בניית אתרים בחינם

 


אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ח

 

''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם". (הרמב''ם)

     ''האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף". (הרמב''ם)

    ''הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך" כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. )רבי מאיר שפירא(

     ''הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים – בן גרני(

     ''ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב''ם)

     'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', בששו"ן ראשי תיבות 'ב'ברכות 'ש'תים 'ש'הכל 'ו'בורא 'נ'פשות'

    ותבא אליו היונה לעת ערב ועלה זית בפיה טרף בפיה (ח, י") אומר אני שזכר היה (רש"י) מנין שהיה זכר? – פירשו דרך צחות, כי לו הייתה נקבה לא הייתה יכולה להחזיק את העלה בפיה זמן כה רב בלי להוציא הגה.

   ''חברות היא הדבר היחיד שהתועלת שלו מוסכמת על כל בני האדם", (הפילוסוף קיקרו) 

הטבחית (אפריון שלמה, עלון 227)

     מעשה שהיה כאן בעיה"ק ירושלים:  אישה בת 35 ,אימא ל-9 ילדים, חלתה במחלה קשה ב"מ. האימא כבר 3 שנים שוכבת בהדסה עין כרם, ובשנה האחרונה התייאשו ממנה כבר כל הרופאים, וזו שאלה של ימים ספורים.  הבת הגדולה דבורי, בת 14 צמודה לאימא, ולא עוזבת אותה לרגע . יום אחד האימא פותחת את העיניים ומבקשת מדבורי שתצא מהחדר. דבורי מבינה שכנראה הגיע הזמן, והאימא לא רוצה שיישאר לה זיכרון ורושם אחרון של מות אמה.  טוב, דבורי רצה אל הדלפק והיא מתקשרת לאבא שלה ובוכה...  היא בקושי יכולה לדבר, והיא אומרת לו: "אבא תבוא מיד...  ואבא, אתה ביקשת ממני שאני אזכיר לך ברגעים האלה להביא נרות נשמה, אז אני מזכירה לך...". האחות מתחילה להתכונן, גם היא מבינה שזו שעת שערי מוות. האחות לוקחת את דבורי והן נכנסות לחדר של אימא.  הן נכנסות לחדר ונשארות מאובנות. מה קרה? האימא הרימה את השמיכה מעל הראש, ופורצת בבכי... " ריבונו של עולם, אינני טיפשה, ואני מודעת היטב למצב שלי.  אני מרגישה שנשארה לי שעה, אולי שעתיים לחיות.  אבא שבשמיים, אני רוצה לשאול אותך שאלה...  איזו תועלת תהיה לך מעוד מצבה בהר המנוחות?  איזו תועלת תהיה לך מעוד שני פרקי תהילים ביארצייט שלי?  אבא שבשמיים, אני רוצה לעשות איתך עסקה. אתה מלך ממית ומחיה! אל רופא רחמן אתה! תן לי לחיות ותהיה לך ממני תועלת . אמנם אני פטורה מתלמוד תורה, אבל אני מבטיחה לך שאני אהיה שפחה בשבילך, ואת כל הבקרים במשך כל החיים שלי אני מקדישה ללומדי תורה. כל יום מ-8 עד 2 בצהריים, אני אעמוד ואבשל עבור לומדי התורה! בורא עולם תנסה אותי...".  ככה האימא בוכה, ותוך כדי בכי היא נרדמת.

     האחות חוזרת לדלפק להירגע מעט, ודבורה'לה לא זזה.  אחרי 20 דקות האימא מתעוררת ומבקשת מעט מים לשתות.  כבר קרוב לשנה שהאימא לא לוגמת מים, אין ושט, הכול רקוב שם.  אבל דבורי יודעת שהצדיקים לפני שנפטרים מבקשים מים, כדי לברך 'שהכול נהיה בדברו', להצדיק עליהם את הדין.  דבורי יודעת שאם עכשיו האימא מבקשת מים זה הסוף...  אבל היא ניגשת למלא את רצונה האחרון של אמה, והאחות אומרת לה: "דבורי את תחנקי את האימא, אין לה ושט, אין לה קיבה, היא תיחנק על המקום...". אבל דבורי לא יכולה לסרב...  האימא מברכת 'שהכול נהיה בדברו', ולוגמת מן הכוס.  לא, היא לא נחנקת... היא מסיימת את הכוס ורוצה עוד כוס.  האחות פרצה בזעקה... האחיות האחרות ששמעו את הזעקה נכנסו לראות מה קרה, ולתדהמתם האימא שלא הכניסה לגופה כבר שנה מים, מתחילה לשתות כוסות...  הרופאים, וביניהם מנהל המחלקה, ראו שיש בלאגן, נכנסו גם הם לחדר, והם לא מאמינים למה שהם רואים...  האימא מסיימת כוסות של מים ומבקשת מדבורי משהו לאכול...!  המנהל אומר: אני כבר 40 שנה רופא, ולא ראיתי דבר כזה מימיי!  

פחות משבוע, והאימא יושבת במונית עם תעודת שחרור בדרך הביתה. אבל היא מבקשת מבעלה שיעצור בשכונת בית וגן, הבעל עולה לישיבה אחת, מספר לראש הישיבה את הסיפור, והיא מתקבלת לעבוד כטבחית... היא כבר עובדת שם 37 שנים!!!  צעד קטן של שינוי כיוון, ואפילו על שערי מוות אפשר להיוושע!



חליפה מענווה (עלינו לשבח(

     ר' אברהם יעקב בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונם מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר:

     בפשיסחא גר יהודי שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכול יצאו מרוצים, ושיבחו את מעשי ידיו.  יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות, והביא משם בד יקר-ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין אליו את החייט היהודי, שאין כמוהו בכל האזור מי שיידע להפיק את המרב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת-אצולה יוקרתית.  היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק, וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת, כל מי שנכנס לחדר העבודה שלו בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ.  והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו, ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה . ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה מהודרת,  ויצא לארמון הפריץ, ושוב – כשכולו קורן מאושר, והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס עוד מעט-קט לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן להיכנס אחר-כבוד ללשכתו של הפריץ,  ובתנוחת גאווה בלתי-מוסרית שלף את החליפה מתוך האריזה.  אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן מרו?? כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך,  זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר, שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'! היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו...

     עם שובו לביתו, נכנס החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח-לבבו את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי מפשיסתא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר-הפגם שמצא הפריץ בחליפה ! הרבי שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות הוא אומר לחייט:  בוא ואיעצך עצה טובה. קח את החליפה שהפריץ החזירה לך,  תפרום אותה לחלוטין, ותתפור חליפה חדשה מאותו בד, ובדיוק באותה גזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ . החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשובתו... אבל הרבי חזר על דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו,  ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את החליפה 'המחודשת' לארמונו של הפריץ.  וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין.

     עכשיו חזר החייט אל בית מדרשו של הרבי, ושאלו לאמור,  ילמדנו רבנו מה שונה החליפה ?הראשונה מן השנייה? השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים ייתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ, וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך הייתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את חינך בעיניו, והסוף היה טוב.  וזו גם הדרך לתשובה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

גדולי החכמים,חוטבי עצים,נושאי הקורות,שואבי המים,גינות,ברזל,פחמים, האמת,הצדק,תכשיטי הנפש,הכוכבים,הקמעות,


אמרי שפר כ"ט תשרי ה'תשע"ח

 

בסוף הפרשה הקודמת ובראש פרשתנו, פר' בראשית מסתיימת ב 'ונח מצא חן בעיני השם' ופר' נח פותחת ב 'אלה תולדות נח נח איש צדיק', ונראה לפרש בדרך רמז ש 'נח' – מי שהוא נח לבריות, אינו כועס ורוגז, ומוותר ומוחל על כבודו - 'מצא חן בעיני השם' - את זה הקב"ה אוהב, ולא זו בלבד אלא ש 'נח נח איש צדיק' - אם הוא מאוד נח לבריות, הוא כבר נקרא בתורה 'איש צדיק'.

     גז"ל ר"ת ג'ם ז'ו ל'טובה. אם אתה הולך לגזול ח"ו, תחשוב לעצמך למה אני רוצה לגזול כדי שאני אספק את ההנאות שלי, ואז ארגיש טוב ושמח. ולכן תשמע את עצתי שכתוב כבר בחז"ל, אף פעם לא תהיה מרוצה רק תרצה עוד כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ולכן גם זו לטובה, מה שיש לך זה מספיק ותהיה שמח בחלקך.

    האדמו"ר מסלונים זיע"א, כותב בספרו "נתיבות שלום" כי על כל אחד מאיתנו למצוא את תיבת נח הפרטית שלו. וכך הוא כותב: "כאשר האדם מרגיש שפל וירוד,  העצה היא – 'עשה לך תיבה'. בכל אחד יש ניצוץ א-לוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות,  וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר".

     "החזון איש" כתב : ״פלאי הזיווג ההיריון והלידה וגידול התינוק, פותחים את לבו של האדם ופוקחים את עיניו ואוזניו לצאת מן השגרה,  ולהתערטל מן ההרגל המכהה את רגש התפעלות של הנפש״.

זוהי השרשרת היקרה בעולם '' (נשלח ע''י מ.ק. באדיבות אתר 'דרשו'.

היה זה באחת מחנויות התכשיטים היוקרתיות והנודעות, בשעת צהריים. בעל החנות עסק בסידור הויטרינות, לפתע, נכנסה אל החנות ילדה קטנה כבת 10 בלבד, בעל החנות הופתע. הוא הביט ב 'לקוחה' הצעירה, ושאל אם היא צריכה עזרה. "בהחלט כן", צפצפה הקטנה, "אני מחפשת שרשרת מזהב, עם הרבה יהלומים", תיארה הילדה. בעל החנות התפלא, אבל נצר את פליאתו בלבו.

הוא הציע לילדה לבחור מתוך סטנד של שרשראות זהב יוקרתיות. הילדה סקרה את השרשראות בעיניה, וכהרף עין בחרה: "את זו אני רוצה!" – אמרה, והצביעה על אחת השרשראות היקרות ביותר.

"זה לא מתאים לילדה קטנה!", פסק בעל החנות בפשטות. "אולי תחפשי משהו יותר קליל?" "לא, לא, זה לא בשבילי!", אמרה הילדה, "אני צריכה לקנות שרשרת מתנה לאחותי. היא כבר נערה מבוגרת, בת 18, ומאז שאימא ואבא נפטרו היא כמו אבא ואימא בשבילי", המשיכה הילדה לתאר, כשעיניה מעלות דמעות געגוע, "היא מחזיקה לנו את הבית, היא מבשלת ומכבסת ומנקה ודואגת לנו".

בשלב הזה כבר הבין בעל החנות, כי הוא עומד בפני משהו לא שגרתי בעליל. "חשבנו ביחד, כל האחים והאחיות, שנחסוך כסף לקנות לה מתנה. כבר יותר משנה אנו חוסכים כל שקל שאנו מקבלים, כל 10 אגורות. לא קנינו כלום כבר יותר משנה, לא סוכריות בקיוסק ולא צעצוע ב 'הכול בשקל', כי אנחנו חוסכים את הכסף לקנות לה מתנה. איזו שרשרת מפוארת, כמו שמגיע לה. עכשיו יש לנו כבר כסף, אז באתי לקנות לה מתנה!", סיכמה הילדה את ה 'דיון' המרגש.

"והיכן הכסף?", שאל בעל החנות הנרגש. "הנה" – שלפה הילדה ארנק קטן, והחלה להוציא מתוכו מטבעות, בשלל סוגים וגוונים: הרבה עשרות אגורות, כמה שקלים בודדים, ואפילו כמה מטבעות של 5 שקלים…

בעל החנות הביט בערימת המטבעות, ובמבט קל הבין כי מדובר בסכום של פחות ממאה שקלים, בעוד שמחיר השרשרת 5,000 שקלים ומעלה.

"מצוין!", אמר לילדה, "יש לך מספיק כסף כדי לקנות את השרשרת. הנה, אני כבר עוטף אותה בקופסא יפה, ובינתיים תכתבי לאחותך ברכה, שנוכל להכניסה לתוך העטיפה!"

"נפלא!", אמרה הילדה. "זה מספיק כסף, נכון?" – "בהחלט", השיב בעל החנות, "זה ממש מצוין!", הוסיף, וארז את הברכה העליזה עם התכשיט היוקרתי.

הילדה אמרה 'תודה' חטופה ויצאה מאושרת מהחנות. בעל החנות היה מאושר לא פחות ממנה, הוא הרגיש שעשה היום מעשה טוב ואצילי, לשמח ליבם של יתומים רכים רכים...

 בערב, הגיעה בריצה נערה נסערת והשיבה את השרשרת בהתנצלות: "סליחה, אדוני, אבל אחותי הייתה כאן היום ולקחה את השרשרת הזו. היא חושבת ששילמה עליה, אבל אני יודעת שהשרשרת הזו שווה כמה אלפי שקלים, וזה פשוט לא יתכן… בבקשה, אל תכעס עליה, היו לה באמת כוונות טובות לשמח אותי, אבל אני ממהרת להחזיר את השרשרת, כי לא יתכן שהיא נרכשה…", אמרה בגמגום.

"היא דווקא נרכשה, כדת וכדין!", אמר בעל החנות. "אחותך הייתה כאן, בחרה בשרשרת ושילמה במיטב כספה. אף אחד עוד לא שילם לי מחיר כזה עבור שרשרת כזו!". "בהחלט", צחקה הנערה המבולבלת, "בוודאי שאף אחד עוד לא שילם כמה עשרות שקלים על שרשרת זהב יוקרתית, משובצת יהלומים… זה מה שהיה לה בארנק, ובמחיר כזה – אי אפשר לקנות שרשרת!"...

"כן, היא באמת שילמה לי רק כמה עשרות שקלים, אבל אף אחד עוד לא שילם מחיר כזה. אסביר לך: לחנות הזו, באים בדרך כלל אנשים עשירים, והם קונים תכשיט בכמה אלפי שקלים – אחוז מזערי מכל הונם. זה אולי הרבה יותר כסף, אבל זה חלק קטן מאוד מכל כספם של לקוחותיי… לעומתם, אחותך הקטנה, שילמה לי בכל מה שהיה לה. נכון, אין השוואה בין הכמה שקלים ששילמה למחירה האמתי של השרשרת, אך היות והיא שילמה במקסימום העומד לרשותה, במעט הכסף אך ברוב המאמץ הטמון בתשלומה – חשתי חובה להתאמץ למענה, ולהעניק לה את השרשרת היקרה בתמורה למאמץ הרב שהשקיעה!", הסביר בעל החנות את גישתו.

"לכי לדרכך", אמר לנערה הנבוכה, "וכל הכבוד על המסירות הרבה למען אחייך ואחיותייך, היתומים הצעירים. תשתמשי בשרשרת בבריאות ותזכרי, שהיא השרשרת היקרה ביותר בעולם, כי היא נקנתה בכל כספו ובמלוא מאמציו של מי שרכש אותה!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

נח לבריות,אינו כועס,רוגז,מוותר,מוחל,איש צדיק,לגזול,אספק,ההנאות שלי,גם זו לטובה,הזיווג,ההיריון,הלידה,גידול התינוק,



 אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

 

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.



     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

דורות ראשונים,דורות אחרונים,דור המדבר,כספם, זהבם,צדיק,תמים, לשבח,לגנאי,לשבות,תלמיד,למשוך,דברי תורה,




אמרי שפר כ"ז תשרי ה'תשע"ח

 

    "אלה תולדות נח...ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת( "ו 'י' .)מפרש רש"י :תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים . הכוונה בזה שאלה היו מעשיו הטובים של נח שלימד את ג 'הדברים: "את שם " לזכור תמיד את שם הא-לקים ,"את חם "לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות ,"ואת יפת "לעשות רק מעשים שהם תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (הרה"ק מפשיסחא)

     אמר המגיד מדובנא זצ"ל - כאשר אדם פשוט חוטא, עליו לתקן את דרכו ולשוב אל דרך הישר. לא כן הדבר כאשר החוטא הוא אדם גדול ומורה דרך לרבים, או אז הנזק הוא גדול, כי התועים אחריו סבורים שמעשה זה נכון וישר ומכשיל בעטיו את הרבים.

     הרמב"ן מסביר, למה לנח התיר הקב"ה לאכול בשר ולאדם לא, ומתרץ מפני שנח טרח עליהם בתיבה לכן מגיעה לו הזכות לאכול מבעלי חיים. וזה שאמר הכתוב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, בזה שתיקח ותכניס אותם תהיה לך הזכות לאכול מהם.

 יש כוח, יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו.

הצעיף הכתום (דברים טובים – כי תבוא)

     סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע. בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים,  הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,  כאילו חיכה למשהו — הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,  כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו. "ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין " , אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו.

     "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב,  ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט,  לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב. "'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכול, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל..." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם..."עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר". "והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך  ?" שאלתי  אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום,  אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה,  נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו,  עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

     הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל... לא, לא היה שם צעיף כתום...הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה... לא היה שם צעיף כתום...היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה... ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף כתום! אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

שם,חם,יפת,בחום,בהתלהבות,תפארת,דרך הישר,אדם גדול,מורה דרך, כוח, תבונה,


 אמרי שפר כ"ו תשרי ה'תשע"ח

 

  אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה. לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת. כך יהיה לבו שקט ורגוע, וכל חייו שלווים ומלאי שמחה. והלוואי יהא חלקנו עימהם .

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.



    "אלה תולדות נח", אותיות 'חן', כאשר תרצה לבדוק את מידת החן שנותנת התורה ללומדה, בזאת ייבחן: אם "צדיק תמים היה בדורותיו" שהכירו בו וקיבלו אמריו, אות בכך כי "את הא-לקים התהלך נח", ותורתו רצויה לפני המקום ומצא חן בעיניו. 



     אם היה האדם יודע עד כמה הוא נקי וטהור אחרי יום כיפור , היה נלחם בכל כוחותיו שלא לחזור והתלכלך שוב. (הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א)



הכרת הטובה מלמד שאינך כפוי טובה. (דברים טובים – כי תבוא)

     דניאל היה עצוב ביום שבו העביר את סבתא שלו לבית האבות. היא לא יכולה להמשיך לתפקד לבדה, והוא, סטודנט צעיר על מלגה, לא יכול היה להפסיק ללמוד על מנת לטפל בה, ולא היה לו כסף לשכור עבורה עזרה בתשלום. סבתא גידלה את דניאל מאז היה קטן.  בן שלוש היה שהוריו נהרגו בתאונת דרכים, והוא זכר אותם רק מהתמונות שהיו מונחות על הפסנתר בסלון של סבתא. סבתא שלא הייתה צעירה כבר אז, לקחה את הנכד הקטן והפצוע אל ביתה וגידלה אותו באהבה ומסירות. היא הייתה כל עולמו והוא כל עולמה. אנשי השירות הסוציאלי לא היו בטוחים שסבתא,  שרק חודשים ספורים קודם לכן איבדה את בעלה, תוכל להסתדר עם הנכד הפצוע, וגם להתגבר על אובדנו של בנה היחיד. אבל סבתא הייתה מלאת אופטימיות וחיוכים, היא אמרה לעובדת הסוציאלית שאין לה זמן לחשוב על מה שאיבדה, היא צריכה להתרכז במה שקיבלה.

     במהלך השנים שבהם גידלה סבתא את דניאל היא חלתה בסוכרת, כליותיה נפגעו, היא הייתה צריכה לעבור דיאליזה, אבל אף אחת מהמכות שנפלו עליה לא גרמה לה לאבד את האופטימיות - היא תמיד אמרה שאין לה זמן לחשוב על מה שאיבדה, היא צריכה להתרכז במה שקיבלה.  בסלון של סבתא הייתה פסנתר. פסנתר גדול, שחור וישן. דניאל מעולם לא שמע את סבתא מנגנת על הפסנתר, הוא ידע שהיא ניגנה. על הפסנתר הייתה תמונה שבה הופיעה כסולנית בקונצרט, ומידי פעם הייתה מספרת לו זיכרונות מהתקופה שבה הופיעה על במה. כשהיה צעיר, ניסה דניאל לנגן על הפסנתר, אבל הקלידים לא ניגנו. הוא הקיש עליהם והם השמיעו רק קול עמום. כל השנים חשב דניאל שהפסנתר מקולקל, עד לאותו יום שבו העביר את סבתא לבית האבות. זה היה היום שבו היה צריך לפנות את הדירה שלה. הוא ארז את בגדיה ואת התמונות שלה והעביר אותם יחד עם מעט רהיטים לחדר החדש שלה בבית האבות. סבתא ביקשה שיעביר גם את הפסנתר לחדרה החדש, ודניאל שכר מובילים למלא אחר בקשתה. כשהגיעו המובילים וניסו להרים את הפסנתר, נשבעו לו האנשים שמעולם לא הרימו פסנתר כל כך כבד. "מה יש בתוכו?" שאל אחד המובילים. "אבנים?" דניאל הרים את מכסה הפסנתר. והביט אל תוכו. הפסנתר היה מלא פתקאות קטנות,  מקופלות בשני קיפולים, חלקן לבנות, חלקן צבעוניות, חלקן הצהיבו עם השנים, חלקן גזורות וחלקן קרועות ממחברת או פנקס קטן. דניאל פתח את אחת הפתקאות וקרא: "תודה א-לוקים על הנס הקטן שעשית לי - ביקשתי שדניאל יבוא לבקר והוא הגיע". פתח דניאל עוד פתק וקרא: "תודה א-לוקים על הנס הקטן שעשית לי - חשבתי שהמקרר התקלקל, התפללתי שזה לא יקרה ועכשיו הכול בסדר".  המשיך דניאל לקרוא בפתקים וכולם היו מלאים בתודות לא-לוקים על הנסים הקטנים שקרו בחייה של סבתא שלו. כל דבר חיובי שקרה היה נס, דניאל עבר על עשרות ומאות פתקים, מאות ואולי אלפי ניסים קטנים, חלקם אירועים חשובים, חלקם רק אפיזודות חולפות בחיים. חלפו שעות, המובילים הלכו כבר,  השאירו את דניאל ואת הפסנתר בסלון של סבתא. השטיח בסלון היה מלא פתקאות שהוציא דניאל מתוך הפסנתר של סבתא, וכשהגיע לתחתיתו, נגעה ידו בפתק האחרון שבו היה כתוב: "א-לוהים, לקחת אליך את בעלי, את בני וכלתי - אבל הצלת את נכדי דניאל, אני כל כך מודה לך על הנס שעשית לי. עכשיו יש לי סיבה לחיות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

כמלא נימה,המזונות,הקב"ה,לעולם,לגזול,לחמוס,שקט,רגוע,המדרגה,אחרי המבול,תולדות נח,מידת החן,צדיק תמים,נקי וטהור,



אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ח

 

 

אומות העולם נחשבים בני נוח, ואנחנו בניו של אברהם אבינו. להיות בן של נוח זה לא לפגוע באחרים, ואילו להיות בנים של אברהם אבינו זה לעסוק בנתינה על פי התורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.  

 

     אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, שלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש לחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.



     ההבדל הגדול הקיים בין האדם לבהמות, הוא מצד השכל שיש באדם. ולכן עליו להתחזק להתרחק מדרכיהן החומריות ולהידבק בשכלו, כי בזה הוא משיג את היתרון הגדול שלו על פני החיות. ואם לא יעשה כן – סופו יהיה כבהמות וכחיות, כשם שבריאתם והתחלתם הייתה שווה, ביום אחד.



     חז''ל פירשו את לשון הברכה שבפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך - ואכלת ושבעת'' (דברים יא,ט''ו) כהוראה: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת' (בבלי, ברכות מ ע, א) הטעם לכך כיוון שהשבע איננו מרגיש בחסרונו של הרעב.

והיה כי תבוא אל הארץ. (דברים טובים – כי תבוא)

     רבי אברהם דב מאבריטש, ה"בת עין" מז'יטומיר, נהג להכניס לביתו כל שד"ר מארץ הקודש והיה מבקש מהם לספר בשבחה של ארץ ישראל. ויהי היום, הגיע שד"ר מכובד למראה שהתארח בשבת אצל ה"בת עין" וכמובן שבסעודה הפליג לספר בשבחה של הארץ וכל כמה שהוסיף לספר הפציר רבי אברהם דב שיספר עוד, על ירושלים, על מקום המקדש ועל שאר ערי הקודש. השד"ר שכבר סיפר בהרחבה ובדברי מליצה וכל סיפור ומעשה על הארץ ואנשיה שזכר כבר סיפר בהרחבה יתירה, נענה ואמר "ארץ ישראל כה נפלאה היא עד שאין אבניה אבנים רגילות אלא מרגליות הן".

     לאחר אותה שבת החליט ה"בת עין" לעלות לארץ ישראל ולמלא סוף סוף את תשוקת ליבו הטהורה. אומר ועושה.  למרות קשיי הדרך והטלטולים קם ועלה לארץ הקודש. לאחר שהות זמן, פגש באותו שד"ר. פנה אליו ה"בת עין" ואמר "יש לי קפידא עליך. עליתי ??ארץ וזכיתי לראות בטובה וחשתי שאכן עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, איני שובע מלהביט ולהרגיש את ארץ ישראל, אך דבר אחד בדבריך אינו נכון, מה שאמרת שאבני הארץ כמרגליות והנה אבניה ככל האבנים". אמר לו השד"ר "אבני הארץ נוצצות כמרגליות אך לא כל אחד זוכה לראות". מששמע זאת ה"בת עין" נסגר מיד בחדרו ושפך ליבו בדמעות לפני הקב"ה שיהיה הוא מן הזוכים לראות. לאחר זמן מה, זימן אליו את בני חבורתו לסעודה ולנוכח תמיהתם לשם מה סעודה בסתם יום של חול, הסביר להם "היום זיכני הבורא לראות שאכן אבני ארץ הקודש מאירות כמרגליות וגם מי שאינו זוכה לראות שיידע שאין החיסרון אלא בו ולא בארץ".

     הפרשה פותחת במילים " והיה, כי– תבוא אל– הארץ" אומר ה"אור החיים הקדוש" אין והיה, אלא לשון שמחה כי אין לו לאדם לשמוח אלא בישיבת הארץ. ומביא בספר "מעינות הנצח" על רבי אברהם יעקב מסדיגורה שכאשר עלה לארץ ישראל טעה בקידוש של ראש השנה ואמר "זמן שמחתנו" ואחר כך אמר לחסידיו שבאמת אין זו טעות כל כך גדולה "וכי יש שמחה גדולה יותר מלישב בארץ ישראל"?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בני נוח,אברהם אבינו,לעסוק בנתינה,גמילות חסדים,חלישות הדעת,בהמות, השכל,ואכלת ושבעת,



אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ח

 

אם ביום השני לא נאמר כי טוב, כיון שהייתה בו הבדלה ומחלוקת, הרי גם ביום ראשון נאמרה הבדלה, שנא' ויבדל א-לוקים בין האור ובין החושך! אלא ההבדלה בין טוב לרע, בין אור לחושך,  זה דבר חיובי ורצוי, אך הבדלה בין אחים בין מים למים, זוהי באמת מחלוקת ולכן לא נאמר ביום השני כי טוב.

     אמרו חז"ל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, והרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו, וא"כ לעולם יש ביניהם מרחק שווה מן הכבוד? והשיב להם: אמנם בחייהם שווים הם, אבל בפטירתם יש הבדל, שהבורח מן הכבוד, לאחר פטירתו, שחדל לברוח מן הכבוד - הכבוד משיגו, ונח על משכבו. אבל הרודף אחר הכבוד - הרי הכבוד בורח ממנו, וכשמת נשאר בלי הכבוד שברח ממנו ואיה מקום כבודו, הרחק כמטחווי קשת ) . הגאון מראדזין(

    בזיעת אפיך תאכל לחם (ג' – י"ט) מסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א (יומא דהילולא כ"ה תשרי) שראה פעם יהודי אחד אשר הלך בשוק במרוצה ובחיפזון רב. שאלו הצדיק: לשם מה אתה רץ כל כך מי רודף אחריך? השיבו היהודי: אני רודף אחר מזונותיי ופרנסתי. אמר לו רבי לוי יצחק: וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחוריך, ונמצא שאתה בורח ממנה.

     בדרך רמז "נח" הם אותיות "חן". אם אתה תהיה "נח" לבריות, אף תישא "חן" וחסד בעיני כל רואיך.

     בראשית נוטריקון: ברא רקיע, ארץ, שמים, ים, תהום.

     הכר את כישרונותיך, קבל את עצמך כמו שאתה, דהיינו כמו שהקב"ה ברא אותך, תתקדם בעבודה עצמית וכך תהפוך אותך עצמך למשהו יותר טוב. ולא שתהפוך להיות כמו המישהו האחר!

     העולם אומר, אם לא יועיל לא יזיק. אבל בחינוך צריך לומר ההפך! אם לא יזיק - לא יועיל. דהיינו, ילד שלא מסוגל להזיק, שם צריך להתחיל לחשוש שמא לא יצא ממנו שום דבר משמעותי... (הגרי"י פינקוס שליט"א)

     השפע מוכן ברוב טובה אלא שעל האדם לנקב בעצמו את ה 'חור' דרכו יריקו עליו את השפע הגדול, ונקב זה היא התפילה ...

אשליית האושר (קול ברמה, גיליון 304)

     יוחאי א. נולד בשכונה ירושלמית קטנה להורים נפלאים, הוריו תלו בו תקוות שיהיה גדול בתורה. הוא נשלח לת"ת הטוב ביותר ואח"כ לישיבה קטנה בעלת שם טוב, ומשם לישיבה גדולה שלא הלמה את מידותיו הרוחניות.  בשלב מסוים הוא "הצטנן" באמונתו ומיעט להתפלל ולהתרכז בסוגיות שנלמדו בישיבה, "אני לא מסוגל לשבת וללמוד, ממה אתפרנס שאתחתן?" " אוי ואבוי", נזף בו חברו אברהם, "אתה רק בן 17 , יש לך את כל החיים לעבוד, לאן אתה רץ?" ניסה לשדלו לרדת מן הרעיון, אך לשווא. וכך מצא את עצמו יוחאי עובד במאפיה שהוא אומר: "אני חייו לעסוק לפרנסתי, בעשר אצבעות, בזיעה בעמל, אם אין אני לי מי לי, ואני מבטיח שאחרי עמל יומי אלמד גם תורה, כי "טובה תורה עם דרך ארץ''.

     החברים מחו, ההורים בכו, הרבנים נבהלו, אך יוחאי בשלו.  יוחאי התחתן, נולדו לו 6 ילדים ודוחק הפרנסה נשאר אותו דוחק.  במה הוא לא עבד? אופה ואח"כ מלצר, נהג הסעות, פועל בנין, מנקה משרדים ואח"כ... הוא לא ראה ברכה בעמלו, הדוחק המטריד עוד ימי הישיבה נשאר אותו דוחק.  הוא עמל ועמל, סוגד לכפות ידיו והן בקושי מייצרות לו לחם צר ומים לחץ.  בוקר אחד בעודו ניצב כעוזר בחנות דגים נכנס אל החנות חברו משכבר הימים, אברהם, כדי לקנות דגים. "אברהם?" שאל יוחאי. "יוחאי?" השיב הרב אברהם שהיה ר"מ בישיבה חשובה. 30 שנה חלפו, לא יאמן. אחרי חיבוק קצר ביקש יוחאי מבעל החנות, שלמה, רשות לשוחח מעט עם חברו. הם ישבו בירכתי החנות "אברהם, אני זוכר היטב כמה ניסית לשדל אותי להימנע מלצאת לעבוד... כל כך צדקת, רק תסביר לי, מדוע אין לי ברכה בעמלי? למה כל הזמן אני דחוק ודואג?" הרב אברהם הביט בעיניים חודרות בידידו מנוער ואמר: "יוחאי ידידי הטוב, הקשב לסיפור אשר מוסר השכל בצידו,

     היה מלך חכם ועשיר, שהקים גן רחב ידיים וקסום בארמונו שהעין לא שבעה מן היופי וההדר ומן השילוב ההרמוני של המעיינות והנחלים העצים והפרחים הנהדרים.  יום אחד הכריז המלך כטוב ליבו בעושרו ואושרו, כי הוא מעוניין להעניק אוצר של זהב ויהלומים לאזרח שיצליח למשות ממצולות אחד המעיינות בחצר ארמונו את הארגז הגדוש באוצר הנכסף. המלך הודיע לאזרחיו כי מותר לצלול רק פעם אחת ולנסות למשות את האוצר. עומקה של בריכת המעיין לא עלה על 3.5 מטרים, כך שאדם חזק ובריא גוף יכול היה בקלות למשות את הארגז ולהתעשר עושר רב, והם קפצו למים בזה אחר זה, איש אחרי רעהו. האוצר היה ממש בהישג יד, סמוך ונראה ואפילו לא יאומן... בעודם שוקעים במצולה וממששים אותה, עלו בידיהם רק אבנים וצמחי מים, הארגז פשוט נעלם מעיניהם.  מי לא ניסה לקטוף את אשליית האושר? כולם, אנשים חשובים ופשוטי העם, זקנים ובני תשחורת, כל אחד היה משוכנע שהוא ורק הוא יצליח למשות את העושר האגדי מהמצולה ולחיות את שארית ימיו ללא דאגות. המלך ישב מאוכזב על כי אף אחד מנתיניו אינו זוכה באושר הנכסף. " הו, הרב אברהם, אני משוכנע שהייתי עומד בהצלחה במשימה הזו, הם פשוט לא חרשו טוב את מצולת המעיין, המים יוצרים בבואה מטעה קצת, מעניין איך זה נגמר", התרגש יוחאי. " רק אחרי שכמעט כל אזרחי הממלכה התייאשו, הגיע למקום יהודי פשוט ושאל את המלך: "כבוד המלך, האם אתה מרשה לזכות בארגז האוצרות שלך, גם בלי להירטב?" המלך הנהן בראשו ושאל: "האם לדעתך זה אפשרי?" "ודאי", השיב היהודי. היהודי הנבון, ניצב על שפת בריכת המעיין, זקף ראשו כלפי מעלה, ניתר ניתור זריז, טיפס מענף לענף והוריד מצמרת העץ את ארגז האוצרות.  אתה מבין, יוחאי, לאמתו של דבר הארגז הונח על ענף בצמרת.  כל מה שהיה צריך לעשות, זה רק לזקוף את הראש, להביט למעלה, למעלה, שם למעלה נמצא האוצר.

     שאלת ידידי ואני עונה לך,  הפרנסה העשירות והאושר אינם מצויים בעמל הכפיים, בזיעה, במרדף אחרי האוצר שבמצולות, לא ולא. הפרנסה היא משמיים!  אם היית מביט למעלה, לאבא שבשמים, מתפלל אליו, מבקש ממנו, היית זוכה לקבל את פרנסתך בכבוד ללא דאגת המחר, היית הופך לעשיר השמח בחלקו, תלוי לאן מסתכלים, רבי יוחאי, למצולות או לשמים זה כל ההבדל.



ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך (כח', ב'(  ('האמנתי ואדברה')

      לקו 402 עלה יהודי שנראה נכבד מאוד ע"פ לבושו, הוא משלם לנהג ויושב בכיסאו. לאחר זמן מה הוא קם, ניגש לנהג ואומר: 'סליחה נהג, נראה לי שטעית בעודף...  הבאתי לך שטר של מאה ₪ ואתה החזרת לי עודף מחמישים ₪, בבקשה תחזיר לי עוד חמישים ₪.  הנהג שומע ומיד טוען 'סליחה אדוני, זה לא יכול להיות,  אני בודק היטב לפני שאני מחזיר עודף וחוץ מזה היית צריך לבדוק מיד במקום...' ' אז מה אתה טוען שאני משקר' ? 'אני לא טוען כלום, אני רק אומר לך שהיית צריך לבדוק במקום ואם לא בדקת אני לא מחזיר' 'אז מה עם החמישים ₪ שמגיע לי' ? 'אני לא מתכוון לתת לך כי זה יוצא מהכיס שלי...' ' תקשיב נהג, אני מנהל בחברה מכובדת, אני בדרך כלל לא נוסע באוטובוסים, היום פשוט הרכב שלי התקלקל,  אצלי זה לא עניין של כסף אלא זה עניין עקרוני ואתה תחזיר לי את הכסף' עקרוני או לא אני לא מחזיר כלום מכיסי הפרטי'...  נראה היה כי הטונים עולים אלא שאז קרה דבר לא צפוי.  בכיסא הסמוך ישב בעל תשובה טרי ולידו ישב אברך ששמעו כמו כולם את הוויכוח, בעל התשובה הטרי הוציא מכיסו שטר של חמישים ₪ אחרונים שהיו לו,  השליך אותן בלי שישימו לב לרגלי הנוסע הנכבד, הוא פנה אליו ואמר 'סליחה, זה אולי נפל למישהו מכם?'  הנוסע מסתכל ואומר 'ואו, הנה השטר האבוד... אני מתנצל נהג, אתה כנראה החזרת לי וזה פשוט נפל לי לרצפה, הוא מכניס את השטר וחוזר למקומו ובא שלום על ישראל...

     מי שראה את מעשהו של בעל התשובה היה האברך שישב לצדו, הוא פונה אליו ושואל: 'תגיד צדיק, למה עשית את זה ?' 'האמת היא שאני בדרך לקנות לאשתי מתנה קטנה ליום ההולדת שלה והשטר של חמישים השקלים הוא כל הכסף שהיה לי, אלא שלמדנו בשיעור שיהודי צריך להשתדל לקנות כל מצווה שבאה לידו' . 'כשראיתי שמתפתחת מריבה החלטתי להרוויח מצווה של השכנת שלום בין אדם לחברו ולכן עשיתי זאת ואני מאמין כי הקב"ה ישלם לי את המגיע לי'.

     האברך התפעל מאוד מהתמימות ומהאצילות של בעל התשובה ובירך אותו על מעשהו.  אך הסיפור טרם הסתיים...  עובר זמן מה והנה הנוסע הנכבד קם שוב מכיסאו והולך לכיוון הנהג. 'מה הפעם?' שואל הנהג 'ו??כן נהג יקר רצתי לבקש ממך סליחה שוב.. פשוט קרתה כאן טעות מצדי, כעת ראיתי כי השטר של המאה ₪ נמצא אצלי בכיס ובאמת אתה נתת לי עודף ראוי כי הבאתי לך שטר חמישים ₪ ולא מאה ₪ כפי שחשבתי...' ' אז רגע' אומר הנוסע... 'אם כך של מי החמישים ₪ שהיו ברצפה?'  כאן קם האברך ואמר 'חברים יקרים, תרשו לי לומר לכם משהו, השטר הזה הוא של היהודי הצדיק שיושב לידי,  הוא ראה כי המריבה ביניכם מתפתחת והוא החליט לוותר על החמישים ₪ האחרונים שלו שהיו מיועדים לקניית מתנה לאשתו ליום הולדתה... הוא וויתר עליהם כדי להשכין שלום ביניכם...'  בעל התשובה היה נבוך... 'למה סיפרת?' הוא לוחש בגערה לאברך. ' סיפרתי זאת כדי שכולם כאן יבינו את ערך השלום וגם כדי לגרום לקידוש השם על המעשה שעשית...'

     הנוסע הנכבד שמע את כל הדברים, הוא שתק למספר רגעים ואז הוא ניגש לבעל התשובה ומושיט לו צ'ק בסך חמשת אלפים ₪!!! 'תקשיב צדיק, אתה קנית את ליבי, אני לא מאמין שיש כאלו אנשים בעולם... אתה ויתרת על כל הכסף שהיה לך כדי שאני לא אכשל במריבה, אם כך אני רוצה לומר לך שברוך השם לי לא חסר כסף, כל מה שהתווכחתי זה היה עניין עקרוני '. ולכן אני מבקש ממך, קח את הצ'ק הזה וקנה לאשתך מתנה מכובדת ליום ההולדת לא בחמישים ₪ אלא בחמשת אלפים ₪.

'     אחים יקרים! סיפור אמתי זה מראה לנו את מה שהקב"ה מבטיח לנו בפרשת השבוע (כי תבוא) ' ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך' מתי? 'כי תשמע בקול ה' א-לוקיך' כאשר יהודי מקיים מצווה בשמחה ובאהבה גם כשמאוד קשה לו, ולמה? כי כך הוא שמע שהתורה מצווה.  ליהודי כזה הקב"ה ישלם באופן אישי ומושלם, כי הרי: ' 'נאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הבדלה,מחלוקת,האור,החושך,הכבוד,משיג,הרודף,השפע,טובה,אשליית האושר,


 אמרי שפר כ"א תשרי ה'תשע"ח

 

 

אמר הבעש"ט הק' זי"ע ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). ותמוה לכאורה מרגלית טובה זו, חותמו של הקדוש ברוך הוא מתגוללת בעפר ולמה אין איש מרים אותה מן הארץ – אלא משום שאי אפשר להעלות את המרגלית מן הארץ מבלי שהאדם יכופף את עצמו תחילה. ואין איש מוכן להנמיך את קומתו.



     "אשר ברא אלוקים לעשות" הקב"ה לא ברא את העולם שנאמר: "איזה יופי!!!" (ניתן בהחלט לומר אך זו לא המטרה) אלא כדי לעשות! כל אחד כפי יכולותיו וכישוריו...



     בגמרא אמרו: "אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאות", ופירש רש"י, שלא ישבות לו בעוד היום גדול ויכין לו סעודת שבת. וב"ילקוט יוסף" בדיני ערב שבת כותב הרה"ג יצחק יוסף שליט"א: "ובכל אופן צריך כל אחד לתכנן את נסיעתו היטב ולקחת בחשבון כל אפשרות של תקלה בלתי צפויה בדרך, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו בעוד מועד ולא יכנס, ח"ו, לספק חילול שבת ויום טוב."  



     "ברא אלוקים את" (א,א). סופי התיבות האלה, הפותחים את סיפור הבריאה, מרכיבים את המילה 'אמת'. גם סופי התיבות של "ברא אלוקים לעשות", החותמים את מלאכת הבריאה, יוצרים את המילה 'אמת'. האמת היא יסוד הבריאה, ובלעדיה אין היא יכולה להתקיים. (צרור המור)



     הגמרא במסכת שבת דף קיט' מביאה: "כל המתפלל בליל שבת ואומר ויכולו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"



      התורה נפתחת באות ב' ("בראשית"), וכמו-כן כל מסכת בגמרא נפתחת בדף ב' ולא בדף א'. לרמז שככל שאנו מרבים לחקור ולדרוש, עדיין לא הגענו לא' - עדיין כאילו הננו עומדים לפני ההתחלה.(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)



     "ויהי האדם לנפש חיה" (ב,ז). "נפש חיה" - שמחיה אחרים. האדם, בחיר הנבראים, קובע במעשיו ובהתנהגותו לא רק את גורלו ואת חייו, אלא גם את גורלה וחייה של הבריאה כולה. הוא קובע, במעשיו, אם תינתן חיות אלוקית לברואים האחרים, ולכן נאמר בו "נפש חיה", שהוא מחיה אחרים. (ליקוטי תורה)

 

     "ותרא האישה... ותאכל ותיתן גם לאישהּ" (ג,ו). אדם אומר: אני חסיד וחכם, מה כבר יכולה להזיק לי הסתכלות רגעית בדבר שאין צריכים להביט בו. הנה חווה, יציר כפיו של הקב"ה, חטאה ב "ותרא", בהסתכלות בלתי-ראויה, ומזה נגררה ל"ותאכל", ואחר-כך גם ל"ותיתן" - להחטיא אחרים. (ליקוטי שיחות(



     ידוע מה שאמרו חז"ל במס' מגילה, כל מקום שנאמר "ויהי" זה לשון צער, וכל מקום שנאמר "והיה" לשון שמחה, ולפי"ז מה שכתוב כאן ויהי הבל רועה צאן שהיה להבל צער שכל היום עסוק עם הצאן ולא יכול לעבוד את ה' ולעסוק בתורה ומצוות כל היום אבל קין "היה" עובד אדמה לא די שעבד כל היום, היה עוד גם שמח מהמקצוע הזה ולא הצטער כלל שאינו פנוי לעבודת ה'. )הרה"ק מרוז'ין זי"ע(



הכרת הטוב לבורא העולם ולצמחים שהצמיח (סיפורי צדי??ים, גליון 272)

     בירושלים חי יהודי צדיק וגאון מופלא ששמו רבי ישראל זאב גוסטמן שהיה ראש ישיבה מפורסם ודיין בבית דינו של הגה"ק רבי חיים עוזר זיע"א. מידי פעם הגיעו בני אדם לביתו וראוהו משקה את עצי וגידולי הגינה שבחצר ביתו,  הם הרגישו כמובן אי נעימות, ואחד מהם הציע שתלמידי הישיבה הם שיעשו את המלאכה שאינה יאה לראש ישיבה, אך הרב גוסטמן אמר להם בפסקנות שלא ייתן לאף אחד לגזול ממנו את המצווה של "הכרת הטוב". כולם השתוממו מה הקשר בין הכרת הטוב לבין השקיית עצי הגינה.? והרב גוסטמן אמר להם אספר לכם סיפור:

     כידוע לכם הייתי תלמיד הגאון האדיר רבי חיים עוזר זצ"ל עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הייתי נוהג לשוחח אתו ולהתפלפל עמו רבות בדברי תורה, יום אחד טיילנו ביער אגב דברי תורה, ולפתע הצביע רבי חיים עוזר על שיח מסוים ואמר לי, אתה רואה, מזה תזהר, לעולם אל תאכל מעלי השיח הזה משום שהם רעילים. הבטתי בו בתדהמה, לא הייתי ידוע בתור אחד שנוהג לאכול שיחים לארוחת בוקר או כל ארוחה אחרת, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל ר' חיים עוזר המשיך לשיח אחר, את השיח הזה אתה יכול לאכול בשקט, אם זה לא ירוק כדאי לך לאכול, זכור את זה היטב. הבנתי שר' חיים עוזר לא מדבר סתם, והתחלתי לשתף איתו פעולה, איך אוכלים שיח? שאלתי,  הוא הסביר לי מה עושים בעלים,  כיצד טוחנים אותם באצבעות עד דק, ומערבבים במים, הוא הסביר לי כיצד מחממים את העלים באש ובשמש, והסביר לי איזה חומרים יש בתוכם, נדהמתי מבקיאותו. גם למחרת יצאנו אל היער והוא הראה לי עשרות שיחים וצמחים , פטריות וכו', והוא אף נתן לי סימנים מזהים מהו צמח רעיל ומהו בריא ומזין, אפשר לומר שעברתי קורס קצר לזיהוי הצומח בלי לדעת מדוע זה נחוץ. שלשה חדשים לאחר מכן כבשו הגרמנים את העיירה, ואני הצלחתי בחסדי ד' לברוח ליער עם מספר בחורים,  כעבור יום אחד חשנו רעב איום , ואז הבנתי לראשונה היטב מהו הצורך שראה ר' חיים עוזר בשעתו ללמדנו תורת השיחים, התחלתי לבחון את העצים ובתוך כדי הליכה אמרתי לחברי את זה תקטפו, בזה אל תגעו, הם הביטו בי כמשוגע, אך לבסוף רקחתי לי מרקחת והגשתי להם לאכול, הם אכלו שבעו ואפילו הרגישו שנכנסו בהם כוחות חדשים. רק אז סיפרתי להם בזכות מי אני בקי בכל תורת הצמחים, מהצמחים האלה ניזונו כל ימי המלחמה, וב"ה עליתי לארץ ויש לי תלמידים כאלה חביבים, כל כך חביבים שבודאי לא יגזלו ממני את מצות "הכרת הטוב" לבורא העולם ולצמחים שהצמיח שהצילו את חיי. האם אינכם חושבים שלהשקות צמחים זה הכרת הטוב ראויה.



"חכה אבא, כשזה יתגשם אתה כבר תדע...''  (הרב אלעד גרין)

     הייתי עם הבן שלי במירון, בציון של רבי שמעון בר יוחאי.  הסברתי לילד בן החמש שכעת זו הזדמנות להתפלל לה' את כל הבקשות שיש לו בלב .  כשיצאנו שאלתי אותו: "על מה התפללת"? והוא עונה לי ברצינות: "חכה אבא, כשזה יתגשם אתה כבר תדע.." - - - -

     יש יהודי יקר בצפת, משפחה עם ששה ילדים. כשנולד להם הילד השביעי, בעוד האימא בבית חולים ניסו הילדים הגדולים להסתדר לבד. אחד האחים הכין צ'יפס לארוחת ערב, והתיישבו כולם בשולחן בסלון לאכול. " אבא תביא קטשופ מהמטבח" . "בשמחה". אבא ניגש למקרר ומגלה שנגמר הקטשופ. בודק בארון, גם שם לא נשאר. הוא פונה לחזור לילדים ולעדכן אותם שאין קטשופ ובעצם צ'יפס טעים גם ככה, אבל רגע לפני הוא נעצר. ' אתה מאמין בבורא עולם, למה שלא תבקש'?  וכך הוא פונה לקדוש ברוך הוא ומתפלל: "ריבונו של עולם,  הילדים שלי ביקשו קטשופ ואין לנו בבית. אימא שלהם בבית חולים ואני רוצה לשמח אותם, תשלח לנו קטשופ בבקשה.. זה לא בשבילי, בשביל הילדים שלי – הילדים שלך.."

     דפיקות בדלת. לא בכניסה של הבית אלא בדלת האחורית.  זה היה מוזר כי השעה עשר בלילה, בחוץ גשם שוטף שאנשים לא יוצאים החוצה ובכניסה האחורית אין ריצוף, זה קרקע ובגשם הכול בוץ ושלולית ענקית אבל – מישהו דופק. הוא פותח ורואה לתדהמתו איש לא מוכר עם משטח קרטון של קטשופ אוסם, עשרים וארבעה בקבוקים מסודרים והוא שואל : "אתם צריכים אולי ?" והזר ממשיך: "פשוט אני עובד באוסם ונשאר לנו איזה שמונה משטחים אז אני מחלק פה בשכונה לכל מי שרוצה.." "אני אשמח אם תוכל לחכות רגע, אני אקרא לילדים שלי שיראו אותך?" והוא קורא לכל בניו: "ילדים מה בקשתם שאני אביא מהמטבח? קטשופ. תבדקו במקרר – אין קטשופ, ובארונות גם כן נגמר. כעת תיגשו לכניסה האחורית ותראו מה קרה כאשר ביקשתי מה' שישלח לנו ". וכך הסבנו כולם לארוחת ערב, כשלכל ילד יש בקבוק קטשופ לצידו. כי כשהקדוש ברוך הוא שולח, זה מגיע אישי.. - - - - איך אומר לי הילד? "חכה אבא, כשזה יתגשם אתה כבר תדע".

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

מרגלית טובה זו,הקדוש ברוך הוא,מתגוללת בעפר,סעודת שבת.לחקור,לדרוש, רועה צאן,הכרת הטוב,


"מועדים לשמחה"

בחול המועד אנו מברכים:  'מועדים לשמחה'. והרי מועד הוא מלשון נופל אז מה פה השמחה?

 אותיות מיוחדות מרכיבות את המילה 'מועד':  מ.ו.ע.ד -

כאשר אדם מ.ו.ע.ד ונופל ומתחיל להיות ד.ו.מ.ע על כך ומנסה להבין מ.ד.ו.ע זה קרה לו. וכאשר הוא מ.ו.ד.ע למצב ולגורמים לכך הוא ע.ו.מ.ד ונהיה חזק ויציב כמו ע.מ.ו.ד.

כלומר כל אדם מועד אבל גם כאשר אנחנו מועדים אנחנו צריכים להתחזק ולהוציא מזה טוב ,שגם המעידה תהיה לשמחה ושייצא ממנה טוב!!                                                                                                                                                                     

 

מועדים,שמחה,דומע,מדוע,מודע,עומד,עמוד,חזק,יציב,


אמרי שפר כ' תשרי ה'תשע"ח

 

בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד‘, ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו כבה לעולם.



     בשבת בראשית זו יש חשיבות רבתי לכך שכל אדם יקבל על עצמו איזו שהיא קבלה לפתיחת חומש בראשית, שתלווה אותו עד פרשת "וזאת הברכה". אין ספק, כי דבר שהוא בבחינת "על הסדר" מדי שבת בשבתו יכול להביא תועלת רבה שאין אנו יכולים להעריך את גודל עוצמתו. בשנים האחרונות רבים קבלו על עצמם ללמוד מדי שבת את פירושו של רבי חיים בן עטר זצוק"ל, הלא הוא "אור החיים" הקדוש.



     המצווה הראשונה בתורה היא מצות פרו ורבו, והאחרונה היא כתיבת ספר תורה, לרמז שעיקר תכלית האדם היא להוליד בנים למקום ולחנכם לתורה ולתעודה.



 התורה נכתבה בעשרים ושתים אותיות קדושות, שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. רמז לדבר: ראשי התיבות של הפסוק הראשון שבתורה: "בראשית ברא א-לקים את השמים ואת הארץ" - עולים יחד בגימטרייה עשרים ושתים, כמניין אותיות התורה. ואומר ה"בן איש חי", שמטעם זה מיוסדות תפלות רבות לפי סדר הא-ב, כדי שנכלל בתפילתנו את כל כ"ב האותיות הקדושות שבהן נברא העולם ובהן נתנה התורה, ובזכות זו ניוושע. 



החיילים שחזרו

     סיפר חייל אחד שהשתתף בשדה הקרב במלחמת לבנון השנייה, לאחר שבועיים של לחימה בלתי פוסקת תוך כדי שאנו רעבים ותשושים מבחינה נפשית ופיזית כאחד, הגיע המפקד והכריז: יש לכם יום של הפוגה, אך מה אפשר כבר לעשות ביום אחד, אי שם בגבול הלבנון? והמפקד אמר "מי שרוצה ישנה אפשרות לנסוע ל"מגדל העמק", למוסדות "מגדל אור" בראשות הרב דוד גרוסמן אשר מוכנים לארח את כל החיילים על חשבונם". " מי זה הרב הזה? אולי הוא רוצה להחזיר אותנו בתשובה?!" חשבתי שזה בטוח עדיף מאשר להישאר באוהל המחנה בשיא החום כי במקרה הכי גרוע אפשר פשוט לישון לכן החלטתי לנסוע. 600 חיילים במספר מילאו את כל עשרת האוטובוסים שהובילו אותנו אל הלא נודע ל"מגדל העמק".

     כשירדנו מהאוטובוסים פגשנו את הרב גרוסמן, אדם נשוא פנים מעוטר בחיוך שובה לב מאוזן לאוזן. חשבנו שישאל אותנו אם הנחנו תפילין בבוקר אך במקום זה, הוא אמר לנו: "ברוכים הבאים למוסדות מגדל אור! אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן בינתיים אנו נדאג לכם למשהו לאכול.  היינו מופתעים ומאושרים כך באמצע המלחמה להיכנס אל המים הקרירים בחודש הכי חם בשנה.  הכול היה פורח וירוק מסביב אפילו מוזיקה הושמעה לכבודנו מהרמקולים התלויים בראשי העמודים. ולא זאת בלבד לפתע הגיעו הטבחים של פנימיית המוסדות ומילאו עבורנו שולחנות מלאי כל טוב, אבטיחים קרים, שתייה, גבינות, ירקות, פירות, לחמים מכל הסוגים, סלטים אפילו גלידות! ואם לא די בכך הובאה לפנינו ערימה של חולצות, גופיות לבנים וגרביים חדשים להחלפה. "חיילים יקרים! תיהנו, היום אתם אורחי הכבוד של "מגדל אור"! מחר בלילה, אני מכין עבורכם מופע מיוחד! הוא היה נראה ממש כאברהם אבינו, אהבת הבריות מיוחדת אשר דואג להכניס כל עובר ושב לביתו ועומד עליהם לשרתם. לאחר מכן חילק לנו דפים ועטים ואמר: "חברה! ידידי, תרשמו בבקשה על הדף איזה דברים חסרים לכם, שמעתי שחסרים לכם פריטים אישיים, תשאירו כאן את הרשימות. תודה ". למחרת בבוקר, התעוררנו ופשוט לא האמנו, לכל אחד היה כיסא עם שמו, שעליו הונחו הדברים החסרים לו: פותחנים, אפודים, משקפת לראיית לילה, מימיה, שעונים, כלי רחצה, מסרקים, מכונת גילוח, שמיכות מגבות, טלכרדים, מכתבים ובולים, ומצעים. לכל מתנה צורפה ברכה, "לחיילים שלי באהבה ". מאוחר יותר התברר לנו שבאותו ערב הרב גרוסמן ערך קניות יחד עם כל אנשי הצוות שלו ב- 60,000 דולר!!! לפנות ערב נערכה לכבודנו ארוחת ערב יוקרתית. לאחר מכן התחילה המסיבה, המוזיקה הנעימה לנו את הערב, היה זה מרענן מאוד לאוזניים לאחר ששבועיים אנו שומעים רק פגזים ופצצות. במהלך הערב עמד הרב גרוסמן על הבימה ואמר: "ידידי, לפני מספר חודשים ביקש יהודי מצרפת לתרום לבית המדרש שלנו ספר תורה מהודר ואמרתי שיום זה הכי מתאים, כאן איתכם! קדושים שלי! המנהג להשאיר כמה אותיות משורטטות ולתת למכובדים למלא אותם בדיו. היום אתם מכובדים בזה! הורתי להשאיר 600 אותיות בעבור כל אחד מכם כדי שלכל אחד יהיה חלק בספר התורה הזה שישמור עליכם! בזכות מצווה גדולה זו של כתיבת ספר התורה תנצלו מכל פגע רע, ותחזרו בריאים ושלמים לחיק משפחותיכם! זאת תהיה חומת המגן שלכם!!" הכריז הרב בהתרגשות.

     אותם הרגעים היו מהמרגשים בחיי ואני חושב שגם רבים מהחיילים שהיו שם. כל אחד בתורו עלה לבימה ומילא בעזרת הקולמוס את אחד מהאותיות של ספר התורה. היו אלו דקות של התעלות רוחנית מיוחדת, אני לא יודע להסביר זאת אך ההתרגשות נראתה על פני כולם אפילו על אלה שנחשבים כרחוקים מאוד משמירת תורה ומצוות. הבחנתי במספר לא מבוטל של חיילים שפנו לצד כדי למחוק מעיניהם דמעה. ראיתי חייל מדבר עם אמו תוך כדי שהוא ??וכה כילד קטן: אימא את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה ! לאחר שכולם סיימו לכתוב אות בספר תורה התחילה התהלוכה לכבודה של תורה, מכונית מקושטת באורות זרחניים ליוותה את התהלוכה יחד עם מוזיקה חסידית. מאות של אנשים ממגדל העמק והסביבה הצטרפו אל התהלוכה והתחילו לרקוד במעגלים יחד עם כל חיילי הגדוד מסביב לספר התורה תוך כדי שירה וזימרה: "טוב לי, טוב לי, תורת פיך מאלפי זהב וכסף". החיילים רקדו עם כל הנשמה יחד עם ספר התורה חיבקו ונישקו אותו. מספר פעמים עד שהוכנס אל ארון הקודש.

     לאחר סיום הטקס היינו צריכים לחזור לבסיס, הרב נישק את כל אחד ואחד מהחיילים תוך כדי שהוא מברך כל אחד בברכת, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". לאחר מכן נתן לכל אחד מהם חצי שקל בידו ואמר: "חכמינו אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים )פסחים ח(: לכן אני מטיל עליך שליחות לתת מחצית השקל הזו לצדקה בסיום המלחמה!" לפני שעלינו לאוטובוסים פנה אל כולנו ואמר: "בזכות ספר התורה שכתבתם, קריאת שמע שאמרתם יחד עם התפילין, ובזכות שאתם שלוחי מצווה לצדקה, אני מבטיח לכם שאף אחד מכם לא ייפצע במלחמה. ולא יאונה לכם כל רע! אני מקווה שנהניתם אך בקשה אחת היא לכם, הבטיחו לי שבסיום המלחמה לפני שתיסעו לבתיכם תגיעו לרחבת בית המדרש "מגדל אור" כדי להודות מכאן לקב"ה על נס הצלתכם. ואחר כך תיסעו לשלום ".

     לאחר שבועיים המלחמה הסתיימה. התקשרנו לרב בשתיים בלילה: "הרב ברכתך התקיימה! צדיק גוזר והקב"ה מקיים! כולנו בריאים ושלמים אנחנו בדרך אליך!!! הרב העיר את כל צוות המטבח: "מהר! מהר! ילדיי חזרו מן המלחמה! מהרו לערוך שולחנות! אוכל! הזמינו גם את התזמורת!!" כשירדנו מהאוטובוסים הרב גרוסמן כבר חיכה לנו כאבא עם עיניים דומעות. בבת אחת החלה ריצה מהירה אל הרבי שלנו הרב גרוסמן. כל אחד נדחף בין ההמונים לנשק את הרב ולהודות לו על ברכתו.  היה זה מחזה מרטיט נשימה מעולם לא התרגשתי כל כך...  תוך כדי סעודת ההודיה סיפרו החיילים אלו ניסי ניסים התחוללו להם במהלך הקרבות. לאחר שברכנו "ברכת הגומל", פתחנו בשירה ובריקודים כשבמרכז המעגל מפזז ומכרכר הרב גרוסמן בעיניים עצומות שבכל העת הוא ממלמל דברי תורה ושבח לשומר ישראל על שהחזיר בשלום את כל בניו הביתה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

בראשית,נח,לך לך,וירא,חיי שרה,תולדות,וישב,מקץיגש,ויחי,שבת בראשית,חומש בראשית,שבת בשבתו,פרו ורבו,


 אמרי שפר י"ט תשרי ה'תשע"ח

 

אחד בא בפני הסבא קדישא מלכוביץ ובקשה בפיו: זקוק אני לסגולה להכנעה, לשפלות הלב. צלצל השעון בחדר, הפנה הרבי ידיו לעבר השעון ואמר: - סגולה? – שעון, אין כמוהו לסגולה, הרי הוא הכריז ששעה נוספת חלפה ועברה ומה עשיתי? מה תיקנתי בעולם?.



      בראשית ראשי תיבות ב'נך ר'אשון א'חר ש'לושים י'ום ת'פדה.



    דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם .

    הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל נשאל: "היכן מצינו רמז לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל גם התֹלמוִד...  

זגג בן זגג

     כשהיו שואלים אותו לשמו, לא היה משיב 'אברהם יענק'ל', גם לא את שם משפחתו, אלא היה ממעך את חוטמו ומפטיר: "זגג בן זגג", כאומר, אילולי אבי היה זגג, מן הסתם הייתי מתעלה למשרה רמה מזו,  אך מה אעשה שעלי להמשיך במלאכתו של אבי.  היו שטענו כי כוונתו להיפך, אילולי היה אבי זגג, גם למשרה זו לא הייתי זוכה. כך או כך, מיודענו פרנס את משפחתו מתיקון זגוגיות שבורות ומהתקנת זגוגיות חדשות בבתים חדשים שהוקמו בכפר,  מאורע נדיר למדי, יש להודות.

     עוד מבית אבא זכר, כי בימות החורף יש לאגור מעות עבור ימות הקיץ ושתי סיבות לדבר. בימות החורף אנשים ממשמשים בחלונותיהם בכל שעה ושעה , והזגוגיות מועדות לפורענות. עם בוקר פותחים אותם לרווחה לנשום אוויר צח, ומיד מגיפים אותם בחזקה, כאומרים לסטור לרוח הצולפת בהם. לאחר זמן מה שבים ופותחים את החלון כדי סדק צר, על מנת לרענן את האווירה וחוזר חלילה. עיתים הרוח מתעתעת בהם, באנשים, מאיטה את שעיטתה , ולפתע הולמת בעצמה על החלונות, משיבה להם מנה אחת אפים, ומידי פעם נשמעים קולות התנפצות הזכוכית, הנדמים על הזגג כקולות ניצחון.  ניצחון הרוח על החומר.  לא כן הם פני הדברים בימות הקיץ, כאשר החום שורה על הארץ, הרוח עפה לה למקום אחר, ואינה מראה את פניה. החלונות פתוחים לרווחה מתחילת הקיץ ועד סופו, ומעלים אבק.  לא זו בלבד, אלא שבימות החורף, הכול מזדרזים לחלות את פני הזגג, שיאות לבוא אל בקתתם ולתקן בה את הדרוש תיקון. מעוטי היכולת מנסים תחילה לסתום את הפרצה בשמיכה בלה, אך האפילה והטחב הבוקעים מן השמיכה רווית המים, מאיצים גם בהם להחיש את פעמיהם לבית הזגג.  ברם, בימות הקיץ, איש אינו מתעניין אם קבועה בהם זכוכית אם לאו.

     אותה שנה שבה אנו עוסקים, היה למיודענו די פנאי והותר כדי להסביר למי שעתיד להיות זגג בן זגג בן זגג, כי פרנסת הזגג מושתתת על שני מרכיבים, הרוח והקור. הרוח מטלטלת את תושבות העץ העתיקות, הנושאות בחירוף נפש את משא הזכוכית, מנערתן ממקומן, עד שהזכוכית מתנפצת, והקור מאיץ באנשים לתקנה במהרה.  כך יש פרנסה.  בה בשנה, התרגש עליהם חורף מוזר, שהתקיים בו אחד מן התנאים בלבד. קרה איומה פשתה על הארץ. כפור שכזה לא היה זכור שנים רבות.  זקני הכפר קפאו לעולמם בזה אחר זה ולא חלפו מחצית חודשי החורף, עד שלא נותר מי שיספר , כי זה מאה שנים לא היה כקור הזה. אך הכול ידעו זאת. דומה היה, כי גם הרוח החצופה נחרדה מפני הקרה, ודילגה על חבל ארץ זה, שבשוליו שכן כפרנו. איש לא העז לפתוח את החלונות. רוח לא נשבה בהם, ואף זגוגית לא התנפצה . ימי החנוכה סיפקו לזגג מעט פרנסה, במכירת מספר זכוכיות לבתי החנוכייה, אך המעות אזלו במהרה ומצבו היה נואש.  הוא בירר באיזו שעה מתפללים תפילת שחרית בבית הכנסת, והחל משתפך בתפילת משיב הרוח ומוריד הגשם, כאילו היה עובד אדמה. גשם, היה אומר בליבו, לא כל כך משנה. אבל רוח, ריבונו של עולם משיב הרוח, לילה אחד בלבד השב רוח אדירים על פני הכפר. רק פעם אחת.  כלום. גשם, נשיאים, ורוח אין.  במר ייאושו החליט, כי הגיעה העת לעשות את אשר לא רצה לעשות. רגשות חרטה עזים פעפעו בו עוד בטרם עשה דבר, אך באותה שעה הוא לא ידע, עד כמה עתיד הוא להתחרט.  בראש מורכן הוא נכנס לצריפו של שוטה הכפר.  לאחר שווידא כי איש אינו מבחין בו, סגר את הדלת חרישית והתיישב באיטיות על כסא. באתי לעשות איתך עסק. אתה יודע. אני צריך עבודה, בלי עבודה... כן, המשיך השוטה, בלי עבודה אין חיים.  נכון, הנהן הזגג, אתה יודע משהו, מי אמר שאתה שוטה? ובכן, אתה, לחש ופזל בעיניו לעבר הדלת,  תצא בלילה עם קורנס, ותנפץ זגוגיות. בבוקר הם ירוצו אלי שאתקן את הזכוכיות, לי תהיה עבודה ולך אתן פרוטה עבור כל זכוכית שאתקן. בנוסף לכך, בכל פעם שתזדקק לשירותי זגג בבקתתך,  הזמן אותי, ללא תשלום, אמר וטפח בחיבה על כתפיו של השוטה.  הבחירה בשוטה היא המוצלחת ביותר, חשב בשעה שיצא מן הבקתה. אם יתפסו אותו בשעת מעשה,  איש לא ישאל אותו מדוע הוא עושה כן. שוטה.  אתא לילה. מזה שבועות ארוכים לא ידע הזגג שינה ערבה שכזו. מחר בבוקר תבוא הרווחה.  מבעד ערפילי השינה עלו באוזניו קולות רחשים של זגוגיות מתנפצות, והם דמו עליו כצלילי מוסיקה ערבה. יש עבודה.  לפנות בוקר שני עננים עמוסי חשמל, מים ואנרגיה,  נחבטו בעצמה זה בזה, ברק האיר את העיירה והרעם האדיר שבא בעקבותיו היווה אות פתיחה מרהיב לגשמי הזעף שירדו בשטף על בתי הכפר.  הלום שינה, כשחיוך על פניו, הספיק מיודענו לדמיין את פניהם של בני הכפר, האצים לחפשו תוך כדי שהם מדשדשים בשלוליות הגשם, כשלפתע, גוש קריר ניחת על גשר אפו. הוא לא התעורר, רק הסתובב, וגשמי ברכה מילאו את משכבו.  הוא התעורר באחת, טרוף נשימה, בעוד אשתו וילדיו, שנרטבו עד לשד עצמותיהם, החלו צווחים בערבוביה. חדל אונים ורפה כתפיים פלבל בעיניו אל מול חלונות ביתו נטולי הזכוכית. השוטה ניפץ את זכוכיותיו שלו. בעודו יורה ברכות על השוטה, העלה על עצמו את בגדיו במהירות הבזק, ומתח את רגליו בריצה חפוזה לבקתתו של השוטה, דרך אותן שלוליות שבחלומו ראה את בני העיירה מדשדשים בהן בדרכם אליו...  איך שגלגל מסתובב.

     בקתתו של השוטה הוצפה באור יקרות. התנור הוסק בגזרי עצים עבים, והשוטה ישב על האח, מכורבל בשמיכת פוך עבה, כוס רותחין בידו האחת, והקורנס בידו השנייה. קור אימים שרר בבית. השוטה ניפץ גם את הזגוגיות של בקתתו. הוא לא מצא מלים. אתה שוטה? אני שואל אותך!  דעתך השתבשה עליך לחלוטין??? לא מצאת מה לעשות, רק לשבור את הזכוכיות של הבית שלי ואת החלונות של הבקתה שלך? הוא לא התאפק,  וחבט קלות על קודקודו של השוטה. -  תראה, השיב השוטה, שכלל לא שם לב לחבטה,  אולי אתה חושב שאני שוטה, אבל אני עשיתי חשבון. -  חשבון. בטח. -  עשיתי חשבון. אתה צריך עבודה, נכון? -  נכון, נהם הזגג. -  הנה, אתה מתחיל להסכים איתי, המשיך השוטה ועידוד נמסך בקולו. ובכן, בשעה שעמדתי ליד ביתו של הקצב וכמעט ניפצתי את שמשותיו, לפתע עלתה בליבי המחשבה, הלא הקצב בעל קשרים הוא, ומי יתקע לידך כי הוא יתקן את זגוגיותיו דווקא אצלך? אה? הרים השוטה את קולו בשביעות רצון, אולי הוא יחליט להבהיל הכפרה את הזגג מן העיר הגדולה. משחשבתי על כך נפלה רוחי, ולא עוד, אלא שבאותו הרגע ממש, נטרקה דלת בביתו בכלי מלאכתו, אם יתפסני עם קורנס ליד חלון ביתו. של הקצב, וחלחלה אחזתני, מה יעשה לי הקצב אצתי רצתי לבקתתי, חשבתי עמוקות ומצאתי פתרון. אני אנפץ את הזגוגיות שלך! כך אפתור את שתי הבעיות. איש לא יצעק עלי, שהרי אתה ביקשת זאת במו פיך, וכמו כן, לך תהיה עבודה!  אתה בוודאי לא תלך לזגג אחר... למה אתה עצוב ?  הזגג נותר מסומר למקומו בעוד השוטה ממשיך ללהג. כשחזרתי לכאן נזכרתי בהבטחה שלך לתקן לי את חלונותיי אם הם יישברו, ובה בעת עלתה בליבי המחשבה, כי 'זה נהנה וזה לא חסר', אפילו 'זה נהנה וזה נהנה', אתה נהנה לעבוד, ואני אקבל חלונות חדשים. אתה מבין, כל כך פשוט... למה אתה בוכה ? זגגנו התיישב על הקרקע והחל ממרר בבכי . הטיפשות של השוטה עלתה על כל דמיון. בעיקר יצא מכליו למראה הרצינות שבה הרצה השוטה את דבריו. השוטה לא הרפה ממנו. תסביר לי מה לומד לא לעשות זאת פעם נוספת. לא טוב. תמיד אני מבקש את זה מאנשים, וכך אני הזגג תלה בו עיניים רחימאיות, חפן בידיו הגדולות את פניו של השוטה, נענע אותו קלות והסביר לו:  אני זקוק לעבודה? תגיד לי, מה אתה חושב? אני צריך את התוצאה - את הכסף. אם אתה מסדר לי עבודה בלי תוצאה, מה יש לי מזה.  השוטה טפח על מצחו שוב ושוב, אבל לא הבין - עבודה זו עבודה, מה הוא רוצה?...

     העבודה אינה המטרה. התוצאה היא המטרה. óóó  זו הסיבה שעשרות אלפי אנשים קוטעים את סדר יומם, בבוקר, בלילה ובצהרים, ומפנים זמן כדי לקבוע עיתים לתורה.  שאם יעבדו בלי להגיע לתוצאה, לשם מה העבודה?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הסבא קדישא,בקשה,זקוק,סגולה ,הכנעה,שפלות הלב,עשיתי,תיקנתי, דוד המלך ,הַשּמַיִם מְסַפְּרִים ,כְּבוֹד אֵ-ל,מַגִּיד,הָרָקִיעַ,



אמרי שפר י"ח תשרי ה'תשע"ח

 

בהקפות של שמחת תורה, נהג הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין לומר: ההקפות שלנו אינן אלא משל: אדם מסתובב ומגיע לנקודה שממנה יצא. הרי ההקפות שלנו עם ספר התורה נמשכות כבר אלפי שנים. יצאנו עם הספר תורה מארץ ישראל והקפנו עמו את כדור הארץ, גלינו ל שפאניה, לאשכנז ולפולין, וכה נמשיך להקיף את העולם עד שנחזור לנקודה שממנה יצאנו, לארץ ישראל...



     בכל הרגלים, מאורע שארע הוא הגורם והסיבה לחג, אנו חוגגים את חג הפסח על שום יציאת מצרים. אנחנו חוגגים את חג הסוכות על שום כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, וחג השבועות נחגג משום שנתנה בו תורה. לעומת זאת שמיני עצרת אינו נחגג משום מאורע שקרה. בשמיני עצרת הקב"ה עוצר אותנו ליום נוסף כי קשה עליו פרדתנו. 



     הטעם שמוסיפים וקוראים בשמחת תורה גם פרשת בראשית, מפני שאם ייכנס אדם מישראל לביהמ״ד בעת שכולם רוקדים ושמחים לכבוד התורה, ייפול רוחו בקרבו, ביודעו שלא פתח ספר בל השנה, ומה לו ולשמחה זו, לכן מתחילים ביום זה לקרוא מבראשית, לומר לו, שמח גם אתה בשמחה של תורה, ואם לא למדת עד כה, אל תתייאש, יש לך הזדמנות להתחיל הכול מחדש.



     הרה"ק מגארליץ זי"ע אמר פעם א' בדרך צחות אודות האנשים הפורקים מעליהם עול התורה והמצוות, ורק ביו"ט אצל הזכרת נשמות באים לביהמ"ד, ואמר: 'מתיר אסורים' אלו האנשים מתירים כל האיסורים שבתורה, אבל 'ומקיים אמונתו' הוא נעשה מאמין בד', 'לישני עפר', כשבא יו"ט אצל הזכרת נשמות ישני עפר, נעשה אז מאמין ובא לביהמ"ד.



אמונה זכה . )מתוך ר' זלמן(

     מעשה שהיה ביהודי אחד שביקש לעלות לארץ ישראל, אך ידו לא השיגה לשלם עבור דמי הנסיעה, אולם רצונו העז ותשוקתו הגדולה לא שקטו עד שהלך אל הנמל יחד עם בני ביתו. משאיתר ספינה הנוסעת לארץ ישראל, הלך וביקש ברחמים ובתחנונים מרב החובל, שיתיר לו להצטרף למסע באוניה תמורת הפרוטות הבודדות שבידו, בלא לקבל תא, ובלא שיובטח לו מזון כלשהוא. נכמרו רחמיו של רב החובל, ונענה למבוקשם. הקצה להם באוניה מקום לשבת וללון שם, במקום חשוך, צר ומחניק,  בסמוך לתאי המטען.

 הימים הראשונים למסע עברו עליהם בקושי רב, אך משעברו ימים מספר וטרם בא אוכל לפיהם, נשברה רוחה של האישה, והיא החלה לבכות מרות: "מה טעם יש בכל הנסיעה הלזו, אם נגיע לארץ ישראל כמתים?". ראה הקב"ה בצערם ושלח את עזרתו בדרך פלאים. סערה נוראה החלה להשתולל בלב ים, אימתה ופחד נפלו על כל הנוסעים. היהודים שהיו על האוניה החלו לזעוק אל ה',  ואף נדרו ליתן צדקה, כדי שזכות המצווה תעמוד להם להינצל ממות. הקשיב ה' לקול תפילתם והים נח מזעפו. מיד עם שוך הסערה בקשו הנוסעים להשלים מיד את נדרם לד', והחלו לחפש במרץ על הספינה אחד עני כל שהוא, שיוכל לקבל את הצדקה אשר נדרו. ביקשו ולא מצאו, עד אשר נזכר אחד מהנוסעים, בזוג היהודים היושבים בבטן האוניה בחוסר כל...  מיד חשו הנוסעים אליהם, ומצאום כשהם שרויים במצב של עילפון מרעב ומצמא. מיהרו האנשים להחיותם במאכל ובמשקה והרעיפו עליהם מכל טוב, גם צידה לימים שיבואו נתנו להם.  המשך הנסיעה עבר על כל הנוסעים בטוב ובנעימים ללא כל תקלה, עד שזכו כולם לחונן את הארץ הקדושה בשלום.

     רק לאחר שהגיעו, שאלה האישה הכשרה את בעלה: " הכיצד זה העזת להסתכן ולעלות על האוניה ללא מזון וצידה?".  השיב היהודי בתום לבו: "א-לוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, א-לוקים כזה אין אני עובדו!" " אט דאס איז א ריכטיגע אמונה!" (זוהי האמונה הנכונה!) התלהב ר' זלמן. וכמצטרף היה לקריאתו של אותו יהודי, היה חוזר על דבריו בהטעמה שוב ושוב: "א-לוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, א-לוקים כזה אין אני עובדו!"  הוי אומר, לא די לו לאדם ב 'ידיעה' גרידא, כי הקב"ה הוא זה שמסובב את העולם, והכל ממנו וברצונו, אלא אמונה אמיתית עניינה – רגש מחוור, והכרה ברורה שבפניו ית' אין מעצור מלספק לכל נברא את צרכו בעל עת ובכל זמן שיהיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הקפות,שמחת תורה, שפאניה,אשכנז,לפולין,שמיני עצרת,פרשת בראשית, רוקדים,שמחים,לכבוד התורה,אל תתייאש,עול התורה,המצוות,הזכרת נשמות, ישני עפר,


 אמרי שפר ט"ז תשרי ה'תשע"ח

 

אדם שהועמד למשפט, ודינו צפוי היה להיגזר לתקופת מאסר בת עשר שנים שאל, אם יוכל להציב קו הגנה לפיו, חינוכו הקלוקל בבית הוריו הוא שהביאו לעשות את אשר לא ייעשה. לדבריו,  אם דבריו יתקבלו יוקל גזר דינו ויתכן שישלח לחמש שנות מאסר בלבד.  תשובתי הייתה, שהדבר אסור בתכלית האיסור . "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כז/טז) נאמר גם על אב רשע, ועדיף לשבת חמש שנים נוספות במאסר מאשר לבזות את ההורים... ("קול ברמה").

    אם חפצים אנו שבנינו ותלמידנו יתמידו וימשיכו לאורך ימים ושנים לצעוד בשבילי החינוך ובעקבי המסורה, מבלי לסטות ולרעות חלילה בשדות זרים, נחוץ שההנחלה תהיה בשמחה! בכך יקחו עמהם צידה לשנות חייהם, לא את השיעור הנלמד לבדו, אלא גם את האופן בו השיעור נלמד, ה'ריחות' הנעימים והחוויות הרגשיות. (חינך בפרשה)

     גולת הכותרת של האדם כיוצר רוחני הדומה לא-לוקיו, יצור שצלם אֱ-ֹלקִּים בו, היא היכולת להשפיע על היקום כולו מבחינה רוחנית במעשיו. וכך, כאשר אדם נוהג שלא כראוי, הוא פוגם לא רק בצלם הא-לוקים שבו, אלא גם בעולם כולו. וכאשר הוא עושה מצווה, הוא ממשיך על כל העולם את מידות החסד והרחמים ואת השפע האלוקי. והדברים ארוכים ועמוקים. )רבי חיים מוולוז'ין(.

     האדם דומה לבוראו בכך שגם הוא בבחינת "יוצר". הקב"ה נתן לאדם את הרשות ואת היכולת לנצל את הבריאה לצרכיו. וכך, בברכת ה' האדם ממשיך את בריאת העולם מבחינה פיזית. מפתח טכנולוגיות חדשות, בונה בנינים, גשרים ורכבות, מאריך את תוחלת החיים בכוח הרפואה המודרנית ואף משפר את רמת החיים ואת איכותם )הרב סולובייצ'יק, ימי זכרון(.

     הושענא למען גודלך (הושענות) בחור נמוך-קומה נכנס לאדמו"ר מסאטמר זיע"א בהושענא רבא בבוקר וביקש שהרבי יזכור בעת תפילתו ויכוון עליו שיזכה למצוא שידוך ראוי, מאחר שקומתו הנמוכה הקשתה עליו למצוא את זיווגו.  שאל אותו האדמו"ר בחיוך קל: "באיזה מקום עלי להתפלל עליך?" ענה לו הבחור מיד: "ב"הושענא למען גודלך". נהנה האדמו"ר מאד מהתשובה, ובירך את הבחור מעומק לבו.

     המבחן היהודי למעמדו של האדם הינו רוחני. מבחן בו הזכויות הַּמּולָדֹות אינן "משחקות". הקריטריון היחיד הוא, מה עשית עם עצמך. האם היית כרבי עקיבא ומימשת את שליחותך הא-לוקית ואת הפוטנציאל הרוחני שלך, או שרק התעצלת וישבת לנוח על זרי הדפנה של הייחוס המדומה שלך.

     השל"ה הקדוש אומר: ראוי לכל ירא שמים, שלא לדבר בתוך הסוכה בחג הסוכות - אלא בדברי קדושה, כי מצוות סוכה היא קדושה גדולה, כידוע, אפילו עצי הסוכה קדושים ואסורים כל שמונה.

     ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) מן השמים רחמו על אנשים, אמר בעל 'שיח המועדים', שאת האתרוג נוטלים בבית הכנסת ומרור אוכלים בבית. אם היה להיפך, היו אנשים שהיו מסתפקים בבתיהם באתרוג כל שהוא ובמרור, שכולם רואים, היה מהדרים עד כדי סכנת נפשות.



הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים (סיפורי צדיקים, גליון 271)

     מסופר על יהודי עני אחד שבא אל הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זיע"א, והשיח את דאגתו בפניו, שהנה בתו הבכירה בגרה והגיעה לפרקה, והיא יושבת וממתנת זה עידן ועידנים, ולרש אין כל. נכמרו רחמיו של הרבי על העני, וכתב עבורו כתב בקשה לאחד העשירים מאנשי שלומו הגר בעיר רחוקה, במכתב פירט הרבי בקיצור את תלאות האיש וגודל עניותו, וסיים בבקשה לקבל את העני המוסר כתב זה בסבר פנים יפות, ולסייע בעדו בגוף ובנפש ובהוצאות הנישואין הנצרכים לו בכבוד. הרבי חתם את המכתב בחתימת יד קדשו, מסרה ביד העני והורה לו לנסוע היישר לבית העשיר, ולבקש מלפניו שיעזור לו בצרתו לו צר.

     בהעדר מעות לתשלום שכר הנסיעה בעגלה, שירך העני את רגליו יום אחר יום, עד שכעבור שבועיים ימים מלאים טורח ועמל הדרך, הגיע לאותה העיר וסר מיד לבית העשיר. הוא כבר ייחל וציפה מאוד לקבל את הסכום הנצרך לו, ובהיותו מצויד במכתב נדיר שנשלח מצדיק הדור במיוחד עבורו, התהלך בהרגשה כמי שהממון כבר מונח בכיסו, ורצה כבר לשוב אל ביתו ולהתחיל לעסוק בנישואי בתו כראוי לה.  לשמחתו הוא מצא את העשיר בביתו, כאשר שמע שהוא מגיע אליו בשליחותו של הרבי, נענה מיד וקבלו בכבוד ובסבר פנים יפות, והזמינו לשבת עימו בטרקלינו. העני נכנס ברוב חשיבות, ומיד הוציא מחיקו את המכתב המהולל והגישו בפני העשיר. כראות העשיר את כתב יד קדשו של רבו המופנות ישירות אליו, שמח מאוד והודה נרגשות לעני על שזיכהו באיגרת זו הנעלה וחשובה בעיניו עד מאוד. ישב העשיר וקרא את המכתב הקצר בעיון רב כמה וכמה פעמים, ודקדק בו בכל תיבותיו ואותיותיו, כחסיד קוצק נאמן ידע היטב שאין שום אות ותג מיותר בדברי הרבי ויש לטרוח בהבנתו, הוא נראה כמעמיק רבות במחשבותיו גם במה שנטמן בין השיטין והתיבות. ובהיותו איש חכם ונבון חתר להבין דבר מתוך דבר, ולגלות גם את מה שלא נאמר במפורש והנה עם סיומו ללמוד את האיגרת הקדושה, הניחה בכבוד וביראה על גבי השולחן, ובפנותו אל העני אשר ישב כל העת בדממה והמתין בדריכות רבה, הוציא רובל כסף אחד ויחיד ונתנו בידו של העני, ופטרו הימנו לשלום.

     העני יצא מן הבית בתדהמה מלא אכזבה ומרירות קשה, הוא היה המום ולא ידע את נפשו, בשביל זה טרח את כל הטרחות הללו? בשביל רובל אחד בלבד? וכי בשביל כך טרח בנסיעה רחוקה לקוצק, ומקוצק אל בית העשיר ימים רבים ושבועות תמימים, בשביל רובל אחד? כיצד יתכן כזאת? שאל את עצמו העני שוב ושוב, הרי נראה היה שהעשיר נהנה מאד מן המכתב שקיבל מהרבי, וייחס לכך חשיבות עליונה, ולבסוף כשהגיע הדבר למעשה, שלח אותו מעם פניו בבושת פנים עם רובל בודד וגלמוד... הוא היה סמוך ובטוח במכתב זה שממנו תבוא הישועה מצרתו הגדולה, והשליך את כל יהבו על המכתב הנדיר שהצליח לקבל מן הצדיק, ואשר נכתב במיוחד עבורו בכתב יד קדשו. והנה עתה התברר שאין כאן ולא כלום. לבו נשבר בקרבו, ובקושי סחב את עצמו בדרכו חזרה, הוא יצא את העיר בעצלתיים בלב כואב ודואב, וכשדמעות רותחות זולגות מעיניו החל בוכה ומתחנן בפני אביו שבשמים, הוא דיבר ממעמקי לבבו לפניו יתברך, ושטח את כל מרי ליבו הקשה, מתברר אפוא,  תינה האיש את צערו בבכי שלאחר ייאוש, שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיעני מן העניות הקשה ומרה, אם גם מכתב נדיר ומיוחד שכזה לא הועיל כלום, הרי שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיע, רק נס מן השמים, רק אתה יושב מרומים הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, אתה היחיד בעולם שיכול לעזרני, אנא ראה בצרתי ובשברון לבי ושלח נא את ברכתך הנאמנה.  כך היה העני הולך בדרכו כמה שעות טובות, בוכה ומתפלל ומבקש, ולבו קשה ומר עליו מאוד.

     לפתע באחת ננער בפתאומיות ממחשבותיו הנוגות, הוא ראה נכחו כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים המגיחה מולו ושועטת ממש אליו, נראה היה שמישהו רודף אחריו ומחפש אותו. כשהתקרבה הכרכרה והשיגה את האיש, נעצרה על ידו בבת אחת, שליח מיוחד מאת הגביר העשיר קפץ מתוכה וניגש היישר אל העני בשמחה רבה ואמר: ברוך השם שמצאתיך פה, הנה אדוני העשיר שלחני לחפש אחריך בכל דרך, והוא שלח עבורך מעטפה זו. ובאומרו תחב בידו מעטפה תפוחה מלאה ומרשרשת של כמה אלפים טבין ותקילין, שהיו בה הרבה יותר מן הנצרך להוצאות הנישואין בלבד. הוא קיבל פתאום גם את פרנסתו מן המוכן לכמה שנים טובות ומסודרות מראש. העני שמח כמובן מאוד על התשורה הפתאומית והבלתי צפויה הזו, אך מאידך היה מבולבל ונבוך, מה הולך כאן? התפלא האיש על התנהגותו המוזרה של העשיר הגדול הלא הוא אדם פיקח וחכם. ומדוע מתחילה כשהגיע עם המכתב בידו הוא פטרו בקרירות מופגנת וברובל אחד ויחיד. ופתאום לאחר כמה שעות שינה את דעתו מקצה לקצה והוא רודף אחריו לשלוח לו הון עתק שכזה.  המבוכה הגדולה, הסקרנות והתימהון הציקו לו מאוד, עד שהחליט שהוא מוכרח לעמוד על פשר הדבר, הוא הסתובב אפוא בחזרה והחיש פעמיו שוב אל אותה העיר, ושוב התדפק על דלתי העשיר אשר שמח מאוד לקראתו, והכניסו באהבה ובכבוד גדול אל ביתו. "הלא זהו האיש שהביא לנו פריסת שלום ואיגרת את שמחתו הגדולה בו. השתוממותו של העני גברה והתחזקה והוא שטח את פליאתו הגדולה בפני החסיד העשיר, מה קרה כאן? מדוע זה שינית פתאום את דעתך מקצה לקצה בתוך מספר שעות? ואם מתחילה לא רצית לתת לי כי אם רובל אחד בלבד, איך פתאום נתת סכום עצום שכזה? ענה לו העשיר בטוב טעם ודעת, טעות היא בידך, אני לא שיניתי את דעתי כלל וכלל, ברם, מתחילה כשבאת לפני עם מכתבו הנפלא והנאמן של רבנו הקדוש, ולמדתי בו בעיון, הבנתי מתוכו את אשר נרמז לי בין השיטין, שיש לדאוג גם לנפשך ונשמתך ולא רק לכסף בלבד, כדרכם של הצדיקים הקדושים, בכל בקשה גשמית שבאה לפניהם, לרדת גם לשורשה הרוחני מהיכן משתלשלת צרת הגוף הזו בשורש שבנשמה. והרבי רומז במכתבו על כך שצרתך בממון נובעת מחוסר אמונה וביטחון בהשם יתברך, שמידת הפרנסה כמידת האמונה,  ומי שאמונתו רופפת, גם פרנסתו כן, ושיש לחזק בך את האמונה והתקווה והביטחון במי שהיכולת בידו. לפיכך נאלצתי מתחילה לשלחך מעמי בבושת פנים, על אף שהיה קשה לי מאד להעמיד פנים כמי שלא נענה למכתב בקשה מיוחד מן הרבי, ובכך נשבר לבך בקרבך, כאשר נוכחת שאף מכתב מיוחד שהצלחת לקבל מגדול הדור אינו מועיל מאומה, ומתוך כך זכית להכיר האמת שאין לבטוח ולהאמין בשום גורם אחר, כי אם בשם יתברך בכבודו ובעצמו, אשר הוא משפיע ברצונו ומברך למאמין ולבוטח בו, דרך ברכת עבדיו הצדיקים. ורק אחר ששפכת שיח בתחנונים כנים מעומקא דליבא לפני קונך, ונתחזק איתן בלבך הביטחון בצור עולמים ברוך הוא, ונמצאת ששורש צרתך שבנפש ובנשמה נתרפאה, אז יכולתי גם להמשיך בתוצאת ישועת הגוף ועזרת הממון שנצרך לך . ועתה סע נא לביתך לשלום ויהי ה' עמך, ומכאן והלאה בעזרת השם תרום קרנך בכבוד כברכתו הנאמנה של הרבי הקדוש הנרמזת מתוך מכתבו, כפי שהבנתי בו. רק זאת תדע ולא תשכח לעולם לשטוח תפילתך ויהבך רק בו יתברך, ולבקש תמיד מלפניו על הצלחתך בכל דבר,  כי הוא לבדו הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים. נסע האיש לביתו והשיא את בתו בכבוד גדול ומאותו היום התגלגל מזלו לטובה והייתה הברכה מצויה תמיד בביתו, ונהפך לאיש חסיד נאמן, כשאינו שוכח לעולם מה הביאו לכל זו הגדולה ונעשה איש מאמין ובוטח בהשם תמיד בביטחון איתן.



כוחה של מילת – אמן (אור דניאל).

     קבלה נוספת שניתן לקחת על עצמנו בימים אלה של חודש אלול הדורשת מאיתנו מאמץ קטן היא, בסך הכול, מילה אחת השווה מיליונים, מילה שיש בה עוצמה שלא ניתן לשער כוחה: א- מ- ן!  אכן, סגולתה של אמירת "אמן" היא גדולה עד לאין ערוך, ואנו לא יכולים להעריך ולשער גודל מעלתה. בתורה נאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כפשוטו אדם שמקיים מצוות זוכה לחיים גם בעולם הזה.

     מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מילה אחת – אמן".  בלב- ליבו של בית- הרפואה "מעייני הישועה" שבבני ברק מתנגן ניגון של גמרא. כולל מיוחד במינו, שהוקם ע"י ד"ר משה רוטשילד,  מייסד בית-הרפואה, משמש אכסניה לתלמידי-חכמים מובהקים. בין כותלי בית-מדרש זה מתלבנות סוגיות הלכתיות סבוכות בנוגע למצבים רפואיים מורכבים, המתעוררים בבית-הרפואה.  רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של "אחוזת ברכפלד" שבקרית ספר, נמנה בעבר עם חברי הכולל. בתקופה זו, הכיר רופא שעלה לא מכבר מארצות-הברית. ביודעו כי אדם זה גדל והתחנך במשפחה מתבוללת לחלוטין ובסביבה מנותקת מתורה ויהדות, תהה ר' ישראל כיצד התעוררה בלבו הנקודה היהודית, אשר הובילה אותו לשוב לצור מחצבתו. "

     לפני כשמונה- עשרה שנים," – גולל הרופא באוזניו את סיפורו המיוחד – "טיפלתי בחולה סופני. מערכות גופו קרסו בזו אחר זו , ונראה היה כי ימיו ספורים. לאחר שקיימתי התייעצות עם מספר מומחים, נועדתי עם החולה ובני משפחתו, והצגתי את האפשרות לבצע ניתוח, העשוי להאריך את חייו בשישה חודשים בלבד. עם זאת, הרגשתי, שמדובר בניתוח מסובך, הכרוך בסבל רב ובעלות גבוהה. " מצב זה, שבו אני נאלץ להותיר הכרעות סבוכות וקריטיות כל-כך בידי מטופלי, איננו קל עבורי אף פעם. היטב ידעתי כמה מייסרת ההתלבטות שהונחה לפתחו של האיש והמתנתי אפוא בדריכות לתשובתו . "החלטה כזאת לא אוכל לקבל בעצמי', השיבני בשקט. 'רק רבי משה פיינשטיין יוכל להכריע כאן.' " הצעתי להתלוות אליו לבית הרב ולשטוח בעצמי את המקרה המורכב על כל היבטיו. הצעתי לא הייתה חפה ממניעים אישיים,  שכן ביקשתי לראות כיצד יתמודד הרב עם סוגיה מעין זו. " לראשונה בחיי, הייתה לי הזדמנות להתייעץ עם גדול בתורה. הצגתי בפני רבי משה פיינשטיין את המקרה, ופרסתי ביראת כבוד את מכלול הנתונים, מבלי לפסוח על אף פרט. תגובתו לא תמוש מזיכרוני כל ימיי. רבי משה פרץ בבכי. הוא בכה בכי תמרורים בדמעות אמיתיות ומרות, וקול בכיו הדהד בחלל החדר. בכי שנמשך עשרים דקות תמימות . "כרופא מנוסה, הכרתי היטב את הניתוק הרגשי שאנו נאלצים לרכוש במהלך שנות עבודתנו; כיצד מקהים הניסיון והוותק את הרגש האנושי. נאלמתי דום אל מול תגובתו. ענק תורה זה, המקבל בחדרו עשרות אם לא מאות אנשים מדי יום ביומו, ומתוודע לאינספור בעיות אישיות וציבוריות, מצטער כל-כך בצערו של החולה שלי, שלא נמנה על קרובי משפחתו או באי-ביתו, אלא היה תלמידו לפני עשרות שנים! לבסוף, מששב אליו הדיבור, ביקש רבי משה פיינשטיין שהות של יום נוסף בטרם יוכל להכריע בסוגיה המורכבת הזו... "שבנו למחרת, ר' משה קידם את פנינו בחום, ואמר לתלמידו-לשעבר בביטחון ובמתינות הדעת: 'אפשר לגשת לניתוח. אנחנו נתפלל כולנו עבורך, ונעתיר למרומים שיוסיפו לך שנים רבות של בריאות טובה '. "כפי הנראה, לא הצלחתי להסתיר את ההבעה הספקנית שעלתה על פניי למשמע הדברים, שכן רבי משה נפנה אלי ואמר: 'במהלך אותם ששת חודשים יזכה ידידנו לענות 'אמן' על מספר רב של ברכות. מכל 'אמן' ו 'אמן' יווצר מלאך מליץ יושר. מלאכים אלה ימליצו זכות בעדו בבית-דין- של- מעלה ובזכותם יזכה לחיים ארוכים .' "המפגש עם גדול הדור, כמו גם תשובתו לשאלתי, הרעידו נימים חבויים בנפשי. רבי משה פיינשטיין העריך היטב את מנת הסבל והייסורים העתידים ליפול בחלקו של החולה הסופני, ובכל זאת סבר שהכול כדאי רק כדי שתלמידו יוכל לחיות עוד זמן-מה ולבטא מילים ספורות ביותר! יתר-על-כן, ר' משה האמין בעוצמה הרבה הטמונה במילים אלה, ובכוחן לשנות את המהלך הטבעי בעולם.  באותם רגעים חדרה לליבי ההכרה כי בתורת ישראל ישנו מימד עמוק ורב משמעות... " החולה אכן הכזיב את תחזיותיהם השחורות של הרופאים וזכה בשנות חיים נוספות. "

     מכל 'אמן' נוצר מלאך מליץ-יושר – אמר ר' משה פיינשטיין. מפליא לגלות שהמילים 'אמן' ו'מלאך' הן בעלות ערך מספרי שווה : תשעים ואחת."  רבי יחיאל מיכל שטרן סיפר כי פעם אחת ניגש אביו לביתו של הרב שך להתייעץ עימו והמתין רבע שעה תמימה עד שסיים הרב שך לברך ברכת המזון. הרב שטרן לא הסתיר את התפעלותו מכך שראש הישיבה מאריך בברכת המזון, בעוד אנשים נוהגים להשלימה תוך דקות ספורות. נענה הרב שך ואמר: "כשאדם מברך ברכת המזון בכוונה, הוא זוכה להצלחה בכל התחומים, בעיקר בפרנסה ואריכות ימים... אנשים שביקשו מהרב שך סגולה להצלחה, ציפו כי יציע חומרה או הקפדה שקשה לעמוד בה. מה מאוד הופתעו לשמע תשובתו: "קבל על עצמך לברך ברכת המזון מתוך ברכון!"  נוכח פליאתם, היה אומר: "אף אני עמל על כך..." לעיתים אנשים מחפשים כל מיני קבלות כדי להתחזק ובמקביל להיוושע מכל מיני צרות. הא לך סגולה נפלאה ובדוקה לקבלה:  ברכת המזון לאומרה בקול ובשמחה מתוך הסידור/הברכון ובע"ה תזכה לישועות. 

 



חג שמח!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הועמד למשפט,תקופת מאסר,בשבילי החינוך,בעקבי המסורה,לסטות ,לרעות,בשדות זרים,מצוות סוכה,קדושה גדולה,סכנת נפשות,



אמרי שפר י"ד תשרי ה'תשע"ח

 

אמר רבנו לגבי חג הסוכות: "עיקר העבודה של סוכות לקבוע ישיבתו בסוכה". ופירט דבריו: ראשית לכל העבודות של חג הסוכות,  וקודם לכל, הוא לקיים את הדין "לישב בסוכה"- כל רגע שיושב בסוכה מקיים מצווה דאורייתא! כל רגע מצווה חדשה!

     בזוהר שאומרים לפני סעודת שבת כתוב שבחג יש חיוב גדול יותר משבת להזמין אורחים, ואם לא הזמין עונשו גדול, וזה מרומז בפסוק אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם, שצריך להזמין אורחים.

     בספר עיון יעקב על העין יעקב כתב, שטעם מצות הקבלת פני הרב ברגל הוא מדין דקבלת פני רבו כקבלת פני השכינה. ובספר שפתי חכמים כתב שהוא משום שמחת יום טוב. שהרב שמח לראות פני תלמידו, והתלמיד שמח לראות פני הרב, וכאשר שניהם משוחחים בדברי תורה ואין שמחה כהתרת הספיקות, הרי אין שמחת חג גדולה מזו...

     הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל סיפר שקיבל בשם תלמידי הגר"א בשם הגר"א, שמלחמת גוג ומגוג תארך 12 דקות בלבד, ובמלחמה זו שליש מאנשי העולם ימותו, ושליש יפצעו,  ושליש ישרדו ללא פגע.

     ''השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצִווה בהן, עבודה גדולה היא", והואיל ואין כל אדם ראוי לאיצטלא זו של עבודה גדולה מתוך אהבת ה', לפיכך לא היו עושים אותה אלא חסידים ואנשי מעשה. (הרמב''ם)

     וזאת הברכה אשר ברך משה. עצם הדבר שמשה רבנו מברך, זה בעצמו הברכה.

     ידוע הדבר אמר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים – כי בעת הנענועים יש לכוון כנגד שבעים אומות העולם. והנה – אמר הרב – דבר זה מרומז בסופי התיבות של ארבעת המינים: לולב )2 )אתרוג )3 )הדס )60 )ערבה )5 )ביחד עולה מנינם לשבעים!

     ''מצווה להרבות בשמחה זו [שמחת בית השואבה], ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין, והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע" )רמב"ם פ"ח מהל' לולב הי"ד(

בזכות מצות סוכה (פניני בית הלוי, עלון 452)

     השנה: תרצ"ז (1937 .)המקום: עיירה קטנה באחת הרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות. גיבור סיפורנו הוא לייזר, יהודי גאה באמונתו. על "פשעים" מסוג הרבצת תורה לילדי ישראל, הוא נידון להגליה מביתו וממשפחתו.  במקום מגוריו החדש התרועע לייזר עם צעיר אחר, שאף הוא נידון לגלות בשל "עבירות" דומות. השניים שכרו דירת-חדר קטנטנה מטטרי אחד, במיקום "מצוין": בין מטה המשטרה החשאית )הנ.ק.וו.ד.) ובין דירתו של מנהל הכלא המקומי. רק בתים אחדים הפרידו את דירת שני הידידים משכניהם "רמי המעלה", אולם לא הייתה להם כל ברירה, כי במחיר שיכלו להרשות לעצמם, לא הייתה אפשרות לשכור דירה טובה יותר במקום אחר. מלבד זאת, כאשר הם שכרו את הדירה. עדיין לא ידעו איזה "שכנים נכבדים" יש להם...  

     לייזר עבד במפעל בתוך העיר, בעוד שחברו הצעיר מצא לו תעסוקה בבית חרושת שהיה במרחק-מה מן העיר. על שניהם חלו הוראות והגבלות חמורות ביותר. היה עליהם להתייצב אישית במשטרה החשאית פעם בעשרה ימים; היה אסור עליהם לקיים קשר כלשהו עם יהודים מקומיים, או עם מגורשים אחרים; והיה עליהם להתחייב כי הם לא ייטלו חלק בשום פעילות בלתי חוקית. לייזר וחברו קיימו את ההוראות בקפדנות ביודעם כי כל "עבירה" קלה עליהן פירושה מאסר ארוך משולב בעבודת פרך, גירוש למחנה ריכוז, או אפילו מוות. מסיבה זו הגיעה זהירותם המופלגת עד כדי כך, שהם אפילו לא ביקרו בבית הכנסת המקומי מדי יום ביומו אלא התפללו בבית.  בשבתות לא יכלו להתאפק מללכת לבית הכנסת, אולם הקפידו לשבת בנפרד מן המתפללים המקומיים. אפילו ברכת "שבת שלום" לא החליפו עם חבריהם לתפילה ביודעם כי למשטרה החשאית סוכנים ומרגלים בכל מקום וחייבים לכן לנקוט במשנה זהירות.

     התקרב ובא חג הסוכות ולייזר וידידו ביקשו מן הטטרי בעל הדירה,  שייתן להם רשות לבנות סוכה קטנה בחצר הבית. הם הסבירו לו כי זוהי דרישת דתם וכי אחרת הם לא יוכלו לאכול מאומה במשך שבעה ימים. הטטרי שהיה מוסלמי אדוק הבין לרוחם ואישר להם את הבקשה. הוא העריך מאוד את שני הבחורים היהודיים, שתמיד שילמו את שכר הדירה במועד ובכלל היו דיירים שקטים ונחמדים.  כך בנו לייזר וחברו סוכה קטנה, סוכה לשניים. בבוא החג הם קידשו בשקט על היין ואכלו את ארוחותיהם בסוכה הקטנה. הם לא יכלו להזמין איש לסוכה שלהם, וגם אותם איש לא הזמין.  כשהגיע ערב שמחת תורה הציע חברו של לייזר לקנות בקבוק וודקה. "הבה נשמח מעט" אמר, "הרי חג זה מכונה בשם "חג שמחתנו", ותודה לא-ל יש לנו על מה לשמוח שהצלחנו לחגוג את החג כהלכתו ". לייזר שהיה המבוגר מבין השניים ניסה להניא את חברו ולשווא. הוא אמר לו כי במצבם יהיה זה מסוכן למדי. "ניקח כוסית ועוד כוסית , ולפני שנשים לב נהיה שתויים ונשכח היכן אנו נמצאים. זה יכול להיות מסוכן מדי עבורנו. אל תשכח כי שכננו, מנהל בית הכלא לא מחבב אותנו יתר על המידה. הוא הלא אמר לבעל-הבית כי אנו לא רצויים וכי הוא ישתדל להיפטר מאיתנו".  אך הידיד הצעיר התעקש. "אין כל חוק האוסר עלינו לשתות קצת וודקה. אני רוצה לשמוח, על אפם ועל חמתם של שונאינו. אם לא תרצה להצטרף אליי, אעשה זאת לבדי" ! לייזר הרשה לעצמו להשתכנע. מחסכונותיהם הדלים הם קנו בקבוק וודקה, והתיישבו בסוכה לאמירת "לחיים". עם כל כוסית נוספת עלה מצב רוחם והשתפר והם הודו לה' כי ברחמיו הרבים אפילו במקום גלותם יש להם סוכה כשרה והם יכולים לחוג את חג הסוכות כמו שצריך. הם החלו לזמזם ניגון חסידי, תחילה חרישית ולאחר מכן בקול רם יותר ויותר, עד שלבסוף קפצו על רגליהם ויצאו בריקוד נלהב. הם היו שמחים כל-כך, עד שלא שמעו כלל את הצעדים הכבדים שהתקרבו אל הסוכה שלהם. "מה הולך פה, לכל הרוחות"?! שמעו לבסוף את קולו המחוספס של מפקד בית הכלא. פניו של האיש היו סמוקות מכעס, ובעל-הבית שלהם, הטטרי, עמד מן הצד כשהוא נפחד ומשועשע חליפות. "אמרתי לך" – הם שמעו את הטטרי אומר למפקד הכלא – "אין כאן איש זולת שני היהודים האלו. הם חוגגים את החג שלהם ולא עושים רע לאיש. אני יכול להבטיח לך כי זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם בגילופין"... לייזר היה הראשון שהתאושש מהתדהמה שירדה עליהם. הוא הכריח את עצמו לחייך בנעימות והזמין את האורחים הבלתי קרואים להרים כוסית יחד אתם. מפקד בית הכלא הפנה את גבו והלך בחרי- אף, כשהטטרי נשרך אחריו. למחרת היום פגש הטטרי את לייזר ואמר לו בדאגה כי מצבם אינו נראה לו שפיר. סגן מפקד המשטרה החשאית סיפר לו כי תלונות רבות הגיעו עליו מאנשים לא ידועים. לפי התלונות, דירתם של לייזר וחבריו משמשת מקום מפגש לקבוצות חתרניות נגד המשטר; לייזר עצמו מתכנן פעולות חבלה במפעל שם הוא עובד. כל אחת מהאשמות חמורות אלה יכלה לשלוח את הנאשם לשנים רבות בסיביר הרחוקה. "אני אמרתי לו" – סיפר הטטרי לליזר – "כי כל זה הוא שקר וכזב וכי אתם אנשים ישרים והגונים, האנשים הטובים ביותר שהיו לי אי- פעם. אך איך שלא יהיה, עליכם להיות זהירים מאוד, לפני שיהיה מאוחר מדאי"...

     חלפו מספר שבועות מאז וה"תיק" שנתפר ללייזר הושלם. בי"ט בכסלו, היום בו מציינים ברחבי תבל את חג הגאולה של האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי מכלא הצאר הרוסי, הגיע לדירתם שוטר ובידו פקודת מעצר ללייזר. הוא ערך בדירה חיפוש מדוקדק אך לא מצא אף ממצא מפליל; לבסוף, ציווה ללייזר לבוא עמו. חקירתו הראשונה לא ארכה זמן רב, ולאחר שבוע הודיע לו קצרות כי הוא נידון למוות בירייה. הגישו לו מסמך לחתימה, בו הוא מסמיך את השלטונות להעביר את המזוודה וכן חבילת מזון שהגיעה בינתיים עבורו אל אשתו. לייזר סירב לחתום על המסמך מבלי לראות את אשתו, אך החוקר הגיב ביבושת: "אשתך לא מעוניינת להיפגש עמך. היא נמצאת כאן והודיעה על-כך מפורשות". הוא הוסיף: "למעשה אין אנו זקוקים לחתימתך כלל, אך אם תחתום, אני מבטיח לך לסדר שתוכל לראות את אשתך, לפני מימוש פסק הדין"... למרות שידע כי אין לתת אימון בדבריהם של החוקרים, הוא נתלה בקש ההצלה האחרון שהיה לו וחתם.

     עברו שבועות אחדים, השבועות הארוכים ביותר בחייו של לייזר, ולפתע, בלילה חשוך אחד, העירו אותו ואמרו לו להתלבש בזריזות. הוא הובל לחצר הכלא, שם כבר המתינו עצירים אחדים. בחוץ שרר קור עז ומשאית פתוחה המתינה לעצירים, כדי להוביל אותם ליעד בלתי ידוע. עד מהרה הופיע ראש המשטרה החשאית בליוית סגנו והחוקר הראשי, כולם שיכורים ובמצב רוח "מרומם". נשמעה הפקודה: "לעלות למשאית" והעצירים החלו מטפסים על המכונית. לייזר לא נע ולא זע. "אני דורש לראות את אשתי" – הוא אמר בפנותו אל החוקר הראשי – "אתה זוכר שהבטחת לי שאראה אותה לפני שאמות"! אולם החוקר צחק לו בפנים ... ברגע זה דחף אותו סגן ראש המשטרה החשאית קלות ולחש באוזניו : "אל תהיה אידיוט. זהו הסיכוי היחיד שלך, כאן יירו בך"... לייזר חשב לעצמו כי אם ירצו לירות בו הם יוכלו לעשות זאת בכל מקום, אך הייתה לו הרגשה סמויה שלא לעשות יותר בעיות והוא טיפס ועלה על המכונית. הם נסעו כל הלילה. העצירים ניסו להתחמם מעט איש בגופו של חברו, אך הרוח הקרה חדרה מבעד לבגדי-הכלא הדקים שלהם. לעת הערב הגיעו לעיר גדולה יותר והמשאית נעצרה בחצר בית כלא גדול שהיה מוקף חומה גדולה ואמצעי הביטחון בו היו מירביים. הם נצטוו לרדת, אולם אבריהם הקפואים לא נשמעו להם ולא היו מסוגלים לזוז. אחרי כמה מכות נמרצות בקתי רובים, הצליחו איכשהו לרדת מהמשאית. לייזר חשב שהנה זה הסוף, אולם הוא תמה מדוע הטריחו את עצמם להביא אותם לכאן ומדוע לא גמרו את ה"מלאכה" במקום הקודם, שם היה רגיל לשמוע יריות בלילה והכול ידעו כי היו אלה הוצאות להורג. מדוע אפוא הביאו אותם לכאן ? אולם אחרי שהעצירים הועמדו בשורה ונרשמו, הם לא הוצאו להורג, אלא נשלחו לתאיהם בבית הכלא החדש.

     למחרת נקרא לייזר אל משרד הכלא, שם הודיעו לו "חגיגית" כי בגלל פעילות "אנטי- מהפכנית" שהוא אשם בה, נידון לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הרי הוא עצמו חתם על גזר-דין מות שלו ועכשיו הכול התחלף... אולם הפעם, כמובן, לא ראה לנכון להתווכח עם שלטונות הכלא במשך השנים הבאות תהה לייזר רבות כיצד התרחש הנס, והתעלומה נפתרה רק בשנת תשכ"ה )1965 ,)כאשר בא לברוקלין שבניו-יורק לעשות את הימים הנוראים במחיצת הרבי מליובאוויטש זי"ע בברוקלין. כאן הוא שמח לפגוש את חברו לגלות שיחדיו חלקו את הדירה אצל הטטרי. הידיד הצעיר כבר לא היה צעיר כל כך: הוא היה ראש משפחה גדולה ומאושרת והשניים שמחו מאד לראות איש את רעהו. היה זה ידידו של לייזר שפתר לו את התעלומה.

כשבוע אחרי מעצרו של לייזר, ערך הטטרי מסיבה אליה הוזמן גם סגן ראש המשטרה החשאית. כאשר הלה היה שתוי כהלכה, שאל אותו הטטרי, כאילו בדרך אגב, מה קרה לדייר היהודי שלו. " אתה מתכוון ליהודי עם הזקן השחור, עליו אמרת שהוא איש קדוש? ובכן, דבר מוזר קרה לו. הוא נידון למוות בירייה. פסק דין המוות היה צריך להיחתם על ידי "טרויקה" )שלישיה(: ראש המשטרה, אני כסגנו והחוקר הראשי. בדרך כלל אנו נוהגים לחתום על פסקי-דין אלה בלילה, אחרי "חגיגה" קטנה. אולם קרה משהו ובאותו לילה לא יכולתי להצטרף לטקס חתימת פסקי הדין. הם השאירו אותם חתומים על שולחני, כדי שאחתום עליהם בבוקר שלמחרת. "למחרת, כאשר באתי לעבודה, נפל מבטי לראשונה על גזר הדין של הדייר היהודי שלך. בדרך כלל אני נוהג לחתום אוטומטית, מבלי להרהר פעם או פעמיים. אולם הפעם זכרתי מה שאמרת לי לגבי יהודי זה. עברתי על התיק שלו וראיתי כי אין שום הוכחה לגבי האשמות שיוחסו לו. ובכן, מוזר ככל שיהיה, פחדתי לשלוח למוות אדם קדוש זה. אמרתי למזכיר שלי שיכתוב לו גזר-דין אחר, 10 שנות מאסר עם עבודת פרך. "אל תחשוב שהיה זה קל להשיג את הסכמת ה"בוס" שלי לשינוי גזר הדין, אולם אמרתי לו כי האיש היה שכן שלי וכי אני יכול לערוב אישית, כי הוא חף מכל פשע. לבסוף הוא הסכים ואני יכול לומר לך, כי אני שמח על מה שעשיתי. אחרי הכול, הלא אמרת לי כי הוא איש קדוש "... לייזר היה מלא הכרת תודה לטטרי ההוא, אולם הוא ידע כי הוא שימש שליח בידי ההשגחה הא-לוקית שהצילה אותו בדרך כה מופלאה. הוא ידע כי הייתה זו שמחת החג, שמחת חג הסוכות באותם ימים קשים, שעמדה לו ולחברו ובזכותה ניצל ממוות בטוח.

 

הבית שנמכר (לקראת שבת מלכותא)

     הסיפור הוא על הגאון רבי אברהם זצ"ל אחי הגר"א בעל "מעלות התורה", שהגרב"צ היה מצאצאיו, והיה מספרו כפי ששמע בנערותו מאביו ומזקנתו שכך היה מקובל בידם ובמשפחתם.

     הגאון רבי אברהם התגורר במקום מרוחק מווילנא. פעם אחת הוא מקבל מכתב מאחיו, רבנו הגר"א, שברצונו ללמוד עמו חברותא,  ולכן הוא מבקש ממנו אם יש באפשרותו לעבור דירה לווילנא, כדי שיוכלו ללמוד שם ביחד.  רבי אברהם השיב לאחיו הגר"א, שהוא היה מאוד רוצה לעבור לווילנא כדי ללמוד עימו יחד, אלא שאשתו אינה מסכימה בשום פנים לעזוב את עיר מגורם. ומדוע? משום מעשה שהיה:

     בווילנא ובכל הערים בליטא לא היו גדלים אתרוגים, ובכל שנה לקראת חג הסוכות היו מביאים אתרוגים ממדינות רחוקות, ומשום כן מחיר האתרוגים היה בד"כ מאוד יקר,  שעצם זה שאתרוג הוא פרי נדיר במקום הזה לבד, גורם להעלאת המחירים, וכאשר נוספו לזה עוד הוצאות הדרכים - זה גרם להעלאה נוספת.  היחידים מתוך הציבור שיכלו לקנות לעצמם אתרוג במחירים הללו - קנו, ואילו שאר הציבור שלא הייתה לו אפשרות לקנות אתרוג - היו גבאי העיר קונים אתרוג מקופת הקהל, ועליו היו כל הקהל מברכים בחג.

     שנה אחת החורף התארך, וממילא הפשרת השלגים הייתה בזמן מאוחר יותר, וכך יצא שכאשר התקרב חג הסוכות, הדרכים היו מלאות במים ולא הייתה אפשרות לעבור בהן, וכאשר הדרכים חסומות אין משלוחי אתרוגים, ולא היה אפילו אתרוג אחד בכל העיר ! כמה ימים לפני סוכות, הצליח להביא אחד מהסוחרים אתרוג אחד לעיר, אלא שאם כל שנה היו המחירים גבוהים, הרי שעתה ביקש עליו מחיר כפול ומכופל. גם היחידים שקנו לעצמם בכל שנה אתרוג, מיד התייאשו מלקנותו, כששמעו על המחיר הגבוה . גבאי הקהל נבהלו גם הם מהמחיר, ומיד התכנסו כדי לדון יחדיו אם חייבים לקנות במחיר כזה. לאחר דיון ארוך הוחלט שאין להם אפשרות לקנות במחיר כזה.  באותו יום חזר רבי אברהם לביתו בצער, על הידיעה שהשנה לא יהיה להם אתרוג בחג. בבית סיפר לאשתו על החלטת גבאי הקהל.  אשתו נבהלה מאוד, ואמרה: "איך יתכן חג סוכות בלי אתרוג ?" והתחילה לחשוב מה אפשר לעשות כדי להשיג את האתרוג, ופתאום עלה לה רעיון: הבית שבו התגוררו היה בית נאה, גדול ומרווח,  שקיבלוהו מהוריה בנדוניה של החתונה, ובאמת אינם צריכים בית כ"כ גדול, וממילא הם יכולים למכור אותו, לעבור לגור בצריף קטן כמו כל העניים, ובכסף של הבית יקנו את האתרוג. מיד הציעה את ההצעה לבעלה, רבי אברהם, והוא הסכים לדבריה. תיכף החליטו ללוות עכשיו מיד את הכסף לקניית האתרוג, ולאחר החג למכור את הבית, ובכסף שיקבלו עבורו יפרעו את החוב.  רבי אברהם יצא מיד ללוות את הסכום הדרוש לאתרוג, קנה את האתרוג,  ולשמחתם ולשמחת כל אנשי העיר, זכו לברך על האתרוג הנדיר הזה, ולקיים את המצווה כבכל שנה.  לאחר החג קיימו את החלטתם, מכרו את ביתם המרווח ובמקומו קנו צריף קטן, וביתרת הכסף פרעו את החוב.

     כאשר הגיע המכתב מהגר"א לעבור לווילנא, אמרה האישה הצדקנית לבעלה רבי אברהם: "כל יום שאני עוברת ליד הבית היפה שהיה לנו, ואני נזכרת שמכרנו אותו בשביל קיום מצוות אתרוג, אין לי הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם, ואת ההנאה הזו איני יכולה להפסיד", וממילא לא מסוגלת לעזוב את העיר לעולם. את התשובה הזו שלח רבי אברהם לאחיו הגר"א, שמשום כן, אפילו שהיה רוצה מאוד ללמוד עמו בחברותא - אין לו אפשרות לעבור לווילנא.  את הסיפור הזה היה מספר הגרב"צ בשיעוריו בהתרגשות רבה,  ובשנים האחרונות אף היה בוכה מהתרגשות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

חג הסוכות,לישב בסוכה ,מצווה חדשה, להזמין אורחים,מלחמת גוג ומגוג, חסידים,אנשי מעשה,



אמרי שפר י"ג תשרי ה'תשע"ח

 

  בבכיות של הימים הנוראים מתקנים את הבכיות שמקורן רע. בשמחה של חג הסוכות מתקנים את השמחה וההוללות הבלתי-רצויות של כל ימי השנה. (ישמח ישראל)  

     הזהר הקדוש מקשה על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" וכי ימיו מתים או שהוא מת? לכאורה מתאים לכתוב? ויקרב ישראל למות. אלא כאשר האדם הולך לבית עולמו כל ימיו באים אתו או אז כל לעיני כל הצדיקים כולם, אומר הקב"ה הניחו לפנינו את היום הראשון לאחר הבר מצווה הבה נבדוק אם הוא מלא או חלילה ריק.. מה גדולה הבושה, כאשר מגלים שהיום מלא אך ורק באוויר... ושום דבר רוחני לא התמלא בו! היום השני נראה דומה למדי.. ימים ריקים כאלו מסיים הזוהר הקדוש אינם רוצים לבוא לפני ה'!

     ''המוח שליט על הלב". הרגשות שאנו מרגישים ניתנים לשליטה. בעזרת המוח בכוחנו לקבוע מה נרגיש. יש מחשבות שמובילות לתחושות עצב ודכדוך, ולעומתן מחשבות אחרות מעוררות בלב שמחה ועליצות. (ספר התניא)

     המנהג של רבינו (כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) היה להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עילאין" קודם שאמר החרוז "שלום עליכם", ורבינו ז"ל אמר דבר נחמד בטעמא דמילתא, כי אנן קיימ"ל (סנהדרין צ"ג) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ולכן מהראוי להקדים לקבל את הצדיקים לפני המלאכים ודפח"ח.



הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים (סיפורי צדיקים, גליון 271)

     מסופר על יהודי עני אחד שבא אל הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זיע"א, והשיח את דאגתו בפניו, שהנה בתו הבכירה בגרה והגיעה לפרקה, והיא יושבת וממתנת זה עידן ועידנים, ולרש אין כל. נכמרו רחמיו של הרבי על העני, וכתב עבורו כתב בקשה לאחד העשירים מאנשי ??לומו הגר בעיר רחוקה, במכתב פירט הרבי בקיצור את תלאות האיש וגודל עניותו, וסיים בבקשה לקבל את העני המוסר כתב זה בסבר פנים יפות, ולסייע בעדו בגוף ובנפש ובהוצאות הנישואין הנצרכים לו בכבוד. הרבי חתם את המכתב בחתימת יד קדשו, מסרה ביד העני והורה לו לנסוע היישר לבית העשיר, ולבקש מלפניו שיעזור לו בצרתו לו צר.

     בהעדר מעות לתשלום שכר הנסיעה בעגלה, שירך העני את רגליו יום אחר יום, עד שכעבור שבועיים ימים מלאים טורח ועמל הדרך, הגיע לאותה העיר וסר מיד לבית העשיר. הוא כבר ייחל וציפה מאוד לקבל את הסכום הנצרך לו, ובהיותו מצויד במכתב נדיר שנשלח מצדיק הדור במיוחד עבורו, התהלך בהרגשה כמי שהממון כבר מונח בכיסו, ורצה כבר לשוב אל ביתו ולהתחיל לעסוק בנישואי בתו כראוי לה.  לשמחתו הוא מצא את העשיר בביתו, כאשר שמע שהוא מגיע אליו בשליחותו של הרבי, נענה מיד וקבלו בכבוד ובסבר פנים יפות, והזמינו לשבת עימו בטרקלינו. העני נכנס ברוב חשיבות, ומיד הוציא מחיקו את המכתב המהולל והגישו בפני העשיר. כראות העשיר את כתב יד קדשו של רבו המופנות ישירות אליו, שמח מאוד והודה נרגשות לעני על שזיכהו באיגרת זו הנעלה וחשובה בעיניו עד מאוד. ישב העשיר וקרא את המכתב הקצר בעיון רב כמה וכמה פעמים, ודקדק בו בכל תיבותיו ואותיותיו, כחסיד קוצק נאמן ידע היטב שאין שום אות ותג מיותר בדברי הרבי ויש לטרוח בהבנתו, הוא נראה כמעמיק רבות במחשבותיו גם במה שנטמן בין השיטין והתיבות. ובהיותו איש חכם ונבון חתר להבין דבר מתוך דבר, ולגלות גם את מה שלא נאמר במפורש והנה עם סיומו ללמוד את האיגרת הקדושה, הניחה בכבוד וביראה על גבי השולחן, ובפנותו אל העני אשר ישב כל העת בדממה והמתין בדריכות רבה, הוציא רובל כסף אחד ויחיד ונתנו בידו של העני, ופטרו הימנו לשלום.

     העני יצא מן הבית בתדהמה מלא אכזבה ומרירות קשה, הוא היה המום ולא ידע את נפשו, בשביל זה טרח את כל הטרחות הללו? בשביל רובל אחד בלבד? וכי בשביל כך טרח בנסיעה רחוקה לקוצק, ומקוצק אל בית העשיר ימים רבים ושבועות תמימים, בשביל רובל אחד? כיצד יתכן כזאת? שאל את עצמו העני שוב ושוב, הרי נראה היה שהעשיר נהנה מאד מן המכתב שקיבל מהרבי, וייחס לכך חשיבות עליונה, ולבסוף כשהגיע הדבר למעשה, שלח אותו מעם פניו בבושת פנים עם רובל בודד וגלמוד... הוא היה סמוך ובטוח במכתב זה שממנו תבוא הישועה מצרתו הגדולה, והשליך את כל יהבו על המכתב הנדיר שהצליח לקבל מן הצדיק, ואשר נכתב במיוחד עבורו בכתב יד קדשו. והנה עתה התברר שאין כאן ולא כלום. לבו נשבר בקרבו, ובקושי סחב את עצמו בדרכו חזרה, הוא יצא את העיר בעצלתיים בלב כואב ודואב, וכשדמעות רותחות זולגות מעיניו החל בוכה ומתחנן בפני אביו שבשמים, הוא דיבר ממעמקי לבבו לפניו יתברך, ושטח את כל מרי ליבו הקשה, מתברר אפוא,  תינה האיש את צערו בבכי שלאחר ייאוש, שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיעני מן העניות הקשה ומרה, אם גם מכתב נדיר ומיוחד שכזה לא הועיל כלום, הרי שאין שום דבר בעולם שיוכל להושיע, רק נס מן השמים, רק אתה יושב מרומים הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, אתה היחיד בעולם שיכול לעזרני, אנא ראה בצרתי ובשברון לבי ושלח נא את ברכתך הנאמנה.  כך היה העני הולך בדרכו כמה שעות טובות, בוכה ומתפלל ומבקש, ולבו קשה ומר עליו מאוד.

     לפתע באחת ננער בפתאומיות ממחשבותיו הנוגות, הוא ראה נכחו כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים המגיחה מולו ושועטת ממש אליו, נראה היה שמישהו רודף אחריו ומחפש אותו. כשהתקרבה הכרכרה והשיגה את האיש, נעצרה על ידו בבת אחת, שליח מיוחד מאת הגביר העשיר קפץ מתוכה וניגש היישר אל העני בשמחה רבה ואמר: ברוך השם שמצאתיך פה, הנה אדוני העשיר שלחני לחפש אחריך בכל דרך, והוא שלח עבורך מעטפה זו. ובאומרו תחב בידו מעטפה תפוחה מלאה ומרשרשת של כמה אלפים טבין ותקילין, שהיו בה הרבה יותר מן הנצרך להוצאות הנישואין בלבד. הוא קיבל פתאום גם את פרנסתו מן המוכן לכמה שנים טובות ומסודרות מראש. העני שמח כמובן מאוד על התשורה הפתאומית והבלתי צפויה הזו, אך מאידך היה מבולבל ונבוך, מה הולך כאן? התפלא האיש על התנהגותו המוזרה של העשיר הגדול הלא הוא אדם פיקח וחכם. ומדוע מתחילה כשהגיע עם המכתב בידו הוא פטרו בקרירות מופגנת וברובל אחד ויחיד. ופתאום לאחר כמה שעות שינה את דעתו מקצה לקצה והוא רודף אחריו לשלוח לו הון עתק שכזה.  המבוכה הגדולה, הסקרנות והתימהון הציקו לו מאוד, עד שהחליט שהוא מוכרח לעמוד על פשר הדבר, הוא הסתובב אפוא בחזרה והחיש פעמיו שוב אל אותה העיר, ושוב התדפק על דלתי העשיר אשר שמח מאוד לקראתו, והכניסו באהבה ובכבוד גדול אל ביתו. "הלא זהו האיש שהביא לנו פריסת שלום ואיגרת את שמחתו הגדולה בו. השתוממותו של העני גברה והתחזקה והוא שטח את פליאתו הגדולה בפני החסיד העשיר, מה קרה כאן? מדוע זה שינית פתאום את דעתך מקצה לקצה בתוך מספר שעות? ואם מתחילה לא רצית לתת לי כי אם רובל אחד בלבד, איך פתאום נתת סכום עצום שכזה? ענה לו העשיר בטוב טעם ודעת, טעות היא בידך, אני לא שיניתי את דעתי כלל וכלל, ברם, מתחילה כשבאת לפני עם מכתבו הנפלא והנאמן של רבנו הקדוש, ולמדתי בו בעיון, הבנתי מתוכו את אשר נרמז לי בין השיטין, שיש לדאוג גם לנפשך ונשמתך ולא רק לכסף בלבד, כדרכם של הצדיקים הקדושים, בכל בקשה גשמית שבאה לפניהם, לרדת גם לשורשה הרוחני מהיכן משתלשלת צרת הגוף הזו בשורש שבנשמה. והרבי רומז במכתבו על כך שצרתך בממון נובעת מחוסר אמונה וביטחון בהשם יתברך, שמידת הפרנסה כמידת האמונה,  ומי שאמונתו רופפת, גם פרנסתו כן, ושיש לחזק בך את האמונה והתקווה והביטחון במי שהיכולת בידו. לפיכך נאלצתי מתחילה לשלחך מעמי בבושת פנים, על אף שהיה קשה לי מאד להעמיד פנים כמי שלא נענה למכתב בקשה מיוחד מן הרבי, ובכך נשבר לבך בקרבך, כאשר נוכחת שאף מכתב מיוחד שהצלחת לקבל מגדול הדור אינו מועיל מאומה, ומתוך כך זכית להכיר האמת שאין לבטוח ולהאמין בשום גורם אחר, כי אם בשם יתברך בכבודו ובעצמו, אשר הוא משפיע ברצונו ומברך למאמין ולבוטח בו, דרך ברכת עבדיו הצדיקים. ורק אחר ששפכת שיח בתחנונים כנים מעומקא דליבא לפני קונך, ונתחזק איתן בלבך הביטחון בצור עולמים ברוך הוא, ונמצאת ששורש צרתך שבנפש ובנשמה נתרפאה, אז יכולתי גם להמשיך בתוצאת ישועת הגוף ועזרת הממון שנצרך לך . ועתה סע נא לביתך לשלום ויהי ה' עמך, ומכאן והלאה בעזרת השם תרום קרנך בכבוד כברכתו הנאמנה של הרבי הקדוש הנרמזת מתוך מכתבו, כפי שהבנתי בו. רק זאת תדע ולא תשכח לעולם לשטוח תפילתך ויהבך רק בו יתברך, ולבקש תמיד מלפניו על הצלחתך בכל דבר, כי הוא לבדו הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים. נסע האיש לביתו והשיא את בתו בכבוד גדול ומאותו היום התגלגל מזלו לטובה והייתה הברכה מצויה תמיד בביתו, ונהפך לאיש חסיד נאמן, כשאינו שוכח לעולם מה הביאו לכל זו הגדולה ונעשה איש מאמין ובוטח בהשם תמיד בביטחון איתן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

הימים הנוראים,מתקנים,בכיות,שמחה,הוללות,הבר מצווה,הבושה,המוח,שליט ,הלב,מלאכי השרת,



אמרי שפר י"ב תשרי ה'תשע"ח

 

 

אחד מגדולי תלמידי – החכמים שבבני ברק פגש בדרכו באברך צעיר בערב סוכות, בשנה שיום – טוב הראשון של החג חל להיות בשבת, ואין בו נטילת לולב, ואמר לו: "שמע, כולם טרודים היום בחיפוש אחרי אתרוג מהודר כדי לקיים מצווה דרבנן (מצוות ד' מינים בחול המועד אינה אלא מדרבנן), ואני הולך לקיים מצווה דאורייתא, דהיינו לקנות בגדי חג לאשתי!"

    אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה

     הבה נתבונן מתי זוכה אדם לבוא לשמחתו של בורא עולם? הזדמנות מעין זו באה לידינו רק לאחר מלאות ימינו ושנותינו, כאשר אנו באים לעולם הבא, שכן כל עוד אדם חי הגוף הגשמי שלו מפריע לו לראות את הבורא, רק מרגע בו הוא מת והוא מסוגל לזכות להיות במחיצת הבורא, אך רק אם במשך כל חייו זיכך וטיהר את עצמו בלי הרף. אולם מצווה אותנו הקב"ה אל תראו פני ריקם, אל תבואו לשם – בידיים ריקות!

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" – דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה – לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח, וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... – שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

כישרון נולד (על-פי 'הניגון והריקוד בחסידות')

"רבי, אינני יכול עוד!", קרא יוס'ל המוכסן בשיברון לב. מעבר לשולחן הביט בו ה 'סבא' משפולי בעיניו הטובות, ועודד אותו לשפוך את אשר על לבו.

זה היה בערב שבת מברכים חודש אלול. דרך ארוכה עשה יוס'ל מהכפר שבו התגורר עד מעונו של הצדיק. בדמעות גולל את מסכת הסבל שהוא סופג מידי הפריץ. הכול החל בפורים שעבר, כאשר יוס'ל קיים את מצוות "עד דלא ידע" בהידור ואז פצח בריקוד סוער. בדיוק הזדמן הפריץ למקום, ומאז הוא מזמן אותו חדשים לבקרים לבדר את אורחיו במחולות ולהפגין את כישורי הריקוד שלו.

"רבי", התייפח היהודי, "כיצד נגזרה עליי גזירה משונה כזאת, להיות רקדן במש??אות הפריצים ההוללים?! אמנם אני עוצם את עיניי ומכוון לשם שמים, אך מדוע נחתה עליי צרה כזאת?!".

מילותיו של ה 'סבא' משפולי הביאו מזור לנפשו הכאובה של היהודי. "דע", אמר לו, "שריקודיך שנעשים לשם שמים טומנים ניצוצות של קדושה בלב הערלים. מי יודע, בזכות זה אולי ייטיבו עם יהודים אחרים. אף אני השתמשתי בכישרון הריקוד כדי לפייס פריצים שהענישו יהודים".

כדי להעלות את מצב רוחו של היהודי הזמינו ה 'סבא' לשמש שליח ציבור בתפילות השבת. יוס'ל תמה על ההזמנה, שכן מעולם לא ניסה להיות חזן. ועם זה, חזקה עליו מצוות הרבי. בדחילו ורחימו ניגש אל התיבה, עצם את עיניו, כחכח בגרונו, ופתח בתפילת קבלת שבת.

מפיו בקעו זמירות ערבות. קולו נסק לגבהים שלא הכיר, ונעימות התפילה השתפכו בחלל בית המדרש. תפילתו של יוס'ל הילכה קסם על הציבור, עד שהגבאי ביקשו לכבד את הציבור גם בשאר תפילות השבת.

ביום ראשון ביקש יוס'ל להיפרד מה 'סבא'. שוב הופתע כאשר צוּוה שלא לחזור לביתו אלא לנסוע לקרקוב. "עליך לגשת לבית הכנסת הגדול, ולהציע את עצמך למשרת החזן בימים הנוראים. גם אם תסורב", הבהיר ה 'סבא', "אל תתרשם. סע לשם לקראת הימים הנוראים והתפלל שם".

ר' יוס'ל תהה לפשר ההוראה אך ציית. הוא שם את פעמיו לקרקוב, ושם הִפנו אותו אל ר' משולם הורביץ, פרנס ותלמיד חכם, שהיה בעל השפעה רבה אך נמנה עם המתנגדים לחסידות. הלה יידע את יוס'ל כי משרת החזן תפוסה, אך ניאות לבחון את כישוריו של המועמד, שטרח ועשה דרך ארוכה כל-כך.

הגבאים התכנסו, ויוס'ל פצח בנעימת הימים הנוראים. קולו הצלול והרך המס את מאזיניו, ובכל-זאת צינן ר' משולם את התלהבות עמיתיו, וטען כי חסרה ליוס'ל ההתמקצעות בתחום וניכר עליו שבלתי-מנוסה הוא. גם המלצתו של ה 'סבא' משפולי לא שינתה את דעתו.

שמעו של החזן הכישרוני שבא מהכפר החל להתהלך ברחובות העיר. הבריות שחו על שירתו המרגשת, והביעו החמצה על דחיית מועמדותו. בערב ראש השנה, כאשר יוס'ל הגיע לקרקוב כדי להתפלל בה, כהוראת ה 'סבא', נפל דבר: החזן שהוזמן על-ידי הקהילה נפל למשכב. כעת לא היה מנוס מלהזמין את יוס'ל אל עמוד התפילה.

יוס'ל הצליח להרטיט את הלבבות בתפילתו. בשעה שהתפלל לפני התיבה עצם יוס'ל את עיניו ונסק אל מחוזות הכיסופים. קולו ה??תפך ברגש וסחף את הקהל כולו.

בעוד יוס'ל חוגג את החג בקרקוב התהלך הפריץ שלו ברחובות הכפר, וגילה שבית המזיגה של יוס'ל סגור. בירור קצר העלה כי נסע להתפלל בחברת אחיו בקרקוב. בדיוק נזדמנו לו עסקים בעיר, וכשהגיע לשם ציווה על משרתיו להביא לפניו את יוס'ל ולשאול לפשר הדבר.

המשרתים יצאו אל בית הכנסת ושבו כלעומת שבאו. הם דיווחו לפריץ כי יוס'ל מזמר שם בלי הפסקה ואין ביכולתם לדבר עמו. סקרנותו של הפריץ התעוררה. הוא היה חובב מוזיקה מושבע. לא אחת ערך קונצרטים בארמונו ואירח בהם אמנים ידועי שם. עד עתה הכיר את יכולות הריקוד של יוס'ל, אך לא את כישרון הזמרה שלו.

הוא הסווה את מראהו הנכרי ושם את פעמיו אל בית הכנסת. הסתנן בשקט לאולם, ונעמד בשורות האחוריות, כורה אוזן לשירתו של החוכר שלו.

בדיוק אז החל יוס'ל לסלסל נעימה עריבה. פיו של הפריץ נפער בתדהמה. מעולם לא שמע שירה זכה ושובת-לב כל-כך. זמן רב האזין כמכושף לתפילה. לבסוף שב לאכסנייתו, ובלבו החלטה לטפח את כישורי הזמרה של יוס'ל שלו. כישרון גדול כזה ראוי ליחס מכובד.

בימים שלאחר מכן חקר הפריץ וגילה כי קהל המתפללים רוצה במינויו של יוס'ל לחזן קבוע, אך יש כיס התנגדות סרבני בדמות ר' משולם הורביץ. ביקש הפריץ להיפגש עם ר' משולם, והציע לו הצעה נדיבה: הוא ישלם את שכרו של יוס'ל במשך חמש שנים.

למשמע הדברים נאלם ר' משולם דום. אם הפריץ, שאינו חשוד באמונת צדיקים, שם את כספו כדי לתמוך בכפרי שנהפך לחזן במצוות ה'סבא' משפולי – אין הוא יכול להתעלם מזה. אין זאת אלא שיד ה' בדבר. באותו רגע זכה יוס'ל במינוי המכובד ונעשה שליח הציבור הרשמי של בית הכנסת הגדול בקרקוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

תלמידי חכמים,בני ברק,ערב סוכות, א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה,בידיים ריקות,עולם הבא,לחסות,זרם,מטר,ערוגות הבושם,



אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ח

 

בעל ה 'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הסביר על פי משל מדוע מכונה חג הסוכות "זמן שמחתנו" : כל פרי יש לו זמן ועונה משלו, וכאשר עוברת העונה, שוב אין אותו פרי בנמצא. אולם, אם רוצים לאכול מהפרי לאחר תום עונתו, אזי בעת העונה כשהפרי מצוי, עושים ממנו "שימורים", למען יוכלו לאכול ממנו במשך כל השנה. כן הדבר בחג הסוכות - שהוא "זמן שמחתנו" - כעת הוא הזמן והעונה של השמחה, על כן צריך לאסוף הרבה שמחה ולשמר את השמחה לכל השנה...

      בעשרת ימי תשובה. הקב"ה מתקרב אל ברואיו ", דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מי שהשפעה אדירה זו של קדושה משפיעה עליו לטובה, והוא מנסה להתחיל לתקן את דרכיו, אות הוא שעדין נותרה בו לחלוחית של טוב, והוא זוכה ונכתב לחיים. אך אם, חלילה, האדם נותר אדיש, וקרבת ה' איננה פועלת בלבו מאומה, זהו סימן שבתוכו פנימה הוא כבר מנתק לגמרי, ועליו נאמר " לא זכו - נכתבים למיתה'' )המלקט(

    בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות. וכי ששאלו שאלה זאת את רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות  )דרך שיחה(

     כתב המשנה ברורה (סימן תרכ"ז ג' ) "כי בנעילה הוא חתימת הגזר דין שנכתב בר"ה על בני אדם, לטוב ולרע. ויזדרז מאד בתפילת נעילה, כי תכלית כל עשי"ת הוא יו"כ ותכלית יו"כ הוא תפילת נעילה, שהכול הולך אחר החיתום, ואם לא עכשיו אימתי . "ולכן אף אם חלש מחמת התענית, מ"מ יאזור כגיבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת, והבא לטהר מסייעין בידו ויחתם בספר חיים טובים''.

גרוטאות ) הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א.(

     לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים.  אחת החצרות הייתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר,  שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'... היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם . כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פנוי החצר הזו נזקקה העירייה ליותר ממאה וחמישים משאיות אשפה!

     בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא ייתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו... בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, כשרקע בידיו וברגליו,  וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העירייה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה...  סופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה, והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום,  שלחה העירייה פועלים של מחלקת הנטיעות, והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום הייתה עדנה.

     כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן , ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים... הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופייה והדרה.  הוא ניגש אליו בעדינות, וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך... יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר... ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים... ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד.  האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר... בקיצור,  ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה..."

החי בתוך האשפה אינו מרגיש בצחנתה ! נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ  מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית?  התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!" עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, והוא נושם עמוק מלא ריאותיו אשפה מצחינה, ובטוח אין עוד אויר צח שכזה.. וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבורא..."  את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: כשהיצר הרע חי עם האדם הוא לא אורח שלו - אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כלו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא! 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

זמן שמחתנו,שימורים,חג הסוכות,שמחה,אדיש,לחלוחית,מי יחיה,מי ימות, החיתום,ונתנה תוקף,תפילת נעילה,בספר חיים טובים,


אמרי שפר ט' תשרי ה'תשע"ח

 

בימים קדושים אלו יוצאים כל בית ישראל מדירת "קבע" ועוברים לדירת "עראי" לסוכה הקטנה, וזאת בכדי שנדע ונבין שאין "השמחה" נמצאת דווקא בבית הגדול עם הכלים והרהיטים המפוארים, אלא השמחה "האמתית" נמצאת דווקא בסוכה הקטנה שאינה תלויה בהבלי העולם הזה ועל כן נצטווינו לשמוח בה.

     בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.

     בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא...

    העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

 

     העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך”. (של"ה הק'(

 

     "העולם סבור כי התשובה היא משימה קשה מאוד. איך הדבר כן. התשובה היא ההחלטה שהאדם מקבל עליו שלא לעשות עוד את מה שעשה עד כה". (רבי צבי-הירש מרימנוב)

     הרבי מזיכלין הרה"ק ר' שמואל אבא. ישב בתוך סוכתו ונטפו הגשמים על פניו. קם וזעק: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אהבתו הגדולה של הרבי מזיכלין למצות סוכה הכריעה את הכף והגשמים פסקו.

    ״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג,לא). התורה מאחלת שהלוואי שיבואו לעולם דורות צדיקים וישרים כל-כך, שיום כיפור ישמש לא לכפרת חטאים, אלא כ'חוק', מסורת מימים קדמונים. (אלשיך)



כל נדרי במוצאי הצום

האורות בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט שבגרמניה כבו. השומרים עזבו את משמרתם. הדלתות המרכזיות ננעלו, ואחרוני היוצאים החלו לפסוע לביתם. החזן הראשי, ר' צודיק גרינוולד , קיפל את טליתו ואת הבגדים המיוחדים שהוא נוהג ללבוש ביום הדין, והחל להתקדם לעבר הדלת הצדדית, שעדיין נשארה פתוחה.

ואז הוא נתקל ביהודי שהביט בתימהון לעבר אולם בית הכנסת. "למה סגור?!", שאל בתדהמה, "לא כל נדרי היום?!". החזן נבוך לרגע והשיב: "כל נדרי היה אתמול, והערב סיימנו את תפילת נעילה". מבט של צער עמוק עלה על פני היהודי. "אוי, איך זה קרה לי!", מלמל בעיניים זולגות דמעות. "מאז ימי ילדותי הייתי הולך עם אבי לכל נדרי", הוסיף היהודי לומר. "זה היה חשוב כל-כך לאבא"...

לעולם לא מאוחר

לבו של החזן נכמר למראה כאבו של היהודי. "בוא", אמר לו בהחלטה של רגע. "אני החזן של בית הכנסת. אעשה בשבילך את כל נדרי". חיוך קל עלה על פני היהודי. ר' צודיק התעטף שוב בטלית ולבש מחדש את בגדיו שקיפל זה עתה.

"כל נדרי ואסרי וחרמי..." קולו של ר' צודיק מרעיד את אולם בית הכנסת הריק. רק הוא והיהודי נוכחים באולם, מתפללים שוב את התפילה הפותחת את יום הדין. מעיני היהודי זולגות דמעות בלי הפוגה, והתרגשותו מדביקה את החזן, שאף הוא מתקשה לכלוא את רגשותיו.

נפגשים בכל שנה

הסיפור הזה קרה לפני כחמש שנים. "בכל שנה, כשאני פוגש את היהודי הזה ביום הכיפורים, הוא אומר לי: 'אתה הכול נדרי שלי' ", מספר ר' צודיק. "בעבורי זו הייתה חוויה מרטיטה. רק בשביל רגע כזה כדאית כל השליחות שלי בגרמניה".

ביום הכיפורים הקרוב ישמש שוב שליח ציבור בבית הכנסת בגרמניה, זו השנה האחת-עשרה. "יש פה יהודים מכל הסוגים – ניצולי שואה, עולים מרוסיה, מקומיים וגם ישראלים. כל יהודי שלבו ער בא לבית הכנסת".

מוכר מיצים שנעשה חזן

ר' צודיק (37), תושב בני-ברק, הוא חזן ומורה לחזנות ולפיתוח קול. לעיסוקו זה הגיע בהשגחה פרטית מופלאה: "עבדתי לפרנסתי בחנות למיצים טבעיים. ביום חורפי אחד, כשבקושי היו לקוחות בחנות, סלסלתי לעצמי קטעי חזנות. עובר אורח שמע את שירתי, עצר לרגע ופנה אליי: 'מה אתה עושה פה?'. 'מוכר מיצים טבעיים', השבתי. 'התכוונתי, עם קול כזה מה אתה עושה פה?!'. זה היה גיסו של החזן משה שטרן. הוא לקח אותי אליו והשאר היסטוריה".

על אף השנים שחלפו ר' צודיק נרגש בכל שנה מחדש בגשתו לעמוד התפילה. "ביום הדין חותמים אותנו בספר החיים. כשליח ציבור האחריות המוטלת עליי גדולה מאוד: להעביר את התפילה בדרך שתעביר למתפללים את משמעות המילים, ושתתקבל התפילה לגמר חתימה טובה".



תפילה ביער (תודתנו למספר הסיפור, יעקב לרר, חולון)

מלחמת העולם השנייה זעזעה את חיינו השלווים בעיירה קרסנוברוד שבפולין. התגוררנו בבית גדול, הוריי, יונה ורישא, אחיי נחמיה, חנוך ואנוכי, וכמו-כן גרו איתנו דוד??י ובני דודיי.

כאשר גברו רוחות המלחמה, בשלהי קיץ תרצ"ט, גמלה בלבם של הוריי החלטה לברוח לרוסיה. הייתי אז בן שבע. הוריי ארזו מעט מיטלטלים, ויצאנו לעבר עיר הגבול למברג.

הגענו לאדמת רוסיה, שהייתה בטוחה יותר, אך אבא לא אהב את הקומוניסטים, והחליט לחזור לפולין. האם לא פחד? אבא סמך תמיד על הקב"ה, ודבר לא הרתיע אותו.

הגשנו בקשה רשמית לעבור את הגבול לפולין, ואז נתקלנו בתגובה חריפה מצד הרוסים, שראו בנו בוגדים. כעונש על רצוננו לחזור לפולין הוגלינו לערבות סיביר. שם רוכזו פליטים יהודים רבים מפולין. בדיעבד התברר שדווקא בגלות המתין לנו גלגל ההצלה למשך ימי המלחמה.

כמו פליטים אחרים, נדרשו הוריי לעבוד בכריתת עצים ביערות הענק. את גזרי העץ הכרותים היו משיטים בנהרות הארוכים, היורדים מצפונה של רוסיה לדרומה, עם זרם המים. בכל עיר היו אוספים מהם את הכמות שהקצו השלטונות לעיר.

לא הייתה עבודה טובה מזו בעבור אבי, שהיה סוחר עצים עוד בפולין. אבא נהג לשכור חלקות יער, לכרות את העצים ולמכור אותם בבלגיה ובהולנד, שלא היו משופעות בעצים. מגזעי העצים היו מייצרים אדנים לפסי הרכבת. אבא היה מומחה בהערכת שוויו של העץ בסקירה שטחית בלבד. לפי האומדן שלו היו מחתימים את העץ בחותמת מתאימה.

עם זה, אבא סבל מאסתמה, ולכן בסיביר זכה לפטור מעבודה. אלא שאבא הבחין כי מנהל העבודה, גוי ושמו בוברוב, מתקשה לחשב את תפוקת העבודה של הגולים. זה היה מחנה ובו חמש-מאות יהודים בעלי כושר עבודה, ואבא סייע לבוברוב בחישובים. כאשר בוברוב נלקח לשדה הקרב, המליץ למנות את אבי למחליפו. אבא ניאות בתמורה לפטור מעבודה בעבור אמי.

קרבו ובאו הימים הנוראים. אבא אמר לאימא: "אני מבטיח שלא אעבוד בראש השנה, וכל שכן ביום הכיפורים". מה עשה? הוא החביא את כלי העבודה שלו, ובראשם החותמת המיוחדת, במקום סתר, והכריז כי הוא נאלץ לשבות מעבודה עד להגעת חותמת חדשה מהעיר.

בימי ראש השנה נותר אבא בבית. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים מתוך מחזור תפילה שהיה ברשותו. אלא שהממונים דיווחו על יהודי שנעדר מן העבודה בתאריכים הנקובים, וההנהלה שישבה בנובוסיבירסק קיימה ישיבה מיוחדת לדון בעונשו.

סכנה גדולה ארבה לאבא. בשעת מלחמה הממונים עליו היו רשאים להוציאו להורג במשפט שדה מהיר. אך אבא לא פחד. אמונתו ביושב במרומים הייתה איתנה. חלפו הימים, ועד שהממונים הגיעו למחנה מהעיר כבר הגיע יום הכיפורים.

השכם בבוקר לקח עמו אבא את הטלית ומחזור התפילה, ויצא אל היער. החורף כבר היה בשיא תוקפו, והמרחבים היו מושלגים וצחורים. וכך, באמצע יער, אבא נעמד עטוף בטלית והחל להתפלל. הוא החל לסלסל בקולו את פיוטי התפילה המוכרים של יום הכיפורים, וההד הוליך את קולו במרחבי היער, ואט-אט החלו להיאסף סביבו כל היהודים שנאלצו לעבוד בחטיבת עצים ביום הקדוש.

פתאום הופיע פרש. זה היה הממונה על העבודה. הוא הביט בנעשֶה, הסתלק מהמקום ושב אליו כעבור רגעים מועטים, מלוּוה כיתת פרשים חמושים. בינתיים אימא חשה אל אבא והפצירה בו להפסיק את התפילה. אני זוכר את עצמי אוחז בשולי שמלתה של אימא המתחננת לפני אבא שיחדל, אך אבא בשלו. "אמרתי לכם שלא אעבוד ביום הכיפורים", אמר בהחלטיות, "רק אתפלל".

כיתת הפרשים הקיפה את ציבור היהודים השרוי בתפילה. כלי הנשק שלהם היו דרוכים ומכוּונים אל המתפללים. חלפו רגעים ארוכים של מתח. פתאום סבו על עקבותיהם ונעלמו כלעומת שבאו.

לאחר מכן התברר פשר הנס. השומרים נדרשו לקבל אישור ממוסקווה כדי לפתוח בירי על הפליטים היהודים מפולין. אלא שדווקא מקבלי ההחלטות לא מיהרו להעניק את האישור לכך, בטענה כי אם יחוסלו היהודים – מי יחטוב את העצים במקומם? אין ספק, יד ההשגחה העליונה התערבה במוחש והצילה את אבא ואת כולנו.

אחרי יום הכיפורים שב אבא לעבודתו הסדירה, ואף לא נענש. הוא הוסיף לשמור על נחישותו היהודית עד תום המלחמה, בגלגולינו במדינות אירופה, עד שבחסדי שמים עלינו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת השחרור. לאורך כל הדרך נשאנו עמנו שני ספרי תורה, שהבאנו מפולין, ושמרנו עליהם מכל משמר. את בר-המצווה שלי כבר זכיתי לעשות בארץ ישראל.

בכל שנה, בהולכי לבית הכנסת ביום הכיפורים, אני רואה לנגד עיניי את תפילתם של אבא וחבריו הפליטים באמצע היער המושלג, מוקפים בחמושים המכוונים אליהם את נשקם. השלווה הקורנת מפניו של אבא, שמוסיף להתפלל בדבקות, מעניקה לי השראה בכל שנה מחדש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

דירת "קבע,דירת עראי,הסוכה הקטנה,לשוב בתשובה,ימי הסליחות,תפילת נעילה,כל נדרי,



 אמרי שפר ח' תשרי ה'תשע"ח

 

 

אם רואה ומבין האדם שאין עליו מליצה ישרה ח"ו, מה עצתו, ' מול', יעמוד עצמו כביכול לנוכח פני ד', מגיד פשע, ויאמר כל פשעו ויתוודה על כל חטאותיו בינו לבין קונו, ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, כזאת וכזאת עשיתי, ואתה ברחמיך סלח לנו, ואז בוודאי השם יתברך שהוא אב הרחמן יכפר ויסלח לו. ) ילקוט מאורי אור לר"ה בשם הרה"ק ממאקאריב זצוק"ל(

     החפץ חיים אומר שכשאדם מבקש סתום פיות משטיננו ומקטרגנו, שואלים למעלה מה עם הפה שלך, האם אתה שומר על פיך, אבל כשאדם נזהר על דיבורו אז יכולה להתקבל תפילתו.

     ה שפת אמת אומר למה מצווה לאכול בערב יום כיפור, כי בערב יום כיפור מצווה לפייס אחד את השני, והטבע שכשאדם צם הוא במתח ואין לו לב לשמוע לחברו, לפיכך אמרה התורה לאכול כדי שיהיה לו לב טוב למחול את חברו, כמו שכתוב אצל בועז ויאכל וייטב לבו.

     כתוב בזוהר שיש היכל ואוצר שפותחים אותו רק פעם אחת בשנה בזמן נעילה. האוצר הזה יש בו כל טוב שבעולם כפרה סליחה שפע וכל טוב, אם כן צריך להתחזק בנעילה מאד ויקבל השפע.

המחט שנעלמה (דברים טובים – שופטים)

     מלחמת יום הכיפורים.  בעשרות בתי כנסיות הופסקה תפילת היום הקדוש באזעקה מצמררת, כולם גויסו אל הקרב. המלחמה הייתה קשה מאות הרוגים ופצועים גבתה המלחמה הנוראית הזו. סיפורנו מתרחש במחנה צבאי ששהה במדבר בואכה מצרים, קבוצת לוחמים נלחמת כבר שלשה שבועות באזור, המראות לא הרפו לרגע כמו סרט בהילוך מהיר חלפו בראשו של אוריאל חייל שזה לא מכבר חגג את יום נישואיו ניגוני התזמורת התחלפו בקול רעמי התותחים, מי יכול להאמין כי שמחת החתונה תתחלף כה מהר בתוגת המוות, " ''טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה" הדהד באוזניו המשפט בשעה שראה את חבריו לנשק עולים בסערה השמימה. מול הבזקי הפלאש של הצלם בחתונה התערבלו להם הבזקי הפגזים שנפלו סביבו, מעודו לא חשב שייטול חלק פעיל במלחמה, לא משחק כמו באימונים המפרכים...  אלא מלחמה ממש, דם אש ותימרות עשן, פצועים והרוגים חששות ופחדים. אוריאל עוד הספיק להיפרד מאשתו הטריה בחטף, הוא הבטיח לה שישמור על עצמו אין לו שום כיסוי להבטחה זו,  הטנק שלו נפגע מספר פעמים מהטילים של המצריים אך הוא ניצל בדרך נס. עתה חלפה התקופה הקשה והגיעו הימים המעודדים, התמונה השתנתה בשדה קרב הצבא המצרי חטף מכה קשה,  ובשדה הקרב חל מהפך בהתערבות ארה"ב ורוסיה חלה הפסקת האש, אורי מפקד הפלוגה הסתובב בין החיילים ועודד אותם הוא לא נתן להרפות בכוננות,  השקט מתעה כמו השקט שלפני המלחמה אמר לפיקודיו.

     אוריאל המתין לרדת הלילה וביקש ממנו שחרור הביתה למספר שעות. "אין סיכוי" אמר אורי בצמרת הפיקוד דורשים כוננות גבוהה ולא מאשרים שום שחרור. "אולי בכל זאת" ניסה אוריאל שוב, "כבר ארבעה ימים שיש שקט רק לומר שלום ולחזור אתה יודע אנחנו זוג טרי עכשיו נישאנו" "צר לי" השיב המ"פ "אין שחרורים חבל על הבקשה איש לא ישחרר אותך מכאן, אפילו הא-לוקים שאתה מאמין בו לא יוכל לתת לך חופשה." המשפט האחרון קומם את אוריאל אפילו שהיה החייל הדתי היחיד בפלוגה מעולם הנושא הדתי לא עלה על הפרק במלחמה, הוא החליט להשיב ואמר לאורי המ"פ "אתה אמנם המפקד כאן וזכותך למנוע ממני שחרור, אבל הא-לוקים שאני מאמין בו יכול הכול ואם הוא יחליט שאני יצא מכאן אז זה יקרה..." " אתה יכול לומר מה שאתה רוצה" אמר אורי. "אבל אני אומר לך שוב, כל עוד ואני המפקד כאן אין שחרור ואין חופשה" אמר ונעלם לתוך חשכת הלילה.

     למחרת נחת במחנה מסוק ועליו כמה קציני רפואה שבאו להדגים בפני החיילים אמצעי רפואה שונים פרי פיתוח מעבדות המחקר של ארה"ב,  ביניהם הייתה גם מחט עירוי זעירה האמורה להחליף את המחט הגדולה והמסורבלת ששירתה את החיילים עד כה בהכנסת העירוי לווריד, כולם התכנסו באוהל המ"פ וקצין הרפואה ביקש להדגים את אופן השימוש בה וקרא מי מתנדב? אני הרים אוריאל את ידו השרוול הורם המחט הוחדרה פנימה ואוריאל בקושי חש את הדקירה, הקצין הראה לחיילים את השימוש הוציא את המחט או לפחות חשב שכך עשה, וביקש לארוז ציוד. לפתע הוא החוויר... "היכן המחט?" שאל. הוא הסתכל ימינה שמאלה המחט לא נמצאה... בשבריר השנייה הוא קלט שכנראה היא נשארה בגופו של אוריאל והימצאותה בגופו עלולה לגרום לסכנת חיים ומוות.  אל תזוז" קרא לעברו. מיד קיבעו לו את היד,  אלונקה נשלפה במהירות ואוריאל הושכב עליה,  המסוק כבר הפעיל את המנועים מוכן להמראה.  ממש בכניסה לבטן המסוק עוד הספיק לאחל לו אורי המ"פ רפואה שלימה ושיחזור בשלום. המסוק התרומם והאווירה הייתה קשה, ביקור שהיה אמור להקל על הטיפול בלוחמים הפצועים הסתיים בשאלה של חיים ומות לאחד החיילים הטובים ביותר.

     המסוק הגביה טוס אורי עמד על הקרקע ועיניו מושפלות לארץ ואז הוא הבחין במשהו ולא האמין... להבי המסוק פיזרו את החול שהיה לרגליו והוא ראה משהו מבצבץ הייתה זו המחט... שאכן לא חדרה כלל וכלל לגופו של אוריאל. לימים כשחבש את ספסלי בית המדרש סיפר שאותם רגעים, שם על החול הזהוב בלב המדבר חוללו בו את התפנית ואז הודיתי למשפט שאוריאל אמר לי ביום האתמול "שאם הא-לוקים רוצה שאצא מכאן אף אחד לא יכול למנוע זאת ממנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

מליצה,מגיד פשע,סתום פיות משטיננו,יום כיפור,לפייס,זמן נעילה,האוצר,מלחמת יום הכיפורים,כפרה,סליחה,שפע,כל טוב,



אמרי שפר ז' תשרי ה'תשע"ח

 

ביום הכיפורים יש ים של רחמים, אך צריך זהירות שלא נטבע בו! (ר' איצל'ה בלזר)

     בצחות אמרו, כי ממכלול הוויטמינים, הנחוץ ביותר להתפתחות הנער הוא 'ויטמין B .'שיפנים ויכריז "הַצְלָחָתִּי תלויה בי".

     בראש השנה נקרא ונאמר: "ותפילה, ותשובה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". ואכן הצדקה והחסד הם מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא. זכאי הוא בזכותם לשנה טובה ומבורכת! אבל השאלה הנשאלת היא: תפילה ותשובה, ניחא. אפשר לקיימן מיד, בו במקום, גם ביום הכיפורים, ולהעביר את רוע הגזירה. אבל צדקה – הרי הכסף הוא מוקצה, היא תאלץ להמתין עד לצאת היום הקדוש. ומה יהיה בינתיים? אולם יש לדעת כי זו טעות מרה וגורלית! טעות לחשוב, שהצדקה נעשית בפרוטות ושקלים בלבד! לא ולא! חיוך לשני, הוא צדקה. התעניינות כנה בשלומו, ויתור פעוט )כגון על מקום ישיבה, על מחזור תפילה, על פתיחת הארון, על עליה לתורה!!( הוא צדקה וחסד בל יתואר! וטעות לחשוב שצדקה וחסד הם רק לעניים ואביונים. גם לעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף, גם לאחים ולאחיות, בין אבות לבנים. מילה טובה, חיוך קורן, עידוד ומחמאה – והעברנו את רוע הגזירה.

     בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.

'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' )כא, ז(. (דברים טובים – שופטים)

     ונבאר זאת בסיפור שמסופר במקרה מצער קרה אצלנו בשכונה. מהצוק הגבוה שבקצה השכונה, מאחורי שורת הבתים האחרונה הצופה אל הנוף המרהיב שבעמק, נפל ילד בן 12 והתרסק אל התהום הפעורה. אנחנו קוראים למקום הזה משום מה 'עזאזל' הוא מזכיר לנו את הצוקים התלולים שלשם היו שולחים את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. זו הסיבה שאף אחד מילדי השכונה לא מתקרב לשם.  המקום מפחיד אותנו. טרשים וצמחיה סבוכה הרוחשת זוחלים ממינים שונים, וסכנת התדרדרות בצוק גורמים לנו לחפש מוקדי תעסוקה מעניינים יותר.

     אף אחד לא הבין מה בדיוק עשה שם רועי,  הילד שנפל אל התהום, מה בדיוק הוא חיפש שם . האמת היא שאף אחד גם לא בדיוק הכיר את רועי,  הילד גר בשכונה כבר כמעט שנתיים, אבל חברים לא היו לא. איך היו אומרים אצלנו בכיתה, 'אף אחד לא יורק לכיוון שלו'. אז אצל רועי זה היה הרבה יותר גרוע, אף אחד גם לא הסתכל לכיוון שלו. הוא הגיע לכיתה לפני כמעט שנתיים, הוא קיבל מקום בפינת הכיתה, ונשאר שם. בפינה. אף אחד לא הכיר אותו, אף אחד לא דיבר איתו, אף אחד לא הציע לו להכיר את השכונה החדשה, אף אחד גם לא הציע לו עזרה כדי להיכנס לעניינים. הוא פשוט היה שם,  כמו איזה עציץ קבוע בכיתה, כך גם היה רועי, עציץ.  אבל ההבדל הוא שאת העציץ משקים מדי פעם,  דואגים לו לאור ולאוויר. את רועי אף אחד לא השקה. כשכולם היו במגרש הספורט, היה רועי מסתובב בשכונה, מתבודד, כוסס ציפורניים ומחפש תעסוקה. כשאנחנו יצאנו למסלול אופניים, היינו רועים את ר??עי נגרר עם האופניים הישנות שלו במעלה ההר, אפילו לא עצרנו להגיד לו שלום, גם לא לעגנו לו. הוא פשוט לא היה קיים מבחינתנו . ועכשיו הוא כבר לא כאן, הוא כבר לא איתנו.

     בבוקר שלמחרת כינס מנהל בית הספר את כולנו, פניו היו חמורות, מעיניו נשקפה עצבות עמוקה, לידו עמדו המורים שנראו עצובים במיוחד, כאילו אחריות כבדה רובצת על כתפיהם. המנהל הביט בנו דקות ארוכות, העביר את עיניו מאחד לאחד, ואז שאל בקול עמוק ומלא יגון: 'האם תוכלו להרים את ידיכם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה?' התקוממנו.  קפצנו בבת אחת, 'מה קשור?' 'איך זה קשור אלינו ?' 'למה מאשימים אותנו?', 'בכלל לא הכרנו אותו',  צעק פתאום גידי מהשורה האחרונה. 'זאת הבעיה,  שלא הכרתם אותו!' אמר המנהל ופתח את החומש שלפניו. הוא דפדף לפרשת שופטים שבספר דברים.  היינו מרותקים לשמוע על החלל שנמצא קרוב לעיר, גופת אדם שאין ידוע מי הוא, ומדוע מת . בטקס גדול ורב משתתפים מתכנסים כולם ליד הנחל, וזקני העיר רוחצים את ידיהם במימי הנחל המעורבים בדמה של עגלת בקר המסמלת את דמו של האיש שנשפך. ואז הם אומרים: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!' האם יעלה על הדעת,  שזקני העיר, האנשים החכמים והשקולים, הם ששפכו את דמו של האיש?! הם שזרקו את גופת החלל מחוץ לעיר?! ברור שלא! אבל בכל זאת יש גם להם קשר לאירוע, אמר המנהל וציטט את דברי חז'ל: 'אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה'. זקני בית הדין רוחצים את ידיהם ומכריזים: לא התעלמנו ממנו! הרעים המנהל בקולו. כי כאשר יש התעלמות, אי תשומת לב, חוסר מחשבה על הזולת, אי אפשר לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה! אם נקבל על עצמנו מהיום ולהבא, לראות את השני, לחוש במצוקותיו, לאהוב כל אדם ולהיטיב אתו ככל שאפשר, לא יהיה אובדנו של רועי לחינם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

ביום הכיפורים,ים של רחמים,הוויטמינים,ותפילה,ותשובה,וצדקה,הקרן הקיימת, לשנה טובה ומבורכת!,טעות מרה,מחזור תפילה,פתיחת הארון,עליה לתורה!!,


אמרי שפר ו' תשרי ה'תשע"ח

 

בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!

     'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!

      הגה"צ רבי הלל כגן, משגיח ישיבת גרודנה, כשהיו נפרדים ממנו במוצאי יום כיפור היה אומר לבחורים: "עוד שלש מאות שישים וארבע ימים יום כיפור!"

   חובתו של כל אחד ואחד להישמר מאד בקיום כל דבר היוצא מפיו, כפי שנאמר (במדבר ל ג, ): " לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", שכן ביטוי שפתים שאינו ראוי עלול לקטרג על האדם ביום הדין.

אל תתייאש  (דברים טובים – שופטים)

     הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן סיפר פעם: כשהייתי ילד אהבתי מאוד את הקרקס. בכל הזדמנות הייתי הולך לראות את המופעים המרתקים, נהנה להתבונן בלוליינים שהתהלכו בגמישות על חבלים דקים, קפצו לתוך חישוקים בוערים וטיפס זה על גבו של זה בגמישות חתולית.  במיוחד אהבתי את החיות. הללו ריתקו אותי בצורה מיוחדת. היו שם קופים, כלבים, נמר אמיתי, אריה ופיל. הפיל היה אהוב עליי באופן מיוחד, הייתי מרותק אליו. היה משהו מיוחד בגמישות של הפיל ובפעולות המסובכות שיצליח לבצע למרות גודלו העצום. ואז שמתי לב לדבר מעניין: בהפסקות שבין ההופעות קושרים את הפיל באחת מפינות הקרקס.  שרשרת ברזל גדולה קשורה ליתד עץ בינונית שתקועה באדמה. התפלאתי. הפיל גדול. הכוח שלו גדול עוד יותר. ומה בדיוק מחזיק אותו שם? ידעתי שפיל גדול יכול לעקור עץ שלם על שורשיו, איך זה שאת גזיר העץ הלא גדול שאליו הוא מחובר הוא לא חושב לעקור ולברוח. מה בדיוק מחזיק אותו שם?! בהתחלה הסבירו לי שהוא פשוט מאולף.  קניתי את ההסבר. אבל כשגדלתי קצת שאלתי את עצמי, אם הוא מאולף אז למה לקשור אותו בכלל?  שנים חלפו ותשובה לא קיבלתי. כמעט שכחתי את השאלה עד שפגשתי מישהו חכם שהסביר לי את העניין: הפיל לא בורח מסיבה אחת. הוא קשור ליתד עץ כזו מאז שנולד. הוא לא מכיר משהו אחר. ואז הצלחתי לדמיין את הפיל הקטן. ראיתי אותו בדמיוני, רגע אחרי שנולד, כשרק עכשיו קשרו אותו בשרשרת הגדולה ליתד העץ. דמיינתי אותו מושך,  נע לפנים ולאחור, מנסה להשתחרר מנסה לתלוש את השרשרת, להוציא את יתד העץ ממקומה.  שעות ארוכות הוא נלחם בשרשרת המגבילה את תנועותיו, ומונעת ממנו את החופש והדרור. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להשתחרר עד שהתעייף. גם למחרת הוא ניסה. גם ביום שלאחריו. עד שהוא התרגל. הוא הבין שאין מצב, שהוא לא מסוגל להשתחרר, שהוא חייב להישאר שם כבול,  לנצח. מאז, הוא לא מנסה שוב. הוא פשוט נכנע למצב הנתון.

     כמובן שהפיל לא בדיוק מעניין אותנו.  מה שמעניין אותנו זה אנחנו. האם אנחנו לא דומים לפעמים לפיל המגודל הזה. האם לנו לא היו רצונות שאיפות מאווים שרצינו להגשים, דברים שרצינו להשיג שניסנו להגיע אליהם ולא הצלחנו, למרות שהתאמצנו. ואז הרמנו ידיים. התייאשנו, הורדנו ראש ואמרנו לעצמנו שככה נשאר תמיד. אבל כבר אמרו 'ייאוש שלא מדעת', הייאוש הוא מחוץ לחוק.  בן אדם צריך לנסות תמיד, שוב ושוב ושוב. זה אומר שהוא חי, זה אומר שהרצון שבו פועם. זה אומר שהוא מסוגל. שהוא יכול להגיע רחוק.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

ספרי חיים ומתים,בעולמות עליונים.קדיש,'גמר חתימה טובה',ביטוי שפתים ,לקטרג,האדם,ביום הדין,

 




 אמרי שפר ה' תשרי ה'תשע"ח

 

אכילה בערב יום הכיפורים הינה מצווה בפני עצמה, אך הואיל והיא הכנה למצות התענית ביום הכיפורים עצמו, הרי היא נחשבת כביכול ל"טפילה" למצווה "העיקרית", ולכן לא יברך עליה.
ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.

בין סליחה לפיוס יש הבדל. הסליחה באה כאשר אינני יודע אם פגעתי באדם, או כשמדובר בפגיעה קלה מאוד. לעומת זאת, כאשר ברור לי שפגעתי בו - עלי לפייסו! הפיוס הוא חובה כחלק מתהליך התשובה ואין די בכך שהאדם יאמר ‘סלחתי’. (רבי ירוחם ליבוביץ ממיר)

     היום הקדוש בפתח... מסופר שבליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים:  עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה.  עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא.  הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול.  עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי



הפרס הגדול (דברים טובים – שופטים)

     דומיניק ורולו היו שני איכרים מבוגרים שהתגוררו בכפר פשוט ונידח במחוז אלזס שבצפון צרפת. שכניהם בכפר השקט מנו כמה עשרות בודדות של משפחות. בסך הכול אכלס הכפר 47 משפחות, כך שכולם הכירו את כולם.  הכפר שהיה מרוחק מאזור יישוב התנהל כמו כל כפרי הדייגים מסוגו- בפשטות ובצניעות, כאשר אנשי הכפר מתפרנסים בדוחק מעמל יומם.  האנשים הפשוטים שבכפר לא היו מחוברים לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים, והם היו ניזונים בעיקר מערוצי חדשות מקומיים וממעט עיתונים שהגיעו אליהם אחת לכמה ימים. באחד הימים קרא דומיניק לרולו חברו הטוב, והצביע בפניו בהתרגשות על כתבה קטנה שנדחקה לאחד משולי העמודים הפנימיים שבעיתון הארצי: 'בכפר שבמחוז אלזס, זכה תושב בפרס הראשון בלוטו.  הזוכה המאושר עדיין לא דרש את הפרס העומד על עשרים וחמישה מיליון פרנקים...' 'אתה מבין מה כתוב כאן?!' אמר דומיניק לרולו בהתרגשות. 'אנחנו הכפר היחיד במחוז הזה. ואם אני לא זכית, וגם אתה לא, הרי שרק אחד מארבעים וחמישה התושבים האחרים הוא זה שזכה בפרס הגדול!'. רולו הנהן בראשו, ודומיניק אמר: 'אני מציע שנמצא את הזוכה לפני שיתפרסם הדבר ברחבי הכפר'...

     מאחר שמדובר היה בכפר קטן, ארכה מלאכת החיפוש זמן קצר יחסית, כבר בשעות הערב הגיעו השנים לביתו של אחרון התושבים שעדיין לא נבדק – ניקולה בלייטון. בלייטון שהיה זקן רווק שגר בגפו לא הגיב לדפיקותיהם של שני החברים, והם פתחו את הדלת ונכנסו פנימה. המראה שנגלה לעיניהם היה משמח ומפחיד כאחד: ניקולה בלייטון ישב על הספה אל מול קריין החדשות שבטלוויזיה, בידו טופס הלוטו,  והוא מחייך באושר – אך ללא רוח חיים. השניים הבינו כי בלייטון צפה בפרסום המספרים הזוכים שעלו בהגרלת הלוטו, וכשהבין שהוא הזוכה הגדול,  חייך באושר וקיבל דום לב מרוב התרגשות. רולו ודומיניק הביטו האחד בעיני השני ורק מחשבה אחת חלפה במוחם. הם החליטו למלא את מקומו של ניקולה בלייטון ולגרוף לכיסם את הפרס הגדול.  עוד באותו יום התקשרו השנים מן הטלפון הציבורי היחיד שפעל בכפר אל משרדי הלוטו, ורולו הזדהה כניקולה בלייטון, זוכה הלוטו המאושר. הפקידה מן העבר השני הייתה אדיבה ביותר והבטיחה לשלוח למחרת פקיד פייס שינהל את תהליכי הזכייה שיעביר את הפרס לזוכה בצורה רשמית.

     למחרת בצהריים כבר שהה רולו בביתו של ניקולה בלייטון , ודומיניק המתין בשביל המוביל אל הכפר. מיד כשנראתה מכונית מתקרבת אל הכפר החל דומיניק לצעוד ליד הרכב. הנהג, פקיד מעונב וחנוט בחליפה יוקרתית ביקש מדומיניק את עזרתו באיתור תושב בשם ניקולה בלייטון. דומיניק הציע להוביל אותו הישר אל ביתו, שם כבר המתין לו רולו כשבידו הטפסים אותם נטל מארון המסמכים של בלייטון.  לפקיד החביב שבירך אותו על זכייתו נענה בהתלהבות, הציג בפניו את מספר הביטוח הלאומי שלו, אותו נטל מבלי??טון, והבטיח להיזהר ולא לאבד את סכום הזכייה על תענוגות מפוקפקים. ' נותר שלב אחד להשלמת העברת הפרס' אמר הפקיד: 'והוא, אימות זהותו של הזוכה כניקולה בלייטון, מאחר ומדובר בכפר נידח שאין בו אמצעי זיהוי אלקטרוניים, אצטרך לשוב למחרת, ולבקש מאנשי המקום כי יצביעו בפניו על ניקולה בלייטון.  ולאחר זיהוי פשוט זה תוכל לקבל את השיק עם סכום הזכייה'. הפקיד נפרד בחביבות מרולו ועלה על מכוניתו, כשרולו ממהר ללכת אל ביתו של שותפו למזימה.

     דומיניק הנרגש שמח לראותו ושאל: 'האם קיבלת את הפרס?!' 'עדיין לא' אמר רולו והסביר לדומיניק את הבעיה, הם הבינו שלא תיוותר להם ברירה ועליהם לשתף את כל תושבי הכפר במעשה ההונאה. הם הכריזו על אסיפה דחופה ומיוחדת. ואחר הצהריים התאספו 44 משפחות הכפר בבית הקפה היחיד שפעל במקום, ורולו ודומיניק נעמדו בפני הקהל וסיפרו על זכייתו המפתיעה של ניקולה בלייטון, 'כדי שכולנו נוכל לזכות בפרס, יהיה עליכם לאשר - שרולו הוא אכן ניקולה בלייטון' הכריז דומיניק. בליל של קולות וצעקות פרץ לאחר ששני החברים סיימו את דבריהם, אך דומיניק השתיק את כולם והבטיח להם כי אם ישתפו פעולה, הרי שהפרס הגדול יתחלק שווה בשווה בין כולם. 'מהו סכום הזכייה?!' שאלו האנשים. 'עשרה מיליון פרנקים' שיקר דומיניק במצח נחושה. 'אם נחלק את הסכום בין כל התושבים, הרי שכל אחד יזכה במאתיים אלף פרנקים...!' האיכרים נענו בהתלהבות, ובשמחתם הגדולה על סכום הזכייה האגדי חגגו את האירוע עד לשעות הקטנות של הלילה.

     למחרת הופיע פקיד הלוטו, ושמע מכל תושבי הכפר אותם פגש כי רולו הוא אכן ניקולה בלייטון וכי מדובר באדם חביב ונעים הליכות. הפקיד הנהן בהסכמה ושלף מכיסו מעטפה גדולה, רולו ודומיניק ניגשו אליו בחיוך ולחצו את ידו בהתרגשות והמתינו לקבלת הפרס.  רעש הסירנות החריד את תושבי הכפר ההמומים,  אל הכביש הראשי התפרצו שתי ניידות משטרה וארבעה שוטרים זינקו מן הניידות ואזקו את דומיניק ורולו ללא גינונים מיותרים. מחלון הניידת הם ראו את הפקיד ניגש אל תושבת זקנה בשם סילביה, ומגיש לה את המעטפה. סילביה ניגשה אל חלון הניידת ואמרה לשנים: 'עם שקרנים, חייבים להתנהג בהתאם. התקשרתי למשרדי הלוטו והתברר לי שסכום הזכייה עומד על 25 מיליון פרנקים. שקלתי האם לדווח על ההונאה והתברר לי כי על דיווח הונאה בלוטו מקבלים עשרה אחוז מדמי הזכייה, אם כן לפי החשבון שלי, מגיע לי שתים וחצי מיליון פרנקים. ולא מאתיים אלף עלובים'. לצמד הפושעים, לא נותר אלא למרוט את שערותיהם בתסכול ולהאשים את עצמם...

     בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה על חשיבותו של הצדק והיושר, כתוב בלשון הפסוק: 'צדק צדק תרדוף', חז'ל מסבירים שהמילה 'צדק' הוכפלה בפסוק פעמיים, כדי ללמד אותנו לנהל את ??יינו במסלול הצדק והיושר. גם כאשר אנו מבקשים לברר את הצדק, עלינו לעשות זאת בדרכים ישרות והגונות ולא בדרכים עקלקלות. כאשר אדם הולך בדרך הצדק ולא מחפש דרכי רמאות, שקר, ופתלתלות, אזי זוכה הוא להמשך הבטחת התורה 'צדק צדק תרדוף – למען תחיה' וחייו יהיו מבורכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

אכילה,יום הכיפורים,על חטא,סליחה,פיוס,סלחתי,היום הקדוש,כל נדרי, עישרתם, עירבתם,הדליקו את הנר,עשרת ימי תשובה.  



אמרי שפר ד' תשרי ה'תשע"ח

 

 

החשבון הראשון שיעשו עם האדם בעולם הבא הוא שחי בלי חשבון...

     חז''ל מגלים שהחתונה של יעקב עם לאה הייתה בליל ראש השנה. הרבי מאיז'ביצא אומר, כאשר לאה מתחתנת עם יעקב אבינו, ורחל נותנת לה את הסימנים, אלה הסימנים שאנו אוכלים בראש השנה.

     תעבור על פשע ותמחה אשם מעל האותיות פ'ש'ע' הם האותיות צ'ת'פ' כאשר תעבור על האותיות פ'ש'ע', תמצא את האותיות, צ' ת' פ' שהם ראשי התיבות של צ 'דקה ת  'שובה פ 'ילול, וזהו, תשובה- תפילה- צדקה, שמעבירין את רוע הגזירה. וזהו, תעבור על פשע ותמחה אשם, ובכך אפשר לפרש, שמך מעולם עובר על פש''ע,

     תפוח בדבש – אנו מתפללים לשנה טובה ומתוקה וכן ''תפוח'' גימטרייא ''פרו ורבו''. ''דבש'' גימטרייא אישה. אנו מתפללים שלצאצאים שלנו יהיה מתוק הכול. המזל שלהם, המידות שלהם, הלימוד שלהם.

ההלוואה שהוחזרה (דברים טובים – שופטים)

     איש אחד הלווה אצל חברו סכום של מעות. עבר זמן, והוא עדיין לא החזיר את ההלוואה. ניגש אליו המלווה ושואל אותו: מה עם הכסף שאתה חייב לי? מתי אתה מחזיר אותו? אני?! שאל הלווה בתדהמה. אני?  כבר מזמן החזרתי לך עד הפרוטה האחרונה!  המלווה נדהם. זה ברור שהכסף לא הוחזר לו. אז על מה אתה מדבר? זהו שקר וגזל גם יחד. אבל איך יאלץ את המלווה להשיב את גזלתו ? ברוב דאגה פנה אל בית דינו של רבא, וסיפר לו את כל הסיפור כהווייתו. רבא הזמין את הלווה, ואמר לו שיצטרך לבוא ולהישבע שהחזיר את המעות בחזרה. שמע את זה האיש. ובאמת , עדין לא החזיר את הכסף. לגנוב, חשב שיצליח. אבל להישבע? מזה מאוד פחד. להישבע לשקר? – עד כדי כך לא רצה לחטוא. מה עשה? הביא קנה, שהיה חלול מבפנים.  והשחיל בתוכו את כל סכום הכסף שהיה חייב לחברו. אחר כך יצא מביתו כשהוא נסמך ונשען על הקנה שלו , כאילו מדובר במקל הליכה שגרתי. וכך הגיע אל בית הדין.  בבית הדין, חזר על טענתו. מזמן החזרתי לו את הכסף. לא יודע מה הוא ניטפל אלי. אמר לו רבא:  תישבע על כך?! כשנדרש להישבע עשה תרגיל מעניין. הוא לקח את המקל שלו, והעביר למלווה.  תחזיק לי את זה רגע! ביקש. כדי שאוכל להישבע...  האיש התמים החזיק את המקל ואז, הוא נטל בשתי ידיו ספר תורה ונשבע שהוא אישית נתן את כל המעות בידיו של זה שהלווה לו את הכסף. כשראה האיש אשר הלווה את הכסף, כי הלווה נשבע בספר תורה על החזרת הממון, הזדעזע, ותרגז בטנו.  ומתוך כעסו, לקח את הקנה משענת של שהחזיק עד עתה על פי בקשת הלווה, הטיח אותו בקרקע בכח, כמחאה והמקל נשבר. ברגע שנשבר הקנה,  נפלו והתפזרו כל המעות שהיו טמונים בו. רבא ציווה לספור את הסכום, והתגלה שזהו הסכום המדויק שהיה חייב לחברו.

     ואומרת הגמרא שם : נמצא שזה האיש היה נשבע באמת. כלומר, למרות שכל מה שעשה היה כדי להתחכם, ולמרות שמתחילה התכוון לגזול. הרי בכל אופן שבועתו שנשבע , הייתה שבועת אמת. מה הציל אותו? מידה אחת שהייתה לו: שהוא שמר את עצמו וחשש להישבע לשקר. בזכות זו שהוא לא רצה להישבע לשקר, הוא ניצל גם מהגזילה. לגזול הוא הסכים.  אבל להישבע לשקר – לא רצה. ובזכות המעשה הטוב האחד שלו, זכה להינצל מגזלה נוראה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 http://dosanova.co.il/

 

 

בעולם הבא,בלי חשבון,לאה,מתחתנת,יעקב אבינו,רחל,הסימנים,האותיות, תשובה,תפילה,צדקה,תפוח בדבש,



אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ז

 

 

אומר ה'שיח יצחק' דבר מענין: כתוב בגמרא "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה" (ביצה ט"ז). למה "הוצאות שבת" יצאו מן הכלל? מדוע עליהם לא חלה הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם"? מסביר ה'שיח יצחק' לפי דברי המדרש הנ"ל. כי השבת קיבלה ברכה מהקב"ה, ככתוב "ויברך אלוקים את יום השביעי". ובמקום שיש ברכה לא יכולה לחול הקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם. ) להגיד)

 

     ''אלה תולדות נח ..... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (, ט-י) פירש רש"י שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, בשם הרה"ק מפשיסחא שבשמות תולדותיו מרומז המעשים טובים,  שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את הדברים האלו: את שם לזכור תמיד את שם ה', שויתי ה' לנגדי תמיד, את חם לקיים כל מצוה בחום ובהתלהבות ולא כמצוות אנשים מלומדה, ואת יפת לעשות אך ורק מעשים שיהיו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

 

     חז"ל אומרים חותמו של הקב"ה אמת. יש מפרשים כך, שהאותיות והמילים של חותמת, מבחוץ הם הפוכות, אבל אחרי שחותמים נעשה כראוי. כך יש לפעמים אנשים, שכשלא מבינים את דרכי ה',  מיד יש להם טענות ח"ו, לזה אומרים להם חותמת מבחוץ נראה הפוך, אבל אם נסתכל טוב על הדבר נראה שזה ישר, מפני שהנהגת ה' וחותמו מדויק ואמת וישר.

 

    חז"ל אומרים שאחרי המבול בכה נח ואמר לה' שהיה לך לרחם על העולם, ענה לו ה': רועה שוטה, למה אתה נזכר עכשיו להתפלל,  למה לא התפללת ולמה לא בכית מקודם לפני המבול, מזה אנו רואים שצריך האדם להקדים בתפילה קודם שמגיע ח"ו פורעניות לעולם (מדרש(

 

הבטחה בסוכה (על-פי מחקרה של הד"ר א' פרבשטיין)

 

הטלפון צלצל במשרדו של דוד יזרעאל. הוא היה איש עסקים שהתגורר בוונצואלה, שאליה היגר אחרי שזכה להינצל מציפורני הנאצים.

מן האפרכסת נשמע קולו של חברו: "אני רוצה להזמין אותך לבוא הערב לביתי. אנחנו עורכים קבלת פנים לרב שבא לכאן משיקגו".

"בשמחה", השיב דוד ושאל לפשר בואו של הרב.

כשנכנס דוד לבית חברו וראה את הרב, משהו בפניו גרם לו להביט בו שוב ושוב. הרב סיפר שהוא ניצול שואה, ודוד נדרך. הרב הסביר שהביא עמו ספרים בעבור הקהילה המקומית ומטרתו לעורר את הלבבות בימי התשובה.

הרב דיבר על חשיבות המצוות של החגים. "יודעים אתם? אפילו במחנה ההשמדה אושוויץ תקעתי בשופר, ואפילו הקמתי סוכה. היה שם נער יהודי שדאג לי ל'לחם משנה', וכך זכיתי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה' בלב התופת".

למשמע הדברים חלפה צמרמורת בגופו של דוד. חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותם ימים של ערב חג הסוכות תש"ה. הוא היה אחד מאסירי 'צריף הנערים' במחנה אושוויץ.

בדרך-לא-דרך הצליחו הנערים לזכור את התאריכים העבריים, וציפו להם בחרדה. הם כינו אותם באירוניה מרה 'גבלס קלנדר' – לוח השנה של גבלס יימח שמו, וזאת מפני שבכל חג יהודי נהגו הנאצים הארורים לשלוח רבים מהנערים אל המשרפות.

בהתקרב ראש השנה תש"ה התרבו הידיעות שהנאצים סופגים מפלות. בלבבות ניצתה התקווה כי המלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של מיליוני יהודים, מתקרבת לסיומה. ואולם עד הרגע האחרון המשיכו חיות הטרף במלאכת ההשמדה.

בהכירם את מנהגם המרושע של הנאצים המתינו הילדים באימה גוברת לראש השנה. ואכן, כשלושת אלפים ילדים נלקחו ולא שבו. ההלם והכאב בקרב הנותרים היו קשים מנשוא. ועם זה עדיין נשתמרה רוח האמונה בלב הנותרים בחיים.

באותו יום הצליח אסיר אחד, רבי צבי-הירש מייזליש, הדיין מוויצן, לסייר בין הצריפים ובידו שופר ולתקוע בו. קול השופר עודד את רוחם של הילדים.

אחר-כך בא יום הכיפורים. הילדים גילו לחרדתם שהקלגסים הכינו בעבורם סלקצייה נוספת. עוד אלף מהם נלקחו ושולחו בדרך שממנה לא שבו. עתה נותרו אלף ילדים בלבד. וכך, בעוד חרבו של מלאך המוות קוטלת מכל עבר, הצליחו השרידים לדבוק במצוות במסירות נפש.

חג הסוכות התקרב. הרב מייזליש, בעזרת עוד יהודים, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולבנות סוכה בתוך מחנה אושוויץ. הם פירקו דרגשים מהצריפים ובנו מהם סוכה נמוכה ונסתרת. סיני אדלר העיד כי היה אחד האסירים שזכו לשבת בסוכה. בשעת מעשה הסתפק אם הסוכה כשרה, מפני שהייתה קטנה ביותר; ואולם דיי היה במראה הסוכה בלב התופת כדי להרנין את הלבבות.

ביום האחרון של החג הצליח אדלר להשתחל פנימה אל הסוכה, ואמר בה את תפילת 'יהי רצון' שיש הנוהגים לאומרה בפרידה מן הסוכה. בתוך ליבו פיעמה התפילה שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת, ובשנה הבאה יזכה לשבת כבן-חורין בסוכה כשרה.

דוד יזרעאל היה אז בן חמש-עשרה. בהיותו דובר גרמנית נתמנה לעוזרו של אסיר פולני, שעבד בבית החולים של המחנה, וסייע בחלוקת מזון. לילה אחד, בעודו ישן, העיר אותו אחד האסירים. "אנא, זקוק אני לעזרה!", לחש האסיר ביידיש. "אינך מכיר אותי. אני הדיין מוויצן".

דוד לא הכיר את הדיין מוויצן, אך ליבו אמר לו שראוי לסייע לאיש. "זכיתי לבנות סוכה", אמר הדיין מוויצן בעיניים בורקות, "ומחר יחול חג הסוכות. אנא, עזור לי לקיים את מצוות 'לישב בסוכה', ודאג לי בבקשה ל'לחם משנה'. יודע אני שיש לך גישה למזון. רק אברך על הלחם ואקח פיסה קטנה ולא יותר".

בתחילה התקשה דוד להאמין למשמע אוזניו. סוכה באושוויץ?! האוּמנם?! הוא חשד כי האיש הוזה. ואולם הלה תיאר לפני הנער כיצד בנה את הסוכה, וזה השתכנע.

זמן מה התלבט. מילוי הבקשה היה כרוך בסכנה גדולה. בסופו של דבר החליט שאם הוא כבר מהמר – יהמר עד הסוף. "אם אכן יש לך סוכה", אמר לדיין, "מדוע לא אזכה גם אני להשתתף בקיום המצווה? אכנס איתך לסוכה".

"אינני מוכן שתסכן את חייך!", השיב הדיין בתקיפות. "אם תיתפס – דינך יהיה מוות. אתה צעיר ועליך לחיות". ואולם הנער התעקש, ובסופו של דבר ויתר הדיין.

למחרת, עם ערב, נלקח דוד לסוכה הסודית. הרב התפלל ערבית בהתרגשות גדולה. אחר-כך עשה קידוש על הלחם ודוד אחריו. "בזכות המצווה הזאת נשתחרר בעזרת השם!", הבטיח לו הדיין.

עכשיו, בוונצואלה, לא ידע דוד את נפשו: זה 'הדיין מוויצן'! בקושי הצליח לכלוא את התרגשותו. בתום הערב ניגש אל הרב. "רבי, אני הנער היהודי שהביא לכם את הלחם לסוכה באושוויץ!".

תדהמתו של הרב הייתה עצומה. השניים התחבקו בעוז. "זוכר אני את ההבטחה שהבטחתם לי אז, שבזכות המצווה נזכה להינצל ולהישאר בחיים", אמר דוד יזראל בדמעות. "ההבטחה קוימה!".

    

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

מזונות,לחם,קללה,ברכה,שם,חם,יפת,מעשים טובים,התלהבות,תפארת,חותמת,אמת וישר,







אמרי שפר כ"ט תשרי ה'תשע"ז

 

אדם החי בידיעה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא" (כשערת ראש!) כי המזונות מיד הקב"ה. לעולם לא יגיע לגזול ולחמוס את הזולת. כך יהיה לבו שקט ורגוע, וכל חייו שלווים ומלאי שמחה. ולואי יהא חלקנו עמהם.  

 

     "ואָּדם ביָּקר בל ילין נמשל כְּבהמֹות נְּדמו", "וְּאָּדָּם ביקָּר" – האדם קיבל מבורא העולם כוחות יקרים מאד, אך הוא לא מבין בהם ולא מעריכם כראוי, ולכן נמשל כבהמות...

 

     ״ברא״ משמעו בן (בארמית), בריאות, ותבואה (״בר״). ״בראשית ברא״ – ראשית צרכיו של האדם הם בני, חיי ומזוני. (רבי וולף מסטריקוב)

 

     "בראשית" – ראשית דבר יהודי צריך לדעת כי "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". יש יד מכוונת ואין הדברים מתנהלים חלילה מעצמם. (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

הס קטֵגור (על-פי 'הראשון לשושלת בריסק')

קול שקשוק מפתחות נשמע ודלת הברזל נעה על צירה בחריקה. סוהר גדול גוף נכנס פנימה. "בוא איתי", אמר קצרות לאסיר שישב על הדרגש, "מועד משפטך הגיע".

 

זה היה בערב יום הכיפורים שנת תרל"ו. האסיר היה רבי יהושע-לייב דיסקין, רבה של העיר בריסק. הפרשה שטלטלה את יהודי העיר והאזור כולו הגיעה לשיאה. הכול החל כאשר אישה בוכייה התדפקה על דלת ביתו של הרב ובפיה סיפור קשה. בעלה החליט להמיר את דתו, והודיע כי לא ייתן לה גט אלא אם כן תשלם לו אלף ושמונה-מאות רובלים, סכום עצום, שלא היה לאישה שום סיכוי להשיגו. ליבה של הרבנית דיסקין נכמר. "אאסוף את הכסף הדרוש", הבטיחה, ופתחה במבצע לגיוס הכסף. אחרי מאמצים רבים הצליחה לאסוף אלף וארבע-מאות רובלים בלבד.

 

האישה לא יכלה להמתין עוד והודיעה לבעלה המומר שהסכום המלא נמצא בבית הרב, והוא יקבלו ברגע שייתן גט. הרבנית קיוותה שעד מועד הגט יושג הסכום החסר, אך הימים נקפו והתרומות בוששו מלהגיע. עסקני הקהילה, שהיו שותפים למאמץ גיוס התרומות, חששו שההזדמנות תוחמץ, ובלילה שקודם מועד עריכת הגט הפיצו שמועה שמבית הרב נגנבו ארבע-מאות רובלים. הם אף הגישו תלונה במשטרה, וזו פתחה בחקירה. הבעל המומר האמין כי אכן הכסף החסר נגנב, וסמך על הבטחת עסקני הקהילה שברגע שהגנֵבה תוחזר יקבל את המגיע לו. הוא גירש את אשתו ועזב את העיר.

 

המומר עבר ללובלין, ושם התרועע בחברת כמרים. הוא התפאר לפניהם על הצלחתו לסחוט מגרושתו אלף וארבע-מאות רובלים, וסיפר כי הוא עתיד לקבל עוד ארבע-מאות רובלים כשייתפס הגנב. "סיפור הגנֵבה נשמע חשוד", אמרו לו הכמרים. "רימו אותך. איך ייתכן שנגנבו ארבע-מאות בלבד מתוך אלף ושמונה-מאות?". הללו הסיתו אותו לשוב לבריסק ולהתלונן כי הרב בדה את סיפור הגנֵבה. עשה האיש כעצתם. הוא נסע לבריסק והגיש תלונה במשטרה על בדיית סיפור הגנֵבה. למחרת באו שוטרים אל ביתו של רבי יהושע-לייב דיסקין, ולעיני בני משפחתו הנדהמים עצרו אותו.דבר המעצר התפשט כאש בשדה קוצים. יהודי העיר הוכו בתדהמה. המונים ליוו את העגלה שבה ישב רבם האהוב. העגלה יצאה לעבר גרודנה, ובכל עיר שבה עברה יצאו התושבים היהודים וליוו אותה בצער ובכאב. החל מסע שתדלנות כביר. בתחילה קיוו העסקנים להשיג חנינה לרבי יהושע-לייב, אך הובהר להם כי השלטונות נחושים להעמיד את הרב לדין. בתחילה אף לא הורשה לקבל ביקורים, ורק לאחר לחצים ותחנונים ניאותו השלטונות לאפשר לו לקבל קהל. בראש השנה אף התארגן אצלו מניין לתקיעת שופר.

 

מועד המשפט חל בערב יום הכיפורים, בשעה שתים-עשרה בצהריים. אולם המשפט היה מלא עד אפס מקום. התובע, שהיה שונא ישראל מושבע, פתח בנאום חריף ובוטה. שעה ארוכה הטיח האשמות חמורות ברבי יהושע-לייב, והאשים אותו שלקח את הכסף לעצמו, מתוך שאיפת נקמה באיש שהמיר את דתו. בתום נאומו דרש מהשופטים להרשיע את הנאשם ולגזור עליו שבע שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר על כל אחת משתי העבֵרות שלטענתו עבר הרב. רחש עבר בקהל המזועזע למשמע הנאום התקיף, ההאשמות החמורות והעונש הנורא שדרש התובע להשית על הרב. הקהל הרגיש היטב את אימת יום הדין, בערב היום הקדוש.

 

דממה השתררה באולם כאשר הסנֵגור המפורסם, עו"ד משה קנארוזובסקי, החל לשאת את נאום ההגנה. הוא נשא נאום רהוט ומהוקצע. במשך דקות ארוכות ריתק את השופטים ואת המתכנסים בסקירה נלהבת על אישיותו של רבי יהושע-לייב, על קדושתו ויושרו. "מוכן אני להישבע שאך בעלילה באו עליו, וכי הרב לא נגע בכסף שהופקד אצלו", הצהיר.

 

השמש כבר עמדה בראשי האילנות כאשר הודיעו השופטים שהם יוצאים להתייעצות וכי ההחלטה תינתן בשעה 8 בערב. ליל יום הכיפורים ירד. בבתי הכנסת מיהרו להתפלל 'כל נדרי', ובתום התפילה שבו היהודים לבית המשפט, ושפתותיהם רוחשות תפילה. את המתח היה אפשר לחתוך בסכין.

 

ראש הרכב השופטים החל להקריא את פסק הדין. בנאום מנומק, על דעת כל השופטים, זיכה את הנאשם מכל אשמה. "התובע לא הצליח להביא הוכחה כלשהי לחשד נגד הרב, וטענותיו אינן אלא השערה בלבד", קבעו השופטים. "מול זה עומדת אישיותו הגדולה של הרב, שאליה נחשפנו כאן, וזו מרחיקה ממנו כל חשד שנגע בכסף שאינו שלו". השמחה וההתרגשות שמילאו את הלבבות באותו ליל יום הכיפורים אינן ניתנות לתיאור. הרב יצא לחופשי ועשה את המשך היום הקדוש בבית הכנסת בגרודנה.

 

ואולם בלב הרב ומקורביו עדיין ניקר החשש. אמנם השופטים קיבלו את עמדת הסנֵגוריה, אך הם תבעו ממפקד משטרת מינסק הסבר מדוע הופסקה חקירת המשטרה על היעלמות הכסף. בעקבות זאת החליט רבי יהושע-לייב דיסקין לעזוב את רוסיה במהירות. הוא עלה לארץ ישראל וקבע את משכנו בירושלים.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

מזונות,לגזול,לחמוס,כוחות,בהמה,בריאות,ברא,יד מכוונת,הס קטגור,




אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ז

 

 

   אברהם זכה להיות אבינו הראשון, למרות שנח המציל את היקום כולו. מנהיגותו נקבעה מאחריותו כלפי החלשים והרחוקים, גם להם הטיב באכפתיות, במאכל ובמשקה. בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

     אומר ר' מאיר שפירא מלובלין: שבפסוק שאחרי המבול התורה לא מזכירה את שבחיו של נח שכן נחשב לו לחטא על שלא עשה מספיק לתיקונו של הדור החוטא, וכבר הוכח הרבה פעמים שאדם המסתגר בד' אמות שלו, ואינו פועל כראוי לתיקון סביבתו סופו לירד מן המדרגה שאליה הגיע מקודם.

     אומר רבי שלמה גנצפריד בספרו "אפיריון" על התורה, שדרך העולם היא, שאם יעמוד איש צדיק להוכיח את אנשי דורו, מיד ידאגו הם לברר היטב היטב במעשיו כדי שאם יאמר להם "טול קיסם מבין שיניך", יאמרו לו הם "טול קורה מבין עיניך". אבל, אם יש צדיק שיושב לו בשקט בפינתו ולומד תורה ולא מוכיח את אנשי דורו, אז יאמרו כולם זהו צדיק אמתי. והנה חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת האלוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם



     וכאן המקום להביא אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, דלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש להחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

לא הוציא את שינתו (פניני בית לוי, עלון 313)

     הרב הקדוש רבי צבי אריה מהעיירה אליק הידוע בכינויו ר‘ הערש לייב היה מראשוני תנועת החסידות. מסורת חסידית מספרת כי הבעש“ט הקדוש עוד הספיק לראות את הרך הנולד ובישר שהוא יאיר את העולם. כשגדל הסתופף בצילו של המגיד הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והיה תלמידו המובהק. בשנת תקמ“א, כשהוא עודנו אברך צעיר, ייסד את שושלתו החסידית בעיר אליק הנמצאת בקרבת הערים המפורסמות רובנא, דובנא ולוצק וכיהן בה גם כרב העיר.

     רבי הערש לייב היה קדוש עליון והתפרסם ככזה בקרב עדות החסידים. ההערצה אליו הייתה עצומה ובכל מקום אליו הגיע כבדוהו כבוד מלכים. ובין אותו כבוד מלכים התרחש סיפורנו דנן...

     אותו יום הגיע רבי הערש לייב לביקור בעיירה אחת לא הרחק מעירו אליק, וכל היהודים בעיירה נקהלו בכיכר הגדולה הסמוכה לבית המדרש וקבלוהו בהדרת כבוד השמורה רק למלכים, מאן מלכי רבנן. תור ארוך של יהודים עמד בדרך ארץ וכל אחד ניגש בתורו אל הצדיק כשפניו נוהרות משמחה על הזכייה שזכה לה בעיצומו של יום חולין רגיל, לראות צדיק ובעל מדרגה, ויתרה מזאת, על הזדמנות להשיח לפניו את כל המצוקות ועקתין דנפישין.

     הצדיק עמד ליד כרכרתו, טרם הספיק לצעוד אפילו חמישה צעדים כאשר יהודי העיירה עטו עליו כמוצאי שלל רב, הם שואלים את שאלותיהם והוא עונה לכל שואל בניחותא ובאורך רוח. אווירת יום טוב הורגשה בחלל האוויר. שמחה פנימית הנובעת ממעמקי הלב היהודי קרנה מפניהם של כל הנוכחים.

     אבל לא רק יהודים היו שם. גם גויי העיירה עמדו שם בתוך הקהל והכל, יהודים וגויים להבדיל קבלו את הצדיק בכבוד גדול. וכשהושיט את ידו נישקו אותה בחרדת קודש. אמנם, לא הכל היו שלמים עם הכבוד הגדול הניתן לצדיקם של היהודים. אחד מתוך הקהל העמיד פנים כאילו גם הוא חוגג, נקרא בשמו פטריק ולדימירסקי לצורך הענין, הוא עמד בתוך השורה הארוכה של מקבלי הפנים ובלבו גאו מחשבות עוינות. מתבונן חד עין היה יכול לזהות על פניו מדי פעם הבעה מאד לא סימפתית של זעף וקנאה, אך איש לא טרח להתבונן בפניו של פטריק. הכל היו עסוקים בהתבוננות בפניו הקורנות של הצדיק.

     ”הז‘ידים הללו“ חשב פטריק בכעס, ”כל יום יש להם חג, לא מזמן חגגו את חג הפסח שלהם וכעת חג חדש, חג ”ראבין“. רב חשוב משלהם הגיע לביקור ואיזה כבוד והדר נוהגים הם בו, כאילו היה המלך בכבודו ובעצמו. הקנאה שפעפעה בו התלהטה והפכה עד מהרה לפרץ אדיר חסר מעצורים של שנאה צרופה אל הצדיק היהודי המעז להיות וגם להראות כה קדוש וטהור. ממש כמו מלאך. הוא הרגיש שאינו יכול לשאת עוד את ההערצה הגואה של חבריו הנוכרים. וכאשר הגיע תורו לנשק את ידו של הצדיק, במקום לנשק אותה ירק לתוכה בשאט נפש!

     הכל עמדו המומים מול חילול הקודש ומרוב תדהמה לא ידע איש מה לעשות. עוד הם עומדים אובדי עצות פסע פטריק מעדנות משם והלאה, התרחק והלך לעבר ביתו כשהוא אינו שת לבו כלל למהומה האדירה המתחוללת מאחורי גבו. סערת רוחות שלא זכורה כדוגמתה פרצה במקום. כעסם של יהודי העיירה התמימים התלקח עד להשחית. ”צריכים להרוג אותו“ פרצו קריאות ספונטניות מפי רובם ככולם של אנשי העיירה. ”אסור לעבור בשתיקה של מעשה נבלה שכזה“. אבל רבי הערש לייב צינן את הרוחות. הוא מחה במטפחת את סימני הרקיקה מכף ידו ופנה מתונות אל עדת שוחרי כבודו הנזעמים. יהודים, אל תשכחו כי בגלות אנחנו חיים. אם תרדפו אחרי הגוי החצוף כדי לכלות בו את זעמכם, אין ספק כי תצליחו להתגבר עליו. הוא אחד ואתם מאה. אבל מה היה מחר?“ קולו הפך ללחישה זהירה. הוא העיף מבט לעבר תושבי המקום הנכריים אשר גם הם חשו שלא בנוח מעזות פניו והתנהגותו המחפירה של אחיהם לדת. ”כעת הם חושבים כמוכם, אף אם תגעו לרעה בחברם, הרי הם כולם יתהפכו מקצה לקצה. הם וכל גויי האזור יבואו ויעשו בכם שפטים. יחוללו כאן פוגרום בנקמם את דמו השפוך של אחיהם מבני דתם. ומה תועלת תצמח לכם מן הדבר?“. דבריו של הצדיק התקבלו ברגשות מעורבים. כמה חמומי מוח שטרם נרגעו מן הכעס האיום שאחז בהם סיננו בחימה שפוכה: ”ומה? שמא נעבור בשתיקה על פשע שכזה? רבי הערש לייב חייך חיוך סתום. ”אל דאגה, הגוי החצוף יבוא על עונשו“. באותו רגע השתתקו הרוחות הסוערות והכל נרגעו. אם הצדיק מבטיח שהגוי יבוא על עונשו, הרי ברור הדבר לכל בר דעת כי במוקדם או במאוחר תבוא עליו מיתה משונה ולפיכך מה להם להזדרז ולנקום בו. מלאך המוות יטפל בו טוב יותר מהם...

     דוד שייע בעל בית המרזח חזר לביתו נרעש ונרגש. טרם הצליח להרגע מן המאורע החריג שהתחולל  בקבלת הפנים לצדיק הנשגב. דמו עוד געש בעורקיו וכל גיד בבשרו תבע את עלבונו של הצדיק. מכל יהודי העיירה היטיב הוא להכיר את פטריק זה, שהיה קונה ממנו כמויות עצומות של בשר ויין וקשור היה עמו בקשרי מסחר הדוקים סביב המשקאות החריפים ששיווק. מעולם לא שיער כי מתחת להבעה הנעימה השורה על פניו המגושמות של פטריק, מסתתר זאב טורף וחד ציפורניים.

     זוגתו טויבה חשה כי אין פניו כתמול שלשום שעה שנכנס הביתה ופשט את מעילו העליון. הבעה מודאגת וכאובה כבשה את קלסתרו החייכני בדרך כלל. ”קרה משהו?, שאלה בדאגה. ”כן! הרבה מאד“ ענה בהתרגשות וסיפור המעשה התפרץ ממנו כקיטור מיורה רותחת. טויבה שמעה את ההתרחשות בקשב רב כשידיה נתונות על מותניה ומטאטא הזרדים שבו כיבדה את הרצפה נשען על הקיר לצידה. היא התקשתה להבין מדוע הוא כה מודאג. ”אני מבינה מדוע אתה כועס וכאוב, אבל מה פשר הדאגה המציפה את כולך“. שאלה בתמיהה. ”מדוע את לא מבינה, אוי ואבוי לנו“, הכה כף אל כף. ”המצב שלנו מאד קשה“. ”מדוע“? הצטיירו סימני שאלה ענקיים על מצחה של טויבה. ”איך אנחנו קשורים לעניין?“ ”אוהו קשורים“ טפח שוב בידו על מצחו? ”אל תשכחי שפטריק קנה ממני כמויות עצמות של יין ובשר ועשרות חביות של ”ברונפן“ (ברנדי) שעדיין לא שילם לי את תמורתם, והרי הדבר ברור לכל בר דעת כי אם פטריק ביזה את הצדיק, מן השמים לא יעברו על כך בשתיקה והגוי לא יראה את אור הבוקר של מחר“. כלום אינך מבינה זאת בעצמך?“ הביט בה בארשת פלצות. ”הכסף שלנו ירד לטמיון“. ”הצדיק אמר שלא יוציא את יומו?“ שאלה. ”הוא רק אמר שהגוי יבוא על עונשו“. ”אה, את לא מבינה“ נד בראשו. ”הרי לא יכול להיות שהגוי הרשע שפגע כל כך בכבודו של הצדיק יוציא את יומו. מן השמים ינקמו בו עוד היום. את עוד תיווכחי בכך. ומחר נעמוד בפני שוקת שבורה ונדבר אל הקירות“.

     דוד שייע היה שרוי במצוקה. ”אני צריך לגבות ממנו את כל חובותיו עוד היום, אבל איך אני מוציא ממנו את הכסף בפתע פתאום?, שאל בהגיון צלול. ”הרי פטריק ישאל אותי מה קרה פתאום באמצע יום בהיר שאני זקוק לכל כספי ואינני מוכן לחכות אפילו יום אחד“. היא חשבה רגע ומיד הבריק רעיון במוחה. ”אמור לו שאתה זקוק לכסף כי נקרתה בפניך עסקה מוצלחת מאד. מישהו מוכן למכור לך כמות עצומה של יינות ומשקאות חריפים תמורת כסף מזומן, ואם לא תזדרז לתת לו את כל הכסף עוד היום, ימכור הלה את הסחורה לקונה אחר וכך שניכם תצאו נפסדים. הבהר לו כי הענין אינו סובל דיחוי“. סבר וקיבל. דוד שייע יצא לעבר ביתו של פטריק. חצה בזהירות את הגינה והקיש על דלת העץ. פטריק בעצמו פתח את הדלת וארשת מופתעת עלתה על פניו. ”דוביד שייע, מה מביא אותך אלי באמצע היום? דוד שייע התאפק בכל כוחו לא לסטור על פניו האדומות של הגוי וענה לו בנימה עניינית שהוא זקוק בדחיפות לפירעון החוב שפטריק חייב לו, למרות שבדרך כלל אינו עומד על גביו, הפעם השתנו הנסיבות. עקב הרקע המסחרי העשיר של דוד שייע ופטריק, לא התקצף הגוי למשמע הבקשה החריגה. ברם הוא התנצל כי סכום כל כך משמעותי אינו עומד לרשותו בזה הרגע, וכי יארכו לו כמה ימים כדי להשיג את כל הכסף. ”לא! אני צריך את הכסף עוד היום“ התחנן דוד שייע. ”שאם לא כן, תאבד לי הזדמנות פז של מסחר טוב. אל תשכח פטריק שגם אתה עתיד לצאת נשכר מהעניין. כמות נכבדה מהקניות שלי מוצאת את דרכה אל מרתפיך“. פטריק הבין את טענתו של שכנו היהודי, אולם התפלא מאד כיון שמעולם לא ראה את דוד שייע כה נסער. לא עלה על דעתו כי מה שקורה עתה קשור איכשהו להתנהגותו הנפשעת באותו יום. הוא חשב לרגע ואז הפטיר. ”אתה יודע מה, אולי אקח הלוואה מייבגני לאליץ‘, העשיר של העיירה“. ”אבל מהר“ האיץ בו היהודי. אני יוצא אליו בעוד רגעים אחדים. רק אנעל את מגפיי. תבוא אלי בעוד שעה. כעבור שעה ומחצה חבק דוד שייע את הצרור ובו אלף רובלים אותם לקח פטריק בהלוואה מייבגני לאליץ‘. כעת – ידע – הציל את כספו מרדת שחת ולא נותר לו אלא להמתין ולראות כיצד ייפול דבר. הביא את הכסף הביתה והחל מסתובב סביב ביתו של הגוי.

     הערב ירד ובביתו של פטריק עלה האור בחלונות הטרקלין הגדול בדיוק באותו לילה קרא פטריק לכמה אורחים והוא ישב וחגג איתם במסיבה של סביאה וזלילה. ומעל כולם התנשא קולו הצרוד מרוב שתייה של פטריק שמצא לנכון לשתף את אורחיו בסיפור המשעשע שהזדמן לו היום, כיצד ביזה את ה“צדיק“ היהודי ברקיקה הגונה על כף ידו. אורחיו שאגו בצחוק פרוע ויצאו עם פטריק גיבור היום במחול של צעדים מתנודדים. רקדו לימין ורקדו לשמאל. עיניו של דוד שייע כמעט ויצאו מחוריהן, כאשר ארב מבין השיחים ועקב מבעד לחלונות לראות כיצד יפול דבר. לצערו לא היה קץ. ”אולי הרחקתי לכת באמונתי“ לחש לעצמו. ”הגוי בריא כשור הבר והלוויתן גם יחד. הוא עוד יכול לחיות כך עוד חמישים שנה. כולו אומר בריאות וחוסן גופני“. ביאוש חזר הביתה וסיפר לזוגתו כי הגוי אינו מגלה כלל סימני מוות. אדרבה, חוגג הוא עם מרעיו ומתפאר בבזיון שהנחיל לראבין. ”סבלנות“ לאטה לו רעיתו. ”השחר עוד לא עלה“. כעת הדביקה היא אותו בלהט אמונתה היוקדת והוא חזר מדי חצי שעה לעמדת המעקב שלו, רק כדי לגלות למרבה אכזבתו שהמסיבה מרקיעה שחקים ומדי פעם הניגון מתחלף. אם פטריק היה סמל של בריאות בכל יום, הרי הלילה הגיע לשיא השיאים. הוא רקד ורקד ולא ידע לאות, ומדי פעם ניגש אל השולחן ואל טסי הבשרים שהיו מונחים עליו. בלע אומצה מטוגנת וקינח בלגימת שכר הגונה, וחזר אל המעגל וחוזר חלילה... אי שם לקראת האשמורת השלישית, כאשר מול הגויים העליזים פצח בריקוד שמח במיוחד – שקל דוד שייע לשוב אל ביתו. הוא היה אחוז יאוש גמור. הגוי פטריק ומלאך המוות לא נראו מעולם רחוקים יותר זה מזה. נראה כי פטריק, כוח אבנים כוחו, הוא והמוות תרתי דסתרי, שני הפכים גמורים. שקל לחזור אל ביתו. לצנוח אל מיטתו ולשקוע בשינה עמוקה. ואכן לרגע נעצמו שמורות עיניו העייפות והוא כבר חלם...

     ”דוד שייע, קום“. ”מה?“ טויבה הושיטה לו את הקערית ונטלת הפח. ”טל ידך“. ”כל העיירה הולכת על גלגלים“ ואתה ישן“ צחקה. ”פטריק ולדימירסקי התפגר וכולם גויים ויהודים כאחד, שחים בדבר ומספרים על העונש שקיבל עוד באותו יום. אין אחד שלא מציין את הקשר שבין מעשהו החצוף של פטריק לעונש שקיבל תיכף ומיד. מה אמרת? מי שהשפיל את הצדיק לא יראה את אור היום!“ ”מה?“ צווח בתדהמה. ”והרי כמעט בוקר היה כאשר נטשתי את הגינה מול ביתו וראיתיו במו עיני רוקד ושמח“. ”הכול נכון“ הסכימה אתו. ”אולם, מתברר כי זמן קצר אחרי שהתייאשת והלכת ניגש מיודענו אל השולחן וחטף עוד אומצה לפיו והפעם נתקע הבשר בקנה הנשימה שלו וחנקו למוות בו ברגע!“.

     פתאום התעורר מן השינה החטופה והתכונן לראות שוב את החינגה הפרועה בביתו של פטריק. לתדהמתו הגמורה התאמת החלום שחלם זה עתה באמצע השדה והפך למציאות. דוד שייע שפשף את עיניו כלא מאמין. פטריק אמנם היה שרוע על הרצפה כפגר מת וסביבו בני משפחתו וחבריו הצורחים ומקוננים על מותו הפתאומי כתוצאה מאומצה שחנקתו... בדיוק מה שחלם לפני רגע! הוא קם ממסתורו ורץ כצבי לעבר ביתו. כשהגיעה הידיעה על מותו החטוף של הגוי וכל המעשה ביהודי שמיהר לגבות ממנו את חובו לאוזניו של הצדיק, הגיב רבי הערש לייב ואמר. ”אני לא התכוונתי שזה יקרה כל כך מהר. אולם היהודי עם האמונה החזקה שלו והפעולה המעשית שפעל בעניין, המשיכו את מלאך המוות אל הגוי הרשע ואמנם כדבריו, הוא לא זכה לראות את אור הבוקר“.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

אכפתיות,מאכל,במשקה.הלבנת שיניים,הלבנת פנים,המבול,נח,צדיק,תמים,חלישות,גנאי,





אמרי שפר כ"ו תשרי ה'תשע"ז

 

   בראשית - בפסוק ראשון של בראשית יש שבע מילים כנגד ימי השבוע. במלה בראשית יש שש אותיות כנגד ששת ימי המעשה.  ובפסוק ראשון יש שש פעמים האות א' כנגד ששת אלפים שנות קיום העולם.  ובפסוק ראשון יש 28 אותיות כנגד 4 שבועות שיש בחודש (דעת זקנים(.



    בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו. ראשית כל צריך כל יהודי להאמין שה' ברא את השמים ואת הארץ, ומתוך כך יבין שכל העולם תוהו ובוהו.



     היא נתנה לי מן העץ. אומרים חז"ל שאדם הראשון מרוב פחד לא החזיק בעצמו את הפרי והיא נתנה לו בפה, בגלל זה לידיים יש חשיבות מיוחדת, כמו שאנו אומרים ומעשה ידינו כוננה עלינו,  כפה פרשה לעני, ויפרוש כפיו אל ה', ונשיאות כפים, ולכן אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, וחלילה אם לא שומרים התורה והידיים אז הידיים ידי עשו ח"ו (מפרשים(.

 

     התחלה טובה. מלמד אחד אמר לתלמידיו: לא אומרים עברנו את החגים רק ב"ה הרווחנו חגים וימים קדושים, וב"ה גם הרבה מצוות. 

 

     ויהי ערב ויהי בוקר. מרמז שאצל ישראל הולך תמיד היום אחר הלילה ואצל הגויים הולך הלילה אחר היום, ורמז יש בזה גם שכלל ישראל בהתחלה הם בבחינת לילה והוא הגלות ואח"כ יהיה להם אור וטוב, ואצל הגויים בהתחלה הם בבחינת יום שיש להם עולם הזה ובסוף יהיה להם לילה כמו שכתוב" לעשות נקמה בגויים".

 

     וירא א-לוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (א', לא'(  - דייק נפלא בעל ה 'דברי ישראל זיע"א: אדם הרואה את א- לוקים בכל מעשיו ויודע שהכול ממנו אזי הכול יראה טוב מאוד בעיניו. (הרב ברוך בוקרה שליט"א - מתוק מדבש!)

  ונח מצא חן בעיני ה'. אומר המדרש מי שהוא נח לבריות הוא מוצא חן בעיני ה'.

 

     ועץ החיים בתוך הגן... (ב', ט'(  - אדם הרוצה לזכות באיכות חיים אמתית חייב להיכנס לתוך עולם התורה הקדושה, לקבוע עתים קבועים ללימוד התורה ולחיות ע"פ הוראותיה, או אז הוא יזכה לחיות באושר אמתי.  רמז לדבר אומר בעל ה 'רשפי אש' זיע"א: 'ועץ החיים בתוך הגן' 'עץ' מלשון עצה. העצה לחיים אמתיים ואיכותיים היא רק 'בתוך הגן' דהיינו בתוך נ"ג פרשיות התורה הקדושה.  (הרב ברוך בוקרה שליט"א - מתוק מדבש!)

כתית למאור ולא למנחות.

     מוסר לזולת צריכים לדעת איך להגיד ומה להגיד, ואפילו כשצריכים לומר צריכים לדעת איך להוריד כדי שההוא יקבל זאת בדרכי נועם. ועל זה נביא משל לאחד שכשהיה צעיר בן חמש עשרה הוא הושפע קשות מסיפורו של ואן-גוך, הצייר הדיכאוני שכרת את אוזנו , וכשעסק גם הוא בציור נכנס לרגע של טירוף ובשעה כשהצבעים התערבבו לו על בד הקנבס ויצרו מערבולת סוערת של צבעי דיכאון, הוא לקח את סכין הגירוד של צבעי הקרש, עשה מה שעשה, ומאז לא היו לו אוזניים. אחר כך הוא התאושש. הוא לקח את עצמו בידיים, הוא הלך לטיפולים, הצטרף לסדנאות, עבר תהליך של שינוי נפשי עמוק ונגמל מבדי הציור ומואן-גוך. הוא קרא לפרק הזה שבחייו 'המטמורפוזה', השינוי. הוא עבר שינוי מהותי. ושוב אף אחד מהצבעים לא דיבר אליו. הוא נשאר נאמן רק לצבע אחד. ה 'כסף'.

     כסף היה בשבילו הכול. והכול היה אצלו כסף . הוא עבד קשה בשביל הכסף, הוא הזיע בשביל הכסף, הוא נלחם בשביל הכסף. והוא גם השיג את הכסף. הוא היה אדם עשיר, עם הרבה כסף, ועם אמביציה ומוטיבציה לעוד יותר כסף. אבל הוא גם אהב כבוד. היה לו חשוב שיכבדו אותו,  שיעריכו אותו, שיראו אותו בעיניים טובות, שיכירו בדברים הטובים שבו, גם בלי קשר לכסף. וזו הייתה נקודת החולשה שלו. חוץ מהאוזניים כמובן. כשהעסקים הסתעפו והלחץ הפך לכמעט בלתי אפשרי, הוא היה צריך מזכיר. הוא פרסם מודעת דרושים בעיתונים, ופנה גם לחברות כוח אדם, כי זה הרבה יותר זול, כמובן. והמרואיינים התחילו לזרום. בהתחלה הגיעו המכתבים והפקסים, קורות החיים זרמו דרך סלילי הדיו וגרמו לו לכאב ראש. הוא לא הצליח לסנן אף אחד. נכון,  הוא ביקש שליטה בכמה שפות, ידע נרחב במחשבים, יחסי אנוש טובים ושפה קולחת. אבל אף אחד מבין דפי קורות החיים לא שידר כבוד. הוא לא הצליח לקרוא בין השורות שנכתבו בגופן דויד בגודל 12 האם החיים שמאחורי הקורות ידעו גם לכבד אותו.

     הוא הזמין את כולם לראיון. הם הגיעו אחד אחרי השני, ונתקלו בשאלה הכי מכשילה מיד כשנכנסו: ' מה הדבר הכי בולט שאתה רואה בי?' הראשון בעט את התשובה ישר ללב: 'אין לך אוזניים!'. השני היה נוקשה קצת פחות: 'חסר לך...' הוא אמר והצביע על מה שיש לו ואין לו.  השלישי רק גמגם: 'האוזניים....' הרביעי העז אפילו ללטף ושאל באהדה: 'איך זה קרה לך?' לא היה לו מושג על אלו יבלות הוא דורך. הבא בתור פשוט ברח, הוא לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. אחריו נכנס מישהו שאיכשהו ניסה להתחמק ולהעביר נושא, אבל האיש פשוט התעקש, ושאל שוב: 'מה הדבר הכי בולט שאתה רואה בי?' הבעיטה הגיעה חזק: 'ברור שהאוזניים! מה אתה לא יודע?!' גם האחרים לא היו הרבה יותר טובים, חלקם אמרו את זה בשפה אחרת, הם ניסו להרשים, אולי העובדה שהם יודעים שפות זרות תרכך את התשובה והם יקבלו את המשרה. היו כאלה שניסו להסביר לו ברמזים. היו גם מי ששתקו, אך נאלצו לשחרר את התשובה כמעט באלימות. ותמיד תמיד קפצו להם האוזניים ראשונות. הוא שמע מכולם שאין לו אוזניים. מה שהוא ידע, כמובן, כבר מזמן. מאות מרואיינים, עשרות מודעות בעיתונים. שעות ארוכות נשרפו בניסיון למצוא את האיש המתאים. בסוף הוא הגיע.

     'מה הדבר הכי בולט שאתה רואה בי?' המרואיין שתק לרגע, התבונן עוד פעם ושלף: 'יש לך עדשות בעיניים!' 'התקבלת!' שאג האיש, הוא אפילו לא קרא את קורות החיים. אחר כך הוא שאל: 'איך ראית שיש לי עדשות? מאיפה ההבחנה הדקה הזאת?' 'פשוט מאוד', ענה הבחור עם הגישה החיובית, 'בלי אוזניים, איפה תשים משקפיים?!'

     הסיפור מעורר צחוק כי הוא נוגע באבסורדים רבים. אבל יש בו נקודה אחת אמיתת. הסתכלות חיובית , ודיבור חיובי. לא משנה מה, משנה איך. אפשר להגיד לשני גם את הדברים הקשים ביותר, אבל משנה מאוד איך אנחנו אומרים זאת. ראינו בשני משהו רע, יש לו חסרון בולט שקופץ לנו מול העיניים ומפריע לנו, אין בעיה. לא רק שמותר לנו להוכיח אותו, אפילו מצווה. 'הוכח תוכיח את עמיתך' כתוב בתורה. אבל מה שהתורה באמת רוצה, זה לא שאנחנו נוכיח, אלא שהתוכחה תתקבל בסופו של דבר , שהדברים יתיישבו על הלב, ושיגרמו לשינוי. אם נגיד את החיסרון בפנים, אולי אפילו נמחיש כמה שזה מכוער, דוחה  ומעצבן, רק נרגיז את השני, נכניס אותו למגננה והוא יאטום את אוזניו, לא נפיק מכך שום תועלת אמיתת. אבל אם נבוא בגישה חיובית, במבט טוב, בניסוח חיובי, הדברים יתקבלו אחרת.

לא בוכים על חלב שנשפך

     רבים תוהים כיצד אנשים מבריקים הופכים להיות כאלו. האם זה מזל? קשרים? אולי גנטיקה? אבל האמת היא,  שהתשובה לכל אלו די פשוטה...

     פרופסור, מאוניברסיטה אמריקאית מובילה, שהפך להיות שם דבר בתחומו, והוביל מספר פריצות דרך מדעיות, נשאל מה לדעתו הבִיאו להיות כ"כ יצירתי, ומאיפה מגיעה החשיבה המקורית שלו. הוא ענה בסיפור קצר, ממנו אנו יכולים ללמוד המון:  כשהיה בן 3 בערך, הוא ניסה לאחוז בבקבוק חלב מפלסטיק. הבקבוק נשמט מידיו ונפל, וכל החלב נשפך על הרצפה.  הוא נבהל ובכה, ואמו הגיעה במהירות למטבח. אבל במקום לעשות את מה שרוב האימהות היו עושות: להטיף לו מוסר,  לצעוק עליו או להעניש אותו, היא אמרה לו: "איזה בלגן יפה עשית! מעולם לא ראיתי שלולית חלב כל כך יפה! אתה רוצה לשחק קצת בשלולית לפני שננקה אותה?" וחייכה . הוא כמובן שמח מאוד לגלות שהוא לא נענש ושיחק קצת בשלולית החלב המקסימה שלו. ואז אמו שאלה: 'איך אתה מציע שננקה את החלב? עם ספוג, מגב או מגבת נייר? מה אתה מעדיף?' הוא בחר בספוג ויחד הם ניקו את השלולית . לאחר שניקו את השלולית, האם לקחה בידיה את בקבוק החלב הריק, ואמרה: 'עכשיו, אנחנו צריכים ללמד אותך איך להחזיק את בקבוק מבלי לשפוך את התכולה שלו. בוא החוצה לחצר, נמלא את הבקבוק במים ונתאמן!' הם יצאו, והילד למד שאם הוא מחזיק עם שתי ידיו הקטנות בצוואר הבקבוק, התכולה לא נשפכת! תגלית מדהימה!  הוא עצמו כמובן לא זכר את הסיפור. כשהוא סיים את הדוקטורט שלו, אמו סיפרה לו את הסיפור. וכשהוא חושב עליו, הוא מבין שזה הרגע הכי משמעותי בחיים האקדמיים שלו. הרגע שבו הוא הבין שמותר לו לטעות. טעויות הן לא דבר נוראי כל כך, גם כשיש נזק. גם כשהחלב נשפך על הרצפה... כל זמן שאתה לומד את הלקח שלך, זה בסדר שניסוי לא עובד לך, שתיאוריה מופרכת. בסך הכול גילית עוד דרך שמשהו לא עובד.  זה מסר נפלא להורים לילדים. תנו לילדים לטעות, ואז תנו להם למצוא את הדרך הנכונה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

 

שבע,שמים,ארץ,הו ובוהו,כפה פרשה,התחלה טובה,מצא חן,עולם התורה,עץ החיים,חלב שנשפך,מאור,






אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ז

 

 אחרי התשלום במזומן בעבודה של חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר לקחת 'סחורה' בהקפה וללכת ל'הקפות'.(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

 

     אמר הבעש"ט הק' זי"ע ותשלך אמת ארצה (דניאל ח, יב). ותמוה לכאורה מרגלית טובה זו, חותמו של הקדוש ברוך הוא מתגוללת בעפר ולמה אין איש מרים אותה מן הארץ – אלא משום שאי אפשר להעלות את המרגלית מן הארץ מבלי שהאדם יכופף את עצמו תחילה. ואין איש מוכן להנמיך את קומתו.

 

     בכל ימי חג הסוכות עושים הקפות סביב ספר התורה. אנו מתפללים לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה. אחרי הושענא רבה, כשאנו בטוחים בגמר החתימה הטובה, התורה מקיפה אותנו ומבקשת מאיתנו שנקיים אותה כהלכתה.(עיטורי תורה)

     העולם סובר ששמחים בשמחת תורה כי ביום הזה מסיימים את התורה, ואולם השמחה היא על שביום הזה מתחילים ללמוד את התורה מחדש.(חידושי הרי"ם)

 

כשעגונה מוחלת על צערה, ראויים ישראל לרחמים ! (חנוך חיים וינשטוק נ"י)

 

אם היו נותנים לצייר הגדול ביותר, רקעי בד צבעים ומברשות, והיו מבקשים ממנו משימה מאתגרת ביותר, לצייר במכחולו, ציור אבסטרקטי שימחיש לנו איך נראה יום אחד בגיהינום, אין ספק כי הוא היה כושל בתפקידו, אי אפשר להביע במכחול אנושי, דברים שאינם נתפסים אף בדמיון הרחוק ביותר .

אין כוונתנו לגיהינום שבעולם הנצח, את זה לא אמור יצור אנוש להבין, גם אם ישנן תרי"ג פעם את ספר "ראשית חכמה" וידע אותו בעל פה לא יוכל להביע זאת בציור אנושי, כי לא שייך לשרטט בחרט אנוש מושגים שלא שייכים כלל אף בעולם הדמיון . כוונתנו הייתה לצייר לנו במוחש איך נראה סבל של גיהינום בעולם התחתון אותו עוברים בני תמותה בעולם הזה, את זה לכאורה יכול היה לנסות להביע, אך פשוט בתכלית שלא יצליח במשימתו, משום שתפקיד זה אינו תפור לפי מידותיו, הוא לא כשל בתפקידו, כי אין הוא אמור לצייר את ייסורי הגיהינום של אלו החיים עלי אדמות, העוברים ייסורים מעין אלו בעולם הזה, כי תחושות חיות אי אפשר להביע במכחול, ואף לא במילים . העט העשירה ביותר, לא תוכל לתת תיאור כל שהוא חלק מתחושותיו של אדם מתייסר. כדי להעביר תחושות וחוויות קשות, אותן עובר אדם שמתייסר, חייבים לחוש אותם תוך כדי, אך אי אפשר להעבירם לשני שיחוש אותם, כי אין ערוץ מקשר לתחושות קיים במציאות .אך יש יוצא מהכלל, זהו " ולב של אדם גדול" הוא האיש שיכול להרגיש ולצייר לנו זאת, כי הוא בעל רגש עז ביותר. אין הכוונה רק ללב רגיש, אלא לאדם שהוא בעל נפש עדינה מאד, היודע לחוש נימים דקיקים ביותר שמצויים בתככי לב מתייסר . רק "אדם גדול" יודע לחוש ולהבחין איזה משקל יש לאנחה השוברת לב וכמה יכולה היא לבקוע רקיעים, גם כאשר מידת הדין מתוחה. איזה רקיע יפתח כאשר קולות אלו יגיעו לכסא מרומים, בעת שהכלל עומד לדין, המשחית מקטרג על עם ישראל, הכלל משווע לישועה, השמים נעולים, מסך עבה חוצץ ומונע בעד התפילות להתקבל אצל כסא הכבוד, המליצים מתחננים לבקוע את השערים והשטן המקטרג מונע בעדם להתקבל לפני כסא הכבוד . והנה מגיעה לה זעקה אחת ויחידה שממוססת את המחיצה. של מי הזעקה הלזו? רק לבו של האדם הגדול חש ויודע, כשעומדות כל הזעקות והייסורים על המשקל יודע אותו גדול למי מהן יש את כובד המשקל, אלו ייסורים ומחילה הכריעו את הכף כלפי מטה,עד שכל המקטרגים והמסטינים למיניהם נסוגו אחור . כדי להבין את דברינו, נביא סיפור אמיתי שאירע לפני כמה עשרות שנים, ואלמלי שאותו גדול סיפר זאת, לעולם לא היה נודע מי חולל את המופת הגדול שאירע במלחמת ששת הימים .

עת צרה ליעקב, שונאי ישראל הרימו ראש, נתחברו להם שונאי ישראל הישמעאלים ועשו יד אחת, לכבוש את ארץ ישראל ולכלות את היהודים השוכנים בתוכה מעל פני האדמה. בבת אחת לאחר ימי מתח רבים כאשר עם ישראל עומד וחושש לעתיד, ביום אחד נפתחו ארובות השמים ושערי הגיהינום נפתחו לרווחה, ארץ ישראל עומדת חלילה להיכבש . העיר ירושלים באותה שעה מופגזת על ידי אלפי קני ירייה. לא רק השכונות הקרובות החלו לחוש את נחת זרועם של קלגסי הרשע, אף השכונות הרחוקות חשו את נחת זרועם של חיילי הלגיון שהוריקו אש וגפרית עד שנעו אמות הסיפים . שכונת "בית ישראל" ספגה את המטחים שבעתיים, סמיכותה לחומות העיר העתיקה -כדי הושטת יד, הביא אותה לשמש מטרה לחצים . גם בימים כתיקונם חשו את נחת זרועם של הצלפים שהסתתרו במקומם הבטוח וצלפו מידי פעם כדורי מוות על התושבים המבוהלים. לא אחת אירעו אסונות בנפש, עם זאת חשקו שיניהם והמשיכו בשגרת החיים.שונאי ישראל אלו לא הצליחו לקרוע את החוטים העדינים של ה"דו קיום" הכפוי . אך בשבועות האחרונים החלו חששות כבדים לנסר באוויר, הישמעאלים מכינים עצמם למלחמת חרמה, שבעים הזאבים עשו יד אחת כנגד הכבשה המבוהלת,והעולם כולו עומד מנגד כשהוא בוחן את המצב אך לא מתערב .

עשרות אברכים יצאו לבצר את הבתים בשקי חול כקיר קש מגן מול פצצות המרגמה שיומטרו עליהם בנדיבות רבה, הפעם הבינו כולם כי אין המדובר בניסיונות עקרים אלא במערכה חזיתית שאיש לא מנסה אף לתארה. שמועות עקשניות התהלכו כי מכינים בתי קברות ענק לעשרות אלפי הרוגים שיפלו חלילה במלחמה . הלבבות רטטו, השאלה שניסרה באוויר הייתה מה העתיד טומן בחובו, הרבה להכין לא היה, כל אחד עשה את השתדלותו. ויותר משסמכו על "משענת קנה רצוץ" נתנו אל לבם לאביהם שבשמים שלא ייתן את שארית ישראל למשיסה .

כשנשמעה האזעקה הראשונה חשו תושבי הארץ כל אחד למבצרו הדל, לא עוברים רגעים רבים והדי הארטילריה הכבדה נשמעו בכל העיר. בבית ישראל הקרובה לגבול נשמע רעש מחריש אוזניים מאלפי הפגזים שניחתו בעוז, הירי נשמע כל כך קרוב עד שנדמה היה שהם כבר עומדים בתוך השכונה עצמה. פחד איום נפל על יושבי המקלטים איש לא ידע לומר מה יהיה . באותה שעה יושב הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר כשעל פניו ניכר כל סבל העם. מוחו שתפוס ברוב שעות היום בשזירת מערכות ענק שנטוות בגאונות רבה, פה ליישב השגת ראב"ד קשה על הנשר הגדול הרמב''ם. ושם תירוץ להשגת הרמב"ן על מונה המצוות "משנה למלך" במקום פלוני, מאירים זווית חדשה בירושלמי,ועל פיה ניתן לבנות מהלך חדש ליישב דברי רמב"ם שנסתרים מבבלי מפורש.

כל הטרדות הללו הוסרו לצד. רבי חיים קודש קודשים לעמוד על המשמר לעורר רחמי שמים מרובים על כלל ישראל שנראה שסכנה גדולה מרחפת עליו מפני אויב אכזר ביותר . עתה יושב הוא כל העת בתפילה, מגיר דמעות כמים עבור כלל ישראל הנמצא בסכנה חמורה, אך לבו הגדול מרגיש כי היום יש רח"ל מסך מבדיל שמונע בעד התפילות לעלות לאבינו שבשמים . דמעות רבות נגרות עתה מעיניו הטהורות. לבו הרחב חש את גודל הסכנה הנשקפת לכלל ישראל. הוא מחפש כל זכות שניתן להמליץ עבור כלל ישראל להשקיט את המקטרג, שלא יצליח ח"ו לעורר את מידת הדין . אבל שערי ברזל נמסכים עתה מאופק לאופק, סדק קט לא מצא בהם להעביר בהם דמעותיו . אוי....... האם חלילה גזירת הכליה עומדת להיחתם .

והנה נשמעת לה בכייה דקיקה מאחד המקלטים הסמוכים. קולה של אישה בוכייה נשמע מרחוק. תחילה הבכייה היא שקטה, כמעט בלתי נתפסת, אך מרגע לרגע עולה קולה. הבכי גובר ונשמעים עתה מילים. המילים קשות לתפיסה, אין אלו מילים שניתנות להבנה. זו היא נאקת לב מיוסר ביותר, של אישה עגונה שנזנחה זה שנים רבות על ידי בעל נעוריה . הקול הזה מוכר לתושבי השכונה, מי אינו מכיר את פסיה העגונה, למעלה מעשר שנים מתייסרת העלובה בעונייה. בעלה לייבל נעלם ביום בהיר מהאופק, דומה שבלעה אותו האדמה . רגע קודם לבריחה לא היה ניכר על פניו כי הוא זומם משהו. הוא עבר את היום הזה בשקט מופתי, שקט שלעיתים מבשר תחילת סערה. בחכמה יתירה הצליח להוציא מביתו כל מה שהוצרך לו ולהעבירו למקום מבטחים. הוא הצליח ליצור לעצמו מלתחה יפה של בגדים ומעט כסף, איתם יצא כנראה אל העולם הגדול . וכך לאחר 8 שנות מריבה קשות בהם בני הזוג היו מתכתשים ביניהם, עד שכל אבן מבתי הרחוב בו התגוררו, ידעה לספר על המריבות הרבות שפקדו את הבית הזה. והנה נעלם לו לייבל במפתיע בלי להותיר פיסת מידע אחריו.

פסיה התביישה בהתחלה לתור אחריו. כל שכן ידע למנות את מטר הקללות בהם כיבדה את בעלה חדל האישים. אמרו הבריות כי קללות פרשת "כי תבוא" קלות הנה לעומת הברכות שהעניקה לבעלה. מעולם לא חזרה על קללה פעמיים.איך תספר להם עתה שאינה יכולה בלעדיו ? השכנות אמרו לה: פסיה כמה צריכה את לשמוח שלייבלה לא נמצא, מעתה לך ולנו יהיה שקט. אם בהתחלה צחקה יחד איתם, אך לאחר מספר ימים נמחה הצחוק מעל שפתיה. לפתע נגלה לה שהחיים בלעדיו קשים עוד יותר . בימים הראשונים ניסתה לתלות תקוות, כי לייבל יחזור לבית, בלי בית קשה לאדם שבעתיים. גם אם לא ירצה לשוב לביתם, לא יניחנה עגונה. איש לא ייתן לו להינשא בלי שייתן לה גט פיטורין. אבל ככל שנקפו הימים ואין קול ואין עונה, החלה פסיה לקלוט שיתכן והיא תהיה עגונה לעולמים. אם היו לה ילדים יכולה הייתה להתנחם. אבל לצערה הייתה כ"אבן שאין לו הופכין ". וכך הלכה פסיה וצמקה. כל יום שעבר עליה בלי פיסת מידע גרמו לה סבל בל יתואר. היא קללה את חייה המרים. וכמעט השתוקקה להיגאל מייסוריה. עתה כשהפחד אופף את כולם קלטה לה באחת שהפעם היא לא בת יחידה. היא רק אחת מאלפי אנשים שיושבים כעת מפוחדים כשאף אחד מהם לא יודע לומר מה יקרה בעוד רגע . כולם ישבו ואמרו תהילים.

הנשים ישבו והגירו דמעות כנחל, תוך כדי אמירת התהילים. גם הגברים אמרו הפעם את פרקי התהילים עם דמעות. פסיה חשה שגם היא צריכה לקרוע עולמות . לפתע בלי שתבחין יצאו ממנה מילים נרגשות . ריבונו של עולם. יודע אתה היטב את עוניי ומכאובי. למעלה מעשר שנים אני מתייסרת בייסורי שאול. ריבונו של עולם, הרי רק אתה יודע עד כמה גדולים ייסורי אישה עגונה, כשאין לה צל של מושג אם תראה את בעל נעוריה. כל יום נקרעת היא בין יאוש לתקווה. ואם לרגע האיר האור כשנדמה לה כי הוא חוזר. אחרי כן מכסה חושך האכזבה שוב את האופק הדל שנפתח . את כל הכאב הזה אני מוסרת לך. מוכנה אני למחול לו במחילה גמורה על כל הייסורים הללו. למחוק את כל הטינה שהצטברה לה על בעלי. ובזה אני מבקשת שתמחל לכלל ישראל על כל חטאיהם ותשלח לנו פדות מצרה זו .

באותו רגע חש רבי חיים איך מסך הברזל נקרע . דמעותיה של העשוקה הצליחו לקרוע את הגזירה שחלילה הייתה אמורה להיגזר על כלל ישראל. כי אין דמעות טהורות יותר מדמעותיה של עגונה, וכשהיא יכולה להתגבר על כל הכאב, ראוי עם ישראל לכפרה . *** 

 

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה,שמיני עצרת, 




אמרי שפר כ"ד תשרי ה'תשע"ז


 

 

הטור או"ח (סי' רצב) כתב: ומה שתיקנו בשבת ג' ענייני תפילות – אתה קידשת, ישמח משה, אתה אחד. אתה קידשת כנגד שבת בראשית; ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה; אתה אחד כנגד שבת שלעתיד לבוא,שבעתיד יהיה ה' אחד ושמו אחד. זוהי גדולתה של "שבת בראשית", שהיא ממשיכה מכוחה קדושה לכל שבתות השנה ובכל שבת אחת מסגולותיה של השבת היא ה"בראשית". בשבת זו יש סגולה של התחדשות, ואפילו לימוד התורה מסוגל להבנה ולהעמקה יתירה לחידושי תורה נעלים ומועילים. על כן מן הראוי שננצל "שבת בראשית זו", שהיא תחילה מבחינת מנוף רוחני להתעלות לכל שבתות השנה. חובה עלינו להקדיש בשבת זו יתר כוחות ללימוד התורה, לגלות חידושי תורה, לקדש שבת זו בקדושה ובטהרה, שהיא תהיה בבחינת מוליך ומביא לכל שבתות השנה.

 

     המצווה הראשונה בתורה היא מצות פרו ורבו, והאחרונה היא כתיבת ספר תורה, לרמז שעיקר תכלית האדם היא להוליד בנים למקום ולחנכם לתורה ולתעודה.

 

     "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים". וכי יש בי עזות של נמר? הוא חי בג'ונגל ואני בעיר, מה הקשר בינינו? הבריאה, על כל יפי מרכיביה משמשת כמראה למה שיש בתוכי... אדם לא רשאי לטעון: "לא יכול", "אי אפשר" ועוד כהנה וכהנה 'אמרות שפר'. יש בנו את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, שהרי האדם הוא יצור שכולל בתוכו את תכונות כול היקום... "נעשה אדם" לחדור לתוכנו, ולהפיח בנו כוח להתחלה חדשה... לו ירצה האדם, יטה היטב את אוזנו וישמע את אמירת הא-לוקים: "נעשה אדם" חודרת אל מעמקי הווייתו, וייתן לאמירה זו להפיח בו נשמת חיים חדשה, זכה וטהורה...נכון אמנם שאין באפשרותנו להחזיר את הגלגל לאחור, אבל בידינו לפתוח דף חדש, פשוט "להתחיל מבראשית".

 

     ישנם שני סוגי בעלי עגלה: האחד, הקב"ה חפץ להזמין לו את פרנסתו ושולח לו סוס ועגלה, ואלו השני - הקב"ה הזן את העולם כלו, חפץ לפרנס את הסוס ושולח לו בעל עגלה שידאג לכל מחסורו... שני העגלונים מתפרנסים באופן דומה, אולם מה רב ההבדל ביניהם! בעוד האחד - הסוס עמל עבורו, השני - עמל כל חייו למען הסוס... וכך אומר המדרש: מפני מה נברא האדם אחרון למעשה בראשית? שאם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, נבראת כדי לפרנס את היתושים מדמך...

 

"כשהלב בוער צועקים"... (נצוצות)

ומעשה שהיה כך היה: היה בעולם צדיק כשהיה מתפלל היה בוער אש מעליו – והיה מתפלל בצעקות, בקול רעש גדול – איזו דביקות, איזו התלהבות!. מכונה השרף מסטרליסק. בלשון החסידים הוא נקרא "השרף" – שהיה יותר גדול ממלאך. אמרו שבשעה שעמד בתפילה, ראו שבוער אש מעליו – והיה מתפלל בצעקות, בקול רעש גדול – איזו דביקות, איזו התלהבות!.

יום אחד בא לביתו יהודי תושב גרמניה – שקטים ומאופקים בטבעם. והנה לקראת הימים האחרונים לשהותו אצל הרבי שאלה אותו הרבנית: איך אתה מרגיש כאן?". "הכל בסדר, ענה. אבל דבר אחד אני לא מבין" "מה אתה לא מבין?". "מדוע הרבי צועק ורוקע ברגליו ומתלהב באמצע התפילה? שיגיד את התפילה בשקט". אמרה לו הרבנית: "מפני שהלב שלו בוער. לבו שורף באש להשי"ת. הוא מוכרח לצעוק". אמר היהודי: "גם לי בוער, וגם אצלי הלב רותח, ואיני צועק.אני מתפלל בשקט". "לא, אם הלב בוער, מוכרחים לצעוק. אם אתה לא צועק, סימן שהלב שלך קר" השיבה הרבנית. "לא רבנית! הלב בוער, ואני לא צועק".

לויכוח כזה אין סוף, היא אומרת שהלב לא בוער, והוא חושב ואומר שהלב כן בוער. הרבנית שמעה לדבריו בנחת, ועזבה את המקום. היה זה ערב שבת. היהודי לקח את כל כספו והפקידו בידי הרבנית. במוצש"ק אחרי הבדלה ניגש לרבנית: "רבנית, את הכסף בבקשה". הרבנית שהייתה מאד פיקחית: "איזה כסף?" שאלה. "הכסף שלי!" "אולי... אולי, יש לך טעות". "רבעצן, רבנית, אל תעשי קונצים!"... "אולי התבלבלת"?

" רבנית, רבנית, אל תמתחי את העצבים שלי! וכי את יודעת מה יש שם בנרתיק שהנחתי בידיך, מונח בו כל כספי, יש שם גם הלוואות. נסעתי ליריד לקנות סחורה במה אקנה?" "

אולי נתת לאדם אחר?". "רבנית!!!" החל לצעוק "רבנית מה את עושה לי?!!". אמרה לו הרבנית: תסלח לי, ר' יהודי תדבר בנימוס, בשקט. מה אתה צועק? "מה אני צועק? הלב שלי בוער"... "אה, הלב שלך בוער, אתה צועק? קח את הכסף אבל דע לך אם הלב בוער כן צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא לוהט בתפילה, בוער ביראת שמים, או בדברים בטלים..." 

 

 

 

החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

אתה קידשת,ישמח משה,אתה אחד,סגולה,התחדשות,שבת בראשית,מצות פרו ורבו,עז כנמר,קל כנשר,רץ כצבי,




אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ז

 

 

בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד‘, ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו נכבה לעולם.

 

     דוד המלך אומר ": הַשּמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם

.

     הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" ונשאלת השאלה מה הקשר?! מבאר האדמו"ר מבעלז: למלאכים יש 6 כנפיים בכל יום משבחים הם בכנף אחד וכשמגיעה שבת לא נותר להם כנפיים והקב"ה אומר להם: "ביום שבת אין לי צורך בכם בני ישראל ישבחו לי" ולכן דווקא ביום שבת ישנם זמירות מרובות ו"שירת הבקשות" ובזה נבין עוד טעם למנהג קריאת שיר השירים בעת כניסת שבת קודש, כי היא הזמן שניתן לאדם הכוח לומר שירה ואז מעורר השירה... כל זה נכון לגביי כל שבת אבל בשבת בראשית - השבת הראשונה שבבריאה הרי נבראו המלאכים ביום השני ואם כך נותרה להם כנף אחת ליום שבת... לכן בשבת זו שיבחו את הקב"ה גם המלאכים וגם אדם הראשון וזהו שאומר המדרש: הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" כיוון שבשבת זו מלאכים ואדם הראשון - הכול הודו להקב"ה..

 

'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ' (דברים ל"ב ט"ו), ואת הפסוק הזה מבארים חכמנו כך: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט - אדם שמתברך בכל טוב ומקבל מהבורא "פינוק מלא", אט אט הוא מפתח חשיבה עקומה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" - והוא מתעלם מכך שבעצם את הכל נתן לו ה'. וכיוון שכך...וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ - מחמת שיש לאדם כל טוב ואין הוא זקוק לעזרה בשום תחום, ממילא אין לו סיבה לחפש את ה' - והוא כבר לא פונה אליו. וכאשר האדם לא פונה לה' ומנתק את הקשר הרוחני, אזי מתחיל אצלו דרדור גדול והוא מגיע לעומק השפל, עד לרמה החמורה של... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ - למרוד בה' ולכפור בטובתו, ולהטיח כנגדו בגאווה ובעזות פנים.

 

כשאבא שלף מהארגז מגן דוד ושני פמוטות חיי השתנו (רבקה גלאי)

 

כשנסעתי לפתח תקווה לפגוש את נדיה, היה לי ספק גדול אם נוכל לצלוח את השיחה בלי תקלות, בגלל מכשול השפה. לקחתי בחשבון שאאלץ להיעזר בידיי, שבדיוק הן נחוצות לי, בשעת ראיון, למלאכת הכתיבה. אבל מי שהמליצה לי ללכת לנדיה, הבטיחה לי שהכול שווה למרות המכשולים. התנחמתי בעובדה שכבר עברו עליי כמה וכמה ראיונות שונים ומשונים, עם טיפוסים מוזרים ולאו דווקא בגלל שפה לא מובנת.

אמרתי בלבי שאין ראיון מושלם ועיתונאי חייב לדלג על פני משוכות, אם ברצונו לפרוש בפני הקוראים נתח חיים שלא נתקלים בו ככה בסתם יום של חול. וכך, חמושה בפנקס, בכלי כתיבה, בהמון רצון טוב ובסקרנות טבעית, יצאתי אל הכתובת שנמסרה לי.

מהרגע שבו נפתחה בפניי דלת ביתה של נדיה, בידי נדיה בעצמה, הופתעתי. ויש לומר לטובה. נדיה נראתה כמו כל אחת מאתנו המהלכת ברחובות. עמדתי מגומגמת, מחפשת מילים שונות מאלו שהכנתי במוחי לקראת המפגש. וכבר הבנתי שהראיון יקח אותי לנתיב אחר מזה שחשבתי. נדיה חייכה, הניחה את הסידור שבידה על השולחן והושיטה לי יד בלבביות. "שלום לך", אמרה והניפה יד שמאל בקשת רחבה, שהתפרשה כהזמנה להיכנס פנימה. "את בוודאי רבקה, נכון? נעים לי מאוד. אני דרייזל – נדיה".

משפט המחץ הזה, הכניס אותי מיד לאווירה ביתית. גם שמה של אחותי הוא דרייזל. חומת הזרות קרסה באחת וגילתה מאחוריה מדפים רבים כורעים תחת עומס ספרי הקודש המוצבים בסדר מופתי עליהם. ובכן, אין מה להילחץ, עודדתי את עצמי, אני נמצאת במקום מוכר. היא פשוט אחת משלנו ולך תדע איך היא עשתה את זה. עד כמה שכבר היה ידוע לי על אודותיה, עד גיל שלושים פלוס עברו עליה השנים בסביבה גוית למהדרין.

חדר האורחים היה מטופח. כריות בצבעים עליזים נחו על הספה, מזמינות להישען עליהן. נדיה התיישבה על כורסה מולי. על השולחן בנינו רבצה לה בכבדות בבושקה גדולה מחרסינה מעל מפית תחרה. היא ראתה אותי נועצת עיניים בקישוט המוזר ואמרה: "את זה אבא הביא לי בביקורו האחרון בארץ. ניחוח מהבית".

תהיתי היכן רכשה עברית טובה כל-כך והתקשיתי להחליט מניין להתחיל את השאלות. אבל נדיה עקפה אותי, ומצאתי את עצמי מקשיבה להסבר מאלף על הסמליות שמייצגת הבבושקה. כדי להמחיש את דבריה, פרקה את דמות הסבתא עטופת הצעיף ומתוכה שלפה עוד אחת עשויה חרסינה, העתק מדויק של הראשונה, רק קצת יותר קטנה. היא פרקה גם את הבבושקה השנייה ובתוכה התגלתה עוד אחת, קטנה יותר וכך המשיכה עד שהגיעה אל הזעירה ביותר, זאת שאינה ניתנת לפירוק. "את רואה, משחק הבבושקה הרוסית יכול לשמש כדוגמה איך דור אחד תלוי בדור הקודם. כל הדורות משולבים יחד לכדי שלמות אחת. הדורות הצעירים נושאים עיניהם אל הדורות הבכירים שקדמו להם". כעת היא התעסקה בהרכבה מחדש של הבבושקה והנחתה ברוב כבוד חזרה על המפית. זה הסבר מאלף, הסכמתי. איך את מחברת את עצמך באופן אישי אל ההסבר הזה? היא חייכה שוב, למרות שכפי שהבנתי בהמשך, החיים לא תמיד חייכו אליה. העברית שבפיה התגלגלה במבטא רוסי מודגש. אבל כשסיפרה על עצמה, הייתי שבוייה בתוך מארג חייה, עד כי לא נתתי דעתי להיגוי הכבד.

טרגדיה בלידה

 

נדיה נולדה בעיר לנינגרד, לחוף המפרץ של הים הבלטי. שמה של העיר שונתה במשך כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, הכול על פי גחמותיו של השליט באותה תקופה. באחת מן הפעמים כונתה העיר בשם סט. פטרבורג. אנשים רבים מתעקשים עדיין לקרוא לה כך, למרות ששמה שונה ללנינגרד.

נדיה מצאה עצמה בגיל אפס לבד עם אביה, בוריס שבצ'נקו. לא זכתה להכיר את אמה. אמה נפטרה בעת לידתה. אביה עמד חסר ישע מול התינוקת הבוכייה, אשר דרשה את מלוא תשומת הלב. אולם, איך מסוגל אב להעניק תשומת לב בשעה שלבו מרוסק לגמרי? מי שבא לעזרתו ולעזרת התינוקת הייתה דודתה טניה, אחות אביה. היא זו שגידלה אותה.

"אפשר לומר שגם את אבי לא הכרתי. הוא כמעט שלא הגיע לבקר אותי. רק כשהתבגרתי, קלטתי שבמשך כל השנים אבי הרגיש שאני אשמה במות רעייתו. הוא פיתח נגדי טינה עזה. הוא סרב להכיר בי כבתו. הוא פשוט התעלם מקיומי. בעצם, לגביו, אני הייתי זו שהרסתי לו את חיי המשפחה שלו. זה לקח לו המון שנים להשתקם ולהקים לבסוף בית מחדש".

אוניברסיטה לנינגרד

באין לה לא אב ולא אם, חיפשה נדיה אפיקים אחרים היכן להשקיע את מרצה ואת יכולותיה. הלימודים היו נחמתה הגדולה. היא התמסרה להם בכל מאודה. באותה תקופה החלה הפרסטרויקה בברית המועצות. נדיה עקבה בהתפעמות אחרי השינויים המהירים, עדיין אינה יודעת לתרגם מה זה אומר לגביה. יום אחד הבחינה כי סמוך לבית שבו גרה טניה דודתה, נרכש בית דו קומתי על ידי משקיעים יהודים. היא ידעה זאת על פי מגן דוד עצום ממדים מנחושת מבהיקה שנתלה מעל הגג המשופע. היא לא ידעה הרבה על יהודים. כל מה שידעה היה מתוך לימוד במגמת ההיסטוריה באוניברסיטה.

"יום אחד סיפרה לי טניה בכעס, כי צמוד לביתה העיזו הג'ידים לפתוח בית ספר לבנים. עכשיו היא תיאלץ לראות אותם בכל פעם שתצא מן הבית. לא הבנתי על מה התעורר זעמה של טניה. אני מכל מקום הסתקרנתי לגבי פעילות המקום. היות שלימוד היסטוריה היה אחד מן המקצועות המרכזיים שלי באוניברסיטה, ראיתי בכך הזדמנות שנפלה לידי להרחיב את הידע שלי בהיסטוריה היהודית. במשך הזמן התברר לטניה שהמקום מתנהל בשקט מופתי. אך למרות זאת, כעסה לא שכך. היא התייחסה לתופעה כאל פלישה לא חוקית ופעולה של עזות מצח. "ככל שטניה, האם היחידה שהייתה בעולמי, פיתחה אובססיה לנושא, כן גברה סקרנותי".

קסם במילים

"יום אחד, בדרכי לביתה של טניה, עצרו אותי בקצה הרחוב אישה ונער צעיר. האישה שאלה אותי אם ידוע לי על בית ספר לבנים שנמצא בקרבת מקום. אמרתי לה שממש בשכנות לביתנו יש מוסד לימודי, אבל גיששתי בזהירות אם היא מתכוונת למקום לימודים של יהודים. עיניה זרחו כשהנהנה בראשה. היא סיפרה לי שכל עוד שלט הקומוניזם היא לא העזה לגלות לאף אחד שהיא יהודייה, וכעת היא רוצה שבנה יכיר את העם אליו הוא משתייך.

"הובלתי אותם לבית הספר, שהיה לצנינים בעיניה של טניה וניצלתי את ההזדמנות ללוות את האם הנרגשת לתוך המבנה. מזכירה עדינת מראה שענתה לשם חנה, קבלה אותנו בחביבות. היא שאלה שאלות ומילאה טפסים. "האם ידעה לספר על עיירת הולדתה מוגילוב (מוהילוב). היא אמרה שאביה למד ולימד בסתר, אבל היא הסתירה את יהדותה כשנישאה ועברה ללנינגרד. היא רצתה להגן על ילדיה. אביה כבר אינו בין החיים אבל היא מחויבת למענו להמשיך את השרשרת. אחר כך היא דברה עם המזכירה בשפה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.

"שאלתי אותם לשמה של השפה והן ענו לי שזאת שפת האידיש. כששבתי הביתה, לא סיפרתי, כמובן, לטניה שהייתי בין כותלי בית הספר השנוא עליה. מאותו יום ואילך היה לי עולם משלי, שלא שתפתי בו את טניה. מדי פעם הייתי הולכת לשוחח עם חנה, המזכירה האדיבה של בית הספר. ככל שהפתיחות ברוסיה נעשתה דבר מובן מאליו, כך נהרו יותר ויותר תלמידים אל בית הספר היהודי. המזכירה כרעה תחת נטל העבודה. "במשך הזמן, הצעתי לה לקחת חומר כדי להקליד אותו במחשב שלי ולהעביר אליה חומר מוכן. היא הודתה לי בפה מלא. פשוט הצלתי אותה. לא היה להנהלה די תקציב כדי לשכור את שירותיה של מזכירה נוספת. וכך תקתקתי פירושים לפרשת השבוע ושיחות מוסר. האותיות שחלפו תחת אצבעות ידיי תוך כדי הקלדה, התחברו אצלי למושגים שהילכו עליי קסם. איזו אמת! אילו הנהגות נפלאות! זה מה שחשבתי לעצמי בכל פעם שמסרתי דפים מוכנים. מצאתי עצמי לא פעם יושבת במשרד ומאזינה לשיעורים שהגיעו לאוזניי מבעד לדלת הסגורה של אולם הלימודים. שמעתי מילים רבות מתורגמות מרוסית לעברית. "כאן הונחה אבן הפינה ללימודי העברית שלי. מבלי משים צברתי אוצר מילים עצום. עבודת הגמר שלי נסבה על מסעי הצלב וחנה המזכירה סייעה בידי לפתח את הנושא גם מן ההיבט היהודי. המורים שלי שעברו על החומר שהגשתי, הרימו גבה. הם השתאו הן לגבי היקף הידע והן לגבי הדעות והמסקנות אליהן הגעתי בתום המחקר. הם לא שאלו שאלות והעניקו לי ציון מעולה.

"אודה, באותה תקופה עלו בי הרהורים רציניים בנוגע לרצוני להיות חלק מאותו עם שאליו משתייכים התלמידים אצילי המבט שאיישו את בית הספר. זה היה משהו שלא נתקלתי בו עד אותו זמן. יתכן שמחשבותיי נבעו מן העובדה שהייתי אדם שאין לו מאומה משלו. לא בית ששייך לו, לא הורים משלו, לא אהבת אם ואב. עד כמה שטניה דאגה לכל מחסורי, היא מעולם לא יכלה לשמש תחליף לאם אמיתית. היא דאגה לי מבחינה טכנית. לטניה לא היו ילדים משלה וכוח האימהות שלה היה רדום. הייתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי לתת לו שם".

אבא מופיע

אני, שעד כה כלאתי את נשימתי, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר חדש והשחלתי משפט: "איך שאני מבינה את עברת לבסוף תהליך גיור". נדיה חייכה שוב את חיוכה החם. "לא, ממש לא". ענתה בביטחון מלא. אני זעתי בחוסר נוחות על הספה, חרף הכריות העליזות אשר שימשו לי כמגן ומשען.

"אבל כדאי שאספר לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות", המליצה בפני ולא המתינה לאישורי. היא המשיכה לספר: "לאחר שהיו בידי שני תארים מן האוניברסיטה, החלטתי ללמוד שפות". ואני באופן ספונטאני זרקתי שאלה קצרה: "עברית?" "בדיוק כך", השיבה. "שלוש וחצי שנים השתלמתי בשפה, שאת הבסיס לידיעותיי כבר רכשתי ליד הבית של דודתי, בבית הספר לבנים. עם סיום לימודי העברית, התקבלתי לעבודה במשרד לתרגומי שפות. העבודה הייתה מרתקת. היה לי קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, כשבידיהם היו מסמכים מצהיבים של אנשים שהצהירו על יהדותם. יתכן שהייתי יושבת עד עצם היום הזה במשרד ההוא. אלא שאז לפתע נזכר בי אבי".

נדיה יצאה אל המטבח ושבה נושאת מגש מתכת, עליו ניצב בקבוק מיץ קר, וכוסות חד פעמיות, ופרוסות עוגה שנראה היה כי היא אפתה במו ידיה. היא התנצלה ששכחה את תפקיד המארחת עד לרגע זה. נדיה הפצירה בי לעשות אתנחתא ולקחת משהו לפה. התרציתי לגבי כוס שתייה. נדיה התיישבה מולי והמשיכה מן המקום בו הפסיקה.

"כשהייתי קרובה לגיל שלושים, הפתיע אותי אבי בביקור. הוא נראה זקן מכפי גילו וריח חריף של וודקה נשב מתוך פיו. לא הרגשתי אליו שום רגש של קרבה. הוא היה אדם זר לגביי. הוא היה אב שהתנכר אליי מאז יצאתי לאוויר העולם. הוא מאן להכיר בי כבתו. בכל זאת, קבלתי אותו בכבוד הראוי והגשתי לפניו כוס משקה חם. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא היה רעב. הוא רק רצה לשוחח אתי. "הוא אמר לי: נדיה, יש אצלי כמה חפצים שהייתי רוצה שיעברו לרשותך. הם היו של אמא שלך. ואני, בלב בוכה, שאלתי את עצמי איפה הוא היה עד היום. מדוע היה עליי להעביר את שנותיי כל-כך תלושה. אבל רק הנהנתי בראשי ולא הגבתי. הוא שאל אותי מה דעתי לבקר בבית, שהיה פעם שלי או נכון יותר, היה אמור להיות שלי. הוא נשמע ממש מתחנן אלי שאסכים לבוא. כשתבואי, אתן לך כמה מזכרות.

"אמרתי לו שאבוא ברצון, למרות שנרתעתי מעצם המחשבה על כך. מדוע לפתוח מורסות שכמעט הגלידו? אבל בתוך תוכי ידעתי, כי החלל שבלבי לא יתמלא בעזרת שום לימודים או באדיבות תפקידים שאעשה בימי חיי, אלא רק על ידי הדבר האמיתי. השייכות שלי לאיזשהו מקום. אולם הטלתי ספק האם זה יהיה אכן הפתרון למצוקה שלי. האם ההליכה אל הבית שהיה שלי, יצליח למלא אותי בתחושה של סיפוק. אבא הלך והבטיח לעמוד אתי בקשר ולהודיע לי מתי לבוא. שיערתי שאבא אינו חפץ שבני ביתו יהיו עדים לבואי. חודש אחר כך מצאתי את עצמי נוסעת בחשמלית לכיוון הבית "שלי". במחשבתי חזרתי שוב ושוב על שתי המילים האלו: "הבית שלי". זה היה נפלא".

מה גרם לאביך להתחבר שוב לאחר הנתק הממושך איתך?

"חשבתי על כך רבות. לא הגעתי לתשובה חד משמעית. הכי סביר להניח שאבא חש עצמו שבע שנים וזקן. וכמי שעבר יותר ממחצית מחייו, הוא התפייס עם העבר וידע לפרש נכון את הדברים. הוא כנראה הצטער על כך שהטיל עלי אשמה שלא היה הגיוני להאשים אותי בה. חבל רק שזה ארך לו כל כך הרבה שנים. לגביי, הנזק כבר נעשה ואני צמחתי כמו צמח תלוש מן האדמה.

"בכל אופן, עמדתי מול הדלת ששלט קטן וצנוע הכריז מעליה שכאן מתגוררת משפחתו של בוריס שבצ'נקו. אזרתי עוז ונקשתי על הדלת. אחרי כארבע דקות המתנה, שמעתי גרירת רגליים. אבא פתח לי. הוא עמד שם סתור שיער וכל סביבתו הדיפה ריח חריף של אלכוהול. נכנסתי פנימה. זה הבית שלי, חשבתי שוב, מתענגת על המילים. שמעתי את אבא אומר לי: את דומה מאוד לאמך. דמיון מדהים. הוא היה נבוך ולא מצא עוד משהו לומר לי.

"לכן לבש רוח פעלתנות וניגש במרץ לחדר. הוא שב משם נושא בידיו תיבה גדולה מאובקת. הוא אמר שיש עוד כמה פריטים אבל קודם כדאי שנעבור על הדברים שבתוך הקופסה. מה אומר לך", פנתה אליי נדיה, כשהתרגשות נכרת על פניה, כאילו התיבה ניצבת עכשיו על השולחן ליד הבבושקה. "אבא הוציא מן התיבה מסמכים שלמראיהם התאבנתי. הכרתי מסמכים דומים מן העבודה שלי עם הסוכנות היהודית. הייתה שם תעודת לידה של אמי. תעודת לידה שלי. והיה שם סידור מהוה וצהוב שנשא את השם 'צאינה וראינה'".

נדיה הייתה קרובה לעילפון מול הממצאים שאבא שלף מן התיבה. בקול שלא הכירה כמו קולה שלה, היא מלמלה: "אבא, זה נכון? אתה רוצה להגיד לי…" היא לא יכלה להמשיך. גוש מחניק הזדחל לעבר גרונה ואיים להתפרץ בצורת לבה של דמעות רותחות. תמיד הרגישה קשר מיוחד לכל מה ששמעה בבית הספר שליד בית דודתה טניה. אביה חש שלא בנוח כשהנהן בראשו ואמר בקול שפל: "כן. נדיה אמך הייתה יהודייה. זה נכון. אני מצטער".

למה אביה מתנצל? האם אינו קולט שאלו דמעות של שמחה? של שחרור? זהו יום מכונן בחייה העקרים, חשבה נדיה. זהו יום שמסוגל לסתום סופית את החלל שבלבה הקרוע. לא, אין זה נכון לומר "לסתום". ביום זה התמלא החלל במשהו בעל ערך שאינו חוסם, אלא נותן תנופה. אינו סותם, כי אם מעניק כנפיים להמריא גבוה. אבל אם היא תסביר זאת לאביה הגוי, חשבה, הוא יתקשה להבין. על כן רק אמרה לו שלא יצטער כי היא, בעצם, שמחה עם התגלית הזו.

ואבא רק התבלבל יותר ונראה נבוך וחסר ישע. נדיה רחמה עליו. היא אמרה לו שהיא מעריכה מאוד את המחווה שלו ואת החלטתו לספר לה על שורשיה. הוא אמר שלדעתו טוב עשה שלא הודיע לה מהתחלה לאן היא שייכת. כי הוא שמע על ההגבלות בלימודים בהן הגבילו סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות. אם היו יודעים על יהדותה, לא הייתה מצליחה להגיע רחוק כל כך, הסביר לה.

תליון ושני פמוטות

נדיה פתחה את הסידור. מאחורי הכריכה הייתה הקדשה. אבא אמר לה שהסידור היה שייך לאם אמה. ההקדשה הייתה לדרייזל ליום חתונתה, מאבא ומאמא האוהבים. "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נכתב בסיום ההקדשה. נדיה הכירה את המילים האלו.

עכשיו אמר לה אביה: "את יודעת איך אמך רצתה לקרוא לך? אנחנו סכמנו בינינו, כך סיפר לה, שאם ייוולד בן, נקרא לו איגור באופן גלוי ובחשאי, רק בינינו, יהיה שמו מנחם. ואם תיוולד בת נקרא לה נדיה וגם דרייזל. אמך רצתה תזכורת לשמות הוריה שנספו בשואה. ואני לא יכולתי לסרב לה. הסכמנו על השמות קרוב מאוד לתאריך הלידה. אבל אמך לא זכתה".

נדיה שמה לב כי אין כבר טינה בלבו אליה כשהוא מזכיר את הטרגדיה. מה שלא עושה ההיגיון מחולל הזמן, הרהרה הרהור פילוסופי. אחר כך הלך אביה שוב אל החדר הפנימי ושב משם כשבידיו שרשרת זהב עם תליון בצורת מגן דוד ושני פמוטות מוכספים. הוא אמר לה: "אתמול טרחתי לצחצח אותם למענך".

נדיה לא הייתה צריכה להצביע על הפמוטות. ראיתי אותם מונחים על אחד מן המדפים. הם הבריקו מאוד. נדיה קלטה לאן מופנות עיניי. "אכן, אלו הפמוטות", נתנה לי אישור. כעת הבחנתי בשרשרת שעל צווארה. שרשרת שעברה מדור לדור ולא פג זוהרה.

נשמעה דפיקה קלה על הדלת שלאחריה צעד פנימה בעלה של נדיה. הוא הניח את הגמרא על השולחן וברך את הנמצאים. נדיה חייכה אלי חיוך, שאחריו כבר ידעתי שהיא עומדת שוב להפתיע אותי.

"לפני שנה נישאתי", סיפרה. "ובעלי הוא לא אחר מאשר אחיה של חנה, המזכירה בבית הספר שליד ביתה של טניה דודתי. מעניין שחנה תמיד חשדה שמשהו מסתתר מאחורי הרצון שלי ללמוד ולדעת עוד על היהדות. היא לא התפלאה כשסיפרתי לה לאן אני בעצם שייכת. היא מיד אמרה: ידעתי את זה כל הזמן. אחיה של חנה עבר דרך חתחתים עד אשר הגיע לנקודה הזו שבה הוא נמצא היום. אבל בואי לא נערבב שמחה בשמחה", יעצה לי. "כדי לכתוב את קורות חייו של ברוך, בעלי, יש צורך בכתבה נפרדת, כי ארוכה היא היריעה", הקניטה אותי.

ואני, כמותכן, נשארתי עם חצי הסיפור בידי.

נדיה ליוותה אותי בדרכי החוצה ומשפט המחץ שאמרה בעת פרידתנו ליווה אותי בלכתי ברחובות פתח תקווה, בואכה אל תחנת האוטובוס. נדיה ציידה אותי בתובנה לחיים. וכה אמרה: "לדעתי, כל איש או אישה חרדים, דוברי רוסית בהיגוי בולט, שתפגשי באיזשהו צומת בחייך, תהיי בטוחה שיש מאחוריהם סיפור חיים לא שגרתי".

 החוויה היהודית

 

http://h-y1.coi.co.il/

 

בראשית,נוח,לך לך,וירא,תולדות,וישב,וישלח,מקץ,ויגש,ויחי,דוד המלך,שבת בראשית,פמוטות,טרגדיה,אבא,קסם,







אמרי שפר כ"א תשרי ה'תשע"ז

 

   אש דת למו - משכיֹל אחִד שאֹל פעם את הגאון בעֹל "תורת יֱקותיאֹל" זצ''ל: "היכן מצינו רמז לתֹלמוִד בתורה-שבכתב? השיב לו: ''דת למו'' אלו אותיות ''תלמוד'', מיד עם נתינתה שֹל התורה בימינו שֹל הֱקִדוש ברוך הוא ניתן לישראֹל גם התֹלמוִד... (מקור ברוך)

     במסכת שבת (דף קלג.) נאמר: "זה א-לי ואנוהו"- התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה... אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.מסביר הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל את דברי הגמרא הנ"ל כך: כשאדם מישראל מכין לעצמו סוכה נאה, ומהדר וקונה אתרוג נאה בדמים יקרים, הוא עלול לחשוב שכבר קיים את מצוות "ואנוהו" בשלמות. לכן, בא אבא שאול ומלמד אותנו כי אין די בכך, אלא, עיקר מצוות "ואנוהו" היא להיות דומה לקב"ה, מה הוא חנון ורחום, אף עלינו להיות רחומים וחנונים. ומשום כך, נפסק להלכה בשו"ע שהמנהג להרבות בצדקה והכנסת אורחים בערב חג הסוכות! 

     הגאון מוילנא ז"ל מסופר ב"מעשה רב" כי "היה הולך לפני הספר תורה שמח מאד ברוחב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני ספר התורה".

      הזוהר הקדוש בפרשת אמור הרבה לשבח את גודל עניין נתינת צדקה בסוכה. ואכן, נוהג היה המקובל ר' חיים ויטאל בימי חג הסוכות לפזר מעותיו לעניים ביד רחבה. 

    המשנה ברורה מביא בשם תשובות מהרי"ק בשם רב האי גאון כך: "ביום זה  רגילים אצלנו לרקד בו, אפילו כמה זקנים, בשעה שאומרים קילוסין לתורה ולכן יש להתאמץ בזה ולרקד ולזמר לכבוד התורה, כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה שהיה "מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'",

     הרמב"ם מאריך ומפליג בעניין זה של שמחת המצווה והוא כותב, לגבי שמחת חג הסוכות ושמחת בית השואבה, את הדברים הנחרצים הבאים: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו- חוטא ושוטה. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

     ואמרו חכמים במִדרשם: אמר הֱקב"ה ֹלאברהם: אני יחיִד ואתה יחיִד – אתן לבניך יום המיוחִד לכפר עוונותיהם, וזהו הושענא רבא: "אמר הֱקב"ה לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה". (מטה משה)

      ומובא בפלא יועץ וביסוד ושורש העבודה ובעוד ספרים, שריבוי השמחה והריקוד בהקפות , בכל עוז ותעצומות, הם סגולה לילדים תלמידי חכמים ולדורות ישרים ומבורכים.

כף של אהבה (פחד דוד 726)

והנה הארה קטנה שיכולה להוביל אותנו בימים אלו למידה נאצלת זו של 'אהבת חינם': חיפוש זכות אצל הזולת. היסוד לכך הוא לחפש זכות בכל דבר ובכל ענין שאנו פוגשים, גם במקרים קיצוניים עלינו להשתדל ולחפש צד של זכות דמיוני ובלתי מציאותי בעליל, ובעקבות כך נוכל גם להתרחק משנאה לאהבת חינם.

מפורסם למשל המעשה שאירע עם הגאון רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל שנזדמן למקום מסויים עם אחד מחכמי דורו. אותו רב דברן היה מטבע ברייתו, ישב כל אותה שעה ודיבר, ולא פסק פיו משיחה, ואילו רבי חיים שתיקתו מרובה מדבורו...

לאחר שיצא מהחדר שאל אחד מן המסובים את רבי חיים; "רבינו מפני מה שתק כל אותה שעה והניח לפלוני לדבר רצופות לבדו"? השיב להם רבי חיים; "פלוני די לו בהרהור של שעה אחת בכדי לדבר עשרים ושלש שעות. ואילו אני מהרהר עשרים ושלש שעות כרי לדבר שעה אחת"...

כך במליצה ובשנינות השיל רבי חיים מבריסק את הדיבורים המיותרים על אותו חכם, ומנע שנאת חינם מיותרת.

כריעת הלביאה (פניני בית לוי, גיליון 335)

משה נולד בשכונת בית הכרם בירושלים בן למשפחה דתית. את לימודיו התיכוניים עשה בפנימיה צבאית. באותה תקופה התחיל להתקרר בענייני אמונה. כאשר התפלל הוא חש שאינו שלם עם עצמו. הליצנות חדרה להשקפתו, ולאורח חייו, וקרא לעצמו ”דתילוני“, כלומר חצי דתי חצי חילוני. לא חש שהוא צריך את הקב“ה, לא האמין בו כל כך, אך המשיך להניח תפילין מדי יום,לעתים בזריחה ולעתים סמוך לשקיעה.

בגמר לימודיו הוא התגייס לצה“ל, לגדוד צנחנים ושירת תקופה מסוימת בדרום לבנון. הגיע היום האחרון לשהות גדודו שם, ורק המתינו לחטיבת גולני שתגיע להחליפם. לפתע שמע במכשיר הקשר מילים שלא שמע מעודו: ”שרון הרדוף“, כלומר שרון נהרג. לא הרחק ממנו החל להישמע ירי מסיבי, פיצוצי רימונים וטילים. הסתבר שארבעה כלי רכב של חיילים עברו בעיכול כביש כפר חולא ואז החלו מחבלי החיזבאללה לירות לעברם. במכשיר נשמעו צעקות של פצועים ודווח על הרוגים. באותה עת משה היה חובש במחלקה ויצא עם כח חילוץ למקום ההיתקלות. בפעם הראשונה מצא את עצמו נלחם כנגד מחבלים פנים בפנים. ברגעי התופת הקשים הללו, מתוך אהבה אמיתית לרעיו החיילים, קפץ והסתער לתוך האש, היתה לו תחושה שהוא מוכן למסור את נפשו באמת. באותם רגעים של לחימה עיקשת תוך סכנת חיים ממש, הפך משה למאמין הגדול עלי אדמות. בתוכו זעק: ”אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה‘ עושה שמים וארץ“.קירות לבו צרחו וכמעט נקרעו מרוב תפילה. לפתע הרגיש שהוא מתחבר לאלקים שכה הזניח וכמעט לא האמין בו.

משה המשיך במסלול הצבאי, יצא לקורס קצינים. בתור מפקד צעיר יצא לפעילות בעזה. באחד הערבים אסף את חייליו ואמר להם. ”יש לי הרגשה רעה. הכניסו כדור לקנה“. הם טענו את נשקיהם ולא עברו שניות ואש תופת נורתה לעברם. מעולם לא נתקל באש עזה כל כך, ובאותם רגעים שאל עת עצמו: האם יש עוד מישהו שיכול להציל אותנו חוץ מאלקים?!

לאחר חמש שנות שירות השתחרר מצה“ל, ולאחר כמה ימים קנה כרטיס טיסה לקניה באפריקה, שם בג‘ונגלים ניסה להשקיט את המנוע הפועם בקרבו. טיפס להר קניה, היה בטוח שכשיגיע לפסגה, יהיה האדם המאושר ביותר בעולם, וכאשר הוא הגיע שאל את עצמו: נו, האם עכשיו אני מאושר? הוא ירד מן ההר והרגיש עצוב כפי שלא היה מעודו . משה המשיך במסעו והחליט לצאת לכיוון טנזניה. הוא עלה על אוטובוס לנסיעה של שש עשרה שעות. בדרך עברו לשמורת סרגנטי, הגדולה ביותר בעולם. נסעו בשמורה בלילה לאחר הירח המלא. היתה תחושה נפלאה וקסומה, משה נרדם על מושבו. לפתע התעורר לקול צרחות נוראות כאילו שרוצחים מישהו. פקח את עיניו כשהוא המום לראות את חלקו הקדמי של האוטובוס עולה באש. הבהלה לצאת ממלכודת האש היתה נוראית. משה יצא אחרון והחל להימלט על נפשו ובלבו חשב על הציוד שנישאר באוטובוס: נוכח כי חציו הקדמי בוער וחציו האחורי עדיין לא. הוא ידע שהתפילין נמצאות בתא המטען שנמצא באמצע. החל לרוץ למרות הסכנה, אבל הוא ידע שהוא חייב. ישראלי שהיה איתו צעק לעברו: ”אתה מטורף! אתה תישרף חיים!“

משה המשיך לרוץ בכל זאת. הוא ניגש לחלק האמצעי ופתח את תא המטען. להבות אש זינקו לעברו ואז ראה מחזה מוזר מאוד: התיק שליד תיקו בוער כולו ואילו תיקו האש לא נוגעת בו. הוא הוציא את תיקו במהירות וראה שתכולתו לא נפגעה, כולל התפילין שנותרו שלימות. הוא נישק אותם וראה שבוקעת מהן מעין קרני לייזר. חצי האוטובוס בער ונאכל לגמרי ואילו חציו השני לא נאכל, כאילו האש נעצרה כאשר הגיעה לתפילין. משה המשיך במסעו והגיע למדינת זימבבואה, לבקר בשמורה מנאפולס. הוא התענג מהפסטורליה המרהיבה, הא-לוקית ממש. הוא הסתובב בשמורה, וכבר בתוך כמה שעות מצא את עצמו מתרחק ממתחם השמורה יחד עם מדריך אמריקאי.

היציאה מתחום השמורה היתה אסורה, אך משה חש בקול פנימי שאומר ”תמשיך“! לאחר שהלכו כמה קילומטרים זיהו עדר של פילים הרוחצים בנהר. אמר בלבו: עדיין לא צילמתי עדר פילים... הוא התקדם עשה כמה צילומים ואז ביקש האמריקאי לצלם אותו על רקע העדר. משה כיוון המצלמה, ולפתע ראה את פניו חיוורות, פיו פעור, עיניו בולטות החוצה נעוצות בדבר מה שניצב מאחרי משה. משה הביט לאחוריו, במרחק חמישים מטר, ניצבה לביאה והביטה בו, ולאחר שניה אחת החלה לשעוט לעברו בכל כוחה... משה עצם את עיניו. כל רגעי חייו עברו לנגדו,ולרגע חלפה התמונה העתידית. את גופתו בשקית ניילון שחורה מובלת חזרה לישראל... עצם את עיניו והתחנן לאלקים: רק שלא יכאב יותר מדי... ואז פרצה מתוכו צעקה פנימית: ”שמע ישראל ה‘ אלקינו ה‘ אחד!“ ברגע זה הרגיש חבטה על גבו, פקח את עיניו וראה את האמריקאי עומד לצידו ומצביע על הלביאה. לתדהמתו היא עמדה במרחק שלושה מטרים ממנו כשהיא מביטה בו, שואגת וכורעת ברך, כאילו נכנעת לאיזה כח עליון.

משה קם ממקומו והחלו לפסוע אחורה באיטיות. הם פוסעים והלביאה אחריהם מביטה בהם שואגת וכורעת, לבסוף נעלמה הלביאה מעיניהם וכך יצאו בשלום. האירוע הזה הכריע אותו. הוא חזר ארצה בערב יום כיפור ומיד יצא לסמינר עם הרב מרדכי נויגרשל, שם אימץ חיי תורה מלאים. כמה שנים לאחר מכן אירע למשה מקרה נוסף עם בעל חיים ממשפחת החתוליים... זה היה בעת שירותו במילואים בלבנון, כאשר כמה שעות לפני הפסקת האש, כאשר יחידה של לוחמים הותקפה על ידי מחבלי חיזבאללה. חייל אחד נהרג מיד ועוד שלושה תוך כדי חילופי אש. ניתנה הוראה לכח לסגת מיד לשטח ישראל. כאשר הגיעו הנותרים מעבר לגדר, הבחינו בכך שציוד לחימה רגיש ביותר נותר על הגבעה, וגרוע הרבה יותר נותר חייל הרוג שלא חולץ. הוחלט להיכנס בלילה להשגת שתי המטרות למצוא את החייל ההרוג ולאסוף את הציוד הרגיש שהושאר בשטח.

החזרה לעמדה מטווחת ללא הרף על ידי החיזבאללה, עוררה פחד מוות ממש. כח החילוץ התארגן ובראשו רב סרן משה. לפני הפעולה אסף משה את חייליו ואמר להם: ”תדעו לכם שאנחנו נלחמים כנגד עמלק. נאמר על עמלק שקפץ לאמבטיה רותחת. הוא כמו דבורה שמוכנה למות ובלבד שתעקוץ. כדי שנוכל להילחם בהם אני מבקש מכם מכל הלב דבר אחד: ניכנס פנימה מתוך תחושה שה‘ יעזור לנו. כאשר משה רבינו נלחם בעמלק, הוא לא ישב בתוך בור מתחת לאדמה, אלה ניצב על גבעה באמצע המלחמה, שם הרים את ידיו ואז ידעו הלוחמים בשטח שעליהם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים וכך ניצחו. גם היום נעשה זאת נבטח בה ‘ וכך נצליח בעזרת ה‘“. חיילים רבים הצטרפו לתפילתו שיצליחו במשימתם.

משה החל לצעוד כשהוא לוחש: ”רבונו של עולם, תראה להם שיש לך אהובים בעולמך! תעזור לי לקדש שם שמים!“ לאחר שעבר את הגדר, בצעדו הראשון על אדמת לבנון, הוא נתקל בחתול קטן. החתול נצמד למשה שניסה לגרשו בבעיטות, אך ללא הועיל, החיילים התקדמו בשקט ואיתם החתול. הם הגיעו לנקודה והחלו לאסוף את הציוד הרגיש מן השטח. לאחר מכן החלו לחפש את גופת החייל. מצאו קסדה אבל חייל אין. אז שמו לב לכך שהחתול מיילל בחוזקה במרחק כמה מטרים מהם. משה התקרב וראה כי החתול מקפץ ומושך דבר מה. הוא התקרב ואז התגלה שזו גופת החייל המבוקש. החיילים עטפו את הגופה ומיד נטשו את הגבעה. בצאתם הביטו ימינה ושמאלה לראותה היכן החתול, אך לא מצאוהו. כשירדו מהגבעה וחזרו לשטח ישראל,אמר אחד הקצינים, שאינו שומר מצוות למשה: ”תראה. בדבר אחד אני בטוח לגמרי, אני יודע מי שלח את החתול... הקדוש ברוך הוא אליו ביקשת שנתפלל ואליו נשאנו את עינינו...“ משה נד בראשו ונזכר בלביאה ששעטה לעברו לפני מספר שנים ובמקום לשסעו, כרעה ברך...

הושענא רבה ושמחת תורה

היום השביעי של חג הסוכות הוא "הושענא רבה". הסיבה שנקרא כך אומר רבנו בחיי: שהוא יום העשרים ושישה מבריאת העולם, כמנין שם 'הויה', שנקרא 'שם רבה'. הוא גם היום ה-51( נ"א( מראש חודש אלול והוא חותם את הימים הנוראים שניתנו לעם ישראל, ולכן אנו מבקשים מהקב"ה "הושענא נא" - הושע אותנו וחתום אותנו לחיים טובים ולשלום בגמר ה-נ"א יום שבהם התאמצנו והתפללנו שהתפילות לא תהיינה לריק ח"ו. רבים נוהגים לערוך סדר לימוד מיוחד בלילה זה, לקרוא את ספר דברים ולקרוא כל ספר תהילים, כדי להוסיף עוד מעט זכויות לפני החתימה הגורלית. ביום הזה, מרבים בתחנונים, אומרים הושענות וחובטים ערבות, כדי למלט את נפשנו מדין קשה.

מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: שמתחילת ליל הושענא רבה, היתה הנהגתו באימה ויראה, כבימים הנוראים. ועסק רוב שעות הלילה באמירת תהילים בהתעוררות רבה. ואף בימי זקנותו, קם ממשכבו כמה פעמים לאמירת תהילים וכן ציוה לבני ביתו. ולא נחה דעתו כלל מביקורי החג בלילה זה, וגם עם הבאים לקבל פניו לכבוד החג, מיעט מאוד בשיחה, ועסק באמירת תהילים. לאחר הושענא - הוא היום האחרון של חג הסוכות, מגיע חג שמיני עצרת - שהוא יו"ט בפני עצמו ומוסיפים בו ברכת 'שהחיינו'. 'עצרת' מלשון לעצור, דהיינו הקב"ה מבקש כביכול מעם ישראל מתוך חיבה לעמו, לשהות עוד קצת במחיצתו וכותב המדרש שה' כביכול אומר 'קשה עליי פרידתכם' - במהלך כל חג הסוכות כל יום הקרבנו פרים כנגד כל האומות בסה"כ 70 פרים, ובשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד כנגד עם ישראל. מתקופת הגאונים (לפני כ-1000 שנה) צורף לחג זה גם עניין 'שמחת תורה' - לְגָמְרָה (סיום) של התורה.

ידועות מילות השיר - 'שישו ושמחו בשמחת תורה', ולכאורה היה צריך לומר 'בשמחתנו בתורה' על שזכינו לְגָמְרָה? מתרץ ה'בית אברהם' זצ"ל, כשהתורה רואה כמה אנו שמחים ורוקדים איתה, היא שמחה על זה שהגויים לא הסכימו לקבלה, והיא זכתה להיות נחלתם של עם ישראל, שיודעים להוקיר ולכבד אותה כראוי.

אומר מרן (שו"ע או"ח סי' תרס"ח ס' ב): שַׁחֲרית מוֹצִיאִין שְלשָה סְפָרִים, וְקוֹרִין בְאֶחָד מִוְזֹאת הַבְרָכָה עַד סוֹף הַתוֹרָה; ובַשֵּׁנִי, בְרֵאשִית עַד אֲשֶר בָרָא אֱֹלקים לַעֲשוֹת; ובַשְלִישי, בְיוֹם הַשְמִינִי עֲצֶרֶת. מנהג הספרדים להוסיף "חתן מעונה"שקורא בתורה עד "ואתה על במותימו תדרוך", ואחר כך "חתן תורה", חוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד סופה, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו בספר תורה השני בפרשת בראשית - "חתן בראשית", קורא עד "אשר ברא אלקים לעשות", ומברך גם כן לפניה ולאחריה (ילק"י מועדים).

משהגיע רבי זושא מאניפולי ביום שמחת תורה לפסוק (וזאת הברכה לג, ג): "אף חֹבֵב עמִים כָל קְדֹשָיו בְיָדֶך וְהֵם תֻּכו לְרַגְלֶָך יִשָא מִדַבְרֹתֶיָך". התייפח ופירש: "אף חֹבֵב עַמִים" - אף על פי שבעוונותינו הרבים אתה מגלה, ריבונו של עולם,חיבה גדולה כל כך לאומות אחרות, ומסרת אותנו בידיהן. עם כ�%9


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים