בניית אתרים בחינם

 




בס"ד

בין כבוד לאהבה: איך מעוז האהבה הפך למקום שאי אפשר לחיות בו?

דרשה לימי הספירה

 

יהודי ניגש לרב בערב יום כיפור והתלונן על משהו שמציק לו: "אין לי עוון מיוחד לבקש עליו סליחה. לא הכאבתי לאיש בשנה הזו ואינני מוצא סיבה להכות על חטא". הרב הצביע על הבית הסמוך, גר שם המאפיונר של העיר ואמר: "לך תן לו מכות ואחר כך תרגיש צער על מעשיך ותחוש חרטה".

הלך היהודי, הפליא את מכותיו באותו ברנש ויצא מהבית. לפתע אשתו של אותו אחד קוראת לו: "תשמע אדוני, אין לך מושג איזו מצווה עשית...".

בתכנית המקורית, אלו היו אמורים להיות הימים היפים ביותר בשנה. מדי ערב אנו סופרים את הימים לקראת חג השבועות ומתמלאים בערגה לקראת יום חתונתו זה מתן תורה. הרמב"ן מוסיף בפרשתנו (אמור, בארץ ישראל, כג,לו) כי הימים הללו שבין פסח לעצרת הם כעין תקופה מקודשת של חול המועד בין שני החגים. זאת הסיבה שבחג הסוכות קבעה התורה חג שני ונפרד של "שמיני עצרת", ואילו בפסח לא קבעה כן, אלא שחג השבועות – שנקרא בלשון חכמים "עצרת" - הוא כעין "שמיני עצרת" של חג הפסח וכל ימי הספירה ביניהם הם כעין חול המועד בין יציאת מצרים למתן תורה.

אולם משהו רע קרה לימים הללו והם הפכו לתקופת האבל הארוכה בשנה. עד ל"ג בעומר ויש מאריכים עד שלוש ימי הגבלה, איננו מסתפרים, איננו שומעים מוזיקה ולא מקיימים חגיגות נישואים. זאת כהבעת צער על פצע פתוח שלא התרפא מלפני כ-1900 שנה. רבי עקיבא עמד בראש חכמי ארץ ישראל וקבוצת תלמידיו מנתה 24,000 איש. בימי הספירה פרצה מגיפת "אסכרה", חיידק קטלני שמתיישב בגרון ובימינו מוכר בתור מחלת הדיפתריה, והתלמידים נדבקו זה מזה ומתו בתוך ימים ספורים. זאת הייתה טרגדיה נוראה שכילתה את כל שכבת ההנהגה הרוחנית ועוד בימים של שמד וחורבן שגם ככה היו אפלים.

הדבר היותר מדהים בסיפור הוא הנימוק שנותנת הגמרא לאסון: "משום שלא נהגו כבוד זה בזה". האסון לא אירע במקרה, הוא היה ביטוי של רוגז אלוקי על האווירה החברתית הקשה באולם הישיבה. התלמידים הדגולים נהגו בניכור זה לזה וזלזלו בחברים שלהם.

וכל שומע עומד נדהם: האם תלמידי חכמים אינם אמורים להתרומם מעל האגו ולהצטיין ברגישות לזולת?! חמור מכך והוא העיקר: איך מכל הישיבות במהלך ההיסטוריה, נוצרה שנאה כזו דווקא בישיבתו של רבי עקיבא, זאת שהייתה אמורה להיות מעוז השלום?

ראשית, המשפט המפורסם ביותר בשם רבי עקיבא הוא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"? שנית, רבי עקיבא לא רק אמר ואהבת לרעך, הוא היההתגלמות האהבה. עצם הדמות של התנא הגדול הזה הייתה אישיות נטולת אגו, אדם שמסר את עצמו למען אחרים. הגמרא מספרת סיפורים שונים אודות תולדות חייו מהם אפשר ללמוד על המידות הנעלות של 'אבי התורה שבעל פה'.

הגמרא מנסה לפענח את סוד חייו האישיים: מה רחל מצאה בו? מדוע נסיכת ירושלים, בתו של עשיר העיר, כלבא שבוע, וויתרה על העושר של המשפחה לטובת פועל עני? הסיפור מפורסם: עקיבא היה בור ועם הארץ, פועל בן 40 שלא ידע קרוא וכתוב. לפרנסתו עבד כרועה צאן בחווה של כלבא שבוע. פעם ראתה אותו הבת של הבּוֹס, רחל, והחליטה להתחתן אתו. אביה נפגע עד עמקי נשמתו והכריז כי זה או הוא או עקיבא הבּור, אך רחל העדיפה את עקיבא. הגמרא מספרת (נדרים נ) כי הם חיו בעוני נורא. רבי עקיבא לא מצא כסף לקנות לה שמיכה והיא שכבה על הקש בלילות הקרים של ירושלים. פעם נכנס אחד מאניצי הקש בשערה, ורבי עקיבא נשבר לראות את הקרבן שהקריבה עבורו. הוא אמר: 'כשיהיה לי כסף, אקנה לך סיכת ראש מעוטרת בתחריט ירושלים של זהב'.

אבל מהי מצאה בו? אומרת הגמרא שתי מילים (כתובות סב): "ראתה דהווה צנוע ומעלי". ראתה את מידותיו המעולות. הצניעות, השקט שקרן ממנו, היכולת להקשיב ולתת מקום לזולת - שבו את ליבה.

הסיפור הבא מוכיח את מידותיו הנעלות (שבת קכז): מעשה בפועל עני שהלך לעבוד אצל עשיר בגליל. הוא עבד שלוש שנים והחליט לשוב הביתה ליום הכיפורים. הוא ניגש לעשיר וביקש שכר על כל התקופה, אך העשיר טען שאין לו לשלם. הפועל נדהם: אולי יש לך נכסים לתת לי במקום כסף מזומן? אולי קרקע? אולי כרים וכסתות? אתה בכל זאת גר באחוזה אדירת ממדים. אבל העשיר טען שאין לו כלום. הפועל המסכן נאנח בכאב ושב הביתה בידיים ריקות כמו שיצא לפני שלוש שנים.

אחרי החג הופיע העשיר בביתו של הפועל עם שלוש עגלות מלאות סחורה. הוא העניק לו הכול בשכרו ואז שאל את הפועל: מה חשבת עלי כשהתחמקתי לשלם? אמר הפועל: לימדתי עליך זכות, אולי הקדשת את כל נכסיך לבית המקדש ולכן אין לך כלום משלך. חיבק אותו העשיר ואמר: "כשם שדנת אותי לזכות כך הקב"ה ידון אותך לזכות".

מבוא בשאילתות דרב אחאי גאון כי אותו פועל אציל היה לא אחר מעקיבא, הרועה העני.

והמקרה הנוגע ביותר לענייננו: הגמרא מעידה כי כל וארט שאמר רבי עקיבא בחייו היה גילוי סניגוריה ואהבה לעם ישראל. הדבר היה בולט כל כך, עד שכאשר רבי עקיבא דרש פעם אחת לגנותם של ישראל ("דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא"), אמר רבי יוחנן בהתפעלות (סנהדרין קי): "רבי עקיבא שבקיה לחסידותיה". זה לא רבי עקיבא שאנו מכירים, הוא חרג מהחשיבה החסידית ומצא פגם בעם ישראל.

וכאן עולה השאלה העצומה איך לא ספגו התלמידים את אישיותו האצילית של רבם? כיצד מקום שאמור היה להיות מעוז האהבה הפך לזירת מלחמה?

הרבי מליובאוויטש חזר פעמים רבות על אותו רעיון (לקו"ש ז/343, לב/150, כב/138): מלחמות פורצות מאהבה. לתלמידי רבי עקיבא לא הייתה חסרה אכפתיות אחד לשני, אבל המלחמות הכואבות ביותר פורצות דווקא איפה שיש אהבה, בתוך המשפחה, בין חברים ובין חסידים.

 

נשים לב: הגמרא לא אמרה בשומקום שהתלמידים לא אהבו זה את זה, נאמר שהתלמידים "לא נהגו כבוד זה בזה" - ואהבה וכבוד הן שתי תכונות הפוכות בתכלית.

אהבה היא תכונה אנוכית במהותה, היא התפשטות של האוהב, כיף לו וטוב לו להיות על יד האהוב והוא מוצא הנאה מהקרבה ביניהם. אם נעמיק לתוכה של האהבה נגלה כי מי שעומד במרכז הוא האוהב ולא האהוב, הוא מוצא את שלמותו והנאתו בקרבתו של האהוב. ולכן האהבה היא פעמים רבות שתלטנית, היא מתפשטת על כל המרחב ולא מאפשרת לאהוב את המקום הפרטי שלו.

כבוד, לעומת זאת, הוא תכונה הפוכה: זולתנית. זאת אחת התכונות המשובחות ביותר. כאן האדם המכבד מצטמצם ומפנה את המרחב לזולתו. הוא מעמיד אותו במרכז האולם ומאפשר לו את המקום הפרטי שלו. אם באהבה אני רוצה שהזולת יהיה כמוני, בכבוד אני שואף להיות כמו הזולת. אם אהבה היא העצמת האני, כבוד הוא העצמת הזולת.

בספרות המוסר מובא משל חזק אודות מהותה של האהבה: קבוצת דייגים יצאה אל הים לדוג דגים והלך להם יום טוב. הם הוציאו מהמים דג שמן. הדייגים שמחו על השלל ואילו הדג האומלל שכב ברשת רועד ומפרפר. לפתע שמע הדג את הדייגים אומרים: 'ניקח אותו אל הפריץ, הוא אוהב דגים'. הדג שמע שהפריץ אוהב דגים ונרגע. 'אם הפריץ אוהב דגים, מצבי מצוין. הוא ישמור עלי'.

אשת הפריץ פתחה את הדלת ואמרה: 'תודה על הדג השמן, בעלי כל כך אוהב דגים'. הדג האומלל יישר עוד קצת את שדרתו ואמר ברוגע: 'הגעתי אל המקום הנכון. כאן אוהבים דגים'. הובילו את הדג אל המטבח, השכיבו אותו על משטח החיתוך והוציאו את הסכין הגדול לפשוט את בטנו לרוחב. רגע לפני שיצאה נשמתו, קרא הדג בכאב: 'שקרנים, אתם לא אוהבים דגים, אתם אוהבים את עצמכם'...

נחזור אל תלמידי רבי עקיבא: לא הייתה חסרה להם אהבת ישראל, הם אהבו מאוד האחד את השני, אבל זאת גם הייתה הבעיה: הם לא נתנו לזולת לחיות. הם שכחו שהזולת שונה מהם ויש לו את הגישה האישית והפרטית שלו. זה הלך כך: רבי עקיבא מסר שיעור כללי לתלמידים ולאחר שסיים החל ביניהם דיון מה בדיוק התכוון הרבי. ואולם אנשים הם שונים זה מזה ולכל אדם יש את האופי שלו ואת הדגשים שהוא מעמיד במרכז, אחד רואה הכול בעיניים של אהבת ה', השני בעיניים של יראת ה', שלישי רואה הכול בהתמודדות הפנימית מול היצר, והרביעי בוחן הכול בדרך בה יוכל להפיץ את הדברים החוצה. וכך קרה שכל אחד מצא דגש אחר בתורת רבם והסיק מסקנות אחרות.

במסגרת אחרת זה היה עובר בשקט, כי לאיש לא אכפת מה חושב הזולת, אבל לא בין תלמידי רבי עקיבא: הם אהבו מאוד את רבם וגם האחד את השני, ולכן חסמו את המרחב. הם לא היו מוכנים לתת לזולת לטעות, זה היה בלתי אפשרי שהזולת יעשה שגיאה בתורת הרבי – ולכן האהבה הפכה למלחמה. האכפתיות לזירת קרב.

תמורת זאת היה עליהם "לנהוג כבוד זה בזה", כלומר, להבין שהזולת הוא ישות עצמאית ולחשוב שאולי הוא טועה, אבל הוא עדיין נאמן לרבי עקיבא. אולי הוא עושה שגיאה קשה, אבל זה לא הופך אותו לבוגד. הרבי מקוצק נהג לצטט את מאמר חז"ל "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות" - ולפרש: כשם שאינך כועס על הפרצוף השונה של הזולת, כך אל לך לכעוס על הדעה השונה שלו. הדעה נובעת מהפרצוף. היא השתקפות של האופי, האישיות והשאיפות הקדושות שלו.

כך אומר משפט יפה: "וויכוח טוב הוא כזה שכל צד בטוח שהשני טועה. וויכוח רע הוא כזה שכל צד בטוח שהשני חוטא". ועוד ציטוט אומר: ההבדל בין וויכוח למריבה הוא, שבוויכוח שוללים את הנאמר ובמריבה את האומר".

אל מול האהבה השלילית, בוהקת ועולה הנהגה אחרת של כבוד והענקת מרחב לרצונות הפרטיים של הזולת. הנה שתי דוגמאות מעוררות השראה: הצדיק רבי חיים וויטאל, בכיר תלמידיו של האר"י הקדוש, מספר (טעמי מצוות פרשת קדושים): פעם הוא צעד עם רבו ברחובות צפת ולפתע עקף אותם תלמיד חכם נחשב והחל לצעוד לפני האר"י הקדוש. זאת הייתה תנועת זלזול בלתי נסלחת ורבי חיים וויטאל רצה לגעור בו. אולם לתדהמתו האר"י הקדוש הקפיד לצעוד מאחורי אותו אדם, ואף כשהאר"י היה אמור להמשיך לרחוב אחר, המשיך וצעד אחרי אותו אחד.

רבי חיים וויטאל לא היה יכול להירגע ורבו הסביר: היהודי הזה הוא תלמיד חכם, ולכן אני מחויב להעניק לו "כבוד תלמיד חכם", וכבוד הוא לתת לזולת את מה שהוא רוצה לקבל. ["רצונו של אדם הוא כבודו"]. לא את מה שאני מחשיב לדבר חשוב, אלא את מה שבעיניו יקר ערך...

ועוד סיפור: בשנת 1979 פרצה באיראן המהפכה האסלאמית הגדולה, בה הדיחו מהשלטון את השאה והעלו במקומו את האייתולה חומייני. תקופה קצרה לפני שפרצה המהפכה, ניהל הרבי מליובאוויטש מערכה לחילוץ ילדים וילדות יהודיים מתוך איראן ולהעביר אותם למקום בטוח. במבצע חשאי ומורכב חולצו מאיראן מאות ילדים והוטסו לארצות הברית. הם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם וקיבלו את התנאים הטובים ביותר.

כמה ימים לפני חג הפסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: לא לשכוח להכין עבור הילדים אורז לליל הסדר, כדי שתהיה להם הרגשה של בית...  נחשוב על זה: אצל האשכנזים מחמירים לא לאכול קטניות, חסידים נזהרים בכך עד הקצה האחרון, אבל הרבי לא חשב על עצמו, אלא על תחושת הזרות שירגישו הילדים הבודדים בליל הסדר ולכן עשה הכול לאפשר להם הרגשה פרטית של בית.

 

לפי התפיסה הזו, נוכל להבין יסוד מרכזי במבנה הבית היהודי: הרמב"ם כותב (אישות פרק טו): "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ... וכן ציוו על האישה שתהיה מכבדת את בעלה יותר מדי". כלומר, בעל ואישה חייבים לייסד את ביתם על שני יסודות – כבוד ואהבה - ובין שני אלו מקדים הרמב"ם את הכבוד לאהבה. הוי אומר שהכבוד חשוב יותר. הוא גם כותב מפורשות שהבעל חייב לכבד את האישה "יותר מגופו" ולאוהבה [רק] כגופו.

מדוע הכבוד חשוב יותר? משום שהאהבה היא אנוכית, היא ביטוי של מצב רוח, מצב אישי ומזג אוויר. הכבוד, לעומתה, הוא זולתני, הוא משדר העצמה והערצה לזולת – ומערכת כזו אינה נגמרת לעולם. איפה שיש כבוד בין בני זוג, יהיה גם וויתור והקרבה והכלה – ואלו משאבים בלתי מתכלים.

ונסיים: אחד האדמורי"ם הקודמים מוויז'ניץ צעד לביתו בחזרה מהתפילה. מסלול ההליכה עבר דרך רחוב חנויות ופתאום עצר האדמו"ר את ההליכה המהירה ונכנס לחנות תכשיטים יוקרתית. בעל החנות עזב הכול וניגש בהתרגשות לקבל את פניו, לא בכל יום נכנס אדמו"ר לחנות תכשיטים, הרי הצדיק היה יכול לבקש להכניס אליו הביתה כמה מגירות עם דוגמאות והיה נענה בחפץ לב.

האדמו"ר ביקש לרכוש שעון יפה לאשתו. האיש הציע כמה שעונים, אך האדמו"ר הפתיע: "אולי ישנה אישה בחנות? אינני יודע לכוון אל הטעם הייחודי של רעייתי ואולי אישה שעובדת כאן תוכל לסייע"? אשתו של בעל החנות ניגשה ברטט והמליצה על שעון אצילי שיכול להתאים לרבנית הנכבדה. הצדיק אישר שזה באמת שעון מיוחד במינו, הוציא מהכיס חבילת שטרות ירוקים ועזב את החנות.

הגבאי שליווה את האדמו"ר לא הבין כלום. "רבי, סליחה שאני שואל, אבל הרבנית קנתה לפני חודשיים שעון חדש? גם לא חל היום שום תאריך מיוחד שמצדיק קנייה יקרה כזו"?

"אגיד לך את האמת, השיב האדמו"ר, הרבנית אינה צריכה את השעון ולי אין כסף לקנות מתנה יקרה כזו. אבל אתמול בערב עברתי על יד החנות ושמעתי צעקות נוראות. בעל החנות גער באשתו: 'את לא שווה כלום. כבר שלושה שבועות לא מכרת שעון אחד. מי צריך אותך'? רציתי להשיב את כבודה של האישה ולהעניק לה את ההזדמנות למכור שעון יקר עבור הרבנית...




 

זה הזמן לצמוח: מדריך להתעלות רוחנית בימי הספירה                 מבוסס על לקו"ש א/265 ואילך

 

שניים מגדולי האדמורי"ם בפולין, האוהב ישראל מאפטא והצדיק רבי נפתלי מרופשיץ, נפגשו פעם באכסנייה. פנה האוהב ישראל אל ידידו בחיוך ושאל: "מה דעתכם על ההלצה, על הבדיחה, שהייתה בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים?" ושני הצדיקים פרצו בצחוק גדול.

הגבאי שנכח שם נדהם. מי מתבדח בתפילת המנחה של היום הקדוש בשנה, זו שכבר אומרים בה את נוסח הווידוי הארוך של יום הכיפורים? הסביר לו רבי נפתלי: "בשנה הקודמת היו כמה אסונות עם נשים יהודיות שמתו בשעת לידתן והותירו משפחות שבורות ואומללות. בערב יום הכיפורים עלה יהודי פשוט לעמוד שליח ציבור והוא בקושי ידע לקרוא. כשהגיע לברכת "מברך השנים" התרגש מאוד, הוא היה בטוח שהתפילה הזו נתקנה בדיוק על הכאב הגדול של הקהילה. הוא קרא בתמימותו "מברך הנשים" במקום "מברך השנים". הוא פרץ בבכי גדול וקרא בזעקה: "וברך נשותינו כנשים הטובות לפניך" וחתם: "ברוך אתה ה' מברך הנשים". תפילתו התמימה זעזעה את הרקיעים העליונים והתבטלה הגזירה (סיפורי חסידים, זוין, יום הכיפורים).

תפילה זה עניין רציני וכל מילה בה יכולה לשנות גורלות, והיום נקדיש את השיעור לתפילה-מצווה עונתית שהיא הדומיננטית ביותר בשנה. לאורך השנה ישנן כמה תפילות עונתיות כמו הלל, שלוש רגלים וכיוצא בזה, ואולם מעל כולם עומדת תפילת- מצוות ספירת העומר שנמשכת 49 ימים ומקיפה את כל חודש אייר שנכנסים אליו השבוע. בהשגחה פרטית, דיני המצווה הזו מובאים בפרשת "אמור" שנקראת תמיד בתוך ימי הספירה וכך זה "פעמיים כי טוב" לדון בעניין.

קשה למצוא עוד מצווה כל כך תמוהה ומעלה שאלות, אפילו ברמת הפשט ממש, כמו מצוות ספירת העומר. זאת מצווה חביבה וכולנו משתדלים להיות ערניים במשך כל 49 הימים ולדבוק בה, אך כשעוצרים רגע לחשוב, התמיהות צצות מכל צד ופינה.

1. ויקרא כג: 1. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן ... 2. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום. 3. והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'.

אלו הם הימים של תחילת הקיץ בארץ ישראל. החורף הארוך נגמר והשדות מתחילים להצמיח יבול. התוצרת שמבשילה ראשונה בשדות היא החיטה והשעורה, והחקלאים שואפים לקצור ולמכור. וכאן מצווה התורה שלוש מצוות: א. הקרבת העומר: לקצור מהשעורים החדשות כמות מסוימת שנקראת "עומר", וביום טז ניסן, למחרת החג הראשון של פסח, להניף אותם לפני ה' בבית המקדש.

ב. ספירת העומר: מיום ההקרבה לספור את הימים במשך שבעה שבועות, שהם 49 ימים.

ג. הקרבת שני הלחם: ביום החמישים לספירה חוגגים את "חג השבועות" ובו מקריבים שני הלחם מהחיטה החדשה שצמחה בשדה.

וכמובן, כל סידרת המצוות הזו צריכה הסבר: א. למה לספור את הימים שחלפו מהקרבת העומר עד ההקרבה השנייה בחג השבועות? וכי איננו יודעים לחשב שבעה שבועות בין החגים?! וכי סופרים את הימים בין סוכות לחנוכה ובין חנוכה לפורים?! לכל אחד יש לוח שנה בבית ויודע מתי לחגוג.

כמובן, כולם רוצים לצעוק שהספירה היא ציפייה וגעגוע לקראת מתן תורה שנחגוג בחג השבועות[1].

ספר החינוך מצוה שו: לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר שהוא ששה עשר בניסן ... לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ממצרים ... ומפני כן נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד שימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות

אבל זה לא פותר את הבעיה אלא רק מסבך אותה: למה סופרים אחורה, לעומר, ולא קדימה, למתן תורה? הרי כל אחד שמתגעגע וכוסף למועד מסוים - כמו ילדים לפני טיול, נערים לפני סיום התיכון או חתן וכלה שסופרים "טבלת ייאוש" לקראת החתונה - סופרים קדימה ולא אחורה? הם מונים כמה ימים נשארו עד החתונה וכל יום תולשים דף מהיומן להראות שהתקרבנו ביום אחד אל היעד?

ספר החינוך עצמו מרגיש בקושי בפירושו ואולם הוא עונה תירוץ די קשה להבנה:

וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן? כי לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.

למען האמת, השאלה גדולה הרבה יותר: הרי חג השבועות נמשך אחרי ספירת העומר ולא להיפך? כלומר, חג השבועות הוא החג היחיד בשנה שאין לו תאריך, אלא חוגגים אותו בגמר החמישים יום מספירת העומר. ולכן ידוע שבתקופה שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה, החג היה יכול לחול בחמישי בסיון (אם ראש חודש סיון היה יומיים), בשישי בסיון (כמו בזמננו, שראש חודש אייר יומיים וראש חודש סיון הוא יום אחד) או בשביעי בסיון (אם ראש חודש אייר יום אחד).

ולכן התמיהה כפולה ומכופלת: נראה ברור כי חג השבועות הוא תוצאה מספירת העומר ולא הספירה היא הכנה אליו. והשאלה מתחזקת: מה משמעותה של הספירה לעומר?

שיבולי הלקט הערוגה השמינית רלו: במדרש אגדה מקשה: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בכל המועדות [שתלויים ביום מיוחד בחודש]?

ב. עוד שאלה גדולה: התורה מצווה להביא תחילה קרבן מהשעורים החדשות ובתום הספירה מביאים קרבן מהחיטים החדשות. וזה תמוה מאוד: הרי השעורה נחשבת למין דגן נחות שמשמש בעיקר כמזון לבעלי חיים, קמח השעורה מרכיב עיסת לחם קשה ונחשב לקמח עניים, ודווקא החיטה היא מאכל אדם איכותי, ואם כן היה ראוי להתחיל עם הקרבת החיטה המכובדת יותר?

בפרט שהקרבן היחיד בין כל סוגי הקרבנות שבא מהשעורים הוא "מנחת קנאות", שהיא המנחה שמביאה אישה "סוטה" שחשודה בעוון הנורא ביותר של בגידה בבעלה. היא מביאה מנחה מהשעורים ואחר כך נבדקת במי המים המרים. ואולם שם נאמר טעם מתאים: "היא חשודה במעשה בהמה ולכן מביאה קרבן שהוא מאכל בהמה". אך מה פתאום מחויבים כל ישראל להביא קרבן כזה?

משנה סוטה פרק ב: כל המנחות באות מן החטין וזו [מנחת סוטה] באה מן השעורין, ומנחת העומר ... מן השעורין. אמר רבן גמליאל: כשם שמעשיה [של הסוטה] מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. ליקוטי שיחות א/266: למה קרבן העומר שונה מכל הקרבנות ובא מהשעורים? ומילא לגבי מנחת סוטה אומרת המשנה טעם מיוחד – שמעשיה מעשה בהמה – אבל מה לגבי מנחת העומר?

 

ב. עוד שאלה גדולה עולה במבנה הספירה והיא קשורה במיוחד לקביעות השנתית שלנו: בשנה הזו, תשע"ט, קל יותר לזכור כיצד סופרים מדי ערב: השנה התחלנו לספור במוצאי שבת ולכן הספירה צמודה לימי השבוע: בליל יום ראשון מתחילים שבוע חדש, בליל יום שני סופרים את היום השני בשבוע, עד שבליל שבת חותמים את השבוע.

הדבר המעניין הוא שזאת לא רק עצה פרקטית, אלא כך מוצגת המצווה בתורה. בציטוט הראשון שקראנו לעיל נאמר שלוש פעמים להקריב את העומר ולספור "ממחרת השבת", כלומר, בליל יום ראשון. וכאן עולה השאלה, למה המצווה הזו תלויה ביום שהוא למחרת השבת?

במיוחד שההדגשה הזו גרמה לבלבול ולאחת המחלוקות הכי חמורות כנגד חכמי ישראל: חז"ל קיבלו במסורת מפי משה רבינו כי פירוש המילים "ממחרת השבת" הוא לאו דווקא וזה רק דוגמה לאחד מימי השבוע בו יכול לחול פסח[2]. ולכן הלכה למעשה מתחילים לספור למחרת חג הפסח ובכל יום מימי השבוע בו יחול החג.

2. כוזרי מאמר שלישי מא: מה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע, ממחרת השבת, אינו אלא למשל, כאילו היה אומר אם ההתחלה באחד בשבת תגיעו לסוף ספירתכם באחד בשבת.

ואולם חברי הכַתות בתקופת בית שני, הצדוקים והבייתוסים, שלא האמינו בדברי חז"ל, התעקשו לקיים את הקרבת וספירת העומר כפשוטו, למחרת השבת והיו מתחילים את הספירה במוצאי השבת הראשונה לאחר חג הפסח. והבעיה היא, שעל פניו, הצדק אתם. הם נאמנים לפשטות דברי התורה.

רמב"ם תמידים ומוספים ז: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול .... כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם: בא השמש? אומרין לו הין. בא השמש? אומרים לו הין. בא השמש? אומרין לו הין. מגל זה? אומרין לו הין. מגל זה? אומרין לו הין. מגל זה? אומרין לו הין ... וכל כך למה? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני ואומרין שזה שנאמר ממחרת השבת הוא שבת בראשית [שבת חול המועד פסח]. ואולם מפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב ...

ובאמת חז"ל נזקקו לאריכות רבה במנחות סה כדי להביא כמה הוכחות שהצדק איתם. הגמרא מספרת כי קבעו "יום חג" ביום בו הצליחו לנצח את הבייתוסים בוויכוח ולהשתיק את טענתם. הכול מאותה הסיבה שהפשט עמד במקרה הזה לטובתם. והשאלה הפשוטה היא למה נכנסנו לזה מראש? מדוע תחמה התורה את המצווה ב"מחרת השבת"?

נסכם אפוא את שלוש השאלות שנזעקות ברמת הפשט: א. למה בכלל סופרים ימים מהעומר? ולמה סופרים אחורה ולא קדימה? ב. מדוע מתחילים עם קרבן שמסמל מעשה בהמה? ג. מה משמעות ההדגשה שהספירה מתחילה "ממחרת השבת"?

אנו רוצים לפתוח עם תירוץ פשוט שמובא (בסגנון דומה) אצל מפרשים רבים, ואחר כך לעבור אל התפיסה החסידית שהיא בבחינת עולם שלם שמקיף את מצוות הספירה מכל עבריה.

 

ב. בעיירה צאנז בפולין היה חסיד עני שמסר נפשו על הכנסת אורחים. בקושי היה אוכל לילדיו, אך ביתו היה פתוח בפני כל עני ונצרך וכולם ידעו שאפשר להיכנס ולקבל צלחת מרק. השמועה הגיעה לאזנו של האדמו"ר הדברי חיים מצאנז והוא בירך אותו בעשירות גדולה וכך יוכל לארח פי כמה.

אותו חסיד עשה כמה עסקאות טובות והפך לבעל נכסים אדיר, ואולם עם העושר הגיעה התאווה ולאט לאט הוא נטש את מקצוע הכנסת האורחים. היה חבל לו לעמוד חצי יום במטבח ותמורת זאת הוא מינה משרת שיקבל אורחים. ואולם אותו משרת עשה את העבודה לצאת ידי חובה, בלי שום חשק וכבוד לאורחים, הוא היה גוער בעניים שיסיימו כבר לאכול, משפיל את מי ששפך מעט מרק בחפזונו, עד שבהדרגה פסקו לחלוטין האומללים לדרוך בביתו.

הגיעה השמועה לביתו של הרבי מצאנז והוא הצטער על החסיד הדגול שלו. הלך הרבי לביתו של החסיד, ניגש אל החלון ושאלו מהו רואה? החסיד תיאר את האנשים העוברים מולו ברחוב. אחר כך הלך הרבי אל המראה ושאל מהו רואה עכשיו? החסיד אמר: את עצמי. שאל הרבי מה ההבדל בין החלון למראה? שניהם עשויים זכוכית ומדוע החלון משקף את החוץ ואילו המראה את המביט בה?

הרבי המשיך וענה: כי המראה היא זכוכית מצופה כסף והכסף חוסם את האדם לראות רק את עצמו.

אחד האתגרים הגדולים בחיים הוא ההצלחה: להגשים יעדים ועדיין להישאר בנאדם וכל שכן בנאדם מאמין. כל עוד נמצא האדם למטה, הוא מרגיש חלש ולכן פונה לקב"ה בתפילה, ואולם כשהוא מתחיל להצליח, הוא מתחיל להאמין בעצמו ולהחליף את האלוקים. נאמר זאת כך: העוני שובר את האדם, ואולם העושר מקלקל את האדם.

וזה הרעיון שעומד מאחורי מצוות העומר: היא שיעור בצניעות והדרך לקדש את ההצלחה. להגיע סוף-סוף אל הקצירה ועדיין לזכור מאיפה באנו, מי נתן לנו את הכישורים, את האדמה וכיוון אותנו אל כל ההשגחות הפרטיות להן זכינו. לכן מיד בתחילת הקציר מניפים את העומר כאות תודה לה', ואחר כך ממשיכים לספור את הימים עד שבועות, שכן קציר התבואה נמשך בדרך כלל עד תקופת שבועות.

ברוח זו מבאר האלשיך גם את השאלה השנייה שהובאה לעיל: מדוע מתחילים להניף שעורים ואחר כך מביאים חיטים? משום שהשעורים מבשילים ראשונות בשדה והחיטים מאוחר יותר, ולכן מתחילים להודות לה' מיד עם קציר השעורים הראשון וממשיכים עם הקציר השני בסוף התקופה.

3. אלשיך: לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם ומחטיאו כשפע רוב טוב... וכל זה יפעל לבלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו, כי ישכחו ויאמרו: כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. על כן אבינו שבשמים... אהבנו ומלמדנו מוסר השכל כי מעת החל חרמש בקמת השעורים, שהיא ראשית כל תבואת הארץ, טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, בא ה' ללמדם דעת כי לה' הארץ ומלואה... כי כח האדם אַיִן, כי הכל הבל!

ברוח העיקרון הזה, ראיתי פעם הסבר לאחת הקושיות הידועות והמפורסמות בליל הסדר: נוסח ההגדה מתחיל בהזמנת האורחים לסעודת החג: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". זה יפה, אבל יש בעיה: היינו צריכים לומר את זה ברחוב, איפה שנמצאים העניים, ולא בתוך הבית מאחורי דלתות סגורות ונעולות...

אחת התשובות אומרת שהכוונה היא עבור בעל הבית עצמו והעניים שיושבים סביב השולחן להתארח. אנחנו מפצירים בהם להרגיש בנוח, משום שכולנו נמצאים כאן רק בזכות החסדים של הקב"ה. רק לא מזמן כולנו אכלנו "לחם עוני" במצרים ואילו לא הוציאנו הקב"ה משם, אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ולכן הם לגמרי שווי ערך אלינו.

זה כמובן רעיון יפה, אבל הוא מנתק אותנו לגמרי מהתקופה הרוחנית המיוחדת בה נמצאים – יציאת מצרים מצד אחד ומתן תורה מצד שני. ולכן מוטב למצוא רעיון שמחבר את החבל בשני קצותיו ומוצא קשר עמוק בין העומר ובין יציאת מצרים ומתן תורה.

 

ג. זה סיפור יהודי ישן: רבי יהונתן אייבשיץ היה אחד ההוגים הבולטים לאורך הדורות. הוא כיהן שנים ארוכות כרבה של פראג וחיבר עשרות ספרים תורניים. פקחותו האדירה הייתה מפורסמת מחוץ לגבולות העיירה והוא ניהל עימותים רבים עם ראשי הדתות.

פעם קרא לו ההגמון של פראג וביקש לשמוע את דעתו בסוגיה חשובה. מה חזק יותר: הטבע או השכל? האם השכל יכול לשנות את האופי המולד או האופי המולד חזק מכל דבר אחר? רבי יהונתן אמר מיד כי הטבע חזק יותר. ההגמון הפנה את השאלה אל הכומר הנוצרי, וזה קבע להיפך: אין כל ספק כי השכל חזק יותר מהאופי.

ההגמון הכריז שלכל אחד מהצדדים ניתן חודש ימים להוכיח את צדקתו. רבי יהונתן שב לספריו וללימודיו ושכח מהוויכוח המתקרב. הנושא לא היה מספיק מעניין כמו הסוגיות התורניות שהטרידו אותו. אך הכומר לא שכח. זאת הייתה הזדמנות עבורו לנפץ את ההערכה לרב היהודי.

חלף חודש והפעמון צלצל בבית הרב. המרכבה של ההגמון המתינה בחוץ לקחת אותו אל הארמון. "אוי ווי", קרא הרב, "שכחתי לגמרי". על השולחן עמדה קופסת טבק, רבי יהונתן סגר אותה בחופזה והכניסה לכיסו. הוא לא ראה שבתוך הקופסה ישב עכבר קטן ונסגר בתוכה.

האליטה האינטלקטואלית של פראג המתינה בחצרו של ההגמון. רבי יהונתן התיישב בשורה הראשונה והמתין לבאות. הכומר נתן שריקה ולעיני הקהל נגלה מחזה מדהים. דלת האולם נפתחה וממנה נכנס חתול צועד על שתי רגליו האחוריות, על צווארו היה ענוד סרט פפיון שחור, ובשתי רגליו הקדמיות אחז מגש עם בקבוק יין וכוסות. שריקת התפעלות נשמעה מצד לצד של האולם. תראו את כוחו של השכל, כיצד הוא מסוגל לאלף את הטבע ולהפוך חתול רחוב למלצר מיומן. החתול התקדם בזהירות אל השורה הראשונה והגיש כוס לכומר, להגמון ולרב.

רבי יהונתן נעשה מתוח, הוא התאמץ לחשוב כיצד להגיב, וכדרכו של יהודי לחוץ הוא שלף את קופסת הטבק מהכיס ופתח אותה. בתוך שנייה קפץ ממנה העכבר הקטן והחל לרוץ על השולחן. ברגע שראה החתול את העכבר, הוא שכח את כל מה שלימדו אותו, פרח לו מהראש שהוא כעת מלצר מכובד, הוא העיף את המגש עם הכוסות ומיהר לרדוף אחרי העכבר. רבי יהונתן לא היה צריך להוסיף עוד מילה. המציאות הוכיחה עד כמה עצמתי כוחו של הטבע.

מה ההבדל הבסיסי בין הבהמה והאדם? מה יתרונו של נזר הבריאה על בעלי החיים? השכל שלו? הקוגניציה? זה לא מדויק, גם לבעלי החיים יש רמה מסוימת של מנת משכל והיום יודעים, למשל, שקופים יכולים ליצור תרגילי הטעיה והסוואה לכוונות האמתיות שלהם. ההבדל ברמת המשכל בין החי והאדם הוא כמותי ולא איכותי.

מה שעושה באמת את האדם לתכלית הבריאה הוא השליטה במידות. האדם הוא היצור היחיד בטבע שמסוגל להגיב בצורה מושכלת. לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים. הוא יכול לבעור בתאווה או בכעס אבל יכול בבחירה חופשית לומר: "לא"!. הוא יכול להיות מוצף בעצלות אבל לומר לעצמו: "כן". אני אקום מהספה ואעשה את זה. אדם רע יכול להפוך להיות טוב, כופר יכול להפוך להיות מאמין, ורגזן יכול להפוך להיות סבלן. הבהמה, לעומת זאת, היא עבד של האינסטינקטים שלה. יש בעלי חיים טובי לב (דולפינים וכלבי נחייה) ויש בעלי חיים אכזריים עד השמים – אבל כולם אינם מתרוממים מעבר לעצמם. מה שהם – זה מה שיש.

חסידים אומרים זאת כך: בעלי החיים הולכים על ארבע, עם הראש באדמה, ולכן הם מעולם לא הרימו את הראש לשמים, האדם הוא היצור היחיד שהולך זקוף ומסוגל להכיר במציאות שמעל לו.

כשאנחנו יוצאים ממצרים ואנחנו בתחילת עבודתנו הרוחנית, כולנו בבחינת בהמה. זאת נקודת המוצא. אנחנו אגואיסטיים, נהנתניים ועבדים של הטבע. אנחנו לא מתארים לעצמנו שאפשר גם אחרת. וכאן מתחיל המסע הגדול מחג הפסח למתן תורה – מהשעורים אל החיטים – מהבהמה אל האדם. לזכור שאנחנו לא בהמות ולהרים ראש אל השמים. העובדה שאנחנו רוצים משהו – לא אומרת שאנחנו חייבים לעשות אותו, וכך להיפך: העובדה שאנו מתעצלים לעשות משהו – לא אומרת שאנו לא נעשה אותו. והאמת היא שאין ברירה, זאת תכליתנו כאדם: אחרת, בשביל מה נבראנו בעלי בחירה חופשית? בעבור מה נוצרנו זקופים?

4. חגיגה טז,א: ששה דברים נאמרו בבני אדם - שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה: יש להם דעת כמלאכי השרת, מהלכים בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלים ושותים כבהמה, פרים ורבים כבהמה ומוציאים רעי כבהמה

האם זה אפשרי? זה נשמע קל על הנייר, אבל האם אפשר לומר לא לפרץ של תאווה? אומר הרבי נקודה גדולה: לכן מדגישה התורה שההקרבה והספירה מתחילים "ממחרת השבת". השבת מסמלת את ההיקף השלם של הטבע, כל דבר טבעי מורכב כידוע משבעה חלקים (שבעה ימים, שבע שנות שמיטה וכו'), ואולם היהודי מושרש ב"מחרת השבת!", האו גבוה יותר מההיקף הטבעי, ולכן יבכולתו לעשות דברים שהם לגמרי לא צפויים. אפילו לומר לא לעכבר שקופץ מולו ומעלה לו את הסעיף...

קראתי פעם דבר מרתק: אם השתתפתם במופע קרקס, ראיתם פילים ענקיים ששוקלים כמה טונות אך קשורים לשרשראות קטנות ברגליים וצועדים לפי ההוראות של המאמן. אך מדוע הם מובסים כל כך? למה הפילים אינם מעיפים את השרשראות לכל הרוחות עם הרגליים הענקיות שלהם?

ההסבר מדהים ועצוב: כשהם היו קטנים וצעירים, כבלו אותם בשרשראות הקטנות הללו אל חתיכת עץ תקועה באדמה, הם ניסו שוב ושוב להשתחרר ולא הצליחו, ומאז הם הפסיקו לנסות. הם הובסו. הם וויתרו על החרות שלהם. הם פיתחו גישה נואשת האומרת שהם נולדו להיות כבולים. ואף שבתור פילים בוגרים הם יכולים לתלוש את השרשראות – אך ההווה מנוצח בידי העבר.

ולכן מדגישה התורה שהיהודי מושרש "ממחרת השבת": כדי שלא נפסיק לנסות ולהרים את הראש לשמים, כדי שנהיה בטוחים שאנחנו יכולים לפרוץ אפילו את הגבולות של עצמנו.

 

ד. כאן מוסיפה החסידות נקודה עמוקה ותהומית: הרעיון העז של ספירת העומר הוא, שאת העבודה הזו צריך לעשות לבד, בעצמנו, בלי לצפות לנסים. ככתוב "וספרתם לכם". בחג הפסח האיר עלינו אור גדול מלמעלה, הקב"ה הכניס אותנו לטראנס רוחני אדיר של שבירת המחיצות והוציא אותנו ממצרים, אבל נסים שוברים את הטבע – אבל לא משנים אותו, נסים שוברים את הטבע, אבל לא את טבע האדם. שום דבר לא באמת השתנה באנשים היוצאים ממצרים.

הם יצאו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מהם. המדרש אומר את המשפט המפורסם: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים". לאורך מאתיים שנה הם צברו תאוות, ריחות, טעמים, הגיונות, זכרונות – והנפש לא הולכת לשומקום. לא כל כך מהר משתחררים מזה. הם נשארו אנשים נמוכים שנהנים מגלידה טובה ומשאר סיפוקי הגוף (גילוי עריות), הם נותרו אנוכיים שמחפשים לעמוד במרכז (עבודה זרה) ואף מוכנים בגלל זה להרוג את הזולת (שפיכות דמים).

ספירת העומר היא המעבר מהאלוקים לאדם, זה גיל ההתבגרות שלנו. אחרי שהאלוקים עשה נסים, עכשיו כל אחד צריך לעשות נסים בעצמו. חודש ניסן היה חודש מרומם בלי תחנון, חודש סיון יהיה שוב חודש כזה בלי תחנון בחציו הראשון, אבל בתווך יש את חודש אייר המשמים והוא הדבר האמתי: לפני שמגיעים למתן תורה בו הקב"ה ימשיך לחולל נסים, עוברים תקופת ביניים בה הכוח עובר לאדם. אלו הימים שכל אחד צריך לשבת עם עצמו ולבחון את החסד, את הגבורה וכל מידות הנפש שלו, האם הן מוקדשות לקב"ה או לתאוות העולם.

ליקוטי שיחות א/266: נאמר בשיר השירים 'משכני אחריך נרוצה', שהיהודי מבקש מהקב"ה שימשוך אותו אליו, ואחר כך 'נרוצה', היהודי ירוץ אחרי הקב"ה בלי שימשכו אותו. ועוד צריך לשים לב שבהתחלה נאמר 'משכני' לשון יחיד, ואחר כך נאמר 'נרוצה' לשון רבים.

ויש לבאר שהפסוק נאמר על תקופת ספירת העומר: ביציאת מצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, 'ואת ערום ועריה', אלא רק נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה ומשך אותם משם. ואולם כיון שהגילוי הגיע מלמעלה הוא נגע רק בנפשם האלוקית, אבל הם עצמם לא היו כלים לגילוי כזה ולא פעל בהם בפנימיותם. ולכן נאמר 'משכני' בלשון יחיד, כיון שהייתה זו משיכה רק לנפשם האלוקית ולא בנפשם הבהמית. ואולם התכלית היא שהגילוי דנפש האלוקית יסחוף גם את הנפש הבהמית, שהרי האלוקית אינה צריכה תיקון ולא ירדה לעולם הזה אלא בשביל לתקן הבהמית. ולכן נאמר 'נרוצה' לשון רבים, שהעבודה לא תהיה רק מצד הנפש האלוקית אלא גם מצד הבהמית. וזהו שהקרבת העומר הייתה מהשעורים, מאכל בהמה, משום שתכלית הספירה היא לברר נפש הבהמית.

 

מה זה אומר למעשה? דברנו בשנים הקודמות על כך שכל מסע מתחיל בצעד אחד. לא נוכל בספירת העומר לתקן את כל 49 חלקי האישיות, אבל כן נוכל לקחת נקודה אחת, תוספת אחת, שתאיר את יתר חלקי העבודה. זאת פקודת היום, זאת המשימה המונחת לפתחנו בימים הגדולים הללו.

נסיים בסיפור עוצמתי שסיפר הרבי מליובאוויטש, והוא מובא כאן בתוספת פרטים שמובאים בספרו של נשוא הסיפור (פרופסור גרין עמוד 222): מדינת מיניסוטה בארצות הברית נחשבת לאחד המעוזים המשכילים והליברליים ביבשת. בשנות השישים הגיע לשם שליח נמרץ בשם הרב משה פלר וניסה להחיות את החיים היהודיים במדינה. הוא נתקל בקשיים רבים וכולם מלמלו שם אחד. "פרופסור וולוול גרין". הוא המאסטר כאן, אם תצליח להגיע אליו, ייפלו בפניך המחיצות.

וולוול גרין היה מדען בעל שם בתחום האפידמיולוגיה, חקר המחלות והחיידקים, ונבחר לכהן בצוות המצומצם של נאס"א שחקר אם יש חיים על המאדים. פעלער ניסה להשיג את גרין, אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא עבד במתקן צבאי מסווג ואיש לא היה יכול להגיע אליו. סוף-סוף נוצר ביניהם קשר טלפוני וגרין הציע תרומה של 36 דולר. אך השליח הצעיר התעקש שהוא רוצה פגישה. משהו בהתלהבות של השליח שבה את לבו של גרין והוא הזמין אותו לפגישה קצרה באותו מתקן.

הפגישה החלה בשעת אחר צהריים מאוחרת והיא נכשלה מיד. הם התקוטטו על כל נושא אפשרי, גרין הטיח בשליח שהוא לבוש כמו 'קברן', כולו בגדים שחורים, ואם הוא רוצה להצליח באמריקה, עליו לעבור לחולצה צהובה ולקצר את הזקן. פעלער ניסה להציג את דעתו, אבל זה היה שיח אבוד. בינתיים השמש ירדה ואז קרה דבר בלתי צפוי. השליח הצעיר ביקש את סליחתו של גרין, קם ממקומו, נעמד בפינה, חגר את האבנט והתפלל מנחה. גרין הביט בו בעיניים קרועות, "הלו, אתה עומד אצלי במשרד, באחד המתקנים הסודיים בארצות הברית ואתה גונב את הזמן שלי?!".

כשהוא סיים, גרין התקשה להוציא מילה מרוב כעס. פעלער התנצל: "פרופסור, אתה יודע כמה הפגישה הזו חשובה לי, כמה חיכיתי והתכוננתי לה, אבל מה שעשיתי עכשיו, חשוב לי אפילו יותר". הם נפרדו אפילו בלי לחיצת יד מנומסת. חלפו כמה ימים, גרין לא היה יכול להירגע ממה שעבר עליו, עד שהוא הבין שלראשונה בחייו הוא פגש יצור בעל משמעות. הוא ואשתו היו חברים באותה תקופה במועדון של קריאת סיפורים יהודיים, והם קראו על היהודים בפרעות ת"ח ות"ט שקפצו לאש ומסרו את הנפש כדי שלא להמיר את דתם. הוא פנה לאשתו ואמר לה כך: "את זוכרת שקראנו את הסיפור ואמרנו לעצמנו כי היום אין יהודים כאלו שמוכנים להפסיד דולר בשביל האמונה. ובכן, פגשתי בחור ששייך לחבר'ה ההם. הוא מוכן לקפוץ לאש. עובדה, הוא נעמד אצלי במשרד והתפלל מנחה...

 

 

 



[1] משל מדרשי נפלא מספר על מלך שרכב בדרך ומצא אדם מושלך בבור הכלא. אמר לו המלך: אני אעלה אותך מהבור ולאחר זמן פלוני אתן לך את בתי לאישה. בתחילה התקשה האיש להאמין: וכי המלך יוציא אסיר כמוני מהכלא, ועוד יתן לו את בתו לאישה?! ואולם כך בדיוק עשה המלך: הוציאו מהבור והלבישו בגדים נאים. כשראה האיש כך - שהמלך קיים מקצת דבריו - התחיל למנות מיד כמה זמן נותר למה שקבע המלך לתת לו בתו, כי אמר לעצמו: כשם שקיים המלך הבטחה ראשונה, יקיים גם הבטחה שנייה.

כך היו ישראל במצרים כמו בבור והקב"ה הבטיח לתת התורה שהיא בתו. וכיון שקיים מקצת דבריו והוציאם ממצרים, התחילו מיד למנות כמה ימים נשארו עד החתונה עם בת המלך.

[2] האבן עזרא כותב רעיון מבריק: הוא עושה חשבון שחג הפסח הראשון בשנה שאחרי יציאת מצרים חל ביום השבת, ולכן התורה נוקטת בדוגמה של "ממחרת השבת", כיון שפרקטית, זה מה שהיה באותה שנה וכך בני ישראל הבינו יותר טוב על מה מדברים. החשבון כזה: המשכן הוקם בר"ח ניסן באותה שנה, ובאותו יום ערכו את לחם הפנים. והנה את לחם הפנים אפשר לערוך רק ביום השבת, ומכך מוכח שאותו ר"ח ניסן היה בשבת. וכיון שכן, ברור שחג הפסח חל אף הוא בשבת.

זה תירוץ יפה, אבל אינו פותר את הבעיה: א. זאת לא סיבה מספקת לתחום את המצווה בכל שנה מחדש ביום הזה. ב. הרי באותה שנה לא הקריבו וספרו עומר, אלא רק לאחר שנכנסו לארץ והייתה להם חקלאות. ולכן הדין הזה לא היה רלוונטי עבורם ולא הייתה סיבה להגדיר אותו באותו יום בשבוע בו חל באותה שנה.






בדמייך חיי: איך קמים אחרי שפוגשים טרור?

דרשה לפרשה אחרי מות (בחו"ל), קדושים (בארץ) וערב יום הזיכרון לחללי צהל

 

רק נפרדנו מחג הפסח והנה "שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו". העולם היהודי כולו התבשר על הפיגוע הנורא בבית חב"ד בעיר "פוואי" במחוז סאן דייגו בקליפורניה והלב נשבר. בהשגחה פרטית מזעזעת, הדברים מתרחשים בשבוע בו קוראים בחוץ לארץ את פרשת "אחרי מות", ובארץ ישראל פרשת "קדושים", וצירוף הפרשיות יחד יוצר את הרצף "אחרי מות קדושים – אמור!". אחרי שמתים קדושים - יש לומר!. צריך לדבר ולחזק את הלבבות השבורים שמסתובבים מוכי אבל ומלאי פחד.

השבת הזו עומדת גם בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ו"דמים בדמים נגעו" – דם אחינו הקדושים בחוץ לארץ ודם חיילינו בארץ ישראל שנפלו טהורים על מילוי משמרתם.

בשני המקרים מתאים לפתוח בסיפור שסיפר השבוע הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת: לפני מספר שבועות התרגש העם היהודי לשמוע על זיהוי עצמותיו של החייל הקדוש זכריה באומל הי"ד והבאתו לקבר ישראל. בטקס הלוויה עמדה אחותו והודתה לראש הממשלה ש"לא החמיץ את השעה", כלשונה, והשיב את זכריה. בימי השבעה שאלו אותה ידידים על איזו "שעה" מדובר? מה הייתה ההזדמנות שנקרתה לפתחו של נתניהו ולא הוחמצה?

"בימים האחרונים, סיפרה האחות, נקראנו ללשכת ראש הממשלה והוא שיתף אותנו כי גופתו של זכריה הי"ד נמצאה. ביבי סיפר כך: "לפני תקופה עשו שירותי המודיעין הישראליים שירות חשוב עבור רוסיה. העברנו להם מידע אודות פיגוע טרור מתוכנן נגדם והם העריכו מאוד את המידע. אני ידעתי כי פוטין יזכור וימצא דרך לשלם לנו, ישבתי עם הצוות שלי ועשינו חישוב מה אנו הכי צריכים מרוסיה. הרכבנו רשימה של חמישים דרישות, אחר כך צמצמנו לעשרים דרישות ולחמש עשרה, עד שנשארנו עם שלושה נושאים קריטיים לביטחונה של מדינת ישראל. נסעתי לפוטין עם המסמך בכיס ואולם כשהוא העלה את הנושא, פתאום נפל לי בראש הנושא של 'באומל'. זה לא היה בין שלוש הדברים שתכננו עליהם, אבל לא הצלחתי להתעלם מזה.

אמרתי לפוטין: "אנו מבקשים סיוע למצוא את קברו של זכריה באומל וחבריו לקרב סולטן יעקב שלפי הערכתנו קבורים במחנה פליטים בסוריה". – "מתי זה קרה?", שאל פוטין, ואני עניתי: "בשנת 1982". - "מה? אז מה נזכרתם? הם כבר 37 שנים בתוך האדמה!". "העם שלנו לא שוכח", עניתי.

פוטין השתתק, לקח לו זמן לעכל את הדברים והוא אמר: "עלי, תשאירו לי את זה" [וכשפוטין אומר 'עלי' – זה עליו...]. אבל פוטין לא הניח, הוא התרגש ממה שביקשתי ואז אמר: "הנושא הזה לא בחשבון, יש לך דברים אחרים שאתה רוצה לבקש ממני?"...

אז זה המסר הראשון שאנו מדגישים היום: עם ישראל לא שוכח, גברת לורי גילברט קיי הי"ד שנרצחה בבית הכנסת ב"פוואיי" הופכת לזיכרון נצח. היא נכנסה להיכל התהילה של הקדושים והטהורים בכל הדורות שמסרו נפשם על קדושת ה' ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

אבל השאלה הגדולה נוגעת לאנשים החיים, לאלו שממשיכים להתקיים על פני האדמה והם מסתובבים מלאי פחד ומוכי יגון: מה עושים עכשיו? לאן ממשיכים אחרי שהטרור מכה באזור שאמור היה להיות הכי פסטורלי בעולם? איך מוצאים נחמה אחרי שהטרור מחלל בית כנסת? כשאותו מקום אליו באים כדי לקבל כוח וביטחון - הופך להיות שטח שמציף את הפחד?

 

השאלה הזו אינה עומדת בחלל ריק, היא נזעקת בעוצמה כבר 1900 שנה אודות גדול החכמים: רבי עקיבא. בשבועות הללו שבין פסח לעצרת חווה עם ישראל את אחת הטרגדיות הגדולות בתולדותיו כאשר שדרת ההנהגה הרוחנית נהרגה במגפה נוראה בתוך ימים ספורים. זה קרה דווקא כשרבי עקיבא הגיע לשיא הצלחתו, לאחר שכבר היה רועה צאן עד גיל ארבעים ועזב הכול כדי להתחיל ללמוד א-ב כמו תלמיד בכיתה א', לאחר הקרבה מדהימה של חיי עוני וסבל עם רעייתו, רחל, והנה זכה רבי עקיבא לקצור את ההשקעה ולהפוך להיות "רבי עקיבא"!, התנא שעומד בראש חכמי ארץ ישראל ומכנס תחתיו לא פחות מ-24,000 תלמידים.

ואז פרצה מגפת אסכרה, "דיפטריה" כפי שהיא מכונה כיום, זה חיידק קטלני שמתיישב בגרון ותלמידי רבי עקיבא נדבקו ומתו בזה אחר זה. בתוך 33 ימים מתו כולם - 24,000 איש, וזה אומר 730 לוויות ביום!, פי עשר מאסון המסוקים, יותר מכל ההרוגים במלחמת ששת הימים, וזה חזר מדי יום.

רבי עקיבא ראה את מפעל חייו קורס באדמה, בכמה ימים הוא הפך לרב ללא תלמידים וחזר עשרות שנים אחורה. ומהו עשה? איך הגיב לאסון שפירק את העם היהודי? הגמרא מספרת דבר בלתי נתפס: הוא הקים מחדש את הישיבה. רבי עקיבא הלך אל הדרום, מצא חמישה תלמידים חדשים והחל ללמד אותם מההתחלה. החמישה הללו הם עמודי ההוראה עליהם עומדת התורה שבעל פה עד היום הזה: רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע.

האמת היא שהעובדות הן עוד יותר מדהימות: בספר הקבלי "משנת חסידים", מאת המקובל האיטלקי רבי עמנואל חי ריקי, מובא (אייר-סיון אותיות ד-ה) כי רבי עקיבא הקים מחדש את הישיבה עוד באותו יום בו נגמרו הלוויות האחרונות. כבר ביום ל"ג בעומר הוא הלך אל הדרום למצוא תלמידים ולהקים את המוסד שעלה השמימה. זאת אחת הסיבות לשמחת ל"ג בעומר: על כך שרבי עקיבא לא התמוטט. אנו חוגגים את כח ההישרדות וההתחדשות של התורה שבעל-פה שלא נעלמה לרגע אחד.

והתהייה עצומה: איך? מאיזה חומר יצוקים אנשים כאלו? מהיכן גייס את הכוחות העל-אנושיים להמשיך לבעור לאחר שמפעל חייו עלה השמימה? לאחר שהחלום נגמר? מדוע לא הסיק בייאוש כי ה' מאס בנטיעה שלו ודחה את מפעל היצירה שהקים?

 

רבי עקיבא ידע שאם ההרוגים היו יכולים לפתוח את פיהם, אילו המתים במגפה היו יכולים לדבר, היו מבקשים רק בקשה אחת: "רבי, אל תישבר, אל תקרוס, תמשיך הלאה בכל העוצמה ותיצור דבר יפה יותר מקודם". כי זה פסוק מפורש בתורה, זה צו שקיבלנו ישירות מהאלוקים:

בפיגוע הטרור הראשון נגד העם היהודי, כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות הנולדים בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שעיצב לנצח את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". המשבר היה רגע מעצים של פריצה חדשה. לא רק שהיהודי אינו נסוג, אלא רואה במשבר עצמו קריאה לעשייה חדשה. המשבר אינו אומר שטעינו, הוא אינו אומר שעלינו לסגת, ההיפך הגמור: הוא אומר שאנו חלק ממשהו חשוב ולכן ישנן הפרעות. המשבר הוא העדות העוצמתית ביותר לחשיבות של מה שאנחנו עושים. אנשים רעים נאבקים רק במה שהם חוששים ממנו: באור גדול שיכול לנצח את הרוע ולהביא לעולם גאולה.

המילה "משבר" מסמלת כאב וייסורים, אך המילה "משבר" היא גם הכיסא עליו יושבת היולדת כדי ללדת ילד. הכאב אומר שמשהו גדול מתרחש ועומד לבקוע החוצה, וכל דבר חשוב מלווה בייסורים.

והקריאה האלוקית לא נשארה באוויר אלא סחפה את בני ישראל לעשייה בפועל ממש. נשים לב: מי היה השבט הכי קטן בין כל שבטי ישראל? השבט שמנה הכי פחות אנשים? שבט לוי. הוא מנה בסך הכול 22.000 איש, וזאת בשעה שהשבט הגדול ביותר – שבט יהודה – מנה 74,600 איש, כמעט פי ארבע ממנו. זה מדהים: שבט לוי הוא השבט החשוב ביותר בין השבטים, בניו היו משרתי ה' במשכן, והנה דווקא בו לא שרתה הברכה האלוקית. מדוע?

הרמב"ן עונה (במדבר א,מה): "ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם - היה הקב"ה מרבה אותם... כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי לא היו בגזירת השעבוד ולכן היו פרים ורבים כדרך כל הארץ". זה מדהים: פרעה הניח לשבט לוי ולא גייסם לעבודת פרך, הוא לא כיוון אליהם את לועי הרובים שלו – ובלי משבר אין ברכה. דווקא שאר השבטים שנלחצו תחת המגף של פרעה, הגיבו הפוך במלוא העוצמה והתרבו פי כמה וכמה.

מי שהעניק בדורנו עדות רבת השראה לכך, היה הרבי מליובאוויטש בעצמו. בימים הללו ממש, לפני 63 שנים, חוותה קהילת חב"ד את פיגוע הטרור הראשון כנגד בניה ומקורביה. ביום ל' ניסן תשט"ז, ראש חודש אייר, פרצו מחבלי פידאיון שהגיעו ממצרים אל מתחם "בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד ופתחו במטח יריות רצחני. התלמידים שהו באותה שעה בבית הכנסת והתפללו ערבית, והמחבלים ירו ישירות בראשם של המתפללים. התוצאה הייתה נוראה: טבח של המדריך ועוד חמישה נערים צעירים הי"ד. עד היום אפשר למצוא באולם בית הכנסת את הסידורים פתוחים בתפילת ערבית כשהם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדם. זאת הייתה מכת חרב ליישוב הקטן שתושביו – כולם עולים חדשים – עוד ליקקו את הפצעים של היטלר וסטאלין ימ"ש.

בימים הראשונים אחרי האירוע לא הגיעו מברקי חיזוק מהרבי מליובאוויטש. אחר כך הסביר הרבי (ראו בהקדמה לאגרות קודש יג) כי נהג כמו אהרן הכהן: "וידום אהרן". ובלשונו: "נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחר המאורע". הכאב והזעזוע היו גדולים מדי בשביל להכיל אותם במילים, אבל החל מיום השבעה, החל הרבי לשגר מברקים ומכתבים בזה אחר זה שתוכנם אחד: זה הזמן לקבל החלטות חדשות, האסון הוא קריאה משמים להפוך את השבר לניצחון ולעשות הרבה יותר כדי להעצים את הכפר. בלשונו: "התוצאות שמאורע זה מכריחן אין כל מקום לספק: וכמו שאירע לאבותינו על ידי המצריים כמה אלפי שנים לפני זה, אשר כל עניין של עינוי וגזירה תשובתו בצדו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

כבר ביום ה"שלושים" לפיגוע, התכנסו ראשי המדינה בכפר חב"ד לחגיגת הנחת אבן פינה לאגף חדש בבית הספר: מגמת לימוד דפוס ובית הדפסה משוכלל שנקרא בשם "יד החמישה". במשך עשרות שנים יצאו מבית הדפוס הזה מיליוני סידורים, ספרי חבד בעברית, באנגלית ובכל השפות בהן מדברים יהודים – וזה היה המענה העוצמתי ביותר לסידורי התפילה שנוקבו בכדורי רשע, לאלו שהעלו בדעתם שהם יוכלו לגדוע את השירה היהודית.

 

המסר הזה עבר כבר שנים קודם: בימים שאחר החורבן השני, הסתובבו הציידים הרומיים ברחובות ירושלים ועצרו את ראשי העם. בזה אחר זה לכדו את ההנהגה הרוחנית העליונה והמיתו אותם במיתות משונות. רבי עקיבא, רבי ישמעאל כהן גדול, רבי אלעזר בן שמוע ויתר גדולי ישראל הומתו במצוד אכזרי שנקרא בשם "עשרת הרוגי מלכות".

כשהם הגיעו אל רבי חנינא בן תרדיון, מצאו אותו לומד בספר התורה. לא נחה רוחם עד שהחליטו להורגו במיתה אכזרית. הם הקיפו את גופו ביריעות ספר התורה והציתו אותם. הרומאים התעקשו לעשות זאת לעיני תלמידיו והם זעקו באימה: "רבי, מה אתה רואה?". ענה להם רבי חנינא בנשימותיו האחרונות: "רואה אני גווילים נשרפים ואותיות פורחות".

התלמידים זעקו "מה אתה רואה"? כלומר, מה העתיד? האם יישאר משהו אחריך?! ורבי חנינא ענה: הגווילים נשרפים – הגוף החומרי עולה בעשן, אבל האותיות פורחות – האותיות מצמיחות פרחים מלבלבים. "אני מכיר את העם שלי, אמר רבי חנינא, הוא יצוק מחומרים אחרים: הוא מגיב למשבר הפוך בדיוק ממה שרגילים הרומאים הרצחניים. בגופו של יהודי פועמת נשמה והיא נצחית כמו הקב"ה בעצמו, ולכן יהודי לוקח את המשבר והופך אותו לניצחון. האותיות הללו יהיו הזרעים שיצמיחו דורות של תלמידי חכמים".

ואסיים בחוויה אישית: לפני חצי שנה התכנסתי ביחד עם עוד 5000 חבריי, שלוחי חב"ד, בכינוס השלוחים העולמי. אלו ארבעה ימי דיונים אינטנסיביים בהם מקבלים השלוחים כוחות והעצמה בכל תחומי השליחות. במוצאי השבת היו עשר דקות שלא הותירו עין יבשה. באולם ישבו 5000 גברים ואיש לא הרגיש בושה להוזיל דמעה. על מסכי הווידאו נראתה דמותו של הרב יוסי סריבראנסקי, שליח בדנוור, קולורדו שסיפר: הוא ואשתו התקשו בהבאת ילדים, כל חודש היה גיהינום של ציפיות, תקוות, ואז הגיעה ההתרסקות המאכזבת. כך חלפו תשע שנים מייסרות וגם יקרות מאוד בטיפולי פוריות, עד שראו נס וזכו לחבוק בן. כאות תודה לה' החליטו לצאת לשליחות בדנוור.

בעיר הזו פועלת מעבדת פוריות איכותית שהיא מספר 2 בארצות הברית והם החליטו להפוך למטופלים בעיר שלהם כדי לזכות לעוד ילד. זה היה שוב להוציא כספים אדירים, שוב להתמלא ציפייה ולהתאכזב, עד שקרא להם הרופא ואמר "די, תניחו לעצמכם, חבל על הכאב ועל הכסף, עליכם להתרגל למחשבה שתהיו הורים לילד אחד ותשמחו בכך שיש הורים שלא זכו לזה". הם נסעו לאוהל של הרבי, כתבו את דברי הרופא ואמרו שהם מרימים ידיים ומכאן יעשה ה' את הטוב בעיניו.

כעבור תקופה אירע הפיגוע הרצחני במומביי, הודו, בו נהרגו זוג השלוחים הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד, ועוד שלושה ישראלים שהתארחו בבית חב"ד. במרחק 3000 ק"מ מדנוור, בעיר מריון סטיישן, פנסילבניה, ערך השליח הרב שרגא שרמן אירוע זיכרון לבני הקהילה. האווירה הייתה כואבת ומרגשת, ובסיום האירוע ניגש יהודי בשם ד"ר מייקל גלסנר אל השליח ואמר: "שרגא, הם לקחו חמישה משלנו, אני הולך להחזיר חמישה". הרב שרמן היה עסוק להיפרד מאנשים ולא שם לב למה שאמר ד"ר גלסנר, אבל למחרת הוא נזכר והתקשר לרופא. "מייקל, אתה זוכר מה אמרתי לי אתמול? מה התכוונת?". ד"ר גלסנר הסביר כי הוא מנהל מעבדת פוריות פרטית והוא רציני לגמרי. הוא לוקח על עצמו את עלויות הטיפול כדי להביא חמישה ילדים יהודיים לעולם.

הרב שרמן ישב עם עצמו וניסה להיזכר מי מחבריו זקוק לעזרה ונזכר ברב סריבראנסקי שלמד אתו לפני עשרים שנה בכולל בניו יורק. הוא התקשר והפציר בו לעשות עוד ניסיון. הזוג סרבריאנסקי היו כבר קרוב לעשרים שנה! אחרי החתונה, הם התרגלו למחשבה שזהו זה, אבל הרב שרמן לא הניח להם. "תנסו". הם קבעו תור אצל הרופא ביום שלישי בשבוע, אבל בשבת קודם נפטרה האימא של הרבנית סריבראנסקי והיא נאלצה לשבת שבעה. כואבת התקשרה לרופא לבטל את התור, אך הוא התעקש לשלוח רופא שיבדוק אותה בעיצומם של ימי השבעה. ביום שישי הם כבר היו בפנסילבניה לסיים את השבעה בביתו של הרב שרמן ולהתחיל במקביל את הטיפולים. זאת הייתה תערובת משונה של חיים שנגמרו וחיים שמתחילים. בדיוק תשעה חודשים אחר כך, ביום ח' חשוון, ילדה הרבנית סריבראנסקי זוג תאומות נהדרות.

בביקורת הבאה אצל רופא הנשים, הוא העיר את תשומת ליבם כי אחרי לידת תאומות מתוך טיפולים, מתרחש לפעמים היריון ספונטאני. הוא המליץ להם לעצור, כדי לא להכביד על היולדת שכבר לא הייתה אישה צעירה ואימא לשלושה ילדים. הרב סריבראנסקי הביט באשתו, הוא ידע שהיא חושבת בדיוק מה שהוא חושב והוא אמר: "ד"ר, עשרים שנה עברנו כאבים כדי ללדת ילדים, הוצאנו סכומים אדירים כדי לקבל את המתנה הזו מהקב"ה, ועכשיו שהקב"ה רוצה לתת לנו ילד בחינם – נגיד לו לא"?!  שנה אחר כך נולד ילד נוסף והשלים משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים.

 




בס"ד

ריב במשפחה: הסיפור המוזר של תלמידי רבי עקיבא       מבוסס על לקו"ש כב/138, לב/149

 

ילד חזר הביתה עם תעודת סוף שנה והציונים בה היו גרועים במיוחד. תנ"ך 5, מתמטיקה 6, אנגלית 7. האבא ההמום עבר משורה לשורה והתחנן למצוא נקודת אור. בשורה התחתונה הופיע המקצוע "זמרה" ולידו הציון 10. המורה הוסיף הערה כי הילד שר בהתלהבות רבה.

כאן איבד האבא את סבלנותו והעיף לילד סטירה. "עם כזו תעודה, יש לך מצב רוח לשיר"?!

זה עתה סיימנו את חג הפסח עם רצון לשיר ולזמר. אנו נמצאים בתוך התקופה המרוממת של ספירת העומר, בה מכינים את נפשותינו לחתונה הגדולה עם הקב"ה וכל יום נעשים קרובים יותר לקבלת התורה. והנה דווקא התקופה היפה הזו, הפכה לזמן של אבל ועצב. לא מתחתנים, לא מסתפרים ולא שומעים כלי נגינה. אנו אבלים על המגיפה הנוראה שכילתה את 24 אלף תלמידי רבי עקיבא.

והשאלה היא, איך זה קרה? למה דווקא עכשיו? ומדוע כל כך חשוב לזכור זאת עד היום?

הבה נתחיל עם התיאור המרומם שמעניק הרמב"ן לתקופת הימים הללו. הרמב"ן רואה בימים שבין פסח לעצרת, ימים של 'חול המועד', בין חג הפסח מהצד האחד לחג השבועות מהצד השני:

1. רמב"ן ויקרא כג,לו: צווה בחג המצות שבעה ימים בקדושה ... ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני [חג השבועות, שלאחר שבעת ימי הפסח ושבע השבועות] כשמיני של חג [שמיני עצרת], והימים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה ... ולכן יקראו רבותינו לחג השבועות – עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג.

אולם בעוד שימי חול המועד הם חגיגה גדולה, ימי 'חול המועד' הללו הפכו לימי אבל ועצב. אנו כואבים את המגיפה הנוראה שפגעה קשות בתלמידי רבי עקיבא וכמעט כילתה את עולם התורה וכפסע קט היה שתשתכח תורה מישראל. הנה הסיפור:

יבמות סב,ב: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת ... כולם מתו מיתה רעה, מאי היא? ... אסכרה [חיידק ה'דיפתריה' הקטלני הגורם לחנק בגרון. כיום מחסנים את התינוקות מפניו].

כאן אנו קוראים את הסיפור ולא מבינים כלום. א. כיצד יתכן ש-24 אלף תלמידים לא נהגו כבוד זה בזה? האם לא נמצא שם אפילו צדיק אחד שהגיע לו לחיות?! האם רבי עקיבא היה הרב של סדום?!

ב. מצד שני, מדוע הגיע להם עונש מות? וכי מתן כבוד הדדי הוא מצווה שיש עליה כרת?!

ג. גם לא מובן, מה גרם לאסון לקרות בצורה כה מהירה וחטופה בין פסח לעצרת? הרי חוסר כבוד הוא לא דבר שמתפרץ ברגע אחד? אפשר לתאר כי במשך שנים ארוכות הייתה אווירה קשה בישיבה, ומה היה הקש ששבר וגרם לכך שהישיבה הענקית הזו תימחק במהירות בין פסח לעצרת[1]?

ליקוטי שיחות חל"ב/149: מובן כי הנהגתם של התלמידים לא השתנתה בבת אחת למצב של 'לא נהגו כבוד זה בזה', כי אם ירדו מדרגה לדרגה כו'. ותמוה ביותר: מדוע נענשו כולם בפרק אחד (בין פסח לעצרת)? על כורחך צריך לומר כי בפרק זמן זה אירע דבר מיוחד שבגללו מתו כולם בפרק אחד.

מעבר לכל השאלות הללו – עולה השאלה הגדולה מכולן: כיצד מכל הישיבות במהלך ההיסטוריה, קרה האסון דווקא לתלמידי רבי עקיבא? האם התלמידים לא שמעו מרבם את "הכלל הגדול" שהוא עצמו הציב? האם הכלל הזה לא עמד ברוח וביסוד כל דברי התורה של רבם?!

ספרא קדושים יט,יח: אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה.

התמיהה גדולה הרבה יותר, כי רבי עקיבא לא היה רק 'נאה דורש', אלא הכלל הגדול שהציב היה ביטוי מדויק של האיש שאמר אותו. ידוע הסיפור על התהליך האישי שעבר רבי עקיבא, כיצד היה רועה צאן נבער, עד שהכיר את רחל 'בת הגביר', והיא עודדה אותו ללכת ללמוד תורה.

כאן מוסיפה הגמרא פרט ביוגראפי מרתק: מה גרם לרחל לדבוק ברבי עקיבא? מה הניע את האישה העשירה למרוד בירושה הגדולה של אביה ולקשור את חייה ברועה צאן בור ונבער? אומרת הגמרא כי רחל הוקסמה מהמידות הנעלות של הצעיר שעמד לפניה.

כתובות סב,ב: רבי עקיבא היה רועה צאן אצל כלבא שבוע.  ראתה בתו שהוא צנוע ומועיל [בעל מידות נעלות] אמרה לו: אם אתקדש לך תלך ללמוד?! אמר לה: כן. התקדשה לו בשקט. שמע זאת אביה, הוציא אותה מביתו והדיר אותה מכל נכסיו[2].

ואם כן, איך יתכן שבבית מדרשו של האדם הטוב ביותר, צמחו בעלי המידות הגרועים ביותר?

אנו רוצים לדבר על פן עדין של מחלוקת. כזה הגורם לעימותים קשים, אך משום מה הוא חומק מתחת לרדאר. אם נבין את הדברים היטב, נוכל למצוא את שביל הזהב לניהול מכובד של חילוקי דעות וליכולת גישור ושיתוף מעל וויכוחים ופערים תפיסתיים.

 

א. הפרשה אותה נקרא בשבת הקרובה בארץ ישראל, פרשת "קדושים", מתחילה במילה אחת שונה, שכמעט אינה מופיעה שוב בתורה.

2. תחילת פרשת קדושים: וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל כל עדת בני ישראל.

בעוד שצורת הפנייה הרגילה למשה היא בסגנון של "דבר אל בני ישראל", כאן נאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל". רש"י מוצא כאן הוראה משמעותית:

רש"י: מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל [באסיפת כל ישראל], מפני שרוב גופי תלויים בה.

פרשת קדושים נאמרה לישראל בדרך שונה ומיוחדת מהרגיל. דרך הלימוד הרגילה של משה הייתה, שהיה מעביר את דברי ה' בארבע קבוצות. כך מבאר רש"י במקום אחר (שמות לד,לב) כי כאשר קיבל משה מצווה חדשה, היה מעביר אותה תחילה לאהרן אחיו, אחר כך היה מצרף את בני אהרן וחוזר על כך פעם שנייה. אחר כך היה מצרף את שבעים הזקנים ומוסר להם פעם שלישית ובהמשך היה מצרף את כל העם ומוסר את המצווה בפעם הרביעית.

המטרה בכך הייתה לוודא את קליטת הדברים בעידן שלפני מכשירי ההקלטה. אם נוצר וויכוח בהבנה, היו שואלים את אלו ששמעו באחת הקבוצות הראשונות וכבר נחקקו הדברים במוחם.

כל זה בכל התורה, למעט פרשת קדושים. היא נאמרה לכתחילה בצורה של 'הקהל', לכל ישראל יחד. וזאת כדי לשדר את חשיבות "גופי התורה" המבוארים בפרשה. רש"י אינו מפרט מהם אותם "גופי התורה", אך הדברים מבוארים בהרחבה בהמשך המדרש המצוטט ברש"י (ויקרא רבה כד,ה):

"עשרת הדברות כלולים בתוכה: 'אנכי ה' אלקיך', וכאן כתוב: 'אני ה' אלוקיכם'. 'לא יהיה לך אלוקים אחרים', וכאן כתוב 'ואלוקי מסכה לא תעשו לכם' ... 'זכור את יום השבת' וכאן כתוב 'את שבתותי תשמורו' ... 'לא תחמוד בית רעך' וכאן כתוב: ואהבת לרעך כמוך'. כלומר, פרשת קדושים מפרטת את הציוויים החמורים בתורה – בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו.

בנושא של בין אדם לחברו, באים בפרשה הזו הציוויים החשובים של 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תלך רכיל בעמך', 'לא תקום', והתורה עולה ומטפסת עד שמגיעה אל הציווי הגדול מכולם:

ויקרא יט,יח: ואהבת לרעך כמוך

וכדי שנבין עד כמה מדובר בציווי מרכזי בתורה, רש"י מצטט את דברי רבי עקיבא:

רש"י: ואהבת לרעך כמוך – אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה.

כאן אנו שבים אל דברי רבי עקיבא הללו ורוצים לעיין בהם (לפחות בקצרה): מפרשי רש"י מנסים להבין, מה בדיוק מלמדים דברי רבי עקיבא? האם רש"י הוא ספר מוסר, שבא להלהיב את הלומד ולומר לו 'דע לך שמדובר בכלל גדול ולכן ראוי לקיים אותו'?!

מבאר הרבי נקודה נפלאה (לקו"ש יז/218-19): רש"י בא ליישב את השאלה שעולה באופן טבעי אצל הלומד: איך אפשר לאהוב את הזולת "כמוך"? כיצד נביא את עצמנו לאהוב יהודי אחר כמו שאוהבים את עצמנו והרי כדבריו הידועים של הרמב"ן במקום, לא יתכן לאהוב את הזולת כמו את עצמי?

רש"י משיב על כך בשתי נקודות: א. "זה כלל גדול בתורה". כלומר, הדרך לאהוב את הזולת היא באמצעות קיום הפרטים של הכלל. דרך כל אותן מצוות חברתיות המבוארות בפרשה ובשאר פסוקי התורה. כמו "לא תקום ולא תטור", "לא תלך רכיל" וכו' – ואלו באמת צעדים אפשריים לקיום.

ב. שנית, רש"י מעניק למצווה משמעות וטעם, ולכן הוא מוסיף את שמו של החכם שאמר את הכלל: רבי עקיבא, ואותו רבי עקיבא אמר בפרקי אבות: "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום". כלומר, כל יהודי הוא בן של הקב"ה - ובכך הוא בעצם "אחיך". ואכן המודעות על כך שמדובר באח שלך שהוא בשר מבשרך או חלק מנשמתך, מקילה את האפשרות לאהוב אותו ולחוש אכפתיות למצבו[3].

מספרים על רב העיירה, שהגיע לבית הכנסת בשמחת תורה וראה את הסנדלר רוקד בכל עוז עם התורה. הרב – שכנראה לא היה חסיד – לא היה יכול לסבול את התחושה של הסנדלר כאילו התורה שייכת לו, ושאל אותו בציניות האם למד כל כך הרבה תורה, שהוא שמח בגמרה של תורה?! – "רבי", ענה הסנדלר בהתלהבות, "חתונה אצל אח שלי היא גם שמחה גדולה"...

וכאן שבה ומתעצמת השאלה שבה פתחנו: איך בערוגה של האדם הדגול הזה, צמחו 24 אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה? ולא נמצא ביניהם אפילו צדיק אחד!

יתירה מכך: הגמרא מדגישה במקום אחר, כי זאת לא הייתה דרשה חד פעמית של רבי עקיבא. אלא כל משפט שיצא מפיו היה ברוח הכלל הגדול הזה. הדברים מגיעים עד כדי כך, שפעם אחת ויחידה דרש רבי עקיבא ב'גנותם של ישראל' ומיד הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חרג כאן ממנהגו:

סנהדרין קי,ב: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ... דברי רבי עקיבא ... אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיהרגיל לזכות את ישראל, רש"י).

וגם צריך להבין את השאלה ה'טכנית': למה קרה האסון בצורה כה מהירה וחטופה בין פסח לעצרת?

 

ב. ביחס לשאלה השנייה – מדוע אלפי תלמידים מתו בצורה חטופה בכמה שבועות – מובאים במפרשים תירוצים מעניינים. באגרת רב שרירא גאון מובא כי התלמידים מתו בקרבות מרד בר כוכבא כנגד הרומאים אחרי החורבן השני. כנראה הכוונה היא לכך, שהיות שרבי עקיבא הוביל את התמיכה בבר כוכבא, תלמידיו המסורים היו הראשונים להצטרף לשורות המרד ומצאו בו את מותם.

3. אגרת רב שרירא גאון: והיה השמד [במלחמה] על התלמידים של רבי עקיבא.

אולם יצוין שהרבי מתייחס לאפשרות זו (אג"ק ט/סד) ומדגיש שהיא הובאה בספרי המשכילים ו"זהו היפך הש"ס ממש". שהרי בגמרא שהובאה לעיל נאמר שהם מתו מ"אסכרה" ולא בקרבות המלחמה.

המהרש"א ממשיך בדרך הגמרא, שהם מתו באסכרה, ומבאר כי התלמידים דיברו לשון הרע זה על זה, ולכן מתו באסכרה שהיא חנק בגרון. בזה מבאר מה שמתו דווקא בין פסח לעצרת, כיון שהם חודשי האביב וקרובים בדרך כלל לרפואה, וכך היה ניכר שהם מתו בסיבה עליונה ולא ממחלת חורף.

חדא"ג מהרש"א יבמות שם: מתו במיתת אסכרה, דאפשר דכל אחד דיבר לשון הרע והיה מספר בגנות חבירו וסימן למיתת אסכרה היא לשון הרע [שהוא בגרון], ואמר שמתו בין פסח לעצרת, להורות שמתו בהשגחה [עליונה] כי הוא זמן ממוצע שקרוב לבריאות ורפואה.

אולם הרבי מבאר את העניין בדרך מקורית מאוד, על פי סיפור דומה שהובא בתלמוד ירושלמי:

ירושלמי סנהדרין א,ב: מעשה בעשרים וארבע קרונות של בית רבי, שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין הרע ומתו כולם בפרק אחד.

נשים לב: גם כאן מוזכר המספר עשרים וארבע, וגם כאן מסופר על מיתה חטופה בפרק אחד. ואכן במקרה הזה מצוינת גם הסיבה לכך: "עין הרע". היינו שהעובדה שהתלמידים הגיעו למספר המרשים של 24 (קרונות או אלפים) גרמה לכך שאנשים ידברו עליהם ולכן שרתה בהם עין הרע והם נפגעו.

ואף שהגמרא הבבלית אמרה שהם מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה ולא בגלל עין הרע, הנה כך בדיוק עובדת הפגיעה של העין הרע. מבואר בספרים[4] שכאשר אנשים מדברים על מישהו ומטילים בו עין הרע, הדבר גורם לכך שיפתו את הספרים שלו למעלה ויבדקו אם הוא אכן ראוי לכל ההצלחה שזכה לה. וכאשר בודקים היטב, תמיד יש מה למצוא...

וזה מה שקרה לתלמידי רבי עקיבא: הוטלה בהם עין הרע בתור קנאה על המספר האדיר שהגיעו אליו, וכתוצאה מכך פתחו את הספרים שלהם למעלה ושמו לב להנהגה השלילית שלהם שהם לא נוהגים כבוד זה בזה – והדבר הביא למותם.

לפי זה מובן גם, מדוע קרה האסון דווקא בין פסח לעצרת. כיון שמובא בספרי קבלה, שאלו ימים בהם שורה "מידת הדין" ולכן הייתה קפידה כפולה על מעשיהם והם מתו.

לקו"ש חל"ב/151: בירושלמי הובא אותו לשון, ש'כולם מתו בפרק אחד', ומכך נלמד בענייננו שסיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא בפרק אחד הייתה מפני שהגיע מספרים לכ"ד אלף שהוא מספר גדול ביותר, כבסיפור הנ"ל בירושלמי שהיו כ"ד קרונות, וזה גרם שתכנס בהם עין הרע. ואין זה סתירה לבבלי שמתו מפני שלא נהגו כבוד, דזה וזה גרם. היות שנכנסה בהם עין הרע, לכן נענשו על חטא קל שלא נהגו כבוד. ולהוסיף מהמובא בכתבי האר"י כי הימים בין פסח לעצרת הם ימי דין (הע' 25 שם).

אחרי שהבנו מדוע זה קרה דווקא אז ובצורה חטופה כל כך, ראוי לעבור אל גוף העניין ולנסות להבין את הנקודה העיקרית: איך מכל התלמידים בהיסטוריה, זה קרה דווקא לתלמידי רבי עקיבא?

בכמה וכמה משיחותיו של הרבי, חוזר על עצמו רעיון דומה והוא מלא רלוונטיות לחיינו.

 

ג. נפתח עם משל נאה המובא (בהקשר אחר) בספרי מוסר: קבוצת דייגים יצאה אל הים לדוג דגים והלך להם טוב. הם הוציאו מהמים דג שמן ומשובח. הדייגים שמחו מאוד על השלל ואילו הדג האומלל שכב ברשת רועד ומפרפר על הגורל הצפוי לו. לפתע הוא שמע את הדייגים אומרים: 'ניקח אותו אל הפריץ, הוא אוהב דגים'. הדג שמע ש'הפריץ אוהב דגים' והחל להירגע. 'אם הפריץ אוהב דגים, הוא כנראה ישמור עלי היטב'.

אשתו של הפריץ פתחה להם את הדלת ואמרה בהתפעלות: 'איזה דג שמן, בעלי כל כך ישמח, הוא הרי אוהב דגים'. הדג יישר עוד קצת את שדרתו ואמר לעצמו ברוגע: 'הגעתי אל המקום הנכון. כאן אוהבים דגים'. הובילו את הדג אל המטבח, השכיבו אותו על משטח החיתוך והוציאו את הסכין הגדול לפשוט את בטנו לרוחב, ואז רגע לפני שיצאה נשמתו, קרא הדג בכאב: 'שקרנים, אתם לא אוהבים דגים, אתם אוהבים את עצמכם'...

הבה נשים לב ללשון הגמרא: הגמרא לא אומרת שהתלמידים לא אהבו אחד את השני, אלא שלא נהגו כבוד זה בזה. וכאן בדיוק טמון העניין: למען האמת, תלמידי רבי עקיבא מאוד אהבו אחד את השני - ודווקא בגלל זה הם לא נהגו כבוד אחד בשני.

בעברית קוראים לזה 'אהבה חונקת'. היות שהם למדו אצל רבי עקיבא להיות אכפתיים זה לזה, הם לא היו מוכנים לראות את הזולת טועה. ולכן כאשר התגלעו חילוקי דעות בין התלמידים ופרץ ויכוח על הדרך הנכונה ללכת בה, הדבר הפך מיד למלחמת עולם. כי היות שאני אוהב אותך וחש אחריות לגביך, אני לא יכול לקבל אפשרות שאתה טועה ואני אעשה הכול להעמיד אותך על טעותך.

למשל, תלמיד אחד של רבי עקיבא סבר שצריך ללמוד תורה כל היום ואסור לבזבז רגע על עניין אחר. ואילו תלמיד אחר סבר שצריך דווקא לשלב תורה עם דרך ארץ ולהביא את התורה אל העולם. וכיון שהם חונכו לדאוג אחד לשני, פרץ עימות ביניהם עד כדי חוסר כבוד.

ואולי יש להוסיף דוגמא נוספת: הוזכר קודם שימי רבי עקיבא היו מהסוערים והגועשים בתולדות ישראל. רבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כ"משיח" והאחרון הסתבך במרד נורא כנגד הרומאים. כעת אפשר לתאר כי השאלות הדרמטיות שעמדו על הפרק, הציתו וויכוחים אדירים בין התלמידים. היו כאלו 'משיחיסטים', שהבינו שצריך לפרסם את עמדת רבם אודות המשיחיות של בר כוכבא והיו כאלו 'אנטי משיחיסטים' שטענו שהדבר מבזה את רבי עקיבא. והיות שהיה אכפת להם אחד מהשני, הם נסחפו למלחמה ביניהם עד כדי חוסר כבוד.

יתירה מכך – וזו נקודה חשובה: רבי עקיבא חינך אותם להליכה עד הסוף. הקו שאפיין את רבי עקיבא היה הליכה עזה עם האמת ללא פשרות. כך מספרת הגמרא על המוות המחריד שלו: הרומאים חתכו את גופו במסרקות של ברזל והוא עמד וקרא קריאת שמע. צעקו התלמידים: "רבי, עד כאן"?! אמר להם: 'כל ימי הייתי אומר בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך ומצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שהגיעה לי ההזדמנות למסור הנפש על קדושת ה' לא אעשה זאת'?!

רבי עקיבא לא היה אדם 'אקדמאי', שלמד תורה באופן רגוע ושכלתני, אלא אדם של תשוקות עזות שהלך עם האמת שלו בסערה עד כלות הנפש. וכעת, כאשר מחברים את שתי התכונות עליהן גדלו תלמידי רבי עקיבא - אכפתיות לזולת ביחד עם קנאות עזה על העמדות שלך – הדבר הביא לכך שהם לא היו מסוגלים לסבול דעה שונה.

וכאן בדיוק הם טעו. תלמידי רבי עקיבא שכחו את העיקרון הגדול מכולם – שהוא הבסיס של הגישה התלמודית: אין אמת אחת. אין גישה שהיא האמת המוחלטת. כל עמדה מייצגת גישה שיש לה מקום ויש לה מקור ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"- ולכן היא ראויה לכל הפחות ל"כבוד".

נכון, הלכה למעשה, אי אפשר לקבל את שתי הדעות וצריך לבחור רק באחת מהן, אבל בעיקרו של דבר, יש אמת יחסית בשתי הדעות. גם דעה שלא מתאימה להלכה, היא נכונה בעולם אחר ובמצב אחר. כמו דעת בית שמאי, שאינה מתאימה למצב העולם היום אבל תהיה נכונה לימות המשיח. ולכן היא ראויה לכל הפחות לכבוד ולהבנה.

[זה עומק ההבדל בין 'אהבה' ל'כבוד': אהבה ביסודה היא תכונה אנוכית ואגואסיטית. כאשר צעירים אומרים בהתלהבות 'אני אוהב אותך', הם חושבים שאכפת להם מהזולת, אבל האמת היא שהם לא אוהבים את הזולת אלא את הנוחות העצמית שלהם אצל הזולת. את הסיפוק העצמי שהם משיגים אצל הזולת. כך מובא במאמר 'כי נער ישראל' תרס"ו, שכל אהבה "חוזרת אצל האוהב" והראיה שאדם אוהב רק אנשים קרובים אליו, וככל שהם קרובים אליו, הוא אוהב אותם יותר.

כבוד, לעומת זאת, הוא תכונה זולתנית, אלטרואיסטית. אני מכבד את הזולת באשר הוא ונותן לו את הכבוד המגיע לו בגלל מה שהוא אדם].

4. לקו"ש חכ"ב/139: לכל אחד מהתלמידים היה את הדרך בה הבין את תורת רבו ועל פיה עבד את ה'. אצל האחד היה העיקר אהבת ה' ואצל השני יראת ה'. ומכיוון שהיו תלמידי רבי עקיבא שעבדו בעניין של 'ואהבת לרעך כמוך', השתדלו להשפיע על חבריהם שגם הם יעבדו ה' בדרך זו. וכאשר החברים לא קיבלו את דעתם – הרי שלא נהגו כבוד זה בזה.

עוד זאת: רבי עקיבא חי כל ימיו בתשוקה בעניין המסירות נפש, כפי שאמר לתלמידיו: 'כל ימי הייתי מצטער ... מתי יבוא לידי ואקיימנו'. ותלמידי רבי עקיבא קיבלו ממנו את אותה התשוקה וכל עניין בעבודת ה' היה אצלם במסירות נפש שחדר את כל מציאותם ולא היה אצלם מקום לעניין אחר.

לפי זה, הרבי מבאר בהמשך שם נקודה מעניינת: מובא בפוסקים שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות ביום ל"ג בעומר, שמאוחר יותר הפך להיות היום של רשב"י. כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, מעניין להבין מדוע דווקא הזכות של רשב"י הייתה זו שעצרה את המגיפה?

אלא רשב"י סימל את התיקון להנהגה שלהם. רשב"י היה זה שהפנים היטב את הצורך במתן כבוד לדעה שונה גם אם אתה לא חושב כמותה. כך מספרת עליו הגמרא כי כשיצא מהמערה בפעם הראשונה, הוא ורבי אלעזר שרפו את מי שעבד בעבודת השדה והזניח "חיי עולם" של לימוד תורה. אולם כשיצאו מהמערה בפעם השנייה, את מי שרבי אליעזר שרף, רשב"י החיה!.

 

מהי משמעות הדברים הלכה למעשה? איך מעניקים כבוד לדעה שונה?

נזכיר שני היבטים לכך, אחד לגבי דעות שונות ושני לגבי צרכים שונים:

א. לגבי דעות שונות: מובא בגמרא (עירובין יג) כי ההלכה נקבעה כדעת בית הלל, "מפני שנוחין הן ועלובין הן ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

בית הלל עשו שני דברים: א. הם הקשיבו עד הסוף לדברי בית שמאי. הם לא מיהרו לשלול את דבריהם, אלא נתנו להם את הכבוד הראוי והקשיבו להם בסבלנות. יתירה מכך: הם היו מתחילים וחוזרים את דברי בית שמאי ורק אחר כך מציגים את העמדה שלהם בצורה של 'אנו רואים את הנושא בדרך אחרת'... (הדבר דומה לעצה שנותנים לסוכני מכירות, לחזור על דברי הלקוח ולומר 'אתה אומר בעצם כך וכך' ורק אחר כך להציג את העמדה השונה שלך).

עוד מובא בגמרא (יבמות יד,ב) כי בית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלישא נשים זה מזה. הוי אומר שהם ניהלו דיון ענייני ומכבד ולא עשו דה-לגיטימציה לדעה של הזולת.

ב. לגבי צרכים שונים: הרמב"ם כותב (אישות טו, יט-כ): 'צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו'. הרמב"ם מבדיל בין כבוד לאהבה, ומקדים את הצורך במתן כבוד לאישה – עוד יותר מהצורך לאהוב אותה.

מה הנקודה כאן? אלא כבוד הוא היכולת לתת לזולת את המרחב שהוא זקוק לו. לא לחנוק אותו עם מה שחשוב לי, אלא לאפשר לו לממש את הצרכים החשובים בעיניו. דוגמא לכך הם דברי המאירי בסוטה כא,ב: רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבין ופרישות – כלומר: רוצה היא במזונות מועטים ושיהא בעלה מיטפל עמה, משיהיו לה מזונות מרובים ושפע גדול ויהיה בעלה פורש ממנה.

נסיים בסיפור[5] הממחיש היטב את היכולת לתת "כבוד" לצרכים השונים של הזולת: בערב המהפכה הגדולה באיראן שבה עלה חומייני לשלטון, הרבי שלח כמה בחורים כדי להוציא משם ילדים וילדות יהודים. במבצע מורכב וחשאי, הוצאו משם מאות ילדים והוטסו לארצות הברית, שם שוכנו במוסד מיוחד שהוקם עבורם. כמה ימים לפני פסח, קיבלה הנהלת המוסד מסר מיוחד מהרבי: לא לשכוח להכין אורז לליל הסדר! כדי שתהיה לילדים הרגשה של בית.

נשים לב: אורז זה קטניות ואצל האשכנזים מחמירים מאוד לא לאכול קטניות בפסח, אבל הרבי הרגיש את הצורך של אותם ילדים לראות אורז על השולחן ולהיזכר בבית...



[1] אשכנזים וספרדים בתקופת האבלות: ראו שוע"ר סימן תצג על המחלוקת מתי בדיוק מתו התלמידים. דעה אחת אומרת כי הם החלו למות ביום התחלת הספירה ופסקו למות ביום ל"ג בעומר, ואילו דעה אחרת סוברת שהם מתו במשך 33 ימים בין פסח לעצרת שאין אומרים בהם תחנון (כלומר, בימי חול של חודש אייר וסיוון, חוץ מר"ח ושבתות) ולכן האבלות צריכה להיות במשך 33 ימים בין ר"ח אייר ל-ג' סיוון. למעשה, הספרדים נוהגים כמו הדעה הראשונה ואילו האשכנזים מחמירים כשתי השיטות ונוהגים אבלות מפסח עד ג' סיוון.

[2] תוס' מקשה שם, איך רבי עקיבא אמר (פסחים מט) בראשית דרכו שאם ימצא תלמיד חכם ינשך אותו כחמור והרי היה "צנוע ומועיל"? תוס' עונה כי רבי עקיבא שנא תלמידי חכמים בגלל האהבה שלו לכל אדם. הוא חשב לתומו כי תלמידי חכמים הם גאוותנים ונוהגים בחוסר כבוד באנשים פשוטים ולכן – מתוך האהבה שהייתה בו – הקפיד עליהם. אולם כשנעשה תלמיד חכם, הכיר מקרוב תלמידי חכמים והבין שהם שונים ממה שחשב.

[3] בין "כלל גדול" ל"זה כל התורה": ר"ע אמר כי אהבת ישראל היא 'כלל גדול', ואילו הלל הזקן אמר לפניו כי 'זה כל התורה ואידך פירושה הוא'. ראו בשיחה שם (ומסוכם היטב בספר 'מעייני רש"י'), כי ר"ע בא להגביל ולומר שאהבת ישראל החברתית היא כלל של המצוות החברתיות ולא של כל התורה כולל המצוות שבין אדם למקום. עוד מבואר שם בעומק יותר, כי ר"ע בא להדגיש, שאף שאוהבים כל יהודי כפי שהוא, עדיין 'זה כלל גדול בתורה' ולכן חובה לקרבו לתורה ומצוותיה.

[4] מצאתי בספר איל המילואים מהרב יצחק קארו, דודו של הבית יוסף: "ענין עין הרע הוא, למשל, שראובן רואה בשמעון עושר עצום או רואה אותו שהוא גיבור גדול ובריא או טוב תואר, ואומר ראובן 'מפני מה יש לזה ממון הרבה'? או מפני מה הוא טוב תואר? הדבר גורם כי יבקרו את פנקס שמעון למעלה לעיין המעשים הכתובים שם וימצאו כתובים בו חטאיו הרבים ואז מענישים את שמעון"

[5] מסופר בשער המצוות להאר"י פרשת קדושים: האריז"ל הלך עם ר"ח וויטאל ברחוב בצפת ופתאום חצה אותם אדם והלך דווקא לפניהם. אותו אדם היה ת"ח מכובד בצפת והחליט ללכת דווקא לפני האריז"ל כדי להפגין את העובדה שהוא יותר חשוב מהאר"י... בהמשך הדרך היה אמור האר"י לפנות לרחוב אחר, אבל הוא המשיך ללכת אחרי אותו אדם, כדי לתת לו עוד את התענוג ללכת לפניו... האר"י הסביר לתלמידו: "אותו תלמיד חכם מתכבד בכך שהוא הולך דווקא לפניי. וכיון שזה ה'כבוד תלמיד חכם שלו', אני חייב לעשות זאת"...






בס"ד

להרחיק או לקרב? שמאי מול הלל

אחד קנה תוכי ולאחר מספר ימים הוא חוזר לחנות ומבקש להחזיר את התוכי. "אני לא יכול אתו, התוכי הזה כל היום מקלל, כל פעם שאני עובר לידו הוא מצייץ מילים נוראות: 'שתיקבר', 'שתמות'".

"תשמע", אומר המוכר, "במקום להחזיר יש לי רעיון אחר. יש פה תוכי שהוא צדיק אמתי, הוא גדל בביתו של גבאי בית כנסת וכל היום מתפלל. תכניס את שני התוכים יחד לכלוב והצדיק יחזיר את הרשע בתשובה". אחרי כמה ימים חוזר האיש אדום מכעס ואומר: "נהיה יותר גרוע, הראשון אומר 'שתמות' והשני עונה 'אמן', הראשון אומר 'שתישרף' והשני מהנהן עם הראש: 'כן יהי רצון'..."

ימי ספירת העומר הם באופן מסורתי ימים של "תיקון המידות". זה מסע של התמקדות במערכת היחסים הרגשית שאנו מנהלים מול הקרובים לנו, תוך בחינה פנימית האם אנו מגיבים להם בצורה מכבדת ונכונה לפי כללי התורה או מתנהלים בצורה אינסטינקטיבית לפי האופי הטבעי שלנו.

אחת הסוגיות המרכזיות בין אדם לחברו היא אופי התגובה לאדם שטועה וחוטא. זה יכול להיות בן או בת זוג שמאכזב, ילד שעושה מעשה אסור, תלמיד או עובד שמפשל – והשאלה המידית היא איך התגובה הנכונה להניע אותו לפעולה? האם להרחיק או לקרב? האם להגיב בביקורת או במחילה? האם להעצים את הכישלון או להאמין שהכישלון אינו משקף אותו ולהתעלם? אלו שאלות גדולות שמלוות כל רגע בחיים.

אנו רוצים לבחון את הסוגיה לאור שאלה עצומה שעולה בפרק א' בפרקי אבות. מנהג ישראל ללמוד בשבתות שאחרי פסח את מסכת אבות. טעם אחד ללימוד המסכת הוא כתרופת מנע להתעוררות התאווה הגופנית בימי הקיץ והחום ['כבר החלטתם איפה החופשה ביולי אוגוסט?...'], ולכן מקדימים ללמוד מתחילת הקיץ את מסכת אבות שכולה דברי מוסר להרגעת היצר.

טעם שני הוא שמסכת מידות היא דיני ה"דרך ארץ" של חז"ל, בה לומדים את דרך ההתנהלות בין אדם לחברו ואין הכנה מתאימה יותר לקבלת התורה ככתוב "דרך ארץ קדמה לתורה". המסכת הזו מלמדת שלא חשוב מה אתה יודע, אלא מה אתה עושה עם הידע ואיך הנך מממש אותו בחיים.

1. הקדמת המדרש שמואל למסכת אבות: ראוי ליתן טעם למה שנהגו לקרות מסכתא זו בין פסח לעצרת? ומצאתי כתוב ... לפי שמכאן מתחיל הזמן להתחמם ומתעוררות התאוות הגופניות ויצר הרע מתחיל להתגבר, ומסכתא זו מלאה תוכחות ומעוררת האדם לרדוף אחר כל מדה טובה ... ועוד מצאתי כתוב לפי שבעצרת ניתנה התורה והלומד תורה צריך לדעת דרך לימודה ואיך יתנהג אחר לימודה. (והוא כעניין 'דרך ארץ קדמה לתורה', ביאורים לפרקי אבות עמוד 1, הרבי מליובאוויטש[1]).  

הפרק הראשון במסכת מציג את תקופת ה"זוגות", זאת הייתה תקופה שנמשכה כמאתיים שנה בסוף ימי הבית השני ובה הנהגת העם הייתה מבוססת על זוג חכמים שעמדו בראש הסנהדרין. הראשון כיהן כנשיא הסנהדרין והשני כאב בית הדין. שניים מהבולטים ביותר בין הזוגות הם כמובן הלל ושמאי שפעלו כמאה שנה לפני החורבן השני. הלל שימש כנשיא ושמאי כאב בית הדין.

הפרק מביא תחילה את דברי הלל ואחר כך את דברי שמאי:

2. אבות א,טז: שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.

לפי פירושים שונים (פירוש "יחל ישראל", הרב ישראל מאיר לאו), שמאי רומז לשלוש הרגליים עליהם עומד העולם. תחילה הוא מדבר על חלק התורה ואומר: "עשה תורתך קבע", כלומר, תקבע את לימוד התורה במרכז היממה וסביבו תנהל את כל לוח הזמנים שלך. אחר כך הוא ממשיך בחלק העבודה בקיום המצוות: "אמור מעט ועשה הרבה", היינו שהעיקר היא העשייה ולא הדיבור, ואחר כך מסיים עם חלק הגמילות חסדים: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

שמאי מלמדנו שהעיקר בהכנסת אורחים הוא לתת לזולת הרגשה טובה. כשאדם נכנס אליך הביתה לאכול או לבקש עצה, הוא לא בא לקבל אוכל כמו שהוא בא לקבל אנרגיה. הוא מבקש להרגיש רצוי, מכובד, חשוב בעיני מישהו. ולכן החלק הכי חשוב במערכות יחסים אנושיות הוא לתת לזולת את ההרגשה שחיכית לו, רק לו. הוא לא גוזל את הזמן שלך, אלא עושה לך טובה בכך שנכנס אליך הביתה. [בהערה[2] מובא סיפור מצוין].

פירוש הרמב"ם: בסבר פנים יפות - שיישא וייתן עם הבריות בנחת ובדברים ערבים ורצויים.

ובעוד ששני ההיגדים הראשונים של שמאי הם מרשימים והפכו לקלאסיקה, המשפט השלישי גורם לך לבלום ולהתמלא תדהמה: שמאי?! הוא החכם שמעורר אותנו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות?! האם הוא המודל לסבלנות ורוחב לב?!

שמאי נוקט בביטוי שאי אפשר לטעות בו - "והוי מקבל את כל האדם" – ויש לנו כלל שמובא בתוספות (יבמות סא,א) כי בכל פעם שנאמר "האדם" עם ה"א הידיעה, זה בא לרבות נכרים. והאם שמאי הוא זה שאמור לעורר אותנו לכך שכל גוי ראוי ליחס חם ומעצים?!

הרי הגמרא מביאה שלושה סיפורים על שלושה גויים שביקשו את עצתו של שמאי, והוא בתגובה סילקם החוצה תוך שדוחף אותם עם "אמת הבניין" שבידו, תגובה שהיא בין גערה למכה פיזית.

שבת לא,א: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו תורה שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייר אותו. ביום הראשון הראה לו צורת אותיות ולימדו א-ב-ג-ד. למחר הפך לו סדר האותיות [שהאות הראשונה היא ב' והשנייה א']. והרי אתמול לא אמרת ככה? אמר הלל, עלי אתה סומך? תסמוך גם על מה שאמרתי שהתורה שבעל פה היא אמת. שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו (מקל שהוא אַמַת אורך ומודדים בו אורך הבנין, שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים, רש"י). בא לפני הלל -  גייר אותו, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. שוב מעשה בנכרי שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' ... אמר אותו נכרי אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי ... דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו הלל לך למוד טכסיסי מלכות [הלכות כהן גדול]. הלך וקרא וכיון שהגיע ל'והזר הקרב יומת' , אמר ... גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה [שיומת]... לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.

אז איך שמאי יכול לדבר על הארת פנים כשהוא סמל הקפדנות והיראה?

יתירה מכך: מסכת אבות נוקטת בביטוי "הוא היה אומר", וידוע ההסבר כי מסכת אבות בחרה מכל חכם את הציטוט שמייצג אותו בתמצית. את אותו ביטוי שזה היה ה"הוא" שלו. הרי המסכת מצטטת חכמים ענקי רוח שלא הפסיקו לדבר וכל משפט שלהם היה שווה ציטוט. כיצד החליט רבי יהודה הנשיא איזה שתי שורות לבחור מענקי ההיסטוריה כמו רבן יוחנן בן זכאי או רבי עקיבא. אלא בחר את ה"הוא היה אומר", את אותו משפט שהיה תמצית האישיות וההידור של אותו חכם.

והשאלה, אם כן, כפולה ומכופלת: איך מכל אישיותו החריפה ומעוררת היראה של שמאי, מה שנשאר הוא "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"?

ב. הנושא ראוי לבחינה מעמיקה הרבה יותר: האמת היא ששמאי לא היה רק קפדן כלפי גויים, אלא מדובר בדמות מחמירה, פרפקציוניסטית, תובעת שלמות ואינה מתפשרת.

חז"ל מספרים על קיום המצוות הדקדקני שלו עצמו ולמשל: א. התורה אומרת "זכור את יום השבת לקדשו", ושמאי סבר שכל השבוע צריכים לזכור את השבת ולהתכונן אליה. ולכן ביום ראשון היה עובר בשוק ורואה פרה שמנה וקונה אותה מיד. למחרת היה עובר בשוק ורואה פרה יפה ממנה, היה קונה את החדשה ואוכל את הראשונה. למחרת עבר שוב בשוק וראה פרה שמנה ממנה ושוב היה קונה אותה, ואוכל את הקודמת. וכך היה חי כל השבוע עם השבת.

ב. עוד מספרת המשנה (סוכה ב,ח) שכלתו ילדה לפני חג הסוכות ושמאי דאג לשבור את הגג מעל התינוק ולסכך מעליו, כיון שטוב שהילד יאכל בסוכה (אף שהאימא עצמה פטורה).

ג. היבט נוסף לדקדקנות של בית שמאי הוא הרדיפה הבלתי מתפשרת אחרי האמת. כך מביאה הגמרא (כתובות טז,ב) את המחלוקת הידועה "כיצד מרקדים לפני הכלה"? מה לעשות במקרה והחתן מבקש מחבריו חוות דעת על הכלה ואחד מהם יודע דברי גנאי עליה? בית הלל אומרים: "כלה נאה וחסודה", שישנה מהאמת ובלבד שירבה את השלום בין החתן והכלה. ואילו בית שמאי מתעקשים על האמת: "כלה כמות שהיא".

ולכן ראוי לבחון היטב את הנושא כולו: מה יסוד התובענות ורדיפת השלמות של שמאי? מה שורש פתיחת השורות מצד בית הלל? ואיך כל זה מסתדר עם הצו של שמאי לקבל כל האדם בפנים יפות?

ג. לפני שניכנס לעניין, נאיר הערה מעניינת על הגוי האמצעי והמפורסם בין אותם שלוש גרים שבאו לשמאי והלל. הנושא קשור במיוחד לפרשת השבוע בארץ ישראל, "קדושים", שמצווה את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך":

כאמור, הגוי ביקש משמאי והלל ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, והלל ענה לו: "מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". והשאלות על הסיפור ידועות ומפורסמות: א. אם חז"ל מצטטים את הגוי שבא להתגייר, כנראה מדובר היה באדם רציני שבא לעורר דיון מעמיק עם החכמים. ואכן עובדה שהוא התגייר בסוף. ולכן לא ברור כיצד הוא חשב ללמוד את כל התורה על רגל אחת? הרי התורה היא "ארוכה מארץ מדה" ואלפי שנים יושבים גדולי לפענח כל אות ממנה?

ב. עוד לא ברור כיצד ענה לו הלל "מה דעלך סני זה כל התורה", והרי זה לא כל התורה? זה כולל רק את המצוות החברתיות כמו צדקה וגמילות חסדים, אבל מה זה קשור למצוות שבין אדם למקום כמו שבת, יום כיפור ובשר בחלב?

ג. איך המשיך הלל: "ואידך זיל גמור", והרי לא תתקיים בקשתו ללמוד כל התורה על רגל אחת?

3. סמא דחיי דרוש ח: הוא תמוה: האי גברה רבה שבא לחסות תחת כנפי השכינה ולהתגייר, מה ראה לשטות כזה לבקש ללמוד כל התורה על רגל אחת? גם מה שענה הלל 'ואידך זיל גמור', אם כן עדיין לא התקיים התנאי ללמוד כל התורה על רגל אחת?

ישנו רעיון נפלא שמובא בספר "סמא דחיי", שכתב הגאון אלעזר לעוו, שהיה רב חשוב ומחבר ספרים פורה במורביה והונגריה בתקופת החתם סופר לפני כמאתיים שנה.

המילה "רגל" בשפת המקרא פירושה "פעם", כמו "שלוש רגלים" שפירושם שלוש פעמים, וכך אמרה האתון של בלעם: "למה הכיתני זה שלוש רגלים"?  ולכן הגוי התכוון לשאול שאלה עמוקה: איך אפשר לזכות לקיים את כל התורה בפעם אחת? כלומר, בביקור אחד בעולם, בלי לבוא לכאן בגלגול נוסף?

הרי ישנן מצוות ששייכות לישראל, ומצוות ששייכות לכהן, ומצוות ששייכות למלך, ולכן לא שייך שיהודי יקיים בגלגול אחד את כל תרי"ג מצוות התורה, כי או שהוא ישראל או כהן או מלך. אבל מצד שני יש בנשמה תרי"ג איברים וכל יהודי צריך לקיים כל המצוות כדי להשלים את תיקון כל חלקי נשמתו. ולכן הגוי ביקש להבין איך דורשים להגיע לתיקון שלם כשזה בלתי אפשרי לכאורה.

הגוי הכיר את התשובה של חכמי הקבלה, שהדרך לקיים המצוות היא לבוא לכאן בכמה גלגולים ואז בכל גלגול משלימים עוד חלק מהנשמה. פעם באים בנשמת ישראל ופעם בנשמת כהן ופעם מקבלים איזה ענף מנשמת המלך, וככה מספיקים להשלים כל המצוות. אבל הגוי לא רצה לבוא לכאן יותר מפעם אחת, ולכן ביקש לדעת איך אפשר לקיים כל המצוות בגלגול אחד?

הלל הבין היטב כוונתו ולכן ענה: "מה דעלך סני וכו' ואידך זיל גמור". בכך השיב הלל שיש שתי דרכים להגיע לתיקון שלם: א. להיות חלק מהקבוצה, וכך הזכויות של כל הקבוצה נרשמות עליך. על דרך משל משחקן בקבוצת ספורט, ואפילו עובד מנהלה, שההצלחה של הקבוצה נרשמת על כל המועדון וגם עליו. וכך להבדיל כאשר יהודי מסייע ומועיל ליהודי נוסף, הוא נהיה חלק מכלל ישראל וכך הזכויות של הכלל נרשמות גם עבורו.

ב. "ואידך זיל גמור", כלומר על ידי שלומד את כל חלקי התורה ו"כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". [ולהעיר שזאת המעלה בלימוד היומי ברמב"ם, שזהו הספר היחיד בעולם שמאגד כל חלקי התורה ובמילא זוכים לתיקון כל חלקי הנשמה, ראו לקו"ש לו/19-20].

סמא דחיי שם: רצה לומר שיוכל לקיים כל התורה בפעם אחת, שלא יצטרך לסבול צער גלגול. על זה ענה הלל: א. 'ואהבת לרעך כמוך' וכיון שיהיה אהבה בינו ובין כל ישראל, הרי חזי לאצטרופי ונחשב כגוף אחד בקיום המצוות. ב. עוד תקנה – 'ואידך, זיל גמור': על ידי עסק התורה תוכל לקיים כל תרי"ג מצוות [שכל העוסק בתורה עולה כאילו הקריב עולה].

ואחרי כל זה שבה ומתעצמת השאלה המרכזית: למה בכל זאת שמאי דחה את הגוי בתוקף? ואיך זה מסתדר עם גישתו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות?[3]

ד. לפעמים, התשובה נמצאת מול העיניים ורק צריך לשים לב אליה. בהערת שוליים בתחתית עמוד בליקוטי שיחות, כתב הרבי מליובאוויטש הארה מדהימה בפשטותה: הסדר בכל שישה סדרי משנה הוא שדברי שמאי מובאים ראשונים, לפני דברי הלל (ואם יש חריגה מכך היא צריכה ביאור). אחד ההסברים מובא בריטב"א עירובין יג,ב, שהלל ותלמידיו היו נוחים ועלובים ומקדימים ומצטטים את דברי בית שמאי לפני שהיו אומרים את דברי עצמם.

ואולם מסדר המשנה כאן בפרקי אבות, חרג ממנהגו והביא תחילה את דברי הלל ורק אחר כך את שמאי. מדוע? משום ששמאי אמר את הדברים לאחר שנוכח בצדקת הלל. מה שמסדר המשנה רוצה ללמדנו הוא שלאחר ששמאי ראה את שלוש הגרים שצמחו מהלל, הוא הבין שדרכו של הלל צודקת. מוטב לתת אמון ולראות את המחבר מאשר את המפריד.

באותה שיחה, הרבי לא מרחיב בביאור הדברים, אבל אפשר לעשות זאת על בסיס דברים שהרבי הרחיב בהם במקומות אחרים והם למעשה מהות החשיבה החסידית.

הקב"ה ברא את העולם עם שני כוחות סותרים: "חסד" ו"גבורה". החסד הוא כח ההתפשטות וההתקרבות, ואילו ה"גבורה" היא כח ההתכנסות וההתרחקות. כדי להתקדם בחיים אנו זקוקים לשתי התנועות: לפעמים להתקרב ולהתמסר ולפעמים להרגיש פער ומרחק וללכת שני צעדים אחורה.

בני האדם סביבנו נחלקים לאחת משתי הקבוצות הללו: אנשים של חסד הם טיפוסים שרואים את נקודת החיבור עם כל אחד שעומד לפניהם ובכל אירוע שהם חווים. היות שהם מבקשים להתקרב ולהתפשט, לכן מוצאים תמיד את המחבר והמאחד. אלו האנשים שמרגישים בנוח בכל מקום ומתערים בסביבה בטבעיות. הם תמיד מרגישים שחיכו רק להם...

אנשי הגבורה, לעומתם, הם מרוחקים, הם טיפוסים שמביטים על החיים מבחוץ ומעדיפים להיות עם עצמם, ולכן הם מבחינים דווקא במה שמפריד ומחלק בינם ובין האחרים. היות שהם טיפוסים מרוחקים, לכן צפים מול עיניהם הניגודים שיש בינם ובין האחרים והמסלול שנדרש מהם או מהאחרים לעבור כדי לגשר על הפער ביניהם.

בדיוק מאותה סיבה הם תובעניים ומחפשי שלמות, כי הם מרגישים תמיד פער, את גודל המרחק בינם ובין הקב"ה או בינם ובין המשימה אליה הם רוצים להגיע. הם אף פעם לא מרגישים את היעד קרוב אליהם, אלא תמיד נמצאים בתחילת הדרך ומבקשים להתעלות יותר ויותר.

ביטוי ראשון ועוצמתי לשני הכוחות המנוגדים הללו היו הדמויות של האבות "אברהם" ו"יצחק": אברהם היה שלמות מידת החסד, הוא היה טיפוס פתוח ומאיר פנים שהתפשט לכל מקום. הוא פתח את האוהל בפני שלושה אורחים שהיו נדמים כמו ערבים והפיץ את בשורת האמונה בכל מקום. יצחק, לעומת זאת, היה אדם סגור ומסוגר שלא יצא מהארץ וגם לא יצא כמעט מהבית. המדרש מספר עליו כי הוא "התעוור" מעשן העבודה זרה של נשות עשו. הוא כל כך כאב את התופעה הזו עד שהפך ממש להיות נכה ממנה.

ומכאן אל הלל ושמאי: שמאי לא היה חלילה אדם 'רע', כמו שהלל לא היה חלילה אדם 'פופוליסטי' שחיפש להשטיח את המסר. שמאי היה ביטוי של כוח הגבורה האלוקי ולכן היה אדם מסוגר ומופנם ולא מצא שום חיבור בינו ובין הגוי, הוא ראה רק את מה שרואים מעל פני השטח, את הדמות של הגוי שמבקש לעשות פשרות חמורות בדת וללמוד רק את התורה שבכתב או את כל התורה על רגל אחת. ולכן מיהר לזרוק אותו מלפניו. הלל, לעומת זאת, איש החסד, ראה בכל אחד את צלם האלוקים שבו ולכן שמע בכלל דברים אחרים. הוא שמע אדם שרוצה באמת ובתמים להתגייר ורק חושש לעשות את הצעד הגדול הזה ולכן מבקש קיצורי דרך. הלל האמין כי אם רק נושיט לו את היד – הוא יצלול פנימה ויתגבר על כל הקשיים.

ובסופו של דבר, שמאי הבין שהלל צודק. מסיבה פשוטה שהיא עמוקה ביותר: כי התפישה היהודית היא שמילים יוצרות מציאות. מילים אינן רק מתארות מציאות קיימת, אלא יוצרות ומעצימות את המציאות הקיימת. כך שהדרך בה אתה מתייחס לאחרים, קובעת את הדרך בה הם יתייחסו לעצמם, וכאשר אתה מעצים את הרוע שבהם – הם נהיים יותר רעים, ואילו כאשר אתה מעצים את הטוב שבהם – הם נהיים יותר טובים.

ואף אם בבסיס העניין, שמאי צדק בכך שהאדם שעומד מולו הוא פשרן ומזלזל, אבל מה הלאה? מה השלב הבא? הדרך הטובה ביותר להוציא אותו מהמצב הקיים ולהניע אותו לפעולה אחרת היא להעצים את הטוב שבו, ואת זה עושים דרך עידוד ומתן אמון. כאשר הלל קיבל אותם פנימה, הוא בעצם אמר להם: "אני סבור שאתם באמת רוצים להתקרב לקב"ה והזלזול שלכם אינו משקף אתכם" והיחס הזה גילה את הטוב שבהם.

אגדה ישנה מספרת על הממציאן הנודע תומס אדיסון, מי שלזכותו נזקפת המצאת הנורה החשמלית ששינתה את החיים האנושיים: כאשר אמו של תומס נפטרה, הוא עיין במגירות בביתה ומצא פיסת נייר ישנה שהקריאה בה החזירה אותו עשרות שנים לאחור וגרמה לו לפרוץ בבכי.

בהיותו ילד בבית הספר, קיבל תומס מהמורה פתק להעביר לאמו. הילד לא ידע קרוא וכתוב ושאל מה כתוב בפתק, ואמו קראה בפניו: "גברת אדיסון הנכבדה. ברצוני לספר לך שבנך תומס הוא ילד מוכשר מאד, ומאחר שאין לנו בבית הספר כלים לקדם אותו כראוי, אנו מבקשים לא לשלוח אותו מחר לבית הספר ולמצוא עבורו מסגרת אחרת ומתאימה יותר לכישוריו". תומס שהה בבית במשך כמה חודשים, עד שאמו מצאה מוסד לימודי אחר עבורו.

כעת החזיק תומס את אותו פתק נושן, רק שהפעם הוא כבר ידע לקרוא וגילה בו מילים שונות לחלוטין: "גברת אדיסון, בנך תומס מופרע ואינו מסוגל לשבת רגע אחד במנוחה. הוא מפריע למהלך השיעור התקין והמורה אינו יכול ללמד כשהוא שוהה בטווח הראייה שלו. לפיכך הוחלט להשעותו לאלתר ולצמיתות מבית הספר. נבקשך לא לשלוח אותו שוב לבית הספר שלנו...". תומס ניגב את דמעותיו ואמר: "גדלתי כיתום, ללא אב מגן ומפרנס ואילו הייתה אמי מקריאה את החיצים החדים ששלח המורה, לא הייתי מסוגל לשרוד". בתושייה ובחכמה אימהית, העניקה לתומס הקטן עידוד, שמיצב אותו בעיני עצמו כמוכשר משאר בני גילו – והתוצאה הייתה בהתאם.

4. ליקוטי שיחות יז/114 הערה 37: יש לבאר במאמר שמאי 'הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' אף שמצינו שהנהגתו היתה באופן הפכי בהנכרים שבאו להתגייר? והרי במאמרו 'האדם' בה"א כולל גם בני נח? אלא שאחר שאמר הלל (אבות שם משנה יב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' פעל גם על שמאי שהיה מבחינת הגבורות שגם הוא יאמר 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'. שם בשולי הגיליון: ועפ"ז יובן מה שהקדים באבות שם דברי הלל לשמאי, דלא כמו בכל מקום 'דחשיב שמאי לפני הלל' (חגיגה טז,א תוספות ד"ה שנים) כי דברי שמאי הם לאחרי ומצד דברי הלל.

בהתאם לאותו יסוד, ביאר הרבי בהזדמנות אחרת שאלה בולטת ומתבקשת (ליקוטי שיחות ה/45): התנ"ך אינו מצטיין במתן מחמאות. בכל התנ"ך איננו מוצאים שבחים ביחס לגדולי האומה היהודית, וישנו רק חריג אחד: נח. הוא האדם היחיד שהתורה יוצאת מגדרה כדי לתאר את דמותו הנעלית ונאמרו עליו שבחים כמותם לא זכו אפילו אברהם אבינו ומשה רבנו. "אלה תולדת נח, נח איש צדיק, תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח ... כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".

זה מדהים, אבל נח הוא האדם היחיד בכל התנ"ך שמכונה בתואר השגור "צדיק". אפילו ביחס ליוסף נאמר רק ברמז בספר עמוס: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" ולא נאמר במי מדובר. רק נח הוא "צדיק" ושוב "צדיק". וכל אחד אמור להעלות את שאלתו של המהר"ל מפראג (גור אריה על רש"י): והלא כמה פעמים הזכיר אברהם ויעקב ולא הזכיר שבחם? 

השאלה גדולה הרבה יותר לאור העובדה שנח לא היה באמת צדיק. לא רק שלא היה צדיק גדול מאברהם או ממשה, אלא למעשה היה נמוך מהם במידה משמעותית. התורה עצמה רואה צורך להדגיש זאת בתוך מסכת השבחים עליו: "תמים היה בדורותיו" ומפרש רש"י: "'בדורותיו' – יש דורשים לגנאי – לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום".

התורה רוצה שנדע שמדובר רק בצדיק יחסי לדור השפל שחי בו, אבל לא הוא הצדיק האידיאלי אליו אמורים להרים את העיניים. האלשיך מוסיף כי זאת הסיבה שעם ישראל מתייחס לאברהם ולא לנח, ואילו "בני נח" הוא תואר לאומות העולם. שכן נח הוא אינו הדמות האידיאלית אליה ראויים לשאוף.

למה בכל זאת יוצאת התורה מגדרה כדי לשבח אותו?

הנקודה נפלאה: המילים הגדולות נועדו להפוך את נח לצדיק. לא לתאר מציאות קיימת, אלא ליצור אותה. נח הולך למשימה בה לא עמד איש לפניו ואחריו. הוא יוצא לבדו למלחמה מול כל האנושות להקים תיבה שתציל אותו מהמבול, בשעה שהם כולם יטבעו במבול. אבל מהיכן יש לו את הכוח לעמוד באתגר כזה? הוא בסך הכול "צדיק בדורו" ובדורו של אברהם לא נחשב לכלום? התשובה היא מהמחמאות שמעניק לו הקב"ה. הקב"ה מזכיר לו "אתה צדיק תמים", אתה שונה מכל האנשים סביבך ונועדת להיות מציל האנושות אחרי המבול – והמילים הללו יציפו את העוצמה שבו.

ועוד ביאר הרבי נקודה נפלאה בהזדמנות אחרת: שש הפסוקים האחרונים בתורה הם דברי פרידה ממשה רבנו. "לא כהתה עינו ולא נס לחה ... ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". אלא שבתוך הפסוקים הללו ישנה חריגה אחת, חריפה ובוטה בעוצמתה: התורה רומזת כי האבל על פטירת משה לא התקרב אל האבל על אהרן. אמנם בני דורו בכו עליו, אבל לא כמו שבכו חצי שנה קודם בהסתלקותו של אהרן. כדברי רש"י שם: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום", אבל אצל אהרן נאמר: "ויבכו אותו כל בית ישראל – זכרים ונקבות".

רש"י מביא את הסבר המדרש כי אהרן הצטיין בתכונה מיוחדת בה לא עסק משה: בהבאת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ולכן החלל שנוצר בלכתו היה בלתי ניתן למילוי.

וכל אחד מתפלא: האם זה המקום לדון במעלות אהרן?! הרי כולנו מכירים את המושג 'קונצנזוס של בתי עלמין'? אפילו על קל שבקלים מקובל לומר: "אחרי מות קדושים אמור" ולא מזכירים את חסרונותיו אחרי לכתו מהעולם, וכיצד יתכן שדווקא הפסוקים האחרונים בתורה הם אלו שבוחרים לעסוק במה שלא היה שלם אצל משה רבנו?

הרבי ענה תשובה כבירה (ליקוטי שיחות כד/253): כדי לעשות שלום בין אנשים, נדרש לפעמים לשנות מהאמת ולעגל פינות. לא לראות חלק מהדברים ולהתמקד רק בחלקים החיוביים. ומשה רבנו לא היה מסוגל לזה. זה לא היה חיסרון אצלו, אלא מעלה שלו. משה רבנו היה "אמת ותורתו אמת" ולכן הוא לא היה מסוגל להתעלם מהמציאות אפילו בגרם אחד.

עם זאת, רגע לפני לכתו מהעולם, כשהיה לו רגע זמן להביט על חייו אחורה, הייתה בו חרטה אחת: על כך שהוא לא זכה למעלה של אהרן. עם כל הכבוד למעלה של האמת, אבל משה הרגיש לרגע אחד כי עם השלום אפשר להשיג הרבה יותר, ולכן לפני שהלך מהעולם, היה חשוב לו להכניס בפסוקים האחרונים את הרמז על מעלת אהרן.

מה זה אומר בתכל'ס? בכמה שיחות דן הרבי במעשה פנחס (פרשת וירא תשמ ועוד) ולמד מכך שבתקופתנו, קנאות היא לא דרך. עכשיו צריך להציף את המשותף בינינו ולהשאיר דלת פתוחה בפני כל יהודי. כך למשל כתב הרבי לאישה באילת שהבת שלה התרועעה עם אדם שהיה דמות שלילית והתעסק בדברים לא רצויים, ורצתה לנתק את הקשר עם הבת. ואולם דעת הרבי הייתה אחרת:

עיתון כפר חב"ד 1662: על פי כתבה, נראה שלעת עתה אין ביכולתם לעשות לשינוי המצב בנוגע לבתה תחי', כי אם להתנהג באופן כזה שתרגיש הבת שביתם תמיד פתוח לפניה, ועוד ועיקר – שמוכנים לעזור לה באופן המתאים באם יש לה בעיות.

עוד כתב הרבי להורים כי הדרך להוציא ילדים ממשבר התנהגותי או לימודי, היא באמצעות יצירת תמונה חדשה שלו על עצמו. דרך הדגשת המעלות שלו והיכולת להתרומם למקומות אחרים לחלוטין.

מכתב מהרבי מלובאווויטש חנוכה תשכ"א: ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות.

ונסיים: השופט חיים כהן היה דמות וסמל לאדם שחירף וגידף את קדשי ישראל. הוא טיפס את כל סולם הדרגות במערכת המשפט הישראלית והיה שופט, משנה לנשיא בית המשפט העליון ויועץ משפטי לממשלה. המעמד הציבורי שלו היה רם ונישא, ומכאן עוצמת הכעס והפגיעה ממנו. הוא הכריז על כוונתו לשאת אישה שהייתה גרושה, ואולם כיון שהיה כהן, היה אסור לשאת אותה. שום רב לא הסכים לחתן אותם ואולם הוא ביטל את האיסור וקיים טקס נישואים אזרחי בחוץ לארץ.

תקופה אחר כך הוא ביקר אצל חבר בניו יורק בחודשי תשרי שנת תשל"ו, ואותו חבר הציע לו להצטרף לביקור בבית 770 בליל שמחת תורה. הם נכנסו יחד אל אולם בית המדרש באחד מרגעי השיא בכל השנה. האולם היה צפוף באלפי בחורים והשירה הקיפה את הכל. גבאי בית הכנסת הבחין בחיים כהן נכנס ולא ידע מה עליו לעשות. אם יקרא לו פנימה, עליו לכבד אותו עם ספר תורה, וכיצד אפשר לכבד אדם כזה? הוא החליט להתעלם.

ואולם הרבי, ממקום מושבו בתחילת האולם, הבחין באורח וקרא לגבאי: "חיים כהן כאן, ואיך אפשר לא לכבד אותו בספר תורה". השופט קיבל ספר והובל אל מרכז הרחבה. ואז החל הרבי לעודד את השירה בעוצמה וחיים כהן באמצע. האולם כולו קופץ על רגליו וחיים כהן עם הספר במרכז האולם. הרבי לא נתן להקפה להסתיים, חמש דקות, עשר דקות, עשרים דקות והוא מעודד את השירה בעוצמה וחיים כהן נוטף זיעה עם ספר התורה באמצע האולם. כך זה נמשך 45 דקות תמימות עד שהרבי הפסיק לעודד וההקפה הסתיימה. האולם נרגע וחיים כהן עזב את האולם.

לא נודע מה קרה אתו בהמשך, אבל אותו אדם שהביא את חיים כהן אל הרבי, לא הגיע יותר ל-770. לשאלת הרב החסיד יואל כהן שהיה ידידו, מדוע אינו בא יותר, ענה: "אני יודע איזו מהפכה חולל הביקור בנפשו של כהן, ואני לא רוצה להשתנות. טוב לי איפה שאני...".

 

 

 

 

 



[1] האם לומדים מסכת אבות עד שבועות או כל הקיץ: באבודרהם מובא שלומדים מסכת אבות עד שבועות, ואולם הרמ"א כותב (סימן רצב) שיש נוהגים ללומדה עד ראש השנה. הרבי מבאר שם כי המנהגים תלויים בשני הטעמים שהובאו במדרש שמואל: לפי הטעם שהלימוד נועד כנגד יצר הרע בימות הקיץ, ראוי ללומדה בכל ימות החום עד ראש השנה. לפי הטעם השני שהלימוד נועד כהכנה למתן תורה, המנהג הוא ללמוד עד חג השבועות.

[2] סיפור: זוג סוחרים יהודים חזרו הביתה מהמסחר בערב שבת, אך הדרך הייתה בוצית וגשומה והם לא הצליחו להתקדם. היה עליהם למצוא בדחיפות בית יהודי שיסכים לארח אותם לשבת. הם היו אנשים עשירים ומכובדים ולא האמינו שהם צריכים לבקש גמילות חסד ממישהו, ועוד בצורה כזו בה נופלים עליו מהרגע להרגע ללא הודעה מוקדמת, אך לא הייתה להם ברירה. הם מוכרחים להיכנס למישהו לקדש על היין ולאכול לחם ובשר. הם עצרו בעיירה הראשונה ודפקו על דלת שיש בה מזוזה. יהודי פשוט פתח את הדלת וכששמע את בקשתם, אמר שיהיה עליהם לשלם היטב, כמו שמשלמים להזמנה במלון ברגע האחרון. הם הביטו זה על זה נדהמים ופגועים אבל לא הייתה להם ברירה. הם הפקידו את התשלום מראש וקיבלו חדר לישון.

הם חזרו מבית הכנסת אחרי ערבית ומצאו שלחן ערוך בכל מטעמים. לא היה נעים להם לאכול ממאכלים שמיועדים למשפחה, אבל הם אמרו לעצמם 'שילמנו כל כך הרבה, לפחות נהנה', ואכלו ושתו בכל פה. גם למחרת הם לא הרגישו נעים לאכול את מה שהוכן עבור המשפחה, אבל הרגיעו את עצמם ששילמו היטב ועליהם להצדיק את התשלום.

במוצאי שבת אחרי הבדלה, הוציא היהודי את הכסף והחזיר להם אותו בשלמותו. "אז למה ביקשת אתמול", לא הבינו. "תראו", אמר היהודי, ראיתי שאתם אנשים מכובדים וגאים, הבנתי שלא תרגישו בנוח לאכול אצלי, ולכן ביקשתי מכם כסף כדי שתרגישו לגמרי בנוח, ועכשיו אחרי שבת אני מחזיר את הכסף בשלמותו, כי חלילה לי ליהנות מהמצווה שזכיתי בה, ואדרבה אני מודה לכם שזיכיתם אותי במעשה חסד גדול כזה...

[3] ההסבר הפשוט הוא (לקו"ש יז/354 בשוה"ג), ששמאי היה אדם מאוד נחמד עד שהוא פגש רפורמים. שלוש הגויים הללו לא ביקשו צלחת מרק או בירור מספר טלפון, הם ביקשו לעשות פשרות בדת וכאן שמאי הגיב במלוא החריפות. הראשון רצה לקבל רק את התורה שבכתב, השני ביקש ללמוד תורה על רגל אחת, והשלישי ביקש לפתוח את שורות הכהונה הגדולה לכולם – וכאן שמאי נאבק כאריה.

ועדיין קשה להבין, למה מכל המשפטים בעולם בחרו להביא ממנו את המשפט "והוי מקבל בסבר פנים יפות"?


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט