - ממשיך הלה לספר לי. " הייתי בטוח שאחרי כמה שבועות של השתתפות בשיעור,  לא יהיה להם יותר כוח אלי, והם יעירו לי על הלבוש שלי,  שלא בדיוק התאים ללבוש שלהם, וכמובן על כך שאני הולך בגילוי ראש. אבל עד היום כבר חלפו כמה חדשים, ואיש מהם לא אומר לי דבר ". כך מספר לי אותו יהודי, בזמן שאנחנו מחכים בתור לרופא.  אני, כמי שמתעסק עם 'בעלי תשובה' ו'מתחזקים' ומכיר אנשים מהסוג הזה, מאד סיקרן אותי הסיפור, ולכן ביקשתי לדעת את שמו של האברך מגיד השיעור. עוד באותו ערב התקשרתי לאברך, הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על הפגישה שהיתה לי עם אותו יהודי חילוני, המשתתף בשיעור שלו. אמרתי לאברך: "דע לך שיש מלחמה קשה בלבו של אותו יהודי, בין היצר הטוב ליצר הרע. הוא מרגיש סערת רגשות ויצרו הרע ממש 'מחכה' שמישהו יעיר לו על לבושו, כדי שיהיה לו תירוץ להרחיק אותו מהשיעור. יתכן שגם אתם כבר לא מסוגלים לראות אותו כך, ואתם עומדים על סף פקיעת סבלנותכם".  אמר לי האברך: "אין לך מה לדאוג, יש לנו, לכל משתתפי השיעור, החלטה נחושה, שגם אם הוא ישב בשיעור שנה ושנתיים, לא יעירו לו דבר. יש כאן שיעור של הדף היומי,  ואם הוא רוצה להשתתף, שיבוא וילמד תורה" . אמרתי לאותו אברך: "אתה לא מכיר אותי, אבל אני רוצה לזכות את הרבים, לכן אני מבקש ממך לעשות עמדי חסד , ואם תהיה איזו התקדמות עם היהודי הזה, תעדכן אותי בכך, כדי שאוכל לספר זאת לרבים".

     חלפו שלושה חודשים - ועד היום אני מתרגש כל אימת שאני מספר את הסיפור - ואותו אברך מתקשר אלי ואומר לי: "איש בשורה אנוכי. לפני מספר ימים, נכנס אותו שכן חילוני לביתי יחד עם אשתו, והיא מספרת לי כי מאז שהתחיל ללמוד תורה, חל שינוי דרסטי בכל מהלך החיים שלו. הוא הפך לאדם עדין ומתון, ורואה ברכה מיוחדת בעסקיו. לכן הם החליטו יחד, שהם רוצים להכשיר את המטבח שלהם, ומבקשים הדרכה כיצד לעשות זאת".  הסיפור הזה היה באמצע הקיץ. בערב ראש השנה התקשרתי לאברך כדי להתעניין על המשך הסיפור, והוא סיפר לי כי אותו יהודי הוציא את כל ילדיו מבתי הספר החילוניים, והכניסם למוסדות חינוך חרדיים. ראו מה יכול דף גמרא לחולל. איזה מהפך. המאור שבתורה מחזירם למוטב . וכאן מנקרת השאלה: הרי ישנם רבים שלומדים תורה עידן עידנים, ועדיין אינם רואים ברכה בעמלם?. אמנם נסתרים דרכי ה', אבל האמונה שלנו צריכה להיות חזקה, כי מי שהחליט לעזוב את דרכו הקודמת ולהדבק בתורה, השי"ת לא יקפח אותו. ידועים על כך עובדות רבות, על אנשים שכמעט והתייאשו, אבל המשיכו לדבוק בתורה ולפתע חשו סייעתא דשמיא בכל התחומים, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית.

 ועשה חסד לאלפים (כ' ו') [מתוך 'איש לרעהו']

     ועושה חסד - נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפיים דור (רש"י)

     ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ובטוחים שהקב"ה משלם על חסד - כאן בעוה"ז, ולמשך אלפיים דור נהנים הצאצאים מפירות חסדי אביהם. אבל לפעמים אנחנו זוכים לקבל הצצה לדרכי שמים ורואים בחוש כיצד מקבל הבן שכר משמים באופן ישיר מהחסד שאביו עשה.

     סיפר הרה"ג רבי מנדל גרוסמן שליט"א: "הוזמנתי להשתתף ב'שלום-זכר' שערך אברך מישיבתנו 'מרכז התורה'. ישב שם הסבא של אבי-הבן, אשר פנה אלי ושאל: 'רוצה לשמוע סיפור'?. כמובן שרציתי!, והוא מספר:

     "אבי הבן נקרא 'מאיר בהרנד' על שם סבא-רבה שלו, כלומר על שם אבי. אבא היה ראש - הקהל ב'המבורג', גרמניה, לפני כמאה שנה בסביבות שנת תר"פ. באותה תקופה כיהן שם כשוחט,  יהודי שנודע כירא שמים ובר-סמכא שכולם גומרים עליו את ההלל. אולם, פעם אחת נתפס אותו שוחט עובר על איזה 'מנהג', שלא היה קשור לתחום השחיטה. אבל היות וביהדות אשכנז מאוד הקפידו על מנהגים, החליטו ראשי הקהילה להעביר אותו מתפקידו על אתר, כשרוח הדברים היא: 'נכשלת במשהו - אי אפשר לסמוך יותר על שחיטתך!'.  אבא, שכאמור שימש כראש-הקהל, לא הסכים עם הפיטורין. הוא סבר שמכשול כזה לא מספיק כדי להעביר שוחט מתפקידו, ובפרט שאין קשר בין המכשול לתחום השחיטה. ומה גם ש'אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבוודאי עשה תשובה' (ברכות יט.). הוא ניסה לשנות את ההחלטה בכל דרך - אך ללא הצלחה.  בלית ברירה החל להוגיע את מוחו בשאלה: 'מה בכל אופן ניתן לעשות כדי למזער את הנזק?. השוחט הלוא אמור להיוותר ללא פרנסה, וכאשר תיוודע סיבת הפיטורין גם יתבזה לעין-כל. מה יהיה עליו ועל משפחתו?'.  נצנץ במוחו רעיון. הוא ניגש לשוחט ובירר: 'מה תכניותיך לעתיד?'.  נענה השוחט ואמר, שעקב הפיטורין הצפויים הוא לא רואה לעצמו שום סיכוי באירופה, לפיכך החליט להגר לארה"ב ושם לנסות את מזלו מחדש.  הודיע לו אבא: 'אסכם עם הנוגעים בדבר שלא יפרסמו את ענין הפיטורין, וממילא בושות לא יהיו ותצא מכאן בשם-טוב!  אארגן לך מסיבת-פרידה גדולה. נזמין את כל הקהילה,  ובאופן זה יוותר הרושם שעזבת מרצונך ...'. וכך הווה. קיימו מסיבה גדולה, דרשו דרשות, ונפרדו ממנו כולם בברכות עד בלי די. לפני שעזב אף צייד אותו אבא בקצת כסף, כדי שיהיה לו עם מה להתחיל את החיים החדשים באמריקה.

     חלפו כמה שנים ואחותי נישאה לבחור וינאי בשם 'אדלר'.  באותה תקופה וינה האוסטרית היתה עיר ואם בישראל,  התגוררו בה כ- 175,000 יהודים. אחותי הלכה אחר בעלה לוינה, ושם הקימו את ביתם.

     שבת-זכור, שנת תרצ"ח: צבא גרמניה פולש לאוסטריה ומבצע את ה'אנשלוס' ['סיפוח'] ללא קרב. אוסטריה על כל משאביה [כולל ה'אינטרפול' הבינלאומי...] נופלים כפרי בשל לידיו של האשמדאי הנאצי. העולם שותק, אך יהודי המדינה פותחים במנוסה כללית. אחותי ובעלה מוגיעים את מוחם לאן להימלט.  האופציה הסבירה ביותר הינה 'ארצות הברית של אמריקה',  אך דא עקא: ממשלת ארה"ב לא מאשרת הגירה למי שלא מסוגל להציג ערבות כספית של אזרח אמריקני המסוגל לכלכל אותו. הממשלה לא מעוניינת במהגרים עניים שיפלו על צווארי מחלקת הרווחה שלה... נו, מי יכול לעזור להם?,  הלוא אין להם שם כל מכר וגואל בארה"ב!.  לפתע נזכרת אחותי באותו שוחט שאבא כל כך עזר לו בשעת דחקו וצרתו. אולי הוא יוכל לעזור?, אבל לך תמצא אותו באחד מתוך עשר מיליון (!) הקילומטרים המרובעים של המדינה האדירה...  אמנם, כאשר חש אדם בסכנה הוא יעשה הכל, כולל הכל ... כדי להינצל. מלבד שמו של השוחט אין לה כל מושג לגביו, אבל היא יוצאת למסע שאולי יציל את חייה .

     בדרך לא דרך היא הצליחה להשיג 'ספר טלפונים' שבו שמות וכתובות של יהודים רבים שהתגוררו בקהילות היהודיות בארה"ב. דפדפה במהירות לשמו של השוחט וקיבלה פיק ברכיים: תחת השם הזה הסתופפו כ-50 יהודים,  שכן היה זה 'שם יהודי קלאסי'.  אסור להתייאש וגם אין מה להפסיד, הלכה והכינה מכתב בערך בנוסח הבא: "לכבוד השוחט.... שמי גב' אדלר, ואני מתגוררת בוינה שבאוסטריה. אני בתו של ראש הקהל בהמבורג ר' מאיר בהרנד. אם אתה הוא השוחט שאבא שלי עזר לו כשיצאת מהמבורג לעבר ארה"ב, אם כן אני זקוקה עכשיו לעזרתך להוציא את משפחתי, ועוד משפחה אחת של חברתי מכאן, אודה לך מאוד...".  היא הכינה כ- 50 עותקים ושיגרה אותם לכל הכתובות השונות שהופיעו במדריך.  עצם העובדה שכל כך הרבה מכתבים - הממוענים לאותו שם - יצאו מאוסטריה לעבר ארה"ב בתקופה שהנאצים כבר שלטו שם, זה עצמו כבר נס. אבל היא קיוותה לנס נוסף...  הנס הנוסף התרחש בדמות מברק שהגיע אליה. השולח אישר שהוא השוחט, למרות התמציתיות בה נכתבו מברקים לא שכח להזכיר את חסדי אביה, וציין שיעשה כל מאמץ לסייע!.

     חלפה תקופה קצרה ו'לואי ספטימוס' - יהודי אמריקאי עשיר -  לקח חסות על שתי המשפחות, שלה ושל חברתה.  מה שהתברר, שהשוחט עצמו כבר שימש כרב קהילה בארה"ב. לו עצמו לא היו את האמצעים לחתום על הערבות,  אך הוא מצא את הדרך להשפיע על אותו עשיר שיעשה זאת. וכך, תוך תקופה קצרה מצאו את עצמן שתי המשפחות בדרך למדינת החופש. מיותר לציין שכמעט כל מי שנותר באוסטריה נספה בשואה, הי"ד.  

     סיים אותו קשיש: "כאשר סייע אבא זכרונו לברכה לשוחט , לא חשב על כך שהוא בעצם עוזר ל... עצמו! הוא עשה את מה שהרגיש שצריך לעשות לטובת אותו יהודי, אך במעשה זה הציל את חיי בתו, ואת כל צאצאיו שנולדו ממנה!".





ח' ניסן ה'תש"פ






אפשר לגור בגן עדן ולהרגיש גיהינום. ולהיפך, אפשר לחיות בתנאים לא כ"כ טובים ובכל זאת להרגיש גן עדן. אנחנו נחליט איפה ואיך נחיה.


     בספר אביר הרועים, מובא שהאבני נזר אמר שכל הקשיים שיש לאנשים בחיים הם מפני שהם עושים את המצוות בקושי, כלומר מתפללים בלי חשק, לומדים בלי חשק, והוא אומר שאם אדם יעשה את כל המצוות בשמחה "אני ערב לו שלא תסור השמחה מביתו".


    הפעולה שאנשים יחידים עושים לתקן את עצמם ולהתגבר על יצרם זה לא משפיע רק עליהם עצמם אלא משנה ומשפיע טוב לכלל הציבור כולו, וזה חביב ביותר לפני בורא עולם, לכן זכרו האמירה "בשבילי נברא העולם" כן!! בכוחי לשנות ולהשפיע טוב על כל עם ישראל ולכל העולם או חלילה להיפך, לכן ובחרת בחיים ונשפיע רק טוב לכולם אמן ואמן.


     "הטבילה שלך במסירות נפש עלולה לגרום לזולתך טהרה'.

האוטומוביל של אדון דונט (להאיר- הרה"ג רבי יחיאל מאיר צוקר שליט"א(

     בשמירת השבת כרוכים זה בזה שני אופנים: הראשון, הוא ההקפדה העצמית בקיום השבת, והוא מי ששומר בעצמו את השבת ובקי בהלכותיה, ומקפיד וזהיר הן באיסוריה והן בקדושתה.  השני, מי שחשובה לו השבת ודואג שהיא תהיה שמורה. לא רק שהוא בעצמו מקיים את מצוות השבת,  אלא איכפת לו שיום השבת יהיה שמור! ויומו של הקדוש ברך הוא יהיה שמור כדבעי, ואז ה' יתברך משלם לו מידה כנגד מידה ושומר על שלו, כנאמר (דברים רבה ד ד): אם אתה משמר את שלי, אני משמר את שלך.

     כל ילד חיפאי ידע לספר על האוטומוביל של אדון דונט, שלמעשה הוא זכר לאוטובוסים של פעם, ולא רק להם. הוא עדות חיה ליהודי ששחק על מנעמי העולם הדימיונים, וזכה! זכה למה שכל יהודי מייחל ומשתוקק . האוטומוביל של אדון דונט, יותר משהיה משנע את עצמו על כבישי חיפה, היה משמש כאובייקט לתיקונים. היה נראה כגרוטאה ולא ככלי תחבורה... אבל סוד גדול נחבא בתוכו, סוד שהתגלה רק כשנעצמו עיניו לנצח, ורגבי עפר כיסו את גופו הטהור של אדון דונט; רק אז יכולה היתה האמת שבו לצאת לאור עולם.

     חברת 'השחר' היתה חברת התחבורה הראשונה במדינה המתפתחת. בחברה זו זכה אדון דונט לקבל מניה כחלק מסל הקליטה שניתן לו. ולא דבר פשוט היה זה, שכן בימי הצנע ההם, כשהמחסור והרעב שלטו בכל פינה, מניה שכזו היתה אוצר יקר, אוצר שבכוחו להביא בסופו של יום כמה פרוסות לחם לבני הבית. בימים ההם היה זה הדבר החשוב והנחוץ ביותר.  לימים התאגדה חברת 'המקשר' עם חברת 'השחר', והן נעשו לחברת התחבורה הלאומית 'אגד'. מאז עלה שוויה של המניה פי כמה מזו של המניה הקודמת, ותמורת החברות ב'אגד' אפשר היה לכלכל משפחה שלימה בכבוד רב.  אך כאן התגלעה בעיה חמורה לשומרי התורה: חברת אגד הפעילה חלק ניכר מהקוים שלה בשבת.  אמנם החברה לא כפתה על איש מחבריה לחלל שבת, אבל מי שהחזיק ברשותו מניה של חברת אגד,  למעשה התפרנס מרווחים של מחללי שבת.

     אדון דונט חשש מרווחים מפוקפקים שכאלו, וניגש אל הרב החיפאי הנערץ הגאון הרב קליין זצוק"ל,  ושטח לפניו את שאלתו, הרב קליין ישב על המדוכה משך שעות ארוכות והפך בה מכל צד. תשאלו, איזה מקום יש להפך כל כך בדבר, וכי יש מקום של היתר פרנסה מחילול שבת?!  השאלה הזאת היא של פיקוח נפש ממש! ויתור על פרנסה בימים ההם היה כרוך בקיבוץ נדבות כדי לבקש לחם לעוללים, כולם היו אז בחזקת מי שאין לו... ומצב זה יכול היה להימשך חודשים, ואולי אפילו שנים, כשיום אחר יום נמשכת המצוקה החריפה באין לחם לפי הטף!  הרב קליין לא הצליח להכריע בשאלה קשה זו והציע לאדון דונט לשאול באיש הא-לוקים, ה'אורים והתומים' של הדור: רבנו ה'חזון איש' זי"ע, כי רק הוא יוכל להכריע בשאלות של פיקוח נפש.

     הנסיעה מחיפה לבני ברק נמשכה למעלה מחצי יום, ואחר כל תלאות הדרך הגיע לביתו של ה'חזון איש'. לאחר תפילת המנחה ניתנה לו הרשות לגשת אל הרבי הגדול. החזון איש שכב במיטתו, ועל פניו ניכרה חולשה איומה. אדון דונט הציג את שאלתו בעדינות, ורבנו החזו"א בקול חלוש ושקט אמר לו: 'אין אפשרות'!  מר דונט קיבל את פסק גדול הדור ופנה הישר אל משרדי אגד וביקש לקבל לידיו את אגרת המניה שלו ובמקום קרע אותה לגזרים! הוא ויתר על המניה!  מאותו יום היה צועד ושקים על גבו. שקים כבדים, שבתוכם בלוקים של סבון כביסה. חיזר על הפתחים והציע את מרכולתו, וכשנענו להצעתו, הוריד אדון דונט את השק מעל גבו, הוציא בלוק סבון וחתך קוביה בגודל מסוים לפי בקשת הלקוח ששלשל לידו כמה פרוטות . כך נהג במשך שנים. בחורף הקר ובקיץ הלוהט צעד בגב כפוף, אך בראש מורם, שהרי לכבודה של שבת הוא טורח!

     כעבור מספר שנים הצליח אדון דונט לרכוש לעצמו אוטומוביל, וכך הקל מעצמו את כובד המשא, אך רכב זה, יותר משהיה נוסע, היה משמש לו כמחסן... הימים בהם שבת בגלל קלקולים רבו על הימים בהם תפקד ונסע... כך לאורך שנים! עמל אדון דונט ויזע כדי להביא טרף לעולליו.  הגיעו שנות הפנסיה. חבריו של אדון דונט כבר ישבו ונהנו מחסכנות הפנסיה שצברו במקומות עבודתם , אבל הוא – לא! מעולם הוא לא חסך... ולכן נאלץ לעבוד עד יומו האחרון! התקבל לעבודה בישיבת 'נחלת הלויים' בתור עובד משק, עבודה לא קלה לאדם בגילו המבוגר, אבל זו היתה האפשרות היחידה שלו להמשיך ולפרנס את משפחתו.


     יום אחד נצפה אדון דונט כשהוא נכנס אל בנין הישיבה זורח ומאושר, וחיוך רחב על פניו... ' מה יום מיומים?!' שאל אותו הבחור הראשון שנתקל בו. לא השיב לו אדון דונט, אלא מלמל לעצמו:  מה כבר יבין בתענוע אמתי מול תענוג דמיוני, רגעי וחולף?! מה הוא יבין בעוצמת ההנאה שאין לה סוף?!...  הנאה של נצח כאן בעולם הזה... מה, מה הוא יבין?!' הבחור עמד ותמה: על מה הוא שח? מי זה שלא יבין? ' שמע' הפטיר לבסוף אדון דונט, 'שמע היטב: בבוקר צעדתי לתומי באחת משכונות היוקרה שבפסגת הכרמל, כשלפתע הגיע למולי מכר ותיק, לשעבר חבר מהעבודה. הוא זיהה אותי ואמר לי: 'תביט, תתבונן סביבך, כל הבתים היפים האלו של פנסיונרים חברי המניות של 'אגד', תראה ותבין מה הפסדת בפזיזותך כשוויתרת על המניה. כיום היא שווה זהב! כולנו מסודרים בבתים מהודרים, בבעלותנו רכב פרטי ומשכורת חודשית שלא מביישת אף אחד! ואתה, עד היום מתרוצץ ועמל מבוקר עד ערב..' '. לא עניתי לו', סיים אדון דונט את הסיפור.' מה הוא יבין כשאספר לו שהיום, היום אני הולך להשתתף בסעודת 'סיום הש"ס שעורך בני... הוא לא עושה סיום על מה שרפרף בעיניו בש"ס, הוא יודע ש"ס בעל פה! אני אשב שם, וסביבי בני, כולם תלמידי חכמים, אברכים היושבים יומם ולילה ולנים בעומקה של הלכה, נכדיי מלאי רוח חיים של תורה, את כל הנחת רוח הזו שילמה לי השבת! היא החזירה לי בכפל כפליים!' 





ו' ניסן ה'תש"פ





 אם אי אפשר להגיע לרב בעצמו, יכול למנות הרב שליח דרך הטלפון שהרי מעיקר הדין אין צורך בקנין למינוי שליחות (שו''ע חו''מ סי' קפ''ב ס''א), ולכן השנה שיש קושי להגיע לרב עקב בידוד או איסור להסתובב בין אנשים, אפשר לסדר המכירה דרך הטלפון )הגריש''א, הגר''נ קרליץ סידור פסח כהלכתו פי''א הע' 25 ,) דרך הפקס או ע''י אימייל וכדומה, והשכר טירחא של הרב יכול וראוי לסדר בהזדמנות אחרת..

     גם אדם שמנהגו בדרך כלל לא לכלול במכירה חמץ גמור משום חששות שמא לא נעשה כראוי, מ''מ השנה [תש''פ] שנמצאים בשעת הדחק, ולא יודעים מה יולד יום ויתכן שיהיה מחסור כללי במזון לאחר פסח, או הגבלות בנגישות לחנויות, אדם שחושש וירא מפני המצב שלאחר פסח, וכן מי שמוגבל לאכול מאכלים מיוחדים בשביל בריאותו וירא שמא יחסר לו מאכלים אלו לאחר הפסח, מותר לכתחילה להשאיר מוצרי חמץ שיש כבר בבית, אפילו חמץ גמור, ולכלול אותם במכירה עם הרב, ולסגור המקום ולסמן המקום כראוי שהוא מכור לגוי, ולא צריכים התרת נדרים מאחר שהוא שעת הדחק ואופן עראי (פוסקי זמנינו(.

     יש שכתבו שניקיון הבית לפני פסח יש בו משום זכירת עבודת הפרך' וגם מזכיר את התועלת שבאה לעולם אחרי יציאת מצרים דהיינו ניקיון מההרגלים הרעים של האנושות (ספר ואתם עדי פרק א ח 5.)


 


     כל שמבטלים החמץ ערב פסח ואומרים הנוסח 'כל חמירא וכו' ומבינים מה שאומרים (רמ''א סי' תל''ד ס''ב ומ''ב סק''ט), הרי החמץ נהיה הפקר וכבר אינו שלו, ולכן אפילו אם הבית מלא חמץ כגון לחם ובייגלא'ך וכדומה, מן התורה כבר אינם עוברים עליו כלל 'בבל יראה ובל ימצא' (מ''ב סי' תל''א סק''ב(.

ישועה ושתיקה (פניני עין חמד, עלון 780)

     לרגל שמחת ה'אופרוף' של אחיינו, טס ר' אלכסנדר משה הי"ו ממקום מגוריו ביוניון-סיטי שבארה"ב למונטריאול שבקנדה.

     בליל שבת התפלל בביה"כ שהיה סמוך לבית אכסנייתו. כאשר נכנס לביהמ"ד, הבחין, כי בכניסה מתנוססת מודעה גדולה ובה כתוב: "מובא בשם ה'חפץ חיים' זיע"א ששתיקה יפה בשעת התפילה וקריאת התורה, ומסוגלת לכל הישועות ". מודעה זו קשה לפספס, לא ייתכן מצב, שיכנס אדם לבית המדרש, מבלי שיבחין היטב במודעה.  התרגשות עזה תקפה את ר' אלכסנדר משה, כאשר הבחין כי קרוב לעשרה מניינים התפללו שם בנוסף להרבה ילדים ובחורים, ומתחילת התפילה ועד סיומה לא נשמע אף לא משפט אחד של שיחה בטלה! הוא חש בהתעלות נפשית רוחנית גבוהה בקבלת שבת ובתפילת ערבית שלאחריה.

     למחרת הגיע לתפילת מנחה, לאחר מכן שוחח עם הדומ"ץ של ביה"כ והביע את התפעלותו, שאתמול בזמן קבלת שבת וערבית לא שוחחו אנשים באמצע התפילה, התפילה נערכה מתוך יראת כבוד כראוי לבית מקדש מעט, וההקפדה שלא לדבר ולשוחח בעת התפילה נראתה היטב בכל מקום, וזו הסיבה שבא עכשיו להתפלל כאן פעם נוספת. התרגשות נוספת חש בליבו, כשראה את המודעה הגדולה שהשתיקה מסוגלת לכל הישועות, כשהוא עצמו חווה זאת על בשרו את הסגולה לכל הישועות! כששמע הדיין את סיפורו, ביקש ממנו לספר זאת בסעודה שלישית. הוא הסכים לכך ובאמצע סעודה שלישית החל ר' אלכסנדר משה בסיפורו. "

     הסיפור שלי החל בסוף חודש טבת ה'תשע"ה, התחלתי להרגיש כאבים חזקים באזור הכליות. בתחילה חשבתי, שאולי מדובר באבנים בכליות, אולם תוצאות הבדיקה הראו, כי לא מדובר באבנים בכליות". " הרופא שלח אותי לבדיקות מקיפות כולל סי.טי, ובדיקות דם שונות. לאחר מספר ימים, הרופא ביקש ממני להיכנס אליו בדחיפות ואז הודיע לי את הגרוע מכל, גידול ממאיר ל"ע,  שהתחיל באזור הכבד, התפשט לכל האיברים הפנימיים, והוא הגורם לכאבים העזים אותם אני חש". " הוא הוסיף, שהסיכוי לצאת מזה אפסי, ההתפשטות היא כה מקיפה שבשום ניתוח לא יצליחו להוציא ולנקות את כל הגרורות. הרופא אף הקציב זמן, בו ניתן לחיות עם מצב שכזה, מספר חודשים בלבד!"... "

     המצב וההרגשה שלי הייתה בכי רע. סיפרתי זאת לחברי וידידי. לא ניסיתי להסתיר את המצב, חשבתי, כי כמה שיותר אנשים יתפללו עלי, יש יותר סיכויים, שיתקבלו התפילות בשמיים ובורא עולם ישלח לי רפואה שלימה ". "שבת ראשונה לא באתי להתפלל בביהמ"ד בו אני מתפלל עקב חולשה נוראה שתקפה אותי. במשך השבוע לאחר מכן החלו כוחותיי אט אט לחזור, דיברתי עם אנשים שנסכו בי תקווה. ניסיתי להתחזק בכל כוחי באמונה שלימה בבורא עולם שיושיע אותי ולא הנחתי לייאוש להשתלט עלי בשום אופן". " בשבת השנייה חשתי יותר טוב והלכתי לביהמ"ד לתפילה.  לפני התפילה פנה אלי הגבאי וביקש את הסכמתי לערוך עבורי מגבית, והדגיש לא מגבית של התרמת כספים! הסכמתי לכך.  לפני קריאת התורה תיאר הגבאי את מצבי הקשה והאומלל,  הוא פנה בבקשה נרגשת למתפללים לקבל על עצמם לא לשוחח בעת התפילה ובקריאת התורה מתחילה ועד הסוף והוסיף: 'ובזכות זה ישלח ה' יתברך רפואה שלימה לאחד מבני החבורה'.

     קריאתו נענתה בקרב המתפללים וביום שלישי לאחר מכן עלה לביתי לבקר אותי, הוא הגיש לי דף עם שמונים חתימות! של המתפללים, אשר חתמו שהם מתחייבים לא לשוחח שום שיחת חולין בזמן התפילה מתחילתה ועד סופה, אף לא בעת מכירת העליות, והדבר ייזקף לזכותי שאזכה לרפואה שלימה". "

     בשבת שלאחר מכן שרר שקט מוחלט בביהמ"ד בכל עת התפילה וקריאת התורה. במקביל המליץ רופא גדול בתחום לקחת סוג מסוים של טיפול כימותרפי, כניסיון לראות, כיצד המחלה תגיב לזה. ברגע שהתחלתי לקבל את הטיפול חל שיפור מדהים בגופי. בהתחלה עמדו המספרים במחזור הדם על 33,000 ! כשלאדם רגיל המספר עומד על 32 בלבד".  לאחר שתים-עשרה שבועות כאשר ערכו בדיקה חוזרת, נדהמו הרופאים להיווכח, שהמספרים ירדו באופן דרסטי ועמדו על 3,200 ...!הרופא התקשר אלי ואמר בהתרגשות, שהדבר בלתי נתפס, ועפ"י מדעי הרפואה אין אפשרות להסביר עובדה שכזו".  הרופא הסביר: "בדרך כלל יורדים המספרים רק כמה אלפים בתקופה קצרה כזאת, וכאן הם ירדו כמעט בשלושים אלף!  בנוסף לזה מצאו, שהגידול החל להיעלם באופן ניכר, מעבר למצופה, והדבר נותן הרבה תקווה, שאוכל להירפא ממחלתי ". "המשכתי בטיפולים וכעבור שתים-עשרה שבועות ערכו בדיקה נוספת ושוב מתקשר הרופא בהתפעלות ומבשר, שהמספרים ירדו מתחת לשלוש מאות... לדבר שכזה לא היה תקדים!. כל עובדי המחלקה יודעים לספר על הנס הגדול, שראו אצלי.


     אני בטוח, שזכות זו של שתיקה בשעת התפילה היא שעמדה לי,  ועומדת לי בהווה ובעתיד. מצבי השתפר מיום ליום, הכאבים חלפו והפכתי להיות ככל האדם ". "לקראת ראש השנה, כתשעה חודשים מאז פרצה בגופי המחלה, כתבתי מכתב מרגש לכל ידידי בביהמ"ד, הודיתי להם מקרב לב על המאמצים וההשתדלויות שעשו עבורי, וביקשתי שימשיכו להיזהר ולהקפיד על דבר חשוב ונשגב זה ". "כאשר הגעתי הנה, התרגשתי מאוד לראות את המודעה בכניסה ש'שתיקה בשעת התפילה מסוגלת לכל הישועות'. אמרתי, אספר את סיפור חיי, למען ימשיכו להתחזק ולדעת, כי יש דברים בגו, ואכן זו סגולה גדולה ועצומה עד מאוד!".




ה' ניסן ה'תש"פ





  אם אתה לומד מתבוסה, משמע שלא הפסדת.


     בדרך כלל נוהגים להחמיר בכל מיני חומרות משום 'חומרא דפסח', מפני שחמץ הוא איסור כרת, ורגיל בו כל השנה, ולכן מי שיכול להמשיך בדרך זה, ימשיך כמנהגו, מ''מ בשעת הסכנה ובעת הדחק ולאור המצב ובאופן שא''א להקפיד על כל דבר, וכן באופן שהחומרות מכבידות על האדם נפשית כך שקשה להישאר בבידוד למשך זמן ובאותו זמן גם להקפיד על כל דבר, אפשר להקל בכמה דינים שהם רק חומרות ולא מעיקר הדין וכיבואר, שהרי שמחת יו''ט הוא גם מצוה מן התורה.

   בין עשרות הציוויים המרכיבים את עשיית המשכן, מופיע ציווי שלא להסיר לעולם מארון העדות את המוטות המשמשים כדי לקחת אותו ממקום למקום. ציווי זה מסמל את הידיעה כי על האדם לדעת להיות מוכן תמיד לצאת למסע שיזמנו לו חייו ולהכין צידה לדרך את התורה והמצוות כפי שהיה בתוך ארון הקודש, שבתוכו היו ספר תורה ולוחות הברית, הציוד הטוב ביותר לכל מסע שיצטרך אדם לעבור במסלול חייו...


     טבע - מובא אשר קדוש אחד שאל להק' החכם צבי והסכים בתשובתו לדבריו הק' של הקדוש הנ"ל. וכך מובא בשו"ת חכם צבי (סי' יח). צריך לידע ששם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע או חמש מאות סמוך לזמנינו מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל, אלא שהקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד הגשם, והוא יתברך מפריח טללים, מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן הענינים שהאחרונים קוראים טבע באופן שטבע אין בעולם ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים טבע. זהו שאמרתי שהא-לקים והטבע והטבע והא-לקים הכל אחד, דעה זו היא ישרה חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בהם הם קראים ואפיקורסים.

החור באוזן ['באר הפרשה'- ו'פניני עין חמד']

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה מדהים:

     "ישנו אברך יקר וחשוב, אותו אני מכיר כבר שנים על גבי שנים, מאז שהיה נער, אשר בא אליי וסיפר לי את המעשה המדהים הבא: כבר שנים רבות, שאותו אברך סובל ל"ע מ'חור' בעור התוף שבאוזניו. מי שאינו סובל מבעיה זו, אינו יכול להבין, מהו הצער שאותו אדם חש. יש לו חור גדול שלא נסתם, והדבר גורם לו לסבל וצער רב כבר שנים רבות, בכך שאינו שומע טוב באוזניו, ובנוסף שומע צלצולים באוזניים, וכן תוקפים אותו זיהומים חוזרים ונשנים.  מדובר בכאבים עזים באוזניו שחש הוא ללא הרף, ובעיקר על כך שאסור בשום פנים ואופן, שיכנסו מים לאוזניו. כי אם חלילה יכנסו לו מים - יוכפל סבלו פי שניים ושלוש שכן במקרה מעין זה יתפתח זיהום או דלקת באוזניו, ומדובר בכאבים עזים וחזקים... ל"ע.

     בערב ר"ה תשע"ה, הלך אל רבו בבכיות וסיפר לו על הסבל האדיר, שסובל באוזניו כבר שנים רבות ואינו יכול לשאת אותו יותר. שמע זאת רבו בכאב, הביט בפניו והורה לו כי אם הגיע לפחי נפש שכזה, הרי שעליו לעבור ניתוח מידי,  וזאת על אף הסכנות הטמונות בניתוח מעין זה. האברך פנה אל עסקני רפואה, אשר חשו לעזרתו והצליחו בס"ד לסדר עבורו תוך מספר ימים בודדים ניתוח מיוחד לאוזניים אצל פרופסור המוביל בתחומו. מיודענו החל לפתח תקווה שבעז"ה על ידי הניתוח תיפטר בעייתו או לכל הפחות הדבר יקל במעט את הסבל והכאבים, אשר הוא חש מדי יום ביומו.

     התור לניתוח נקבע לאחר ראש השנה. בינתיים, ביומיים של ראש השנה כאבו אוזניו, והאברך חש סבל נוראי באוזניו וזעק לבורא מקירות ליבו שירפא אותו ויושיע אותו במהרה מכאבים אלו.  רגעי השיא הגיעו בשעת התקיעות בו הרהר האברך בתשובה, עשה חשבון נפש וקיבל על עצמו קבלה נפלאה , וכך אמר: "ריבונו של עולם, אדון הכול אשר הכול בידו. אני מקבל על עצמי קבלה חזקה לשנה החדשה, והיא - שלא לדבר כלל בשעת התפילה. ואנא בורא עולם, מתחנן אני , בעבור שאני מקבל על עצמי לסתום את פי בשעת התפילה,  אנא סתום לי את החור באוזניי ורפא אותי מהסבל הנורא".

     "סופו של הסיפור", ממשיך המגיד מישרים, הגה"צ רבי אלימלך בידרמן לספר, "הוא הגיע אליי ואמר לי במילים אלו: " תמו להם ימי ראש השנה המרוממים, והלכתי לבדיקה אצל הרופא לפני ביצוע הניתוח. הרופא מכניס מכשירים לאוזניי,  מביט שוב ושוב. חולפים מספר דקות ומבקש הרופא לערוך את בדיקה בפעם השנייה. הוא עורך את הבדיקה שוב,  מביט באוזניי ולאחר מכן מסתכל עלי ואומר לי בתדהמה: " אני לא יודע, אבל אירע לך נס, שאין לו אח ורע בעולם הרפואה!". אני מביט בפניו כשאיני מבין מהי כוונתו, ואז הוא אומר לי: "אין לך שום חור בעור התוף! החור, שהיה לך בצילומים הקודמים, נסתם לחלוטין. אתה בריא לגמרי,  ואינך צריך שום ניתוח!".


     חתם האברך ואמר: "כל מי שמכיר אותי יודע, כיצד אני סובל שנים מאוזניי, ואף אחד לא האמין למשמע הבשורה.  אוזניי התרפאו לחלוטין, וכיום אני ב"ה שומע מצוין ללא שום סבל וכאב, כשאני לעצמי יודע את הסוד - הקבלה שקיבלתי בראש השנה לסתום פי מלדבר בבית הכנסת, היא זו שעוררה עלי רחמים בשמיים לסתום את החור באוזניי".






ד' ניסן ה'תש"פ





 אם אדם מתעלם מהטבע, מתעלם הוא מהסדר שברא הקב"ה בעולם, כיון שהקב"ה ברא את חוקי הטבע, לא לתוהו בראם אלא למען נשתמש בהם ונהיה כפופים להם, וכבר אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים ". ממש כמו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כמו שניתן ביד האדם לקדם עצמו מבחינה רוחנית כך ניתן לו צו להתגונן בפני פגעי הטבע. לא בגלל שאי אפשר אחרת,  אלא בגלל שהקב"ה רצה שכך יהיה.

     בדיקת מזוזות ביתו, וכפי שידוע, נוטריקון המילה מזוזות הוא ’זז מוות', דעל ידי שיש בפתח ביתו של האדם מזוזות כשרות בתכלית ההידור, המוות מתרחק מעלו ומעל בני ביתו.


    "המשנה במסכת אבות אומרת לפום צערא אגרא, השכר הוא לפי הקושי והצער שיש בכל דבר, וכתוב בספר חסידים טובה מצוה אחת בצער ממאה שלא בצער, וע"כ בימים אלו אשר יש שינוי הסדרים ולחץ הילדים בבית וכמו כן לחץ הפרנסה, ובכל זאת מתחזקים לעשות את רצונו יתברך בזה יש נחת רוח לבורא ב"ה, ובזה אנו עושים את הפתח כחודו של מחט, והקב"ה עי"ז יפתח לנו פתח כפתחו של אולם של ישועות ורפואות ושפע ברכה והצלחה, ולגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן".



"     ונעלם דבר" )ד, יג ( בש"ס מצינו שהגמרא דנה מה דינו של אדם שנכנס לבית המקדש ושכח שהיה בבית המקדש. כיצד יתכן שבן אדם שוכח שהוא בבית המקדש?!  אלא - זהו כוחו של הרגל!  )מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל(

ה‘דיל’ בביתר עלית (‘ביתר עלית אונליין’.)

חברי ועדת תכנון ובניה בעיריית ביתר עילית, שהתכנסו יחד עם מהנדס העיר אבישי מירון על מנת לדון בבקשות שהוגשו על ידי תושבים – נתקלו השבוע בסיפור בלתי שגרתי.

הסיפור פורסם באתר ‘ביתר עלית אונליין’.

באחד התיקים שהתנהלו על תוספת לדירה בגבעה ,A הביעה אחת השכנות התנגדות חריפה. לטענתה, תוספת הבניה של השכן תחשיך מספר חדרים – דבר שיגרום לה נזק.

השכן, מצדו, הציע לשכנים המתנגדים פיצוי כספי בשל הנזק שייגרם לדירה.

לאחר שיח ער בין הצדדים אמרה השכנה: “אני מוכנה לוותר ולהסיר את ההתנגדות שלי בתנאי אחד. התנאי הוא שהמבקש – השכן, יחל ללמוד בקביעות את הדף היומי”.

חברי הוועדה נדהמו למשמע הבקשה.

השכנה סיפרה בשיחה עם ‘ביתר אונליין’, כי באחד הימים הסתכלה אל האזור שבו אמורה להיות התקרה שתחשיך את הבית – וחשבה לעצמה: “כסף בא כסף הולך, אני רוצה משהו נצחי. אני אסתכל כל יום בשבע וחצי שנים הקרובות ואדע שיש לי תמורה”.

כך ההחלטה להצעת הדיל המיוחד הבשילה עד להגשת ההצעה בוועדה.

הראשון שפצה את פיו היה מהנדס העיר שאמר: “אני כבר פה 14 שנה בוועדה ובחיי לא נתקלתי בוויתור כה נדיר ועוד בתמורה לדבר רוחני שכזה, זהו דבר מדהים ומרגש בעיני”.

לאחר ההלם הראשוני נענה השכן לבקשה, והשיב  כי הוא כעת כבר לומד את הדף היומי, אך הוא כמובן מוכן להקדיש את זכות הלימוד עבור השכנים.

הצדדים יצאו מחוץ למליאת הוועדה כדי לערוך הסכם, ולאחר מכן שבו לחדר הוועדה והשכנה הסירה את התנגדותה.

אחד מחברי המועצה שנכח במקום, סיפר ל’ביתר אונליין’: “אני מאמין שזה התיק היחיד בהיסטוריה של וועדת תכנון ובנייה שנפתר באופן רוחני. במרבית התיקים הפשרה היא על פיצוי כספי אבל פה זה היה שונה לגמרי.


“אבישי המהנדס אמר במליאת הוועדה לאחר מכן שהוא הרגיש רגע של קדושה בחדר באותו זמן. אני מקווה ששאר תושבי העיר ילמדו מהוויתור המכובד הזה ויפרגנו יותר אחד לשני”












 אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר, כפי שהראו לנו ירמיהו והרמב"ם, הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. (הרב לורד יונתן זקס)

     אף על פי שהחמץ אוסר בפסח בכל שהוא, ואינו מתבטל בששים, מכל מקום אם נתערב חמץ לפני הפסח, והיה ששים כנגדו, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, אלא כיון שנתבטל מותר באכילה בתוך הפסח. ואפילו לא נודע ענין תערובתו אלא בתוך הפסח אף על פי כן מותר באכילה. ואפילו אם עירב את החמץ קודם הפסח וביטלו בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור בכל שהוא. ואין לספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, אלא יש להורות כדעת מרן בזה.


     בזמננו המנהג ברוב ערי ארץ ישראל, שמקבלים שבת בהדלקת הנרות,  קודם השקיעה עשרים דקות, ויש מקומות שנוהגים שלושים דקות , ובירושלים רובם נוהגים ארבעים דקות קודם השקיעה. אך ראוי להראות חביבות המצוה ולהוסיף על החובה, יש עניין גדול שאדם יוסיף תוספת שבת, יותר ממנהג הרגיל במקומו, כפי אשר ידבנו ליבו.

     בעת ניקיון הספרים לפסח, יאבק את ספרי הילדים תחילה ואת ש״ס החתנים באחרונה, שתדיר וממש אינו תדיר - תדיר קודם...  


     בשבת, חוזרים עם הנערים על לימודם ואין לומדים דברים חדשים.  שזה גורם לביטול עונג שבת, של האבות, או של התינוקות מפני צערם, שלימוד דבר חדש הוא יותר עמל ויגיעה. (נדרים לז: יו"ד רמ"ה( 


     גוף בריא משמש לנפש כחדר אורחים. גוף חולה כבית כלא.

    'כאשר משיח יבוא, לא כל אחד יזכה להיות מלמד תורה לילדי ישראל, נצטרך לזה לזכויות גדולות!' (הגה"צ רבי משה רוזנשטיין,  המשגיח של ישיבת לומז'ה)


     מי שיש לו בריאות, יש לו תקווה: מי שיש לו תקווה יש לו הכל.

אין כפרה ("זמן")

     מסופר על יהודי צדיק בשם משה ארזי שסובל מבעיות בריאותיות קשות ואין כאן המקום להאריך. ענין אחד הטריד את ארזי יותר מכל הסבל האישי שלו. טיפולי הדיאליזה הקבועים שאשתו נאלצה לעבור בקביעות. הוא התפלל ללא הרף שהיא תזכה להשתחרר מן הטיפולים. כעת, בעוד ארזי שוכב בבית החולים, התקשר אליו נציגי הארגון "מתנת חיים", המעודד תרומת כליה בארץ ישראל, ובפיהם הבשורה הנפלאה: נמצא תורם עבור אשתו.

     בני הזוג ארזי היו מאושרים. הם החלו מיד בהכנות לקראת הניתוח. גברת ארזי נסעה לבית החולים בילינסון, הנמצא במרחק רבע שעה נסיעה מתל השומר, בו אושפז בעלה. משה הובא לשם באמבולנס, בכיסא גלגלים, כדי שיוכל להיות קרוב אליה בשעת הניתוח. הוא נשאר להמתין בתוך האמבולנס, כאשר לפתע הבחין במהומה המתחוללת בחוץ. מה קרה?  אחד מהאנשים שהגיעו למקום סיפר לו כי אישה דתית אחת, שהייתה כבר בחדר הניתוחים כדי לעבור השתלת כליה התחרטה לפתע ברגע האחרון.  התברר כי התורמת לא יהודייה, אישה מהולנד, נכדה של נאצי שרצח אלפי יהודים. המצפון שלה הציק לה במשך שנים רבות, עד שלילה אחד היא חלמה כי עליה לתרום אחת מכליותיה ליהודי. בעקבות החלום החליטה לעשות מעשה, ובכך לכפר במשהו על חטאיו של סבה. בקשתה היחידה, כאשר הציעה את תרומת הכליה שלה לארגון "מתנת חיים", הייתה כי יאפשרו לה לפגוש את מקבלת התרומה. אך הפגישה לא התנהלה כמתוכנן .

     הילה ארזי נחרדה לשמוע מפי האישה מה עומד מאחורי תרומתה הנדיבה. היא הקשיבה לה בנימוס, אך ברגע שהתורמת יצאה מהחדר, היא הודיעה נחרצות לצוות הרופאים כי בשום פנים ואופן היא אינה מוכנה לקבל את הכליה. " אני צריכה להעניק סליחה לנאצי? בשום אופן לא! אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם כליה של נכדה של נאצי, ולדעת בכל רגע ורגע בחיי שאני חיה בזכותו של נאצי אכזרי שרצח כל כך הרבה יהודים. לא! זה לא בא בחשבון!" האיש שסיפר לארזי על המתרחש אמר לו כי הרופאים מוכנים להתחיל בניתוח, והם אובדי עצות.

ארזי ביקש מנהג האמבולנס להוביל אותו אל חדר הניתוחים. שם הוא החל להתווכח עם אשתו, כשהוא אומר לה כי עליה לקבל את הכליה שתשחרר אותה מן הדיאליזה ותאפשר לה לחיות חיים רגילים. הרופא הראשי אמר לו כי קיימת התאמה של 98% , רמה נדירה ביותר של התאמה לאיבר מושתל, אך הם אינם יכולים להמתין. אם היא תסרב, הכליה תגיע למועמדת הבאה בתור, אישה עם אחוזי התאמה של 40%בלבד.

     נציגי ארגון "מתנת חיים" ניסו אף הם להתווכח עם הילה ארזי, כשהם מסבירים לה כי זוהי שאלה של פיקוח נפש (תוחלת החיים של מטופלי דיאליזה קצרה מהרגיל). במצב כזה מותר אפילו לחלל שבת, אך היא המשיכה לסרב בעקשנות . משה ארזי הרגיש על סף ייאוש. הוא התקשר לגר"ח קנייבסקי והסביר למקורבו של הגר"ח כי זוהי שאלה קריטית, הדורשת תשובה מידית. הלה הבטיח למסור מיד את השאלה לרב. כעבור שניות ספורות, הטלפון צלצל וארזי מצא את עצמו מדבר ישירות עם ר' חיים. הרב קנייבסקי ידוע בתשובותיו הקצרות והתכליתיות, הניתנות למי שמגיע אליו, מתוך רצון לחסוך דקות יקרות מזמנו, המוקדש כל כולו ללימוד התורה. אך הפעם,  מתוך התחשבות בשאלה הרת גורל זו, הוא החליט לנהל בעצמו את השיחה, במקום להעביר את תשובתו דרך מישהו אחר.


     ר' חיים פסק שלא זו בלבד שמותר להילה לקבל את הכליה, היא חייבת לעשות כן. ולגבי השאלה האם תרומת הכליה תכפר על מעשיו המרושעים של סב התורמת, ר' חיים התייחס לכך בקיצור: "אף תרומת כליה לא תכפר על מעשיו של הנאצי. היא יכולה אפילו להסכים לקבל את הכליה השנייה,  וגם את הלב..."  עם פסק כה חד משמעי מפוסק הדור, גברת ארזי ויתרה והביעה את הסכמתה. הניתוח התקיים בהצלחה והיא התאוששה ממנו במהירות. יתכן שהיה לה קשה מבחינה רגשית לקבל את הכליה, אך מנקודת מבט רפואית, הכל הלך למישרין, באופן יוצא מגדר הרגיל. סוף סוף היא השתחררה מכבלי הדיאליזה. לראשונה בחייהם הייתה לאחיה ולאחיותיה אימא בריאה שתטפל בהם.

בת מצווה לנסיכה (מאת ד"ר איווט אלט מילר)

אליאור קורוגלי, בת למשפחת המלוכה של קמבודיה ויהודייה דתית, חגגה לאחרונה את בת-המצווה שלה, הראשונה מסוגה בקמבודיה.

נערות יהודיות רבות שחוגגות את בת-המצווה שלהן מרגישות ממש כמו נסיכות. אליאור קורוגלי, ילדת בת-מצווה מלאס וגאס, היא באמת כזו.

לאחרונה היא חגגה את בת-המצווה שלה בקמבודיה, שם מלך בעבר הסבא רבא שלה, הוד מעלתו המלך מוניבונג, ואילו המלך הנוכחי, הוד מעלתו המלך נורודום סיהאמוני הוא בן דודה. "זו הייתה הזדמנות נהדרת להדק את הקשרים עם המשפחה", מסבירה אמה של אליאור, סוזן, בראיון בלעדי ל- Aish.co.il.

הייתה זו חגיגת הבת-מצווה השנייה של אליאור. בת השתים-עשרה החברותית חגגה קודם לכן בעיר הולדתה לאס וגאס, שם היא ומשפחתה חברים בקהילה היהודית של חב"ד. משפחת קורוגלי מארחת בקביעות עשרות אורחים לשבת בביתם היפה. בסוכות, הסוכה הענקית שלהם יכולה להכיל עד 120 אורחים.

"משפחת קורוגלי מארחת אנשים כל שבת", מסביר הרב מנדי הארליג, הרב של חב"ד בהנדרסון, לאס וגאס. לפעמים נערכות חגיגות קהילתיות מטעם בית הכנסת שלו בביתה של משפחת קורוגלי.

ריי וסוזי קורוגלי נפגשו בארצות הברית, שם גרה משפחתה של סוזי. אביה, טאי סוק, היה דיפלומט קמבודי וסוזי (ששמה המלא הוא סאתסווי טאי), נולדה בוושינגטון. למרות שמשפחתה התגוררה בכל רחבי העולם והיא בילתה חלק גדול מילדותה מקליפורניה, סוזי גדלה בבית שספוג בתרבות הקמבודית. היא פגשה את ריי, יהודי איראני מהעיר שירז שבאיראן, אחרי שהגיע ללמוד בארצות הברית בשנות ה- 70. ריי וסוזי גרו בלאס וגאס ונפגשו במסיבת יום הולדת של חבר משותף. "הייתי עייפה – בדיוק חזרתי מהעבודה", נזכרת סוזי. אבל כשהיא פגשה את ריי היא הבינה שהוא מישהו מיוחד. הזוג התחבר, אולם לאור ההבדלים הדתיים ביניהם, נישואין לא היו על הפרק. "למדנו להכיר זה את זה תקופה די ארוכה", נזכרת סוזי. אחרי שנים של למידה, סוזי התגיירה והתחתנה עם ריי, נחושה להקים בית יהודי.

למרות שהם עדיין לא היו דתיים, ריי הלך לפעמים לבית כנסת אורתודוקסי של חב"ד בדרום נבדה. יום אחד, סוזי חיכתה לפגוש את ריי בבית הכנסת, כשהיא שמעה שיעור תורה שהועבר על-ידי אחיו של הרב מנדי, הרב ישעיה הארליג. השיעור היה "מהו אלוהים?" וסוזי התחברה לדברים בצורה עמוקה. "תמיד חשבתי שמשהו גדול יותר יצר את כל זה – השמים והארץ. הייתי מרותקת ורציתי לדעת עוד ועוד. מאותו יום ואילך התחלתי ללמוד". 

הרב ישעיה שמע שהתלמידה החדשה שלו היא נסיכה, אבל התייחס למידע זה בעירבון מוגבל. "בהתחלה חשבתי שזו מחמאה שאימא שלה חלקה לה", הוא נזכר בחיוך. בסופו של דבר הבין הרב הארליג שסוזי אכן בת מלוכה אמיתית. "היא למדה כמה שיעורים ביהדות ואז החלה להתפתח", אומר הרב הארליג. ככל שסוזי קיבלה על עצמה שמירת יותר ויותר מצוות, היא הביאה גם את משפחתה לאמץ בהדרגה חיים יהודים דתיים.

לאחר שלמדה יהדות, עברה סוזי גיור אורתודוקסי. היא וריי אימצו אורח חיים דתי. הם נישאו מחדש בטקס יהודי דתי. כשילדיהם היו בגיל בית ספר, הם שלחו אותם לבית ספר יהודי דתי. הם אומצו על-ידי הקהילה היהודית החמה ובנו בית של תורה ומצוות.

יום הולדתה השנים-עשר של אליאור חל בנר חמישי של חנוכה בדצמבר 2018. משפחתה ערכה חגיגת בת-מצווה גדולה לאליאור וחבריה בביתם שבלאס וגאס. שנה לאחר מכן, נסעה המשפחה לפנום פן לאירוע השני: נשף גאלה מלכותי שבו הם חגגו עם משפחת המלוכה הקמבודית.

חגיגת בת-המצווה של אליאור נערכה במלון ראפלס לה רויאל שסבה, המלך נורודום סיהאנוק, סייע בהקמתו. "בת הדודה שלי, הנסיכה נורודום, הציעה שנערוך שם את המסיבה", מסבירה סוזי, לאור הקשרים המלכותיים של המלון וחדר הנשפים הגדול והמפואר. לפני שהיה המלון מוכן לארח את חגיגת בת-המצווה הראשונה שלו, היה צורך לטפל במספר משוכות. ראשית, היה צורך להכשיר את מטבח המלון. משימה חשובה זו נפלה בחלקם של הרב בנציון והרבנית מאשי בוטמן, שהקימו את בית חב"ד בקמבודיה ב- 2009. יחד עם סוזי, הם הכשירו את מטבחי המלון. הם הטיסו את השף הישראלי קובי מזרחי כדי להכין סעודת בת-מצווה כיד המלך – תרתי משמע. לאורך כל ההכנות, סוזי השגיחה מקרוב על הבישולים, כולל פיקוח על אוכל שהוכן במלון מקומי לאורחים שישהו בביקור בן 10 ימים.

לבושה בשמלה קמבודית מלכותית מסורתית, אליאור ומשפחתה נשאו דברים, הדליקו נרות חנוכה ודיברו על הכרת התודה שלהם לא-לוקים. האורחים בנשף נהנו מארוחה כשרה. כמה ימים לאחר מכן, בטקס מלכותי, אליאור, הוריה ואחיה הוצגו באופן רשמי בפני המלך נורודום סיהאמוני והמלכה האם, המלכה נורודום מוניניאת'. "הם אמרו שהיה נפלא שבחרנו לחגוג את יום הולדתה של בתנו בקמבודיה. היה נהדר להיות כולנו יחד עם המשפחה שלי".

חגיגת בת-המצווה של אליאור נמשכה בשבת במרכז של בית חב"ד בקמבודיה. בדרך למרכז וחזרה ממנו, ליווה את בני המשפחה משמר כבוד מלכותי.

למרות שאליאור, אחיה ואמם הם בני המשפחה הקמבודית המלכותית, יהדותם מעניקה להם מקור נוסף להרגשה מלכותית. "אשתי מאירה בנוכחותה כל חדר שהיא נכנסת אליו", אומר ריי. "אנשים פשוט נמשכים אליה ומרותקים לא רק מהידע שלה ביהדות, אלא גם מהמהות שלה". כשנשאל אם הוא מרגיש שאשתו נסיכה קמבודית השיב ריי, "היא המלכה שלי".


עכשיו אחרי ששבו ללאס וגאס אומרת סוזי שחגיגת בת-המצווה כולה הייתה מושלמת. משפחתה הצליחה לחגוג גם עם משפחתו של ריי, ו- 30 איש מלאס וגאס טסו לקמבודיה כדי להצטרף לחגיגה שלהם. ריי וסוזי מתכננים לחגוג את בר-המצווה של בנם בישראל. כשהיא מתארת את יופיו של הנשף המלכותי והביקור אצל משפחתה, מסכמת סוזי את חוויותיה ב"ברוך השם" לבבי, מתוך הודיה לא-ל על כך שהוביל אותה במסע שלה אל היהדות והפך את חגיגת בת-המצווה הייחודית הזו לאפשרית.







א' ניסן ה'תש"פ

 אמרו חז"ל (יבמות סג, א) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו', ואין הכוונה שתבוא ח"ו פורענות על בני ישראל, אלא על הגויים ועל כל הרוצחים הרשעים, וזאת כדי לרומם את בני ישראל, ובוודא יש עלינו להכריז הודו לה' כי טוב על כל מהשעבר ועובר עד הלום, אשר כל המתבונן במצב הנוכחי רואה כאן בארץ ישראל רק ניסים ונפלאות אשר השי"ת לא עזב חסדו ואמתו מאתנו, והוא ית"ש יעזרנו כן הלאה יותר כהנה וכהנה. (כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א)


     "ומי שרוצה לחדד את הקול הייחודי שלו, את ראיית העולם שנובעת מתוכו ופחות מהחברה, חייב לבלות יותר זמן עם עצמו, מתוך בחירה. בסופו של יום, זה התהליך החשוב ביותר בגיבוש של האינדיבידואל" ( מחקר של פרופ' דניאל גילברט - חוקר פסיכולוגיה ידוע מהרווארד(.


     כבר הורו גדולים וטובים בדורות עברו איך יש להתנהג ולהישמר בזמנים שכאלו, וב"ה בדורות הללו לא ידענו על כאלו דברים של מחלות ומגיפות שעברו ממקום למקום, אך עתה כשהגיענו מצב כזה צריך לציית לכל מה שאומרים, ולקיים בעצמינו 'לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', זה הדבר שהתורה דורשת מאתנו וזה שהקב"ה מצווה אותנו. וברור שעל כל ספק ושאלה צריך לשאול דיין ומו"צ כדת מה לעשות. (כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א)

     מוטב להיות איכר בריא מאשר קיסר חולה.    

מעייני הישועה (על-פי 'אוצר המכתבים' לרבי יוסף משאש)

"באתי להציע לך עסקה", אמר מחמוד אבו-סלמן לישועה שפורטש, שכנו, כשזה פתח לפניו את הדלת. "אשמע בשמחה", נענה המארח, והוביל את שכנו אל הטרקלין המפואר. השניים שקעו בכורסאות הנוחות, והעשיר היהודי כיבד את עמיתו בקפה מהביל ובדברי מתיקה.

"ניגש ישר לעניין", פתח השכן, מדלג על שלב דברי הנימוסים ואינו מתאמץ להפיג את העננה השורה על פניו. "מה קרה, ידידי?", שאל ישועה, בנימה דאוגה. בין השניים שרתה ידידות ארוכת שנים, בשל מגוריהם המשותפים בשכונת היוקרה בעיר סאלי שבמרוקו והיותם עתירי נכסים.

"אני מציע לך לקנות את הפרדס שלי", הטיל מחמוד את הפצצה.

"מה?! השתגעת?!", נזעק היהודי. "מי מוותר על שכיית חמדה שכזאת?!".

בתוך נכסיו של מחמוד בלט פרדס שופע, שהתברך בשני מעיינות, שנבעו משני צדדיו וסיפקו לו מים זכים בשפע. עצי הגן הניבו פירות משובחים ועסיסיים, שהיו סחורה מבוקשת בשווקים.

"נקלעתי לקשיים", השיב השכן בעצב. "האמן לי, הפרדס הזה יקר לי מכל נכסיי, אך אין לי ברירה. העדפתי לפנות אליך, כי אני סומך על יושרך ותבונתך, ומאמין שבמהרה נוכל לסכם את העסקה".

ישועה עלעל במסמכי הבעלות, ולא הזדקק למחשבה רבה. אמנם המחיר שאבו-סלמן דורש תמורת הפרדס אינו נמוך, אבל ערכו של הנכס גבוה הרבה יותר.

שני הסוחרים צללו לפרטי החוזה, התפלפלו בסעיפיו, ולבסוף לחצו ידיים ונפרדו מרוצים: הערבי יצא ובידו המזומנים הנחוצים לו להיחלצות מן התסבוכת הכלכלית שבה שקע, והיהודי קיבל את הפרדס היוקרתי.

עם שחר מיהר ישועה אל הפרדס שרכש. הוא פסע בשביליו, ושאף אל ריאותיו את הניחוחות המשכרים. "כל זה שלי!", הרהר בעליצות, בעודו מתבשם מהנוף, מתענג על מראה הפירות ונהנה משאון המים המפכים.

חלפו חודשיים. יום אחד ניגש אליו אדם ממכריו, ובארשת פנים קודרת אמר לו: "המקום ימלא את חסרונך". אוזניו של ישועה הזדקפו בתמיהה. "מה אמרת?", שאל.

"גש אל הפרדס שלך", אמר האיש, "תראה בעצמך!".

ליבו של ישועה החסיר פעימה. הוא עלה על סוסו ופתח בדהרה. בהגיעו אל הפרדס נדהם לגלות כי שני המעיינות פסקו מנביעתם, האדמה חרבה ועלי העצים מעידים כי הם סובלים מיובש. "איפה המים?", זעק בחרדה.

תוואי המעיינות נראה עתה כמו בקעים צחיחים. ישועה ההמום לפת את ראשו בידיו כלא מאמין. בלי המעיינות, כל השקעתו הגדולה יורדת לטמיון.

בצר לו פנה לביתו של רבי חיים בן-עטר, ה'אור החיים' הקדוש. על אף גילו הצעיר, שמו כבר יצא לתהילה כמחולל ישועות.

ישועה לא דקדק כל-כך בקיום התורה והמצוות, אך ברגעים קשים נהג להיוועץ בצדיק ולבקש את ברכתו. שבור ורצוץ נפל לרגליו, ובקול בוכים תינה את מצוקתו: הפרדס כולו בסכנת אבדון.

"הירגע נא!", ביקש הצדיק להשקיט את סערת רוחו של האיש. "הבה נשב ונשוחח בנחת". הוא מזג כוס והושיטה לעבר האורח. "שתה בבקשה", אמר לו במאור פנים.

ישועה היה צמא. משעות הבוקר לא באו מים אל פיו. שעות רבות התרוצץ בפרדסו תחת השמש הקופחת, מנסה להבין את פשר התופעה המוזרה. הוא נטל את הכוס, קירבהּ לפיו, ובבת אחת גמע את תכולתה. הוא לא בירך 'שהכול נהיה בדברו' קודם השתייה ולא 'בורא נפשות' אחריה.

עווית כאב עלתה על פניו של רבי חיים. "אכן, נודע הדבר!", קרא מנהמת ליבו.

"מה הכוונה?", תמה האורח.

"עכשיו הבנתי את הסיבה שבעטייה יבשו המעיינות", אמר הצדיק. "יש שתי ברכות שמברכים על שתיית מים: 'שהכול' קודם השתייה, ו'בורא נפשות' לאחריה. הנביא ישעיהו אומר: 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. המילה 'בששון' היא ראשי תיבות: ב רכות ש תיים, ש הכול ו בורא נ פשות – יהיו מעיינות הישועה. כלומר, הכרת התודה לבורא העולם על השפע שהוא נותן לנו, היא התנאי לקיומו".

העשיר קימט את מצחו במחשבה, ואז ניצת בעיניו זיק של הבנה. הוא השפיל מבט אל כוס המים הריקה והמתין למוצא פי הצדיק. "הקשב לדבריי", הוסיף רבי חיים ואמר, "משעה שיחזרו המעיינות לנבוע, עליך להשגיח שכל יהודי שמבקר בפרדסך ומבקש ללגום ממי המעיינות, יברך את שתי הברכות האלה".

ישועה הנהן בהכנעה. לא חלפו עשרים וארבע שעות, וכבמטה קסם – המים החלו לבצבץ בקרקעית המעיינות. תחילה בקילוח דק, ואט-אט גבר והיה לזרימה קולחת, שהחזירה את החיים לפרדס.


ישועה מילא את הצעת הצדיק, והעמיד שומר שתפקידו להזכיר לכל יהודי לברך את שתי הברכות על המים. יהודי המקום אף נתנו שם למעיינות האלה – 'מעיינות חיים', על שמו של 'אור החיים' הקדוש, וידעו לספר כי מימיהם נושאים סגולות ריפוי מיוחדות.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט