בניית אתרים בחינם

 






אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ח

 

 

אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים. יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.

 

   אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.

 

   אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!

 

    אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")

 

'זכו שכינה ביניהם'.

    הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:

פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.  הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש   ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!

    בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

שיעורי תורה,לזכר הנופלים,צדקה,קיום המצוות,חסדים,מעשים טובים,שמח,מאושר,ממורמר,מתוסכל,



אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ח

 


   אדם נברא - עם שני ידיים, שני רגלים, שני אזנים, ופה אחד, מדוע ? כדי שידבר רק המחצית ממה שהוא שומע ורואה, עושה והולך... (רבי אברהם מפוריסוב(

     "אין איש או אישה שהם אי. להתקיים רק עבור עצמך זה חסר משמעות. תוכלו להשיג את מרבית הסיפוק רק כשאתם חשים קשורים למשהו בעל משמעות גדולה יותר בחייכם, משהו שהוא גדול יותר מכם"

     את ימי הספירה כדאי לנצל גם להתבוננות ושימת לב.  כדאי לבחור מדי יום פסוק אחד בתפילה, לחשוב עליו קצת,  להרגיש אותו מחדש. להתבונן בהתנהגויות טבעיות - דברים שאנחנו עושים כל הזמן בלי לשים לב. מומלץ גם להתבונן במעשים טובים, גם מהשטוב לא אמור להיות מובן מאליו.

    במדרש: "לא נתקררה דעתו של איוב עד שראה פרשת אישה כי תזריע",  והנה מצינו בספרים שאיוב היה גלגול של אדם הראשון, ובשביל חטא אדם הראשון היה מוכרח לסבול ייסורים הרבה ר"ל, והיה קשה לאיוב היכן מצינו בכל התורה שאדם יתגלגל עוד פעם אחרת אחרי מותו ויהיה מוכרח לבוא עוד הפעם לעולם הזה, וטרח וחיפש כל פרשה ופרשה, ולא מצא רמז על זה, אבל כשבא לפרשת אישה, כי תזריע דכתיב "וילדה" בלשון עבר, להראות לנו שהרבה פעמים מוכרח להיות מגולגל בגוף אחר, אז נתקרר דעתו של איוב שבדין באו עליו כל המאורעות, מפני שהוא גלגול אדם הראשון, וק"ל. [תפארת אבות] 

     במקום לנסות באופן נואש להסביר לעצמנו את העולם ולנסות לשלוט בו, כחוקרים סקרנים אנחנו מקבלים ומעריכים את אי הוודאות, ורואים את חיינו כמסע מהנה לגילוי, למידה וצמיחה"

     האמת אוהבת להיות עירומה,  אין היא סובלת כל מלבוש וכל כסות ומאחר שהבריות מטבעם צנועים הם ובעלי בושה, הרי הם מתביישים להתקרב אליה.

     האמת היא כי האדם עצמו אינו נוטל כלל חלק פעיל בכל עניין השידוכין...  הקב"ה – הוא המזווג זיווגים, הוא המחליט והוא המכריע. והשידוך אשר יצא אל הפועל – הוא רק שהוכרז עליו ארבעים יום לפני יצירת הוולד .

    וזוהי מהות הצניעות, שכלפי חוץ רואים דבר שנראה חסר חשיבות,  אבל בפנים יש יהלומים יקרים ששומרים עליהם היטב.  כי כאשר ישנו דבר יקר ערך ששווה המון,  מכניסים אותו לתוך כספת ושומרים עליו היטב שאף אחד לא יתקרב.  וככל שהדבר פחות חשוב,  כך פחות שומרים עליו ומוציאים אותו גם לחוץ לפעמים.

אור לגויים (לקראת שבת מלכתא – תרומה)

     "במשך שנים ארוכות , התגוררו סבא ובני המשפחה בשווייץ, לצורך רפואתה של בתו שחלתה בפוליו. הם גרו באזור שבו הייתה קהילה יהודית קטנה, אך הם חיו שם בין הגויים, ולכן לא היה מקובל לנופף ביהדות שלהם בראש חוצות. " והנה מגיעה משפחה מארץ ישראל, שממאנת להסתיר את יהדותה או להצניע את קיום המצוות. בסוכות יצא סבא מבית הכנסת באמצעו של יום, כשהוא מחזיק בלולב ובארבעת המינים, עטוף בטלית, ואינו חושש מה יאמרו הבריות. הגויים אכן הסתכלו עליו בתחילה בעין עקומה מעט, אך היהודים ממש כעסו עליו, שהוא כביכול מבאיש את ריחם בעיני הגויים, וגורם להם לאי נעימות בין שכיניהם. "אבל סבא לא היסס. זה קרה לא רק בסוכות, אלא בכל עת הוא היה הולך וציציותיו מתנופפות לעין כל, את הכיפה הוא לא הסתיר, וכל הליכותיו היו כשל יהודי המתגורר בבני ברק או בירושלים. "

     אחרי תקופה, שמעה סבתא מאחת הגויות באזור,  שהכומר בכנסיה המקומית דיבר עליהם בדרשתו ביום ראשון של אותו שבוע. במהלך ההטפה השבועית לבאי בית יראתם, נזף בהם הכומר מדוע הם מזלזלים במצוות הנצרות, ולפעמים אפילו מתביישים לנהוג כפי שהנצרות מצפה מהם: 'תלמדו מהיהודי החדש הזה שבא לגור כאן', אמר להם הכומר, 'תראו איך הוא גאה ביהדותו,  איך הוא מקיים את המצוות של היהודים בלי לחשוש מאיש, כאילו הוא נמצא בין יהודים. אתם נמצאים כאן בין נוצרים, ויש לכם הרבה מאוד מה ללמוד מהיהודי הזה, שנמצא במקום הלא טבעי שלו, ובכל זאת מתנהג כך בלי שום חשש או בושה''

.     אותו היום, החלו הגויים באזור להעריך את סבא,  ואפילו היהודים הבינו שהוא בעצם מקור לגאווה ולא לבושה חלילה. הניסיונות שלהם להניא אותו ממעשיו פסקו לחלוטין, הם למדו להעריך אותו ולכבד את דרכו המיוחדת".

החתונה שכמעט נדחתה )מתוך 'בהיכלם', סיפורים מהיכלם של גדו"י מאת הרב יהושע ליף(

     ראש הישיבה רבי ראובן פיינשטיין שליט"א היה מדגיש באוזנינו את הנהגתו זו של אביו, כדי ללמד כיצד כל אב, גם זה הנושא במסירות את עול הנהגת הציבור, יכול להוכיח לילדיו את אהבתו הרבה, באמצעות פעולות קטנות של אכפתיות והתחשבות.

     מתוך כבוד לר' משה, ביקשתיו לסדר קידושין בחופתי, אף שידעתי שהדבר אינו מציאותי, שכן החתונה נערכה במקום מרוחק, סמוך לעיר ברלינגטון שבוורמונט. התחתנו בעיירה קטנה בשם 'שרלוט', באסם ששכן במרומי גבעה הצופה אל אגם צ'אמפלאין המרהיב, והוסב לאולם. העיירה שרלוט נמצאת מרחק שש וחצי שעות נסיעה מנוי יורק. ר' משה בירך אותי בחום ואמר, שאף שהוא עצמו לא יוכל להגיע לוורמנט, ר' ראובן יבוא במקומו. ואמנם, ר' ראובן טרח והגיע להשתתף בחתונתי.

     אתם וודאי שואלים את עצמכם: מדוע התחתנת במקום נידח כל כך? ובכן,  התשובה היא, שחמותי רצתה לערוך את החתונה בוורמונט, משום שמזה ארבעים שנה לא נערכו בעיר חתונות יהודיות, והיא רצתה להביא קצת קדושה יהודית למקום. הדבר לא היה משימה פשוטה: באותו זמן לא היו שירותי קייטרינג כשרים מחוץ לברלינגטון. על כן שכר חמי שירותי קייטרינג במונטריאול שבקנדה, ששם שכנה הקהילה היהודית הקרובה ביותר.  החברה הייתה בבעלות יהודים הונגרים טובים, שהכינו אוכל הונגרי טוב , ונענו לאתגר לחצות את הגבול כשצורכי חתונה שלמה ארוזים במשאיות.

     בשל המרחק הרב, שכרתי אוטובוס לכל הבחורים שיגיעו להשתתף בחתונה.  שישים בחורי ישיבה מלאי מרץ עלו אל האוטובוס, שיצא מברוקלין בארבע לפנות בוקר. החתונה נערכה בבין הזמנים, ובשל כך השתתפו בה בחורים מכל מקום: מסטייטן איילנד וממיר, מבולטימור ומלייקווד. לכל ישיבה היו נציגים בחתונה.  ר' ראובן לא נסע באוטובוס. רכשתי עבורו כרטיס טיסה, הוא הגיע מניו יורק ושהה בבית מלון מקומי עד לזמן החתונה. גם אני הייתי באותו בית מלון והתכוננתי ליומי הגדול.

     בתשע בבוקר התקשרה אליי אחותי, ובפיה חדשות שהכו אותי בהלם ובתדהמה: הכלה התקשרה ואמרה שהחתונה חייבת להידחות!  ישבתי כהלום רעם: מה, למען ה', קרה? למה חייבים לדחות את החתונה? האם מישהו חלה , חלילה? התמלאתי פחד נורא. " היא אמרה מה הסיבה?", שאלתי את אחותי.  היא לא ידעה לענות לי. מיהרתי להתקשר לבית הכלה, אך קו הטלפון היה תפוס. ניסיתי לחייג שוב ושוב, אך כאילו להכעיס, נשאר הקו תפוס. רגשות ייאוש הזדחלו ללבי...  לפתע עלה במוחי רעיון: באותם ימים, אפשר היה להתקשר למרכזייה המקומית, ולבקש שיעלו על שיחה של מישהו. צריך היה לשכנע את המרכזנית שמדובר במקרה חירום, אבל בשלב זה הרגשתי שלא יהיה קשה לי לעשות זאת.  התקשרתי למרכזייה. " שלום", אמרתי, "אני מנסה להשיג מספר מסוים, אך הקו תפוס כבר שעה ארוכה. האם תוכלו לעלות על הקו בשבילי?" " זה אפשרי, אדוני, אך אוכל לעשות זאת רק אם מדובר במקרה של חיים ומוות" "תקשיבי", התחננתי "אני אמור להתחתן היום, וכרגע הודיעו לי שהחתונה נדחית. אני מנסה לברר מהי הסיבה. לא נראה לך שזה מצדיק לעלות על הקו ?" "אתה צודק, אדוני. אעלה על הקו מיד" "תודה רבה!"  המרכזנית מילאה את דבריה. וסוף סוף יכולתי לברר מה קרה. " מה קרה?", שאלתי "יש לנו בעיה רצינית!" " מה הבעיה?"  הבעיה הייתה כזו: לפי חוקי ארצות הברית, אסור להעביר למדינה עובדים ממדינה אחרת. חמי דאג מראש לאישור חד פעמי ממושל וורמנט, שיאפשר לו להכניס את בעלי הקייטרינג ועובדיו מעבר לגבול. כדי לאשר את העניין היה אמור בעל הקייטרינג למלא דו"ח, שיפרט בדיוק מה הוא מביא מקנדה. אבל הוא היה יהודי מבוגר, שלא מילא דו"ח כזה מעולם (וואס איז א דו"ח?), ופשוט התעלם מהדבר. הוא פנה אל הגבול עם משאית מלאה אוכל וקיווה לטוב.

כשהגיע לגבול עצר אותו שוטר, וביקש לדעת מה יש במשאית . "אין כלום", אמר בעל הקייטרינג במבטא הונגרי כבד "אין כלום, אדוני?" " אפשר לפתוח לראות?" " תפתחו" שומרי הגבול פתחו את המשאית ונדהמו למצוא בה אוכל שמספיק לסעודת חתונה שלימה . "ניאלץ לשים אותך במאסר, אדוני" "למה מאסר?" " כי ניסית להבריח סחורה מעבר לגבול !" "מה אתם מבלבלים לי במוח? אחי עבר כאן לפני חצי שעה ולא בלבלתם לו במוח" . "מה מספר הרישוי של אחיך, אדוני?"  וכך נעצרו שני האחים בעלי הקייטרינג, וכל אנשי הצוות שלהם, והובאו לבית הסוהר המקומי . "עכשיו אין לנו קייטרינג, ואין לנו אוכל", הוסבר לי, "ולכן מוכרחים לדחות את החתונה ". בינתיים, במקום להסתפר או להכין דבר תורה לחתונה, נאלץ חמי לרוץ לתחנת המשטרה ולנסות לשחרר את העצורים ואת האוכל לסעודה בערבות .

     בשעה אחת בצהריים הגיע האוטובוס עם כל בחורי הישיבה המוכנים לחגוג עמי. חמי הצליח בקושי רב לשחרר את בעלי הקייטרינג, אבל עובדי החברה הצרפתים-קנדיים לא קיבלו רשות כניסה לארצות הברית. כתוצאה מכך, לא היו בחתונה מלצרים, אך אל דאגה, היו שישים בחורים, שרבים מתוכם התנסו במלצרות כשהיו בקמפ, והם שמחו לחזור אל הסינר ללילה אחד.  ר' ראובן נהנה בחתונה מאוד. באלבום חתונתי נותרה מזכרת: תמונה שבה נראים שנינו רוקדים יחד במרץ, רב ותלמיד, בחתונה שאף אחד לא תישכח . החתונה הייתה אמורה להתחיל בשתיים בצהריים, אך בשל האירועים המסעירים היא התחילה רק בשש בערב. הייתה זו חתונה מדהימה, וכל המשתתפים ללא יוצא מהכלל נהנו בה.

      בשעת לילה מאוחרת כשהסתיימה החגיגה, פנו כל הבחורים כאחד לאגם צ'אמפלאין, וקפצו פנימה לשחייה מרעננת. היום כולו היה רווי מתח, מלא עליות ומורדות, אבל לבסוף הסתדר הכול בצורה טובה יותר משקיווינו . נוכחות של רבי במקום השרתה עליי רוגע ושלווה, והפכה עבורי את היום לטוב בהרבה ממה שהיה לולי היה שם.  זה מה שרב עושה לתלמידו: משרה עליו רוגע, עומד לצדו, מעניק לו חיוך ומילה של עידוד כשהוא זקוק לכך, ומראה לו את אהבתו פעם אחר פעם.  זה מה שעשה ר' ראובן עבורי בלילה המשמעותי ביותר בחיי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

אדם נברא,שני ידיים,שני רגלים,שני אוזניים,פה אחד,




אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ח

 

 

אומרים בדרך הלצה שהלשון אין בה עצמות, כדי שיהא אפשר לסובב אותה בכל אופן שרוצה, וצריך לדאוג ולשמור שיהיה על צד הטוב.

 

   בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (י"ג - מ"ו) - מסופר: פעם בשעת צרת הכלל, ישב אצל הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א, יהודי אחד שהחל לפשפש במעשיהם של אחרים ולחפש תקנה לחטאיהם. אמר לו ר' ישראל, כשבאים נגעים על אדם שולחים אותו אל מחוץ למחנה, כדי שלא יראה את מעשיהם של אחרים ויהיה עסוק רק בתיקון עצמו.

 

    בדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו.

 

במצוות אחרות אפשר לומר שיש גם פנייה אישית בעשיית המצווה. שונה מצוות המילה, שאי-אפשר לומר שהאדם מקיים אותה לשם פנייה זרה כלשהי.(חתם סופר)

 

הכנת כוס קפה ("להתעדן באהבתך", עלון 197)

    אחת מבנותיו של ר' מאיר מפרמישלאן הכינה לו כוס קפה, ולאחר ששתה הגיב האבא במילים חיוביות מאוד על טעמו של כוס הקפה. כעבור זמן מה ניגשה בת נוספת של הרבי והכינה עבורו כוס קפה, ותגובתו הייתה קרירה למדי. הדבר עורר את תמיהתה של הבת השנייה, שכן גם היא שמעה את תגובת אביה על הכוס הראשונה. ראה אביה את תמיהתה, והסביר לה כדלהלן: אחותך שהכינה לי את הכוס הראשונה, הכניסה בתחילה את הקפה, שהוא בבחינת 'דין', ואחר כך את הסוכר, והסוכר 'המתיק את הדינים'; אבל את, הכנסת קודם את הסוכר, ואחר כך את הקפה, וממילא עוררת את הדינים!

    אמר על כך הגר"י זילברשטיין: אנחנו אין לנו כל מושג בדברים אלה של ר' מאיר'ל מפרמישלאן, אחד מגדולי הגדולים בדורות שלפנינו. מה שברצוני לומר הוא, שגם ר' מאיר'ל בעצמו לא התכוון ללמד את בנותיו את תורת המתקת הדינים, על כל מה שכרוך בה. לא זו הייתה כוונתו בדבריו. הרבי התכוון ללמד את בנותיו את צורת ההנהגה בבית היהודי, ומסר זה מתאים במיוחד לתקופתנו . יש הסבורים שאמנם ההנהגה בבית צריכה להיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, אבל מאידך – כך הם חושבים – לא כל דבר המתרחש והנעשה בבית, נזקק לרמה שכזו... הם מוכנים להבין ש 'המעשים הגדולים' של הבית, אכן צריכים להיעשות מתוך רצינות המחשבה, ומתוך הכוונות היותר טובות, אבל האם גם הפעולות הקטנות, מעשי היום-יום, נכרכים בהנהגה זו של הבית היהודי? ולמעשה, כאשר אני מכין קפה, האם יש הבדל אם אניח את הקפה לפני הסוכר, או ההיפך? בא הרבי, ר' מאיר מפרמישלאן ולימד את בנותיו שגם דבר זה כלול בהנהגת הבית, וגם הפעולות הקטנות ביותר –  מן הראוי שתיעשינה בכוונה הראויה, ומתוך רצון לקדש שם שמים. כי הבית היהודי, בית מקדש הוא! ומי שמתייחס לביתו כך, הרי יבין מאליו שכמו שבבית המקדש הוא לא היה מזלזל בשום פעולה, וכל מילה שהיה מוציא שם מפיו הייתה בכוונה היותר ראויה, כך צריכה להיות הנהגתו בתוך ביתו.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

בדרך הלצה,הלשון,עצמות,בדד ישב,לפשפש,נגעים,כבושות,פנים יפות,פנייה אישית,מצוות המילה,


אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ח

 

 

 אנו כפופים לחוקי הטבע אבל עלינו לשלוט על הטבע.

     אומרים "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", רק בברית מילה ולא לאחר קיום מצוות אחרות, מפני שמצות המילה קבועה בגופו של האדם מישראל,  ואינו יכול לעזבה או להינתק ממנה כל ימי חייו. "כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" – שגם מהם לא ייפרד לעולמים.

     בפסוק "וטמא טמא יקרא"! נרמז שמי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...

     ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...". המצורע נענש שצריך לבא הראשון לבית-הכנסת ויוצא אחרון, כמובא במשנה נגעים, כדי לתקן הדבר.

השניים דיברו אידיש (שרה פכטר)

   שביס השופטת

אולם בית המשפט המה מאנשים. הנאשמים ישבו על הספסל, חיכו לתורם, כוססים ציפורניים, מקווים לטוב. עורכי הדין שוטטו במסדרון הסמוך מתוחים ומצפים לשופט שמתעכב.

  "מה קורה היום?"  עורך הדין נכנס לאולם המשפט ופנה אל האישה החרדית שהתיישבה על הכיסא המיועד לשופט, עדיין ללא גלימה.

" סליחה גברתי, אנחנו קרואים לדיון בשעה תשע, השופט מאחר". בקולו קוצר סבלנות בולט.

"אדוני, השופט לא מאחר. אני השופטת ואתה זה שמאחר, בואו נתחיל?"

עורך הדין ביקש רשות לדבר עם מרשו מספר דקות טרם תחילת המשפט, לאה השופטת נעתרה לבקשתו, החלטה שמסתבר פעלה לטובתה.

 תשמע, יש סיכוי גדול שהשופטת לא תבחין בהבדל שרשום בסכום, וגם אם כן יש לי הסבר שיניח את דעתה. אין סיכוי שהיא תנחש את האמת במקרה שלנו", השיחה התנהלה בין השניים בשפת האידיש. הם רק לא ניחשו כי השופטת היא ילדה שברחה מאימי מלחמת העולם השנייה, ושפת האידיש היא שפת האם שלה…

לאה פירסט  אז אם לשלושה ילדים קטנים, לא חלמה ששמה הרשמי ישתנה, ויקרא שמה בישראל: כבוד השופטת! אבל לפני שנמשיך, כדאי שנתחיל מהתחלה:

1938  ריח מלחמה באוויר. "בדרכים לא דרכים הצליח אביה להביא את הוריו אלינו", מספרת לאה. "אמו הייתה חולה מאוד ונפטרה כעבור זמן מה, ואילו סבא נשאר להתגורר אתנו". למזלם, אביה קיבל הצעת עבודה באמריקה, לבוא לכהן שם רב בעיר ניו יורק. "מה שהגשים לנו את החלום, כרטיסים ואישור הגירה לאמריקה. כך גם ניצלנו".

לאה פירסט עוצרת לרגע מדיבורה. אנחנו יושבות בלובי של מלון בו היא מתארחת בקביעות כשהיא מגיעה לארץ לבקר את ילדיה, נכדיה וניניה. היא מתגוררת חצי שנה בארה"ב  וחצי שנה בישראל ובקרוב, כך היא מתכננת, תעשה עליה.

אני מביטה בה, אישה שתחגוג בקרוב תשעים. גילה לא ניכר עליה, כולה אומרת מרץ נעורים, הכולל זיק של שובבות בעיניים, ומבטים משועשעים שהיא שולחת, המטילים בך ספק לגבי גילה האמיתי. היא מדביקה את הסובב בתחושת חיות אמתית.

"ג'וג', ג'וג (שופטת, שופטת פירסט) ",  קריאת הפתעה נשמעת וזוג תיירים מתקרב אלינו בהתרגשות. הם מזהים את השופטת, דורשים בשלומה ונפרדים ממנה באיחולים נרגשים.

"שופטת נשארת שופטת גם אחרי הפנסיה " , היא מגחכת וחוזרת אל האנייה שהובילה אותם משוויץ לאמריקה דרך ספרד. הם חיכו ימים רבים לבואה של הספינה ושילמו במיטב כספם עבורה. הייתה זו נסיעה קשה וצפופה, כשקצינים גרמנים שורצים בכל פינה  מטילים את אימתם, מפחידים את כולם.

ימים קשים עברו עליהם בספינה, צפיפות מחרידה, אוכל במשורה, סערות ומחלת ים. כולם התפללו שיגיעו כבר לשלום למחוז חפצם.

בעצירה הבאה שלהם במדריד, אביה חלה. הרופא טיפל בו במסירות אך לא היה מנוס אלא לאשפזו בבית החולים, הוא האיץ בהם להמשיך בנסיעה בלעדיו.

(אגב, היא מספרת כי האנייה המקרטעת בשם "נובמבר" טבעה בדרכה חזרה לאירופה לאחר שהם ירדו ממנה).

דודתה שהיגרה לאמריקה שנים קודם לכן, התכוננה לבואם והכינה עבורם דירה ומזון, מה שהקל על חבלי הקליטה הראשוניים.

1941 הם בארה"ב. אביה הצטרף אליהם לאחר פרידה של מספר חודשים. אז היה מקובל כי בנות גם מן החוג החרדי פונות ללימודים בקולג', שם למדה תואר בשפות. "בפי היו שגורים מספר שפות: שוויצרית, אידיש ואנגלית ולכן בחרתי במקצוע לימודי שפות, חשבתי כי אמצא פרנסה כמורה בתחום", היא מספרת.

השינוי הגדול התחולל לאחר שנישאה לחיים פירסט, בחור יהודי שלמד משפטים. בעלה דרבן אותה לעזוב את לימודי השפות ולגשת ללימודי משפטים והוא עודד אותה שהיא תהיה עו"ד דגולה.

באותם ימים כמעט שלא היו נשים שלמדו משפטים, והיא הייתה מהנחשוניות. צעירה חרדית, מקפידה על שמירת מצוות, אוכלת רק כשר למהדרין, מכסה את ראש ומתקבלת ללימודי משפטים.

הילדים לפני הכל

ב-1950 עברה בהצלחה את המבחנים וקבלה את התואר בידה. עכשיו הם שניהם עורכי דין מן המניין. חיים שפתח כבר קודם לכן משרד ועבד בו, הפך את אשתו לשותפה והם החלו לעבוד יחד. 'פירסט אן פירסט אופיס'.

רק שש שנים לאחר שנישאו, זכו לשמחה גדולה, בנם הבכור נולד. ואחריו נולדו בזה אחר זה שני ילדים נוספים. היא מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים קטנים מה שלא מנע מעורכת הדין לאה פירסט להפוך לשופטת מן המניין.

"בבחירות שנערכו בלשכת עורכי הדין נבחרתי לנשיאת הלשכה, ובבחירות המחוזיות לשופטים, הועלה שמי כמועמדת וכנגד כל הסיכויים והמינויים הפוליטיים שרחשו סביבי,  קבלתי מינוי של שופטת מחוזית". היא מספרת.

היא נפרדה לשלום מעבודתה כשותפה עורכת דין במשרדו של בעלה חיים שהמשיך בעבודתו שלו כעורך דין מצליח בעל שם. היא בברכתו של בעלה החלה בעבודתה כשופטת מחוזית של העיר ניו יורק.

עבודתה כשופטת כללה נסיעה לערים רחוקות, למקומות ישוב מבודדים מן העיר הגדולה, כולם כמובן בשטח שיפוטה, לשם הגיעה כשופטת יום, בבית המשפט. באותם מקומות היו מרכזים את התיקים ודנים בהם בזה אחר זה, וביום שלמחרת הטלטלה למושב בית הדין הבא במקום אחר.

אז, שלא כמו היום, היא מציינת, היה קשה יותר לשלב בית וילדים עם עבודה, ובכל זאת הם לא וויתרו.

לאחר ראיונות רבים מצאנו מטפלת לילדים שהגיעה בשעות הבוקר המוקדמות ונשארה עד חמש אחר הצהריים. אני לא רציתי לפספס את גידול הילדים שלי. השנים הראשונות לחייהם הם השנים המשפיעות, ופחדתי שאם לא אהיה בחברתם מספיק, זה ישפיע לרעה על אופן גידולם . לכן בקשתי מהמטפלת להשכיב אותם בצהריים לשינה ארוכה, וכך  כשחיים ואני חזרנו מיום עבודה, התאפשר לנו לבלות  בחברת הילדים שהיו עירניים להפליא לאחר שנת צהריים ארוכה, עד השעה עשר בלילה. היה חשוב לנו שנבלה יחד כמשפחה, שנאכל ארוחה משותפת ואחר כך נשחק איתם, נכין שיעורים, נפטפט ונשמע מה קורה איתם. כששואלים אותי איך תמרנת בין עבודה תובענית כזאת לבין היותי אמא, אני תמיד נזכרת בחופשת הלידה הקצרה שלקחתי לאחר לידת הילד השלישי. וכאן המקום גם לגלות סוד: גילוי נאות. הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר קשה, להישאר בבית עם ילדים קטנים מאשר לעבוד בכל עבודה, תובענית ככל שאפשר".

לא מתחרטת

את היום הראשון שלה כשופטת לעולם לא תשכח. רק שנים קודם לכן, כשנכנסה לאולם בית המשפט כעורכת דין לצידה של הנאשמת, התחוללה מהומה קצרה באולם, השופט סירב לאשר את כניסתה של עורכת דין.

רק עורך דין ממין זכר! הוא דרש. באותם ימים של שנות החמישים גם בארה"ב הנאורה, עורך דין נחשב למקצוע גברי לכל דבר. "נכנסתי לאולם בית המשפט כדי לבחור את המושבעים  ולא יכולתי להפסיק ולחשוב על כך שמי שלא רצה אותי באולם בית המשפט כעורכת דין, קיבל אותי כשופטת!"

משפט בתחום התביעות הקטנות, כפי שהיא מציירת את המציאות האמריקאית, אורך שבועות או חודשים מתחילתו ועד לסופו, במהלכו עולים על הדוכן, התובע, הנתבע, העדים מעידים, עדויות מובאות בפני השופט, ובדרך כלל העדים עומדים על הדוכן בין חצי שעה לשעה.

לדעתי משפט שנסחב מעבר לחודש מהווה עינוי דין של ממש, ולכן לאחר תקופה בה רכשתי ניסיון, הנהגתי בבית המשפט בו עבדתי שיטה חדשה.  מהרגע שמשפט  מתחיל, השופט חייב לתת את פסק הדין בעניינו  בתוך חודש ימים. כך ירד העומס מעל בית המשפט, וכולם היו מרוצים. אישית אני חושבת כי שופט ששומע עדויות ברצף ויודע שיש לו גבול אותו אסור לו לעבור, מצליח לרדת לעומקה של האמת. הוא מרוכז, ממוקד מטרה, הפרטים חקוקים בזיכרונו באופן בהיר בתוך פרק זמן קצר, ובכך מונעים עיוותי דין רבים.

עמיתיה למקצוע התרגלו להופעתה של השופטת החרדית שתיבלה את דבריה ופסקי הדין שלה בפסוקים מהתנ"ך ובמובאות מהלכות יהודיות. היא הייתה שוזרת דברי חז"ל בישיבות שנערכו בהם  השופטים דנו בתיקים שהונחו בפניהם והחליפו דעות. כמעט רבנית, כבר אמרנו?

אינספור פטישים ומהלומות עלו על שולחנות בית המשפט מאז ששפטה. הזמנים השתנו, נורמות התחלפו.

"איך את שומרת על הנעורים שלך? " אני שואלת בסקרנות, רוצה לגלות את הסוד.

"אני עסוקה בשידוכים  כל היום", היא מחייכת לעברי. "אחרי הקפה והמאפה של הבוקר אני יורדת לשחות שעה ואז יושבת עם המחברת והמחשב, מתחילה להרים טלפונים, לשמוע מה אנשים מחפשים בבן הזוג שלהם ולהתאים להם מישהו או מישהי



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

כפופים,חוקי הטבע,לשלוט,נכנס לברית,ייכנס לתורה, לחופה,למעשים טובים,טמא יקרא, ברכב,בסוסים,בואי כלה,



אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

 

    "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

 

    אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

 

    החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

 

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')  

 

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.

פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.

סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:

זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.

ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.

לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.

הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".

ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.

הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.

שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.

כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.

הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.

חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".

או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.

אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.

בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

תלמידי רבי עקיבא,לא נתנו כבוד,מתו,פסח,שבועות,חזן,ללמוד,לשון הרע,האושר,דרך,לחיים,שולח מברק,



אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור. (חב''ד)

     גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת.

     גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.

     הקהה את שיניו' מדוע צריכים לרשע להקהות דווקא את שיניו ? אלא 'רשע' בגי' 570 , הסר את 'שניו' בגי' 366 ,נשאר 'צדיק' בגי' 204 i

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (אפריון שלמה, גיליון 245)

     סיפר אחד מראשי הישיבות בירושלים:  כל שנה אני נוסע לארה"ב לאסוף כסף לישיבה, והרי דבר ידוע ומפורסם שזה כלל לא פשוט, יש הרבה ביזיונות וחירופים...  ואפשר להבין אותם, הוא נתן ונתן, ועכשיו אתה מגיע אליו עם הסיפור שלך, ורק היום הוא כבר שמע עוד איזה 9 סיפורים בדיוק כמו שלך, וכך זה אצלו יום יום... בקיצור לא פשוט.  

     כשאני יוצא לנסיעה, אני מאוד מאורגן, יש לי יומן פגישות מסודר, קבעתי פגישות לכל יום עם גבירים שונים, דבר שהוא כשלעצמו קשה מאוד...  אבל ביום ראשון אין פגישות. למה?  משום שיש גבירים שלא מקבלים קהל כל השבוע כולו, אין להם זמן. אבל ביום ראשון הם מפנים שעתיים, וכל מי שבא מקבל . טוב, פעם אחת הגעתי לשעות הקבלה של אחד הגבירים, נכנסתי לבית מפואר ובמסדרון, בו מוגש כיבוד קל, מחכים 200 אנשים . כל אחד נכנס, וכשהוא יוצא כולם שואלים אותו... כמה? 18 דולר.  אמנם זה לא סכום רציני, בטח לא בשביל ישיבה, אבל בשביל הגביר זה לא מבוטל... 50 פעמים בשנה, כל פעם 200 אנשים...  היו שם אנשים שנכנסו עם אלבומי תמונות, פרוספקטים צבעוניים, מצגות מרשימות... אבל זה תמיד נגמר ב-18 דולר.  טוב, אמרתי לעצמי, שיהיה 18 דולר...  

     הגיע תורי, וכשנכנסתי כבר ראיתי את הגביר עייף, מחזיק ביד 18 דולר, ונותן לי מבט של 'אני אתן לך את הכבוד לדבר ולספר לי את הסיפור שלך, אבל דע לך שזה יגמר ב-18 דולר '... פתחתי ואמרתי שאני ראש ישיבה בירושלים ... עוד לא סיימתי את המשפט והגביר התעורר, "ראש ישיבה מירושלים...?!", הניח את ה-18 דולר, פתח את המגירה, הוציא פנקס צ'קים ורשם 600, 3, דולר!קיבלתי, אמרתי תודה ויצאתי.  שנה הבאה, נכנסתי שוב לבית הגביר, וכאילו הזמן עמד מלכת... אותם אנשים, אותו כיבוד, וכמובן אותם 18 דולר...  נכנסתי לגביר, אמרתי שאני ראש ישיבה מירושלים, והסצנה חזרה על עצמה בדיוק כמו בשנה שעברה...  בשנה השלישית, לאחר שקיבלתי את הצ'ק של ה-600,3 דולר,  לא עצרתי את עצמי ופניתי לגביר ושאלתי: מה הסיפור? למה רק אני מקבל 3,600, דולר, ואילו כל השאר מקבלים רק 18 דולר...  אמר לי הגביר: אני אספר לך...

     כשהייתי ילד הייתי מפונק של אימא. הגעתי לגיל 14 ואימא שלחה אותי לישיבה. לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה, אימא ביקשה.  היא שלחה אותי עם כמה פרוסות לחם, שנגמרו לי עוד בדרך לישיבה, וכשהגעתי לשם, ראיתי שזה לא שייך...  כולם היו שם אריות, ואני בסה"כ יודע לשבת עם גמרא ולקרוא רש"י, אבל לא יותר... אין לי סיכוי להדביק את הפער...  החלטתי שאני חוזר לאימא, רק לפני כן הבחנתי שהבטן שלי מקרקרת, ושאני חייב לאכול משהו.  ניגשתי לאחד הבחורים ושאלתי אותו: מתי אוכלים כאן?  אמר לי הבחור: בישיבה אין אוכל, אוכלים אצל בעלי בתים, לך לבחור שיושב שם בפינה, הוא זה שמסדר את השיבוץ של הבחורים אצל ה בעלי בתים...  טוב, ניגשתי לבחור, אבל הוא אמר לי שהשבוע כבר כל בעלי הבתים תפוסים... 'אבל יש לי רעיון', אמר, 'יש איזו אלמנה שמתחננת אלי שאני אשלח לה בחור, אבל אני אף פעם לא שולח לה... יש לה 8 יתומים רעבים, והיא מאוד ענייה, ואת האוכל שהיא נותנת לבחורים היא מחלקת על חשבון הילדים שלה..'.  הוא נתן לי את הכתובת, אבל הוא גם הרגיע לי את הרעב לשלושת השעות הקרובות... אין סיכוי שאני אלך אליה. אבל הרעב עשה את שלו, ולבסוף ניגשתי לביתה לאכול. כשנכנסתי, מיד כל הילדים קפצו אל הדלת לראות מי הגיע וקראו: "אימא, ה 'תלמיד-חכם' הגיע!".  התיישבתי סביב שולחן רעוע, עם שמונה צלחות ובכל צלחת פת לחם ומנה דלה. וצלחת אחת ריקה. לפתע האימא אמרה: " ילדים, ה 'תלמיד-חכם' למד כל היום והוא רוצה לאכול..."  מיד כל ילד חלק לי מהמנה שלו, והגיש לפני... אכלתי. והילדים התחילו לצעוק: 'תלמיד-חכם' תאכל את המנה שלי... ' 'תלמיד-חכם' את המנה שלי עוד לא אכלת... וכך הם רק רצו שאני אוכל ואוכל... לבסוף, כשסיימנו את הארוחה, פניתי אל הדלת , ואז ה אימא קראה ואמרה: "ילדים, ה 'תלמיד-חכם' הולך ללמוד בישיבה... מה נבקש ממנו...?".  הרגשתי שגם אם הם יבקשו את הירח, אני אוריד להם אותו ... "תלמיד-חכם, תברך אותנו שגם אנחנו נזכה להיות תלמידי חכמים...!". בירכתי אותם, ובמקום לחזור לאימא חזרתי לישיבה.  הם נתנו לי כוח ללמוד וללמוד, עד שהדבקתי את הקצב תוך 3 חודשים בלבד...

     לאחר מכן פרצה המלחמה, אני ברחתי לארה"ב עבדתי והצלחתי עד שהפכתי לגביר, אמנם נשארתי עם הארץ...  אבל דבר אחד נשאר לי... מהיתומים הללו קיבלתי אהבת התורה! "  ''בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". הארון זו התורה , והבדים הם אלו שמחזיקים את הארון, את התורה הקדושה...  אלו שזוכים להיות ממחזיקי ותומכי לומדי התורה, "לא יסורו ממנו", הם לא זזים מתלמידי החכמים... אומר רש"י: 'לעולם'!  גם הם יזכו לעולם שנאמר עליו 'עין לא ראתה א-לקים זולתך'...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

חושך מוסרי,פנסים,מתלכדים,אנחה קטנה,מעומק הלב,גנבת דעת,סופרים,קבלת התורה,

 



אמרי שפר י"ט ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

אל תחלקו חתימות בנדיבות שלילית, לכל חתימה – משמעות גורלית, אם לא כלפיכם – כלפי משפחתכם, אם לא כעת בבוא העת.

     בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר 'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20 ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים. וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב... (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות..

     גם זבוב יכול לשנות את ההיסטוריה – ראה פרשת שר המשקים אצל פרעה (שמואל אייזיקוביץ)

     הנמוך מכולם - נכדו הפעוט של המגיד מטריסק התפלא לדעת לראות המונים זורמים לחג לחצר סבו, נכנס למגיד ושאלו: למה כולם נוהרים אליך? השיבו המגיד: כל הנחלים זורמים לים, אתה יודע למה? מפני שהוא נמוך מכולם...

     ה׳ לא מוותר על אף יהודי שמראה קצת רצון לחזור לעם ישראל... אז איך עושים את זה? רצון לא תמיד מספיק - נדרשת תפילה. אדם יתבע על זה לאחר 120 שנה שלא ביקש עזרה מה׳ לשוב בתשובה...

     יהודי בא לשאול שאלה למרן רשכבה"ג שר התורה, ואמר לו שילך לשאול את הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כי יש לו רוח הקודש, בא אותו יהודי להגראי"ל ומסר לו את דברי הגרח"ק וענה לו הגראי"ל בזה הלשון: "תחזור לגרח"ק ואמור לו בשמי "מום שבך אל תאמר לחברך"... ) מדבריו של הג"ר ברוך מרדכי אזרחי היום במעמד "הקבלת פני רבו"(

ליומא דהילולא של הגה"ק רבי שבתי ב"ר מאיר הכהן הש"ך זיע"א (א' אדר) (סיפורי צדיקים, גליון 295)

     סיפור זה אירע בשנות ת"ח - ת"ס כאשר כנופיות בוגדן חמלניצקי השתוללו ברחבי אוקריינה ופולין, רצחו יהודים ושדדו רכושם. בעיירה פולנית קטנה חיה אז אלמנה שהרוויחה בקושי די מחייתה ומחיית ילדיה, נחמתה היחידה של האלמנה הענייה היה בנה הבכור ר' שבתי כהן. הוא עזב את הבית בעודו צעיר לימים ונסע לנכר כדי ללמוד תורה.  בימים ההם עוד לא היו רכבות ודואר מסודר כמו היום, על כן עברו לפעמים שנים עד שאמא שבנה יצא לעולם הגדול ללמוד תורה, זכתה ממנו לידיעה או דרישת שלום, ולמרות געגועי האם אחרי בנה היו האמהות שמחות שבניהן לומדים תורה בניכר. אמו של ר' שבתי לא ידעה כי בנה נמצא בעיר וילנא, שם נשא לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, והיה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה. אחר כך התפרסם בעולם התורני הודות לחיבורו על השולחן ערוך "שפתי כהן - שך".

     כאשר הגיעו כנופיות חמלניצקי לעיירה והחלו לרצוח את היהודים ולהעלות בתיהם באש, הצליחה אחותו של הש"ך למלט את נפשה ולברוח מהעיר כל עוד נפשה בה. היא הצטרפה אל קבוצה של קבצנים נודדים שהלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר וחזרו על פתחי נדיבים. זמן רב סובבה להקת הקבצנים בעיירות הקטנות, עד שסוף סוף הגיעה לווילנה המעטירה. כנוהג הימים ההם היה גם בווילנה הקדש אכסניה ששימשה לעניים וקבצנים נודדים, לאכסניה זו הגיעו הקבצנים ואחותו של הש"ך בתוכם. גבאי ההקדש פרנסו את העניים והשתדלו למצוא עבודה לאלה מהם אשר רצו להרוויח את לחמם ביגיע כפיהם, אולם רוב הקבצנים העדיפו להמשיך לחזור על הפתחים כפי שהיו למודים, לא כן אחותו של הש"ך, היא לא הצטרפה אל הקבצנים בדרכם לבקש נדבות, אשתו של הגבאי שעיניה היו פקוחות על העניים,  הבחינה מיד כי נערה זו אינה שייכת אל הקבצנים, מתווי פניה העדינים היא שיערה כי הנערה באה ממשפחה טובה ומיוחסת, גם מאופן דיבורה והתנהגותה ניכר היה בי אין זו קבצנית ככל הקבצניות. אשת הגבאי ששוחחה לפעמים עם הנערה נוכחה כי היא פיקחית ויש לה מדות נעלות, היא החלה לשדל אותה להישאר בווילנה ולהפסיק ללכת עם הקבצנים, למה לך לנדוד בחבורת קבצנים? הפצירה בה האישה הטובה, הישארי כאן ואני אמצא לך מקום שם תוכלי להרוויח את לחמך בכבוד, ולשכוח הנוראות שעברו עליך, אמרה לה אשת הגבאי.

     הנערה שמעה בקול הגבאית כאשר חבורת הקבצנים לקחה את צרורותיה ויצאה את ווילנה לא הלכה אתם. הגבאית התקשרה עם אחדות מבעלות הבית החשובות של העיר וחיפשה מקום מתאים ליתומה הענייה, כעבור כמה ימים הצליחה במשימתה והנערה נתקבלה לאחד הבתים העשירים שבווילנה בתור עוזרת. בעלת הבית הכירה חיש מהר בסגולות הנערה הענייה שנקלעה אליה. יום אחד אמרה לה ראי נא ראי בתי היקרה, לי יש די עוזרות וטבחיות, לך יעדתי מלאכה אחרת לגמרי, אולם התנאי הוא כי עליך למלא את התפקיד בדיוק נמרץ. העניין הוא בזה כי חתני הוא היקר באדם, אברך הלומד כל לילה עד השעות המאוחרות. כאשר הוא מסיים את לימודו כבר ישנים כל בני הבית ואין מי שיגיש לו את ארוחת הערב שלו, זה יהיה איפוא התפקיד שלך, עליך יהיה לשבת מאחורי הדלת ולהאזין, ברגע שתשמעי כי הוא סיים ללמוד, תגישי לו את ארוחת הערב. הנערה הסכימה וקיבלה על עצמה את העבודה.

     היא ניגשה בערב הראשון אל מאחורי חדרו של הלומד והאזינה ללימודו, הש"ך שהוא היה חתנה של בעלת הבית נוהג היה ללמוד בקול רם, וכשמוע הנערה את הקול עמדה תחתיה מוקסמת. היא חשבה כי קול אביה המנוח היא שומעת, אולם הלא אבא נפטר לפני שנים רבות, כיצד יתכן הדבר? לילה לילה היא עמדה מאחורי הדלת כאילו כפאה שד,  בשמעה את הלימוד המוכר כל כך היא נזכרה בשנים עברו,  במשפחתה רבת היחס ובבית החם שהיה לה, ליבה נתכווץ מצער עת השוותה את מצבה הנוכחי, יתומה ענייה בלי קרוב וגואל בבית זר בקרב אנשים זרים, היא לא יכלה לעצור בעד שטף דמעותיה והתייפחה חרש, כי פחדה שישמעו אותה. אולם אסור היה לה לעזוב את מקומה שמאחורי הדלת, אולם האברך שלמד בפנים שמע פתאום את המשרתת בוכה, והוא פתח את הדלת לראות מה קרה? הנערה נבהלה עד מאוד אולם הוא הרגיע אותה וביקשה לספר לו מה מעיק על לבה? הוא שאל אותה לשמה ושם משפחתה, והיא סיפרה לו כי היא באה משפחה מיוחסת, אביה היה רב גדול, שמו היה רבי מאיר עליו השלום, בעקבות הנגישות של חמלניצקי היא ברחה מביתה ונשארה בודדה ללא מודע ומכר, עתה בשמעה את קול לימודו נזכרה באביה שנוהג היה ללמוד בטון מתוק עצוב כזה, ולא יכלה להתאפק מלבכות.

     בהיותה נתונה בסיפור המעשה לא הבחינה הנערה כי האברך החוויר כסיד ואך בקושי עמד על רגליו מרוב התרגשות, הש"ך הכיר מיד כי העומדת לפניו אחותו היא, אולם התאמץ לא לגלות כל סימנים מהתרגשותו הגדולה, הוא ניחם אותה והשתדל להרגיעה וחזר ללימודו.  למחרת ביקש הש"ך את אשתו לומר לאמה בשמו, כי הוא מבקש לשחרר את הנערה מעבודתה, בקשתו היא,  כי תואיל נא החותנת להחזיק את הנערה מהיום כאילו הייתה בתה, לדאוג לה לבגדים טובים ובכלל להתנהג כלפיה כאל בת המשפחה. הוא עוד הוסיף שיש לו סיבה כבדת משקל לבקשתו זו. החותנת העריכה את חתנה עד מאוד וכל בקשה שלו הייתה אצלה יקר וקדוש, היא עשתה אפוא מה שנתבקשה לעשות, היתומה שוב לא הייתה כמשרתת אלא כבת, היא גילתה כישרונות נעלים בניהול הבית וכל העניינים, ולא עבר זמן רב עד שחותנת הש"ך מסרה לידיה את כל המפתחות.

     חדשים אחדים לאחר מכן חלתה חותנתו של הש"ך וכעבור כמה ימים הלכה לעולמה. עוד לא עברו השלושים והשדכנים החלו להתדפק על דלתו של האלמן, הוא היה אדם צעיר עדיין ועשיר, ואין פלא שהציעו לו שידוכים רבים. הוא פנה אל חתנו להתייעץ אתו בדבר ההצעות, אולם הש"ך הציע לו לחכות שנה תמימה שנת האבל לפני שיחשוב על נישואין מחדש . כאשר עברה השנה חידשו השדכנים את לחצם והביאו הצעות מצוינות, משפחות עשירות ומיוחסות וכו' וכו' . שוב בא האלמן אל חתנו לשאול בעצתו, הש"ך אמר לו אם בקולי תשמע, לא תסתכל לא בכסף ולא בייחוס אלא תתחתן עם היתומה הנמצאת אתנו בבית, היא נערה טובה עדינה ויראת שמים, אם תקבל עצתי אני אהיה אי"ה השושבין שלך, ואחרי החופה אגלה לך מי הנערה הזאת. האלמן הסכים לדברי חתנו וזמן קצר לאחר מכן העמידו את החופה.  

     עתה הגיע הזמן לגלות את זהותה של הכלה, לתימהונם ולשמחתם של כל הנוכחים הצהיר הש"ך באוזני המסובים כי הכלה היא אחותו היקרה, אותה לא ראה זמן רב. כמתנת נישואין הוא בירך את הזוג הצעיר שהשם ייתן להם בן שיאיר את שמי העולם היהודי. כעבור תקופה אכן נתקיימה ברכת הש"ך, ואת הרך הנולד למזל טוב קראו בשם מאיר על שם סבו אבי הש"ך. הילד גדל והיה ללמדן גדול שכל העולם פנו אליו בשאלות הלכתיות,  בזמן מאוחר יותר פרסם את השאלות ותשובות בספר בשם "פנים מאירות" ספר זה הביא אור תורה להרבה בתים יהודיים.

מכתב לקיסר  (דברים טובים - פסח)

     ימי ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת- העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה-שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.  גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג- הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.  אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל - זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם. לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם...

     השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.  לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגויס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האויב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.

     לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו,  שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.  בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן,  ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו...  את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.

     בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.  לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק הכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר. מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום- הודו?!", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.  במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול.

     כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה . לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.  עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו , אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב...  לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו,  בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו.  הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".

     לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.  ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא- מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין,  דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

בנדיבות שלילית,חתימה, משמעות גורלית,קריעת ים סוף,נבקע,נחשון בן עמינדב,זבוב,לשנות,שר המשקים,פרעה,

 



 

אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

אם תחפש את הדרך אל האושר, לא תגיע אל האושר שבדרך.



   אנו חיים בהווה, שהוא העבר של מחר. 

   

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות... 

 

     האנושיות שלנו, מתבטאת ביכולת שלנו להכיר,  שחוסר המושלמות שלנו זה דבר טוב וניתן לשיפור.



הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים" [מלאכי ג', הפטרת שבת הגדול] . (אחת שאלתי2  .(

     והשיב לב אבות - להקב"ה, על בנים - על ידי בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום (רש"י).

     המעשה שלפנינו אירע אצל זוג הורים הרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות, שבתם הקטנה, ילדה כבת שמונה,  השתתפה בשיעורי תורה לילדות בשכונה, והרגישה זיקה ומשיכה רבה ליהדות. בשלב מסוים הילדה הודיעה להוריה כי אינה מוכנה להמשיך להגיע לבית הספר החילוני בו למדה, וכי היא מעוניינת להירשם לבית ספר תורני. ההורים, שהיו אנשי 'אנטי' שאינם מוכנים לשמוע כלל על קירבה לחרדים, התנגדו בתוקף, אך לאחר תקופה ארוכה שהתעקשה הבת ולא הלכה לבית הספר, נכנעו ההורים בלית ברירה לדרישתה, ורשמו אותה לבית ספר תורני.

     מיום ליום התחזקה הבת יותר ויותר בשמירת התורה, למורת רוחם של ההורים. היא אף ניסתה לקרב את הוריה, אך הללו לא הסכימו להשתנות בשום אופן, ובשלב מסוים הודיעו לבת בנחרצות: "אנו מוכנים שתישארי בבית הספר החרדי אך ורק בתנאי שמצוות את מקיימת בבית הספר בלבד! כשאת מגיעה הביתה, איננו רוצים ש 'תבלבלי לנו את המוח'. לא נסכים לראותך מקיימת מצוות כאן בבית, ולא נוהגת בשום 'סממן דתי'... את 'מכסת המצוות היומית' תסיימי בבית הספר , ואם לא תספיקי - תשלימי למחרת!...".

     באחד הימים, פנתה הילדה המופלאה אל המורה שלה וסיפרה: "במשך חודשים ארוכים אני משתדלת ומצליחה ברוך ה' לשמור בבית את המצוות בהיחבא. ולמשל, אני ממתינה לשעת הכושר בה הוריי לא ישימו לב לרגע, ומיד אני נוטלת את ידי.  כשאין ברירה אני עושה את עצמי כרוחצת את ידי מפני הלכלוך. הברכות נאמרות בלחש באופן שאני מכסה את פי עם היד וכו'. רק בבעיה אחת נתקלתי - את ברכת המזון איני יודעת לברך בעל פה, וחיפשתי אחר פתרון, כיצד בכל זאת אוכל לומר ברכת המזון. ולבסוף מצאתי: את הברכון הקטן אני מחביאה בכיס החולצה, ולאחר כל סעודה, אני ניגשת לשירותים,  נועלת את הדלת, ומברכת שם את הברכה בלחש...".

     המורה התחלחלה למשמע הדברים. הילדה ספרה את הדברים מתוך שמחה וגאווה, כדי להוכיח למורתה עד כמה היא משתדלת בשמירת המצוות, אך לא ידעה כלל שיש בכך בעיה הלכתית. המורה מיהרה לשאול את הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: כיצד עלינו להגיב במצב שכזה? האם יש להעיר את תשומת לבה של התלמידה, שמדובר באיסור חמור של הזכרת דברים שבקדושה במקומות המטונפים, או שמא כדאי שנניח לה להמשיך לנהוג כך בתמימות, כדי שלא להפיג אצלה את החשק וההתלהבות...? "

     'השאלה הזו עולה עד לכיסא הכבוד", המליץ הרב בפתח תשובתו, "מי היה מאמין שיש בתקופתנו ילדים המקיימים את המצוות כ'אנוסי ספרד '..." ולמעשה הורה הרב, כי לא נוכל לשתוק ולהרשות לה להמשיך לברך בבית הכיסא. ונראה שיש לייעץ לברך את נוסח 'ברכת הזן המקוצר', המובא בשולחן ערוך (סי' קפ"ז ס"א): "בריך רחמנא מלכא דעלמא מאריה דהאי פיתא". ובמשנה-ברורה (סק"ד) מבואר, שניתן לכתחילה לחנך ילדים קטנים לברך בנוסח זה. ואמנם אין נוסח זה פוטר אלא מברכת הזן בלבד, מכל מקום, בשעת הדחק שכזו, שאין באפשרות הילדה לברך יותר מזה, יש לייעץ לה לברך על כל פנים ברכה קצרה זו בלבד. (כמובן שצריכה המורה להסביר זאת לתלמידתה בפיקחות גדולה, באופן שלא תגרום לה להבין שעד היום נהגה שלא כהלכה, שהרי יתכן ויגרום לה הדבר לחלישות הדעת, ולכן, המורה תפרגן ותחמיא לה, ותסביר לה בחכמה שמעתה תברך באופן הנ"ל). לסיכום: יש ללמד את התלמידה לברך לעת עתה את נוסח 'ברכת המזון הקצר'

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

אושר,בדרך,חיים,בהווה,עבר,מחר,האנושיות,המושלמות,שיפור,

 

אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

אדם המצווה ועושה גדול יותר מזה שאינו מצווה ועושה ("ילקוט הגרשני")

     אתה אף פעם לא יודע מה יש לך בבית עד שאתה מתחיל את הניקיונות של פסח.

     "גם אדם שחרצו בשמים את גזר דינו לרעה, ח"ו, יכול לבטל את גזר הדין, אם יענה 'אמן יהא שמיה רבא', בכל כח כוונתו". (ב'היכלות רבתי')

"     כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. )ספרי(

כל אלמנה ויתום לא תענון... והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (כב, כא-כג )קול דודי דופק, לר' שלום שבדרון זצ"ל(

     מעשה בגבאי בעיירה, איש נכבד, בעל בעמיו, שבא פעם לראדין, אל הכהן הגדול ה״חפץ חיים״ זצ״ל. כשנכנס בדחילו ורחימו אל הקודש פנימה, אמר לו ה״חפץ חיים״ בזעף: ״אינני רוצה להביט על פניך כלל! צא מביתי!״ והוא גורש מביתו בבושת פנים.  

     היהודי נבהל לשמע הדברים, ולא הבין מדוע קיבל יחס שכזה , נגש אליו ושאל: ״רבי, מה עשיתי, על מה ולמה גורשתי?״ השיב לו ה״חפץ חיים: ״אשם הנך בכך ששלושה מיליון יהודים נחנקים, נאנקים, ומובלים לכפירה תחת שלטון הבולשביקים ! ובכל שאר הצרות הרעות הגדולות - אתה האשם בהן!!״ חיל ורעדה אחזו ביהודי בשומעו אשמה כה נוראה יוצאת מפי כהן גדול. תמה ושאל: ״איך אומר עלי הרב שעשיתי, חס ושלום,  דבר שיגרום לצרות הללו? הלא לא זו בלבד שלא עשיתי בזה כלום, ולא סייעתי חלילה לרעה, אלא אף אני מתאנח ובוכה כל הימים, כמו כל היהודים, על כך!״ נענה ה״חפץ חיים״ ואמר: ״אכן, עכשיו אתה בוכה, אבל מה עשית בעבר? כלום גם אז בכית?! תרענן את זיכרונך, והזכר שלפני שנים רבות אתה היית גבאי של תלמוד התורה בעיירה פלונית, והיה שם ילד יתום מאביו. היה זה ילד שובב שהיה קשה לסבול את תעלוליו. כשפקע כוח הסבלנות שלכם, שקלתם והכרעתם להרחיקו. בך הייתה תלויה ההכרעה, ואתה הוא זה שפסקת שיגרשו אותו מתלמוד התורה ! זוכר אתה מה היה שמו של הילד? לייבל'ה טרוצקי! וכיוון שגירשתם אותו מתלמוד התורה, לקחה אותו אמו, ורשמה אותו לבית הספר של גויים, ונעשה ממנו אותו ליאון טרוצקי, מנהיג הבולשביקים!!!  נו...״, סיים ה״חפץ חיים״, ״עכשיו תאמר אתה, הלא הוא היה בעל כישרון, ואילו לא הייתם מגרשים אותו מה״תלמוד תורה״,  הוא היה יכול להיות ראש ישיבה גדול, ולהציל רבים מישראל,  ואילו עכשיו, כשגירשתם אותו שלא כהלכה, נהיה עוכר ישראל.  נמצא, שאתה הוא זה שאשם בכל אותן צרות רבות ורעות,  שהמיט אותו ליאון טרוצקי על שלושה מיליוני יהודים! ועתה,  איני רוצה לראותך! כלך לך מביתי!  די במעשה נורא זה,

     ישמע חכם וייזהר שבעתיים על מעשיו.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

אדם,המצווה ועושה,שאינו מצווה,ניקיונות,פסח,גזר הדין,כהן גדול,כהן הדיוט, עבודתו פסולה,



אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ח

 

 

   אחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות.

 

    אל תהיה קשה מדי עם עצמך. אתה תמיד נמצא בתהליך של שינו, וזה אומר שלאט לאט תגיע לאן שאתה צריך להגיע בלי לנסות לעשות את הכול בבת אחד.

 

   אמר הבעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע. כל העניינים הקשורים בפסח מדובר עם אש, בדיקת חמץ – לאור הנר. ביעור חמץ - בשריפה. מצות – באש. קרבן פסח – באש. אם כן כל המצות עם חמימות בפסח.

 

   "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" (מן ההגדה). האדם חייב לראות את עצמו ולהתבונן במעשיו; לדעת בכל יום ויום היכן הוא עומד ומה הוא חסר. (תפארת שלמה

 

מדה כנגד מדה

    להלן סיפור מופלא המעובד מ 'אישַׁ לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם וכאשר האדם גומל חסד עם אדם אחר - בורא העולם דואג בעצמו לאותו אדם.

    לפני מספר חודשים התבקש לבית עולמו הישיש ר' אפרים ב"ר ישראל מינצר ז"ל. מוצאו היה מהעיירה 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין. משפחתו ניהלה שם מאִּפייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח', שכן באופן קבוע הם חילקו לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן התנור המּוסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום – וגם לזכות בארוחת חינם על הדרך...

    העיר קראקא, שאכלסה בעלי עסקים יהודים רבים, משכה אליה 'משולחים' לא מעטים. רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל 'גדוף' בלילות. אם המשפחה הייתה מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם - וביניהם ר' ישראל - היו מסייעים בחלוקת המזון, עד שהם עזבו ללמוד בישיבות. כך נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שנפתחה עם כיבוש פולין בידי גרמניה.

    בד"כ דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות (כדי שבהמשך יהיה קל להשמידם). אך בקרקוב פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה כדי שהעיר תהפוך במהירות לנקייה מיהודים. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר במגורי עראי-קבע... והמאפייה? היא המשיכה לעבוד! '

    חגורת החנק' הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד מהמאפייה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכוח. בהחלטה מהירה העבירו את המאפייה לשכן גוי שהיה עימם בידידות. הלה התבקש בתמורה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, אלא גם ליהודי הסביבה. חלפה תקופה וכל יהודי 'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע המסדר, הכריז גרמני בקול: "מי כאן פחח?" האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים הסיכויים לשרוד... "אתה בטוח?" שאל הגרמני- "בטוח!". שלושת אחיו החרו-החזיקו אחריו: "כולנו פחחים!".

    איזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות תעשיות באירופה שהגרמניםִ שעבדו, שדדו, גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת 'הפחחים' הועברו מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל- גוי פולני. "אני לא אוהב יהודים", אמר המנהל בפגישתם הראשונה, "אבל את הגרמנים אני שונא יותר - הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן כדי לעזור לגרמנים הארורים"... "שניכם", פקד המנהל על שניים מתוך ארבעת האחים, "תישנו בעליית הגג. נעים שם. התפקידַ שלכם לעקוב. בכל פעם שאתם שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעים, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים 'לעבוד' בפחחות... הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות המפעלים באזור. מידי פעם, כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות – לא יאמן כי יסופר! – ובעזרתַ פטישַׁ ענקַ חוללַ נזקיםַ קשיםַ לגגותַ של מפעליםַ באיזור. כמהַ פעמיםַ התקיימהַ ביקורת,ַ הואַ תמידַ ידעַ עלַ כך קודם,ַודאגַ לסדרַ 'עבודה'! מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם עשרות כיכרות לחם. בין 35 ל- 40 !ומוסרַ אותםַ למינצרים. אזַל אַרקַ שהםַ לאַ רעבו ללחם, הםַ גםַ הרוויחוַ כסףַ מהכיכרותַ שמכרו. ותאמינוַ אוַ לא,ַ 'המלון' הזה נמשךַ במשךַ שנתייםַ שלמות!

    באחד מן הימים הודיע המנהל: "היום בלילה או לכל המאוחר מחר בלילה, הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה לעשות. אל תסמכו על הבטחות הגרמנים, תתפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!" אבל איך נמלטים? הרי איזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הושיט המנהלִ מספֵרי-ענק ופטישים ממאגר כלי העבודה של ביתַ החרושת... הם הבינו את המוטל עליהם! באותו לילה הייתה סערה חורפית אדירה. מזג אוויר מצוין לבריחה... המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף. מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם מנהל המפעל, פרצו 'הפחחים'ִּ פרצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון הרוסים" - כהוראת הפולני. הם רצו לפחות עשר ק"מ במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את מצבם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך שלושה ימים! לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם הרוסים. הם ניגשו להוציאם להורג, אך האח הבכור שדיבר רוסית הסביר, שהם נמלטים מהגרמנים-אויבם המשותף. המונגולים התרצּו, העבירו אותם מאחורי קו החזית וכך ניצלו. במשך כל שנות המלחמה (בפולין הייתה המלחמה ארוכה ביותר!( לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד היה להם מזון ובשפע! מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם לא הוכו! ההסבר שלהם ברור: 'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפייה ב'גדוף'!!!

    ברוך שנתן תורה... כנגד ארבעה בנים" הסמיכות של שני פסוקי ההגדה האלה מורה על כוח התורה. על ידי התורה יש תיקון לכל סוגי האדם והבנים.

    חרו"ת ראשי-תיבות חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול! שולחן שמכיל את כולם – רק הוא שלחן מלכים.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

לברוא,לתקן, קשה,בתהליך,שינו, בדיקת חמץ,לאור הנר,ביעור חמץ,בשריפה,מצות,באש,קרבן פסח,



אמרי שפר י"ד ניסן ה'תשע"ח

 


 אדם שהוא חולה כרוני וחייב להשתמש בתרופה מסוימת -  אסור לו להחליף את התרופה מבלי להתייעץ עם הרופא שלו!! ואם אין תחליף – מותר ליטול את התרופה הרגילה לדעת כל הפוסקים!! אסור לאדם בשום אופן להחליף את התרופה על דעת עצמו!

     אמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי, ושאלו לו מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך, ואמר להם כדי שיבינו הפתאים, אמרו לו בעוד שיבינו הפתאים המשכילים יקוצו)  “המאירי בפירושו על אבות פ"א מ"א(

     אפילו כולנו חכמים - יש עשירים שמקנאים בחכמים ויש חכמים שמקנאים בעשירים. - "ודאי שהקנאה של העשירים גדולה יותר" ", אמר ר' מאיר פשלס, רבה של פראג. "שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים, אבל לא ראינו עשירים שנעשו חכמים".

     בהגדה של פסח שיצאה לאור בפראג בשנת ה' רפ"ז (1521 ,(ושוב בברלין בתרפ"ז, כתוב: ״...מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למסובּים. הגהה: יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, שנאמר: אישה רעה מר ממוות".

     במהלך הדורות - אמר הגאון רבי משה סופר, בעל ה 'חתם סופר': "כאשר יסופר השעבוד שהשתעבדו ישראל במצרים, על כל הנוראות שעברו אבותינו שם, יכול לבוא מי ולפקפק באמיתות הדברים ולטעון: 'הייתכן?! אומה כה גדולה כמצרים, אומה בעלת תרבות עשירה, האם 'הגיוני' שכך תנהג כלפי עם שבא להתארח בארצה ?'... "כלפי מפקפקים אלה" - אמר ה 'חתם סופר' - "אומר לנו בעל ההגדה: ' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', בכל דור ודור רואים אנו בחוש לאיזו שפלות ואכזריות יכולות להגיע אומות העולם, ברצונם לעקור ולשרש את האומה היהודית. " כאשר רואים כך" - סיים ה 'חתם סופר' - "כבר אין כל פקפוק ותמיהה!"... )מתוך הגדה של פסח 'אספרה כבודך'(

     בפסח יש מצווה לספר על יציאת מצרים, ולא עוד אלא שאנו אומרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משום כן, בליל הסדר לא נכון לומר פירושים ודרשות,  אלא צריך להתמסר לגמרי רק לילדים ולבני הבית ולספר להם על יציאת מצרים. (החתם סופר)

     בשולחן ערוך )אורח חיים סימן תל"ג סעיף ז'( נפסק להלכה: "חור שבין יהודי לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת".  פעם אחת בערב הפסח עבר רבי אייזל חריף ברחוב העיר, והנה ראה את אחד מעשירי העיר, אשר ידוע היה בקמצנותו הרבה, כשהוא עומד ומנער בהקפדה רבה את כיסי בגדיו, כדי שלא ישתייר בהם אף לא פירור אחד של חמץ. "על פי דין" - אמר רבי אייזל לעשיר – "אינך צריך כלל לבדוק בתוך כיסיך, שכן אף פעם אין ידך מגעת לתוכו".

"     יש שמזלזלים בעבודת הנשים הצדקניות שבכל הדורות, ואומרים שאבק איננו חמץ. יתכן שעל פי השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניות, שהשקיעו מאמצים בניקיון ועשו מכך 'עסק' שלם, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל בבתים שניקו רק כפי הדין בלי כל 'העסק', המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ בפסח...

הסדר במחנה הריכוז (פניני בית לוי, עלון 476)

     הרב ניסן מנגל שרד את השואה כילד, והוא מספר את הסיפור הבא :

     היה זה ערב רגיל ככל הערבים.  שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח! חיש- מהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו. לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. 'מה קורה כאן'? הוא צעק. ' כולכם לחזור מיד למיטות!' כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף,  ממשיכים לומר את קטעי ההגדה... הקצין המשיך לערוך ביקורת מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות!' הוא נבח. 'אם תצאו מהמיטות שוב,  אירה בכולכם!' ידענו שזה לא היה איום סתם.  עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. "  

     הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל... "בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה מוחלטת.  בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה. "

עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1200, איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים.  אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה,  למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות.  הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."

הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)

     התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.

     זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.

     באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.

     הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.

     "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.

     "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

חולה כרוני,להשתמש,תרופה,הפתאים,עשירים,מקנאים,חכמים,מרור,מראה,מסובּים,יציאת מצרים,

 



אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

מקים משפחה בן - כמה? 22? 25? אפילו 28? - הוא עצמו די ילד, אבל מהר מאד יש לו כבר ילדים. עבורם הוא הכול. שנה שנתיים שלוש זה איכשהו עובר, אבל אז הוא חייב להתייצב מול ילד ששואל אותו "מה נשתנה". וחייב לענות. אם לא תגדל, אם לא תאמין במה שאתה עושה אתו, אם לא תפנים שעכשיו אתה נושא הדגל, הוא ידע. לא היום ולא מחר, אבל הוא ידע.

 "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל נתתיך". ולכשתעיינו בדבר תראו שהוא סוד הרבה מאד תופעות חברתיות וגם פוליטיות.

 

בדרך רמז חרוסת הוא נוטריקון ס' חרות, ומרומז בזה לששים ריבוא בני ישראל שיצאו ממצרים לחירות עולם.

 

   בלילה הזה צריכים לקיים את "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". וכדי לקיימן כדבעי כתב המהרי"ל (אות יז) מיישנין את התינוקות בערב פסח, כדי שיהיו ערים בערב בעת אמירת ההגדה

 

   במילת סד"ר שזוהי ס'וד ד'רש ר'מז, וזהו בליל זה. ואלו אנשי מעלה שהבינו וידעו כל העניינים כבר פניהם הלבינו והאדימו בעת סידור הקערה. ודבר ראשון שצריכים להנחיל שאפילו שיש רמזים ועניינים גבוהים אבל קודם צריכים לדעת את הטעם הפשוט, ואח"כ מה שמסביב לה. כמו שאף אחד לא יעלה על סולם קודם על מדרגה העשירית לפני שעולה על מדרגה הראשונה.

 

  

הצו שלא בוצע(קבלת שבת, עלון 320)

 

    ומעשה שהיה כך היה, אחת מהמשפחות שהתגוררו באזור הייתה משפחה ברוכת ילדים, ולא יכלו להמשיך ולדור בדירתם הקטנטנה, ומשום כן חסכו פרוטה לפרוטה והרחיבו את דירתם במעט, שמעט ירווח להם ויוכלו להמשיך ולהתגורר בדירה הזו ולחיות בה חיים תקינים. אלא שהבניה הזו נעשתה ללא התרי בניה, והשכנים החילונים שבבנין התלוננו לעירייה על כך, ומשום כן העירייה הוציאה צו הריסה על הבניה הלא חוקית הזו. האבא שהכיר את ר' שמואל פלמן שהיה רב בית הכנסת, וידע על קשריו עם ראש העיר רבינוביץ, ביקש ממנו שידבר על לבו של רבינוביץ שיחמול עליו ועל משפחתו, ועל דוחקו הנורא ויבטל את צו ההריסה שהוציאה העירייה על התוספת שהוסיף בביתו. ר' שמואל עשה כבקשתו ומיד עמד בקשר עם רבינוביץ לבקש ממנו לדחות או להקפיא את צו ההריסה, אבל רבינוביץ טען שאין לו אפשרות לבטל את ההריסה, הבניה הזו איננה חוקית ובפרט כשיש כאן תלונה של השכנים הרי על פי חוק הוא מחוייב להרוס את הבניה הזו, ואינו יכול בשום דרך לעצור את ז . ר' שמואל ניסה עוד לדבר ולהשתדל על זה, אבל רבינוביץ היה נחרץ כולו, שאין על מה לדבר, ואין בסמכותו למנוע מכאלו דברים להיעשות.

    הבן של אותו אדם שבנה את הבניה הזו, היה חבר טוב של הגרב"צ מבית הכנסת, וכששמע את התשובה השלילית שהגיעה מצידו של רבינוביץ החליט לפנות אל בנו של ר' שמואל - הגרב"צ, וסיפר לו את כל הסיפור כולל תשובתו השלילית של רבינוביץ, ואמר להגרב"צ שכיון שהוא רואה שיש לו קשרים טובים עם רבינוביץ, שבכל שבת שהגרב"צ חוזר מהישיבה, רבינוביץ נהנה מאוד לדבר עימו ולפעמים אף ממתין לו מחוץ לביתו, אולי בעזרת הקשרים הללו יצליח לפעול איזה ישועה שתדחה או תבטל את צו ההריסה. הגרב"צ הסכים לנסות לעזור, ומשום כן בשבת הקרובה הכין הגרב"צ הרבה נושאים מעניינים בלימוד שיוכל לדבר על כך עם רבינוביץ, ובהם הרבה סברות שידע שרבינוביץ יהנה לפלפל בהם. הוא שינה ממנהגו ובשבת הזו הקדים ובא לפתחו של בעל הכלב, והמתין לו שייצא. ואכן לא עבר זמן רב ורבינוביץ יוצא החוצה, ומיד כשראה את הגרב"צ עומד וממתין שם, פנה אליו בשאלה "מה חידשתם השבוע?", והגרב"צ שכבר עמד מוכן התחיל מיד להרצות את חידושיו, ושעה ארוכה עמדו ופלפלו יחדיו. כשסיימו ראה הגרב"צ שבאמת רבינוביץ מרוצה מהשיחה הזו, ורוחו טובה עליו, והרגיש שעתה הוא עת הכושר לבקש בעד המשפחה המדוברת. ואמר לרבינוביץ "יש לי בקשה ממך, האם תוכל לעזור לי?". ענה לו רבינוביץ, "לבקש אתה בוודאי יכול לבקש, ולאחר מכן אני אראה אם אוכל לעזור בעניין הזה או לא". אמר לו הגרב"צ, "לא, הבקשה הזו חשובה לי יותר מהכול, ולכן לפני שאני מבקש ממך את הדבר, אני רוצה שתבטיח לי שתעשה ככל מה שביכולתך כדי לקיים את הבקשה הזו ". ענה רבינוביץ, "תראה, אני לא יודע מה אתה רוצה לבקש ולכן אני לא יכול להבטיח לך לקיים את הבקשה, אבל אני מבטיח לך שאתייחס ברצינות לבקשה שלך". ועתה התחיל הגרב"צ לבקש בעד המשפחה שהעיריה הוציאה עליהם צו הריסה, ותיאר בהרחבה את הסבל הגדול שהיה להם בצפיפות בבית, וגם עתה אינם חיים חיי פאר והרחבה, אלא רק הוסיפו את המינימום שבמינימום כדי שיוכלו לחיות חיים נורמליים. וביקש מראש העיר שלא יחתום על צו ההריסה, וישתדל לבטלו. רבינוביץ ענה לו כדרך שענה לאביו ר' שמואל, שאינו יכול לעזור בעניין זה מאומה, שעל פי חוק הוא מחויב לחתום, ואינו יכול לעבור על חוקים פשוטים וברורים. אבל הגרב"צ לא הניח לו, ובדמעות המשיך לדבר על לבו שיחוס על אותה משפחה אומללה, שעולמם יחרב עליהם כשיהרסו להם את הבניה.

רבינוביץ שמע את הדברים והיה ניכר עליו שלקחם לתשומת לבו, והוא התחיל לחשוב איך יוכל לעזור בענין. ולאחר כמה דקות של מחשבה, פנה אל הגרב"צ ואמר לו, "טוב, בא נעשה עסק, אני אסדר את הענין בדרכים מסוימות שצו ההריסה לא ייצא לפועל, ותמורת זאת אתה תתחייב ללמוד עבורי רבע שעה בכל יום. אבל הלימוד הזה לא יהיה על חשבון הסדרים שאתה בין כה וכה לומד, אלא על חשבון זמנים שאתה לא אמור ללמוד בהם, שאז תייחד רבע שעה ללימוד לזכותי. ולדוגמה אם אתה מסיים את הלימוד בלילה בשעה 12 ,אז תוסיף עוד רבע שעה של לימוד לזכותי". הגרב"צ לא ענה מיד, אלא שתק וחשב, רבינוביץ ראה שהוא שותק ומהסס בדבר, פנה אליו ואמר לו, "מה אתה שותק, אנו עושים כאן עסק טוב". ענה לו הגרב"צ, "אם זו בקשתך, אז יש לי בקשה נוספת בעבורך, אני רוצה שתמורת זאת שאלמד בעבורך רבע שעה, אתה בכל שבת תשמור את השבת במשך רבע שעה, כמו שהיית שומר שבת כשלמדת בטלז". השיב לו רבינוביץ, "זה לא שייך, אתה רואה איך אני מכור לסיגריות ומעשן כל הזמן אני לא מסוגל לעמוד רבע שעה ללא עישון סיגריות". אבל מיד המשיך ואמר, "יש לי רעיון, בכל שבת אני קם בבוקר בשעה 6:30 ומעתה אני אוסיף עוד רבע שעה של שינה ואקום רק בשעה 6:45 ,וזה יהיה לי רבע שעה של שמירת השבת". אמר לו הגרב"צ, "עסקים לא עושים בשינה, אם אנו סוגרים עסקה העסק חל רק בשעה שאתה ער ולא ישן". רבינוביץ ראה שהעסק רציני, אמר "אם אתה מוסיף לעסקה את הסעיף הזה של שמירת שבת, אני רוצה להוסיף עוד סעיף שמעבר לזה שתלמד בעבורי רבע שעה, תלמד גם מסכת מיוחדת בעבורי". אמר לו הגרב"צ, "אני מסכים אלמד מסכת ביצה בעבורך". אמר רבינוביץ, "לא, אם אנו הולכים על שבת, אז שיהיה שבת עד הסוף, והמסכת שתלמד בעבורי תהיה שבת". וכשהשיב הגרב"צ בחיוב, לחצו ידיים וסגרו את העסקה.

    לאחר כמה שבועות, פגש רבינוביץ שוב את הגרב"צ ואמר לו, "אתה זוכר את העיסקה, אני את החלק שלי עשיתי, מה עם החלק שלך?". ענה לו הגרב"צ, "כאשר אני סוגר עיסקה, אפשר לתת בי אמון, אין לך ממה לדאוג...". רבינוביץ קיים את חובתו והעיריה אכן לא הרסה את הבניה, ולגבי שמירת השבת סיפר רבה של תל אביב מאותם ימים, שרבינוביץ אמר לו פעם שבכל שבת יש לו רבע שעה מהשעה9:00 ועד ל- :9:15שבה הוא שומר שבת בדיוק כמו ששמר בעת שלמד בטלז, וסיפר לו את כל העיסקה שסגר עם הבחור בן ציון פלמן..

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

מה נשתנה,נושא הדגל,חרוסת,התינוקות,ערב פסח,מדרגה הראשונה,הטעם הפשוט,

 

 

 

 




אמרי שפר י"ב ניסן ה'תשע"ח

 

 

איננו בוחרים את העולם,  לתוכו אנו נולדים, אך אנו בוחרים מה לעשות אתו.

     "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור" (ויקרא ו,ד). אדם צריך לזכור שיבוא יום שבו "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" – בגדי לבן; ואז יוציאו את הגוף "אל מחוץ למחנה", לבית מועד כל חי. על כן יחזור בתשובה מבעוד מועד. (רבי מאיר מפרמישלן)



     חסד ואמת - " ר' משה פינשטיין פעם נתן את חתימתו למוסד צדקה שנתברר לאחר זמן שהיו רמאים, אמרו לו מקורביו לא היה כדאי שנבדוק קודם את אמינותם? נענה ר' משה: בתורה כתוב "חסד ואמת" תחילה צריך לעשות חסד, ואח"כ לבדוק אם הוא אמת.

     יש אומרים שמרומז ב"אגד"ה" ר"ת א'ברהם (שבישרו לו הגאולה) ג' רועים (משה, אהרן, מרים, שבזכותם יצאו ממצרים) ד' אמהות )שגם בזכותם נגאלו), ה' חמשה תורה (נגאלו ע"י שנקיים התורה(.



השותף

     מפורסם על רבנו הגאון רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל, שהיה לו תלמיד ותיק, והתלמיד ירא שמים , ועני גדול, והייתה לו בת יחידה בגיל 22 שנה, ומפני חיסרון כל, לא הייתה לו אפשרות לחתן אותה, והייתה לו עוגמת נפש, עד שבא יום אחד לרבו וביקש ממנו עצה מה לעשות, כי כמה מבחורי הישיבות מבקשים אותה, ומפני שאין לו כסף חזרו לאחור.  אמר לו רבנו: שב, נעשה חשבון כמה כסף נחוץ לך בעד הנדוניה. חשבו ואמרו שנחוץ שלוש מאות רובל. ישב רבנו וכתב מכתב לאחד מהעשירים ממרחקים, וזה נוסח המכתב:  לידידי הנכבד,  אני שולח לך ידידי הנכבד, רבי, טוביה, עני גדול, זקוק הוא לשלוש מאות רובל לחתונת בתו, והקב"ה בירך אותך בעשירות גדולה לכן אבקש שתתן לו את הסכום הנדרש, של החשבון שיש לי איתך, והקב"ה ייתן לך הצלחה בכפלים.  ידידך וכו' אברהם יהושע העשיל.

     רבי טוביה הלך רגלי דרך רחוקה רעב וצמא, עד שבא למקום ומצא את העשיר . מסר לו את המכתב, והעשיר קרא את המכתב והסתכל בפני רבי טוביה, ואמר לו: איזה חשבון יש ביני לבין הרב? התחיל העשיר להתרגז, ואמר לו: אני לא מכיר אותו, איך העיז לכתוב על סכום גדול של  300 רובל? וכי הוא שותף שלי?!  דברים קשים כאלו אמר לר' טוביה, ואחר כמה רגעים אמר לו בלשון לעג: שמע, רבי יהודי, אני לא מכיר את הרב ולא מכיר אותך. אבל אני מרחם עליך בתור יהודי זקן, באת ממרחק רחוק קח חמשה רובל...  אמר לו רבי טוביה: תסלח לי מאוד, אני לא מבקש נדבה, תיתן לי את המכתב חזרה, ואני אלך. אולי טעיתי, והמכתב הזה לא בשבילך. אמר לו העשיר: המכתב הזה רק מיועד לי הכתובת ושמי נכונה.  אמר לו רבי טוביה: אם אתה אומר שהמכתב בשבילך – תן לי את כל הסכום או שתחזיר את המכתב.  אמר לו העשיר: רבי, איזה יהודי עקשן אתה קח 8 רובל ותלך. אמר לו רבי טוביה: אני לא עקשן ואני לא רוצה נדבות!  העשיר התחיל להתרגז, אמר לו: אעפ"כ שאני לא מכיר את הרב ומעולם לא שמעתי את שמו, אבל סוף סוף חתימת הרב נמצאת במכתב, א"כ, לא כבוד שאתן המכתב בחזרה הנה קח לך 10 רובל ותלך,  שמעולם לא נתתי צדקה גדולה כזו. והשיב ר' טוביה: אני אמרתי לך שלא אקבל צדקה.  התחילו להתווכח, העשיר נתן לר' טוביה 30 רובל, וגם את זה לא קיבל, העשיר התרגז מאוד, וזרק את המכתב ארצה. ר' טוביה לקח את המכתב וחזר לרבו. וסיפר מה היה עם העשיר. אמר לו הרבי: אל תצטער, ריווח והצלה יבוא ממקום אחר.

     הרבי כתב מכתב שני, ושלחו לכפר לעני מוכר ברזלים ישנים, הלה קיבל את המכתב והלך לאשתו.  אשתו, שהייתה בה יראת שמים אמרה לבעלה: אע"פ שאנחנו לא מכירים את הרב הזה, ושמו לא שמענו,  אבל סוף כל סוף, רב הוא ואיש קדוש, צריך לקיים את דבריו, לך תמכור את כל מה שיש לך ותיתן לו.  תיכף חזר לחנותו, ומכר כל מה שיש לו ואסף כמאתיים רובל, חזר לאשתו, ואמר לה שעדיין לא השיג את כל הכסף. אמרה לו אשתו: תמכור כל מה שיש בבית ותשאיר לי רק כר אחד, ויהיה לנו חלק בעולם הבא עם הצדיק. הלך ומכר הכול, ועדיין היה חסר לו 50 רובל, הלך לאסוף אצל בעלי החנויות, נתנו לו  20  רובל. מה לעשות? הכריז שיתאספו כולם בבית הכנסת הגדול של הכפר האמינו לו והגיעו כולם.  פתח פיו בחכמה וקרא את המכתב , ואמר להם: כל מה שיש לי בחנות ובבית מכרתי הכול, לולי הייתה לי אפשרות הייתי מוכן למכור את עצמי עבור מצווה כזו ולקיים את דברי הצדיק, וחסר לי עוד 30 רובל.  ור' טוביה עומד שם, ורואה הכול ומתפלא: אולי זה אינו בן אדם ששלחני הרב אליו? אולי מלאך?  אחד תרם 15 רובל, ועוד כמה תרמו ביחד והגיעו ל-15 רובל, ושלחו את רבי טוביה עם 300 רובל.

     העני עברו עליו חודשיים צרות גדולות וייסורין גדולים מרוב עוני וחסרון כל, אחרי כן התחיל להצליח לאט – לאט, עד שנהפך לעשיר מופלג, והיה לפלא לבני הכפר, וכולם הודו ואמרו בזכות הצדקה והאמונה שהיה לו ברבי.  מצד שני, העשיר ההוא שזרק את המכתב של הרב, התחיל לרדת מעשירותו עד שנעשה עני מרוד , ואפילו כיכר לחם לא יכל להשיג, והרגיש שכל זה בעבור שלא נתן את הסכום, ולא האמין לדברי הרבי,  נעשתה לו כל הצרה הזאת.  מה עשה? נסע לעירו של ר' אברהם יהושע העשיל זצ"ל ואמר לשמשו של הרבי כי רוצה להיכנס לישיבה ולראות את הרבי. הרב אמר לשמשו: אל תיתן לו להיכנס, ואין לי עסק עמו, ואם הוא רוצה – ילך לבית דין ויתבע אותי, וגם בביתי איני מקבלו. וכמה שבכה והתחנן לא הועיל לו, והחליט לתבוע את הרב למשפט, ואכן למחרת באו שניהם לבית דין. אמרו לעשיר שהעני: מה אתה רוצה מהרבי? סיפר להם את האמת, שהוא לא מכיר את הרבי, והרבי כתב לו במכתבו שייתן לו על חשבונו 300 רובל, וכי בשותפות עשינו את העושר? וכו' ואחר כל זה ירד מנכסיו, ובכל זאת עכשיו בא לבקש סליחה,  ומהיום והלאה, ישמע לכל מה שיאמר לו הרבי, ויחזיר לי את הנכסים.  בית הדין שאלו את הרב הקדוש: מה עשית לו? למה כתבת שייתן על חשבונך? הרי אינכם מכירים אחד את השני, היה לך לכתוב שייתן במתנת חינם!

     אמר להם הרב הקדוש: רבותי! שימו לב על דבריי, אדם, קודם בואו לעולם הזה, גוזרין עליו להיות חלש או גיבור, עני או עשיר וכו' חוץ מיראת שמים. גם עלי גזרו שאהיה עשיר, ואמרתי להם: רבותי! אינני רוצה בעושר כדי שלא אתבטל מלימודיי ועבודתי את ה'. תנו חלקי לפלוני בן פלוני, שהוא היה לידי באותה העת, וכשאני אצטרך לכסף – אקח ממנו. וכאשר הייתי צריך לסכום הזה, פניתי אליו, וראיה לזה שאני מצאתי שהוא איש נטול אימון, אז לקחתי את חלקי ממנו, את כל העושר, ונתתי לכפרי העני . כששמע העשיר, התחיל לצעוק ולבכות, ומה שביקש לא ענה לו הרב, רק בהשפעה של בית הדין שירחמו עליו, אמר: אני יכול לתת לו רק ריווח לירה אחת כל יום. קמו והלכו.

     ממעשה זה אנו לומדים עד כמה חייב אדם לתת מכספו לאחרים, זו חובה שהיא גם זכות גדולה, ואם זיכה אותך הקב"ה בממון זכור כי הוא נמצא ברשותך כפיקדון. הממון הוא בבחינת כלי שרת אצל האדם, ואם נתן לך הקב"ה יותר מכדי צורכך אין זה אלא כדי לסייע לזולת.  וזכור: בן אדם! אל תדאג על הדמים שהם חולפים, עוברים ואולי אף חוזרים, אך הימים לעולם אינם חוזרים.



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

נולדים,בוחרים,בגדים אחרים,הדשן,מוסד צדקה,רמאים,לעשות חסד,משה, אהרן, מרים,


אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ח

 

גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור. (חב''ד)

 

    גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת.

 

    גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.

 

    הקהה את שיניו' מדוע צריכים לרשע להקהות דווקא את שיניו ? אלא 'רשע' בגי' 570 ,הסר את 'שניו' בגי' 366 ,נשאר 'צדיק' בגי' 204 i

 

ליומא דהילולא של הגה"ק רבי שבתי ב"ר מאיר הכהן הש"ך זיע"א (א' אדר) (סיפורי צדיקים, גיליון 295)

    סיפור זה אירע בשנות ת"ח - ת"ס כאשר כנופיות בוגדן חמלניצקי השתוללו ברחבי אוקראינה ופולין, רצחו יהודים ושדדו רכושם. בעיירה פולנית קטנה חיה אז אלמנה שהרוויחה בקושי די מחייתה ומחיית ילדיה, נחמתה היחידה של האלמנה הענייה היה בנה הבכור ר' שבתי כהן. הוא עזב את הבית בעודו צעיר לימים ונסע לנכר כדי ללמוד תורה. בימים ההם עוד לא היו רכבות ודואר מסודר כמו היום, על כן עברו לפעמים שנים עד שאימא שבנה יצא לעולם הגדול ללמוד תורה, זכתה ממנו לידיעה או דרישת שלום, ולמרות געגועי האם אחרי בנה היו האמהות שמחות שבניהן לומדים תורה בניכר. אמו של ר' שבתי לא ידעה כי בנה נמצא בעיר וילנא, שם נשא לאישה את בתו של אחד מנכבדי העיר, והיה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה. אחר כך התפרסם בעולם התורני הודות לחיבורו על השולחן ערוך "שפתי כהן - שך".

    כאשר הגיעו כנופיות חמלניצקי לעיירה והחלו לרצוח את היהודים ולהעלות בתיהם באש, הצליחה אחותו של הש"ך למלט את נפשה ולברוח מהעיר כל עוד נפשה בה. היא הצטרפה אל קבוצה של קבצנים נודדים שהלכו מעיר לעיר ומכפר לכפר וחזרו על פתחי נדיבים. זמן רב סובבה להקת הקבצנים בעיירות הקטנות, עד שסוף סוף הגיעה לווילנה המעטירה. כנוהג הימים ההם היה גם בווילנה הקדש אכסניה ששימשה לעניים וקבצנים נודדים, לאכסניה זו הגיעו הקבצנים ואחותו של הש"ך בתוכם. גבאי ההקדש פרנסו את העניים והשתדלו למצוא עבודה לאלה מהם אשר רצו להרוויח את לחמם ביגיע כפיהם, אולם רוב הקבצנים העדיפו להמשיך לחזור על הפתחים כפי שהיו למודים, לא כן אחותו של הש"ך, היא לא הצטרפה אל הקבצנים בדרכם לבקש נדבות, אשתו של הגבאי שעיניה היו פקוחות על העניים, הבחינה מיד כי נערה זו אינה שייכת אל הקבצנים, מתווי פניה העדינים היא שיערה כי הנערה באה ממשפחה טובה ומיוחסת, גם מאופן דיבורה והתנהגותה ניכר היה בי אין זו קבצנית ככל הקבצניות. אשת הגבאי ששוחחה לפעמים עם הנערה נוכחה כי היא פיקחית ויש לה מדות נעלות, היא החלה לשדל אותה להישאר בווילנה ולהפסיק ללכת עם הקבצנים, למה לך לנדוד בחבורת קבצנים? הפצירה בה האישה הטובה, הישארי כאן ואני אמצא לך מקום שם תוכלי להרוויח את לחמך בכבוד, ולשכוח הנוראות שעברו עליך, אמרה לה אשת הגבאי.

    הנערה שמעה בקול הגבאית כאשר חבורת הקבצנים לקחה את צרורותיה ויצאה את ווילנה לא הלכה אתם. הגבאית התקשרה עם אחדות מבעלות הבית החשובות של העיר וחיפשה מקום מתאים ליתומה הענייה, כעבור כמה ימים הצליחה במשימתה והנערה נתקבלה לאחד הבתים העשירים שבווילנה בתור עוזרת. בעלת הבית הכירה חיש מהר בסגולות הנערה הענייה שנקלעה אליה. יום אחד אמרה לה ראי נא ראי בתי היקרה, לי יש די עוזרות וטבחיות, לך יעדתי מלאכה אחרת לגמרי, אולם התנאי הוא כי עליך למלא את התפקיד בדיוק נמרץ. העניין הוא בזה כי חתני הוא היקר באדם, אברך הלומד כל לילה עד השעות המאוחרות. כאשר הוא מסיים את לימודו כבר ישנים כל בני הבית ואין מי שיגיש לו את ארוחת הערב שלו, זה יהיה איפוא התפקיד שלך, עליך יהיה לשבת מאחורי הדלת ולהאזין, ברגע שתשמעי כי הוא סיים ללמוד, תגישי לו את ארוחת הערב. הנערה הסכימה וקיבלה על עצמה את העבודה.

    היא ניגשה בערב הראשון אל מאחורי חדרו של הלומד והאזינה ללימודו, הש"ך שהוא היה חתנה של בעלת הבית נוהג היה ללמוד בקול רם, וכשמוע הנערה את הקול עמדה תחתיה מוקסמת. היא חשבה כי קול אביה המנוח היא שומעת, אולם הלא אבא נפטר לפני שנים רבות, כיצד יתכן הדבר? לילה לילה היא עמדה מאחורי הדלת כאילו כפאה שד, בשמעה את הלימוד המוכר כל כך היא נזכרה בשנים עברו, במשפחתה רבת היחס ובבית החם שהיה לה, ליבה נתכווץ מצער עת השוותה את מצבה הנוכחי, יתומה ענייה בלי קרוב וגואל בבית זר בקרב אנשים זרים, היא לא יכלה לעצור בעד שטף דמעותיה והתייפחה חרש, כי פחדה שישמעו אותה. אולם אסור היה לה לעזוב את מקומה שמאחורי הדלת, אולם האברך שלמד בפנים שמע פתאום את המשרתת בוכה, והוא פתח את הדלת לראות מה קרה? הנערה נבהלה עד מאוד אולם הוא הרגיע אותה וביקשה לספר לו מה מעיק על לבה? הוא שאל אותה לשמה ושם משפחתה, והיא סיפרה לו כי היא באה משפחה מיוחסת, אביה היה רב גדול, שמו היה רבי מאיר עליו השלום, בעקבות הנגישות של חמלניצקי היא ברחה מביתה ונשארה בודדה ללא מודע ומכר, עתה בשמעה את קול לימודו נזכרה באביה שנוהג היה ללמוד בטון מתוק עצוב כזה, ולא יכלה להתאפק מלבכות.

    בהיותה נתונה בסיפור המעשה לא הבחינה הנערה כי האברך החוויר כסיד ואך בקושי עמד על רגליו מרוב התרגשות, הש"ך הכיר מיד כי העומדת לפניו אחותו היא, אולם התאמץ לא לגלות כל סימנים מהתרגשותו הגדולה, הוא ניחם אותה והשתדל להרגיעה וחזר ללימודו. למחרת ביקש הש"ך את אשתו לומר לאמה בשמו, כי הוא מבקש לשחרר את הנערה מעבודתה, בקשתו היא, כי תואיל נא החותנת להחזיק את הנערה מהיום כאילו היתיה בתה, לדאוג לה לבגדים טובים ובכלל להתנהג כלפיה כאל בת המשפחה. הוא עוד הוסיף שיש לו סיבה כבדת משקל לבקשתו זו. החותנת העריכה את חתנה עד מאוד וכל בקשה שלו הייתה אצלה יקר וקדוש, היא עשתה אפוא מה שנתבקשה לעשות, היתומה שוב לא הייתה כמשרתת אלא כבת, היא גילתה כישרונות נעלים בניהול הבית וכל העניינים, ולא עבר זמן רב עד שחותנת הש"ך מסרה לידיה את כל המפתחות.

    חדשים אחדים לאחר מכן חלתה חותנתו של הש"ך וכעבור כמה ימים הלכה לעולמה. עוד לא עברו השלושים והשדכנים החלו להתדפק על דלתו של האלמן, הוא היה אדם צעיר עדיין ועשיר, ואין פלא שהציעו לו שידוכים רבים. הוא פנה אל חתנו להתייעץ אתו בדבר ההצעות, אולם הש"ך הציע לו לחכות שנה תמימה שנת האבל לפני שיחשוב על נישואין מחדש . כאשר עברה השנה חידשו השדכנים את לחצם והביאו הצעות מצוינות, משפחות עשירות ומיוחסות וכו' וכו' . שוב בא האלמן אל חתנו לשאול בעצתו, הש"ך אמר לו אם בקולי תשמע, לא תסתכל לא בכסף ולא בייחוס אלא תתחתן עם היתומה הנמצאת אתנו בבית, היא נערה טובה עדינה ויראת שמים, אם תקבל עצתי אני אהיה אי"ה השושבין שלך, ואחרי החופה אגלה לך מי הנערה הזאת. האלמן הסכים לדברי חתנו וזמן קצר לאחר מכן העמידו את החופה.

    עתה הגיע הזמן לגלות את זהותה של הכלה, לתימהונם ולשמחתם של כל הנוכחים הצהיר הש"ך באוזני המסובים כי הכלה היא אחותו היקרה, אותה לא ראה זמן רב. כמתנת נישואין הוא בירך את הזוג הצעיר שהשם יתן להם בן שיאיר את שמי העולם היהודי. כעבור תקופה אכן נתקיימה ברכת הש"ך, ואת הרך הנולד למזל טוב קראו בשם מאיר על שם סבו אבי הש"ך. הילד גדל והיה ללמדן גדול שכל העולם פנו אליו בשאלות הלכתיות, בזמן מאוחר יותר פרסם את השאלות ותשובות בספר בשם "פנים מאירות" ספר זה הביא אור תורה להרבה בתים יהודיים.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

חושך מוסרי,חובה,פנסים,מתלכדים,מחפשים,האור,אנחה קטנה,עומק הלב, גנבת דעת,קבלת התורה,

 

 

 



אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ח

 

 

אדם המצווה ועושה גדול יותר מזה שאינו מצווה ועושה ("ילקוט הגרשני")

 

    אתה אף פעם לא יודע מה יש לך בבית עד שאתה מתחיל את הניקיונות של פסח.

 

    "גם אדם שחרצו בשמים את גזר דינו לרעה, ח"ו, יכול לבטל את גזר הדין, אם יענה 'אמן יהא שמיה רבא', בכל כוח כוונתו".(ב 'היכלות רבתי')

 

"     כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדו9C ל"שחק" בענווה יתירה. )ספרי(

 

 

כל אלמנה ויתום לא תענון... והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (כב, כא-כג( )קול דודי דופק, לר' שלום שבדרון זצ"ל(
    מעשה בגבאי בעיירה, איש נכבד, בעל בעמיו, שבא פעם לראדין, אל הכהן הגדול ה״חפץ חיים״ זצ״ל. כשנכנס בדחילו ורחימו אל הקודש פנימה, אמר לו ה״חפץ חיים״ בזעף: ״אינני רוצה להביט על פניך כלל! צא מביתי!״ והוא גורש מביתו בבושת פנים. 
    היהודי נבהל לשמע הדברים, ולא הבין מדוע קיבל יחס שכזה , נגש אליו ושאל: ״רבי, מה עשיתי, על מה ולמה גורשתי? השיב לו החפץ חיים: אשם הנך בכך ששלושה מיליון יהודים נחנקים, נאנקים, ומובלים לכפירה תחת שלטון הבולשביקים! ובכל שאר הצרות הרעות הגדולות - אתה האשם בהן!!״ חיל ורעדה אחזו ביהודי בשומעו אשמה כה נוראה יוצאת מפי כהן גדול. תמה ושאל: ״איך אומר עלי הרב שעשיתי, חס ושלום, דבר שיגרום לצרות הללו? הלא לא זו בלבד שלא עשיתי בזה כלום, ולא סייעתי חלילה לרעה, אלא אף אני מתאנח ובוכה כל הימים, כמו כל היהודים, על כך!״ נענה ה״חפץ חיים״ ואמר: ״אכן, עכשיו אתה בוכה, אבל מה עשית בעבר? כלום גם אז בכית?! תרענן את זיכרונך, והזכר שלפני שנים רבות אתה היית גבאי של תלמוד התורה בעיירה פלונית, והיה שם ילד יתום מאביו. היה זה ילד שובב שהיה קשה לסבול את תעלוליו. כשפקע כוח הסבלנות שלכם, שקלתם והכרעתם להרחיקו. בך הייתה תלויה ההכרעה, ואתה הוא זה שפסקת שיגרשו אותו מתלמוד התורה! זוכר אתה מה היה שמו של הילד? לייבלה טרוצקי! וכיוון שגירשתם אותו מתלמוד התורה, לקחה אותו אמו, ורשמה אותו לבית הספר של גויים, ונעשה ממנו אותו ליאון טרוצקי, מנהיג הבולשביקים!!! נו...״, סיים ה״חפץ חיים״, ״עכשיו תאמר אתה, הלא הוא היה בעל כישרון, ואילו לא הייתם מגרשים אותו מה״תלמוד תורה״, הוא היה יכול להיות ראש ישיבה גדול, ולהציל רבים מישראל, ואילו עכשיו, כשגירשתם אותו שלא כהלכה, נהיה עוכר ישראל. נמצא, שאתה הוא זה שאשם בכל אותן צרות רבות ורעות, שהמיט אותו ליאון טרוצקי על שלושה מיליוני יהודים! ועתה, איני רוצה לראותך! כלך לך מביתי! די במעשה נורא זה,
    ישמע חכם וייזהר שבעתיים על מעשיו.

 

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

מצווה ועושה,הניקיונות,לבטל,גזר הדין,כהן גדול,כהן הדיוט,אלמנה,יתום,


 

אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ח

 

אומר הרש"ר הירש: כל הסיבָּה של ההסִיבָה היא להראות איך דור נשען על דור ואיך אתה, אבא, הסיבּה של כל המסיבּה הזו הערב פה בליל הסדר.

 

   "אם אתה באמת שונא מישהו – קנה לו כרטיס זוכה בלוטו".

 

    אסור להיות זקן. אמר רבי נחמן. למה הכוונה? הרי יום הולדת זה הכי פייק-ניוז שיש. יותר משהוא בא להזכיר לך שנולדת, הוא בא לבשר לך שהתיישנת והזדקנת בשנה נוספת ושאת הולכת ומתרחקת מאביב נעוריך... ורבי נחמן אומר: לא נכון. בכל שנה את יכולה להיוולד מחדש.

 

   בכל בוקר כאשר האם היהודיה פוקחת את עיניה ומצהירה "מודה אני לפניך" הרי שיש בכך הכרה כי היא קבלה הזדמנות חדשה, והזדמנות כזאת לא הייתה ניתנת אלמלי האמין בה הקב"ה שיש לה פוטנציאל לנצל אותה כיאות. (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

 

כשלומדים לא מפסידים ]ענף עץ אבות[

 

    סיפר מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצ"ל: שמעתי מפי מורנו הרה"ג רבי עזרא עטייה זצ"ל, מעשה שהיה בזמנו בעיר ארם צובה (חלב), באיש ירא ה' ששמו רבי אהרן.

    רבי אהרן היה מומחה גדול באבנים טובות ומרגליות, ובכל יום היה קובע עתים לתורה לאחר התפילה, והיה לו סדר לימוד "חוק לישראל" ומשניות והלכות, וכשהיה מסיים, הייתה כבר השעה מאוחרת, והיה סועד את לבו בפת שחרית, והיה הולך לחנותו. אשתו הייתה מעירה לו, על שהוא הולך למשרד בשעה מאוחרת כל כך, וכיצד יתפרנס כראוי בצורה כזו. אך הוא היה משיב לה, כי הוא בוטח בה' יתברך שבזכות התורה שלומד, יפרנסהו בכבוד ובנחת, וכך המשיך במנהגו הטוב.

    והנה באחד הימים, נגש לפתוח את משרדו, ומצא שם ערבי אחד יושב ליד חנותו. שאל אותו מה רצונו, והערבי השיב, שרצונו להראות לו דבר-מה במשרד. נכנסו שניהם למשרד , ולאחר שסגרו את הדלת, הוציא הערבי את מגבעתו )תרבוש (מעל ראשו, והוציא מתוכה מרגלית יקרה, ושאל את ר' אהרן מה שוויה. הסתכל עליה רבי אהרן ואמר: מרגלית זו יקרה מאוד, ושוויה למעלה ממאה אלף דולר! אני אבדוק אצל יהלומן, ואם יחפצו לקנותה אומר לך. אמר לו הערבי: אני מתאכסן במלון פלוני, ואמתין לך שם לתשובה.

    למחרת בבוקר, לאחר שרבי אהרן סיים את לימודו, עבר בדרכו ליד אותו בית המלון שהתאכסן הערבי, וראה שם התקהלות המונית בפתח המלון. שאל את הקהל לפשר הדבר, ואמרו לו שערבי אחד התאכסן כאן שבוע, ולא שילם כלום. והנה אמש בלילה קיבל שבץ לב ומת, וכעת מוכרים את בגדיו, כדי לפרוע את החוב שחייב לבעל בית המלון. עמד שם רבי אהרן, וכשראה שעומדים למכור את כובעו של הערבי, נתן בעדו סכום מסיים וזכה בו. לקח את הכובע לחנותו, וחיפש בתוכו, ומצא את המרגלית מוחבאת בפנים , נטלה ומכרה והתעשר עושר גדול. למדים מכך שמלימוד תורה לא מפסידים, וכל הלומד תורה, זוכה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

הסיבּה,המסיבּה,ליל הסדר,כרטיס זוכה,לוטו,יום הולדת,פייק-ניוז,מודה אני לפניך,האם היהודייה ,פוקחת,עיניה,מצהירה,



אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ח

 

 

   ביוצרות לשבת הגדול "ולמה אכילת חמץ לשש שעות זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"  , פירוש: לכך מקדימים לאסור אכילת חמץ חצי יום קודם הפסח זכר שהשכינה מיהרה להקדים את הקץ.

     גימטרייה עמלק זה "ספק".

     גימטריית המילה גבינה היא 70, והיא מזכירה את 70 הפנים של התורה.

     ג' דברים נצטווה מלך, שהם ראשי תיבות כסא, כמו שכתוב אצל מלך כשבתו על "כסא" ממלכתו, כ' לא ירבה לו כסף וזהב, ס' לא ירבה לו סוסים, א' אשה לא ירבה לו נשים, על נשים וסוסים כתוב טעם, ועל כסף וזהב לא כתוב טעם, כי זה מובן מאליו שמלך צריך להיות שקוע בתורה ולא בכסף וזהב.

     גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול.

     גישתה הבסיסית של תורת החסידות – היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא.

     "גלגל הוא בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום - עני למחר..." (שמו"ר לא, ג)

     החיד"א כותב, לברך אחד לחברו בשבת זו, "שבת הגדול מבורך )אגוטן שבת הגדול(, מכיוון שמבואר בשלחן ערוך סימן ת"ל, שקורין לשבת זו "שבת הגדול". 

 

אלכסנדר כובש העולם (פניני בית הלוי, גליון 470)

     המלך אלכסנדר, או בשמו המוכר יותר, המלך אלכסנדר מוקדון,  רצה לכבוש את העולם כולו. פעם אחת נודע לאלכסנדר שהרחק הרחק מעבר להרי חושך ושמי צלמוות ישנה ארץ ובה מעין מים חיים אשר השותה מהם לא ימות לעולם, אך איש אינו יכול להגיע לאותה ארץ כי הדרך אליה היא דרך חתחתים חשוכה המתפתלת בין הרים גבוהים ורצופה סכנות – נחשים ארסיים ועקרבים ושאר מיני מזיקים.  כאשר שמע על כך אלכסנדר, לא התאפק ולא מלך על יצריו;  הוא החליט לנסות ולהגיע לאותה ארץ, לכובשה ולשתות ממי החיים הנובעים מן המעין.  זימן אליו המלך את כל יועציו והחל לתכנן עמם את המסע. רבים מיועציו התנגדו לתכניתו אך לא העזו להביע בקול את דעותיהם.  המלך היה פוסק אחרון בכל ההחלטות ומי שהעז להמרות את פיו או להביע דעה הנוגדת את דעת המלך היה מתחייב בראשו.

     והנה החליט אלכסנדר כי למסע הזה יצאו רק אנשי חיל חזקים וצעירים שגילם אינו עולה על ארבעים שנה; אנשים שכוחם במותנם ויוכלו לעמוד בתלאות הדרך.  בין יועציו של אלכסנדר היה איש זקן בא בימים בעל ניסיון עשיר אשר הכיר את כל תהפוכות העולם וליווה את המלך בכל מלחמותיו. את היועץ הזה לא התכוון אלכסנדר לקחת עמו למסע בגלל גילו הגבוה ובמקומו החליט לקחת עמו את בנו של היועץ שהיה אף הוא אדם שקול ובעל ידע לא מועט, בקי בענייני המלוכה ובתכסיסי המלחמה. מכיוון שהיועץ הצעיר טרם נתנסה עד אז במסע מעין זה, פנה אל אביו הזקן ושאל בעצתו. הזקן הפציר בו שייקח אותו עמו למסע. " צר לי אבי, לא אוכל לקחתך עמי" אמר לו הצעיר "חזקה עלי מצוות המלך שלמסע זה יצאו רק הצעירים מבני ארבעים ומטה והממרה את פי המלך אחת דתו למות!"  אבל אביו שידע את מטרת המסע ואת הסכנות האורבות בדרך לא הסכים לוותר. " בני" אמר לו "אם לא אוכל לנסוע בגלוי, קח אותי אתך בסתר. הכן תיבה מרופדת ומאווררת היטב והושב אותי בתוכה ואת התיבה טען על גבי סוס וצרף אותו לקבוצת הסוסים הנושאים דברים שבירים ועדינים לצרכי המלך וראשי הצבא, ובכל פעם שתתקל בקשיים ותזדקק לדבר עצה רכב עם סוסך לצדו של הסוס המוביל אותי וכך תוכל לשוחח אתי מבלי שאיש יחוש בדבר."  הסכים הבן לעצת אביו ואחר כך המשיך להתייעץ אתו בדבר הכלים הנחוצים למסע מעין זה. שאל אותו הזקן מהם החפצים שהתכוון לקחת והבן מנה באוזניו את כל הדברים. " לא די בכך בני." התרה בו הזקן "למסע כה ארוך ומייגע בין הרי חושך בדרכים עקלקלות ומתפתלות נחוצים לכם חפצים נוספים שבמסע רגיל אינכם זקוקים להם. עצתי לך שתיקח עמך מלאי גדול של נרות שעווה וחבילות רבות של לבד (צמר גולמי שבאמצעות הכאה וכבישה מקבל צורת מרבד) וגם מלאי גדול של מראות שתספקנה לכל המשתתפים במסע." הבן שמע לעצותיו של האב, הכין את כל הדרוש, הכניס את אביו לתיבה והצטרף למסע.

     ימים רבים חלפו והימים הצטרפו לחודשים ובוקר בהיר אחד הגיעו עד לפתחם של הרי החושך. ככל שהתקדמו בדרך הלכה החשיכה וגברה עד שהגיע רגע שאיש לא ראה את חברו הצועד בסמוך לו. השבילים היו צרים ומפותלים ופחד נורא תקף את החיילים. הם החלו לצרוח ולצעוק וזעקתם הגיעה עד לאוזניו של המלך אלכסנדר ויועציו. פנה אלכסנדר ליועץ הצעיר וביקש ממנו דבר עצה. מיהר היועץ והוליך את סוסו סמוך לסוס שנשא את אביו, קרב ראשו אל התיבה ושאל בעצתו של אביו. לחש לו האב מתוך התיבה: "בני, זוכר אתה את מלאי הנרות שיעצתיך לקחת אתך לדרך? על המקום הזה ועל הרגע הזה חשבתי בעת שיעצתי לך זאת. עתה הגיעה השעה לעשות בהם שימוש''.

     פרק הבן את מלאי הנרות וחילק אותם בין החיילים. הדליקו החיילים את הנרות וסרה מהם אימת החשיכה ועברו את הרי החושך בשלום. אך עוד הם שמחים על שעלה בידם להתגבר על המכשול הראשון וכבר ניצב בפניהם מכשול חדש. הסוסים עמדו כמסומרים למקומם בלא שיצליחו להניע רגל. דומה היה כאילו רגליהם נדבקו לאבני המדבר. רכב המלך אלכסנדר לראש השיירה לראות מה אירע והנה נתקע גם סוסו שלו. הסוס מתאמץ, מנסה להרים רגל ולהתקדם אך לא עולה בידו למוש ממקומו. נדהם אלכסנדר למראה ולא ידע מה לעשות. שלח המלך לקרוא ליועץ,  אולי יש באמתחתו דבר עצה והיועץ מיהר אל אביו שבתיבה וביקש את עזרתו.  שאל אותו אביו: "אמור לי בני האם נעליך מפורזלות?" אמר לו: " כן" "נסה להסיר את נעליך ולצעוד צעדים אחדים" אמר האב "ואחר כך חזור אלי."  עשה הבן כדבריו ומיד הרגיש שללא נעלים ההליכה קלה יותר. חזר הבן לאביו וסיפר לו על כך.  אמר לו אביו: "דע לך בני שסלעי המדבר שהגעתם אליו נחונו בכוח מגנטי והם מרתקים אליהם את פרסות הסוסים והמסמרים העשויים ברזל ומקשים עליהם את התנועה. קח את מלאי הלבד שיעצתי לך להביא אתך ועטוף את רגלי הסוסים בפיסות של לבד וכך לא יגעו פרסותיהם באדמה ולא ירותקו אליה."  עשה הבן כעצת אביו וכך התגברו גם על המכשול הזה.

     אך לא חלף זמן רב וצרה חדשה נתרגשה עליהם, צרה שהחרידה את החיילים וסיכנה את חייהם ואיש לא ידע כיצד להיחלץ ממנה:  נחשים לאין ספור זחלו סביבם ולנחשים אלה הייתה סגולה שכל המסתכל עליהם מתחיל לחייך ולצחוק ולא יכול לרסן את עצמו ולחדול עד שהוא מתפקע מרוב צחוק ומת. חיילים רבים כבר נפגעו ומתו והמלך היה אובד עצות ומה שגרוע יותר, גם בפי יועצו הנאמן לא נמצא כל פתרון. היועץ רצה אומנם לגשת אל אביו ולשאול בעצתו, אך המלך רכב בסמוך לו והוא לא העז לגשת לתיבה שאביו נמצא בה מחשש פן יבחין בו המלך. הוא חיכה לרגע המתאים ולבסוף בלית ברירה פנה אל המלך וביקש ממנו שיניח אותו לבדו אולי יעלה בידו לאמץ את מוחו ולמצוא פתרון. הסכים המלך לבקשתו אך הפעם עקב אחריו מרחוק והשגיח על כל תנועותיו.

     לפתע ראה המלך שיועצו מרכין ראשו מעל תיבה גדולה הקשורה לגב סוס וממלמל משהו. קרב המלך אל היועץ מבלי שהלה יבחין בכך והאזין לקול הבוקע מן התיבה והקול נשמע לו מאוד מוכר. לבסוף לא יכול אלכסנדר להתאפק יותר.  הוא ניגש אל היועץ טפח על גבו ודרש ממנו במפגיע לספר לו מה טיבה של התיבה שהוא נושא עמו. " אדוני המלך" אמר היועץ "על חטאי אני מודה היום הזה: בתוך התיבה נמצא אבי הזקן ולולא עצותיו לא היינו מצליחים להגיע עד הלום כי הוא זה שהנחה אותי בחכמתו ומצא דרך להתגבר על כל הקשיים שנתקלנו בהם עד היום ואם חטאתי לפניך בהפרי את פקודתך עשה בי כטוב בעיניך!" " נהגת כשורה" אמר לו המלך "ואני סולח לך על מעשיך!"

     פקד המלך על מלוויו להוציא את הזקן מן התיבה ולהעניק לו את הכבוד המגיע לו ואחר כך פנה אליו וביקש לשמוע אם יש בפיו עצה לצרת הנחשים. " כבר חשבתי על כך" השיב לו היועץ ויש לי פתרון: הוציאו את מלאי המראות שהבאתם אתכם וחלקו אותן בין החיילים וכל חייל שיתקל בנחש יציג מולו את הראי שבידו."  נהגו החיילים על פי עצתו ואכן הנחשים כשראו את דמות עצמם נשקפת אליהם מן הראי תקף אותם בולמוס של צחוק שלא יכלו להפסיקו והם צנחו ארצה מתים.

     משיצאו מכלל סכנה המשיכו בדרכם והנה נגלתה לעיניהם עיר גדולה בנויה לתפארה. אלכסנדר ביקש כבר להכריז מלחמה על אנשי העיר ולכובשה אבל לפני כן שאל בעצת היועץ הזקן. " לא תהיה תפארתך על הדרך הזו" אמר לו היועץ "שמעתי כי בעיר הזאת אין כמעט גברים ונשים הן השולטות בעיר ומנהלות את ענייניה. אם תנצח אותן יבוזו לך ויגידו: אלכסנדר הגיבור הגדול הלך להלחם בנשים! ואם תהיה ידן על העליונה ילעגו לך ויגידו: אלכסנדר הכובש המהולל נוצח בידי נשים! מוטב לך שתעקור מלבך את רעיון המלחמה אתן."  שמע אלכסנדר לעצתו ושלח שליחי שלום אל העיר. יצאה מושלת העיר לקראתו והזמינה אותו לסעוד על שולחנה ואלכסנדר נענה להזמנתה. הושיבו את אלכסנדר ואת שריו אל שולחן הכבוד והגישו לפניהם לחם ופירות עשויים זהב בתוך צלחות מזהב. שאל אותה אלכסנדר: "האם בעירכם אוכלים זהב?" "לא" השיבה המושלת "חשבתי רק שאתה מתאווה לזהב כי לחם רגיל בודאי יש לך בארצך ואם לא בזהב חשקה נפשך מדוע היה עליך לכתת את רגליך ולהגיע עד לכאן?"  נעתקו המלים מפיו של אלכסנדר ובוש להודות בפניה כי מחפש הוא את מעין מי החיים על כן אמר לה: "לא בזהב חפצתי. במזון אחר חשקה נפשי: ברצוני להתבונן בסדרי חייכם ולטעום מחכמתכם." " אם כך" אמרה לו המלכה "שב לצידי וראה כיצד אני שופטת את נתיני." הסכים אלכסנדר והתיישב לצידה.

     באו שני אנשים להתדיין לפני המלכה. אמר האחד "גברתי, אדם זה מכר לי חלקת אדמה. כשחפרתי בה מצאתי בתוכה אוצר. אני קניתי ממנו את השדה בלבד והאוצר איננו שלי. רציתי להחזיר לו את האוצר, אבל הוא מסרב לקבלו."  אמר השני: "לא כך, גברתי המלכה. כאשר מכרתי לו את השדה מכרתי אותו עם כל אשר בו. אם שיחק לו מזלו ומצא בתוכו אוצר - לי אין חלק בו!" שאלה המלכה את הקונה: "כלום יש לך בן?" השיב לה: "כן". "ואתה" פנתה אל המוכר, האם יש לך בת?" אמר לה: "כן" "אם כך" אמרה המלכה "השא את בתך לבנו של אדם זה ואת האוצר תתנו להם כמתנת כלולות."  

     כששמע אלכסנדר את פסק הדין, תמה מאוד. שאלה אותו המלכה : "וכי לא שפטתי כיאות? כיצד היית אתה שופט ?" "אני" אמר אלכסנדר "הייתי הורג את שניהם ולוקח את המטמון לגנזי!"  הסתכלה עליו המלכה ושאלה: "אמור לי אדוני המלך, האם השמש זורחת והגשם יורד בארצך?"  אמר לה: "כן" . "ועזים וכבשים ותרנגולות יש בארצך?" המשיכה המלכה לשאול. " בודאי!" " אם כך" אמרה המלכה "דע לך שרק בזכות אותם עזים וכבשים זורחת השמש בארצך!"  לא ידע אלכסנדר מה להשיב.

     בוש ונכלם עזב את העיר והמשיך בחיפושיו אחרי מעין מי החיים.  אחרי מסע ארוך שנמשך ימים רבים הגיעו סוף סוף ליעדם, אך מקומו המדויק של מעיין החיים נעלם מהם. לפי עצת היועץ הזקן פנה אלכסנדר אל אדם זקן שהתגורר במקום ושאלו על מקום המעיין. " שמעתי שאכן קיים בארצנו מעיין מעין זה אך לא אדע את מקומו.  אוכל רק להובילכם אל איש זקן ממני והוא אולי ידע."  הוביל אותם הזקן אל זקן אחר שגופו כפוף ורגליו רועדות מרוב שנים וזה הוליך אותם לישיש אחר שכבר לא אצר כוח לעמוד על רגליו וכך עברו מזקן אחד לשני עד שהגיעו אל ישיש מופלג שכולו עור ועצמות ומשקלו כציפור והוא שוכן בתוך קן נשרים על גבי סלע נישא. נתנו לו אלכסנדר ויועציו שלום ושאלו אותו על מקום המעין וסגולותיו.  עיקם הזקן את שפתיו בבוז ושאל את אלכסנדר: "מה לך ולמי החיים ומה תפיק מהם?" " וכי יש דבר יקר ערך יותר ממים המעניקים לאדם חיי נצח?" ענה לו המלך. " התבונן בי" אמר לו הזקן "וראה את מצבי. אני, להוותי ולצערי שתיתי ממי החיים וראה לאן הגעתי. האם רוצה אתה להגיע למצבי?  המעיין שאתה מחפש קולח לא הרחק מכאן אבל בטרם תשתה ממימיו חשוב היטב אם בחכמה אתה נוהג!"  התבונן המלך בישיש המצומק הבלה מזוקן והבין כי צדקו דבריו וכי חיי נצח יביאו לו רק סבל ויגון. הוא פקד על צבאו לסוב על עקבותיו והחל במסע הארוך חזרה למולדתו. אך בטרם הגיע לארצו השיגה אותו יד המוות. הוא חלה במחלה קשה והחזיר נשמתו לבוראו.

     היועץ הזקן שהופקד על קבורתו ציווה להכניסו לתוך ארון מתים ועל הארון נכתב: "כאן שוכב אלכסנדר הגדול שביקש לכבוש את העולם". ואת ידיו של המלך המת פקד להשאיר כשהן בולטות אל מחוץ לארון. מסע ההלוויה עבר מעיר לעיר ובכל מקום חלקו האנשים את הכבוד האחרון למלך שנפטר. ובאחת הערים שוחחו האנשים ביניהם ותמהו מדוע השאירו את ידיו של המלך בולטות אל מחוץ לארון. קם ילד אחד ואמר להם: "אני יודע את התשובה: עשו זאת על מנת שהכל יראו שעם כל גדולתו וכוחו ואוצרותיו אין הוא נוטל עמו דבר והוא הולך לעולמו בידיים ריקות!"

     כשהגיע מסע ההלוויה אל קרבת עיר הולדתו של אלכסנדר התעוררה השאלה כיצד להודיע לאמו שהייתה עוד בחיים את הבשורה המרה על מותו של בנה בלי שתתמוטט מרוב צער. איש לא היה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד והמשימה הוטלה על כתפו של היועץ הזקן. בא היועץ הזקן לפני אמו של אלכסנדר והודיע לה כי בנה עומד להגיע ויש להכין לו קבלת פנים מלכותית ושבפקודת המלך על מקבלי פניו להיות אנשים שלא מת מישהו ממשפחתם ושמעולם לא לגמו משקה אבל בחייהם. חיפשו אנשים כאלה ולא נמצאו והבינה אמו של אלכסנדר את הרמז והשלימה עם העובדה שגם עליה עברה הכוס ואין עצה ואין תבונה בפני המוות ולא לחינם אומר הפתגם:  עשיר ורש ביום מותם שווים הם בפאר ולעשיר לא יינתן תכריך אחד יותר.

ורפא ירפא" (כא, יט II (סיפורים לפרשת השבוע – משפטים)

     מעשה שהיה בתלמיד חכם גדול, שסבל ממחלה מסוימת שכל אימת שהוא נתקף בה, הוא במצב מאוד מסוכן, והוא זקוק מיד לרופא. פעם אחת חש בהתקף כזה בליל שבת ובקושי רב ניגש לטלפון והתקשר לרופא שלו, וזה ענה לו שהוא מיד בא אליו.  אבל לפני שהרופא הניח את שפופרת הטלפון, שאל את החולה:  בעצם, מנין לך מספר הטלפון שבו התקשרת אלי, הרי אין אני בביתי עכשיו, כי אם בביתו של חולה אחר?...  מסתבר, כי החולה חייג מספר מוטעה, אבל משמים סיבבו כך שיחייג מספר לא נכון, ובדיוק היה זה מספר הטלפון של החולה האחר, שבביתו נמצא הרופא באותה שעה, כי אם היה מחייג את המספר הנכון, הוא לא היה מוצא את הרופא.  בזה הראו לו משמים כמה רוצים להציל אותו, וזהו הלקח שיש ללמוד ממקרה כגון זה. הקב"ה יכול לסבב שלא יקבל התקפה בכלל, אבל רצה להראות לו כמה הוא חביב בעיניו, שהוא עושה נס כדי להצילו.

     סיפור נפלא אחר, שהתרחש באחד מימי המלחמה בירושלים, בשנת תשכ"ז. הדבר התרחש בשני מקומות, בשכונת אחווה ובשכונת בתי נייטין. חיילי הלגיון הירדני המטירו פגזים על ירושלים, ומתוכם נפל פגז אחד על בלון של גז וכתוצאה מכך פרצה שריפה, ואחר כך נפל עוד פגז על דוד מים, הדוד התפוצץ והמים שפרצו מהדוד כיבו את השריפה ... והפשט הוא כך: אם הקב"ה היה רוצה שלא תהיה שריפה, יכול היה לעשות שלא תהיה, אבל הקב"ה רצה להראות לאנשים כמה חביבים הם אצלו, ואז עשה שיפלו שתי פצצות, האחת תגרום שריפה והשנייה תכבה אותה, כנאמר: "מחצתי ואני ארפא" )דברים לב, לט(

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

שבת הגדול,נשים,סוסים,טעם,כסף וזהב,תורת החסידות,שבת הגדול,מבורך ,



אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ח

 

 

   גולת הכותרת של האדם כיוצר רוחני הדומה לא-לוקיו, יצור שצלם אֱ-ֹלקִּים בו, היא היכולת להשפיע על היקום כולו מבחינה רוחנית במעשיו. וכך, כאשר אדם נוהג שלא כראוי, הוא פוגם לא רק בצלם הא-לוקים שבו, אלא גם בעולם כולו. וכאשר הוא עושה מצווה, הוא ממשיך על כל העולם את מידות החסד והרחמים ואת השפע האלוקי. והדברים ארוכים ועמוקים. )רבי חיים מוולוז'ין(.

     גז"ל ר"ת ג'ם ז'ו ל'טובה. אם אתה הולך לגזול ח"ו, תחשוב לעצמך למה אני רוצה לגזול כדי שאני יספק את הנאות שלי, ואז ארגיש טוב ושמח. ולכן תשמע את עצתי שכתוב כבר בחז"ל, אף פעם לא תהיה מרוצה רק תרצה עוד כי יש לו מנה רוצה מאתיים, ולכן גם זו לטובה, מה שיש לך זה מספיק ותהיה שמח בחלקך.

    גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר הזקן)

     גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!

"גנב הביצים (אפריון שלמה, גליון 243)

     מעשה במוכר ביצים שהיה בירושלים. תקופה כלכלית קשה מאד הייתה אז, כשראה המוכר בבוקר אחד כי חסרות לו כשלושים ביצים, גרם לו הדבר לעגמת נפש מרובה. משחזרה התופעה על עצמה הבין כי מדובר בגנב. להפתעתו ראה כי אין שום סימני פריצה על מנעול הדלת, והוא החל לחשוד בבעל החנות שהיה סמוך לחנותו, והיה בטוח כי הוא הגנב. לילה אחר לילה המשיך הגנב במלאכתו באין מפריע. הלך מוכר הביצים לרבי שמואל סלנט זצ"ל ותינה לפניו את צרתו. הקשיב רבי שמואל עד שהלה סיים את דבריו, ואז יעץ לו עצה, קח שלושים ביצים ובשל אותן עד שיהיו קשות, ולפני שהנך סוגר את החנות לפנות ערב שים אותן בראש ערמת הביצים. פליאתו של האיש הייתה מרובה, אך הוא עשה בדיוק כפי שיעץ לו הרב. בבוקר כשפתח המוכר את חנותו נבהל למראה נחש גדול מימדים שהיה שרוע מת על גבי הקרקע.  התברר כי אותו נחש היה הגנב שמידי לילה בלע את הביצים, ובזכות עצתו של רבי שמואל סלנט, נחנק כאשר בלע את הביצים הקשות. רק אז נוכח מוכר הביצים כי דן לחובה את חברו שהיה נקי מכל אשמה.

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

גולת הכותרת,האדם,יוצר רוחני,בצלם הא-לוקים,החסד,הרחמים,לגזול,הנאות,טוב ושמח,אדמו"ר הזקן,להשמיד,להרוג,לאבד,



אמרי שפר ה' ניסן ה'תשע"ח

 

 

 

אמר ה"חתם סופר", זה מה שכתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו", לפעמים אדם יכול להבין אחרי שנים רבות מה עשה הקב"ה בעבר. "וראית את אחורי", לאחור אתה יכול לפעמים להבין מעשי הקב"ה, אך "ופני לא יראו", במבט קדימה, אי אפשר לעולם לדעת את דרכי הקב"ה והנהגתו..

 

    היה פעם מלמד בחיידר שלימד את הילדים לקרוא. אחד הילדים קרא פסוק, וכשהגיע למילה בת שתי יודים, לא ידע איך לקרוא אותה. הסביר לו המלמד ש יה שם ה'. המשיך הילד לקרוא הלאה, וכשהגיע לסוף הפסוק, היה שם נקודתיים, הילד חשב שאלו שני יודים וקרא זאת כשם השם. אמר לו המלמד, כשיש שני יודים )יהודים( אחד ליד השני, זהו שם השם, שם יש השראת השכינה. אבל אם זה יוד מעל יוד, זה סוף פסוק.

 

    הסכנה הגדולה היא לא "לכוון גבוה" ולהחטיא את המטרה, אלא לכוון נמוך ולפגוע.

 

    יהודי נכנס אל האדמו"ר מסאטמר, ותינה לפניו צרתו שכל מה שלומד, שוכח. יעץ לו האדמו"ר, שבשבת יחזור וישנן את מה שלמד בימות החול, וע"י זה יזכור את לימודו. והוסיף האדמו"ר, שזה נרמז בזמירות שבת "זכרו תורת משה", אם תרצו לזכור תורת משה, העצה לכך היא "במצות שבת גרוסה", תחזור ותגרוס על הלימוד שלך בשבת.

 

בורא רפואות (ניצוצות)

    סיפר הגאון ר' נתן לוברט זצ"ל, הוא היה מודע לאחד מגדולי הרופאים בארץ ישראל ששמו יצא לתהילה כאחד היושבים ראשונה במלכות הרפואה, אם לא הראשון שבהם. בית החולים "הדסה" הזמין את הרופא הזה לסיור במחלקות בית החולים, על מנת להנחותם בעצתו ובניסיונו הרב. עבר הרופא הזה עם צוות מלווים ממחלקה למחלקה. ולפתע נפנה למלוויו ואמר להם בלחש: "רשמו, החולה הזה יחיה, החולה הזה חלילה ... וכך הוא עובר ממיטה למיטה ופוסק לזה חיים ולזה חלילה ההיפך. והם רושמים. בתום הסיור אמר הרופא למלוויו: עקבו אחרי הפנקס וראו אם התקיימו דברי. ואכן, בתוך תקופה קצרה התקיימו דבריו של הרופא במדויק. אלה שהוא "פסק" להם חיים, חיו, ואלה שההיפך חלילה, קרה להם כך, שאלו גדולי רופאי "הדסה" את הרופא הנ"ל כיצד יודע, וכי כרטיס נביא בכיסו. אמר להם "לא. פשוט מאוד, עברתי בין החולים וראיתי. אלה שבעיניהם היה זיק של אמונה, זיק של תקווה, זיק של חיים, ידעתי שיחיו. אלה שעל פניהם לא היה זיק כזה ידעתי שלא יאריכו ימים" . הרי שבכוח האמונה יכול האדם להאריך את חייו, ולהביא לרפואתו, ועל אף שעדיין עולם הרפואה לא מצא מזור לבעייתו אבל בכוח האמונה התקווה והתפילה, להביא רפואה שלימה.

שכנה של הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל חלתה במחלה, הרב פינקוס לקח על עצמו לדאוג לרפואתה הוא נסע עם הרב רגובי מעזר מציון בכל העולם לחפש לה תרופה, התחנה האחרונה בחיפושיהם הייתה בסן דייגו בקליפורניה הם הגיעו לשם בעקבות מידע על רופאה שטענה שמצאה תרופה למחלה. הם התאכסנו באיזה בית מלון וישבו עם הרופאה לחקור על התרופה שלה, אם זה אכן עוזר, הרב רגובי שיש לו ידע רחב ברפואה טען כמעט מהתחלה שהרופאה הזו מדברת שטויות, אבל הרב פינקוס עדיין לא השתכנע הוא היה חייב לבדוק ולברר עד הסוף אם זה אכן כך, אולי יש כאן הצלת נפשות, הם התווכחו שעות על גבי שעות, על התרופה והשפעתה, וכל פעם העלו מסכת טיעונים חדשה הלכו וישבו לדון עם הרופאה על הטיעונים הללו. כך נמשכו הדיונים ביניהם במשך כעשרה ימים ולילות רצופים, בשעות הלילה המאוחרות היה הרב רגובי נופל על המיטה ונרדם מרוב עייפות אבל הרב פינקוס התיישב ולמד ספר יצירה בניגון שלא מהעולם הזה, לילה אחד התעורר הרב רגובי ולא יכול לישון, קרא לו הרב פינקוס ואמר בוא נלמד קצת ספר יצירה, הוא ממש החיה אותו... עד שהגיע אותו לילה שהצליח הרב רגובי להוכיח לו שהרופאה הזו מדברת שטויות ואין בתרופה שלה כדי להועיל ולו במשהו, באותו רגע הרגיש הרב פינקוס שהעולם חרב על האישה המסכנה השוכבת ומתפתלת בייסוריה, הוא ישב ודמם לכמה רגעים, ופתאום קם הרב פינקוס על רגליו ואמר בהתלהבות להרב רגובי, אתה יודע שיש תפילה אחת שכתוב בה לשון בריאה, וזה "בורא רפואות" אתה יודע למה ? כדי להורות לעם ישראל אמונה, שהקב"ה לא רק ברא רפואות פעם, אלא הוא בורא כל רגע ורגע, כך שיתכן שאותו דבר עצמו שעד היום לא ריפא יכול להתחיל מכעת לרפאות שהרי הקב"ה הוא בורא רפואות בא נתחזק באמונה...

    את השיעור הזה באמונה הרב רגובי לא ישכח לנצח, הרעיון הזה הוכחו בכמה הזדמנויות פלאיות, ואחת מהם הייתה, שהגיע לפניו מקרה של בחורה צעירה שחלתה במחלה חשוכת מרפא, ההורים השבורים באו למשרדי עזר מציון ובכו לפניו שיעשה משהו למען ביתם, אבל קצרה ידו מהושיע הוא ידע בבירור שלבעיה הזו רח"ל אין תרופה והיא נידונה רח"ל למות תוך תקופה קצרה. אבל הרב רגובי לא הרים ידיים, הוא ערך חיפוש באינטרנט בכל רחבי העולם אולי יש איזשהו רופא או תרופה בנידון, עד שלאחר חיפוש של שעות ארוכות הוא גילה שנפתחת קבוצת מחקר של תרופה ניסיונית לאותה בעיה באחד מקצווי תבל, הוא יצר קשר עם הפרופסור המלווה את המחקר, ולאחר מסע שכנועים ופרוטקציות הצליח להכניס את אותה בחורה לקבוצת הניסוי הראשונה... רח"ל לא היה לה כבר מה להפסיד, רק להרוויח...

    בברכת גדולי ישראל היא טסה עם הוריה לאותו מקום נידח, והחלו הרופאים והמדענים במחקר ובפתוח של התרופה, עשרים אנשים שחלו במחלה הזו רח"ל נאספו מכל רחבי העולם לאותה קבוצת מחקר, תשע עשרה אנשים שהשתתפו הלכו לעולמם, היחידה שהבריאה זה אותה בחורה יהודיה, המחקר נסגר כי אחוז אחד לעשרים נחשב כשלון בפיתוח התרופה... את כל המחקר הזה עשה הקב"ה כדי לברוא תרופה לאותה בחורה יקרה שהתרפאה בחסדי השי"ת, וכיום היא נשואה באושר ובבריאות והקימה משפחה לתפארת... ללמדך שהקב"ה בורא רפואות כל רגע ורגע...

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

מבט קדימה,מלמד בחיידר,קרא פסוק,שני יודים,השראת השכינה,סוף פסוק,לכוון גבוה,לכוון נמוך,לפגוע,נקודתיים,



אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ח 

 

 

 

אדם הזהיר במצוות - הקב"ה לא מביא תקלה על ידו.

 

     "אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...


* אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה" (רש"י שם(.



     בכל אחד ואחד יש אוצר של כישרונות ויכולות, אם נחשוק בו ונחפש אחריו, נמצא אותו ונתעשר.

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידין על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

כבד את אביך ואת אמך" [כ, יב](ופריו מתוק).

את המכתב הבא שלחה כלה אחת אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:

     לפני כעשרים שנה, כשנולדתי, הוריי נטשו אותי, ובני זוג בעלי חסד ויראי שמים גידלו אותי במסירות שאי אפשר לתארה במילים. הודות לטרחתם והקרבתם עבורי, זכיתי להתארס עם בחור מצוין, ואנו עומדים להינשא בס"ד בימים הקרובים.  

     לאחר אירוסי, אמי הביולוגית, שככל הנראה עקבה אחרי במשך כל השנים, יצרה עמי קשר, והתחלנו להיפגש ולשוחח לעיתים קרובות. לקראת החתונה, פנתה אלי אמי וביקשה שהיא תהיה המלווה שלי לחופה, וגם תעמוד לצידי בעת סידור הקידושין, וזאת משום שתצטער לראות שאישה אחרת מכניסה אותי לחופה, וגם תתבייש לעמוד מן הצד לעיני משתתפי השמחה המודעים לעובדת היותה אמי הביולוגית.  אלא, שהתכנית שלי הייתה לכבד את אמי המאמצת בליווי לחופה, מחמת הכרת-הטוב העצומה שאני רוכשת לה, ובפרט שאני חשה כלפיה קירבה של אם אמיתית, שמסרה את נפשה עבור גידולי והבאתי לחופה. ויתכן מאוד, שגם לאמי המאמצת תגרם עגמת נפש אם לא אזמין אותה לשמש כשושבינית שלי, ואעדיף לכבד את האישה שנטשה והזניחה אותי, על פני זאת ששימשה לי כאם במשך כל השנים.  שאלתי אפוא היא, את מי ראוי שאבחר לשמש כמלווה שתכניס אותי לחופה - את אמי הביולוגית או המאמצת?

     השיב מו"ר שליט"א: התורה הקדושה אומרת: "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כ"ז, ט"ז), דהיינו, בן או בת שגורמים לזלזול קלון וצער להוריהם - מקוללים ב 'ארור'. קללת 'ארור' זו, מתייחסת גם לבת שאמה נטשה והזניחה אותה, כי עצם העובדה שהביאה אותה לעולם, מחייבת אותה להישמר מזלזול בה ולכבדה. ולפיכך, אם אכן המציאות היא, שכיבוד האם המאמצת תגרום לאם הביולוגית העומדת מן הצד בזיון ובושה, והציבור שמכירה כאמה האמיתית של הכלה, יסתכל עליה בזלזול, הרי שיש לבחור את האם הביולוגית, כי רק עליה נאמר 'ארור מקלה'. ואמנם יש להכיר טובה מרובה לאם המאמצת, וכל שכן שיש להקפיד שלא לגרום לה לצער, מכל מקום,  על 'אם' זו אין 'ארור '. ולכן, תבחר הכלה כשושבינה דווקא את אמה הביולוגית. והטוב ביותר הוא, ששתיהן יחד, האם הביולוגית והמאמצת,  תהיינה השושבינות של הכלה!

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

הזהיר במצוות,הקב"ה,תקלה,להוכיח,דרך כבוד,בושה,כישרונות,יכולות,סידור הקידושין,אמה ביולוגית,

 

 



אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ח 

 

 

 ביטחון עצמי , אינו ביטחון בקב"ה.

     האדם לא מקבל סתם כישרונות, כישרונותיו הם הכלים המיוחדים שקיבל אותם לעבודת ה' ועל כל אחד החובה להכיר כישרונותיו לדעת מה תפקידו.

     זמן מרפא כמעט את הכול תן לזמן זמן.

     לבני האדם תמיד נראה שהעולם צריך להתאים עצמו אליהם. כל כך הרבה יותר פשוט אם הם יתאימו את עצמם לעולם!

הכנסת אורחים של הצדיק מגאסטינין  (סיפורי צדיקים, עלון 294)

     הייתה זו שעת לילה מאוחרת ביום חורפי למדי. בין סמטאות העיירה גאסטינין התרוצץ לו יהודי, איש עסקים שנקלע למקום וחיפש מקום לינה. באחד החלונות הוא הבחין באור דולק,  ומבלי להסס הוא דפק בחוזקה על הדלת, מבקש מבעל הבית שיאפשר לו להיכנס ולנוח עד שיעלה השחר. מבלי ידיעתו,  האורח נקלע לביתו של הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגאסטינין זיע"א (יומא דהילולא כ"א שבט), שהיה ידוע בכינויו "היהודי הטוב מגאסטינין". הרבי שמח לקיים את מצוות הכנסת אורחים והוא הגיש לו כוס משקה חם ומיני מזונות. כנראה שניתן היה לראות על פני האורח שהוא רעב למדי , גם אחרי שאכל את העוגה.  הצדיק הכין עבורו ארוחת ערב. האורח אכן היה רעב במיוחד וגמע גם את ארוחת הערב.  כשנסתיימה הארוחה מיהר המארח להציע לאורחו מיטה לישון בה, כשהוא מסתיר ממנו את העובדה שזוהי מיטתו שלו ושהוא יישאר ער במשך כל הלילה.

     בבוקר עשו הרב ואורחו את דרכם לבית הכנסת לתפילת השחרית. אחרי התפילה פתח איש העסקים בשיחה עם המתפללים, ותוך כדי שיחה הוא נחרד לגלות כי הוא התארח בביתו של הצדיק הגדול, ושהוא אף ישן במיטתו כשלרבי לא היה היכן לישון! עצוב ומבויש הוא מיהר לעבר הרבי. "רבי, סלח ומחל לי!" הוא הפציר בו. "לא ידעתי שזה הבית של הרבי. לו ידעתי, לא הייתי מטריח את הרבי להכין עבורי ארוחת ערב , ובטח שלא הייתי ישן במיטתו!  אנא סלח לי על חוצפתי!" "אינני מוכן לסלוח לך!" השיב הרבי בלי להסס. האורח הרגיש רע מאוד,  אבל הרבי המשיך. "יש לי תנאי אחד, שאם תהיה מוכן לקיים אותו אסכים לסלוח לך. התנאי הוא שבכל פעם שתבוא לעיירתנו, תתארח אצלי בבית., "ראה, החסידים כאן מכבדים אותי מאוד ולא מאפשרים לאיש להתארח אצלי. כך הם מונעים ממני לקיים את המצווה החשובה של הכנסת אורחים. ואילו אתה שזיכית אותי בקיום מצווה זו, לא רק שאין לך על מה להתנצל – אנא המשך לזכות אותי בכל פעם שתיקלע לעיירה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

ביטחון עצמי ,כישרונות,עבודת ה',זמן מרפא,איש עסקים,נקלע,מקום לינה,חלונות,אור דולק,


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט