בניית אתרים בחינם

 



אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ט

 

אדם לא רשאי לטעון: "לא יכול", "אי אפשר" ועוד כהנה וכהנה 'אמרות שפר'. יש בנו את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, שהרי האדם הוא יצור שכולל בתוכו את תכונות כול היקום... "נעשה אדם" לחדור לתוכנו, ולהפיח בנו כוח להתחלה חדשה... לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת הא-לוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו נשמת חיים חדשה, זכה וטהורה... נכון אמנם שאין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית"...

    אותיות ”בראשית“ הם ”ברית-אש“, והאותיות ’‘אש‘‘ נמצאים בתוך המלה ”בראשית“, לרמוז לתורה שעליה נאמר ’‘מימינו אש דת למו‘‘. התורה כולה אש כדברי חז‘‘ל שאמרו שהתורה נכתבה אש שחורה ע‘‘ג אש לבנה, וכמו שהאש יכולה להתפשט עד אין סוף, ואין לה הגבלות של גובה, רוחב, נפח ועומק, אלא ככל שיש עצים וחומר בעירה שנתפס בה, מוסיפה והולכת וגדלה עד אין סוף ותכלית, שכן דרך האש שהיא כוח רוחני שאין לו הגבלות של החומר הנמצא בשאר כוחות הטבע. וכמו כוחה של האש, כך גדול כוח התורה. כשהאדם משקיע עמל ויגע בה, מוסיפה לו עוד חכמה ודעת בלי גבול ותכלית, כעניין מה שאמרו חז‘‘ל במסכת ראש השנה (דף כ‘‘ו): לא הוו ידעי רבנן מאי ’‘סלסלה ותרוממך‘‘, עד שפירשה להם העוזרת של רבנו הקדוש: הפוך בה והפוך בה דכולה בה, כמה שהאדם הופך בדברי תורה ומתעמק בה, זוכה להוסיף ולראות עוד ועוד חכמה, והיא מרוממת את האדם בכל המעלות הנמצאות בין בגשמיות ובין ברוחניות.

     אם בכדי לקיים את הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם" אדם משתדל יומם ולילה, כמה צריך הוא להשתדל בכדי להשיג את הברכה "ברוך הגבר אשר יבטח ב ד' " (ירמיהו יז(. )הגאון ר' יוסף זונדל מנובהרדוק זצ"ל(

     בלידת הבן הבכור בעולם קראתו חוה 'קין', כי אמרה קָנִיתִי אִיש אֶת ה'. מדוע מכנה היא רך-נולד בתואר איש?  מפני שאדם וחוה נבראו בוגרים, כבני עשרים (כדאי' בקדמונים). בלידת בנם הראשון חשבה חוה שאף הוא כבר איש,  גדול בדעה ובאישיות, ואין צורך לחנכו! קָנִיתִי אִיש, עשיתי, בל' עבר, 'סיימתי' את עובדתי! אך אחרי שראתה בכישלון קין, קראה את בנם השלישי שת, כִי שָתלִי אֱלוקִים זֶרַע אחֵר תַחַת הֶבֶל כִי הֲרָגוֹ קָיִן. היא למדה לדעת כִי שָתלִי, ה' נתן לי משימה, כי איננו איש אלא זרע, כגרעין שעלי להתמיד בטיפוחו, לטפל בו ולגדלו, לעבדו ולשמרו,  להגן ממזיקים, ואז יגדל להיות איש! ואכן, בן זה, ה 'זרע' שקיבל חינוך, הוא אביו של אנוש, ושל האנושות כולה.

 ביקור פתע (על-פי סיפורו של הרב משה-יעקב הלוי קנר, 'המודיע')

המהלומות על הדלת הרעידו את לבבות היושבים בחדר. הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות מאימה. איש מהם לא דיבר. הם ידעו היטב את הצפוי להם.

שנת תש"ה. בעיר צ'שין (טֶשין) שבצ'כיה התלכדה קבוצה קטנה של יהודים ניצולי שואה, שבעור שיניהם הצליחו להינצל מן התופת האיומה. אך בנס חמקו ממלתעות הרשע הנאציות. עתה החלו לאסוף את השברים ולשקם את חייהם.

יהודים אלו היו בעלי אמונה איתנה בבורא, שלא נשברה בתלאות הקשות שעברו. עתה מצאו עצמם בשלטון קומוניסטי, שהחיל על צ'כיה את חוקיו הנוקשים.

הפליטים האומללים, שאך לפני זמן קצר מילטו את נפשם מידי רודפיהם, התמודדו עכשיו עם דיכוי רוחני. בין האיסורים שהוטלו על האוכלוסייה היה להתקהל יחדיו, ועל-אחת-כמה-וכמה למטרות דתיות.

מנהיג החבורה היה יהודי תלמיד חכם מופלג ומרביץ תורה ברבים, ר' פינחס פיינשטט שמו. הוא לא אמר נואש. אוצר של ממש נפל לידיו – כרך יחיד של מסכת ביצה. הבשורה התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים הצמאים לדבר ה'.

על אף האיסור החמור הסתננו בחשאי בכל יום ויום כשלושים ניצולי שואה לבית קטן בפאתי העיר, וקיימו שיעור גמרא מעמיק, שאותו הרצה ברהיטות ובלהט ר' פינחס.

באותם רגעים חשו היהודים כי טעמה הנצחי של התורה הקדושה מרומם אותם טפח מעל הקרקע, ומגביה אותם מעל למציאות האכזרית שבה הם חיים. אלה היו דקות יקרות של צרי ומרפא לנפשם המעונה. כך חלפו הימים עד שיום אחד, בעיצומו של השיעור המחתרתי, נשמעו החבטות על דלת הבית.

קולו של ר' פינחס נדם באחת. דממה השתררה בחלל החדר. איש לא פצה את פיו.

הדלת נהדפה בפראות. פלוגת חיילים התפרצה פנימה בכלי נשק שלופים. בראשם קצין חמור סבר, שעל מדיו התנוססו דרגות ואותות גבורה שהעידו על בכירותו. עיניו ברקו במשטמה עזה כשראה את חבורת היהודים הישובה סביב השולחן.

"אתם עוברים על החוק ברגל גסה!", צרח לעברם בזעם. "על עצם ההתכנסות הבלתי-חוקית אתם עלולים להישלח למחנות עבודה בסיביר!".

פחד משתק אפף את היהודים המבועתים. כאילו לא דיי בשבעת מדורי הגיהינום שעברו, עתה צפוי להם גיהינום מסוג אחר?

ופתאום הבחין הקצין בגמרא המונחת לפני ר' פינחס. כעסו הרקיע שחקים. בבוטות חטף את הספר והחל לדפדף בו, ופניו מאדימות. "אויבי המהפכה ארורים!", צעק. "על הספרות הדתית הזו אתם מכלים את זמנכם! זה פשע כנגד החוק הסובייטי! השלטון רואה זאת בחומרה רבה! עונשכם צפוי להיות רע ומר!".

רק עתה הצליח ר' פינחס להתעשת. "אדוני המפקד", פתח בנימת התנצלות. "אלה פליטים שאיבדו את משפחותיהם, והם חסרי כול. כבודו יודע איזה תוהו ובוהו שורר ברחובות. ההפקרות שולטת, ומעשי ביזה ופשע מתרחשים בכל מקום. כינסתי אותם כאן כדי למנוע מהם להידרדר להתנהגות שאינה ראויה, ובכך לשמור על הסדר והשקט בסביבה.

"ראה נא את הצעירים האלה, אין הם מזיקים לאיש. להפך, אילו היו משוטטים ברחובות, ודאי היו נקלעים לתגרות ולתסבוכות אחרות. אנא ממך, התחשב במצב הקשה והנח לנו".

ארשת פניו הזועפת של הקצין התמתנה מעט. ניכר היה כי הדברים נגעו לליבו. ככלות הכול, דברי טעם היו בפיו של היהודי. בהינף אצבע הורה הקצין לאנשיו לצאת מן הבית. הוא יצא בעקבותיהם, ורגע קודם שדמותו המאיימת נעלמה בפתח הדלת, שב והשמיע נאום תוקפני כנגד הלימוד האסור. "בפעם הבאה לא תחמקו מעונש!", התריע. "אבליג הפעם, אך חלילה לכם אם תיתפסו שנית".

לא במהרה הצליחו היהודים להסדיר את פעימות ליבם. הביקור הותיר אותם מבוהלים ומלאי חשש מן הבאות. חלפו אך דקות מספר והנה שוב דפיקות בדלת. ברגע אחד שבה החרדה ומילאה את כל ישותם. האם הסכנה חזרה?

הפעם זה היה הקצין לבדו. בצעדים מהירים ושקטים ניגש היישר אל ר' פינחס. הוא רכן על אוזנו, והחל לדבר במהירות ולמרבה התדהמה – ביידיש: "לְמַד!", אמר לו, "לְמַד עוד! אל תרפה! אתה עושה דבר טוב מאוד! המשך ולְמַד!". סיים את דבריו, ונעלם כלעומת שבא.

המומים ונרעשים נותרו היהודים סביב ר' פינחס, תוהים אם חלום חלמו או שאכן הדברים נאמרו. מי היה האיש, כיצד חשף את מחבואם ומה חולל את השינוי בליבו – זאת לא ידעו. המהפך הדרמטי בהתנהגותו של הקצין חשף לפניהם את האמת הבלתי-ניתנת לערעור: ליבו של יהודי, יהיה מי שיהיה, עשוי להתעורר ברגע אחד.

ללא שהיות שב ר' פינחס ופתח את כרך הגמרא, החליק בידו על קמטי הדפים שנוצרו בידי הקצין רגע קודם שנשמתו האירה בו פתאום, ובלי אומר ודברים שב להרצות את הסוגיה שנקטעה באיבה. איך אמר לו הקצין? – "לְמַד! לְמַד עוד!".

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לא יכול,אי אפשר,נעשה אדם, נשמת חיים,חדשה,זכה,טהורה,בראשית,ברית-אש, אש לבנה, התכנסות,מהלומות,הדלת,הרעידו,לבבות,


אמרי שפר י"ז תשרי ה'תשע"ט


 


 אם האדם היה מגיע לחג השמחה סתם ככה באמצע השנה, בלא הכנה רוחנית, היה חשש שהשמחה תפספס את תכליתה ותהפוך בקלות לפסטיבל של ליצנות, שכרות, ועבירות. זו לא דרגה פשוטה לעבוד את ה' מתוך שמחה ואהבה. רק אחרי ההכנה של ארבעים ימים של אלול ועשרת ימי תשובה שבהם אנו מפשפשים במעשינו ומתקנים אותם, ושיאם יום הכיפורים, אנו מוכנים לדרגה של עבודת ה' משמחה. 


"     בראש השנה לעת ערב העולם שרוי במצב של עילפון ורעדה, כאדם שהתעלף, הרועד שתשוב אליו חיותו. בשמחת תורה העולם מתייצב ונרגע" (אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)


     בשמחת תורה היו הפרושים בראדין רוקדים עם רבם, ה'חפץ חיים'. בהתלהבות הריקוד רצה אחד מהם להרים את הרב. לא הניח ה'חפץ חיים' לעשות זאת ואמר: "אין להגביה בן-אדם למעלה מגובהו האמיתי".


     "והיית אך שמח" )דברים טז, טו(  פירש רש"י לפי פשוטו אין זה ציווי אלא הבטחה. וכן פירש האבן עזרא "והיית אך שמח": אם תהיה שמח בחג הסוכות, תזכה כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח!





הסוכה החשוכה


     מסופר על סוכתו המיוחדת של הרב שלמה דוד כהנא, רבה של העיר העתיקה בירושלים. רבים מאנשי ירושלים עשו לעצמם נוהג בדרכם אל הכותל המערבי, להיכנס אל סוכתו של הרב, להתבשם שם בדברי תורה ושמחה ולהמשיך אל הכותל המערבי. רבות התאמץ הרב על דבר קיום מצוות סוכה. הוא החל לבנותה מיד במוצאי יום הכיפורים. תמיד דאג שתהיה גדולה ורחבת ידיים כדי להכיל את האורחים הרבים. צאצאיו הצעירים היו שוקדים במרץ עד כניסת החג,  לייפות את הסוכה ולקשטה בכל פאר והדר.


     מנהג מוזר אחד נהג הרב. בשעה שכל סוכות העיר היו מוארות היטב בליל החג, סוכתו של הרב כהנא הייתה תמיד חשוכה בליל חג הסוכות.  הסעודה נערכה בשמחה גדולה, אך לאור נרות בלבד. וכאשר כבו הנרות הוסיף הרב לשבת בסוכה עם תלמידיו ולעסוק בדברי תורה כל הלילה, בחשיכה מוחלטת.  


     באחד מימי הסוכות הואיל הרב לספר את פשר מנהגו המוזר: הימים ימי מלחמת עולם השנייה. בתחילת שנת ת"ש (ספטמבר 1939 ) נכבשה פולין בידי הנאצים. בהתקרב חג הסוכות ידע הרב כהנא ששימש רב בוורשה, כי הפעם לא יוכל להדר בסוכה ובמצוות ארבעת המינים כהרגלו. לא היו בנמצא לולבים, הדסים וערבות.  רק אתרוג אחד נמצא בידי ר' משולם קמינר,  הממונה על בית העלמין בוורשה. הקמת הסוכה היתה בלתי אפשרית. אמנם במחסן ביתו של הרב היו שמורים הקרשים והדפנות לסוכה אולם הקמתה היתה כרוכה בפיקוח נפש ממש. הנאצים הסתובבו ברחובות, וכל סממן יהודי עלול היה להגביר את תאבונם לעשות שפטים בבית.  עם זה, הרב כהנא לא רצה בשום אופן לוותר על המצוה החביבה עליו כל כך. קודם החג שוטט באזור, כדי לאתר פינה חבויה באחת החצרות,  שבה יוכל להקים את סוכתו. לבסוף נמצאה כזאת בחצר הבית השלישי שליד ביתו. בעזרת תלמידיו הוציא ממחסן ביתו את הקורות והדפנות, העמיד את הסוכה על תילה, וסביבה תלה בגדים וסדינים רטובים, כדי שייראה כאילו נתלו לייבוש.


     בהגיע ליל החג נכנס הרב בשקט אל סוכתו החשוכה עם שניים מתלמידיו. הם ערכו קידוש על שתי פרוסות לחם ושוחחו בלחש. מעדני חג,  קישוטים ושאר סממני שמחה לא היו בסוכה. אולם את ליבו של הרב הציפה שמחה עילאית אדירה על הזכות שעלתה בידו לקיים את המצווה כהלכתה.  כדי שלא לעורר את חשדם של הנאצים ששוטטו בכל פינה, נשארו הרב ותלמידיו בסוכה במשך כל הלילה. למרות הפחד והמציאות הקשה, לא דיברו על המלחמה ונוראותיה אלא במעלות החג ובמצוותיו.  וכך לימד הרב לתלמידיו: "תמיד שאלתי את עצמי – מתי מתקיימת שמחת החג בשלמותה?  הלוא לשמחת החג מצטרפים עוד מרכיבים, כמו:  אכילה, מנוחה, צוותא, מגדנות ועוד שיש בהם גם הנאה גשמית. היום למדנו כי בשעה שיושבים בסוכה ריקה מכל אלה, בלי אור ומעדני חג, ובצל החששות והפחד, ובכל זאת מתאמצים להכניס שמחה בלבנו – זוהי שמחה של מצוה ממש. זוהי שמחה פנימית מעצם קיום המצווה, המתקיימת בשלמותה במצב כזה דווקא, בלי דברים נוספים המצטרפים אליה.


     באותם ימים פעלו הנאצים לדיכוי הרוח היהודית, בשאיפה להשפיל את היהודים ולהפוך אותם לכנועים. אחד האמצעים לכך היה השפלת הרבנים. הם ידעו כי הרבנים נוסכים כח בעם ומחזקים את רוחו, ולכן ביקשו לפגוע בהם תחילה.  כך קרה, שבדיוק באותו לילה, לילה ראשון של חג הסוכות, באו הנאצים אל ביתו של הרב כהנא.  כהרגלם, באו באמצע הלילה כשהם משמיעים קללות ומכים על הדלת בקתות הרובים.  כשנפתחה הדלת בידי הרבנית המפוחדת, פשטו הללו בכל הבית, ועשו חיפוש מדוקדק בכל פינה.  כל אותה עת עמדה הרבנית כמאובנת. כשלא מצאו את מבוקשם, הצמיד אחד החיילים את קנה אקדחו אל בין עיניה וקרא: "אמרי לנו מיד היכן הרב, ולא...". בקושי הצליחה הרבנית להוציא מפיה את המילים: "הוא נעלם בעת ההפצצות ". זה היה הסבר מתקבל גם על דעתם של המרצחים, שכן בעת ההפצצות נעלמו עקבותיהם של רבים.  לפיכך רשמו הגרמנים בפנקס התושבים "הרב נעלם ". באותה שעה ישב הרב בסוכה עם תלמידיו.  גם הוא שמע את הצעקות וההמולה, אך לא ידע שמדובר בעצם בו. רק למחרת, כאשר שב בלאט לביתו, סיפרה לו אשתו את הנס שאירע לו באותו לילה.


     בתפילת החג של אותו בוקר עלה הרב לתורה ובירך 'הגומל'. לאחר דרך ארוכה ורבת תחתים הצליח להינצל מציפורני הנאצים ולהגיע בשלום לארץ הקודש. הוא החליט כי בכל שנה ושנה יעשה זכר והודיה לנס שאירע, ויזכיר לעצמו כיצד אפשר לקיים את מצוות שמחת החג בשלמותה,  גם בסוכה חשוכה, שאין בה אור ומרכיבי שמחה אחרים. " הסוכה" פוטרת ומצילה מכל צרה וצוקה.  היא מבטאת שמחה פנימית ועמוקה, משום שהיא מבטאת את מבצרו של היהודי - הרוח.


     יה"ר ששמחת החג תשפיע על כולנו להצילנו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישיאנו ה' אלוקינו את ברכת המועד לחיים טובים ולשלום,  לשמחה ולששון.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


אמרי שפר ט"ז תשרי ה'תשע"ט


אומר היה רבי מאיר מפרמישלאן זצוק"ל על המשנה במסכת סוכה: "המצטער פטור מן הסוכה". המצטער – הנמצא בצרה,  פטור מן הסוכה – הסוכה פוטרת ומצילה אותו מכל צער ויגון. שהרי מהותה היא אמונה בה' ובתורתו, ובזכותה ניצולים מכל צרה וצוקה.


     גם בני אדם שאין בהם לא טעם ולא ריח בכל זאת אפשר לנטוע בהם תורה ויראה, וזאת על ידי חיבורם לצדיקים ולבעלי החסדים, לאתרוג ללולב ולהדס, כך קולטת הערבה את ריח הנפלא שלהם, כאדם הנכנס לחנות בשמים ונקלט בגופו הריח הנפלא , לְרֵיחַ שמָנֶיָך טוֹבִים שמֶן תּורַק שְמֶך עַל כֵן עֲלָמוֹת אֲהֵבּוָך (שיר השירים א, ג), והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהם.


 


    הרה"ק מראפשיץ זי"ע שכח פעם את יום היארציי"ט של אמו ע"ה, בלילה באה אליו אמו בחלום ואמרה לו, על הקדיש אני מוחלת לך, על הדלקת הנרות אני מוחלת לך, וגם על לימוד המשניות אני מוחלת לך, אבל על המיני תרגימא ויי"ש שאתה נותן בביהכנ"ס ביום היארציי"ט למתפללים – על זה אינני מוחלת לך...





     ישנן בסה"כ שתי מצוות שמקיימם האדם בכל גופו, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה, ודבר זה רמז דוד המלך בתהילים )פרק ע"ו פסוק ג'( וַיְהִי בְשָלֵם סֻּכוֹ ומְעוֹנָתוֹ בְצִיוֹן, "וַיְהִי בְשָלֵם"- מלשון שלימות,  שמקיימה בכל גופו, "סוכו"- זו מצות הסוכה, "ומְעוֹנָתוֹ (מלשון מעון-מגורים(  בְצִיוֹן"- שגר בציון הלא היא ארצנו הקדושה )משמיה דהגאון מווילנא זצוק"ל(.


הסנדק II (להגיד(


 


     נכנסו אל בנו של הסטייפלער - רבי חיים קנייבסקי שליט"א, בן ואביו - הבן בעל תשובה והאב שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, להזמינו לשמש כסנדק בברית של הבן הנכד.  השיב ר' חיים: "לא, אתה תהיה הסנדק" והצביע על הסב. " מה, וכי אני אהיה הסנדק, וכי אני ראוי לכך?!" " אני רואה על הפנים שלך קדושה, אתה צריך להיות הסנדק" פסק ר' חיים את פסוקו.  הסב היה הסנדק.


 


     אחרי הברית הוא התחיל לחשוב "למה הרב אמר עלי קדושה, וכי אני קדוש?!"  הרהר בדעתו ובמעשי חייו, והבין... וגם התעורר ושב בתשובה שלימה.  מה הבין ומה נזכר?  הוא חיפש בהיסטוריה של חייו. ומצא. מעשה שהיה.


 


     היה זה עשרות שנים קודם לכן כאשר עמד להינשא בקיבוץ לפני החתונה קראה לו המיועדת להיות אשתו (הסבתא של הרך הנימול ואימו של אבי הבן) לשדה בפאתי הקיבוץ, ואמרה לו כך: אספר לך. אני הרי ניצולה מהשואה כפי שאתה יודע. ואיך ניצלתי? נסעתי יחד עם אבא ואימא ברכבת בדרכנו לאושוויץ. בנסיעה כבר חששנו כולנו כי אכן אנו בסוף החיים. באחד הרגעים אימא התייפחה בבכי ואמרה לי: אנו צועדים לקראת המוות, רצוני לזרוק אותך מחלון הרכבת, רק כך אולי תזכי את להישאר בחיים, ויישאר מאיתנו זכר. ובכן, אמרה אימא "בשעה שהרכבת תאט באחד מעיקולי הדרכים אשליך אותך" באותה שהיא בכתה עוד ואמרה : "וכאשר תזכי להישאר בין החיים תחיי בנעימים, תתבגרי, וגם תזכי לבוא בברית נישואין, קודם לכן תשאלי יהודים מה זה טהרת הבית היהודי,  \ שהיא חובה של יהודים".  והשלכתי. והגעתי עד הלום.


 


     לפני כמה ימים שאלתי את מזכירת הקיבוץ מה זה טהרת הבית? היא אמרה בזעם "סתם כלום", לכן מהכעס שלה, אדרבה, הבנתי כי אני צריכה לברר והלכתי לשאול רב דתי, נסעתי לעיר ושאלתי, והרב כן הסביר לי ברור מה החובה של התורה. ועתה, אם אתה מסכים שנשמור על צוואת אימי, טוב, ואם לאו - לא אתחתן!" כך אמרה.  לאחר שלושה ימים נתתי את הסכמתי וכך התחתנתי. וכנראה משום כך ר' חיים ראה עלי מעט קדושה, ולכן זכיתי לבנים ונכדים, ואני מכריז בזאת,  כי גם אני שב עתה בתשובה ואזכה לשמור שבת ושאר תרי"ג מצוות. נורא ואיום. ע"כ המעשה.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


סוכה,פוטרת,מצילה,צער,יגון,אתרוג,לולב,הדס,קולטת,ערבה,


אמרי שפר י"ד תשרי ה'תשע"ט


 


אמר (הבעהמח"ס קדושת יו"ט) בימים אחרונים של סוכות, כשאדם מגביה רגל אחת לרקוד בשמחת תורה, בזה מתקן אדם יותר ממה שנעשה מר"ה עד אחר הימים טובים 


 


     אסור להתבלבל, הושענא רבה זה לא לילה רגיל כלל, זהו ליל החיתום החיצוני והאחרון, בו נותנים לאדם הזדמנות אחרונה לשנות הכול. החת"ם סופר הקד' מראה לנו שגם אדם שחושב שהוא עבר את ראש השנה ויום כיפור בהצלחה ובתשובה - ליל הושענא רבה הוא הזדמנות האחרונה והגורלית, לצעוק,  ולבקש שיתבטלו מעלינו כל גזירות קשות. 


     החיד"א מפרש שאם אחד מצווה שאחר אריכות ימיו ושניו יפרנסו מכספו ת"ח הרי שהוא ממשיך להתעלות גם אחרי מותו מהתורה שלומד הת"ח מכוחו, וזה הפי' 'שמח זבולון בצאתך' מהעולם הזה, כיון ש 'ישכר באוהליך', והוא יושב ולומד והזכויות שלך עולות מכוח שתמכת בו ובתורתו


         ולאשר, לצדיק המאושר אמר, 'ברוך מבנים אשר' עיקר האושר והברכה הוא כאשר 'מבנים אשר' שהוא רווה נחת מבניו, אשר גם הם צדיקים מאושרים כמוהו.


כל מה שאדם עושה - הוא עושה לעצמו. (סיפורי צדיקים גיליון מ''ה)


     כשהוא יושב מבודד בארמון המלכות, מוקף בשריו וביועציו, אין המלך יכול לדעת בדיוק מה נעשה בקרב המון העם, מה חושבים האנשים תושבי מדינתו, מה הם מבקשים, מה הם דעותיהם על המלך, מהן תלונותיהם? וכו'. לפיכך, עשה אחד המלכים מעשה שכזה: מפעם לפעם היה פושט את בגדי מלכותו ובמקומם לבש על גופו בגדים פשוטים, וכך שנראה הוא ככל האדם, יצא מהארמון לסייר בחוצות עיר הבירה, או אז יכול לראות מקרוב, ובלא כל מחיצות, את האזרחים, ואכן, המלך עקב אחר אורחות חייהם, מנהגיהם, ובחן את כל מעשיהם.


     תשומת לב מיוחדת הקדיש המלך, אשר היה לבוש בבגדי אזרח פשוט, לקבצנים היושבים בכיכר השוק. כדרכם של העוברים והשבים, השליך אף הוא לעברם מטבעות, והאזין בקשב רב למילות הברכה והתודה שהעתירו הקבצנים על ראשו. רק אחד הקבצנים היה שונה מכל חבריו, כשהוא קיבל את המטבע, לא השיב במילות תודה, אף לא ברך את הנותן, ורק משפט אחד היה שגור תמיד על פיו: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". כך היה אומר העני בכל פעם ששלשל המלך מטבע לתוך ידו המושטת.


     בתחילה האזין המלך למשפט זה ברוח טובה. סבור היה כי העני אינו אלא חומד לו לצון, אך, כשעברו ימים רבים, ובכל פעם שהיה המלך המחופש בא לכיכר השוק ונותן לעני נדבה, נענה באותו משפט. החל הדבר לקומם את המלך. ואמר לעצמו: כיצד מעיז העני להשיב על נדבה שנותנים לו במילות עלבון שכאלה? זוהי פשוט כפיות טובה. כעסו של המלך על אותו קבצן חוצפן הלך וגבר, עד אשר באחד הימים כששוב נתן לו מטבע ושוב נענה במשפט הידוע, גמר אומר להרוג את האיש הקבצן.


     מה עשה? שוב התחפש המלך ויצא לכיכר השוק, שם שלף מכיסו מטבעות רבים, והחל משליכם לתוך תיבותיהם של כל הקבצנים אשר ישבו שם. והללו, שמחו לקראתו והרעיפו עליו דברי תודה. כשהגיע המלך אל מקום מושבו של אותו קבצן ידוע, עצר כדי רגע ונעץ בו מבט נוקב: "ראוי אתה לנדבה הגונה" הפטיר בפנים שוחקות, הנה קח לך מאכל טעים, בטוח אני שתתענג עליו". והמלך הגיש לו תרנגולת מפוטמת, צלויה היטב, שריחה הטוב הולך למרחוק. הקבצן המופתע פער את עינו לרווחה, אכן, מאכל כה טעים לא אכל מעודו, ומה משתוקק הוא לטעום ממנו, ואולם, אולי חומד לו האיש שלפניו לצון, וכלל אינו מתכוון לתת לו את המאכל הערב. ראה המלך כי הקבצן מהסס, אמר לו: "קח, שלך היא התרנגולת" והגיש לו את העוף הצלוי. בהתלהבות רבה הושיט העני את ידיו ולקח את התרנגולת מידי המלך המחופש. מסביבו התקהלו חבריו הקבצנים. ניחוח המעדן עלה באפיהם, ומבלי להסתיר את קנאתם הביטו אל חברם בר המזל. ואז שמעו כולם את המשפט המפורסם והידוע יוצא שוב מפיו של הקבצן: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". חמתו של המלך התלקחה בו מחדש, אולם הוא הבליג ולא אמר מאומה, וכשחיוך קל על שפתיו פנה ולהלך לו לדרכו.


     העני המאושר הביט עדיין כלא מאמין על התרנגולת שבידו, ומלמל לעצמו: "אהה תרנגולת צלויה.. מעדך מלכים ממש". מעדן שכזה אין זה יאה לאכול בכיכר השוק לעין כל. אלך לי הביתה, אפרוש מפה נקייה על השולחן, אוסיף כמה ירקות לצלחת, ואז אשב לי לאכול את התרנגולת הצלויה והטעימה בשקט ובנחת.


     הוא קם ממקום מושבו, אחז את העוף כאילו היה אוצר יקר ערך, ופנה לביתו השחוח הניצב בפאתי העיר. רק הריח הערב שהותירה התרנגולת הצלויה הזכיר ליושבי כיכר השוק באיזה אוצר זכה חברם. כפי שתכנן, ערך העני בביתו את השולחן לסעודה, ובמרכזו העמיד את התרנגולת השחומה. זו התנוססה בכל תפארתה, וריחה מילא את כל חלל הבית. עוד רגע קט וייגש לסעודה הדשנה.


     ואז... כשהתכוון לשבת ליד השולחן, נשמע מבחוץ קול הלמותן של פרסות סוסים, מלווה בקול תרועה. ידע הקבצן: אלו הם ציידי חצר המלוכה, השבים מן הציד ביער הסמוך, רגיל היה לשמוע את קולותיהם מפעם לפעם. כשגברו הקולות והלכו, הציץ האיש מבעד לחלון, והנה מה רואות עיניו? כל השיירה מתקרבת לכיוון ביתו, ובראש רוכב בן המלך, ניכר על פניו שהוא עייף ויגע עד מאד, נראה שמלאכת הציד קשתה עליו במיוחד הפעם.


     אך מה לפמליה הנכבדת הזו ולביתו שלו, הדל והנידח? דומה שליבו החסיר פעימה אחת או שתים מרוב פחד. עוד רגע, ונקישות רמות נשמעו בחלל הבית. הבאים התדפקו על הדלת, מיהר העני לפתוח את דלת ביתו, ועל הסף ניצבה כל הפמליה המלכותית, למראה הבאים נאלם בעל הבית דום. אך הללו לא המתינו להזמנתו, בן המלך מיהר להיכנס פנימה, וצנח מתנשם בכבדות על הכיסא הראשון שנזדמנה לו.


     שליחו של הנסיך פנה אל בעל הבית ואמר: "הנסיך חש ברע, רעב הוא מאד ויש להגיש לו מיד דבר מאכל". וכי מה יגיש בעל הבית העני לאורח רם המעלה שפרץ לפתע למעונו? כמובן את התרנגולת הצלויה שקיבל מהאיש רב החסד בכיכר השוק. חיש מהר הובא המעדן, והנסיך שרגיל היה במעדנים כאלה, לא התמהמה לרגע, ומיד החל לסעוד את לבו בתיאבון גובר והולך, הוא אכל ואכל עד כי מהתרנגולת הטעימה לא נותר אפילו פירור אחד.


     החבורה כבר עמדה לקום ולצאת לדרך, כשלפתע החל הנסיך בן המלך לצרוח בקול רם: "הצילו! הצילו!" זעק והתפתל מכאבים. לא חלפו דקות רבות - והוא צנח ארצה ללא רוח חיים. "רוצח!" זעקו שומרי בן המלך המזועזעים, והתנפלו על בעל הבית, "הרעלת את בן המלך! אתה גרמת למותו!" הם תפסו את העני והביאו אותו למשפט לפני המלך. רועד מפחד בא העני לפני המלך, בודאי יצווה המלך להרגו מיד על כי הרעיל למות את בנו, חשב הקבצן המסכן. כשראה המלך מי עומד לפניו, התחלפה הבעת פניו הזועמות בתדהמה: הן זהו אותו עני קבצן, לו הגיש הבוקר את התרנגולת, הן המלך רצה להמיתו, ובחר להרעיל אותו בתרנגולת הצלויה, בה טמן סם מוות, ביקש להמית את העני - והנה, בדרך זו גרם למות בנו אהובו. "שחררו את האיש" הורה המלך למשרתיו, ואל העני פנה ואמר:


"אכן צדקת בדבריך: כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה".


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


סוכות,מגביה,רגל,לרקוד,שמחת תורה,הושענא רבה,לילה רגיל,ליל החיתום,



אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ט

איתא במדרש (תנחומא אמור פרק כב) "ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון אלא ראשון הוא לחשבון עוונות" . בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא... 

     אם בעל הבית אינו יכול להשתתף בבניית הסוכה, ואיש מבני הבית אינו יכול גם הוא – ימנה את הבונה לשלוחו, ו"שלוחו של אדם כמותו"

     בפסח אין לבעלים לא תבואה ולא פירות ואין באפשרותו להזמין אורחים לכבדם באכילת סעודת החג וע"כ נאמר בלשון יחיד שבעת ימים תאכל מצות. אבל בסוכות שביתו מלא ברכת ה' וציווה ה' להזמין את ארבעה אורחים, הלוי והגר, היתום והאלמנה, כנגד ארבעה שלך, בנך בתך עבדך ואמתך, ואומר ה' אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך, ולכן נאמר בלשון רבים, ולקחתם, ושמחתם, תשבו, כי כולם יושבים יחד ושמחים יחד.

    "ולקחתם לכם" (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך. כפי שנאמר במדרש שהאתרוג דומה ללב, הלולב לשדרה, ההדס לעיניים, הערבה לשפתיים. האדם צריך לכוון את כל איבריו לה' יתברך. (חידושי הרי"ם)

 אתרוג מהלב (על-פי 'שיח צדיקים')

הוא רכן על הקרקע הרכה, חפן מעט מאדמתה, ומולל את העפר באצבעותיו. חיוך של אושר עלה על פניו. סוף-סוף חלומו מתגשם. הוא קם, ניער את האבק מבגדיו, ופנה לסכם את העסקה. חבל ארץ המשתרע על כמה דונמים, בכפר חיטין הסמוך לטבריה, עבר לרשותו.

הרב חיים-אלעזר וקס היה נרגש. במשך שנים הוא פועל מקאליש שבפולין למען ארץ ישראל ויישובה, ואף נבחר לנשיא 'כולל פולין בארץ ישראל'. מאמצים רבים השקיע למען חיזוק היישוב היהודי בארץ, ונחשב תומך בולט במתיישביה. סוף-סוף זכה להגשים חלום ישן: לנטוע פרדס אתרוגים בארץ הקודש. מי יודע, בעזרת ה' בעוד כמה שנים יברכו בפולין על אתרוגים מארץ הקודש.

השנים חלפו, השתילים צמחו. אושר מילא את ליבו כשקיבל לידיו את האתרוגים הראשונים שגדלו בפרדס. הוא התבונן בהם בחיבה, כאילו היו ילדיו, והחליט להעניקם לאישים דגולים. בין מקבלי האתרוגים הנדירים מארץ ישראל היה רבי יחיאל דנציגר, האדמו"ר הראשון מאלכסנדר, ששמח על האתרוג שמחה רבה.

שנה אחת הייתה מוכת בצורת. היובש פגע קשה במטע האתרוגים, וקשה היה למצוא בו אתרוג מהודר ונאה. ועם זה, משלוח של אתרוגים מארץ ישראל חצה את הים והגיע לידי הרב וקס. הוא מיהר לשלוח אתרוג אחד לרבי מאלכסנדר.

האתרוג נתקבל אחרי ראש השנה,   הרבי התבונן בו, וארשת אי-שביעות רצון עלתה על פניו. בדרך כלל נהג להפגין את התלהבותו מפרי עץ ההדר, ואילו הפעם הייתה תגובתו מאופקת. האתרוג לא היה מהודר דיו. "אינני חפץ באתרוג זה", אמר הרבי בצער. ליבו של השמש נחמץ. הוא החליט לדאוג לאתרוג אחר, נאה יותר, בעבור הרבי.

בלי שהיות יצא לפיוטרקוב, שבה כיהן הרב וקס באותה עת. הוא סיפר לו על תגובתו הצוננת של הרבי למראה האתרוג. התעצב הרב למשמע הדברים. פתאום צץ רעיון במוחו: לפני כמה ימים שלח אתרוג מהודר לאחד הרבנים באזור. "הבה ניסע אל אותו רב", הציע לשמש, "ונפציר בו לוותר על האתרוג, ולהעניק אותו לרבי". השניים לא השתהו, ויצאו מיד לדרך.

כאשר ראה אותו רב את הרב וקס בפתח ביתו, נבהל לרגע. מה גרם לרב וקס, הטרוד כל-כך בימים שבין כסה לעשור, להטריח את עצמו ולבוא אליו? "ברוך השם, הכול בסדר", חייך הרב וקס. "אשטח לפני כבודו את בקשתי, ונושא אני תפילה שיהיה קשוב לדבריי וייאות לה".

הבעת חוסר נחת עלתה על פני הרב בשומעו את הבקשה. לוותר על האתרוג המשובח?! הוא שמח כל-כך לקבלו, ועתה עליו להיפרד ממנו?! אלא שמפני כבודו של הרב וקס נעתר, וביד רועדת השיב לו את האתרוג. הרב וקס הודה לו בכל ליבו,   וציין את גודל הזכות להעניק לאדמו"ר מאלכסנדר את האתרוג המיוחד. הוא נפרד מעל הרב בהרעיפו עליו ברכות ותודות.

גם אושרו של השמש הרקיע לשחקים. בזכות יוזמתו וחריצותו יצליח לשמח את רבו, ולספק לו אתרוג שהוא כליל יופי. בלב עולץ משמחה נסע לבית הרבי, ובקושי הצליח לכלוא את התרגשותו: "רבי", קרא, "הבאתי לכם אתרוג חדש, נאה מאין כמותו!".

לנגד עיני הרבי פתח השמש את האריזה, ובזהירות רבה הוציא את האתרוג, שהיה עטוף היטב בבד רך. השמש כלא את נשימתו בציפייה כאשר הרבי נטל את האתרוג לידיו. פני הרבי נותרו חתומות. הוא סקר את האתרוג מכל עבריו, ולפתע קרא בבהלה: "אוי... מה אני רואה כאן? איזו מרה שחורה יש כאן! איזו מרה שחורה!".

השמש נחרד למשמע הדברים. "ספר לי על האתרוג הזה", ציווה הרבי. "מאין הבאת אותו?".

השמש השפיל את מבטו, ושטח לפני הרבי את הדברים כהווייתם – כיצד נסע עם הרב וקס לאותו רב, כדי ללחוץ עליו לוותר על האתרוג לטובת הרבי.

נאנח הרבי ואמר: "אנא השב את האתרוג לבעליו. אינני חפץ להחזיק באתרוג כזה, שנושא בתוכו את צערו העמוק של בעליו, על שנאלץ לוותר עליו".

האתרוג הוחזר, והאדמו"ר נותר בינתיים בלי אתרוג ראוי. חסידיו של הרבי טרחו ויגעו לחפש אתרוג מכובד בעבור רבם, אך מאמציהם עלו בתוהו. ופתאום אמר הרבי: "הלוא בכל שנה משגר אליי הרב מקאליש ארגז ובו אתרוגים פשוטים מארץ ישראל, לקשט בהם את הסוכה. אקח משם אתרוג אחד, ועליו אברך".

באין ברירה הובא הארגז אל הרבי. הרבי הכניס את ידו לקרבו, ובלי להביט פנימה הוציא את האתרוג הראשון שבו נתקלה ידו. נהרה עלתה על פניו למראהו. זה היה אתרוג חסר חן והדר, הרבה פחות יפה מן האתרוג הראשון, שעליו ויתר מתחילה.

מקורביו של הרבי עמדו סביבו, והביטו בשתיקה באתרוג העלוב שזכה לעלות מהארגז. הבחין הרבי באכזבתם ואמר: "לא כל מה שנראה נאה הוא אכן נאה, ולא כל מי שמבין באתרוגים – מבין גם בלבבות... אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי".  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

בית דין של מעלה,איסור גזל,בניית הסוכה,תבואה,פירות,להזמין אורחים,הלוי,והגר, היתום, האלמנה,בנך,בתך,עבדך,אמתך,


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט