ד וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃ ה וַיָּמֻ֥תוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵֽאִישָֽׁהּ׃ ו וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד ה֙' אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃ ז וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָה־שָּׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלּוֹתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃

™˜  ™˜

(ד) והבנים הוסיפו לחטוא, ולא רק שלא חזרו לארץ ישראל, אלא וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, ולא גיירו אותם, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, ואותה נשא כליון, שהיה הצעיר שביניהם, ולא זו בלבד שאחיו הגדול לא מחה בו על כך, אלא עשה אף הוא כמעשיו, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, ואותה נשא מחלון, הגדול שביניהם, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים, ודבר זה מראה שכבר התייאשו לגמרי מלחזור לארץ ישראל.

(ה) ומחמת כן הענישם הקדוש ברוך הוא, וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, ותחילה מת מחלון הגדול, מחמת חטא עצמו ומחמת שלא מחה באחיו הצעיר, ואחר כך מת כליון הצעיר, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה לבדה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ, והיא לא נענשה בעצמה, כיון שלא רצתה כלל לצאת לחוץ לארץ, וגם כשהיתה שם היתה דעתה תמיד לחזור לארץ ישראל.

(ו) וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ - היא ושתי כלותיה גמרו בדעתם לעזוב את המקום, ובזה היתה דעתם שווה, כיון שחשבו שמזלם במקום הזה רע, ועליהם לעזוב את המקום, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב - ונעמי רצתה מיד לשוב לארץ ישראל, אך כלותיה עדיין לא החליטו כן בדעתם [ולכן לגבי ה'שיבה' לארץ ישראל נאמר רק 'ותשב'], כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב מהרוכלים שבאו מארץ ישראל למכור דברים במואב, כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם,וכיון שבאה נעמי מתחילה רק מחמת הרעב, ורק כדי להתגורר זמן קצר בשדה מואב, רצתה עתה לחזור לארץ ישראל.

(ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ, שגם הם רצו לצאת מאותו מקום, אך בתחילה היתה דעתם ללכת לגור במקום אחר בארץ מואב, אך כשהיו כבר בדרך, והגיעו לסוף ארץ מואב, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה - רצו גם כלותיה לבוא עימה לארץ יהודה.

 ™˜  ™˜

"אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, הַמְּגִלָּה הַזּוֹ, אֵין בָּהּ לֹא טוּמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, לֹא הֶיתֵּר וְלֹא אִיסּוּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה, לְלַמְדְךָ שָׂכָר שֶׁל גּוֹמְלֵי חֲסָדִים"

ח וַתֹּ֤אמֶר נָֽעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יַ֣עַשׂ ה֤' עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּֽאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ ט יִתֵּ֤ן ה֙' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃ י וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּֽי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃ יא וַתֹּ֤אמֶר נָֽעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲנָשִֽׁים׃ יב שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִֽהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֨רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֨יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ יג הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־ה'׃

™˜  ™˜

(ח) בתחילה חשבה נעמי שכוונתן רק ללוות אותה בדרכה לארץ יהודה, ואחר כך לשוב לארץ מואב, וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה לארצכן, כיון שאיני צריכה ליווי לארץ יהודה, והוסיפה ונתנה להן עיצה טובה, שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, כי כמו שהיה לכן טוב להיות עימי, כך יהיה לכן טוב אצל אימותיכן האמיתיות. ואל תחשובנה שמוטל עליכן לגמול עימי חסד וללוות אותי, כיון שכבר עשיתן עימדי חסדים רבים, ועל כן יַעַשׂ ה'עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי, שהייתן טובות אליהן ואלי, ואינכן צריכות כעת להוסיף וללוות אותי, וכיון שה' אינו מקפח שכר כל בריה, אם כן בודאי ישיב לכן כגמולכן, ויעשה עמכן חסד כמו שעשיתן עימנו.

(ט) ומלבד מה שיגמול להן ה' חסד, הוסיפה ובירכה אותן שיתן להן ה' מתנה, יִתֵּן ה' לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ - כל אחת תינשא לאיש ותמצא שם מנוחה, ולא תהיינה עוד אלמנות, וַתִּשַּׁק לָהֶן נשיקה של פרידה, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.

(י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ הכלות לנעמי, איננו הולכות עמך לארץ יהודה רק כדי ללוות אותך, כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ, כיון שבדעתנו לגור עמך בין בני עמך, אך עדיין לא היה בדעתן להתגייר, אלא רק לגור בין בני ישראל.

(יא) וַתֹּאמֶר להן נָעֳמִי, שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי, והרי בני עמי לא יתחתנו עמכן, בהיותכן גויות. ואם תחשבו שאני ארצה להשיא לכן את בני, כיון שכבר הייתן כלותי, הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים, ואמרה כן בדרך מליצה, וכי אני מטמינה במעי בנים גדולים הראויים לישא אתכן.

(יב) ועתה הוסיפה שגם אין טעם שיחכו שתוליד בנים באמת, ולכן אמרה שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, והרי איני עתידה כלל להנשא ולא להוליד בנים. ואפילו כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה, גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ - אפילו אם אנשא הלילה לאיש, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.

(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה - וכי תמתינו להם עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה - וכי מחמת בנים אלו תמתינו לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ - שלא תתחתנו עם אדם אחר. אַל בְּנֹתַי - אללי לי בנותי, כִּי מַר לִי מְאֹד [יותר] מִכֶּם, כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' - כי כילה בי ה' את כל מכותיו, בי ובבעלי ובבני, יותר מכן.

 ™˜  ™˜

"אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, הַמְּגִלָּה הַזּוֹ, אֵין בָּהּ לֹא טוּמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, לֹא הֶיתֵּר וְלֹא אִיסּוּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה, לְלַמְדְךָ שָׂכָר שֶׁל גּוֹמְלֵי חֲסָדִים"

™˜  ™˜

יט וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בּוֹאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבוֹאָ֨נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָֽעֳמִֽי׃ כ וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָֽעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּֽי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ כא אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי ה֑' לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָֽעֳמִ֔י וַֽה֙' עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃ כבוַתָּ֣שָׁב נָֽעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃

™˜  ™˜

(יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם, וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, ושם הכירו את נעמי כאשה עשירה המוקפת תמיד בבני משפחה ועבדים ושפחות, וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי, שבאה כעת לבדה עם כלתה, כשתי עניות עזובות.

(כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן נעמי, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, שנשמע מכך שאינן מתפלאות על ענייה מצד עצמו, אלא מצד שהיא 'נעמי', ורק ביחס לעשירותה הגדולה שהיתה בעבר היא נחשבת עניה [ואז יתכן שיש לה מעט כסף וזהב, ואף על פי כן יש להתפלא על ירידתה מעשירותה הגדולה], אלא קְרֶאןָ לִימָרָא, שהרי אני עניה לגמרי, באופן שהעניות שלי עתה היא עניות גדולה מצד עצמה, גם אם לא נתייחס לכך שבעבר הייתי עשירה, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִימְאֹד.

(כא) עתה הוסיפה ואמרה שאף מלכתחילה לא היה ראוי לקוראה בשם נעמי, כי יש אדם שהיה בתחילה עשיר ואחר כך ירד מנכסיו, אך אצלי כל העשירות שהיתה לי מתחילה היתה כדי לגרום לי צער גדול בירידתי מנכסי, אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, בעושר ובעל ובנים, וכל זה היה במטרה ליטול ממני את כל זה, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה', ואם כן מה שהייתי מלאה בתחילה הרי זה מגדיל יותר את צערי עתה, ואם כן, לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַה'עָנָה בִי - ה' התרה בי שאיטיב את דרכי, שאם לא כן יטול לי את כל אשר לי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי, כי השליכני ממרומי ההצלחה אל העוני והדלות, שאז הכאב והצער גדולים יותר.

(כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי - חזרה נעמי לנחלה שעזבה בארץ ישראל בשעה שיצאה משם, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, שגם לה היתה זכייה בשדה מצד בעלה, שירש את חלק אביו, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, ואף שהיתה להם שדה, הרי לא יכלו להספיק לזורעה כעת, בזמן הקציר.

א וּֽלְנָעֳמִ֞י מוֹדָ֣ע לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃ ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַֽאֲלַקֳּטָ֣ה בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃ ג וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַֽחֲרֵ֖י הַקֹּֽצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃ ד וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּֽוֹצְרִ֖ים ה֣' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָֽרֶכְךָ֥ הֽ'׃

™˜  ™˜

(א) וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ - היה אדם שהוא אוהבו של בעלה, ובן דודו, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז, ואף על פי שהיתה נעמי יכולה לבקש ממנו שיכלכל אותה ואת כלתה, ובודאי לא היה משיב פניה ריקם, מכל מקום התביישה להתגלות אליו כעת בעניותה, והעדיפה לזכות במתנות העניים שנתנה לה התורה, והרי זה כפרנסה שנותן לה ה' באותו זמן.

(ב) עתה מתאר לנו הפסוק את צידקת רות וטוב מידותיה, וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי, אל תלכי את ללקט בשדות את מתנות העניים, כיון שמכירים אותך במקום זה, ויש בושה גדולה לאדם עשיר שירד מנכסיו ללקט כאחד העניים, אלא אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה - אלך אני אל השדה, וכיון שזה עתה באתי מארץ מואב ואין מכירים אותי כאן [ולכן מכנה אותה הפסוק 'רות המואביה'], לא אתבייש כל כך, וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים - אטול את ה'לקט', והיינו השיבולים הנופלות לקוצרים, שהתירה התורה לעניים ללוקחם, ואין שאר העניים מקפידים על כך, כיון שיש שדות רבים, וכל אחד מלקט בשדה משלו, ועל ידי זה לא יפריעוני שאר העניים ממלאכתי, וגם אעשה זאת אַחַר בעל השדה אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, שאראה שאינו מסתכל עלי בעין רעה. וַתֹּאמֶר לָהּ נעמי, לְכִי בִתִּי.

(ג) וַתֵּלֶךְ, ומיד כשהתחילה הליכתה הגיעה לשדה הקרובה לביתה, וַתָּבוֹא, וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים, כיון שלא היו עניים נוספים המלקטים באותה שדה, לכן יכלה ללקט מיד לאחר הקוצרים, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ - נעשה לה מקרה המיוחד לצורכה מאת ה', שהגיעה לחֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁרמִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.

(ד) ובדרך כלל לא היה בועז בא לשדותיו, וְהִנֵּה אירע באותו יום דבר חדש, שבֹעַז, שהתמנה לשופט באותו זמן, בָּא אל השדה מִבֵּית לֶחֶם, לאחר שתיקן הוא והסנהדרין שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ה', כדי לקבוע בליבם שה' משקיף עליהם תמיד ורואה את מעשיהם ואת הנהגותיהם בין אדם לחבירו, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים 'ה' עִמָּכֶם', וַיֹּאמְרוּ לוֹ הקוצרים 'יְבָרֶכְךָ ה'', כפי התקנה שיהא אדם שואל ומשיב שלום חבירו בשם ה'.

ה וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֨עַז֙ לְנַֽעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּֽעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ ו וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַֽעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥י מוֹאָֽב׃ ז וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא֙ וְאָֽסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַֽחֲרֵ֖י הַקּֽוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֨קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃ ח וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּֽלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַֽעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַֽעֲרֹתָֽי׃ ט עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָֽלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵֽאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃

™˜  ™˜

(ה) בשעה שהיה שם בועז כבר הספיקה רות לאסוף שיבולים רבות מהלקט, וצירפה אותם לעומרים, וכשראה אותה בועז, חשב שהיא אשתו או בתו של אחד הקוצרים, ואותו קוצר גירש את כל העניים כדי שהיא תוכל ללקט לבד, והניח לה גם ליטול עומרים שלמים מהשדה, שלא כדין, וַיֹּאמֶרבֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים, לְמִי מהקוצרים שייכת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

(ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר, אין היא קרובה של אחד מהקוצרים, אלא נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, ואף שאין נותנים לקט לעניים גויים, הרי היא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב, והתגיירה כדין, ומגיע לה לקט.

(ז) והמשיך הנער והסביר לבועז כיצד אספה תבואה רבה כל כך, וַתֹּאמֶר - אמרה רות בליבה, אֲלַקֳּטָה נָּא את הלקט הנופל לקוצרים, וכיון שליקטה לבדה בשדה זה הצליחה לאסוף שיבולים רבות, וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים - ובכל פעם שהיתה לה כמות גדולה של שיבולים צירפה אותם לעומר, ואל תחשוב שגנבה עומר, כיון שליקטה אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, וראו שלא לקחה כלום שלא כדין, ואף על פי כן אספה כמות גדולה, כיון שאספה זמן רב,וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, ולא נחה כלל, ורק עתה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט - ישבה לנוח מעט בבית שבתוך השדה, המיוחד לקוצרים. ולכן הצליחה לאסוף כמות של עומרים שלמים.

(ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי את דברי הנער, וראית איך דנים אותך כאן לכף זכות, ולכן אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹאתַעֲבוּרִי מִזֶּה - אל תעברי לשדה אחרת השייכת לי, כיון שיתכן ששם לא תמצאי חן בעיני הממונים על הקוצרים, ולכן תישארי בשדה זו, וגם בשדה זו היו שני צדדים, בצד אחד היו נערים קוצרים ובצד שני היו נערות קוצרות, ועד עתה היתה רות בצד של הנערים, ואמר לה בועז וְכֹהתִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי - לכי לצד שבו הנערות קוצרות, שזהו המקום הראוי לך יותר.

(ט) עֵינַיִךְ יהיו בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן הנערות, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, ואל תחששי שהנערים שבצד זה יקפידו על כך שאת עוזבת את הצד שלהם, כי הֲלוֹאצִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, ולא יעשו לך כל רע. וְצָמִת - ואם תצמאי למים, אל תחששי, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים של המים, וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁריִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.

י וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָֽנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃ יא וַיַּ֤עַן בֹּ֨עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַֽחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ יב יְשַׁלֵּ֥ם ה֖' פָּֽעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַֽחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃ יג וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃ יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֨שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקֹּֽצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃

™˜  ™˜

(י) וַתִּפֹּל רות עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הרי הנושא חן בעיני אחר הוא מפני שרואה בו עצמו מעשים טובים, או שהוא מכיר את משפחתו, ואם כן מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי מצד מעשי הטובים, ומה הטוב אשר ראית בי. וגם אינך מכיר את משפחתי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה, ואם כן אף מצד משפחתי איני ראויה לנשיאת חן.

(יא) וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ, הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, ואף על פי שבדרך כלל הכלה שונאת את חמותה, ובפרט לאחר מיתת בעלה, את עוזרת ומסייעת לה, והדבר מראה על טוב המידות וטוב הלב. ועוד הוגד לי, שהתגיירת לשם שמים, ולא לשם רווח כל שהוא, וַתַּעַזְבִי את אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

(יב) ועבור מה שעשית עם חמותך, יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ. וכנגד מה שהתגיירת, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַתכְּנָפָיו.

(יג) אחרי שהסביר לה בועז מדוע מצאה חן בעיניו, וַתֹּאמֶר לו רות, הלוואי שגם לעתיד אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי בכך שאמרת לי ללקוט תמיד בשדך, ובזה הבטיח לה את מזונותיה, וְכִי דִבַּרְתָּ דברי ניחומים עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, לומר לי ששכרי גדול על כך שהתגיירתי, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה - איני מרגישה את עצמי אפילו כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.

(יד) בתוך כדי דבריהם הגיעה שעת האוכל, ובועז אכל בשולחן אחד עם הקוצרים, וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם - התקרבי לכאן ושבי למעלה, ליד מקום מושבו של בועז, שהוא המקום החשוב, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ - את פתיתי הלחם שתחתכי כדי לאכול כעת תטבליבַּחֹמֶץ. אמנם רות לא ישבה למעלה במקום החשוב כפי שהציע לה בועז, אלא וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, במקום שאינו חשוב כל כך, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי - הושיט לה קליות לאכילה, וַתֹּאכַל, וַתִּשְׂבַּע, וַתֹּתַר - נשאר לה מזון יותר מכדי צרכה.

טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ טז וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַֽעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃ יז וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃ יח וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃ יט וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַֽחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃ כ וַתֹּ֨אמֶר נָֽעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַֽה֔' אֲשֶׁר֙ לֹֽא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָֽעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֨נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃

™˜  ™˜

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט מיד לאחר האוכל, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט - הניחו לה ללקט גם בין העומרים, וְלֹא תַכְלִימוּהָ - אל תבדקו אחריה אם גנבה איזה עומר, שבזה תביישו אותה שאתם חושדים בה בגניבה.

(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים - הניחו עבורה עומרים שלמים כאילו אתם שוכחים אותם, כדי שהיא תיטול אותם, אמנם יש בכך חשש איסור, כיון שהיא תחשוב שזו 'שכחה' אמיתית הפטורה מן המעשר, ובאמת זו תבואה רגילה החייבת במעשר, ולכן הוסיף ואמר וַעֲזַבְתֶּם - הפקירו את אותם עומרים, ובכך יהיו הם הפקר, הפטור מן המעשר, וְלִקְּטָה - ותלקט לה בכל אופן שתרצה, גם אם אין זה לקט המותר לעניים לפי הדין, וְלֹאתִגְעֲרוּ בָהּ כלל, כיון שכוונתו היתה לפרנסה בכבוד.

(יז) אמנם היא לא נטלה עומרים, ואף לא ליקטה במקומות שאינם מותרים לפי הדין, אלא וַתְּלַקֵּט רק בַּשָּׂדֶה עצמה עַד הָעָרֶב, וכיון שלא רצתה לשאת עמה כמות גדולה של תבואה, כשאינה צריכה ממנה את התבן והמוץ, לכן וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, להפריד את גרעיני התבואה מהפסולת,וַיְהִי שיעור הלקט כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

(יח) וַתִּשָּׂא את התבואה, וַתָּבוֹא אל הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, שזו כמות גדולה שאינה מצויה בדרך כלל אצל העניים האוספים את מתנותיהם, וַתּוֹצֵא רות וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אותן קליות ולחם אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ, ודבר זה אינו מצוי אצל עניים המלקטים מתנות עניים, אלא מאכלים אלו ניתנים כשכר על עבודה.

(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ, אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, שהצלחת לאסוף כמות גדולה כל כך של תבואה, וְאָנָה עָשִׂית - היכן עבדת עבודה כל שהיא, שכתמורה לה קיבלת את הלחם והקליות, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ. וַתַּגֵּד רות לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ, כלומר, אמרה לה שאותו אדם החשיב את הנהגתה הטובה והתגיירותה כמעשה טוב שנעשה עבורו, וכאילו מגיע לה על כך שכר ממנו, ומחמת כן נתן לה את הלחם והקליות, וַתֹּאמֶר, שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁרעָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז, שהוא שופט ישראל, ומחמת כן הוא מחשיב את התגיירותי כטובה שעשיתי לו עצמו, ומחמת כן נתן לי את הדברים הללו.

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים, שהוא מפרנס אותנו, וְאֶת הַמֵּתִים, שבוודאי ייבם את רות ויקים את שם המת, וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, ולכן הוא עושה עמנו חסד ומכלכל אותנו, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא, ולכן בודאי ייבם אותך ויגאל את נפש המת.

כא וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּֽי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃ כב וַתֹּ֥אמֶר נָֽעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃ כג וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַֽעֲר֥וֹת בֹּ֨עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃

א וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָֽעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֕י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ־לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב־לָֽךְ׃ ב וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֨עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת־נַֽעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה׃ ג וְרָחַ֣צְתְּ ׀ וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ שִׂמְלֹתַ֛יִךְ עָלַ֖יִךְ וְיָרַ֣דְתְּ הַגֹּ֑רֶן אַל־תִּוָּֽדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ ד וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֨עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו וְשָׁכָ֑בְתְּ וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִֽׂין׃ ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֶ֑יהָ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־תֹּֽאמְרִ֥י אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶֽׂה׃

™˜  ™˜

(כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה לנעמי, כסיוע לדבריה שבועז יעשה עמהם חסד, גַּם כִּי אָמַר אֵלַי בועז, עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם כִּלּוּ אֵתכָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי, ובאמת בועז אמר לה שתדבק עם נערותיו, אך כיון שהיתה ממואב, ששם אין מתרחקות הנערות מהנערים לא דקדקה בדבריה, ואמרה 'עם הנערים', ולכן מכנה אותה כאן הכתוב 'רות המואביה', כהסבר לכך שלא הבינה את דברי בועז.

(כב) אמנם נעמי הבינה שלא טוב הדבר שתדבק רות עם נעריו של בועז, אלא עם נערותיו, וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ, טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִםנַעֲרוֹתָיו, ולא עם נעריו, וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר, שלא תבואי לידי חשד.

(כג) וַתִּדְבַּק רות בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים, והיו אלו שלשה חודשים שצריכה הגיורת להמתין עד שתינשא לאדם מישראל, ולאחר גמר הקציר לא המשיכה לשהות עם חברותיה נערות בועז, אלא וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.

עתה רצתה נעמי שבועז, שהוא קרוב משפחתם, ישא לאשה את רות, והיה בכך כעין 'יבום', כי לפי דין התורה אדם המת ללא בנים צריך אחיו לישא את אשתו, הרי שמצד עיקר הענין של יבום אף קרוב אחר הנושא את אשת המת ללא בנים מקיים את ענין היבום. אמנם הם התביישו לבקש בפירוש מבועז, שהיה שופט ישראל וראש הסנהדרין שישא לאשה את רות המואביה, שהתגיירה רק עתה, ולכן ביקשו זאת ממנו בדרך רמז.

מגילת רות פרק ג'

(א) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ, בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ - מקום מנוחה, והיינו שתינשאי לאיש, אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ גם בעולם הבא, על ידי שיהא זה אדם צדיק.

(ב) וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ - קרוב משפחתנו הוא, אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, ולכן לא יתפלאו הרואים אותך באה לשדהו, כי יחשבו שבאת לראות את הנעשה בשדה, ולפגוש את נערותיו חברותייך, והִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה.

(ג) וְרָחַצְתְּ, וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ  - תלבשי את בגדי השבת שלך, וְיָרַדְתְּ אל הַגֹּרֶן, ששם אין הפועלים והקוצרים נמצאים, אלא בועז לבדו, ולשם תלכי בשקט באופן שלא יראה אדם שאת הולכת לשם, אלא יחשבו שהלכת לביתך, ותסתתרי שם בגורן, ששם ישהה בועז בלילה, אך אַלתִּוָּדְעִי לָאִישׁ - לבועז עַד כַּלֹּתוֹ - עד שיסיים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.

(ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ לישון, ובודאי לא יישן בשדה הפתוח אלא בגורן המוקף מחיצות, וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם לישון, וּבָאת, וְגִלִּיתמַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ, וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין, האם הוא עצמו ישא אותך, או שיגאל אותך קרוב אחר ממשפחתו.

(ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ רות, גם לאחר שבועז יאמר לי מה לעשות, אשמע רק בקולך, ולכן כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה.

 ™˜  ™˜

ו וַתֵּ֖רֶד הַגֹּ֑רֶן וַתַּ֕עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוַּ֖תָּה חֲמוֹתָֽהּ׃ ז וַיֹּ֨אכַל בֹּ֤עַז וַיֵּשְׁתְּ֙ וַיִּיטַ֣ב לִבּ֔וֹ וַיָּבֹ֕א לִשְׁכַּ֖ב בִּקְצֵ֣ה הָֽעֲרֵמָ֑ה וַתָּבֹ֣א בַלָּ֔ט וַתְּגַ֥ל מַרְגְּלֹתָ֖יו וַתִּשְׁכָּֽב׃ חוַֽיְהִי֙ בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֔יְלָה וַיֶּֽחֱרַ֥ד הָאִ֖ישׁ וַיִּלָּפֵ֑ת וְהִנֵּ֣ה אִשָּׁ֔ה שֹׁכֶ֖בֶת מַרְגְּלֹתָֽיו׃ ט וַיֹּ֖אמֶר מִי־אָ֑תְּ וַתֹּ֗אמֶר אָֽנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָֽרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֨ךָ֙ עַל־אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה׃ י וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽה֙' בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַֽחֲר֖וֹן מִן־הָֽרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַֽחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־עָשִֽׁיר׃ יא וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר־תֹּֽאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֨עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ׃ יב וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי׃ יגלִ֣ינִי ׀ הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ אִם־יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי־ה֑' שִׁכְבִ֖י עַד־הַבֹּֽקֶר׃

™˜  ™˜

(ו) וַתֵּרֶד רות אל הַגֹּרֶן אחרי שיצאו מהמקום כל הפועלים והקוצרים, ורק אחרי שהיתה לבדה בגורן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ, לסוך את עצמה וללבוש בגדי שבת.

(ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז, וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה שבתוך הגורן, וַתָּבֹא רות בַלָּט - בשקט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו, וַתִּשְׁכָּב.

(ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הרגיש בה בועז, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ, כיון שחשב שזהו שד או רוח, ורצה לזעוק לעזרה, וַיִּלָּפֵת - היא ליפפתו ואחזתו בזרועותיה,וְהִנֵּה הרגיש כי אִשָּׁה היא השֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.

(ט) וַיֹּאמֶר לה מִי אָתְּ, וַתֹּאמֶר לו, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וכמו שהאדון צריך לישא את האמה העבריה, כך ראוי שאתה תישא אותי בתורת ייבום, כיון שאתה קרוב משפחתו וגואלו של בעלי, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ לישא אותי, כִּי גֹאֵל אָתָּה.

(י) וַיֹּאמֶר לה בועז, בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, כלומר, במה שנישאת לבעלך ובחרת אדם מישראל ולא גוי, הרי זה מעשה טוב, אך יתכן שנעשה מחמת שהיה בחור ונאה, אך במעשה האחרון, שבחרת להינשא לאדם זקן כמוני כדי לקיים את ענין היבום ולהקים שם לבעלך, הרי זה חסד גדול יותר שעשית, לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר, שאפילו בחור דל עדיף מאדם זקן, ובודאי היית מוצאת גם בחור עשיר שישא אותך.

(יא) וְעַתָּה בִּתִּי, אף שאיני יכול לישא אותך מיד, אַל תִּירְאִי - אל תפחדי ותחששי שאני דוחה אותך בקש ולא ארצה לישא אותך כלל, אלא כֹּל אֲשֶׁרתֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ, שאם אני אהיה הגואל אשא אותך לאשה כרצונך, ואל תחששי שאנשי העיר יפצירו בי מחר שלא אעשה זאת ושאין זה לפי כבודי לישא גיורת, כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ, ובודאי כולם יסכימו לכך.

(יב) וביאר לה מדוע אינו יכול לישא אותה מיד, וְעַתָּה, כִּי אָמְנָם כִּי גֹאֵל אָנֹכִי - אמת הדבר שאני קרוב למשפחת בעלך וראוי לגאול, וְגַם יֵשׁ גֹּאֵלקָרוֹב מִמֶּנִּי, ותחילה צריכים לשאול אותו אם ירצה לישא אותך.

(יג) לִינִי כאן הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר, אִם יִגְאָלֵךְ אותו גואל קרוב ששמו טוֹב, הרי יִגְאָל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ, וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי ה' - נשבע הוא בשם ה' שיעשה כן ולא ידחה אותה, וכיון שרצתה לקום וללכת מיד, אמר לה שִׁכְבִי כאן עַד הַבֹּקֶר, ואל תחששי שיסית אותי היצר לדבר עבירה, אלא נמתין עד למחר לראות אם יגאלך טוב או לא [ובאותו זמן עדיין לא גזרו חכמים על ייחוד עם אשה פנויה וטהורה, ולכן היו רשאים להשאר שניהם לבדם בגורן].

יד וַתִּשְׁכַּ֤ב מַרְגְּלוֹתָו֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַתָּ֕קָם בְּטֶ֛רֶם יַכִּ֥יר אִ֖ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר֙ אַל־יִוָּדַ֔ע כִּי־בָ֥אָה הָֽאִשָּׁ֖ה הַגֹּֽרֶן׃ טו וַיֹּ֗אמֶר הָ֠בִי הַמִּטְפַּ֧חַת אֲשֶׁר־עָלַ֛יִךְ וְאֶֽחֳזִי־בָ֖הּ וַתֹּ֣אחֶז בָּ֑הּ וַיָּ֤מָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים֙ וַיָּ֣שֶׁת עָלֶ֔יהָ וַיָּבֹ֖א הָעִֽיר׃ טז וַתָּבוֹא֙ אֶל־חֲמוֹתָ֔הּ וַתֹּ֖אמֶר מִי־אַ֣תְּ בִּתִּ֑י וַתַּ֨גֶּד־לָ֔הּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־לָ֖הּ הָאִֽישׁ׃ יז וַתֹּ֕אמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה נָ֣תַן לִ֑י כִּ֚י אָמַ֣ר אֵלַ֔י אַל־תָּב֥וֹאִי רֵיקָ֖ם אֶל־חֲמוֹתֵֽךְ׃ יח וַתֹּ֨אמֶר֙ שְׁבִ֣י בִתִּ֔י עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תֵּֽדְעִ֔ין אֵ֖יךְ יִפֹּ֣ל דָּבָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א יִשְׁקֹט֙ הָאִ֔ישׁ כִּֽי־אִם־כִּלָּ֥ה הַדָּבָ֖ר הַיּֽוֹם׃

™˜  ™˜

(יד) וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד הַבֹּקֶר, וַתָּקָם בשעה מוקדמת בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וַיֹּאמֶר בועז לנערו, אַל יִוָּדַע - אל תודיע לשום אדם כִּי בָאָההָאִשָּׁה אל הַגֹּרֶן.

(טו) וַיֹּאמֶר בועז לרות, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ, וְאֶחֳזִי בָהּ, וַתֹּאחֶז בָּהּ רות, וַיָּמָד - וימדוד בועז שֵׁשׁ שְׂעֹרִים - שישית סאה שעורים, שזהו שיעור סעודה אחת לרות ולנעמי, כדי לרמוז לה שעוד היום יגמר ענין נישואיה לטוב או לבועז, וכבר יהיה לה בית משלה לאכול בו את סעודת הערב, ואינה צריכה שיתן לה כעת אוכל עבור סעודת הערב, וַיָּשֶׁת - הניח עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר - בא בועז עמה אל העיר ללוותה, שלא יפגוש בה אחד מהבחורים, הלכו כל אחד לדרכו.

(טז) וַתָּבוֹא רות אֶל חֲמוֹתָהּ, ועדיין לא היה אור כדי להכירה, וַתֹּאמֶר לה נעמי, מִי אַתְּ בִּתִּי, וַתַּגֶּד לָהּ רות אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ, שאמר לה שיגאל אותה טוב או הוא בעצמו.

(יז) וַתֹּאמֶר לה רות, שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי, אך לא בתורת קידושין, אלא כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ.

(יח) וַתֹּאמֶר לה נעמי, שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר, כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם, והבינה זאת מכך שנתן לה רק כדי סעודה אחת לשתיהן, ובודאי כוונתו שעוד היום תינשא רות.

מגילת רות פרק ד'

א וּבֹ֨עַז עָלָ֣ה הַשַּׁעַר֮ וַיֵּ֣שֶׁב שָׁם֒ וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב׃ ב וַיִּקַּ֞ח עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י הָעִ֖יר וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶֽאֱלִימֶ֑לֶךְ מָֽכְרָ֣ה נָֽעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃ ד וַֽאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַיֹּֽשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם־תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י וְאֵֽדְעָה֙ כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָֽנֹכִ֖י אַֽחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָֽנֹכִ֥י אֶגְאָֽל׃

™˜  ™˜

(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר - אל מקום מושב הסנהדרין, וַיֵּשֶׁב שָׁם, והיתה דעתו להזמין את הגואל הקרוב יותר, להציע לו שישא את רות, וְהִנֵּה אירע בהשגחת ה' דבר שלא היה רגיל להיות, שהַגֹּאֵל עֹבֵר שם, אֲשֶׁר דִּבֶּר עליו בֹּעַז. וַיֹּאמֶר לו בועז סוּרָה מדרכך ושְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַיָּסַר מדרכווַיֵּשֵׁב שם, במקום הסנהדרין.

(ב) וַיִּקַּח בועז עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר להם שְׁבוּ פֹה, וַיֵּשֵׁבוּ, כיון שנאמר בתורה 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם', ועד אותו דור היו סוברים שאיסור זה נאמר גם על עמוניות ומואביות, ואילו בועז קיבל מרבותיו שההלכה היא שרק 'עמוני' ו'מואבי' אסורים, אבל 'עמונית' ו'מואבית' מותרות להינשא לישראלים, וידע שאחרי שיבוא לישא את רות לא יקבלו את דבריו, ולכן הקדים לומר הלכה זו בעוד שלא היה נוגע בדבר, כיון שהיתה רות מיועדת עתה לטוב, ורק אם לא ירצה טוב לישא אותה ישאנה בועז. וגם רצה שיהיו שם עשרה אנשים כדי לברך בפניהם ברכת חתנים.

(ג) וַיֹּאמֶר בועז לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ, מָכְרָה - רוצה למכור נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.

(ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי, כיון שאיני רוצה שתיפול נחלת אחינו לאיש זר, אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה את חלק השדה של נעמי נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים כאן וְנֶגֶד זִקְנֵיעַמִּי, כיון שאתה קרוב ממני, והיה אִם תִּגְאַל, גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל, הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה, כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר טוב, אָנֹכִיאֶגְאָל.

ה וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם־קְנֽוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָֽעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּת֙ קָנִ֔יתָ לְהָקִ֥ים שֵׁם־הַמֵּ֖ת עַל־נַֽחֲלָתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙ לִגְאָל־לִ֔י פֶּן־אַשְׁחִ֖ית אֶת־נַֽחֲלָתִ֑י גְּאַל־לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת־גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹֽא־אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל׃ ז וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל עַל־הַגְּאֻלָּ֤ה וְעַל־הַתְּמוּרָה֙ לְקַיֵּ֣ם כָּל־דָּבָ֔ר שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַֽעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה־לָ֑ךְ וַיִּשְׁלֹ֖ף נַֽעֲלֽוֹ׃

™˜  ™˜

(ה) עתה גילה בועז לגואל שאינו יכול רק לקנות את חלק השדה של נעמי, אלא יצטרך להוסיף ולקנות את חלק השדה השני שנטלה רות בכתובתה, ובשונה מחלק השדה של נעמי הנקנה בכסף, הרי חלק השדה של רות נקנה רק על ידי שישא את רות לאשה, כדין יבום, וַיֹּאמֶר לו בֹּעַז, בְּיוֹםקְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי, וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ - צריך אתה לקנות לאשה את רות, אשת המת, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַלנַחֲלָתוֹ, שנחלה זו תיקרא על שם המת.

(ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לבועז, כיון שלֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, באופן שתהיה השדה לבדה על שמי, וגם צריך אני לישא את רות לאשה, הריני חושש פֶּן אַשְׁחִיתאֶת נַחֲלָתִי, כיון שהוא חשב שגם מואבית אסורה להינשא לאדם מישראל, וחשש שאם ישאנה יהיו בניו פסולים, ולכן אמר לבועז, גְּאַל לְךָ אַתָּהאֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.

(ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה - אם יגאל אדם שדה או יחליף שדה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר בקנין גמור, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ [-כפפה שעל יד ימינו (תרגום)] וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל - זו היתה העדות בישראל לקיים כל קנין.

(ח) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה לָךְ את זכותי בגאולת נכסי אלימלך, וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.

ט וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים וְכָל־הָעָ֗ם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֤י קָנִ֨יתִי֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְכִלְי֖וֹן וּמַחְל֑וֹן מִיַּ֖ד נָֽעֳמִֽי׃ י וְגַ֣ם אֶת־ר֣וּת הַמֹּֽאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם־הַמֵּת֙ עַל־נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת שֵׁם־הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם׃ יאוַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ ה֨' אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל ׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם׃ יב וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָֽלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן ה֙' לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

™˜  ™˜

(ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן, מִיַּד נָעֳמִי.

(י) ועוד הזמינם לעדות מיוחדת על דבר נוסף, וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁםהַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.

(יא) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים, עֵדִים. והוסיפו לברכו שלש ברכות, יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, שהן היו בנותיו של לבן הרשע, וזכו להינשא ליעקב אבינו, ומאחר שנכנסו לביתו נעשות אמהות לכל ישראל, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, ואף רות המואביה, הגם שהיא גיורת, כיון שנכנסה לבית צדיק כמותך, תזכה לבנות בית נאמן בישראל. והוסיפו לברך את בועז בעצמו, וַעֲשֵׂה חַיִלבְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם - שיתפרסם שמו לתפארת מקומו.

(יב) והוסיפו לברך את הבנים שיוולדו לו ממנה, שאף על פי שהם נולדו על ידי יבום, ונקראים על שם המת, מכל מקום יתייחסו אליך, ועל זה אמרווִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, שאף על פי שגם שם היה זה מענין היבום של ער ואונן, בכל זאת התייחס פרץ ליהודה, וגם כאן יתייחסו אליך הבנים שיהיו לך מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

 ™˜  ™˜

ג וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן ה֥' לָ֛הּ הֵֽרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃ יד וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ ה֔' אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ טו וְהָ֤יָה לָךְ֙ לְמֵשִׁ֣יב נֶ֔פֶשׁ וּלְכַלְכֵּ֖ל אֶת־שֵֽׂיבָתֵ֑ךְ כִּ֣י כַלָּתֵ֤ךְ אֲֽשֶׁר־אֲהֵבַ֨תֶךְ֙ יְלָדַ֔תּוּ אֲשֶׁר־הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים׃

™˜  ™˜

(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת - קידש אותה לאשה [כי אף שביבום ממש שעושה אחי המת, אין צורך בקידושין חדשים, הרי כאן לא היה זה יבום ממש, ולכן הוצרך לקדשה כמו שמקדשים כל אשה] וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן מיד, בהשגחה פרטית [כי מבעלה הראשון, שהיה בחור, לא ילדה בעשר שנים, ומבועז שהיה זקן הרתה מיד], וַתֵּלֶד בֵּן.

(יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, כי נשמתו של בנך, מחלון, היא עצמה מגולגלת בבן זה, וגם לעתיד לבא יהיה מגדולי האומה, וְיִקָּרֵא [-יתפרסם] שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.

(טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ - ובן זה הוא שהשיב את נפש מחלון לעולם הזה, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ - והוא גם כן יכלכל אותך בזקנותך, כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים, ושניהם יחד, כלתך ובנה יכלכלו את שיבתך.

טז וַתִּקַּ֨ח נָֽעֳמִ֤י אֶת־הַיֶּ֨לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת׃ יז וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָֽעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד׃ יח וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃ יט וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב׃ כ וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃ כא וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃ כב וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃

™˜  ™˜

(טז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד, וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת, כי באמת הוא היה נפש בנה ממש.

(יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, כי באמת לפי סוד הגלגול והיבום הוא נפש בנה בעצמו, וַתִּקְרֶאנָהשְׁמוֹ עוֹבֵד, על שם זה שעתיד הוא לעבוד את ה'. הוּא אֲבִי יִשַׁי, אֲבִי דָוִד.

(יח) עתה מייחס הכתוב את כל השתלשלות הדורות מפרץ, בנו של יהודה בן יעקב ועד דוד המלך, וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ,פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן.

(יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב.

(כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, שהיה נשיא שבט יהודה בזמן חנוכת המזבח במשכן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה.

(כא) וְשַׂלְמוֹן [הוא שַׂלְמָה המוזכר בפסוק הקודם] הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד.

(כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.