בניית אתרים בחינם

 























אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ז

 

     אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן" )כ"א י"ט(. על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" )דברים ל"ג י"ח(, אמרו חז"ל כי שניהם עשו שותפות ביניהם, זבולון יעסוק בסחורה ויששכר ילמד תורה, וישפיעו זה לזה. וזה רמז הפסוק: "אם יקום והתהלך בחוץ" היינו זבולון מתהלך בחוץ במשא ומתן ואינו עוסק בתורה, "על משענתו" שהוא נותן משען ליששכר שיוכל לעסוק בתורה, "ונקה המכה" לא ייענש על עוון ביטול תורה כי טענת משענת מצדיקה אותו, אולם זאת רק בימות החול, אבל "רק שבתו" בשבת קודש חייב זבולון בעצמו לעסוק בתורה "יתן" מלשון 'תנו רבנן)'. טל חיים(

     אם כסף תלווה. מרגלא בפי חסידים הראשונים שסעודת מלוה  מלכה מסוגל לפרנסה ולעשירות, ויש רמז לכך בפ', אם כסף, אם   תלוה את עמירצונך שיהיה לך כסף, תשב ותקיים מצות סעודת מלוה מלכה ברוב עם הדרת מלך  . (כרם שלמה- טענקא)      

       אם עשיר בודק מיהו עני הראוי באמת לקבל צדקה, עלול גם הקב"ה לבדוק אם העשיר ראוי באמת לקבל את העושר" (רבי חיים מצאנז)

      ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.

     ונקה המכה. פירוש שיוצא מבית הסוהר, שהדין הוא שהמכה את חברו צריך להיות בבית הסוהר עד שהחולה יבריא, ואם החולה הבריא והתהלך בחוץ, אז צריך לשלם חמשה דברים נזק צער ריפוי שבת בושת, וזה הפירוש ונקה המכה. ושואלים בעלי המוסר הלא גרם לו ביטול תורה, ולמה כתוב ונקה המכה, ומתרצים שכאן מדובר "והתהלך בחוץ" שהנחבל מסתובב בחוץ ואינו לומד, ולא גרם לו ביטול תורה, שעל עוון ביטול תורה אין שום תשלומים.

     ורצע אדוניו. ולמה מרצע, לפי שמרצע בגימטריא ארבע מאות, אמר הקב"ה אני הוצאתי אתכם משעבוד ארבע מאות שנה ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים וזה הלך וקנה אדון לעצמו, לפיכך ילקה במרצע.



     ושחד לא תקח. חז"ל אומרים למה נקרא שוחד, מלשון שהוא חד,  שהמקבל שוחד נהיה ידיד רק של צד אחד. כתוב בזוהר למה נקראים "סנהדרין" מלשון "שונא דורון" -שונא מתנות, דהיינו שונא שוחד.



    כך הוא סדר רפואות בישראל – ״בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות״. ראשית כול ״בורא רפואות״, להתייעץ עם רופא ולקחת תרופות; לא עברה המחלה, ״נורא תהילות״ – לומר תהילים; ואם הורע המצב, ״אדון הנפלאות״ – לא להתייאש ולצפות לפלא ולנס. (עיטורי תורה)



הברכה שהצילה.. (מתוק מדבש)

     באחד הסמינרים החשובים בירושלים התקיימו שיעורי  חיזוק בענייני 'ברכות', כל אחת מן הבנות קיבלה קבלה מסוימת, שתיים מבנו הסמינר קיבלו על עצמן שלא לברך שום ברכה אלא אם כן יש לידם אדם שיענה אמן על ברכתן. הדבר לא תמיד הסתדר, שכן ישנם פעמים בהם את נמצאת לבד ורוצה לטעום דבר מסוים אך אין מי שיענה אמן, אבל הן החליטו לעמוד בזה בגבורה. לאחת מן הבנות היה קושי נוסף, כיון שהסמינר בו היא למדה נמצא במרכז ירושלים היה עליה לצאת מוקדם בבוקר מביתה. היא הייתה רגילה לשתות משקה חם לפני 
יציאתה ובשעת בוקר זו עדיין בני הבית ישנים ולכן לא היה מי שיענה אחריה אמן מי שנחלץ לעזרתה היה אחיה הקטן אבריימי... אבריימי היה ילד חביב אך שובב כלל לא קטן, הוא פנה 
לאחותו והודיע לה כי הוא יהיה מוכן לקום בכל בוקר ולענות לה את ברכתה ואכן הדבר נמשך מידי בוקר.


     בוקר אחד הבת קמה, מארגנת את חפציה ולפני יציאתה היא מכינה את המשקה החם אך היא לא רואה שאבריימי טרח להגיע למטבח.'אולי הוא ישן עדיין?' היא הולכת לחדרו אך מיטתו ריק היא מחפשת אחריו בכל הבית ולא מוצאת אותו. לפתע היא שמה לב כי חלון חדרו של אבריימי היה פתוח ואז היא נזכרת שלעיתים אבריימי היה מנסה לטפס דרך החלון על גג ביתם, כאשר בכל פעם אמו הייתה מבחינה בכך ומונעת ממנו את הטיפוס המסוכן. היא עולה על הגג, למרות הקור הירושלמי העז בשעת בוקר זו, ובעומדה על הגג היא מסתכלת ימינה שמאלה וקוראת 'אבריימי' 'אבריימי', לפתע היא שומעת אותו עונה לה: 'אני כאן'... היא רצה לכיוון קצה הגג והנה היא מבחינה בשתי ידיים קטנות המבצבצות להן מעבר   ונשאר תלוי לו למעקה ...

 

     מה שהתברר הוא שאבריימי ניסה לרדת מן המעקהבין שמים וארץ... הוא ניסה לעלות אך ללא הצלחה כוחותיו אזלו ועוד רגע הוא צונח למטה מבלי לדעת מהיכן היא שואבת את הכוחות לכך, הושיטה את ידיה אל מעבר למעקה ומשכה בכח את הילד 
הקטן אל קרקעית הגג ושניהם נכנסו לבית החם...דקות ארוכות חלפו עשהצליחה להתאושש מהבהלה שאחזה בה, היא התקשתה לחשוב מה היה קורה אילו היא הייתה מגיעה שניה אחת מאוחר יותר...

 

     מן הצד עמד אבריימי הקטן כשהוא מביט באחותו בעיניים מושפלות, הוא חש כי התנהג שלא כשורה ולבו התמלא בחרטה, הוא הבין כי עליו לעשות מעשה שירגיע את אחותו, הוא הלך למטבח וחזר לאחר מספר רגעים כשבידו משקה חם ואמר: 'קחי אחותי, תברכי ואני   אענה אחרייך אמן' הוא שמח לראות חיוך מלא מחילה שהתפשט על פניה של אחותו... 
היא לקחה את הכוס בידה ובירכה בכוונת הלב 'ברוך אתה ה' -- א-לוקינו מלך העולם--- שהכל נהיה בדבר המילים 'שהכל נהיה בדברו' קיבלו עתה משמעות מיוחדת עבור שניהם ואבריימי הקטן ענה אחריה בדבקות 'אמן .


     אחים יקרים! מסיפור זה אנו רואים כמה ישועות ושמירה צמודה יכול האדם לשאוב מהקב"ה ע"י הקפדה על ברכות בכוונת הלב לפי זה מתבאר הפסוק 'נורא תהילות עושה פלא : מי שממלא את פיו תהילות לקב"ה ע"י הקפדה על ברכות  כראוי במתינות – מחלק את הברכה לשלושה חלקים 'ברוך אתה ה'—א-לוקינו מלך העולם---שהכל נהיה בדברו' 
ובפרט אם מקפידים שגם יהיה עוד יהודי שיענה אמן, אזי ע"י ריבוי התהילות הללו לקב"ה זוכים שהקב"ה יהיה בגדר 'עושה פלא' וכפי ל'נורא שראינו בסיפור הנפלא הנ"ל. מי שמקפיד להפוך את הקב"ה פלא.תהילות' – יזכה שהקב"ה יהיה עבורו 'עושה 



.ויאמינו בה' ובמשה עבדו  )דברים טובים – בשלח

הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע בעמח"ס 'בית אהרן', סיפר ששמע ממחותנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע שאמר לו בוא ואספר לך עד היכן גדול כח האמונה בצדיקים להיות נושע בה''. יש אנשים כפריים שגרו בשני כפרים סמוכים זה לזה, נזקקו שניהם בחדא זימנא לישועה פרטית, וגופא דעובדא הכא הוי, כפרי אחד נחלה מאוד ודרש ברופאים ועסק ברפואה, הכל כמו שנצטווה מפיהם,  אך ללא הועיל, ואילו השני שהיה מחזיק ב'קרעטשמע (בית מרזח) ' שתחת בעלותו של האדון בעל הכפר.

הגיע זמן פירעון השכירות ,ולא היה לו כסף לשלם, והאדון דוחק . והנה הכפרי הזה שנחלה היה מאמין בצדיקי אמת, אך אשתו לא האמינה, וכל הזמן הפציר והתחנן שיסעו לאיזה צדיק ויזכירוהו לפניו לרפואה וישועה, וקמה אשתו, אף שלא הייתה מאמינה, אך כדי לעשות רצון בעלה, שכרה לה עגלה כדי לנסוע לרבינו זי"ע, ועברה דרך הכפר השני שבתוכו היה גר הכפרי שהיה דחוק בכסף ואימת האדון עליו, ואצלו היה להיפך, הוא לא האמין בצדיקים, ואשתו כן האמינה, ועתה כשראתה שחברתה מהכפר הסמוך נוסעת לרבינו לרוז'ין,  החישה גם היא את צעדיה להצטרף אליה בנסיעתה .כאשר באו לחצר הקודש ברוז'ין פנו מקודם לגבאי שכתב פתקאות שיכין להם פתקאותיהן כנהוג, הגבאי שמע מה בפיהם ,ואח"כ כתב לכל או"א פתקא ורשם את הדבר המבוקש, אך בעת מסירת הפתקאות לידיהן נתחלפו בטעות זו בזו,  וממילא יצא דהכפרי שהיה זקוק לרפואה, החזיקה אשתו פתקא שהיה רשום בתוכה שהאדון דוחק, ואילו השני שפקד עליו אימת האדון היה כתוב בהפתקא שביד אשתו שהוא זקוק לרפואה, אך למעשה היה זה שפחד מאימת האדון, נתן לה רבנו עצה שיעמידו לו 'באנקיס' דהיינו כוסות רוח, שמושכות הדם, כמובן שהאישה הזאת לא הבינה איך מסוגל 'באנקיס' לעזור כשהאדון דוחק ולוחץ, אך בכל זאת נתנה אימון מלא בתשובת הצדיק שזה כן שייך לבקשתה, והשי"ת יעזור שע"י ה'באנקיס' תוכל לשלם דמי שכירות .

     כשהיא הגיעה הביתה שאל אותה בעלה איזה תשובה יש בפיך ? ותען ותאמר, רבינו אמר שסגולה הוא להעמיד כוסות רוח, ויתפלא האיש מאוד, אך אמר כנראה שהלוא דבר הוא, ויהי כאשר הגיע היום האחרון לתשלומי השכירות ולרש אין כל, ויאמר אנסה א"כ עצת הרבי, ויעל על מיטתו ונתן על לבו וגופו הרבה עלוקות מוצצות דם ו 'באנקיס' הרבה הוכה ופצוע . והנה מגיע שוטר אחד מחצר האדון ובפקודתו, וצעק והתרה שיביאו היום את דמי השכירות ובאם לא ישליכו אותו וכל אשר לו מהכפר , אבל הנה הוא רואה שבעל הבית המחזיק ב 'קרעטשמע' מוטל המטה מתבוסס בדמו, וחזר לאדונו ויספר לו ממה שראה בביתו של זה, ולא האמין לו וציווה למשרתיו שיביאו אותו אליו אפילו כשהוא מוטל במיטתו, כדי שיוכל לעמוד על האמת, ויעשו כן עבדיו וינטלו וינשאו אותו עם מיטתו כא והובילוהו לאדון.

     וכאשר ראתה אותו האדונית כשהוא מתגולל בדם פצעים, נכמרו רחמיה והתחילה לספק כף אל כף, ותשאל אותו מה לך ואיזה רעה קרה לך, וישלח ה' את דברו בפיו ויען ויאמר: אתמול בראותי שהזמן קצר והמלאכה מרובה, נסעתי העירה לנסות ולהשיג הלוואה בשביל לשלם את הסכום הנדרש , וחפץ ה' בידי הצליח שאחרי הרבה עמל ויגיעה, עלה בידי לקבץ את הדרוש ורציתי לנסוע הביתה, ומאחר שכבר פנה יום לא מצאתי שום עגלה שיסע לכפר שלנו, והוכרחתי ללכת ברגל באישון לילה ואפילה, והנה באמצע הדרך פגעו בי לסטים וגזלנים,  את הכסף בזזו איש לו, ואותי הכו במכות נמרצות, ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים . ותאמר האדונית לבעלה, אם כן אשמים אנחנו, בזה שהיינו הגורמים למכותיו ומכאוביו,  ומעתה מוטל עלינו ראשית דבר לרפאותו ולהחזיקו ולהחיותו, וכמובן שדמי השכירות שחייב לנו נמחול לו , אולם הלו נעשה ע"י בעל חוב גדול, ולכן לדעתי צריכים ליתן לו את ה'קרעטשמע' לשלש שנים הבאים בחינם אין כסף  , והאדון הסכים לכל זה .

אחרי סיפור הדברים האלה, אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע למחותנו הרה"ק רבי אהרן זי"ע: תאמינו לי מחותני, כי בעת שעמדה לפני אשת הכפרי שהיה זקוק להינצל מאימת האדון לא היה לי במה לעזור לה, רק היא בעצמה מגודל אמונתה המשיכה לה ישועה ממרום ותינצל נפשם



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

יעסוק בסחורה,ילמד תורה,מלוה מלכה, שקלים,זכור,פרה,החודש,נזק,צער, ריפוי,שבת,בושת,בורא רפואות,נורא תהילות,




אמרי שפר כ"ז שבט ה'תשע"ז

 

אפילו אם אתה במסלול הנכון, אתה תידרס אם סתם תשב שם.

     בחלק מעדות ישראל מוסיפים ברכה שמקבלת משמעות מיוחדת בפרשה בה קוראים על הקמת המשכן והשראת השכינה: "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו... איך? חברים כל ישראל ונאמר אמן.

     בקע לגלגלת. בקע אותיות עקב, מי שמחזיק עצמו לעקב, היינו בענווה, זוכה להיות גלגלת. דהיינו ראש.

     ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ר"ת ואלה, ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין, המשפטים, ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט,  אשר, א'ם ש'ניהם ר'וצים, תשים, ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים,  לפניהם, ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר ה'תנכר מ'הם (בעל הטורים(.

אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עלייך כי אני ה' רופאך" [טו, כו].  (ופריו מתוק).

     סיפר המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:  באחת הקהילות בדרום הארץ, מתגורר אברך אשר תורתו אומנותו ובה הוא יגע יומם ולילה. האברך חתן במשפחה נכבדת משכונת רמת אלחנן בבני ברק, ומפעם לפעם מגיע לבקר בבית חמיו.  באחד הביקורים, שמע האברך דרשה מפי רב השכונה, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, על ענייני שמירת העיניים.  בתוך הדברים ציטט הגר"י זילברשטיין את דברי הרה"ק רבי אהרון ראטה זצ"ל, שבשעה שמגיע לאדם ניסיון בשמירת עיניים, והוא עומד בו - אותו זמן הוא לו עת רצון, וכל אשר יבקש יקבל!  האברך שמע, הכניס לראשו, ולא ידע עד כמה הדברים נוגעים לו.

     יום אחד בתו הקטנה שהייתה כבת שמונה חלתה במחלה קשה, ל"ע. היא אושפזה בבית החולים בבאר שבע, ואובחן אצלה חיידק אלים מהסוג המסוכן ביותר. הרופאים ניסו להתמודד באמצעים שונים, היו זמני עלייה מסוימים, אבל בעיקר זמני ירידה, עד שהילדה הייתה ממש על ערש דווי, רח"ל. מנהל המחלקה קרא לשני ההורים, אשר מזה כשבועיים כמעט שלא משו ממיטת חוליה של בתם, ואמר להם: "ראיתם שעשינו ככל אשר לאל ידינו להציל את בתכם, ולצערנו, המצב הולך ומדרדר. יש לנו עוד אפשרות אחת להציל את חייה, על ידי תרופה מסוימת שאותה לא נתנו לה עד עתה, בגלל התופעות החמורות הנגרמות בעקבות צריכתה. תרופה זו נותנים רק כשכבר אין מה להפסיד. אבל יש לנו קושי קטן, אמר המנהל,  התרופה לא נמצאת כרגע במחסן התרופות בבית החולים, ואם נזמין אותה נקבל אותה רק בעוד יומיים. אני מציע שהאבא ייסע לתל אביב למחסן הראשי, אתן לו מרשם ותקנו את התרופה בשלב זה על חשבונכם. כך נוכל להתחיל לתת לילדה את התרופה כבר היום".

     האב מיד התארגן ושם פעמיו לתחנת הרכבת . לאחר שהרכבת הגיעה לתל אביב, יצא האברך על מנת לפנות רגלית אל הכתובת אותה קיבל ממנהל המחלקה. הוא רק פוסע שתי פסיעות ברחוב ההומה אדם, ו...חשכו עיניו, כל האזור היה מלא מראות פריצות ושחץ, כאשר כמעט לא היה יכול לסובב את ראשו. ואז, פתאום בהארה מן השמים, התנגן באוזניו קולו של הגר"י זילברשטיין שליט"א, שבשעה שאדם עומד בניסיון של שמירת עיניים, הוא יכול לזכות שכל שערי שמים ייפתחו בפניו ותפילתו תתקבל...  האברך עמד שם ברחובה של עיר, יצרו מבקש להתגבר עליו ולהכשילו, אך הוא קולט מאין הוא בא ולאן הוא הולך;  מאין הוא בא, מחדרה של בתו בבית החולים, שם היא נאבקת על חייה, ולאן הוא הולך - אם יעמוד בניסיון הוא יכול לפעול עבורה ישועה גדולה וחיים חדשים.  האברך הסתובב אל קיר הבניין שלידו, הרכין את ראשו על הקיר, והתחיל לדבר עם הקב"ה במילותיו שלו. הוא אמר, " ריבונו של עולם, למה אני בכלל כאן, מתמודד עם כאלו ניסיונות, הרי המקום שלי עכשיו היה אמור להיות בכלל בבית המדרש, ליד החברותא, אבל בגזירת עליון של רחמן מלא רחמים, באה מחלה קשה על בתי, וסובבת שהתרופה לא תהיה במחסן בית החולים, ובשביל זה עכשיו אני כאן. מבקש אני ממך ריבונו של עולם שתי בקשות- א) תן לי כוח להתגבר על יצרי שלא אחטא ולא אכשל. ב) תן בריאות ואריכות ימים לבתי הקטנה ". האברך דיבר וכולו בכי, מטלטל כך במשך קרוב לעשרים דקות, ולפתע, צלצל בכיסו הפלאפון, והחזיר אותו למציאות. הביט על הצג וזיהה כי נוות- ביתו מתקשרת. הוא יודע שהיא נשארה ליד מיטת הבת החולה, ומרים את הפלאפון,  אך מעבר לקו בכיות נוראיות. האב מבין שהגרוע מכל קרה, והוא פורץ בבכי מר . וכך זו בבאר שבע, וזה בתל אביב, מחזיקים בפלאפון ובוכים.  האב מנסה להשחיל משפט בתוך הבכי ושואל "מתי זה קרה?", והאימא עונה לו: "אל תקנה את התרופה, אין בה כל צורך". והבכי מתעצם ומתחזק משני צידי הקו.  רק לאחר שנרגעה מעט, אומרת האימא: "אל תקנה את התרופה, הרופא קרא לי ואמר, שלפתע כל המדדים השתנו לטובה...  במצב כזה לא נותנים תרופה בעלת תופעות כאלו. הרופא משער שהתרופות שקיבלה הילדה עד עכשיו, פתאום התחילו לקטול את החיידק אחרי שבמשך שבועיים המצב רק החמיר..."  אחרי שבועיים-שלוש, כבר נערכה סעודת הודיה!! 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

במסלול הנכון,תידרס,עדות ישראל,מעבדות לחירות,בקע לגולגולת,ואלה המשפטים,

 







אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ז

 

 בעל ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו מופלג בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו, כשתתמנה לרב עליך יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק חמישי, הלא ישנם רק ד' חלקים לשולחן ערוך? כן  השיב לו הרב, בשביל רבנים יש עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם בני אדם… לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם": האם הספקת כבר ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך?  עכשיו – השיב לו ההוא  אני כבר בקי גם בחלק השישי…. כיצד לנהוג עם פראי אדם….



     "וכי יפתח איש בור" (כא, לג). אמר הסבא מסלבודקא, "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר שזרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".  



     ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (כב', ל') - וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י מבאר: 'אף בביתכן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...' הרב יהודה צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית (הובא באור דניאל): אכן גם בבית אסור לאכול טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא בבית...

    ישנם אנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על פרנסה, ורק על פרנסה. הם רוצים כסף, וכסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא 'בוער' להם במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף. תפלה שכזו – אומר "ילקוט הגרשוני " – לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקום כי כספו הוא" – לא תתקבל תפילתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש.



ויצעקו בני ישראל אל ה'" [יד, י].  (ברכי נפשי).

     היה זה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו בישיבה, שאמר שאם היינו מאמינים באמת ובלב שלם שהתפילה שלנו פועלת במרומים, היינו ניגשים אליה יותר במרץ ובשמחה, ואז גם היינו נענים מן שמיא.  אחת הראיות שאין אנו מאמינים דיינו בכוח התפילה שלנו, נעוצה בכך שאנחנו יכולים לעבור ליד מודעות הקוראות להתפלל עבור חולה פלוני, ורובנו אינם מעלים בדעתם שאם יוציאו מהפה נוסח- תפילה כמו 'אנא אבינו שבשמים, שלח רפואה שלימה לחולה פלוני בן פלונית', שתפילה זו תעלה לשמי-שמים ועשויה להיות לעזר לחולה . ומה הראיה שאין אנחנו מאמינים? פשוט מאוד; כי אנחנו לא מתפללים! גם את המשפט הפשוט הזה, גם את נוסח- התפילה הזה שאינו גוזל מאתנו לא זמן ולא כסף, לא כוח ולא מאמצים, גם את זה אנחנו לא מוציאים מן הפה. היש לך ראיה יותר גדולה מזו, לכך שאין אנחנו מאמינים בכוחה של התפילה?!  הלא אם היינו יודעים שאם נקפוץ אל מעבר לרחוב, נמצא שם תרופה שתועיל לחולה ההוא, ששמו מוזכר במודעה,  לא היינו עושים את המאמץ הקטן הזה על מנת לסייע בריפויו? בוודאי שהיינו ניגשים לשם, ומביאים לו את התרופה! אחרת, לא נוכל לסלוח לעצמנו במשך כל החיים! רגשי-מצפון היו נוקפים אותנו! ואם כך, מדוע אין אנחנו נוקטים בפעולה כה פשוטה של תפילה למען החולה? הרי לא מבקשים מאף אחד שייסע בזה-הרגע לכותל המערבי, או יארגן עצרת התעוררות בהשתתפות המוני אנשים.  כל מה שמבקשים ממך הוא לשים לב אל השם של החולה, ולבקש מהשי"ת בקשה פשוטה, במלים שלך, בנוסח שלך, שירפא את החולה!  יוצא אפוא שהדבר הראשון שעלינו לעשות בבואנו לתפילה, הוא, להאמין בכוחה של תפילה! ואחת הדרכים לכך היא כשיתבונן האדם במה שעבר עליו בחייו עד הנה, וגם אם הוא עדיין צעיר לימים, ייווכח על- אתר שכאשר התפלל כדבעי, והאמין בכוחה של התפילה, התפילה אכן פעלה את פעולתה בדיוק כפי שהיה צריך. וממילא יבין את הדרך הנכונה, ויידע שהאמונה בכוחה של התפילה, תסייע לו בצורה ממשית בכל צרכיו, ויתחזק בזה.  מה שצריך עוד להדגיש הוא שאחת הסיבות לחוסר-האמונה הזו נובעת מכך שהאדם חושב לעצמו 'אני הרי אדם כל כך פשוט, ואיך יתכן שהתפילה שלי פועלת משהו במרומים '... והאמת היא שתפילתו של כל אדם נשמעת, גם אם הוא מחשיב עצמו לאדם פשוט, וגם אם מצא מנקודת הנחה שזה אכן-כך (כי במקרים רבים הדבר איננו נכון כלל וכלל, והאדם גם אינו מאמין בכוחו, ואינו יודע איזה כוחות של אדם גדול טמונים בו!) – ברם הקב"ה מחבב גם את 'תפילתם הפשוטה' של 'אנשים פשוטים', ויש מקרים שהוא חפץ בה יותר מתפילתם של אנשים לא- פשוטים. וכדי להוכיח זאת נספר כאן את ששמענו מפיו של הרב ד"ר מנחם- חיים ברייר, סגן מנהל הרפואי בית החולים 'מעיני הישועה'.

     מעשה שהיה, כך מספר הדוקטור, ביהודי מבוגר-למדי שהובא לבית החולים כשהוא סובל מכמה דברים, מצבו של החולה היה קשה מאוד, ובית החולים עשה מעבר ליכולתו כדי לסייע לו להתגבר על המחלות מהן סבל, אך ללא הועיל. מצבו הוחמר והתדרדר מיום ליום. הבן, ששהה כל העת לצידו, ניגש מדי פעם אל הרופאים ושאל במה אפשר עוד לעזור לו, אבל בשלב מסוים הרימו הרופאים את ידיהם, והשיבו שמבחינה רפואית באמת אי אפשר כבר לעשות שום דבר.  הבן המסור הוא יו"ר אחד הארגונים הגדולים המטפלים בבעלי תשובה. מששמע את דברי הרופאים,  והבין את הדברים לאשורם, ביודעו שאין כאן התחמקות, אלא המצב באמת קשה מאוד, קם ועלה לירושלים,  ומיהר לכותל המערבי.

     באותה שעה הייתה אמורה לסייר במקום קבוצה בת כ-100 משתתפים, מקרב האנשים שהוא מטפל בהם,  שברובם הגדול אינם שומרים עדיין על מצוות התורה. המדובר היה בקבוצה של סטודנטים שסיירה בכותל.  ד"ר ברייר מספר שהבן ניגש אל חברי הקבוצה, וביקש מהם להאזין לו שתי דקות. הוא סיפר להם על מצבו הקשה של אביו, וביקש מהם – בדמעות – להתקרב אל הכותל המערבי, ולומר בצוותא את פרק 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך'. חברי הקבוצה הסכימו, וכך עשו. חבשו כיפות לראשם, ניגשו אל הכותל, והתפללו . נחזור לבית החולים 'מעיני הישועה' בבני ברק. ממש באותה שעה שבה התפללו חברי הקבוצה,  חלה הטבה משמעותית ופתאומית במצבו של החולה הקשה, אביו של יו"ר הארגון ההוא.  ובתוך פרק-זמן של ימים ספורים, שוחרר האיש מבית החולים, וחזר לתפקד כאחד האדם.

     הבה נתבונן נא: הרי קבוצת האנשים הנ"ל שהתפללה ליד הכותל בעבור החולה, עונה לכל היותר, על התואר 'יהודי פשוט', וגם זה לא, משום שכאמור רובם לא היו עדיין שומרי מצוות, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהראיה הניצחת שתפילתם הנרגשת ליד הכותל הביאה בס"ד לרפואת החולה . וכל כך למה? – משום שמן הסתם הם האמינו בכוחה של התפילה שלהם. הבן, שדיבר איתם על כך לפני שניגשו להתפלל ליד הכותל, חיזק אותם בעיקר בנושא זה – ואמר שגם תפילה של יהודי פשוט, כשהיא יוצאת מהלב,  נשמעת במרומים... ואם כן, מדוע אנחנו לא יכולים?! 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

היתר הוראה,סמיכה,שולחן ערוך,ראש השנה,יום הכפורים,פראי אדם,טריפה,כסף,




אמרי שפר כ"ה שבט ה'תשע"ז

 

ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ''ל: היה אומר "צא הלחם בעמלק מחר'' (שמות יז, ט), יש עמלק מיוחד, כח טמאה ושמו:  עמלק מחר... מחר להיות טוב. ממחר אתחיל להשתפר.  למה ממחר? כאן ועכשיו.

     היה בחור שלא דקדק במצווה זו, והאב אמר לראש ישיבה שידבר עם הבחור על זה,  והראש ישיבה אמר לבחור אולי אתה רוצה לקבוע עמי חברותא, והבחור שמח שהראש ישיבה בדיוק איתי רוצה ללמוד, שאל הבחור מה הראש ישיבה רוצה ללמוד, ענה,  אולי שולחן ערוך, אולי מצות כיבוד אב ואם, אמר הבחור שהוא מעוניין ללמוד הלכות שנוהגות בזמן הזה.

     וברמתיים צופים כותב, ''שונא בצע'' בצ"ע אותיות עצב, דואגים שיהיה להם כסף, ואלה שונאים הדאגה לכסף, וכן מרבה נכסים מרבה דאגה, גדולה הדאגה שלו לנכסים מהדאגה האיך  ייתן דין וחשבון לפני הקב"ה.

     ושפטו את העם בכל עת (יח, כב) רבי מנשה מאוילא נכנס פעם לביתו של רב אחד, ומצאוהו פוסק יחיד דין תורה, שעל פי דין צריך בית דין של שלושה, שאל אותו ר' מנשה, וכי אינך יודע משנה מפורשת 'אל תהי דן יחידי (מסכת אבות פרק ד', משנה ח) שאין דן יחידי אלא אחד, ענהו הרב ביהירות, 'אני, הגמרא, והשולחן ערוך ביחד הם שלושה,  החזירו ר' מנשה, אם כן, שוב שכחת מאמר חז"ל (מסכת סנהדרין כג-א) 'נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עימהם, מכאן רמז לו שצריכים לדעת את הגמרא והשולחן ערוך.

החתן שגנב (המאור שבתורה, עלון 117)

     הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתן ואין משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (גיטין לו:)

     לפנינו מעשה נפלא, המעיד על גדלותו של אדם, שהעדיף לביש את עצמו בושות גדולות, והעקר לא לגרום בושה לאחרים. התכוננות גדולה ניכרה בביתו של גביר העירה. בתו המהוללת נכנסה בברית האירוסין,  ובעוד ימים מספר, יחגגו בני העירה את שמחת כלולותיה עם חתנה המהולל. הגביר הבטיח לבתו סכום עתק כנדוניה, ואף התחיב לזון את הזוג לכל ימי חייו, וגם יחד להם דירה מפארת.

     מספר ימים לפני החתונה, החתן כמעט לא יצא מפתח חדרו, ארון הספרים שהיה עמוס בספרי קודש נדירים, רתקו אותו אליו, ולמעט מספר אנשים בודדים לא ראה איש את פניו. בערב שבת שלפני החתונה, עמד לו החתן והשקיף בעד חלון חדרו אל עבר בית הורי אשתו לעתיד, וראה שכלם עסוקים בהכנות לשבת, אופים חלות ומבשלים תבשילים. והנה באותה שעה נכנס למטבח תרנגול, והחל לנקר מהחלות שהוכנו לשבת. פתאום נכנסה הכלה למטבח, והבחינה במה שעשה התרנגול, וחמתה בערה בה, ומיד אחזה בתרנגול וזרקה אותו בחזקה על הקיר, ומעצמת המכה,  מת התרנגול.

     ברגע שראה זאת החתן, החליט בלבו שאינו רוצה להינשא לה. מידותיו הרחומות לא יכלו לשאת את אכזריותה של הנערה. מיד סגר החתן את ספריו והלך לבית המדרש. טובי הלומדים של העירה שקועים היו בלמוד, ולא שמו לב לחתן שפסע לעבר קופת בית הכנסת שניצבה על הבימה, והייתה מלאה במטבעות. החתן החל מקרב ידיו לעבר הקופה, הוא פתח את המכסה של הקופה, ולפתע השליכה ארצה. הס הושלך בבית הכנסת, ועיני הכל ננעצו בבחור שהסתתר מאחורי הבימה ונתפס בגנבתו. באותם ימים היו נוהגים לבנות חדר מיוחד מסורגים, המיועד להעניש את מי שעשה מעשים שאסורים לעשות.אותו חתן נלקח והושם באותו חדר, וכל מי שהיה עובר כדי להיכנס לבית הכנסת, היה רואה את מי שאסור באותו החדר.

     שבת המלכה פרשה את כנפיה, והגביר המתין זה זמן רב לחתנו שיתלווה אליו לבית הכנסת, וכשראה שחתנו אינו נמצא, חשב שהוא כבר הלך לבית הכנסת. והנה כשהגיע לשם הגביר, חשכו עיניו בראותו את חתנו לעתיד אסור בחדר... מיד בירר מה עולל חתנו, וכשנודע לו שניסה לגנוב, מיד החליט לבטל את השידוך, ובמוצאי שבת, סולק הבחור מהעיירה. כששב החתן אל בית הוריו הנדהמים ששמעו מפיו את דבר המעשה, שאלוהו מדוע עשה כן? השיב להם הבן לא עלה בדעתו לביש בת ישראל ולהודיע לה שאיני מוכן להתחתן אתה בגלל שראיתי את אכזריותה, ולפיכך העמדתי פנים כגנב, כדי שיבישו אותו ויזרקו אותי מהקהילה, ובכך יתבטל השידוך בלי לפגוע בכלה... חלפו שנים, וה"חתן הגנב" התפרסם בעולם היהדות כרבי העשיל מקרקא זצ"ל, רבם של הש"ך (השפתי כהן) וה"נחלת שבעה", ורבים מגדולי הפוסקים שלאחריו.

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

עמלק מיוחד,חברותא,מרבה דאגה,דין וחשבון,דין תורה,נקיי הדעת,החתן שגנב,









אמרי שפר כ"ד שבט ה'תשע"ז

 

אדם שמכניע את עצמו לה' והופך להיות עבד נאמן לבורא, הרי שהאדון שלו "בורא עולם" דואג לו ולבני ביתו למזונותיו והוצאותיו, וממלא את צרכיו ומשאלותיו. וככל שהאדם מגביר את ההתבטלות שלו אל הבורא ומעמיק את החיבור עם התורה ומצוותיה, כך גם צינור השפע שלו מתרחב ומתעצם, עד כדי כך שהוא אפילו יכול לדרוש מה' לשנות את נתוני העולם, וזהו הסוד של "צדיק גוזר ו ה' מקיים". 



    הדרך איך להתנהג עם האחד (החבר) – נגזרת דרך היחיד והמיוחד (הקב"ה). ובמקביל, הדרך אל היחיד והמיוחד עוברת גם דרך היחס אל האחד.



     הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל התאונן על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נעוצה ונחוצה גם בעולם ההוראה. וכך היה שגור בפי המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת עץ חיים הירושלמית, "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו 



     המלשין ומדבר לשון הרע בחברו – הריהו מכה את רעהו בסתר, והוא גרוע מן המכה את רעהו "באבן או באגרוף". להכאה בידיים יש רפואה – "שבתו יתן ורפא ירפא", אך למלשינות וללשון הרע אי תרופה. לפיכך רמזה התורה: "והכה את רעהו", אף על פי שהכהו – רעהו הוא ויכול להתפייס עמו. אבל אחר לשון הרע אין חיים. (רבי יונתן איבישיץ זצק"ל)



זכר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה' '..."  (אפריון שלמה, גליון 202)

     מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו?! בתחילה מדובר על כך שהקב"ה עשה זכר ליציאת מצרים פעמיים ביום, וסוף הפסוק מדבר על מידותיו של הקב"ה... מה הקשר!?

     פעם אחת היה איזה יהודי אמיד ועשיר בבריסק שקראו לו ר' ישראל. אך גלגל הוא שחוזר בעולם, נשבר מטה לחמו, ומצבו הכלכלי הלך להתדרדר. רגע לפני שהוא הגיע לפשיטת רגל מוחלטת, הוא החליט שהוא חייב לעשות מעשה להציל את המצב, ולכן גמר בדעתו ליסוע לברון רוטשילד באנגליה, דרך שלושה חודשים, ולבקש ממנו הלוואה של 3,000, רובל...  רק זה יכול להציל את המצב שלו.  הוא מכר את כלי ביתו, חצי מהכסף הוא השאיר לאשתו לצרכי הבית, וחצי מהכסף הוא לקח איתו לצרכי הנסיעה...  אחרי 3 חודשים, הוא הגיע לאנגליה, והתברר לו שהברון רוטשילד מקבל קהל באולם מסוים ביום שלישי אחה"צ.  הוא הגיע לשם, והוא ראה מאות אנשים עומדים בתור.  יושבים שם 2 פקידים, ומחלקים לחלק מהעניים לירה, ולחלקם חצי לירה. נהיה לו כאב בטן, הוא נסע דרך של שלושה חודשים,  עזב משפחה עם ילדים, וכל זה בשביל לירה...?!  הוא עמד בצד, בכה ובכה, והוא אפילו לא הרגיש איך שהעיניים שלו שוטפות לו את הפנים, אבל הפקידים כן הרגישו, הם ראו איך שאדם יפה נפש בוכה, והם הבינו שהמצב כאן לא פשוט. הם שאלו אותו מה הוא צריך, והוא סיפר להם שהוא הגיע מרחוק כדי לקבל הלוואה של 3,000, רובל, אבל כאן רק מחלקים לירות...אמרו לו הפקידים: אנחנו לא בעלי הבית, אלא רק שליחים.  אבל ביום שישי אחה"צ, הברון נכנס לכאן להסדיר את ענייני הצדקה, הוא עובר על כל הרישומים, ורואה מה צריך לעשות.  אם תבוא לכאן, אנחנו ננסה להפגיש אותך עימו, ואולי תיוושע...

     ר' ישראל אכן התייצב במשרד של הברון, וכשהם נפגשו לפני שר' ישראל הספיק לדבר, שאל אותו הברון: "איפה אתה בשבת?".  אמר לו ר' ישראל: "לא יודע...". אמר לו הברון: "תהיה אורח שלי בשבת!". ר' ישראל שמח... אתחלתא דגאולה!  ר' ישראל היה תלמיד חכם, בליל שבת הוא דיבר דברי תורה בדרש ובפלפול, שר 'יה-אכסוף' ושאר זמירות בנועם עד אישון ליל, וכן בשבת בבוקר ובסעודה שלישית הוא הנעים לברון רוטשילד את השבת...  אחרי הבדלה אמר לו הברון: "ר' ישראל, למה באת לכאן?". " אני אגיד לך את האמת, גם אני הייתי פעם גביר גדול, והיה לי כסף אך מדחי אל דחי, הגעתי לפת לחם... אני צריך הלוואה דחופה של 3,000 רובל, להחזיר את המצב לכדמותו...". אמר לו הברון: "כשהיית במצב הכי טוב שלך, כמה היית שווה?".  ענה לו ר' ישראל: 10,000רובל...". הברון נכנס לכספת, והוציא לו 10,000,  רובל מגוהצות, שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס, והגיש לו. הוא הוציא דף וכתב עליו: "הברון רוטשילד, רחוב... מספר..., אנגליה. והניח את הדף על הרובלים. אמר לו הברון: אני מכיר אותך, אם יארע לך שוב וירדת מנכסיך,  אל תטרח להגיע עד הנה, שלח לי מכתב ואני כבר אעזור לך...

     אומר הקב"ה לעם ישראל: אתם הייתם בשעבוד, ואני נתתי עבורכם 10  מכות, הוצאתי אתכם ממצרים, וקרעתי לכם את ים סוף...  תרשמו את הכתובת...! אם יבואו לכם צרות, תזכרו את יציאת מצרים, תזכרו שאני רחום וחנון, ואז לא תשכחו לבוא אלי...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

נאמן לבורא,בורא עולם,התבטלות,צינור השפע,עולם ההוראה,מרבה לשתוק, מלשין,לשון הרע,להתפייס,








אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ז

 

בקהילה אחת חיפשו רב ודיין חדש, הציעו את שמו של רב , שהיה מפורסם כלמדן ובקי, כאשר באו בני הקהילה לבקרו, ובחנו אותו וכו' אמרו לו, הרי בפרשת יתרו כתוב שצריך למנות שונאי בצע, רצוננו לדעת האם כבודו נחשב לשונא בצע? ענה להם, 'אני מוכן להיות גם 'שונא בצע' אבל על זה תצטרכו לשלם במיוחד...' (והביא ראיה לדבריו, שהרי יתרו אמר למשה שימנה אנשי חיל ושונאי בצע, אך בפועל בהמשך הפסוקים כתיב  שמינה אנשי חיל, ואילו שונאי בצע לא מוזכר)



     הרבה מערכות מתנהלות כביכול לשם שמים, אך באמת מסתתר מאחורי כל המערכה שלשה מטרות חשובות, 'כסף' 'כסף' 'כסף' והרבה, )ומי שלא ראה את חוברת ה'הוצאות' של המערכה שהופצה בימים אלו בריכוזים מסוימים בארה"ב לא ראה שנאר ו'אהבת בצע' מימיו(. וד"ל ואכמ"ל.  ולכן מיד אחר מתן תורה, מזהירה התורה אזהרה ראשונה 'לא תעשון אתי - אלוהי כסף' בבקשה מכם, אל תערבבו.  רוצים כסף? לבריאות, אל תקשרו את שמי למערכה,  תקראו לילד בשמו: 'כסף'.

הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זיע"א אמר, כי לאחר מאה ועשרים, אם ישלחו אותו לגן עדן, כל זמן שיהיה אפילו יהודי אחד בגהינם לא ילך לגן עדן, האיך יכול להיקרא אצל יהודי גן עדן בזמן שיודע שיש יהודי בגהינם. עוד אמר כי אמרו חז"ל שהרשעים יהיו עפר תחת כפות רגליהם של צדיקים, אני רציתי לראות אלו צדיקים שידרכו על הרשעים (איך וואלט געוואלט זען די צדיקים'לאך)

     זכור מתחיל באות ז' שכל ז' ימי השבוע יש לזכור את יום השבת.

אני הכבדתי את לבו. (דברים טובים – פרשת בא)

     הסיפור שלנו מתרחש בשנות השלושים של המאה הקודמת באזור הקוטב הצפוני,  בקצה צפון המזרח של רוסיה הגדולה - באי ויגאץ . לאזור זה נשלחו מתנגדי המשטר הקומוניסטי לעבודת פרך קשה במחנות העבודה שנודעו לשמצה בשם 'גולאגים'. מיליוני רוסים שחלק גדול מהם היו יהודים, בנו בדמם את ערבות סיביר, חצבו קילומטרים של מסילות רכבת, וחפרו תעלה רחבה בין הים הבלטי לים הלבן. באי ויגאץ' שוכנו 4,000, עובדי כפייה שחצבו פחם, כרו עפרות אורניום, ועבדו במפעלי הפלדה שבמקום. לאומללים אלו לא היה סיכוי גדול לחזור בחיים. רובם נידונו לתקופת מאסר של עשר שנים ומעלה, והסיכויים לשרוד פרק זמן כה ממושך בתנאים הקשים שבמקום היו נמוכים במיוחד. הפועלים לא הורשו כמובן לפגוש את בני משפחתם, כך שכל אסיר שהגיע לאי, ידע שכמו ברוב המקרים את חייו הוא יסיים באזור וגופתו תוטל לים שהקיף את המחנה או תיקבר בקבר אחים גדול.

     בכניסה לשער המחנה הייתה תיבת דואר גדולה, שאליה יכלו האסירים לשלשל מכתבים. לאן היו מגיעים מכתבים אלו? כמובן, לא לבני המשפחה. אסיר שהעז לכתוב מכתב ליקיריו, נידון להצלפות קשות שהיו מרתקות אותו למיטה לימים ארוכים. כך גם אסיר שביקש חנינה או טען שמתנכלים אליו במחנה. מהר מאד למדו עובדי הכפייה כי כדאי להם מאד שלא לנסח מכתבים מהסוג הזה. אז מה בכל זאת ניתן היה לכתוב? הכלואים היו מעלים רעיונות שעשויים היו לסייע לרוסיה הגדולה, כמו הצעות מדעיות, רעיונות לפיתוח כלי מלחמה, תרכובות של תרופות חדשניות, תכניות ייעול בתחום המיסוי והכלכלה וכן הלאה. הם ידעו שאם המכתב יגיע לאיש הנכון, הם עשויים למצוא את עצמם בחוץ, כשהם מגויסים בתנאים טובים בהרבה - במכון מכובד הפועל בשירות הממשלה, או אפילו במחנה כפייה בעל תנאים נוחים יותר.

     אחד מן האסירים שנידון למאסר בגין שוד ומרמה היה מוטיה יורגוביץ. הוא לא היה מדען, לא פיזיקאי, וגם בכלכלה הוא לא הבין. מצד שני הוא ניחן בלב רע, באכזריות מיוחדת, וביכולת לפגוע בזולת בדרכים מקוריות ומתוחכמות. הוא לא רצה להגיש הצעה שעשויה לסייע לצבא הרוסי, למדע, לרפואה או לכלכלה. הוא חשב על משהו הרבה יותר מתוחכם,  משהו שגם יחלץ אותו מהמחנה שבו שהה. שבוע לאחר שהמעטפה של מוטיה שולשלה אל תיבת הדואר של האסירים נעצרה מכונית שחורה בכניסה למחנה והאסיר מוטיה יורגוביץ נקרא להתלוות לשני שוטרי נ.ק.וו.ד שהובילו אותו היישר ללשכתו של מפקד המחוז. המפקד החזיק בידו את מכתבו של מוטיה וקרא: 'אני מציע למפלגה האהובה שלנו,  לפתוח במערך חדש של תקצוב מזון במחנות שינוהל באופן ישיר לפי תפוקת האסירים בשטחי העבודה '. 'אתה יכול להסביר לי למה אתה מתכוון?' ומוטיה הסביר: 'ההצעה שלי פשוטה, לאסירים החזקים שעובדים קשה תגדילו במעט מאד כמובן, את מנתם היומית. זה יגרום להם לעבוד הרבה יותר חזק והרבה יותר קשה למחרת כדי להשיג את אותה מנה.  האסירים המבוגרים, החלשים והחולים שעובדים מעט,  יקבלו מעט אוכל. זה כמובן יגרום להם לתמותה גבוהה וכך אתם תיפטרו מהאסירים שלא מביאים תועלת...'  הרעיון היה פשוט, אכזרי ויעיל. מפקד המחוז טפח על שכמו של מוטיה והבטיח לו כי יודיע לו מה הוחלט.  מוטיה לא היה צריך להמתין הרבה, כעבור שבוע הוא הוסע שוב, הפעם ברכב מפואר יותר, וגילה את עצמו כעבור שעות ארוכות במוסקבה, נפגש עם איוואן סירוב – ראש הנ.ק.וו.ד בכבודו ובעצמו. 'הרעיון שלך נפלא!' אמר לו סירוב: 'אני באמת מתפלא כיצד לא חשבנו עליו קודם לכן'. ואמנם זמן קצר לאחר מכן המערך החדש של מוטיה יורגוביץ יושם בשטח, תוך כשלושה חדשים דיווחו מפקדי הגולאגים על שתי תופעות: קצב העבודה הוכפל, ועשרות זקנים, חלשים וחולים מתו.

     שוב הוזמן מוטיה למוסקבה, הפעם הוא כבר לא היה אסיר. הוא כבר מונה ליועץ מיוחד לענייני עבודות כפייה לראש הנ.ק.וו.ד, וכעת הוצע לו לנהל את ה'גולאג' באי ויגאץ', האי בו הוא היה בעצמו עד לפני שישה חדשים אסיר נקלה. מוטיה הסכים במהירות , וכבר באותו שבוע נשלח לאי, וסידר את חפציו בביתן הנאה והחמים של מפקד המחנה. יום בואו של מוטיה יורגוביץ היה יום חגיגי עבורו, אבל יום שחור לעובדי המחנה. מוטיה לא חדל להתעלל בהם ומצא דרכים משונות ויצירתיות להכביד את העבודה. האסירים חשו כי הם נמצאים על סף גבול היכולת שלהם. אלא שאז התרחש המפנה. באחד הימים הוזמן מוטיה למוסקבה,  שוב לפגישה עם איוואן סירוב וצוותו. הוא הגיע בביטחון לבוש בבגדיו הטובים, כבקיא ורגיל במוסדות השלטון. הוא נכנס לחדרו של ראש הנ.ק.וו.ד וקד בהכנעה. להפתעתו, הגיש לו איוואן דף וביקש ממנו לקרוא אותו בקול. מוטיה ראה שהוא מחזיק בדף דומה לדף שכתב לפני כשנה, ובו הצעה לסדר שנכתבה על ידי אסיר בשם גריגורי חרושוב, הכלוא במחנה העבודה באי ויגאץ'. הצעתו של גריגורי הייתה פשוטה: להתאים את מפקדי המחנות לפי תפוקת האסירים. כלומר, ככל שהתפוקה רבה יותר, אות הוא כי המפקד מצליח יותר. מפקד מחנה, שאסיריו מגלים אוזלת יד, יכלא כמותם במחנה, והצעד ההרתעתי הזה יהפוך את מפקדי שאר המחנות ליעילים ואפקטיביים הרבה יותר. 'הרעיון הזה' אמר סירוב: 'כל כך פשוט וחכם שאני לא מבין איך לא חשבנו עליו קודם. ביצענו אותו, וגילינו שמבין כלל מפקדי המחנות, האסירים שלך ירדו באופן עקבי בתפוקה בשלושת החודשים האחרונים. הגענו למסקנה שכדאי שנחזיר אותך לעבודת הכפייה, כדי שהדבר יהווה סמל לשאר המפקדים ויוביל אותם לתפוקת עבודה מקסימלית ואידאלית...' מוטיה ניסה לטעון כי האסירים חוללו מרד נגדו, והורידו בכוונה את התפוקה בעקבות המכתב, אך כל זה לא עזר. סירוב כבר היה עסוק בעניינים אחרים ושוטרי הנ.ק.וו.ד מיהרו להוציאו החוצה, אל מכונית האסירים השחורה...

     בפרשת השבוע נאמר כי ה' הכביד את לבו של פרעה.  ידועה השאלה, אם ה' הכביד את ליבו מדוע הוא אשם? וחז'ל מסבירים: הקב'ה לא הכביד סתם את לבו, אלא פרעה שהרשיע והתריס כנגד ה', ולאחר שהתרו בו שוב ושוב לא הסכים לשלוח את בני ישראל מארצו , והגיע למצב בו הקב'ה לא מאפשר לו כביכול לשוב בתשובה...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שונאי בצע,אנשי חיל,לשם שמים,אלוהי כסף,מאה ועשרים,לבריאות,הקוטב הצפוני, 






אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ז

 

אם אין קמח אין תורה, בדרך הלצה קמח באידיש מֶ על ר"ת משה עלה למרום, אם משה לא היה עולה למרום, אין תורה. 

     "אם יש לך תפוח אחד, ולי יש תפוח אחד ונחליף הרי שלכל אחד מאתנו יהיה תפוח אחד.  אם לך יש רעיון אחד, ולי יש רעיון אחד ונחליף, לכל אחד מאתנו יהיו. שתי רעיונות''

     באור נפלא מאיר לנו הספורנו במצות "זכור את יום השבת לקדשו", שבכל עסק ועסק שהנך עוסק בו בימי החול, ראה והתבונן במהות המעשה ובעתידו שלא יהא מטרידך ביום השבת, ואם תראה שעסק זה יטרידך ואם תתעסק בו תהיה מוכרח להיות מוטרד ממנו ביום השבת - חדל ממנו ולך לעסק אחר.

     בכל סוף יש מידה של -עצב ומידה של שמחה תלוי לאיפה אתם מעדיפים להשתייך.

    ''הגבל את ההר וקדשתו". כל הקדושה בעולם היא רק על ידי האדם! דבר בקביעות אפשר רק ע"י אדם.  אין דבר קדוש מעצמו. המשכן, המקדש, הכל .  הקב"ה לא ברא דבר בטבע שיהיה קדוש!

      ויחד יתרו. פירוש שמח, ומדרשו לשון חידודין נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, (רש"י). המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין אמר לבני ישיבת 'מיר' בשנחאי בשנות השואה האיומה, שרואין מכאן שטבע האדם הוא כי בשומעו מצרות עמו אפילו אם כבר התנתק ממנו מזה עשרה דורות עדיין נעשה בשרו חידודין חידודין, ואם בזמן הזה כאשר אנו שומעים צרות אחינו בית ישראל אין אנו חשים מאומה ובשרנו אינו נעשה 'חידודין חידודין' אין זה אלא שעל ידי החטאים והעוונות ניטמטם לבנו וחל בנו שינוי הטבע.

    וישמע יתרו. פירש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וישמע ר"ת ש'מע מ'לחמת ע'מלק ו'קריעת י'ם סוף. ויש לפרש למה דווקא שני הניסים האלו גרמו ליתרו לבוא, אלא אחרי שהיו כל כך הרבה נסים לישראל וכל העולם ידעו מזה, וכמו שאמרו חז"ל על ויבקעו המים שכל מים שהיו בעולם נבקעו, ובכל זאת העיז עמלק לבוא עוד להלחם עם ישראל, לכן אמר יתרו אם יש כל כך רע בגויים צריכים להיפרד מהם, וזה הפירוש שמע ובא.

     ''ושם האחד אליעזר" (יח, ד) יש להביא יסוד גדול בדרכי החינוך הנלמד מפרשתן שהנה נאמר 'שם האחד גרשום וגו' ושם האחד אליעזר', ולכאורה היה צריך לומר 'ושם השני אליעזר', וכמו שאמרה תורה 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ', אלא, ש'כבש' אכן יש אחד ושני, אבל ה׳בנים' צריכים להיות בעיני האב כל אחד ואחד כבן יחיד ומיוחד, דלכל אחד יש שליחות וערך בפני עצמו. (באר הפרשה(

איך הכלב רגיל עם שניהם (פניני – מנהג)

     מהספור הבא אפשר להבין עוד הסבר מה קשורים הכלבים ליציאתם של ישראל ממצרים; המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי בן ציון ידלר זי׳׳ע היה אומר תמיד:  ״חלק מהיכולת של רב ודיין צריכה להיות הבנת דבר מתוך דבר״. להמחשת דבריו היה מספר:

     ״הגה״ק מהרי״ל דיסקין זי״ע ערך פעם בבית דינו גט גירושין בין איש לאשתו, לפתע בעיצומו של כתיבת הגט הפסיק את מלאכת הסופר והחליט להניח את המשך הכתיבה ליום המחרת. הגאון לא הסביר את מניעיו אלא רק ביקש לברר שוב את פרטי המתגרשת ולדחות את נתינת הגט למחרת. הדיינים שהיו מעורבים והכירו את הנושא מקרוב התפלאו על החלטת הרב אלא שאין מערערים אחר המלך.  למחרת בעקבות הבירורים נודע לחרדת כולם כי האשה המקבלת הגט שקרנית, היא החכימה לעשות, להביא איש אחר שהציג את עצמו כבעלה ולקבל על ידו גט.  הענין התגלה כאמור בעיצומו של כתיבת הגט זמן קצר לפני מסירתו וכאשר שב המהרי״ל לביתו שאלוהו: ״הרי הרב אינו מאמין במופתים וכי יש מופת גדול מזה״? אמר להם הרב: ״וכי מופת הוא זה?! חכמה היא זו שנתן הקב״ה להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר. בואו ואומר לכם איך עליתי על השקר!

     אותו זוג הביאו איתם כלב קטן כדרך המודרניים באותם ימים (לשונו של רבי בן ציון...) עד היום הם לא באו יחד לבית הדין והיום לקראת נתינת הגט באו שניהם. והנה בשעת כתיבת הגט הבחנתי כי הכלב הלך ממנה אליו וממנו אליה הלוך וחזור כמה פעמים. התפלאתי;  כיצד מתרחש דבר כזה, איך הכלב רגיל עם שניהם והרי בודאי קודם הגט הם נפרדו זה מזה מחמת המריבות ביניהם וכפי שסיפרו בבית הדין וא״כ הכלב צריך להיות או אצלו או אצלה ואיך זה שהוא פונה מאחד לרעהו מכאן הבנתי שדבריהם שקר ואינו בעלה ולכן אין מריבה ביניהם והכלב רגיל עם שניהם. חדלתי מלכתוב את הגט עד שאברר שוב את הדבר ואכן התגלתה התרמית...

     וחשבתי לפרש שזו גם הסיבה שבעת יציאת מצרים מציינת התורה שהכלבים לא חרצו את לשונם כי מטבע הדברים כאשר בני ישראל שהו במצרים כ״כ הרבה שנים וחיו יחד עם כל טומאת מצרים כולל הכלבים שלהם היה יכול להיווצר מצב שגם כאשר יצאו ממצרים הכלבים היו רודפים ונובחים אחריהם כדרך הכלבים שנאמנים לאדוניהם, אבל כאן מציינת התורה שברגע שעם ישראל שמעו את פעמי הגאולה הם ניתקו את עצמם מכל וכל עד כדי כך שגם הכלבים הרגישו שאין להם מה לחרוץ וללכת אחריהם ומה שהיה עד היום יותר לא יהיה.



כי אני הכבדתי את לבו. (דברים טובים – פרשת בא)

     מיד כשנכנס מנחם לבנק הוא נתקל בחיוכו הלבבי של אלון, סמנכ'ל הבנק שנהג לשמור את החיוכים המיוחדים שלו לכרישי עסקים כבדים ביותר, דוגמת מנחם. הוא קם ממקומו ולחץ את ידו בחמימות. 'תרצה לשתות קפה?' שאל אלון, בעוד שהוא מחווה בידו על כורסת העור היוקרתית. 'כן, תודה' השיב מנחם והתיישב, בעוד הוא מתחיל לדון עם אלון על אחת ההלוואות הגדולות ביותר שידע הבנק. הוא הציג בפני אלון את תכניתו העסקית, מדובר בהשקעה גבוהה אמנם אבל עם רווח פוטנציאלי עצום בצידה. הזדמנות כזו, ידע מנחם, לא נקרית בדרכו כל יום. מדובר בהשקעה נדירה ביותר, כזו שלא מוצאים בכל יום. הוא הוא היה שבע רצון מתוצאות השיחה עם מנהל הבנק שהתנהלה בדיוק כצפוי, מיליוני דולרים היו מונחים על הכף ומנחם שרכש לו מוניטין רב בעסקי הנדל'ן, ראה כבר בעיני רוחו איך הוא תופר לעצמו את עסקת חייו.  

     ביום רביעי בשעה חמש, התכונן מנחם לנסוע מביתו שבמודיעין לעבר הפגישה המיועדת עם איל הנדל'ן ג'וני וויליאמס, ששהה במלון יוקרה בלב ירושלים.  הפגישה נקבעה לו כבר לפני חצי שנה, והוא שינן בראשו שוב ושוב את התוכנית שהוא הולך להציג בפני איל הנדל'ן האמריקאי. כבר חודשיים הוא מתכנן את אסטרטגיית השיחה וכמו אשף שחמט בנה מהלך אחרי מהלך, בחדר העבודה שלו הייתה תלויה מפה עם תרשימי זרימה וסימולציות שניסו להכין את מנחם לכל תרחיש שיחה אפשרי. מעל למפה הופיע המשפט האהוב על מנחם: 'קשה באימונים, קל בקרב'. מנחם היה טיפוס קפדן, מוכשר מאוד וחרוץ, שהאמין בכלל: ' לעולם אל תיתן לנסיבות החיים לשלוט עליך, תמיד נסה לשלוט עליהן'.

     פעם שאל את שכנו הדתי שניאור: ' למה אתם הדתיים, תמיד מוסיפים לפני כל משפט,  בעזרת ה', אם ירצה ה', למה אתם לא יכולים לקחת אחריות ולהחליט שאתם הולכים לבצע משהו גם בלי להזכיר כל הזמן כמה שאתם קטנים וצריכים את העזרה של ה'. הנה, קח אותי למשל' התפאר מנחם 'אני אף פעם לא מזכיר את ה' ובכל זאת הצלחתי להרים אימפריית נדל'ן עסקית בעשר אצבעותיי' התגאה מנחם כטווס מנופח. 'שיהיה' ענה לו שניאור 'אני מאחל לך שהחיים לא ילמדו אותך אחרת' אמר ספק בחיוך, ספק בלעג. 'אין מצב שזה יקרה' ענה לו מנחם מדושן עונג 'אף אחד לא יכול על מנחם... ' פרץ בצחוק מתגלגל.

     כעת נכנס מנחם למכונית המרצדס המפוארת שלו, שהייתה מצוידת במיטב הטכנולוגיה הגרמנית לנהיגה בחורף. היו לה גלגלים עבים מהרגיל,  מערכות ממוחשבות שתוכננו לשמור על אחיזת הכביש של המכונית גם במזג האוויר קשה וראיית לילה מיוחדת. הרבה כסף השקיע מנחם במכונית שלו. אחרי חמש דקות נסיעה מביתו שבמודיעין, עלה מנחם על כביש 443 .התנועה זרמה בקלילות ומנחם התרווח בכיסא המרופד של המרצדס, כיוון את חימום המושב לטמפרטורה הנוחה לו ולחץ על כפתור ההפעלה של מערכת האודיו המשוכללת, ששוויה היה הון תועפות.  מוזיקת קצבית מילאה את חלל המכונית ומנחם הרהר בגורלו הטוב ועל כישרונו הייחודי לנווט את חייו בצורה האופטימלית, כשלפתע החלו גושי שלג להיזרק בחוזקה על המרצדס של מנחם. אלו היו גושי שלג גדולים, מנחם התחיל לנוע באי נוחות ומיד העביר את המרצדס לנהיגת חורף. המנוע בעל שמונה הבוכנות השמיע שאגה חדה, ועלה בקלילות את העלייה התלולה של הכביש. אבל הברד והשלג רק המשיכו להתגבר, רוחות חזקות הופיעו ומנחם התחיל לראות איך הכביש מתמלא לאיטו במכוניות תקועות,  מהבהבות בכתום באורות מצוקה, הוא התחיל להזיע והמחשבות רק הציקו לו. 'לא' חשב לעצמו. 'לא יכול להיות שהמרצדס שלי לא תוכל להתגבר על השלוליות האלו' אבל הרוחות רק התגברו, מנחם החל לראות בחלחלה איך השלג מתחיל להיערם על הכביש למעשה הוא היה בכל מקום, כשהנסיעה מרגע לרגע הפכה להיות בלתי אפשרית בעליל. המרצדס החלה להחליק על הכביש והגלגלים העבים החלו להתחפר בשלג העמוק. מנחם המבועת החל לחוש איך גל של חוסר אונים הולך ומתפשט במעלה גרונו. כשלאחר שלוש דקות נתקעה לה המרצדס המפוארת, הביט מנחם בייאוש בטכנולוגיה הגרמנית המהוללת שהכזיבה. הוא ניסה להתקשר לג'וני ולבטל את הפגישה, אבל שיבושי קליטה השפיעו על מערכות הסלולארי שלו ואפילו קו טלפון הוא לא הצליח להשיג.  הדקות נקפו ומושיע לא נראה באופק, מנחם הביט באימה על שעונו וראה איך הוא הולך להיות תקוע במכונית שלו במהלך השעות הבאות. נשאר לו דלק בכמות מצומצמת מאוד, שאותה יאכל המזגן באיטיות כך שעוד מעט המנוע יכבה והוא יתקע בשלג, בקור, לבד. על הכול הוא חשב מנחם, הוא תכנן הכול בצורה מסודרת כיאה לטיפוס מוכשר וחרוץ כמותו, שאוהב תמיד לשלוט בחיים. על הכול הוא חשב, חוץ מאשר על השלג והסופה שהבהירה לו בצורה הברורה ביותר שבעולם הזה יש כנראה בכל זאת, כמו שאמר לו שניאור, כוחות חזקים יותר. כן, חזקים אפילו ממנו...

     לפעמים מרוב שאנחנו עושים דברים מתוך הרגל,  אנחנו שוכחים שלמעשה אנחנו מביטים על החיים מבחוץ. כמה פעמים מצאנו את עצמנו מנסים לשכנע אנשים אחרים לקבל אותנו לעבודה, לעשות לנו טובה,  לקדם אותנו כאילו שהם השליטים של העולם הזה.  בפרשתנו אמר הקב'ה למשה רבנו על פרעה, 'ואני הכבדתי את לבו'. כיוון ש'לב מלכים ושרים ביד ה' כדאי תמיד שנזכור שכמה שננסה לעשות הכנות והשתדלות, בשורה התחתונה, יש כאן בעל בית ורק הוא יחליט איך, כמה וכיצד הדברים יצאו אל הפועל.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קמח,תורה,רעיון אחד,עצב,שמחה,עמלק,אליעזר,גרשום,





אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ז

 

 אמר משה: במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך. חטאתי לפניך ב'אז', שנאמר (שמות ה,כג) ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״. לכן אני משבחך ב'אז', ״אז ישיר משה״. וכן הקב״ה, בדבר שהוא מכה, בו הוא מרפא. (שמות רבה)

     במסכת סוטה (יא) נאמר שבשעה שהקב״ה התגלה לבני ישראל בים סוף, הילדים שנולדו במצרים וגדלו בדרך ניסית הכירוהו תחילה, ופתחו ואמרו ״זה א-לי – שכבר ראיתי – ואנווהו״. קריאה זו של הבנים השפיעה על הוריהם, וגם הם ענו ואמרו ״אלוקי אבי וארוממנהו״. כך יהיה גם בגאולה העתידה, ככתוב (מלאכי ג) ״והשיב לב אבות על בנים״, ומפרש רש״י: על-ידי בנים. (הרבי מליובאוויטש)



     ״והר סיני עשן כולו״ (שמות יט,יח). 'עשן' ראשי תיבות ע ולם, ש נה, נ פש. 'עולם' זה גדר המקום; 'שנה' – זמן; 'נפש' – חיוּת. ה'עשן' שהיה במתן תורה נועד לתת את הכוח והיכולת לברר ולהעלות את המקום והזמן ולהכניס בהם אור וחיות א-לוקיים. (אדמו״ר הזקן)



    'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(

הכלבים מאומנים להריח בני אדם אך הם אינם מריחים תורה (פניני – מנהג)

     בבית הכלא הסובייטי כתב הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל את חיבורו על ה׳תוספתא׳, כאשר לקחוהו הרשעים לבית הכלא התירו לו לקחת שני ספרים והרב נטל עמו תיק ותוספתא. על מה כתב את ספרו? ניר לא היה לו על כן הוא כתב על ניר דקיק ששימש את האסירים ליצירת סיגריות, רבי יחזקאל חסך מזון מפיו וקנה את ריבועי הניר ועליהן כתב את הערותיו בלי כל ספרי עזר.

     חלפו שנים רבי יחזקאל השתחרר בחסדי ה׳ והשלים את הספר. עתה רצה להדפיסו אך ברוסיה של פעם הדבר היה מסוכן מאד ורבי יחזקאל היה עלול למצוא את עצמו מושלך לכלא פעם נוספת. יום אחד הגיעה לביתו של הרב אחייניתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל מקמניץ. היא סיפרה לו, כי היא מתכוננת לברוח אל מעבר לגבול,  דבר שהיה כרוך בסכנה רבה והיא ביקשה את ברכתו של הרב. ענה הרב אברמסקי:  ״מוכן אני לברכך, אך מבקש אני כי תיקחי את כתבי היד שלי ותוציאי אותם אל מחוץ לרוסיה״. האישה הסכימה ולאחר כמה שבועות נודע לרב לגודל שמחתו כי בחסדי ה׳ יצא כתב ידו מרוסיה.

     חלפו עשרות שנים הרב אברמסקי זכה לצאת מרוסיה ועבר לעיר לונדון. גם כתב ידו הודפס לשמחתם של לומדי התורה. יום אחד נכנסה לביתו אישה ואמרה: ״אני אחייניתו של הרב ברוך בער ליבוביץ״. הרב הודה לה על עזרתה הרבה בהצלת כתב היד והאישה החלה לספר ספור מדהים: ״נלוויתי לקבוצה של כשלשים איש שניסו לעבור בחשאי את הגבול את כתבי היד תפרתי לגליל ארוך וכרכתי סביב גופי, צעדנו בשדות שוממים עד שהגענו לגבול,  לפתע צעק מורה הדרך: ״ברחו, אני רואה חיילים רוסים עם כלבי ציד, מיד נכנסתי לתוך ערימת שחת וראיתי כיצד כלב מטיל אימה מתקרב לערימה שהסתתרתי בה,  הוא רחרח ממש לידי אך מיד פנה לערימה אחרת והחל לנבוח כשהוא מגלה את הנמלטים, רוב הבורחים התגלו ואני הצלחתי לחצות את הגבול. כשהגעתי לוילנא באתי לביתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז׳ינסקי זצ״ל וסיפרתי לו את סיפורי. אמר לי רבי חיים עוזר: ״הכלבים מאומנים להריח בני אדם אך הם אינם מריחים תורה. ואני ידעתי שאת חיי אני חייבת לכתב ידו של הרב על התוספתא״.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אז ישיר משה,גאולה העתידה,אבות,בנים,הר סיני,עשן כולו,עולם,שנה,נפש, תאומים,







אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ז

 

"בקושי אנו יודעים איך למלא את חיינו הקצרים, ובכל זאת מבקשים אנו חיי נצח."

     הגאון ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל השתדל פעם השתדלות מרובה להשכין בין שני יהודים פשוטים. אמרו לו, אין זה נאה למר להתערב בסכסוכים של המוניים אלו. אמר להם ר' חיים, חכמינו ז"ל אמרו, צריך להפסיע שלוש פסיעות לאחוריו ואחר כך לתן שלום (יומא נג-א), פעמים אדם צריך לסגת אחורנית כמה פסיעות, ובלבד להטיל שלום.

 

     "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" - העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור". 



     חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכת המזון על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש. למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה...יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך? תראה - השיב לו החילוני - למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת... את זה הבנתי.



האישה הרעה (אור שרה, עלון 564)

     סיפר פעם הגאון רבי נסים יגן זצ"ל: היה פעם אדם צדיק שלא הגיע לו סבל בעולם הזה, וימיו עברו עליו בשלווה ובנעימים. והנה בשיעור התורה שהשתתף בו,  שמע פעם מרבו את דברי רבותינו (עירובין מא:) שמי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהינום. אדם לא יורש פעמיים גיהינום: או בעולם הזה או בעולם הבא. חשב האיש לעצמו:  למה לי לסבול גיהינום בעולם העליון, שישרפו אותי יום ולילה באש הנוראה?! עדיף לי לסבול שבעים שנה מאשתי,  שתקלל, שתרביץ, שתעשה מה שהיא רוצה, רק שאעבור את הסבל הרב ואכנס לגן עדן.

     פנה מיד לשדכן מומחה,  ושאל אותו כמה הוא לוקח עבור שידוך. אמר לו "אלף דולר מכל צד". אמר לו "שמע, אני אתן לך עשרת אלפים דולר,  אך בתנאי אחד: שתביא לי את האישה הכי רעה בעולם!  נקמנית, צעקנית, לא עושה רצון בעלה, בקיצור מרשעת אמיתית"!... "השתגעת"?! תמה השדכן. "לא, אני מדבר ברצינות", אמר האיש. "ואני מוכן לחתום לך על התחייבות"! אישה טובה קשה למצוא, כמו שאמר שלמה המלך, אך אישה רעה לא קשה למצוא... אמר לו השדכן "אין שום בעיה, בכל דור ישנן כמה נשים רעות, אציע לך כמה מהן"... אמר לו "לא, אין צורך בכמה, מספיקה אחת,  רק שתהיה מרשעת"!... חיפש השדכן אישה רעה, הגיע לשכונת הפחים ושאל "יש כאן אישה רעה"? אמרו לו: בסוף הרחוב, שם בניין האחרון ישנו שלט "מתחם סגור"...  מצורעת, כל השכנים בורחים ממנה, אפילו המשטרה פוחדת ממנה. הפה שלה מדיף ריח צחנה – קללות, צעקות,  אישה רעה ה' ישמור... התגרשה כבר שבע פעמים" ... הגיע השדכן אל המדוברת ואמר לה "תשמעי, יש לי הצעת שידוך מצוינת עבורך, יהודי צדיק יסוד עולם". "ברצינות"? "כן". אמרה האישה לעצמה: לפחות עד החתונה אשחק אותה כאילו אני אישה טובה... התלבשה צנוע. וכמו כן החליטה לשתוק, כי אמרה: אם אדבר, אהיה מוכרחה לקלל אותו וגם יצא הריח... עדיף, אפוא,  שאשתוק. ואכן בפגישות ישבה כמו אילמת. "בת כמה את?" שאל החתן, והיא שתקה. כתבה לו בעט את הגיל,  כדי שלא תצטרך לפתוח עליו את פיה. "כמה פעמים התגרשת?" הראתה לו באצבעות מספר שבע... חשב האיש: זהו זה, כזו אישה אני צריך. יש למהר לערוך את החתונה!

     בעת החופה הודיע כי החליט לכתוב בכתובה סכום של שני מיליון דולר! והוא היה אדם אמיתי, לא משקר. ומדוע התחייב על סכום עתק כזה? כדי שגם אם יסבול ממנה קשות, לא יוכל לגרשה, כי מהיכן ישיג שני מיליון דולר...  כך יסבול עד המוות, ויגיע למעלה מזוכך וטהור. החופה נערכה כדת וכדין, ובסיומה צעדו בני הזוג אל חדר הייחוד.  בחדר הייחוד פנה אליה ואמר לה "את התמונה הכי יפה שלי"... כאן סוף סוף פתחה האישה את פיה ואמרה לו כך "ודאי יודע אתה שמהיום והלאה תהיה מסכן, אומלל, אני אמרר לך את החיים... אבל דבר אחר ברצוני להבין: האם לא אמרו לך שאני רעה? מדוע, אם כן, בכל אופן התחתנת איתי?". אמר לה החתן בחיוך "אדרבה, רק על דעת כן התחתנתי איתך, שאת רעה. אם לא – זהו מקח טעות, הכול בטל"! "מדוע?" התפלאה האישה. "פשוט מאוד", הסביר החתן, "פוחד אני מדינה של גיהינום, ובגמרא כתבו שמי שיש לו אישה רעה אינו רואה פני גיהינום. מעדיף אני לסבול גיהינום כאן ממך, מאשר את הגיהינום שם. "מה"?! קראה האישה. "בעולם הבא אתה תשב בגן עדן ואני בגיהינום? לא יקום ולא יהיה"! חזרה בתשובה ונהייתה צדקת יותר ממנו. מאז לא פתחה את פיה אלא לדברי טובה וחכמה. מה לומדים אנו מכאן? שאם אדם שותק ומוכן לסבול בדומיה אפילו אם יתחתן עם האישה הגרועה בעולם, הרי שהאישה הכי רעה תהפוך לאישה הטובה והמתחשבת ביותר...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חיינו הקצרים,השתדלות מרובה,שלוש פסיעות,לסגת אחורנית,זכור ושמור, מאכלים טובים,יין טוב,






אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ז

 

 

 אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכוח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך – יפחד הוא לפגוע בך.  

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע.. 

    "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

    ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לד' בעמלק מדור דור (ז, טז). פירש רש"י, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. פעם אחת קרא אליו החפץ חיים אדם אחד ואמר לו, אתן לך סכום כסף גדול אם תמצא יהודי עני שאין לו בביתו אפילו כסא אחד שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר לחפץ חיים שאמנם מצא עניים, אך לא מצא עני כה מרוד, שאין לו אפילו כסא לישיבה. אמר לו החפץ חיים, דע לך שהקב"ה הוא עני יותר מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם.

וידעתם כי אני ה''' (ו, ז) - עשר דקות של הכרות  [האמנתי ואדברה[

     שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעה יתומים. כן, ל 'שבעה' הגיעו כולם, כל הקרובים והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל. וכשהציעו לו כסף הוא אמר: 'דבר אתי שבוע הבא'. ההספדים הללו, הכול כך נוגעים ללב, צרבו את מבועי הזיכרונות הנובעים של האלמנה אורנה ולא נותנים לה מנוח. אם הוא היה כל כך צדיק, למה כל כך קשה לה? לא,  אין לה טענות לאיש בעולם, ואין לה טרוניות על כך שמלאך השכחה מילא באבק את תאי הכרת הטוב של הציבור בשכונה. לכל שכנה וידידה, יש את העול הפרטי המשפחתי הקטן או הגדול שעליה להתמודד עמו. היא מבינה, היא סולחת, אבל זה לא פוטר את מצוקתה ההולכת ונערמת.  נכון, בחודשיים - שלושה הראשונים, היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח.

     כשחיימק'ה היה פעיל, היא הייתה עקרת בית פשוטה, מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא.  כשחלה חיימק'ה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה הייתה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ... סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, 'לרפואת חיים בן רבקה שיינדל בתוך שאר חולי ישראל'. 'אנחנו עבדי הזמן', ניסה לנחם אותה חיימק'ה כשהיה מחובר למכונת ההנשמה. 'הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העלינוה, מחליט מתי נכנסים ומתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות, שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכול נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן הא-לוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים'. 'מה אתה מתכוון בדיוק'? שאלה אורנה. 'אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד לעזוב את העולם הזה לטובת חיי הנצח בעולם הבא'.

     ביום השנה לפטירתו - אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, 'עוד מעט חושך, אימא צריך לחזור', הם לחשו. 'תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע'. הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאשר מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין.  הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה. אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו: 'חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך, אני יודעת שנגזרה עליי גזרה להיות אלמנה ועל בניך להיות יתומים, אבל קשה לי... קשה לי העול הנפשי...  העול הכלכלי... קשה לי חיימק'ה. אנא העתר לקב"ה שיקל מעליי את המשא הכבד'... השיש נרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים, היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן 80 עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום,  מנסים לתהות על קנקנו של האיש, שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות. '

     ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה'? שאל. 'כן' השיבה. 'שמי יוסף'... הכרת את אבא שלנו'? שאלו היתומים בסקרנות. 'כן ולא', השיב יוסף. 'את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי'. חמישה זוגות עיניים נפערו בתימהון. יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי. הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבראש הקבר והדליקו. ' בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. לפתע הבחנתי בשלט 'בית כנסת '. אמרתי לעצמי: 'יוסף, אתה עוד מעט בן 80 , מאז שעלית לתורה בבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות'.  פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין.  בחסות החשכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת לנוכח ארון הקודש. שתקתי, לא רצית להביך את האיש, ואז שמעתי דו-שיח מצמרר. '

     אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האישה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדיי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא,  אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שהמחלה פירושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעיי ועוונותיי,  ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על הייסורים הנוראים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!! אני אמנם נגר פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעכירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה'.  יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב. 'אחר כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר כך גם אני עליתי לקומה השלישית ושאלתי את האחות: 'חיימק'ה נמצא כאן'? 'כן', היא השיבה. למחרת נותחתי.

     עד שחזרתי לעשתונותיי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי 'מה שלום חיימק'ה'? היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה 'אתה כבר מבין '... 'שתביני גברת טבעוני, בזכות חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה חזרתי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, בלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פניי ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי, ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי לבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה בעלך ואביכם'. יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו, התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע ונעלם באפלה.

     .  עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. 'משרדי עורך הדין ציון בן הרוש'. היא פותחת בזהירות, ולנגד עיניה נגלים כעשרה דפים מהודקים. היא פותחת אותם ומוצאת שם את מכתבו של עוה"ד בן הרוש: 'גב' טבעוני שלום, רצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שנוגע אליך הוא סעיף 17 , וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה'. וזה לשונו של סעיף 17' : הנני מוריש,400,000 דולר לארבעת היתומים של משפחת טבעוני - מרדכי, ראובן, יעקב ושמעון - בני חיים ואורנה טבעוני. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000$,.' הדף האחרון הוא מכתב מצולם הכתוב בכתב ידו של יוסף הרבליט: 'גב' טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה). הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבניין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בניך. אין גבול להכרת הטוב לבעלך שלא זכיתי להכיר. שאי ברכה, יוסף הרבליט '. 'תודה חיימק'ה שאתה בס"ד דואג לנו גם אחרי הסתלקותך', דומעת אורנה


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קידוש,גוי,הבדלה,המשיח,חבילה,הישן והמוכר,רבי שמעון,עמלק,החפץ חיים,





אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ז

 

האדם זקוק לחיבה.  שהמתבודד מחברו דומה כצמח בלי ארץ ומים שלבסוף כומש ולא יפריח, נובל ולא יביא פרי. והעיקר להתחבר לחבורה של יראי ה'.



     ביאר החידושי הרי"מ. איך קיימו גמילות חסדים במדבר הרי היה לכולם הכול בשווה, אלא שהעניים אין להם טעם של דברים משובחים כי אכלו כל ימיהם רק דברים פשוטים,  אבל העשירים שבעבר טעמו טעמים משובחים, לימדו את העניים מה לחשוב באכילתם.

     בפרשת בשלח נאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד', התכוון משה רבנו לומר, אכלו את היום עצמו, הכניסו את קדושת השבת אל תוך עצמכם, כשם שהאכילה נכנסת לתוך מעיכם.

     חכמה והיגיון מונעים אסון

כיצד התעשרו הרוטשילדים (פניני בית לוי, עלון 416)

     כולכם שמעתם בוודאי על משפחת רוטשילד המפורסמת. וודאי. מי לא שמע על הבנקים היהודים הנודעים שיצא להם שם בכל העולם. הן בשל עושרם המופלג והן בשל מעשי הצדקה שלהם.   מייסד משפחה מפורסמת זו היה מאיר-אנשל רוטשילד, שנולד בפרנקפורט לפני 220 שנה. אביו של מאיר-אנשל, ר' משה–אנשל רוטשילד, שנפטר שנה אחרי שבנו נהיה לבר-מצווה, קיווה כי בנו ילמד ויהיה רב. במקום זה הפך לגאון כלכלי המהולל בפי הבנקאים וחוגי הכסף, בעוד שהוא נשאר שומר תורה ומצוות וגם עניו וצנוע שכל יהודי העולם דיברו עליו בגאווה בלתי מוסתרת.

     כיצד הגיע יתום קטן זה, שנולד ברובע היהודי של פרנקפורט, לפסגת ההצלחה ולשיא העושר? אכן, מתהלך סיפור בקרב חסידים, המסיר את הלוט מפרשה בלתי רגילה זו. גיבור הסיפור הוא אבא רוטשילד, ר' משה– אנשל. הקהילה היהודית שבעיר צ'ורטקובר )גליציה( בחרה רב שהיה ידוע כלמדן מובהק וחסיד גדול. שמו של הרב היה צבי הורביץ,, אולם בפי מעריציו הרבים נקרא בחיבה ר' הרשלה צ'ורטקובר הוא היה ידוע כאיש קדוש ורבים השכימו לפתחו לבקש עזרה וסעד, רוחניים כגשמיים. זה בא לבקש עצה וזה בא לבקש ברכה, הרבי ניסה לעזור לכולם ובמיוחד לאלמנות ויתומים עניים, בשבילם יסד קופה מיוחדת. מלבד זאת הופקדו בידיו לשמירה כספי יתומים ואלמנות, שנמסרו לידיו כפיקדונות.  מובן שרב הנושא באחריות כזו, זקוק שיהיה לו שמש שייעזר על ידו,  תפקידו של שמש כזה הוא ללכת בשליחויות הרבי, ללוות אותו בדרכו.  להגיש לו ספר הנחוץ לו בעת לימודו, להשגיח על המבקרים וכדומה.   לא הייתה זו משרה הנושאת בצדה שכר גבוה, אולם משה-אנשל היה צעיר וצרכיו היו מעטים. הוא התאווה לשמש אישיות נאצלת כמו רבי הרשלה צ'ורטקובר וכשהוצעה לו משרה זו, קיבל אותה בהתלהבות ונהיה שמשו של הרבי, במשך הזמן היה כבן משפחה אצל הרבי ונהנה מאימונו האישי המוחלט. אולם עד מהרה הגיע הזמן בו חייב היה משה-אנשל לחשוב על נישואין והקמת משפחה בישראל. הוא השתדך עם משפחה מהעיר שיאטן הקרובה והלך לגור שם. חותנו סייע בידו לפתיחת חנות קטנה במקום מגוריו החדש.

     שבועות אחדים אחרי שמשה-אנשל עזב את הרב, גילה ר' הרשלה צ'ורטקובר גניבה בביתו, דבר שדיכאו עד מעמקי נשמתו, במגירת שלחן עבודתו שמר הרבי ארנק ובו 500 כתרי זהב, סכום הגון זה היה שייך לאלמנות, יתומים וקשי יום אחרים שנתנו אימונם ברבי והפקידו בידיו את כספם. הגניבה התגלתה בליל בדיקת חמץ. בפתחו את המגירה נדהם הרבי לראות כי הארנק אינו במקומו. הוא חשב על האומללים שהפקידו בידו את כספם ולבו התמלא צער עליהם. אולם יותר מכל ציערה אותו המחשבה כי מישהו מאנשי ביתו גנב את הכסף. האדם היחידי שידע, או עשוי היה לדעת, כי הרבי מחזיק בבית סכום כסף גדול, היה משה-אנשל,   הרבי נתן בו אמנם אימון מלא ולא היה מעלה בדעתו דבר כזה בקשר עם שמשו הנאמן, אולם אפשרות אחרת אינה קיימת! אין ספק – חשב הרבי –  כי משה-אנשל רצה רק ללוות את הכסף, שהיה נחוץ לו כשהתחתן , והוא וודאי רוצה להחזיר אותו ברגע שתהיה לו אפשרות לכך.   בהגיעו למסקנה זו, החליט רבי הרשלה לא לגלות לאיש את דבר הגניבה. ראשית, לא רצה לעורר בהלה ושנית לא רצה לתת מקום לניחושים, מיהו הגנב. הוא ידבר עם משה-אנשל, יברר את המצב ואיש לא יידע על כך.   נאמן להחלטתו הזמין רבי הרשלה בחול המועד כרכרה ונסע לשיאטן, כדי לבקר אצל שמשו לשעבר, נסיעתו לא עוררה כל סקרנות בצ'ורטקובר,   אולם משה-אנשל התפלא עד מאד, בראותו את רבו בחנותו הצנועה.

     כשנשארו בינם לבין עצמם, סיפר הרבי למשה-אנשל על מטרת בואו.   הוא סיפר לו על הארנק שנעלם, אולם הבטיחו חגיגית כי אין הוא חושב אותו לגנב, ח"ו, אלא מתאר לעצמו כי הוא רצה את הכסף לזמן-מה.   אמנם גם זה נוגד את הדין, אולם לפעמים קשה לו לאדם לעמוד בניסיון ואם הוא חוזר בתשובה ומיטיב את דרכו, הקב"ה סולח לו על כך. רבי הרשלה הבטיח לו, כמו כן, כי הוא באופן אישי יסלח לו גם כן, וכי איש לא יידע על כל הפרשה. אילו היה זה הכסף הפרטי שלי – הוסיף הרבי – לא הייתי עושה מאומה. אולם, היות והכסף שייך לאלמנות, יתומים שכל קיומם תלוי בסכום זה, לא נותרה לי ברירה אלא לבוא אליך.   בעוד הרבי מדבר אליו החוויר משה-אנשל ונבהל, עד שדמעות גדולות זלגו מעיניו. הרבי חשב כי משה-אנשל מתחרט על מעשיו ואינו מנסה להכחיש אותם כלל. ואכן, הלז לא אמר מילה להגנתו. הוא רק פתח את ארנקו והריק אותו לעיני הרבי. הוא מנה את הכסף ונתנו לרבי, בבקשו את סליחתו לחכות קצת, עד שילך ויביא את הסכום החסר. הוא חזר כעבור זמן קצר ואמר לרבי, כי לצערו הרב לא הצליח להשיג יותר מאשר מחצית הסכום, אולם הוא מבטיח לשלוח כסף מדי פעם ולסלק את החשבון עד תומו.   הרבי היה שבע רצון מהשתלשלות הענינים. תמיד האמין שמשה- אנשל הנו נשמה טובה וישרה, אולם עתה הוא היה משוכנע בכך. יותר מאושר היה כשחשב על היתומים והאלמנות שלא יסבלו עתה מכל נזק, היות, והרבי היה בטוח, שמשה אנשל יקיים את הבטחתו. נאמן להבטחתו, שלח משה-אנשל מדי פעם סכומים קטנים על החשבון, עד שסילק את כל 500 הכתרים. רבי הרשלה יכול היה עתה להסיר מלבו כל זכר מהתקרית הבלתי נעימה. אם הוא נזכר לפעמים בפרשה, הרי זה רק כדי לשבח את יושרו וטוב לבו של יהודי פשוט, כמשה-אנשל,   שבהתלהבות ממש אץ לתקן משגה שעשה בשעה של ניסיון, שלא היה יכול לעמוד בו.

     יום אחד, כשהרבי הרשלה היה רכון על ספר ומעמיק בלימודו, הגיע לביתו שליח מיוחד ממפקד המשטרה שבעיר, השליח מסר לו, כי ראש המשטרה מבקש סליחתו על ההפרעה, אולם עליו לראות את הרבי באופן דחוף מאד והוא אף שלח כרכרה להביא אותו למשרדו.   לרבי לא היה אף מושג קלוש באיזה עניין רוצה מפקד המשטרה לראותו.  אולם הוא שם מבטחו בשם יתברך ומיהר למפקדת המשטרה. ראש המשטרה קיבל את רבי הרשלה בסבר פנים יפות ושאלו אם לא נעלם מביתו משהו בזמן האחרון.  הרבי השיב כי אם הכוונה לסכום כסף שכאילו נעלם מהבית, הרי הוא נמצא זה מזמן. מפקד המשטרה התפלא מאד לשמע דברים אלה, וביקש מהרבי לספר לו בדיוק את מהלך הדברים. אם תבטיח לי לא לעשות כלום לאדם נקי כפיים שתיקן את המשגה שעשה, אספר לך את כל הסיפור, אמר רבי הרשלה למפקד, ואחר שהלה הבטיח לו את הדבר, סיפר לו רבי את הסיפור המלא של הכסף שנעלם והוחזר.  אתם היהודים, אנשים נפלאים אתם,.. אמר ראש המשטרה לרבי המשתאה, מעולם לא שמעתי עוד כדבר הזה, - ובאומרו זאת פתח מגירה, הוציא מתוכה ארנק ושאל את הרבי: המכיר כב' את הארנק הזה ?.. עתה הגיע תורו של הרבי להתפלא. כי הארנק שהראה לו ראש המשטרה,  היה אותו הארנק שנעלם מביתו ובתוכו 500 הכתרים. בראותו את השתוממותו של הרבי, צלצל ראש המשטרה בפעמון וציווה, הכניסו אותם! כעבור רגע הוכנס לחדר כפרי מדובלל עם אשתו, שניהם עם אזיקים על ידיהם. האם כב' מכיר מי מהם?, שאל ראש המשטרה את הרבי. חוששני שלא אוכל להכירם, השיב הרבי בעודנו תמה על השתלשלות העניינים. אכן, נראה שכב' כל כך שקוע בספריו שלא שם לב לאישה הבאה לנקות את הבית. מילא, הם הודו באשמתם. אמר ראש המשטרה, ולאחר שציווה להוציא את השניים, סיפר לרבי:

     אישה זו עבדה בניקיון בית אצל הרבי לפני פסח. פעם אחת הזדמן לה להיות לבדה בחדר והיא ניצלה את שעת הכושר, בזה שגנבה את הארנק עם הכסף, היא נתנה את הארנק לבעלה. ההוא חשש להשתמש בכסף תיכף ומיד והטמין אותו בגורן, אולם הוא היה שתיין ושתיין הלא נשאר שתיין. הכפרי לא יכול היה להתגבר על יצרו שהסיתו להשתמש בכסף ולקנות בו טיפה מרה. הוא הלך אפוא, לאוצר, לקח כתר אחד והלך לבית מרזח, וכשהמוזג שאלו, מאין לו כתר זהב, ענה לו הכפרי השיכור כי הוא...  מצא אותו. על מעשהו זה חזר הכפרי ביום השני וגם ביום השלישי.  תשובותיו הסתומות על "מציאת" הכסף מדי יום, עוררו את חשדו של בעל בית המרזח שהתקשר עם המשטרה. הכפרי נעצר וכעבור זמן קצר הודה בגניבה, הארנק עם הכסף הוחזר, מלבד אותם שלושה כתרים שהכפרי הספיק לשתות את תמורתם.  ייקח נא כב' את הארנק, הן הוא שייך לו, אמר ראש המשטרה לרבי,

     לבו של רבי הרשלה היה מלא עתה עד שכמעט ועלה על גדותיו, הוא לא איבד רגע ונסע ישר אל משה-אנשל.  ר' משה-אנשל, סלח נא לי, התחנן לו הרבי, לאחר שהשיב לו שלום בדמעות. מדוע לא אמרת לי שלא לקחת את הכיס? דרש לדעת.  משה-אנשל סיפר לרבי. כי סבלם של האלמנות והיתומים וצערו הגדול של הרבי עצמו, נגעו לליבו. אילו היה מכחיש את הגניבה והיה מציע את עזרתו, ברור שהרבי לא היה מסכים לקרבן זה. כי, לומר את האמת,  הוא נאלץ למשכן את כל אשר לו, כדי להשיג את הכסף. הוא עשה זאת,  כי ידע שהרבי לא יוכל להשיג את הכסף ממקור אחר. הרבי חיבק את משה-אנשל ובירכו בעשירות מופלגת, כדי שתמיד יהיה באפשרותו לעזור ליהודים נצרכים. הנה הכסף שהוצאת מכיסך בנדיבות כה רבה,  אמר לו הרבי, חזור לפרנקפורט עירך, שם תוכל להצליח במסחר יותר מאשר כאן, יהי ה' עמך ועם בניך, עד סוף כל הדורות, בירכו הרבי.

     ואכן התקיימה ברכתו של רבי הרשלה צ'ורטקובר. משה-אנשל רוטשילד הפך בפרנקפורט לאיש כספים מצליח. בנו, מאיר-אנשל, עלה אף על אביו ונהיה הבנקאי החשוב ביותר בכל אירופה. חמשת בניו ישבו בבירות אירופיות שונות ועושרם כמו השפעתם עלו מדור לדור.  נכדו של מאיר-אנשל, הברון אדמונד דה רוטשילד, שחי בצרפת, עשה רבות למען ישוב א"י ותמך בהונו במתיישבים שבאו ארצה. בכלל פעליו אלה זכה לכינוי "הנדיב הידוע" הוא זכה לאריכות ימים מופלגת ונפטר בצרפת בשנת תרצ"ה, בגיל 90



 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

     חכמה,היגיון,אסון,קדושת השבת,טעמים משובחים,דברים פשוטים,ארץ ומים, הרוטשילדים,חיבה,מתבודד,

 







אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ז

 

 האדמו"ר ממודז'יץ בעל ה"דברי ישראל" מפליג בספרו, בשבח שבעת האוקטבות המרכיבות את התווים, ומסביר שלא רק בחכמת הנגינה ישנם רק שבעה קולות באוקטבה, אלא אין בעולם בכלל יותר משבעה סוגי קולות, אלא שיש בהן אוקטבות חלוקות, גבוה מעל גבוה, אין מספר, והסימן לכל הם דברי חז"ל (פסחים קיב, א) "שבעה קולות שאמר דוד על המים"...

   החסידות החשיבה ביותר את השירה והזמרה. הרה"ק רבי פינחס מקוריץ זצ"ל העיד שהמהרי"ל, אביהם של מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות, מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פינחס מקוריץ זצ"ל אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך. מרן החתם סופר אמר, שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

     השירה הקיפה, ומקיפה עדיין, את כל חיי היהודי. החל משירת הלויים, דרך "פרק שירה", שירת המלאכים ושירת שבת ומועד.  אדונינו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקה שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלויים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר,  אי אפשר בלעדיה". 

    ''ויצעק אל ה' וַיורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים'' (שמות ט"ו, כ"ג) הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הביא בשם אחד האדמו"רים פירוש על פסוק זה, "אמנם אין זה פשט הפסוק", העיר רבי יחזקאל על דברי האדמו"ר, "אך המסר שבו נכון הוא עד מאוד" . האדמו"ר ביאר שפסוק זה משול הוא לדברי תורה, שהרי אין מים אלא תורה, "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" - פעמים קורה שהתורה היא מרה,  קשה ללימוד, הדברים אינם מובנים. עמל רב נדרש, ולא קלה היא המלאכה. "ויצעק אל ה''" – דבר ראשון, עלינו להתפלל להשי"ת שיאיר עינינו בתורתו, אך תפילה לבדה איננה מספיקה, אלא "ויורהו ה' עץ" – ה' נותן לנו עצה, מה עלינו לעשות בעת הזאת: "וישלך אל המים" – זרוק עצמך אל התורה,  אל תיפול ברוחך, המשך לעמול למרות הקשיים, " וימתקו המים" – או אז תאיר לך ההצלחה פנים, והתורה תהיה מתוקה בפיך.



ויעתר אל ה'" [ח, כו]. נתאמץ בתפילה (רש"י).  (ופריו מתוק).

     לפנינו סיפור מפעים ומרגש עד דמעות, אותו סיפר מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:  לאחר אחד מ 'שיעורי הרופאים' שמסרנו לפני רופאי ישראל, הבחנתי ברופא בכיר, הממתין לי מחוץ לפתח בית המדרש. כשפניתי אליו, ראיתי שהוא מרוגש מאוד, ובידו הייתה שקית. שאלתי אותו: דוקטור, רצית לומר לי משהו? מחמת סערת- הרוחות בה היה נתון, היה קשה לו לדבר. הוא הכניס ידו לשקית, והוציא מתוכה סידור תפילה לתלמידים, השייך לבנו.  מה מיוחד כל כך בסידור הזה? - התעניינתי - מדוע גרם לך להתרגשות רבה כל כך?  והרופא סיפר:

     לפני כחמש עשרה שנה התחתנתי עם אשתי. כעבור כמה שנים בהם לא זכינו להיפקד, נודע לנו, כי על פי הרפואה, אין סיכוי שנזכה להביא ילדים לעולם.  משכך, החלטנו לאמץ ילד, וקיבלנו לאימוץ תינוק חמוד. גידלנו וחינכנו אותו בנאמנות ובמסירות רבה.  לפני כשנה - ממשיך הרופא לספר - הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה מסוים. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.  והנה, לאחר המסיבה, הבחנתי שהבן נתון בהרגשת רוממות לא רגילה. פניו היו קורנות מאושר, היה אפשר לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. גם כשהגענו הביתה הוא עדיין היה מרוגש מאוד. הרגשתי שהוא נתון בסערה נפשית.  בני היקר - פניתי אליו - מה עובר עליך, מדוע אתה כל כך מרוגש?...  מה השאלה - תמה למולי - הרי קיבלתי היום סידור!  המשכתי להתעניין: ורק בגלל שקיבלת סידור אתה כל כך מרוגש ונסער?! והבן, שעדיין בטוח שאני אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא - תן לי אח!!  כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן - אנא ריבונו של עולם, חוס ורחם עלי, אני רוצה אח!...  כל כך ריחמתי על הילד הצדיק. ליבי ממש נחמץ. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה כאחיו.

     וכאן, פורץ הרופא בבכי, ומסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו - לאחר 15 שנות עקרות - בבריתו של אברהם אבינו!... 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

מפליג בספרו,אוקטבות,סוגי קולות,חסידות,שירה,זמרה,בעל מנגן,החתם סופר,עולם הנגינה,




אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ז

 

אז ישיר. אומר בעל הטורים ישיר ר"ת י' שיר, שיש 10 שירים: שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, ושירה לעתיד לבוא בב"א, ולכן לא כתוב אז שר רק ישיר, כי לעתיד לבוא אנחנו עוד פעם נשיר בב"א.



     אם אתה מזכיר את גאולת קריעת ים סוף, "וים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים עברו ים, ויכסו מים צריהם,  אחד מהם לא נותר...", ששם הייתה הגאולה על ידי צעקה ל-ה''...  ומאחר שאתה מאמין שאפשר להיגאל ע"י צעקה ל-ה', אתה בעצמך עומד ומתפלל וצועק אל ה'... או... אז זה מראה שאתה בוטח בה', ואתה מתפלל כי אתה מאמין בתפילה, ואתה יודע שזו הכתובת.

     בפרשת המן פרק ט"ז פסוק ט"ז כתוב כל הא'-ב'. אומר בעל הטורים שמי שמקיים את התורה שניתנה בא'-ב' לא יחסר לו פרנסה. ובט"ז באייר התחיל המן לרדת, וסימנך ט"ז ט"ז ט"ז. פרק ט"ז, פסוק ט"ז, יום ט"ז.

     "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים - "ד'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, "תחרישון ". )אמרי שפר(

     הכנה לימי הפורים. "ט"ו בשבט" בגימ' פורים (בלי היו"ד(,  בבחינת שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג (פסחים ו.) (. אמרי חיים)

     "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (יד, כט ( ״ובני ישראל״, בעיני אנשי מעלה הנקראים ישראל, ״הלכו ביבשה״ גם ההליכה ביבשה בכל יום, הוא נס ממש כמו ״בתוך הים״, כי אף הטבע נס הוא.... ) .לקוטי שושנה(

     ויסע משה את ישראל מים סוף. אומר רש"י שבני ישראל רצו להישאר עוד לאסוף כסף וזהב, ואחרי כן באו במרה ולא היה להם מים כי הקב"ה רצה להראות להם שכסף לא שווה כלום, שהרי יש לכם הרבה כסף ואין לכם לשתות, האם אפשר לשתות כסף וזהב? )בעלי המוסר(.

     "חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ו??ן העיקרים הנדרשים מן האדם... וחייב אדם לחשוב מחשבות ולהעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים"... (רבינו יונה שע"ת שער ג-יג,נד)

איני יודע קרוא וכתוב (ופריו מתוק).

     סיפור השגחה מדהים ביותר, התרחש ביהודי ירא ה', שגר לפני כמה עשרות שנים במרוקו, וביום מן הימים החליט לעלות לארץ ישראל. הבעיה היתה, שהיהודי לא ידע כלל קרוא וכתוב, ואפילו את צורת האותיות לא הכיר, וכאשר כמה מחבריו שמעו על כוונתו לעלות לארץ ישראל, לגלגו עליו והזהירו אותו: "בארץ ישראל האנשים מלומדים ואינטליגנטים, איך עולה על דעתך שתוכל להתקבל שם לעבודה?!".  בצר לו, החליט היהודי התמים שילך להתייעץ עם מורו ורבו - הגאון הקדוש רבנו מאיר אבוחצירא זצ"ל, וככל אשר יורה לו,  יעשה. רבי מאיר האזין ללבטיו, ואמר: "סע לארץ הקודש, והסר חשש מליבך! הלוא הקב"ה מפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וכי הם יודעים קרוא וכתוב?! ואף על פי כן הקב"ה מפרנסם, ולמה הינך חושש שה' יתברך לא יפרנס גם אותך?" . כשהבחין רבי מאיר שהיהודי עדיין נתון בדאגה וחשש, אמר לו: "דע לך, שאם ירצה הבורא, דווקא בגלל שאינך יודע לקרוא ולכתוב, תהיה לך בס"ד פרנסה...".

     היהודי החליט לציית לקול הצדיק, ועלה ארצה, ומיד בהגיעו נישק את אדמת ארץ ישראל.  לאחר שהתאקלם מעט בארץ, שכר דירה, ופנה ללשכת העבודה כדי לחפש עבודה. המתין שעה ארוכה בתור, וכשהביט מסביב, וראה למול עיניו בני אדם צעירים ממנו, מלומדים ומשכילים, נתמלא במבוכה ותסכול, "איזה מעביד יעדיף אותי על פניהם של הצעירים המוצלחים האלו...".  כשהגיע סוף סוף תורו, אמר היהודי לפקיד: "עליתי זה עתה לארץ ואני מחפש עבודה" - ומרוב לחץ ובלבול, 'פלט' לפתע - "אך איני יודע קרוא וכתוב"...  הפקיד רשם הכל לפניו, ומיודענו לא ידע את נפשו מרוב אכזבה, מדוע הייתי צריך לספר על בעייתי... אך התעשת וחיזק את עצמו באמונה בה' יתברך ובאמונת חכמים, שהקב"?? לא יעזבנו, אלא ידאג לפרנסתו.

     למחרת בבוקר, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של היהודי, ממשרד הביטחון. "אתה מוזמן לראיון עבודה אצלנו, ונבקש שתגיע בהקדם". היהודי הגיע למקום, וביקשוהו לשבת בחדר ההמתנה, עד שיפנו אליו. היהודי יושב וממתין שעה ארוכה, מתבונן באנשים הרבים שנכנסים ויוצאים, אבל לפליאתו אף אחד אינו מזמין אותו להיכנס.  חולפות כבר שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים, וכמעט שהאיש מחליט לשוב בחזרה לביתו.  לפתע, קראו לו וביקשו שיכנס למשרד. הפקיד שישב שם, תחקר אותו מעט, ובעיקר התמקד על אי ידיעתו קרוא וכתוב.  היהודי סיפר את האמת, "בצעירותי לא למדתי בבית ספר. לאחר מכן כשבגרתי, לא הצלחתי לקלוט את הקריאה והכתיבה". וכאן, קם הפקיד ומודיע לו: "התקבלת לעבודה, אתה תועסק בחברה לפיתוח אמצעי לחימה... עבודתך תהיה - גריסת ערימות מסמכים...".  היהודי השתאה, כיצד התרחש הנס?! אך מאוחר יותר, כשהתחיל לעבוד בשורות החברה, כבר הבין מה עומד מאחורי העסקתו; לחברה היתה ניירת רבה מאוד, של מסמכים סודיים ביותר, שהיה צורך יום-יומי לגרוס אותם. אך כאן מנהלי החברה נתקלו בבעיה - מי יטפל בגריסת המסמכים; עובדי החברה הינם מהנדסים ומומחים לייצור נשק, ולא שייך לבזבז את זמנם בגריסת ניירות, ולהביא סתם עובד מבחוץ, הם חששו מאוד, שמא יקרא את המסמכים הביטחוניים החשאיים.  הציע אחד המנהלים, לחפש אחר אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא יתעסק בגריסת המסמכים. בתחילה הדבר נשמע לשאר חברי ההנהלה הזוי, היכן ניתן למצוא יהודי שכזה, אך בכל זאת הם פנו ללשכת העבודה, וביקשו שאם מגיע אליהם אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, שיודיעו להם מיד.  סיבבו מן השמים, שלאחר שהגיעה הבקשה ממשרד הביטחון, מיודענו יגיע ללשכת העבודה, ו'יפלוט' שאינו יודע קרוא וכתוב... וכאן הודיעו אפוא למשרד הביטחון שנמצא עובד בשבילם, והם הזמינו אותו לראיון.  כעת התברר שההמתנה בחוץ למשך שלוש שעות, היתה לשם 'בחינה' - לברר האם הוא אכן לא יודע לקרוא. האיש הושב בחדר ההמתנה, כאשר מסביבו הונחו עיתונים וספרים מעניינים. המצלמה הנסתרת צילמה אותו, והפקיד שישב בפנים צפה בו דרך המסך שלוש שעות רצופות, לראות האם יציץ בעיתון. בשלב מסויים, כעבור זמן ארוך של שיעמום, הוא באמת נטל לידיו את העיתון, אבל הוא פתח אותו לרוחב...  לאחר שעבר את המבחן, התקבל מיד לעבודה.

     היתה זו עבודה קלה ומסודרת, עם תנאים כלכליים מעולים שחבריו ה"מלומדים" לא חלמו עליהם ... והסיפור עדיין לא נגמר. לאחר שהיהודי נהנה במשך שנים ממשכורת הגונה, ברווח ולא בצמצום, החליט לצאת לפנסיה,  ולקבל את דמי הפנסיה הגבוהה המגיעים לו.  אמנם לא חלף זמן רב, והנה מגיע אליו שליח מטעם החברה בה הועסק. "תשמע - פנה אליו - היינו בטוחים שנמצא עובד אחר תחתיך, אך לא הצלחנו למצוא עוד אחד כמוך... נבקש שתחזור לעבודה" . היהודי התנצל ואמר שמעדיף להישאר פנסיונר. וכאן אומר לו השליח: "תחזור לעבודה, ונדאג שתמשיך לקבל פנסיה, וגם תזכה למשכורת מהחברה...".  היהודי סיים את סיפורו הנפלא ואמר: "זכיתי לראות בחוש, איך מתקיימים דברי מורי ורבי, הגר"מ אבוחצירא זי"ע, שדווקא מפאת חסרון ידיעת הקריאה והכתיבה, אתקבל לעבודה; ומי יודע אילו כן הייתי יודע לקרוא, אם הייתי זוכה למצוא כזו עבודה..."

 הפמוטים )'אורחות החיים'- הגרא"מ שך זצוק"ל(

     ''כאשר הייתי צעיר לימים" – פתח רבינו וסיפר –  "נהוג היה בחוץ לארץ כי יהודים עשירים מזמינים בכל שבת את העניים שבבני הקהילה לסעוד על שולחנם את סעודות שבת המלכה. בדרך כלל, היה כל עשיר מזמין לאחר תפילת ליל שבת את אחד מהעניים שבבית הכנסת, באופן אקראי, כך שלאיש מעניי העיר לא היתה קביעות בביתו של עשיר מסוים בדווקא.  יוצא מכלל זה היה זלמן האביון. זלמן נתן את עינו בזבולון הגביר, וחתם קבע על שולחנו... בכל ליל שבת לאחר התפילה, היה ממהר לגשת אליו ולשאול אם יוכל לסעוד על שולחנו, וזבולון, אשר ליבו רחב היה – מעולם לא השיב את בקשתו ריקם.  עם הזמן, נהיה לאורח של קבע בביתו של זבולון, הוא כבר לא היה ניגש בכל שבת בכדי להזמין את עצמו אל ביתו של הגביר... הדבר כבר היה מובן. הוא היה מצטרף אל זבולון הגביר לאחר התפילה כבקי ורגיל,  וזבולון מצידו לקח בחשבון תמיד כי זלמן מתכנן לסעוד על שולחנו את סעודות השבת...  

     זלמן מיודענו, עני מרוד היה – כפשוטו ממש. בגדיו קרועים, נעליים מחוררות, וכל מראהו אומר מסכנות ודלות. באמצע השבוע, מעולם לא זכה זלמן לסעודה ראויה לשמה, הוא היה מסתפק מערב שבת לערב שבת בשאריות אשר היו הירקנים שבשוק מותירים לו בסופו של יום , וסעודות השבת אותן סעד בביתו של זבולון, היוו אפוא את עיקר מזונו השבועי.  דע עקא, שאם סבורים אנו כי עיקר מעייניו של זלמן היו נתונים לצלחתו, הרי שטעות היא בידינו... זלמן אמנם אכל לתאבון את מנתו ולא הותיר בצלחתו מעולם מאומה, אולם במהלך הסעודה, היתה תשומת ליבו נתונה תמיד לפמוטים המפוארים אשר ניצבו על השולחן והפיצו אור יקרות בחדר הגדול. הוא אהב להתבונן בהם, להתפעל מהתחריטים הנפלאים, ולהתמוגג מהעיצוב הנהדר.  המתבונן מהצד – יכול היה בהחלט לטעות ולסבור כי בפמוטיו שלו מתבונן זלמן. החביבות אשר ניכרה על פניו בהתבוננו בהם, השמחה בה הוא סקר את התבליטים והעיצובים המיוחדים, בהחלט הזכירה את שמחתו של קונה, אשר קנה במיטב כספו פמוטים אלו זה עתה, בכדי לפאר בהם את שולחנו...  

     התנהגות זו לא נעלמה מעיניו של זבולון הגביר, ובאחת השבתות הוא כבר לא הצליח להתאפק, פנה אל זלמן , והקשה: 'ידידי היקר, מוכרח אני לשאלך,  איזה עניין מוצא אתה בפמוטיי? איזו נחת מפיק אתה מהם? הלא אין הם שלך, הם לא רכושך, ומה מקום יש להתפעלות והתלהבות כה מרובה?'.  אולם זלמן לא התבלבל: 'אמת! נכון הדבר!' – הוא השיב לגביר, 'פמוטים אלו אמנם אינם שלי, אך בעצם, ר' זבולון, מה ההבדל? מה זה משנה אם שלי הם אם לאו?' ' מה ההבדל??', נזדעק הגביר, 'ההבדל הוא עצום ורב! אני הוא בעליהם של הפמוטים המיוחדים והיקרים הללו, ואילו אתה – אינך אלא אורחי,  אשר מתוקף הנסיבות יכול לצפות בהם בעת סעודות השבת!'  אולם זלמן לא השתכנע. 'נו נו...', הניד בראשו, 'אין זה הבדל כה גדול...  שכן הבה ונחשוב: כל עוד ניצבים הפמוטים על השולחן ונרות השבת דולקים בהם בליל שבת קדש – נהנים אנו מראייתם בשווה, אך כאשר הולך אני אל ביתי – הלא ממילא מסירים את הפמוטים מעל גבי השולחן ומאחסנים אותם בארון עד השבוע הבא, ואף אתה אינך נהנה מהם כלל..." ' אלא מאי?', המשיך זלמן והרצה את משנתו הסדורה בפני זבולון הגביר, 'צודק אתה. בכל אופן ישנו הבדל ביני ובינך... מאחר והפמוטים אינם שלי – הרי שאינני יכול למשכנם ולקבל הלוואה תמורתם, ואילו אתה,  אם תרד אי-פעם מנכסיך ותזדקק להלוואה – תוכל למשכנם או למכרם בכסף מלא! זהו אמנם הבדל מהותי אשר קיים בינינו. אולם אם שמח אתה בפמוטיך על שום אפשרותך למכרם בעת צרה – אוי לה לאותה שמחה!'..."

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אז ישיר,בעל הטורים, שירת הים,שירת הבאר,שירת האזינו,יהושע,דבורה,חנה, דוד,שלמה, חזקיה,





אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ז

 

אחד שאל את הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל אם להלכה ולמעשה מותר לצעוק על מי שמדבר באמצע התפילה וכמו שנפסק בשו"ע: (או"ח קכד ז') לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא ,וגוערים בו', נענה הגרש"ז והשיב לו באם תראה חלילה רוצח לפניך - האם גם אז תשאל שאלה כזאת ...

    אין הקב״ה מונה דפים אלא שעות (פלא יועץ)

     וירא ישראל את היד הגדולה. מה המריץ לנחשון להיכנס בים, היד הגדולה של בת פרעה שהושיטה את היד ו ה' הגדיל את ידה, אמר נחשון אני אכנס בים וה' יעזור, וזה הכוונה וירא ישראל את היד הגדולה.

     ולא נחם אלוקים דרך ארץ. ה' לא נהג את ישראל כמנהג העולם שהשתייה מגיעה מלמעלה והאוכל מלמטה, אלא במדבר היה הפוך אוכל מלמעלה "מן", ושתייה מלמטה, בארה של מרים.

הזדמנות שנייה (פניני בית לוי, גליון 417)

     שנת תש"ט (1949 .) אהרון רט, ניצול שואה, היה אז חייל והוצב במשרד קצין העיר בטבריה, עיר מגוריו.  באותו יום חזר אהרון לביתו באוטובוס, כדרכו.  באחת התחנות הבחין בתווי פניו של אחד העולים לאוטובוס, וליבו החסיר פעימה. האיש התיישב בספסל האחורי. אהרון העיף בו עוד מבט והחוויר. זה האיש ללא ספק. תמונות מן העבר הלא־רחוק החלו צפות ומרצדות לנגד עיניו.  ליבו הלם בחוזקה, והוא החליט לעקוב אחרי האיש . "ייתכן שהאיש זיהה אותי", הרהר, "אך אינני מתכוון להרפות ממנו".

     בתחנה הראשונה בשכונת קריית־ שמואל בעיר ירד האיש מהאוטובוס. אהרון מיהר לרדת, וקרא בקול: " מוישל'ה! מוישל'ה!". הלה החל להתרחק, אולם אהרון הגביר את קצב צעדיו. כשראה שהאיש אינו מגיב על קריאתו, אלא מנסה לחמוק ממנו, פתח בריצה והשיגו.  אהרון היה חייל בריא וחסון, והניח יד כבדה על כתפו של האיש. זה נאלץ לעצור והתפתל באי־נוחות. שלא מרצונו הרים את ראשו ועיני שניהם נפגשו. עיניו של אהרון ירקו אש כשיצאו מפיו המילים: "אתה מוישל'ה, ה'קאפו' במחנה ואלד־לאגר 5 במילדורף.  הפעם לא תתחמק ממני. אתה בא איתי למשטרה" .

     תמונתו של מוישל'ה זה נצרבה בליבו של אהרון בהתנהגותו האכזרית כלפי האדמו"ר מצאנז־ קלויזנבורג, רבי יקותיאל־יהודה הלברשטם. האדמו"ר איבד בשואה את רעייתו ואחד־עשר ילדיו, ובכל־זאת נשאר איתן באמונתו ובביטחונו בקב"ה.  אהרון הכיר אותו בפעם הראשונה בתפילות יום־ הכיפורים. נוכחות האדמו"ר הורגשה היטב באווירה ששרתה במקום, ומילות התפילה קיבלו משמעות עמוקה יותר. דמותו של הצדיק נחקקה אז בליבו.  האדמו"ר עצמו נזהר ודקדק לקיים כל מצווה, ככל שהיה יכול. הוא הקפיד על שמירת שבת ועל כשרות.  הוא סיכן ממש את חייו כדי שלא לאכול ממאכלי הטרֵפה המוגשים לאסירי המחנה. עם זה שכנע אחרים לאכול מטעמי 'פיקוח נפש'. הרעב גרם לצדיק חולשה רבה, ועמידתו הייתה שפופה ולא־יציבה.  במחנה היה נהוג לערוך מסדרי בוקר. במסדרים האלה היו מקורבי האדמו"ר דואגים להבליע אותו בתוך השורות, כדי שלא ייראה בחולשתו מול עיניהם של מפקדי המחנה.  בוקר אחד נקראו האסירים להתייצב מיד, בלי הודעה מראש. מרוב חיפזון לא הספיקו להסתיר את האדמו"ר, והוא הועמד בשורה הראשונה, על־ פי סדר הקראת השמות. אהרון רט עמד באותה שורה,  במרחק שלושה או ארבעה אנשים ממנו.  לפתע הגיח ה 'קאפו'. זה היה מוישל'ה. בדומה למפקדיו, התנהג אף הוא באכזריות כלפי האסירים.  ככל הנראה ידע מיהו הצדיק, ובכל־זאת, כאשר ראה את עמידתו השפופה, הנחית על לחיו סטירה מצלצלת בגסות, אגב סינון קללה מפיו. המאורע החריד את האסירים, אך לא היה לאל־ידם לעשות דבר. עתה עומד לפני אהרון אותו מוישל'ה. באותם ימים נשפטו והועמדו לדין הנאצים שביצעו פשעי מלחמה, וגם יהודים שמילאו תפקידי 'קאפו' והתנהגו בחייתיות כלפי אחיהם. מוישל'ה פרץ בבכי מר. "אנא,  רחם עליי!", התחנן אל אהרון והחל לספר לו את קורות חייו:

     נער צעיר היה כאשר גורשו הוריו מפולין.  נדודים רבים עבר עד שהגיע לצרפת. משם התגלגל אל מחנות הריכוז, עד שנעשה 'קאפו'. בסך־הכול ניסה להציל את חייו, התנצל.  כיום, אמר, הוא חזר בתשובה והחל לשמור מצוות.  אין הוא גר בטבריה, ובא לכאן כדי לטפל בבעיה בריאותית. רגשי חרטה מייסרים את מצפונו, והוא מנסה לתקן את חטאיו.  אהרון שחרר מעט את לפיתתו האיתנה בכתפו של מוישל'ה ושקע בהרהורים. האם להאמין לסיפורו של מוישל'ה? האם לתת לו הזדמנות שנייה, או לנהוג בו במידת הדין הראויה לו ולהעמידו למשפט, אף במחיר הרס חייו ועתידו? לבסוף החליט לשחררו, לא בטרם ששאל את מוישל'ה למקום שהייתו, כדי לבדוק אם אכן הוא מתפלל בבית־ הכנסת הסמוך. "אם יתברר ששיקר", הבטיח לעצמו, " אפעל בכל כוחי לתפוס אותו ולהענישו". למחרת פגש אהרון את מוישל'ה בבית־הכנסת, והוא נרגע מעט.

     עברו כמעט שלושים וחמש שנה. במרוצת השנים הסתפק אהרון שוב ושוב אם נהג נכון או שהיה צריך להסגיר את האיש. מאז נפגש כמה פעמים עם האדמו"ר מצאנז־ קלויזנבורג, שבינתיים עלה ארצה והקים את הקריה החסידית בנתניה, אולם לא אזר עוז לספר לרבי על כך. בשנת תשמ"ג (1983 ) נכנס אהרון, בתוך משלחת מטעם עיריית נתניה, אל הרבי. בסיום הפגישה נותר לבדו עם הרבי, וניצל את ההזדמנות לספר את סיפורו של הקאפו. הרבי זכר אותו היטב. אהרון שאל אם נהג נכון. " החיים במחנות גרמו לבני־אדם להתנהג כמו חיות", השיב האדמו"ר. "התנאים הקשים גרמו שה 'חיה' שבאדם שלטה בבני־אדם רבים. כך היה גם אצל מוישל'ה זה. לאחר ששב בתשובה, ודאי שנכון היה להניח לו". נחה דעתו של אהרון.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לצעוק,שיחת חולין,חלילה,רוצח,היד הגדולה,נחשון,בארה של מרים,במדבר, הזדמנות שנייה, 





אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ז

 

 אומר הרב שר שלום מבעלזא זיע"א: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (טו', כד') עם ישראל התלוננו מתי נוכל לשתות הרבה יין? מיד נאמר "ויורהו ה' עץ" בעוד כחודש ימים (פורים) יתלו את המן על העץ ואז תוכלו לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי..."



     הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...



    הרמב"ם: הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפות את החולה.  וכך כתוב בתורתנו הקדושה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך – אני אדאג שכל המחלות שהיו במצרים כלל לא יבואו עליך – כי אני ה' רופאך!!!



     ''וצא הלחם בעמלק מחר" (יז, ט) פירש הרבי מסלונים: הילחם בעמלק המפתה אותך בכל עת לאמור: "מחר" תעסוק בתורה, "מחר" תקיים המצוות, רק לא עכשיו.

''ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים'' (ניצוצות).

     חיים נחום, או נתן כפי שיהיה מכונה לימים, היה אחד משבעת הילדים של הרב מרדכי לייב מוצ'ניק מצ'רנוביץ'.  כבר בילדותו התגלו בו כישרונות רבים ומיוחדים. הוא היה בעל זיכרון פינומנלי, הוא היה מסוגל להעביר על הנייר ציור מדויק של כל דבר שראה. הזיכרון המופלא שלו אפשר לו לרכוש בקיאות בש"ס מגיל צעיר, בנוסף לזאת הייתה לו גם אוזן מוזיקלית מאוד, שהצטרפה לקול ערב במיוחד, של הילד המחונן.  החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, שהיה ידידו של הרב מרדכי לייב, נהג להתארח בביתם בכל פעם שהגיע לצ'רנוביץ' לשבת, וקולות זמירות השבת של החזן עשיר הניסיון ושל פרח החזנים הצעיר משכו אליהם את כל יהודי העיירה.  הללו מילאו את הבית מקצה לקצה ואף עמדו ברחוב על מנת לשמוע כיצד מאתגר החזן העולמי את הילד הצעיר ביצירות קשות ומורכבות, וכיצד זה הקטן מפצח את האתגרים המורכבים כחזן בקיא ורגיל.

     ב- תרפ"ה, כשעננים שחורים רק החלו להופיע מעל שמי אירופה, החליט הרב מרדכי לייב לא להתכחש לאיתותי הסערה המתקרבת. הוא עזב את הנוחות היחסית בצ'רנוביץ' והפליג אל הלא נודע מעבר לאוקיינוס האטלנטי.  במקצועו היה הרב מרדכי לייב גם שוחט, וכעבור שנתיים כבר היה אחד מראשי מערך השחיטה והכשרות ב"לואוור איסט סייד", החלק המזרחי במנהטן, שבו הצטופפה אוכלוסיית המהגרים היהודית שהגיעה אל ה"גולדענע מדינע". תושייתו והעובדה שעזב את אירופה מוקדם כל כך, אפשרו לו לסייע לכל בני משפחתו המורחבת לעזוב את היבשת הארורה בזמן, וכשהניף הצורר הנאצי את גרזנו, נותרו הם לפליטה בארצות הברית.

     נתן עשה חיל בלימודיו. בתוך שנתיים הוא כבר דיבר אנגלית שוטפת, וככל שנקפו השנים התברר כי לא רק שהוא תלמיד חכם, המובחר מבחורי ישיבת "תורה ודעת", אלא שהוא גם מדבר עשר שפות ברמת שפת אם עם כל הדיאלקטים והניואנסים, גם הכישרון המוזיקלי שלו בא לידי ביטוי, והילד שאחז בשולי גלימתו של יוסל'ה רוזנבלט הפך לבעל תפילה בעל קול טנור מתוק, רגיש ודרמטי בעת ובעונה אחת, שהצליח לחדור אל הלבבות ולרגש את הציבור בכל תפילה מחדש.

     כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גייסו את נתן לצבא האמריקני. הוא נלחם בכל כוחו כי ידע שבמלחמה הזו הוא עוזר למגר את ציר הרשע של היטלר ימ"ש וחבריו שרוצחים ביהודים מידי יום ביומו רח"ל, ואכן בפעולותיו הכבירות הצליח בכך רבות. בהיותו אדם צנוע לא הבליט אף לא אחד מכישרונותיו הרבים, והוא הוצב כטכנאי רנטגן במרכז צבאי רפואי באליס איילנד. הוא התקדם בסולם הדרגות, וכעבור כמה חודשים היה סרג'נט ואחראי על כל טכנאי הרנטגן הצבאיים במקום. למזלו של הצבא האמריקני, מישהו החליט בכל זאת לקרוא היטב את גיליונות ההערכה שניתנו לו, והוא הועלה שוב בדרגה ועבר לחיל המודיעין.

     לוטננט נתן מוצ'ניק אומן לעבור מעבר לקווי אויב, להעביר מידע לכוחות המחתרת שדיברו שפות שונות, לשאוב מידע מהשטח ולפרוס אותו חזרה באוזני הכוחות האמריקניים. נתן טס לאנגליה, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הגורלי, היום שבו נחתו הצבאות האמריקניים בנורמנדי – הוא אימן את יחידות המודיעין שעליה הופקד, יחידה שסופחה לדיוויזיה ה- 28 . ביום הגורלי, הוא נחת על חוף אומהה תחת אש תופת שהמטירו עליהם הגרמנים, כשהוא עד למותם של רבים מחבריו.  עד מהרה הפך נתן לחוליה המקשרת בין ארגוני המחתרת במדינות השונות, ותפקידו היה לוודא שכולם חולקים את אותו מידע. אלא שאז גילו בצבא גם את הזיכרון החזותי שלו. עובדה זו. בתוספת לידיעת שפות וידע בהיסטוריה ודיאלקטים שונים, הפכו אותו למרגל מושלם. כשהוא מחופש, עבר מעבר לקווי האויב. אסף מידע וכשחזר שרטט מפות מדויקות, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת הפרשנות שנתן לאלמנטים השונים שבהם נתקל. המפות שלו אפשרו לכוחות בעלות הברית לצאת להפציץ את היעדים הללו במינימום אבדות.

     במהלך המלחמה קיבל אביו, הרב מרדכי לייב מוצ'ניק, מכתב מאת מפקד הדיוויזיה ה-28" : אנחנו לא יכולים לחשוף בפניך את מקומו המדויק של בנך, כמו גם את מהות עבודתו, אבל אנחנו מרגישים שחשוב שתדע שלתפקיד שהוא ממלא יש חלק גדול בניצחון של כוחות בעלות הברית על אדמת אירופה".

     מלחמת העולם השנייה הסתיימה על אדמת אירופה בקיץ תש"ה, וחגי תשרי חיכו ממש מעבר לפינה. היחידה של נתן שחררה לא מכבר את מחנה טרזינשטט, והוא ניגש למפקדיו וביקש לחפש מקום תפילה גדול דיו לאכלס את 600  הניצולים ועוד יותר מאלף חיילים שהיו באותה עת באזור שירצו להשתתף בתפילת ימים נוראים.  בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, שנשאר עומד על תילו, נראה כמקום מושלם מבחינת גודלו, אלא שהנאצים הפכו אותו למחסן סחורות ולאורוות. לאחר שנרגע מהזעזוע עקב הזוהמה שפשטה במקום, חשב נתן על נקמה מתוקה להפליא. מי אם לא הגרמנים אמונים על סדר וניקיון? ברשות מפקדיו הוא הצעיד באיומי נשק קבוצה של מאתיים קציני אס- אס שנשבו לא מכבר אל בית הכנסת, נתן להם מברשות מים וסבון והכריח אותם לנקות את בית הכנסת מהמסד עד הטפחות. כשסיימו, נשלחו במשאיות לכל בתי התיאטראות שבהם הנאצים לא פגעו, כדי לעקור ממקומותיהם את הכיסאות המרופדים ולהציב אותם בבית הכנסת. וכך בית הכנסת הראשון בעידן הפוסט נאצי בגרמניה הוכשר לתפילה בידי הנאצים עצמם... השמועה על התפילה הממשמשת ובאה עשתה לה כנפיים. חיילים יהודיים מכל רחבי אירופה קיבלו אישורי מעבר והתייצבו בליל ראש השנה בבית הכנסת. גם מפקדי הצבא האמריקני לא יכלו שלא להתרגש מהסמליות שבאירוע וביקשו לכבד את המעמד בהשתתפותם. וכך מונצח בתמונה צבאית רשמית החזן קפטן נתן מוצ'ניק עומד על בימת בית הכנסת הגדול, כשדגלי ארצות הברית מתנופפים באולם, ובמזרח יושבת צמרת הפיקוד בראשות הגנרל אייזנהאואר, מפקד כוחות הברית באותו זמן ומי שלימים הפך לנשיא ארצות הברית.

     כמה שבועות לאחר מכן קבל אביו של נתן מכתב נוסף הפעם מהרב הצבאי צ'פלין מייג'ור רבי יהודה נאדיך, שסיפר לו בפרוטרוט על קידוש ה' שבנו עשה, ותיאר כיצד הצליח ר' נתן בתפילתו לרגש קהל של אלפים. ולהשיב לרבים מהם את האמונה באביהם בשמים. "

     לאחרונה הרציתי בפני קהל אנשים מבוגרים במיאמי, חלק מהם היו חיילים בזמן מלחמת העולם השנייה", מספר יעקב מוצ'ניק, הבן של נתן. "אחד מהם ניגש אליי בסוף ההרצאה וסיפר כי השתתף באותה תפילה, וכי קשה לי להבין עד כ??ה היה המעמד נשגב ומרגש".

     במהלך התפילה, סמוך לרגע שבו היה עליו להתחיל בתפילה: "ונתנה תוקף", הבחין נתן במתפלל אחד שהיה עטוף כולו בטלית. לשנייה אחת הצליח ר' נתן לראות את הדמות מתחת לטלית והצטמרר כולו: הוא נעץ עיניו במת מהלך. זה לא היה אדם, אלא שלד שעור דבוק לגופו, עיניו הענקיות חלולות ושקועות בחוריהן וכל כולו אומר חידלון. עשה רושם שלשלד הזה נשאר בקושי כוח כדי להגיר דמעות שצרבו את לחייו הגרומות וחרתו בהן תלמים. מזועזע ממראה עיניו נאחז ר' נתן בעמוד,  ומילות התפילה המרגשות של "נתנה תוקף" קיבלו משנה תוקף: "מי במים... מי באש"... זעק מעמקי לבו... לכל אחד מהנוכחים היו קרובי משפחה שלא שרדו, שנתנו תשובה למילים אלו. "מי בקיצו... ומי לא בקיצו..." – אבל "ואתה הוא אל חי וקיים".  ים של דמעות, ים של תחינות שנבעו מעמקי הלב והנשמה, נשפכו מלבבות המתפללים הרבים שגדשו את בית הכנסת באותם רגעים מרטיטים, מכוחה של התפילה המרגשת והעוצמתית שנבעה ממעמקי מעמקים של לבו של ר' נתן, שבכה והתפלל על חורבן העם הנורא שראה במו עיניו באותם ימים גורליים...  כשהסתיימה התפילה חיפש ר' נתן את הדמות המצמררת שזעזעה את כל נימי נפשו, ולא מצא אותה.

     הרב נויהאוז, רב צבאי נוסף שנכח בתפילה, ידע במי מדובר וסיפר את סיפורו הנורא. שמו של אתו יהודי היה גרינבאום, בעיצומם של ימי החושך והצלמוות הטילו עליו הנאצים מלאכה איומה: היה עליו לעמוד מחוץ לתאי הגזים, לשמוע את אחיו הולמים ושורטים בדלתות בחרדה שהפכה לייאוש, צורחים, צועקים ומפרפרים עד שחדלו לזעוק ודממת מוות השתררה במקום. אז היה עליו לפתוח את הדלת, לאסוף את הגופות שצנחו כמאליהן החוצה ולהעמיס את האומללים על משאית שלקחה אותם לתחנתם האחרונה – הקרמטוריום – המשרפות. יום אחרי יום במשך שבועות וחודשים ארוכים ביצע גרינבאום את עבודתו המזעזעת כשעיניו עצומות, יום אחד, בעודו מניף את אחת הגופות, היא נדמתה לו קטנה וקלה יותר, והוא הבין שזהו ילד והוא עדיין חי. אינסטינקטיבית פקח את עיניו, רק כדי לגלות שאותה גופה צנומה שהשליך כלאחר יד על העגלה היא בתו הקטנה שעודה מפרפרת, הילדה עוד הצליחה להושיט אליו את ידיה בתחינה נואשת, כשהמשאית נסעה לדרכה.

     ר' נתן ניסה למצוא את גרינבאום. הוא שאף למצוא אותו ולנסות לתת לו מעט נחמה – ללא הועיל. גרינבאום נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.  חלפו שנים באחת השבתות כשסיים ר' נתן את התפילה באחד מבתי הכנסת של ברוקלין, ניגש אליו אדם שלחץ בחום את ידו וסרב להרפות. ר' נתן התבונן בו. הוא אמנם נראה מוכר, אך למרות הזיכרון החזותי שבו ניחן, לא הצליח ר' נתן לומר היכן הצטלבה דרכו במסלול של אותו אדם. " אתה לא זוכר אותי, אבל אני לא יכול לשכוח אותך", אמר האורח ל ר' נתן. "זוכר את התפילה ההיא בבית הכנסת בפרנקפורט מיד בסיום המלחמה? אולי תזכור שבסמוך לעמוד התפילה עמד שלד אנושי מכוסה בטלית – שבקושי היה לו כוח לבכות? אני הוא אותו שלד. שמי גרינבאום..."  וכאן חזר מר גרינבאום ותיאר את גורלו הנורא באותם ימים והוסיף: "כשהבנתי שהיה לי חלק בטביחה של הבת שלי, עצמי ובשרי, ממש כמו שמתאר הנביא ירמיהו את החורבן, הרגשתי שזהו מסר מה' שליהודים אין כל תקווה, וכי גורלו של עם ישראל נועד לכליה ח"ו. הבנתי שה' כועס עלינו מאוד, ולא הייתה לי כל סיבה לקוות לטוב. כשהסתיימה המלחמה המשכתי לחוש כך ורציתי לקחת את נפשי. זו הייתה התוכנית שלי. אולם כששמעתי את הקול היפה והמרגש שלך, שהגיע עד הנימים העמוקים ביותר שבלבי, הרגשתי שמלאך משמים קורא לי. שמעתי את ה 'נתנה תוקף' המרגש שלך, הבנתי את המסר שלמרות כל מה שעברתי, ה' לא השאיר אותי בחיים סתם, ושזה מתפקידי להשתמש במתנה הזו שה' בחר לתת דווקא לי, ולא לרבבות אחרים, כדי לבנות את עם ישראל מחדש מהאפר, אליו כמעט נמוג. " התפילה שלך היא שהצליחה לגעת בחלק הכי עמוק ורדום שבלבי, באחת חיברה אותו לנשמה שלי ולתקוות החיים. היא הוציאה אותי מגלות מצרים הפרטית שלי, הגעתי לאמריקה, התחתנתי, נולדו לי ילדים שאני זוכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים, תמיד התפללתי שה' יזכה אותי לפגוש בך שוב כדי שאוכל לומר לך עד כמה אני אסיר תודה וכמה אני חייב לך, הצלת את חיי ...

     ר' יעקב בנו של ר' נתן בוכה כל כך כשהוא מספר את הסיפור הזה, שקשה שלא לבכות איתו. "אבא סיפר את זה שוב ושוב, כשהמסר שהוא מבקש להעביר: עד כמה יכול אדם אחד להשפיע על אדם אחר אם הוא פועל בתמימות ומתוך אהבת ה' אמיתית. לאבא הרי לא הייתה כוונה נסתרת או כוונה מיוחדת להשאיר את גרינבאום בחיים, אבל הכוונה הטהורה שלו בעצם קיום התפילה והאופן שבו התפלל מעומק הלב והנשמה פעלו את פעולתם". ולא רק עליו אלא כל מי שהיה שם טען שזו הייתה תפילה שלא מעולם הזה, תפילה שנחצבה מעולמות טמירים וקסומים של טוהר וקדושה, תפילה שנתנה להם את האמונה ואת הכוח להמשיך בחיים ולהתחיל הכול מחדש על אף הטרגדיות הנוראות שעברו...

     עומק נוסף יש בסיפור הזה, שדווקא הכאב הגהינומי הנצחי הזה, של גרינבאום, הוא הוא שהעניק לו את ישועתו הנפשית,  דווקא הכאב הזה, ה??יא את ר' נתן להתפלל בעומק ובעוצמה כפי שלא התפלל מימיו לנוכח הטרגדיה שראה לנגד עיניו,ודווקא התפילה הזו היא שנתנה לגרינבאום חזרה את הכוח הנפשי להתחיל מחדש... 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

התלוננו,פורים,ארור המן,ברוך מרדכי, הרמב"ם,הרופא הטוב,אני ה' רופאך, הרבי מסלונים,תעסוק בתורה,





אמרי שפר י"א שבט ה'תשע"ז

 

 

אישה אחת באה פעם אל כ"ק מרן מהר"ש מבעלזא זי"ע בגין איזה דבר ישועה ורחמים שהייתה זקוקה לכך. כשנכנסה אל הקודש שאל אותה מרן האם יש לך אמונה. ענתה האישה, רבי, קודם כתיב ויושע ד' ואחר כך כתיב ויאמינו בד', תחלה צריכה לבוא הישועה, ואחר כך תבוא האמונה. הפטיר מרן, צודקים דבריה. ואמנם עד מהרה נתמלאה משאלת ליבה ונושעה.



   הגאון מוילנא, נותן הסבר יפיפה : התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה – כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. 



     ידוע שכל מי שקורא את פרק "אז ישיר" בשמחה, מוחלים לו על כל עוונותיו (מובא במשנה ברורה נא, יז). ויש להבין מדוע? ושמעתי מהמחנך המפרסם הרב מאיר מונק שליט"א, שבאר את הדברים כך: על מה הייתה שמחתם הגדולה של בני ישראל בקריעת ים סוף? פשוט מאד, עד אז בני ישראל פחדו גם מפרעה וגם מהקב"ה. ובים סוף, לאחר מפלת המצרים, לא נותר לבני ישראל עוד פחד מפרעה, ומעתה הם פחדו רק מה' – וזו הייתה הסבה לשמחה הגדולה!



     ידוע ששני בע"ח קיבלו שכר על כך שהיו שותפים ליציאת מצרים: כלב (לא יֶחֱרַץ כֶלֶב לְשֹנוֹ), חמור (נשא את הזהב של המצרים): א-לוהים ברא את החמור ואמר לו: תהיה חמור, תעבוד קשה מהזריחה עד השקיעה, תישא על גבך משאות, תאכל דשא, לא תהיה חכם ותחיה 50 שנה. ענה לו החמור: ריבונו של עולם, אני אהיה חמור, אבל לחיות 50 שנה זה יותר מידי, אסתפק ב- 20 שנה. לאחר התחשבות מה נענה א-לוהים לבקשתו של החמור.

     אחריו, ברא א-לוהים את הכלב ואמר לו: אתה תשמור על בני הבריות, תהיה חברם הכי טוב, תאכל את השאריות שיתנו לך ותחיה 25 שנה. נאנח הכלב וענה: ריבונו של עולם, אני אהיה כלב, אבל לחיות 25 שנה ככלב, זה יותר מידי, אסתפק ב- 10 שנים. א-לוהים התחשב ונענה לבקשתו.

    למחרת ברא א-לוהים את הקוף ואמר לו: היה קוף, קפוץ מענף לענף, הצחק את האנשים ותחיה 20 שנה כקוף. חשב הקוף וענה: ריבונו של עולם, אני מוכן להיות קוף אבל לחיות 20 שנה כקוף זה יותר מידי, אבקשך להוריד מחצית מחיי. התחשב א-לוהים ואישר לו 10 שנות חיים.

     לבסוף, ברא א-לוהים את האדם ואמר לו: תהיה אדם, שלוט עם שכל על כל פני כדור הארץ ותשתמש בו כדי לשלוט על כל העולם ותחיה 20 שנה. ענה לו האדם: ריבונו של עולם, אני מוכן להיות אדם אבל לחיות רק 20 שנה זה מעט מידי, תוסיף לי בבקשה את ה- 30 שנה שהחמור ויתר, את 15 השנים שהכלב לא רצה ואת 10 השנים שהקוף דחה. ואז אהיה מרוצה להיות אדם. חשב א-לוקים וכך עשה. ומאז חי האדם 20 שנה כאדם, מתחתן, מקבל משכנתא, מביא ילדים ועובד כמו חמור 30 שנה, כשהילדים עוזבים את הבית הוא חי לבד כמו כלב 15 שנה וכשמגיע לפנסיה חי לו 10 שנים כמו קוף, קופץ מבית לבית של הילדים ועושה צחוק מעצמו על מנת להצחיק את הנכדים... זו מציאות החיים...



כוחה העצום של התפילה  (להתעדן באהבתך, גיליון 146)

     המעשה אירע במשפחתו של אברך תלמיד חכם, שזכתה ללידתו של ילד נוסף, אבל לפתע פתאום התברר שיש לו פגם מולד, והטיפול הטוב ביותר לכך ניתן רק בבית חולים באמריקה, וצריך להטיסו לשם. עלותו של הניתוח הגיעה ל –100,000 דולרים, וכיון שמדובר במשפחה של בן תורה היושב כל ימיו ולילותיו על התורה ועל העבודה, ברור היה שלרש אין כל.  הקרובים והידידים נרתמו למבצע איסוף הכספים, וההורים וילדם התינוק עלו על המטוס בדרכם לבית החולים האמריקאי. בתוך שעות מאז נחיתתם היה כבר התינוק על שולחן הניתוחים. האב והאם, אין צריך לומר, ישבו בחדר ההמתנה, ושפכו את ליבם לפני ה' יתברך שישלח רפואה שלמה ומהירה לתינוקם.

     והנה, כעבור שעתיים יוצא הרופא מחדר הניתוח בפנים חמורות סבר, ולוקח את ההורים לפינה צדדית. הם כבר מרגישים שמשהו לא התנהל כשורה,  וליבם מחסיר כמה פעימות.  ואכן, הרופא מבשר להם כדלהלן: הניתוח שלשמו הגעתם לכאן הצליח במאה אחוזים, אבל במהלך הטיפולים הכירורגיים מצאנו פגם מולד נוסף בתינוקכם, הגורם אף הוא לסכנה גדולה, וצריך אפוא, לבצע ניתוח נוסף. עלותו של הניתוח הנוסף, ציין הרופא מגיעה אף היא למאה דולרים! ההורים קבלו את הידיעה בתדהמה, והחלו לבכות לפני הרופא ולומר לו שאין בכיסם פרוטה לפורטה, וגם את מאה אלף הדולרים הראשונים, שנועדו לכסות את הניתוח שכבר עבר בהצלחה בס"ד, גייסו מתרומות. ברם, לרופא לא היה מה לעזור להם בעניין זה, והוא הודיע שבתוך כמה דקות הם צריכים להחליט מה הם עושים.  לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שההחלטה של האב והאם הייתה לעשות גם את הניתוח השני, ובאשר לכסף – ירחם המרחם. ומי שעזר להם להגיע עד הלום, יסייע בעדם גם בהשגת סכום העתק הנוסף.

     הרופא נכנס שנית לחדר הניתוח כדי לבצע את הניתוח השני, וההורים תפסו שנית את ספר התהילים, ובכו ובכו... בעוד הם יושבים לפני חדר הניתוח, ומתפללים ובוכים, עובר שם יהודי שומר מצוות, שהבין שקרה כאן משהו, ומתעניין אצל בני הזוג במה ניתן לסייע להם. הם מספרים לו את המעשה, והאיש מצידו מפתיע באומרו שהוא מכיר את אחד הגבירים היהודיים הגדולים המתגוררים בקרבת מקום, 'ואם תרצו אסדר לכם פגישה במשרדו '. ההורים לא ידעו מאיפה 'נפל עליהם' מושיע שכזה, ובעצם הם כן ידעו... הרי ספר התהילים לא מש מידיהם... עד שהצליחו להוציא מילה מפיהם, סיכם איתם האיש שיגיעו למחרת היום, בשעה 4 אחר הצהריים, למשרדו של הגביר השוכן באחד מגורדי השחקים הסמוכים.

     בשעה היעודה הגיעו ההורים, יחד עם האיש ההוא, למשרד המדובר. הגביר עצמו לא היה שם, אבל מזכירו האישי פותח את הדלת, וכשראה את האברך התלמיד חכם שאל אותו שאלה אחת, קצרה: "אתה יונגרמן מבני ברק?" (המילה "יונגרמן", באידיש, מורכבת משתי מילים, ופירושה: איש צעיר(.  האברך היה בטוח שהמזכיר שואל אותו האם אתה האיש הצעיר עימו סיכמו על הפגישה, והשיב מיד: 'כן '. המזכיר לא דיבר מילה נוספת, והגיש לו מעטפה. התלמיד חכם פותחה, ומתחיל לספור את השטרות שהיו שם, ומגיע לסכום של... 100,000 דולר בדיוק!!! לא אחד פחות, וגם לא אחד יותר.  בני הזוג לא מצאו את המילים בפיהם להודות על המתנה העצומה, ופרצו שוב בבכי... הפעם היה שהבכי של הודיה לה' יתברך. בין לבין התברר שהניתוח השני הסתיים אף הוא בהצלחה. הם שבו לארץ ישראל בהרגשה מופלאה על שזכו לניסים גלויים שכאלו, כשבנם התינוק בריא לחלוטין.

     מספר ימים לאחר שובם ארצה, נשמעות דפיקות בדלת ביתם, ועל הסף עומד תלמיד חכם מפורסם, ממקימי עולה של תורה. הם לא ידעו על מה ולמה הגיע התלמיד חכם לביתם, אך הוא לא הותיר להם זמן רב לחשוב. ' ברצוני לומר לכם, שהכסף שקבלתם אצל הגביר באמריקה שייך לי' - - - הלם ותדהמה נראו על פניהם של האב והאם. מה פירוש הדבר שהכסף שייך לך, הרי קבלנו אותו כדת וכדין בלשכתו של הגביר? – שאלו . והתלמיד חכם השיב: אני מחזיק מוסדות מסועפים עם תלמידים רבים, ולאחרונה הגענו ממש עד קצה היכולת באחזקת המוסדות, והגיעו מים עד נפש. כדי לשפר את מצבנו הכלכלי, נסעתי לאמריקה, ועשיתי עבודת שטח מאומצת עד שהסכימו לקבלני אצל הגביר, וסיכמו איתי לשעה 4 אחר הצהריים, באותו יום שאתם הגעתם למשרד. הסיכום היה שאקבל מאה אלף דולרים לאחזקת המוסדות שלנו.  כיון ש??נני מכיר את אופן התנהלותם של הגבירים, וידעתי שאם אאחר בדקה אחת לא יקבלוני כבר, הזדרזתי להקדים את בואי, ונקטתי בכל האמצעים האפשריים על מנת להגיע בזמן. אבל ה' יתברך רצה אחרת. כבר בשעה שלוש נכנסתי למעלית שתובילני אל הקומה בה שוכן משרדו של הגביר, אבל לפתע נתקעה המעלית, וגם כוחות החילוץ שהגיעו, לא הצליחו לשחררני עד השעה חמש... כאשר חולצתי סוף סוף מהמעלית, מיהרתי כל עוד רוחי בי אל משרד הגביר, ואז אמר לי המזכיר, לתדהמתי הגדולה, ש 'מישהו כבר לקח עבורך את הכסף'... לא ידעתי במי ובמה מדובר, עד שהוא הסביר לי שהיה כאן אברך צעיר, ושאלתי אותו האם אתה 'יונגרמן', וכשהשיב לי בחיוב נתתי לו את המעטפה...

     עכשיו אפשר כבר לגלות מי היה התלמיד חכם שהתדפק על דלתו של האברך בבני ברק. היה זה הגאון ר' שלום מאיר יונגרמן זצ"ל, שיסד והקים את מוסדות התורה והחינוך בזיכרון יעקב. הוא – הוא היה התלמיד חכם שאיתו סיכמו להגיע בשעה 4( והדגישו שלא ימתינו מעבר לשעה ההיא(, וכשמזכירו של הגביר ראה את האברך נכנס למשרד, שאל אותו האם אתה יונגרמן מבני ברק, וכשהתשובה הייתה חיובית – נתן לו את כל הכסף...  והאברך הבין שהמזכיר שאל האם אתה 'יונגערמאן', דהיינו האם הינך האברך הצעיר מבני ברק, ולכן השיב בחיוב... פלאי פלאים של השגחה!

    הגרש"מ יונגרמן זצ"ל סיפר ששאל את מורו ורבו כיצד קורה הדבר שלאחר שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים לקבוע פגישה עם הגביר, והפגישה נקבעת, והנה מגלגל הקב"ה שבסופו של דבר יגיע הכסף לידיו של אדם אחר, שלא טרח ולא יגע כלל בענין זה? ותשובתו של אותו גדול הייתה: אתה אמנם השקעת מאמצים כבירים כדי לקבוע פגישה עם הגביר, אבל שום דבר אינו עומד בפני דמעות – תפילה המגיעות עד כסא הכבוד! ובמיוחד כשבני הזוג הללו התפללו, כעדותם, כל אחד על השני, וכפי שסיפרנו לעיל. תפילה מסוג כזה, דוחה את כל הדברים האחרים! והנה נמצינו למדים על כוחה העצום של תפילה!





 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

ישועה ורחמים,האמונה,משאלת לב,אכזבה,אומץ הלב,קריעת ים סוף,אז ישיר,




אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ז

 

 אדם מישראל היושב בליל ט"ו בשבט בשולחן ליל סדר המיוחד כאשר פרוס לפניו מפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל יש לו את הצורך ואת הכרח להתחדש להתלבלב ולמתק את מעשיו מכוח האנרגיה המופקת מן פירות מתוקים אלו ומן הראוי לעשות זו בערב זה, שהוא למעשה ר"ה לאילן ולע"ד זה הזמן לחשבון נפש עמוק על אופן עבודת ה' שלו, וכמו שיש עניין לברך שהחיינו על פרי חדש כך יש לחדש להשתכלל במעשים טובים ומתוקים ולהשתדל שגם יהיו מעשינו מתוקים בעיני הבריות ומתוך כך יהיו מחשבותינו ומעשינו רצויים לפניו יתברך.



     אם אדם יראה את מה שיש לו הוא תמיד יהיה בשמחה! לצערנו אנו רואים רק את מה שחסר... (שמואל אייזיקוביץ)



     באחת מאגרותיו של המהר"ם שיף סיים בפסוק מפרשת "בשלח" הערוך בצורת חידה "וייקח שש מאות רכב (נותר) בחור". לאחר ניסיונות מייגעים, פוענחה חידה מבריקה זו בדרך הבאה: "וייקח שש" כשאתה לוקח (מפחית) מספר "שש" "מאות רכב" מאותיות "רכב" שהן בגימטרייה 222, נותר "בחור" – נותר בידינו 212 מספר העולה לגימטרייה של בחור.



       ד' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד, יד (פתח ר' יעקב יוסף ואמר: יהודים יקרים! יודע אני שעת צרה היא לכם, אולם מבטיח אני לכם כי אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"...



הצוואה  (תחת השיחים וישלח תשע"ו)

     סיפר הרב בנימין כ. שליט"א: אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו"מ, ו 12 -מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה.

     הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות. מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם 'עורך דין' להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר 'קדיש' אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. 'חברת חקירות' ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה 4 -מיליון.  אך התוכנית שלה לא הייתה קלה.

     כאן אנו שבים לאברך היקר הנ"ל.  הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.  הבעיה הייתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור,  מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ.  לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה 'קדיש' כמבואר בחז"ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר.

     הבלשים של 'חברת החקירות' מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ'יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה.  האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. 'אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכול קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה...'

     האברך נסע לב"ב, למעונו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א הציג לפניו את הסיפור אודות יהודי חילוני שמגיע לקדיש בגלל הכסף וכו'. מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאוד).  ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח"כ לקדיש,  ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה) וכי קוראים לך תורה?!..  האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו.

     הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: 'תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?...' ' אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך, הגיב האברך. 'יהלומים?! ' תמה הבן. ' כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח ' –' טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' עם כל המשתמע מכך.  הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו...כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד. 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ט"ו בשבט,ליל סדר,ארץ ישראל,פירות מתוקים,פרי חדש,בשמחה,רכב,בחור, הצוואה ,





אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ז

 

 

אין דבר כזה "יהודי פשוט". אומנם רואים איזה גזע בודד, משהוא שלא עושה הרבה רושם ורעש, אך צריך לדעת שאם נחדור פנימה את הגזע הזה, נגלה שהוא חובק עולמות ומחובר באלפי שלוחות לכל מיני נקודות, נגלה לפתע עד כמה הוא באמת מיוחד. כן כן, כך יש להביט על כל יהודי. לדעת שדווקא בזכות פשטותו וצניעותו - מושפע שפע בעולם. 



    בגימטרייה "עבירה" זה 287, שזה גם הגימטרייה של המילה "אפור". ללמדך, שכל עבירה מלכלכת את הנשמה לנצח. גם אחרי התשובה, הנשמה כבר לא לבנה, בבחינת "נייר חלק", אלא היא קיבלה כבר גוון "אפור", בבחינת "נייר מחוק".



    ''ועברתי בארץ מצרים" (יב, יב  - ( ועברתי... אני ולא מלאך.  כתבו המקובלים, שאווירת מצרים הייתה כה טמאה, עד שאילו היה מלאך יורד אליה היה נטמא! אז נכון שהרחוב כאן איננו כמו טומאת מצרים, אבל גם אנחנו איננו מלאכים... כמה יש לנו להדיר ולשמור אותנו מאוירת הרחוב! (מעיין השבוע(

     חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ"ב ו')  , הרי שלכל אחד מנערותו ועד זקנותו יש את הדרך שבה הוא צריך לעבוד את בוראו, וצריך להיזהר לא להיסחף ולערבב. אמת, הכול נכון וקדוש, לכל השקפה אפשר למצוא מקור תורני, אך למרות זאת, האדם לא צריך לחקות את הכלים של אנשים אחרים, אלא להתבונן "בכלי שלו", שהרי לכל כלי יש צורת מילוי שונה. כוס ממלאים עם קנקן, חבית ממלאים עם דלי, צלחות ממלאים עם מצקת, לא כל הכלים שווים, וצריך למלא כל כלי בצורה המותאמת לו.

"אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים!".

     רבותינו אמרו: "אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם- אל יתייאש מן הרחמים!". צריכים אנו לזכור, כי עלינו לשים את מבטחנו ומאוויינו במי שאמר והיה העולם. ורק הוא יכול לעזור ולהושיע אותנו מכל צרה וצוקה.

     מספר ידידי ורעי, ר' עודד מזרחי, בספרו 'עין רואה', מעשה נפלא שאירע בימינו: "הרב יהודה יוספי שליט"א, מזכה הרבים בדורנו, מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבת-הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי 'בית הכנסת הגדול' בבני ברק.  אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, חברו שעדיין לא זכה לראות את האור, שיגיע לשיעור.  הוא הבטיח, שמדובר בשיעור רציני ומעמיק שבו יוכל להרחיב אופקים. בתחילה סירב הלה, ואלם לבסוף, התרצה והסכים להגיע.  תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא: 'לאחר שראה משה מצרי מכה עברי וטמנו בחול,  ציווה פרעה לעבדיו ללכוד את משה ולהביאו לפניו. משה הובא לפני פרעה והוצא להורג. ציווה פרעה על אחד מעבדיו לערוף את ראשו של משה בחרב, ואז נעשה נס... כאשר הונפה החרב על צווארו, צווארו של משה הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה.  הרב יהודה יוספי שליט"א סיים את המדרש בהתלהבות עצומה ואמר: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם,  אל יתייאש מן הרחמים!" . אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: " האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הסיפור הזה על חרב חדה?!" . הוא יצא בעזות מופגנת, ואף הרב הבחין בכך.

     אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות . והשיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו...  לאחר כשנתיים מבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם כבוד הרב זוכר אותי?"... הרב ניסה להיזכר. "לא כל כך, למען האמת...", הודה. " אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים, על המדרש עם משה רבנו". "אה, נכון... נו, ומה עבר עליך מאז?"... אייל פנה לרב וסיפר: "לאחר זמן מה מהשיעור,  נסעתי למזרח הרחוק והגעתי עד ליפן". "רציתי להרוויח שם כסף ונכנסתי ל"ע לעסקים עם המאפיה היפנית הנקראת בשם 'היאקוזה'. לאחר תקופת עסקים עימם, עשיתי טעות חמורה. ניסיתי להערים עליהם, אך הם הצליחו לעלות עליי.

     המאפיה לקחה אותי וערכו לי 'בית דין שדה', מה לעשות איתי ובמה להענישני. לאחר דיונים פסקו להוציאני להורג בחרב סמוראית חדה ומפחידה". "הזדעזעתי, כל גופי רעד עד למועד ההריגה. והנה, הגיע יום ביצוע גזר הדין הנורא. הם השכיבו אותי על מיטה מיוחדת,  כשגופי קשור היטב לקראת הריגתי בחרב סמוראית" . מה עובר לאדם בראש ברגעים שכאלו? ממשיך מיודענו מספר: " כששכבתי שם בפחד כולי מול היפנים צמאי הדם, קפץ לראשי אותו שיעור, ששמעתי מפי הרב. אותו משפט, שנחקק בזיכרוני: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!" . מיד כשנזכרתי בכך, הרמתי את עיניי למרום וזעקתי: "ריבונו של עולם. אנא הוציא אותי מפה! נראה, אם יש אמת בדברים שלך", התחננתי.

     היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו.... ו.... לפתע נשמע קול דק בוקע מפאתי החדר. היפני פקח את עיניו המבועתות והבחין באישה יפנית שנכנסה לחדר והחלה לצעוק: "מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!" ... לאחר מספר רגעים התברר, שמדובר באשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו מדברת, והיא החלה לומר לו, שלפני חמש שנים הייתה רעידת אדמה גדולה בעירם, ומיודענו הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אני מביט בה בזווית עיני, כשראשי עקוד ולא מאמין למשמע אוזניי.  ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט, שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם.

     לאחר שניצלתי בדרך ניסית, ניסיתי להבין, כיצד הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, הרי היא מדברת על הצלה, שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו אני כאן נמצא פחות משנתיים...  סיפרתי על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה מישהו אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כולנו (היהודים) נראים אותו דבר, והיא אינה מבחינה ביני לבין מישהו אחר...

     הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: " איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה, שהשלכתי באותם רגעים הכול על בוראי. שאני בוטח בבורא העולם ולא מתייאש. לאחר המקרה החלטתי מיד לחזור לישראל, וכמובן גם לחזור לשיעוריו של הרב".

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

יהודי פשוט,גזע בודד,חובק עולמות,נייר חלק,נייר מחוק,מלאך,טומאת מצרים,קנקן,חבית,דלי,צלחות,מצקת,




אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ז

 

 

 אין עושר כבריאות )מבחר הפנינים(

     גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

     הבורא יתברך, יצר לנו שתי אוזניים ולשון אחת? כדי שנשמע יותר ממה שנדבר.

     הבעל גאווה הרי הוא אוהב כבוד ועם כל זה שונא לתת כבוד לזולתו.) חזון נחום(

     הגאון ר' אלחנן בונם וסרמן זצ"ל הי"ד,  בקובץ מאמרי עקבתא דמשיחא (הנד"מ עמ' קכח) שכתב מנהגו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעל הבית: לכאורה נדמה, כאילו הכלב מתהלך לו כאות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. כל זאת לכאורה, והנה באמת יודעים אנו כי נהפוך הוא: בעל הבית ילך אל אשר ירצה והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם רק יבחר בעל הבית בכוון אחר, מיד הכלב מסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו בכוון החדש. בשנים כתיקונן, עת היהודים נשמעו להוראות התורה, הורו פני הדור את הדרך הם קבעו לאן ללכת והדור צעד בעקבותיהם. בעקבתא דמשיחא ימוגר שלטון התורה, הדור יבחר את הדרך כראות עיניו ופני הדור ירוצו בדרך זו לפני ההמון ככלב לפני אדון (בשם הגאון ר' ישראל סלנטר ז"ל). יש רבנים בדורנו הנגררים אחרי דעת הקהל, משתדלים להוכיח עד כמה מעורבים הם עם הבריות ומתדרדרים מן הפסגה אל התהום. ע"כ.

     הגאון ר' יוסף בער אב"ד קהילת בריסק זצ"ל [בעל הבית הלוי] אמר כפשוטו דכמו כל כלב שמי שיוכל לנבוח יותר מתייראים ממנו, כן גם פני הדור כל שהוא עז פנים יותר מחבריו וצועק ומבלבל, הוא הוא בעל הדעה.

     היום הוא המחר שאתמול כל כך פחדת ממנו...

     ''ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" במשך כל התקופה שבו הונחתו עשר המכות על מצרים עדיין היו מי שהיו להם ספקות שמא יד המקרה בדבר.  אולם כשהגיעו לידי "וייראו העם את ה'", כאשר היו חדורים ביראת ה', מיד ידעו כי הכול בא מן השמים. ללמדנו שניצוץ אחד של יראת-שמים שקול כנגד כל המופתים.

א-לקים חשבה לטובה,)נ, כ(.

     הא-לקים מחשב בכל דבר לטובה, ומכין מראש את הישועה, עוד לפני שבאה הצרה. כמ"ש )מגילה יג:(( ״אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל, אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה״. - יסוד זה למדנו כאן מיוסף הצדיק, שכל ירידתו למצרים אינה אלא הכנת תרופה, כי א-לקים חשבה לטובה כדי להחיות עם רב.

     את המעשה המדהים שלפנינו סיפר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ בשם איש נאמן מיקירי קרתא דשופריא. יהודי זה שגר באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש מקפיד להשתתף בשיעור דף היומי מידי יום ביומו, בלא להחסיר אף לא יום אחד. בטבעו הוא אדם עקבי ומסודר,  וקיבל על עצמו לימוד זה ברצינות איתנה, תמיד בכל יום הוא מתייצב במסירות נפש לשיעור, ויהי מה!- מאידך משקיע הוא גם זמן וכוחות להבנת הדף היטב, וחזרה ושינון על החומר, כדי שיהיה מסודר אצלו היטב על בוריו.  עד שנהיה לאחד מהחזקים ביותר שבין משתתפי השיעור, הן בכמות והן באיכות. יום אחד היה האיש מוכרח בדבר מצווה לנסוע אל מחוץ לעיר, והיה מצטער מאוד בדבר, שיצטרך להפסיד מן השיעור האהוב שכל כך מוסר את נפשו עליו. אך לא הייתה לפניו שום ברירה אחרת, העניין לא סבל שום דיחוי, ולא היה ניתן לקיימו בזמן אחר, והוא נאלץ בלית ברירה לצאת לדרכו. טרם צאתו הוא ניגש אל המגיד שיעור, וסיפר לו דברים כהווייתן, שהוא אונס גמור בדבר, וביקשו עזרה וייעוץ,  כיצד יוכל להשלים את השיעור החסר. אמר לו המגיד שיעור: הנה במחזור הקודם של שיעורי הדף היומי, הקליטו כאן על גבי קלטות את כל השיעורים שמסרתי,  אוכל לתת לך את הקלטת מהשיעור של דף זה שבמחזור הקודם, וכך תוכך להשלים את החסר. שמח האיש על העצה הטובה, שלפחות יוכל להשלים את החסר בשמיעת הקלטת.

     הנסיעה שבשבילה הוא נדרש הייתה בדרך רחוקה, והיה עליו לגמוע קילומטרים רבים בדרכו, ולשבת כמה שעות על יד ההגה בנהיגה לילית מייגעת. - אך האיש שהיה מסודר בכל דבר, מצא גם כאן עצה נכונה שלא לבזבז שעות אלו בנהיגה סתמית. 'הרי קיבלתי קלטת שלמה לשמיעה', חשב האיש, ואוכל לנצל את הדרך הארוכה להאזנה לשיעור בגמרא. ישב אפוא מיודענו לפני נסיעתו, 'עבר' מעט על הדף כפי מידת הזמן שלפניו, כדי שיוכל אחר כך בעת הנסיעה להקשיב לשיעור, ולהבין את ההסברים הקולחים מפי המגיד שיעור המומחה. בהגיע השעה היעודה נכנס האיש אל מכוניתו ויצא לדרכו, לאחר שהתרחק משאון המולת העיר, והשתלב יפה בתנועה הבין עירונית השקטה והנינוחה, תחב את קלטת השיעור אל הטייפ שבמכונית, ותוך כדי נהיגה האזין לשיעור, שנאמר בטוב טעם ודעת.  הוא נסע במנוחה ויישוב הדעת, והתענג מדברי התורה שהיו מאירים ומשמחים. הדרך הייתה שקטה וחלקה, לא הייתה שום בעי?? על הכביש הרחב והמתוקן, אך לפתע שומע הוא קול צפירת אזעקת סירנה של מכונית משטרה מתקרבת, מיד פינה את נתיב הנסיעה עבור מכונית המשטרה כחוק, ופנה ימינה אל הנתיב הצדדי שבשולי הכביש, כדי לאפשר לרכב המשטרה לעבור. ברם להוותו, לא עברה כמחצית הדקה, והנה מגיחה מעיקול הדרך באותו נתיב שנסע בו נינוחות אך לפני כמה רגעים, משאית ענק ששעטה במהירות מופרזת על פני הכביש החלק, הוא לא הבחין בה כלל מקודם, גם נהג המשאית כנראה לא הבחין בו, מחמת שהכביש היה כמעט ריק, והנה טסה המשאית במהירות הבזק וחולפת מעל פניו. כהרף עין התברר, שהסטייה שנטה ברגע האחרון ממש מן המסלול הצידה, הצילה את חייו ואת רכושו, אילולי היה נשאר באותו נתיב הייתה מכוניתו ביחד עמו נגרסים ונמחצים כקליפת השום!

     לאחר ההלם הראשוני, עצר האיש בבת אחת את הרכב בצידי הדרך,  כשכולו נרגש ונדהם מעוצמת הנס שעשה השם יתברך עמו. משהתעשת החל לחפש היכן היא אותה מכונית משטרה שהשמיעה את סירנת האזעקה, שבגינה הוא סטה מנתיב הסכנה ממש ברגע שאחרי אחרון. הוא התפלא להיווכח שאין ולא הייתה כאן שום מכונית משטרה, הכביש היה דליל מאד בשעת ערב מאוחרת שכזו, ולא הייתה שום סיבה לרכב משטרתי לנוע בשעה שכזו בכביש בין עירוני זה. - מנין אם כן הגיע קול הסירנה הזו שהציל את חייו? תהה האיש - אך מענה לפליאתו לא מצא. לאחר ששאף מעט אוויר מלוא ריאותיו, ונרגע מן המקרה המדהים של 'כמעט תאונה' שהייתה מסתיימת במוות בטוח, הודה להשם יתברך שוב ושוב על הצלת,  וחזר אפוא אל הרכב להמשיך בנסיעתו אל היעד. כמובן הוא לא שכח את הקלטת שהפסיקה פתאום באמצע מהלך השיעור. ולאחר זמן מה, משחזרה הנהיגה לשלוותה והתנועה זרמה כסדרה, הדליק שוב את הטייפ וחזר אל השיעור הנעים הבוקע מן הקלטת. -אולם משנפתח הטייפ לא הבין בתחילה את המדובר, חסר הלופה חוליית הקישור אל הסוגיא הנלמדת, כנראה שמתוך ההלם שאחז בו במקרה של השניות האחרונות לפני שכיבה את הטייפ, הוא פספס כמה מילים מהמשך השיעור, ולא היה מרוכז במילים האחרונות שנאמרו. - הוא החזיר אפוא מעט את סרט ההקלטה אחורה, כדי לחזור אל המקום שאיבד בו את הקשר. לאחר דקה או שתים, פתאום שומע הוא שוב את קול צפירת אזעקת סירנת המשטרה מפליחה את הדממה, ברגע הראשון הוא ממש התחלחל מבהלה, מה קורה כאן היום? מנין כל הסירנות האלה, אחת אחרי השנייה? - אך משהתבונן סביבו וראה ברור שאין שום רכב משטרה באזור, תפס פתאום שקול הסירנה הזה בוקע ועולה, לא פחות ולא יותר, מתוך קלטת השיעור עצמה!!- לתדהמתו נפתרה לפניו התעלומה, הוא תפס מיד שגם קול צפירת האזעקה שנשמעה מקודם, לא היה של רכב משטרתי כל שהוא, אלא הוא הגיע מתוך קלטת השיעור בדיוק ברגע הנכון, והציל את חייו!

    למחרת כשחזר לירושלים, סיפר לפני המגיד שיעור את הנס הגדול שעשה השם יתברך עמו, בזכות שמיעת קלטת השיעור. ושאלו אם ידוע לו פשר אזעקה זו שנשמעה באמצע מהלך השיעור. מתחילה לא ידע המגיד שיעור במה המדובר, הכיצד זאת מגיעה סירנת אזעקה משטרתית אל תוך קלטת של שיעור תמים בדף היומי? החידה הייתה סתומה בעיני שניהם. ביקשו אפוא המגיד שיעור לפתוח את קלטת השיעור, ולהשמיעה בפניו, ברוב תדהמה וסקרנות ניסו יחדיו לגלות את פשר האזעקה. - משהתיישבו ליד הקלטת והגיעו לקטע הסירנה הנשמעת, התברר שהתופעה פשוטה ביותר ומצויה הרבה, כנראה בדיוק באותו יום שנמסר השיעור לפני שבע שנים, חלפה באמצע השיעור על פני הכביש שמבחוץ, מכונית משטרה ששעטה בסמוך לבית הכנסת בצפירת אזעקה קולנית, שלבטח הפריעה אז באמצע השיעור. - אך עתה התברר, שיד ההשגחה העליונה הכינה הצלה לאיש ישראל, שלא אבה להפסיד מעולם שיעור דף היומי, עוד שבע שנים לפני שנצרך לה! ללמדך טיב עינא דאשגחותא תדירא, שמקדים השם יתברך תמיד רפואה למכה. ושלפעמים אף בשמיעת סירנה פשוטה באמצע מהלך שיעור בדף היומי ניתן להציל חיי אדם, לאחר שבע שנים תמימות. מדהים.



הגאון מלייפנישוק )יחי ראובן(

 

     ה"חפץ חיים" ספר כך: הייתה שטעטלע [עיירה] קטנה ליד העיר וילנא. כמו בכל תפוצות ישראל, גם בעירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה,  חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב והלכה. באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניס.  מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי ימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך – לצבא, במקומות רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכוונה תחילה כדי שלא יפקד עליהם שם ישראל עוד וישכחו בכל היידישקייט.  מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר.  באותם ימים, הלצים היו קוראים לקנטוניסטים "יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם לחברו" – לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטל'ע קוראים לו יווני.

     כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים משיבים ועונים. ובאותו יום, כל הוויכוח היה סביב המילה יבם – היבם היה כך, ואם היבם היה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם יוון – הוא שמע יוון!... והבין כי לועגים עליו, חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו.  התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו – שוב צוחקים עליו. כמה אפשר לומר "יון" בשיעור אחד... התמלא בצער נורא.  עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!"  הם נבהלו. נגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה! חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודברנו על יבם, לא חשבנו עליך חלילה אפילו פעם אחת" . "אתם מספרים לי סיפורים" – אמר בכאב עצור. "תדעו שאיני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם – יון יון!..."  

     הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: מה עושים איתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים.  קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יון' כותבים עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת" . הלה שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע מה זה מ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? איני יודע א' ב', ואיך אוכל להאמין לך ולחבריך – אנשים שלא איכפת להם לשפוך את דמי ?!" - תגיד, אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך? -  אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה זה מ' סופית ומה זה נ' סופית,  אז אבין שלא התכוונתם אלי.

.      לימדו אותו א' ב'. סיים ה"חפץ חיים" את סיפורו: הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו הגאון מלייפנישוק!" מא' ב'...  כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר בא' ב', הוא התקדם הלאה והלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו – הגאון מעיירת לייפנישוק . יהודי מתרגז למה צוחקים עליו, לימדו אותו א' ב', איזו סייעתא דשמיא בלי גבול! למדנו מהפרשה לידע ולהודיע ש"הבא לטהר מסייעין אותו", אבל רבותי, כדאי לנו לבוא ליטהר באמת, יותר חזק, יותר עמל התורה, יותר תפילה, יותר לב בתפילה, יותר דקדוקי הלכה – בא לטהר! הא, אז אומרים בשמים, ככה אתה בא לטהר? "מסייעים אותו – נותנים לך סייעתא דשמיא למעלה מן הטבע.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

עושר,בריאות,הכנסת אורחים,פני השכינה,בעל גאווה,פסגה,תהום,עשר המכות,








אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ז

 

בא אחד אצל ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל באמצע הלימוד שיפסיק הלימוד ללכת לפדיון הבן, ענה לו שהוא באמצע הלימוד, אמר לו המזמין הרי זה חשוב כפ"ד תעניות, ענה לו ר' שלמה זלמן, "דף" גמרא בגימטריא פ"ד, אם כן גם דף הגמרא חשוב כפ"ד תעניות.



     בפסוק בו מאיצים המלאכים בלוט (בראשית יט-יז): "המלט על נפשך" [כלומר: תתקדם בכל הזריזות למען עתיד נפשך], "אל תביט אחריך" [אל תתעכב בגלל חשבון העבר], "ואל תעמוד בכל הכיכר" [מפני בקשת המנוחה הגופנית והעידונים] "ההרה המלט" [תתקדם בזריזות לתכלית שלפניך אף אם נדמה לך כ"הר"] "פן תספה" [פן תפסיד הכול בגלל העיכוב]. בפסוק זה מרומז יסוד גדול לכל יהודי באשר הוא,  עד כמה חשובה וחיונית היא מדת הזריזות.

     הגה"צ רבי משה שמעון ויינטרויב זצ"ל היה אומר בשיחותיו, כי יסוד כבוד הבריות נעוץ במידת ה"דרך ארץ שקדמה לתורה". אדם שיש בו קצת כבוד כלפי עצמו, מתנהג בדרך ארץ. הוא, למשל, לא אוכל כבהמה ולא נעשה דוגמתה... רק אז הוא בגדר אדם, ולאדם אפשר לתת תורה. "דרך ארץ קדמה לתורה", כי רק ע"י "דרך ארץ" נעשה אדם.

     הרבי מקוצק היה אומר: "אם אני אני בגלל שאתה אתה, אז אני לא אני ואתה לא אתה, אבל אם אני אני בגלל שאני אני, ואתה אתה בגלל שאתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

החיוך היומי

     חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב, להלבין שיניים לעשות את הזולת לחייך זה דבר מאוד טוב.

     זו הפעם הראשונה בה הוא נוסע לבד ברחבי ניו יורק, עד עכשיו המארחים שלו ליוו אותו לכל מקום, אבל היום החליט משה שהוא צריך להכיר את האזור גם דרך האוטובוס. ' נסיעה מניו ג'רסי לתוככי מנהטן לוקחת בערך כחצי שעה' אמרו לו מארחיו, והוא החליט ליהנות מן הנוף שנגלה לעיניו. אם בתחילה הוא תכנן לשבת בשקט,  התברר לו עד מהרה שהדבר בלתי אפשרי כלל, לפחות לא באוטובוס הזה. ולא.. לא היו אלו טלטולי הדרך וגם לא טרדנים למיניהם. היה זה הנהג בכבודו ובעצמו.

     מסתבר שנהג האוטובוס, פינחס, היה אחד האנשים בעלי חוש ההומור הכי מפותח בכל ארצות הברית, הוא לא חדל מלהתלוצץ עם הנוסעים, הוא סיפר להם בדיחות,  והתעניין במצבו של כל אחד מהם. 'הו, בוקר טוב גברת ג'ורדון!' הכריז פינחס בעת שאישה קשישה עלתה בכבדות על האוטובוס. חיוכה הגדול היה כמו של אחת שחיכתה כל הלילה לברכה הזו של הנהג. 'מה שלום בעלך החביב, הוא התרגל לרובה שלו?' 'על איזה רובה אתה מדבר, פנחס?!' שאלה האישה בחיוך תוך שהיא מדמיינת את בעלה הישיש רץ עם קלצ'ניקוב. 'נו, התכוונתי למקל סבא הזה שהוא התחיל ללכת איתו לאחר הנפילה האחרונה'. כל נוסעי האוטובוס צחקקו למראה הזקנה שפרצה בצחוק מתגלגל. 'אוי פנחס החביב!' אמרה האישה 'אתה לא יודע כמה אתה עושה את החיים יפים למרות כל הקשיים שהם מציבים לפנינו!'. 'הנה תראו מי הגיע!' הכריז פינחס בקול בשעה שאל האוטובוס נכנס ווילי -בחור צעיר בעל פיגור קל שנתמך באימו, 'חצוצרות בבקשה!' המשיך הנהג העליז ופיזם בקול תרועת חצוצרה: 'פם-פה-פה-פם'. חיוכו של ווילי לא השאיר מקום לספק, הוא היה כעת האדם המאושר העולם.

     פינחס פתח את המיקרופון והכריז: 'טוב, אני רואה שכל הנוסעים הקבועים כבר הגיעו, כעת יש לנו נסיעה רצופה של עשר דקות עד למנהטן כך שזה הזמן האידיאלי לספר את הבדיחה היומית!'. עד מהרה התברר למשה שהנהג השובב הזה דואג לספר בדיחה חדשה כל יום במשך חמשת השנים האחרונות, הנוסעים לא יודעים מניין פינחס שואב את כל הבדיחות שלו אבל הם בהחלט מחכים לבדיחה הקבועה כל יום מחדש, ולא רק הם מחכים, גם החברים בעבודה או בלימודים מחכים לה, וגם הבן זוג בבית, והמוכר במכולת השכונתית. הם יודעים שכל מי שנסע הבוקר באוטובוס של פינחס, מתחיל את היום עם חיוך.

     משה ההמום החליט שהוא צריך לתפוס שיחה עם פינחס הזה, הוא החליט לחכות עד שהאוטובוס יגיע לתחנה הסופית ואז יתאפשר לו לדבר עם הנהג לבד, בינתיים הוא לא הסיר את עיניו מגורדי השחקים העצומים שנראו מחלונות האוטובוס. ' בחורצ'יק, אתה צריך שק שינה?' העיר אותו פינחס מהרהוריו, 'אם לא שמת לב הגענו לתחנה האחרונה למסלול זה'. משה התעשת וענה: 'זה בדיוק מה שרציתי אדוני, אולי אפשר לשוחח איתך מספר רגעים?'. ' בשמחה' ענה לו פינחס וליווה אותו אל ביתן הנהגים, ' במה נהג פשוט שכמוני יוכל לעזור לך?' הם התיישבו ליד אחד השולחנות ומשה שאל: 'יש לי שאלה מאוד פשוטה: מה הסיפור שלך? אני נוסע שנים רבות בתחבורה הציבורית ומעולם לא נתקלתי בתופעה כזו.  בדרך כלל הנהגים מתמקדים בנהיגה ובהסדרי התשלום בלבד, מקסימום הם זורקים איזה חיוך קטן למישהו שברך אותם בברכת בוקר טוב. אבל אתה פשוט חי את הנוסעים כולם, ונראה שאתה יודע את כל קורות חייהם '. 'תראה ידידי הצעיר' פתח פינחס ופרס את משנתו: 'לפני מספר שנים חשבתי לעצמי: מה אני ומי אני? בורג קטנטן המתגלגל בתוך עיר ענקית אליה באים מדי יום כחמשה מיליון בני אדם לעבודה, 350 מיליון אנשים חיים ברחבי ארצות הברית, ומעל שבעה מיליארד בני אדם חיים בעולם. ואני? מסיע ביום רמשה מקסימום 500 איש, סתם גרגר אבק קטן המרחף ברחבי היקום. ואז, החלטתי שאני יכול להשפיע על המון אנשים, אם רק אגרום לאותם 500 איש להגיע בשמחה אל עבודתם או אל ביתם, הלא הם גם יקרינו את מצב רוחם אל הסביבה, כל אחד שמגיע לעבודה פוגש לפחות עוד עשרה בני אדם שנהיים שמחים בגללו, וגם הם ממשיכים ופוגשים אנשים נוספים, מעגל האנשים הולך וגדל, ולפי המחקרים כאשר בן אדם מגיע עם מצב רוח טוב לעבודה גם תפוקת העבודה שלו משתפרת פלאים. בסיכומו של דבר אני יודע שהשפעתי על אלפי או עשרות אלפי בני אדם, גרמתי להם לעבור את היום יותר בשמחה, וזה נותן לי סיפוק עצום' הנהג החביב סיים את דבריו וכבר עלה על האוטובוס לסיבוב הופעות נוסף.

     חז"ל אומרים לנו שאדם שמחייך לשני גדול יותר ממי שנותן לו שתייה צוננת ביום שרב. חיוך לא עולה כסף, אבל הוא שווה זהב. נסה להיזכר באחת הפעמים בהם היית במצב רוח לא כל כך טוב ולפתע חייך אליך מישהו ושינה לך את היום. אין לנו מושג עד כמה יכול להשפיע חיוך קטן שלנו על הסביבה כולה. גדולי המוסר אומרים שפניו של אדם הם אינם רשותו הפרטית אלא הם נחשבים לרשות הרבים, פנים חמוצות הם כמו בור ברשות הרבים, ולעומת זאת חיוך הוא כמו ברז של מים קרים. כולנו יכולים להיות נחמדים אם רק נרצה.

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דף הגמרא,פדיון הבן,הכיכר,זריזות,כבוד הבריות,דרך ארץ,הרבי מקוצק,ולבן שיניים מחלב,




אמרי שפר ה' שבט ה'תשע"ז

 

 אדם עושה דברים על-פי אותו הכיוון שהמחשבה נמצאת, וכמאמר הבעל שם טוב "מקום מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא".

      בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.



     הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל פנה פעם אל אחד מתלמידיו ואמר לו: הלכתי בבוקר אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותיי. בטוח הייתי שיש לי בחשבוני סכום נכבד, אך מאוד הופתעתי כשהודיעני הפקיד שאין לי בחשבוני אפילו אגורה אחת. וכמה מוסר השכל יש ללמוד מזה, אדם מתהלך שליו ורענן בעוה"ז סמוך ובטוח שיש בקרבו יראת שמים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכשיגיע לעולם האמת יתברר שחשבונו ריק מכל וכל. על כן אל יתהלך האדם שליו ורענן אלא יחוש שחייב הוא בדין וכל מעשה יכול להכריע את הכף , וכמאמר חז"ל:" אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

    הרבי מאפטא, ''האוהב ישראל'' הגדול זצ''ל, היה מספר על רבי אליעזר (אביו של הבעל שם טוב) שהיה מכניס אורחים מכל הסוגים ולא היה מבחין בין צדיק לרשע, אמר שיש רמז לכך מפסוק בתורה. שהנה הכתוב אומר: ''קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא''. וכך הוא ביאר את הפסוק: ''קדש לי'' – אם אדם מישראל רוצה באמת להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות ענוותן ושפל ברך, ולדעת כי ''כל בכור'' – כל אחד מישראל הוא גדול ממנו וצדיק ממנו, ולא ילך לחפש חטאים במעשי אחרים. ''פטר כל'' – פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא ''רחם בבני ישראל'' – לרחם על כל איש ישראל יהיה מי שיהיה. ואולם ''באדם ובבהמה'' – להבדיל בין יהודי ויהודי, לומר שפלוני יש לו צורת אדם, ואלמוני נמשל כבהמה, ''לי הוא'' – זה שייך רק לי – ה', שאני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם. אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו, ועליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא...



"וישמע ה' את קלנו" [כו, ז]. (עלינו לשבח).

     פעמים רבות נכנסתי עם יהודים חולים אל מרן גאון ישראל ה 'קהילות יעקב' זצ"ל, ואחרי שבירך אותם בחום- ליבו, היה נוהג לומר: 'אל תמתינו שמישהו אחר יתפלל בעדכם. תתפללו בעצמכם על עצמכם, ודעו שהתפילה תמיד עוזרת. כל תפילה. אין דבר כזה שתפילה חוזרת ריקם! לא קיים דבר כזה במציאות!

     פעם ניגש אליי חולה ואמר לי שגם הוא שמע את הדברים יוצאים מפיו של הסטייפלער, 'אבל מה אעשה, שמזה תקופה ארוכה אני מתפלל ומתפלל אל הקב"ה בכוונה גדולה, ושום דבר לא זז'!--- שאלתו כמובן, אינה שאלה, ומן הדין היה לחזור בפניו שוב ושוב על דבריו של הסטייפלער, ולחזקו בעניין זה, כדי שיאמין שאכן כך הם פני הדברים, ששום תפילה אינה חוזרת ריקם, וכל מילה וכל הגה שאדם מוציא מפיו בעת התפילה, משפרים את מצבו בזה ובבא.  אבל כיוון שהיהודי היה שבור ורצוץ, ונזקק לעידוד, החלטתי לסבר את אוזניו בסיפור ששמעתי באותה תקופה.

     בין שתי מלחמות העולם, נסע אחד משליטיה של צרפת לביקור ברוסיה, בליווי פמליה גדולה של שרים ויועצים.  בבואם לרוסיה, הוגשה לפניהם ארוחת צהריים דשנה בביתו של השליט המארח.  בין יתר המאכלים שהונחו על השולחן, היה גם ה 'קישקע', והמאכל הזה התחבב במיוחד על השליט הצרפתי, עד כדי כך שלא התבייש ללקק את אצבעותיו בעת האוכל, ואף לבקש עוד...  בעיצומה של הסעודה הוא קרא לשר הטבחים שלו וציוה עליו שייגש לעמיתו, שר הטבחים הרוסי, וייקח ממנו את ה 'מרשם' להכנת הקישקע, 'וכשנחזור לצרפת, תעשה לי את האוכל הטעים הזה מדי יום ביומו' . השר הצרפתי עשה את שנצטווה, וכשהגיע חזרה לארמון בפריס הכין גם הוא את הקישקע, והגישו לפני השליט,  שעשה 'הכנות רבות' לפני שישב לאכול, ביודעו שעכשיו הוא הולך לטעום את אחד המטעמים שהתחבב עליו ביותר בעת האחרונה...

     שר הטבחים עומד לצידו, ממתין למחמאות שתצאנה מפי ה 'בוס', שאולי יחליט אף על העלאה במשכורת עקב המאכל הטעים שהוכן לו.  והנה, רק קירב השליט את התבשיל לפיו, וכמעט שהקיא מחמת הריח המסריח שנידף ממנו... הוא ניסה, לשווא,  לשמור על קור- רוחו, וכילה את זעמו בשר הטבחים, תוך שהוא צועק עליו בכעס נורא: ' מה קרה לך? הרי שטעמתי ממאכל זה ברוסיה, הרגשתי בו טעם גן עדן, ולא היה מאכל יותר טוב ממנו, ומה אירע עתה שאינני יכול אפילו לקרב את המאכל לפי מחמת הריח! הלא מן הדין אני צריך לפטר אותך באופן מיידי!'  נבהל שר הטבחים לנפשו ולפרנסתו, ולא ידע מה להשיב לאדונו. 'עשיתי ככל שציוויתני, ולקחתי מעמיתי הרוסי את המרשם המדויק, רשמתי כל מילה ומילה, ולא החסרתי ולא פריט אחד מכל מה שהיה כתוב שם'.  אבל השליט הצרפתי לא נרגע, 'העצה היחידה שיכולתי לתת לך לפני שאפטר אותך ממשרתך, היא, שתחזור לרוסיה, ותספר לשר הטבחים מה קרה, ותשאל אותו על מה ולמה הסריחו כל הקישקע'. בלית ברירה חזר השר בבושת פנים לרוסיה, וכאשר שמע עמיתו את שאירע, שאל אותו שאלה אחת: 'האם שטפת את הקישקע לפני הבישול'? הביט הצרפתי בתמיהה על עמיתו הרוסי, והשיב בשלילה. 'וכי היכן היה כתוב במרשם שצריך לשטוף את הקישקע' ?!--- 'סכל שכמותך', הגיב הרוסי בגיחוך. 'יש דברים שלא כותבים במרשם... כל אחד צריך להבין לבד שאי אפשר להכניס לסיר הבישול סוג כזה של מאכל כמו קישקע בלי לשטוף אותו לפני כן... ואתה עוד מתפלא מדוע הסריח המאכל שעשית!?.  

     החולה הקשיב לסיפור בשום- שכל, אבל עדיין לא הבין מה ברצוני לומר לו. ואז נטלתי את ידיו בחביבות והסברתי שהלקח שאפשר להוציא מכאן הוא, שכשם שלפעמים אפשר להעתיק את המרשם הכי-טוב והכי טעים, אבל אם לא שוטפים לפני כן את המאכל, לא ייצא מכך מאומה, כך המסקנה גם לגביך בעניין התפילה.  כפי ששמעת מפי הסטייפלער אין לך מרשם בדוק ומנוסה יותר להצלחת האדם ולרפואתו מאשר התפילה. ברם,  כאשר הינך בא וטוען שהתפילה לא פועלת אצלך מאומה, אתה צריך לבדוק האם שטפת את הפה שלך לפני התפילה מכל הדיבורים האסורים, לשון הרע ושקרים, רכילות וחנופה!  כי אם לא שטפת, הכיצד תועיל התפילה? בוודאי. כל תפילה פועלת משהו, וכל תפילה יכולה היא שתעלה לשמי-שמים ותמליץ לפני כסא הכבוד בעבור המתפלל; בתנאי אחד, שהפה, דרכו יוצאת התפילה, יהיה נקי ומטוהר מכל רבב .



 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הבעל שם טוב,ישות אחת,שם שמים,ירא שמים,מומחה,להסיח דעת,קלות ראש, שליו,רענן,

 






אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז

 

''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה עתיד להיות משועבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם...



    בעל החידושי הרי"מ ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון , רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה.



     גוי ומשומד לא נותנים לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עימהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו.



     הצדיק רבי משה מ ללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני בעלי החובות...



איך קונים מצוות (דברים טובים – ויחי)

     אל אחת המכולות בשכונת הבוכרים נכנסה גבי אביגיל בן משה הי״ו- מתושבות השכונה. כבר משנכנסה הבחינה שמשהו חריג מתרחש. ריח עז של מחלוקת עמד באוויר! "גברת, את לא שילמת!" טען המוכר בנחרצות. מולו עמדה לקוחה, שטענה בכל תוקף: " כן שילמתי!". חילופי הדברים נשמעו ביניהם בלהט באוויר ובקול רם. גב' בן משה שמעה את הקולות, ובלא היסום פנתה אל המוכר: "אני חושבת שהיא כן שילמה!"  הודיעה נחרצות. תוך כדי הושיטה לעברו יד נחרצת , ובידה השנייה רמזה לו לעזוב את המסכנה לנפשה...  

     טיפש לא היה המוכר, והוא תיכף "השתכנע" מטענותיה.  מיד הסכים עימה, שכנראה הטעות עמו, ושילח את הלקוחה האומללה ל י חופשי '. כאשר יצאה הלקוחה,  פנתה גב' בן משה וביקשה לדעת: "על כמה כסף היה הוויכוח?". המוכר נקב בסכום והיא, להפתעתו הגדולה,  פתחה את ארנקה והחלה מוציאה שטרות בסכום הנדרש. המוכר, שעד לפני רגע זעק מרה שחייבים לו,  התנגד נחרצות לקבל ממנה כסף, שהיא לא חייבת לו. " את לא צריכה לשלם על הקניות שלה", נימק בהגיון.  כאשר המשיכה להתחנן בפניו, שיקבל את הכסף השיב,  שהוא מוכן למחול על כל הסכום, ולא לקבל אותו, לא מהלקוחה האמיתית ולא מהלקוחה המדומה. אבל שום דבר לא עזר לו. "בגללי פטרת את האישה מהחנות ללא תשלום - ואני זו שצריכה לשלם זאת! אתה לא אמור להפסיד מכך!" חתמה את הוויכוח, והוא הוכרח לקבל את הכסף.

     גב' בן משה ערכה את קניותיה, שילמה ויצאה מהחנות. לפעמים לוקח זמן רב, ולעיתים אף שנים למעגלים להיסגר, הפעם זה ארך הרבה פחות. לא חלפו דקות ארוכות והלקוחה הראשונה שבה לחנות המכולת.  פניה היו כבושות בקרקע, והיא התנצלה בקול נמוך: "טעיתי! באותו וויכוח שהיה לנו אכן צדקת - אני לא שילמתי", הודתה בביישנות. מסתבר, שהיא הכינה סכום כסף לבעל המכולת, ומכיוון שלא ראתה את הסכום בארנק- הייתה בטוחה שכבר העבירה אותו לבעל המכולת, ולמעשה הוא בלחץ הלקוחות אינו זוכר, שקיבל מידיה את הכסף. אולם כשחזרה לביתה, היא גילתה לתדהמתה את הסכום על השולחן, והתברר לה, שהיא שכחה לקחת את הכסף - ואכן מעולם לא העבירה לו את הכסף. מיד היא אצה לחנות לתקן את המעוות.  להפתעתה הגדולה המוכר לא הסכים לקבל את הכסף,  על אף העובדה שהיא באמת לא שילמה עבורו. הלקוחה לא הבינה מדוע והיא התעקשה שייקח. בעל המכולת לא רצה לספר לה, כי מישהי אחרת שילמה בעבורה,  ובסיכומו של דבר נטל בעל המכולת את הסכום והניחו אצלו כדי להחזירו לגב' בן משה.

     לימים הזדמנה שוב גב' בן משה לחנות, ובעל המכולת שמח לסיים את הפרשה באמצעות העברת הסכום לידיה. אך לתדהמתו היא סירבה לקחת את הכסף. הוא לא הבין, מה מניע אותה - הרי מדובר בכסף שלה! הוא קיבל את הנדרש. "מצוות לא מוכרים!!!" נימקה את סירובה. "אתה עוד צעיר", הוסיפה והסבירה לו, "עוד תלמד איך קונים מצוות"

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

נשים צדקניות,גוי,משומד,כשרות,טהורות,לשם שמים,קרבן פסח,יום כיפור, עבריינים,כלי כסף,כלי זהב,





אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ז

 

בספר 'פרדס יוסף' הביא רמז מכך שנאמר כאן 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', ובדומה לזה נאמר בחומש דברים (יא, ט): 'ולמען תאריכו ימים על האדמה', מכאן שאם עוסק אתה ב 'ולמען תספר' – בחנוך בניך לתורה, תזכה ל 'ולמען תאריכו ימים' – אף לאחר שהשלמת תיקונך בעולם.



     בפרשה זו אנו מוצאים שלוש מכות שהנחית ה' על מצרים. אומר נכדי האהוב, בשם הבעל הטורים, שמשמה של הפרשה עולה בגימטרייה עובדה זו. הרי ב' ו א' הם שלוש כנגד שלוש המכות. ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.



    גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".



     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם.ה"בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו,  שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה.  אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז.

וַּיַעַש לאָבִיו אֵבֶל" )בראשית נ', י) )מתוך 'מידות והנהגות טובות', הרב מיכל שטרן(

     בירושלים הייתה רופאה בעלת שם ומפורסמת בשם ד"ר כגן, שהייתה מנהלת בית החולים 'ביקור חולים', ועשתה רבות למען ילדי ישראל. אבא זצ"ל שמר את היאהרצייט שלה, ואמר קדיש אחריה. מעשה מופלא אירע פעם, כאשר שכח לומר קדיש ביום היארצייט שלה. לאחר מנחה ביקש ממנו רבי אשר ליכטנשטיין זצ"ל, ראש הישיבה,  לארגן מנין עבור אחד הנדיבים שהיום הוא יום היאהרצייט שלו, ולנסוע להר המנוחות. כשהגיעו להר המנוחות ראה אבא דבר פלא. ליד קברו של הנדיב נמצא גם קברה של ד"ר כגן, הרופאה המנוחה, והיום הוא יום היאהרצייט שלה... מיד ארגן אבא את המניין לומר גם עליה קדיש.

     פעם שאלתיו למה הוא מקפיד לומר אחריה קדיש. ענה לי אבא: " אני חייב הרבה הכרת הטוב לד"ר כגן, שהרי היא טיפלה בילדים שלנו במסירות נפש, ולמה לא נחזיר לה חסד לומר עליה קדיש?"  וסיים אבא במעשה מופלא ששמע פעם, שהאדמו"ר מרחמסטריווקא זצ"ל הבטיח לד"ר כגן עולם הבא. לעת זקנותה, עלה לביתה של ד"ר כגן,  ושאל אותה האם נכון הסיפור שהרבי הבטיח לה עולם הבא.  הרופאה הקשישה פרצה בבכי ואמרה: "הרי זה סיפור של עשרות שנים,  ומזמן שכחתי ממנו, ואולי הזכרת דבר המעשה הינו סימן עבורי שאצטרך עוד מעט להגיע לעולם האמת"... וסיפרה לו גופא דמעשה.

     היה זה בזמן שפרצה מחלה קשה בין ילדי ישראל, ובנו של האדמו"ר היה בין הילדים, שחייו היו תלויים לו בין שמים לארץ, והרבה עמל השקעתי עד שבן האדמו"ר נעשה בריא.  לאחר שהבריא בנו, קרא לי האדמו"ר לביתו ושאל כמה עליו לשלם לי. וביקשתי ממנו שבתמורה יחתום לי על מכתב בנושא "שוויון זכויות לנשים". נעמד האדמו"ר ואמר לי: "את יכולה לבקש דברים חשובים בהרבה מעניין פעוט זה" , אזרתי עוז ואמרתי לו: "אם כן, הבטח לי עולם הבא!" נתיישב האדמו"ר על הכסא ושקע במחשבות. פתאום נעמד שוב על רגליו ואמר לי: "אם תבטיחי לי שכל עבודתך תהיה למען שמו יתברך, להציל נפשות ללא שום מטרת רווח - אני מבטיח לך ב' דברים: א. בקרוב תינצלי ממות בטוח. ב. תזכי לעולם הבא!"

     כמה ימים לאחר מכן פרצה מחלה חדשה בקרב התינוקות, ובית החולים היה עמוס עד למאוד. מיטות נוספות לא היו בנמצא. ירדתי לרחוב, עברתי את הכביש, ורכשתי מספר מיטות נוספות עבור התינוקות החולים. כשחזרתי לבית החולים, פגע בי רכב והעיפני למרחק, ובנס לא קרה לי כלום! נעמדתי על רגלי וחזרתי לבית החולים". סיים אבא את סיפורו: "נו... לאישה כזאת מגיע שישמרו את יום היארצהייט שלה ויאמרו עליה קדיש .

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חומש דברים,בעל הטורים,מכת בכורות,מכת ארבה,מכת חושך,ביקור חולים,






אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ז

 

 

אף אחד לא מתחרט על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים, עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.

     אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים הולכים בדרכים לא טובות וכו’. אנשים לא יודעים?

     הנטייה הטבעית שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב באחרים. כדאי לנו לעשות מבחן עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים, להציע הצעה אחרת במקומם ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות. אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד על עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש 'לא נראים לנו' לחשוב מה אנחנו מציעים במקומם, נראה שהחשיבה השלילית והביקורת שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה משמעותית...

     הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.

 

וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(   וברש"י: חסד שעושים עם המת, שאינו מצפה לתשלום גמול.  [ברכת דוד[



     ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל היה יהודי יקר שהתגורר בישיבת פוניבז' בבני ברק. ניצול שואה וגלמוד שחסה תחת כנפיו של הרב מפוניבז' זצ"ל. היה לו חדר בפנימיית הישיבה,  ושם לן ומחדר האוכל היה ניזון. קשה לומר שהוא ישן הרבה לילות בישיבה, משום שהוא עסק בעניין ייחודי: שמירה על מתים. במשך עשרות בשנים, יצא לשמור עליהם בבי"ח "איכילוב" בת"א. בעיניים של מי שחי בעולם הזה, נמצא הנפטר בסוף המסלול, "בדרכו האחרונה". אך למעשה הוא נמצא בעיקר ב"דרכו הראשונה" לעולם הבא. בשלב רגיש ושברירי זה של מעבר מעולם לעולם, ישנן רוחות רעות ו"חיצוניים" שרוצים להידבק לגופו של המת. לפיכך נהוג לשמור על המת - באמצעות נוכחות אנושית לצידו, שמונעת מהמזיקים להתקרב אליו. כמו כן משתדלים לומר פרקי תהילים שילוו את המת בדרכו הארוכה ורבת התלאות.

     ר' ישראל מאיר, שמר על המתים בעיקר בלילות. מדי פעם שהה בביה"ח שבת שלמה. כך המשיך במלאכתו עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות התייצב מולו מכשול בדמות נערים פוחזים, שהיו לועגים לו בסביבת ביה"ח. הם היו מבזים אותו באכזריות ששמורה לכאלו שלא ראו מימיהם ספר מוסר. כאשר סיפר זאת למכריו, יעצו לו להפסיק לנסוע לשם. זהו, עשרות שנים שמרת על מתים, אתה כבר לא צעיר, הנערים מציקים, אז הגיע הזמן להפסיק! ר' ישראל מאיר היה מגיב לשידולים בשתי מילים: "כבוד המת"! הערך העליון של כבוד המת, גרם לו להמשיך בהרגל רב השנים,  למרות הקושי שבדבר. גם הפוחזים ולעגם לא יכלו לו. הוא עבר את השואה, הוא שרד מצבים קשים מנשוא - הוא ישרוד גם את זה! "

     בליל שבת האחרון לחייו ישבתי איתו", מספר בעל הסיפור, " והוא שוב סיפר לי שהשבוע מאוד הציקו לו. 'הם מבזים אותי, הם מציקים לי. אני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך בעבודה זו'! אמר בכאב עמוק ומחלחל. "פניתי אליו בפעם המי יודע כמה ואמרתי לו: ר' ישראל מאיר, כנראה שאכן הגיע הזמן להפסיק! עשרות שנים אתה עושה זאת, מותר לך כבר לעזוב"! ממש התחננתי בפניו שיפסיק ללכת לאיכילוב, ואני לא הייתי היחיד שניסה לעצור אותו מלהמשיך לשמור על המתים. הוא נעץ בי את עיניו הטובות וענה: 'את העבודה הזאת אני לעולם לא אעזוב, מפני שיש בזה משום כבוד המת. לא, אני לא מוכן לוותר על זה! למרות גודל הצער, הביזיונות והעלבונות שהצעירים האלה עושים לי'!

    ''מי זה? של מי ההלוויה"? העוברים והשבים לא הצליחו ליישב את הסתירה הזועקת בין אלמוניות המנוח מחד גיסא,  לציבור העצום שהשתתף בהלווייתו מאידך גיסא. אלפים הילכו אחר המיטה, כאשר בראש מסע ההלוויה צועדים רבנים וראשי ישיבות, צדיקים ומשגיחים. הייתה זו הלווייתו של ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל!  מהיכן הגיעו האלפים? מה גרם לראשי הישיבות להצטרף למסע הלילי? בדיוק באותו ערב מסר ראש ישיבת פוניבז ', רבי אלעזר שך זצ"ל, שיחה מוסרית בישיבה. השיחות לא היו תדירות, אלא נמסרו אחת לכמה חודשים. כיוון שכן היו מגיעים מאות ואלפים מרחבי העיר ואף מחוצה לה כדי לשמוע את הדברים.

     באותו יום בשעות הצהריים, פנה ר' ישראל מאיר לחדרו על מנת לנוח. תוך כדי שינה, לקה בדום לב ונפטר. הלווייתו יצאה מחדרו בישיבה, וכאן נראתה בעליל יד ה'! האלפים שסיימו לשמוע את השיחה של הרב שך, הצטרפו למסע ההלוויה, וכך זכה היהודי הגלמוד ללוויה גדולה חשובה ומכובדת. לו יכול היה ר' ישראל מאיר להציץ מבעד לטלית שכיסתה את גופו, לבטח היה מגדיר את מסע ההלוויה בשתי מילים: "כבוד המת"!... 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מתחרט,לוותר,המשכיות,לפסול,התייעלות,פרייה ורבייה,שוללים,נערים פוחזים, פרקי תהילים,





אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ז

 

   ''אדם לעולם לא יכול לשנות את מחשבותיו אם לא יודע מה המחשבות שלו"



     אם תמיד תעשה את מה שתמיד עשית תגיע תמיד רק לאן שהגעת.



     אתה עובד בשביל לחיות - אבל העבודה הורגת אותך.



     את חזרת הש"ץ שנתקנה על מנת שהש"ץ יוציא ידי חובה את הציבור. בכל ברכה וברכה הצבור עונים 'אמן' ודי בזה, משא"כ בתפילת 'מודים', שהיא תפילה של הכרת הטוב להקב"ה - 'מודים אנחנו לך', תקנו חז"ל תפילת 'מודים דרבנן ', שכל אחד ואחד יאמר בעצמו, והלא דבר הוא?! מה נשתנתה ברכה זו משאר חזרת הש"ץ, שדי במה שאומר הש"ץ והציבור עונים אמן?!  וביאר שהעניין הוא, שמאחר שתפילת 'מודים' היא הכרת הטוב לבורא עולם על כל נשימה ונשימה, ועל כל חסדיו שעושה עמנו בכל רגע ורגע, על כל אחד לומר אותה בפה מלא בעצמו ולא על ידי שליח!! (אהל משה(



     הרבי מרוז'ין ביקש פעם מרבי משה מקוברין שיגיד לו דיבור ממורו רבי מרדכי מלכוויטש. ענה לו: "הרבי היה אומר - "רוח הקודש זה לא רבותא, גילוי אליהו אינו רבותא, פקידת עקרות אינה רבותא, לירא באמת מהקב"ה זו רבותא!" ("אמרות משה" ח"א(

"     בצלאל... למטה יהודה ואהליאב... למטה דן" את בצלאל,  בן השבט החשוב ביותר – שבט יהודה, זיווגו עם בן השבט הפחות בחשיבותו, שבט דן.  ללמדנו שבתחום החכמה אין הייחוס בעל חשיבות.

     בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.

     "בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכול!" (רבי נחמן מברסלב זיע"א )

החיבור במעמקים (להתעדן באהבתך- בראשית(

     בכ“ג באלול התש“ע, בשעה:23:00 , עת בה נסעו הרב משה מורנו הי“ו ורעייתו תחי‘ לביתם שבמושב מעלה אפרים. מכונית שנסעה אחריהם באורות גבוהים ובה ארבעה נוסעים הפריעה למהלך נסיעתם ולפיכך החל הרב להאט כדי לתת למכונית שתעקוף אותו.  הרכב אכן הגביר מהירותו ועקף. אך לפתע עצר כדי לחסום את רכבו של הרב. מאז הכול התרחש במהירות עצומה; מחבל חמוש ברובה ירד מהרכב החוסם ומטווח של שני מטרים החל לירות על רכבם של הרב ורעייתו. שבע עשרה כדורים נורו מטווח קצר ורק אחד פגע ברגלו של הרב. קליע נוסף פגע בכרית הראש של מושב הנהג. כל השאר חדרו את החלונות והדלתות.  המחסנית התרוקנה והמחבל אץ לרכבו להביא מחסנית נוספת. הרב ורעייתו ניצלו את ההפסקה למנוסה מרכבם. היה זה הימור על חייהם כי למחבלים שברכב יש נשק ותחמושת ולהם אין כל דבר להגנתם...

     הרב מורנו בסייעתא דשמיא ובקור רוח דחק ברעייתו להידרדר לתהום שהייתה לצד הכביש. פירושו של דבר זה להידרדר לעומק של יותר מש...ל...ו...ש...י...ם מ...ט...ר...י...ם!  הוא אמר לרעייתו שאם יתמהמהו עוד רגע אחד הם יהיו חשופים למחבלים ויחוסלו בוודאי. הם החלו בירידה תלולה ורצופת מכשולים בתהום החשוכה לחלוטין. הם הספיקו להבחין בשלושה מחבלים חמושים שחוזרים לרכב שלהם כדי לבצע ”וידוא הריגה“... הזוג החל להתגלגל במורד התהום כשהרב מורנו מאבד דם רב מרגלו הפצועה והאישה סובלת מהלם ופציעות מסלעים חדים.  כשהגיעו שניהם לתחתית המדרון הם שלפו את מכשיר הטלפון הנייד, שלמזלם היה בידה של רעייתו כשנמלטה עימו מהרכב. וממעמקי המדרון הם הזעיקו את כוחות הביטחון.  תוך דקות הגיע כוח חילוץ כדי להוציאם מהתהום, כשבמקביל הצבא החל במצוד אחר המחבלים.  הפלא הגדול אותו לא יכלו לפענח אנשי הצבא והמשטרה כיצד הצליחו בני הזוג להתקשר מעומק התהום, שאפילו על הכביש הקליטה היא גרועה מאוד, אם לא היו מצלחים להתקשר משם, מי יודע כמה שעות כואבות הם היו נשארים שם, כשהם מאבדים דם וזקוקים לטיפול רפואי...  בסופו של דבר, המחבלים ימ“ש נתפסו והם הודו בחקירתם שהם אפילו הספיקו לכרות קבר כדי לקבור את קורבנותיהם ולהעלימם...

     בסעודת הודיה שנערכה כחצי שנה לאחר האירוע, אמר אחד הרבנים שיש בידו לפתור את תעלומת ה“יש קליטה“ של הטלפון הנייד בתהום: ” לפני עשר שנים הרב מורנו שליט“א קיבל על עצמו שהוא לא נכנס לבית המדרש עם טלפון נייד כלל, אפילו אם הוא כבוי.  פשוט ומוחלט: הטלפון הנייד הושאר מחוץ לתחום ביהמ“ד.  בנושא זה הוא לא נכנע ועמד בצוק איתן מול כל הניסיונות לשכנעו שהנייד יהיה כבוי. הוא טען שאם מתחילים להיכנס לביהמ“ד עם נייד כבוי בקלות אפשר להידרדר לטלפון במצב רוטט. וכדאי שלא לעמוד בניסיון. הוא טען שוב ושוב שהוא אינו רוצה שתורתו תיעשה קרעים קרעים ואף לא שהתפילתו תופרע מאיזה רטט או צליל... ” הרב מורנו אף אמר, שאי אפשר לומר ’שמע קולנו... חוס ורחם עלינו... וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו‘ כשלפתע הטלפון מזמזם ברטט, היד לוחצת ’אוטומטית‘ על כפתור והעין מרפרפת על הצג לראות מי התקשר... ברגעים ספורים אלה שבאמצע התפילה יש היסח הדעת והחמור מכל שאנו מניחים את הקב“ה ב...‘ממתינה‘! ”

     בעקבות קבלתו של הרב מורנו נעשה חיזוק גדול בישיבה ורבים הצטרפו אליו וביהמ“ד היה נקי ממש מניידים! ” מכאן נבין את פשר החיבור שנעשה במעמקים. כאשר הרב מורנו ניתק עצמו כליל מהנייד והוא כולו היה בקשר ישיר בלימוד ובתפילה עם הקב“ה בלבד, אזי בעת צרה, ברגע הנכון והקריטי, חיבר אותו הקב“ה לרשת הקליטה של הנייד במקום שעל פי טבע כולם מנותקים!“

     אם אתה בזמן התפילה והלימוד מחובר רק להקב“ה ומקבל על עצמך לא להיכנס לביהמ“ד או לביהכ“נ כשהנייד מחובר/ רוטט - הקב“ה ישמע אותך, יענה לך בעת צרה ויחבר אותך גם במקום שאין בו קליטה...



 יששכר נשמתי )מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי(

     בצלאל מזרחי הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות. במונחים בני ברקיים, מזרחי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי. מזרחי בנעוריו היה תלמיד מבריק, שקדן ותוסס.  עקב בצד אגודל עם בצלאל מזרחי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין מזרחי לשעיבי היה בלתי נתפש. די אם נאמר,  שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות למזרחי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, והתחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה.

     גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל מזרחי לדרורה, בתו של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך מזרחי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו מזרחי שקוע עד צוואר בעסקים.  בגיל 45 וחודשיים לקה מזרחי מיודענו בלבו, ואושפז במחלקה הקרדיולוגית. הצינתור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר מזרחי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה מעריב במניין, שחרית זריזה, אך קביעת עיתים לתורה?". ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה, שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות. "שעיבי!"? חרחר מזרחי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פינחס יוחנן ידידי בוא היכנס לחדר 17" ."הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל מזרחי, מה שלום כבודו" - האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים,  תוך לחיצות ידיים חמימות. שעיבי רכן לעבר ידידו, חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: "בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך. אם יש בי תורה - היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ - זה בזכותך. אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. אתה היית היחיד שהבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות.  כיום ידידי, זיכוני מן השמים, לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מידי יום, הספקתי להוציא לאור ששה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא.  ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו .

     בצלאל מזרחי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פינחס יוחנן שעיבי ראש כולל!!!??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני, בצלאל מזרחי, העילוי הדגול,  מצונתר ועוסק במסחר ומקבל ממנו, מן הגאון הזה, כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!

     שבועיים אחרי. חצות לילה. נקישה בדלת. הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל מזרחי. "ברוך הבא ידידי", מאיר שעיבי פניו. "פינחס יוחנן באתי אליך בעניין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדבריי. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי.  בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיניי רואות שאתה מתגורר בדירה של 2.5 חדרים". הסוחר מזרחי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000, ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000, ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור דירה בת 5  חדרים, שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך". הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל לבו העדין של ראש הכולל הרב פינחס יוחנן שעיבי אשר בביישנות רבה הסכים לעסקה. הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הוותיקים ויצא לדרך.

     הו,הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע כזה. "שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון", היה הסוחר מזרחי לוחש מפעם לפעם לאוזני ידידו ראש הכולל, "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי...  תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האשפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים, אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי". במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר מזרחי נוחת כל ראש חודש אצל שעיבי כמו שעון שוויצרי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.

     אחרי חמש שנים, סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא. הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שבצלאל מזרחי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה" . יומיים אחר כך כשהגיע מזרחי עם השטרות המרשרשים, הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין עפעפיו של הזבולון שלו. "מזרחי, תהיה הוגן כלפי,  ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים". נסיונות הטיוח של מזרחי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות, התרצה מזרחי: " מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מלשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא מסכימה. למרות הכול, אני לא רעב ללחם. "בשום אופן לא", היה הרב שעיבי נחרץ "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט". מזרחי: "אתה יודע מה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים, ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל, אבל ישמור אותך מאושר". הרב שעיבי הפך לחומה בצורה :"לא ולא.  אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. תתחשב בי. מזרחי לא נכנע: "רב שעיבי, והשבת שלי - מה יהא עליה?  לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מפוסקי הדור. הלה האזין רב לטענותיהם: כן עונג שבת, לא עונג שבת. עיניו הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא ה יששכר מביניכם, צודק. הסוחר מזרחי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: " אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר מזרחי,  נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת, וצדקה זו לעולם חוזרת.

     הרב שעיבי והסוחר מזרחי יצאו באותו לילה בני ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה'חזון איש' זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפף על ראשיהם. הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר. "אנא ריבונו של עולם", הם התחננו, "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עינינו שנמצא פתרון שיניח את דעת שנינו" . לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה מזרחי לידידו ואמר: "ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקיי יחזרו למסלולם נמשיך בעיסקת השבת,  אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעסקת יששכר וזבולון שלנו, ואם חלילה..." הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו ידידו, הנהן בראשו ולחש על אוזנו: "בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר לבך וכוונותיך. "אתה זבולון הכי ענק בעולם". "ואתה יששכר נשמתי", חתם הסוחר מזרחי את השיחה. השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמת הרוח.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

המחשבות,עובד,לחיות,העבודה,הורגת,הכרת הטוב,נשימה,רוח הקודש,פקידת עקרות,דרך הררית,סיגוף,

 

 



אמרי שפר כ"ח טבת ה'תשע"ז

 

אל תאפשרו לאחרים למשוך אתכם לתוך הסערה שלהם. תהיו אלה שמושכים אותם לתוך השלווה שלכם.



     ''הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (ו, יב(  לקוצק הזדמן פעם חסיד מלובביץ. סח אתו בעל חידושי הרי"ם ושאל אותו על דרכי התנהגותו של האדמו"ר מחב"ד. סיפר לו הלה על קדושתו של האדמו"ר שלהם, ממש מלאך א-לקים,  שתורתו בוקעת שחקים.  אמר לו חידושי הרי"ם: הרבי שלכם אומר תורה העולה עד לרקיע, אך הרבי שלנו אומר תורה היורדת לחדרי בטן.

    ''התלמידים הם שמחזיקים את הכולל, לא הכולל מחזיק אותם” ) שמש ינון(

     יש להשתחרר מהחיים שתכננתם לעצמכם כדי לקבל את החיים שמחכים לכם.



התפילה שנשאה פירות (בנתיבות המגיד)

     בשנת תשמ“ה הגיעה שיחת טלפון אל הגאון רבי יצחק מאיר שור שליט“א מראשי ישיבת ”תורה ודעת“, בו מודיע לו יהודי על זוג חדש שבאו להתגורר סמוך לביתו. הם אינם שומרי תורה ומצוות אבל חביבים ונעימים מאד. ואם יזדמן לו, שיראה לקרב אותם.  מן השמיים הזדמן שבדיוק כשירד הרב שור אל הרכב שמסיעו לישיבה, ראה הוא לפניו אדם לא מוכר היוצא מרכבו. הרב נגש אליו, הושיט לו את ידו לשלום, ושאלו אם הוא שכן חדש,  משענה בחיוב ואף הזכיר את שמו, עשה עמו הכרות, והציע לו לבוא להתארח אצלו יחד עם רעייתו בליל שבת הקרוב.

     היהודי התרגש מאד מן ההזמנה המפתיעה. והבטיח תשובה מיד לאחר שישוחח על כך עם רעייתו, ואכן, עוד באותו ערב נתנו בני הזוג את הסכמתם.  בסעודת השבת שררה אוירה מיוחדת. תחלה שמעו דברי תורה מהרב המארח. לאחר מכן החלו לשוחח בענייני יהדות. עם סיום הסעודה הודו רבות על התענוג שהיה לה , ומיד קבלו הזמנה לפעם נוספת. הם, כמובן, נענו לכך בחיוב. התגלה שהשכנים החדשים הם בעלי חפץ עז לשמוע עוד ועוד על היהדות. כשראה הרב עד כמה רציניים הם בחיפוש אחרי משמעות בחיים, הציע להם לחוות מספר ימים בישיבת ”אור שמח“ בעיר מאנסי. בני הזוג נסעו למאנסי, וכשחזרו הפכו לבני אדם שונים. הם קבלו החלטה, שמעתה ישמרו תורה ומצוות באורח מלא.

     סמוך לראש השנה הודיע הבעל למעבידו שהוא עוזב את עבודתו, ומעתה הוא בן ישיבה בישיבת ”אור שמח“. השם הלועזי מרק שונה לשמו היהודי ”משה דוד“, וכל הדרכתם המשיכה להיות על פי הרב שור.  לקראת החגים הגיעו לביקור אצל הרב שור. שם סיפר אותו משה דוד לראש הישיבה שיש לו קרבת משפחה לאנשים חרדים מאד. הוא ידע זאת בילדותו, אלא שהוריו הבהירו לו כי אותם קרובים הם מטורפים. ולכן אין ענין לשמור עמם על קשר. עתה חושב הוא שהוריו הטעו אותו עם המידע הנ“ל, מתוך שחששו שתהיה להם השפעה עליו. אבל עתה מעוניין הוא מאד להכירם.

     הוא החל לחקור ולדרוש, עד שגלה שאחד מהאדמו“רים השוכן בשכונת בורו פארק הוא, לכאורה, קרוב משפחתו. ועתה מבקש הוא שראש הישיבה יסדיר לו תור אצל אותו אדמו“ר. ראש הישיבה מהר לקבוע להם זמן לביקור אצל אותו אדמו“ר באחד מימי חול המועד סוכות. בני הזוג נסעו אל האדמו“ר מלאי חששות, האם ישתכנע הרבי שהם, אכן, קרובי משפחה? ואיך יקבלם? החששות נמוגו מידית. האדמו“ר והרבנית קבלום בסבר פנים מאירות. השיחה קלחה לה בנעימות. לא עברו רגעים רבים, והם הגיעו ללב המטרה, שהיא ברור הקשר המשפחתי. שאלות קצרות הבהירו, שאכן, הם קרובי משפחה.  שאל הרבי את ר‘ משה דוד: אמור נא לי, הייתה לך דודה בשם מרתה. התשובה הייתה חיובית. אם כך אמר האדמו“ר, נדמה לי שהייתי סנדק אצל בנה, השתומם משה דוד, אבל הרי לאותה מרתה אין בנים, רק שתי בנות. הרבי הופתע הוא זכר היטב שנסע לברונקס לשם סנדקאות. אז אם לא אצל אותה מרתה אצל מי זה היה?  כאן נכנסת הרבנית ומעירה, אמור לי משה דוד האם לא נולדת בברונקס? הוא מאשר שכן. אם כך הברית הייתה שלך. אני זוכרת זאת היטב.  כעת נזכר הרבי. אכן הייתה זו הברית שלך, ימים אחדים לפני הברית צלצל אלי אביך ובקשני להיות סנדק בברית. הקשר שלי איתו כבר נותק לחלוטין בעקבות ירידתו הרוחנית שהובילה לנישואיו עם אמך, שהייתה רחוקה מאד מיהדות. בחתונתו לא השתתף איש ממשפחתנו. וכשנולדת נסה ליצור את הקשר המזערי הזה.  חששתי מאד להגיע. היה לי ספק על המוהל. האם יודע הוא בכלל את מלאכתו? ואם הוא בכלל דתי? שנית היה כמעט ברור שהמאכלים שיוגשו בסעודה יהיו טרפה. גם הצניעות רחוקה למדי מכל בחינה שהיא, לא היה לי נוח להיות שם. אבל הרבנית הפצירה מאד. טענה חזקה הייתה בפיה. אל תיסע בשביל האבא,  עשה זאת בשביל התינוק שלא חטא. ובעת שאתה מחזיקו,  התפלל נא שיגדל כיהודי הגון וכשר. שמעתי לקולה ונסעתי לשם. וכשהיית בזרועותיי נשאתי תפילה מעמקי הלב. שתגדל להיות יהודי כשר וירא שמים.  מאז תהיתי לעצמי פעמים רבות האם קבל הבורא תפילתי.  והנה זוכה אני לראות כי התפילה שנשאה אז, פירותיה הגיעו עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר...


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סערה,שלווה,חסיד,האדמו"ר מחב"ד,מלאך א-לקים,רקיע,כולל,התלמידים,





אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ז

 

 

אלה ראשי בית אבותם בני ראובן... ובני שמעון... ואלה שמות בני לוי" )ו, יד-טז) כתב השל"ה הקדוש: "קשה, למה אמר תיבת 'שמות' אצל לוי יותר ממה שאמר בראובן ושמעון ?כי שבט לוי לא היו בגלות. ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור, מה עשה, קרא שמות לבניו על שם הגלות, דהיינו שם 'גרשון' על שם כי 'גרים' הם בארץ לא להם, ושם 'קהת' על שם שיניהם 'קהות', ושם 'מררי' על שם 'וימררו' את חייהם, זהו שאמר ואלה שמות בני לוי. ומכאן ילמד האדם להשתתף בצער הציבור אע"פ שאין הצרה מגעת לו."

     ״ויעשו כן החרטומים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח,ג). המצרים חכמים המה להרע: להעלות את הצפרדעים ידעו, אבל להיטיב – לסלקן, זאת לא ידעו לעשות.(אזניים לתורה)



     ״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך״ (שמות ח,ז). כאן הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הצפרדעים מפרעה ומעבדיו, ואילו במעשה הנחשים השרפים (במדבר כא,ד) לא פעל משה בתפילתו להסיר את הנחשים, אלא נצטווה ״עשה לך שרף״. כי לכל צרה שלא תבוא יש תרופה חוץ מלשון הרע. ללמדנו, אם אדם דן את חברו לכף זכות, דנים גם אותו לכף זכות, והיפוכו במי שמדבר לשון הרע. (החפץ חיים)



     יהודי אחד בא לפני רבי אברהם מפוריסוב. הוא נכנס אל חדרו בהבעה מלאה יגון ועצב, וכשהוא גונח ומתמרמר שפך את לבו: "רע ומר לי. אין לי אפילו מעט נחת ושמחה. ייסורים קשים הם מנת חלקי כל היום". ענה לו רבי אברהם: "מי אמר לך שמפני הייסורים אתה עצוב? אולי מפני עיצבונך באים עליך הייסורים? התגבר, מלא את לבך קצת שמחה, ותראה כי הייסורים ייעלמו מאליהם".

טוב ה' לכל )ברכי נפשי)

     מעשה שהיה בבני זוג שאירחו בביתם איש עני ואביון, שאכל מעשה על שולחנם בקביעות, והייתה בכך מצווה גדולה, שכן היה האיש הזה ערירי, בלא משפחה, ומצא בביתם נועם וחמימות, ומרגוע לנפשו. הבעיה הייתה שכל פעם כאשר העני הזה הגיע, היה לו מנהג לספר לבני הבית, כל פעם מחדש, את קורותיו וכל מה שעבר עליו. ועד שהיה ניגש ליטול ידיו לסעודה, עבר זמן רב, ובני המשפחה הוצרכו להמתין לו עד שיסיים את הסיפורים... מרוב הטרחה, חשבו כבר כמה פעמים להודיע לעני שלא יגיע יותר, אבל לא העזו לעשות זאת, כיון שידעו שבואו אליהם משפיע עליו חיות ולשמחה, וכיצד אפשר למונעו מכך.ברבות השנים, הלך וגדל מספר ילדיהם של בני הזוג, והבית בו התגוררו נעשה צר מלהכיל את כולם, והם החליטו לעבור דירה. לפני המעבר לדירה החדשה, העלו בדעתם שאולי עכשיו יעשו בחוכמה, ולא יודיעו לעני את הכתובת החדשה, וחסל סדר טרחה... הוא יגיע כמנהגו אל הדירה הישנה, וכשיראה שלא נמצאים שם,  יבין שהמשפחה העתיקה דירתה למקום אחר, וכשלא יידע היכן ממוקמת הדירה החדשה, לא יגיע יותר, וכך ייפטרו ממנו אחת ולתמיד.

     אמרו ועשו.ועזבו את הדירה, ללא שגילו לעני לאן הם עוברים. לפני עזיבתם,  ביקשו גם מהשכנים שאם העני יתעניין אצלם לאן עברו, שלא יגלו לו.ביקשו בני הזוג לישב בשלוה, ולא לשמוע יותר את סיפוריו של העני הטרדן. וענה, זמן קצר מאוד לאחר עוברם לדירה החדשה נשמעת זעקה גדולה מפי האישה, שהייתה במטבח. בעלה, שנזעק במהירות, פוגש את אשתו המצביעה על עקרב גדול־ ממדים. הבעל נבהל, אבל לא איבד עשתונות. לקח מטאטא, והרג את העקרב. לא עוברות כמה שעות, והנה עקרב נוסף מטייל לו בבית. הבעל הורג גם אותו אבל העקרבים ממשיכים להגיע, האחד אחרי השני, וגורמים בבית בהלה נוראה. חשבו בני הזוג שמדובר במכת עקרבים, שמקורה באחד מקירות הבית, והזמינו מומחה בתחום שיבדוק את העניין. הלה מגיע, אבל קובע נחרצות שלמרות ההתמחות שיש לו בנושאים אלה, הפעם אין הוא מסוגל לאבחן מהיכן מגיעים העקרבים, כשהמשיכו העקרבים להגיע, ומנוחת נפשם של בני הבית הייתה מהם והלאה, ניגשו בני הזוג אל הגאון רבי חיים פינחס שיינברג, זצ"ל ראש ישיבת "תורה אור", כדי לשאול בעצתו.

     מששמע הגאון את דבריהם, הוציא מהארון ׳פרק שירה׳, ואמר ׳בואו נבדוק מה שר העקרב לבוראו, ומזה נוכל אולי ללמוד על מהות מציאותו בעולם׳.הגאון רבי חיים פינחס שיינברג מעיין בפרק שירה, ומוצא שהעקרב אומר ׳טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳.ואז הוא פונה לבני הזוג ואומר להם: ׳ נמצאנו למדים שהעקרב נשלח לעולם כדי להזכיר לבני האדם שגם הם צריכים לרחם על מעשי־ידיו של השי״ת. ׳אולי עברתם לאחרונה על פסוק זה, ולא ריחמתם על ברואיו של הבורא יתברך׳? הבעל ואשתו לא היו צריכים לשמוע יותר מזה. הם הבינו כבר מהיכן באה להם המכה. עוד באותו יום איתרו את העני, והשיבוהו לביתם. והעקרבים נעלמו. 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

שמות,שבט לוי,בצער הציבור,החרטומים,הצפרדעים,משה רבנו,הנחשים,יגון ועצב,עקרבים,מתמרמר,תורה אור,




אמרי שפר כ"ו טבת ה'תשע"ז

 

הירא את דבר ה' ואח"כ כתוב ואשר לא שם לבו. ומדוע לא נאמר להיפך מהירא את דבר ה' דהיינו "ואשר לא היה ירא דבר ה'", אלא היצר הרע אינו מחכה עד שאדם יהא לא ירא דבר ה' ח"ו, רק כשרואה איזה רפיון כבר מגיע, וזה אשר לא שם לבו, רק רפיון קטן, גם כתוב במשלי ה' תעיף עינך בו ואיננו,  שכהרף עין הוא כבר בא, אם מוצא דבר קטן ביותר כבר מוצא היצר הרע מקום להכשילו.

    ''ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'). מדוע לא שומעים לצדיק - "מקוצר רוח" שמקצרים בענייני רוחניות, "ומעבודה קשה" על כל דבר יש להם קושיות. (אמרי חיים(

    ונתתי לכם מורשה. שתי פעמים כתוב בתורה לשון מורשה, אחת לגבי ארץ ישראל, ואחת לגבי התורה, כמו שכתוב תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, כי יש קשר בין אחד לשני, שאם יש תורה אז יש גם ארץ ישראל, שנאמר ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו.

     חודש שבט ר"ת ש'מרם ב'רכם ט'הרם. ש'נשמע ב'שורות ט'ובות. ועוד רמז לטובה, ואין ב'שבט'יו כושל. הרבי אמר לתלמידיו כל שבועיים שמחה ר"ח שבט, ט"ו בשבט, ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, י"ד אייר פסח שני, י"ח אייר ל"ג בעומר, ר"ח סיון, חג השבועות, שה' יעזור לנו שיהיה כל השנה שמח.

כוחה של ברכה II

     להלן סיפור מאלף , המעובד מסדרת הספרים "אמונה שלמה" על חמישה חומשי תורה, שערך ידידי ורעי ר' צבי נקר ויש בו כדי ללמדנו מהי כוחה של ברכה. ר' צבי שמע את הסיפור מפי אחד מנכדיה החשובים של אחת מגיבורות הסיפור, הלא הוא הרה"ג אריה פלשניצקי שליט"א, ר"מ בישיבת שערי יושר, ובעמח"ס 'אתקינו סעודתא':

     הימים ימי הדמדומים, מעט קודם שבא הכורת על יהדות אירופה.  באותם הזמנים ישיבת 'ברנוביץ' הייתה בראשות מרן הגאון 'ר אלחנן וסרמן זצ"ל. אחד מהאישים ששימשו בקודש, היה הגה"צ 'ר צבי הירש גוטמן הי"ד, ששימש כמנהל הישיבה ואשר בנוסף לתחום אחריותו היה עליו לדאוג להאכיל ולמצוא מקום לינה עבור הבחורים. עליו העיד מרן הסטייפלר זיע"א כי הוא 'בקי בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. ימים אלו שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה,  היו קשים מבחינה פיננסית לכלל עולם הישיבות ברחבי אירופה , כשהקשיים היו נחלת הכלל כולו. חודשים ארוכים היו ראשי הישיבות עושים את דרכם מעבר לים, כדי לנסות ולשחר פתחי נדיבי עם.

     הבחורים שנקבצו בישיבתו של הגאון ר ' אלחנן וסרמן,  מסרו נפשם וגופם עבור לימוד התורה הקדושה. הם סעדו אצל בעלי בתים מבני העיירה, שגם פיתם הייתה בדרך כלל דלה ובקושי מספקת את בעליה.  באכילת ה 'ימים' נהגו מירב הבחורים לסעוד מידי יום כל אחד אצל נדיב לב אחר שניאות לפתוח את ביתו בעד בן הישיבה. כשאימת המלחמה החלה לחדור לסביבת הישיבה, החרדה והאימה ליוו את בני הישיבה, שרובם ככולם היו רחוקים מבני משפחותיהם מרחק רב. הדבר לא הורגש בתלמודם ושקיעתם הרבה בהיכל הישיבה,  אך מצבה הגשמי של הישיבה ושל בני העיירה ירד פלאים, והם התקשו לכלכל את בני הישיבה במתן מזון לפיהם דבר יום ביומו.  מי שנטל על שכמו את העול הכבד, בימי צר ומצוק ביתר שאת הינו 'ר צבי הירש הי"ד, שלא חדל ממאמציו להשיג בכל דרך אפשרית מזון בסיסי בעבור בני הישיבה.

     שתים מבנותיו חנה רחל, ושרה בילא, שמעו את דאגות האב לגורל בני עליה הממיתים עצמם באוהלה של תורה וגמרו אומר בלבן לעשות מעשה, שיהא בו במשהו להקל מעולו הגדול של האב הדגול.  לאחר שאביהן עזב את הבית ויצא לעוד מסע כיתות רגלים מפרך,  בניסיון למצוא עזרה לצרכי הישיבה, יצאו שתי הבנות לרחובה של עיר, כשסלים גדולים בידיהן, והחלו להתדפק על דלתותיהם של יהודי העיירה. הם פירטו את בקשתן מעמקי הלב, שכל אחד ייתן את אשר ידבנו לבו, אם במוצרי מאכל או בכסף ומעות. כך סובבו להן שתי הבנות, חנה רחל בת ה- 20 ושרה בילא בת ה- 16 בלבד כשבלבן חדורה תחושת שליחות למען הצלת עמלי התורה.  לנוכח תחנוני הבנות, הסלים הלכו והתמלאו, נדיבי עם פתחו את צוהר ליבם למרות שעת הדוחק.

     לפתע באחת מסמטאותיה של העיירה – בואכה רח' אלביאנסקה בברבנוביץ', בעודן צועדות עם הסלים בידיהן, בא לקראתם ראש הישיבה.  לנוכח הליכתן עם סלי מזון מלאים בידיהן, שאלן אודות הסלים.  הבנות ענו בפשטות ובתמימות: "אבא אמר בבית , שהמצב הגשמי בישיבה קשה מאד, אזרנו אומץ לעזור עבור תלמידי הישיבה" . התפלא רבי אלחנן על תעוזת נפשן ומגודל מסירותן והקרבתן המעשית למען לומדי התורה הצעירים, ובירכם שבזכות סיוען ללומדי התורה בישיבה, תזכינה להאריך ימים ושנים ארוכות ולראות צאצאים ההולכים בדרך התורה...  הבנות, ענו 'אמן', והחישו צעדיהן לביתן.

     חלפו הימים, ושמי אירופה החלו להתכסות בענני דם. מכות ההרג והאובדן שידעו היהודים יושבי העיירה, היו נוראים ואכזריים. כך אירע גם לרבי צבי הירש גוטמן הי"ד ביַחד עם בני משפחתו, עלו על המוקד. אך רק שתיים מבנותיו– חנה רחל, ושרה בילא, הצליחו בס"ד כל אחת בדרכה להינצל מן התופת האיומה כשרידים יחידים למשפחה מופלאה וגדולה . חנה רחל עלתה ארצה מספר שנים קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהוראת הגר"א וסרמן זצ"ל ונישאה לבעלה הגאון ר ' שמואל פלמן זצ"ל (ר"מ בישיבת "אור זורח" ולאחר מכן כיהן כרבה של שכונת היכל מאיר בת"א .) וזכו לבנים ובני בנים תלמידי חכמים ויושבי על מדין, בהם הגאון רבי בן ציון פלמן.  לאחר זמן נודע לה, כי אחותה שרה בילא נותרה בחיים . היא נישאה לבעלה הדגול ר ' מנחם מנדל קפלן זצ"ל ( ר"מ בישיבת פילדלפיה .) זכו האחיות הללו, שנותרו יחידות מכל בני משפחתן, לראות דורות ישרים מבורכים, וגם דור חמישי ההולכים בדרך וברוח מסורת ישראל סבא.  ברכת ראש הישיבה התקיימה במלואה.

     בתאריך ה אדר ה 'תשס"ד נתבקשה הבת הגדולה לישיבה של מעלה בהיותה בגיל 98 , ובאותו תאריך בדיוק, ה אדר ה 'תשס"ח 4 ,שנים לאחר מכן, נפטרה אחותה 'הצעירה ' באותו גיל בדיוק .98 בני המשפחה ששמו ליבם לתאריך המדויק של פטירת שתי האחיות,  בדיוק באותו גיל, הבינו כי ברכת הצדיק התקיימה במלואה. אחד מגדולי ישראל שהגיע לנחם את הגרב"צ פלמן בימי השבעה על אמו הוסיף שהדברים מופלאים שאותן בנות שזכו להאכיל 'לחם' לתלמידי חכמים, הקב"ה הוסיף להן שנות חיים כמניין לחם (78 ,(אשר הרבנית פלמן שהייתה אז בת 20 זכתה במדויק לעוד 78 שנות חיים . ובנוסף, הרבנית שרה בילא נפטרה לאחר 4 שנים בגיל 98 וזכתה ל- 82 שנה לאחר ברכתו של הרב אלחנן וסרמן כמניי ש'מרם ב'רכם ט'הרם ן 'בניך - ' היא דאגה לכלכל את בניו של הקב"ה וזכתה לעוד חיים במניין י בניך .'

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

היצר הרע,רפיון,כהרף עין,קוצר רוח,עבודה קשה,קושיות,ש'מרם,ב'רכם,ט'הרם,

 





אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ז

 

את הפסוק ''אהיה אשר אהיה'' מפרש הרמב''ן – אהיה עם אלה שרוצים שאהיה אתם.

     בפרשת השבוע יש את שבע המכות הראשונות, מתוך עשרת המכות. ובפרשת בא עוד שלוש מכות (בא=3).  ר' יהודה היה נותן בהם סימנים:  דצ"ך עד"ש באח"ב. נשאלת השאלה: לשם מה נדרשו סימנים? כל מספר פלאפון יש לו 10 מספרים? מה הבעיה לזכור?! אומרים בתור מליצה: מכות בלי סימנים זה לא מכות...

     האדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכז העולם, והכול לא נברא אלא לשמשו. אנוכיות זו הוטבעה באדם לצורך עבודתו הרוחנית, אך הוא משתמש בה שלא כהוגן. הוא סבור שכל מה שעושים לו – מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו. (הגר''ש וולבה שליט''א)

     ישנם אנשים ששואלים אותם אם הם שומרי תורה ומצוות? הם משיבים: אתה יודע מי היה סבא שלי?!... הוא היה רב גדול... האנשים הללו חושבים שיש להם זכות אבות, אבל האמת הבן מזכה האבא, ולא האבא מזכה הבן...

הבעייה בעיניים (דברים טובים, פרשת ויגש)

     רפאל היה אדם עשיר. את עשרו עשה מעסקי ספנות גדולים, אלא שכפי שנוהגים הבריות לומר: מה שווה הממון ללא הבריאות? כל סכום כסף לא יוכל לעזור לאדם הסובל מבעיה בריאותית שאין לה תרופה.  וכזה בדיוק היה גורלו של רפאל, הוא סבל מכאבי עיניים חזקים במיוחד ששיבשו את תפקודו. הוא לא חסך כל טיפול עליו המליצו רופאיו ונעשה אורח קבוע במרפאות ובמעבדות העיניים הגדולות בעולם, שם ניסו הרופאים לזהות את מקור הבעיה – אך לשווא.

באחד הימים שמע רפאל על רופא טבעוני המתגורר באי בשם סמטרה. באי הזה התגוררו אנשים ספורים שתפקידם היה לתחזק את שמורת הטבע הגדולה של הנמרים שפעלה באי. הרופא הטבעוני שהתגורר באי עסק בעיקר בריפוי בעלי חיים וסירב לטפל בבני אדם.  רפאל ששמע כי האיש מחולל פלאות בתרופותיו הטבעוניות, החליט כי הוא חייב להגיע אליו בכל מחיר,  אלא שכל סכום שהוצע לרופא לא שינה את דעתו והוא לא הסכים לפגוש את רפאל בשום אופן. 'איני מטפל בבני אדם, אלא רק בבעלי חיים' הסביר נחרצות.  רפאל לא אמר נואש. שבוע לאחר מכן הובאו לאחוזתו של רפאל שלשה נמרים צעירים, נדירים מסוגם,  ששוכנו בכלוב מיוחד שנבנה עבורם באחוזה. רפאל הזמין וטרינר שלקח ממנו דגימת דם, שאותה הזריק לתוך ורידי הנמרים. כעבור שלשה ימים הבחין רפאל כי הנמרים החלו להכות בטפריהם על עיניהם והיה ניכר שהם סובלים מכאבי עיניים. הם לא חדלו למצמץ, ונוזלים חומצתיים זלגו ללא הרף מעיניהם.  כבר באותו יום שלח רפאל סרטון של שלשת הנמרים אל הרופא הטבעוני שהתגורר באי סמטרה, ולא הופתע לקבל ממנו מברק חוזר שביקש ממנו לבוא במהירות אל האי יחד עם הנמרים.

     רפאל הופיע עם מטוסו הפרטי, ועבר ביחד עם הנמרים סדרת בדיקות מקיפה. כעבור שבוע הוזמן לחדרו של הרופא אוהב החיות וזה הסביר לו את הבעיה: רפאל והנמרים סובלים ממחלת עיניים נדירה השייכת לאורכם של גלי האור, ובמילים פשוטות יותר - עיניהם רגישות באופן קיצוני לצבעים. כל צבע הנקלט בקרנית העין גורם לגירוי עז ולכאבים קשים. אלא שלמרבה הפלא, צבע אחד לא משפיע על העין – הצבע הירוק. הרופא ביקש מרפאל לעצום את עיניו וכשזה פתחן גילה לוח עץ ירוק שכיסה את כל שדה הראייה. באותו רגע חש רפאל רגיעה בכאבים בעיניו, הוא הבין כי הרופא צודק.הוא נפרד מהרופא שסירב לקבל כל תמורה – מלבד את הנמרים, וחזר לביתו. כעת היה הפתרון לכאבים בהישג יד עבורו.

     כבר באותו יום הזמין רפאל שלושה סיידים מן המובילים בתחומם וביקש מהם לצבוע את כל אחוזתו הגדולה בצבע ירוק. מלבד צבע הקירות,  הרצפות, ואדמת הגן, הוזמנה גם מערכת ריהוט חדשה, וכלי מטבח כולם בצבע ירוק עז, כך שהבית כולו טבל בירוק. לאחר שלושה שבועות סיימו הסיידים ובעלי המלאכה את עבודתם, ורפאל סוף סוף יכול היה להסתובב בביתו עם עיניים פקוחות ולהתבונן בעולם ללא הכאבים הטורדניים. אלא שלמרות זאת, לא יכול היה רפאל לצאת אל העולם. לצבוע את כל העולם בירוק, זאת גם רפאל העשיר לא היה מסוגל... שנה חלפה, ורפאל קיבל מכתב בו מבקש ממנו הרופא שהוא מעוניין לבוא לביקור באחוזתו, כדי להשוות את מצבו של רפאל למצבם של הנמרים.

     ארבעה ימים מאוחר יותר עצרה מכוניתו של הרופא בפתח אחוזתו של רפאל והוא ניגש אל השער. להפתעתו של הרופא הוא התבקש להיכנס לחדר מיוחד על מנת להחליף את כל בגדיו ללא יוצא מן הכלל למערכת בגדים יוקרתית בצבע ירוק המתאימה בדיוק למידותיו. לאחר שהרופא התלבש בבגדים הירוקים, הוא הוזמן על ידי שני משרתים לבושים בירוק לפגוש את בעל הבית. רפאל שמח לפגוש את הרופא והתנצל על עגמת הנפש. הוא הסביר לרופא שכל מי שנכנס אל הבית חייב ללבוש בגדים בצבע ירוק כדי שלא ייגרמו לו כאבי עיניים במהלך הפגישה. הרופא הביט ברפאל בתימהון ואמר: ' צבעת את כל העולם שלך בירוק. האם אתה חושב שצבעתי את כל האי בירוק בשביל הנמרים? האם לא יותר פשוט להרכיב משקפיים או עדשות בצבע ירוק,  שהיו מאפשרים לך להסתובב בכל מקום שתרצה...?'

     לכל אחד מאתנו ישנה נקודת מבט שממנה הוא רואה את העולם שמסביבו. כאשר השבטים הגיעו למצרים היו בטוחים שיוסף מציק להם לחינם, עד שהיו מוכנים לצאת למלחמה ולהחריב את מצרים. אך לפתע הכול השתנה, ויוסף גילה להם כי הוא אחיהם האובד. אם נביט סביבנו ונדע שעלינו לשנות רק את עצמנו ולא את העולם שמסביב, נוכל לראות כיצד הכול מתחבר יחדיו, ולפתע מתגלים לנו דברים חדשים שמגלים עבורנו את התמונה המלאה. 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

אהיה אשר אהיה,פרשת השבוע, דצ"ך,עד"ש,באח"ב,מכות,סימנים,אנוכיות, תורה ומצוות,





אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ז

 

אדם השותה כוס אחת של יין - מרגיש טוב. שתי כוסות - מתחיל להסתחרר. שלוש כוסות – נהיה שיכור, מקיא באמצע הרחוב עד שכולם צוחקים עליו.  כך עם ישראל: אם לוקחים מהם מעט מיסים - הכול בסדר, מעט יותר מן הרגיל - עדיין לא נורא, אבל אם סוחטים מהם ונוטלים מהם יותר מידי מיסים - מקבלים עונש כזה, כמו פרעה שלקח מהם מיסים ובסופו של דבר כל העולם כולו צוחק עליו עד היום הזה... )מתוך 'ומתוק האור' על הגדה של פסח הר' שלמה לוינשטיין שליט"א(

      אין מתפקיד האישה לדחוף את בעלה ללמוד: תפקידה הוא לעשות הכול כדי שיהיו לו התנאים הדרושים ללמוד ולהתעלות, ורק כך יצליח ויעשה חיל בלימודו.

      הבה נתחכמה לו )א, י(. ה"בית הלוי" זצ"ל אומר, אמרו חכמינו ז"ל )סוטה יא.( שלושה היו באותה עצה, בלעם שיעץ להשליכם ביאור נהרג, יתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית. איוב ששתק נידון בייסורים. כאשר שאלו לאיוב מדוע שתקת, ענה, וכי יכולתי להועיל אם הייתי צועק. אולם כאשר באו עליו ייסורים החל לצעוק.  שאלוהו, למה תצעק, זה בין כה לא יעזור. אך, כאשר כואב צועקים. אם כן מדוע לא צעקת על השלכת ילדי היהודים ליאור.

     וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" יצר הרע מנסה להכשיל את האדם בשתי דרכים: " בחומר ובלבנים" – לעיתים הוא לעבר החומרנות )'בחומר'(,ולעיתים הוא מתחזה )'ובלבנים'(, כאילו כוונותיו טהורות ונקיות.

האמונה שהצמיחה ישועה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

     הרב חיים זאיד שליט"א היה צריך לנסוע למסור דרשה בבית ספר תיכון בנתניה, הוא יצא מביתו בבני ברק והמתין בתחנה לקו 613 . תוך כדי ההמתנה הוא מקבל טלפון מאדם שגר בבניין הסמוך לבניין שבו גרה אמו של הרב. 'הרב זאיד,  אתה חייב להגיע דחוף לבית של אמך, יש כאן אמבולנסים רבים מתחת לבניין וכולם צועקים זאיד, זאיד' מיד התקשרתי והזמנתי מונית, הנהג הגיע ובקשתי ממנו לנסוע לכתובתה של אמי. ליבי דפק וחשבתי על הגרוע מכל, בעודי דוהר עם המונית מתקשרת אלי אחותי ואומרת 'חיים, הגברת רבקה זיאת שגרה בשכנות לאימא נפטרה הבוקר וכעת ישנם הרבה אמבולנסים מתחת לבניין . ואז הבנתי כי הייתה טעות ואימא שלי ברוך ה' בסדר גמור,  מאידך כאב לי מאוד על השכנה, בחורה בת 25 בסך הכול שנפטרה בחטף באותו הבוקר.  כששמעתי זאת פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תראה יקירי, אתה חייב לתפוס את קו 613 שיצא מבני ברק לנתניה' הנהג אכן נסע, הגענו לתחנה הבאה ושאלנו אנשים 'סליחה קו 613 עבר כבר?' 'כן, ממש לפני כמה שניות' אמרו האנשים. המשכנו בדהרה לתחנה הבאה וגם שם קיבלנו את אותה התשובה. הנהג החליט לנסוע בדרך עוקפת והגיע לתחנה האחרונה בבני ברק.  איך שהגענו ראינו איך האוטובוס יוצא מהתחנה ועולה על כביש 4 בדרך לנתניה. פניתי לנהג המונית ואמרתי לו 'תקשיב יקירי, אם כך אין ברירה תיקח אותי לנתניה בנסיעת 'ספיישל'... צא לדרך' הנהג, שלא היה נראה כיהודי שומר תורה ומצוות, מיד כששמע את שאמרתי זעק בהתרגשות 'יש א-לוקים, יש א-לוקים!'

'מה קרה?' נבהלתי 'מה כבר אמרתי?' 'תקשיב כבוד הרב, אני ממחר מתחיל להניח תפילין' 'מה כבר קרה?' שאלתי והנהג סיפר:

     'כבוד הרב, לא תאמין מה קרה... היום בבוקר הגעתי לתחנת המוניות המרכזית בבני ברק, כל הנהגים נעמדו בתור אחד אחרי השני, כשאני הייתי השלישי בתור, והסדרן החל לחלק לכל נהג לפי התור את הנסיעות שהתקבלו. נהג 1 לכתובת בצפון בני ברק, נהג 2 לרחוב רבי עקיבא...  ואז לפתע הסדרן מדלג על התור שלי ופונה לנהג מספר 4 'צא לפתח תקווה' 'מה קרה?' זעקתי 'סליחה, למה דילגת עלי? הרי הגיע תורי' התרגזתי מאוד, במיוחד כשמדובר בנסיעה לפתח תקווה שמכניסה יותר מאשר נסיעה עירונית, גם נהג 4 בעצמו לא הבין מה קרה. ואז אומר הסדרן 'סליחה, ככה החלטתי וזהו... אתה נהג 3 סע לכתובת פלונית בבני ברק שם מחכה לך הרב חיים זאיד...' ' באותו הרגע הרגשתי זעם עצום, רציתי לזעוק, להשתולל ולדבר לא יפה כלפי הסדרן, אבל לא יודע למה החלטתי שאני מבליג, כי הרי הכול כתוב מלמעלה ופרנסה כך תמיד אומרים זה משמים. ואכן העברתי על מידותיי ושתקתי למרות שבדרך כלל אני ממש לא כזה' '

     בדרכי אליך מודיע לי הסדרן בקשר, כי לאחר שאסיים את הנסיעה של הרב זאיד, הוא רוצה לפצות אותי בהזמנה של נסיעה שנתקבלה להחזיר קבוצת נוסעים מנתניה לבני ברק ב 'מחיר שמן '. 'נסעתי אליך, ואז הבנתי שאתה מבקש לנסוע נסיעה עירונית קטנה כאן בתוך בני ברק. והנה כעת אתה מודיע לי כי אני צריך להסיע אותך בנסיעת 'ספיישל' לנתניה...  נו תגיד לי זה לא מראה שיש א-לוקים?'  אני בטוח כי הקב"ה פשוט משלם לי במזומן על זה שהעברתי הבוקר על מידותיי והאמנתי שמה שעשה לי הסדרן - שדילג עלי ללא סיבה - זה בהשגחה פרטית מאת הא-לוקים.  ויתרתי ולא עשיתי בלאגן, האמנתי בקב"ה, והוא זיכה אותי בשתי נסיעות שיכניסו לי יומית יפה במיוחד. ' נו... תגיד אתה כבוד הרב, אם זה לא מראה שיש א-לוקים אז מה כן? אני ממחר מתחיל להניח תפילין ולחזור בתשובה...'

     אחים יקרים! אנחנו צריכים לדעת שכל מה שקורה לנו הן לטוב והן להיפך הכול מגיע אלינו בהשגחה פרטית מדויקת, ואילו שמסביבנו הם רק שליחים של הקב"ה. עלינו לומר תמיד בפינו כמו יוסף הצדיק בפרשה: ' ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה' – למצב שקרה לי – 'כי הא-לוקים' וכך נזכה לישועות אנו ובני ביתנו.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שיכור,מיסים,צועק,בלעם,איוב,יתרו,בחומר,בלבנים,טהורות,נקיות,

 



אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ז

 

אומר הרב מוישה שפירא שנפטר השבוע, מי ייתן לנו תמורתו: הגאולה שלך תגיע, בין אם כך ובין אם אחרת. החתן שלך / המשיח / הפרנסה שלך יגיעו.  אבל ברגע שאת מפסיקה לחכות לגאולה, אז כשהיא תגיע את לא תהיי שמחה. ''אשרי כל חוכי לו'' מי יהיה מאושר בבוא הגאולה? רק ה-''חוכי'' רק המחכים לו. "מחכים" – דהיינו אלה שידעו לסתום קצת,  לחכות לו ולדמיין אותו.

                    אנשים שבילדותם לא היו כשרונים במיוחד השקיעו ועמלו וסופם שצמחו לתלמידי חכמים מופלגים.

     אשר לא ידע את יוסף. יש מפרשים שלא ידע את העבר של יוסף,  שהיה בשפל המדרגה ואח"כ נתעלה למלך, שהיה צריך להתבונן על העבר ועל העתיד של יוסף, וללמוד מזה גם על כלל ישראל שאי אפשר להשמידם, כמו שאמר הכתוב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (מעש"ת).



     בנות יתרו אמרו לאביהם איש מצרי הצילנו ואמר להם ואיו, פירוש כדי לקרוא לו. ויש מפרשים שיתרו התפעל ואמר איך יתכן שאיש מצרי יציל לזולתו, "ואיו" אני רוצה לראות איך נראה מצרי שעושה חסד (מעש"ת).

     בספר 'וזאת ליהודה' מסופר על יהודי קשה- יום שבא אל רבי יהודה צדקה זצ"ל וטען לפניו: "אני עובד קשה במשך כל היום, והנה הרב מחנך את הבן שלי שאני אעבד קשה והוא ישב וילמד כמו מלך. הייתכן?!" ענה לו הרב: "הסבר לי למה כל האברים עובדים קשה:  הידיים, הרגלים, הפה, ורק העיניים לא עובדות, אלא תפקידן הוא להביט ימינה ושמאלה? אלא שהעיניים ממלאות את תפקידן עבור שאר האברים. אם לא היו עיניים, הרגלים היו מועדות לתוך בור. גם הידיים היו פוגעות ומזיקות במקום לפעול את פעולתן כראוי.  העיניים שומרות ומפקחות על כל האברים שיוכלו לפעול ולעבוד כהלכה". סיים הרב את דבריו ואמר: "תלמידי החכמים נקראים 'עיני העדה', תפקידם של לומדי התורה הוא כתפקיד העיניים,  לדאוג לכל העם שיוכלו להתקיים ולהחזיק מעמד! (ומתוק האור)

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידים על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

     האדמו״ר רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע היה אומר: ישנם שני דברים בהם בני אדם עושים ההיפך ממה שחייבים לעשות: הפרנסה היא בידי שמים והאנשים אינם סומכים על הבורא הזן ומפרנס לכל, אלא משקיעים יומם ולילה כוח ומוח וזיעת אפיים בהמצאת הפרנסה. ואילו יראת שמים ועבודת הבורא תלויות רק בבן אדם כמ״ש ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ ו״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ והנה דוקא בנושא זה משליך האדם את יהבו על השי״ת ומסתפק בתפלה ״ותן בלבנו בינה״, ״וטהר לבנו לעבדך באמת״.

    ויעבידו מצרים ישראל - את בני ישראל ' עבודת פרך' אומר "הרמב"ם היא עבודה שאין לה קצבה ואין בה  תועלת. גם כיום רבים משועבדים לעסקי פרנסתם בבחינת . - 'עבודת פרך.' על פי התורה אל לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו...  ואין העסק צריך למנוע בעדו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה מי שעבודתו היא ללא קצבה – 'זוהי 'עבודת פרח'.

הֹוצִיאּו כָל אִיש מֵעָלָי" (בראשית מ''ה, א'(  )'מן המים משיתיהו'(

     גדולי ישראל היו ערים תמיד לצרת נפשם של צאן מרעיתם, אבל לא רק לצרתם אלא אף לצרתו של כל מי שנברא בצלם. גם הדבוקים בהם ובדרכיהם נהגו כן, ולא פעם היה שכרם גדול גם כאן בעולם הזה.

     שמו של הנגיד רבי משה חיים מחנטשין, הלך לפניו בפולין כולה, לבד מייחוסו כאחיו של החידושי הרי"ם, היה גם בעל ייחוס עצמי כבעל צדקה ונדיב לב, חסיד במעשיו ודבוק ברבו רבי מנחם מנדל השרף מקוצק.  כיצד זה הגיע רבי משה חיים לעושרו המופלג? היה זה לאחר מעשה מופלא שארע עמו.

     שנים אחדות אחר נישואיו,  כשרחיים היו תלויים ומעיקים על צווארו ולרש אין כל, עמד לפני רבו, ושטח את צערו על עוללים השואלים ללחם ופורש אין להם. תמה הרבי ואמר: "ומה, אם אין פרנסה הולכים אל לשכת שר הפלך אשר בוורשה הבירה, ומגישים הצעה למכרז הממשלה!" כחסיד נאמן, לא היסס רבי משה חיים אף לא לרגע, אחר שנטל רשות מאשתו נסע הישר אל וורשה הגדולה. אל לשכתו של שר הפלך הרוסי בוורשה נהרו אילי הון רבים מרחבי המדינה כולה. מידי פעם, פרסמה הממשלה הודעות על מכרזים עסקיים שונים, לביצוע עבודות ציבוריות רחבות היקף, רק לקבלנים ידועי שם, בעלי הון עצמי רב, התאפשרה הכניסה למכרזים מעין אלו. מתן שכר רב היה בצידם ועושר רב בצילם.

     משהופיע רבי משה חיים במלבושיו המסורתיים, בין העשירים המופלגים שבלשכה, עורר הדבר פלא עד גיחוך. בטוחים היו כי קבצן יהודי לפניהם, ששיגעון גדלות נכנס בו, שאם לא כן, כיצד זה מנסה דג רקק כמותו להתמודד מול כרישים שכמותם?!  הכול תמהו ולעגו לו, אלא שרבי משה חיים לא חנן אותם ולו במבט קל. חזק היה באמונת צדיקים והוא ביצע את הוראותיו של הרבי בעוז ובגבורה.  עמדו הסוחרים והמתינו, כשאינם פוסקים מלהביע את לעגם אל מול הסוחר היהודי שצץ פתאום בינותם, לפתע הופיע שר הפלך על סף האולם. הס הושלך באולם, ובדומיה שהשתררה נשמע קולו של השר: "היכן הוא משה חיים רוטנברג?" תוך שהוא אוחז בטופס הרישום אותו מילא רבי משה חיים זמן קצר קודם לכן, עיניו של השר עברו במהירות בין הסוחרים, והוא זיהה עד מהרה את היהודי היחיד אשר עמד בירכתיים. " האם יליד מגנישוב אתה?" שאל השר, ורבי משה חיים השיב בחיוב,  אך עיניו הביעו תימהון, בוודאות ידע הוא כי פרט זה לא מילא בטופס הרישום, שכן לא נתבקש לרשום היכן נולד, מהיכן אם כן ידע השר על מקום הולדתו, ומה עניינו בכך? תמה, אולם השר לא הניח לו לחשוב הרבה וביקש ממנו להיכנס אל לשכתו. "

     הבה ואספר לך נשכחות", אמר והחל מספר: "לפני שנים רבות נדד לו נער רוסי מעיר לעיר. יתום היה הנער מאב ואם, ונפשו כמהה לרכוש חכמה ודעת. יכול היה להתגורר בכפר מולדתו במחיצת קרוביו ובני משפחתו, אך הללו נבערים היו מדעת, והיטב ידע הנער כי אילו יעשה כן יישאר אף הוא עד סוף ימיו איכר פשוט וגס.  ביכר אפוא לעזוב את מולדתו, ולנסות מזלו בעולם הגדול. הוא תכנן לחסוך סכום נאה ולנסות להתקבל באחד מבתי הספר היוקרתיים ללמוד מקצוע מבוקש. בנדודיו הגיע לעיר מגנישוב שם שימש כרועה צאן אצל איכר פולני, יום אחד נשמטה כבשה אחת מן העדר וברחה לנפשה. ניסה הנער לתור אחריה אך לשווא, הכבשה נעלמה לבלי שוב. בפחד ואימה הסתובב הנער ודמעות זולגות על פניו, מר היה לו בכפלים. ידע היטב את העונש הגדול, אשר מצפה לו מידי אדוניו על רשלנותו. מודע היה גם לכך כי יפוטר מיידית מעבודתו ויגורש ככלב חוצות ללא פרוטה על כל עמלו אשר עמל במשך השנה האחרונה.  בעודו עומד ובוכה, הבחין הוא לפתע בנער יהודי המתבונן בו ברחמים.  הפציר בו היהודי להשיח בפניו את לבו. תחילה ניסה הרועה להתעלם ממנו, אולם משראה כי אך את טובתו הוא חפץ סיפר לו על האסון אשר ארע עמו. ' מה מחירה של הכבשה?' שאל הנער היהודי לפליאתו של הרועה,  מששמע את מחירה שאל שוב: 'באיזו שעה אמור אתה לסור אל בית אדונך?', 'עם השקיעה' השיב הרועה. ' המתן נא לי כאן עד סמוך לשקיעה', אמר הנער ונחפז לדרכו. לתדהמתו של רועה הצאן שב הנער היהודי זמן קצר לפני השקיעה כשבידו הסכום במלואו, אותו אסף מנדיבי עם מקרב אחיו היהודים.  הרועה היתום התקשה להודות למצילו במילים, אולם זה האחרון זרזו לרכוש כבשה חדשה ולצרפה אל העדר, ולא נודע מאומה" . "אני הוא הנער הרוסי, רועה הצאן אשר במגנישוב", קרא שר הפלך בהתרגשות, "ואתה משה חיים הצלתני אז, לעולם לא אשכח לך זאת,  ועתה הגיעה העת לגמול לך טובה תחת טובה!" עיניהם של הנאספים באולם המכרזים נפערו בתימהון, כאשר יצא שר הפלך יחד עם הסוחר היהודי בפנים שמחות וטובות את האולם כשהודעה בפיו: "מתכבד אני להודיעכם כי הסוחר היהודי מר רוטנברג זכה בכל המכרזים הממשלתיים המתפרסמים היום, עמכם הסליחה על המתנתכם המיותרת..."  הדברים נפלו על הנוכחים כרעם ביום בהיר, אלא שלא היה לאל ידם לעשות מאומה, שכן סמכותו של השר עליונה הייתה ובלתי ניתנת לערעור.  מני אז, הפך רבי משה חיים לבן בית בלשכתו של שר הפלך, והיה נוטל חלק בראש מכרזים שונים כשרכושו הולך וגדל, וכך גם מידת נדיבותו וצדקותו.  עד סוף ימיו לא גבה בו לבו של רבי משה חיים ולא רמו עיניו. תדיר זכר חובת האדם בעולמו.  גם את צאצאיו חינך בדרך זו, להיטיב עם הזולת ולעשות חסד עם כל אדם באשר הוא. 

חמישים אלף דולר  -  מילה אחת (להתעדן באהבתך, עלון 145)

     מספר רבי דניאל אוחיון: אחד ממכרי הקרובים, תלמיד חכם, נאלץ לאחר שיכנועים רבים לחתום לשכנו הקרוב והטוב על ערבות להלוואה בסך... חמישים אלף דולר, סכום נכבד, כשבדרך כלל אדם מן השורה נמנע מלהיות ערב על סכום כה גדול, מחשש שעם כל הביטחונות והחברות הטובה יתכן שביום מן הימים הוא יצטרך לשלם מכספו את החוב, אך הלחץ של שכנו והידידות הקרובה מזה שנים רבות עשו את שלהם והתלמיד חכם לא יכל לעמוד מול תחנוניו של חברו שהוא יכול "להציל את חייו" ואם הוא לא לוקח את ההלוואה חייו מתמוטטים וזה יכול להשפיע קשות על בריאותו...

     ההלוואה אכן ניתנה וגם התשלומים הראשונים נפרעו במועדם אך לאחר כמה חודשים מתקשרים אל הערב מהגמ"ח. "  שלום, מדברים מגמ"ח... אתה חתמת בשעתו ערבות לידידך... על סך חמישים אלף דולר?" " אכן כן." – משיב הרב הערב. " כפי שסיכמנו בשעת מתן ההלוואה שאם הלווה לא יוכל לפרוע את חובו מכל סיבה שהיא, אתה תשלם את מלוא יתרת הסכום." " אכן כ... כ...ן, מה, הוא לא משלם?! למה אתם לא פונים אליו שיסדיר את חובו?" " צר לי, אין למי לפנות. היהודי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואנחנו מזה כמה חודשים ניסינו לחפש באמצעים שלנו ונמנענו עד עתה מלהתקשר אליך. אך כעת ברור לנו כי היהודי אינו בארץ ואין סיכוי למוצאו ולקבל את ההלוואה."  טון קולו של מנהל הגמ"ח נהיה כעת לתקיף יותר: "אתה מתבקש להגיע למשרדנו ולהסדיר העניין באופן מיידי כיון שיש אנשים נוספים הזקוקים להלוואה!" " אני...אני לא מאמין למשמע אוזני!" – השיב הרב בתדהמה וזיעה קרה כיסתה את גופו – "אני מכיר את הלווה שנים רבות ולא יתכן שהוא יגרום לי זאת! לא יתכן! מאיפה יש לי חמישים אלף דולר?! יש לי ילדים לחתן, אני עצמי משכורתי היא מהישיבה בלבד ואין אני יכול להחזיר סכום כה אדיר!" " אני מאוד מצטער, כבוד הרב, חתימתך מחייבת. אבקשך להגיע למשרדנו ולפרוע את יתרת ההלוואה כפי שהינך חתום."

     הרב לא ידע את נפשו. זיעה קרה נטפה ממצחו וכל מחשבותיו נתונות לפתרון הבעיה. איך מחזירים את החוב? ואולי, חשוב לא פחות, כיצד רעייתו לא תתמוטט כאשר תשמע את הסיפור. בשלב ראשון הוא החליט לא לגלות את הדבר באוזני אשתו אלא לנסות להתמודד עם המציאות החדשה והקשה בכוחות עצמו ובסייעתא דשמיא... וממחשבה למעשה. הוא פנה למנהל הגמ"ח והגיע איתו להסדר פריסת תשלומים בסכומים קטנים על פני כמה שנים. ואכן, מידי חודש בחודשו הוא החל פורע כמה מאות דולרים על פי יכולתו. אין ספק שאותות מצוקה ודאגה ניכרו על פניו. רעייתו חשה שהנהגתו והילוכו של בעלה אינם כתמול שלשום, הוא נראה לחוץ, דואג ודעתו אינה מיושבת ונינוחה כבעבר. כדרכן של נשים היא החליטה לשאלו מפורשות מה מציק לו.  בתחילה ניסה לדחותה בתירוצים שונים, אך כאשר ראה שאשתו אינה מרפה ממנו והיא חשה בעניין, החליט לגלות לה את שאירע ללא ציון שם הלווה...  אך גם כאן היא לא הרפתה וניסתה לדעת מי הוא זה שגרם לה ולבעלה את העוול הנורא הזה, שגרם כמעט להתמוטטות עצבים לה ולבעלה.  בעלה התלמיד חכם החליט לא לעבור על חטא לשון הרע ויהי מה. כל ניסיונותיה לא שינו את עמדתו והוא עמד כצוק איתן בניסיון הקשה ושמר על שתיקה מוחלטת בעניין. האשה שראתה כי בעלה אינו מוכן לגלות את שמו, החליטה לא להציק לו יותר ופסקה מלשאול לשמו של הלווה.

     החיים המשיכו עם המצוקה הכספית אך לא גרמו לריפיון בקיום תורה ומצוות ח"ו של אחד מבני הבית.  באחד הימים הגיעה הזמנה לחתונה מאחותה של האישה המתגוררת בארצות הברית. בשלב הראשון אשת הרב ניסתה לדחות את הזמנת האחות להשתתף בחתונה בגלל הקשיים הכספיים אליהם הם נקלעו, אך אחותה החליטה לממן לה את כרטיס הטיסה וכל ההוצאות הנלוות.  כאן כבר לא הייתה ברירה אלא לאשר את ההשתתפות.  לא ארכו הימים והאישה ארזה את חפציה וטסה לארצות הברית להשתתף בחתונת בת אחותה. באולם הנתיבות בחו"ל היא פוגשת לפתע את אחד משכניה שעזב את הארץ עם משפחתו בלי הודעה מראש והפגישה ביניהם הייתה מרגשת.  כן, זו הייתה אותה משפחה שגרמה לבעלה הרב להיכנס לחובות כבדים, אך כמובן שהאישה לא ידעה זאת עקב סירובו של הבעל לגלות את שם הלווה הנעדר והבורח...  הלווה, שחי בארצות הברית, ראה את לבביותה של אשת הרב ואת השמחה שהיא מפגינה עם הגעתם למרות שהם נכנסו ללחץ כלכלי בעקבות בריחתו מהארץ, החליט שהוא חייב לטוס לארץ ולהחזיר להם את הכסף. בסתר ליבו אמר: "אם האישה היא כזו צדיקה ולמרות העוול שגרמתי להם היא אף לא מנסה לרמוז לנו על כך, והיא מפגינה רגשי חיבה כלפי רעייתי ובנותיי, אני חש שאני לא יכול להמשיך ולעולל להם את העוול הנורא." ואכן, תוך זמן קצר הוא הגיע לארץ לבית המשפחה עם שטרות ספורים של חמישים אלף דולר טבין ותקילין שאסף ממכיריו וידידיו בחו"ל. "

     שלום, באתי להחזיר לכם את הכסף שהנכם ערבים לו, לאחר שראינו את התנהגותכם האצילית לא יכולנו לסלוח לעצמנו על מה שגרמנו לכם את כל העוול הנורא, הנה לכם כל הכסף ששילמתם." הוציא הלה חבילה של שטרות ירוקים וספר לעיניהם המשתאות חמישים אלף דולר !! הבעל והאישה לא האמינו למשמע אוזניהם ולמראה עיניהם. הנה ביום אחד הגיעה הישועה אף בלא שתכננו זאת. לאחר שנפרד מהם האיש לשלום, אמר הרב לאשתו: "ראי כמה שווה מילה אחת של לשון הרע – חמישים אלף דולר! אם הייתי אומר לך את שמו ושם משפחתו היינו מפסידים חמישים אלף דולר! כיון שכאשר היית פוגשת אותם בארצות הברית, היית מתנהגת אליהם בקרירות ואולי אף היית אומרת להם כמה מילים קשות על העוול שהם גרמו לנו כאשר השאירו אותנו אובדי עצות. ועתה, כאשר התגברתי על יצרי שרצה בכל מאודו לשחרר את שמו של המלווה, אך, ב"ה, קבלתי על עצמי לא לפרסם שמו על מנת שבבית לא נדבר אודותיו לשון הרע, וב"ה זיכני הקב"ה לעמוד בניסיון קשה זה."

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

החתן שלך,המשיח,הפרנסה שלך, יוסף,חכמים מופלגים,גוי של שבת,איש מצרי,




אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ז

 

 היה אדם גדול, הצדיק הקדוש רבי שמעון מירוסלאב זצ"ל. האריך ימים והפליג למעלה מגיל מאה בבריאות איתנה. מלבד מאור עיניו שכבה. גם לעת זקנותו המופלגת כתת רגליו ונסע אל צדיקי דורו, מהם שהיו נכדים של חבריו. הגיע אל הצדיק הקדוש רבי אליעזר מדז'יקוב זצ"ל שקבל פניו בכבוד מלכים, ושאלו: "אל נא יקפיד עלי מר, לא לקנטר כוונתי. תורה היא, וללמוד אני צריך. במה זכה לכזו אריכות ימים" . לא הקפיד, וענה: "מעולם לא היו לי קושיות על הנהגת השם יתברך" . לא הבין הרבי מדז'יקוב: "נאה ויאה, אך מה לזה ולאריכות הימים" . "אה, אסביר למעלתו. אם יש קושיות, עונים לך: בוא תעלה ונסביר הכול. אני אין לי קושיות, ומשאירים אותי כאן" ...לא כדאי להקשות קושיות.

     החיים שלנו זה בדיוק האוטובוס. אנחנו הנהג של כל מסע חיינו ואסור לנו להסתובב ולהסתכל אחורה ולתת לעבר שלנו לנהל אותנו, אלא לקחת אחריות על ההגה ולהסיע נכון את חיינו, עלינו לקחת אחריות ולא להיות כבולים אחורה בשלשלות ברזל ומשהו אחר ייסחב אותנו.

     וירא בסבלותם" (שמות ב,יא). משה לא חיפש את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה. הוא לא הביט על זה כלל, אלא "וירא בסבלותם" – ראה את צרות ישראל. (רבי אהרון רוקח מבעלז)

     זה שמי לעולם. האמת הוא שהקב"ה הוא למעלה מכל השמות והכינויים, אלא לצורך העולם יש לו שם שיוכלו לקרוא אליו – זה שמי הוא צרך לעולם . (בעל שם טוב(

הבעל-קורא שלא קרא (ברכי נפשי).

     אנחנו מדברים הרבה על ענייני אמונה והשגחה, וכמעט שאין שמים על לב שאירועים כאלה, המצביעים במפורש על השגחתו הפרטית של השי"ת, מתגלגלים לנו ממש בין האצבעות.

     סיפר לנו אחד המשגיחים על מקרה שהיה בישיבתו עם אחד הבחורים המוכשרים והמצטיינים ביותר, ממנו אפשר ללמוד כיצד מנהל הקב"ה את עולמו. בחור זה, לבד מהתמדתו העצומה בתורה, וכל יתר מעלותיו, מגלה אכפתיות למען כלל הבחורים בישיבה בתחומים רבים, ובכל מקום שבו זקוקים לעזרה, הוא נמצא שם בראש.  והנה, בשבת אחת היה הבעל-קורא נאלץ להיעדר בצורה פתאומית, כך שלא היה באפשרותו להודיע על כך מראש,  והגבאי חיפש בעל-קורא שיחליף את מקומו. וכמובן, למי פונים, אל הבחור ההוא, שניאות על-אתר להקדיש מזמנו בליל שבת, וללמוד את הפרשה בטעמיה ישר והפוך.

     הייתה זו פרשת מטות-מסעי המכילה פסוקים רבים. הבחור שלנו לא נרתע, וישב בליל שבת עד 3.30 לפנות בוקר,  ועמל להכין את הפרשה הארוכה, עד ששלט בה באופן מעולה.  בבוקרו של יום השבת, מתעורר לו הבחור, והנה קולו אינו נשמע... הוא נצרד בצורה מוחלטת, עד שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, וכמובן שלא היה ביכולתו לקרוא בתורה.  נו, ננסה לחשוב מה הייתה תגובתו של בחור ממוצע, שלא היה חדור באמונת-תום, ובכך שכל מה שעושה השי"ת, לטובה הוא עושה? אין ספק שהוא היה מתרגז עד למאוד, ואומר לעצמו; עד שישבתי והכנתי, ותרמתי מזמני, והנה לפתע-פתאום לוקחים לי את הקול, בצורה כה מוזרה ופתאומית?!...  ובאמת שהדבר היה לא מובן; רק 3 שעות לפני כן הלך הבחור לישון, וקולו נשמע כרגיל, בלי זכר לצרידות כלשהי,  והנה הוא קם ממיטתו ואין באפשרותו להוציא הגה... אלא שהבחור שלנו הבין שדווקא בגלל הפתאומיות הזו,  ובשל האירוע שעבר עליו, דווקא בשל כך ברור עוד יותר שהכול מכוון מן שמיא.

     כיום מותר כבר לגלות, שבאותה שבת הגיע לישיבה מי שעתיד להיות ה'שווער' של הבחור ההוא, שביקש לתהות על קנקנו של המשודך שהוצע לבתו המופלגת.  והנה, עוד בטרם בואו לישיבה, קבע לעצמו כלל שהוא אינו רוצה שהבחור המוצע יתעסק ברברים אחרים, לבד מלימוד תורה, וגם אם ישמע שהוא בעל-קורא בישיבה, הוא אינו רוצה לקחתו לחתן לבתו (דבר המנוגד כמובן לכל כללי ההיגיון, אבל לא נכנס עתה לשיקולים הלא-מובנים של השווער, שאינם מענייננו). במציאות, זה היה השידוך שקבעו בשמים לבחור ההוא, והשי"ת גלגל את העניינים כך שהבחור לא יקרא בתורה... השידוך יצא לבסוף אל הפועל, "וברור כשמש – כך אמר השווער לאחר מכן – שאם הייתי שומע את הבחור קורא בתורה, הייתי פוסל את ההצעה על הסף". לא הייתה ברירה אחרת אלא להטיל צרידות בקולו של הבחור, כדי שהשווער המיועד לא יוכל לפוסלו מלהיות חתן לבתו...

     הסיפור המדהים הזה שהתרחש באחת הישיבות הגבוהות, וסופר בשמחת האירוסין (תוך הדגשת העובדה שהסכמתו לקרוא בתורה הינה חלק מאישיותו של החתן, הנרתם לכל דבר שבכוחו לסייע לציבור, ללא כל קשר לעמלו הכביר בתורה וביראה), מוכיח לנו בפעם המי-יודע-כמה שהלוואי והיינו סומכים על הבורא-עולם בכל מה שהוא עושה אתנו כאן בעולם הזה, ולא היינו מתרעמים על מאומה.  צריך רק להאמין באמונה שלימה שהכול-הכול לטובה, ולטובה ממש. ואם הכול לטובה, הרי ברור שיש באפשרותנו לשמוח ולעלוז בכל מה שקורה לנו. 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

אדם גדול,בכבוד מלכים,אריכות ימים,קושיות,להסתובב,להסתכל,שלשלות ברזל,שמות,כינויים,

 



אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ז

 

     אל תאמר לכשאפנה אשנה" - אמרו חז"ל, כי האדם חושב בנפשו לכשירחיב לו ד' את גבולו ויוטב מצבו, אז יעסוק בתורה ובמצות. אבל לא כן עכשיו כשהוא בצרה ומצוקה. ולזה אמר הכתוב "כי המקום אשר אתה עומד עליו" היינו באותו מצב ובאותה שעה - קודש הוא. שאפשר שרצון ד' הוא דווקא העבודה מאותה שעה הדחוקה וכבר ארז"ל במ"ר שה"ש פ"ה הלומד תורה בצער נוטל אלף בשכרו, שלא בצער נופל סאתים. ולפום צערא אגרא אמרו ז"ל. )חפץ חיים עה"ת(

     אם א-לוקים מביא אותך לזה, הוא גם יעביר אותך את זה.

     הגמרא (גטין ז ע"א): אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה בהם צדקה, ושוב אין מראים לו סימני עניות. וכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ו ה"ב): לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה.

     ''הנקיות מידה מן המידות הטובות, המביאה לידי רוח הקודש... וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף". (ספר החינוך)

הסוסים – מידה כנגד מידה

     להלן סיפור מופלא , המעובד מתוך 'דרך סלולה - לגרמ"י גולדברג' המראה בעליל כי מדה כנגד מדה לא בטלה מן העולם ואף אם נראה לאדם כי עושה מעשים אשר לא יעשו, ואינו נתפס, ידע, כי לבסוף יש מי שמשגיח מלמעלה, ועתיד הוא לשלם על כל מעשיו אף הכמוסים ביותר, אשר אין איש יודע על קיומם.

     מעשה בבעל בית מלון יהודי, איש רע מעללים ל"ע, שהיה כה צר עין , עד שגם במאכלים של הסוסים עינו הייתה צרה . כשהיו האורחים הבאים למלון מניחים להם אוכל לפני בעלי החיים, היה גונב את המאכלים הללו והיה גורם צער רב לבעלי החיים. כך נהג שנים ולא נתפס במעשיו הנפשעים.  אולם לא לעולם חוסן. באחד הימים נפל האיש למשכב במחלה קשה. ועל אף שדרש ברופאים רבים מומחים ככל שיהיו, הללו הרימו את ידיהם בייאוש ולא הצליחו לאבחן את המחלה המוזרה, שפקדה את מיודענו, ולפיכך גם לא ידעו לתת תרופה למחלתו. אך המבקרים את בעל המלון שמו לב בתופעה משונה מאד: מבשרו של החולה עלה ריח מבאיש של נבלת בהמה , והמבקרים נאלצו לסתום את אפם , שלא יקיאו מחמת הסירחון הנורא.  מצב זה נמשך תקופה ארוכה , עד שהסיפור המוזר הגיע גם לאוזנו של המרא דאתרא והלה הגיע לבקר את החולה. בהגיעו,  ביקש להוציא את כל הנוכחים, וכאשר היו לבדם , שאל הרב את בעל המלון : האם יש לו הסבר לתופעת הריח הנורא , שעולה ממנו.  היהודי החולה פרץ בבכי נסער , הודה וסיפר על כל מעלליו שגנב מאכלים של הסוסים, "בטוחני", הוסיף החולה, "כי את הייסורים הללו , שאני סובל עתה , מביא עליי הקב''ה מדה כנגד מדה על שגנבתי את מאכלם של הסוסים. וגרמתי צער גדול לבעלי החיים הללו , כי לא היה להם מה לאכול ..

     '' המופלא בכל המעשה הזה, שכאשר הגיע יומו של האיש ההוא להיפטר מהעולם, החל הלה לצעוק בזעקות שבר, לתדהמת אנשי ביתו: "הרחיקו מעליי את כל הסוסים המצערים אותי"... בני הבית כמובן השיבו לו בתמיהה ": על איזה סוסים אתה מדבר? הרי אין כאן סוסים! ."  אך הוא בשלו, ממשיך לצעוק בקול ניחר: "וכי אינכם רואים , שהבית כולו מלא סוסים, והם נושכים אותי ובועטים בי ?! חוסו נא עליי והוציאו ממני את הסוסים הללו"... הכול ראו בזה במוחש את יד השי"ת המעניש את הפושעים מדה כנגד מדה... ויהי הדבר לחרדת א=לוקים.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לכשאפנה אשנה,יוטב מצבו,בצרה ומצוקה,מזונותיו מצומצמים,צדקה,מדה כנגד מדה,הסוסים,במחלה,





אמרי שפר י"ט טבת ה'תשע"ז

 

אדם שמגביה ידו על חברו, גם אם הדבר לא התפתח אחר־כך להכאה בפועל, וגם אם לזולת לא נגרם שום כאב ונזק – עצם העובדה שאדם מרים את ידו משקף דרך התנהגות ומידה רעה שלו, ולכן הוא נקרא 'רשע'.



     אלשיך הק' כתב, שכאשר איש מישראל עולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה אין ראוי לו לומר שלום עלי נפשי, אלא צריך הוא להיות עמם בצרה, ולהרגיש כאבם ומצבם. ולמדנו זאת ממה שנאמר: "ויהי בימים ההם ויגדל משה" כלומר: ויהי, שהוא אוי וצרה היה בימים ההם לעם ישראל, ואז ויגדל משה, שעלה לגדולה שנהיה בן בת המלך וגדול בבית המלכות ובכל זאת לא ראוי לו להיות פורש מצרתם. על כן "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" רואה ומצטער בצרתם. עכת"ד.

    בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!



     התורה כדי להמחיש את היחס בין הילדים להורים אומרת "למטה אבותיו" הילדים הם המטה שאצל האב. ה' אומר למשה: "ואת המטה הזה תיקח בידך" - אם אתה לוקח את הילד יד ביד אז יקוים בך: "אשר תעשה בו את האותות האלה" תראה ניסים ונפלאות... אך אם תשליך את המטה (לא תתייחס לילד) הוא יהפוך לנחש... ומה הפתרון להחזיר אותו למוטב?! "אחוז בזנבו" - בוא אליו בדברים החשובים לו (ולא לך) משחקים, טיולים דברים שהוא אוהב לעשות - תתחבר אליו משם, למרות שהם זנב... ומשם תאחז וכך תצליח להחזירו למוטב...



הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הוידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חבר,בפועל,רשע,נושיט יד,בתיה,נפתח יד,ניסים ונפלאות,חינוך תורני,מלאכת מחשבת,משחקים,טיולים,

 



אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ז

 

אומרים בעלי המוסר שכשירדה בת פרעה ליאור בוודאי חשבה אחותו והתפללה שבת פרעה לא תראה אותו והייתה במתח גדול מה יהיה, ואח"כ כשלקחה את התיבה בוודאי הייתה כבר מיואשת לגמרי ובחרדה גדולה, ובסוף היא עצמה הצילה אותו ומזה הייתה הישועה, רואים מזה שאי אפשר לדעת מהיכן תבוא הישועה.



    אימהות טובות מעמידות בנים טובים...



     "וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל..." (ב,כ"ג) - ולפני מותו הרגישו שטוב להם תחת שבט הנוגש ולא נאנחו? אלא בחייו של המלך חשבו שרק הוא אכזר והיה להם זיק של תקווה, שכשימות ויבוא אחר תחתיו, ירווח להם ולכן קיוו לשינוי. אבל אחרי "וימת מלך מצרים" שהמצב לא השתנה כלל לטובה, ראו שתקוותם הייתה תקוות שווא, שכל מלכי מצרים שווים ורק השם יתברך יכול להושיעם, "וייאנחו ויזעקו". (ר' איצ'לה מוולוז'ין)



     חז''ל אמרו שבת פרעה שלחה את ידה אל התיבה הרחוקה. ויש לתמוה, מה ראתה בת פרעה לשלוח יד אל התיבה הלא רחוקה היא? וכי אם יראה אדם חפץ המונח על גג בניין, ויחפוץ בו, כלום יושיט את ידו? ומכאן שכאשר נדרש מאדם לעשות מעשה – אל לו לחשב חשבונות! האם אצליח לעשות או שמע לא? עליו לעשות ומן השמים יסייעו לו. (המהר''ם שפירא זצ''ל)



ה' ברצונך (אלעד גרין)

     בקהילה גדולה בחוץ לארץ התגורר יהודי אמיד, איש עסקים שעמד לפתוח קניון גדול. כל מכריו כבר 'תפרו לעצמם חליפות' – האחד תכנן לפתוח חנות בקניון החדש, אחר חשב להיות רואה חשבון. ואז, בבת אחת קרסו כל העסקים והאיש איבד את כל רכושו והוכרז כפושט רגל.

     סיפר לי חבר שהלך לבקר אותו, ופגש אותו בחנות קטנה ליד הים. בערך היכן שעגנה היאכטה שלו, שם הוא פתח חנות ממתקים. כל חבריו העשירים שמגיעים לחוף עוצרים וקונים אצלו שתייה ושוקולדים.. "ראיתי אותו עומד עם אשתו ובתו ומוכרים חטיפים לכל עובר ושב. ציפיתי לראות פושט רגל שבור ומדוכא אבל במקום זה פגשתי אדם מלא אופטימיות וכך הוא אומר לי: הקדוש ברוך הוא לקח לי את הכסף, לקח את הביזנס ולקח את המעמד אבל ה' לא השאיר אותי בלי כלום – נשאר הניסיון והידע. כעת אנחנו מתחילים מחדש."

     דוד המלך אומר: "ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם. ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל" . כאשר אדם חושב שההצלחה בידיים שלו, 'אני מרוויח, אני מצליח – ואני, בל אמוט לעולם', אז כאשר מגיעה הנפילה, רגע אחד של הסתרת פנים וכבר "הייתי נבהל", המכה תופסת אותו לא מוכן. אבל אם נזכור תמיד שהכול מאת ה', שרק "ברצונך העמדת להררי עוז" אזי גם כאשר דברים לא מסתדרים, תוכניות משתבשות, עדיין אפשר למצוא נקודת אור – 'כעת אנחנו מתחילים מחדש'.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

    אימהות טובות,בנים טובים,בעלי המוסר,בת פרעה,בחרדה גדולה,הישועה, תקווה,תיבה,לחשב חשבונות,

 

 





אמרי שפר י"ז טבת ה'תשע"ז

 

"אימתי התפילה נשמעת כאשר הנפש נכנעת, העין דומעת והתלאה לקירות הלב מגעת" (רבי יהודי אלחריזי זצ"ל)

     בספר ״טעמא דקרא״ להגר״ח קנייבסקי, מביא בשם החזון איש: עני שאינו מכיר בתאוות העולם הזה - אין כ״כ רבותא אם יושב ולומד. עיקר החכמה היא אצל אחד שיודע ומכיר בפיתויי העוה״ז ואעפ״כ יושב ולומד. וזה שאמר הכתוב ושבח את יששכר שאע״פ שראה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, - אעפ״כ ויט שכמו לסבול.  וזוהי אכן גדולה מיוחדת.

     ויקרא בהם שמי ושם אבותי, דהכוונה כי הנה מדרך העולם אם הבן הוא אב בחכמה ומפורסם בעולם לשם ולתהילה יותר מאביו, אזי האב מתייחס ונקרא על שם בנו, רצה לאמר שאומרים זהו אביו של פלוני, וכמו שאמר הכתוב יתרו חותן משה, וכן אם אביו יותר מפורסם ונודע טבעו יותר מהבן, אזי הבן נקרא ע"ש אביו, והיינו שבירך יעקב אבינו את נכדיו, ויקרא בהם שמי, היינו, אשר שמו של יעקב יקרא על שם בניו וכלום מתקנא בבנו, ורצה לאמר אשר בניו יהיו חשובים ונקראים בעולם יותר ממנו, והוא יקרא בהם.  ואמר אז ה''ייטב לב'' שתפילתו שגורה בפיו שהבן הנולד יעלה בדרגא עילאה עד שהוא יתכבד בו לומר שהוא זקינו של זה, עכד"ק. 

    ''ועשית עמדי חסד ואמת'' יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: ''אל נא תקברני במצרים'' – שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים... (מלא העומר(.  כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחברו, ולבסוף מתברר שזו הייתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו... (אהל יעקב(. ראשי תיבות של ''אמת'' הם: ארון, מיטה, תכריכים – זהו החסד הנעשה למתים... (מדרש תלפיות(.

השגחה מפלאה ''ג'' (פניני עין חמד,גיליון 563)

     עד כמה כל אחד ואחד מאיתנו מושגח ע"י מי שאמר והיה העולם - זאת לא ניתן לתאר ולשער. בכל מעשה קטן או גדול אנו מושגחים עד לפרט האחרון. לעיתים התגלות ההשגחה על ידי הבורא מסובב הסיבות מתבררת רק לאחר זמן מה.

     ומעשה שהיה - כך היה: מעשה זה אירע באחת הערים בארץ. באחד הלילות בחודש הרחמים והסליחות נקשו מספר אנשים על דלת ביתו של יהודי בשם הרב משה יעקובוביץ שליט"א וביקשו לסכם איתו על העניין, שהם דיברו עליו בטלפון . תמהה הרב וענה: " איני יודע על מה הינכם מדברים, שכן לא דיברתי עמכם מאומה, אלא שאם ברצונכם אשתדל בעזרתו יתברך לסייע בידכם, אם אוכל" . הללו סיפרו לו , שהם דרים באחד היישובים הסמוכים , ויש להם קהילה קטנה, ובכל השנה עולה להם הדבר בקושי רב – לסדר מניין לג' התפילות . אמנם בהתקרב ימי הרחמים והסליחות, הם מביאים מחוץ לישובם אברך הראוי לשמש כש"ץ ב'ימים הנוראים' וכמובן מתן שכרו בצידו. " והנה, אף בשנה זו חיזרנו אחר 'בעל תפילה', ויהודי אחד בשם ר' משה יעקובוביץ הציע את עצמו לשמש לנו כבעל תפילה, אך מכיוון שכבר עבר זמן רב מאז , ולא שמענו מאומה מהאברך, על כן באנו הנה, ומצאנו אותך - 'משה יעקובוביץ' והנך היחיד בכל העיירה בשם זה".

     חזר מיודענו להסביר להם , שלא עמו הם שוחחו , אך אמנם יד ושם לו בתורת התפילה, אולם מוכן הוא לסייע להם ולשמש כשליח ציבור בימים נוראים. הסכימו האנשים עימו, כאשר מתנים מראש את השכר אותו יקבל עבור תפקיד זה. וכך משמש שם ר' משה כשליח ציבור עד עצם היום הזה, במשך הזמן זכה להקים בקהילה שיעורי תורה רבים, ולהרבות פעלים לה' ולתורתו , ואף התפרנס על ידי זה בהרחבה גדולה והשיא את צאצאיו ב"ה ברווח ובנקל.

     כעבור מספר שנים, ניגש אברך אל אותו ר' משה, ושאלו: "האם אתה עדיין משמש כש"ץ ביישוב פלוני הסמוך?!"... וכשענהו בחיוב, אמר הלה: "אם כן, עליך להודות לי ". לפליאת ר' משה סיפר האברך: "באותם ימים הייתי עדיין בחור צעיר לימים,  וראיתי בבית המדרש מודעה על יישוב שמחפש ש"ץ לימים המקודשים בירח האיתנים, ומשובת ילדות אחזה בי, עד שבפזיזותי פניתי אליהם להציע את עצמי כש"ץ, כשכל כוונתי לא הייתה אלא לעשות מהם חוכא ואיטלולא ". "כשנשאלתי לשמי, נקבתי בשם נפוץ 'משה יעקובוביץ'. באותה עת לא ידעתי , שישנו יהודי כאן בעיר בשם זה, וכך        התגלגל הדבר שהם הגיעו אליך והינך מתפרנס בהרחבה בשל מעשה זה. עובדה זו מראה לנו , שכל דרכי ומעללי איש - הכל מוכן ומזומן מלפני שוכן מעלה. ואין דבר בעולם הנעשה סתם ללא חשבון ."

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הנפש נכנעת,העין דומעת,יושב ולומד,אב בחכמה,מפורסם,חותן משה,יעקב אבינו,ארון,מיטה,תכריכים,

 

 

 




אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ז

 

אחד מגדולי התורה והחסידות אשר תמיד ראו אותו ממהר ורץ, נשאל לפשר הדבר, ענה: אדם צריך תמיד למהר ולרוץ כמו שנאמר (אבות ד')' הוי רץ למצווה ובורח מן העבירה', או שרצים למצווה או שבורחים מעבירה. ומי שרוצה שיהיה לו תמיד 'מזל' טוב, ישתדל להזדרז למצוות ומעשים טובים, כמו שדרשו דורשי רמזים 'מזל' ר"ת זריזים מקדימים למצוות. (באר יחיאל(

     בספר של"ה הק' )שער האותיות אוח ה'( "בכלל הזה יש ענין פרטי שמחויב אדם להלל לה' לעטישותיו והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר וכו' ושמעתי במה שאומרים בעיטושם לישועתך קויתי ה' ויפה הוא והכוונה בזה ההילול לה' כשם שהושעתני עתה כן אני מקווה לישועתך כעין ברכת הגומל שאומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך טוב סלה" הלשון מוכיחה שהמעטש אומר את הפסוק והמשל מברכת הגומל הוא שהקהל אומר למי שאירע לו הוא יגמלך טוב.

     בעניין מי חייב לומר אסותא המתעטש עצמו או אחרים השומעים מצינו בזה מדרשים חלוקים, במדרש איתא: חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו. וכן בגמ' ברכות ובירושלמי משמע שהחיוב מוטל על אחרים השומעים לומר אסותא למתעטש. אולם בפרקי דר"א מבואר שהחיוב הוא על המתעטש עצמו דאיתא: לפיכך חייב אדם לומר "בעטישתו", וכן משמע בילקוט שמעוני חייב אדם בעטישה להודות וכו'. וכן בס' חיי משה סימן ר"ל הביא בשם המקור חיים שאם אין אחר בשעה שיתעטש נהג לומר לעצמו אסותא.

     דאגות רק עושות לך קמטים, וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אתה משמר את עצמך, בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.

     השפעת הסנדק על התינוק  - סיפר הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א: "נכנס אלי אדם עם שני ילדיו, האחד נראה הגון, והשני נראה כגוי גמור!  זה שנראה צדיק – אבא זצ"ל )הסטייפלר( היה הסנדק שלו. ואילו אצל השני – איני רוצה לומר מי היה הסנדק...והוסיף, שהחזון-איש הקפיד מאוד שהסנדק יהיה הגון." ) ..והערב נא(

"    וידגו לרוב בקרב הארץ" )מח, טז(  יש לומר בדרך צחות, שיעקב אבינו בירך שיהיו כמו דגים, והיינו כמו שהדגים יש בהם מידת השתיקה, שהרי אינם יכולים לדבר מחמת שפיהם מלא מים, כמו כן הם גם כן יאחזו במידת השתיקה ולא ידברו דברים בטלים וכל שכן דברים האסורים,  ובפרט כאשר עוסקים בדברי תורה ותפילה שאז פיהם מלא "מים", ודו"ק. )כאריה ישאג(



     יעקב תבע את החולי אמר לפניו ריבון העולמים אדם מת בלא חולי אינו מיישב בין בניו פירש במת"כ אינו יכול לצוות אותם ולסדר וליישב עניין ירושתם מתוך שהוא חולה שניים או ג' ימים הוא מיישב בין בניו א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל )בראשית מ"ח א'( ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )מד"ר תולדות פס"ה(. "תניא עד יעקב לא הוי חולשא אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )גמרא בבא מציעא דף פ"ז(.

הקב"ה "מקדים רפואה למכה"  (אגעדאנק – פרשת מקץ – חנוכה)

     סיפור על נס גמור וגלוי, שממנו נוכל ללמוד נקודה נוספת בהנהגת השי"ת.  סיפר יהודי, כיום בעל מאפיה בניו יורק, שבשנות המלחמה באירופה נותר עם אחותו הצעירה בבונקר בגטו. כל משפחתם נהרגה והוא הרגיש אחריות בשמירה על האחות. יום אחד הוא יצא מהבונקר לחפש אוכל וכשחזר לא מצא את אחותו. אנשים סיפרו לו שבא שוטר מהגיסטפו ולקח אותה למטה המשטרה. הוא רץ כמטורף אל תוך לוע הארי, וזעק, "תחזירו לי את אחותי,  תחזירו לי את אחותי"! הסדיסטים נהנו מצעקותיו, וצחקו עליו. באותו זמן ממש, ירד במדרגות הבניין קצין עטור במדליות, ושאל בכעס: "מה הן הצעקות כאן"? השוטרים ענו לו שהגיע לכאן "ז'יד אחד", שרוצה שנחזיר לו את אחותו. הקצין פנה אל הבחור באכזריות ואמר לו: "את אחותך תקבל בחזרה כשיצמחו לך שערות בכף היד, ועד אז כולכם תמותו, יהודים מלוכלכים".  פשט הנער את כף ידו והראה לעיניו הנדהמות של הנאצי את כף היד והיא מלאה בשערות. הקצין נבהל מהמראה וצעק "בן השטן קח מהר את אחותך ותברח מכאן לפני שאהרוג את שניכם". הם ברחו מן המקום וחיים עד היום הזה.

     סיפור ה"נס" הוא, שבהיותו ילד, נכווה קשות בידו והרופאים השתילו לו עור חדש בכף היד. העור נלקח ממקום בגוף המצמיח שער וכך נתמלאה ידו בשערות.  וכי השלמת הסבר הדברים מקלקלת את הנס?! אנו מצפים לנס שיקרה לפי הזמנה ובאותו רגע ממש. אבל כשהשי"ת מקדים רפואה למכה ומכין את ההצלה עשר שנים קודם המעשה, וכי אין בזה נס גמור? לדעתי זהו נס יותר גדול כשהנס נסתר בתוך מאורעות החיים.  אכן, עבודתנו ותפקידנו לפתח את הכלים בכדי לקלוט את מעשי השי"ת. לחדר את השכל והרגש כדי להבין את הנסים והנפלאות שבכל יום ערב ובקר וצהרים.



ירייה אחת פחות (הרב יחזקאל שובקס)

     שביבי מידע הגיעו כל העת ל-FBI[ לשכת החקירה הפדרלית[  בארה"ב, אודות כת מסוכנת אשר בראשו עומד מנהיג בשם "ג'יימס נייהופט". מדובר במנהיג כריזמטי אשר הצליח לפתות כמה אנשים אשר הולכים אחריו באש ובמים. בין חברי הכת בלטו צעירים אשר בקושי החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים בחייהם , וכבר בחרו לעזוב הכל וללכת שולל אחר מנהיג הכת.  לאחר שחברי הכת נעצרו ונשפטו כמה פעמים לאחר שנתפסו עוברים על החוק, נוצרה בקרבתם תסיסה קשה נגד שלטונות החוק, והכל בגיבויו של מנהיג הכת. וכך נולד הרעיון המטורף וההזוי, להקים לעצמם כמין טריטוריה מבוצרת ושמורה היטב, בה יוכלו לחיות את חייהם כרצונם.  השממה השקט והשלווה אשר שוררים דרך קבע במדבריות של מדינת "נוואדה" בארה"ב קסמו להם, ומשום כך הקימו לעצמם מבצר קטן, בית בן שני קומות, קרוב לעיירה נידחת בדרום "נוואדה". המבצר הוקף בחומה, מגדלי שמירה הוקמו מסביב,  וארסנל נשק בגודל בינוני הובא למקום.

     ברגע שהגיעה הידיעה לאף.בי.איי. כי אכן חברי הכת התבצרו בתוך המבצר הגיע העת לפעול. הצבא קיבל "אור ירוק" מן הממשל לצאת לפעולה. ההוראה היתה ברורה: לתפוס ולעצור את כל חברי הכת, בין אם בחיים ובין אם לא. מתוך יחידות הריינג'רס [הכוחות המיוחדים בחיל הרגלים של צבא ארה"ב] נבחרה אחת הפלוגות לפעולה. מפקד הפלוגה היה לא אחר מאשר יהודי בשם ג'ייקוב ליכטמאנס. הוריו היו ילידי פולין אשר היגרו לארה"ב לפני מלחמת העולם הראשונה. כמו רבים מבני גילו בחר ג'ייקוב להתגייס לצבא האמריקני, שם העפיל בדרגותיו עד שהגיע לתפקידו הרם.

     כמה ימים לפני שיצאו לשטח, מסר המפקד את ההוראות לפני פקודיו. אחת ההוראות שעליהן חזר שוב ושוב היתה ההוראה: " לנצור אש!" המפקד דרש מאת החיילים סבלנות רבה ולא למהר ללחוץ על ההדק. "אל תשכחו שמדובר בבני בריתנו, אמריקאים כמותנו, ואנו מצווים לשמור על חייהם".  בשעת לילה מאוחרת, שוחחו החיילים ביניהם על הוראתו ההססנית של המפקד הפחדן ומוג הלב. החיילים שנמנו על היחידות המובחרות אומנו כל השנים על אומץ לב בלתי רגיל.  ההוראה הזאת של המפקד היתה בניגוד ממש לאופיים. " הכל בגלל הבן האובד!" - הפטיר אחד החיילים, וכולם הנהנו בראשם. למרות שהם לא הכירו את בני משפחתו של המפקד, לא מזמן גונבה לאוזניהם השמועה, שלפני כעשר שנים נעלם בנו בן השמונה עשרה, ומני אז לא הצליחו לעלות על עקבותיו.

     הסיפור התחיל כאשר הבן יצא לטיול יחד עם חבריו למזרח הרחוק, וביום מן הימים נעלם להם מן העיניים.  האבא שהיה קשור היטב לרשויות, הפעיל את מיטב החוקרים באף.בי.איי. על מנת לאתר את בנו אך לשווא. מאז עברו עשר שנים ושום בדל של מידע אודות בנו לא הגיע אליהם. החיילים הוותיקים אשר הכירו את המפקד בשנים עברו, טענו שהוא השתנה, ממפקד קשוח וחסר פשרות הוא הפך לאדם רכרוכי וסבלן.  

     כאשר חיילי היחידה החלו להתקרב למבצר, נשמעה הירייה הראשונה מכיוון אחד ממגדלי השמירה. היא החטיאה את המטרה, אך המסר היה ברור: הם פותחים במלחמה!  המפקד ג'ייקוב שליווה את הפלוגה היה נחוש לנצור אש על אף הסכנה המוחשית. במקום זאת הוא הורה לפקודיו לסגת אחורה.  הם נסוגו אחורנית וחיכו לשעת לילה מאוחרת, ואז תחת העלטה הכבדה התקרבו החיילים עד למרחק של מאה מטרים מן המבצר,  ואז ניתנה ההוראה: "לפרוץ!"  המתבצרים היו המומים ברגע הראשון, אך מהר מאוד התעשתו והחלו לירות לכל עבר. הם לא היו מספיק מאומנים, ולכן היריות החטיאו שוב ושוב את המטרות. החיילים ביקשו להחזיר אש אך המפקד לא אישר אלא לירות באוויר, רק מתוך כוונה להפחיד ולאיים, בשום אופן לא מתוך כוונה להרוג.  הקרב הסתיים בסופו של דבר עם כמה פצועים קל, אשר פונו מן המקום.  בניגוד לתחזיות נמצאו שם לא פחות מאשר מאתיים ארבעים איש, רובם מצויידים בנשק. הנס היה עצום. אירוע כזה יכל להסתיים באסון ממש.

     המתבצרים הועברו כולם תחת אבטחה כבידה לבית המעצר . למחרת הגיע המפקד לבית המעצר, ועבר מתא לתא כדי להכיר מקרוב את המתבצרים. לפני שנכנס לתא הרביעי, לא שיער מראש איזה דראמה תתחולל שם, ובוודאי שהוא לא היה מוכן לכך נפשית . "אבא" - זו היתה ממש צרחה. ברגע הראשון לא קלט ג'ייקוב את המתחולל. הוא לא הכיר את האיש המגודל שלפניו. אך אז הגיעה צרחה נוספת: "אבא, אתה לא מכיר אותי ?" למשמע הצרחות הגיעו הסוהרים, והם היו עדים למפגש היסטורי ומרגש בין אבא ובין בנו אשר הלך שולל אחר כת מטורפת.  את שכרו על אורך הרוח והרצון לשמור על חיי המתבצרים קיבל ג'ייקוב במקום. התברר שבנו עמד בראש אחד ממגדלי השמירה. מסתבר למדאי שאם החיילים היו יורים למוות, הוא היה אחד הנפגעים הראשונים  . *

     בפרשת השבוע אנו מוצאים שהשבטים סיפרו ליעקב אבינו על כל מעלליו של האיש אדוני הארץ, שדיבר איתם קשות ויתן אותם מרגלים וגם לקח מהם שמעון. ומה היתה תגובתו של יעקב? הנה תמצית דבריו: "זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים... וא-ל ש-די יתן לכם רחמים..." על הפסוק בפרשת ויצא: "אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", כותב רש"י ז"ל: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך", כי קללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת. כך אומרים בשם צדיקים: אם קללתו של יעקב - אפילו בטעות - התקיימה, לו היה יעקב מקלל את ה'משנה למלך' במפורש בוודאי היה מת מיד. פלא ומופת הוא, שדווקא הביטחון הרב של יעקב אבינו שהאמין בבורא העולם כפי שאמר להם: 'וא-ל ש-די יתן לכם רחמים', זה מה שמנע ממנו לקלל את ה'משנה למלך '. במקום זאת בחר לשלוח לו מתנות.  בזכות האמונה האיתנה של יעקב אבינו זכה שיוסף יוותר בחיים.  חנוכה - הוא הזמן הראוי לחזק את אמונתנו ובטחוננו בבורא העולם, וכפי שנפלו אז רבים ביד מעטים, כן בימינו כוח התורה ינצח.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

ממהר ורץ,תורה,חסידות,ברכת הגומל,סנדק,תינוק,מידת השתיקה,הגון,בדרך צחות,



אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ז

 

 

אדם שלא מתייעץ ושואל פשוט עושה הרבה טעויות בחייו.

     בנים ממשיכים -  על הפסוק (מלכים-א יא,כא) ״והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו״ אמרו חז״ל (בבא בתרא קטז): ״מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה״. כי מי שזוכה להניח אחריו בנים טובים, לא נקשר בו לשון 'מיתה', שכן חוט חייו לא נפסק, והוא קיים ונמשך בבניו. (המהר״ל מפראג)

      בצדק תשפוט עמיתך. פרש"י מסנהדרין הוי דן את חברך לכף זכות. דכשאדם רואה עבירה אצל חברו אזי סימן שהוא בעצמו צריך תיקון באותו דבר וכדי שיחזור הראו לו משמים, וכשידון האדם לכף זכות אזי מן השמים ידונו גם אותו לכף זכות כי כתוב "ה' צלך" כמו שהצל מחכה תנועות האדם כך ה'. (הבעש"ט)

     חסיד, תלמיד מבית מדרש הקוצקי, למד הלכות שחיטה,  כעבור זמן שאל אותו הרבי: " דומני שכבר כמה שנים הנך לומד הלכות שחיטה מדוע אם כן לא הוצאת עד הנה סמיכה ולא היית לשוחט ? השיב החסיד בתמימות: "בהלכות שחיטה הראשונות נאמר כי השוחט צריך להיות ירא שמים ואת הסעיף הזה אני לומד ולומד ועדיין לא הגעתי לקיומו.

אבא הטייס (אפריון שלמה, עלון 195)

     באחת הטיסות מישראל לניו יורק,  התיישב יהודי בן 40 ליד ילדה בת 8 . טוב, כמובן שחברות התעופה דואגות להעסיק את הילדים היטב במהלך הטיסה בכדי שלא יפריעו יותר מדי לשאר הנוסעים, והילדה הזו קיבלה ערכת יצירה.  

     לאחר כשעתיים במרומים, לפתע נדלקו נורות האזהרה שיש על הנוסעים לחגור חגורות בטיחות משום שהמטוס נכנס כרגע ל 'כיס-אויר'...  חלק מהנוסעים נלחצו, אך כמובן שהילדה לא שמה לב לנורות האזהרה, והמשיכה לצייר מבלי משים לב.  לפתע המטוס החל להיטלטל מצד אל צד, וכל כמה שניות נראה כאילו הוא צונח...  הנוסעים החלו להילחץ, וחלקם אף נבהלו עד מאוד, והילדה בשלה... כשהמצב החל להיות חמור יותר, ואנשים כבר הרגישו כמו בלונה-פארק, כבר החלו צווחות וצרחות במטוס, אך הילדה אפילו לא מנידה עפעף, היא ממשיכה לצייר כאילו כלום לא קרה, וכשהטושים עפו לה מצד לצד, היא החזיקה אותם בפיה...  תמה היהודי שישב לידה... "אולי היא שוטה, כיצד היא אינה מבחינה בכל המהומה המתרחשת פה סביבה, וכי אינה מודעת לסכנה...?!".  פנה אליה ושאל: "ילדה, את לא רואה שהמצב חמור, כיצד את יכולה להתנהג בכזו שאת-נפש, ולהישאר רגועה...?". ענתה לו הילדה: "אם היית יודע מי זה אבא שלי, אז כבר היית מבין...". " מי זה אבא שלך?", שאל היהודי... "אבא שלי הוא הטייס של המטוס הזה, לכן איני מפחדת, כי כל זמן שהוא מנהיג את המטוס, אין סיכוי שיארע לי שום דבר רע...".

     יהודי צריך לדעת, גם במצבים הקשים של החיים, שמי שמנהיג את ספינת החיים שלו הוא אבא שלו. ולכן אם אבא הוא הטייס, גם אם המצב נראה בכי-רע, הוא יכול להיות רגוע ושלו, אין מה להיבהל... כי כל זמן שאבא שלו הוא הטייס אין שום סיכוי שיארע לו שום דבר רע...


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

מתייעץ,שואל,טעויות,בנים ממשיכים,שכיבה,בנים טובים,לכף זכות,חסיד, שחיטה,סמיכה,

 

 



אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ז

 

 

 ''אל נא תקברני במצרים" (מז, כט(  - יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקווה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם: בני, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להיקבר בה... "אל נא תקברני במצרים ". )הרש"ר הירש( 

     ויקרבו ימי ישראל למות... ועשית עמדי חסד ואמת : חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול" (רש"י) לכאורה, הרי גם לחסד שעושים עם המתים יש תשלום גמול וכמאמרם ז"ל(מועד קטן כ"ח) דיספד יספדוניה, דיקבר יקברונו (הסופד לאחרים - מספידים אותו לאחר מותו, הקובר זוכה לקבורה). אלא, דייק רש"י בלשונו כשאמר "שאינו מצפה לתשלום גמול " כלומר, ודאי יש ויש תשלום גמול גם לחסד שעושים עם המתים, אלא שאין שום אדם מצפה לתשלום גמול זה ורוצה בו, אדרבה כל אחד מצפה שיזכה ויחיה לאורך ימים ושנים. )הג"ר רי"ב הכהן אב"ד בסוליש(



     וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד (מט, טו(  - ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב וכו' למה א"כ "ויט שכמו לסבול"?  בספר "שיח שרפי קודש" מביא לתרץ בשם הרה"ק הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל : אם רוצה אדם שיהי' לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהי' - ישווה בעיניו. אז יהי' לו מנוחה תמיד. וזה הכוונה וירא מנוחה כי טוב, דווקא לכן הט את שכמו לסבול כל דבר ולהתאזר במידת הסבלנות שתמיד יהיה במנוחה.

    ידועה דרשתו של רשב"י הקדוש - אתם קרויים אדם - ואין אומות העולם קרויים אדם.  וכן נמצא לראות, כי המילוי של המלה אדם- אלפ דלת מ -מ מתקבלת המלה מתפלל . כלומר, המעמיד של עם ישראל הקרויים אדם - היא התפילה, שבכוחה לבקוע את כל הרקיעים.

להרגיש במצוקה (המשל מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש אצל הנצי"ב מוולוזין זצ"ל(

     בפרשתנו לאחר פטירת יעקב אבינו נאמר כך: " ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו". בהמשך אף נאמר: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" . והתמיהה ידועה, מדוע לאחר פטירת יעקב אבינו חשבו האחים שיוסף ישיב להם רעה, הרי כבר אמר להם שאין בליבו נגדם כלום?

     חמישה חודשים חלפו מאז אותה שיחה שניהל ר' איטשע עם ידידו הוותיק - ר' מאיר, עד שתוכנה פרח לחלוטין מראשו. כאשר מאיר הגיע באחד הימים והציע לאיטשע לצאת לנפוש כמה ימים ביחד ולנשום אוויר צח, איטשע כלל לא שיער את תוכניותיו המתוחכמות של מאיר.  הנופש המסוכם היה אמור להתקיים במושב דתי מרוחק ונידח למדי בצפון הארץ. זה היה מכוון. אם רוצים חופש ורוצים לנשום אוויר צח ונקי, צריך לצאת למקום מרוחק.  מאיר היה אחראי על הכול. הוא השיג צימר לאירוח, וגם נושא האוכל היה באחריותו.  על פי המוסכם, בבוקרו של יום נעים אחד, הגיע איטשע עם רכבו לאסוף את מאיר כדי לצאת לדרך. עוד בטרם עלה מאיר על הרכב הוא ביקש לברר פרט חשוב מאוד. "האם זכרת להשאיר את הטלפון הנייד בבית?" איטשע חייך במבוכה. "אל תבקש ממני את זה!" מאיר - עדיין מחוץ לרכב - היה נחרץ. "אני לא נוסע! סיכמנו ששנינו משאירים את הטלפון הנייד בבית. אחרת אין חופש ואין כלום". איטשע נאנח. זה קשה לו. בלי טלפון נייד, הוא מרגיש כאילו תלוי בין שמים וארץ. בסוף לא הייתה לו ברירה, הוא חזר הביתה ונפרד מן הטלפון.

     לאחר נסיעה של שלוש שעות הם הגיעו ליעד. שניהם היו מורעבים. "מה עם אוכל?" - שאל איטשע. "ביררתי, יש כאן צרכניה עם מוצרים כשרים, ניכנס ונרכוש הכול". הם נכנסו ואיטשע מילא עגלה. לאחר שסיימו את החשבון הוא מוציא את ארנקו.  שוד ושבר! כל כרטיסי האשראי נעלמו. מאיר עמד מן הצד והתאפק שלא לפרוץ בצחוק. ידו הייתה במעל.  בעצם מי שאשם זה איטשע בעצמו, וזה קשור לשיחה שהייתה ביניהם לפני חמישה חודשים.  זיכה ד' את איטשע בהצלחה מיוחדת בעסקיו והוא הצליח לצבור לעצמו הון רב. במקביל אליו, היה מאיר עוסק כל השנים בעשיית חסד עם משפחות במצוקה. עם הזמן אף הקים ארגון חסד ענק.  בכמה הזדמנויות ביקש מאיר מאיטשע לסייע בידו להקל על מצוקותיהם הקשות של משפחות בישראל. מאיר היה יוצא תמיד מאוכזב. התרומות היו מצומקות מאוד לדעתו. באחת הפעמים שוחחו על כך בכנות. ואז אמר לו איטשע משפט משמעותי מאוד. " אני גדלתי בבית שתמיד היה בו הכול, מעולם לא חשתי טעמה של מצוקה כלכלית. קשה לי להבין את זה. הלוואי יכולתי להבין אותם יותר".  באותם רגעים החל מאיר לטוות את תוכניותיו.

     העלמת כרטיסי האשראי הייתה חלק מן התוכנית.  איטשע היה אחוז תזזית. "אני חייב להתקשר הביתה לדעת מה קורה עם כרטיסי האשראי!" בצרכניה הביאו לו טלפון להתקשר.  שיחה קצרה מעלה שאכן כרטיסי האשראי שלו נותרו בבית.  רעייתו שהייתה בסוד העניינים היא שדאגה לכך.  אם אין אשראי אז צריך לשלם במזומן. מאיר טוען שאין לו אפילו שקל אחד, לא מזומן ולא אשראי. איטשע - לעומת זאת - ממשמש בכיס ומוצא כמה עשרות שקלים. מאיר מזכיר לו שהסכום הזה אמור להספיק להם לכמה ימים.  בלית ברירה החזירו את כל המוצרים למדפים.  כעת התחילו לחשב חשבונות, איך כל האוכל לימים הבאים נכנס בתוך עשרות השקלים. הם הסתובבו זמן רב בצרכניה, השוו מחירים ולבסוף בחרו בשתי כיכרות לחם, שקית חלב ועוד ממרח זול במיוחד. על ירקות מעדנים ונשנושים לא היה מה לדבר בכלל.  הם חזרו מדוכאים והתיישבו לאכול. לאחר שלוש פרוסות עדיין נשאר איטשע רעב. הוא ביקש לקחת פרוסה רביעית. מאיר היה שם בשביל להזכיר לו. "אנחנו צריכים להשאיר לעצמנו גם לימים הבאים".  בלילה הסביר איטשע למאיר עד כמה הוא מרגיש מוזר. " אני לא זוכר מתי הייתה לי את התחושה הזאת שאני לא יכול לאכול כמה שאני רוצה".  

     עדיין נותרו בשבילו חוויות נוספות.  למחרת הם יצאו לטייל באזור. כאשר כבר היו בדרך חזרה, פתאום נזכר איטשע שצריך למלא דלק. הוא נכנס לתחנת הדלק הקרובה ושלף את הארנק. " רגע! אין לי כרטיס אשראי איך אני ממלא דלק?"  איטשע היה על סף בכי. "מאיר, מה עושים?"  מאיר היה יצירתי: "תשאיר את הרכב כאן ונחזור עם אוטובוס שחולף כאן בסמוך. הרי נשארו לנו כמה שקלים". "ומה יהיה עם הרכב?" - שאל איטשע. " נו, כבר תדאג שישלחו לך את כרטיסי האשראי ותחזור לכאן ". למרות הקושי הנפשי הרב, איטשע נאלץ להסכים. הם אכן חזרו עם אוטובוס, ומתחנת האוטובוס נאלצו ללכת מרחק של כמה קילומטרים עד למקום האירוח. " להסתובב בלי כסף, זו ההרגשה נוראה!" - סיכם איטשע את האירועים, כאשר הם ישבו לאכול שלוש פרוסות לחם נוספות מהלחם שקנו אתמול. " תקשיב מאיר, אני חושב שהתחלתי להבין אנשים שחיים במצוקה" . "אם כך, השגתי את המטרה שלי" - הגיב מאיר. *

     שמעתי לתרץ. כאשר האחים מכרו את יוסף למצרים מעולם לא תיארו לעצמם את התחושה להיות לבד בלי נוכחותו של האבא יעקב. הם קיבלו את סליחתו של יוסף כדבר המובן מאליו.  לאחר פטירתו של יעקב, הרגישו לראשונה בחייהם את התחושה הקשה להיות בלי אבא, ומשום כך לא יכלו להאמין שאכן יוסף מחל להם על שהרחיקו אותו מאבא במשך עשרים ושתיים שנה,  ולכן חששו כל כך שיוסף עוד ישיב להם כגמולם הרע. 

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חשש,נאחזים,מולדתם,ראש המשפחה, חסד,אמת,מספידים,מצפה,מנוחה, רקיעים,




אמרי שפר י"ב טבת ה'תשע"ז

 

 

     אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד - כמש"כ (בראשית מ"ט ו') "כי באפם הרגו איש".


וידגו לרוב בקרב הארץ - בני ישראל נמשלו לדגים. והנה דגים אפשר לדוג בשני
אופנים - עם רשת, ועם חכה.
ההבדל ביניהם - ברשת נתפס כל הדג, משא"כ בחכה נתפס הדג רק בפיו. כמ"כ יש
אנשים שנתפסים ברשת - כל גופם מלא עבירות...,ויש אנשים צדיקים, אך נתפסים
בפה...,
מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך...,         (ספה"ק)



עצה טובה. כידוע בעקבות חוק השקיות החדש, מחולק בסופרים שקיות רב פעמיות למי שקונה ביותר מסכום מסוים. ושמתי לב לדבר מעניין, מי שקונה במאה ש"ח מקבל שקית אחת, ומי שקונה במאתיים אינו מקבל שתיים! אלא רק מי שקונה במאתיים וחמישים שקלים הוא שיקבל שתיים! - מי שבכל זאת קונה במאתיים ורוצה לסחוב לביתו את המצרכים, כדאי שפשוט יחלק את הקניה לשני חשבוניות של מאה ש"ח כל אחת... בברכה אריה גולד



     אמרה עממית אומרת ש- יום הולדתו של האדם הוא יום שבו בורא עולם החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיו...

     גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.

    הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.

     וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם )מה', כז'(  הסביר נפלא בעל ה 'שה לבית' )ד"ת לפ"ש( הקדמה: כאשר החלה ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארצות הברית ההורים שנשארו דאגו לילדיהם .והנה כאשר הבן היה שולח להוריו מעטפה עם צ'ק אז האבא הבין שמבחינה כלכלית בנו הצליח אבל לא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר. אבל אם הבן היה שולח להורים גם כרטיס טיסה, האבא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר, כי זה ראיה שהבן לא מתבייש בהוריו היהודים ולא חושש שיראו אותו.  לפי זה כאשר יעקב שומע שיוסף שלח לו 'כרטיס טיסה' 'וירא את העגלות... לשאת אותו' הבין כי בנו יוסף אכן חי כיהודי כשר. ומיד 'ותחי רוח יעקב'. (מתוק מדבש! הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

חילך לאורייתא! (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

"גיבורים ביד חלשים... זדים ביד עוסקי תורתך". כשכולנו אומרים את המילים הללו מתוך "על הניסים" אנחנו רואים בעיני רוחנו את המתיוון הרשע המנסה לשכנע את עוסקי התורה לסגור את הגמרות ולהצטרף אליו בפיתוח "תרבות הגוף" בגימנסיון. אנחנו מדמיינים את הקלגסים חסוני הגוף מטמאים את המקדש וקוראים לצעירי כהונה להצטרף אליהם בתרבות השרירים והכוח.

הרב אילן תורג'מן לא צריך לדמיין. הוא היה שם. 

קשה להאמין שהאברך הצנוע הזה הקדיש בעבר שנים רבות מחייו כדי להגיע לשיא השכלול בתחום אומנויות הספורט. למען האמת, גם לו עצמו קשה להאמין לכך. חזותו החיצונית לא מסגירה מאומה מעברו. אבל השינוי אינו רק מבחוץ. קשה למצוא זמן פנוי כדי לשוחח עם הרב אילן תורג'מן. יש לו סדר לימוד בבוקר וחברותא אחר הצהרים ואת שעות הלילה הוא מנצל ללימוד בבית מדרש באחד מיישובי הגליל העליון. "החיים קצרים וצריך להספיק כל כך הרבה," הוא אומר כמתנצל. אני מציע לשוחח  אתו בעודו נוסע ממקום למקום, אבל גם הפתרון הזה מתגלה כבעייתי שכן לרב תורג'מן יש ב"ה משפחה שעליו לנהל ועוד כמה עיסוקים שתובעים את תשומת ליבו, כפי שנראה בהמשך. בסופו של דבר השיחה מתקיימת קרעים-קרעים, ומתוך הטלאים הללו מתרקמת מסכת חיים ייחודית ובלתי שגרתית.

אם תחלפו על פניו ברחוב לא תנחשו לעולם שהוא לא היה כל חייו אברך כולל מן השורה. עם הכובע והחליפה, הזקן המאפיר והמבט הרציני בעיניים הוא יכול היה להשתלב בטבעיות בכל בית מדרש בבני ברק או קריית ספר. אבל  הרב תורג'מן אינו מתגורר באחת מהערים החרדיות. הוא חי בישוב קטן בגליל המערבי בשם נווה זיו ושָם הוא בהחלט מושך תשומת לב. נווה זיו, ישוב טובל בירק השוכן במרחק נגיעה מגבול הצפון, הוא מסוג המקומות שניתן לפגוש בהם כל מיני דברים מעניינים – דורבנים המתגנבים מהיער הסמוך,  שפני סלע ועוד מיני יצורים – אבל חרדים הם לא אחד מהם.

התושבים, בהם אנשי קבע ומשטרה רבים, הסתכלו בתימהון על המשפחה שפתאום התחילה להתחרד. את הרב תורג'מן זה לא הטריד. "מאז שאני צעיר שאפתי למצוינות ושלמות בכל תחום בו עסקתי," הוא אומר. "כאשר הבנתי שתפקידו של היהודי הוא להיות עובד ה' היה לי ברור שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הצטרפות ליחידת העילית של עם ישראל – צבא לומדי התורה. בישוב הסתכלו עלינו בהתחלה כעל 'חייזרים' אבל אחר כך למדו להעריך ולכבד. היו כאלה שהציעו לנו 'להוריד פרופיל', להסתפק בכיפה אך בלי כל התלבושת החרדית, אבל לא ויתרנו. כאלה אנחנו. עקשנים".

שאלה מורכבת יותר הייתה סוגיית חינוך הילדים בישוב שבו הם כמעט המשפחה החרדית היחידה, אבל חזקה עליו הוראת רבו המובהק שעליו להישאר דווקא בישוב זה. "לו רק היה הדבר אפשרי הייתי עובר כבר מחר לרכסים או לבני ברק," הוא אומר בגעגוע אמתי. "אבל הרב אתו אני מתייעץ בכל שעל הורה לי חד-משמעית שעלי להמשיך להתגורר באותו מקום ואפילו להמשיך בעיסוקי הקודמים. כבני תורה אנחנו אמונים על מצוות אמונת חכמים וכך אני נוהג".

חגורה לבנה וחגורה שחורה

אילן תורג'מן גילה מגיל צעיר את תחום אומנויות הלחימה הקדומות. עבור מי שה"מכות" היחיד שהוא מכיר זו מסכת בגמרא נסביר שאומנויות אלה בגלגולן המודרני אינן עוסקות באלימות לשם אלימות אלא מהוות ענף מענפי הספורט המוכרים. "ניתן להשתמש בטכניקות הללו גם לצורכי הגנה עצמית, אבל רוב העוסקים בתחום עושים זאת עבור הכושר הנפשי הפיזי שהאימונים הללו מעניקים להם," מסביר ר' אילן.

מדובר בשיטות לחימה שהתפתחו במשך אלפי שנים בתרבויות המזרח הרחוק ומי שמבקש להשתלם בהם צריך לקבל על עצמו משטר אימונים מפרך וקפדני הכולל לא רק תרגילי גוף אלא גם תרגילי מחשבה ופיתוח תכונות פנימיות של משמעת עצמית חזקה. "בילדותי קיבלתי חינוך דתי אבל בהמשך התרחקתי," מספר הרב אילן תורג'מן. "היום אני יודע מה הדבר שמשך אותי לאומנויות הלחימה: תחושה של ריקנות פנימית וחולשה. זו הייתה קריאת תזכורת לטפל בנשמה אבל אני עניתי לה באימונים חיצוניים. כך התרחקתי".

הוא הקדיש כל רגע פנוי לאימונים באומנות לחימה מסוימת הקרויה "קרטה". האימונים המפרכים תפסו את כל יומו. הוא טיפס בסולם הדרגות במהירות מסחררת. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כבר הוכר כאלוף הארץ ב"קרטה". הוא לא עצר בכך. בגיל 25  כבר היה שיאן עולמי. מה עושים הלאה? כובשים עוד פסגה. "שמעתי על אומנות לחימה בשם 'ג'יו ג'יטסו' והתכוונתי לכבוש גם אותה," מספר תורג'מן. מדובר על אומנות לחימה יפנית המזכירה את דברי חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מסופר שממציא תורת לחימה זו הבחין בענפי אורן קשיחים הנשברים בסערה עזה בעוד שדווקא הגבעולים הרכים שצמחו לצדם נכנעו, התכופפו ושרדו. הוא ניסח עיקרון: לפעמים דווקא צעד שנדמה כנסיגה מוביל לניצחון. "ניתן לנצל את כוחו של היריב נגדו ולהגיע להבסתו", מסביר תורג'מן. "לכן גם מי שנתפס כקטן וכחלש יכול להצליח".

באותו זמן הגיע לישראל מאמן בתחום הג'יו ג'יטסו שהעביר סמינר בנושא. תורג'מן אסף את כל תלמידיו ונסע להשתתף. כפתיח לסמינר הציע המאמן לנוכחים לאתגר אותו ולהתמודד מולו. "הייתי בטוח שאכניע אותו בקלות," מספר תורג'מן. "במקום זאת כשעליתי למזרן הוא נטרל אותי ברגע. זה היה משפיל. אמרתי: לא יכול להיות. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השלישית הבנתי שאני צריך להמשיך לטפס. תמיד שאפתי לטופ. להיות מושלם. ללכת עד הסוף. אז התחלתי מאפס".

זו לא הייתה החלטה קלה. תורג'מן כבר ניהל אז בית ספר לאומנויות לחימה עם תלמידים שרבים מהם הגיעו לשלבים מתקדמים. אבל החתירה לשלמות הייתה חשובה לו מהכול ולכן ברגע שגילה אומנות לחימה מובחרת יותר הוא הסביר לתלמידיו שצריך להתחיל מחדש – לוותר על הדרגה הגבוהה אליה הגיעו ולחזור להיות תלמידים מתחילים. לא רבים היו מוכנים לעשות את הצעד אבל תורג'מן לא ויתר. הוא נסע לעיר ניגאטה שביפן והתמיד במשך שנים אצל מורים לג'יו ג'יטסו. הוא הסתובב בקרב המומחים שחלקם שקועים בטקסי עבודה זרה. "גם אז סיננתי את כל האלמנטים ה"רוחניים" שהגויים צירו והתמקדתי רק בטכניקה עצמה," הוא מספר. כשנודע לו שבברזיל קיימת גרסה מיוחדת של ג'יו ג'יטסו לא התעצל ונסע גם לשם. מאוחר יותר זכה בשיאנות אירופה מספר פעמים.

כל אותו הזמן המשיכה הנשמה להציק לו ולהזכיר את קיומו. לעיתים הופתע לפגוש מרכיבים יהודיים המסתתרים בתוך הגישות הרוחניות שמאחורי אומנויות המזרח, מרכיבים שהמורים עצמם לא מבינים את משמעותם. אבל בעיקר השכיל לאמץ את הכוח הפנימי הנפשי שהאומנויות מעניקות. "הכוח להתמקד במה שאתה מבקש, למצות את היכולות שלך, להגיע לשיאים כמעט לא אנושיים, לקנות משמעת עצמית ולהתקדם ביעדים, לעמוד בלחצים אדירים. לפעמים אתה קורס, כואב לך, אתה תשוש, אבל לא מוותר לעצמך. אתה מקבל אנרגיה. נלחם נגד הסיכויים שלך. מיואש, אבל נלחם".

"אם מנצלים אותה לטובה ניתן לנצל את התובנות הללו במלחמה נגד היצר ובלימוד תורה," הוא אומר. "יוצא לי לראות אנשים יושבים מול הגמרא אבל לא מתרכזים כראוי, לא עמלים כמו שצריך. עוסקים בעניינים שמסיחים את הדעת. התרגלתי לא להיות בינוני, לא להיות פרווה, והיום אני מתעל את ההרגל הזה כדי ללמוד וללמד. לא להיות פרווה בעבודת ה'. לא להישחק. מסתבר שהשיעור הזה עזר לי לאסוף כוחות ולשוב בתשובה".

אומנות הלחימה האמיתית

 עטור בתהילה והישגים חזרו אילן תורג'מן ורעייתו לארץ ישראל. הוא הקים בית ספר לאומנויות לחימה והשתקע עם משפחתו בנווה זיו. היו לו כבוד, פרנסה טובה ומשפחה מאושרת, ועדיין חש ריקנות. "אחרי כל שיא אמרתי לאשתי: אבל בשביל מה כל זה? למה אנחנו כאן? בשביל מה כל המלחמה הזו? היא לא הבינה. 'מה זאת אומרת?', שאלה. 'יש לנו משרות מעולות ומשפחה נפלאה. למה לשאול שאלות כאלה?'. ואני התעקשתי: אדם לא נולד כדי לאכול פיתה ולנסוע בטויוטה. זה הציק לי. כל הצלחה הותירה בי טעם של תהייה".

יום אחד סיפרה לו אשתו על שיעור תורה המתקיים בישוב סמוך. הלך והיה התלמיד הכי גרוע. הקשה, תקף, לא אהב את מה ששמע. אבל בינתיים נשבה. חזר בכל יום שלישי בערב. השיעור הפך לקבוע. בסוף שוכנע. ואצלו אין אמצע. ביום שהחליט שהגיע לאמת, חבש כיפה, לבש ציצית, קיבל עול מלכות שמים. זו הייתה קפיצה למים, לא בהדרגה ולא בשלבים. קפיצה נחשונית.

עכשיו הגיע תורה של אשתו להיבהל. ללכת לשיעור תורה מפעם לפעם זה נחמד, אבל שבת וכשרות? זה כבר היה מוגזם. לא בשבילי. תורג'מן התייסר והתלבט: מצד אחד האמת קוראת לו והוא בשביל האמת מוכן לעשות הרבה מאוד, אבל מה יעלה בגורל משפחתו?  ואז הציע לו מישהו רעיון פשוט. "קח את המשפחה לסמינר של 'ערכים'. הם המומחים בתחום, הם כבר יצליחו למצוא מסילות לליבם של בני הבית המודאגים והחוששים".

הוא יצר קשר עם רכז "ערכים" בצפון הארץ, הרב יוסף זרקא, שכיוון אותו לסמינר הקרוב שנערך בטבריה. כשהגיעו למקום נחרדה אשתו. "לאן הבאת אותי?" הטיחה בו בבהלה. "מה כל הטיפוסים המזוקנים שמסתובבים כאן?" 

לרגע היה נדמה שכל הבנין שעמל לבנות בהשקעה מרובה עומד לקרוס, אבל פעילי "ערכים" הערוכים בדיוק למצבים כאלה הצליחו לשכנע אותה לשבת ולהקשיב לכמה הרצאות בנושאי חינוך ילדים. ספק אם אפילו הם העלו בדעתם עד כמה הדברים יקלעו לליבה. הגב' תורג'מן התלבטה באותם הימים קשות בשאלת חינוך הילדים. הדברים שראתה בבית הספר הממלכתי גרמו לה להבין שחינוך לא מקבלים שם ותהיותיה היו מרובות. כעת התברר שיש אלטרנטיבה: תורת הנצח של עם ישראל סוללת דרך בטוחה גם בתחום הזה.  מרצי "ערכים" ישבו במשך שעות עם המשפחה. דיברו, הסבירו, ענו בסבלנות על כל שאלה. הרב תורג'מן כבר היה "משוכנע ועומד". צריך היה לשכנע גם את הגברת ששמירת מצוות איננה דבר כל כך מפחיד.

ההשקעה הוכיחה את עצמה. במוצאי שבת, ב"סימפוזיון" המפורסם המסכם את הסמינר ברור היה להם שהם עולים על דרך חדשה. כל הגביעים הנוצצים, הדיפלומות המפוארות, הכותרות בעיתונים – הכל התבטל ונמס לנוכח אור האמת.

אם חשבו בני משפחת תורג'מן שמעתה עליהם לחתור הלאה בכוחות עצמם, הרי שלמחרת ביום ראשון באה הנקישה על הדלת ולימדה ש"ערכים" ממשיכים ללוות את בוגרי הסמינר גם בשלבים הבאים. בדלת עמד  הרב זרקא שביקש לדעת אם ירצו לבקר בבית הספר החרדי בנהריה כדי להתרשם על מידת התאמתו לילדיהם...

תמו ימי הנדודים. משפחת תורג'מן הכשירה את המטבח וקבעה מזוזות חדשות. הילדים נשלחו למוסדות חינוך חרדיים והרב תורג'מן החל להשקיע את כל עתותיו כדי להדביק את הפערים שהיו לו בתחום לימוד התורה, באותה דבקות ועקשנות בו התמודד עם כל אומנות לחימה חדשה.

"הייתה לי כבר הכנה מוקדמת לכך," הוא אומר בחיוך. "בשביל להצטיין באומנות לחימה צריך מסירות נפש גדולה עד כדי שיגעון: לישון לפי מדד, הורדת משקל, משטר אימונים מפרך, טכניקות לפיתוח גמישות, אכילה בדיוק בכמות הנצרכת. הכול חייב להיות מאוד מדויק. אתה צריך להוריד את הראש בפני המאמן ולציית להוראותיו במדויק. המאמן הוא כמו "רב" - הוא זה שכבר הגיע להישג המבוקש ומורה לך את הדרך לשם. כשחזרתי ליהדות ראיתי שגם כדי להצליח בלימוד התורה הקדושה נדרשים אותם תנאים – רק שכאן הם מגויסים לתכלית האמיתית של החיים".

בישוב התקשו לעכל את המפנה שחל בתורג'מן. "ביום שחבשתי כיפה ועטיתי ציצית הזדעזעה הקהילה הקטנה. כולנו מאוד קשורים. חברים באו וניסו להשפיע עליי. ביקשו להבין מה השתבש אצלי. דיברו איתי וראו שאני רציני. כשגם רעייתי שבה בתשובה והוצאנו את הילדים מבית הספר המקומי הוחלט לערוך כינוס בבית שלי במטרה לדבר על לבנו ולשכנע אותנו בטעות שעשינו... הסכמתי אבל אמרתי להם שמן הראוי שגם לצד השני יהיה ייצוג בכינוס הזה. הזמנתי את הרב יהודה יוספי שליט"א מארגון "ערכים" שיישא דברים. אפשר כבר לדמיין את מהלך הפגישה"...

מסירות נפש – רק למטרה הנכונה

מחשבתו הראשונה של הרב תורג'מן הייתה לנטוש לחלוטין את אורח חייו הקודם, לעבור למקום ישוב חרדי וכמובן לחדול מכל עיסוקו בתחום הלחימה. "מי שיש לו מלחמתה של תורה לא זקוק למלחמות מסוגים אחרים," הוא אומר. "כל העניין הזה של פיתוח הגוף זו תרבות יוון במלואה," אומרת הגב' תורג'מן. "בכל פעם שהייתי לובש את בגדי האימונים ועולה על המזרן הייתי חש תחושת החמצה נוראה," מספר הרב תורג'מן. "נחרדתי מההבל שבו האנשים סביבי מבלים את זמנם. רציתי לנער אותם ולשאול אותם בשביל מה אתם משקיעים כוחות בעולם חולף ותלוש ולא משקיעים מאומה בנשמה?!"

חיבוטי הנפש הובילו את הרב תורג'מן לעשות שאלת רב. "רציתי לסגור את בית הספר – חד וחלק," הוא אומר. "רציתי להניח הכול מאחורי ולהשקיע את כל כוחותי בלימוד התורה. בזבזתי מספיק פרקי זמן יקרים במרדף אחר תרבות זרה בארצות רחוקות. הגיע הזמן שאעשה לביתי".

לגודל הפתעתו רבו הניאו מכוונתו זו. לא רק שהורה לו להישאר באותו ישוב, הוא גם חייב אותו להמשיך בתפעול בית הספר שלו לאומנות לחימה. "לבית הספר שלך מגיעים אנשים שאתה עבורם בן התורה היחיד שיפגשו," הסביר לו. "אסור לך לנטוש את העמדה".

זו הייתה הוראה קשה מאין כמוה, אבל חזקה עליו מצוות הרב. מאז הוא מחלק את סדר יומו בין לימוד תורה לבין ההדרכה באומנויות הלחימה. במשך שעות אחדות הוא מסיר את המגבעת הישיבתית ומתייצב לאימונים יחד עם תלמידיו. בזקנו המתבדר וציציותיו המתנופפות הוא מהווה דמות יוצאת דופן בנוף הספורטיבי בארץ אבל הדבר לא הקטין את מספר תלמידיו. אולי להפך. גם העובדה שהוא משחיל מסרים יהודיים בין אימון לאימון מתקבלת בהערכה.  "ברחבי הארץ פועלים בתי ספר לא מעטים עם מורים טובים, אבל דווקא אצלנו ההצלחות ייחודיות. החניכים שלנו זוכים בתחרויות באופן לא ממש מוסבר ומושכים אלינו צעירים. ברוך ה' הפכנו לאבן שואבת ואני מאמין שזה קורה בגלל השילוב הרוחני והיהודי".

בימי החנוכה מציינים את המאבק בתרבות יוון שפיתוח הגוף היה אחד מנושאיה המרכזיים. כמי שעבר מעולם שבו פיתוח היכולת הפיזיות נחשב לשיא ההצלחה לעולם שבו שבירת מידה אחת חשובה יותר מאינספור תרגילי אקרובטיקה יש לרב תורג'מן לא מעט לומר בנושא. "באופן בסיסי, עלינו לשמור על הגוף כדי שיתפקד כראוי ויעניק לנו כוח לעבוד את ה'. לאכול בריא, להתנהל בריא. לעסוק בפעילות גופנית מינימאלית, כמו שהרמב"ם כותב. כל מה שמעבר בהחלט מוגזם. אין צורך להשקיע יותר מדי. באשר לתחום שלי, יש בו את היכולת לייצב אופי, אבל הוא לא מתאים לכולם. הוא מציל ילדים מהרחוב, אבל יש שבאים אליי ולאחר תקופה אני אומר להם: תשמעו לי, אל תבזבזו את הזמן שלכם. לכו ללמוד תורה. אתם מפספסים את העיקר, וחבל על כל יום שעובר".

"ריש לקיש היה גיבור גדול שהיה קופץ את הירדן מגדה לגדה. רבי יוחנן נדהם מכוחו הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא', ומרגע שהחל ללמוד תורה כבר לא היה מסוגל לשחזר את הגבורה שלו. מאז שחזרתי לשמור מצוות אני לא מגיע להישגים שלי מפעם. זה כבר לא אותו דבר. אבל אני לא מצטער לרגע. בכל פעם שאני מסיים עוד מסכת ועוד ספר אני מתמוגג משמחה. זה התענוג הגדול ביותר".



 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

דגים,רשת,חכה,נצור לשונך,חוק השקיות,להסתדר, פחדים,אשליה,טעם בשבת, כרטיס טיסה,

 




אמרי שפר י"א טבת ה'תשע"ז

 

אומר החפץ חיים שלפעמים אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד. ולמשל עני שרוצה להתקבל לעבודה כל שהיא לפרנסתו והבעל הבית מתעניין אצל אחרים עליו, ובעקימת האף יכול לקלקל לו את כל מחייתו.



     אל הרבי מקוצק בא זקן אחד ואמר לו שמתכונן הוא לעלות לארץ ישראל, כדי שלא יסבול אחרי מאה ועשרים שנה מצער גלגול מחילות. או ואבוי! אמר הרבי מקוצק - כמה בני אדם הללו אוהבים את גופם הרקוב והסרוח, שדואגים לו אפילו לאחר מיתה.



     בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפילתי.-  ונשאלת השאלה מה עניין חכמה לכאן, חכמה מה זו עושה, ולא עוד אלא שהקדים רש"י בפירושו את החכמה לתפילה? אלא, הסביר הגה"ק בעל האבן האזל זי"ע - דבר גדול בא רש"י ללמדנו: כי צריך האדם למידה נכונה של חכמה ודעת עליון לדעת על מה להתפלל. כי יש שאדם מתפלל לפני המקום שימלא רצון כלשהו משלו, שהוא בשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכן צריך האדם חכמה מיוחדת בשביל לדעת על מה ואיך להתפלל.

     "וידגו לרוב בקרב הארץ" - מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).



המתווכים (ופריו מתוק).

     מעשה בראובן שחיפש לרכוש דירה מרווחת עם גג בעיר פלונית. התקשר למתווך שמעון, והלה סיפר לו אודות דירה נפלאה, ותיאר לו בפרוטרוט את תכונות ומידות הדירה וחדריה, את כיווני האוויר, את גודל החדר שבגג וכו'. ראובן שמע היטב את כל הפרטים , ורשם אותם בפנקסו.  לבסוף ביקש ראובן 'האם תוכל לציין לי רק את שם הרחוב, כמובן מבלי לנקוב במספר הבניין'. המתווך השיב, 'היות ומדובר בדירה הממוקמת ברחוב גדול מאוד (ואין סיכוי שמישהו ילך לשם על מנת לאתר את הדירה) אגלה לך - הדירה נמצאת ברחוב 'הכלנית'; כתובת מדויקת אמסור לך בע"ה כשתכנס למשרדי ותחתום על טופס התחיבות לתשלום דמי התיווך'.

     ראובן הודה לשמעון, ולאחר מכן המשיך להתעניין אצל מתווך אחר. הנה הוא מתקשר למתווך יהודה, והלה מודיע 'יש לי דירה עם גג שבדיוק מתאימה לדרישותיך', ומתחיל לתאר בפניו את פרטיה המדויקים של הדירה ומידותיה. ראובן רשם את הפרטים לצד פרטי ההצעה של המתווך הקודם, והשתומם לרגע... 'מדהים', חושב בליבו, 'הפרטים כולם תואמים בדיוק לפרטים שמסר לי המתווך הקודם'. ביקש מיהודה: 'אולי תוכל לומר לי את שם הרחוב, ללא כתובת מדוייקת?' המתווך הסכים: 'הדירה נמצאת ברחוב גדול מאוד, רחוב הרקפת'! ראובן מיד נזכר שרחוב הרקפת מצטלב עם רחוב הכלנית. חיבר אפוא בראשו את הפרטים אלו לאלו, והגיע למסקנה, שככל הנראה זו אכן הדירה שעליה שמע מהמתווך הקודם - היא פשוט ממוקמת ברחוב הכלנית פינת הרקפת!... ראובן הודה למתווך מקרב לב, ומיהר להגיע אל הצטלבות הרחובות הכלנית-הרקפת. התבונן וחיפש את הדירה שתיארו בפניו, ולא היה קשה כלל לאתרה. בא אפוא במשא ומתן עם בעל הדירה, והרכישה הסתיימה בהצלחה, והכל בא על מקומו בשלום.

     בשלום אמרנו? לא לגמרי. הנה דבר רכישת הדירה הגיע לאוזנם של שני המתווכים, וכעת הם באים ותובעים מראובן דמי תיווך.  ראובן טוען לעומתם, 'זכיתי בדירה רק בסייעתא דשמיא מופלאה, ולא בזכותכם; ומשכך, אני חייב תודה רק לה' יתברך, ולכם איני חייב לשלם מאומה'... עם מי הדין? ובכן, לפנינו מקרה של שני מתווכים שרקמו יחד (שלא במתכוין) את התיווך, כאשר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול', והמידע שהתקבל משני המוקדים, נתן תוצאה אחת - תיווך הדירה. והנה היה נראה לומר, שאף אחד לא יזכה בדמי התיווך, מאחר ודמי תיווך הם תשלום עבור ההתקשרות בין הקונה למוכר, וכיון שלמעשה המתווכים הנ"ל לא קישרו בין הקונה למוכר, וכפי שראינו שלא ציינו את הכתובת המדוייקת של הדירה, אלא אמרו לו אם תרצה תבוא ותחתום, כך שכל אחד בפני עצמו לא הביא בפועל את הלקוח אל הדירה, אלא הלקוח עשה 'חשבון' וכך הגיע אליה בעצמו, אם כן, לא התחילה פעולת המתווכים, וממילא אין הם פועלים. (ולמשל, אילו יראה אדם שתי מודעות בשני עיתונים, ויחבר את המידע, ויקבל תוצאה - וכי מגיע למי מהם דמי תיוך?!). והיות והמידע החלקי שכל אחד מהמתווכים מסר, עדיין אינו מחייב תשלום דמי תיווך (שכן ברור שאילו היה הלקוח הולך ומחפש בעצמו בכל הרחוב הענק את הדירה, ולבסוף מוצאה, לא היה צריך לשלם למתווך), אם כן גם עתה, שהתברר שהמידע הושלם על ידי מתווך אחר, שגם הוא מסר מידע חלקי (שאין עליו חיוב תשלומין) - ממילא ראובן אינו חייב בתשלום דמי תיווך, לא למתווך הראשון ולא למתווך השני. וכמובן ששני המתווכים אינם יכולים להיחשב כשותפים, כיון שאף אחד מהם לא התכוון לתרום לשותפות, אלא להיפך - רצה שלא יסתדרו בלעדיו. והצירוף לא נעשה משניהם, אלא ע"י הלקוח.אולם, כאשר הוצעו הדברים לפני מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א, ענה ואמר כדלהלן:

     נראה שבכל זאת יש לחייב את ראובן לשלם לכל אחד מהמתווכים חצי דמי תיווך, כי כל אחד פעל מתוך העסק שלו במטרה אחת ויחידה - להפיק רווחים; ומן השמים גלגלו שבהצטרפות שניהם נרקם התיווך וראובן זכה בדירה, ולכן שלם ישלם לכל אחד את חצי התשלום.  ואמנם המתווך שמעון חשב שהוא מגלה רק קצת, וכך חשב גם יהודה, אבל ה' יתברך גלגל שהתועלת תושלם על ידי שניהם, ולכן מגיע להם תשלום, שמעון מחצה ויהודה מחצה. ולה' יתברך השיר והשבח! 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

עקימת האף,לקלקל,גלגול מחילות,רקוב,סרוח,בחרבי ובקשתי,צימאון,מתווך,

 






אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ז

 

 אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13). הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1). זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.

    בלתי אפשרי הוא מונח הנמצא רק במילון של כסילים.



     השמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו. מדוע זה באמת כך? אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.



     "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות.

הרב ישראל פרידמן מהוסיאטין זצ"ל (פניני עין חמד , גיליון 562)

     סוחר ממולח היה מר אברהם מנשה שעלה מפרס ופתח חנות מכולת רחבה בשוק 'מחנה יהודה' בירושלים.  שמו הטוב הלך לפניו, יושרו וחריצותו הפכו לשם דבר. כדי לרצות את לקוחותיו היה מכתת רגליו בין המשקים והכפרים סביבות ירושלים וכל היכן שיכל לצרוך מוצרים טובים וזולים היה רוכש ומביאם לחנותו לרווחת הקונים ולהגדלת הכנסתו לטובת בני משפחתו.

     יום אחד שב מיריחו משם הביא עשרות רבות של קילוגרמים תמרים בשלים . שלשה ימים ארכה הדרך, לשמחתו הגיע עם כל הסחורה בשלום, הוא פרק את התמרים בחנותו שבשוק ולפני שהלך לביתו לראות בשלום משפחתו לקח עימו שקית תמרים עסיסיים להביא לבני ביתו.  בהגיעו לביתו רבתה השמחה . לאחר שנח מעמל וטורח הוציא את שקית התמרים. גם ראובן ילדו בן השמונה לקח חופן תמרים ואכלם להנאתו אך לפתע לא חש בגרעין שהיה בתוכו והגרעין נתקע ל"ע במורד הגרון. פניו הכחילו והוא נשם בקושי, מיד הפכוהו וחבטו על גבו, ואכן הטילטולים והחבטות הצילו את חייו בטווח המיידי, יצא הגרעין מדרכי הנשימה, אך למרבה הצער הוא לא נפלט החוצה אלא גלש עמוק ונכנס לריאות, צבע פניו חזר להיות כמו שהיה ונשימתו התייצבה , אך על כל נשימה ונשימה התלווה חרחור עז שנשמע עקב הגרעין שנבלע.  פנו ההורים אל ביתה של הרופאה הירושלמית המפורסמת ד"ר הלנה כגן. למומחיותה וכושר הבחנתה יצא שם עולמי, היא כמעט לא נזקקה לכלי עזר כלשהם, די היה לה לשאול מספר פרטים, להעיף מבט ולקבוע את מחלתו ודרכי הפעולה להחלמתו. לאחר שהאזינה לנשימותיו – חירחוריו,  קבעה חד משמעית כי מצבו קשה , ובמידה ולא ישלפו את הגרעין בהקדם, הוא עלול לגרום לתסבוכת שלמה, במקום יתפתח מורסה, אחר כך דלקת, יצטברו שם נוזלים וליחות והמצב עלול להתדרדר עד לשיתוק פעולת הריאה. "עליכם לפנות מיד למכון רנטגן ובשיקוף על הריאה נדע , היכן מקומו המדויק של הגרעין".

     במכון הרנטגן עשו צילום ואמרו: "הגרעין תקוע עמוק בתוך הריאה הימנית ולשם קשה להגיע אפילו עם איזמל של מנתחים . " בצר להם תרמו ממון רב לצדקה, נסעו לקברי צדיקים ואף שילמו כסף סכום לא מבוטל למספר אברכים בני תורה על מנת שיסעו לכותל המערבי ויעתירו בתפילה למען רפואתו של הילד המסכן והחולה.  

     אחד מתושבי השכונה , שהשתתף בתפילות לרפואת הילד , היה חסיד נלהב של האדמו"ר ר' ישראל מהוסיאטין והוא הפנם אל הרבי. כשהגיעו אל הגבאי ר' יעקב ישראל קנלר הבין הלה שזה מקרה דחוף ומיד כתב "קויטל" ומיהר להכניסם אל חדרו של הרבי. הצדיק הניח את ידו הקדושה על כתפו של הילד, הרגיעו, ואז החל ממשש בידו על צלעותיו, עבר מהגב לחזה מצד ימין לצד שמאל, והניח ידיו על שתי ראותיו. והנה הרים הרבי את עיניו לעבר הגבאי ואמר לו " : מה רוצים ממני, אני לא מרגיש שום גרעין בריאותיו, השי"ת יעזור שיהיה בריא ושלם ויהיה להם כל טוב ". הגבאי חייך ופניו קרנו משמחה, הוא לחש להורים לצאת החוצה, הרבי אמר שאין לילד כלום. בני המשפחה שלא התנסו בדברים שכאלה לא קלטו את המסר. האב פרץ בבכי, וביקש מהגבאי שיסביר לרבי שיש צילומים שהראו בבירור את הגרעין ואת מיקומו בריאה. אך הגבאי שראה מעשים שכאלה בכל יום ויום אמר להורים בנחרצות " : אתם יכולים לזרוק את כל הצילומים לפח, אם הרב אמר , שאין גרעין אז אין גרעין! ". אך הנה ראה זה פלא! החרחורים פסקו לחלוטין והנשימה הפכה להיות רגילה כמאז.

     בא נלך לד"ר כגן ונשמע ממנה חוות דעת נוספת" , אמר מנשה. הם הגיעו לרופאה, וביקשו , שתבדוק את הילד. היא לקחה את מכשיר הסטטוסקופ, הצמידה לאוזניה והקשיבה לקול נשימתו. הבעת תימהון התפשט על פניה. והיא קבעה חד משמעית "הנשימה חופשית ותקינה,  הגרעין נעלם! ." "כיצד זה קרה?" שאלה. מנשה השיב: "לא עשינו כלום, רק היינו אצל הרבי מהוסיאטין". "רק "?! חזרה הרופאה בלגלוג, "הייתם אצל הצדיק הגדול מהוסיאטין?" . היא צחקה ואמרה " : מה שהוא מסוגל, אנחנו הרופאים כלל לא מסוגלים , הוצאת הגרעין בדרך שעשה הצדיק , אין מי שישווה לו, זהו כוחם של צדיקים, שכל הרופאים עם כל הידע והניסיון הרב , שיש בידם מתגמדים הם מול ברכתו ופועלו של הצדיק.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אפרים ומנשה,החלפה,יריבות,מחלוקת,השכנת שלום,שבת אחים,גורי אריות,לסבא ולסבתא,בית דין של מעלה,



אמרי שפר ח' טבת ה'תשע"ז

 

  אדם נקרא ע"ש האדמה שתמיד נושאת בתוכה את הבכח של העתיד שצריך לצאת ממנה, הפוטנציה מונחת בתוכה, כך האדם הכול מכל כל המשאבים והכוחות שצריך נמצאים בתוכו צריך רק לחדש להצמיח ולחדש בפועל.

     אדם שמציל מישהו שטובע בים עשה מעשה גבורה והציל נפש אחת מישראל. אבל אדם שמציל מישהו שטובע בעבירות מביא שפע עצום ומונע גזירות קשות שיכלו להגיע בעקבות אותן עבירות על כל ישראל. הוא לא הציל רק נפש אחת, אלא הציל רבבות.

     ''איÌֶֽ אֱעֶלה אל אָבי?" היא תפילה שלא שבה ריקם. "ה', תשמח לי את אבא ואת אמא ולמה – מפני שהם ילדו אותי וזהו".



     אנחנו יודעים שכל בן אדם הוא ''עיר קטנה'' ולפעמים בליבנו חומה, דייק ואנחנו כל כך מדויקים עם מי שסביבנו: "הוא אמר לי? אני אומר לו. היא לא עשתה לי? אני לא עשה לה". וה' אומר: זה מצור נוראי. צאו מהדיוק. קומו, תתערבו לאחיכם!  יהיה בידיכם כוח להושיע אותם. (הרבנית ימימה מזרחי)

     אנשים בוחרים לעשות את הדברים שהם רוצים או שנוחים להם,  ואז כדי להתאים את המציאות לרצונות שלהם הם מתרצים תירוצים  כדי לחשוב שהם בסדר.  הם ממציאים כל מיני סברות כוזבות כדי לנקות את המצפון ומשקרים לעצמם כדי לא להיות מוטרדים מכך שהם חיים בסתירה והולכים נגד האמת.

     במסכת כלה (פ"ג) מובא שז' נכנסו חיים לגן עדן וא' מהם היא שרח בת אשר. הסיבה שנכנסה לגן עדן בחייה, מובא בתרגום יונתן כאן וז"ל: "ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא על דבשרת ליעקב דיוסף קיים" - פי' ששרח בת אשר נלקחה בחייה לגן עדן בזכות שהודיעה ליעקב שיוסף חי. )ועיין שו"ת תורה לשמה סי' תקכ"ב).בפלא יועץ (ערך בשורה) למד מכאן שמצוה רבה תיחשב לאדם שמבשר בשורה טובה לחברו, וכ"ש לאיש צדיק שהגורם שתחיה רוחו חיים יוסיפו לו חיים, וראיה משרח בת אשר שכיון שבשרה ליעקב על יוסף שהיה חי זכתה ליכנס בחיים לגן עדן.

     הכרת טובה לגויים באה לידי ביטוי גם בהזכרת גויים לטובה על מעשים טובים, כך מובא בספר חסידים (סי' תשמ"ו ותתקפ"ב) "שכשאדם מדבר בשבח צדיקים בין על יהודים בין על גויים, כגון שאומר אותו פלוני עשה לישראל טובה, יאמר זכרונו לברכה". וכתב שם (סי' תש"צ) שמותר לבקש מהקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודי

.      חשבתן פעם על פשר המילה "הורים"? והלא ההיריון הוא השלב הקצר יותר בהורות. תשעה חודשים בלבד ורק לאחריהם מתחילה העבודה המשמעותית של הגידול. אז למה כל החיים קוראים לנו "הורים" ולא "מגדלים" או "מחנכים"? כי ההיריון הוא הציפיה, הוא הבדיקות, המתח, ההימתחות של הגוף. (הרבנית ימימה מזרחי)

ההזמנה

     סיפר אדם אחד, שידיד טוב שלו אירס את בתו, וסיפר לו שהוא לא שולח הזמנות פרטיות לקראת החונה, כאשר הגיע ליל שישי שלפני העלייה לתורה של חתנו, החליט לבדוק היכן ה"אויפרוף" ניגש לבניין מגוריו, שם הייתה תלויה הזמנה עבור שכני הבניין, ובדק את המיקום והזמן שהיו רשומים על ההזמנה, מיד אחר כך ניגש להשתתף בשמחת בר מצוה, ושם הבחין בידיד הנ"ל. המפגש עם הידיד בשמחת ה"בר מצוה" כמעט גרם לסיום הידידות ביניהם ועל כך נסוב הסיפור.

     בכל לוח מודעות של בית כנסת, ומעל כל "שכונתון" רענן, אנו מתבשרים על "נישואי בננו היקר... עב"ג". בכל ההזמנות בהן נתקלים מבחינים בבקשה לקחת אותן "אישית". ספק אם אכן התכוון המזמין לכל מילה כתובה ספק אם רק סבר ש"כך נוהגים לכתוב בהזמנות". אחדים מוסיפים"הזמנות פרטיות לא נשלחו" כאשר ההגדרה של "נשלחו" נתונה להגדרות שונות.  כאשר התבשר א. שהידיד לא מחלק הזמנות, הוא קיבל את הדברים כפשוטם, אך לתדהמתו הבחין כיצד ניגש ידידו לאדם ומגיש לו הזמנה, היה זה במהלך אירוע הבר מצוה בו השתתפו שניהם. מיודענו מספיק כנה כדי להצהיר שזה בהחלט הפריע לו. "חשבתי לעצמי, אם החליט לבסוף כן לחלק הזמנות אז מדוע אני לא קיבלתי, הקשרים בינינו מספיק חזקים כדי לקבל הזמנה, הלא כן, ואם תאמר שהקשרים לא כ"כ הדוקים, אם כן מדוע עלי להשתתף גם ב"אויפרוף" די להשתתף בחתונה עצמה. עדיין לא סיפרנו שה"אויפרוף" היה אמור להתקיים במיקום מרוחק. למרות זאת תכנן תחילה מיודענו להטריח עצמו למקום כדי להשתתף בשמחה, כעת, משהבחין שאינו כל כך נחשב בקרב בעל השמחה, סבר לשנות את התכניות ולא להיסחב ל"אויפרוף".

     לפני קבלת ההחלטה החליט לנקוט בצעד פשוט אך אמיץ, הוא ניגש לבעל השמחה ושאל "האם גם אני יכול לקבל הזמנה", הלה השיב "כן, בשמחה רבה", ומיד הסתקרן ושאל "אבל למה לך?" בתוך כדי דיבור קלט בעל השמחה מה גרם לידידו לבקש הזמנה... "ההזמנה שראית" , הבהיר בעל השמחה, "שנתתי מקודם לאיש פלוני, הייתה כדי שהוא יתלה אותה בבית הכנסת שלו... עם כל לחץ ההכנות קשה לי להגיע אישית לכל בית כנסת, ולפיכך ביקשתי מפלוני שיתלה שם עבורי הזמנה...". ומיד הוסיף, ברור שאם היינו מחלקים הזמנות היית אתה מהראשונים שהיו מקבלים אותן . על אתר החליט מיודענו להשקיע מאמץ ולהשתתף ב"אויפרוף" למרות טרחת המרחק והזמן הכרוכים בזה. זו הייתה החלטתו הראשונה, והשנייה? לא לשמור בבטן. כאשר חשים קפידה מסויימת על הזולת, אזי יש לגשת אליו ולפתוח את הנושא, להוריד את הכאב על השולחן ולטפל בו.  באופן זה מתברר שבמקרים לא מעטים מדובר פשוט באי הבנה ותו לא.



העיתון ההפוך – (רבי יעקב גלינסקי - להגיד(

     אימי ע"ה הייתה מנוייה על עיתון של אגודת ישראל בפולין, שקראו לו "טאג בלאט", העיתון גמא מרחקים עד שהגיע אל בתינו בעיירה בשעות אחר הצהריים.  הוא היה מוקד משיכה לנשים רבות בסביבת מגורינו, כדלהלן.  חרוט בזכרוני מימי ילדותי פרט מעניין שהתרחש סביב העיתון.  באזורינו התגוררו נשים שלא ידעו לקרוא בשפת המדינה הכתובה, הן ידעו לקרוא לשון הקודש, ולדבר פולנית, אבל לא ידעו לקרא ולכתוב בפולנית. וכיוון שהם – כמו כולם- רעבים היו לחדשות מהעולם, הרי שלפנות ערב, היו אותם נשים מפנות לעמן קצת זמן ונכנסות לבתינו לשעה קלה, אימי הייתה קוראת להם את ה'חדשות' הכל טוב ויפה.

     ויהי ערב.  אחת השכנות, אשה מבוגרת, הקדימה לבוא. היא נכנסה לבית בשעה שאמא עדיין הייתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה במטבח. כאשר ראתה שהעיתון כבר מונח בפתח הבית, הגביהה אותו והסתכלה על כתבה בעמוד הראשון, בנושא בניית אניה חדשה (האנגלים בנו אז אניה חדשה( לפתע, נזעקה הישישה בקול גדול, האשה שלא ידעה לקרוא רצה פנימה עם העיתון וצעקה: - " דבורקי (לאמי קראו דבורה) מה קורה לך, ספינה טובעת בים ואת עומדת ומקלפת תפוחי אדמה במטבח?!...  אמא שעדיין לא עלעלה בעיתון, מיהרה לקראתה, יצאה מהמטבח עם הסינר.  נטלה את העיתון והביטה בו. מיד הבחינה בטעותה של הישישה:  כיון שלא ידעה לקרוא, היא אחזה את העיתון הפוך – וראתה ספינה הפוכה...  אמי סנטה בה בידידות: מה איתך? כך קוראים עיתון?! הלא כתוב כאן שבונים אניה! את לא יודעת לאחוז עיתון. תביני באנגליה בנו אניית פאר חדשה".

     כילד, המילים האלו נחרטו במוחי, עם מוסר השכל שבהן:  האדם קורא את המציאות בצורה הפוכה, הוא לא יודע לקרוא, חושב שהספינה טובעת, בו בזמן שההיפך הוא הנכון – בונים אניה חדשה...  אין לנו השגה באבות הקדושים, אך מה שאנו כן יכולים ללמוד מפרשתינו, שהם,  ידעו לקרוא ואנו לא.. . יוסף הצדיק ע"ה הסתובב במקומות קשים ורעים, מי בכלל יכול להעלות על הדעת את הסבל שלו עשרות שנים. הוא החזיק מעמד למה כי "ה' עמו"". יוסף ידע שה' מנהל אותו ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – לא אני מנהל את העולם . ולבסוף? התגלה כי הצרות רק הועילו לו להרוויח כפל כפליים.  גם עם יעקב אבינו ע"ה היה כך. "ביקש יעקב לישב בשלווה" ולא עלה בידו. חייו המשיכו להתפתל בשבילי הצער והייסורים, והוא בטח באלוקי השמים והארץ,  וכידוע, צרות אלו בנו את העתיד, עתיד האומה – את כל שבטי קה.

     מנגן רבי יעקב בקול בוכים מלא בטחון ואמונה – רבותי, גם בימינו צריך לדעת.  האוניה לא טובעת. ההיפך הוא הנכון – בונים אוניה!. רק שבדרך כלל אנחנו לא יודעים לקרא את החדשות...


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אדמה,פוטנציה,משאבים,כוחות,לחדש,להצמיח,לחדש,טובע בים,עיר קטנה, הכרת טובה,





אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ז

 

אדם חזק מאוד הוא אדם שמעדיף שיפגעו בו עם האמת מאשר שינחמו אותו עם השקר.

     אל תמנה כמה פעמים נפלת, הסתפק בספירת הפעמים שהצלחת לקום.

    אנחנו צריכים לפני שאנחנו פוסעים 3 פסיעות קודם שמונה עשרה, לא לפסוע כדרך אנשים מלומדה כרובוט אלא תתעורר ותחשוב ברצינות הנה אני מתחיל תפילת העמידה שבה אני אמור להתקרב עוד יותר לבורא עולם בכוונה עמוקה ובלב ורגש ובכל עצמותי ומהותי, ואחרי תפילה כזו נרגיש התעלות בעזר ה' וכוח לכל היום להינצל מחטא ולקיים מצוות בחשק ובהתלהבות אמן ואמן.



     בדרך כלל אתה לא יכול לשנות,  אבל אתה יכול להשתנות.

 



חמישה עשר אנשים במקום של חמש...

 

     מעשה היה באברך שנסע מצפת במוצאי שבת (יום א' דסליחות) כדי להתפלל עם רבו האדמו"ר השוכן בירושלים עיה"ק, כשהגיע לאחת הצמתים הסמוכים לחיפה ראה קבוצה של אברכים מחבריו שיצאו מחיפה כדי לנסוע לירושלים לסליחות עם האדמו"ר, הוא עצר את רכבו כדי להעלות כמה נוסעים עמו ירושלימה, אך דא עקא היה ציבור מדי גדול של אברכים שרצו להצטרף, ולא את כולם הוא יכול לקחת, הוא לא ידע את מי להעדיף, על כן יצא בהכרזה שכמה אברכים שיצליחו להידחס לרכב שלו הוא מוכן לקחת.  ואכן קבוצה נכבדה של אברכים נדחסו ברכבו, והוא יצא לדרך, באמצע הדרך משום מה הרכב הזה עורר את חשדו של אחד השוטרים שפטרלו בכביש,  ועצר את הרכב. הוא הביט לתוך הרכב ועמד נדהם מכמות האנשים שנדחסו לתוכו, הוא בקש מהם לצאת והנה הוא רואה חמשה עשר אנשים שנדחסו לרכב, הוא נתן דו"ח רציני לנהג, ובנוסף לכך הזמנה לבית משפט כדי לשלול את רישיונו.

     אחרי הסליחות האברך דנן ביקש מהגבאי בדחיפות להיכנס לאדמו"ר, כשזכה להיכנס לקודש פנימה, שטח בפני האדמו"ר את הסיפור. האדמו"ר נראה כועס מאוד, הוא צעק עליו איך היית מסוגל לעשות כזה דבר, זה סכנת נפשות, ובנוסף לזאת זה הרי חילול ה' נורא.  האברך התחנן ואמר, רבי, היום הרי ימי הסליחות, אני חוזר בתשובה, ואני מקבל על עצמי יותר לא לעבור עברות תנועה, אני מבקש מהרבי שיברך אותי שאנצל מהפרשה הזו, הרכב נחוץ לי מאוד לצורך פרנסתי.  נענה האדמו"ר ואמר, אם הנך שב ומתוודה באמת ובתמים, והנך מקבל על עצמך לא לעבור על חוקי התנועה שנעשו להצלת חיי אדם, אני אשיא לך עצה... ואברך אותך שתצא זכאי במשפט.

     כשהגיע מועד המשפט, הגיע האברך לבית המשפט, מחכה בסבלנות לתורו, כשהגיע תור משפטו, נעמד השוטר ואמר לשופט שהאברך הזה לקח ברכבו עשרה אנשים מעל המותר ברכב, זה מסוכן, וגם אין ביטוח על כזו כמות של אנשים, על כן אני מבקש מכבוד השופט שייתן לו עונש חמור וישלול את רישיונו, היות ואחד שמזלזל בחוק בצורה כזו אינו ראוי שיהיה ברשותו רישיון נהיגה. השופט שאל את האברך מה יש לו לומר להגנתו, האברך אמר,  כבוד השופט הרכב שעמו נסעתי באותו ערב נמצא כאן למטה, ואני מבקש מכבוד השופט לראות האם זה יתכן שיכנסו כל כך הרבה אנשים לרכב הזה? השופט נענה לאתגר, ירד למטה עם השוטר, השופט פתח את הרכב ובקש מהעוברים ושבים לנסות להידחס לרכב כמה שרק יותר, לאחר מאמצים רבים לא הצליחו להידחס יותר מתשעה אנשים, נענה האברך ואמר, כבוד השופט רואה שלא יתכן שנכנסו חמשה עשר אנשים לרכב.  השופט עלה חזרה לאולם בית המשפט וזיכה את האברך מכל אשמה. האברך היה מאושר מעצת רבו, והודה להקב"ה על חסדיו הרבים עמו, במדרגות היציאה מבית המשפט פגש אותו השוטר שהעיד נגדו, ואמר לו, זכית, שיהיה לך לבריאות. אבל שאלה אחת ברצוני לשאול אותך, תגיד לי את האמת,  איך יתכן שאני במו עיני ראיתי וספרתי שהיו ברכב שלך חמש עשרה אנשים, וכעת ראיתי שיותר מתשעה אנשים לא יכולים להידחס ברכב שלך, מה האמת? מה הסוד? האברך אמר לו, התשובה פשוטה, האברכים שנסעו עמי במוצאי שבת רצו בכל מאודם לנסוע להתפלל סליחות עם הרבי שלנו,  על כן הצליחו להידחס כל כך הרבה אנשים ברכב שלי, אבל האנשים שנדחסו ברחוב הסמוך לבית המשפט לא רצו באמת להיכנס ולהידחס ולכן לא יותר מתשעה הצליחו...  אף אתה ידידי השוטר, אם תחפוץ במשהו בכל מאודך אכן תצליח להשיגו כי אין דבר העומד בפני הרצון, אני מברך אותך, סיים האברך את דבריו,  שתרצה אך טוב וחסד, ותזכה לשוב בתשובה שלמה במהרה בימינו אמן... " אוי, זה אני לא יכול..." אמר השוטר. הרי כבר סיכמנו שאין לא יכול, יש רק לא רוצה, כי אם רוצים יכולים באמת להשיג הכול, אם שכם בן חמור יכול להפוך עיר שלימה בכוח הרצון, אז אתה ודאי תוכל להפוך אותך ומשפחתך למשפחה יהודית קדושה וטהורה...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

אדם, חזק,מאוד,אמת,שקר,נפלת,פסיעות,שמונה עשרה,רובוט,תתעורר, תחשוב, לשנות,  

 




אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ז

 

  אדם הרוצה לחיות חיי נחת ללא סבל חייב לשנן ולזכור שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. ולכן אדם שיודע שהכול לטובה, גם כאשר מתרחשת עליו צרה יודע שזה אך ורק לטובתו ואינו מתרגש ואינו סובל כלל.

     אדם שיש לו שמחה פנימית לא זקוק להצגות חיצוניות שיראו לכולם שהוא שמח. רק מי שלא שמח בפנים מרגיש צורך להוכיח לעולם בחוץ שהוא כן שמח.

    אושר לא מגיע מבחוץ. אושר זה משהו פנימי שכל אדם יכול להגיע אליו מכל מצב בו הוא נמצא, בלי שום קשר לנסיבות החיים ולסביבה.

     המאור הגדול הרב שמשון רפאל הירש זי"ע מגדיר את אופיו המלכותי של יהודה בברכות שמברכו אביו. בתוך דבריו קוראהו גּור אריֵה יְהּודה. הרי אלה 'תרתי דסתרי'! גור הינו צעיר, ולעומתו אריה הוא הבוגר, הזקן, אלא,  כותב הרש"ר "אתה מְַאחֵד בקרבך את אומץ הלב של הנוער, ואת יישוב הדעת של הזקנה". גּורַ ארְיֵה, מעלות הנוער והזקנה גם יחד! יעקב אבינו בחר ביהודה להניח תשתיות למרכזי ההוראה, ביודעו כי ליהודה מנהיגות חינוכית,  בהיותו גּור וְַארְיֵה. מיזוג מעלות הנוער עם איכויות הזקנה. שילוב מנצח של מנהיג! (חינוך_בפרשה_ויגש)

כוחה של מילה טובה

     להלן סיפור המעובד מתוך "ניצוצות" ויש בו כדי ללמדנו, מהי כוחה של מלה טובה ועד כמה אין אנו יכולים לאמוד ואפילו מעשה קטן. להלן הסיפור מפי בעלת המעשה:

     הייתה זו שנתי השנייה בחינוך. החינוך בכיתה ו' היה עבורי שליחות קודש . בתחילת היכרותי עם הבנות הבטחתי להן שמבחינתי כל אחת יכולה להתחיל דף חלק, והשנה הייתה ב"ה מוצלחת, בנות רבות מצאו את עצמן מתקדמות ועולות 'על דרך המלך .' גם השנה רציתי לעשות זאת , אבל הרגשתי שאני חייבת לברר משהו בקשר לתלמידה בשם נעמה. היא הגיעה מאוחר לכיתה, בגדיה מקומטים , ועל חולצתה התנוסס כתם. היא נגררה לעבר השולחן האחרון והתפרסה על כולו. אחר הצהרים התקשרתי נסערת למחנכת של שנה שעברה שדיווחה: נעמה הגיעה מרקע קשה מאוד - בביתם 11 ילדים,  כמה מאחיה 'מפארים ' את 'ברזלי הרחוב', כל יום שהיא מגיעה לביה"ס זו ברכה בפני עצמה. כשניסיתי להתקשר לאביה - הלה לא הבין, לשם מה התקשרתי. בתחילה עוד ניסיתי להתקרב ולעזור לה - אבל מהר מאוד התייאשתי, היא התייחסה לכל ניסיון התקרבות שלי בחשדנות גלויה.  נעמה ילדה שקטה, טוב לה לבד בספסל האחרון, משם היא יכולה לעשות מה שתרצה". מיהרתי לסיים את השיחה , כשדמעות זולגות מעיני. " היא לא תשב בכיתה שלי כבול עץ,  בשום פנים ואופן" אמרתי לעצמי.

     כבר למחרת ביקשתי ממנה, שתלך למזכירות להביא שכפולים, תפקיד שכל בת אחרת ששה למלאו. בתחילה היא הביטה סביבה בהשתאות,  כאילו חיפשה את נעמה השנייה וכשהבינה שהתכוונתי אליה החזירה מבט תוהה ונבוך. בסופו של דבר קמה בכבדות ויצאה מהכיתה. כשהביאה את השכפולים החמאתי לה על זריזותה, היא הביטה בי ושמחה לחזור לספסל האחרון.  ההמשך היה קשה עוד יותר, מדי פעם שיגרתי לה פתקים קטנים "השתדלת היום מאד", או "שמתי לב שאת יודעת לצייר". הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי ליצור פתקים כאלו,  כשקישטנו את הקיר שאלתי לדעתה, הרביתי לתת לה תפקידים, לא עבר יום , שלא הקדשתי מחשבה לנעמה.  אומרים , שאפילו פרח מגיב לגלי חיבה, אולם נעמה לא הראתה שום סימן, אותה ישיבה ומבט מנוכר בעיניים. לאחר חנוכה היא לא הגיעה לכיתה, נראה לי שמתחילת השנה היא לא החסירה יום. מהמחנכות של שנים קודמות הבנתי , שמדובר בהישג יוצא דופן היות ובשנה שעברה כמעט לא קרה , שהיא הגיעה יומיים רצופים. שאלתי את בנות הכיתה , "מישהי יודעת מה קרה לנעמה?" - לא הייתה תשובה.  אחה"צ התקשרתי לביתה, אביה ענה, "את המורה מירי? דווקא מורה טובה, ככה נעמה אמרה לי, התייעצתי עם הרב , שאמר לי כי פנימייה עדיפה לה, והיא נסעה לירושלים. ה' יעזור ששם יהיה לה טוב". השיחה הסתיימה. נעמה נסעה מבלי לומר שלום ולהיפרד, הרגשתי כאילו מישהו סטר לי בכל כוחו.

     בט"ו בשבט שמעתי הרצאה על שהאדם עץ השדה,  לפעמים משקיעים, משקים ולא רואים את היבול. הוא הסביר , שעלינו לזכור שה' רוצה את המאמץ והתוצאה בידיו" . השנים חלפו , והם היוו עבורי הרופא הטוב ביותר. 15 שנה לאחר שהתחלתי את עבודתי עברנו דירה לפרויקט קטן. חיפשתי מטפלת לבני הקטן ושמעתי על מטפלת נהדרת באזור, שוחחתי עמה בטלפון, היא הסכימה לקבל את בני.  הביקור ביום הראשון היה מהיר, נתתי לה הוראות ומיהרתי למקום עבודתי החדש. בימים הבאים היו בנותיי מביאות ולוקחות את התינוק . פעם אחת , כשבאתי לקחת את בני , היא שאלה אותי: "אפשר לעכב אותך רגע?". הנהנתי בהסכמה. " נדמה לי , שאנחנו מכירות לא מהיום, את לא המורה מירי?" . "אני כן" , חייכתי , "מי את?" "את לא זוכרת אותי בוודאי, הייתי תלמידה שלך באחת השנים הראשונות". מיהרתי לצנוח על הכסא, "אני דווקא כן זוכרת" מלמלתי בהלם מוחלט. "את נעמה". "כן, למדתי אצלך מעט זמן ואח"כ העביר אותי אבא לפנימייה, אבא שלי הסביר לי שבבית לא אוכל לגדול כמו שצריך. לעולם לא אשכח איך היית הראשונה שהתייחסת אלי כאל בן אדם, שהחמאת לי, שחיפשת בנרות אחר כל בדל של הצלחה ועשית ממנו מטעמים של ממש, הגדלת וניפחת,  הארת ואהבת" . היא השתתקה לרגע והלכה לחדר השני והביאה משם ניילונית שקופה והגישה לי. נטלתי את הניילונית ופתחתי לאיטי, המון פתקים היו שם, קטנים, מהוהים, והפתקים שאני כתבתי לה . "את הפתקים הללו לקחתי איתי , וגם את כל מה שאמרת לי, לא האמנתי שפעם יצא ממני משהו, אך אחרי חודשיים אתך התחלתי להאמין ולהשקיע ". כל אותה עת שדיברה הסתכלתי עליה ולא שבעתי מלראותה,  מלאת מרץ וחיוניות , כדרוש למנהלת בית יהודי למופת. איה העיניים הכבויות והמבט הרדוף? נגוז ואיננו. "בעלי לומד בכולל, יש לי שלושה בנים שלומדים בת"ת ואני עובדת וב"ה משתכרת. את, המורה , הוצאת אותי מהבוץ , ובזכותך ב"ה התחלתי ללכת, בזכותך המורה אני היום כאן ולא היכן שנמצאים כמה מאחיי... "  

     נפרדנו וליבי עמוס מחשבות, מה שנחשב כבעיטה גדולה התברר כהתקדמות ענקית, והזרע שחשבתי שאבד התחיל לעבד את עצמו, לקבל צורה חדשה , והיום הוא עץ פורח שמכה שורשים. אכן, כמה פעמים אנו אומרים , "אין טעם להשקיע בילד הזה, הוא לא מעריך ולא מבין, אנו רוצים לראות את פירות ההשקעה מיד, אך עלינו לזכור , כי השקעה היא כמו להנביט זרע ולפעמים לוקח חודשים ואף שנים עד שיצמח, אך שום השקעה, דישון, חיוך או מילה טובה לא הולכים לאיבוד"

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חיי נחת,לשנן,לזכור,נוקף,שמח,אושר,שמשון רפאל הירש,אומץ לב,יישוב הדעת, מילה טובה,

 




אמרי שפר ה' טבת ה'תשע"ז

 

 

האדם הראשון בעולם שנטל על עצמו אחריות ואמר ''אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'', היה יהודה, וכיוון שאחד הכלים להקמת תלמידים בישראל הוא נטילת האחריות, נבחר יהודה להקים בית תלמוד להוראה.

 

     הגה"צ ר' יעקב גלינסקי זצ"ל : נכנסתי פעם אל מרן הרב מפוניבז' זצ"ל והוא אמר לי: "הבה אשאלך שאלה. אדם חלם שנכנס ליער עבות, והתנפלו עליו אריות ונמרים, דובים וזאבים מכל העברים. עוד רגע יטרפוהו. איך אפשר לעזור לו?!" הבטתי בו בלא אומר, מה אפשר לומר? "אגלה לך",  השיב בעצמו: "להעיר אותו, והחלום ייעלם... מבין אתה, אנשים כה רבים אומללים כי גולשים הם בחלום אימים ונתונים באין ספור לחצים –והכול חלום!"... עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם –ותהא זו יציאתכם משעבוד מצרים שלכם וגאולתכם הפרטית! )והגדת(



    הצלחה בחינוך הילדים אינה נמדדת בקריירה העצומה שהצליח הילד לפתח ולהשיג - ולא בהישגיו הגשמיים והחברתיים, אלא בעוצמה הרוחנית ובקדושה והטהרה שלו, ואיכות מידותיו. אם שם נחל ההורה הצלחה כבירה, הרי שהצליח בתפקידו הגדול. אך אם בנקודה הזו הוא מעד, הרי שהוא איבד את העיקר - ועליו להתאבל על כישלונו הגדול.



     חיים אנו היום בדור בו אבדו הרגשות העדינים ונשחקו פנימיות הערכים, וחינוך הילדים איבד את איכותו ומהותו. לא נעים להגיד, אבל... היום הורים רבים מעניקים לילדיהם "חינוך אופנתי" - ולא "חינוך אמתי", והם עוד בטוחים שחינוכם מושלם ובורא עולם מתפאר בהם בכל העולמות.



"וגנובתי לילה" - (מטעמים לשולחן שבת(.

     אנשים חושבים: אם נראה גנב פורץ, ו 'הסחורה' כבר הועמסה על מכוניתו, ונבוא ונוכיחו על הגניבה, ונזכיר לו שהתורה אוסרת לגנוב - הוא בוודאי יצחק עלינו... כך אנחנו חושבים בטעות, כי לא למדנו כיצד להנחיל את האמת שבתורה, ואת קדושתה לפשוטי העם. אצל רבי אריה לוין היה עניין זה כמשימת חיים, ומכאן הצלחתו הנדירה לקרב לתורה גם פושעים וחוטאים. פעם, בשעת ליל מאוחרת, דפקו אנשים על דלת ביתו והעירוהו משנתו. ' ברגעים אלו נמצא גנב בחנות בשוק מחנה יהודה, ומרוקן סחורה מהחנות', האנשים אמרו שהם חוששים לגשת שמא יאונה להם רע. ר' אריה קם, התלבש ויצא לחנות, והנה הוא רואה שהסחורה אכן כבר פורקה ממדפי החנות , וכולה נמצאת בחוץ בדרך להברחתה מהמקום. ניגש ר' אריה לגנב וא"ל 'כיצד אתה מעז לגנוב, הרי התורה אסרה זאת', הדברים נאמרו כדרכו של אותו צדיק בנועם ובחן, אם כי הייתה בהם גם התקיפות הנדרשת לאותה שעה.  הגנב, שהופתע מהשאלה, החל לשתף פעולה, ושאל את הרב מה הוא מציע לעשות לאחר שכבר פורקה הסחורה ממקומה... ר' אריה הציע לו להחזירה למדפים, 'ואני אסייע לך בכך'... 'ומה עם המשטרה?' שאל הגנב, 'הרי היא תעצור אותי!' ענה הרב: 'כל עוד אני כאן, המשטרה לא תעשה לך מאומה'. ראשי המשטרה, בהכירם את ר' אריה,  סמכו עליו, ואם היו מזדמנים למקום, היו שומעים בקול הרב, שלא לעצרו. בשלב זה השתכנע הגנב.

     רבי אריה נשאר במקום עד שהגנב החזיר את הסחורה, ואף סייע לו בכך. בסיום ה 'מבצע' עשה לו 'מי שברך' על שזכה לקיים 'והשיב את הגזלה' בהידור רב. ראינו כי קדושת דברי התורה משפיעה גם על אנשים חוטאים, אך המוכיח - צריך לדעת איך לומר את דבריו ובאיזו כוונה לעשות זאת. אם ברצוננו להחדיר הדברים ללב השומע ולהשיבו למוטב, נעשה זאת מתוך אהבת ישראל אמתית, ובסייעתא דשמיא נצליח בכך! 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אדם הראשון,יהודה,אחריות,בית תלמוד,יער עבות,אריות,נמרים,דובים,זאבים, שעבוד מצרים,חינוך אופנתי,



אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ז

 

 בסוף כל פרשה מונה המספר של כמה פסוקים יש בפרשה זו, אבל בפרשת מקץ מונה גם הפסוקים וגם התיבות שהם אלפיים וכ"ה תיבות, ומפרש הגר"א בגלל שפרשת מקץ בדרך כלל חלה בחנוכה, ובחנוכה מדליקים נרות 8 ימים, ונר גימטריה 250 , ושמונה פעמים נר-250 יוצא 2000" ,כ"ה" פירוש מתחיל בכ"ה כסלו וזה שהוא מונה אלפיים וכ"ה תיבות.

     דבר עצום אמר הגאון בעל חידושי הרי"ם: מובא, 'חנוכה על פתח ביתו מבחוץ' - אף אלו שכל ימות השנה הם בחוץ, בחנוכה יכולים הם להיכנס ולהכניס!

     הדעת זקנים מפרש שיוסף קרא לו אפרים על שם 2 פעמים אפר. אברהם ויצחק, אברהם היה יכול להיות אפר בכבשן האש, ויצחק בעקידה, ובגלל זה נקראו כל ישראל על שם אפרים כמו שכתוב הבן יקיר לי אפרים, מפני שכלל ישראל מקורם הם ממסירות נפש של אבותינו אברהם ויצחק.

    ויהי "מקץ" שנתיים ימים. אחז"ל כל מקום שאמר ויהי הוא לשון צרה חוץ וכו' והיינו אם ח"ו נמצאים בימי צרה אז העצה היא לקיים צ'ום ק'ול מ'מון ר"ת מקץ, שהם תשובה תפלה וצדקה שעי"ז מעבירין רוע הגזירה, ויהיה מקץ שנתיים ימים שבסוף ישתנו הימים לטובה, מקץ לשון סוף, ושנתיים לשון שינוי.

הנרות הזעירים שגברו על הנאצים

במבט ראשון זה נראֶה דגם מיניאטורי של ספר, אבל כשפותחים אותו מתגלה לפניך אוצר מדהים של מסירות נפש וגבורה יהודית. סרטון הווידאו של החנוכייה ההיסטורית הופץ בשנים האחרונות, אך מי האיש שמאחוריה?

לאחר מלאכת איתור, הגענו אל הרב יעקב בלקובסקי מחיפה, בנו של גיבור הסיפור, הרב יהודה-אריה בלקובסקי , ניצול שואה, שהלך לעולמו לפני שלושים שנה.

לא דיברו

כשהנר הראשון של חנוכה מרצד בביתו במוצאי השבת האחרונה שיתף אותנו הרב יעקב (64) בסיפור החנוכייה של אביו. הרב יעקב התחנך בילדותו במוסד 'פרחי אהרן' בקריית שמואל ולאחר מכן למד בישיבת מרכז  הרב. לימים שב לישיבה בקריית שמואל, כדי להעמיד תלמידים.

"אבא נולד בפולין ועבר את כל שנות השואה", הוא מספר. "חייו ניצלו בניסי ניסים פעם אחר פעם. הוא סיפר לנו איך שמר מצוות בימי המשטר הנאצי. למשל, איך השיג חיטים בגטו לאפיית מצה. אבל על החנוכייה הזאת מעולם לא סיפר. ידענו שהיא קיימת בבית, אבל משום מה לא דיברנו עליה".

מלאכת מחשבת

לסיפורה המופלא של החנוכייה התוודע רק אחרי פטירת אביו. "במהלך השבעה", הוא משחזר, "כשהעלינו את דמותו, הוצאנו את החנוכייה המיניאטורית ונחשפנו לסיפורה המדהים. לאבא היו ידי אמן. את החנוכייה יצר בעת שהייתו בגטו לודז', לקראת גלותו למקום בלתי-נודע".

הרב יהודה-אריה הבין כי לפניו עוד תלאות ונדודים. "לאבא היה ברור שלא יוכל לשאת עמו חנוכייה רגילה, והחליט ליצור חנוכייה זעירה, שתשמש אותו גם בחושך הגדול", מסביר הבן. כך נוצרה החנוכייה המיניאטורית, שמלאכי החבלה לא הצליחו למצוא אותה. ביצירה הזו, שגודלה פחות מכרטיס אשראי, הצליח להכניס את כל הפריטים הדרושים להדלקה: בתי נר ומכסים, פתילות ובקבוקון זעיר לחומר בעֵרה. את הפתילות הכין מהפיג'מה שלבש, ולהדלקה השתמש במרגרינה שקיבל. בקופסה הקטנה הזו השחיל גם מלקחיים זעירים, כדי להיטיב את הנרות. בדרך מתוחכמת אפשר לפתוח את בתי הנר המקופלים, והנה החנוכייה מוכנה להדלקת נרות החנוכה.

הדלקה אחרונה באנייה

את החנוכייה יצר מכסף טהור. הרב יהודה-אריה הצליח להבריח את החנוכייה מן הגטו המתחסל, בדרכו אל מחנות ההשמדה. גם שם זכה לקיים במסירות נפש את המצווה. הוא לקח את החנוכייה לכל מקום, וזכה לעלות עמה לארץ הקודש.

הפעם האחרונה שדלקו נרות בחנוכייה הייתה באנייה, בדרכו לארץ ישראל, אולם שלהבות האמונה מוסיפות לדלוק בה גם היום, כשהיא נודדת בהרצאות ברחבי הארץ ומעוררת את לב הציבור.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

פסוקים,פרשת מקץ,אפרים,אברהם ויצחק,צום ,קול,ממון,יעקב בלקובסקי 



אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ז

 

 

 בספר "למטה ישכר" מביא בשם הרה״ק רבי מדדכי מבערטש זי״ע טעם לקריאת יום ח' דחנוכה בשם ״זאת חנוכה״, שהוא ע״ד שרגילין להכריז בגמר סעודת ברית מילה שזה הוא רק התחלת השמחה, ואי״ה לעת שמחת הבר מצוה ואחר כך שמחת הנישואין ישלימו וייטיבו השמחה ביתר שאת, כמו כן בגמר ימי החנוכה, ביום השמיני , בטרם יוצאים מימי החנוכה מכריזים ואומרים, ״זאת״ היא רק ״חנוכה״, היינו חינוך והתחלה להתגלות האור הגנוז אורו של מלך המשיח, אבל עיקר האור וגמר השלמת השמחה בשלמותה וטובה יהיה בעת יאיר אורו של מלך המשיח בגאולה השלמה בבנין בית המקדש ...

     "הטעם שנקרא יום ח׳ דחנוכה ״זאת חנוכה״, לפי שביום האחרון הוא התגלות האורות מכל ימי חנוכה כל כך עד שיוכל להראות באצבע התגלות האור, אך מי שאינו ראוי לזה טחו עיניו מראות ואינו רואה כלל ההתגלות אף שהיא בבחינת זאת, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהילים צב ) ז. ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ כי עיקר ההתגלות הוא למלאכי מרום ולצדיקים גמורים. וזה ביאור הכתוב (תהילים קיח ) כג. ״מאת ה' הייתה זאת״ - שאנו מאמינים באמונה שלימה שמאת ה' הייתה ההתגלות, אבל ״היא נפלאת בעינינו״ ואנו אף שאין אנו יודעים ומרגישים יפעת יקרת התגלות האורות הגדולות, עם כל זאת אנחנו ששים ושמחים בשמחת צדיקים וישרים,  שמאמינים אנחנו שהמה רואין את זאת, ושמחתם הוא שמחתנו. וזה הפירוש ״זה היום עשה ה״׳ (תהילים קיח -) כד. שמאמינים אנו שה' עשה היום בבחינת ״זה״ ואף שאין אנו רואים, אבל עם כל זאת ״נגילה ונשמחה בו״ - בשמחת הצדיקים. וזה גם הפירוש (תהילים מא ) יב. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי״ - היינו ב״זאת חנוכה״ על ידי ההתגלות עוצם תוקף האורות הקדושות, ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי, היינו אז בימי חשמונאים, עלי... (ישמח ישראל)

    הנה הנר חנוכה צריך להיות בשמאל הפתח והמזוזה בימין (שבת כב , א), והנה המילים: מזוזה ימין ראשי תיבות מ''י והמילים "חנוכה שמאל" ראשי תיבות ש"ח ואותיות שניהם מצטרפים למילה ":משיח'' , אבל הם רחוקים זה מזה שזה בימין וזה בשמאל אך איתא בגמרא ( א, ב י"ב) שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ועי''ז שבא העני לפתח הוא מקרב השמאל לימין ונשלם אותיות משיח. ("הרה ק בעל ה"אור לשמים'' )

     השבוע שהיתי במחיצת אחד מגדולי צדיקי הדור, והראיתי לפניו את הדברים הנ –ל " פסק ההלכה שפסק פוסק הדור בדורו הגה''ק בעל ה"שואל ומשיב" רבי יוסף שאול נתנזון זי''ע, שבניגוד לשאר ימות השנה, בחנוכה מותר לבקש משמים שיעשו עמנו ניסים כי בימים אלו הנס הוא בטבע הבריאה . אותו צדיק שמח עד מאד שהראיתי לו את הדברים, ומיד לאחר מכן,  חילק לכל הקהל שהיה שם, מיני מזונות כשהוא אומר בחדווה: מי " שרוצה ניסים שייקח"! "מחלקים כעת ניסים"!... "יש כאן פסק הלכה של בעל ה"שואל ומשיב –" מותר לבקש ולחלק ניסים "!..

השעה היקרה

הספר "זקניך ויאמרו לך", הביא ספור בשם המגיד מקלם,

     יום אחד יצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר עירה פלונית ופלונית נמצאו זכאים, ועל כן מגיע לה שכר מיחד, ומהו השכר? יוצא הכרוז ואומר נותנים אנו בזה שכר לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה למן היום שנוסדה ועד היום - "שעה אחת של חיים", כולם יקומו לתחייה לשעה אחת, ואחר כך ישובו אל עפרם. השעה היעודה הגיעה. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות של אותה עירה נקבצו והתאספו, והכינו עצמם לקבל את השכר האמור. מובן שתושבי העירה החיים בארץ, לא יודעים דבר מכל זה.  השעה עשר בבקר, ואוזניהם של בני העירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בהלה ופחד של רעש מוזר, עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים. בית הקברות השוכן בקצה העירה, היה הומה אדם. בפחד ובהתרגשות רצו כל בני העירה לראות את מחזה הפלא. ככל שהתקרבו יותר ויותר את בית הקברות, הבהר להם שהמתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים. ואז השאגה הראשונה פלחה את האוויר הנה סבא, הנה סבא, שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות. והנה אבי הסבא, נשמעת קריאה נוספת. והנה... והנה... אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם מספר דורות אחורה. והנה בעוד שבני האדם החיים שואגים בהתרגשות והולכים במרוצה לתת שלום לקרוביהם, אצל המתים קורה בדיוק את ההפך,  כאלו הם לא מכירים אף אחד, ובמקום להגיד שלום, הם פונים ואומרים מה אתם רוצים? תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!! אחד המתים נעצר לרגע, והסביר לקרובו שדהר אחריו נתנו לנו שעה אחת לחיות מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד, וכבר עשר ושלוש דקות ואתם מעכבים אותנו, עלינו לנצל את הזמן, אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטף... ואז הבינו כולם,  שלא תחיית המתים הייתה כאן, אלא תחיה זו לשעה חולפת בלבד, ואין זמן כעת לנשק נכדים וקרובים. רצים כולם בבהלה לבתי מדרש של העירה אשר התמלאו עד אפס מקום, ובעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, כולם נעלמו בין קירות בתי המדרש של העירה, לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעד אחריהם, ולחזות במו עיניהם במה שהתרחש.

     השעה כבר עשר ועשר עשר דקות יקרות מפז כבר חלפו,  ועדין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, והמחזה היה נורא. בבית הכנסת עומדים אנשים בתכריכים לבנים, וכל ארונות הספרים התרוקנו ולא נשאר אפילו ספר אחד שלא בא לידי שימוש. כמובן שאף אחד לא חפש מקום מרוח לישיבה, שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש בידם כדי לחטוף ולחטף עוד מילה של תורה. שעון בית הכנסת כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש, כולם בלחץ איך לנצל ששים שניות בכל דקה. השעה כבר רבע לאחד עשרה, וכך עוברת לה דקה ועוד דקה. והנה היה אחד שהבחין בשעה המתקדמת, ודפק על הבימה, ושאג השעה כבר עשרה לאחת עשרה, להתחזק בלמוד... והקולות גברו ביתר שאת ויתר עוז בכפל כפלים. הלב דופק והמתח קורע שחקים - נותרו שש דקות, נותרו שתים וחצי דקות, "קולות וברקים" של למוד עם ניצול מרבי של הזמן. נותרו עשר שניות, תשע, שמונה, שבע... הבכיות שנשמעו וקולות הלמוד רק גברו והלכו. נותרו ארבע שניות, שלוש, שתים, עד סוף השנייה האחרונה המשיכו ללמד, ולאחר מכן כולם שבו למנוחות, די שקט.  השעה הסתימה לאחר שנוצלה עד תם, המתים מלאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות, ותלמוד תורה, תפלה ותשובה. שבו לעפרם מדשני ענג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם.

     המגיד מקלם עוצר לשנייה קלה, ו"מצליף" את המשפט האחרון הממצה והמסכם "הקשיבו היטב, ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת, מדוע שילך זמננו לריק רק משום שיש לו את השעה היקרה הזו עשרים וארבע שעות בכל יום,  שלושים ימים בחדש"...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

ח' דחנוכה,ברית מילה,בר מצווה,נישואין,דוד המלך,התגלות האור,מלאכי מרום,צדיקים גמורים,חשמונאים,




אמרי שפר א' טבת ה'תשע"ז

 

 

"     אסור לאדם לומר על ילדים שהם אינם טובים.  כל ילד הוא חלק אלו- ה ממעל, כל ילד הוא צלם א-לוקים. אם אדם יבוא ויאמר על ילד שהוא איננו טוב, הרי זה כאילו ששמע על פרי מסוים , שהוא מאוד טוב והלך וקטף את הפרי בהיותו בוסר,  אכל אותו עם הקליפות והחרצנים, ואמר , כי הפרי כלל איננו טוב. וכל זאת מדוע? אך ורק משום שקטפו שלא בזמנו ולא אכלו בצורה הראויה.  לפני קטיפת הפרי ואכילתו יש צורך לחכות שיצמח ויגדל, יש לטפח אותו כראוי, להשקותו ולדשנו, ורק אז יוכל לראות פירות טובים ומוצלחים".

 

 

     הטעם דבחנוכה נוסח הברכה הוא ״ להדליק נר חנוכה ״ ובליל שבת הטעם הנוסח הוא ״להדליק נר של שבת״, שנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר ״נר חנוכה״, להורות כי חנוכה אינו כי אם למצות חנוכה. מה שאין כן בנר שבת, הכוונה נר שאנו משתמשים בו, ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת (ברכי יוסף סימן תרע״ח(

 

     היכן הוא המקור לתת דמי חנוכה לילדים.  והביא ראיה ממה שמובא בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה (שבת כב.). ולכאורה צריך ביאור, הרי שם מדובר על הדין שאסור להשתמש לאורה, אם כך מדוע הזכירו דווקא שאסור להרצות מעות, וכי חסר מלאכות ששייך לעשות לאורם של נרות החנוכה?  אלא סימן הוא שיש ענין של דמי חנוכה, וכשבאים הילדים נותנים להם מעות חנוכה, וממילא היה זה מצוי שצריכים לספור המעות ליד הנרות, ועל זה בא החידוש בגמרא שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, שלא נחשוב שמכיון שדבר זה הוא מענייני החנוכה ואולי יש לזה שייכות לפרסומי ניסא יהיה מותר להרצות ליד נרות החנוכה, לכן הזכירה הגמרא שאסור להרצות מעות.  שאל הרה"ח ר' משה שרייבר, אם כך מדוע העניין לתת דמי חנוכה דווקא לקטנים...  בחריפותו אמר האדמו"ר מסטריקוב: "הגדולים יודעים כבר שהכסף אינו שווה כלום..." ("שיחות קודש" וישב תשס"ד(

 

     ''הנני ידיד נפשו המברכו בברכת שמחת חנוכה, ויהי רצון שהנסים שנעשו לעם ישראל בימים ההם יתקיימו בזמן הזה ביתר שאת ורוב עוז בביאת משיח צדקינו בב"א, החותם לכבוד התורה בלב ונפש, מנשה הקטן". (שו"ת "משנה הלכות" ט"ו ר"ז(

 

     ״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח״ (בראשית לט,ד). יוסף הוסיף להיות קרוב אל הקב״ה גם כשהיה טוב לו, גם כשהיה איש מצליח. (רבי בונם מפשיסחה)

 

     ״ויוסף הוא השליט... הוא המשביר״ (בראשית מב,ו). יוסף לא הלך בדרכם של מנהיגים מסוימים, שבהתמנותם לתפקיד הם מתיישבים בראש באפס מעשה ומסובבים עצמם במחנה של שמשים ומשרתים. לא כך נהג יוסף, אלא הוא עצמו 'השליט' והוא עצמו 'המשביר'. (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

     ״ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מא,מה). פרעה שינה את שמו של יוסף מפני שלא רצה לידו אדם בעל שם יהודי, אבל יוסף לא קיבל זאת, כפי שנאמר בפסוק: ״ויצא יוסף על ארץ מצרים״; הוא הוסיף להיקרא בשמו היהודי, והשם 'צפנת פענח' לא נזכר עוד. (ילקוט דוד)

 

     ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״ (בראשית מא,לד). יוסף נהג בחכמה – את המשימה להחרים תבואה מבני העם הועיד לפרעה – ״יעשה פרעה ויפקד פקידים״; יעשה הוא לעצמו שונאים בקרב העם; ואילו את חלוקת התבואה לאחר מכן נטל לעצמו. (אמרי שפר)

 

פח השמן של החזון איש זצ''ל (לקראת שבת מלכתא – פרשת וישב)

 

     מרן החזון איש היה גר בגבעת רוקח, ליד ישיבת סלבודקא עד שנת תש"ז. (בסוף ימיו עבר לרחוב חזון איש(.

 

     בשנת תרח"צ עלה מהונגריה יהודי ירא שמים בשם ר' יעקב שוורץ ז"ל. שפתח חנות מכולת באזור.  לפני חנוכה היו מוכרים בחנות גם נרות ופחיות של שמן זית. שמן הזית היה אז יקר מאוד, וכמעט לא נמצא מי שיקנה אותו. רק מעט אנשים,  שהיו מהדרין מן המהדרין היו קונים את השמן היקר.

 

     בשנה הראשונה לפתיחת החנות, הביא בעל החנות כחמש פחיות של שמן זית, הוא לא ידע כמה אנשים ירצו לקנות את המוצר היקר הזה.  הפחיות של פעם, עשויות היו מפח דקיק, שעלול היה להינזק מכל מכה קטנה, פעמים רבות היו הפחיות נסדקות ותכולתן הייתה נשפכת. רבי יעקב שמר על האוצר היקר במדף גבוה, כדי שלא ייהרס . יום אחד, הגיע יהודי ירא שמים וביקש לקנות פחית של שמן זית. בדחילו ורחימו עלה רבי יעקב על הסולם וניסה להוריד את הפחית, אך אבוי, תזוזה לא נכונה גרמה לצניחת הפחית הישר לצינורות הגדולים שהחזיקו את המדפים והיו נטועים עמוק באדמה. משום מה כאשר "נבנתה" החנות, לא סגרו את הצינורות מלמעלה. ההפסד היה גדול. כעת נשארו רק ארבע פחיות.

 

     בלילה, לאחר תפילת ערבית, קרא בעל החנות לאחיו מוטל שיבוא לעזור לו לחלץ את הפחית שנפלה, אולי בכל זאת יצליח להציל מעט מן השמן שהיה בה. ניסו שני האחים לחלץ את הפחית, זה מושך מפה וזה מושך מפה, כמעט שהצליחו, אך הפחית החמקמקה נשמטה מידיהם ונפלה בשנית. אזרו השניים את כוחותיהם, נחושים להציל את המעט שאולי עוד נותר.  ניסו וניסו, אך לשווא, הפחית הייתה תקועה עמוק ורחוק, ולא הייתה שום דרך להגיע אליה.  הצטער בעל החנות על אובדן הפחית, אך מיהר להזמין את הרתך שיסתום את הצינורות, וימנע אובדן של רכוש יקר נוסף.  השנים עברו חלפו, והמעשה נשכח מליבם של האחים. בינתיים, עבר מקומו של שמן הזית, וירד למדפים הנמוכים יותר.

 

     בשנת תש"ח עם קום המדינה, היה המצב הכלכלי חמור ביותר. בכל א"י לא ניתן היה להשיג שמן זית. מיד אחרי סוכות יצא רבי יעקב לתור את הארץ בניסיון נואש להשיג מעט מן השמן הנכסף עבור נרות החנוכה, אך מסעו היה לריק, טיפת שמן לא נמצאה לו לרפואה.  שבוע לפני חנוכה הגיעה הרבנית קרליץ, אשתו של החזו"א, לגב' שוורץ ושאלה: "נו, יש חדש עם שמן הזית?" "אוי רבעצין", נאנחה בעלת החנות, "בעלי כבר התייאש מלהשיג את האוצר היקר הזה, בכל הארץ לא מצא ולו טיפה אחת קטנה"...  הרבנית שבה לביתה בפחי נפש.  יומיים לפני חנוכה, שבה הרבנית לחנות ושאלה: "האם כבר הגיע השמן?" " לא, לא הגיע", חוזרת בעלת החנות על דבריה, " כבר אמרתי לך שאין להשיג אותו" הרבנית חוזרת לחנות כעבור חצי שעה ואומרת: "אינני מבינה,  בעלי הרב, טוען בתוקף שבחנות של שוורץ יש שמן זית, חייב להיות פה!  אולי תחפשי שוב?" " כיצד זה יתכן?" מופתעת בעלת החנות, "הנה, הביטי, כל המדפים פתוחים לפניך" ... בחנות הקטנה, שהכילה מספר כה מועט של מוצרים, ניתן היה לראות בנקל שאין שום פחית של שמן זית על המדפים.  הרבנית עזבה את החנות בידיים ריקות.  אך גברת שוורץ, שהייתה יהודייה הונגריה בעלת אמונת חכמים חזקה ותמימה, לא אמרה נואש. כאשר שב בעלה מן השיעור הקבוע בדף היומי סיפרה לו את פרטי המעשה, כיצד אמר החזון איש בביטחון כה רב כי בחנותם ניתן להשיג שמן זית.  הבעל לא ידע כיצד לעזור לה: "מה אפשר לעשות?! השנה אין לי"...  לפתע נזכרה האישה: "האם זוכר אתה? לפני הרבה שנים, כבר אינני זוכרת מתי, נפלה פחית לתוך אחד הצינורות..." "מי אמר שהיה זה שמן זית?" שאל רבי יעקב בספקנות, "אולי הייתה זו פחית של סרדינים? וגם אם כן, הרי ניסיתי בזמנו להוציא אותה בעזרתו של אחי ולא הצלחנו, היום בוודאי הכל מלא בחלודה..."  אך האישה לא אמרה נואש: "אולי אתה זוכר באיזה עמוד זה היה?" " אני ממש לא זוכר", ענה הבעל בעייפות, "ומה את רוצה שנעשה עכשיו??" "יענקל, יענקל", קוראת האישה בעוז, "אם החזו"א אמר - אז יש פה , חייב להיות!" " האם את מתכוונת לפרק את כל החנות??" שואל הבעל בתדהמה, " כן", עונה האישה בלהט, "בקשתו של החזון איש - שווה כל מאמץ!" 

 

     לא נותרה לו כל ברירה, והוא מרוקן בזריזות את המדפים, מביא מברג ומפרק אותם אחד לאחד. אחר כך מחפש בעל מלאכה ערבי שיעקור לו את הצינור הימני שמחזיק את המדפים. הצינור תקוע בעומק של מטר בתוך האדמה, והערבי מתחיל לעבוד.  כעבור שעתיים וחצי, מלאה כל החנות באבק, הכל שבור ומפורק. רבי יעקב, בכוחות משותפים עם הערבי, מוציאים את הצינור מבטן האדמה,  אך הצינור – ריק!! האכזבה רבה. ההרס והבלגן גדולים, והתשלום לבעל המלאכה – גם הוא לא זול.  אבל האישה הצדקת לא מתייאשת: "יענקל, אם לא מצאת בצינור הימני, נסה עכשיו את הצינור השמאלי!" הערבי ממשיך במלאכתו ושובר במלוא המרץ.  אחרי שלוש שעות מסיים הערבי את מלאכתו, וביחד עם הערבי הוא שולף את הצינור. הצינור יוצא מבטן האדמה, ולפתע, מתגלגלת לה מעדנות על רצפת החנות - פחית שמן זית מלאה וחתומה. פח שמן בחותמו של הכהן גדול, אין שום סדק!  ר' יעקב תופס את הפחית בשני ידיים, משאיר את הערבי עם הצינורות על הרצפה, וביחד עם אשתו הם רצים לביתו של החזו"א: "רב'ה, הבאנו לכם את שמן הזית!!" החזו"א רואה את השמן ואומר בשמחה: "אמרתי לכם, ידעתי שבחנות של שוורץ נמצא שמן זית" .

 

בני הזוג היו מאושרים. החזו"א שילם להם טבין ותקילין, סכום שכיסה את כל השבירה, ור' יעקב אמר לאשתו: "לפני עשר שנים, לא העלינו בדעתנו, מדוע זה שכחנו לסתום את פתחי הצינורות שבחנות, אך הקב"ה, שמנהל את העולם, ידע גם ידע שבעוד עשר שנים, בשנת תש"ח לא ניתן יהיה להשיג שמן זית, מיד הוא שמר פחית אחת של שמן זית לעושה דברו, לחזו"א. זו גם הסיבה שלא הצלחנו לחלץ אותה משם, כי הפחית הזו הייתה כבר שמורה למרן החזון איש!!"

 

שעשה ניסים לאבותינו... (אמונה שלמה – יש"כ למחבר הסדרה הרב צבי נקר שהעביר לנו את הסיפור. )

     מעשה ביהודי שעבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו נחלשה אמונתו רח"ל, והוא החליט לשנות את דרכו וללכת בדרך לא טובה, הוא התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה ובנה את ביתו ללא שום סממן יהודי, הוא הקפיד למחוק כל זיק המזכיר את צור מחצבתו, וחיפש לו מקום רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל,  החליף את שמו לשם נוכרי וכך הבטיח לעצמו שילדיו לא ידעו מאומה שיש יהודים בעולם המאמינים בה' ומקיימים מצוותיו ושהם עצמם בעצם שייכים לעם הזה , במשך השנים נולדו לו שלושה ילדים, הם גדלו בחברת הגויים התנהגו כמותם ולא היה ניכר שום הבדל ביניהם.

     ויהי היום נעשה בנו הגדול בן שלושה עשרה שנים, קרא לו אביו ואמר לו, "היום הזה נחגוג את יום הולדתך ביתר שמחה מכל השנה, מוכן אני לצאת עמך לעיר הגדולה,  נעבור בין החנויות הגדולות הרבות ומה שתאווה נפשך אקנה לך ככל שיעלה הדבר, אתה תבחר ואני אשלם!  שמח מאד הבן לדברי אביו ויצאו שניהם אל העיר הגדולה כשהם מסתובבים להנאתם בחוצות העיר וברחובותיה. הנער התבונן בחלונות הראוה, פעמים אף נכנס פנימה, הביט מקרוב על המוצרים המוצעים למכירה, החנויות קרצו לעיניו, ובעיניו תר למצוא מתנה יוקרתית שתהווה מזכרת מיוחדת ואשר תגרום לו תענוג גדול ביותר.

     בעודם מטיילים להנאתם, חלפו ליד חנות של מוצרי "יודאיקה", שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדת עתיקים, חפצי אמנות, שופרות מסוגים שונים, גבעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים, משום מה נמשכה נפשו של הנער לאותה חנות, ואף שאביו ניסה להניאו מלהיכנס אליה באמרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות יותר" התעקש הנער שברצונו להיכנס פנימה לבחון מקרוב את המוצרים שראה בחלון הראוה. "והלא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי" טען הבן.  לא נותרה לאב ברירה, והם נכנסו פנימה. הנער הביט על המוצרים בהשתאות. לפתע צדה עינו על אחד המדפים מנורה עתיקה. הייתה זו חנוכיית עץ גלופה ביופי והדר שמאד הרשימה את הנער. הוא הביט ארוכות במנורה שנבנתה מתיכות עץ מגולפים ואז פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי". כשהוא מצביע באצבעו על המנורה שעמדה על מדף נפרד מעל לכל החנוכיות האחרות.   האב נתקף בכעס וחרדה, הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו, כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה ולמה היא מיועדת, " משהו פנימי" העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה.  האב ניסה לשדל את בנו לעזוב מנורה ישנה זו. "אין בה כלום! מה תועלת תצמח לך ממנה? בא נכס לאחת החנויות הגדולות שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום..."  אך משום מה הבן החליט להתעקש. "הבטחת לי הבטחה, עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי!".  ראה האב שאין לו ברירה, נאמן להבטחתו ניגש אל המוכר ביקש לרכוש את אותה מנורה בה חפץ הבן. "צר לי" אמר המוכר, "מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!" והוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים. " מאלה תוכל לרכוש", אמר . סקרנותו של האב התעוררה. והוא שאל בפליאה: "מה המיוחד כל כך במנורה זו שאינה עומדת כלל למכירה ?" השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר המוכר: " מקורה של מנורה זו אינו עתיק כפי שהיא נראית. אך הנסיבות בהם נוצרה הם שמעלים את ערכה. זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימ"ש, יהודי בכל מסירות נפש שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה אסף גרוטאות של עצים מכל מיני צורות, גילפם בידו עם פצירה חדה שהייתה תחת ידו ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו.  שעות רבות של שינה שהייתה חשובה כ"כ לכל אסיר מבחנה גזלה ממנו הרכבת המנורה, מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש"קץ שם לחושך" ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה בדמים מרבים, חפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי לשנים רבות, תבינו אם כן שאין בדעתי למכרה!", שמע הילד את סיפורו של המוכר,  וחשקו לרכוש את המנורה רק גבר, הוא לא הירפה מאביו שיציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר.  חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו, והוא פלט מפיו סכום כה מפולפל, שהמוכר חשב לרגע, ונכנע. "בסכום כזה אמכור!" והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים.

שמח הנער במתנה ההדורה וה"יקרה" כל כך, וכששבו לביתם, הביט בה רבות. הוא צחצח אותה ומירקה ושם אותה במקום המכובד ביותר שתפאר את חדרו, והרבה לשחק עמה ולהשתעשע בה.  לא עברו ימים רבים מאז שנקנתה המנורה, יום אחד בעוד הנער משחק ומביט על המנורה אליה כל כך נקשר,  לפתע נשמטה מבין ידיו נפלה בקול רעש על הרצפה והתפרקה לחלוטין, פרץ הבן בבכי, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה" . התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה"פאזל" המורכב שלפניהם, הייתה זו מלאכה לא קלה, שכן מומחיות רבה הושקעה ביצירתה, והנה לפתע מתוך אחד מחריצי העץ הפנימיים נפל פתק קטן ומקופל היטב, הוא היה מוחבא במקום סתר שבמנורה, פתח האב את הפתק והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות. תוך כדי קריאת הפתק,  פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו.  סערת רוחו התגברה עליו והוא קרס נפל והתעלף.  הבהלה הייתה גדולה, הבית הפך למרקחה, הזעיקו מיד עזרה רפואית וכשרופא שהגיע הצליח להעירו ולהקימו,  אך לא חלפו מספר דקות והוא התעלף שנית, הדבר חזר על עצמו מספר פעמים. לאחר שהזריקו לו תרופה חזקה מאד, נרגע מעט מסערת רוחו ומבכיו, והוא נרדם למספר שעות. 

     כשהתעורר הוא חזר לעצמו, עדיין חיוורון כיסה את פניו, והוא אמר לבני משפחתו: "אגלה לכם את שאירע לי, בפתק שנפל מהמנורה כותב האמן שבנה אותה על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום, בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: "בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה תוך סכנה עצומה ומסירות נפש,  אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו כי כל יום במקום זה הוא שאלת חיים או מוות.  אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד ל... נר השני, מבקש אני בכל לב מי שתגיע מנורה זו לידו, מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש אנא שידליק בה נרות שיהיו אלו לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה, ולעילוי נשמת אבי, אימי, וכל בני משפחתי שלא נותר מהם אחד ! ועל החתום לא אחר משמו של... אבי מורי הי"ד שנספה באותו גטו בשואה!!

     מעוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אלי באור עצום שכזה, איך שמשמים כיוונו הכל בצורה כה פלאית, שמנורה זו תגיע אלי, גברה בי סערת רוחי וגופי לא החזיק מעמד!"  שלושת ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו מה זה יהודי, וכי יהודים המה, עקשנותו של הבן לרכוש המנורה בכל מחיר היווה אות ורמז משמים למשפחה לשוב בתשובה ולחזור לצור המקורות.  עזבו המשפחה את מקום מגוריהם באותו אזור נידח,  עברו לעיר עם קהילה יהודית חמה, קיבלו על עצמם עול מצוות, ולאט לאט החלו לקיימם עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה.

     בזכות מסירות נפשו של אבי המשפחה להדלקת נרות חנוכה, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה, יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו כפי שביקש בפתק אותה גנז במנורה לפני מותו.

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

צלם א-לוקים, בוסר,קליפות,חרצנים,נר חנוכה,דמי חנוכה,המשביר,צפנת פענח,שעשה ניסים,החזון איש,


 אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ו



אמר הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש (הרי"צ) זיע"א (יומא דהילולא י' שבט): "כל יהודי הוא אות בספר תורה, אך לא כאותיות הכתובות על גבי הקלף העלולות להיקלף, אלא כאותיות החקוקות באבן אשר אין אפשרות שהאות תימחק, אלא לפעמים מצטבר עליהן אבק ואינם נראים, כל מה שצריכים לעשות הוא לנגבן ושוב תתגלנה האותיות כבתחילה".


     על מנת לגבוה, אל תנמיך את חברך, אלה הגבה את עצמך. (רבי ישראל סלנטר זצ''ל)


     על מנת להיות אדם טוב, אתה צריך להנות מלהיות טוב



     על מנת ללמוד על החיים, אתה זקוק לרבי, מישהו שינחה אותך בדרך הגיונית ועקבית.


ברכת החודש (להתענג בתענוגות – פרשת וארא)


     רבי אברהם הכהן פאם זצ''ל ''ראש ישיבת "תורה ודעת", היה יליד סלבודקא. בהיותו ילד בגיל שתים עשרה, נשאל על ידי אחד מבחורי ישיבת סלבודקא:  הנה בברכת החודש מתפללים על "חיים של טובה, חיים של ברכה,  חיים של פרנסה" וכו', שתים עשרה בקשות, ולאחריהן בקשה נוספת, " שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", איזו מכל הבקשות היא החשובה מכולם?  ענהו הילד, "מה השאלה, הלא פשוט הדבר כי חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היא הבקשה הכי חשובה". אמר לו הבחור, "טעות בידך, הבקשה האחרונה שימלא ה' משאלות לבנו לטובה, היא החשובה ביותר, שכן הכל כלול בבקשה זו". ענה לו הילד, "אני סבור שמי שאין בו יראת שמים, מה הם כל משאלות לבו, כל כולו משאלות גשמיות ועולם הזה, רק מי שיש לו יראת שמים, מבין אל נכון על מה לבקש שימלא ה' משאלות לבנו לטובה !" 



 

אות בספר תורה,קלף,האות תימחק,תתגלה,לגבוה,תנמיך,ללמוד על החיים,בדרך הגיונית,ברכת החודש ,


 


אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ו

 

 

אם אדם מביא אתו ימי הנעורים כמו שצריך דהיינו בשנות הילדות והבחרות שומר עצמו מכל רע ומרגיל עצמו לטוב בלימוד התורה ובמידות טובות, אפשר לו להגיע לימי הזקנה בטובה ולומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו. )נועם אלימלך)

 

     בעל ההגדה אומר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומפרשים, שעל ידי זה נעשה המספר משובח. וזהו: "ולמען תספר... וידעתם כי אני ה'", שבשביל שתספרו, תגיעו לדעת "כי אני ה'". )הרב יהושע מקוטנא(

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

 

     הנדיבות מקרבת אויבים – והכילות מרחקת אוהבים.

 

הכלבים ומנחה. (דברים טובים –פרשת וארא)

     הרב הגאון ר' מאיר לייבוש המכונה המלבי"ם נסע ברכבת יחד עם קבוצה מתלמידיו מבוקרשט שברומניה לסופיה שברומניה, מכיוון שראו כי זמן תפילת המנחה מגיע ועד מעט קט והשמש תשקע חיפשו ברכבת שני יהודים להשלמת מניין לתפילה. והנה רואה הוא בקצה הקרון שני יהודים אשר חזות פניהם מעידה בהם כי אינם מהיהודים המקפידים במצוות, אך את אפם היהודי לא יכלו להסתיר כך שללא ספק ידעו כי יהודים הם, ניגש אליהם המלבי"ם והפציר בהם כי יצטרפו למניין שהרי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. אלא שהללו לא הכירו כלל זה וסירבו בתוקף להצטרף למניין. בלית ברירה נאלצו המלבי"ם ותלמידיו להתפלל שלא במניין.

     לאחר שסיימו תפילתם ניגש המלבי"ם אל השני היהודים הנ"ל וביקש להודות להם על פשט שחידשו לו בהבנת פרשת וישלח, הללו שלא הבינו במה מדובר ביקשו כי יבאר להם איזה פשט בדיוק ביארו לו? אמר להם המלבי"ם בפרשה רואים אנו כי יעקב שולח מנחה לעשיו עיזים, תיישים, גדיים וגמלים. והנה כל בר דעת יודע כי אל כל צאן מצרפים כלבים על מנת שיעזרו לרועה במלאכת הרעיה, והנה יעקב לא שולח לעשיו אף לא זנב כלב אחד, היום למדתי אמר המלבי"ם כי הסיבה לכך פשוטה מסורת היא ביד הכלבים שאינם מצטרפים למנחה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ימי הנעורים,שנות הילדות,הבחרות,ימי הזקנה,יציאת מצרים,ברד אש מתלקחת,מחלוקת, הנדיבות מקרבת אויבים ,הכילות מרחקת אוהבים,






אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ו

 

בתפילין של ראש יש ד' בתים ובשל יד רק בית אחד. והרמז בזה כי בראש יכול להיות הרבה דיעות, אבל בשל יד דהיינו במעשה צריך אחדות שיהיה רק בית אחד

 

     גדר שומרת על מרחק בטוח מסכנה , אם אתה מוצא "בור" בחייך , בנה סביבו גדר ביטחון.ץ

 

     הרה"ק רבי ישראל מרוזין אומר: עיקר הניסיונות שיהיו בעקבתא דמשיחא: בעניני ממונות.

 

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: מרוב שיהודים טרודים אחר הפרנסה ואחר הכלכלה, שוכחים הם לעיתים שיש לירא את ה'.

 

הטלפון שלא היה (דברים טובים – פרשת וארא)

     נצרף כאן מה שאמר הגאון רבי צבי הלפרין, דיין בקהילת וויען בבורו פארק, ששמע מנגיד מוכר ומפורסם שמתגורר בניו יורק וחיתן את בנו לפני מספר שבועות. "לרגל החתונה והשמחה הגדולה הוא פרסם שכל בן תורה שיבחן ביום החתונה אצל תלמיד חכם בעיר על 12,000 דפים של גמרא, רש"י ותוספות יקבל בליל החתונה 20 אלף דולר במזומן". "בליל החתונה הגיעו 20 אברכים תלמידי חכמים שנבחנו על 12,000 דפי גמרא" סיפר הרב הלפרין, "וקיבלו את המלגה המכובדת מהנגיד. הנגיד אמר לאברכים שהוא רוצה להשאר איתם בקשר בהמשך, וביקש מהם להעביר לו את מספרי הטלפון הסלולרי שלהם". "לתדהמתו", סיפר הרב הלפרין, "לאף אחד מ-20 האברכים לא היה טלפון סלולרי. רק אז הבין הנגיד כיצד הם יכולים להבחן 12,000 דף גפ"ת ביום אחד". סיים הרב את סיפורו עם מסר לשומעי השיעור: "רק ככה מי שאין לו שום קשר עם גשמיות יכול לגדול לגדול בתורה"

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בתים,דיעות,גדר ביטחון,.,,בעקבתא דמשיחא,ממונות,טרודים,פרנסה,הכלכלה,הטלפון שלא היה ,

 

 




 אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ו

 

אינו דומה המלאך שנוצר מתרומת אלף דולרים למלאך שנברא מתרומת מאה דולרים. בהקשר זה ציטט הרבי את הפסוק מספר איוב: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף" (הרה"ק מליובאוויטש)

 

     גבול = היכולת לומר לעצמך "לא" וליהנות מזה.

 

     הקב"ה נותן לנו בכל יום ויום הזדמנות להתחדש ולהתחיל מחדש, "אני היום ילדתיך" – אומר דוד המלך בספר (תהלים ב'). כל יום – הוא יום חדש, כל חודש – הוא חודש חדש, וכל שנה – חדשה ומחודשת!! עלינו לראות את הכל בעיניים חדשות!! אין קשר בין מה שיהיה – למה שהיה!! בכל התחלה חדשה – ניתן לפתוח דף חדש!!

 

"     ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" - אמר הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, כל יהודי מאיר כיהלום, אולם היהלום מאיר רק אם הוא מלוטש כראוי, ומונח במשבצת המתאימה. כן צריך לשבץ כל יהודי במקום המתאים, ואז ייראה אורו.

 

חתונה לניצולי אקסודוס (שיחת השבוע, גליון 1489)

     ביום שישי זה, ראש חודש מנחם-אב, יציינו הרב משה-אלימלך בורנשטיין (88) ורעייתו פרידה (86), חסידי בובוב המתגוררים בבת-ים, שישים ושש שנים לבוא ספינת המעפילים 'אקסודוס' ('יציאת אירופה') לחופי הארץ. זה היה בדיוק ביום שישי, כמו השנה הזאת. הם לא הורשו לרדת בחופי הארץ וגורשו בחזרה לצרפת, באחת הפרשיות שעוררה מהומה תקשורתית אדירה באותם ימים. הזיכרונות מאותם ימים מלווים אותם גם היום. הם זוכרים כל פרט וכל התרחשות.

ניצול יחיד מהמשפחה

     הרב בורנשטיין נולד בוורשה שבפולין והיה היחיד ממשפחתו ששרד את זוועות אושוויץ. הוא צעד ב'צעדת המוות' והיה האיש שקבר את הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, מגדולי רבני פולין ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה, שנרצח בידי נאצי בשנת תש"ג. אחרי השואה למד בישיבת 'מיר' שבצרפת, לאחר שזו חזרה משנחאי שבסין.

     רעייתו, ילידת גליציה, גורשה בידי הגרמנים לרוסיה. הרוסים הגלו את הפליטים לסיביר הקפואה, ושם עברה את ימי המלחמה. אחרי השואה הועברה לבית ילדים של פועלי אגודת ישראל בגרמניה. יד ההשגחה כיוונה את שניהם לעלות על ספינת 'אקסודוס' שהפליגה מצרפת לארץ ישראל.

דרמה בלב ים

     "כולנו היינו פליטים והתרגשנו שסוף-סוף אנו זוכים לעלות לארץ", הם מספרים. "הצפיפות הייתה גדולה, אנשים שכבו ממש אחד על השני. כשהתקרבנו לחופי הארץ, החלו משחתות בריטיות לנגוח בספינה שלנו. ניסינו להיאחז בכל מה שרק אפשר. מהקומה העליונה השליכו צעירים על הבריטים מכל הבא ליד. שוב ושוב זעקנו 'שמע ישראל' והתפללנו. בסופו של דבר הצליחו הבריטים להשתלט על הספינה והובילו אותה לנמל חיפה".

     סיפור המאבק בפליטים האומללים שעל הספינה חוזר אליהם בכל פעם שהם שומעים את הגינויים של בריטניה נגד ישראל. הם מתפוצצים מזעם. "הג'נטלמנים האנגלים לחמו נגד פליטים, ניצולי שואה", הם אומרים. "נגד קשישים, ילדים, נשים הרות. הללו מטיפים לנו מוסר?!".

חופה מרגשת

     בנמל חיפה הורדו כל הנוסעים ונעצרו. כעבור זמן העלו אותם על שלוש ספינות, ואלה הפליגו בחזרה לצרפת. שם נוצרה דרמה. "לא הסכמנו לרדת מהספינות", הם מסבירים. "כבר דרכנו על אדמת ארץ ישראל. אפילו ראינו את נרות השבת שדלקו בבתים בהר הכרמל. הודענו שנסכים לרדת רק בחופי הארץ. אחרי כמה שבועות לקחו אותנו להמבורג שבגרמניה ושם הורידו אותנו בכוח".

     במחנה העקורים, על אדמת גרמניה, נישאו בני הזוג בורנשטיין. "היינו הזוג היחיד שהתחתן במחנות", הם מספרים ובקולם התרגשות. הגב' בורנשטיין מפרטת: "החופה נערכה ביום שישי בצהריים. אימי אפתה כמה עוגות. אחרי החופה הלכתי להדליק נרות שבת. בסעודה בירכנו שבע ברכות, בנוכחות מניין יהודים". הם זכו לעלות לארץ אחרי הקמת המדינה, ובפיהם מסר אחד: "צריך לדעת להעריך את מה שיש לנו. והעיקר – לדעת שבורא העולם עושה לנו ניסים בכל רגע ורגע".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

אלף דולרים,מַלְאָךְ מֵלִיץ,ניצולי אקסודוס ,גבול,דוד המלך,חודש חדש,היהלום מאיר,מלוטש,

 

 אמרי שפר ה' שבט ה'תשע"ו

 

בכל שלב ובכל מצב – יכול כל אחד להתחיל!! מכל נקודת פתיחה: מאוחרת או מוקדמת,  מוצלחת או גרועה – ניתן לזנק ולהגיע עד הפסגה ואל רום המעלה!!!

      המבקש מן הכילי כמבקש לדוג דגים במדבר (ר' שלמה אבן גבירול)

     על ר`חיים סולוביצ'יק מסופר, שכשהיה ילד שאל אותו אביו: "האם אתה יודע את כל הש"ס?". ענה הילד: "אם אגיד שלא - אשקר. אם אגיד שכן - אפול בגאווה". ענה לו האבא: "עכשיו אתה גם שקרן וגם גאוותן"..

     "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", (הרב קוק)   

     ”עם חסד - לא קונים במכולת“. ואנו נאמר: אולי לא קונים עם חסד, אבל בהחלט מוכרים אתו...

     עם ישראל וארץ ישראל הם כמו סיר ומכסה. אין האחד שלם בלי השני, ורק כששניהם מחוברים יחדיו יש כאן דבר שלם. [המגיד מקוז'ניץ[

     עם נבל ולא חכם. ובת"א עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו. פי' שקבלו התורה בלא חכמות רק באמונה. (דברי ישראל- מודזיץ)    

     ענווה היא לא תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות. ענווה היא עשיית הדבר הנכון, מבלי להיות תלוי בדעתם של האחרים וזוהי כריזמה אמיתית (הרב נח ויינברג זצ''ל)

טהרת הבית ( מתוק מדבש גיליון 26, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     סיפור שסיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין: יום אחד הופיע באחד ממשרדי ה'חברא קדישא' בארץ אשה בוכי'ה שבעלה נפטר, והיא מבקשת לקוברו בקבורה יהודית. על פי מבטאה ניכר עליה שהיא עולה חדשה מרוסיה. אנשי החברא קדישא מילאו שאלון סטנדרטי ובו בין היתר מבררים את יהדותו של הנפטר. ואכן, לאחר בירור קצר הוסר כל חשש, אכן הנפטר יהודי. מיד נקבעו סדרי ה'הלויה', שאלו אם יש בנים או מלווים? התברר שאין, מדובר בזוג ערירי בלי ילדים, עולים חדשים יחסית בלא משפחה ומכרים, ה'הלויה' הייתה מצומצמת ביותר, בה השתתפו אנשי החברא קדישא והאלמנה הבוכייה.

     כשעמדו להוריד את גופת הנפטר לקבר הפתוח, שאלה האלמנה בקול חנוק 'אני יודעת שנוהגים לומר לפני הקבורה כמה מילים על הנפטר – 'הספד', אפשר שמישהו יאמר? 'כן' ענו, 'אבל אין כאן ביננו אף אחד שהכיר אותו לכן איננו יודעים מה לומר' 'אם כך', אמרה האלמנה, 'תרשו לי לומר כמה מילים, אדבר ממש בקצרה', 'בבקשה' אמרו. ואז פתחה האלמנה ואמרה: ' הערש'ל, הערש'ל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה,  ויש בליבך חשש שיתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. ואני אומרת כאן ליד מיטתך, שאין לך כל סיבה לחשוש, הרי אתה, אני והקדוש ברוך הוא יודעים, שכאשר היינו ברוסיה במשך למעלה מארבעים שנה, לא הייתה לנו אפשרות להגיע למקווה טהרה, וכשהגענו לאמריקה הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג, הערש'ל יקירי, לא יתבעו אותך בשמים על כך שאין לנו ילדים...

     אחים יקרים, כל אנשי ה'חברא קדישא' בכו כמו ילדים קטנים בהתייפחות עצומה ואמרו קדיש, אבל הם ידעו שהערש'ל הנפטר אינו זקוק כלל לקדיש שלהם... כי מקומו בגן עדן מובטח...

טהרת המשפחה (הרה''ג רבי ראובן אלבז)

     בתקופת השואה העמיסו הנאצים ימ''ש יהודים רבים בתוך קרונות של רכבת בדרך למחנה ההשמדה. בין אותם יהודים היו גם אם ובתה הקטנה בת השמונה. האם ידעה כי כנראה נחרץ גורלם ח''ו ולכן אמרה לבתה שאם הקב''ה יעזור לה ויציל אותה ממות היא מבקשת ממנה שתשמור על צוואתה בכל מחיר. ומהי הצוואה החשובה? האם בקשה מבתה לשנן יום יום את המילים 'טהרת המשפחה' אפילו שאינה מבינה כלל מה היא אומרת עד שתגדל, כאשר היא תרצה להתחתן עליה להתנות עם הבחור המיועד יהא אשר יהא כי היא מעוניינת לשמור על טהרת המשפחה שאת מהות המושג תברר אצל רב כלשהוא ואם לאו לא תינשא לו.

     אמנם באחת התחנות הבאות עת נפתחו דלתות הרכבת לקליטת יהודים נוספים, ניצלה האם את ההזדמנות והבריחה את בתה מבלי שהבחינו בכך הגרמנים י''ש. כעבור שנים, הילדה אשר ניצלה, הגיעה לארץ וגדלה בקיבוץ חילוני ובקשה להינשא לבחור שאינו שומר תורה ומצוות, אך לא שכחה להציב לו את התנאי של 'טהרת המשפחה'. הבחור נרתע, אולם הבחורה אמרה כי זוהי צוואה יחידה מאמה ועליה היא תשמור בכל מחיר. משנוכח הבחור לדעת עד כמה היא נחושה בדעתה הסכים לתנאי האמור וכן השניים נישאו וחיו חיים חילוניים ''למהדרין'' פרט לאותה מצווה בודדת אשר האישה שמרה עליה כבבת עיניה.

     והנה אחרי שנים רבות, הבעל הקיבוצניק חלה ואושפז באחד מבתי החולים. ליד מיטתו שכב אדם חרדי והתבונן באנשים הבאים אל שכנו הקיבוצניק לבקרו והנה הבחין כי בין המבקרים הגיעו גם כמה אברכים חרדים, והתפלא מניין יש לו לקיבוצניק קשר אל האברכים הללו? שכנו לחדר לא התאפק ושאל את הקיבוצניק מי הם האברכים? ומה הקשר שלהם אליך? אלו הם הבנים שלי, ענה הקיבוצניק תשובה מדהימה.

     מנין לך בנים כאלו אשר השקפתם כה שונה מהשקפתך ואורח חייך? תמה שכנו.

     אני בטוח שזה בזכות אשתי, ענה הקיבוצניק. היא שמרה על טהרת המשפחה באש ובמים ואני טוען שללא ספק אלו הן התוצאות. האמן לי שיש לי מהם מלא הכף נחת על אף שדרכי שונה משלהם, יש להם נשמה טהורה וקדושה.

     רבותי, עלינו להתחזק בקיום המצוות, ולפזר הרבה צדקות, ולקרב יהודים תועים לשכנע אותם להתקרב לאמונה ולתהות על קנקנה של תורת חיינו גם אם עדיין אינם מעוניינים לקיימה ונזכה לישועת ה' בקרוב.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

נקודת פתיחה,לדוג דגים,שקרן,גאוותן,עם הנצח,עם ישראל,ארץ ישראל,סיר ומכסה,עם נבל,

 


 אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ו

 

 

איש אינו אוהב כסף, כי הכסף אינו אוהב איש, ומתגלגל כל פעם למקום אחר. אדם רק חומד כסף ומשום כך לא ישבע כסף. (ר' מאיר מאפטא)

 

     ואשרי האיש אשר מכין לו צידה לדרך , לבית עולמו הנצחי

 

     עץ אחד יכול להתחיל יער.

 

     עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה - בכוחה לשבר חומות. (הבעש''ט)

 

טובה ושכרה (על-פי 'צנצנת המן')

     הוא ישב במשרדו, תופס את ראשו בשתי ידיו, ושואל את עצמו שוב ושוב: "למה עשיתי את זה?! למה התפתיתי?!".

     ר' אברהם למפל היה חסיד בעלז. הוא התגורר בפולין בימים שלפני מלחמת העולם השנייה, וניהל עסק טקסטיל משגשג. שנים רבות פעל המפעל כחוק והתנהל ללא דופי. עתה הוצעה לו הצעה לעסקה שהייתה כרוכה בהונאת הרשויות, אך הייתה יכולה להכניס לו הון רב. הוא התחבט קשות, ולבסוף גבר עליו יצר הממון והוא החליט לבצע את העסקה.  בתוך זמן קצר הבין שהפיל את עצמו לצרה גדולה. התרמית נחשפה. המשטרה ערכה חקירה מקיפה וביקשה להעמידו לדין ולהענישו במלוא החומרה. מועד המשפט נקבע וגזר הדין הצפוי היה קשה. ר' אברהם למפל היה מודאג מאוד, ועם זה הוסיף לנהל את עסקיו.

     יום אחד נקרתה לפניו עסקה גדולה. הוא ביקש לקבל את ברכת רבו, רבי יששכר-דב מבעלז, לעסקה. הוא נסע לחצר הרבי ושטח לפניו את ההצעה. בליבו חפץ גם לגולל באוזני הרבי את הסבך המשפטי שאליו נקלע, אך התבייש לחשוף את קלונו. הוא קיווה כי ברכת הרבי לעסקה תחול גם על המשפט הקרב ובא. בהתרגשות קיבל את ברכת הרבי לעסקה, וכשהחל לפסוע לאחור ולצאת מן החדר, פנה אליו פתאום הרבי ואמר: "שמע נא, אם תזדמן לך אפשרות לעזור לאדם הזקוק לעזרה, אל תזלזל בכך, גם אם זה יהיה נכרי ברחוב!". למפל הנהן בראשו ונפרד לשלום מהרבי. בליבו תהה לפשר דבריו הסתומים של הרבי. מעולם לא שמע מפיו דברים כאלה. בדרכו לביתו הביט ימינה ושמאלה, מחפש אדם הזקוק לעזרה.

     בתחנת הרכבת הבחין באישה לא-יהודייה, המתהלכת אנה ואנה בחוסר מנוחה. הוא פנה אליה והציע את עזרתו. "אין צורך, תודה", דחתה אותו האישה בנימוס. אך דברי הרבי המהדהדים באוזניו אל מול האישה הנראית נבוכה ואבודה גרמו לו להוסיף להפציר בה לגלות לו מה מעיק עליה, ואולי יוכל לעזור לה. "איבדתי את תיקי", נענתה לבסוף, "ובו כספי ומסמכיי האישיים. אינני יודעת אם אבד התיק או נגנב. בכל מקרה נותרתי בלי שיש בידי אפילו הכסף הדרוש לשוב לביתי". "כמה כסף את צריכה בעבור הנסיעה?", שאל החסיד. "מחיר הנסיעה לפחות עשרים וחמישה זהובים", אמרה האישה בייאוש. החסיד הוציא מיד את ארנקו, ומנה את הסכום הדרוש ואף הוסיף עליו עוד כמה שטרות. "קחי לך וסעי לשלום!", אמר לאישה. דמעות של התרגשות הופיעו בעיניה, והיא הודתה לו בכל פה, ואף נתנה לו את כרטיס הביקור שלה ובו פרטיה האישיים. ר' אברהם העיף מבט חטוף בכרטיס, ראה כי הגברת שופטת במקצועה, אך לא שת ליבו לזאת. הוא תחב את הכרטיס לארנקו, בלי לייחס לו חשיבות כלשהי.

     הגיע יום המשפט. נרגש ומתוח התייצב החסיד באולם בית המשפט, ממתין בדריכות רבה לדינו. שפתיו מלמלו פרקי תהילים והוא נשא תפילה לבורא שיחלץ אותו מן המיצר אל המרחב. בליבו קינן חשש כבד כי השופטים ייטו לשבט ולא לחסד ויענישו אותו קשות על התרמית שעשה. במוחו שחזר את פגישתו עם רבו, את ברכתו ואת הוראתו המסתורית להיטיב עם כל אדם, אך לא ראה כיצד כל זה מתקשר למשפטו.

     "בית המשפט!", קרא שמש בית הדין, וכל הנוכחים קמו על רגליהם וציפו לכניסת השופטים. שני גברים ואישה נכנסו אל החדר ופסעו אל כס השופטים. ר' אברהם הביט כלא מאמין: השופטת לא הייתה אלא האישה שעזר לה בתחנת הרכבת! המשפט החל. נציג התביעה פתח בדברים. הוא פרש לפני השופטים את כתב האישום כנגד הסוחר ופירט את סעיפי האשמה. הוא הציג את ההוכחות, תיאר בצבעים חיים את חומרת העוון, וקינח בדרישה להחמיר עם העבריין בכל חומרת הדין. ר' אברהם הצטנף במקומו אחוז חרדה ופחד. הדברים החמורים והנוקבים השפיעו מאוד על השופטים. ניסיונותיהם של עורכי דינו להמעיט מחומרת מעשיו נתקלו בהתנגדות חריפה של שני השופטים, ונראה היה כי הם נוטים לעמדת התביעה. ואכן, בסיכומו של דבר הביעו השניים את דעתם בעד הרשעה וענישה מחמירה.

     לקראת סוף הדיון ביקשה השופטת לשאת דברי סיכום. "אני מתנגדת להרשעה", הדהימה את הכול, וגוללה לפני עמיתיה ולפני הקהל באולם בית המשפט את שאירע בתחנת הרכבת. "אני הייתי האישה הנבוכה והאבודה", סיפרה בהתרגשות. "חשתי חסרת אונים ולא ידעתי מה לעשות. ואז ניגש אליי הנאשם ופשוט הציע לי את עזרתו, בלי לבקש כל תמורה. הוא לא הכיר אותי, אינני משתייכת לבני עמו, ובכל-זאת גמל עמי חסד. לכן אינני מאמינה שאדם זה הוא נוכל. גם אם כשל פעם אחת – אין זו אלא מעידה חד-פעמית, ומן הראוי להתחשב בו ולזַכות אותו במשפט".

     דבריה הנרגשים השפיעו גם על עמדתם של השופטים האחרים, והם שינו את דעתם והחליטו לנהוג עם הנאשם במידת הרחמים ולהוציאו זכאי.

     בערוב ימיו עלה ר' אברהם למפל לארץ ישראל והתגורר בבני-ברק. את הסיפור סיפר בעצמו, כפי שאירע.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אוהב כסף,חומד כסף, ישבע כסף צידה לדרך  עצבות ,נועל, שערי שמיים, לשבר חומות,




אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ו

 

אדם שעודנו אוהב את בנו יותר מאשר ישראל אחר, טרם הגיע לאהבת ישראל אמיתית (ר' דוד מלעליב זי''ע)

 

     הנותן ראוי לשתוק, מתנתו תדבר בעדו.

 

     ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. למה ביציאת מצרים היו צריכים זכויות כמו דם פסח ודם מילה, וכאן אמר להם אתם תחרישון, ומתרצים מכיון שה' ידע מראש שתהיה כאן מסירות נפש כמו נחשון וכדומה, וכשיש מסירות נפש זאת הזכות הכי גדולה (אבני נזר(.

 

     ופרעה הקריב. שלושה פירושים: 1 פרעה הלך הראשון למלחמה, 2 הקריב קרבן לבעל צפון, 3 הקריב את ישראל לאבינו שבשמים, שעל ידו עשו ישראל תשובה.

 

טוב להודות לה' (קובי לוי)

      אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32 הייתה יכולה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב, דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהה.

     כמה צריכות להודות הנשים היולדות על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה בגוף ובנפש, בדרך כלל מסתיימות שעות הסבל והמכאוב בחיוך ובאושר של אם מתרגשת האוחזת בידיה תינוק צווח. כשילדה טלי את בנה השלישי, הכל היה תקין, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים ולסבתות ולבני המשפחה השמחים הובל תינוקה למחלקת התינוקות ואילו היא הובלה למחלקת היולדות כדי לנוח.

     לאחר 8 שעות שינה עמוקות היא התעוררה וביקשה לקום מן המיטה אך ללא הצלחה. הרגלים היו כבדות עליה והידיים עוד יותר, היא ניסתה להזיז אצבעות אך זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת אולי זה רק חלום בלהות, אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך חוץ מהראש שנע ימינה השמאלה ושאר חושיו, כל הגוף היה משותק... היא זעקה בבהלה וחרדה מפני הבאות... לאחר בדיקות ארוכות נותרו הרופאים אף הם חסרי אונים, גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן את מקור הבעיה. האם זה וירוס? או שמא החיידק הטורף ר"ל? קריסת מערכת העצבים? פגיעה מוחית? לאחר שבועיים של ניסיונות, טיפולים, אבחונים ובדיקות שונות ומשונות היא הועברה שבורה ורצוצה לבית לוינשטיין, מיכאל התינוק נשאר אצל הסבתא וטלי הייתה רווית געגועים אליו ולשאר הילדים. בעלה, גלעד לא עזב אותה לרגע ופיו היה מלא מילות עידוד ואופטימיות כפי שאדם ירא שמים צריך להיות: "משותק לנו הגוף, אבל אין לי ספק אשתי שישועה קרובה לבוא" לחש לה. טלי פרצה בבכי תמרורים, שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשא, כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר: "בעלי היקר, אתה עדיין איש צעיר ועתידך לפניך, יש לנו 3 ילדים מתוקים שצריך לגדל, אני מחוץ למשחק החיים, הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצונו ואני מקבלת עלי את הגזירה באהבה עד כמה שביכולתי.... אני מלאה הערכה לעידוד ולחיזוק היום יומי אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים, בלעדיי". "עד יום מותי אשאר בעלך, את עוד תלכי על הרגלים... חדלי מדברי ההבל הללו..." השיב לה.

     בחדרה של טלי היו עוד 3 חולות בתהליך שיקום... מירב, אישה צעירה עיוורת, נורית, חולת טרשת נפוצה ונוגה פצועת תאונת דרכים שאיבדה מעט את יציבותה הנפשית ועסקה ברקימת כריות, "את חברה שלי, תניחי את ראשך על הכרית שלי ובעז"ה תבריאי" אמרה לטלי. טלי השקיעה ראשה בכרית והחלה לדבר עם ה': "אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים... אבל יש לי תינוק קטן בבית שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח עלי את ראשו... אולי תרחם עלי ובמקום משותקת  100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב, נכון שהיא עיוורת אבל היא יכולה לחבק את ילדיה.... או אולי בטרשת נפוצה כמו שיש לנורית, נכון זו מחלה סופנית אבל לפחות היא יכולה לשחק עם ילדיה... כמה נורא זה להיות משותקת, חסרת אונים כמו סמרטוט שאין בו שימוש... אבא שבשמים אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים, הרי אתה יודע מה טוב ונכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".

     תפילה זו בקעה רקיעים, למחרת הגיע לבית לוינשטיין ד"ר ארנולד מהולנד, מומחה בעל שם עולמי, הוא בדק את טלי במשך שעה ארוכה, עיין תיק הרפואי ואמר: "השיתוק הזה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה יעלם והיא תבריא תוך חודשיים שלושה" המילים החמות היו כטל תחיה עבור טלי. בעלה שמח לשמוע את הבשורה, לפתע נעורה בו תקוה שניתן לקצר את הזמן, הוא חיכה שכל חברותיה לחדר תלכנה לחדר האוכל הוא נעל את הדלת ופנה לאשתו: "טלי את בריאה, ליבי אומר לי שהגזירה בוטלה והרופא אינו מדבר מגרונו, זוהי בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!" טלי היתה המומה, "קומי, את בריאה!" צעק. "זהו עכשיו זמן של רחמים!", הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת, טלי לא האמינה, לפתע ניסכו בה כוחות טמירים... נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... כשהיא נשענת על הקיר, לא יאומן אבל גוררת, 10 ימים חלפו עד שחזרה לעצמה אך לא ב- % 100, היא נפרדה בנשיקות מחברותיה ואיחלה להן החלמה מהירה. ואז קראה לה נוגה: "טלי, אל תשכחי את המתנה שלי קחי אותה אתך...", וכשהגיעה הביתה שמה את הכרית למראשותיו של תינוקה "ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אמא... שהרקיעו שחקים, היא גם מלאה דמעות, יהי רצון שהן ילוו אותך בהמשך חייך, בבריאות ובשמחה". 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אהבת ישראל,ה' ילחם לכם,תחרישון,דם פסח,דם מילה,מסירות נפש,אבינו שבשמים,


 אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ו

 

 

אם אתה רוצה להמתיק את המר שלך תסתכל על המר של החבר שלך...

 

     אנו אומרים בכל יום ב' ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...

 

     המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" – שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.

 

     הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפות את החולה (הרמב"ם)

 

ארבעים שנה לאחר המעשה העונש הגיע (ברכי נפשי(

     במעשה המופלא שסופר ע"י בעל המעשה, יש בו מסר חד כתער, עד כמה חמורה היא הפגיעה ביהודי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד. על המלמדים והר"מים, וכל מי שמתעסק בחינוך, לקרוא את השורות הבאות בעיון רב,  ולהחדיר את הלקח והמסקנות לליבם, ולהבין שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. '

     לילה אחד', הוא מספר, 'והנה אני רואה בחלומי את הוריי,  יחד עם סבתי ובני משפחה נוספים שכבר נפטרו לבית עולמם. פניהם היו מאירות, ואבי המנוח פונה אליי ואומר כהאי לישנא: רוצים להזמין אותך לבירור בבית דין של מעלה, בענין מי שפגע בך לפני ארבעים ושלש שנים'. לפני שהספקתי להחזיר תשובה, ממשיך אבי ואומר ש'ביקשו להזמין אותך כבר לפני שנתיים, אבל אז היית רק בן חמשים ושמונה. עכשיו, משמלאו לך ששים שנה, רוצים להזמינך לבירור. בשומעי את הדברים, נרעדתי אל לבי, ואמרתי להם שאינני רוצה להגיע, כי חוששני שישאירו אותי שם... ההורים הרגיעו אותי ואמרו לי, בפנים מחייכות, ש'כל כך טוב כאן, שיתכן כשתגיע - תרצה להישאר, אבל עדיף שתישאר למטה' - - - כך, במדויק, היו הדברים.  הם הסבירו לי שבכל אופן רוצים להזמינני לבירור כיון שהאדם היחיד שיודע את הפרטים במדויק, זה אני, בהיותי בעל המעשה. - אז מה אעשה? שאלתי. תפנה לרב ותשאל מה לעשות, אמר אבי. - לאיזה רב לגשת? - לרב קניבסקי שליט"א - החזיר אבא.  התעוררתי בשעה ארבע בלילה, והנה חלום. בעתה אחזתני, ולא ידעתי כיצד לצאת מזה, במיוחד כשזכרתי היטב את פרטי המעשה ההוא שהתרחש לפני ארבעים ושלש שנים,  בהיותי לומד בישיבה, וגם ידעתי שהמשפט שיצא מפי אבי ז"ל ש'ביקשו להזמינך כבר לפני שנתיים, גם הוא נכון. היה זה המקרה המסעיר שרודף אחריי במשך כל השנים, ולא עזבני לרגע אחד.

     ומעשה שהיה כך היה: יום אחד נכנסתי ל'סדר' בוקר בישיבה. כל שלש מאות הבחורים היו כבר באולם, ופתחו בלימוד. לפתע ניגש אליי אחד החברים וטען שהגמרא שאני לומד בה היא שלו, ודרש שאחזירנה לו. כיון שידעתי בוודאות שהוא טועה, והגמרא שייכת לי, סירבתי לשמוע לדבריו. החבר פונה אל הרב היושב בקצה האולם, והנה הרב קורא לי ומבלי לשאול שאלות ומבלי לברר את האמת דורש ממני להשיב לחברי את הגמרא. 'אבל הגמרא היא שלי', ניסית לטעון, אולם בטרם סיימתי את המשפט, נחתה עליי סטירה אדירה - - - הסטירה היתה כל כך חזקה, עד שהועפתי ממקומי למרחק כמה מטרים. זכורני שקול-ההד של הסטירה היה כל חזק, עד שכל התלמידים הפסיקו ללמוד, ובאולם שרר שקט מוחלט.  שוו בנפשכם באיזו פגיעה מדובר - שלוש מאות בחורים רואים בחרפתי, ובטוחים שעשיתי את שלא ייעשה, ולכן קבלתי סטירה בעוצמה שכזו. הרי לא יתכן אחרת! כמובן שנעלבתי ונפגעתי עד עמקי נשמתי, והאירוע פגע בי עד לאימה. יצאתי מהיכל הישיבה, והנה ניגש אליי ראש הישיבה,  וכששמע במה מדובר, הבין את העוול הנורא שנעשה לי,  והחל להרגיעני. בהיותו אדם חכם, עשה זאת ראש הישיבה בתבונה, ולא ניסה לסנגר על הר"מ ההוא, אלא אמר 'אני מאד מאוד מבין לליבך, אבל בטוחני שהיתה כאן אי-הבנה' . לאחר שהוסיף עוד אי-אלו דברי הרגעה, ביקשני שלא להוציא את הסיפור החוצה, ולא להעבירו לאף אחד. הוא הדגיש שאיננו דורש זאת ממני, 'אבל אם יעלה הדבר בידך,  אבקשך שלא לספר את הדברים'. באותו רגע גמלה בי ההחלטה לציית לדבריו של ראש הישיבה, וגם כשחזרתי לביתי לכמה ימי-מנוחה, וההורים שאלוני מה אירע,  התחמקתי, ולא סיפרתי להם מילה. השארתי את הסיפור בתוך לבי, ובמבט לאחור באמת אינני ידוע כיצד הצלחתי לעשות זאת.  היה זה אירוע כל כך טראומטי שאינני מבין כיצד עמדו לי כוחותיי לא לספרו לאיש. אבל המציאות היא שמאז ועד עתה, לאורך כל ארבעים ושלש השנים, לא סיפרתי את הדבר לאף אחד. עד החלום בליל שבת, לא שיתפתי בכך גם את קרוביי המובהקים ביותר.

     הרב לא ביקש ממני סליחה, ואני השתדלתי לחזור לחיי שגרה, ולשכוח מהסיפור. כיון שטבעם של חיים שהם שוטפים וזורמים, המשכתי גם אנכי את זרם-החיים, והגעתי בס"ד עד הלום. אבל תחושת הסטירה האדירה ליוותה אותי בכל צעד שעשיתי.  לפני כארבע שנים התגעגעתי לישיבה שבה למדתי בנעוריי, והלכתי לבקר בה, ואף העזתי לדפוק על דלת ביתו של הר"מ ההוא. אשתו פתחה את הדלת, ואמרה שהוא אינו מרגיש בטוב, אבל כשהתעקשתי להיפגש עימו, הכניסה אותי לחדרו, ואז הזדעזעתי לראות שהוא זורק את ראשו כל הזמן אנה-ואנה, בתנועות מפחידות. התמונה שהצטיירה בפני היתה שכאילו מאן-דהוא עומד לפני האיש, מימינו ומשמאלו, וסוטר כל העת על שתי לחייו, וזו היא הסיבה לתנועתו התכופה של הראש לשני הכיוונים. כשיצאתי אמרו לי בני הבית שתנועות הראש הללו החלו לפני זמן מה בצורה פתאומית. הם ביקרו אצל כמה רופאים, והם לא איבחנו שום מחלה, לא פרקינסון, ולא שום מחלה דומה, ולא ידעו את פשר התופעה. רציתי לומר שאני יודע את הסיבה, אבל התאפקתי, ועצרתי את עצמי, ולא הוצאתי מילה מפי.  

     לפני שנתיים, כמה ימים לאחר שמלאו לי חמישים ושמונה שנים, הרגשתי כאבים בחזה, וכשמיהרתי לקופת החולים אמרו לי שאני בעיצומה של התקפת לב חזקה, והזעיקו אמבולנס שהבהיל אותי ל'תל השומר', שם אמרו לי שאם הייתי מגיע מחצית השעה מאוחר יותר, יתכן שלא היה כבר מה לעשות. והנה לפתע בא החלום על 'ההזמנה לבירור בפני בית דין של מעלה', ועל כך ש'כבר לפני שנתיים ביקשו לקרוא לך...' הרגשתי שיש דברים בגו, ומיד כשהתעוררתי בלילה מיהרתי לביתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א,  והתפללתי ותיקין ב'לדרמן' . לאחר התפילה ביקשתי להתקבל אצל הגאון שליט"א,  אבל בני הבית רצו לדחותני בטענה שאין זו שעת קבלת קהל. כשאמרתי להם ש'מן השמים שלחוני אליו', ותיארתי את שהיה בחלום, ושאבי המנוח אמר שאתייעץ עם הגר"ח,  הכניסוני לחדרו. כששמע הרב את הדברים אמר שחלומות שווא ידברון. אמרתי לו שלמרות זאת אני מרגיש שיש כאן משהו אמיתי, הורה לי לכנס בית דין ולומר שאני מוחל לאותו רב במחילה גמורה. ואכן, הגר"א מן כינס עוד שתי תלמידי חכמים, ואמרתי לפניהם שאני מוחל. ועדיין לא הרגשתי רגוע. אמרתי להגר"א מן שאני רוצה לנסוע אל הר"מ ההוא, ולומר את בקשת המחילה בפניו. הגר"א נכנס אל מרן,  ושאלו האם יש טעם בדבר, והסכים.

     כשאני דופק על דלת ביתו של הר"מ בבוקרו של יום ראשון, אין קול ואין עונה. אחד השכנים ששמע את הדפיקות הרצופות, יצא ואמר לי שבליל שבת הבהילו את שכנו לבית החולים, והוא שוכב במחלקת טיפול נמרץ. רצתי לבית החולים, והגעתי היישר למיטתו של החולה, שם עמדו אשתו ובניו. התברר לי שמצבו קשה, ושעותיו ספורות. ניגשתי אל בנו ואמרתי לו שאני רוצה להיכנס לרגע לאביו, ולומר לו משהו. הבן דחה את בקשתי בכל תוקף, ואמר שאביו אמנם מצוי בהכרה מליאה, אבל מצבו כל כך קשה שפשוט לא שייך לדבר אתו. הוספתי ואמרתי לו שברצוני להזכיר לאביו מעשה פלוני שבו חטא כנגדי, והבן נבהל עוד יותר. 'האם זה הזמן לדבר איתו על חטאים? הרי הוא עלול לקחת את הדברים לליבו, ולהסתכן עוד יותר! ואז סיפרתי לו בקצרה את החלום, ואמרתי שהגר"ח הסכים שאגיע, ואולי דווקא זה יתרום לשיפור במצבו . בני המשפחה הסכימו להכניסני. התקרבתי למיטתו וראיתי שמצבו אכן קשה מאוד. במאמצים עליונים שאלתי אותו האם הוא זוכר את המעשה ההוא שפגע בי מאוד,  והחולה נענע בראשו לאות הסכמה. אמרתי בקול שהנני מוחל לו על כך, ואף הוספתי שגם אני מבקש מחילה ממנו על שלא שמעתי בקולו כשביקש שאתן את הגמרא לחבר ההוא [למרות שכאמור הגמרא היתה שלי]. החולה אמר במפורש שהוא מוחל לי על כך, ואז ראיתי שהוא אכן הבין את כל הדברים שאמרתי לו, ו'מעמד המחילה' הצליח בצורה יוצאת מן הכלל. הרגשתי שהוקל לי, וחזרתי לביתי.

     והנה, אני רק דורך על מפתן הבית, והטלפון מצלצל. אחד מילדיו של הר"מ, אמר לי בקול נרגש כי מצבו של אביו הוטב לפתע-  פתאום, והרופאים - שרק לפני זמן קצר הודיעו לנו את הגרוע מכל - נדהמו אף הם לראות את השיפור הדרמטי שחל במצבו, ולא הבינו איך זה קרה.  לא חלפו ארבעים ושמונה שעות והחולה שב לביתו,  ובני הבית סיפרו על מופת נוסף שהתרחש. תנועות הראש המוזרות של אביהם פסקו לחלוטין, והוא חזר להיות כאחד האדם. וכשם שאף אחד לא הבין על מה ולמה החל הראש לזוז, כך גם הפעם לא היה כל הסבר טבעי להפסקת התזוזה.  ביקשתי מהגר"א מן שישאל את מרן הגר"ח האם אפשר לתלות את הנס שקרה לר"מ שלי בתנועות הראש - בבקשת המחילה, והוא השיב בחיוב, ואמר שיתכן בהחלט לתלות את הדברים זה בזה.

     כעבור שבוע נסעתי שוב לבקר את הר"מ בביתו, ומצאתי לפני אדם בריא ושמח. חזרנו שוב על בקשת המחילה, והכל הלך למישרין. צריך לזכור, שהר"מ שלי הוא בן שמונים ושבע, ולמרות הכל הוא שב בס"ד לאיתנו, מה שמוכיח שהחולשה הגופנית הגדולה, והמחלה שבאה עליו,  היתה בגלל האירוע ההוא, לפני ארבעים ושלש שנים.      

     מהלך הביקור נזכרנו לפתע שיש גם צלע שלישית בכל הסיפור, והוא החבר שבגללו קרה מה שקרה. הרגשנו צורך לחפש גם אותו, ולשתפו במה שהתרחש בימים האחרונים.  זמן רב לקח עד שמצאנו אותו, ואז התברר להוותנו שמזה שנים רבות האיש הזה אינו בקו הבריאות, ודעתו השתבשה עליו. הגענו לביתו וניסינו לתמוך בו, ולהזכיר גם לו את מה שהיה עם הגמרא בהיכל הישיבה, אבל הוא לא ידע מה נעשה איתו. ומי יודע אם לא הענישוהו מן שמיא'. יש דין ויש דיין, וגם לאחר כל כך הרבה שנים, כשהאדם עלול לחשוב אולי החטא כבר 'נשכח', דואגים להזכיר לו שהכל - הכל כתוב וחתום. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

להמתיק את המר,בשמים מעל,בארץ מתחת,מצרים,מאסר,מוגן ובטוח,הרופא הטוב,לרפות את החולה,




אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ו

 

 

האדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.

 

     ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר: "טרף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו" (תהלים קיא, ה(.  הן לה' הארץ ומלואה, לו הכסף ולו הזהב. מדוע שוררת כזו דחקות בהיכלי התורה, וראשי הישיבה נאלצים לקחת מקל נדודים ולגלות לארצות נכר, כדי שבעולם כולו יזכרו שיש תורה ולומדי תורה, ויטלו חלק בהחזקתה. וזהו שנאמר: "טרף", מלשון: "מי ישלו ומי יטרף". כלומר טלטולים ונדודים, "נתן ליראיו", הם ראשי הישיבות, כדי להזכיר לעולם כולו את בריתו, זו התורה (נדרים לב ע"א), ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה(.

 

     הרב וולבה כותב שכאשר את אומרת "ברוך אתה", כל הסתר הפנים מסתלק והקב"ה נוכח פתאום, כי קראת לו. אמרת "אתה" והוא התייצב כדי להיות איתך. ִלא אירא רע כי אתה עימדי.

 

     ידוע מפי ספרים וסופרים שע"י שהאדם שומר פיו ולשונו בעת התפילה מלדבר דברי-אחרים - זוכה לפרנסה. וכלשונו של ה"מי שבירך" מהתוספות יו"ט ז"ל. וזהו "ה' ילחם לכם", שה ' ישפיע עליכם לחם לאכול, בתנאי "ואתם תחרישון" בעת התפילה . )כ"ק אדמו"ר מסקאליע זצוק"ל - ניצוצי אורות עמ' א'(

 

בנערינו ובזקננו נלך. (דברים טובים, פרשת בא)

     הסיפור אירע לפני למעלה מ-70 שנה.  השלג נערם לגובה שמונים ס"מ! סופת שלגים השתוללה בצפון אמריקה, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס 20 מעלות! הרחובות היו ריקים מאדם. גם בישיבת "תורה ודעת" נשארו תלמידי הישיבה בחדרם בלי יכולת לצאת מהפנימייה אל עבר בית המדרש השוכן במרחק מה מהמקום. כעבור יומיים של מצור החלו שלושה בחורים מבני הישיבה לדאוג: מחר השיעור הכללי של ראש הישיבה,  רבי שלמה היימן. מעניין מה יעשה ראש הישיבה? ידועה היתה מסירות נפשו להרבצת תורה, ובודאי גם מחר הוא יגיע לישיבה במסירות נפש, בשלג ובקור, אך הוא לא ימצא שם איש. החליטו השלושה: גם אנו נמסור נפש ונגיע לשיעור.

     בקשיים גדולים הם צלחו את דרכם בשלג ללא פגע, והגיעו לבית מדרש ריק מאדם, כפי ששיערו. המתינו השלושה, והנה בדיוק בזמן הקבוע הם שומעים את קול פסיעותיו של ראש הישיבה, מגיע כשכולו לבן, נוטף פתיתי שלג, אך פניו מאירות. הביט ראש הישיבה בחיוך בשלושת הגיבורים, פסע אל עבר מדרגות ארון הקודש, ופתח את השיעור כרגיל. הוא מסר את שיעורו כאילו הוא עומד בפני מאות תלמידים. פניו האירו כלפידים, ורידי מצחו האדימו ממאמץ מחשבתי, מידי פעם דפק בחוזקה על הסטנדר, כל כולו אש להבה. בסיום השיעור נגשו שלשת הבחורים אל ראש הישיבה ושאלוהו: "מדוע התאמץ הרב כל כך, הלא רק שלושה בחורים אנו. יכולנו להקשיב גם אם היה לוחש...?!"  הרצין ראש הישיבה והשיב: "אתם חושבים שאני מוסר את השיעור לכם בלבד? אני מוסר בידכם את לפיד התורה!  לכם, לילדיכם, לנכדיכם ולכל צאצאי צאצאיכם, לתלמידיכם ולתלמידי תלמידיכם. אם לא אצעק, איך הם ישמעו".

     נאמר בתורה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתַי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" )שמות י', ב'). מדוע התורה לא מסתפקת בכך שרק האב יספר את כל אשר קרה במצרים, והחיוב מוטל גם על הסב?  התשובה היא שהעברת לפיד האמונה מאב לבנו תלויה בכך שהאב רואה בבנו את בבואתם של נכדו ושל נינו. אם יעבור המסר היהודי באופן הנכון, בעוצמה, בחום ובאהבה, תהיה ההצלחה לא רק עם הבן, אלא גם עם הדורות הבאים

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

הפלאפון, האינטרנט,המיקרוגל,בהיכלי התורה,מקל נדודים,שומר פיו ולשונו,מי שבירך,לחם לאכול,


אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ו

 

 

בזמננו כבר בגיל הרך חושבים על 'תכלית'. עיקר שאיפתו ומבוקשו של נער צעיר היא להגיע למשרה נכבדה שיש עמה משכורת גבוהה ומובטחת. גישה זו בטעות יסודה. בראש ובראשונה חייב כל נער יהודי לקבל חינוך תורני עשיר, ורק אחר-כך יתחיל לחשוב על 'תכלית', והקב"ה, הזן והמפרנס את הכול, ודאי ימציא גם לו את פרנסתו בשפע. (הרבי מליובאוויטש)

 

'     במקום שיש אחדות יש ברכה'. והיינו רמז לא' ב' - א': אחדות. ב': ברכה. ("נפש החיים" א' לרבינו חיים פאלאג'י)

     

     "הנני ממטיר לכם לחם... למען אנסנו היֵלך בתורתי" (שמות טז,ד). כשהעני הוא ירא שמים אין בכך רבותא; כל העניים הם מטבעם יראי שמים. הניסיון האמיתי יהיה בשעה ש"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; רק אז אוכל לדעת אם אמנם יראים אתם באמת. (בן פורת יוסף)

    

     הרה"ק רבי זוסיא מאניפולי אומר: מה א-לוהים היה זה אילו הייתי אני צריך ללמדו כיצד ובמה לעזור?

 

     ''הרסנו את העולם הישן מתוך רצון לבנות עולם חדש, אבל לא השכלנו להבין שמחורבות יש פרנסה רק לארכאולוגים". 

 

     "ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה'" (שמות טז,יד). לאכול לחם לשובע ובכל-זאת לזכור את ה' – זו רבותא! (רבי נפתלי מרופשיץ)

 

     ''ויאמרו לאמור" בקשתם של ישראל הייתה שיזכו לומר שירה זו תמיד, באותה התלהבות שאמרוה בעת קריעת  ים-סוף.

 

     חסיד אחד התלונן לפני הרבי מהר"ש מליובאוויטש על מצבו הקשה בפרנסת ביתו, וסיים במילים "מאין יבוא עזרי" (תהילים קכא,יא). השיב לו הרבי: הלוא בהמשך נאמר "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". הוא הזן והמפרנס את צבא השמים וצבא הארץ, לכל בריה ובריה לפי צרכיה, בעתה ובזמנה.

טלפון בהשגחה (ברינה יקצורו, עלון 180)

     כתוב בתורה הקדושה: "כִי מִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱֹ-לקִים קְרֹבִים אֵּלָיו כה' אֱֹ-לקֵּינּו בְכָל קָרְאֵּנּו אֵּלָיו" (דברים ד'). כמה מאושר צריך להיות כל יהודי היודע שבורא כל העולמות הוא אביו, המנהל את חייו בכל רגע, וכל מקרה ודבר בחייו הוא חסד ה' הנעשה לטובתו! יהודי כזה שמח בכל מצב ובוטח בה'.

     לפנינו מעשה מדהים המראה שהכל מושגח: מלון 'גלי צאנז' בעיר נתניה. בשבת זו, אמורים להתארח כאן במלון קרוב למאה ילדים מיוחדים, הבאים מטעם ארגון החסד "רפואה וחיים" של חסידות ויז'ניץ. מאה ילדים שברא אותם הקב"ה מיוחדים במינם. ילדים מיוחדים אלו יוצאים הישר ממקום לימודיהם ביום שישי, ונוסעים לשבת של הנאה ושל שמחה בנתניה. כל ילד מקבל מתנדבת אחת, יקרה ומסורה, שמטפלת רק בו במשך השבת.

     יום שישי בצהרים. בלובי המלון יושב רכז הארגון, הרב נפתלי ויינברגר שליט"א, מוטרד במחשבות. מארגן נוסף של השבת נגש אליו ושואלו: "הרב ויינברגר, קרה משהו? אתה נראה מטרד ביותר", הרב ויינברגר נאנח עמוקות. "אמו של אחד התקשרה וספרה שבנה חלה בחזרת ואינו יכול יבוא לשבת", חזרת? זו לא מחלה מסוכנת", אומר המתנדב. "נכון" מסכים הרב ויינברגר, אני רק חושב את מי להביא במקומו". "מה פרוש את מי? תבחר את המקרה הקשה ביותר", מייעץ המתנדב, 'המקרה הקשה ביותר'? תוהה הרב ויינברגר, "איך אני יכול לדעת מה הכי קשה כאן..."?

     שני המארגנים שקעו במחשבות. את מי באמת יבחרו להביא לשבת במקום הילד שלא מגיע? רשימת הילדים מונחת לִפְנֵּיהם. כל ילד וסיפורו הכואב, כל משפחה והקושי שלה. לבסוף הרב החליט על אחד השמות. דוקא לא בין המקרים הקשים ביותר, אבל ליבם אמר שהילד הזה זקוק לעזרה. הם מתקשרים לביתו של הילד. אין תשובה. איש אינו עונה בבית. מתנדבי האגודה מנסים לאתר את מספר הפלאפון של האב ומתקשרים אליו. הרב ויינברגר מחייג ושומע את אב המשפחה מדבר בקול שקט ושבור. "שלום, מדבר נפתלי ויינברגר 'מרפואה וחיים'. תגיד, אולי אתה רוצה לשלוח את הבן שלך לקיטנה היום. סליחה שאנו מודיעים לך ככה מהרגע להרגע. אבל בדיוק עכשיו ביטל מישהו את ההגעה שלו לשבת, אז רציתי להזמין את הבן שלך כאורח הכבוד לשבת".

     שקט בקו. האב המום לגמרי, מתקשה להאמין שהטלפון הזה מגיע אליו. "אתה מתקשר אליי לבקש ממני שאשלח את הילד המיוחד שלי לקיטנה שלכם"? צועק האבא בקול. הרב ויינברגר נבהל מעט. אולי נעלב האב, אולי ההזמנה אינה מוצאת חן בעיניו? ואז מספר אביו של הילד המיוחד: "אני נמצא פה בתחנת דלק עם המשפחה", מספר היהודי, "אנחנו בדרך למירון לעשות חלאקה, לאחד הילדים שלנו. את ילדנו המיוחד, השארנו אצל חברה של אשתי, אותה הילד אוהב. למרבה הצער, נפטר חמיה של החברה. היא ובעלה נוסעים עתה מהבית ואמרו שהבן שלנו לא יוכל להיות אצלם בשבת. החלטתי לחזור הביתה. הילדים אמנם מתמרמרים כאן, אבל אין לנו ברירה. וככה, דקה לפני שאני מתניע את הרכב להסתובב ולחזור הביתה, אתם מתקשרים לבקש לארח את הילד שלנו לשבת! יש השגחה יותר פרטית מהשגחה פרטית כזו? אדם רק צריך משהו, וכבר הקב"ה שולח לו את הישועה פעמים, אפילו לפני שביקש ממש "טרם יקראו ואני אענה"! "אין לכם משג איזה חסד עצום אתם עושים איתנו, הילדים הבריאים שלנו, בקושי זוכים לשבתות שבהן אנחנו מתייחסים אליהם. כל כך התכוננו לשבת זו, וכמה הצטערנו מביטולה, ועכשיו אנחנו שמחים כל כך בזכותכם!

     ההורים הביאו את הילד למלון והשמחה היתה מרוממת ומלווה בדמעות של אושר. השבת נכנסה והיתה מלאה בחוויות לילד המיוחד במלון ואף למשפחתו. מיד כשיצאה השבת, אביו של הילד מחייג לרב ויינברגר שמח ומאושר, ומבקש לשלם על האירוח. הרב ויינברגר מסרב בכל אופן, ומודה לאב על שנתן לו את הזכות להיות עם הבן שלו... "תבינו", אומר האב, "מישהו נתן לי לשלם לכם על האירוח בשבת זו". הסתבר, כי באותה שבת שהה במירון עשיר גדול מאנגליה. האיש, בעל לב חם נפגש עם אביו של הילד. בין היתר, סיפר האברך לעשיר, על ההשגחה הפרטית שליוותה אותם בנסיעתם למירון, והחסד הגדול שעשו אגודת 'רפואה וחיים'. "כמה עולה לך שבת כזו"? התעניין העשיר... "לי, השבת לא עולה כלום, האגודה היא שמשלמת, אך אינני יודע מניין להם הכסף". העשיר היה מופתע וביקש שאברר לו זאת. "איך זה שיבואו אנשים, יקחו את הבן שלך, יטפלו בו, ירחצו אותו, ישמרו עליו, יארחוהו במלון על חשבונם בלי לבקש ממך כסף..."? "עשיתי ברורים אחדים", מספר האב לרב נפתלי ויינברגר, "וגליתי פתאום שאתם אוספים פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום שיכסה את הוצאות השבת הזו. גם אני עצמי הייתי מופתע. תמיד אני טרוד כל כך ולא זוכר בדיוק לחשב זאת... אז הנה, הוא (העשיר) כל כך התפעל, שהשאיר לי בעבורכם סכום נכבד בעבור הוצאות השבת לבני ולילדים נוספים".

     הפעם היה תורו של הרב ויינברגר להתרגש עד דמעות... באמת לא ידעתי איך אני 'מכסה' את השבת הזו..." – הוא אמר. "סמכתי ובטחתי בה' שיעזור לי להגיע לסכום הנדרש. והנה, הקב"ה ברוב רחמיו, ידע את המצוקה של ההורים, את השמחה וההנאה של הילדים, את הרצון שלנו להיטיב לברואיו באמת, אז ה' דאג לנו גם לפרט הזה. ללמדנו, שהעולם מנוהל כל רגע ורגע בהשגחה ובדיוק מופלא ע"י הבורא חי העולמים, כל דבר נעשה ברגע המתאים. אין טעויות! הכל נעשה בשלמות ע"י בורא כל העולמות, וה' חפץ להיטיב לעושה רצונו...! כי אין עוד מלבדו.

 

טעות בזיהוי [חיים ולדר]

     פעם, כששדכן קבע פגישה, הוא היה נותן לבני הזוג סימן זיהוי, כמו עיתון מסוים. אבל זה היה פעם. לא בימינו. וכשאין סימן זיהוי, עלולה להתרחש... טעות בזיהוי! סיפור מדהים, עם מוסר השכל בלתי צפוי

..

     הסיפור שלנו התרחש לפני כעשר שנים. הייתי בחור בן 22 בתקופת השידוכים. למדתי בישיבה ידועה וטובה, ונחשבתי לבחור למדן ומקובל מאד בחברה. קיבלתי הצעות טובות, ב"ה, כולל כאלו שהציעו לי לדאוג לפרנסתי בשנים שלאחר מכן על מנת שאוכל להמשיך ללמוד תורה. בקיצור, רק צריך הייתי להחליט. בעניין הזה די התקשיתי, אולי בגלל שהמבחר היה כל כך גדול. וכאן הסיפור שלי מתחיל.

     הוצע לנו שידוך. ביררנו, והמידע שהתקבל היה מצוין. הכל מסביב התאים, קבעו לנו פגישה בלובי של מלון. הגעתי לשם, והיא כבר ישבה ליד אחד השולחנות. שאלתי אם היא רבקה (שם בדוי), והיא השיבה בחיוב. התחלנו לדבר. שיחה קולחת. התאמה מלאה. בתחילה היינו שקועים בשיחה, ולא שמנו לב למה שמתרחש מסביב, אולם לאחר זמן מה ראינו שבשולחן לידינו יושב בחור וממתין. הבנו שהוא מחכה לפגישה, אלא שהוא חיכה יותר מדיי זמן. הזמין לעצמו קולה, וכל הזמן הביט מסביב. היה ברור שהוא מחכה. וזה עוד לא הכל: בצד המרוחק של הלובי, ישבה בת חרדית בגיל השידוכים, גם היא המתינה בעצבנות לפגישה. בשלב מסוים הבחור קם ונעלם. היא נשארה עוד כחצי שעה, ולאחר מכן התייאשה ונעלמה אף היא. ושנינו משכנו בכתפינו. זה בהחלט היה מוזר.

* * *

     כשסיימנו את הפגישה, קבענו שאת הפגישה הבאה - תתאם בינינו השדכנית. ליוויתי אותה למונית ולאחר מכן נסעתי לביתי. ברגע שאני פותח את דלת הבית, ההורים שלי מסתערים עליי: "מה קרה? איפה היית??? דאגנו לך!!!" לא הבנתי מה הם מדברים. "הייתי בפגישה במקום שקבענו." ההורים שלי הביטו בי בתדהמה. שמתי לב לכך שאמי היסטרית. אבי אמר לי: "אז למה הבחורה חזרה הביתה ואמרה שלא הגעת לפגישה?" כעת היה תורי להיות המום. "מה??? ככה היא אמרה??? היא נורמלית? הרי שוחחתי איתה שלוש וחצי שעות! על מה היא מדברת?" ההורים שלי לא האמינו לי בתחילה, אך כשראו את ההלם שעל פניי, מיהרו והתקשרו לשדכנית, מסרו לה את דבריי, וזו חזרה לאחר כמה דקות וטענה: "הבחורה טוענת שהיא המתינה בלובי והבחור לא הגיע." עמדתי על כך שהוריי יתקשרו לבית הבחורה, כדי שאוכל לדבר איתה, והם עשו זאת. מייד כשהוריי מסרו לי את השפופרת, הבנתי מה קרה. זה היה קול אחר. הבחורה שפגשתי, לא היתה הבחורה אותה הייתי אמור לפגוש. סיפרתי לה מה קרה. התנצלתי בפניה ואמרתי שאשוחח עם הוריי ונראה מה לעשות. סיימתי את השיחה וסיפרתי להוריי על הטעות הנוראה. נפגשתי עם בחורה אחרת, וזו שהוצעה לי נותרה בודדה. ההורים שלי התחילו לצחוק על הטעות המשונה, ולאחר שהתאוששו, שאלו מתי אני רוצה לפגוש בזו שהציעו לי. אמרתי להם שיש עוד בעיה. הבחורה שנפגשתי איתה מאד מתאימה לי. ההורים שלי לא ידעו מה לומר. אמא שלי שאלה: "מי היא, מה השם שלה?" "רבקה," אמרתי. "ממש כמו זו שהייתי צריך להיפגש איתה." "רבקה מה?" לא ידעתי את שם המשפחה. "איפה היא לומדת?" ירתה אמי. "בסמינר," עניתי. לפתע ירד לי האסימון. התחלתי לשחזר את כל השיחה שלנו, והתברר לי כי על אף ששוחחנו שלוש וחצי שעות - אני לא יודע על הבחורה הזו שום כלום. לא שם משפחה, לא שם סמינר, ואפילו לא את העיר שהיא גרה בה. שום דבר.

     אמרתי להורים שלי (ההמומים): "אני חייב להיזכר במשהו שהיא אמרה, שיעזור לי לדעת מי היא." הסתגרתי בחדר והתחלתי לשחזר. היא אמרה שיש לה אחים בישיבות, ולא אמרה כמה ואיפה. היא אמרה שיש לה שני אחים בתלמוד תורה, ולא אמרה איזה. היא דיברה על שאיפות, על מחשבות ודעות - אבל שום דבר על הרחוב בו היא גרה, או העיר או בית הספר או הגן. ידעתי רק את השם הפרטי שלה, ואתם יודעים מה, גם בזה כבר לא הייתי בטוח...

* * *

     במהלך הימים שלאחר מכן, החלה משפחתי במסע בלשי שמטרתו למצוא איזו רבקה שנפגשה בטעות עם מישהו אחר. צלצלנו לכל השדכנים והשדכניות שאנחנו מכירים - וכלום. אחרי כמה שבועות של חיפושים, התחילו ההורים שלי להעלות שוב את ההצעה המקורית. אמרתי להם שבינתיים אני לא שומע הצעות שידוכים נוספות. לא היה לי ספק שאם אפיץ זאת בין השדכנים - בסוף הם יצליבו מידע.

     לאחר כמה חודשים, התחלתי לחשוב שאולי השדכנית שלה היתה איזו חברה או קרובת משפחה, ולא שדכנית מקצועית. אבל עדיין חשבתי לעצמי: "מה, היא לא מבינה שהיא צריכה לחפש אצל שדכנים?" שנה עברה ועוד שנה ועוד אחת. הגעתי לגיל 27. ועדיין לא הצלחתי למצוא שידוך.

* * *

     יום אחד, מטלפנת שדכנית חדשה שלא היכרנו. היא מתחילה לדבר על בחורה שמאד מתאימה לי, ויש לה מעלות כאלה וכאלה. אמי שאלה לשמה של הבחורה, והשדכנית ענתה. אמי השיבה לה שזה לא בא בחשבון. השדכנית שאלה מדוע, ואמי ענתה לה בנימוס, שהבחור מעדיף להינשא לבת אותה עדה שלו. השדכנית שאלה: "אבל בגיל כזה אין מקום להתפשר?" אמי ענתה לה שגם אם יש מקום להתפשר – זה רצונו של הבחור כרגע. השדכנית ניסתה עוד כמה פעמים להתקשר, הציעה עוד הצעות, אבל כולן מעדות אחרות. אמי הודיעה לה שאין על מה לדבר. התפלאתי מדוע היא עוד מדברת איתה, אבל מהר מאד התברר לי שהשדכנית ההיא אישה חמה ולבבית, ואמי, שהיא אישה מאד סגורה וגאה, נפתחה אליה, דווקא בשל לבביותה. אמי היתה מדברת איתה שעות ובוכה עלי - וכמובן בין השאר סיפרה לה את הסיפור ההוא מלפני חמש שנים. השדכנית החלה לתת לה עצות כדי למצוא את הבחורה, אך אמי הודיעה לה שכבר עשינו הכל: פנינו לשדכנים, לסמינרים, לספרי טלפונים - ושום דבר. הקשר ביניהן נמשך כחצי שנה, ויום אחד היא מתקשרת לאמי, נרגשת כולה. "מצאתי את הבחורה שאתם מחפשים!"

* * *

     אמי כמעט התעלפה. השדכנית סיפרה שהיא התחילה לדבר עם כל מיני שדכניות שהיא מכירה, ושהיום אחת מהן התקשרה אליה, שהיא שמעה סיפור כזה על בחורה שפגשה בחור בטעות ואיבדה אותו. היא לא ידעה מה קרה בסוף הסיפור, והפנתה אותה אל אחת שהפנתה אותה אל אחרת, ולאחר עשר נשים, הגיעה לאם הבחורה, שאישרה לה את הסיפור.

     אני הייתי בבית, וכמובן הצטרפתי לשיחה מהקו השני. הייתי נרגש מאד. "אבל יש בעיה גדולה," אמרה השדכנית. "היא התחתנה," אמרתי. "לא. דווקא לא. אבל היא לא מהעדה שלך." "ונראה לך שמעניין אותי מאיזו עדה היא?" שאלתי בחיוך. תוך שבוע נפגשנו. זו היתה היא. הפגישה הראשונה, כלומר השנייה, הוקדשה למסע החיפושים שערכנו כל השנים, ובכלל לטעות המוזרה שקרתה לנו.

     במהלך אותה שיחה תפסתי איך זה קרה שלא מצאתי אותה. פשוט לא לקחתי בחשבון שאולי היא מעדה אחרת. המוח שלי היה כל כך צר אופק ומרובע, שאפילו לא העליתי אפשרות כזו בדעתי. במהלך החיפוש הבלשי שלי, לא פניתי אפילו להצעה אחת מעדות אחרות, ובגלל זה סבלתי כל כך הרבה שנים.

     מובן שהתארסנו ונישאנו בעזרת ה', ומעניין, אחרי ששמעו את הסיפור שלנו - איש לא הרים גבה. כולם הבינו. אני לא מפסיק לחשוב על צרות המוחין של אנשים - ובעצם גם שלי.

* * *

     אני נשוי כבר כמה שנים טובות ומאושר, ובמכתב הזה אני רוצה להביע קצת מהרגשות שלי בנושא הכאוב הזה. אני שואל על עצמי, אבל השאלה מופנית אל כולם. מי יודע כמה אושר אנו מונעים מעצמנו בכך שאנו הולכים אחרי דעות קדומות וגזענות? הרי בדרך טבעית היה בלתי אפשרי שאמצא את הזיווג שלי. רק משום שכאשר הכרתי אותה לראשונה, הראש שלי היה נקי מכל הדעות הקדומות שחונכתי בהן כל ימיי, מצאתי בה את האישה המתאימה – מה שהיה חסר סיכוי, אילו ידעתי את מוצאה.

     אני בהחלט מבין את הנטייה הראשונית לחפש בן זוג מאותו מוצא. ברור שקל יותר כאשר ההורים והמשפחה מתאימים וגם המנהגים דומים. אך כאשר יש לאדם קשיים למצוא בן זוג, לא ברור מדוע שימנע מעצמו לבדוק בעדות אחרות, הלא אנשים אחים אנחנו.

     מה אנחנו עושים לעצמנו? מדוע אנחנו מצמצמים את מרחב המחיה של האושר שלנו? אני חושב שמאות ואולי אלפי אנשים יושבים ללא בני זוג, רק מפני שסגרו מראש את שער הכניסה אל האושר בשער ברזל חלוד ומנוכר, שאין לו שום היגיון וזכות קיום.

     תראו איך חילקנו את עצמנו לספרדים ואשכנזים, תימנים ומרוקאים, ועוד חילוקים מחילוקים שונים. ורק היושב בשמיים מביט ויודע מה אנחנו מפסידים. בעצם, לא רק הקב"ה. כשאני מסתכל על הילדים החמודים שלי, שישנים עכשיו שנת ישרים - גם אני יודע.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

משרה נכבדה,משכורת גבוהה,חינוך תורני,אחדות,ברכה,עולם ישן,קריעת ים סוף,







 אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ו

 

 האדמו“ר מרופשיץ זצ“ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו - אותה הניח לפני רגע... מכאן שאין להתקנא באדם אחר ובוודאי שאין לנו לחמוד את של חברנו שהרי אינו שלנו.

 

     הרמב"ם כתב (בהלכות דעות פ"ב ה"ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות... ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות.".

 

     התפארת ישראל כתב: "וכלל כאן, רע ונכרי, עשיר ועני,  נקלה ונכבד, שעל ידי שיקבלו בסבר פנים יפות ולא בפנים זועפות, תתגבר האהבה בין אדם לחבירו, וירוויח גם העושה כן,  שירבו אוהביו ומכבדיו, ובלעדי אוהבים וריעים, האדם הוא כערער בערבה".

 

וכה כתב רבינו המהר"ל (דרך חיים, אבות פ"א) "שלימות עבודת ה' שיהא האדם שלם עם בוראו, שלם עם חבריו, ושלם עם עצמו". שלימות זו באה מתוך עמל בתורה וקיום מצוות, בשילוב חיזוק בעבודת המידות וחיי חברה נאותים. כשהאדם חש שמעשיו רצויים בעיני ה', הוא מתמלא שמחה 'בין אדם לעצמו' 

 

טעות-דפוס גורלית (ע"פ ספר 'כיסופים' לתולדות חייו)

     נמל חיפה חשון תרצ"ו. מסיפון האניה 'קושציושקו' יורדים לאיטם בני משפחת בורשטיין הפולנית. האב הרה"ח ר' משה, זוגתו ובנם התינוק נחמן ישראל.בתקופה זו עדיין לא פילל איש כי קרוב מאד היום בו כל יהדות פולניה תעלה על המוקד רחמנא ליצלן, גם רבי משה ומשפחתו לא עלו לארץ ישראל מפחד השואה, הסיבה שבגינה עשו בני המשפחה את הדרך הקשה, נעוצה בכך שרבי משה זכה בצעירותו להתקרב לדרך רבינו הקדוש, והרי רבינו אינו משאיר ספקות בנדון זה; "מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא – אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל"... "ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות"... "שרצונו שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם כי זה עיקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל" - - - (חיי מוהר"ן ט"ו).

     הנה הגיע היום המאושר בחייו, לאחר ניסים והרפתקאות רבות, החל מהשגת הסרטפיקטים ועד להצלה ברגע האחרון מגיוס לצבא הפולני – זכה רבי משה בורשטיין ומשפחתו לצעוד את הד' אמות הראשונות שלהם בארץ הקודש.

     אולם כנראה שהנסיונות עדיין לא פסקו, אם אין זוכים באמת, אפשר להגיע לארץ ישראל ובה עצמה להכנס ולשקוע בטומאת ארץ העמים רחמנא ליצלן. בדרכים שונות ומשונות הצליחו ראשי הסוכנות והמפלגות החילוניות להעביר על דתם משפחות וקהילות שלימות, שעזבו את מסורת אבותם ובתואנה של מצוות יישוב הארץ עזבו את כל שאר מצוות התורה ל"ע.

     הנסיון הזה הלך והתדפק גם לפתחה של משפחה צעירה זו שהגיעה ארצה אך זה עתה. כבר בבית העולים החיפאי עטו עליהם אנשי הסוכנות ופעילי מפלגות שונות כשכל אחד מנסה לשכנע מדוע כדאי לעבור להתגורר דווקא בקיבוץ או במושב שבשליטתו. אך רבי משה לא הסתכל על שום דבר מלבד על עיר הקודש ירושלים, הוא ידע היטב כי אם קיימים בארץ חסידי ברסלב הרי שהם מתגוררים בירושלים העתיקה, הוא אינו מוכן לשמוע על שום מקום מלבד ירושלים המקודשת.

     היה זה דווקא עסקן חרדי שניסה להניא אותו מתכניתו: "ירושלים? הנך יודע מה מצפה לך בירושלים? הרי לתושבים אין ממה להתפרנס, קיים מחסור חמור בדירות והצפיפות נוראה, התנאים ירודים ביותר, הרעב מציק ומחלות מפילות חללים, הזאת העיר שבכוונתך לדור בה?" אך רבי משה לא נשאר חייב, "אכן, באתי לארץ ישראל על מנת לגור בירושלים, אין לי כל מחשבה אחרת!!!"

     בכל זאת הדיבורים אט אט התחילו למצוא מסילות ללבו של רבי משה, האחריות לשלום משפחתו החלה לנקר במוחו, הרי אין לו כל קרובי משפחה בירושלים ומי יעזור לו בחבלי הקליטה? העסקן שראה כי החומה התחילה להסדק אף בא עם הצעה מפתה למדי: "העיר ראשון לציון נמצאת כעת בתנופת התפתחות מואצת, שם תקבל משק, פרה ותרנגולים, וכמובן בית ראוי למגורים עם תנאים מצויינים..."

     היות והשבת הלכה והתקרבה, החליט רבי משה לדחות את ההחלטה עד לאחר השבת. במוצאי שבת ישב וזימר זמירות מלוה-מלכה בנוסח הוותיק של חסידי ברסלב ולאחר מכן אמר בהתעוררות את התחינה הארוכה "רבון העולמים". לפתע עצר, המילים כאלו נעתקו מפיו, בקטע האחרון של התפילה נפלה משום מה טעות דפוס ובמקום "ראשון לציון הנה הינם" הודפס בטעות "ראשון לציון הנה חינם"... הוא בודק שוב, אכן, המילה חינם מודפסת שחור על גבי לבן. התחינה מסתיימת ובפיו של רבי משה מונחת כבר התשובה הסופית: "ראשון לציון – הנה חינם" – אם אעבור לראשון לציון אין ספק כי לחינם כל המאמץ של העליה ארצה, כנראה שהחיים הרוחניים שם לא יהיו בדיוק 'קדושת ארץ ישראל'... אבל ההמשך של התפילה גם הוא ברור "ולירושלים מבשר אתן" המגורים הקבועים יהיו בעזרת השם בירושלים עיר הקודש.

     זכה רבי משה להתגורר בירושלים העתיקה ביחד עם שאר חסידי ברסלב, לגדל דור ישרים מבורך בדרך הירושלמית הוותיקה, כשהוא מזכיר לטובה את אותה טעות דפוס שחרצה את גורלו וגורל עתיד ילדיו. בערוב ימיו אף ביקש מפורשות: "על המצבה שלי תכתבו שהתגוררתי בין חומות ירושלים מתוך מסירות נפש!"

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 צרור צרותיו,החולי והעשירות,דברי חלקות,אחד בפה ואחד בלב,רע ונכרי,עשיר ועני,  נקלה ונכבד,שלם עם חבריו,








 אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ו

 

גבר אחד נפטר ובשעת הקבורה החל מישהו להספיד אותו: "הוא היה בעל למופת, אדם הגון, אב לדוגמא..." האלמנה התכופפה לעבר בנה ואמרה לו בלחש: "לך תסתכל בקבר שלא התבלבלנו עם הלוויה של מישהו אחר"   

 

     "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" (יט, טז) אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו“, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה – זמנה בכל עת. זאת ועוד. נתינת התורה הייתה במידה שווה לכולם, אך קבלת התורה, לעומתה, אינה במידה שווה. יש שמתאמץ ונוטל הרבה, ויש שנוטל רק מעט. ( רבי מנחם מנדל מקוצק)

 

     "וכל העם ניצב עליך מן הבוקר עד הערב" (יח, יד) -  לכאורה מה היה חסר לבני ישראל במדבר, מזון היה להם ברווח, בגדים לא חסרו להם, שהרי שמלתם לא בלתה, אם כן, על מה היו מריבים זה עם זה, אלא כך דרכה של מחלוקת, בעלי ריב מוצאים מקום למחלוקות אפילו במדבר. (לקט אמרים)

 

     זו לא חכמה לתת ביקורת על השני ולסמן איקסים על כל מה שהוא עושה. התשובה שיש להשיב לכל המבקרים למיניהם היא: 'בשמחה רבה, בוא נראה אותך עושה את זה טוב יותר...'

 

טעות לעולם חוזרת (הרב מנחם אינגבר) 

     כבני אדם, אנו עושים לעתים טעויות. טעות היא חלק מהותי בלימוד ובגדילה האנושיים. ב''פרקי דרבי אליעזר'' מובא שאחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות. 

     בכל מקרה של טעות, אסור לנו לחשוב שאם טעינו, נכשלנו. יש להפריד בן מעשינו לבין מי שאנחנו. יש לדעת שלטעות זה דבר נורמלי ובלתי נמנע. וכשאנחנו טועים זה לא אומר שאנחנו טעות אלא שעשינו טעות. והיא גם מעידה על עשייה – מי שלא עושה לא טועה, וטעות היא האפשרות למינוף עצמי. בוודאי שיש לבחון את הטעות, לחפש איזה ידע החמצתי או נעדר שאתו הייתי פועל אחרת. לבחון את רצף הדברים כי טעויות לא קורות בבת אחד כטעות ענקית, אלא הוא רצף שהוביל לטעות הסופית. וכשבוחנים אותו ומזהים – אפשר לבחור אלטרנטיבה, כיצד ננהג בעתיד במצב דומה. מתוך כך נזהה אלו שינויים צריך לעשות כדי להצליח. ובכל מקרה, אין כבעל ניסיון וכדאי להיעזר בהם.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

להספיד,בעל למופת,אדם הגון,אלמנה,מתן תורה,קבלת התורה,מזון,בגדים,ביקורת,איקסים,

 

 






 אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ו

 

"אנכי ה' אלוקיך" נאמר בלשון יחיד, כי הבנת האלוקים והדעת להשגת גדולתו אינן שוות לכל נפש. כל אחד ואחד משיג על-פי מדרגותיו הרוחניות וידיעתו בתורה. לכל יחיד הבנה והשגה אחרת ב"אנכי". (שפתי כהן)

 

    האות הראשונה מעשרת הדיברות היא א ("אנכי"); האות הראשונה של המשנה היא מ ("מאימתי"); והאות הראשונה של הגמרא היא ת ("תנא"); ויחד הן אותיות 'אמת'. זהו שנאמר (תהילים קיט) "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך" – "ראש דברך" של תורה שבכתב ושבעל-פה - "אמת", שהם "כל משפט צדקך". (עיטורי תורה)

     

     ''וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור, אנכי ה' אלוקיך" (שמות כ,ב). כל התורה כולה ניתנה רק כדי שכל העולם יֵדע ש"אנכי ה' אלוקיך". (רבי אלימלך מליז'נסק)

 

"     חז"ל אמרו 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'. העני אינו מתבייש לבקש לחם כשהוא רעב. גם כשאינו מבין עניין בתורה אין הוא מתבייש לשאול" (רבי דב-בער מביאלה(



טעות שיש לה מענה ('נפש שמשון' על סידור התפילה עמוד טו)

     משל נפלא שיש בכוחו כדי לתאר לנו את חשיבות פתיחת היום באמירת 'מודה אני', סיפר רבה הבלתי נשכח של אופקים, הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: ר' ראובן היה 'עולה חדש' בארץ הקודש, על כל המשתמע מכך. רק כמחצית השנה עברה מאותויום בו עקר מביתו הנאה ששכן באחת מערי החוף המערבי של ארצות הברית, בטבורה של שכונה מבוססת, ובליבה של קהילה יהודית חמה ואוהבת.

     מתוך אהבת ארץ הקודש שפיעמה בלבבו, הוא עקר ממקומו, בלא שהקדיש מחשבה רבה לעתידו החומרי בארץ הקודש כמו לקשיי ההתאקלמות שבודאי יהיו מנת חלקו בשנים הראשונות. היה ברשותו די ממון כדי לרכוש לעצמו דירה מרווחת, באחת משכונות ירושלים החרדית, ועוד נותר לו די כסף כדי לרכוש רכב שישמש אותו ואת משפחתו אך קשיי השפה וחוסר הבנתו בסגנון החיים של בני ארץ הקודש, הקשו עליו מאוד.

     בארץ לא היה לר' ראובן כל מודע וגואל, מלבד ר' שמעון, קרוב משפחה בדרגה שנייה שרק מאז הגיע הנה החל להירקם ביניהם קשר של ממש. קשר זה הועיל לר' ראובן עד מאוד בהתאקלמותו בארץ, באדיבותם כי רבה פתחו ר' שמעון ומשפחתו את ביתם ואת אוזנם לפני משפחת ר' ראובן, והשתדלו ככל יכולתם לתת מענה לבעיותיהם.

     ביום מן הימים, כמחצית השנה לאחר בואם לארץ, צצה לה בתיבת הדואר של משפחת ר' ראובן מעטפה לבנה. ר' ראובן פתח את המעטפה בסקרנות, ולא הופתע לגלות בתוכה הזמנה מרגשת לחתונת בת זקוניו של ידידו החדש וקרובו משכבר הימים - ר' שמעון, אשר נועדה להתקיים בעוד כשבועיים ימים בעיר בני ברק. מאז הגעתי לארץ, חשב ר' ראובן, טרם זכיתי לבקר בבני ברק, כעת תהיה זו בודאי הזדמנות נאה לכך...

     בהגיע היום המיוחל התניע ר' ראובן את המכונית, וכבקי ורגיל פנה לכיוון היציאה מירושלים ופתח בנסיעה. אלא שכאשר הלכה הנסיעה והתארכה, החל הוא להבין שמשהו כאן השתבש. שעתיים כבר עברו מאז יצאו מירושלים, וטרם הגיע ליעד. הוא ניסה לעקוב אחר השילוט, אולם השמות הלא מוכרים בלבלוהו לגמרי. אדהכי והכי מצא עצמו ר' ראובן בפתחה של העיירה הדרומית 'מצפה רמון'. בשעת לילה מאוחרת זו כמעט לא היו עוברים ושבים ברחוב, ואלו שכן היו לא ידעו לכוונו למקום מבוקשו. מהר מאד הבין ר' ראובן שלחתונה הוא כבר לא יספיק להגיע, ובפחי נפש פנה לשוב לירושלים.

     מספר ימים חלפו ובביתו של ר' ראובן מתקבלת שיחת טלפון לא מפתיעה, מעבר לקו התעניין ר' שמעון באדיבות, אך בציפייה למענה הולם, לסיבת אי הגעתו של קרובו היחיד לחתונת בת זקוניו. ר' ראובן התנצל מעומק ליבו. הוא תיאר לבן הדוד כיצד יצא עם משפחתו מירושלים בשעה מוקדמת כדי להספיק להגיע בזמן לחתונה. אולם מחוסר התמצאותו בכבישי הארץ, איתרע הדבר והוא מצא עצמו לבסוף ב...מצפה רמון. ר' שמעון הקשיב לדברים והשתתף בצערו, הוא הבין היטב את גודל מפח נפשו של ר' ראובן, ואף הפציר בו לבוא ולשמוח עימם לכל הפחות בשבת ה'שבע-ברכות'.

     למזלו של ר' ראובן היה לו מענה הולם, אמר הרב פינקוס, אולם נחשוב נא מה היה אילו במקום זאת היה עונה לבן-דודו: שכחתי לבדוק בהזמנה היכן מתקיימת החתונה, חשבתי שהיא אמורה להתקיים בכלל במצפה רמון... הלא אז בודאי הייתה לבן הדוד סיבה טובה לבוא אליו בטרוניה – וכי לא יכולת להביט בהזמנה בטרם צאתך?! הלא זוהי רשלנות שאין כדוגמתה!

     ולענייננו, סיים הרב פינקוס, לדאבון לב. במהלך היום אנו עושים לא מעט טעויות, אלא, שאם כל זה קורה כתוצאה מטעות, עדיין אפשר לסלוח על כך. אך אם הסיבה לכל הכישלונות הללו היא אי ידיעת חובת האדם בעולמו, הרי שיש כאן תביעה גדולה על האדם - הלא היה עליך לברר את כל זה קודם! לכן חשוב כל כך שנפתח את הבוקר בהצהרה שיש בה כדי להזכיר לנו לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו עתידים ליתן דין וחשבון. כך נשכיל לנווט את סדר יומנו כראוי לעבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

הבנת האלוקים,אנכי,מאימתי,תנא,אמת,ראש דברך,אנכי ה' אלוקיך,היזהרו בבני עניים, לבקש לחם, מתבייש לשאול



 אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ו

 

 

 אין קו ישיר בעליה, אלא עליות וירידות, ירידות ועליות. ובמקום שבעל תשובה עומד אין צדיק גמור יכול לעמוד, זו הדרך: לך - רד - ועלית. (עיטורי תורה(

 

     אם יש לך משימה קשה, תתייעץ עם עצלן. הוא ימצא לך דרך קלה יותר.

 

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות..

 

     ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר. 3 הכנות לקבלת התורה, א. ויסעו מרפידים מרפיון ידיים שזה עצלות, ב. ויחנו במדבר שישים עצמו כמדבר לעזוב את התאוות וישפיל עצמו, ג. ויחן שם ישראל נגד ההר פירוש להיות כל ישראל באחדות (אור החיים(.

 

טעות של ילד (נפלאותיו לבני אדם)

     גם לאחר שהיה יעקב שלם ושמח עם הצעד שעשה בחוזרו בתשובה, היה אחיו עמוס מפקפק, מאמין ואינו מאמין, רוצה אך אינו מעיז, חושש לנסות ופוחד מכשלון. יעקב הרבה עליו דברים, ולבו של עמוס היה רפה עדיין מכדי לקום ולעשות מעשה. בשלב מסוים החליטו כי יעלו יחדיו לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מבני ברק, בכדי לשטוח בפניו את הספקות והלבטים של עמוס. "אבא רחום", היה לבו של יעקב מתפלל כל הדרך, "היה עמדי, למענך. זכיתי לראות אור באורָך, זכה גם את עמוס בטעם חיים. תהא השעה הזאת שעת רצון מלפניו, להחליט ולשוב".

     המונית נעה ברחובותיה העמוסים של בני ברק, רחוב חזון איש פינת האדמו"ר מגור, נעצרים לברר כתובת: "סליחה ילד, היכן ביתו של רבי חיים קנייבסקי?" "תרדו כאן", מורה הילד, מכאן תלכו ישר ישר עד רחוב מלצר, נדמה לי ששם, מול אולם 'ווגשל', גר הרב קנייבסקי".

     שלמו למונית, יצאו והתחילו ללכת "ישר ישר". הא, בני ברק. לך תסביר לבני ברקי מן השורה מה זה 'בני ברק', נסה להסביר לחרדי מלידה מהי בני ברק עבור תושב קיבוץ שעל מפתן התשובה... הילדים, הבניינים, בתי הכנסת, המודעות, הצפיפות המשפחתית, הצניעות והאושר.

     מתקדמים ברחוב מלצר, כשלפתע מאחוריהם שני ילדים אצים-רצים, מתנשמים ומתנשפים, כל עוד נשמתם בם: "סליחה", רועד קולו של אחד מהם ממאמץ המרוצה, "זה אתם מהמונית?" כן, זה הילד שהורה להם את דרכם לכאן. "סלחו לי, סליחה, פשוט טעיתי. אחרי שהלכתם שאלתי ליתר בטחון את חבר שלי היכן גר הרב קנייבסקי, התברר לי שפשוט הטעתי אתכם, אתם בכלל לא באזור הנכון..."

     חיוך עלה על פניו של עמוס: לך תמצא ילד חינני שכזה בכל עשרות הקיבוצים שהוא מכיר. ללא ספק, יש 'כאן' משהו שאין 'שם'... הילד התחנן: "אני מוכן ללכת אתכם, ממש עד הדלת. רק אתקשר להורי ואודיע שאני יאחר קצת, משם אתלווה אליכם בדרככם, אני יודע בדיוק היכן זה".

     הילד השני משך בשרוולו של המתנצל, לחישתו נשמעה ברור: "נראה לי שאתה חייב לשלם להם מונית". הילד הוסיף נימה נוספת להתנצלויותיו: "וודאי. אני מוכן לשלם לכם 'מונית' עד שם, הרי אני גרמתי לכם את הטעות. אין לי כסף, בואו עמי הביתה, כאן לא רחוק, הורי וודאי ישמחו לשלם לכם את המונית. כה טיפש הייתי, לא היה זה נכון מצדי לומר לכם בבטחה שכזו, אם איני בטוח בכך..."

     דמעה גלשה על לחיו של עמוס. לפתע, הוא לפת את זרועו של יעקב בחזקה, בקול חנוק אמר ברורות: "אין צורך בשום רב, בא הביתה. אני חוזר, אני עוזב הכל, אני רץ אליהם. אם כאלה הילדים שלהם – אני יחד איתם, באש ובמים".

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

עליות וירידות,לעמוד,משימה קשה,עצלן,דרך קלה, 60 דקות,קבלת התורה,נגד ההר, טעות של ילד ,




 אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ו

 

ההרגשה זו שמחויב האדם לברך את הקב"ה על כל החסדים שעשה אתו השי"ת, צריך להרגיש גם בשעה שהאדם מרגיש שחסר לו הרבה דברים ומבקש מאת השי"ת שיעשה עמו חסד ויושיעו, גם אז אסור לו לשכוח שמחויב הוא לא רק להכיר אלא לברך את הקב"ה על החסדים שעשה עמו. )לב מרדכי(    

 

      ילד פוגע הוא ילד פגוע.

 

     "עצבות פירושה: חייבים לי, חסר לי. האדם חושב כל הזמן על עצמו, ואין ליבו לשמים. מי אמר שחייבים לך ואתה אינך חייב?!" (רבי אהרון מקרלין)

 

”     עצה זה מה שאנחנו מבקשים כשאנחנו כבר יודעים את התשובה אבל מקווים שלא ידענו.“

 

יגיעה בלימוד תורה (דברי יונה, גליון צח)

     מסופר שהיה רב עני אחד באיזה עיר שישב ועסק בתורה מתוך יגיעה, כשמצא פעם את הרש"ש שוחח עמו בלימוד, ואמר להרש"ש איזה הערה במסכת חולין, הרש"ש מאד נתפעל מן ההערה הזו, אבל זה כאב לו מאד למה הוא לא חשב על זה בעצמו, ואמר לו הרש"ש אני כבר למדתי הגמרא הזו יותר ממאה פעמים, ובכל זאת לא עלה בדעתי הערה זו, ודווקא אתה נפל זאת בדעתך, אמר לו היהודי הזה, במחילת כ"ת אגיד לך את ההבדל ביני לבינך, אמר לו אתה לומד תורה מתוך עושר, שהרי כידוע הרש"ש הייתה לו עשירות, ואני לומד תורה מתוך עוני, והקב"ה נותן מפעם לפעם מתנה למי שהוא עני כי התייגעתי, והקב"ה נתן לי מתנה שמצאתי.

     ואל תחשבו שהרש"ש לא התייגע בתורה, הוא בודאי חיפש ומצא את היגיעות שלו, אחרת לא היה מגיע למדרגות כאלו בתורה, אבל הכוונה היא שהיה חסר לו איזה חלק של יגיעה שלהרב ההוא כן היה, ולכן הוא זכה להארה מסוימת בתורה שלא זכה לה הרש"ש, לכן צריכים להתבונן וכי אפשר לומר שאין לומדים, הרי בודאי יושבים ולומדים, יש הרבה שלומדים בהתמדה, אבל בכל זאת אין רואים את חלק זה של הצלחה שהיה צריך להיות, וחושבני שהסיבה לזה היא, כי בחור בשנותיו בישיבה חסר ממנו הרצון והחשק או ההוה אמינא שיכול לגדול תלמיד חכם גדול, וממילא אינו מתאמץ ביותר, וחסר ממנו עמל התורה הראוי.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חסדים,להרגיש,לשכוח, ילד פוגע,ילד פגוע,עצבות,חסר לי,אדם חושב,עצה,מבקשים,יגיעה, לימוד תורה ,



 אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו

 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל,  וכל חזותו אמרה דלות ובורות. 
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרוש" הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא,  הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס,  וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו.  מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו,  אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיו, נואשו ושבו העירה.  ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשן, עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך.  בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער,  שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין.  לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל"  שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

שמחה,מחשבה,הוללות,עצמאות,טבע,צמיחה,תיאולוגית,אינדיאני,זאבים,רוע,כעס,קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים,

 





 אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ו

 

אדם שלא בטוח בעצמו, לא יכול להשפיע על אחרים.

 

     אישה באה לרב ומתלוננת על בעלה שהוא אוכל בשר וחלב-היא טענה שלאחר שאכל בשר ביקש ממנה חלב-  הרב קרא לבעל שאמר לרב: 'אשתי, עד שתביא לי את החלב יעברו 6 שעות...

 

     עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של האדמו"ר רבי יצחק מווארקי זצ"ל והיה רבי יצחק מצווה עליו שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים. אמרו לו מקורביו רבי לכרסו של זה אתה דואג? השיב להם הצדיק מווארקי לא לכרסו שלו אני דואג אלא לכרסם של עניים אני דואג אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שייתן לעניים לכל הפחות לחם ומים, מה שאין כן אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים, ודאי לא לעניים ולא כלום...

 

     "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם: תשעה לקחו נשים, ואחד שאר העולם". 

 

גלגל עולמי (אפריון שלמה גיליון 154)

     איזה אדם, נכנס לבית הכנסת, פתח את הארון קודש, ואמר: "ריבונו של עולם, אני צריך דחוף קצת מזומנים.  תעשה לי טובה, אני קונה כרטיס הגרלה, תסדר לי את העניין,  ואני מבטיח חצי-חצי". קנה כרטיס הגרלה... ולא זכה.  שבוע הבא הלך לכנסיה, פנה אל הפסל ואמר: "שמע ר' יהושוע, אני צריך מזומנים, תסדר לי את העניין, חצי-חצי" . קנה כרטיס – וזכה! אמר אותו אדם: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" . למה? "הקב"ה ידע את האמת, הוא ידע שאני לא מתכוון לשלם. אבל האידיוט הזה האמין לי, והוא באמת חשב שהוא יקבל חצי...".  

     שואל האלשיך הקדוש: אחרי כל מה ששמע יתרו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, אחרי כל זה, הוא נותן כזה כבוד לעבודה זרה?!  הרי הוא מודה שיש להם כוחות, הוא קורא להם אלוהים, רק הוא מודה שה' גדול יותר מכולם... על כך התורה משבחת אותו?! אומר האלשיך הקדוש שצריך לגרוס אחרת: "עתה ידעתי כי גדול ה'.", מאיפה אני יודע את זה? "מכל האלוהים..." הרי הוא מכיר את כולם, ולכן הוא יודע שהם לא שווים כלום.  ומה חשבתם שעבודה זרה עברה מן העולם?!  לא ולא . יש אנשים שמאמינים בכל מיני כוחות.  לא כוחות על טבעיים, דווקא כוחות 'טבעיים'...  הם סומכים ונשענים על מסלול הטבע.  מי שיש לו אבא עשיר – הוא לא דואג על הפרנסה.  מי שיש לו אבא רופא – הוא לא דואג על המחלות.  מי שיש לו אבא שדכן – הוא לא דואג על הזיווג.  מי שיש לו אבא בממשלה – הוא לא דואג על המטאורים.  אבל מי שיש לו אבא שבשמיים – הוא לא דואג מכלום!  מי שמפחד מ"אחד", לא מפחד מאף אחד.  מי שמכיר את העולם הזה, יודע - "קול רעמך בגלגל", פתאום כמו רעם ביום בהיר הכל יכול להתהפך, עליונים לתחתונים , ותחתונים לעליונים – הגלגל לא מפסיק להסתובב ... ובמיוחד בתקופה שלנו - הכל נזיל . היום, עשירים גדולים מאוד, מתרוקנים מנכסיהם בן-לילה,  הבורסה השתגעה, שיעור הגירושין רק ממשיך לעלות, ושלא לדבר על מחלות ושפעות מסוכנות של הזמן האחרון רח"ל...  כשלאדם יש, ולא משנה מה, אם זה אישה, ילדים, בריאות,  פרנסה, צריך לדעת כי גדול ה', כי בשאר המשענות אין בם ממש. " אנכי ה' אלוקיך", כשאני דואג לך, באמת אין לך ממה לדאוג.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בטוח בעצמו, להשפיע ,בשר וחלב,עשיר, קמצן,אכילת בשר,דגים,שתיית יין,משקאות,דיבור,

נשים,

 


 אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ו

 

 

 אל תיכנס למצב ביש בכל סוג עבירה חמורה, עד כדי כך שתתבייש לחזור לבית, לשכונה ולקהילה. (יונתן ריינר)    

 

     אף אחד לא תופס את מקומו של השני, לא בגן עדן ולא בגיהינום. יש מקום לכולם (שמואל אייזיקוביץ

 

     גם כשנחליט אנחנו, על התחזקות ועלייה רוחנית עלינו להתמקד בעניין אחד ולא להתפזר, כי אם לא נתמקד לא יעלה בידנו מאומה, אלא נתעלה בעניין אחד, ונשמרו ונבססהו ונקבעו בנו כטבע שני, ולאחר מכן נתקדם לעניין נוסף, כך מדרגה אחר מדרגה אבל בטוח. (יוחנן ריינר)

 

     השמחה – עיקר העשירות. ירבה לו אדם כסף כחול ושמחת לבב אין לו – נקרא עני. (ר' צדוק הכהן מלובלין)

 

השבועה (אפיריון לשלמה, עלון 154)

"     נשבע לך" . מכירים את הביטוי? כמובן, שגרת לשונו של יהודי שמנסה לאמת דבריו.  היהודי הזה עבר על עשרת הדברות?  אם אמר "נשבע לך באלוקים", עבר על אחד מהלאוים של עשרת הדיברות. בדיוק כמו 'לא תרצח', ולא 'תנאף', הוא עובר על 'לא תשא' . אבל יש מי שחולק... יש מי שחושב שהלאו הזה של 'לא תשא' יותר חמור מ'לא תרצח' וכך כותב ה'אבן עזרא': " ורבים חושבים כי הנושא שם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו.  כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף... כי יפחד.  ואשר הרגיל את עצמו להישבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר!!!  וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע.  ואם אתה תוכיחנו: "למה זה נשבעת עתה?"  אז ישבע שלא נשבע - מרוב רגילותו בה.  כי לפני כל דבור יקדימו שבועה, והוא להם לשון צחות.  ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות, ולהוסיף מכה על מכותינו . ואני אראה לכם כמה הם משוגעים: כי הרוצח אם ירצח אויבו, מילא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר - להתרצות או להתנקם.  והנה הנשבע לשקר, בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו...".  לעשות עבירה בלי הנאה – זה נקרא משוגע!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

מצב ביש, עבירה חמורה,גן עדן,גיהינום,להתמקד, להתפזר,מדרגה,עשירות,כסף כחול,שמחת לבב,




 אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ו


   ברוב הקניות וברוב האירועים שלנו, אנחנו מוצאים הרבה יותר כסף מהנצרך, וזה רק בגלל האחרים, מה הם יגידו, ואיך יסתכלו עלינו, ואיך הם יתייחסו אלינו, בקיצור חיים בבזבוז נוראי רק בשביל הרושם, ולא בשביל צרכינו האמתיים, ולכן נכנסים לחובות , או עובדים שעות על גבי שעות ולא רואים את בני הבית, ואין זמן או כוח לילדים כי חוזרים מותשים לגמרי מהעבודה המאמצת, לכן הבה נחיה רק לפי מה שנצרך לנו באמת, נקודה. (יונתן ריינר)

 

     הגר"מ שטרנבוך, לא גדלים תלמידי חכמים מברכות, אלא מחינוך והשקעה ותפילות של ההורים.



     המוח האנושי הוא "ספק" התירוצים הגדול ביותר. וכשהאדם סומך על שיקול דעתו הבלעדי הוא עלול להגיע לדברים חמורים מאוד.

 

     טוען החפץ  חיים, מי שלא מתאמץ כראוי במלחמת היצר, אז גם הקב"ה לא יעזור לו, וברור שהיצר ינצח אותו, וזה יהיה באשמת האדם.

 

הניצול ה"עשירי" )להגיד(

      אספר לכם עוד מעשה על "והייתם לי סגולה מכל העמים". )בחיוך(, הזמן שלי הסתיים, אבל 'מעשה' הרי לא נכנס בחשבון של הזמן... נאחר מעט, לא נורא.  מעשה ששמעתי בעצמי מפיו של בעל העובדה בליל שבת - לאחר הדרשה ב"זכרון משה". בליל שבת לפני יותר משלושים וארבע שנים, דיברנו אז בדרשה, גיוואלד, על "הפסד מצוה כנגד שכרה", דיברנו איך לכאורה אדם חושב שהוא הפסיד על ידי המצוה שעשה , אך בסופו של דבר הוא רואה את השכר "שכר מצוה". ולפעמים עוד זוכה ומקבל מלא חפניים שכר מצוה, עוד בעולם הזה.

     לאחר הדרשה בא לקראתי ושאל: "אולי רוסי?" כלומר האם אני רוסי?. " לא, אינני רוסי נולדתי במאה שערים". "אבל אני מרוסיה, ואספר לרב שבדרון עובדה", אמר.  כריתי אוזן לדבריו: כאשר הרגו את הצאר ניקולאי ימ"ש, התגוררתי ברוסיה, ואז היתה ברוסיה חצי שנה של גן עדן כביכול. (הצאר היה אכזר רוצח וכל מה שאתם רוצים, ולאחריו קמו הסוציאליסטים בראשותו של הנשיא קרינסקי, נתנו לסחור ללא הגבלות, פלאי פלאים - אנשים יצאו מכליהם ובאמת הרויחו ממון רב). פרנסתי היתה ממסחר בבורסה. אוהו,  סחרתי בזהב ובמרגליות - מבוקר עד ערב, והרווחתי יפה.  

     בוקר אחד, יצאתי מביתי בשעה שמונה לאחר תפילת שחרית, בדרכי לבורסה.  אני בדרכי עם מזוודה קטנה ביד. היה בה ממון רב. כאשר צעדתי כך ברחוב, לפתע שמעתי מאחורי קול קורא: "עשירי! עשירי!". קול זה לא היה מצוי רבות במחוזותינו, נו,  יהודי מבקש "עשירי" הסבתי את ראשי, פניתי מדרכי, חזרתי לאחורי והוא הסביר: "יש לי יארצייט של אבא, יום הזכרון שלו, אולי תיכנס לביתי להשלים מנין?" הסכמתי.  נכנסתי אחריו לחצר. הלכתי עד פתח הבית ונכנסתי, ואז כביכול נהיה לי חושך בעינים: ארבעה אנשים היו שם. "עשירי?!" שאלתי בתמיהה: "אתה אמרת שאני עשירי, והנה אני חמישי, אני הולך! )למה רימתני)" הכרזתי.  אתה לא תלך!". נעמד בפתח הדלת והתחנן: "כאשר יהיה לך יארצייט גם אתה תתנהג כך...". כאשר שמעתי דיבורים כאלו, רחמתי עליו, חשבתי: "טוב, נו, מה אפשר לעשות, אני כבר כאן, אמתין עד שיהיו עשה אנשים, שיאמר קדש על אביו" . ישבתי על קצה הכסא, בקוצר רוח. הוא יצא לחפש. מסתבר שגם לאחרים אמר "עשירי", עד שלאחר כרבע שעה בערך, נאספו עשרה. חשבתי לתומי שהנה בעוד דקה אני הולך לבורסה, האיש יאמר קדיש וגמרנו, אך לא, הוא החל "הודו" ... . "שחרית?!" שאלתי. " כן! שחרית!" השיב. חשבתי שאני מתפקע.  קמתי לצאת. והוא נעמד שוב בפתח הבית: "ר' יהודי אתה לא הולך, יש לי יארצייט של אבא!" התיאשתי והרהרתי: "אאחר שעה למסחרי, אפסיד כסף, למען מצוה עם יהודי וגמרנו". התיישבתי על מקומי. כאשר התפילה הסתיימה בירך אותי בכל הברכות וב"יישר כח!" וכמובן שכעת לאחר המצוה כבר לא התחרטתי על מה שעשיתי. יצאתי שמח וטוב לב (שמעתי כן מהרבי שלי, ר' אהרן קצנלבויגן - אומר ר' שלום - כי כלל ידוע הוא, שקודם המצוה יש יצר הרע, אבל לאחר המצוה, גם אם תתנו לאדם חמישים אלף שקל הוא לא ימכור אותה). הייתי שבע רצון. צעדתי עם המזוודה לעבר הבורסה.  כאשר ההתקרבתי, כמאה מטר לפני הכניסה ניגש אלי אדם ולחש לי בסערה: " הסתלק מכאן, הורגים בבנין הבורסה! רוצחים!, ברח!" - היה זה הבוקר שהקומוניסטים עלו לגדולה. הם נכנסו דבר ראשון לבנין הבורסה - "וכבר הספיקו להרוג שבעים סוחרים עשירים" אמר לי האיש ודחק אותי אחורה. הפניתי ראש  ונעלמתי על נפשי". "אז אני אומר לרב" - סיים את סיפורו "הפסד מצוה כנגד שכרה": "אחרתי חצי שעה , הפסדתי - 'הפסד מצוה' - ומה קבלתי בשכרה? - את החיים! קיבלתי חיים. ועד היום כאן בזכרון משה אני חי לאורך ימים". הקב"ה יעזרנו להיות עם סגולה לה', ונקיים את המצוות ברווחה, בבריאות ובחיים ונזכה כולנו לחיים ולשלום, לתשובה שלימה, לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, חזק וברוך 

..

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

קניות,אירועים,רושם,מותש,תלמידי חכמים,השקעה,תפילות,המוח האנושי,שיקול דעת,מלחמת היצר,







 אמרי שפר כ"ד שבט ה'תשע"ו

 

 

''אין שמחה אלא בבשר'' כאשר יש לב בשר ולא כאשר יש לב אבן.  (ר' אהרן מקרלין)

 

     אמרו חז"ל: כשאדם בא לפני בית-דין של מעלה, שואלים אותו בתחילה: "נשאת ונתת באמונה?", ורק אחר כך שואלים אותו: "קבעת עתים לתורה?". ללמדך, שאם אין אדם מקיים את הדינים שבין אדם לחברו, אין ערך לקביעת עתים לתורה שלו.

 

"     את העני עמך..." )כב, כד(  - אמר האדמו"ר ר' ירחמיאל משה מקוז'ניץ, אתה מחויב במצות צדקה וגמילות חסדים אפילו "את העני עמך", כשהעניות היא אתך, בביתך, אפילו בשעה שאתה בעצמך עני ואביון.

 

     בני זוג צריכים להיות מאוחדים לא רק שטוב – אלא גם בזמנים הקשים – ואפילו במצב של עבדות. חובה תמיד לשמור על אחדות ונשיאה בעול ולא לתת לנתוני השטח הקשים לחצוץ בין בני הזוג ולשחוק להם את הקשר. (שמואל אייזיקוביץ)

 

היפני שחיפש אמונה אמיתית (שיחת השבוע עלון 1517)

     שמחת החתונה הייתה גדולה. מאות חוגגים מצד הכלה באו לשמח את הזוג הטרי. מצד החתן השתתפו שני חוגגים בלבד: הוריו היפנים. האב ישב בעזרת הגברים והאם בעזרת הנשים, לא ממש מעכלים איך נקלעו לסיטואציה הזאת. זה קרה לפני כחצי יובל. החתן הוא גלעד קינן )49(, תושב בית שמש ואב לשישה ילדים. בחציו הראשון של היום הוא משמש טכנאי רנטגן ובחצי השני מתמיד בלימוד התורה. דרך ארוכה עשה מהימים שבהם היה צעיר יפני מחפש דרך, ועד הפיכתו ליהודי שומר מצוות. מאמין שאיננו מוזר הוא נולד ביפן ועבר את מסלול החינוך הרגיל. בהיותו בן עשרים החל לתהות על סודות היקום. "הגעתי למסקנה שבלי אמונה אין חיים", הוא מספר. תופעת הדתות ביפן פורחת, והוא ניסה לבדוק מה יש להן להציע. "ראיתי שם אנשים מוזרים והתרחקתי מהן".באותה תקופה החל ללמוד אנגלית בבית ספר מיוחד. "היו שם מורים ממדינות רבות, ובהם מורה מישראל. עד אז לא שמעתי על ישראל ועל היהדות. פעמים רבות שמעתי מהמורה את הביטויים 'בעזרת השם', 'ברוך השם'. הדבר סִ קרן אותי. קיבלתי הסבר קצר על משמעות המושג אלוקים ועל אמונה. שמחתי מאוד. סוף־ סוף ראיתי לפניי אדם מאמין שאיננו מוזר". אין גיור ביום אחד כעבור שלוש שנים, בהיותו בחנות ספרים, צד את עיניו ספר ביפנית על ההיסטוריה של העם היהודי. הוא קנה את הספר. "קניתי בהמשך עוד ספרי יהדות ביפנית, וקראתי אותם במשך שנה וחצי. כשנתקלתי בדברי הגמרא שאם גוי מבקש להתגייר — דוחים אותו, אמרתי לעצמי: זו האמת. כל הדתות האחרות מנסות לשכנע אותך, וכאן בדיוק להפך". הוא החליט להתגייר, אך גילה שאין זה פשוט: "כל אחד הִ פנה אותי למישהו אחר, עד שאמרו לי כי רצוי שאסע לארץ. התייאשתי. חשבתי שאפשר להתגייר ביפן בתוך יום אחד"... ההורים תומכים אך הכמיהה לאמת לא הניחה לו. הוא התפטר מהעבודה, ובכספי הפיצויים טס לארץ. כאן שקע בלימוד התורה ועבר את תהליך הגיור. "חשתי שקיום המצוות הופך אותי לאדם אנושי יותר", הוא אומר. בהמשך הקים בית בישראל. "כשבישרתי להוריי שנהפכתי ליהודי ושאני עומד להתחתן, הם קיבלו שוק. לזכותם ייאמר שקיבלו זאת בהבנה. הם מעולם לא יצאו מיפן, והפעם הראשונה שיצאו הייתה לחתונתי. רקדתי עם אבי בחתונה וכולם עמדו והתרגשו". סיפור חייו מפרנס ספר שלם. לאחר לידת בנו הראשון חזר ליפן, כדי לסעוד את הוריו. רעידת האדמה שפקדה את המדינה, לפני כשש שנים, גרמה לו להחליט לחזור לארץ. "לכל השכנים שלנו היו נזקים, ואילו אצלנו הכול נשאר שלם. היה ברור לנו שזה בזכות המזוזות. כשהחלטנו לחזור לארץ, הוריי נתנו לנו כסף לקניית בית. הקשר איתם מצויין. כשבננו הבכור חגג בר־ מצווה, באו הוריי שנית. הם שמחו והתרגשו לראות את ששת ילדינו", מספר גלעד. ה

 

 

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 לב בשר,לב אבן,מצות צדקה,גמילות חסדים,מאוחדים,זמנים קשים,עבדות,אחדות,נשיאה בעול,לחצוץ,





 אמרי שפר כ"ה שבט ה'תשע"ו

 

אל תקנא בשום דבר, אלא בלב נשבר ונדכא. (ר' משה מקוברין)



     ''אמירת שקר צריכה להיות בעיני האדם כמו העבֵרות החמורות ביותר שבתורה. עליו לקבוע בנפשו שנשמתו תצא, אבל שקר מהפה – לא יֵצא'' (רבי פינחס מקוריץ)

 

     "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" (שמות כב,כד). גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים "העני עמך" – הוא יכול להוסיף ולהיות עמך , כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבויש. (ספר הדרוש)

 

     הגמרא (יבמות סג,א) אומרת: "המלווה לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני'". המלווה בשעת דוחקו, נוסף על כך שהוא מקיים מצווה גדולה שיצר הרע והשכל האנושי אינם מסכימים לעשייתה, וכל נתינתו היא רק מפני שזה ציווי ה', הוא גם מבטא ביטחון גדול בקב"ה, שבוודאי יעזור לו.  (אגרות קודש)

 

אמונת חכמים  II (אור שרה, עלון 566)

     מעשה היה בשתי משפחות ששני הצדדים ידעו מראש שמצבם הכלכלי דחוק מאוד. של תלמידי חכמים בבני ברק שהשתדכו ביניהן, למרות הייתה בכך הקרבה הן מצד החתן והכלה, שהודיעו מראש שאין להם כל תביעות ודרישות, והם מוכנים להתפשר עם כל מה שיתנו להם, והן מצד ההורים הנמנים על סלתה ושמנה של עיר התורה. הסכום שהיה בקופתם של שני הצדדים הגיע, לאחר כל המאמצים לכדי 40,000 דולר. כמי שאמונים על התייעצות עם גדולי הדור בכל דבר ודבר, הגיעו ההורים אל אחד מגדולי הדור בבני ברק, ושאלו היכן לקנות דירה לזוג הצעיר. הגאון שליט"א שמע את כל הפרטים, ופסק את פסוקו: בבני ברק, והושיט להם ידו לברכה ולהצלחה. ההורים לא היו בטוחים ששמעו היטב, ובשלב מסוים הבהירו שהם מתכוננים לרכישת דירה, ולא לשכירות... הגאון חזר על תקועה בלבן של שתי המשפחות הללו, בצורה היותר- דבריו, שיקנו דירה בבני ברק. אמונת הצדיקים הייתה חזקה. ובמקרה כזה אכן דרושה אמונה גדולה, שכן על פניו נראה הדבר כמשימה ממש בלתי אפשרית בעליל עכשיו, משלא היה ספק בלבם על דבר ההוראה שקיבלו, ניגשו אל כל המתווכים בעיר והודיעו שהם מחפשים דירה בסכום של 40,000 דולר. גם מי שעדיין לא קנה אף דירה בעיר זו, יודע שהסכום ההתחלתי של דירה קטנה בת 2 חדרים מגיע ללא פחות מ- 110,000  דולר. המתווכים סברו שמדובר באנשים לא רציניים, משכו בכתפיהם, אבל רשמו לפניהם את ההודעה.

     ההורים, וגם החתן והכלה, היו בטוחים מצידם שאם הגאון שליט"א אמר לקנות בבני ברק, אזי העניין יסתדר על הצד הטוב ביותר, בסיעתא דשמיא. והנה לאחר זמן מה מתקשר אחד המתווכים ומודיע בשמחה שיש לו דירה שבעליה דורש בעבורה מחיר של... 40,000 דולר ובדירתו יש שלושה חדרים גדולים. הוא מוכן למכור שני חדרים מתוך הדירה במחיר הנ"ל, בתנאי שהוא עצמו ימשיך להתגורר בחדר השלישי, ולא עוד אלא שהדיירים שייכנסו לדירה, יטפלו בו, ויעזרו לו בצרכי הקיום היומיומיים שלו. 'מי שיהיה מוכן למלא את התנאים הללו, אמר הקשיש, יקבל את שני החדרים, ובהגיע יומי לעזוב את העולם, אוריש לו גם את החדר השלישי, וכל הדירה תהיה שלו'.

     המתווך סיפר שבעל הדירה הוא יהודי ישיש, וערירי,. המשפחות ראו בכך אות משמייםוהביעו נכונות לכל התנאים, ועוד באותו יום נחתם חוזה בין הצדדים. החתונה הייתה אמורה להיערך בעוד כחודש וחצי, והחתן והכלה ידעו כבר שהם יצטרכו לטפל בקשיש, מה שיכביד מאוד על חייהם, במיוחד בתקופה הראשונה, אבל מאידך הם קיבלו כאן מתנה גדולה, וראו בכך אות ומופת שהקדוש ברוך הוא מקיים את גזירתו של הצדיק, שפסק להם לרכוש דירה בבני ברק, מה שהיה בבחינת הבלתי ייאמן. משנקנתה הדירה, או יותר נכון: שני החדרים, הוסרה הדאגה העיקרית מעל ההורים, ועתה התפנו הכל להכנות לקראת החתונה שהתקרבה ובאה. לבסוף, חמישה ימים לפני החתונהנפטר הקשיש לבית עולמו, ועל שולחנו היה מונח החוזה שנחתם בין שני הצדדים ולפיו בפטירתו יירשו בני הזוג את כל הדירה... שימו לב: דירת שלושה חדרים גדולהבמרכז העיר בבני ברק, במיקום מעולה, במחיר 40,000 דולרים! אפילו לא סנט אחד יותר! והכל בזכות אמונת צדיקים פשוטה ותמימה. הנה, דוגמה נוספת של אמונה פשוטה של יהודים, שהגיעו בזכותה לראייה חושית של נסים ונפלאות, גם בדורנו אנו.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נשבר ונדכא,שקר מהפה,כסף,גמילות חסדים,שווה בין שווים,מושפל ומבויש,ביטחון גדול,






 אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ו

 

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

 

     אומרים בשם הצדיק רבי שמואל ממודז'יץ זצ"ל, מה טעם דגים שבים אומרים את הפסוק "ואמת ה' לעולם" (תהלים קיז) כמבואר בגמרא (פסחים קיח:). מה ראו לשבח את הקב"ה דווקא במידת האמת ?! אלא משום שדרכם של הדגים להיות מכוסים מעיני בני אדם ולכן לא שולט בהם עין הרע כידוע. וכל עניין השקר קיים רק לעיני בני אדם, אבל בחדרי חדרים שאין לו לאדם את מי לרמות הריהו נוהג כפי שהוא באמת, ולכן הדגים שמכוסים מעיני האדם ראויים לשבח את ה' במידת האמת.

 

     אמרו בעלי המוסר בנובהרדוק דרך צחות: מדוע יש לרקוד לפני הכלה דוקא? מפני שהכלה "מפקרת דעתה ורצונה" בבואה להתקדש (כמבואר בר"ן נדרים ל/א), ומי שיכול להפקיר רצונותיו ולבטלם בפני האחר, ראוי לרקד לפניו.

 

     בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא.  עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא . יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. ) רבי אלימלך מליז'נסק(

 

    השקר של העולם הזה הוא שקר משולש: נוח וקל לשקר; השקר מתקבל יותר מדבר אמת;  הכול חשודים בשקר . )הרבי הריי"צ מליובאוויטש(

 

     ואלה המשפטים.- כנגד עשרת הדברות הזהיר הקב"ה את ישראל על המשפטים עשרה לאוין ואלו הן, לא תכירו פנים, לא תגורו, לא תעשו עול במשפט, לא תטה משפט, לא תכיר פנים, לא תקח שוחד, לא תשא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, ודל לא תהדר בריבו, ולכך נסמכה פרשת משפטים לדברות. (מדרש השכם(

  

     ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ובמה היה עוסק משה באותם מ' יום, אלא בא ללמדך שלא היה בו שום עסק כי אם בתורה ומצוות, ואם משרע"ה ששמע מפי הגבורה היה צריך עוד לעסוק, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה. (מדרש אגדה(

 

"     יצר הרע נותן תגמול במזומן, ולעומתו יצר הטוב נותן את התגמול בהקפה. לכן הבריות נמשכות אחר יצר הרע, הנותן תמורה במזומן" )רבי מרדכי מצ'רנוביל(

 

הרכבים בעולם (נשלח ע''י ח.ש.)

     בחור יתום שסבל מרורים בחייו מקשיים בסולם העליה, ולכל מקום שפנה נתקל בקשיים רבים ומכשולים לאין ספור, נכנס אל הרה"ק ה'פני מנחם' זי"ע ובכה לפניו במר נפשו על כל הקשיים האלה המוצאים אותו בכל עת ובכל שעה, זאת בנוסף להיותו יתום ובודד בעולמו, והתבטא לאמור שהרי הוא מרגיש כאילו מכניסים לו מלעילא מכשולים באופני חייו ואינו יכול לנסוע בהם כרגיל ובמנוחה . נענה הרבי ואמר, הנה שני כלי רכב ישנם בעולם. יש רכב רגיל שבו נוסעים בני האדם ממקום למקום, ויש את הטאנק שהוא כלי רכב לעתות מלחמה . והנה בעוד שהרכב הפשוט נוסע במהירות גדולה מבלי כל קושי, הרי שהטאנק נוסע לאטו ואינו יכול למהר בדרכו כל כך, סיבת הדבר נעוץ בשרשראות הברזל הכבדים החגורים על אופני הטאנק , הם אלה המונעים מעמו את הנסיעה המהירה מחמת כובדם . אך מאידך גיסא במקום הרים וטרשים אי אפשר לרכב הרגיל לזוז ממקומו כלל, ואילו הטאנק לא די בכך שהרי הוא יכול ליסע בכל מקום שהוא, אלא יש בכוחו אף לשבר סלעים ובתים ולנסוע כאוות נפשו כשבדרכו רומס הוא את כל הבא בדרכו , ואף כוח גדול זה אין לו אלא עבור אלא השרשראות הכבדות השוברות ורומסות את הכל.

     אף אתה כן, סיים הפני מנחם לבחור, כי דוקא אלו הקשיים הנערמים בדרכך ואינם נותנים לך להמשיך בקלילות ובמהירות, דיקא הם אלה המביאים לך כוח רב בידך לשבור ולנתץ את כל כוחות הרע ולהתעלות בקרבת א-לוקים באופן שאין לשער. כי דייקא מתוך הקושי יכול האדם לצמוח ולגדול בעדי עדיים , ולפום צערא אגרא.

 

וואלט איך, זאלט איך – (אילו. אז). (דברים טובים –פרשת יתרו)

     מנקיי הדעת שבירושלים היה הגה''ח ר' לייב'קע גלויבערמאן זצ''ל, יהודי משכמו ומעלה שעוד זכה להסתופף בצילו של הרה''ק רבי ישראל מסטאלין [ה'ינוקא'] זי''ע. בערוב ימיו קבעו הרופאים שמחמת סכנת חייו יש לכרות את רגלו.  באמצע הניתוח שנערך על ידי כמה רופאים, יצא אחד הרופאים ונענה למול בני המשפחה שטעות היתה כאן,  וכלל לא הוצרכו לכרות את הרגל, אך את הנעשה אין להשיב. אחר גמר הניתוח משהקיץ רבי לייבק'ע, שוחח עמו אחד מבני המשפחה, ובטעות פלט מפיו שהרופאים הודו שטעות היתה בידם, ועל פי ה'רפואה' היה אפשר למנוע את הכריתה, נזדעק אותו חסיד ואמר - תוך כדי שהוא מראה על אזניו, אזניים אלו שמעו מפי רבינו הקדוש ה'ינוקא' זי''ע, שיוואלט איך, זאלט איך זה אפיקורסות גמורה (פי' אם האדם אומר אם הייתי עושה כך וכך, היה נמנע מאתי דבר פלוני, וכיו''ב - הרי זו אפיקורסות גמורה), כי אינו מאמין שהכל משמים בא. ואמר ר' לייבקע, ב'ספרי הרפואה' שלהם, יכולים הם לכתוב שרגל כעין זו אינה צריכה כריתה, אך 'רגל זאת' וודאי היתה צריכה כריתה, וראיה, שאכן כרתו אותה,  הרי שכך ציווה הבורא יתברך.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לשקר,מלאך שקרן,עבֵרה,מצווה, הדגים מכוסים,לרקוד,להתקדש,המשפטים, לא תטה משפט, לא תכיר פנים, לא תיקח שוחד, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול,

 

 

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ו


 אברך בר אוריין הפציר ברבי אריה לייב שפירא זצ"ל רבה של קובנא שיתן לו כתב סמיכה, בתחילה סרב הרב לכתוב אך לאחר הפצרות רבות כתב לו סמיכה אולם את חתימתו הרחיק מהכתב, ואח"כ הסביר טעם הדבר שהרי כתיב מדבר שקר תרחק. (נמלצו לחכי(    

 

     אם כסף תלוה. מרגלא בפי חסידים הראשונים שסעודת מלוה מלכה מסוגל לפרנסה ולעשירות ויש רמז לכך בפ', אם כסף, אם רצונך שיהיה לך כסף, תלווה את עמי, תשב ותקיים מצות סעודת מלוה מלכה ברוב עם הדרת מלך. )כרם שלמה- טענקא(      

 

     אשר תשים לפניהם. וברש"י ולא לפני עכו"ם. בסדר מלכי אוה"ע נהוג כי קודם מייסדים את המדינה ואח"כ קובעים את חוקיה, משא"כ אצל בנ"י שהתורה קדמה לבריאת העולם, וז"ש לפניהם שהמשפטים הם לפני בריאת העולם ולא כסדר העכו"ם. (הרה"צ מווישאווא זצוק"ל(

 

     ידע זה כוח והרבה ידע זה הרבה כוח (שמואל אייזיקוביץ)

 

המן (דברים טובים – פרשת יתרו)

     הרה''ק השפע חיים זי''ע סיפר הלצה נפלאה אותה שמע מאביו הרה''ק רבי צבי מרודניק זי''ע שהוא שמעה מפיו של רב אחד בגלילותיו. אותו רב סיפר שהכומר בעיירתו פנה אליו ביום מן הימים וצעק לעברו, הלא יהודים חוטאים ופושעים אתם שלא מגיע לכם כל טובה, כי הרי לאבותיכם הוריד הקב''ה מן בכל יומא ומזה התפרסנו והיה להם לאכלה, ואילו לכם אינו מוריד מן לחם מן השמים, אין זה אלא עבור עוונותיכם לכך אינכם ראויים לטובה זו.

     ענהו אותו רב בבת שחוק ואמר לו, מה אתה סח, הלא לכל יהודי ויהודי יורד עד עצם היום הזה לחם מן השמים, אך כיום המן יורד בהיחבא בתוך ביתו ובתוך כיסו של האדם, ואך במדבר היה יכול הקב''ה להוריד את המן לעין כול , היות ובמדבר היו בני ישראל בכנישתא חדא ומוקפים בענני הכבוד ששמרו עליהם מכל עבר. אך כיום לו יוריד לנו את המן בראש כל חוצות הלא תבואו אתם, גויי הארץ ותגנבו מעמנו את כל הטובה הרבה. והלצה אמיתית היא זו, כי אף שאין האדם מרגיש בכך, מכל מקום כל פרנסתם של ישראל הרי הוא למעלה מדרך הטבע בבחינת אוכלי המן.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

כתב סמיכה,מלוה מלכה,חסידים הראשונים,פרנסה,עשירות,בריאת העולם,ידע זה כוח,ענני הכבוד,








אמרי שפר כ"ט שבט ה'תשע"ו

 

 בחור אחד בא לבקש הדרכה בעבודת השי"ת מאת הרה"צ בעל החלקת יהושע מביאלא זצוק"ל, וענה לו כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכתיב בתרגום ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, ובא לרמוז כי עיקר הוא הסדר להיות מסודר וכאשר סדר היום של איש הישראלי הוא עפ"י התורה זהו קיום התורה. (ניצוצי התורה(

 

     בספר "ערוגת הבושם" איתא על זה שידוע ששבת הוא סגולה גדולה לרפואה, וכמו שאמרו "שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא , " והסיבה לזה שהשבת מביא רפואה הוא שאם יש אדם אשר מקמץ בהוצאות של שבת קודש אז הוא צריך­ להוציא הוצאות הללו לרופאים ולרפואות ח''ו , וכיון שכן העצה לחולה להרפאות הוא שיקבל על עצמו שלא לחסוך­ ולקמץ בהוצאות שבת וממילא יהיה לו הרפואה, וזהו מה שאמר הכתוב "רק שבתו יתן ורפוא ירפא ", " רק" הוא מיעוט דהיינו רק שבתו מה שמיעט מהשבת ייתן ביד רחבה ויקבל על עצמו שלא לקמץ יותר ואז "ורפא ירפא''.

 

     ההקדמה לספר דרך-ארץ היא ההקדמה לתורה, ומן ההקדמה אפשר ללמוד על טיבו של ספר . לפי מידת דרך-הארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו.

 

     המילה 'תינוק' בהיפוך אותיות הינה 'תיקון' וזהו חסד עליון שהבורא מאפשר לאדם הזדמנות נוספת לתקן את אשר שיחת וקלקל בגלגולים קודמים.

 

יודאיקה

     לכל פריט יודאיקה יש את הסיפור שלו. הוא לא חייב להיות אמיתי אבל הוא חייב להיות סיפור...

     צעיר תמים נסחף אל עסקי העתיקות מבלי ידע בתחום. פגישה מקרית שלו עם סוחר ממולח ורב-עלילות, מעמידה אותו בניסיון. האם יצא לו מזה משהו חוץ מהסיפור?

     למרות שהעיסוקים שלנו שונים לכאורה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אני מוצא לפעמים שאנו עוסקים, למעשה, באותו מקצוע. המשותף בינינו הוא ששנינו מספרים סיפורים. אני סוחר יודאיקה עתיקה. אני קונה ומוכר כל מסמך או חפץ בעל ערך יהודי שהוא בן יותר ממאה שנה. לרוב האנשים זה לא יאמר דבר. תראה להם אבן ישנה מחמר ותגיד להם שהיא שווה עשרים אלף דולר, הם יגידו לך שהם מעדיפים סנדוויץ' טוב. אם בכל זאת תתעקש למכור להם אבן, הם יעדיפו יהלום בינוני. לא כך המבינים. מאחורי כל פריט יודאיקה מסתתר סיפור. אתה יכול להציע מטבע מלפני אלף שנה וזה לא ידבר לאף אחד, אבל אם אתה מספר את הדרך שעשה המטבע הזה משלמה המלך שרכש בו את כיסא המלכות, והאוצר נשדד על ידי שודדים, וחפירות ארכאולוגיות גילו שאלו נהרגו במהלך קרב, והקרב לא היה כנגד גורם נוסף, אלא השודדים הרגו זה את זה בעקבות מחלוקת על חלוקת השלל - זה כבר סיפור שמרתק את האדם אליך. אחרי שהוא שומע אותו, הוא לא מסתכל על המטבע כעל חפץ, אלא כעל פיסת היסטוריה. להחזיק פיסת היסטוריה זה משהו שווה יותר מערך החפץ עצמו.

     הצעתי פעם למכירה כרית. בתחילה לא ידעו מה אני רוצה מהם, ואז סיפרתי את סיפורה. את הכרית רכשתי בפרוטות מנהג מונית. הוא סיפר שנולד בשכם, ושאמו נתנה לו את הכרית לפני מותה ואמרה לו שקיבלה אותה מאמא שלה, ושבכל לילה הייתה מתפללת אל הכרית. היא גם אמרה לו שיש סוד גדול בתוך הכרית ולא בטוח שהוא ירצה לדעת.

     לאחר פטירתה פתח את הכרית וגילה שם ספר תנ"ך ספוג בדמעות. הוא עשה בירור וגילה שאמו היתה יהודייה, שנישאה בעל כורחה לאביו, וכל השנים שמרה על יהדותה בסתר, התפללה לבורא עולם וקראה את התנ"ך. זה הביא אותו לבלבול. בסופו של דבר החל לעבוד עם השב"כ, וכשנחשף, התגייר והפך ליהודי. התנ"ך שמכר לי היה נדיר ביותר, בן למעלה ממאתיים שנה, ודרכו הגעתי למשפחתה של האם, שהייתה משפחה מיוחסת מאוד בירושלים של פעם. התנ"ך עצמו ללא הסיפור היה שווה לא מעט, אבל הסיפור שדרג אותו מאוד, ואני כסוחר, למרות שהתקשיתי להיפרד ממנו (וזו עוד דילמה של סוחרי יודאיקה שלפעמים נופלים ברשת הסיפורים של עצמם...), מכרתי אותו ברווח הגון.

     זו הייתה ההקדמה לסיפור שרציתי לספר כיצד הכרתי את תחום היודאיקה, המשלב עבר יהודי נוסטלגי עם מסחר.

* * *

     הייתי אדם צעיר שלא ידע מאומה על יודאיקה. בבית הכנסת בו התפללתי היה יהודי מבוגר שלא היה לי אתו שום קשר. יום אחד הוא נפל ונחבל, ואני התנדבתי ללוות אותו. כשהגענו לביתו ליוויתי אותו דרך המסדרון לעבר הסלון שיוכל לנוח. בדרך הוא הצביע עלמסגרת תמונה שבתוכה היה דף נייר מודפס: "אתה רואה את זה? זהו דף גמרא מקורי עם הערות בכתב ידו של החפץ חיים". כמו יהודי טוב התחלתי להקשות: "מי אמר שזה שייך לחפץ חיים?". הוא חייך: "אתה צודק, כדי לבדוק כתב יד צריך להשוות. אז זהו, שיש כתבי יד אחרים שלו שניתן להוכיח מהם שזהו הכתב שלו". הוא דידה לקומת המרתף בביתו, ושם ראיתי חדר עם ארגזים רבים. הוא חיטט בכמה מהם ובסוף שלף לי דף מתוך כתב היד של "המשנה ברורה" עם תעודה המעידה שמדובר בכתב ידו של החפץ חיים.

     "יש לי כאן משהו ששווה יותר מזה", הוסיף אחר כך. האמת שכבר הסתקרנתי. הוא הראה לי כתב יד שנראה עתיק גם למי שלא מבין בעתיקות. "זה כתב ידו של הרד"ק", אמר. "אתה יודע לפני כמה שנים הוא חי?". "לפחות מאתיים", אמרתי. "הוא נפטר לפני למעלה משבע מאות וחמישים שנה", אמר כמעט בבוז. "מה אתה עוד יודע עליו?". לא ידעתי כלום. "רבי דוד בן יוסף קמחי נולד בפרובנס בדרום צרפת למשפחה ממוצא ספרדי", אמר."והוא פירש את התנ"ך", אמרתי (יש גבול לבורות שלי). "יופי!" התלהב. "לפחות אתה יודע משהו", וכאן החל לספר לי את סיפורה של ההקדשה שנמצאה במקרה בתוך ספר גמרא בצרפת, כמה התחרו לקנות אותה, ואיך לבסוף הוא הצליח (שילוב של פסיכולוגיה עם חוש מסחרי). "ובכמה אתה מוכר את זה?", שאלתי. "לזה אין מחיר", אמר. "אני בכלל לא חושב למכור את זה אלא אם כן תהיה לי סיבה מיוחדת במינה, וסיבה כזו חייבת לפחות עם חמישה אפסים לצידה". בקיצור נתפסתי.

     יצאתי ממנו והתחלתי להתעניין בעולם היודאיקה, וככל שהתעניינתי כך נכנסתי יותר יותר לעניין. יום אחד פגשתי סוחר שאמר לי: "יש לי בשבילך סחורה נדירה שתיחטף כמו כלום. משהו שלא ראית". הגעתי לביתו והוא הראה לי 12 מזוזות ענקיות. כשאני אומר ענקיות הכוונה בגודל חצי מטר כל אחת. הם היו בכתב יפה מאוד וממש מצאו חן בעיניי. הוא ביקש מאה וחמישים דולר עבור כל מזוזה, אך אני התמקחתי אתו והורדתי אותו למאה. שילמתי 1200 דולר ויצאתי משם שמח וטוב לב. כל מה שנותר לי הוא למכור כל אחת בשלוש מאות דולר ולשלש את ההשקעה, אבל ברגע שבאתי לסוחר הראשון הוא הביט על זה ואמר: "כשיהיו דלתות של חמישה מטרים יקנו מזוזה של חצי מטר".אמרתי בלבי: 'הוא סוחר ממולח, מנסה להוריד את ערכה של הסחורה'. "כמה"? שאלתי. "עשרה דולרים". הלכתי משם בזעם. אני אפילו לא אתמקח עם מי שמנסה לסדר אותי ככה. הלכתי לסוחר נוסף. הוא הציע לי שמונה דולר. השלישי לא רצה בכלל לשמוע, ומהרביעי לאחר תחנונים הגעתי ל־12.

     החלטתי ללכת ליהודי שהכניס אותי לעניין היודאיקה ולהתייעץ מה לעשות. הבאתי לו את המזוזות ושאלתו כמה הן שוות. "כיום, בין 12 ל־15 דולר", אמר. "אתה קנית את זה משמעון שקנה את זה מיהודה שקיבל אותם מהסופר הזה והזה". הוא פשוט ירה את כל ההיסטוריה של המזוזות הללו מאז לידתן.

     מסתבר שהמזוזות הללו נמכרו לראשונה לפני ארבע שנים בארבעים דולר, אבל לא היה להם ביקוש, ומאז המחיר שלהם פשוט הולך ויורד, ממש ההפך ממה שמקובל ביודאיקה. הם מסתובבות בשוק, כשכל אחד מחפש איזה מישהו תמים כדי להיפטר מהן."בכמה קנית אותן?", שאל. "מאה דולר". "נו נו, ברוך בואך לעולם היודאיקה. סידרו אותך. כל אחת מהן שווה לכל היותר תשעה דולרים. אולי תשיג מישהו שיקנה בעשרה דולר, לא יותר". "מה אני אעשה?", אמרתי. "רק התחלתי לעסוק במסחר, וכבר לקחו ממני במרמה את אלף ומאתיים הדולרים שאיכשהו גייסתי". "תקשיב לי", אמר. "קח את 12 המזוזות הללו ושים אותן בבוידעם במקום שאפילו אתה תשכח מהן. יבוא יום ותעשה מהן רווח גדול. בינתיים אל תמכור, כי ברגע שמכרת בזבזת סופית את כל הכסף. כל עוד הן בבוידעם זו השקעה. בינתיים קח את זה כשכר לימוד". עשיתי כדבריו. התחלתי לסחור ביודאיקה פה ושם, הרווחתי קצת כסף אך לא מספיק כדי לקיים את משפחתי, והאמת די התחלתי להתייאש.

* * *

     יום אחד התקשר אלי מישהו שאי-פעם פגשתי. הוא אמר לי: "יש לי כמה ארגזים בשבילך באלף דולר".הבן אדם לא נשמע כמישהו שמבין בעתיקות או ביודאיקה. סוחרי יודאיקה אינם מוכרים ארגזים הם מוכרים מוצר, אבל קבעתי איתו פגישה. הוא בהחלט נראה כאחד שיש לו משהו להסתיר. הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב שהיה עמוס בעשרה ארגזים. העין שלי כבר הבחינה באוצר יהודי רב-ערך, אבל הפנים שלי לא הסגירו מאומה. משהו בארגזים היה מוכר לי. דפדפתי בין החומרים, שכל אחד מהם היה שווה עשרות אלפי דולרים, ומהר מאוד הגעתי למסמך היודאיקה הראשון שראיתי - ההקדשה של הרד"ק. הבנתי מיד. הברנשים הללו פשוט גנבו את כל האוסף היקר של האיש. עשרת הארגזים מולי שווים מיליונים והם אפילו לא מנחשים זאת. התחלתי להתמקח אתם והורדתי אותם עד חמש מאות דולר. ביקשתי חצי שעה לארגן את הכסף. הם הסתלקו ואני התקשרתי לביתו של האספן. יכולתי לעשות קומבינות ועסקאות שונות מאוצר המיליונים שנפל בחיקי, אבל החלטתי ללכת עם האמת בלי לחשוב מה יכולתי לעשותאחרת. התקשרתי אליו לנייד: "הכל בסדר אצלך?", שאלתי. "הכל בסדר". "לא גנבו לך כלום?". "לא נראה לי, אבל לא הייתי שם היום".

     סיפרתי לן מה שראיתי, הוא רץ לביתו בחרדה והתקשר אלי. "הם גנבו הכל. לא נשאר אפילו ארגז". "אל תדאג. הם הציעו לי את הארגזים בעד אלף דולר". "וסירבת"? "הורדתי אותם לחמש מאות", אמרתי. "השאלה היא אם אתה לא מעדיף לערב משטרה"."ממש לא", אמר. "הסיכון כאן הוא של מיליוני דולרים. תן להם את החמש מאות וזהו. אני מקווה שלא הפסדת אותם".

     התקשרתי, קבעתי. העברתי את הכסף. הארגזים הועמסו על מכוניתי, ומיד העברתים לאספן. הוא הודה לי נרגשות, בעוד אני מעביר את הארגזים למרתף ולאחר מכן התיישב מולי. "מגיע לך חמש מאות דולר", אמר, "אבל אני סוחר. אם לא אכפת לך אתן לך פריט ששווה פחות או יותר את הסכום הזה". האמת שממש כעסתי. יכולתי למכור לו את אוצרו ביוקר. הצלתי לבן אדם הזה כמה מיליוני דולרים ובמקום לשלם לי את הסכום שהוצאתי, הוא מריץ אותי ללכת ולמכור פריט יודאיקה. לא אמרתי לו דבר. הבנתי שפשוט קשה לו להוציא גרוש מהכיס, אבל בלבי חשתי אכזבה וכעס. הוא דפדף בין הדפים ראיתי שהוא מתלבט (כנראה דואג שלא יביא לי מסמך שאני יכול למכור אותו בשש מאות דולר... שלא אעשה עליו כסף) ואז הגיש לי מסמך, ואני חשתי שאני עומד להתעלף. זו הייתה ההקדשה של הרד"ק.

* * *

     "לא יכול להיות", אמרתי. "אתה לא נותן לי את המסמך הזה". "דווקא כן אותו אני נותן לך", אמר. "אבל זה שווה מאות אלפים. אמרת שאתה נותן לי משהו בפחות או יותר חמש מאות דולר". "נכון", אמר. "לא שיקרתי. זה יותר", צחק. "אבל אמרת שאתה תמכור את זה רק..." "אם תהיה סיבה מאוד מיוחדת", השלים. "בוא תראה. אני לא בן אדם שמוציא מעצמו כל כך מהר. יש לי כמה תכונות רעות שקשורות לכסף, אבל עדיין אני סוחר הגון. אתה הצלת כאן מיליונים שאחרים היו נוטלים לעצמם, אני מתייחס לזה כאילו נגנב ושמח על כל מה שהחזרת - קח את הפריט ותתחיל לעשות חיל למשפחתך", אמר. "אבל עשה זאת בחכמה".

* * *

     יצאתי משם. ההחלטה האסטרטגית שלי הייתה שלא למהר ולמכור אותו. מה שכן עשיתי זה להפיץ שמועה שהפריט בידי. סוחרים לא האמינו, באו לבדוק, ולאחר שכנועים הסכמתי להראות להם, אבל לא דנתי אפילו במחירו. מצד שני הצעתי להם פריטים אחרים שווים פחות. הם קנו גם מפני שכבר באו אלי, גם מפני שהסיפור שסיפרתי היה תמיד מרתק וגם... מפני שקיוו לקשור אתי קשרים שבסופם, אסכים לדון אתם על הקדשת הרד"ק.

     חמש עשרה שנים עברו מאז, בצורה אטית אך יציבה נעשיתי למומחה יודאיקה. מסתבר שדי בפריט יודיאיקה יקר ערך שנמצא בחזקתך כדי להכניס אותך לעניינים. המסמך של הרד"ק עודנו אצלי. בשלב זה איני יודע אם אי פעם אמכור אותו, אך מצד שני מי יכול לדעת? וכמו לכל סיפור צריך גם סיום טוב.

     לפני כשנה פנה אלי עוזר של אוליגרך ידוע שתפס כותרות לאחרונה. הוא סיפר לי שהאיש רכש בית ענק בירושלים והוא רוצה לשים מזוזות, שכמותן לא היו מעולם. הוא הלך לכל מיני מקומות וגילה שכל המזוזות אותו הדבר, ומה אני יכול לעשות בשבילו. זה הזכיר לי משהו נשכח, באמת נשכח, המזוזות הענקיות אצלי בבוידעם. איך שכחתי אותן? אמרתי לו: "תקשיב, יש לי משהו, אבל אני דורש עבורו הרבה כסף". אמר לי: "אין כאן בעיה של מחיר. תגיד וזהו". עליתי לבוידעם, הוצאתי את השקית הענקית שנשכחה שם, הלכתי לבית המלון שבו התאכסן והראיתי לו את הסחורה. אף פעם לא ראיתי אדם שמתלהב כל כך מסחורה. "זה בדיוק מה שימצא חן בעיניו", אמר. אני חושב שהמחיר לא ימצא חן בעיניו", אמרתי, ובקשתי 5,000 דולר בלי לעפעף. "שום בעיה", אמר ורשם בלי להתבלבל את מלוא הסכום. מהן המסקנות שלי? מיושר ואמירת אמת לא מפסידים. גם אם לא רואים את התוצאה מהר כל כך כמו אצלי. האמת תמיד משתלמת.

     זהו רק סיפור אחד תעשה לבד את החשבון כמה סיפורים מתחבאים בארגזים שלי...

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 בחור,הדרכה,ואלה המשפטים,להיות מסודר,איש הישראלי,דרך-ארץ,תינוק,תיקון,חסד עליון,.

 

 




אמרי שפר ל' שבט ה'תשע"ו

 

 

 אדם שמישהו יקר וחשוב לו מוכן לעשות עבורו הכל, אין גבולות.,  הוא לא מחפש תירוצים.

   

    . דמיון חשוב יותר מידע.  ידע הוא מוגבל . דמיון - אינסופי.

 

   .  הדבר הראשון שלמדתי זה לסלוח לעצמי.

 

     הרה"ק רבי אברהם יהושע השל מאפטא אומר: אדם צריך להיות ככלי, עם בית קיבול, המקבל ברצון כל מה שבעליו יוצק בו, בין יין בין חומץ.

 

ביזיונות בהזמנה (על-פי 'הנודע ביהודה ומשנתו')

     הבשורה על השידוך הטרי עברה מפה לאוזן: "ענבי הגפן בענבי הגפן! זכה רבי יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', בחתן משכמו ומעלה; וזכה החתן, הלוא הוא רבי יוסף לנדסברג, להיות חתנו של אחד מגאוני הדור".

     בחלוף השנים נתמנה רבי יוסף, חתנו של ה'נודע ביהודה', לרבה של קהילת פוזנה המעטירה. נראה היה שהכול זורם על מי מנוחות, אלא שלפתע החלו להתרוצץ שמועות לא נעימות. בתחילה הן עברו מפה לאוזן, וכעבור זמן נעשה הדבר שיחת הכול ועורר אי-נחת רבה בקהילה. התברר כי הרבנית, רעייתו של המרא דאתרא, בתו של ה'נודע ביהודה', אינה מכבדת את בעלה הרב. ליתר דיוק, היא הנחילה לו ביזיונות של ממש. תושבים שבאו לביתו סיפרו כי בנוכחותם שפכה על ראש בעלה קיתונות של בוז, כינתה אותו בכינויי גנאי, הכפישה את דמותו, והציגה אותו כעם הארץ וקל דעת. במצבים כאלה עשה רבי יוסף את עצמו כמי שאינו שומע. הוא לא השיב לרעייתו דבר, אלא הבליג בדומייה והניח לה להטיח בו את ביקורתה החריפה.

     אם בתחילה חשו בני הקהילה אי-נעימות, הרי שזו הפכה ברבות הזמן למועקה של ממש. עם כל הכבוד לרבנית, כיצד אפשר להניח לה לבזות את הרב באין מפריע? אלא שרבי יוסף עצמו מנע מהם למחות על כבודו. בדרכו המתונה הבהיר כי אל לו לאיש להתערב ב'שלום הבית' שלו. שתקו אפוא בני הקהילה, ונאלצו לספוג בצער את עלבונות רבם. התמיהה על התנהגותה של האישה גברה לנוכח הכבוד הרב שהנחיל ה'נודע ביהודה' לחתנו. יחס זה בא לידי ביטוי גם בכתובים. באחת מאיגרותיו של ה'נודע ביהודה' אל חתנו הוא מתבטא כלפיו: "דע, חתני אהובי, בעת שכתבתי לך התשובה, ידי וכל גופי מרתת ממתנייתא דילך, כי ידעתי כי כל סתום לא עממוך, וכביר תמצא ידך בחורין ובסדקין לבדוק אחר סברתי, אם יש לה פירכא בדברי הראשונים, כי כל דבריהם לפניך כשולחן ערוך, ומצורף לזה בינתך הרחבה כבן עזאי בשוקי דטבריא". הוא אף הרעיף עליו תשבחות נלבבות: "כבודי ומרים ראשי, כל הנחת שלי לעת זקנתי, בתורה ובמעשים הוא יחיד בדורו, בכל מקום הלכה כמותו". נראה היה כי ה'נודע ביהודה' ובתו אינם מכירים אותו אדם...

     במרוצת הזמן השלימו בני העיר עם הזלזול של הרבנית ברבם הנערץ, ונראה היה כי התופעה נהפכה לשגרה. איש כבר לא הרים גבה כאשר קִנטוריה של הרבנית הוטחו בפני הרב, בנוכחות בני עדתו. בחודש אדר תקס"א הִכתה הבשורה המרה את תושבי העיר. "נפלה עטרת ראשנו", ביכו הכרוזים, "אוי לה לספינה שאבד קברניטה". רבי יוסף לנדסברג השיב את נשמתו לבוראו. בני הקהילה האבלים הלכו אחר מיטתו, מזילים דמעות כמים. ליד קברו התאספו כל התושבים, לחלוק לו כבוד אחרון. פתאום ביקשה האלמנה לגשת אל חלקת הקבר הטרייה. המלווים מיהרו לפלס לה דרך. דממה עמדה בחלל האוויר. הכול היו דרוכים לראות מה יקרה.

     הרבנית פרצה בבכי חסר מעצורים. היא החלה לשאת דברי הספד בקול חנוק מדמעות. דבריה הִכו את כל המלווים בתדהמה. "הוי, רבי יוסף, רבי יוסף!", פתחה וקראה במר ליבה. "כעת מותר לי לגלות את סודך, שאותו נצרנו בליבנו במשך שנים רבות. הכול סבורים שרגשות בוז היו בליבי כלפיך; שתהום של איבה הייתה פעורה בינינו; שמתוך רשעות השפלתי אותך לעיני צאן מרעיתך. כעת אפשר לחשוף את האמת: אתה הוא שציווית עליי לנהוג כך. אתה שהורית לי לדבר בגנותך ולזלזל בך בכל עת. "וכי לא ידעתי את גדולתך העצומה בתורה וביראת שמים? ידעתי גם ידעתי; אלא שלא שיערתי את גודל ענוותנותך ואת מידת השפלות שאימצת לך. "לפני חתונתנו ביקשת להתנות עמי תנאי. 'אבקש ממךְ', אמרתָ, 'לבזות אותי בנוכחות רבים בכל הזדמנות'. הסברת כי הביזיונות שיהיו מנת חלקך ימנעו ממך ליפול במלכודת הגאווה. פחדת שמא יכניס בך היצר גבהות לב. כל ימיך התרחקת מן היהירות וראית בה אוייב שיש ללחום בו ללא הרף. לא הייתה לי כל ברירה אלא למלא את רצונך. "לא בלב קל עשיתי זאת. כל מילה שאמרתי פצעה את ליבי. פעמים אין-ספור הרגשתי שאינני מסוגלת עוד להשמיע דברים כאלה עליך, דברים שהם כמובן שקר גמור, אך חָזְקה עלי מצוותך. עשיתי ככל שציוויתני, כי זה היה רצונך. עתה נוח בשלום על משכבך, והיֵה מליץ יושר לכל בני עדתך".

     נרעשים ונסערים התפזרו בני הקהילה, ובליבם מתעצם החלל שנפער עם לכתו של גדול בישראל זה, שרק עתה עמדו על מדרגתו הנשגבה.

     

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

יקר וחשוב,  אין גבולות,  מחפש תירוצים,. דמיון,לסלוח,בית קיבול,כלי,יין,חומץ,ביזיונות,




אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ה
 
''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא''  
 
     הרה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין אומר: עיקר עבודת האמונה היא: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים בשמיים ממעל וכו' אין עוד.
 
"     ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם..." (כה, ח) – ''בתוכם" נאמר ולא "בתוכו", ללמדך שכל אדם חייב לבנות את המשכן בלבו, והקב"ה שוכן בתוכם) רבי מנחם מנדל מקוצק(
 
     ועשית שלחן וגו' (כה, כג) ועשית לו מסגרת ) כה, כה(  ''ציווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסוימת ואל ירבה הענוגים מופרזים. (כלי יקר(
 
הצדקה הטובה ביותר (ישא ברכה, גליון 458)
     רבי זרח אייצליץ זצ"ל מגדולי התלמידי חכמים של העיר פראג, נפל לעת זקנתו ממעמדו הכלכלי וירד מנכסיו פלאים, עד כי רבו נושיו. בלב כבד נכנס להשיח את דאגתו לפני רבי יחזקאל לנדוי זיע"א רבה של פראג בעל הספר המפורסם לשם ולתהילה "הנודע ביהודה".
     באותם ימים התכונן הנודע ביהודה לאחד מנשואי ילדיו, ובארון שבביתו היו מוצנעים שלושת אלפי דינרים לצורך הנישואין. כשסיפר רבי זרח על מצבו הקשה, שאלו הנודע ביהודה מהו הסכום לו הוא זקוק בכדי לשלם לנושים ולהשאר במעמדו ובכבודו. נקב רבי זרח בסך של שלושת אלפי דינרים. מיד ללא שהות קם הנודע ביהודה ומבלי לספר דבר, פתח ורוקן את התיבה ומסר את כל הסכום לרבי זרח.
     ימים מספר לאחר מכן, ניגשה הרבנית לארון ופחד וחרדה מילאו את ליבה - הארון ריק. היא ניגשה לבעלה ולא הרפתה הרבנית והפצירה בו שיגלה לה. גילה לה שהלווה את המעות לאדם בטוח.. כששמעה הרבנית את שם הלווה, צעקה שמצבו של רבי זרח בכי רע ורבו נושיו. שהרי הדבר גלוי ומפורסם בכל העיר. הנודע ביהודה הרגיעה ואמר לה שרבי זרח ירא שמים ובודאי שישלם בזמן.
     יום הנישואין הלך וקרב והנודה ביהודה היה מעורב בפסק דין בקשר לעיזבון של גביר עצום שנפטר. היורשים החליטו על דעת עצמם לתת לנודה ביהודה: "מעלת פסק" בסך שלושת אלפי דינרים, כשהגיעה פסק לבדו, כפה לרבנית ואמר: החוב של רבי זרח, נפרע בשלמות, עד ההחלטה האחרונה".
     נמצאים אנו בפרשת תרומה, והרבה אינם מודעים לדבר שהלוואה היא בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר וכפסק השו"ע (יו"ד סי' רמט סע' נ). נרבה בגמחי"ם של הלוואות וכיוצא בהם ונראה ישועות!
 
חוויית השבוע שלי
 
חושב,אמרי שפר,אלוקים,בשמים,מקדש,משכן,מסגרת,שולחן,צדקה,פראג,חוויית השבוע שלי,
אמרי שפר כ"ז שבט ה'תשע"ה
 
 
"יצר הרע נותן תגמול במזומן, ולעומתו יצר הטוב נותן את התגמול בהקפה. לכן הבריות נמשכות אחר יצר הרע, הנותן תמורה במזומן" (רבי מרדכי מצ'רנוביל)
     ''יש ציירים ההופכים את השמש לנקודה צהובה, אבל יש אחרים שבעזרת היצירתיות שלהם הופכים נקודה צהובה לשמש." (פאבלו פיאקסו)
     "יש רק שתי דרכים לחיות על פיהן, אחת היא ששום דבר הוא לא נס והשנייה היא שכל דבר הוא נס." (אלברט איינשטיין)
     כאשר אדם הולך בארבעה קצות הארץ לקבץ צדקה לעניים, מתכפר לו בכך על ארבע מיתות בית - דין. (רבי אלימלך מליז'נסק)
חושד בכשרים (316 סיפורים על תרי"ג)
     היה זה בשנת תקע"ד, בזמן מלחמת העולם הראשונה, המצב הכלכלי של יהודי ירושלים היה בכי רע לא די היה בשלטון המר של התורכים, וימי המלחמה הוסיפו מצוקה ורעב נוראים. והנה בתקופה קשה זו היה למוהל ירושלמי ישר והגון מטבע נפוליון זהב שלם, אשר שכן כבוד בפינת הארון בביתו הדל. נפוליון זהב בימים ההם שויו היה רב, אוצר יקר. במחיר נפוליון אפשר היה לכלכל משפחה שלמה במשך שנה תמימה. אמנם היו אלה ימי רעב לעניים אך תמורת כסף יכלו להשיג מצרכים רבים, אלא שכסף אין ואילו יהודי זה היה לו מטבע זהב והוא שמר עליו בפינת ארונו ולא העיז להשתמש בו לעת עתה.
     והנה יום אחד הבחין בנו הקטן של המוהל ילד כבן שבע במטבע השמור אשר בארון ביתם. לא הבין הילד מה ערכו של המטבע הוא לא הבדיל בין נפוליון זהב לבין מטבע פשוט עשוי מנחושת אשר צבעו היה צהוב
כצבע הזהב – היה זה מטבע פשוט בשם חירעלע. הוא רק ידע כי במטבע אפשר לקנות בחנות סוכריה או דבר מאכל מתוק אחר. לא היסס הילד הושיט ידו למטבע וקנה בחנות המכולת ממתק וליקק להנאתו.
     בינתיים חזר המוהל לביתו וכמנהגו הציץ בארון למשש או "אוצרו" ומה נבהל כשראה שהכסף "נפוליון הזהב" איננו, אשתו הוזעקה אף היא אך כמובן היא לא ידעה היכן הכסף, השנים יצאו לחפש את בנם והוציאו ממשחקיו ולשאלת הוריו המודאגים ענה, כן, לקחתי את הכסף מהארון וקניתי לי ממתקים. מובן שהאם רצה במהירות אל המכולת ובצעקות רמות פנתה אל החנווני – גנב, גנב! לקחת את "נפוליון הזהב" שלי לקחת נפוליון שלם – נפוליון זהב ששמרנו עליו שיהיה לנו אוכל לשנה שלמה ועכשיו מה יהיה? החנווני היה נרעש ונפחד וקרא נגד: מה את רוצה ממני?! בנך לא נתן לי נפוליון זהב אלא חירעלע, מטבע פשוט דומה לזהב, כנראה שבנך רק חשב שזה נפוליון זהב. אך האשה עמדה כעוסה, פניה אדומות ובאגרופים קמוצים קראה בקול לבנה ושאלה – מאיפה לקחת את המטבע? והילד ענה רועד כולו מהארון. רואה אתה, צעקה, האשה אתה שקרן, בארון היה שמור רק נפוליון זהב. גנב, החזר את הכסף צעקה האשה. אך החנוני בשלו, לא קבלתי נפוליון, טעות בידך. עודם צועקים ואנשים רבים נאספו סביבם, האשה צועקת בקול והחנווני עומד המום ומסכן מהביזיונות שבעו אליו מכל הצדדים לבסוף הוחלט כי ילכו לבית דין.
     מאחר ובית דין שמע את טענות הצדדים לא נותר להם אלא לחייב את החנווני בשבועה. והחנווני אכן הסכים להישבע כי לא קיבל נפוליון זהב מהילד. כשראה המוהל שהחנווני אכן מוכן להישבע באמת הוא החליט לוותר הוא יגרום לחנוני להישבע לשקר? לא ולא, ולכן ויתר על השבועה, אך מובן מאליו שעל אף שהמוהל ויתר על השבועה, יצא החנווני מבית הדין בראש חפוי, השומעים את המעשה דנו אותו לגנב ושקרן, חייו וחיי משפחתו היו רצופים ביזיונות וחרפות, ועוד היו כאלה שהדירו רגלם מלקנות אצלו, ומצבו הכלכלי הלך ונתדלדל.
     חלפו להם מספר שנים, המלחמה תמה, האנגלים שלטו בארץ והנה יום אחד מקבל המוהל מכתב מאברך שכותב לו כך: לפני מספר שנים, בעיצומה של המלחמה האיומה, הלכתי ברחוב וראיתי את בנך הולך עם נפוליון זהב בידו, רעב הייתי, בני ביתי רעבו ללחם, חשבתי לעצמי בוודאי בביתך יש הרבה נפוליונים אם לבנך יש אחד ביד, מה עשיתי? החלטתי לעשות כאן הלוואה וכאשר הקדוש ברוך הוא יעזור לי אחזיר לך. נגשתי לידו, שאלתי מה יש בידו והוא הראה לי את הכסף התחלתי לשחק עמו ותוך כדי משחק החלפתי את נפוליון הזהב מידו במהירות ושמתי בכף ידו מטבע דומה בצבע ולא בערך חירעלע! הילד לא שם לב להחלפה. עתה, כשהמלחמה עברה אני מחזיר לך את ההלוואה שלקחתי שלא בידיעתך אבל דע לך שזה היה באונס גמור מצידי ואני מבקש סליחתך".
     המום למראה המכתב נשאר המוהל לעמוד על מקומו החנווני צדק, הוא דיבר אמת ולא שלח ידו בממון חברו כיצד שפטו אותו כל האנשים שלא בצדק, מה גדלו דברי חז"ל שאמרו "והוי דן את כל האדם לכף זכות!.
 
חוויית השבוע שלי
 
 
יצר הרע,מזומן,בהקפה,יצר הטוב,ציירים,צדקה לעניים,מיתות בית דין,חושד בכשרים,אמרי שפר,
 
אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ה
 
 
 אנשים משקרים. אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בידו. החסרונות הפנימיים ידועים רק לו עצמו, והוא מתאמץ להסתירם מהזולת. (לקוטי דיבורים)
     הרוגז על שקר העולם אינו כל־כך על השקר עצמו, אלא על שהשקר נדמה לאמת; עושים את השקר לאמת. עבודת החסידות מטאטאה את השקר מן האמת, והאמת נשארת נקייה.(ספר השיחות ת"ש)
     השקרן גרוע מן הגנב ומן הגזלן. הגנב גונב רק בלילה, באין רואים. הגזלן גוזל בין ביום ובין בלילה, אבל רק מהיחיד, ואילו מהרבים הוא מפחד. ואילו השקרן משקר ביום ובלילה, ליחיד ולרבים. (המגיד מקלם)
     השקר של העולם הזה הוא שקר משולש: נוח וקל לשקר; השקר מתקבל יותר מדבר אמת; הכול חשודים בשקר. (הרבי הריי"צ מליובאוויטש
הגה דמי (נשלח ע''י דניאל י.)
     בואו תשמעו סיפור אמיתי שהתרחש בארה"ב !!!!
     סיפר האדמו"ר הצדיק מפיטסבורג זצ"ל כאשר הוא בא להתגורר באמריקה אז הוא לא הכיר כ"כ אנשים, לא היה לו נהג משלו ולא היה לו כלום. ופעם אחת הוא היה צריך להגיע לאיזה מקום והתנדב יהודי מסוים להסיע אותו ..מספר האדמו"ר : "עליתי לאוטו וישבתי קדימה וראיתי באוטו דבר מאוד מעניין.. הנהג יושב בכסא שלו רגיל עם הגה ובכסא ליד הנהג היכן שישבתי יש עוד הגה" ואז כאדמו"ר שאין לו בעולם הזה כלום חוץ מהקב"ה וא-לוקות והוא בטח לא מבין בהגה ובמכוניות  שאל האדמו"ר את הנהג: "תסלח לי אם אתה נוהג על ההגה שיש לך בשביל מה שמת הגה גם בצד שאני יושב? מה באמצע הנסיעה אתה צריך להחליף מקום איתי?"
     אומר לו הנהג : "כבוד הרב שב בנוח ההגה הזה בצד שלך הוא סתם צעצוע". אומר לו האדמו"ר: "סתם צעצוע? אז בשביל מה שמת אותו? ". ואז הנהג מספר לו שיש לו בן מאוד מאוד היפר.. כל הזמן זז..אין 3 שניות בלי פגע ..חייב לזוז לגעת לראות..מה זה פועל.. איך זה פועל.. למה..איך. עוד מוסיף הנהג : " והילד הזה כשהוא עולה לאוטו ויושב קדימה הוא מסוגל באמצע הנסיעה.. לא משנה על איזה מהירות אני נוסע.. לשלוח ידיים להגה ולראות איך זה הולך... החלטתי שצריך למצוא פתרון, אני חייב לנטרל אותו ממני.. שמתי הגה דמי בכסא ליד הנהג ואני אומר לו כשאנו עולים לאוטו: "תשמע בני זה ההגה שלך וזה ההגה שלי". אני נותן גז ונוסע והוא לבינתיים תופס ריכוז על ההגה צעצוע ועושה ככה...והוא בטוח שהאוטו נוסע בזכותו ומאז יש לי שקט!"
     האדמו"ר מפיטסבורג אותו צדיק וקדוש שלמד עשרות פעמים את הספר "יושר דברי אמת" ולמד טוב את תורת הבעל שם טוב שהקב"ה משמיע לנו כל דבר ומכל דבר גשמי צריך ללמוד. האדמו"ר ירד מהאוטו והיה שמח ואומר "למדתי אמונה למדתי אמונה". שאנשים שואלים רבי איפה אמונה? אנחנו לא למדנו כלום... אמר להם האדמו"ר:  "לא הבנתם ? הקב"ה יש לו הגה שבהגה שלו הוא מנהיג את העולם אבל היות ולמטה יש כל מיני אנשים שרוצים להתערב בהנהגה העליונה ..השתדלויות..כל מיני דברים כאלה ואחרים..נותן להם הקב"ה הגה דמי .. מלכים , שופטים, שוטרים, שרים , פיזיולוגים , קרדיולוגים , דוקטורים , פרופסורים..הם.. כל אחד מרגיש שההגה בידיים שלו.. שהוא מנהיג את העולם.. עורך דין הזה אומר לך תשמע אני מוציא אותך זכאי..והשופט הזה אומר לך אני מושיב אותך בפנים.. והרופא הזה אומר לך יומיים ונגמר הסיפור...והמיילדת אומרת לך חצי שעה ואני מיילדת אותך... כולם בכל הדורות כולם שולטים בכל העולם..כשבעצם הם לא שולטים על עצמם... כשבעצם הקב"ה מנהיג את עולמו בחן בחסד ברחמים בהשגחה פרטית של רגע רגע על כל ברואיו וכל אלו שחושבים שהם מנהיגים את העולם בכל אופנים שהם ובכל המישורים שהם.. הם בסה"כ אנשים שתופסים הגה דמי ורק מדמיינים שהעולם מונהג על פיהם.
חוויית השבוע שלי
 
 
אמרי שפר,רוגז,שקר,חסידות,אמת,חשוד,האדמו"ר מפיטס בורג,הגה דמי,צעצוע,חוויית השבוע שלי,
 

אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ה

 

אילו היה ה' יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי - לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     איפה נמצא אלוקים? - בכל מקום שנותנים לו להיכנס. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד א-לוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

"ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (כ"א י"ג) (ברכי נפשי)

     התקבל אצלנו מכתב מאברך תלמיד חכם, תושב בני ברק, הכותב לנו על התרחשות מופלאה שהייתה אצלו. וזה לשון המכתב: סיימתי את ה'סדר' בכולל, והייתי בדרך לביתי. לפתע עוצר אותי ילד כבן 11, ומספר שאחיו הגדול עושה עכשיו 'סיום' על מסכת 'כתובות' וחסר לו עשירי למנין כדי לומר את ה'קדיש'. הילד שאל האם אני יכול לעלות לביתם להצטרף למנין? למען האמת, הייתי מאוד לחוץ בזמן, מפאת כמה סיבות, לכן השבתי בשלילה והמשכתי בדרכי. אבל, לאחר כמה עשרות מטרים, הסתובבתי וראיתי את הילד ממשיך בחיפושיו אחר ה'צענטר' (עשירי), והחלטתי שאולי בכל זאת הקדוש ברוך הוא מזמן לי כאן דבר שהוא למעלה מבינתי, ואסור לי 'לפספס' את זה.

     האברך כותב במכתבו, שאכן עלה לבית בו התקיים ה'סיום', שהה שם למעלה כמחצית השעה, והמשיך בדרכו. אץ – רץ לביתו עוד הוא מהלך בדרכו במהירות, כדי להגיע לביתו כמה שיותר מוקדם, והנה הוא שומע קריאה מאחת המרפסות לבוא ולהשלים מנין לתפילת ערבית בבית האבל רח"ל. 'דוקא מפני שהיה זה מקרה שני בתוך זמן כל כך קצר, החלטתי שגם הפעם אני צריך לעלות לשם, כי מן הסתם רומזים לי כאן דבר-מה מן השמים'.

     מיודעינו עלה להשלים מנין, ומיד לאחר מכן אץ רץ לביתו. הוא פותח את הדלת, ואשתו מקדמת אותו בהתרגשות רבה, ואומרת-זועקת באוזניו 'איזה נס שאיחרת היום'!

     עד מהרה מתברר לו שרק השם יתברך היה יכול לצפות את העתיד, ורק הוא היה מסוגל 'להשאיר אותו' ברחוב כמעט שעה שלימה נוספת, כדי שלא יגיע הביתה 'בזמן הלא מתאים'...

     ממש באותן דקות שהאברך היה אמור לשוב מן הכולל, כבכל יום, התדפקו על דלת ביתו כמה אינשי דלא מעלי, שהיו בטוחים – ובטעות – שבעל הבית פעל נגדם בענין פלוני, והם באו לביתו בלא הודעה מוקדמת, כדי להכות אותו. אשתו אמרה להם שאין כל ספק שבעלה לא עשה את הדבר שהם מייחסים לו, אבל לא עזר מאומה; הם המתינו בבית לבואו, ומנעו ממנה כל אפשרות להתקשר אליו או למשטרה. הייתי בפחד-אימים, סיפרה האשה לבעלה, וידעתי שכשתגיע הם יתנפלו עליך, והתפללתי להשם יתברך שיעצור אותך בדרך. הם המתינו והמתינו, ומשראו שאינך מגיע – התייאשו והלכו להם...

     דברים כאלה מתרחשים הרי אצל כל אחד ואחד, כשאנשים עוצרים אותו בדרכו, ומנסים לשוחח איתו על דא ועל הא, ואם הדבר קורה בעת לחץ, נוטה האדם להתרגז, כידוע. ואולי במקום להתרגז, נַפְנִים בלבנו את הידיעה שאם מישהו קורא לנו, ובמיוחד אם מדובר בקריאה לדבר מצוה, הרי שכדאי לעצור את המירוץ האופף אותנו בכל שטחי החיים, וללכת לאן שקוראים לנו. אולי הדבר ייטיב עמנו, וכמו שקרה במקרה הנ"ל. 

חוויית השבוע שלי

 


 

אמרי שפר,פרצוף אמיתי,טיפה סרוחה,נכנסים ללב,יוצאים מהלב,אברך,תלמיד חכם,לפספס,
 
 
 
 
 
אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ה
 
 
 ישנם אנשים שהם כל כך עסוקים בתהיות על העבר, שאין להם זמן לחשוב על העתיד (שמואל אייזיקוביץ)

     ישנם אנשים שיש להם הכל ובכל זאת הם אומללים, ישנם שאין להם כמעט כלום והם מרגישים עשירים

     “ישנם הרבה שיטות בחינוך.. אבל הדרך הטובה ביותר היא, דוגמה אישית של ההורים?!” (שמש ינון)


     ישנם שתי ימים חשובים בחיי האדם. האחד, יום הולדתו. והשני, כשהוא מגלה לאיזה מטרה הוא נולד. (מרק טווין)

ורפא ירפא (כא, יט). (אוצר אפרים,חלק ד' עמוד א'צ)
     סיפר הרב משה שרר זצ"ל, יו"ר אגודת ישראל באמריקה. כי פעם אחת בהיותו ילד קדח מחום. אמו עליו השלום הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית. הרופא רשם מרשם דחוף, אולם האימא המסורה לא הייתה יכולה לצאת מיד לבית מרקחת שכן כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא. בסופו של דבר הצליחה לאסוף כמה מטבעות ויצאה לדרך מתוך ההחלטה להביא את התרופה ויהי מה. באותה שעה הרוקח הראשי לא היה במקום, סגנו הסכים להעניק את התרופה היקרה תמורת הפרוטות שבידה, וכך יצאה לדרך שמחה וטובת לבב על שהצליחה במשימתה, וידה אוחזת בבקבוק הזכוכיות היקר מפז האמור להבריא את מחמד עיניה.
     היא מיהרה כל כך בדרכה, עד שנפלה ובקבוק הזכוכית נשבר לאין ספור שברים. בבכי מר הרימה את שקית הנייר הרטובה ובתוכה שברי הבקבוק, ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין את פשר הבכי המר. היא, שידעה כי אין לה כל דרך לשלם עבור התרופה, הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות נקיון בלילות, רק שיתן את התרופה. הרוקח נטל את השקית הרטובה הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד, לאחר דקות ספורות חזר עם שקית חדשה, ובפנים סמוקות הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר, 'יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה, אם ח"ו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות. 'אתה מבין מוישלה', היה תמיד מספר הרב שרר בשם אמו, תלמד מכך שיעור לכל החיים, כשנפלתי והבקבוק בידי חשבתי שהעולם נגמר, זה הסוף, כשרצתי חזרה לבית מרקחת חשבתי שזה הסוף, ולמדתי כי בחיים לפעמים כשחושבים ש'זה הסוף' דווקא אז מתחילה הישועה. שיעור זה, אמר תמיד, לווה אותו לכל חייו. 


אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ה
 
 "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת."
 
     "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך."
 
     הדורים – כשנשאל רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפיית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההדור הכי גדול הוא להיזהר בכבוד הזולת
 
     "היה כן עם עצמך. הפוך כל יום ליצירת מופת. עזור לאחרים. לגום בצמא מספרים טובים. הפוך את הידידות לאמנות משובחת. בנה מחסה ליום סגריר."
 
ד"ר נאמן
     כאשר היה רבי מאיר רובמן זצ"ל חולה ביקש , שיזמינו למיטתו את "ד"ר נאמן". יצאו בני המשפחה ותרו אחר הרופא המבוקש. אולם לא מצאו ד"ר העונה לשם זה, ובלית ברירה שבו למיטתו , מבלי שהצליחו למלא את בקשתו.
     רבי מאיר לא ויתר ולא שכח, אלא שוב ושוב ביקש למיטתו את ד"ר נאמן - סיפרו לו בני המשפחה , שלא מצאו רופא כזה. הרים רבי מאיר את הסידור , שהיה מונח לו לצד מיטתו, עלעל בו מעט ופתחו בברכת "רפאנו", הנה ראו למי כיוונתי אמר והצביע על התיבות "כי  ֵא-ל מֶלֶך ֵרופא נֶאֱמָן ַוְרחֲמָן אתה"- זהו ד"ר נאמן, שאותו אני מבקש...
חוויית השבוע שלי
 
 
 
חברים,תשומת לב,רבי ישראל מסלאנט,אפיית מצות,יצירת מופת,יום סגריר,אמרי שפר,ד"ר נאמן,


 
אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ה
 
 
 "במזריטש נודעו לי שלושה דברים: מהו הקב"ה, מה הם יהודים, ומהו ניגון". (רבי שניאור זלמן מלאדי)
     "ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך והסרתי מחלה מקרבך"... (כג כה) - כאשר יהודי מתקדש ומתברך בכל ענייניו הן הגשמיים והן הרוחניים, כמרומז בפסוק זה לתורה שנקראת לחם ומים, אז, נפתחים לו כל מקורות השפע והקדושה וכל שערי התורה והתפילה. כי הגורם לכך שהמוח והלב סתומים הוא פגמי האדם, וכאשר יהודי מקדש עצמו אז ו'ברך את לחמך ואת מימך', נפתחים מוחו וליבו בתורה ובעבודת השי"ת. ('נתיבות שלום', האדמו"ר מסלונים הג"ר נח שלום ברזובסקי זצוק"ל) 
     חבל על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל) 
"הקשיבו ללחישות." (סטיב ליפמן)         
     בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד.
     הסתבר שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8 של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום. שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך.
     הוא הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 - התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן, כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת.
     שונברון, היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה – מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא לאור לפני שלוש שנים.
במורד גרם המדרגות, בקומה ה-78
     8:46 בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה", שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי."
דכיארה המשיכה להתקדם.
     בקומה ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר. בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון, "ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50 דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה, ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית מצוין". זה עזר לה להמשיך.
לבסוף הם הגיעו לקומה הראשונה.
     אחד הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי, אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום ניצלו.
     ורג'יניה שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק שמישהו השגיח עליי באותו יום."
לחיות למען מטרה
     לבסוף, הוא עזב את בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו, חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות.
"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת"
"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל, ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד. מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו.
שינוי קבוע
     שונברון, יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון.
     בדיוק כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם, "דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד." היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו. "עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים."
     האם הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה.
     בספריו והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי, והחליטו באופן מודע להשתפר.
לחישות קטנות
     שונברון אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו, והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית, ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר. כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון. אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות."
     ומה לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר, "דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר.
"אני לא זקוק לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום"
     כשדברים רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית. הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר, "הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו, "יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון. "ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום."
חוויית השבוע שלי
 
 
 
 
 
ניגון,שניאור זלמן מלאדי,גשמיים,רוחניים,11 לספטמבר,פיר המדרגות,לחישות,סטיב ליפמן,אסון התאומים,
 
 
אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ה
 
"דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה).
     "דווקא עובדות אינן בנמצא, כי אם פירושים בלבד" (פרידריך ניטשה)
     "האדם מטבעו מתאמץ תמיד להסיר מעל עצמו כל אחריות למעשיו, ולא רק כלפי אחרים, אלא אפילו כלפי עצמו הריהו מתנער מכל דבר..." (רבי חיים שמואלביץ)
     המקנא - ימיו מועטים, מפני שדואג למה שלא יזיק לו ולא יועיל לו, וימות ביגון", (רבי שלמה אבן גבירול)
הפרי והשורש (הרה“ג הרב שמואל גבאי שליט“א)
     המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון סיפר פעם סיפור ששמע מיהודי ת"ח אשר השתתף במסיבה שערכו קבוצת פעילים לכבודו של בחור מישראל שנכנס להיכלה של תשובה. לאותה מסיבה ביקשו הפעילים לקרוא גם לאביו של הבחור אשר מחלציו יצא פרי תפארת זה, אביו של הבחור היה יהודי יליד רוסיה אשר עלה לארץ לפני למעלה משלושים שנה, ובתחילה סירב לבוא לאותה מסיבה בטוענו כי אין לו מה לחפש שם, ודרכו של בנו אינה נושאת חן בעיניו, אולם משהרבו להפציר בו נתרצה ובא.
     באותה המסיבה השתתפו רבנים ואורחים חשובים, האווירה היתה נינוחה ונעימה, דרשות הושמעו בטוב טעם ודעת, ואבי הבחור ישב כל העת דומם אוזניו כרויות והוא מקשיב לנאמר אינו מוציא מפיו הגה. איש אינו יודע את המתחולל בליבו. המסיבה התקרבה לסיומה, הנואמים כולם סיימו את דבריהם, ואז קם האב ממקומו וביקש כי ברצונו לומר מילים מספר ולהביא בפני הנוכחים סיפור אישי מעברו.
     היה זה טרם עלותו ארצה, לפני כמה עשרות שנים, בעודו ברוסיה הקומוניסטית נעצר בידי השלטון בגין עבירה כלשהי שעבר לפי חוקיהם, נשפט משפט מהיר ונשלח אל ארץ גזירה סבירה שם ירצה את עונשו משך שנים מספר. בהיותו שם בסיביר בודד מנותק מכל קשר עם בני משפחתו, שמח לפגוש את אחד מחבריו שאף הוא נידון על עבירה כלשהי לגלות באותו מקום.
     כעבור תקופה סיים לרצות את עונשו והגיע זמנו להשתחרר מן המחנה, כאשר לחברו עדיין נותרו שנים מספר לרצות את עונשו, כשבא להפרד ממנו אמר החבר: הנה, אתה כבר זכית ויוצא אתה מן הגלות הארורה הזאת במקום נידח זה והולך אל העולם הגדול, הבה ואספר לך מעשה שאינו אלא משל: "אצלנו בחצר" סיפר החבר "גדל עץ תפוחים גדול ורב פארות אשר הצמיח מדי שנה תפוחים אדומים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, מתענגים היינו על התפוחים המתוקים ואף היינו מוכרים מפרותיהם לשכנים. כה יפה היה העץ בהבשיל פירותיו עד כי לא היה מי שיעבור בסמוך לחצר ולא יעמוד על מקומו להביט ביופיים הנשגב, עתים אף היינו רואים אנשים המזילים ריר למול התפוחים האדומים, כה יפה היה העץ.
     חשבנו לעצמנו, הרי שרשי העץ החבויים עמוק בבטן האדמה, אין להם לא חן ולא צורה, לא יופי ולא הדר, ובכל זאת מצמיחים הם פירות נהדרים שכאלו, הרי פשוט וברור שאם ענפי העץ היפים על פירותיהם הנהדרים יהיו טמונים באדמה, יוציא העץ פירות יפים פי כמה באיכות ובכמות. כך חשבנו, וכך עשינו. נטלנו את כלי עבודת האדמה חפרנו ותלשנו, הכנו בור גדול, ואת העץ הפכנו על פניו, העץ ושורשיו למעלה אל פני השמש, והענפים ופרותיהם למטה בתוך מעשה האדמה, כיסינו היטב את הענפים, והמתנו לפירות המיוחלים. נו, יכול אתה לשער בעצמך כי תקוותנו נכזבה עד מהרה, משעבר חורף אחד וגם שני, השורשים יבשו, ומן העץ הנהדר לא נותר אלא שלד יבש מתאים למתיחת חבלי כביסה ותו לא. שוב לא היו אנשים עוצרים ליד החצר, שוב לא נהנו ממראה הפירות הנהדרים ומטעמם המתוק. בטוחים היינו כי אין עוד תקווה לראות תפוחים בחצרנו.
     אלא שביום מן הימים צד את עינינו לפתע מחזה מרנין, בצדו של גזע העץ ההפוך, עלה לו ניצן ירוק, עלהוגם פרח, והחל מעפיל בביטחון כלפי מטה כאילו לא נתהפכו כאן סדרי בראשית. מסתבר שאחד התפוחים שנרקב נקלט זרעו והוא זה העולה ונותן תקווה לעתיד חדש של עץ רב פארות ותוצר פירות. ואכן כעבור תקופה יכולנו כבר ליהנות מפירותיו המתוקים של העץ הצעיר, שבהחלט לא נפל טעמם מן העץ הוותיק". סיים אבי הבחור את סיפורו באומרו: "כך סיפר לי חברי אז במעמד הפרידה בערבות סיביר. לא הבנתי אז מה הוא מתכוון, מה מסתתר מאחורי אותם המלים, ומה רוצה הוא לומר לי, למעלה משלושים שנה עברו מאז, ולא הבנתי לא את הסיפור והמשל, ובודאי שלא העליתי בדעתי שום נמשל מתאים. אבל, עכשיו, כאן, במקום הזה ובמעמד הזה, מבין אני היטב".
     דמעה קלה של התרגשות נצצה בעיניו, ואז המשיך: גם אני הייתי בין אלה שבקשו להפוך את העץ על פניו, את השרשים העלתי למעלה ואת העץ על פירותיו הטמנתי עמוק למטה, ובכך חשבתי כי תם הסיפור, העבר אין, ואין עוד תקווה. עכשיו רואה אני כי מן התפוח שהטמנתי באדמה עלה לו ניצן והוציא פרי זהו בני היקר". כשדמעות אושר בעיניו סיים את דבריו: "היה בריא בני היקר, לך בדרך אשר בחרת לך, תציל את האבא שלך ואת כולם!..."
חוויית השבוע שלי
 
 
 
רוגז,מורת רוח,עובדות,אחריות,המקנא,הפרי והשורש,אמרי שפר,המגיד הירושלמי,
 
אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ה
 
"אלו דברים שאין להם שיעור", שלכאורה קשה סדר הדברים שמביאים שם, "ביקור חולים, והכנסת כלה, והלווית המת," היה לו לכתוב את סדר הדברים כמנהגו של עולם הכנסת כלה ביקור חולים הלוויית המת, ואמאי הכניסו את מצוות הכנסת כלה בין ביקור חולים להלוויית המת. ותירץ הווארקער רבי שאם יש אחד שמקיימים אצלו את מצוות ביקור חולים רח''ל, והוא רוצה שלא יבוא לידי הלוויית המת חלילה, העצה לזה הוא ליתן מעות להכנסת כלה וזה עושה הפסק בין הביקור חולים להלוויית המת, שהחולה לא ימות ח''ו.
 
''אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"- כשאתה מלווה כסף לעני, אל תחשוב שלו אתה נותן, כי באמת "את העני עמך" רק מה שאתה נותן לעני הוא שלך והולך עמך, כי אין מלוין לו לאדם אלא תורה ומצוות ומעשים טובים. (רבי שמחה בונם מפשיסחא זצק"ל)
 
דברי תורה נמשלו כאש: מה אש - ניתנה מן השמים, כך דברי תורה ניתנו מן השמים; מה אש - חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם; מה אש - קרוב לה - נכווה, רחוק ממנה - צונן, קרוב ולא קרוב- נהנה, כך דברי תורה, כל זמן שאדם עמל בהם חיים הם לו, פרש מהם ממיתים אותו; מה אש - משתמשים בה בעולם הזה ובעולם הבא, כך דברי תורה משתמשים בהם בעולם הזה ובעולם הבא; מה אש - כל המשתמש בה עושה בגופו רושם, כך דברי תורה כל המשתמש בהם עושה בו רושם; מה האש - בני אדם שעמלים בה ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים ניכרים בדיבורם ובעטיפתם, בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם. (ספרי ברכה ל"ג; ילקוט שמעוני שם)
 
דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטומאתו; ומה המים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; ומה המים אין מתקיימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ומה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע. (שיר השירים רבה א, שוחר טוב א, ספרי עקב)
 
האמת היא שאין שום ברכה בבורות – הבורות היא קללה. עדיף לנו בהחלט לסבול מכאב הידע, מאשר להתענות בחיי בערות.
 
     ''והגישו אל הדלת'' - מדוע לדלת דווקא, מפני שפתחו לפניו את כל הדלתות, נתנו בידו את הזכות לחופש ועצמאות, ואין הוא רוצה בכך אלא בחר בעבדות. (מאוצרנו הישן)
 
     ''ונקרב בעל הבית אל אלקים" - במה יכול "בעל הבית" פשוט, סתם יהודי שאינו לא למדן ולא חסיד, להתקרב אל האלקים ? "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" אם אינו נוגע במה ששייך לחברו, זהו לבד די חשוב ומספיק כדי להיות קרוב אל האלקים (רבי מאיר מפרישמלאן זצק"ל)
 
"חציהם של שני אנשים נעוצים במרכז המטרה. הראשון הוא אלוף קליעה, השני מצייר את המטרה מסביב למקום הפגיעה של החץ."
 
אל תחששו לשאול.
     לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!"
     רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו.
     הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?" "אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!"
     בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי.
 
''אש התורה''
     בנו של הרב נח, הרב הלל וינברג שליט"א, מתאר כיצד החל הכול עם שלושה בחורים בחדר קטן בקרית צאנז. אף אחד לא דמיין שצעדים ראשונים אלה יגיעו לפסגה בדמות "אש התורה" ושלוחותיה. אף אחד לא דמיין, חוץ מהרב נח וינברג עצמו. אלה הקרובים אליו מעידים שהוא האמין באמת ובתמים שהוא יביא את המשיח בכוחו – על ידי מאמציו. הישגיו המרשימים היו קטנים בעיניו כיוון שהוא ידע והיה משוכנע שה' רוצה יותר. הר' הלל, אמר בהלוויתו, שאם הרב וינברג היה עומד מולנו כרגע, הוא היה אומר שאנו יכולים להגיע ליותר ממה שהוא הגיע. אנו יכולים להגיע לרמה של משה רבנו! מילותיהם של חז"ל בנושא זה, לא היו עבורו עוד מאמר מעורפל שלא קשור לחיים, מילים אלה היו בשבילו אמת אשר עלינו לקחתה ברצינות יתרה.
     סיפור מדהים ששמעתי על הרב וינברג מראה עד כמה הייתה רמת האמונה שלו גבוהה, ועד כמה השפיעה על חיי המעשה שלו. בתו סיפרה בימי ה"שבעה" שפעם הגיע לישיבת "אש התורה" אלוף שחמט, למד שם מספר ימים, והחליט לעזוב. הרב נח הזמין אותו לשחק איתו שחמט אך התנה איתו שאם אותו אלוף ינצח – הוא יכול לעזוב את הישיבה, אבל אם הרב נח ינצח – עליו להישאר. הרב נח ניצח. כאשר הוא נשאל מניין היה לו את האומץ להציע עסקה שכזו, הוא ענה שהוא ידע שה' רוצה שאותו צעיר יישאר ללמוד בישיבה, לכן הוא האמין בלב שלם שהוא ייתן בידו את היכולת לנצח.
     מתאים ביותר לסיים באחד מהסיפורים שהרב נח נהג לספר לעיתים קרובות. לפני שנים רבות, ביקר הרב שך זצ"ל בישיבת "אש התורה" לרגל ברית מילה שנערכה בה. הוא נדהם למראה מספר גדול כל כך של בעלי תשובה – אנשים שהגיעו מחיים מערביים לגמרי ונכנסו לחיי תורה. הרך שך קם ואמר חידוש שהוא מעולם לא אמר קודם: הוא ציטט את הפסוק מהושע: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך" (הושע יד ב), ושאל – מהפסוק נשמע שהעובדה שחטאנו ונכשלנו בכל כך הרבה עוונות, היא בעצם הסיבה לכך שעלינו לשוב עד ה' אלוקינו. כיצד ייתכן? מדוע? על מנת לענות על קושייתו הוא הסביר, שעד כמה שהרוע מסוגל לקלקל, הטוב יכול לתקן לפחות באותה המידה, אם לא יותר. לפי זה, אם אדם מסוגל להתרחק כל כך מהקדוש ברוך הוא, אזי אין ספק בכך שהוא מסוגל גם לחזור אליו, ואף להגיע לרמה גבוהה יותר! עד כמה שהיצר הרע של האדם הוא חזק ובעל כוח, הרי שיצרו הטוב חזק עוד יותר. בדומה לכך, המשיך הרב שך, אם ההיסטוריה הוכיחה שבכוחו של בן אנוש אחד להרוס את חייהם של שישה מליון בני אדם, הרי שבכוחו של בן אנוש גם להציל את חייהם של שישה מליון בני אדם! הרב שך התעורר לרעיון זה בעקבות הרושם העמוק שהשאיר בו המראה של ההישגים המדהימים אליהם הגיע הרב וינברג.
     הרב הלל, בנו של הרב נח, הוסיף ואמר, שאותו אדם שגרם להרס כה נורא – היטלר ימ"ש, לא היה אדם כשרוני במיוחד או אינטליגנטי, ולמרות זאת הוא היה מסוגל לגרום לנזק כה גדול לאנושות. ולכן לכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא רואה את עצמו כסתמי וחסר כישרונות, יש את הפוטנציאל והיכולת להיטיב, עוד יותר מרעותיו ופשעיו של היטלר. כיצד אנו יכולים להגיע לרמה כזו? עלינו ללמוד מר' נח, לפתח את האמונה והביטחון שלנו בה' יתברך, כך יהיה לנו את הכוח להאמין שאנו יכולים להגיע להצלחות והישגים שלא יאומנו, אם ה' אכן רוצה בכך.
     רמה כזו של אמונה וביטחון בהקב"ה, כמו זו שהגיע אליה הרב נח, נראית גבוהה מאד וקשה להשגה. אולם, גדולתו בנושא זה ובכל שאר השטחים לא הגיעה כתוצאה מכישרונותיו הטבעיים – אלא כתוצאה מעמל של שנים בהם הוא עבד והשקיע בקשר שלו עם הקב"ה. לעיתים קרובות הוא המליץ בפנינו ללמוד ולהפנים את ששת המצוות התמידיות, המצוות שעוטפות את היהודי ושומרות על הקשר שלו עם הקב"ה. על מנת לעשות לזכרו, הרי שיהיה מתאים ביותר שנקרא את מאמריו, נחזק את עצמנו ואת קשר שלנו עם הקב"ה, על ידי לימוד ועיון בששת המצוות התמידיות - שהראשונה שבהן היא האמונה. זהו המפתח להגיע לרמת ביטחון של "קום עשה" אליה הגיעו היהודים בקריעת ים סוף, ואותה ייצג כל ימי חייו הרב נח וינברג זצ"ל. ייתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מהרב נח, להמשיך בדרכו ובמאמציו ולהגשים את חלומו – שכל יהודי ישוב לאביו שבשמיים.
חוויית השבוע שלי
 
 
אמרי שפר ,ביקור חולים,הלוויית המת,דברי תורה,טיפין,אש התורה,חשש,שאלה,מצוות,יהודי,
           
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ה
 
 אנכי ד' אלוקיך (כ, ב). שמעתי ממורי כ"ק ה'אמרי חיים' זיע"א שאמר בשם הרה"ק ה'חידושי הרי"ם זצוק"ל, עשרת הדיברות מתחילות באות א' א'נכי ד' אלוקיך. המשנה מתחלת באת מ' מ'אמתי קורין. הגמרא מתחלת באות ת' ת'נא היכא קאי. ראשי תיבות 'אמת'. והיינו דכתיב (תהילים קיט, קס) ראש דברך אמת, היינו ראש של כל התורה הוא אמת. (אוצר אפרים)
     ובשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצוק"ל שכל יהודי צריך שיהיה לו שני כיסים, כיס אחד – בשבילי נברא העולם, ובכיס השני אנכי עפר ואפר, שאם בא לידי התנשאות יזכיר עצמו אנכי עפר ואפר, ואם בא לידי עצבות יזכיר עצמו בשבילי נברא העולם, וזהו כהן מדין חותן משה. (קול מבשר, הגה"'ק רבי שמחה בונים מפרשיסחה זצ"ל)
     יש אימרא ש"קל אדון על כל המעשים", זה תירוץ על כל הקושיות. אם מבינים ומכניסים בראש שהרבונו של עולם הוא הבעל הבית על כל המעשים אז אין שום קושיות.
     מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.
חומרא
     המגיד מקלם היה ידוע במלחמתו נגד המשכילים, בשונה משאר המגידים היה לו סגנון ציני וארסי שהשתמש בהם היטב נגד הפורצים בגדרי הדת.
     פ"א היה ברכבת יחד עם שני "רבנים" רפורמים, קלי דעת ועזי מצח, והעיזו פניהם מולו להוכיחו על צדקת דרכם, ושהם מקפידים לקיים התורה וכו'.
     באמצע הנסיעה ראה המגיד לחרדתו ששני צדיקים אלו משוחחים עם אישה זרה מתוך קלות ראש וד"ל. או אז פנה אליהם ואמר להם: ניצחתני בני, צודקים הנכם בדרככם ולא עוד אלא שלפי מראית עיני גדולים אתם בדקדוק הדין ובגדרם וסייגים יותר מהחרדים לדבר ה', כי לפני החרם שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה היה מותר לאדם לשאת יותר מאישה אחת, בא רבנו גרשום ותיקן שרק אישה אחת מותר לבעל א', באתם אתם והוספתם חומרא ע"ג חומרא ותיקנתם שאיש א' אסור באשה אחת, ויש להתיר רק אישה אחת לשני אנשים... ולבשו בושת וכלימה.
חוויית השבוע שלי
 
 
 
 
עשרת הדיברות,משנה,גמרא,קושיות,כיסים,עפר ואפר,סיביר,המגיד מקלם,המשכילים,רכבת,רבנו גרשום,
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ה
 
הרה"ק רבי יחיאל מאיר ליפשיץ אומר: קל להיות מבין באבנים טובות ומרגליות, אולם קשה להיות מבין ב"קוצו" של יהודי.
 
     הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין אומר: אין להתייאש משום יהודי: איזו נקודה כלשהי ביהודיות חייבת להיות גם אצל הרשע, דלי הנופל לתוך באר עמוקה, אפשר להוציא מן התהום, רק אם הוא קשור לחבל, חבל עבה או חבל דק, ובלבד שיהיה חבל.
 
הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ אומר: אדם מישראל - הריהו כדינר של זהב, גם אם לפעמים מעלה חלודה או מלוכלך ברפש, צריך לרוחצו ולמרקו ואז יחזור אליו אורו.
 
הרה"ק רבי פנחס מקוריץ אומר: בכל אדם יש דבר יקר, שאינו נמצא בשום אדם אחר.
 
הפרופסור וספלי שוקולד (פרפראות וגימטריות עלון 107)
     לפעמים אנחנו שוכחים את המטרות שלנו, ודעתנו מוסחת על ידי דברים חסרי משמעות אמיתית, שאנחנו חושבים שחשובים לנו אך הם למעשה לא. הסיפור הבא הזכיר לי כיצד להסתכל על הדברים החשובים באמת בחיים.
     קבוצה של בוגרי אוניברסיטה, כולם בעלי קריירות מזהירות, ישבו ודיברו על החיים שהיו להם בזמן הלימודים. הם החליטו ללכת לבקר את הפרופסור שהיה להם באוניברסיטה, וכבר פרש, שתמיד הביא להם השראה. בזמן הביקור, השיחה הוחלפה בתלונות על לחץ בעבודה, על החיים ועל מערכות היחסים שלהם. הפרופסור הציע לתלמידים שלו שוקולד חם, הלך למטבח וחזר עם קערה גדולה של שוקולד חם ומבחר ספלים. הספלים היו מחומרים שונים, פורצלן, זכוכית, קריסטל וחרסינה. חלקם היו בעלי מראה יוקרתי, השאר פשוטים, חלקם יקרים וחלקם זולים. הוא הזמין את התלמידים שלו לבוא ולמזוג בעצמם את השוקולד. בזמן שלכל אחד מהם היה ספל של שוקולד חם בידו, הפרופסור שיתף אותם במחשבותיו.
     "שימו לב לכך שכל הספלים היוקרתיים, כל הספלים שנראים טוב, נלקחו, בעוד הזולים והפשוטים למראה נשארו מונחים לצד הקערה. זה נורמלי שתרצו את הטוב ביותר עבורכם, אבל זה המקור של כל הלחץ והצרות שלכם. הספל ממנו אתם שותים לא מוסיף דבר לאיכות של השוקולד שבתוכו. ברוב המקרים הוא סתם יותר יקר ולפעמים אף מסתיר את המשקה שבתוכו. מה שכל אחד מכם רצה באמת, זה כוס שוקולד חם. אתם לא רציתם את הספל... אבל במודע לקחתם את הספלים היוקרתיים. ובתוך שניות, התחלתם לפזול זה אל כוסו של האחר. כעת, חברים, בבקשה חשבו על זה כך: החיים הם השוקולד החם. העבודה שלכם, הכסף והמעמד החברתי הם הספלים. הם רק כלים להחזיק ולשמר את החיים. הספל לא מגדיר את חייכם ולא משנה את איכותם. לפעמים, בגלל שאנחנו מתרכזים רק בספל, אנחנו לא נהנים מהשוקולד החם שקיבלנו במתנה.
     תמיד זכרו את זה... אנחנו מקבלים את השוקולד החם, ועלינו לבחור את הספל. האנשים השמחים הם אלה שאין להם הכל. הם פשוט מוציאים את המירב ממה שיש להם".
     מוסר השכל: האנשים העשירים הם לא אלה שיש להם הכי הרבה, הם אלה שיודעים להסתפק במועט.
חוויית השבוע שלי
 
 
אמרי שפר,אבנים טובות,מרגליות,דלי,רשע,באר עמוקה,דינר זהב,מלוכלך,רפש,פרופסור,ספלי שוקולד, 
 
 
אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ה
 
 1. אמת: אל תוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו. 2. זריזות: אל תבטל רגע לבטלה, עשה את מה שדרוש לעשות. 3. חריצות: את מה שהוחלט לעשות, עשה בשקידה ורגש. 4. כבוד: הזהר בכבוד כל אדם גם אם אינו תמים דעה עמך. 5. מנוחה: אין להיות מבוהל, יש לעשות כל דבר במנוחת הנפש. 6. נחת: דברי חכמים בנחת נשמעים, להשתדל לדבר בנחת. 7. ניקיון: ניקיון וטהרת הגוף והבגדים. 8. סבלנות: לסבול במנוחה כל מקרה שפוקד בחיים. 9. סדר: עשה את מעשיך בסדר ומשטר. 10. ענווה: הכר בחסרונות עצמך והסח דעת מחסרונות חברך. 11. צדק: וותר משלך. 12. קמוץ: אל תוציא פרוטה שלא לצורך. 13. שתיקה: חשוב על התועלת שבדבריך טרם תדבר. (הנהגותיו של הרב ישראל ליפקין מסלאנט זצ"ל)
     "איעצך ויהי אלוקים עמך" (יח, יט) - מובא בספרים הקדושים "איעצך" העצה טובה הכי היא להבין בכל פסיעה ובכל דבר שא-לוקים עמך. שיש השגחה פרטית בכל צעד.
     "אנשי אמת שונאי בצע" (יח, כא) - הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע הסביר בדרך צחות את החיבור של "אנשי אמת - ושונאי בצע" שיהיו שונאי בצע אמיתיים!... כי יש אנשים שבשביל ממון הם מוכנים גם להיות "שונאי בצע"!...
     "וקדשתם היום ומחר" (יט,י) - היצר הרע בא אל האדם ואומר לו: "השמע לי רק היום וממחר תתחיל להתקדש", אבל האדם צריך להתגבר עליו ולומר להיפך "וקדשתם היום", היום אנו רוצים להתקדש, ומחר נראה... (בית אברהם)
חובה להכיר את השפה (הוד השבת עלון 674)
      זוג חברים מנפנפים על חוף הים במנגל, לפתע הם רואים סיני במעמקי הים מתרפק על המים וצועק צִ'ינְגַאם', באותו רגע מזנק אחד מהם למים ושוחה לכיוון הסיני, כעבור כמה דקות הוא חוזר כשבידיו הסיני מעולף ומפרפר. לאחר שהוא מנשים אותו ומשיב את רוחו, הוא פונה אל חברו וצועק עליו: אתה לא מתבייש ? אין לך רגשות ? איך יכולת להמשיך לנפנף במנגל, בו בזמן שבן אדם במעמקי הים עומד לטבוע וצועק "הצילו ?" הבין אותו אדם בשבריר שנייה את המתרחש מולן , מיד התנצל: ראיתי מישהו באמצע הים "מתרפק " על הגלים וצועק צִ'ינְגַאם', מהצד זה היה נראה שהוא צוהל ונהנה, מנין אני אמור לדעת שהוא צועק "הצילו " בסינית? הרי אני דובר עברית! אתה בתור שיפוצניק שעובד עם סינים ומכיר את שפתם, ידעת לקרוא את התמונה במשקפים נכונות ולהגיש עזרה. אך אני אינני מבין את השפה. אני מתנצל על התנהגותי, אך אני מקווה שהבהרתי את עצמי כהוגן - ואתה דן אותי לכף זכות .
      עד כא המשל. הנמשל זה "אנחנו". לפעמים אחד מבני הזוג מפרפר במים העמוקים ועומד לטבוע, הוא צועק "הצילו", ומצד שני, בן זוגו מסתובב אדיש ושאנן ומנפנף במנגל. לא מחמת רוע לב חס ושלום, אלא משום שהוא לא מבין את השפה. הוא כלל לא שומע את המילה "הצילו". אדרבה! נראה לו שבן זוגו שולט היטב במצב, הוא שוחה ומשתולל לו להנאתו.
     לדוגמא: לפעמים אישה מעוררת וויכוח עם הבעל "מחמת אהבה והערכה"! היא רואה שבעלה עסוק וטרוד בענייניו ובקושי מתייחס אליה והוא לא שם לב שהוא עושה זאת על חשבונה. הם אומנם "מדברים", אך לא "מתקשרים". נושאי שיחתם הם מסחריים ויבשים. כיבסת לי את החולצות? אל תשכחי לקפוץ לדואר, רשימת הקניות מונחת על השולח וכו', היא מרגישה שבעלה לא מתעניין בה וחי את חייו לבדו וזה מקומם אותה ובצדק! אך לא נעים לה לקבוע ראיון עם בעלה ולומר לו "תתייחס אלי, אני משוועת לחום ותשומת לב". לכן מה היא עושה"? נגררת לוויכוח!" בצורה הזו היא משדרת לו: - אני לא משרתת אלא אשתך ואם ילדיך! אנא תתייחס אלי בהתאם ותשתף אותי בחייך ובעובר עליך - ואל תיזכר בי רק כשאתה זקוק לי ולעזרתי! ובמקום שבעלה יקרא את השדר נכון וישאל את עצמו: מה יום מיומיים? מדוע היא מנסה להיגרר לוויכוח בלי סיבה? הרי בדרך כלל היא שקולה ומחושבת, אם כן מה היא מנסה לשדר לי? אולי זה איתות מצוקה? במקום שיחשוב בכוון הזה הוא כועס עליה יותר ומחליט שהיא רעה "סתם"! וכך במו ידיו הוא גורם לוויכוח המדומה לקרום עור וגידים ולקבל ממדים אחרים.
     אך אם הוא היה מכיר את אשתו היטב ויודע את שפתה, הוא היה קורא אותה נכון, הוא היה שומע בתוך דבריה את הצעקה "הצילו,""והוא" היה משתנה! אך את השפה הזו לא בונים בעשר דקות! בין זוג שלא מעורה היטב בחיי הבית, בפינוקים ובצרכים של בת זוגו, בני זוג שלא מתקשרים באופן שוטף יום יום אחד עם השני, כיצד ידעו מתי זו "אזעקת אמת" ומתי זו "אזעקת שווא"? מתי זה סתם וויכוח, ומתי זה שדר מצוקה?
     חובה על בני הזוג להרבות בשיחה, כדי שיכירו אחד את השני "באמת" וידעו לפענח את שדריו ומסריו כראוי. ועל ידי כך תמנע מהם הרבה מרירות ועוגמת נפש בסייעתא דשמיא.
חוויית השבוע שלי
 
 
אמת,זריזות,חריצות,כבוד,נחת,ניקיון,סבלנות,סדר,ענווה,צדק,שתיקה,אמרי שפר,אנשי אמת,שונאי בצע,
 
 
 
 
אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ה
 
אמר כ"ק אדמו"ר מלעלוב זי"ע בשם הרה"ק רבי לייבלע אייגר מלובלין זי"ע (יומא דהילולא כ"ב שבט). מדוע נכתבה פרשת קבלת התורה בפרשת יתרו, להורות שאין התורה ניתנה רק לצדיקים, אלא לכל בשווה, ואפילו יתרו שחיזר על כל עבודה זרה שבעולם, גם אצלו שייך קבלת התורה.
     הרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע היה אומר לא לחלוץ את התפילין עד אחרי עלינו מסוגל לפרנסה.
     הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זי"ע היה מליץ יושר על עם ישראל וטוען כלפי היושב במרומים: "ריבון העולמים, אנא הווה מתנהג עמנו כשם שאנו מתנהגים אתך, אנו מאמינים בך, ובמידת טובך, אף על פי שאין אנו רואים אותך ואין אנו יודעים דרכך. אף אתה הווה מודד איתנו במידה שאנו מודדים לך, הווה מאמין בנו ובטובתנו אף על פי שאין אתה רואה מעשינו הטובים... (סיפורי צדיקים)
     "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" - אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו”, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה  זמנה בכל עת. זאת ועוד. נתינת התורה הייתה במידה שווה לכולם, אך קבלת התורה, לעומתה, אינה במידה שווה. יש שמתאמץ ונוטל הרבה, ויש שנוטל רק מעט. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצק"ל)
"ויעתר לו ה'" (אור דניאל).
     בעיר אוסודאה התכנסו התושבים להניח אבן פינה לבית הכנסת. בראש החוגגים עמד הרב המקומי, שהיה ידוע כצדיק וקדוש, ברגע מסויים הכריז, כי מי שמעוניין לצקת ראשון את אבן הפינה לבית הכנסת, ישקול זהב למימון הבניה כמשקל האבן שייצקו. בקהל השתררה דממה, אך מיד יצא מהשורות יהודי מכפר סמוך, הידוע בעושרו, הוא נטל את העט לידיו, וכסוחר לא שכח את העסקה ומיד שילשל לידי הרב את הסכום.
     נדיבות ליבו של האיש השפיעה על הנאספים, מיד החלו עולות ומגיעות עוד תרומות לקרן הבנין. הרב התרגש מאד ואמר לתורם הראשון: "אם יש בלבך משאלה מסוימת אמור אותה עכשיו, זו שעת רצון". דמעה בצבצה בזווית עינו של הגביר, והפכה עד מהרה לשטף דמעות. אכן, משאלה אחת הייתה לו ליהודי שהיה כבר בגיל העמידה. אמנם עשיר גדול הוא ומבורך בנכסים, אולם בן אין לו. "אוי"!, קרא בקול חנוק, "לו תוכל, רבי, לברכני שיוולד לי בן". פני הרב הרצינו, האווירה שהייתה כה שמחה ומרוממת, הפכה לפתע למתוחה וקשה. ניכר היה שלמשאלה כזו לא ציפה הרב. "היכנס נא אלי בעוד שלשה ימים", אמר, "ואודיע לך מה עליך לעשות כדי שתתמלא בקשתך".
     בלב ממלא תקווה נכנס הגביר לבית הרב במועד שנקבע. "בקשתך תתמלא רק בשלושה תנאים", קבע הרב. ליבו של היהודי פירפר בקרבו, אף כי בלבו חשב שהוא מוכן לכל אשר יתנה עמו הרב, למרות הכל התנאים שהציב הרב בפניו היכוהו בתדהמה: א) תרד מנכסיך, ב) כשתהיה אשתך בהריון, תלך לעולמך, ג) לאחר הלידה תמות גם האשה". העשיר שכה עז היה רצונו לזכות בבן, נותר עתה דומם ומחריש. הוא קם ויצא מן החדר בשקט, ראשו תפוס בהרהורים. עליו להימלך באשתו, הוא לא יכול להחליט בעבורה בלי להתייעץ עמה. האשה לא התלבטה לרגע, "לך אמור לרב כי מוכנה אני לקבל את כל התנאים". כששב הגביר אל הרב, בירכו שבשנה הבאה יהיה לו בן, והוסיף: "הבן הזה שיוולד לאחר פטירתך, עתיד להאיר את העולם כולו באור תורתו". הברכה עודדה את בני הזוג וניחמה אותם.
     התנאי הראשון התקיים מיד, מצב העסקים הלך והורע, הירידה היתה תלולה מאד, תוך ימים ספורים איבד הגביר המפורסם את כל הונו ונשאר חסר כל. חלפה תקופה קצרה והאשה הרתה, כעבור זמן קצר נפטר בעלה, בדיוק כאשר אמר לו הרב. האשה נותרה לבדה, נושאת בקרבה את הבן שיגדל יתום מהוריו. היא, שהיתה ידועה בכספי הצדקה שפיזרה, הייתה עכשיו ענייה ונזקקת בעצמה, רק הידיעה כי בנה יאיר את העולם, הפיחה מעט שמחה בצערה הגדול מנשוא. ימי ההריון קרבו לקיצם והאשה התכוננה ללידה, היא החליטה שעליה לעבור מהכפר אל העיר, שם ייקל עליה להסתדר, שם ודאי תמצא מי שיעזור לה ויסעד אותה בלידתה. היא הגיעה לעיר בחסות החשיכה, בושה הייתה במראה העלוב שלה, היא, שהיתה לבושה תמיד מחלצות ועדויית תכשיטים, נכנסת לעיר בבגדים בלויים ובידיים ריקות, לחפש יהודים טובים לחסות תחת קורתם.
     האור שדלק בחלון בית האופה, הזמין אותה לדפוק בדלת. מי בא בשעה מאוחרת זו? תמהה בעלת הבית,.כשניגשה לפתוח את הדלת, כשזיהתה את העומדת מולה תמיהתה הפכה לתדהמה. הייתה זו הגברת רחל, האשה המכובדת שסעדה רבים ותמכה בכל נצרך, חזותה ענתה בה שהתהפך עליה הגלגל. רחמיה של בעלת הבית, אידל שמה, נכמרו. "הכנסי נא", הזמינה אותה בקול חם ונעים ובפנים מחייכות, המנסות להסתיר את רגשותיה. היא הבינה שבמצבה זקוקה האשה לעזרה לטווח ארוך, ועם זאת לא ניסתה להתחמק, ברוחב ליבה ובמידותיה הטובות הכניסה אותה לביתה.
     הילד נולד למזל טוב בבית האופה, שם נערכה סעודת ברית המילה, ונקרא שמו בישראל "שמואל". האופה ורעייתו טיפלו ביולדת וסייעו לה כאילו היתה ביתם, וכן טיפלו ברך הנולד במסירות. הילד הפליא עין את כל רואיו ביופיו, בעלי הבית נקשרו אליו בעבותות אהבה, הם שיערו, שכשם שניחן ביופי ודאי שוכנת בו גם נשמה יפת מידות כפי שהיה אביו עליו השלום.
     בת קטנה הייתה לאופה, וכמנהג הימים ההם שידכו ההורים בין השניים. אם התינוק הסכימה לכך בתנאי שהורי הילדה יגדלו את בנה, יטפלו בו ויחנכו אותו. שמואל היה בן ג' חודשים כשאמו נפטרה, יתום היה אך לא חסר בית, משפחתו האומנת גידלה אותו כאילו היה בנה ממש, ובבוא העת, כשהיה כבר גדול ומפורסם בתורה, נשא את בתם לאשה. כינויו נותר לעולמים ה"מהרש"א" (מורנו הרב שמואל אידלש) על שם האשה שגידלה אותו, והוא בעל הפירוש הידוע על הש"ס 
 
 
חוויית השבוע שלי
 
 
 
לחלוץ,תפילין,לובלין,מודדים,הר סיני,קבלת התורה,אור דניאל,אבן פינה ,בית הכנסת,אמרי שפר,
 
 
 
 
 
 
 
אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ה
 
 אָמַר אוֹיֵב ְאֶרדֹּוף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק.- ראשי התיבות כולם הם באל"ף, לרמז שגם בתוך החושך של רדיפת האויב מסתתר הקב"ה - אלופו של עולם. (בעל שם טוב)
     דַבֵּר אֶל בּנֵי ְיִשׂרָאֵל ְויָשֻׁבוּ ְויַחֲנוּ ְלִפנֵי פִּי הַחִירֹות. - כל אחר מעבירות שבידו, שיעשו חניה, לפני שנותנים דרור וחירות לפיהם – שלא ידברו מה שלא צריך. (דבש השדה)
     ולא נָחָם אֱלקים דּרֶך אֶרֶץ ְפְּלִשׁתִּים - כי הפלשתים ליצנים היו, ועל ידי ליצנות אפשר להכחיש את כל הנסים והנפלאות שראו. (רבי מנחם מענדל מרימנוב)
     ''וירד משה מן ההר ויקדש את העם" - מנהיג הרוצה לקדש את העם, צריך לרדת מן ההר אל העם, כדי להרים ולקדש את עמו עימו. (רבי זושא מאניפולי זצק"ל)
ולמוות לא נתנני (טל. ש. רחוב אברמסקי אשדוד)
     כחייל מילואים ביחידה מובחרת, גם אני קיבלתי צו שמונה להתייצב במיידי, ביחידתי, אי שם בדרום הארץ. הצו הגיע בעיצומו של צום שבעה עשר בתמוז, והיות שאני מקפיד מאוד על תפילה במנין, הדבר הראשון שעשיתי רצתי להתפלל במניין תפילת מנחה, בבית המדרש של חסידי בעלזא ברובע ג' הסמוך ביותר לביתי.
     בכניסה לבית המדרש, ראיתי שילוט נאה הודות החשיבות להתפלל במניין באופן קבוע, וסגולותיו הרבות, וכן על חומר האיסור והסכנות לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, ועל הזכויות וההצלחות הרבות שיש לאלה ששומרים ומקפידים לא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה. צילמתי את הדפים הנ"ל. ולקחתי אותם איתי לבסיס, והפצתי אותם במקום, גם בתלי' על קירות בית המדרש בבסיס, וגם בחלוקה ידנית לכל חייל וחייל מהדתיים וכו' כולל למפקדים.
     הגענו לשטח הכינוס, ממש לפני שער הכניסה לעזה, וקיבלנו תדרוך מדויק על מטרת המבצע, ומה עלינו לבצע נגד המחבלים, וחיכינו לכניסה, ואז מכריז המפקד של הגדוד (המג"ד) בואו נתפלל מנחה במניין, והוציא מכיסו את הדף שחילקתי בדבר חשיבות "התפילה בציבור". היינו במקום כ-300 חיילים, כמובן לא כולם דתיים, אבל כולנו נכנסנו לחדר אוכל שהיה ממוקם בסמוך לשטח הכינוס, בשביל להתפלל מנחה במניין.
     לאחר כדקה וחצי מכניסתנו לחדר האוכל, לתפילה. נשמע "בום" אדיר, יצאנו לראות מה קרה, ולא האמנו למראה עינינו - הטיל נפל בדיוק במרכז שטח הכינוס, שהיינו שם דקה וחצי לפני כן. ורק תפילת המנחה במניין הצילה הרבה חיי אדם, וכן פצועים רבים מאוד, כי הטיל היה טיל משופר, עם הרבה מאוד רסס...
     כמובן שתפילת המנחה שהתפללנו מיד לאחר האירוע יותר דמתה לתפילת נעילה ביום כיפור, הרבה בכי ודמעות של התרגשות והודיה להקב"ה על הצלתנו היה שם וכן חיילים רבים סיפרו לאחר התפילה שקיבלו על עצמם להקפיד מאוד על תפילה בציבור, וכן שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, וגם חיילים לא דתיים התחזקו מאוד ביחס לדת לאחר שראו במו עיניהם את הנס הגדול.
חוויית השבוע שלי
 
 
 
רדיפת אויב,אלופו של עולם,אמרי שפר,ארץ פלשתים,ליצנות,לקדש,מניין,חוויית השבוע שלי,
 
 
 
 
 
 
אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ה
אור- ראשי תיבות: רב ופוסק אמת
     אל תחסוך להתאמץ.. תתאמץ לחסוך.. 
     "אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה)
     "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש".
  "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר: מה אוכל למחר –? הרי זה מקטני אמנה.
“ישמח לב מבקשי ה’ “ (דברי הימים א’ טז,י) מטבעו של אדם, כשאדם מחפש דבר האבוד - הוא בצער, ורק שמצא את האבדה - שמח, אולם מבקשי ה’ שרויים הם בשמחה וגם בשעה שמבקשים אותו. (הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחא)
      יש מפרשים שלמה כתוב הירא את "דבר" ה' ולא כתוב הירא את ה', מפני שהם פחדו מהמכות ולא מה'.
      ישנו כלל גדול: על האדם לתקן הישן ושלא לקלקל החדש. (שמואל אייזיקוביץ)
     ישנם אנשים אם הרבה קשרים אבל הקשר העיקרי חסר. ואם אין להם את זה, מה יש להם? (שמואל אייזיקוביץ)
בעל המסעדה (הרב דוד קליינר,שלום לעם)
     ולדימיר עמד מול שלט המסעדה והרגיש כיצד הדם עולה לראשו. הוא ממש רתח מזעם: 'כיצד יתכן שכאן במרכז איטליה, במסעדה יוקרתית המיועדת לעשירון העליון, מעיזים להציב שלט המכריז שהמסעדה כשרה למהדרין? לאן עוד יגיעו היהודונים האלה?!'
     באותו בוקר, כאשר הוא הגיע מרוסיה לאיטליה לרגל פגישת עסקים, בירר ולדימיר אצל ידידיו היכן כדאי לסעוד ארוחת צהרים. כולם המליצו לו פה אחד על מסעדת 'לה-פרונטו'. זו מסעדה יקרה ביותר, אבל כסף מעולם לא היווה בעיה אצל ולדימיר. הבעיה שלו הייתה האנטישמיות. השלט 'כשר למהדרין' שהתנוסס על המסעדה מילא אותו חמת זעם. 'עכשיו הם יתחילו להכתיב גם את תפריט המסעדות באיטליה', הרהר בכעס. 'הם עוד ישתלטו על כל העולם'. אבל השולחן כבר היה מוזמן עבורו, ולא היה לו זמן לחפש מסעדה אחרת, ולכן הוא נכנס בכל זאת למסעדה. להפתעתו, לא היה סימן לכך שהמסעדה יהודית. הסועדים ישבו מול שולחנות ערוכים בפאר בצלחות פורצלן מעוטרות ולצידן סכו'ם מכסף טהור. אור הנרות הצבעוניים הבהב בפמוטות הקריסטל, והִשרה אווירה פסטורלית שהשתלבה בצלילי הפסנתר הערבים שהדהדו בחלל. 'מעניין בשביל מה צריך פה הֶכשר', הרהר ולדימיר לעצמו. 'אני לא רואה יהודים בין הסועדים'. אך כשהוא צעד לעבר שולחנו, חשכו לפתע עיניו. בקצה המסעדה ישב, לא פחות ולא יותר, מאשר יהודי דתי עטור זקן. כל הזעם חזר לזרום בעורקיו של ולדימיר: 'מה זה צריך להיות? אני אלמד אותו שליהודי אין מקום במסעדות יוקרה איטלקיות'.
     ולדימיר הנרגז סימן למלצר ושאל: 'מה המנה היקרה ביותר במסעדה?' 'סימפוניית בקר איטלקי', השיב המלצר והצביע על המחיר המופיע בתפריט - 100 יורו. להפתעתו של המלצר, קם ולדימיר ממקומו והכריז: 'היום כולם נהנים על חשבון הברון. כולם מקבלים סימפוניית בקר איטלקי על חשבוני'. ואז פנה אל המלצר ואמר: 'תגיש לכולם את המנה – חוץ מליהודי ההוא בשולחן בסוף המסעדה, ברור?' 'אבל...' החל המלצר לומר. 'בלי אבל!' השתיק אותו ולדימיר. 'תעשה מיד מה שאמרתי לך', והוא שלף את כרטיס האשראי שלו, והורה למלצר לחייב מיד את חשבונו.
     חמישה שולחנות היו מאוכלסים באותה שעה, והסועדים קיבלו בשמחה את המנה היקרה והתענגו עליה. ולדימיר התבונן לראות כיצד מגיב היהודי נוכח העובדה שהוא היחיד שלא קיבל כלום, אבל פניו נראו רגועים לחלוטין וחיוך קטן נראה בזווית פיו.
     דמו של ולדימיר החל לרתוח שוב. 'מלצר!' קרא, 'מה היין היקר ביותר שיש לכם?' 'קברנה סוביניון צרפתי בציר 2011', השיב המלצר, 'שמחירו 200 יורו לבקבוק'. 'ובכן, אני מזמין את היין הזה לכל יושבי המסעדה, חוץ מליהודי ההוא'. 'אבל... תראה...' 'אמרתי בלי אבל!' הרעים ולדימיר בקולו.
     המלצר רץ לעשות כציוויו של הלקוח המוזר, וכרטיס האשראי שלו חויב בעוד 1000 יורו. ולדימיר הפנה את ראשו לכיוון היהודי, אבל שום עלבון לא ניכר עליו. נראה אפילו שהיה מבט משועשע בעיניו.
     'מלצר!' קרא ולדימיר בקול, והמלצר הזדרז להתייצב בפניו. 'מהי המנה האחרונה היקרה ביותר אצלכם?' 'קליפת שוקולד שוויצרי מריר עם ליבת רוזמרין'. 'אז תן מנה לכולם, חוץ מליהודי ההוא, ברור?' 'כן, כן, אדוני', אמר המלצר בלי להתווכח, ורץ אל המטבח. מבט חטוף של ולדימיר לעבר היהודי הראה שלא רק שהוא לא נפגע, אלא הוא אף צוחק לעצמו במלוא פיו. ולדימיר לא יכול יותר לסבול את הדבר. הוא קם ממקומו ברוגזה ויצא מהמסעדה. בדרכו החוצה עבר ליד היהודי והפטיר לעברו בכעס: 'אתם היהודים קשי עורף. אפילו לא מפריע לך שאת כולם הזמנתי על חשבוני חוץ ממך, אה?' היהודי הביט משועשע באיש העסקים הרוסי והשיב לו בחיוך: 'למה שתהיה לי עם זה בעיה? אני הוא בעל המסעדה...'
     אחים יקרים הרימו את ראשכם בגאווה. אנחנו עם ישראל "בעלי המסעדה", "בראשית ברא א-לקים..." כל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית" ובשביל התורה שנקראת "ראשית". ואולם, צריך לזכור כל כוחנו הוא מכוחם של לומדי התורה ועמליה, הם אילו שבזכותם נוכל לשבת בשלווה ובביטחון בארצינו. כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו (רש"י שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ואכלתם לחמכם לשובע וחרב לא תעבור בארצכם..." בואו נפנים לעצמינו, הרי ניסינו הכול... חוץ מדבר אחד, בואו נחליט לאמץ אל חיקנו את לומדי התורה. נעודד אותם ללמוד, ניתן להם תמריצים ועידוד שילמדו, ואני לא מדבר רק על פרנסה (שזה מאוד חשוב כשלעצמו) אלא אפילו על סתם "פרגון", אתם רואים 'בן תורה', בחור ישיבה, אברך תגידו לו "אנחנו גאים בך" "ישר כוח" "אין כמוכם" וכיו"ב... ואין לי ספק, הקב"ה לא יישאר חייב ולא יפיל דבר אחד מהבטחותיו בתורתו הקדושה. ביטחון, כלכלה משגשגת, שלום, בריאות, בקיצור הכול! כי לומדי התורה הם "בעלי המסעדה"...
 
החיזוק (ברכי נפשי)
     הבה נשמע סיפור שסיפר לי יהודי בר- אוריין, העובד לפרנסתו במקום פלוני, וקובע עיתים לתורה באופן מופלא, עם חברותא, בשעות אחר הצהריים והערב. בדרך כלל, הוא מספר, אני משתדל להגיע ללימוד, ולא לבטל את החברותא, אלא אם כן מדובר באונס גמור. ברם, בתקופה מסוימת התחלתי להיעדר יותר בתכיפות, והכל בגלל כסף.
     המצב הכלכלי שלי באותם ימים, לא היה שפיר במיוחד, וחשבתי שאני צריך לדאוג יותר להביא פרנסה לביתי, וכל פעם שהיה נראה לי שאוכל להרוויח יותר בעבודתי, עשיתי זאת, גם אם הדבר בא על חשבון שעות הלימוד עם החברותא. כמי שלמד במשך שנים רבות בישיבות ובכוללים, הרגשתי מאוד לא טוב עם ההיעדרויות הללו, אבל הרצון להשיג עוד ועוד כסף התגבר על הכל. החלטתי לשים סוף פסוק יום אחד, הוא מספר, הגעתי למסקנה שצריך להפסיק אחת ולתמיד את המירוץ הזה אחר הכסף. היה זה לאחר היעדרות רצופה של כמה ימים, כשהחברותא כבר הודיע לי שבצורה כזו הוא אינו יכול להמשיך ללמוד איתי, ואצטרך לחפש לי חברותא אחרת. החלטתי לשים סוף פסוק להיעדרויות, ולהיאבק עם עצמי בצורה נחרצת, ולהגיע ללימוד בתמידות.
     וכפי שכותב מרן החזון איש באיגרותיו, כשחוזק הקבלה שיקבל האדם על עצמו בהתמדת הלימוד, כך תחזיק קבלה זו יותר ויותר זמן. ואכן, חפץ ה' עלה בידי, ובמשך חודש וחצי לא נעדרתי ולו פעם אחת. ולא שלא היו לי ניסיונות היו היו. אבל בסיעתא דשמיא הצלחתי לגבור על יצרי, ולא לבטל את הלימוד. וכמו תמיד, כשאדם נמצא במצב של חיזוק אמיתי, דווקא אז מגיע היצר ומנסה להכשילו.
     יום אחד, והיה זה בדיוק בשעה שהייתי צריך לצאת ללמוד, נשמעות דפיקות בדלת, והנה בפתח עומד אחד מבניי, הלומד בישיבה גבוהה, ומראה פניו אינו מבשר טוב. הבחור נכנס למשבר...
הבן ניסה למונעני
     הבנתי מיד שאני נמצא עכשיו לפני החלטה קשה. שכן, מחד גיסא, ברור שאי אפשר לעזוב את הבן במצב כזה, ויש לדחות את כל הדברים האחרים ולסייע לו להתמודד עם המצב אליו נקלע. מאידך גיסא, מאחר ויש לי קצת נסיון בעניינים אלה, הבחנתי שמצבו של הבן 'סובל דיחוי', והוא אינו זקוק לעזרה מיידית. ובו במקום החלטתי שלאחר כמה מילות עידוד וטפיחה על שכמו של הבן, אלך ללמוד, ורק לאחר מכן, כשאשוב מן הלימוד, אשוחח איתו, ואחזק את ליבו. הבן , משראה שאני פותח את הדלת עם הגמרא ביד, ניסה למונעני מכך, וביקש שאשאר בבית, אבל הקב"ה נתן לי את השכל להבין שמדובר בנסיון, ואם אעמוד בו ואלך ללמוד- ייטב גם לי וגם לבן... ויצאתי את הבית, לא לפני שהבטחתי לבני שמיד כשאחזור מהלימוד אשמע מה בפיו.
גם הבן נסחף ב'חיזוק'
     והנה, כשחזרתי לאחר 3 שעות לביתי, הבן כבר לא היה שם... למראה פניי המודאגות, מבשרת לי אשתי ש'הכל הסתדר, והבן חזר כבר לישיבה'...
     מה התברר?
     הבן שיחי' ידע את מסירותי אליו, וידע גם ידע עד כמה אני משתדל שהוא ירגיש טוב, בכל המובנים. כיון שראה שאני הולך ללמוד, הבין שהדבר היה כרוך בהתגברות מצידי, כשלמרות רצוני להיות לידו בשעתו הקשה, אני מתחזק ופנה ללימודיי. ואז, עצם המחשבה והידיעה על כך שיש לו אבא המתגבר על עצמו, ומתחזק בענין הלימוד, גררה גם את הבן למחשבות של חיזוק, תוך שהוא רואה דוגמא אישית מאביו 'כיצד מתגברים על נסיונות'. בתוך זמן קצר הוא יצא מהמשבר שלו, ולאחר שטעם דבר מה בבית, לקח את המזוודה וחזר לישיבה---
     והכל מפני שאבא שרצה להמשיך ולעמוד בקבלה שקיבל על עצמו לא לבטל את הלימוד, קבלה שהחלה כזכור בשאיפה שלא להיגרר אחר תאוות הכסף. יודגש, שבודאי צריך כל אבא לשקול את הדברים היטב, ובמקרה שבנו חוזר הביתה מהישיבה במצב של משבר, יש לבחון את המצב לאשורו, ולא להקל בכך, ועד שהוא איננו בטוח שבנו אינו זקוק לו בדחיפות, כדאי של יעזבנו לבדו. במקרה הנ"ל היה מדובר באדם בעל נסיון, שהבין שהדבר אינו דחוף כל כך.
חוויית השבוע שלי
 
 
 
אמרי שפר,רב ופוסק אמת,להתאמץ,להפוך,גאולה,גלות,,קידוש,אבידה,מסעדה,חברותא,חיזוק,מזוודה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ה
 
 
 “אם נותנים לילד לצמוח ולגדול מבלי לבנות אותו”, כותב גאון המוסר ואמן הנפש, הרב שלמה וולבה בהקדמת ספרו ‘ זריעה ובניין בחינוך -’, “הוא יוצא פרא אדם. אם בונים את הילד מבלי להתייחס אל כח הצמיחה שבו - עושים ממנו רובוט. הצירוף של שני הדברים יחד ”, קובע ה'משגיח’ הנודע, “של כח הצמיחה ומעשה הבניין, זהו החינוך”.    
 
     האדם היה רוצה לדעת את כל התורה כולה בלילה אחד - וגם בלילה הזה לישון...
 
הרבי הריי"צ אמר פעם אחת לרב מסוים: אם ישאלו אותך מדוע נסעתי לארצות-הברית ולא לארץ ישראל, תאמר שחייל אינו הולך לאן שהוא רוצה, אלא לאן ששולחים אותו.
 
     יש לעקור את היגון והאנחה ולהניחם בתוך הששון והשמחה (רבי נחמן מברסלב)
 
הישיבה ניצלה (עדות למגזין הווידאו 'תורת חיים')
     תלמידי ישיבת 'תורה ודעת' שבארצות-הברית התקבצו לציון יום השנה לאחד ממייסדיה. התלמידים ישבו והאזינו לדברי ראשי הישיבה, ואז עלה אל הדוכן רבי שמואל קושלביץ, אחד מראשי הישיבה, ודבריו הכו את כל הנוכחים בהפתעה. אחד התלמידים שהשתתפו באותו מעמד היה הרב מאיר פלוטקין ממונטריאול שבקנדה, והוא מספר: הרב קושלביץ פתח בציטוט דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". הוא הכריז בהתרגשות: "התורה אינה יכולה להתקיים אם אין הלומד מוכן למות בעבורה. על האדם להיות מוכן להפקיר כל אשר לו, בלי להשאיר אצלו דבר, בעבור התורה הקדושה". ואז עשה אתנחתה קצרה והמשיך: "אספר לכם סיפור שאירע כאן, בבניין הזה.
     "הדבר היה בימי מלחמת העולם השנייה. המלחמה המתמשכת הנחיתה מכה קשה על הכלכלה העולמית, ועולם התורה, שהתקיים על תרומות, היה אחד הנפגעים הראשונים. ישיבת 'תורה ודעת' נקלעה למשבר קיומי. המנהלים לוו סכום כסף גדול מהבנק, ולא הצליחו להשיבו. הבנק החל לדרוש את הכסף, והזהיר שאם לא יקבל את הכסף יעקל את כל המבנים השייכים לישיבה. ראשי הישיבה ניסו לפנות ללב הציבור ולעורר את רחמיו על הישיבה העומדת בסכנת סגירה. הם פרסמו קריאות הצלה בעיתונים היהודיים. אולם ההיענות הייתה דלה והמנהלים עמדו לפני שוקת שבורה. הבנק כבר פנה אל בית המשפט כדי שזה יוציא צו עיקול. מנהל הכספים שקע בדיכאון כבד. אף שגיוס הכספים לא היה בתחום אחריותו, הוא חש אשמה שסגירת הישיבה עתידה להתרחש במשמרת שלו.
     יום אחד צלצל הטלפון במשרדו. הדובר מעבר לקו הזדהה כנציגו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), האדמו"ר מליובאוויטש אז. 'הרבי מבקש לדעת כמה כסף נכנס במסע גיוס הכספים', אמר המטלפן. מנהל הכספים חש כי לא משם תבוא הישועה. הלוא הרבי עצמו חווה קשיים דומים במאמצי השיקום של חסידות חב"ד בארצות-הברית. הוא האחרון שיוכל לסייע לישיבת 'תורה ודעת', חשב בליבו. השיחה נסתיימה. חלפו עוד כמה ימים. בעוד זמן קצר תעוקל ישיבת 'תורה ודעת' ותחדל מלהתקיים. פתאום נשמעו נקישות על דלת המשרד. בפתח ניצב חסיד חב"ד ובידו מעטפה סגורה. 'זה מהרבי מליובאוויטש', ציין האורח. 'הרבי ביקש שבטרם אמסור לך את המעטפה אומר כמה דברים'. והאיש המשיך: 'הרבי אמר שבזמן היותו ברוסיה הקומוניסטית היה עליו להילחם מלחמה עקשנית כנגד המדינה החזקה בעולם כדי שהתורה לא תכבה בה. ההמונים רעדו לשמעו של הרודן סטאלין, אך הרבי עזר לכל מי שביקש עזרה לחיזוק התורה. הוא לא שאל אם הוא משתייך לחסידות חב"ד או לא. מי שנזקק למקווה, לשוחט, למוהל ולמלמד – הדבר האחרון ששאל היה אם הוא שייך לחב"ד. 'הרבי הוסיף, שעשה כל שביכולתו כדי שאור התורה לא יכבה. פעילות זו הייתה כרוכה במסירות נפש. "שלחתי את תלמידיי", אמר, כדי שיהיו שוחטים, מלמדים ומוהלים, והם נתפסו והוצאו להורג. שלחתי אחרים, וגם הם לעיתים נורו. ואני הייתי המשלח, האחראי לכל זאת! ובכל-זאת המשכתי, כדי ששלהבת התורה לא תכבה"'. החסיד הוסיף למסור את דברי הרבי: כעת, כשיד ההשגחה הביאה אותי לארצות-הברית, שבה יש חופש דת, אני רואה לפניי ישיבה, שבה לומדים מאות תלמידים, והיא ממוקמת לא בעיירה נידחת אלא בברוקלין שבניו-יורק, בלב קהילה חרדית, והישיבה הזאת עומדת להיסגר! ומפני מה, לא בגלל הממשלה – הלוא אין זו רוסיה הסטאליניסטית – אלא מפני שליהודים לא אכפת שהתורה תכבה! 'העמדתי בסכנה את כל עבודתי שעשיתי עד כה מאז בואי לארה"ב', ביקש הרבי למסור, ואני מוסר לכם בהלוואה המחאה על כל הסכום. הכסף אינו שלי; לוויתי אותו. קחו את הכסף, שלמו את חובכם, ואל תסגרו את הישיבה. בקשתי היחידה היא: אנא, השיבו לי אותו בהקדם האפשרי, שכן כל עמלי נתון בסכנה.
     הקהל כולו ישב בפיות פעורים, והרב קושלביץ זעק ופניו האדימו: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה! אני הייתי מעורב בסיפור הזה. כשהרבי מליובאוויטש ירד מן הספינה אל חופי ארה"ב (בשנת ת"ש) הייתי שם. ראיתי אותו. משותק למחצה, גופו לא מתפקד כראוי. הלוא הוא נידון למוות בידי סטאלין; איבד את ישיבתו שבפולין, ולא ראה יום אחד של מנוחה מאז בואו לכאן. האם עוד מישהו היה נכון להעמיד בסכנה את כל אשר לו בלי להרוויח מכך דבר? זו הייתה סכנה אמיתית, לא מעשייה של 'מלווה מלכה'! הוא סיכן את כל אשר לו, והציל את ישיבת 'תורה ודעת'!".
     עצר הרב קושלביץ את דבריו, הנמיך את קולו ואמר: "ומה אתם סבורים? מובן שהחוב שולם במהירות. אנשי ישיבת 'תורה ודעת' התחילו לעבוד במרץ, ובמהרה השיבו לרבי את כספו. זו הייתה מסירות נפש אמיתית!".
 
חוויית השבוע שלי
 
 
 
גאון המוסר,אמן הנפש,פרא אדם,ארצות הברית,ארץ ישראל,חייל,ששון ושמחה,אמרי שפר,הישיבה,
 
 
 
 
אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ה
 
 
 
הרה"ק רבי אברהם מסלונים אומר: קל לו לאדם להכנע מפני הגדול ממנו, מסוגל הוא להכנע בפני הקטן ממנו – מעשה עניו, אבל קשה לו להכנע בפני חברו, השווה לו במעלה.
 
ואומרים בשם צדיק מפורסם: ''עם סייעתא דשמיא ניתן לבקוע את הים, ובלי סייעתא דשמיא אי אפשר לעבור את מפתן הדלת.''
 
     ולמה אין מברכים על מצות עשה של מחיית עמלק? לפי שעל השחתה לא מברכים, ואפילו של אומות העולם, שהרי מצינו שהקב"ה אמר: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'!? ("יפה ללב "כה)
 
חידושו המופלא של הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולא: אם תכתוב 'כסא הכבוד' בצורה זו: , כ, כס, כסא, כסא ה, כסא הכ ... וכן הלאה, יעלה בגימטריא 'תשובה', וזה הפשט "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד"!!! וכתב : "חידוש זה התגלה לי בחלום ביום שני פרשת בשלח, שנת ת"ה". (" צוף דבש" יש"כ לידידי הרה"ג אברהם דבדה)
 
"ולא ראיתי צדיק נעזב..." (הרה"ח ר' יצחק ברבר הי"ו)
     השנה תשל"ו, ר' נתן חיים איינפלד שליט"א עמד אז בראשות ישיבת "באר שבע", הוא נשא על גבו את עול אחזקת הישיבה בגשמיות וברוחניות. הוא היה מוסר שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה, ובמקביל דואג לתזרים הכספי עבור התחזוקה השוטפת של הישיבה, משכורות לצוות שמנה כעשרים עובדים, והוצאות אש"ל עבור בחורי הישיבה, שחלקם הגדול הגיע מבתים שלא היה באפשרותם להשתתף בהחזקת בנם. בשנה זו גברה מצוקתה הכלכלית של הישיבה, והמצב נהיה בכי רע. החובות לספקים תפחו, ור' נתן ניסה לעשות כל מאמץ לגייס כספים חדשים לישיבה, אך ההצלחה לא האירה לו פנים, ומצב הישיבה הדרדר מיום ליום.
     קשה לתאר את גודל צערו של ר' נתן למראה המשבר הגדול שפקד את ישיבתו, כה רבות טרח ויגע בשגשוגה והנה עתה מרחפת סכנת כליה על כל העמל הרב שהשקיע בהקמת ישיבה זו. ספקי לחם, חלב, ירקות, בשר ודגים העבירו מסר