בניית אתרים בחינם

 





פרשת השבוע שלי "מטות" ה'תשע"ו

 

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבנו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.

נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.

הבה נרחיב מעט נקודה זו.  לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.

התורה מספרת, כי כששמע משה רבנו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם הייתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, הייתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.

לכן, הוכיח משה רבנו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב  באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.

גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבנו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.

ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??

אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!

כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!

הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?

לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.

האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה,  אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!

ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם  "והייתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג)  – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של  הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!" 

 








מטות, מסעי, דברים. (אלף כתב אות י''ט)

     בג' שבועות, בין המצרים, צריכים לחזור בתשובה כדברי הרמב''ם [פ''א הלכות תענית ה''ב] ועל זאת ירמוז ג' סדרות שקוראים בג' שבועות אלו, ראשי המטות הוא בחינת מאין באת, מסעי, ולאן אתה הולך, דברים, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

     מוסיף המלקט: מטות, מסעי, דברים. ר''ת ממ''ד אם באמת נחזור בתשובה לא נצטרך לבלות הרבה זמן בממ''ד, ה' יעזור. 


"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". (ל,ג)

     מעניין לראות את ביאורו של מדרש רבה וכך הוא מביא: אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת - אין אתה רשאי להישבע בשמי, אלא אם כן יהיה בך כל המידות האלו: "את ה  אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק  ורק אז  ובשמו תישבע" (דברים ו). אם יש בך כל המידות האלו אתה רשאי להישבע ואם לאו אין אתה רשאי להישבע!

     נשאלת השאלה: מדוע רק אדם צדיק שיש בו את כל המידות הללו יכול להישבע?! וכי לא יכול להיות אדם פשוט או אפילו רשע שישבע ולא יקיים?!

     כדי להבין את התשובה נקדים משל למה הדבר דומה:

     היו, שני שכנים עניים, אחד  מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, לשניהם היו בנות שהגיעו לפרקן וצריכות להינשא. כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו כסף דיו על מנת להשיא את בנותיו ונשארו אלו בביתו עד לגיל מאוחר מאד. הגנב היה מתוסכל עד למאוד, הייתכן ששכנו "מצליח" יותר ממנו?! ולכן הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניה, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו? השיב לו חוטב העצים, שכך הוא מנהגו: ביום שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו קופת חיסכון קטנה הסגורה במנעול ובריח, ויום יום הוא נותן בתוכה שקל אחד, ועד שיגיע הבן לפרקו כבר יש לו עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כך גם הוא,  ארגז קטן סגור במנעול גדול וחזק וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא ויהיה לו - לצרכי ביתו ובנותיו.

     כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, פרץ בצחוק ואמר: "העצה הזאת טובה רק עבורך, כי כאשר תיתן את המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנוכי, הלא גנב אני, ואני פותח מנעולים הכי מתוחכמים אשר סגרו אחרים, וכל שכן מנעול פשוט וקטן כזה אשר אני שמתי... הרי שבוודאי שאני אפרוץ אותו כאשר אהיה דחוק לכסף"...

     וכן הוא הנמשל: מי ששומר על תורה ומצוות יכול לשמור על מסגרת ולקיים את נדרו, אבל פורץ המסגרות אשר גדרה התורה לא יוכל לשמור הבטחתו ויפרוץ בקלות את המסגרת שיצר בעצמו.


"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'... לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ'' (ניצוצי התורה)

     באו אנשים אל הרה"ק מוהר"מ מפרימישלאן זיע"א ובידם תקנות חדשות סייגים וחומרות שהתקינו לבני עירם, א"ל הרה"ק שתקנות אלו הם נגד התורה והסביר להם את דבריו דהנה כתיב בפ' מטות איש כי ידור נדר לד' לאסור איסר על נפשו, פי' הנודרים נדרים והאוסרים איסורים למען ד' יכולים לעשות זאת רק על נפשם לעצמם ולא לאחרים.

 

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"(ל,ג) (אור לנוער)

     מספרים על חסיד אחד, ירא ה’ וסר מרע, שהיה מבאי ביתו של הסבא משפולי זכותו תגן עלינו אמן, אותו חסיד היה עשיר מופלג, ולא חסר לו מאומה, מלבד צרתו האחת, שלא זכה להיפקד בפרי בטן. בכל פעם היה העשיר מתחנן על נפשו לפני רבו האדמו"ר הקדוש, שיבטיחו להיפקד בבן זכר של קיימא, אך הצדיק דחהו בלך ושוב. במשך חדשים רבים נדחה על ידי רבו עד שהחליט אותו חסיד להיכנס לרבו, לשבת ולהטרידו, עד שיגזור אומר, שתפקד אשתו בפרי בטן.

     אותו יום היה הסבא משפולי עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, לבטל גזרה קשה מעל ראשם של בני הקהילה, והנה פתאום מופיע אותו חסיד, ומתחיל להעסיק את הרבי בבקשה פרטית, התחיל הסבא לומר לו, שאין זו שעת הכושר, ועתה הוא עסוק והתחנן לפניו שיניחו ויבוא פעם אחרת. אך החסיד בשלו: "אינני זז עד שהרבי יגזור ויבטיח שאזכה השנה בבן". הדבר עיכב את הרבי וציערו עד מאוד, וכל מה שעשה לא עזר, אלא החסיד הוסיף והכפיל להטריד את הצדיק, הרבי ביקש מהחסיד שילך, ואם לא יעשה כן הוא יתחרט. אך גם לזאת לא שמע החסיד. כראות הסבא משפולי זכותו תגן עלינו אמן, שהחסיד בשלו, אמר לו: "אני נשבע לך, כי לא יהיו לך בנים לעולם". כשמעו החסיד את הדברים האלה נבהל וברח מיד מחצרו של הצדיק, ונאנח, כמי שחרב עליו עולמו. וכבר התייאש מדבר זה והשלים עם המציאות.

     לימים נסע אותו חסיד לעיר קוריץ לצורך מסחרו, ושמע רבות אודות הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, ועל היותו בעל רוח הקודש, בעל מופתים, ודבוק בה' יתברך בכל אבריו וגידיו. שאל החסיד העשיר את בני העיר למצבו הכלכלי של רבי פנחס. וכששמע שמצבו הגשמי ירוד, עני מרוד הוא עד פת לחם. הלך לביתו ואמר לרבנית שתקנה לליל הסדר את כל הדברים על חשבונו. שולחן, כיסאות, מפות, מלבושים, בשר, עופות, דגים, יין, פירות וירקות, קמח למצה שמורה ועוד. וביקש בתמורה מהרבנית להתארח בבית הצדיק בליל הסדר.

     שמחה הרבנית והתחילה להזמין את הדברים, ואילו מן הצד משתומם לו רבי פנחס, מדוע אין אשתו מטרידה אותו השנה על הכסף עבור הוצאות החג? הרבי לא שאל מאומה, והמשיך בעבודת הקודש שלו.

     בערב פסח רואה רבי פנחס שהבית מאיר, כלי כסף וכלי זהב, שמלות חדשות, רהוט חדש, כלים מבריקים, מיד שאל הוא את הרבנית: "מהיכן כל הפאר הזה?" הצביעה הרבנית על האורח החסיד, ואמרה שהכול בזכותו. נתן לו רבי פנחס יד לשלום וישבו לקדש. התחיל באמירת ההגדה, ולאחר הכוס השני, טרם ניגשו ליטול ידיים, שאלו רבי פנחס, מדוע הגיע? ומה חסר לו? סיפר לו אותו חסיד בקול בוכים, את מה שקרה אצל הסבא משפולי, ובקשו לבטל את השבועה, כדי שיזכה להיפקד בבן זכר של קיימא. הרהר רבי פנחס רבות בבקשתו של העשיר, ואמר לו: "אם יש לי זכות בשמים, אני נשבע לך, כי עוד השנה הבאה אשתך תלד בן זכר של קיימא". שמח אותו עשיר ונשק את ידיו של הצדיק, ואכן כך היה, לאחר שנה ילדה אשתו בן זכר.

     הצדיק רבי ישראל מרוז’ין זצ"ל, סיפר לחסידיו שבשעה שנשבע רבי פנחס מקוריץ, נעשה רעש גדול בשמים. שני צדיקי עולם נשבעו, שבועתו של מי תתקיים?! פסק בית דין של מעלה: מי שלא נשבע אף פעם אפילו באמת, את שבועתו נקבל. חקרו ובדקו וראו שרבי פנחס לא נשבע אף פעם בחייו, ולכן קיימו את שבועתו, לתת לאותו חסיד עשיר בן זכר של קיימא.

     הדברים מאירים, וכתובים בפסוק בפרשתינו: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" פרוש: אדם שהוא לא מחלל את דברו ככל היוצא מפיו יעשה, כך מקיימים בשמים את דבריו.

     עלינו להיזהר לשמור את דברינו ולקיימם, ולהיזהר רבות בעוון נדרים ושבועות, משום שאפילו אם מקיימם נקרא "רשע" ולכן הטוב ביותר לומר תמיד "בלי נדר" ולהיזהר לקיים כל הבטחותיו, כמו שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור", ובזה נישא טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן.


לא יחל דברו (ל,ג)

כוחן של מילים

     אחד הדברים שבהם אדם דומה, כביכול, לבורא עולם הוא בכוח הדיבור, ככתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). מקשה בעל "נפש החיים": ומה דמות יש להקב"ה, והרי אחד מי"ג עיקרי אמונה הם שהקב"ה אינו בעל דמיון? אלא כמו שהוא יתברך שמו אלוקים- בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם בכל רגע כרצונו, כך נתן הקב"ה לאדם כוחות נפלאים ועצומים לפעול ולעשות והוא ע"י כוח הדיבור.

     בספר "דברות אליהו" כותב הרב אליהו פנחסי שליט"א כי חייב האדם לדעת שיש בידו אוצר חשוב ביותר שנקרא כוח הדיבור והרי שבכוח זה הוא דומה ממש לקב"ה. וזה שאנו אומרים בתפילה: "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה", וכי לבהמה אין רוח שהיא מחייה אותה, אלא הנשמה שבאדם זה כוח הדיבור כמ"ש "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית פ"ב). מסביר התרגום: רוח ממללא. הדיבור הוא פועל יוצא מהנשמה הטהורה והוא נאצל מכוח השכל שנתן הקב"ה באדם, ואת זה אין אצל הבהמה, כי מחוסר השכל מחוסר בכוח הדיבור. על כן על האדם לעשות גדרים וסייגים לכל אמירה או דיבור היוצא מפיו. לא אחת אנו שומעים את הביטוי "אז מה אם אמרתי?! מה כבר קרה?!" אך מכל האמור לעיל על האדם להבין כי אין אמירה סתמית. פיו של האדם דומה לשלט רחוק, כשם שאדם לוחץ על השלט ופותח על ידו את דלתות מכוניתו, כך האדם ברגע שפיו משחרר אמירה כלשהי הוא פותח חלל בעולמות העליונים, ומכאן חובתו של האדם להיזהר בכל אמירה או דיבור שהוא מוציא מפיו.

     לעיתים אנו נתקלים בתופעה שהבעל אומר איזה ביטוי קשה כלפי אשתו, לאחר זמן כאשר הוא מתעשת הוא מתחיל לבקש סליחה ומחילה וחושב שבכך נגמר העניין, אך כידוע נשים הן רגישות ביותר. אמנם הן נוטות למחול ולסלוח, אך ברוב המקרים הפצע בלב נשאר פתוח והוא יכול להישמר כך אפילו כמה שנים טובות.

     דוגמא נפלאה לכך נלמד מהמעשה הבא: זוג צעיר הורים לשני ילדים המריבה הייתה אצלם דבר שבשגרה. האישה הייתה תקיפה ונמרצת, לא הייתה מוכנה לוותר ולו על דבר קל שבקלים. זעקותיה ושאגותיה נשמעו לכל עבר. ומנגד גם בעלה לא טמן ידו בצלחת וגם הוא השיב לה מנה אחת אפיים. אמנם היו ניסיונות של גישור מדי פעם ואף של פיוס אך הם החזיקו מעמד יום מקסימום יומיים. בצר לה פנתה האישה לרב הקהילה שימצא פתרון לבעיותיה כיוון שהיא אינה יכולה יותר לסבול את בעלה. הרב הבין לרוחה והוא הציע לה הצעה פשוטה: "דעי לך, את חייבת לשחרר את עצבייך!" "יום יום אני משחררת אותם..."- הפטירה האישה. "אך כוונתי לדרך שונה ממה שאת נוהגת כיום". "מה כוונת הרב?"- הסתקרנה האישה. "יש לי עבורך פתרון מקורי ואם תעשי כמצוותי בעלך לא יוכל לך"! "אדרבה, נכונה אני לשמוע, כבוד הרב". "ובכן, כפי שהבנתי בעלך מדי יום מעיר הערות, מקניטך ומעליב אותך. ואת היי חכמה ובמקום להשיב לו כגמולו את תוציאי את עצבייך בצורה הבאה: תקני לך קרש ומסמרים ובמקום להתעצבן עליו את תדפקי מסמר בקרש וכאשר יעברו כמה ימים ובעלך יראה שאת לא מגיבה ואפילו לא צועקת אזי גם הוא יירגע". "כבוד הרב, הצעתך דווקא נראית לי קוסמת מאוד"!- חייכה האישה. ואכן מדי יום קנתה האישה מסמרים ודפקה אותם בקרש כשהיא מוציאה את עצביה עליהם במקום על בעלה...

     באחד הימים בעלה ראה בחדרו קרש מלא מסמרים. לשאלתו מה עושה הקרש הזה בבית ועוד בחדרו השיבה לו האישה כי כך יעץ לה הרב לנהוג כלפיו, שבמקום לריב ביניהם היא תוציא עצביה על מסמרים. לאחר שהקרש כבר נוקב במסמרים צפופים משני צדיו, ניגשה שוב האישה אל הרב ושאלה על המשך צעדיה.

     "מעתה על כל מעשה טוב של בעלך תוציאי מסמר עד שיצאו כל המסמרים"!- ענה הרב. וכך האישה החלה להוציא מדי יום מסמר אחד על כל הנהגה או מילה טובה של הבעל.

     בעלה שהבחין במעשיה הבין שהוצאת המסמרים מסמלים את מעשיו הטובים. הוא החליט לחכות עד שיוצא המסמר האחרון ואז לומר דבר מה. והיום הזה הגיע. הבעל ניגש אל אשתו והעיר לה בחיוך ובחיבה: "נו, אני רואה שהצלחת להוציא את כל המסמרים...". "אכן כן, המסמרים יצאו אך החורים נשארו..."- השיבה האישה.

     אכן כך הם פני הדברים. הצלקות- החורים שנשארו כתוצאה מאמירות שהן לעיתים סתמיות ולפעמים רק לצורך "העקיצה הקטנה". לעיתים זה בפני בני משפחה או מכרים. הטענה "האמיני לי, לא התכוונתי" לא תמיד מתקבלת בהבנה.

     לצערנו, גברים רבים אינם מודעים לרגישותה הגבוהה של האישה לכל אמירה, לכל הבעת פנים ולכל פגיעה שנעשתה אף בלא כוונה. אנו עדים היום להיקף מקרי גירושין שלא היה כמותו. זוגות שנחשבו כ"מאושרים" ו"מצליחים" ואף מבוססים כלכלית- פתאום ביום אחד בהיר מחליטים להיפרד. היא לא יכולה יותר לסבול אותו...". הדיבור, הוא אשר אמרנו, הוא זה המפריד והמחבר בין בני זוג. מילה אחת בנעימות ובסבר יכולה לשבור מחיצות רבות על כן בל נזלזל ח"ו בכוח הדיבור שנתן לנו הקב"ה. הבה נבין שבדיבור יש עוצמה שלא ניתן לשער בתנאי שיודעים להשתמש בו נכון. מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה אנו מחויבים להיזהר בלשוננו, וכפי שאומר רש"י: לא יעשה דיבורו חולין. כל מילה, כל דיבור נרשם ותקף ולא ניתן למחוותו. והחמור מכל הוא כאשר האדם בהבל פיו חורץ את דינו.

     מעשה נפלא על כך הובא בספר "עלינו לשבח" ובו נלמד מה כוחן של מילים: גב' פרידה מנדלזון הי"ד נהרגה בפיגוע הנורא במסעדת "סבארו" בירושלים. מי ששמע את הדיבורים המפורשים שיצאו מפיה בימים האחרונים לחייה, עמד משתאה ונפעם, שכן היה מדובר באישה שלא הגיעה עדיין לגיל זקנה. "מעולם"- כך סיפר בנה יבדל"א הרב יונה מנדלזון- "מעולם אתם שומעים, לא נכנסה אימא הי"ד למסעדה כלשהי. היא הייתה פעילה בשכונתה בארגון שיעורים תורניים לנשים ובמיוחד שיעורי לשון הרע, וכשאמרנו לה מדי פעם שכדאי שתצא היא סירבה.

     ביום בו אירע הפיגוע עברה מרת פרידה בדיקות שבגינן הייתה צריכה לצום. היא הייתה אמורה לקחת אתה אוכל מן הבית כדי להשביע את נפשה לאחר הצום, אבל ברגע האחרון שינתה את דעתה, ולמרות שזה לא התאים לה כלל- שלא לקחת אוכל- יצאה כך מן הבית. וכשהוצרכה לטעום משהו לאחר הצום, נאלצה לעשות דבר של עשתה מעולם... להיכנס למסעדה... ושם מצאה את מותה, מות קדושים, ב... מסעדה. שעה קצרה לפני שיצאה מן הבית אמרה לבנה ש"אני קצת מבוגרת, ורואה כבר את הסוף". לכשהתפלא הבן מדוע היא מדברת דיבורים כאלה, ושאל אותה: "הרי את עדיין צעירה לימים, אימא, ופעולתך מורגשת מאוד בשכונה", המשיכה ואמרה: "אבל גם למות אינני רוצה. קראתי בספרים שיש עניין של חיבוט הקבר, וכי איך אוכל לסבול זאת? על כן אני מתפללת לה', שאם הוא רוצה לקחת אותי מן העולם, שייקחני בצורה כזו שאעלה מיד לגן עדן ואתייצב בפני כיסא הכבוד..." וממש שעה קצרה לאחר מכן עלתה בסערה השמימה במות קדושים וטהורים, בדיוק כפי שרצתה, שהרי מי שנרצח בגלל היותו יהודי, נכנס מיד לגן עדן, כפי שכותב הרמב"ם.

     המזעזע ביותר היה, שביום הפיגוע, הגיעה אישה לא מוכרת לבית הכנסת בירושלים בו התפללה מרת פרידה הי"ד, ושם מכהן בעלה יבדל"א כגבאי ראשי מזה שנים רבות, ובפיה בקשה: "אני מעוניינת ברכישת מקום". "אין ולו מקום אחד בעזרת הנשים של בית הכנסת!"- השיב הגבאי. אבל האישה התעקשה. היא רוצה מקום ולא יעזור שום דבר... ראה הגבאי שלא יוכל להיפטר ממנה, ואמר לה חצי בבדיחות הדעת חצי ברצינות: "בחרי לך את אחד המקומות בעזרת הנשים". מאות מקומות יש בעזרת הנשים של בית כנסת זה. איזה מקום בחרה לעצמה אותה אישה? היא הסתובבה במשך שעה ארוכה בעזרה, ובחרה לבסוף בכיסאה של מרת פרידה מנדלזון הי"ד. לא עברה שעה קצרה והמקום התפנה...

 

לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה(ל,ג). (פרפראות לפרשת מטות)

     מי ששומר פיו, ולא מחללו, הוא בבחינת צדיק שגוזר, והקב"ה מקיים כל היוצא מפיו (מעינה של תורה).

     לא יחל דברו. שלא יתחיל מיד עם הדיבור אלא יחשוב מקודם אם אין בזה דיבורים אסורים (בן איש חי).

     צדיק אחד פירש פירוש על המימרא "לפום צערא אגרא" לפום, פירוש הפה, הפה יכול לגרום לך צער, וכן להיפך הפה יכול לגרום לך אגרא שכר. גם המלה פרנסה הם 2 מילים פה רסן, השומר פיו יש לו פרנסה.

     תורה שבכתב ותורה שבעל פה, למה אומרים בעל פה ולא אומרים תורה שבפה, בגלל שצריך להיות בעל הבית על הפה - לשמור על הפה, אז יש לו הצלחה בתורה.

"לא יחל דברו" (במדבר ל,ג). אפילו סתם דברים, אפילו שיחות חולין, אל תחלל. (המגיד מקוזניץ)

"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג). מי שעומד בדיבורו ואינו משנה מדבריו, זוכה ל"כל היוצא מפיו יעשה" – שהקב"ה יעשה כדבריו, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".(קדושת לוי)


"לא יחל דברו"(ל,ג) (מתוך 'פנינים' – לרב יוסף ברגר)

     סיפור נורא שסיפר אב ששיכל את בנו בגיל צעיר. היינו שני אחים בגילאי הבר מצוה, הורינו שלחו אותנו ללמוד בישיבה בעיר רחוקה, לשם כך היינו צריכים לנסוע במונית שרות. כך עשינו בכל פעם שחזרנו מהבית לישיבה.

     באחת הפעמים עלינו על מונית השרות, התיישבנו וחיכינו שיעלו עוד מספר נוסעים בכדי שהנהג יוכל לפתוח בנסיעה, הייתי בחור צעיר, חסר שכל ובינה ואולי קצת 'חוצפן'... והתחלתי לבקש מהנהג שייסע כבר! אין לנו זמן! הנהג ענה שהוא לא נוסע עד שמתמלאים כל מקומות הישיבה, ואילו אני, עניתי לו ב'חוצפה'... הביט אלי הנהג ואמר: בחורצ'יק שמור על עצמך, אל תדבר אלי ככה, אני אב שכול! שכלתי לא מזמן בן שנהרג במלחמה... ברוב טיפשותי רציתי להראות לו שגם אני יודע 'לענות' ואמרתי לו בחוצפה: אז מה, גם אני אב שכול!... מיד לאחר מספר דקות האוטו התמלא. ואכן, הנהג התחיל בנסיעה והגענו למחוז חפצנו כשהדבר נשכח ממני כלל וכלל.

     כעת, בעת יושבי שבעה על בני, נכנס אחי הי"ו בסערה רבה ופנה לצידי כדי לשוחח עמי, והוא מספר לי, כי בליל אמש הוא ישב בביתו והעלה מחשבות שונות על האסון המצער והכפול שקרה לי, והחל לגולל במחשבותיו פיסות היסטוריה, כשלפתע נזכר בסיפור נורא זה שקרה עמנו בעודנו נערים צעירים בגיל הטיפש עשרה, ולכן באתי אליך כעת להזכירך זאת...

     תפסנו שנינו את ראשנו ואמרנו לעצמו: אוי! מי יודע האם לא היה כאן "פתיחת פה לשטן", "ברית כרותה לשפתיים"! איך הבאתי עלי את האסונות הנוראים האלה!...

     ממשיך האב ואומר אני מספר את זה ומקווה, אולי כשאנשים יקראו את הדברים, יבינו את גודל קדושת הדיבור ועד כמה צריכים להיזהר ולשמור על הפה...


לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג).

     הרה"ח ר' יהושע הלר הי"ו למד בישיבת פונבי'ז בב"ב, והיה מקורב לראש הישיבה הגאון ר' יוסף כהנמן ז"ל. הוא הבחין שבראש השנה נוהג הרב לאכול יחידי, וגם כשנשא את הרבנית בזיווג שני, המשיך לנהוג כך, הרהיב עוז בנפשו, ושאל להגר"י כהנמן ז"ל, ילמדנו רבינו, מה הטעם שמעכ"ת אוכל לבד, נדהם הרב לשמוע שאי מי שם לב למנהגו, וסיפר לו בשנת תרפ"ט נסעתי לארה"ב לערוך מגבית עבור הישיבה, היה זה לפני ראש השנה, הבנתי שהמקום והחברה אינם מתאימים עבורי לליל ראש השנה... הייתי נבוך ולא יכולתי לסרב, אמרתי הנני נוהג לאכול בליל ראש השנה ביחידות, הלה קיבל דברי בהבנה, ולא נעלב. מאז אני נוהג לאכול ביחידות בליל ראש השנה, כיון שכך יצא מפי (אפילו שלא בכוונה) וככל היוצא מפיו יעשה.


לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג)

     פעם אחת, נכח הגאון ר' יהושע ליב דיסקין זצ"ל בהספד שנערך במלאת שבעה לאחד מתלמידיו. אמרו שם כנהוג תפלת "קל מלא רחמים", ובתום ההספד התפזר הקהל. מיד לאחר מכן, הזמין הרב את שמש בית הכנסת, נתן לו מטבע לעילוי נשמת המנוח, והדגיש, "עבור כל הקהל שנכח בשעת תפלת ההשכבה". וטעמו ונימוקו עמו, החזן הרי אמר "בעבור שכל הקהל נודרים צדקה לעילוי נשמתו", על כן ראה חובה לעצמו להבטיח שלא יכשל הציבור בהתחייבות זו.


איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה (ל,ג) (אוהב תורה)

     הגמרא (כתבות עז ע"ב) מספרת, שכשבא השטן לקחת את נשמתו של רבי יהושע בן לוי, אמר לו רבי יהושע: "רצוני לראות אם כדאי לי למות, הראה לי את מקומי שבגן עדן". נעתר לו השטן ושניהם הלכו. בדרך אמר רבי יהושע בן לוי לשטן: "מפחד אני פן תהרוג אותי, הבא לי את הסכין שלך". והשטן נתן לו את סכינו. כשהגיעו לגן עדן והראה לו השטן את מקומו, קפץ מיד רבי יהושע בן לוי פנימה ונשבע שלא יצא.

     בא השטן לפני הקב"ה ואמר לו: "ועכשיו מה יהא על מלאכתי?" אמר הקב"ה: "עליו לעשות התרת נדרים. אם אי פעם עשה התרת נדרים - יעשה גם עכשיו, ואם לאו - לא יעשה". התברר שמעודו לא עשה התרת נדרים, ונשאר רבי יהושע בן לוי במקומו שבגן עדן.

     מעשה זה - אומר הרב משלם יששכר הורוביץ בספרו "כלי חמדה" - רמוז בפסוק שלפנינו: "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו" - שלא יצא מגן עדן, אם "לא יחל דברו" - אם אף פעם לא עשה התרת נדרים, הרי ש"ככל היצא מפיו יעשה" - הוא יכול להישאר בגן עדן.


"איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".(ל,ג) (בהלכה ובאגדה)

     התורה החמירה מאוד באדם שמחלל את דיבורו ואינו מקיים את נדריו ושבועותיו. עד כדי כך שאמרו בגמרא: "בעוון נדרים בניו הקטנים של אדם מתים", ה' יצילנו. מסופר בגמרא מעשה באדם אחד, שבשנת בצורת הפקיד דינר זהב אצל אישה אלמנה. האישה לקחה את הדינר והניחה אותו בכד של קמח למשמרת. עבר זמן רב, והיא שכחה מהעניין. היא לקחה את הקמח שבכד ואפתה ממנו לחם. באותו יום הגיע אל ביתה עני רעב ללחם. נכמרו רחמיה עליו והיא נתנה לו את אותו לחם שבו היה הדינר. לימים בא בעל הדינר ודרש את הדינר. חיפשה וחיפשה אך לשווא. נשבעה האישה ואמר, שאם נהנתה מן הדינר, ימות אחד מבניה. לא עברו ימים מועטים ואכן אחד מבניה מת. כששמעו חכמים את המעשה המחריד, אמרו: אם מי שנשבע על אמת - קרה לו דבר כזה, הנשבע על שקר - על אחת כמה וכמה! ויש להבין, "בעוון נדרים בניו הקטנים של אדם מתים", ואילו האוכל חזיר וכיוצא, לא נענש עד כדי כך?

     וביארו בזה משל למה הדבר דומה: לאדם שחיפש עבודה, והחליט שהוא רוצה להיות שוטר. ומדוע? כיון שאין עבודה קלה ונעימה מזו: לעמוד בכבישים עם משרוקית ביד, לשרוק ולנענע בידיים למכוניות... בהחלט מעניין ונחמד. אלא שבתחנת המשטרה אמרו לו שכרגע לא צריכים שוטרים, צריכים סוהר, להשגיח על האסירים בבית הסוהר. הלה הסכים והתחיל לעבוד כסוהר. בבואו ראה אנשים יושבים בתנאים קשים, חלקם בצינוק, בקושי בא אוכל לפיהם, לחם צר ומים לחץ, וקשה להם מאוד.

     כעבור מספר ימים הגיע אסיר חדש, והנה הכניסוהו לחדר נוח, והגישו לו 3 ארוחות ביום. התפלא הסוהר ושאל: מה ההבדל בינו לבין שאר האסירים? מדוע זוכה זה לתנאים מועדפים? אמרו לו: רוב האסירים כאן הם פושעים, גנבים, ולכן מגיע להם עונש קשה. אבל זה האחרון מסכן, פשט את הרגל. לא הבין הסוהר, מה זה 'פשט רגל'? הסבירו לו שהיו לו הרבה חובות ולא היה לו לשלם, וכי מה אפשר לעשות לו, ליטול את נפשו? לכן שמו אותו פה כמה ימים עד שהשופט יכריז עליו שהוא פשט רגל.

     הלה - מצאו הדברים חן בעיניו, עזב את עבודתו, וכששאלוהו למה, השיב שמצא עבודה אחרת, טובה יותר. הלך מיודענו לבית מלון יוקרתי, שהה שם חודש שלם, הוא ובני ביתו, אכלו שתו וישנו. כשבא לחזור לביתו, הגישו לו את החשבון לתשלום. אמר להם: אֹמר את האמת, אין לי כסף. וכי מה תעשו לי? תיטלו את נפשי? תבעו אותו למשפט, אך הלה לא נבהל, אמר: אני מבקש שיכריזו עלי כפושט רגל!. אמר השופט: הלקוהו מאה מכות והשליכוהו לצינוק. התקומם ומחה: היכן הצדק והיושר?! הלוא אך לפני זמן קצר ראיתי אדם שפשט את הרגל, בילה כמה ימים ברווחה ושולח לחופשי, פטור מחובותיו!" גער בו השופט: "אין כאן מקום להשוואה! הלוא הוא היה סוחר ישר דרך, אשר ניהל את עסקיו כהוגן, ולפתע הפסיד את כספו - גלגל הוא שחוזר בעולם, ויכול לקרות לכל אחד. אין מקום להענישו, די כבר במה שנענש באובדן נכסיו. אבל אתה, מי הכריחך להתפטר ממשרתך ולהיכנס לבית המלון, להונות את בעליו, לשכור חדרים מפוארים, וליהנות ממיטב המאכלים?! אם ידעת שאין ביכולתך לשלם, היה עליך לישון בחוצות ולפשוט יד ללחם!"

     והנמשל: אדם שימעד ויחטא באחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, יכול להצטדק ולומר כי היצר הרע הסיתו, ובהיותו בשר ודם נכשל ומעד. יכול הוא לייחל לרחמי שמים, למידת רחמים וחמלה. אבל כאשר הוא עצמו, מיוזמתו, נודר ומחייב את עצמו בדבר שאין בכוחו לקיימו - על כך ייענש בכל החומרה, שכן, מי הכריחו להכניס עצמו בחיוב זה?!

     לצערנו, שומעים לעיתים אנשים שלשונם מורגלת בשבועות, אפשר לשמוע מהם על ימין ועל שמאל שהם נשבעים בחיי ילדיהם או הוריהם. ה' יצילנו. עלינו לדעת כי "ברית כרותה לשפתיים" מילים שאדם מוציא בשפתיו יש להם עוצמה והן עלולות ח"ו להשפיע, כמו שלמדונו רבותינו: "אסור לפתוח פה לשטן", אדם תמיד צריך לפתוח את פיו רק לדברים טובים. כמו כן, יש להימנע משבועות מכל סוג שהוא. רבותינו מסבירים מהי "שבועת שווא"? - כאשר נשבעים על דבר שהוא ברור כגון: "אני נשבע לך שזה כיסא", הרי זו "שבועת שווא", כל שכן כאשר אדם נשבע לשקר, שזה חמור יותר.

     אדם ירא שמים נזהר שלא להישבע אפילו לדבר אמת!...


"איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" [ל, ג]. (ניצוצות).

לא יעשה דבריו חולין (רש"י).

     מסדר באושוויץ. שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות מוזלמן בלי שם, בלי עבר, בלי אישה וילדים, בלי אבא, בלי אימא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזה שנה? היכן כולם? מה קרה לכולם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? האם אתה זה אתה? לחשוב קשה לך, להרגיש... אבוד. ואולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה? זה אתה שעומד עכשיו בין שאר האסירים, לבוש כתונת פסים, נקודה אחת על הסרגל האנושי הערוך בדיוק גאומטרי: גב זקוף, ידיים לצדי הגוף, צוואר מתוח, העיניים אינן ממצמצות, האף כאילו אינו מריח את העשן השמנוני, הכבד, שגרגריו השחורים חגים באוויר כמו גרגרי שלג שחור: שלג שאינו פוסק לרדת, יום ולילה, חורף, אביב וקיץ... מחלחל לתוך הפיות הפעורים מיובש. מחלחל לתודעה, נספג באדמה. במים, בנקבוביות העור. פיח המשרפות!

     באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כיסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש. כאילו מישהו יזוז, בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלתם, כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז... אבל היה מישהו! יהודי אחד העז... לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעיניים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם? יום א' היום. יום המנוחה השבועי. האסירים אינם נשלחים לעבודות פרך בחוץ. מגיע לחיילי האס. אס. קצת חופש, לא?! מעט בידור, ככה... להרים את המורל. צבא בלי מורל עלול להיחלש. מפקד המחנה דואג להם. הקרקס השבועי. אין בו ליצנים, לוליינים או אקרובטים. יש בו חיות טרף. אחת מהן עומדת מול האסירים. שמו היינץ. שערו קצוץ מאוד, עיניו כחול ים קטנות. פני ארי מושלם. מעט סמוק עכשיו, אחרי הבירה ששתה הבוקר, שואג הצהרת כוונות! יש בדעתו לעשות צדק היום! קבל עם עולם!

     "נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! על חם, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח היינץ. רוקו ניתז. הוא מוחה את פיו. "הביאו אותו!" עיני המוזלמנים נפקחות לרווחה. לאמצע המגרש נדחף יהודי. נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!" שואג היינץ, עיניו אדומות. היהודי צועד לכאן. משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני! זה שבתפקיד מותח את צווארו, לראות, הנשק ביד. זה שלא בתפקיד לוגם עוד בירה או מצית סיגריה ומצפה. תכף יתחיל המשחק!

     תחת עמוד התלייה היינץ ממנה את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסניגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. מתרוממות, מתמקדות – האוויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם! משהו נוקב, נותב ככדור לתוך תודעתם: תפילין!... תפילין!... בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות, אי, ריבונו של עולם!

     מתחת לכותנת הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם רותח. והעיניים, צריכות להישאר יבשות! אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים- הכבויים ניצת- עובר זרם! תפילין! הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: "אתה מודה שהחפצים האלה שלך?". "מודה". "מי מסר לך אותם?". "הם שלי". "תענה, כלב יהודי! מי מסר?". "אף אחד". "מי עוד השתמש בהם?". היהודי שותק לשבריר שניה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני". "אם כך, אתה מודה שהשתמשת?" "מודה".

     היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: "החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד – אשם! בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתלייה! גזר הדין יבוצע מיד!" לחייו של היינץ אדומות. "גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!" 

     הנאשם לא זע. הסרגלים לא זעים. אושוויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ יוכיח... עכשיו שהוא לא רק שופט! הוא גם תליין! "יהודי – לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!". היהודי עולה. "עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב ראש. היינץ מקרב כיסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. מתנשם, משהק. יורד מהכיסא, מחזירו למקומו מתחת לשולחן. סדר זה סדר. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. שמש חורפית משתדלת להאיר. והיהודי – עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ פוזל לכיוון חייליו. משועממים?! אפילו לא מסתכלים! נו, מה, עוד יהודי תלוי?!

     היינץ מתמתח ושואג בקול שמשדל להדמות לקול הפיהרר: "כבן לאומה הגרמנית, הארית, התרבותית, ובשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין". האסירים עוצמים עיניים, הנידון למוות דווקא פוקח, חזק. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשנייה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם חדש זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה-"של ראש" על הראש, עם ה- "של יד" כרוך על היד... בלב אושוויץ! מול התליינים! האס.אס. פורצים בצחוק. טופחים לעצמם על הכתף, משפריצים בירה, שורקים, הכלבים נובחים! איזו חגיגה! היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש! איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! שמעתם? איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפם להביא מצלמות. היינץ סמוק, מחייך. "הבקשה מאושרת".

     הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד. מקרב לפיו. מנשק. האס.אס. מתגלגלים מצחוק. היינץ, ממתין מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל... תנועותיו מהירות, מדויקות, הוא מתרכז ובודק. ה- "של יד", במקום? כן. מושיט יד אל ה-"של ראש". התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו... מלא חיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק. הוא מרוכז, כרוך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף. נושא פניו לשמיים שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט. עכשיו מוריד היהודי את עיניו לגובה עיני האסירים, אחיו, הממוגנטים אליו – מרותקים – מחושמלים חיים! זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבינם – בינם לבינו, במעגל סגור.

     זה הוא עכשיו שמצהיר כוונות! החבל לצווארו כרוך – והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין! החיילים במתח. מה עכשיו? הבעיטה בשרפרף, הגופה המטלטלת? אה, כבר? זה נגמר? לא. זה רק מתחיל. זרם חם, נוקב, נותב, רץ מתרוצץ בין שורות האסירים, בוער בתוכם, הופכם ללפידים. הכלבים לא נובחים. ציפור לא מצייצת. עשן מיתמר השמיימה. ברקים בלבבות. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם-הולם, ובחוך הדממה נשמע היהודי אומר זועק את זעקת הנצח בכל לבו ונפשו, ובקול רם וצלול: "שמע ישראל... ה'--- אלוקינו- ה' אח- ד!"...

     עתה זה רק הוא. הוא ואתה. היהודי ואלוקיו. עכשיו מתאחדים – היהודי, התפילה, אלוקי השמים והארץ וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היינץ מתבלבל. פחד לא מוסבר ממצמץ בעיניו. מישהו זז שם? אה. רק נדמה לו? הוא סוקר את השורות מולו: מימין משמאל. טוב. איש לא זע. טוב. הוא נושם לרווחה. היהודי שותק. זהו? סיים? חיילי האס.אס. מותחים צוואר ועיניים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח... עתה החבל יימתח ו..."

     "מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב – מקרב רגליו זו לזו – מצדיע במועל יד! הייל... לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין... האוברשפירר... היינץ מבולבל, אבל... הדרגות... "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?". "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין. לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו. היינץ ממהר לבצע את הפקודה. מחניק את שיהוקיו. במו ידיו מתיר את לולאת החנק מצוואר הנידון שלו. "מהר!" צורח הקצין. היהודי יורד אל הארץ, התפילין עוד לראשו.

     הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידיים! למעלה!". הוא מרים. "יותר גבוה!". היהודי מרומם. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. היינץ רוצה להיבלע באדמה. אולם האדמה לא רוצה בו. האדמה מקמרת גבה הקשוי תחת ברכי הנידון, משתדלת להקל עליו. "אני גוזר על הבוגד – מלקות! המכסה המקסימלית, כשהידיים – גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!" הקצין מסמן לאחד החיילים, שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. "ולא להרים ראש!" היהודי מרכין. יש מאין שולף הקצין מגלב ארוך. לקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק. שלג אמיתי, לבן, מתחיל לרדת. חיילי האס.אס. רוטנים. מלקות! באמת, מה מעניין במלקות? מה מיוחד? וגם מעצבן את האוזניים, כל צלילי החבטות האלה. ההצלפות, עוד אחת. עוד אחת. עוד אחת, עוד, עוד... כמה אפשר לשמוע? אפשר למות משעמום. עדיף לשמוע מוסיקה קלאסית, ואגנר או משהו. הם מסתלקים למאורותיהם. גם המסדר קיבל פקודה להתפזר.

     רק הלב לא. הלב עדיין שם, על מגרש המסדרים, פועם פעימה יהודית, מול הנידון הכורע על ברכיו, בידיים מונפות, אבן לכל יד והשוט – מכה על ראשו. רק על ראשו. רק על ה"של ראש". דווקא שם, משם הוא שידר, משם הוא יקלוט, שדרים קצרים, ישירים. עוד, ועוד, ועוד. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכח עד שחלשה זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. וכל אותו זמן של המכות, שחוזרות ונשנות וצולפות באותו ראש – באותו מקום, האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. והוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה, התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעים, מרוטשים, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו... והשלג יורד ויורד, חרישי כל כך, לבן כל כך... מכסת ההלקאות נשלמה.

     הנאצי המכה נושף ומשחרר את שריר זרועו התפוס. מקלל. זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצנוף מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה – לתוך השלג. מכתימו בדם. היינץ עובר שם אחר כך, מורה לשני אסירים לזרוק את הגוף הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה. הלילה יורד על כולם, שווה בשווה. על המתים ועל החיים.

     ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עיניים. מוצא את השמים מעליו. פרושים שחורים, נטולי כוכב. השמים מזכירים לו את האדמה. הכאב הנובר בראשו נורא וחזק כל כך... "אני חי", הוא חושב. עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערימת המתים. זוחל לאט כל הלילה למקום מחבוא.

     במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, שנצמד ונדבק אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאט. חוזר לחיות. הוא חי.

     היהודי הזה שרד את אושוויץ, הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה בארץ ישראל בשנת תשס"ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, כאות נצח למסירות נפש שלו באותם ימים גורליים, מתמזגת בבשרו עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו – הוא חזר אל אביו שבשמים. היהודי – גיבור הסיפור הוא – הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, אביו של הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים"


לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל,ג)

     הרה"ח ר' יהושע הלר הי"ו למד בישיבת פונבי'ז בב"ב, והיה מקורב לראש הישיבה הגאון ר' יוסף כהנמן ז"ל. הוא הבחין שבראש השנה נוהג הרב לאכול יחידי, וגם כשנשא את הרבנית בזיווג שני, המשיך לנהוג כך, הרהיב עוז בנפשו, ושאל להגר"י כהנמן ז"ל, ילמדנו רבנו, מה הטעם שמעכ"ת אוכל לבד, נדהם הרב לשמוע שאי מי שם לב למנהגו, וסיפר לו.

     בשנת תרפ"ט נסעתי לארה"ב לערוך מגבית עבור הישיבה, היה זה לפני ראש השנה,  הבנתי שהמקום והחברה אינם מתאימים עבורי לליל ראש השנה... הייתי נבוך ולא יכולתי לסרב, אמרתי הנני נוהג לאכול בליל ראש השנה ביחידות, הלה קיבל דברי בהבנה, ולא נעלב. מאז אני נוהג לאכול ביחידות בליל ראש השנה, כיון שכך יצא מפי (אפילו שלא בכוונה) וככל היוצא מפיו יעשה.  

     פעם אחת, נכח הגאון ר' יהושע ליב דיסקין זצ"ל בהספד שנערך במלאת שבעה לאחד מתלמידיו. אמרו שם כנהוג תפלת "קל מלא רחמים", ובתום ההספד התפזר הקהל. מיד לאחר מכן, הזמין הרב את שמש בית הכנסת, נתן לו מטבע לעילוי נשמת המנוח, והדגיש, "עבור כל הקהל שנכח בשעת תפלת ההשכבה". וטעמו ונימוקו עמו, החזן הרי אמר "בעבור שכל הקהל נודרים צדקה לעילוי נשמתו", על כן ראה חובה לעצמו להבטיח שלא יכשל הציבור בהתחייבות זו.


לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" [ל, ג]. (ובחרת בחיים)

     אמרו רבותינו ז"ל (במדבר ר"פ מטות) על הפסוק "את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י', כ'): את ה' אלוקיך תירא, שתהיה ירא ה' כאברהם, יוסף ואיוב, שנאמר עליהם ירא אלוקים. ואותו תעבוד, שתהיה עוסק בתורה ובמצוות. ובו תדבק, שתדבק בדרכיו ותכבד תלמידי חכמים, ותהנה אותם מנכסיך. ורק אחרי שיהיו בך כל המידות הללו - רשאי אתה להישבע בשמו יתברך. ואם אין בך כל המידות הללו, אין אתה רשאי להישבע אפילו על האמת. והמדרש ממשיך ואומר "אמרו רבותינו אפילו על האמת אינו יפה לאדם להישבע". עד כאן.

     ומעשה באדם שנטה למות ועמד להיפרד מן העולם הזה. אמר לבנו יחידו "אני מצווה עליך שני דברים שתקפיד עליהם מאוד: היזהר מהצבועים, ואל תישבע אפילו על האמת". ונפטר האב לבית עולמו.

     הבן הקפיד מאוד על הצוואה מאביו, ולימים השתדך והקים בית בישראל. ביום מן הימים שאל את אשתו אם היא רוצה לצאת אתו קצת לטיול בעיר. אבל האישה אמרה שהיא לא רוצה לצאת, שמא תגרום מכשול לבני אדם שיסתכלו בה, ולכן היא מעדיפה להישאר בבית. גם בביתה היא הייתה מכסה את עצמה יתר על המידה, גם בשרוולים ארוכים, ונהגה בצניעות יתירה.

     במוחו של האיש, שזכר את צוואת אביו שאמר לו להיזהר מן הצבועים, נדלקה נורה אדומה, ואמר לאשתו שהוא צריך ללכת לכמה שבועות מחוץ לעיר לאיזה עניין דחוף. שכפל את מפתח ביתו, ואשתו הכינה לו קצת אוכל לדרך. הלך האיש מביתו, ובאמצע הלילה חזר לבית בשקט, פתח את הדלת וגילה שאשתו נמצאת בבית עם גוי. ביקשה האישה מהגוי להרוג את בעלה, אבל הבעל ברח מהר. וכיוון שלא ידע היכן לישון - ישן באמצע הרחוב.

     באותו לילה נגנב מארמון המלוכה האוצר של המלך, שהיה מלא בכסף וזהב. יצאו שוטרים לחפש ולחקור אחר הגנב. כשראו את האיש הישן באמצע הרחוב עצרו אותו מיד ולקחו אותו לתחנת המשטרה לחקירה על הגניבה. אמרו לו שאם הוא ישבע שאינו הגנב - ישוחרר לביתו. אבל הוא סירב להישבע. לכן פסקו את דינו שהוא הגנב, והובילוהו אל המעצר.

     בדרך למעצר הצטרפו אליהם גם הכומר המקומי וחבר מרעיו, ובאמצע הדרך אמר הכומר לכולם להיזהר לא לעבור בשביל מסוים כיוון שיש שם נמלים ואסור לדרוך עליהן. כששמע היהודי את דברי הכומר, אמר לשוטר 'תעשה לי טובה, תיקח אותי למלך ואני אגלה לו מי הגנב האמתי'.

     מיד פנו כולם לארמון המלוכה, והכניסו את היהודי אל המלך. אמר היהודי למלך 'אני והכומר גנבנו ביחד את האוצר'. מיד הלכו שוטרים לביתו של הכומר ומצאו שם את האוצר. שאל המלך את היהודי מה לו ולכומר, וסיפר לו היהודי שאין לו שום קשר עם הכומר, אלא שאחרי ששמע אותו אומר דברי צביעות - הבין הכל. ואחר כך נתן גט לאשתו הצבועה, והכל בא על מקומו בשלום. 


"וידבר ה' אל משה לאמר נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" (לא,ב) (וקראת לשבת עונג)

     המדרש מובא שהיה משה מתאווה לראות בנקמת מדין ועליו נאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם"!

     את דברי המדרש הללו הסביר המגיד מדובנא כדרכו במשל: עשיר אחד היה בן יחיד בחור חמד, אלא שחיסרון  גדול היה בו שבכל עת היה נותן עינו בכוס ושותה יין ויי"ש לשכרה. כל תחנוניו של העשיר לא הועילו והבן נשאר בסורו. לימים בא לעיר רופא חכם. מיהר העשיר אליו ותינה בפניו את צערו. שמע הרופא ואמר כי הוא יכול לרפא את הבן מהרגלו הרע עד שכל משקה יהפוך בעיניו למשוקץ.

     טיפל הרופא בבן ועשה מה שעשה ולאחר זמן לא רב בא אל העשיר ובישר לו כי הטיפול הצליח והבן שונא יין ושאר משקים. השגיח האב על בנו וראה כי אכן הוא אינו נוגע לא ביין ולא ביי"ש אולם האב רצה להיות בטוח בהצלחת הטיפול על כן שלח את בנו אל המוזג כדי שיקנה כד יין. בא הבן לבית המזיגה וביקש כד יין. ירד המוזג למרתף כדי להביא את אשר התבקש והבחור המתין למעלה. על הדלפק עמדו כדי יין ריקים וכאשר הריח הבחור את ריח היין היה הריח כה מאוס בעיניו עד אשר לקח מקל ושבר את כל הכדים... כאשר עלה המוזג מן המרתף וראה את אשר עולל הבחור מיהר ורץ אל אביו וסיפר לו את אשר הזיק בנו בבית המזיגה. שמח האב מאוד ואמר: אל דאגה אני אשלם לך את מלא הנזק אולם שמחה גדולה בליבי כי עכשיו אני נוכח לדעת ששנאת היין בליבו של בני כאשר אמר הרופא.

     כן הוא גם הנמשל: אמר המגיד - משה רבינו ביקש לראות את נקמת מדיין כי רצה לברר לעצמו האם בני ישראל שונאים את המדיינים או שמא יש בליבם חלק מן התאווה שראו אצל מדיין על כן אם בשדה הקרב יעמדו בני ישראל כנזופים ברפיון ידיים ידע כי אין שנאת המדיינים בליבם ואם ילחמו בכעס ובחמה ידע כי שונאים בני ישראל את המדיינים.

     וזה שאומר המדרש: "ישמח צדיק כי חזה נקם"!


"היחלצו מאתכם אנשים לצבא" (לא,ג) (ליקוטים נפלאים פרשת מטות)

     אם נחלוץ מעמנו את ה"אתכם", היינו האנכיות שבכל אדם, אז שייך שנהיה "אנשים לצבא" ללחום מלחמת ועבודת הבורא יתברך.

 

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (לא,ח) (הרב רבנשטיין)

     הרב רבנשטיין כותב בסיפרו: יש להבין - שואל רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי"- מדוע מספרת לנו התורה מה היה בסופו של רשע זה? ועוד לאחר שהתנבא טוב על ישראל וזכה שנכתבה נבואתו בתורה מדוע מת במיתה משונה כזאת?

     אלא- אמר ה"בן איש חי" - ניתן להסביר זאת במשל:

     איש אחד בור ועם הארץ החליט לבוא בשבת לבית הכנסת. בבית הכנסת היו ספסלים מסודרים עם שמות המתפללים איש איש ומקומו. בשתי השורות האחרונות היו ספסלים מיוחדים לאורחים. כאשר הגיע עם הארץ זה אל בית הכנסת היו הקהל באמירת ברכות השחר על כן נעמדו כולם על רגליהם. ליבו של עם הארץ עלץ בקרבו! הקהל כולו קם לכבודו! ללא כל היסוס פנה האיש היישר אל כותל המזרח שם התיישב על מקומו של ראש הקהל! כאשר הגיע אל המקום סיימו הקהל את אמירת ברכות השחר והתיישבו כולם. עתה לא נותר ספק בליבו של האיש שהקהל מכבד אותו עד מאוד שהרי מיד כאשר הגיע אל מקומו המכובד כולם התיישבו!... לפתע ניגש אליו הגבאי והובילו אחר כבוד אל הספסל האחרון ספסל האורחים... לא עברו רגעים מועטים וראש הקהל נכנס וצעד אל מקמו הביט האיש וראה כי את ראש הקהל לא מכבדים כל כך כמו שכיבדו אותו שכן מפניו כולם קמו בבת אחת ואילו מפני ראש הקהל עמדו האנשים רק כאשר עבר בקרבתם... כאשר שב לביתו סיפר לאשתו את רוב הכבוד שנחל בבית הכנסת. רק הגבאי השוטה - כך סיפר - לא כיבד אותי כראוי!...

     אשתו שהייתה חכמה ממנו הבינה מיד את אשר ארע לבעלה והסבירה לו כי כפי הנראה נכנס בדיוק כאשר הקהל היו צריכים לעמוד מחמת התפילה. וראיה יש לי - כך אמרה - שהרי בשעה שהגבאי לקח אותך אל ספסל האורחים איש לא עמד לכבודך!...

     כן הוא גם הנמשל:

     אמר ה"בן איש חי"- בלעם חשב שהוא ראוי לנבואה ומחמת כבודו נכתבה נבואתו בתורה מצד נבואותיו של משה רבינו עליו השלום... וכדי שתתברר טעותו עשה הקב"ה שלא יתקיים בו מה שניבא על עצמו "ותהי אחריתי כמוהו" אלא מת בחרב מיתת שפלים. סופו הוכיח על תחילתו שכל מה שנכתבה נבואתו בתורה לא נכתבה מפני חשיבותו אל מפני כבודם של ישראל!...


ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב“  (פניני בית לוי עלון 339)

     אמרו חז“ל (סוטה י“א) בעצה של פרעה שאמר ”הבה נתחכמה לו פן ירבה“, היו שלושה והם: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון לייסורים, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית.  והנה לכאורה איוב נכשל בחטא פעוט בכך שישב ושתק, ועל כך נידון בייסורים נוראיים הידועים כייסורי איוב, ואם כן לפי זה בלעם הרשע,  אשר בעצמו נתן את העצה היה ראוי לעונש חמור יותר מאיוב, ואם כן מדוע נענש במיתה בלי ייסורים?  למדים מכאן אומר ר‘ חיים שמואלביץ זצ“ל, כי מיתה ואפילו בלי ייסורים, היא העונש החמור ביותר, וכל רגע של חיים, אפילו מתוך ייסורים נוראיים עדיפים על המיתה.  וזהו שאמר דוד המלך ע“ה: ”יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני“ - אפילו באים עלי ייסורים, העיקר שלמוות לא נתנני – אני אמשיך לחיות אפילו עם יסורים, עלי להודות להשם יתברך, אני בחיים ולא מת, למרות הייסורים. כי זה הזדמנות להוסיף ולעבוד את השי“ת. ועל האדם לדעת שאם נגזר עליו ייסורים משמים, הם רק לטובתו ויש לשמוח בהם, וכפי שיעיד המעשה הבא:

     פרופסור בכיר של ביה“ח בלונדון שהיה ידוע כיהודי בלי קשר לדת, החל להופיע במקום עבודתו כשכיפה מונחת על ראשו! לתדהמת חבריו מה גרם לו לשינוי סיפר להם סיפור מדהים: כזכור לכם שלפני שבועיים אושפז במחלקה שלנו זקן מופלג שסבל רבות כשהוא מחובר למכשירים. המלצתי לבני המשפחה לנתקו מהמכשירים כדי שלא יסבול עוד. בני המשפחה הסכימו, וניתקתי אותו מהמכשירים וכך הוא מת. באותו לילה ממשיך הפרופסור את סיפורו ראיתי בחלומי את דמותו של אותו הזקן ולפתע תפס בגרוני והחל לחנוק אותי וזעק לעברי: למה קרבתה את מיתתי? למה עשית לי את העוול הזה? דע לך שעבור כל דקה שהייתי סובל - מחקו לי מהשמיים עגלות מלאות של עוונות ופשעים. ואתה, במיתת החסד מנעת ממני את החסד של מחיקת העוונות, וכעת אני צריך לשלם בייסורי גיהינום על העבירות שנותרו.  לאחר הלילה סיים הפרופסור את סיפורו, קמתי בבוקר אדם אחר לגמרי. אם זכיתי במו עיני לראות שיש דין ומשפט למעלה, כיצד אני יכול להישאר אדיש ולהמשיך את חיי כרגיל? הרי ראיתי בחוש שיש אלוקים ויש שכר ועונש ויש חשבון מדוקדק על כל סבל הכי קטן של האדם. בו במקום החלטתי לשנות כיוון ולשוב ליהדות!


"אַּך אֶת הַּזָהָב..." (לא, כב) [האגדה מספרת]

     בפרשה מובאים דיני הכשרת כלים.

     יהודי בא אל הרב לשאול שאלה, אודות תבשיל שנתבשל בכלי שלא הוגעל. עיין הרב בדבר, והחל דן בינו לבין עצמו בלחישה: אכן, מחלוקת הפוסקים היא, הט"ז מכשיר, ואילו הש"ך מטריף.

     שמע השואל את לחישת הרב, וקם לצאת. תמה הרב ושאלו: לאן, ר' יהודי? ענה הלה: רבי, הלא אמרתם שהט"ז מכשיר. אמר לו הרב: אמנם כן, אך עדיין לא פסקתי את ההלכה. ענה השואל: לי מספיק הט"ז, והלוואי יהא בני למדן וירא שמים כהט"ז.


''כל דבר אשר יעבור באש תעבירו באש" (במדבר לא, כג) (ויזרע יצחק, עלון 347)

     פשט הפסוק בעניין הכשרת כלים שנקנו מגוי, אך בעל "שמחת הרגל'' מבאר אותו על דרך המוסר ואומר שכוונת הכתוב: "כל דבר אשר יבוא באש ", היא ליצר הרע שהדרך להילחם בו היא להעבירו באש, ועל איזה אש מדובר? אמרו חז''ל שאין אש אלא תורה כדבר שנאמר "הלא כה דברי כאש נאם ה'' (ירמיהו כג' כט), ומסתמך על מה שאמרו חז''ל: "אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ו) וזהו. גם כוונת חז"ל כשאמרו "אין ביעור חמץ אלא שריפה'', לחמץ הזה שהוא היצר הרע, אין תקנה אלא בשריפה באש התורה.


אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז (לא,נ) (אוהב תורה)

     שמענו מעשה נפלא, באחד מצדיקי הדור שהלך ברחובה של עיר בליווי תלמידיו. לפתע נעצר והתמהמה בסמוך לחנות תכשיטים. התלמידים ראו כן תמהו, על מה ולמה נעמד כאן רבנו?! לבסוף נכנס הרב אל החנות, "רצוני לראות תכשיטים" - ביקש. בעל החנות ורעייתו מיהרו להציע לפניו מגוון של תכשיטים. המשיך הרבי להתעניין במשך דקות ארוכות בטיבו של כל תכשיט ובמחירו, ובסופו של דבר בחר בתכשיט מסוים.

     תלמידיו השתוממו מהמתרחש לנגד עיניהם. וביציאתם מן החנות פנו אליו ושאלו: "רבי, תורה היא וללמוד אנו צריכים, מה עומד מאחורי כל המעמד הזה שאינו אופייני כלל לכבודו?"

     "אסביר לכם" - השיב הרב, "כשעברנו ברחוב ליד החנות, עלה באזני קול מריבה בין בעל החנות לאשתו. עצרתי את צעדי ושמעתי כי הוויכוח הולך ומתלהט... החלטתי לעשות מעשה. נכנסתי באמתלה של קניית תכשיטים, כך הם היו חייבים להפסיק את הוויכוח ביניהם. התעכבתי בחנות משך זמן מה בו שיערתי כי כעסם שכך, ומאחר שישנו איסור הונאה להתעניין במוצרי החנות בלא לקנות - נאלצתי אף לרכוש תכשיט כלשהו!...


"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"(לב,ו) (מוסר ד')

     בעל השפת אמת זצ"ל, בהיותו ילד, למד פעם עם חברו במשך כל הלילה בהתמדה רבה, ורק לפנות בוקר עלה על מיטתו לישון. נכנס אצלו סבו בעל חידושי הרי"ם, וכשראהו ישן, הטיף לו על כך תוכחה ומוסר. ה"שפת אמת" הקשיב לדברים הקדושים של סבו, ולא הפסיקו אפילו במילה אחת, ולא התנצל והצטדק שלמד כל הלילה. חברו שהיה באותו מעמד השתומם, הייתכן?! 'מדוע החרשת', שאל את חברו, 'ולא סיפרת לסבך כי היית ער כל הלילה'? השיב השפת אמת: לא רציתי להפסיק את סבא באומרו דברי מוסר! יקרים הם דברים אלה בעיניי, בין אם אני אשם בכך, ובין אם לא. ובדברו נטל חומש, דפדף בו לפרשתנו, והראה לחברו את הפסוק (להלן טז) ''ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה, ואנחנו ניחלץ חושים" ושאל השפת אמת: אם מלכתחילה היה בדעתם של בני גד ובני ראובן לעבור את הירדן ולהיחלץ חושים למלחמה, היה להם לומר זאת מיד כשהתחיל משה להטיף להם מוסר: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה...", אין זאת כי אם שהיה חבל להם להפסיק דברי משה רבם ולא לשמוע ממנו דברי מוסר!...

     ובהקשר לזה במידת "אוהב את התוכחה", מסופר שפעם אחת בא רבי בונים מפשיסחא אצל רבו "החוזה מלובלין", והיו עיניו של רבי בונים אדומות ודומעות מבכי. שאל אותו החוזה "מה קרה ועל מה הבכי?" ענה לו רבי בונים שאיש אחד העליב אותו ולכן הוא בוכה, שאל אותו החוזה "ומה עשית לאותו אדם?" ענה לו רבי בונים "נשקתי אותו". היה החוזה מלובלין תמה על דברי רבי בונים, ושאל אותו "מי היה האיש הזה?" והשיב שזהו הספר "שבט מוסר" לרבינו אליהו הכהן, שדבריו נגעו ללבו ולכן בכה, וכשסיים נשק את הספר והחזירו למקומו...


"בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם"(לב,טז)

     בני ראובן גד וחצי שבט המנשה מבקשים ממשה כך: "ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר לב, טז). בו ברגע משה נוזף בהם ומתקן את טעותם: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (במדבר לב, כד). משה מקדים את הילדים לפני בעלי החיים, ובעצם מחליף את הסדר. משה לימד אותם לקח בערכים ובסדרי העדיפויות- קודם המשפחה והילדים ורק אח"כ הרכוש.

     סיפור: אחד ננעל בשוגג בחנות סופרמרקט גדולה בסוף שבוע, לאחר שלא הצליח להיחלץ משם הוא החליט לשחרר את תסכוליו ע"י נקמה בהנהלת החנות. הוא בילה את זמן המאסר שלו בהחלפת תגיות המחירים על הסחורה.

     התוצאה: מעיל פרווה משובחת היה 19 דולר, בעוד שמחירה של עניבה היה 1500 דולר. פריטי ריהוט הוצעו למכירה במחיר גרעינים שחורים, ומערכות שמע ופלזמות במחיר של גרביים, כאשר הלבשה תחתונה הייתה מחוץ להישג ידם של עשירים.

     נתאר עצמנו את הבלגן שהתרחש עם פתיחת החנות...

     מוסר השכל: אנו צוחקים, אך האם תגיות המחירים שלנו מסומנות כראוי? האם אנחנו מעריכים נכון את הדברים שבחיינו, או שגם אנו מקדימים את המקנה לטף?!...


אל תתמקד בפיגום (גד שכטמן)

     ”פולקסוואגן עצור בצד!“, נבח שוטר התנועה למערכת הכריזה ברכבו. הרכב בלם, נכון יותר לומר סטה באיטיות לשולי הדרך. ברכב נהגה זקנה שצחקה בעליזות ומאחור הצטנפו להן 3 קשישות שרעדו מפחד. ”אינך רואה שזהו כביש בינעירוני? מדוע את מזדחלת על 20 קמ“ש?“, פנה השוטר לנהגת. ”אין לך עיניים?!“, תמהה הקשישה, ”בפירוש כתוב על השלט: 20“.

     השוטר לא ידע אם לצחוק או לבכות. ”גברת, זהו מספר הכביש, אבל המהירות החוקית בו היא 90 קמ“ש. ובכלל“, שאל השוטר את היושבות מאחור, ”מדוע אתן רועדות?“. אחת הקשישות גמגמה: ”מקודם נסענו בכביש 443“...

***

     רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, הארץ המובטחת, ניגשים למשה רבינו שבט גד ושבט ראובן ובקשה בפיהם: ”רצוננו לקבל את חבל ארץ גלעד לנחלה. המקום עשיר במרעה דשן וטוב, לנו יש מקנה רב, כך שנוכל למצוא אוכל בשפע לצאננו“. משה רבינו שומע את בקשתם וגוער בהם. טענותיו נוקבות באוזניהם של בני גד וראובן: מדוע שאחיכם יילחמו בארץ ישראל על מנת לכבשה ואתם תתגוררו פה בשלווה בשטח שנכבש על ידי כל ישראל? טענותיו של משה לא מסתיימות בכך, במשפטים תמציתיים וחדים הוא מוכיח את שני השבטים על שלא למדו לקח מהחטאים שעשו אבותיהם במשך ארבעים שנות שהותם במדבר.

     מה הפריע למשה רבינו ברצונם של שבטים אלו לדאוג למרעה טוב ודשן לבהמותיהם, בפרט שהם מצהירים מראש שאין ’כפל מבצעים‘ - הם מוותרים על חלקם בארץ ישראל ולשאר השבטים תהיה נחלה מרווחת יותר.

     את ההסבר לתוכחתו של משה באוזני השבטים, מבאר לנו רבי יצחק עראמה, בספרו הנפלא ”העקידה“, במיקוד הזרקורים לנקודה הבעייתית בדבריהם: בני גד וראובן מבקשים לרשת את ארץ הגלעד ואומרים למשה: ”אל תעבירנו את הירדן“. אין לנו שום סיבה להגיע לארץ הקודש, יש לנו כאן את כל צרכינו...

     נתאר לעצמנו, ממשיך רבי יצחק עראמה, אדם ששוכר קבלן בניין לבנות עבורו בית קומות עם דגש מיוחד על יופי וגימור חיצוני, איכות מעולה ונוחות מרבית, האם יעלה על הדעת שבשביל הפיגומים הנצרכים לפועלים על מנת להגיע לקומות העליונות, ירכוש הקבלן מוטות ברזל חדשים ולוחות עץ דקורטיביים כדי שגם הפיגומים יהיו המילה האחרונה בעיצוב? בוודאי שלא. ומדוע? משום שהפיגום הוא זמני. הוא אינו המטרה הסופית אלא האמצעי ליצירתה, משכך, אין סיבה להשקיע בו מעבר למינימום הבטיחותי הנדרש. ארץ ישראל שהובטחה לאבותינו לפני אלפי שנים, הבית ששימש לנו בעבר, ובעז“ה ישמש גם בהווה הקרוב בביאת משיח צדקנו, מקום בו נוכל לעבוד את השם יתברך כפי שצריך: משכן להשראת השכינה, ללא גויים המכבידים את זרועם עלינו, ובהרחבת הדעת. אבל כיבוש ארץ הגלעד שנעשה על ידי עם ישראל לפני הכניסה לארץ, נעשה רק על מנת להבטיח שיוכלו לשבת בשלווה ובבטחה בארץ ישראל.

     בני גד ובני ראובן התמקדו באמצעי ושכחו את המטרה. יהודי שהיה במדבר ארבעים שנה, אכל לחם מן השמים; למד תורה מפי משה רבינו; ראה ניסים לאין שיעור; חייב לדעת - ארץ ישראל היא מקום שנועד לסייע בעבודת הבורא. היא אינה מקום שנועד לפיתוח כלכלי מואץ, או חבל ארץ בעל עדיפות לאומית. ובכל זאת, התעקשו בני גד וראובן לקבל את ארץ הגלעד. הם התחייבו באוזני משה רבינו שהם יצאו חלוצים בראש מערכות ישראל במלחמת כיבוש הארץ, ומשה הסכים. לבסוף, מגלה לנו המדרש, קיבלו בני גד וראובן עונשם: הם גלו מארצם עוד לפני שגלו שאר השבטים שישבו בארץ ישראל.

***

     בימי בין המצרים בהם מתאבלים אנו על הדרגה הרוחנית הגבוהה שאבדה לנו בחורבן בית המקדש ויציאתנו לגלות, נתמקד מעט במה כדאי להשקיע. העולם הזה על שלל האפשרויות המצויות בו, הוא בסך הכל פיגום המיועד לטיפוס כלפי מעלה - בשביל מצות תפילין חייבים עור של בהמה; לקידוש והבדלה משתמשים ביין; ועבור אתרוג לארבעת המינים זקוקים לפרדס אתרוגים. מי שדואג יותר מהדרוש לאינטרסים הגשמיים ולא לצבירת מניות רוחניות - קורא את שלט ההכוונה של מספר הכביש בו הוא נמצא כרף המהירות המותרת ונשרך לאיטו, על פניו חולפים רכבים במהירות גבוהה, כי חבל על כל דקה שעוברת. בדור הטכנולוגי שאינו רואה ללא מסך ולא חש מאומה בלי טאצ‘ - מילות תוכחתו של משה אקטואליות מתמיד.


וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: / הנהגה ע"פ הטבע לעומת הנהגה ע"פ הנס (לב,טז)

     מובא במדרש רבה לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפינו. אמר להם משה אינה כלום  לא תעשו כך אלא עשו את העיקר עיקר, תחילה בנו לכם ערים לטפייכם ואח"כ וגדרות לצאנכם. אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה. עליהם נאמר : "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך."

     בספר גנזי ישראל שואל: מדוע מגיע להם עונש קשה כ"כ בשביל דבר קל שהקדימו הצאן ? ועוד מה מדה כנגד מדה בעונש הזה? ועוד לכאורה עשו כדין שצריכים להקדים מאכל לבהמה ואח"כ לאדם כמו שמביאה הגמ' בברכות מ.?

     ומתרץ באופן נפלא הטעם שקדמה פרנסת הבהמה קודם לאדם הוא מחמת חטא אדם הראשון שע"י החטא נתערבב הטוב ברע ולכן א"א לאדם לאכול עד שיתקן את מאכלו ויברר הטוב מהרע.  אך הבהמה שלא חטאה תמצא את פרנסתה בכל מקום בנקל שלא כאדם שנאמר בו בזיעת אפיך תאכל לחם. אך כל זה דווקא כאשר הפרנסה היא בדרך הטבע אולם כאשר הפרנסה באה ע"פ  נס למעלה מן הטבע ומסתמא הפרנסה היא בזכות מעשיו שתקן את אשר עליו לתקן, אז אין קדימה לבהמה על האדם. ולכן כאשר הוציא משה מים מן הסלע נאמר והשקית את העדה ואת בעירם שהקדים אדם לבהמה. והנה שורש חטא המרגלים היה בזה שרצו להיכנס לארץ בדרך הטבע ולכן דרשו לשלוח מרגלים שהרי אם ההנהגה ע"פ נס אין צריך לשלוח מרגלים, כמו כן בני גד ובני ראובן חפצו בנחלתם שתהיה ע"פ הטבע מחמת רוב מקניהם ומחמת טוב הארץ ההיא ודשנה ולכן הקדימו מקניהם לטפם ובזה הראו שחפצם בהנהגה ע"פ דרך הטבע ולכן הוכיחם משה ודימה אותם למרגלים כי גם הם טעו בטעות המרגלים. ואמר להם כי היה להם להקדים את טפם לבהמתם כמו בכל שפע שהוא למעלה מן הטבע שהאדם קודם לבהמה ומחמת שרצו לנחול חבל ארץ זה בדרך הטבע אמר ה' יתברך שהיא כנחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, כי דבר שהוא למעלה מן הטבע יש לו קיום נצחי ולא דבר טבעי שאינו נצחי. 


''והייתם נקיים מד' ומישראל'' (לב,כב) (ניצוצי התורה)  

     פ"א נודע לרבני העיר חיפה שהשליטים החילוניים של העיר רוצים להתיר פתיחת חנויות לממכר בשר פיגולים בתואנה שבעיר ישנם הרבה תושבים ערביים ונוצרים, ביקשו הרבנים להיפגש עם ראש העיר שהיה ידוע לבעל דעות שמאליות מובהקות ולאחר מאמצים רבים ניאות לקבלם, בראש המשלחת עמד הגה"צ רבי יהושע חנן טורצין זצוק"ל שהיה מגדולי תלמידי הגרי"ז מבריסק זצוק"ל ואמר לראש העיר דבר תורה בשם מרן בעל החפץ חיים זצוק"ל דהנה בפ' מטות כתיב והייתם נקיים מד' ומישראל, ופי' הח"ח כך: התורה מזהירה אותנו כאן על שתי חובות שמוטלות על האדם, חובתו כלפי אלוקיו וחובתו כלפי חבריו, חובתו של האדם כלפי חבריו חשובות הן וע"כ הזהירנו התורה להיות נקיים מישראל דהיינו מחבריו, אולם יש בדבר סדר עדיפויות והיינו שחובתנו כלפי שמים קודמת היא לחובתנו לחברים אשר על כן הקדימה התורה ואמרה והייתם נקיים מד' ומישראל, דברים אלו עשו רושם בלבו של ראש העיר ומיד הורה לבטל את פתיחת חנויות אלו, בצאתם ציינו הרבנים שמה גדול כוחו של ווארט אחד ממרן הח"ח זצוק"ל.


ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם (לב,כג)

     בפסוק זה רמז לענין 'מדה כנגד מדה', וכך מפרשו בעל ה"גבעת שאול":

     "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא. ומוסיף ה"גבעת שאול" ואומר: הקב"ה אמנם נותן את העונש, אך הקב"ה מצטער מאד על שנאלץ לעשות זאת. כאשר אחד מישראל סובל - גם הקב"ה סובל עמו, כנאמר: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו). ואמרו חז"ל (סנהדרין מו ע"א): בשעה שאדם מצטער [- שפורענות באה עליו בעוונו" - רש"י], שכינה מה לשון אומרת: 'קלני מראשי קלני מזרועי'". לגרום צער כזה לקב"ה -גם זה חטא. זהו שנרמז בפסוק: "ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם" - העונש אשר מצא אתכם בשל חטאיכם, גם הוא חטא.


בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם (לב,כד)

     סדר עדיפויות

     מעשה ביהודי שפגש במורינו הגאון יהודה צדקה זצ"ל, וביקש את ברכתו לברכה והצלחה. התעניין מורינו במשפחתו של אותו אדם, והתברר שבניו לומדים בבית ספר "כללי". חייך מורינו את חיוכו הטוב והעדין, ואמר: "טעות בידך, אחי. החינוך שלנו הוא 'כללי': הוא כולל את מורשת הדורות, כולל תורה ותפילה, כיבוד הורים ומידות טובות ונאות. הוא כולל מקרא ומשנה, הלכות ואגדות. החינוך ההוא חינוך 'פרטי' הוא, חינוך שניתק את עצמו ממורשת הדורות ופנה אל רהבים וסטי כזב"... ומיד הרצין והחל ל הוכיחו באהבה: הכיצד יכול אדם להפקיר כך את ילדיו!

     הצטדק הלה וטען, שהחינוך שם נאה ויאה, עם "תכניות העשרה"... שאלו רבינו: "אמור נא לי, אילו היו מציעים לך בית ספר מעולה, עם חסרון קטן בלבד: שמקללים שם את אביך. היית שולח לשם את ילדיך?" נרתע האיש וקרא: "חלילה וחס!". שאל רבינו: "ואם מלמדים שם לזלזל באבינו שבשמיים, האב הרחמן?!"... נבוך האב, ולא מצא מילים. רק אמר, שבית הספר החרדי במקום שוכן במבנה רעוע, חם שם בקיץ וקר בחורף. ואילו בבית הספר האחר ישנם תנאים נפלאים. מבנים מפוארים ומרווחים. שוב חייך רבינו, ואמר: "טענה זו נדחתה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה! בני גד ובני ראובן ביקשו: 'גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפינו'. ומשה רבינו תיקן אותם ושינה את הסדר: 'בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם'. הנה כי כן, הם שמו דגש על המקנה. הגשמיות והרווחה. הטף, החינוך, בא במקום השני. ומשה רבינו אמר להם שבראש ובראשונה יש לחשוב על החינוך ומהותו, על הנוער והטף!"

     שמע האיש לקול מורינו, וכיום הוא רווה נחת בלי סוף. כל ילדיו הקימו משפחות לתפארת בית אבותם, ברוח היהדות הנאמנה ומורשת האבות!


דברי-מוסר מצדיק (מעינה של תורה(

     מסופר על ה"שפת אמת", כי בצעירותו למד פעם עם חברותא, עד שעה מאוחרת בלילה, ונשכב לישון מאוחר, ואיחר קצת בבוקר, בא אליו סבו ה"חידושי הרי"ם", והטיף לו מוסר על שאיחר, והוא שתק, ולאחר שסיים סבו לומר לו מוסר, שאלו החברותא, למה שתק, והרי היית יכול לומר לו שאחרת עקב זה שלמדת במשך שעות הלילה, ואדרבא היית גורם לו נחת-רוח.

     השיב לו, שלא רציתי להפסיקו, מפני שזכות היא לי שקיבלתי ממנו מוסר. ודבר זה למדתי מפר' מטות, כשביקשו בני- ראובן ובני-גד את חלקם בעבר-הירדן, התחיל משה להטיפם בדברי-מוסר: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה", והיו יכולים לומר לו מיד שהם מסכימים לילך הראשונים למלחמה, אלא חיכו עד שסיים 8 פסוקים של מוסר, כי זה זכות להם לשמוע דברי-מוסר מצדיק.


"מודים אנחנו לך... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל טובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים..." (קול ברמה גליון 140)

      לא רק בחנוכה ולא רק בפורים מודים על הניסים, אלא מידי יום ביומו אנו אומרים כשלוש פעמים בתפילתנו את מילות ההודיה לה': "מודים אנחנו לך שאתה הוא אלוקינו... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל טובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים..." אנו מודים לה' שהינו עושה עמנו ניסים יום יום, שעה שעה, דקה דקה, בכל עת, ערב ובקר וצהרים. אנו מודים בכך שכל רגע בו אנו נושמים וחיים הוא בחסדו של ה' יתברך, וכל מה שקורה לנו במהלך היום, הכל מטובו של ה' יתברך.

     מן הראוי שניתן דעתנו על משמעות המילים ובמיוחד בימים מתוחים אלו, בהם אנו רואים במוחש את הניסים שעושה לנו הקב"ה בכל רגע ורגע. אנשים מתרגלים כבר לשמוע שעוד טיל נפל בשטח פתוח או פגע במקום כלשהו ואין נפגעים בנפש, וכבר מתייחסים לדבר כעל מובן מאליו, דבר שבשגרה. הרי זהו נס גלוי לאור היום כי ברגע שמכוונים לפגוע במקום מיושב ומאוכלס, הסיכוי שיהיו נפגעים בנפש הוא ברור ועצום. אך ב"ה הקב"ה עימנו ולא סר חסדו מאיתנו והטילים מתפוצצים בזה אחר זה מבלי לפגוע באדם. גם אם יקרה חלילה שתהיה פגיעה בנפש, אין זה נכון יהיה להפנות מבט כלפי מעלה - הכיצד? כי אם הקב"ה החליט שמישהו יפגע, יכול להיות שאותו אחד נבחר ללכת ככפרה על רבים אחרים שהיו אמורים להיפגע , או שהקב"ה בוחר לעורר אותנו מידי פעם לגודל הסכנה ולהראות לנו מה עלול לקרות לנו אם לא נתעורר לשוב אליו ועוד אלף ואחת סיבות יכולות להיות לקב"ה להחליט שהפעם הפגיעה תהיה חלילה בנפש ואין אנו באים לעשות חשבונות שמיים. אנו צריכים להסתכל על כל ההצלות וההצלחות שלנו מול האויב ולא על "הרע" במיעוטו . כשאנו קוראים את המילים מן הסידור נתכוון היטב לכל מילה ומילה ונזכור את כל הניסים שבכל יום, כל היום עמנו !


בין המצרים

     בימים אלו ימי בין המצרים יש לעבוד על המידות איך אמר גאון אחד בעניין שלום בית לוותר ושוב לוותר רק מוויתור מרוויחים, אדם אחד נכנס אליו והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.





עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים