מצורע

תורת המצורע (הרב שמואל רבינוביץ שליט''א)

    עונשו של המצורע קשה מאוד "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". עונש זה אינו מספיק! הלכות טהרה מפורשים נקבעו למצורע, עד שסדר זה הוגדר בתורה "תורת המצורע" , כי תכלית עונשו הוא לטהר את פיו ולתקן את מעשיו, ועל כן נקבע לו סדר תשובה וחרטה.

     בסדר הטהרה נאמר " ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול. ועוד אמרו שם שעץ ארז בא משום שהנגעים באים על גסות הרוח, ועל כן מביא גם שני תולעת ואזוב כדי שישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב.

     יש להבין את קורבנו של המצורע שנראה כסותר את עצמו. מחד מביא ציפורים משום פטפוטי דבריו, אך במקום לשחוט את שני הציפורים המסמלים את חטאי לשון הרע הוא משלח את הציפור השנייה על פני השדה, דהיינו שנותן לה חיות? זאת ועוד, הוא מביא שני תולעת ואזוב כדי להורות על הכנעה ושפלות כתולעת ואזוב, אך מאידך מביא עץ ארז שמסמל גאווה, דבר שגם הוא לכאורה סותר את עצמו?

     הרבי מאפטא האוהב ישראל זי"ע שיום פטירתו חל בשבוע זה פירש, שהציפור השנייה אותה משלחים חיה, מלמדת אותנו שלאחר ששחטו את הציפור האחת שהיא כנגד הדיבור האסור, צריך לחזק ביותר את הדיבור המותר, ועל כן מפריחים אותה ונותנים לה חיות מחדש, כדי שיגביר את עיסוקיו בלימוד תורה ובדיבורים המותרים. כי רק באמצעות העיסוק בתורה ניתן להימנע מדיבורים אסורים. כמו כן אף שלוקחים תולעת שני המרמזת על שפלות והכנעה לוקחים עמה עץ ארז, כדי לרמז שבדברים שבקדושה יש להתחזק כארז בכדי לקיים את ציווי ה' במלוא הכוח ובמשנה תוקף.

     כמה מתאים להוסיף פה את דבריו של האוהב ישראל זי"ע כי שבת הגדול נקראת ע"ש יציאתנו מקטנות לגדלות. כי בעת ההיא יצאנו ממצב של קיום מצוות מרצון והתנדבות כילד, למצב של גדול, העושה מתוך מצב של מצווה ועושה, כבר אמרו חז"ל (ע"ז ג') שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. תפקידינו לגדול, לפרוח ולהתחזק בקיום מצוות ה' ולא להיות מקטני האמונה בעניינים אלו ובכך ניתן לגבור על הרע.

צרעת מידה כנגד מידה (צ. מנדלסון)

     נגע הצרעת הוא כתם שיכול להופיע על גוף האדם, על קירות הבית או על בגד מבדים שונים.

        הגמרא בערכין אומרת: "בעוון לשון הרע נגעים באים על האדם". אדם שהולך ומדבר על השני דברים שאין איש יודע (גם אם זה נכון...) או דברים שהזולת מבקש להסתירם מעיני כל - מקבל נגע צרעת  בבית, אם לא חזר בתשובה מקבל צרעת בבגדו ואם עדיין עומד בסורו מקבל הצרעת בגופו.

       מצורעים שנזכרו בתנ"ך: מרים הנביאה, נעמן, מצורעי שומרון, עוזיהו המלך...

       אם כך יש לנו שלשה סוגים:

       נגעי אדם בעור

       נגעי בגדים

       נגעי בתים

       שואל הכלי יקר:

       מדוע דווקא באים הנגעים בעור, בבגד או בבית?

       והוא משיב:

      כיוון שהקב"ה משיב לאדם כגמולו, בהנהגה של: "מידה כנגד מידה" כל שלשת הדברים הם כיסויים לאדם:

      בית - כיסוי ומגן לאדם, לבוש - כיסוי לגופו של האדם ועור - כיסוי לבשרו של האדם...

     אתה גילית מה שהחבר רצה לכסות - הקב"ה יפגע במה שאתה מתכסה...

הנגעים ולקחם (הרב יוסף זילברפרב שליט"א)             

     פרשת תזריע היא פרשה קשה הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההסבר. קשה מאד להסביר את עניני הנגעים בכללן ובפרטן. אחדים מסבירים את הפרשה על רקע של רפואה ובידוד, חושבים כאילו הנגעים והסגרם נוסדו לפי חוקי הבריאות ונעשו כדי להרחיק את בני ישראל ממחלה מדבקת.

     גם ההלכות של נגעים הן עמוקות מאד וקשות יותר מכל שאר הלכות טהרות ולא רבים היו בקיאים בהן. בזמן הבית היו רבים עוסקים בזה, אולם אחרי החורבן רק יחידים התמחו בנגעים ואהלות. בתקופת התנאים הננו מוצאים שרבי אלעזר בן עזריה אומר לרבי עקיבא: עקיבא, מה לך אצל אגדה, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות שהן חמורים ובהם אתה מחודד ולא באגדה (סנהדרין). נגעים ואהלות הן הלכות עמוקות ובימי האמוראים הצטיין רבה בר נחמני בהלכות אלה ואמר על עצמו: "אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות". גם בקשת האדם מישראל בתפילתו הראשונה במוצאי שבת אחרי תפילת ערבית היא: "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך", ברכה ומשאלה מיוחדת במינה. ואם כי פרשת נגעים לא מובנת לנו במובנה המעשי, יש הרבה מה ללמוד ממנה בשטח המוסר והרוח.

     הרמב"ם בפירושו למשניות במסכת נגעים אומר: "וזה על דרך המוסר והתוכחה, הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חלאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהם צרעת, אלא בקריאת התורה על הדמיון אשר זכרנו, וכן נגעי אדם תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי הנקרא חולי שועל, ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן, והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה, ואמנם הם עניינים תורניים לפי מה שזכרנו" וכו'.

     האלשייך אומר: "טעם ההסגר הוא כדי לחזור בתשובה. כי הצרעת באה על פתחי פיו מלדבר לשון הרע, על כן למען ייתן אל לבו לתקן את אשר עוות, יצוו האל שבהיראות בו מראה הצרעת, יסגירנו הכהן שבעת ימים, למען ישיב אל לבו כי הסגיר בעד רוע ניב לשונו ולרמוז שיפתחו פתח התשובה וישים לפיו מחסום". וממשיך האלשיך: "לפיכך אין מוצאים בדורותינו מראות – נגעים, משום שהנגע הרי נגרם כתוצאה מזה שיש בו באדם חטא, וחלק הקדושה שבו אינו יכול לסבלו והוא דחקו אפוא החוצה בצורה של נגע, שהוא באמת מטמא. ברם, היה זה רק בדורות  הקדמונים, כאשר חלק הקדושה שבאדם מישראל היה חזק ועצום אפילו אצל החוטאים, והיה בכחו לדחוק החוצה את מעט הטומאה, אבל בדורותינו אין כח קדושה עצום כזה, ולכן אין נגעים".

     כמובא, הנגע הפופולרי ביותר שחז"ל התריעו כל כך עליו, זהו לשון הרע. בנגע זה נתפסים גדולים וקטנים גם יחד. בשם גדול בעלי המוסר רבי ישראל מסלנט זצ"ל אומרים שהסביר את הסמיכות של פרשת תזריע לפרשת שמיני, כי בפרשת שמיני מדובר על טמאות וטהורות – מה מותר לאכול ומה אסור, והיות ואנשים אינם זהירים מלצער את הזולת, לשפוך את דמו ולהרוג אותו בלשון הרע ורכילות, אם כי זהירים הם בענייני מאכלים אסורים, לכן הסמיכה התורה אחרי הטמאות והטהורות פרשת לשון הרע, להזהירנו שלא רק הטמאות אסורות לאכילה, אלא גם את האדם אסור לאכול ולשפוך את דמו.

     מספרים על אחד מגדולי המוסר שחלה. בא אליו הרופא שבדק אותו ובקש להראות לו את הלשון. כשראה הלשון אמר הרופא: רבי, הלשון שלו אינה נקייה. על זה ענה הרב באנחה גדולה: ידוע לי, כי בעוונותינו הרבים, למי יש היום לשון נקיה ... ולכן נצטווינו "נצור לשונך מרע".

     לפי דברי החפץ חיים זצ"ל, גם התלבושת ובגדים מהווים בימינו נגע גדול וגורם לכל מיני מכשולים וסכסוכים. הריצה אחרי בגדי פאר ומותרות מביאים למחלוקות ובמיוחד נכשלת בזה האישה, בכל מיני רכילות ולשון הרע, כדי להדביק את שכנתה, דבר המביא לקנאה ושנאה.

     אולם הנגע הקשה ביותר הוא נגעי בנים, כדברי חז"ל במסכת סנהדרין על הפסוק "ונגע לא יקרב באהליך" – שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים. אוי לאותו הורה שבנו מקדיח תבשילו אפילו בינו לבין עצמו בחיים הפרטיים, גם אז הנגע עמוק בעור בשרו של ההורה, במיוחד אם מקדיח תבשילו ברבים שהנגע יצא לחוץ והצבור הרחב מצביע ומדבר על הנגע ואומר להורים ראו גידולים שגדלתם.

     ברם, הילדים הם בבואה של ההורים כדברי הגמרא בסוכה ששיחת התינוק בשוק היא או של אביו או של אמו, ולכן הדרישה לתקון הנגעים צריכה להתחיל מההורים עצמם. כדי לשמור את הבית מנגעים, נתנו לנו   חז"ל עצה מעשית: המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך".

     עלינו לגרש את החושך מביתנו יחד עם כל הנגעים, נדליק את אור התורה ואז נזכה שיקויים בנו: "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך".

יד ה' בדבר (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם)

     נגע הצרעת בא לאדם על חטא לשון הרע וגסות הרוח. הצרוע נענש גם בהגליה, הרחקה, והוא עצמו חייב להכריז: "טמא טמא יקרא". אין ספק, שעונש זה של ביזיונות הוא חמור ביותר והוא פוגע בדבר הרגיש ביותר אצל האדם – כבודו נפגע ונרמס.

     ולפלא! התורה הרי יודעת לחוס על כבודו של אדם ומדוע כאן נענש האדם בביזיון גדול כל – כך?

     לצערנו האדם מסתכל על ההתרחשויות כדבר שבאקראי, ואינו רואה את המהלכים המתנהלים בעולמות העליונים. חסרה לאדם התמונה במלואה. הוא רואה חלק ועוד חלק ואינו רואה את כל המערכה. כפי שמובא בסיפור המעשה להלן, הסיפור מובא בספר "אנשים מספרים על עצמם" לרב חיים ולדר:

     אני תושב המרכז, ועוסק בליווי ובאבטחת טיולים. מטבע הדברים, המקצוע שאני עוסק בו מפגיש אותי לא רק עם מקומות ואתרים, אלא גם עם בני אדם מכל הסוגים, מכל הגילאים, מכל העדות ואפילו מכל הדתות.

     זה היה לפני מספר שנים. ליוויתי קבוצת יהודים תושבי ארצות הברית, שהגיעו לטיולים מאורגנים בארץ. במשך כחודש היינו נוסעים לאותם מקומות, אומרים אותם דברים, מספרים אותן בדיחות חבוטות באותה אנגלית משובשת שישראלים אינם מסוגלים להשתחרר ממנה.

     באחד הטיולים הודיע לנו מארגן הטיול שעליי לשבת בקדמת האוטובוס, כלומר בשני המושבים הראשונים הסמוכים לנהג. מיהרתי לאוטובוס שלי והתמקמתי במושב האמור. כאשר עלו הנוסעים והתמקמו, הודיע לי המארגן כי עליי לעבור לאוטובוס אחר. אספתי את חפציי וירדתי מהאוטובוס, אך ידעתי שככל הנראה המקומות הראשונים יהיו תפוסים, שהרי לא הייתי שם כדי לתפוס אותם.

     ואכן כך היה. במושב הראשון התמקם יהודי בשנות השישים לחייו. הוא היה די רחב, כך שלא בדיוק נשאר לי מקום, ובכל זאת התיישבתי לידו. זה לא היה יותר מדיי נוח לשבת ליד איש שתופס לך מושב וחצי, וכעת מתחיל המאבק הבלתי רשמי "מי, מעיף את מי". אם הייתם רואים את הברנש, הייתם מבינים ש'להעיף' זו לא המילה הנכונה כאן. לא מעיפים אנשים כ א ל ה. בעצם, בקושי מזיזים אותם. למען האמת, אפילו הם מזיזים בקושי את עצמם, כך שבאמת הכיוון באופן כללי זה לגרום לו להזיז את עצמו, וכמו שהוא נראה, הייתי צריך לספק לו סיבה טובה מאד לעשות כך.

     ואז עשה האיש את הטעות הראשונה שלו. הוא מצא איזה חינמון ששכב באוטובוס שבועיים והחל לקרוא בו. אם יש משהו שאני שונא, הוא שמישהו אחר קורא איתי, לא חשוב מה: ספר, עיתון, עלון משתמש לתרופה. כשאתה קורא – אתה רוצה לעשות זאת לבד. בלי שותפים ובלי אחים לצרה או לבדיחה או כל מה שלא יהיה רשום שם. חשבתי שאם אתחיל לקרוא אתו, יש סיכוי שהוא משתכנע לקחת את העיתון ולעבור למושב אחר. אבל האיש התגלה כברנש די חברותי. הוא הניח לי לקרוא אתו, ואפילו, כמה מוזר, הזיז את העיתון לכיוון שלי כדי שארגיש בנוח, כמו שעושים בעלון של קידוש לבנה. אם יש משהו שאני שונא יותר משקוראים איתי בעיתון הוא, שקוראים בעמוד שלי. בסדר, החלטת להיכנס לי לחיים – תעשה זאת בעמוד המקביל, בבקשה. העיתון גדול ואינך חייב לבחור דווקא בעמוד שלי. ומה אתם חושבים שעשיתי, אם לא להתעניין דווקא בעמוד שלו? ואם לא די בכך, אפילו הבטתי בידיעה הספציפית שהוא קרא בה, כאשר אני מכין את עצמי לשלב המרגיז עד כדי סכנה: "לדבר אתו על הידיעה".

     הידיעה עסקה בגופת נעדר, שהתגלתה באזור כפר סבא. על פי הידיעה היה זה נער שנעלם אחת עשרה שנים לפני כן, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו, וכעת בעקבות מעצר של כמה צעירים התברר שהם אלה שגרמו למותו והחביאו את גופתו. זו הייתה פרשה שזעזעה את המדינה בשל הזילות שגילו הצעירים בחיי אדם. כאמור, היה זה עיתון משבועיים קודם לכן, ובינתיים הובא הנער למנוחות.

     ואז שמעתי את עצמי אומר: "הייתי בהלוויה שלו. הוא נקבר בכפר סבא". מבלי משים עשיתי את הצעד של "לדבר על הידיעה". "מה היה לך לעשות שם?" שאל האיש.

     "אני מתנדב ב'חברה קדישא' בכפר סבא" עניתי. "באמת???" אמר האיש, ומיד ידעתי שהוא לא הולך מכאן, יהיה מה שיהיה. הוא נשמע ממש מתעניין, בניגוד אליי, שדיברתי כדי לעצבן אותו. "באמת", אמרתי. "אני אמנם מתפרנס מהדרכת טיולים, אך מתנדב בחברה קדישא. אתה יודע, הלקוחות לא מתלוננים..." נידבתי את אחת הבדיחות החבוטות של אנשי חברה קדישא. "אני לא סתם מתעניין", אמר, "אני חושב שאבא שלי קבור שם". "אתה רק חושב? תגיד לי, ואיפה אתה חושב שאתה גר?"

     "בלוס אנג'לס", מיהר לענות ולגרום לי לקלוט שלא הבין את הבדיחה על חשבונו.

     "לא הבנת", אמרתי, "מה פירוש 'אתה חושב שאבא שלך קבור שם'? אתה אמור לדעת, לא לחשוב". הוא נאנח אנחה ארוכה ואמר: "אני יודע שהייתי אמור לדעת, אבל גם הוא היה אמור לדעת איך אבא מתנהג". "אתה רוצה לומר לי שמעולם לא היית בקבר של אביך?" שאלתי. "זהו, שהוא לא כל כך תיפקד כאבא שלי", אמר, "הוא נעלם מחיי בגיל 12, עזב את אמי ואת שלושת ילדיו. בתקופה מסוימת בגיל 16 ניסיתי ליצור קשר אתו. בכל זאת, רציתי אבא כמו כולם, אך הוא פשוט היה סגור בתוך עצמו, לא ידע לשמור על קשר, להחמיא, ליצור שיחה, כלום.

     "בגיל 18 ראיתי אותו ברחוב. הוא עמד בצד השני של המדרכה, ואני נופפתי לו לשלום. הוא הביט בי. ראיתי שהוא מזהה אותי ולא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא פשוט הסתובב והלך משם. זה הרגע שבו הבנתי שאין לי מה לחפש קשר אתו, שהוא אינו מעוניין או אינו מסוגל להיות בקשר איתי. הבנתי כי עליי לדאוג לעצמי, שלבי לא יישבר. חתכתי ממנו, עזבתי את הארץ, ניסיתי את מזלי בחו"ל, ואכן שם המזל האיר לי פנים. התחלתי בתחום המלונאות, ובגיל 25 כבר היה לי המלון הראשון שלי. לאחרים כבר הגעתי בלי בעיה. הבאתי לארצות הברית את אמי ואת אחיותיי, כולנו התחתנו שם, הקמנו משפחות. אמי נפטרה לפני כעשרים שנה, אבי לא שמענו וגם לא התעניינתי.

     "לפני שמונה שנים אמרו לי שהוא נפטר. קרוב שהגיע לחו"ל סיפר לי זאת במקרה. לא התעניינתי מתי והיכן נקבר. עד הרגע הזה הוא אפילו לא צץ בזיכרוני, אבל כשאתה אומר שאתה מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא, המילים 'חברה קדישא' ו'כפר סבא' מתחברות לי, ואני נזכר באבא שלי". "מה הקשר לכפר סבא?" אני שואל. "אבי התגורר בכפר סבא", הוא אמר. "מתי?". "כשהייתי בן 18, לפני 42 שנים". "ואולי הוא עבר דירה?" שאלתי. "אולי" משך בכתפיו. "ואולי קנה חלקת קבר במקום אחר?". "לא יתכן", פסק. "לא היה לו גרוש על הנשמה. הוא חי מהיד לפה. לא היה לו כסף מיותר, ודאי לא לחלקת קבר". "בעצם, למה אני מקשה עליך?" אמרתי, "אני הרי מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא, אני יכול לבדוק לך את העניין הזה תוך מספר דקות". "נו, בשביל מה התיישבת לידי?" הוא מגחך. "בשביל להזיז אותך", רציתי לומר, אבל כמובן רק רציתי...

     התקשרתי למשרד וביקשתי מהמזכיר לבדוק היכן קבור פלוני אלמוני. אמרתי לו את שמו המלא של האיש, הוא חיפש ולבסוף אמר: "כן, הבן אדם קבור כאן", וציין גוש וחלקה. "רגע", אמרתי, "ומתי הייתה הקבורה של האיש הזה?" "תן לי לבדוק", הוא אומר, "אני רואה, זה היה לפני שמונה שנים". "אבא שלך נפטר לפני שמונה שנים?" אני שואל את התייר שלצדי. "כן". ואז אני מחליט לשאול על דעת עצמי: "באיזה תאריך הוא נקבר?". והפקיד עונה לי: "התאריך הוא י"א בסיוון, לפני שמונה שנים". "אתה רציני?" אני אומר לו, "אתה יודע שזה יוצא מחר". "אני לא רציני. המחשב רציני", הוא אומר ביובש. "על פי המחשב, היארצייט שלו יוצא מחר".

     חשבתי שאני מתעלף "תקשיב טוב, ר' ייד", אני אומר לתייר שלצדי, "באמת לא התיישבתי לידך לחינם. לא במקרה הסתכלתי בעיתון שלך וראיתי את הידיעה על גופת הנער, וגם לא לחינם סיפרתי לך שאני מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא. הכול משמים, מסתבר שאבא שלך קבור שם בכפר סבא, ולא זו בלבד, אלא שמחר היארצייט שלו. תגיד, אתה אמרת עליו קדיש?" "איך אמרתי קדיש אם לא ידעתי מתי נפטר?" הוא שואל, "חוץ מזה, הוא לא היה כל כך אבא בשבילי". "הוא לא היה כל כך אבא, אבל מבחינה דתית אתה מחיוב להגיד עליו קדיש, זו חובה שלך, לא סתם קוראים לזה 'חיוב'".

     "אז מה אני עושה?". "בא איתי לכפר סבא, נעשה אזכרה ותגיד עליו קדיש". "ואיך יהיה מניין?" הוא שואל. "נסתדר", אמרתי, אף שלא היה לי מושג איך, כי מהיכרותי הלא קצרה עם תושבי כפר סבא הספקתי להבחין בהבדלים בין בית הקברות הריק בכפר סבא, לעומת בית הקברות בבני ברק המלא וגדוש במבקרים, שלא שוכחים את סבא שלהם גם אחרי ארבעים שנה.

     נסענו למחרת. ניצבנו ליד הקבר ולא היה לנו מושג מה עושים. שום בן אדם לא נראה באופק, היה שם שקט כמו איזה בית קברות... "תגיד, איך אומר קדיש אם אין מניין?" הוא שואל. מרחוק נראתה קבוצה לא גדולה של אנשים. "בוא נחכה להם שיסיימו, ניגש ונבקש שישלימו מניין", אמרתי, אף שמהיכרותי הלא קצרה עם תושבי כפר סבא ידעתי, שהסיכויים שאלה יישארו רגע אחרי האזכרה של קרובם, שואף לאפס.

     לפתע הקבוצה עוזבת את הקבר הטרי ומתקדמת לעברנו. הם מתקרבים ועוצרים ממש ליד הקבר של אביו של התייר. אישה עטופה בצעיף אומרת למישהו: "תגיד עליו קדיש, הוא היה אדם יקר". "רגע", אני אומר, "יש כאן את הבן שלו שיאמר עליו קדיש". האישה מביטה בתייר ואומרת: "אתה הבן שלו? איפה היית עד היום?" הוא נבוך, ואני עניתי במקומו: "אביו התגרש מאמו כשהיה בגיל צעיר".

     "תגיד לי, אתה יודע שאבא שלך מלאך?" "נו טוב, את המידע הזה הוא החמיץ", רציתי לומר בציניות, אך לא אמרתי. זה לא היה במקום. "ספרי לי על זה", אמר.

     "אני אימא של..." וכאן נקבה בשמו של מי שגופתו התגלתה שבועות אחדים לפני כן. "הבן שלי נעלם לפני אחת עשרה שנה, ולאיש לא היה אכפת. המשטרה חיפשה אחריו חודש והזניחה את התיק. רק אבא שלך הלך וחיפש, ברר וחקר במשך שנים, עד שנפטר. הוא גם עזר לי כאישה אלמנה, הביא לי דברים הביתה, שכר לי עורך דין, אף שלא היה לו הרבה כסף. הוא עשה הכול כדי למצוא את הגופה של הבן שלי. לפני שהוא נפטר, הוא אמר לי שם של תיכון בכפר סבא, שלדבריו כמה תלמידים בו קשורים להיעלמותו של בני. הוא העביר את זה למשטרה, אבל המשטרה לא התייחסה. לפני חודשים אחדים, במהלך רענון של הפרשה ופרשיות אחרות במשטרה, עלו על זה. הם הצליבו בין המידע שהוא נתן על התיכון, ובין כמה פשעים שפענחו וחקרו במשך השנים, וגילו כי אכן תלמידים, שלמדו באותו תיכון היו אחראיים למותו ולהעלמת גופתו. הם חקרו אותם שוב, ואז הכול התגלה.

     "אני חייבת לו הרבה, לאבא שלך, לכן דאגתי גם בהלוויה שלו וגם בכל יום בשנה, שיגידו עליו 'קדיש". הוא מעולם לא סיפר לי שהיה לו בן". אני מביט באיש שדמעות בעיניו, והוא מתבונן בי. שנינו איננו מאמינים למשמע אוזנינו.

     "שימי לב מה קרה כאן", אני אומר לה. "אתמול במקרה שנינו קראנו עיתון מלפני כמה שבועות, שבו הופיעה ידיעה על בנך, שגופתו נמצאה, זה גרם לי לספר שאני מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא, הוא התעניין אם אני יודע איפה קבור אביו. תשמעי, גברת, הבן שלך יצא מקברו כדי לגרום לבנו של מיטיבך ללכת ולומר קדיש על קברו. אין שוב הסבר לתזמון הלא יאומן הזה.

     כולם היו המומים ומזועזעים מהגילוי השמימי הזה. לאיש לא היה ספק שיד ה' בדבר. פעילותו של האיש, שנועדה לשמור על כבוד המת, הובילה בסופו של דבר להבאתו של המת לקבר ישראל. האיש שבחייו פעל בצורה בלתי מובנת, הצליח להביא את בנו לומר קדיש על קברו.

     נפרדנו למחרת. לא שמעתי עליו מאז, אבל בתוכי נשאר הסיפור המופלא הזה.

     אומרים "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". אני הייתי קורא לסיפור הזה: "שלח לחמך על פני הארץ".

"וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן... וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע"

     כל הסיבה שבעטיה באו נגעים לאדם הן לפעמים בשל מילה אחת מיותרת. המצורע לא הבין מהו כוחה של מילה אחת ולכן טהרתו וטומאתו הן במילה אחת.

    מלמדים את המצורע מהי כוחה של מילה: רק כאשר הכהן יאמר: "טמא" הבית נטמא. וכאשר יאמר "טהור" הרי שהוא מאפשר גישה לבית...

    סיפור מוכר עם מוסר השכל המביא להבנה מהי כוחה של מילה:

   היו הייתה קבוצה של צפרדעים ששיחקה להנאתה בין עצי היער, לפתע מעדו שניים מהם ונפלו לתוך בור עמוק. כל הצפרדעים עמדו מעל פתח הבור כדי לראות כיצד ניתן לעזור לאלו שנפלו פנימה. לצפרדעים שנפלו הייתה מוטיבציה להציל את חייהם ולכן החלו לנתר גבוה ככל שיכלו. אלו מהצפרדעים שעמדו מלמעלה והבינו שהסיכויים קלושים קראו לחבריהם שבבור שיפסיקו בכלל לנסות כיוון שאין סיכוי שיצליחו. לאחר אין ספור ניסיונות כשלו כוחותיו של אחד מהם והוא נפל ומת. הצפרדע השני לעומת זאת לא התייאש והמשיך לנסות ולהציל את חייו בכל כוחו תוך התעלמות מוחלטת מזעקותיהם של חבריו לחדול מלנסות. בסופו של דבר ניתור אחד גבוה הצליח להנחיתו על הקרקע מחוץ לבור, חבריו היו המומים, הם לא האמינו למה שקרה, כשהוא תשוש ומתנשף הם שאלו אותו: איך הוא הצליח לעשות זאת?!

     בתחילה הוא לא התייחס, אך לאחר שהביט בפניהם הוא הסביר להם בשפת הסימנים שהוא חרש ולא שמע מה אומרים לו ופירש את קריאותיהם כקריאות עידוד ולכן המשיך לנסות, בניגוד לחברו השומע...

     מוסר השכל:

     "מוות וחיים ביד הלשון":

     למילה אחת מעודדת יש יכולת להקפיץ מישהו למעלה... עלינו לדעת להשתמש בלשוננו בחוכמה ולא לעשות את הטעות של המצורע...

"זאת תהיה תורת המצורע..."  - לחשוב מה נכון לזולת

      לא פעם אנו מעוניינים לעשות טוב לשני, חושבים שאם רק נאמר,,, או אם רק נגיד... אז יהיה לו טוב יותר... באה התורה ומזהירה לזכור את מעשה מרים הנביאה: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" (דברים כד ט). שלא נטעה כפי שהיא טעתה ולקתה בצרעת. מה הייתה הטעות שלה?! 

      המדרש בתנחומא לפרשת מצורע (סימן ב') מביא:

      "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג).

      וכתיב: נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו (שם שם יד-טו). לכך נאמר: זאת תהיה תורת המצורע.

      ללמדך, שהמספר לשון הרע, הנגעים באין עליו, שנאמר: זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, מוצא רע, שהנגעים רעים מוצאין בגופו.

      ראה מה כתיב במרים: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב,א). לפיכך, "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת" ( במדבר יב,יא). מה כתיב שם: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" (דברים כד ט). והלא דברים קל וחמר, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה חביבה שלא בפניו ולא נתכוונה, אלא להחזירו לאשתו, כך המספר לשון הרע על חברו, על אחת כמה וכמה".

     היא לא נתכוונה אלא לטובה אבל זה לא היה הדבר הנכון למשה רבנו שנדרש לזמינות תמידית בטהרה על מנת לדבר עם הקב"ה.

     סיפור מליצי או בדיחה יהודית הממחישה לאיזו חשיבה יכול להגיע אדם סכל, עד כי בכל טיפשות מוצא הוא את הדבר ה"טוב" כביכול שעשה על מנת להצדיק את רשעותו: יהודי אחד הגיע לביתו, וראה במקרר עוף מקולקל. אשתו בקשה ממנו שיזרוק אותו לפח, בטיפשותו אמר לה למה לזרוק?! אפשר לתת לשכן.

    אחרי כמה ימים, השכן חטף קלקול קיבה..  אותו יהודי, מתוך אי נעימות, הלך לבקרו... לאחר שבוע, המצב התדרדר המערכות קרסו, והשכן נפטר. כשכן "טוב" הלך מיודענו להלוויה, ואיך יתכן?! שהוא, לא ילך להלוויה של ידידו הטוב?! אחרי ההלוויה הוא ניחם את אשתו ושנים-עשר ילדיו של השכן...

     כשהוא חזר לביתו עייף מכל הסיפור, הטיחה בו אשתו: "לא עדיף שהיית זורק את העוף"?! ענה לה הכסיל ב"חכמתו": השתגעת?! זהו עוף של מצוות!

    ארבע מצוות קיימתי איתו:

   1) גמילות חסדים,  2) ביקור חולים,  3) הלווית המת,  4) ניחום אבלים...

   הבה לא נהיה כאותו סכל, נזכור את מעשה מרים שאפילו שנתכוונה לטוב - נצטרעה... ונשמר מחטוא בלשוננו...

והַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְראשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא בּוֹ הַנֶּגַע (רבי משה קורמורניק)

     כאשר מישהו נפגע מצרעת על דיבור לשון הרע , הוא נאלץ להכריז שהוא טמא , טמא. המגיד  מדובנה נהג לומר שהתורה מלמדת אותנו שיעור חשוב על ידי שהיא מורה לאדם הסובל מצרעת לקרוא "טמא" . הוא מסביר שהרבה אנשים מדברים לשון הרע , כי הם לא מרגישים שדבריהם הם מזיקים באמת . סוף כל סוף, איך יכולים כמה מילים לגרום לנזק כזה לאדם ? כדי להשיב על טענה זו , התורה גורמת לאדם הזה לומר רק מילה אחת - "טמא" - להראות לו, וסובבים אותו איך רק מילה אחת יכולה לשנות את חייו של מישהו באופן דרסטי .

     למעשה, את הנזקים שכמה מילים לא זהירים יכולות לגרום הם כל כך גדולים, שהרב ישראל סלנטר היה ידועה אומר "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון רע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר ,זה כמותו כרצח " והוא מגיע למסקנה בהכריזו כי " כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימי חייו ... אם זה יציל אותו מלדבר לשון הרע אפילו פעם אחת ".

הקשר בין פרשת השבוע, פרשת "מצורע", לבין ההגדה של פסח

     מה הקשר בין פרשת השבוע, פרשת "מצורע", לבין ההגדה של פסח, הטקסט שהוקרא מפי מיליונים לפני עשרה ימים? לכאורה אין קשר. פרשת השבוע עוסקת בדיני הצרעת, וההגדה עוסקת ביציאת מצרים. אבל בעצם שתיהן עוסקות בדיבור, בשני צידי המטבע של המלל האנושי.

     פרשת השבוע מזהירה מפני לשון הרע, ומפני עונש הצרעת שבא בעקבותיה. זה חטא שחז"ל מייחסים לו חומרה רבה ואף קובעים: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". רכילות ושקר מתוארים גם בספר תהילים כדבר שמרעיל את האווירה החברתית. לפני יותר מ־ 100 שנה כתב הרב ישראל מאיר הכהן את ספרו "חפץ חיים" שבו קיבץ את ההלכות הרלוונטיות הנוגעות ללשון הרע, ובעקבות תיבת הספר זכה הרב עצמו לכינוי "החפץ חיים". גם התמונה של החפץ חיים הפכה למותג, לשם נרדף לאיסור לרכל, לקלל, ללכלך. בשנים האחרונות אפשר לראות את תמונתו אפילו כשומר מסך על הסלולרי. מעין תזכורת שבעל המכשיר שם לו למטרה לשמור על הפה.

     אבל כאן מגיע הצד השני של המטבע: האם מי שעוסק כל כך הרבה בלשון הרע, הוא טיפוס שתקן ומתבודד שבורח מחברת בני אדם? עדויות רבות מספרות כי החפץ חיים עצמו נהג לדבר, והרבה. הוא רצה להראות לציבור שהכוונה שלו אינה שכולם ישתקו. להפך. מותר לדבר, רק תלוי על מה ועל מי. ופה אנחנו מגיעים לפסח, חג שהכינוי שלו הוא גם "פה סח", כלומר: פה מדבר. בספרים רבים פסח אפילו מכונה "חג הדיבור", החג בו צריך להזכיר לעצמנו ולילדינו כל הזמן מה הסיפור, ולהעביר אותו הלאה. על פי ההלכה, לא מספיק רק לקרוא את ההגדה של פסח. צריך גם לומר אותה בקול רם, לפתוח את הפה כמה שיותר. לתאר, לספר, לשיר, להזכיר, לשאול, לענות, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח".

זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(

     החפץ חיים מבאר זאת במשל לאדם שנכנס לבית חרושת גדול ובתוכו שלל של מכונות. הגישה הייתה חופשית לכל אזור המפעל פרט למכונה קטנה שניצבה בקצה האולם, לצידה ניצב שומר שהתיר את הכניסה לשטחה רק לאנשים העונדים תג זיהוי. תמה אותו אדם על כך ושאל "מה שונה מכונה קטנה זו משאר המכונות שאליהן הגישה חופשית?" השיבוהו "שוטה שכמותך! מכונה קטנה זו היא מרכז הבקרה של כל המפעל. מה ערך לכל המפעל עם המכונות הגדולות בשעה שמכונה קטנה זו תיפגע".

     הנמשל בגופנו 248 איברים, ואבר קטן – הפה. ובו אפשר להגיע להרבה תפילות, מצוות וגמילות חסדים, ואפשר חלילה בדיבור אחד קטן להרוס הכול! משום שהדיבור אינו סתם מילים מתגלגלות. זהו כוח הבא מהנשמה, לכל מילה יש משמעות והשלכות על ההווה ועל העתיד. כשאדם משחרר את רסן לשונו הריהו בהכרח מאבד את השליטה על הדיבור, ומכאן ועד להידרדרות לשפל המדרגה הדרך קצרה ביותר.

     ידועים דברי הגר"א באגרתו "בכל רגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער". חז"ל דימו את הלשון לחרב, רומח וחץ. ולשון הרע גרועה מן החרב. ונמשלה לחץ כיון שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו והוא מתחנן לו ומבקש רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקה, אבל החץ כיון שנורה אפילו מבקש להחזירו איננו יכול.

     במדרש רבה (ויקרא ד) נאמר, שכל מצוותיו וחובותיו אינו מספיק לאדם למה שמוציא מפיו. הדרך לשמירת הלשון היא שהאדם יקבע בתודעתו שחטאי לשון הרע ורכילות הם מאוד חמורים, עד שחז"ל אומרים שכתוב בפרשה חמש פעמים "זאת תהיה תורת המצורע" כדי לרמוז לנו שמי שמדבר לשון הרע נחשב כמי שעבר על חמישה חומשי תורה, ולעיתים הוא נחשב ע"י חז"ל כמי שעבר על עבירה החמורה מעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

וצוה הכהן ולקח למִטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד,ד) (רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

     יש להתבונן למה יש שינוי בסדר הדברים בין מצורע לפרה אדומה, דהנה כאן במצורע נאמר בסדר הזה עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ואילו בפרה אדומה נאמר (במדבר יט, ו) עץ ארז ואזוב ושני תולעת. עוד יש להעיר כאן, למה קדמה שני תולעת לאזוב, הרי היה ראוי לכותבם בסדר גודלם עץ ארז אחריו האזוב ורק לבסוף שני התולעת.

     אך איתא ברמב"ם (שמונה פרקים, וכן בהל' דעות ב, ב) שכדי לתקן מדה רעה שקנתה שביתה בלבו של אדם יש להטות בראשונה עד קצה השני ואז יגיע למדה הממוצעת. אף כאן, כיון שהמצורע נכשל בשל היותו בעל גאווה כ"ארז", עליו להטות עצמו עד לקצה השני היינו לבחינת "שני תולעת", ואז ישוב לדרך הממוצעת כ"אזוב". א"כ הסדר שנשנה כאן הוא מדויק כסדר תשובתו הראויה.

     אמנם גבי פרה אדומה נכתב הסדר הראוי לפי גודלם וחשיבותם הארז האזוב ורק לבסוף הביא את הקטנה שבהם היא התולעת.

ולקח למטהר… ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד,ד) (שפת אמת)      

     רש"י: "לפי שהנגעים באים על גסות הרוח… מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב".

     מקשה השפת אמת, אם מדת השפלות היא הכפרה ותקנת החטא, מדוע ציוותה התורה על כך בדרך רמז ולא כתבה בפירוש ישפיל עצמו?

     ומבאר שלא כשאר המידות מדת הענווה, כי בעוד שבכל המידות יש חשיבות שאדם יעמול עליהם להשיגם, מדת הענווה צריכה להיות כפועל יוצא, שכאשר יראה האדם בגדלות ד' מיד תגיע אליו מדת הענווה ואפסיות עצמו, אבל אם האדם באמת מחשיב את עצמו, רק ש"מתייגע" למצוא סיבות וטעמים להשפיל עצמו, לא זכה עדיין לדרוך על מפתן הענווה התמה והשפלות האמתית,

     ולפיכך אין הכתוב מצווה הפירוש "ישפיל עצמו", אלא בדרך רמז, כי כאמור עיקר עבודת הענווה אינה עבודה לכשעצמה אלא תוצאה מזוך נפשו וטוהר ליבו.

איך לסנן את מה שמספרים לנו?! כיצד להימנע מדיבורים אסורים ?

     כדי להבין כיצד ניתן לסנן לשון הרע שאנו שומעים ולא להיכנס לשיחה מעין זו נביא סיפור שימחיש את השיטה הזאת בקלות:

     יום אחד, הגיע ילד למורה החכם שלו בהתלהבות ואמר: "המורה אתה יודע מה שמעתי על יוסי?"

     "חכה רגע", ענה המורה החכם, לפני שאתה מספר לי, הייתי רוצה לשאול אותך שלוש שאלות:

     "בוא ננסה לסנן את מה שאתה הולך להגיד" - ביקש המורה

    "המסנן הראשון הוא אמת.  האם אתה בטוח לחלוטין כי מה שאתה רוצה לספר לי הוא אמת?"

    "לא", ענה התלמיד, "למעשה, שמעתי על זה רק עכשיו!" "בסדר", ענה המורה, "אז אתה לא באמת יודע אם זה נכון או לא.

    המסנן השני - "טוב או לא?". "האם מה שאתה עומד לספר לי על יוסי הוא טוב?"

    "לא, להפך..." ענה התלמיד בבושה... "אם כן..." המשיך המורה, "אני מבין שאתה רוצה לומר לי משהו על יוסי שעשוי להיות רע, למרות שאתה לא בטוח שהוא נכון?" התלמיד הרכין את ראשו...

    המסנן השלישי - "הוא שימושיות".

    האם מה שאתה רוצה לספר לי על יוסי זה משהו שאוכל לעשות בו שימוש?"  "לא, לא ממש..." גמגם הילד.

    "ובכן", סיכם המורה: "אם מה שאתה רוצה לספר לי אינו אמיתי - ואינו טוב, ואפילו אינו שימושי,

למה לספר לי אותו או למישהו אחר?!"

    התלמיד היה נבוך ומבויש, הוא למד משהו חשוב על רכילות - הוא סובב את גבו והלך לשחק עם חבריו...

    חומרתו של לשון הרע איננה רק במידע אלא גם בהתנתקות של הקב"ה מהמרכל או מהמדבר לשון הרע כפי שמביא הזוהר לפרשת השבוע - מצורע: אדם שמדבר לשון הרע תפילתו אינה מתקבלת כישורה עליו רוח טומאה.

    והראיה לזה: משה מתפלל על אחותו מרים המצורעת: "אל נא רפא נא לה" מדוע?! למה היא לא מתפללת על עצמה?! התשובה כיוון שתפילתה לא תתקבל... הקב"ה אינו מעוניין לשמוע אל אחד שמסאב את פיו...

    לפני שמדברים או שומעים עלינו לסנן את המידע בשלושת הדרכים הללו...

וזאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד,כ) (הרב זליג ברנשטיין)

     יש לעיין מדוע דווקא המצורע צריך ללכת אך הכהן, לעומת שאר טומאות שצריך ללכת אל הרב?

     ומסביר החפץ חיים, שהנה הסיבה שאדם מקבל צרעת הוא משום שדיבר לשון הרע, וכנראה הסיבה שהוא דיבר לשון הרע כי הוא זלזל בכוחן של מילים ולא יודע מה גדול כוחו של הפה, ולכן הוא הולך אל הכהן שרואה שבכהן עם הארץ הכהן שואל את הרב מה הדין ואז הכהן אומר מה הדין ורק דברי הכהן הם שיוצרים את טומאת הצרעת ועתה כשרואה מה גדול כוח הפה יזהר מכאן ולהבא מלדבר לה"ר.

כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (יד,לד) (: רבי איסר זלמן מלצר) 

     יש להבין למה הדגישה התורה בפסוק זה "ארץ כנען אשר אני נותן לכם", ובמיוחד תמוה הלשון "ארץ כנען" דבכל מקום כתיב בקצרה "כי תבאו אל הארץ" מבלי לפרט "ארץ כנען", וכן מה שנאמר "ארץ אחוזתכם" נראה כמיותר שלכאורה היה די לכתוב בפסוק זה "כי תבאו אל ארץ אחוזתכם ונתתי נגע צרעת בביתכם".

     אלא הנה בין שבעת העוונות שמנו חז"ל (ערכין טז, ב) שבגינם באים הנגעים הוא גסות הרוח, דהנה בשעה שהאדם משופע בבית פרטי נאה ופרנסה מרווחת, הרי הוא עלול להיכשל במידה מגונה זו של גסות הרוח, וכל זה בא מחוסר שימת לב שבאמת כל מה ברשותו היא בעצם מתנת א-לקים, ועל דרך שנאמר (דברים ח, יב-יג) "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וגו'", וכל זאת משום (שם פסוק יז) "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולעומתו בא הכתוב (שם פסוק יח) "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו'".

     ונראה שענין זה מרומז גם במקרא כאן לפנינו, והפסוק מתחלק לב' אופנים, בתחילה מדבר הכתוב לכל תושב "כי תבאו", כשזכה להתיישב בארץ ויש לו אחוזת בית נאה משלו עליו להכניע עצמו ולהשריש בלבו "אשר אני נותן לכם לאחוזה", וזהו "ארץ כנען" לשון הכנעה.

     אך אל האנשים הללו אשר חושבים כי זו "ארץ אחוזתכם", ורם לבבם לאמר כי זאת מכוחם ועוצם ידם, להם בא התגמול "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי הנגעים באים על גסות הרוח כאמור.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (רבי משה קורמורניק שליט''א)

     הגמרא מסבירה כי אחד הגורמים לצרעת היא שהוא סובל מצרות עין שזה כמו קמצנות באופן רופף . כאחד כזה, הענישה היא מידה כנגד המידה כי האדם הקמצן שסרב להשאיל את חפציו לאחרים באומרו כי לא היה לו את מה שהם ביקשו ( כאשר במציאות היה להם) , צריך עכשיו לפרק את הבית שלו ולהסיר את כל תכולתו וזה מאפשר לכולם לראות שהוא באמת מחזיק אותם אובייקטים שהוא אמר שאין לו.

     בזמן שאנחנו לא מוצאים את האנשים שלוקים בצרעת היום , אנחנו עדיין כמובן צריכים להיזהר שלא להיות קמצנים - . או להיות אשמים בכל אחד משש הסיבות האחרות שקשורים לצרעת, יתרה מזאת, כמו בכל מצווה בתורה, אין הגדרות בהכרח שחורות ולבנות של 'שהוא קמצן', והכל תלוי בנסיבותיו האישיות של הפרט . יתר על כן, תמיד יש מקום לצמיחה אישית בכל מצווה שאנו מצווים . אפילו הגדול ביותר באנשים תמיד צריך לשאוף לשפר את מערכת היחסים שלהם עם ה ' על ידי שכלול מצוות שה' נתן לנו .

     זה הודגם בסיפור הבא שבו מעורב הרב יהונתן אייבשיץ .

     הרב יהונתן אייבשיץ התחתן עם בתו של איש עסקים עשיר שנתן נדוניה עצומה של 3000 מטבעות זהב לזוג. עם החיזוקים של יציבות פיננסית, הרב יהונתן בילה יום ולילה בבית המדרש ללמוד תורה. יום אחד, הנוצרים בעיר הקימו כנסייה ישירות מול בית המדרש כדי להפחיד את היהודים המקומיים. כולם כעסו על זה, אבל אף אחד לא כעס יותר מהחברותא של הרב יהונתן ,שבלהט הרגע החליט לטפס לגג של הכנסייה ולנפץ את תדמית האליל שם. לא היה ידוע לו, שהשומר של הכנסייה חיכה להזדמנות כזאת, הוא הצליח לתפוס את החברותא בקלות. הכומר המקומי דן את האדם למוות לביום שלמחרת , אבל השומר הודיע למנהיג הקהילה היהודי שהוא יהיה מוכן לאפשר לאסיר להימלט במחיר של 3000 מטבעות זהב . באופן מידי, מנהיג הקהילה רץ לבתים של הקהילה וניסה לאסוף את 3,000 מטבעות זהב שיציל את חייו של יהודי חבריהם . חדשות הגיעו גם לרב יהונתן שרץ לביתו ולקח את 3000 מטבעות זהב שקיבל לאחרונה כנדוניה והכסף נמסר לשומר. החברותא של הרב יהונתן היה מאושר לצאת לחופשי , והוא לקח את משפחתו ונמלט לעיירה סמוכה . כאשר מנהיג הקהילה שמע שהרב יהונתן שילם את מלוא הסכום , הוא הושיט את הארנק המכיל את כל הכסף שהוא כבר אסף - רחוק מאוד מ3000 מטבעות זהב , אבל סכום משמעותי בכל זאת. עם זאת, הרב יהונתן סרב, ואמר שיש לו את ההזדמנות לביצוע מצווה גדולה עם הרבה הקרבה עצמית , והוא לא היה מוכן לוותר עליו כל כך בקלות . למרות טיעונו של מנהיג הקהילה להשתתף במצווה, הרב יהונתן  סירב, שמח לשרת את ה' באופן יוצא דופן.

     הרב יהונתן היה מודאג, כיצד לבשר את הבשורה לאשתו , ולכן הוא עזב את העיר לזמן קצר כדי לאסוף את מחשבותיו. בינתיים , הכומר נכנס לבצע את הנקמה על האסיר היהודי שלו, אבל כשהוא הגיע , הוא מצא את השומר המום בבריחתו של האסיר שלו . עם זאת, הכומר לא היה טיפש , והוא קבע כי השומר שקיבל שוחד כדי לאפשר ליהודי לברוח. לכן, הוא החליט שהמשמר צריך להיות נהרג במקומו של היהודי . כששמעו זאת, השומר הצליח לרוץ לחדר שלו , לאסוף את חפציו ולברוח. הוא רץ ישר לביתו של הרב יהונתן עם החפצים שלו - אשר כלל בעיקר את תיבת הזהב שהוא הצליח לגנוב במהלך שנות העבודה לכומר. כשהוא הגיע לבית משפחת אייבשיץ , הרב יהונתן עדיין היה מחוץ לעיר –ואז השומר סיפר מה שקרה לאשתו ההמומה של הרב יהונתן שלא ידעה דבר על כל הסיפור . השומר אמר לרבנית , מישהו קדוש כמו בעלך, שהיה מוכן לתת לי 3000 מטבעות זהב כדי להציל את החבר שלו הוא אדם ישר. לכן, אני מחזיר 3000 מטבעות זהב שהוא נתן לי ואני משאיר לך עם התיבה הזו של זהב, כך שכאשר אני יחזור אחרי שהדברים יירגעו , הוא יחזור את האוצר שלי אליי. ואז הוא פנה וברח. עם זאת, עד מהרה , מילה הגיעה לרבנית שהשומר נתפס ונהרג , ובכך נשאר כל הונו למשפחת אייבשיץ

     שמח על השתלשלות העניינים, הרבנית אייבשיץ חיכתה בקוצר רוח לשובו של בעלה לחלוק את החדשות טובות. כשהוא סוף סוף חזר לספר לה על הנדוניה שלהם, היא קטעה את בעלה וספרה לו שהיא כבר יודעת את כל הסיפור , ובתמורה לביצוע מצווה כזו מושלמת , ה ' גמלה להם פעמים רבות.

     לאחר ששמע את מה שהתרחש , הרב יהונתן פרץ ''בדמעות " זה ברור שהשם לא העדיף את המצווה שלי ", הוא הודיע ​​לאשתו מבולבלת , " אם ה' היה מעריך את המצווה שלי, הוא היה גומל לי באופן מלא בעולם הבא . עם זאת, הוא נתן לי עושר בעולם הזה . "לא ניתן להבין איפה זה השתבש'', הרב יהונתן החליט לצום במשך שלושה ימים בעודו ממתין לתשובה. בתום שלושה ימים , הוא חלם חלום שבו נאמר לו כי הסיבה לכך המצווה שלו נדחתה הייתה כי הוא היה קמצן !

     "איך הייתי קמצן? " הוא שאל . התשובה היא שהוא שמר את כל המצווה לעצמו, לא מוכן לשתף אותה עם הקהילה שכל כך רצתה שתהיה לה חלק בזה.

     מהסיפור הזה , אנו רואים כי יש מצוות רבים שממלאים תפקיד בחיינו בזמנים הכי פחות צפויים. מי היה מאשים את רבי יהונתן  בקמצנות כשהוא מסר את כל הונו? עם זאת , אנו רואים מהתשובה שקיבל, שהיה אלמנט של קמצנות המוטבע במצוותו . לכן, אנו למדים מכאן עד כמה אנחנו צריכים לשקול את כל הפעולות שלנו - אפילו מצוות שלנו - ולבחון את מעשינו כדי לראות אם יש להם אלמנטים שליליים החבויים בתוכם, ולטפל בהם כראוי.

ביטול תורה ("מראית עין" להחיד"א זי"ע )

     לפני איזה שנים נכנסתי אל הקודש פנימה אצל כ"ק מרן האדמו"ר מראחמיסטריווקא- ארה"ב שליט"א, ובאמצע דבריו התרומם מכסאו, והוציא מארון הספרים את הספר "מראית עין" להחיד"א זי"ע, ולמד עמי את דבריו הקדושים דלהלן:

     אחז"ל (מס' ברכות דף ה' ע"א): אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה - ולכאורה, הרי "ביטול תורה" עצמה היא גם כן עוון, ואם כן איך שייך לומר "פשפש ולא מצא"?

     מבאר החיד"א, שלפעמים יש יהודי שיושב ולומד את התורה הקדושה בהתמדה גדולה, ובאמצע ללמוד נכנסים לבית המדרש ומבקשים ממנו שיצא מבית המדרש להציל אדם שנפל לנהר והולך להיטבע ח"ו, והוא אומר להם בהתנצלות - "סליחה - אינני יכול עכשיו לצאת, אני באמצע ללמוד ושקוע בתורה, וזה ביטול תורה"...

     זהו כוונת חז"ל: יתלה ב"ביטול תורה" - יתלה בזה שהיה צריך לבטל את התורה והוא לא ביטל - הוא היה 'פרומער', והשתמש עם התורה כ"תירוץ" - על זה הגיעו עליו יסורים רח"ל!...

     הרבי שליט"א סיים את דבריו ואמר: "זה אינו 'חסידישע ספר' - זהו 'חיד"א' - פשט בדברי הגמרא!"...

(יד ב ) "זאת תהיה תורת המצורע"

     במדרש מובא שעל אחת עשרה דברים הנגעים באים על האדם:

. על עבודה זרה: 1

שבשעה שעשו ישראל את העגל, לקו בצרעת, שנאמר: ו"ירא משה את העם כי פרוע הוא" (שמות לב כה). ונאמר במצורע: "וראשו יהיה פרוע''.

. על חילול השם: 2

מגלית, שקילל ואמר: "ברו לכם איש וירד אלי" (ש"א יז ח). ואין איש, אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ה' איש מלחמה (שמו' טו ג). וכתוב: "היום הזה יסגרך ה' בידי" (ש"א יז מו). ואין סגירה אלא צרעת, שנאמר: והסגירו הכהן.

על גלוי עריות: 3

דכתיב: "ושפח אדני קדקד בנות ציון" ( ישעיה ג,יז). ואין ושפח אלא צרעת, שנאמר: "ולשאת ולספחת ולבהרת''." 

על הגנבות:4

שנאמר: הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב (זכריה ה ד), הרי על הגניבות.

על לשון הרע: 5

ממרים, דכתיב: "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת" (במדבר יב,י). שנאמר: "זאת תהיה תורת המצורע", מצורע - זהו המוציא שם רע..

על המעיד עדות שקר: 6

שעל שהעידו ישראל עדות שקר ואמרו: "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב ח), לקו בצרעת, שנאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה.." (במדבר ה ב). וכן הוא אומר: "וירא משה את העם כי פרוע הוא" (שמות לב כה).

).

. על הדיין המקלקל את הדין: 7

שנאמר: "לכן כאכל קש לשון אש, וחשש להבה ירפה, שרשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה, כי מאסו את תורת ה'" (ישעיה ה כד). ואין פרחם אלא צרעת, שנאמר: "ואם פרוח תפרח הצרעת" (ויקרא יג יב).

על שבועת שווא: 8

דכתיב: "ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו" (זכריה ה ד). איזהו דבר שמכלה עצים ואבנים? רבי אומר: זו צרעת, שנאמר: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו''.

".

. על הנכנס בתחום שאינו שלו: 9

מ-עוזיהו שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר: "והצרעת זרחה במצחו" (דה"ב כו יט)

. על גסות הרוח: 10 
מנעמן, שנאמר: "ונעמן שר צבא מלך ארם גיבור חיל מצורע" ( מ"ב ה א), שהיה גס רוח

.

. על המשלח מדנים בין אחים:11
 מפרעה, שנאמר: "וינגע ה' את פרעה" (בראשית יב יז), לפי שנטל שרה מאברהם.

כמה זהירות נדרשת מאיתנו...

צרעת שווה אלף הסברים (גד שכטמן )

”     מה עשיתי?“ היתמם עורך הדין בפני השריף המקומי.

”     לא עצרת בעצור“, ענה השריף בחומרה. העו“ד טען להגנתו שהוא האט את מהירות הנסיעה והצומת היה ריק. אבל את השריף זה לא עניין, ב‘עצור‘ עוצרים עצירה מוחלטת. נקודה.

”     אם תצליח להוכיח לי בצורה משפטית“, מנסה העו“ד את מזלו, ”את ההבדל בין לעצור לבין להאט, אני מקבל דו“ח

     אם לא תצליח – אתה מוותר לי?“ השריף אישר. ”צא בבקשה מהרכב“, ביקש מעורך הדין. מיד כשיצא העו“ד ממושב הנהג התנפל עליו השריף והחל להפליא בו מכות עזות. ”איי, איי“, נאנק העו“ד. ”אתה נורמלי?!“

     השריף חייך ושאל, תוך כדי שידיו הולמות בחוזקה: ”מה אתה מעדיף, שאעצור או שאאט?“...

***

     בתורת המצורע עוסקים אנו השבוע, כשהוא מובא אל הכהן לראות האם הוא טהור. מדוע דווקא אל הכהן הוא מובא? אמנם צרעת אינה פצע רפואי גרידא שבשלו יש ללכת לרופא. צרעת היא עניין רוחני. אבל עדיין, מדוע לכהן ולא לרב, לדוגמה?

     ידוע הסיפור על אחד הקיסרים, שבאחד הימים נקלע תוך כדי סערת הקרב לידיהם של אויביו, ומרדף גורלי לחיים ולמוות החל ברחובות העיר. הקיסר נמלט על נפשו בכוחות לא לו, ידוע ידע שאילו ייפול לידיהם צפויים לו חיי שבי קשים והתעללות בלתי פוסקת. החיילים מצידם, חפצו לזכות בעיטור עוז וגבורה משולבים במדליות רבות, הן לא דבר פשוט הוא ללכוד את ראש האויבים בעצמו. כשחש הקיסר שכוחותיו כלים, נכנס לביתו של איכר וביקש ממנו מחסה. בתושייה של רגע הבריק האיכר: הרים את תחתית המיטה המלאה כרים וכסתות, השכיב את הקיסר בתוכה כשמעליו הוא פורש שמיכות אחדות – הותיר לקיסר מרווח צר לנשימה וטרק בחבטה את המיטה למקומה.

     חיילי הצבא לא וויתרו, ידעו היטב שעתידם תלוי במציאת קיסר הממלכה האויבת. אולם גם כשהגיעו לבית האיכר ובגסות שלפו אותו ממקום מושבו על המיטה וחיפשו תחתיה, לא העלו בדעתם שבתוך המיטה עצמה נמצא הקיסר. לאחר שהסתלקו להם מאוכזבים, חיכה האיכר ליתר ביטחון עוד שעה ושתיים ואז הרים את המיטה מהקיסר נוטף הזיעה הקרה והחמה גם יחד. רחץ אותו, האכילו, השקהו, ולאחר ימים אחדים העניק לו בגדי איכרים בלים ופטרו לשלום.

     הקיסר רשם את כתובת מיטיבו, ומיד כשניצח במערכה – הורה להביא לפניו את האיכר בכבוד מלכים. האיכר הובא לפני הקיסר וחיוך של שביעות רצון עלה על פניו, הן עכשיו יזכה לעושר וכבוד מן הקיסר. הקיסר פנה אליו בחיוך של הכרת טובה: ”קצבה מכובדת הוקצבה לך מדי חודש מארמוני. מלבד זאת, כל הוצאותיך והוצאות משפחתך במאכל ומשתה, מלבוש וריהוט, רפואה ונופש – הכול בכל על חשבון הארמון. אבל זו רק התמורה הכספית.

”     אמור נא“, המשיך הקיסר בנועם, ”מה היית רוצה עוד לבקש?“

     האיכר לא היסס: ”מלכי הרם, הן נתת לי כל אשר בדעתי לשאול, ולא יחסר לי מאומה אחר שהגדלת חסדך עמי. זאת ארצה לדעת: מה הייתה תחושתך כשחשת בהבל פיהם של החיילים המתכופפים לחפשך תחת המיטה וכמעט שגילוך“ ...הקיסר האדים מזעם לשמע הבקשה המחוצפת. ”קחוהו לגרדום מיד!“ זעק. ”כלום לא מצא משאלה אחרת לבקש?!“...

     דבר הקיסר לא איחר להיעשות והאיכר המסכן מצא עצמו על בהונות רגליו כשהכיסא מתחתיו ועניבת התלייה על צווארו. לפתע, כמשום מקום, הופיע הקיסר בכבודו ובעצמו מחייך מאוזן לאוזן: ”הסירו את העניבה מצווארו“. הפקודה בוצעה מיידית. כעת היה האיכר מבולבל לחלוטין, אך הקיסר שאל אותו בזיק שובב: ”נו, כעת אתה מבין כיצד הרגשתי באותו הרגע?“...

***

     על פי מעשה זה, מבארים את סיבת הבאתו של המצורע דווקא לכהן. שכן לפי ההלכה, אין צורך שהכהן יהיה תלמיד חכם או בר סמכא, מספיקה העובדה שהוא כהן, ויהיה לידו מי שיאמר לו את הדין והוא זה שיכריע בהבל פה: ”טהור“, ”טמא“.

     בכך יש לקח מהותי לבעל הלשון הרע שנצטרע. עד עתה חשב לעצמו ’מה בסך הכול אמרתי?‘, ’למי הפריע שנהניתי לפטפט?‘ ’האם באמת ממילה או שתיים יכול להיגרם נזק כה רב?‘

     אומרת התורה: הביאוהו אל הכהן. רק באמצעות המחשה חיה, כמו העובדה שבמילה אחת שמוציא הכהן מפיו - ואפילו כהן שאינו בקי בדיני נגעים - מיד מסגירים אותו מחוץ למחנה למשך שבוע ושניים כשהוא מנודה. או אז, יחוש על בשרו מה עולל הבל פיו לאנשים עליהם דיבר.

נקודה טובה (נקודה טובה גליון 26)

     לוח השנה היהודי, מתאפיין בחגים ומועדים, המאירים לנו את הזמן באור מיוחד ונותנים בו - בזמן, טעם וריח, צבע וייחוד. חגים המאירים עלינו מטובם ונוטעים בנו אנרגיה חיובית ו"סייעתא דשמיא , "מעין המאורע המקורי של החג . וכך גם בחג הפסח, מתעורר האור ההוא שהיה ביציאת מצרים, אור של חירות וגאולה. בחג השבועות מתעורר האור הרוחני שהיה בזמן מתן תורה וחופף עלינו חכמה ודעת וכן בשאר החגים, כל אחד כפי עניינו (על פי פנים יפות , שמות פרק י .( זאת ועוד , היהדות רואה בחגים מעין מגדלור רוחני המאיר סביבותיו, או מעין תחנת כוח ה"טוענת" את האדם בכוחות ובאנרגיה חדשים ומסייעת לו "למשוך" את אורו וכוחו של החג, אל ימי המעשה . , וכך מכוחם של החגים - אותם זמנים מיוחדים ומקודשים, יִתְחַדְּשׁוּ וְיָשׁוּבוּ יְמֵי הַחוֹל... גַּם אַתָּה גַּם, אַתָּה תִּתְחַדֵּשׁ.

 ...      כחלק מהתחדשות זו, אנו גם מוזמנים לקחת את הרעיונות והמוטיבים (מאפיינים) של החג וליישם אותם בימי החול וכך אכן נעשה במאמר זה . כאשר הקב"ה פוגש את משה במעמד הסנה, הוא אומר לו: "רָאֹה רָאִיתִי - אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתּי..." (שמות ג  ז). וקשה, מדוע פועל הראיה הינו כפול?  תשובה לדבר, נותן רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב מייסד החסידות, שנפטר לפני כ - 200 . שנה את תשובתו הוא נותן בתורה חסידית מופלאה ( ליקוטי מוהר , ן" תורה רפב ) הבטה רגילה, הייתה מגלה לנו את הפגמים הרבים שיש בעם ישראל ובהתנהגותו במצרים. וממילא היה מתברר כי העם איננו ראוי לגאולה (.ו"ח) זאת ועוד, חטאי העתיד של עם ישראל (הידועים לקב ה" , ...) גם בהם יש כדי להטות את הכף לחובה . אולם , הקב"ה הביט והסתכל בעם ישראל בשתי ראיות, בבחינת: "רָאֹה רָאִיתִי". וכך, בצד המבט "הריאלי , " הביקורתי והמחמיר, ישנה גם הבטה ב"עין טובה , " המחפשת את "ה נקודות הטובות": "...שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי מִסְתַּכֵּל רַק עַל הַטּוֹב שֶׁבָּהֶן (בעם ישראל .) וְאֵינִי מִסְתַּכֵּל עַל הָרָע שֶׁבָּהֶן וְעַל יְדֵי זֶה הֵם רְאוּיִים לִגְאֻלָּה (" ).שם "

     במבט עכשווי  גאולתו של עם ישראל ממצרים, התאפשרה רק בזכות "רָאֹה רָאִיתִי". רק בזכות רצונו ויכולתו של הקב''ה  להתבונן במציאות לא רק במבט "ריאלי'' , מפוקח וביקורתי, אלא גם ב"עין טובה'' , נגאלנו ממצרים . עין טובה המחפשת את ה"נקודות הטובות" בתוך התמונה כולה, מוצאת אותן, מאירה אותן ונותנת להן חשיבות ומשקל ראוי, עד כדי כך שבזכותן התמונה כולה משתנה ומתבהרת ...

     בהמשך דבריו ,שם קורא לנו רבי נחמן ליישם את נקודת המבט הזאת כדרך חיים.  כאשר האדם שופט ובוחן את עצמו, אל לו לעשות זאת בחומרה יתרה, כי הוא עלול להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה. עליו לחפש גם ובעיקר את הנקודות הטובות שבו (גם אם אינן מושלמות ו...) בעזרתן למנף את עצמו ", לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ " ולהשיב לו את בטחונו העצמי . את המבט החיובי הזה, עלינו להפנות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הסובב אותנו " . וְעִנְייָן זֶה לְחַפֵּשׂ תָּמִיד הַטּוֹב   שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל ( בכל אחד ואחד...) וּלְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת הוּא עִנְייָן גָּבהַּ וְעָמק מְאד מְאד" ( .)שם וממשיך רבי נחמן ואומר, כי כדי ששליח הציבור בתפילה , יוכל אכן להיות שליח של הציבור כולו, עליו להתחבר אל הציבור... ואת זה הוא יוכל לעשות, רק אם הוא יחפש (וימצא...) בכל אחד ואחד מן הציבור, את הנקודה הטובה שבו ...

     בתקופה האחרונה - תקופת הבחירות, שמנו (בדרך הטבע...) את הדגש על המבט הביקורתי. עסקנו בעיקר בכמה "אנחנו" יותר טובים ובכמה השני ו"האחר" הוא ... עכשיו, בימים שלאחר הבחירות ו"אחרי החגים , " הגיע הזמן לחזור לשגרה לשוב וליישם את הסוד והיסוד "של רָאֹה     רָאִיתִי" ולתת מקום של כבוד וחשיבות גם ל"עין הטובה'' למבט המחפש את הטוב גם אצל "האחר" ומייצר "חיבורים ." , וכך בעזרת "עין טובה" ואהבת חינם, נוכל לתקן את אשר חרב בגלל שנאת חינם ולבנות חברה טובה יותר .

מתנת החיים (הרבנית ימימה מזרחי, עלון 39)

     כמעט שכחנו שבכלל היה פסח. כל כך הרבה אירועים ודברים עברנו, יום רודף יום והגענו ליום השואה ולימות הזיכרון. ואי אפשר שלא להתייחס לפסח המשונה הזה שעבר עלינו. המיתות המשונות האלה ששמענו עליהן בחדשות, שלא נדע: אדם נרמס למוות בהלוויה. ובטביעה ובשריפה ובנפילה ממצוק, ובמצות – אדם שנמחץ במכונה של מצות, וברציחה. אנשים צעירים כל כך. ולעומתם, להבדיל, צדיקים שנפטרו בכזה אורך ימים. כבר התרגלנו לפלא הזה, אורך ימים שכמעט שלא פוגשים אצל מי שאינם גדולי תורה. להיפטר מהעולם בגיל 102, בגיל תשעים – כאילו לנגד  עינינו מתגלות המילים כּי הם חֵיּינוּ ואֶורךÌ ימינוּ.

     כיצד צריך לקרוא את האסונות האלה? הרי חדשות הן תמיד מסר לאמונה שלנו; חָדשׁים לבּקִרים רָבּה אָמוּנֶתך. איזו אמונה אנחנו צריכות להרבות ולחדש בנו מהחדשות המשונות האלה? ונדמה לי שהקב"ה אומר לנו כמה שבריריים החיים. כל כך קל, לא עלינו , להיפגע. ברמיסה, בנפילה. זה כל כך פשוט. ולעומת שבריריות החיים, איזה נס ענק זה, אריכות ימים.

     כמה שבריריים הם החיים בין פסח לעצרת (שבועות.( חז"ל אומרים לנו שזו המשמעות של מצוות העומר. מקור המצווה הוא בחומש ויקרא: כּי תֹבאוּ אל הֶאָרץ אֶשׁר אִני נֵתן לֶכם וּקַצְרֶתּם את קִצָירהּ וֲהֵבֶאתם את עֶמר רִאשׁית קִצְירכם אל הֹכֵּהן .במוצאי יום טוב  ראשון של פסח, היו יוצאים המונים לשדות ומניפים למעלה את העומר – ערימה של שעורה בגודל של תינוק קטן ושברירי (לפי ה"חזון איש", בערך ארבעה וחצי קילו). מניפים למעלה ואומרים "ריבונו של עולם,  תציל אותו מרוחות רעות ומטללים רעים" . כי מה קורה בין פסח לעצרת? החיטה כבר מתבשלת וזה זמן שברירי. השעורה הבשילה אבל, מה יקרה עם החיטה? ריבונו של עולם, שמור עליה מרוחות רעות ומטללים רעים. אם ירד יותר מדי גשם בין פסח לעצרת, היא תהיה לחה מדי ותירקב. אם תהיה שמש קופחת בין פסח לעצרת, היא תתייבש ותישבר. ויקרא כ"ג, י. איכה ג', כג. מן התפילה.

     כמה שבריריים החיים: מי אמר שכשזורעים אז צומח? ומי אמר שכשצומח גם גדלים? ומי אמר שכשגדלים, רוחות רעות וטללים רעים לא יהרסו הכל ? וכשתהיי בשלה, מי אמר שיבוא איש עם מגל לגלות אותך, לקטוף אותך, לשאת אותך – בּא יֹבוא בִרָנּה נֵשׂא אֻלֹמָּתיו, ומי אמר שאת תהיי תּבוּאה, תזכי לבוא אל ביתך ולהפוך ללחם חם וטוב עבור איש וילדים ? זה כזה נס, אריכות ימים.

שואל הרב הוטנר זצ"ל:  פרשתנו כותבת: אָשּה כּי תְזִרַיע וָיְלָדה. למה לא כתוב בפשטות "אישה כי תלד" ? מפני שזה כל כך לא מובן מאליו, ה"תזריע  וילדה" . מי אמר שכשזורעים, בהכרח יולדים? אתן יודעות איזה מסלול ארוך צריך לעבור תינוק במעי אמו? ואיזה מסלול ארוך עליו לעבור משהוא נולד...

     אורך ימים הוא דבר שצריך להתפלל עליו בכל בוקר ואולי זה מה שמצווים עלינו הצדיקים האלה, הרב הוטנר והרב גריינמן, בפטירתם, כי הם באו בימים. " לבוא בימים" משמעו לומר בכל יום: "יום, אני בא!"

     מה היה טקס קצירת העומר? כולם יורדים במוצאי החג הראשון לשדה. הירח במילואו ובהתרגשות גדולה שלושה לוויים צועקים: "בא השמש ?" וכולם עונים להם: "בא השמש !" ועוד פעם הם שואלים: "בא השמש ?" וכולם עונים: "בא השמש !" והמשמעות: וואו. יכול להיות שעוד יום בא? יכול להיות שעוד יום מתחיל?  כל יום הוא ספוּר, מצוות העומר סחה. אל תהא מצוות העומר קלה בעיניך, שבני אדם ישנים על מיטותיהם  והקב"ה מזריח את השמש ומנשיב רוח ומוריד גשם , ואיך קרה, ואיך קורה עדין, שהחיטה צומחת ?

     שכחנו שקיצור ימים הוא טרגדיה לא פחות. הרבי מפיאסצנא, בעל ה"אש קודש" שנרצח בשואה, ממאן להינחם על בנו הצעיר והוא אומר: "אל תגידו לי 'זה היה התיקון שלו'. אל תגידו לי 'הוא היה צדיק וזה העיקר'. הוא מת בקוצר ימים ושנים ואין על זה נחמה כי בתורה כתובות ברכות על אורך ימים ובן אדם אמוּר לחיות תשעים ומאה שנה ולא למות בקציר חיטים, לא למות בקוצר ימים". הוא מנחם להינחם, כּי אֶיננּוּ חבל על דאבדין ולא משתכחין. "משתכחין" משמעו מצויים. אלה שאבדו, כבר לא מצויים פה יותר.

     אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר). ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ובל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטריה – אורך. וי"ח – חי.  ובל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטריה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

     המילים האלה מופלאות. המהר"ל אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה. כל מה  אֶורך יִמים בִּימָינהּ. בְּשֹׂמָאולהּ –עֶושׁר וָכֹבוד.  שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו ה-ברכה!

     בימי ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים,  שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז, תחמושת ומזון ? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו.  ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכול בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, הייתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם ? "די", אומרת אשת איוב. " ֹעְודך מֲחִזיק בֻּתָמֶּתך ? ברך א-לקים וֻמת תגיד חס ושלום שאין אלוקים ותמות. מה הוא עונה לה – " כַּדֵבּר אַחת הנָּבֹלות תַּדֵבִּרי ?" והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבול בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה,  צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.      

     והשאלה הגדולה. פרשיות תזריע-מצורע מדברות על לשון הרע. למה הן מתחילות במילים " אָשּה כּי תְזִרַיע מה קשורה לידה ללשון הרע? קשורה. כי  וָיְלָדה" ? הלשון הרע הכי שכיח, הכי רגיל על לשוננו, רגיל הוא לשון הרע על החיים: "איזה חיים מגעילים. מי צריך חיים כאלה. למה האישה הצדקת שנשרפו שבעת ילדיה, שלא נדע, צריכה לחיות. למה לה חיים". כמה מיילים כאלה אני מקבלת בכל יום – "ימימה, טוב מותי מחיי". הלו, כַּדֵבּר אַחת הְנָּבלות תַּדֵבִּרי? כל צעד, כל פסיעה בחיים האלה יקרים כל כך ואיך נזלזל בפסיעה אחת? הצועדים במצעדי המוות ידעו, שכל פסיעה מקרבת אותם לחיים.

     למה לספרֹו על לשון הרע קורא רבי ישראל הכהן מראדין "חפץ חיים"? מפני שהלשון הרע הכי נורא שלנו הוא על עצם החיים. אתם לא חפצים מספיק בחייכם, הוא רומז. חדלו לכם מלדבר לשון הרע על החיים, על ימיכם, על הצעדים שלכם. מי הִאישׁ החֵפץ חִיּים? אוהב יִמים! [...]נֹצר לֹשׁוְנך מָרע

     יהי רצון, שלא נזדקק עוד לתזכורות של מוות של צעירים, של שואה, של הרוגים במלחמות ובפיגועים,  של הרוגים במיתות משונות, שבאים להזכיר לנו עד כמה כל צעד בחיים האלה הוא יקר. רק לספור; וָסְפָרה לּהּ" ''עמר" בגימטריה – יקר. ויהי רצון שנוקיר את  מתנת החיים ונספור כל יום וכל צעד. תמיד.