בניית אתרים בחינם

 




פרשת השבוע "ויחי"
ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ

וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב ... (מא, נ-נב)(הרב יוסף זילברפרב)

     שם הבכור מנשה כי נשני א-לקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-לקים בארץ עני

     יוסף קורא למנשה בשמו ומנמק זאת כרמז שה' השכיח ממנו את כל עמלו והתלאות שעברו עליו בהיותו עבד, וכן השכיח ממנו את כל בית אביו, ועל ידי השם "מנשה" מבקש יוסף להזכיר לעצמו את העבדות שחלפה כדי להודות לה' על שחילץ אותו מיוון מצולה ואת בית אביו שהלך והשתכח ממנו, בשל היותו עסוק בהנהגת מצרים. השם שניתן לבן השני – אפרים מצביע על פריון, התרחבות וגידול. השם אפרים נושא את המשמעות החיובית לעומת מנשה הנושא את המשמעות של שכחה שלילית.

     יעקב אבינו נפרד מבניו ומבני בניו והוא מברך אותם לקראת עתידם בקבעו לכל אחד ואחד את עתידו בחיים. לבנימין הוא קובע מקומו של בית המקדש. ליוסף הוא נותן שני חלקים – "מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי". לשבט יהודה הוא קובע מלכות, וכו'. לברכתו של יעקב את בני יוסף קדם דו שיח ארוך בין יעקב ליוסף כמובא במדרש: יוסף ששמע מאביו את ההבטחה "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא הבין מדוע הקדים אביו את אפרים לפני מנשה וחשב אולי זו טעות שהרי מנשה הוא הבכור. לאור זאת עשה יוסף הכול כדי שהמברך – יעקב אביו, ישים ידו הימנית על ראשו של מנשה, שכן ליד הימנית נודעת חשיבות מיוחדת כדברי המדרש במקום אחר שבכל מקום הימין משובח, לענין עבודה, לענין סמיכות ולעניין ברכה. גדולה היתה הפתעתו של יוסף כשאביו עשה פעולה מיוחדת להניח דווקא את היד הימנית על ראש אפרים – "וישת יד ימינו על ראש אפרים". יוסף נוכח לראות שחששו רציני ולכן עשה שתי פעולות: א. תמך יד אביו להעבירה מעל ראש אפרים אל ראש מנשה. ב. פנה לאביו בנימוס "לא כן אבי, כי מנשה הבכור". יעקב הגיב נמרצות – "וימאן אביו" – ביד זו נאבקתי עם שרו של עשיו וניצחתי ואתה רוצה להוריד אותה?!. שנית, אתה חושב שמא דעתו של אביך אינה צלולה ולכן עושה מה שעושה – "ידעתי בני ידעתי". פעולה זו של יעקב הייתה מכוונת גם לעתיד שהרי מעשה אבות סימן לבנים.

     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם יפולו, האחד יקים את חבירו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".

     אפרים ומנשה סימלו את שני המושגים הללו. מנשה נתברך בכמות כמובא שלפני כניסתם לארץ הגיע מספרם ליותר מחמישים אלף נפש לעומת בני אפרים שמנו רק שלשים ושניים אלף נפש. אולם מבחינת האיכות היו בני מנשה ירודים מאד שלא העמידו מבניהם שופטים בעלי שיעור קומה. מאידך, אפרים היה קטן בכמות אך גדול באיכות, ממנו יצא יהושע בן – נון (בעשרה בטבת חל על פי המסורת יום פטירתו), שהביא את בני ישראל אל המנוחה והנחלה ובשעה שאמר "שמש בגבעון דום" נתפרסם שמו בעולם.

     יעקב ראה בעיני רוחו את מצבינו ועתידנו. אמנם זקוקים אנו לכמות גדולה של יהודים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אך רק על ידי האיכות שלנו כיהודים מאמינים ושומרי מצוות, נוכל להתמודד כנגד הכמות העוינת, ולכן "ישימך א-לקים כאפרים וכמנשה", שילוב של שני הדברים יחד, אך, "וישם את אפרים לפני מנשה", יש להקדים את האיכות לכמות אז והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם.

 

ויחי(בראשית מז:כח-נ:כו)

על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור (הרב שרגא סימונס.)

     יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם. אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו - אפרים ומנשה - על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?

     הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.

     מדוע זה באמת כך?

     אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.

אחווה ורעות בין אחים

     קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב. אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

     מה קרה לשלושת האבות שלנו - לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?! ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי - ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק - יעקב ועשו - היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת.

     אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13). הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1). זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.

ואף על פי כן, להישאר יהודי!

     הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה: בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי - אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל. אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצרימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.

     לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים. הדבר המתבקש ביותר, הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות הגויים, הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים ולימודים בארץ ישראל, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.

ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?

     הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".

     מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה. מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם - וגם בנכדים שכאלה.

                                                                              שבת שלום,

 

"ויחי יעקב בארץ מצרים" (מז',כח')

     צא ולמד, אומר רבי זלמן סורוצקין הרב של לוצק, שפרשת מיתתו של יעקב אבינו קרויה 'ויחי'. סוף פרשת מיתתה של שרה אימנו קרויה 'חיי שרה'. כי אמנם רק אחרי מה שקרוי בפי הבריות 'מוות' רק אז מתחילים החיים האמתיים.

 

ויחי יעקב בארץ מצרים (מז כח)

     הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע מפרש על דרך זה "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" דיעקב אבינו ע"ה חי חיי צער גדול במשך ימי חייו בבחינת "מצרים'', ועכ"ז קיבל הכל באהבה, והכל היו שווים לטובה לפניו, והיינו דרמוז בתיבת "שבע עשרה" דמספר י''ז בגימ' טו''ב , שכל ימי חייו ראה רק טוב, והיה אומר על כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

 

ויחי יעקב בארץ מצרים (מז כח) (הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל – והגדת, בראשית)

     ''ויחי יעקב בארץ מצרים'' סיפר הרב גלינסקי זצ''ל: נסעתי במונית. פנה אלי הנהג: ''אפשר לשאול שאלה? ''שאל''. אם אדע, אענה.

     אמר: ''איני מבין, אני עובד ואשתי עובדת ויש לנו משפחה קטנה, ואיננו גומרים את החודש, אין הקומץ משביע. ואצלכם, בלי עין הרע, משפחות גדולות ופיות רבים – מה הוא יודע, לכל אחד שלשה פיות, האחד בראש ושניים בנעלים – והבעל בכולל, וחיים!''

     אמרתי: ''את התשובה לשאלתך יודע אני, כי כתובה היא ברש''י!'

     תמה: ''רש''י? מהיכן ידע רש''י שאהיה נהג ואשתי תעבוד, ולא נגמור את החודש?''

     אמרתי לו: שטיא, רש''י לא מדבר עליך, רש''י מדבר עלינו!''

     ''עליכם?! הבה נשמע!''

     אמרתי: ''הפסוק אומר 'ויחי יעקב בארץ מצרים'. בארץ מצרים אפשר לחיות?

     כותב רש''י: 'פרשה זו סתומה'. באמת אי אפשר להבין איך, אבל חיים!...

     וכבר היה מעשה: אברך למד בכולל, חי מ'הבטחת הכנסה'. המשפחה גדלה, ההורים היו עסוקים בהשאת שאר הצאצאים. הכלל, עלה אל הרב ש''ך זצ''ל, וספר על מצוקתו. וזה לא רק הכסף. הגמרא אומרת שכאשר הקמח כלה מן הכד, הריב נוקש בבית... בקש אשור ללמד הנהלת חשבונות. כך יוכל ללמוד בכולל בבקר ואחר הצהרים, ובמקום כולל ערב וכולל חצות וכולל אשמורת הבקר, יוכל לעבד כמה שעות ותבוא הרווחה.

     ''איך האלט ניט פון דעם'', ענה ראש הישיבה, איני אוחז מזה.

     המשפחה הוסיפה לגדל, והיוקר המשיך להאמיר, וההורים חתנו עוד צאצאים, וכבר לא השיג ערבים עבור הגמ''חים. לא מצא עצה, ועלה שוב עם ההצעה.

     ראש הישיבה אחז בידו באהבה רבה: ''אני מבין את מצבך, אבל אמרתי – איני אוחז מזה''...

     ''זה... אסור?!'' שאל. ''ניין, ניין, חלילה! אין כאן אסור. אבל אם שאלתה לדעתי, איני אוחז מזה''... טוב, אם זה לא אסור, ועצה אחרת אין, והדחק נורא ואיום – למד, וקלט היטב, ועמד לבחינות, והשיג תעודה, ועמד בהבטחתו לעצמו, למד ביום ועבד בלילה, והרוויח טוב – וקרה דבר מוזר. צצו הוצאות משומקום, בלתי צפויות ומפתיעות. אביזרים נשברו, רופאים נצרכו, והדחק במקומו עומד... ערך חשבון נפש, והבין: קפידא של ראש הישיבה, שעבר על עצתו ודבריו! עלה בשלישית, נבוך בעליל. בשברון לב התודה, ובקש מחילה. שוב אחז הרב ש''ך בידו, ואמר בקול אוהב: ''חלילה וחס, מעולם לא הקפדתי. ובפרוש אמרתי, שאינו אסור. אבל, אסביר לך – לבן תורה יש הנהגה מיוחדת, הנהגה נסית, מעין: אוכל קמעה ומתברך במעיו. מרוויח קצת, ויש בו ברכה – כיון שיצאת לעבד, גם אם אתה קובע עתים, ועתים רבות, לתורה. שוב אין זו ההנהגה המופלאה, ועולמנו הוא עולם של פגעים... לכן אמרתי שאיני אוחז מזה''...

 

"וַיִקְרְבּו יְמֵי יִשְרָאֵל לָמּות וַיִקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (מז,כט)[לאור הנר]

     על דרך רמז פרשו את הפסוק כך: "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות. והרי כבר כתב רש"י: "לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות". הוא עצמו הרי ימות, ולא תהיה בידו האפשרות לצבור לעצמו זכויות, לכן הוא מבקש מבנו שעדין חי, שיוסיף לו זכויות. זו הבקשה של כל יהודי. אמנם, טוב יותר לאדם שידאג הוא לעצמו בחיי חיותו, לצבור זכויות רבות ככל האפשר של תורה ומצוות, וכפי שנלמד מהמשל הבא:

     יהודי זקן, אב לשלשה בנים, קרא יום אחד לבנו הבכור ואמר לו: "תראה, אני חש שקצי קרוב. בכוונתי להוריש לך חצי מיליון דולר, מה אתה תעשה עבורי"? אמר הבן בהתלהבות: "אבא, אקים על שמך 'בית תבשיל' גדול שבו יחלקו מדי יום ארוחות חמות לנזקקים, לא יישאר רעב אחד בכל הארץ, והכל על שמך ולזכות נשמתך"! "יפה מאד", שמח האב, "אכן, בן מסור אתה".

     קרא לבן השני ואמר גם לו: "בכוונתי להוריש לך חצי מיליון דולר. אלו מצוות ומעשים טובים תעשה עם ההון הרב לזכותי"? "אבא, אפתח גמ"ח גדול, כל מי שיזדקק להלוואה יגיע אלי, וכל אותה גמילות חסד תיזקף לזכותך". "מצוין", האב היה שבע רצון.

     קרא לבנו השלישי ושאל אותו: "ומה אתה תעשה למעני"? אמר לו: "לא כלום...". "מה???" - "לא אעשה כלום"! - "אם כך, הסתלק מכאן, לא תקבל ממני גרוש"! שמעה זאת האם הזקנה. קראה לבנה הצעיר ושאלה: "מדוע כך אכזבת את אבא, האם, באמת, אינך מתכון לעשות למענו כלום אחר הסתלקותו מן העולם"? חייך הבן ואמר: "ברור שלא זו הייתה כוונתי. אמרי נא לאבא שברצוני להסביר לו משהו". פגישת הפיוס נערכה למחרת, ובה אמר הבן לאב: "אבא, חשבתי כבר מה אעשה למענך, ורציתי להראות לך זאת, אך זה לא נמצא כאן, זה נמצא במרתף ביתי. אם לא קשה לך, בוא אתי ואראה לך". האב הסכים.

     באו אל בית הבן וירדו במדרגות למרתף. הבן לקח בידו נר כדי להאיר את הדרך, אלא שצעד מאחורי האב עם הנר בידו, כך שגופו של האב הסתיר את אור הנר. קרא לעברו האב: "אינני רואה כלום, תאיר לי, בבקשה, את הדרך"! - "אך הרי מחזיק אני את הנר בידי. מדוע שלא תראה? "זו המציאות, אינני רואה כלום"! - "אבל אבא, אני מחזיק את הנר"! - "אתה יודע מה", אמר האב, "תן לי להחזיק את הנר בעצמי". אמר הבן: "אבא, בוא נעלה חזרה למעלה". - "אך הרי עוד לא הראית לי את הדבר ההוא שהבטחת להראות לי"? - "זה בסדר, אנחנו כבר יכולים לעלות". עלו חזרה, התיישבו, ואז אמר הבן לאביו: "אבא, ראית? אם אני מחזיק את הנר - אתה לא רואה כמעט כלום. הטוב ביותר הוא שאתה בעצמך תחזיק את הנר. מדוע הנך מצפה שאני אעשה מצוות וזכויות עבורך? ודאי שגם אני אשתדל לזכות אותך ולפעול לעלוי נשמתך, אך העיקר הוא: 'והלך לפניך צדקך', הזכויות שאתה עצמך צברת בימי חייך, הן אלו שילכו לפניך ויאירו את דרכך".

     ודאי שכשאדם עומד לפני פטירתו, הוא מבקש מבנו ש'היכולת בידו לעשות' לפעול לעילוי נשמתו, אבל עד אז הרי הוא עצמו בעל היכולת, ועליו לפעול בעצמו ולא לצפות שאחרים יעשו זאת עבורו לאחר פטירתו!

 

"ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מז כט)

וברש"י חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת,

     מפרש רבינו החת"ס זי"ע הכוונה, דכאשר נותנים לאדם טובה גשמית – אין זה חסד אמתי עבורו, שהרי כמו כל העוה"ז הוא שקר כך גם הטובות שבו שקר. משא"כ חסד שעושים עם הנפטר, דהיינו שקוברים אותו ליד צדיק ומתעוררים לתשובה בפטירתו זהו חסד של אמת שכן למקבל יש בזה טובה נצחית ואמתית. [כמובן שכוונת דבריו רק לגבי הרגשת המקבל – אך הנותן צריך לזכור ש"הגשמיות של חברך היא הרוחניות שלך".]

     עוד כתב לבאר, דלכאורה גם חסד שעושים עם המתים מצפה העושה לתשלום שכר, אמנם לא מהנפטר. אבל רוצה שהקב"ה יעשה עמו חסד. וא"כ מהו ”האמת"? ומבאר דלפעמים אדם נותן צדקה לעני אך בליבו אינו רוצה לתת כלל, ונותן רק מפני שאחרים נותנים וכד'. ממילא מצווה כזאת שאין האדם עושה בשמחה, אינה מקובלת לפני המקום.

     נמצא יש ב' סוגי חסד. א. חסד של אמת - היינו שרוצה וחפץ בדבר גם בתוך ליבו. ב. של שקר, שעושה טובה לשני רק מהשפה ולחוץ. וזהו שקר משום שאין תוכו כברו.

 

וישתחו ישראל על ראש המיטה (מז,לא) (הרב יוסף זילברפרב)

וברש"י: "תעלא בעידניה סגיד ליה" – שועל בזמנו – תשתחוה לו.

     אף שמעיקר הדין היה יוסף צריך להשתוות לאביו מדין כיבוד אב, עכשיו שנעשה מלך, יש לו ליעקב להשתחוות אליו אף על פי שהוא בנו, וזה מה שנאמר בהמשך: "ויתחזק ישראל וישב על המיטה", ופרש"י: "אמר: אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקים כבוד למלכות".

     מובא שהמהר"ם מרוטנברג מיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו, מחמת הספק בבן שהוא רבו של אביו, אם חייב לכבדו, וכן יוסף השתדל שלא להתראות בפני אביו, עכשיו, לפני שנסתלק יעקב לבית עולמו הוצרך יוסף לבוא אליו, השתחווה לו יעקב כיון שסוף סוף משמים הניחו אותו עכשיו למושל על מצרים ויש לכבדו.

     מזה אפשר ללמוד שכשאדם חושב שיש איזה מנהיג שאינו ראוי לתפקידו, אם הוא נוהג בחכמה, יודע שאין צריך ללחום עם המציאות, עכשיו משמים נתנו לו להנהיג, ואם רוצה, יפעל רק לגבי העתיד, שידאג שבפעם הבאה יהיה מנהיג יותר מתאים לתפקיד.

 

שבת ויחי. (בעל "דברים טובים" שליט"א)

שבת ויחי. נקרא שבת חיזוק. כי בפרשתנו קוראים ויתחזק ישראל וישב על המיטה. ובסוף הפרשה, צועקים "חזק חזק ונתחזק", ובהפטרה קוראים ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו שלמה, ואמר "וחזקת והיית לאיש והלכת וגו'". אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע החיזוק הוא ללכת ולהתקדם, כמו ויתחזק ישראל מה עשה וישב על המיטה, עשה פעולה קטנה.

     וגם בסוף קריאת התורה כולם יושבים נעמדים לומר חזק, וגם דוד אמר לשלמה וחזקת והתחיל ללכת. כל פסיעה כל תזוזה, העיקר חיזוקים.

     כמו שבעל הדברי שמואל אמר בחנוכה, להוסיף כל יום נר כדי להתחזק יותר ויותר.

 

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן אלוקים בזה (מח, ח-ט)(אוהב תורה)

     רש"י: "מי אלה" שאינן ראויין לברכה.

     ונשאלת השאלה, האם כך עושים לנכדים שמגיעים להתברך, האם כך אומרים עליהם בפני אביהם?

     אלא הסביר הרה"ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי"ע שההסבר הוא כך: דהנה כשהנער נעשה בר מצוה, אביו מברך עליו ברוך שפטרני מעונשו של זה, כי עד עתה היה עונשו וחיובו על אביו, ועכשיו כשהגדיל נפטר אביו מעונשו (כמובא במגן אברהם אורח חיים סימן רכה. ה), והנה ברכה זו שייכת רק כשחטא הבן, אבל אם יזכה נער את אורחו לשמור מצוות ד' אז אין מקום לברכה זו, כי גם עד עתה לא היה שום עונש על אביו בגללו. וזה שאמר יעקב אבינו בראותו קדושת בני יוסף וראה שלא טעמו טעם חטא מעולם, תמה ואמר "מי אלה" שאינן ראויין לברכה שמברך האב על בנו בהגיעו לגדלות ברוך שפטרני. "ויאמר יוסף אל אביו", הגדיל עוד את צדקתם, כי "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", פירוש במצריים מקור הטומאה, ואף על פי כן עומדים בצדקם...

 

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: (מח',ח')

     בשעה שיוסף הצדיק הביא את בניו ליעקב שיברכם, נסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב: כפי הנראה אינם ראויים לברכה "ויאמר מי אלה?" ראה יוסף כי המצב חמור מאד, אביו נמנע לברכם, נענה ואמר: "ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה". ואז לפתע אמר יעקב: "ויאמר קחם נא אלי ואברכם".

     וכאן נשאלת השאלה, רגע קודם יעקב מאן לברכם כי ראה שאינם ראויים לברכה והנה מהפך, רק יוסף אמר "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה" נהפכו ראויים לברכה? איך פתאום קיבלו אישור?

     תרץ הרב יעקב גלינסקי שליט"א: נכון, יעקב ראה שהילדים הללו אינם כמו שבטי יה, סוג אחר, ואינם ראויים לברכה. לכן שאל: "מי אלה?" ואז פנה יוסף לאביו: אבא, אלו ילדים שנולדו במצרים "בזה", תתחשב במצרים, תתחשב בסביבה. ארץ מצרים אינה בני ברק. כאשר שמע יעקב את הדברים אמר: אינני יכול לברך, אבל הקב"ה יברכם, משום שהוא מתחשב עם מצבו של האדם, בסביבה, במכשולים,  במפריעים ובמניעות. מצוה שקשה לעשותה, בשמיים, מתחשבים בקושי!

 

וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים (מח,יד) (מר אבישי יוחננוף)

     הנה רואים שהניח ידו ובירך ולא די בברכה בפה, וכך העיר בזה הרב יהודה פתיה ע"ה בספרו מנחת יהודה (פר' שמיני) עה"פ "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", הרי שלא הספיק לאהרן קדוש ה' לברך בלא נשיאת כפים, רק שלא היה אפשר להניח על כל הקהל. וכן מצינו אצל יעקב אבינו כשבירך את בני יוסף. ונראה שהמנהג הזה היה קדום, שהרי כאשר בא נעמן המצורע אל אלישע הנביא קצף על שאלישע לא ברכו, וכמ"ש (מ"ב ה, יא) "ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' א-לקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע". עכ"ד.

     ויתכן לפרש הענין בעזרת ה' יתברך, כי הרי בקצות האצבעות משם יוצאים אורות, וכאשר ביאר בארוכה האריז"ל בספר עץ חיים (שער טו פ"ב). ואשר על כן כאשר פותח המברך פיו בברכה ומניח ידיו, אז יוצאים "הברכות והאורות" וחלים על המברך.

     וכתב היעב"ץ בסידורו (הנהגת ליל שבת דק"נ): שמנהג ישראל לברך הילדים בליל שבת בין האבות בין הרבנים, אחר התפילה או בכניסה לבית בין לבנים הקטנים בין לבנים הגדולים. אכן צריך להניח "שתי הידיים" כדרך שנהג משה רבנו. וכן מצינו במלאכים "שמניחים שתי ידיהם על ראשו" (שבת קיט:). ומה שמצינו ביעקב שהניח יד אחת, זאת מפני שלא היה רוצה לברך אחד אחד מפני הקפידא. ולכן הוכרח להניח יד אחת, ולא כיש חוששים מלברך רק ביד אחת. עכת"ד. ויתכן שסברת החוששים כדי שלא יהיה כברכת כהנים, שאולי יש לחוש שאסור לישראל רק לכהן. (וכך יש רבים נוהגים). אמנם מותר להלכה לישראל אף על פי שאינו כהן לברך את זולתו בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך" וגו'. וכמו שכתב בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג' (סימן יד אות ח). ע"ש. אכן ראוי להקדים לברך את השי"ת כגון 'יהי שם ה' מבורך' ואח"כ יברך את המתברך ברוב ברכות.

 

וידגו לרוב בקרב הארץ (מח , טז) (אשר לורבר)

     "וידגו לרוב בקרב הארץ"

     מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

     הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן...ויגש אותם אליו וישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).

     ר' חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק, השתתף פעם באסיפה, וממש לא אהב את המשימות והתככים ששמע כי מתנהלים מאחורי הפרגוד. אמר אז למקורביו: תמיד התקשיתי שעל הפסוק: "היאספו לכם ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", מובא בילקוט שמעוני מהו "היאספו? היטהרו. כשם שאתה אומר "ותסגר מרים ואחר תאסף" ומניין ש"האספו" מלשון טהרה? אלא, כנראה יכול כל יהודי כשלעצמו להיות נקי וצדיק, אבל כאשר מתאספים לאסיפה, מיד נכנס לפעולה יצר הרע של מחלוקות ותככים, רכילויות ומזימות. לכן בירך יעקב את בניו: "היאספו" היטהרו, שייצאו טהורים מכל האספות האלה.

 

ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו... המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים.. (מח,טו-טז)

     היה הגאון מפניבז' זי"ע תמיד משדל ואומר בדרשותיו: "הילדים הם העיקר, הדור הצעיר הוא תקוות עתידנו"! באחת הדרשות הצביע על הפסוק הנ"ל ושאל: כתוב, "ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו וכו' המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", ולכאורה אינו מובן, פתח ברצונו לתת ברכה ליוסף וסיים המלאך הגואל... יברך את הנערים? היכן כאן בדיוק הברכה ליוסף עצמו? אלא, הסביר בהתרגשות, "הברכה הטובה ביותר בשביל אב יהודי היא כשבניו מבורכים"!...

 

ויברך את יוסף ויאמר... המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא (מח, טו-טז) (הרב יאיר אלפרין)

     יעקב ברך את יוסף, אומר הפסוק, ומה ברכו? - "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים..." יש כאן ברכה ל"נערים", לבני יוסף, אך היכן היא הברכה האמורה ליוסף עצמו?

     ה"אוצר אפרים" מביא את דברי הזהר הקדוש ששאל שאלה זו, ותרץ: כאשר מתברכים בניו של אדם, הוא מתברך תחילה. הברכה לבניו של אדם היא ברכתו שלו. לפי זה מפרש בעל "חובת התלמידים" את דברי הגמרא (ברכות ז ע"א): "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים... אמר לי [הקב"ה]: ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגלו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים...". הקב"ה בקש מרבי ישמעאל, שיברך אותו, ורבי ישמעאל שמע וברך את בני ישראל. הא כיצד?

     לפי דברי "הזהר" פשוט וברור - הברכה הגדולה ביותר לאב, היא כאשר מברכים את בניו.

 

בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה (מח,כ)(רוני גולדברגר)

     בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: "בברכה זו - ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, יברכו בית ישראל את התינוק ביום המילה". ודברי התרגום יונתן בן עוזיאל צריכים ביאור, מה הקשר בין ברכת ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, ליום המילה?

     הסבר נפלא שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א, בהקדם שתי הקדמות:

     א. דברי הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו "אגרא דכלה" שהקשה למה מברכים עם ישראל את הבנים, בברכת אפרים ומנשה דווקא, ולא בשאר השבטים או האבות הקדושים? וביאר, שהרי יעקב אבינו שיכל את ידו, והקדים בברכתו את אפרים לפני מנשה, ולא מצאנו שמנשה הבכור קינא באפרים אחיו הקטן, וכמו כן אפרים הקטן לא התגאה על אחיו הגדול מנשה. ולכן כשאב מברך את בניו, מברכם בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" - להדגיש להם שלא יהיה קנאה וגאווה ביניהם, אלא אהבה ואחדות ישרה אצלם תמיד, כדוגמת אפרים ומנשה.

     ב. דברי הבעש"ט הק' (פר' לך לך) על דברי הגמרא (מנחות מ"ג:) "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות, כיוון שנזכר במצוות מילה שבבשרו נתיישבה דעתו". ולכאורה קשה, מהו הלשון "אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות" בלשון עתיד, היה צריך לומר "אוי לי שאני עומד ערום בלי מצוות" בלשון הווה?

     וביאר הבעש"ט הק', שכניסת דוד למרחץ, אינה הכוונה למרחץ גשמי, אלא הכוונה שנכנס למרחץ - לרחוץ את מצוותיו ולעיין בהם אם הם נעשו בשלימות ללא שום פניות ומטרות של גאווה, וחלילה אינם לשמה. הבחין דוד המלך ע"ה ברוב ענוותו שבאמת יכול להיות שמצוותיו נעשו לא לגמרי לשמה, אלא היו בהם פניות ומטרות נוספות, אז אמר "אוי לי שאעמוד" - בלשון עתיד, היינו לפני בורא עולם, ללא מצוות שלימות. אך מכיוון שנזכר במצוות מילה שלו, נתיישבה דעתו, משום שידע שמצווה זו ודאי נעשתה אצלו ללא שום פניות של גאווה או מטרות אחרות, מכיוון שתינוק בן שמונה ימים, אין לו שום כוונות זרות, גאווה, וכדומה. עכת"ד.

     ועל פי זה ביאר מרן האדמו"ר שליט"א, מה הקשר בין ברכת ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה ליום המילה. משום שגם אצל אפרים ומנשה, לא מצאנו קנאה וגאווה ביניהם, ואותו דבר גם במצוות מילה, תינוק בן שמונת ימים אין לו שום שמץ של גאווה בקיום המצווה, אלא מצווה זו היא המצווה היחידה שנעשית בשלימות. ולכן כתב התרגום יונתן בן עוזיאל, שבית ישראל יברכו את התינוק ביום המילה דווקא בברכת אפרים ומנשה. וזה גם מה שאנו מברכים כיום בשעת הברית "זה הקטן גדול יהיה" משום שזה הוא ברכת ישימך אלוקים וגו', כי אצל אפרים ומנשה כתוב בתורה, "ואחיו הקטן יגדל ממנו". וזהו המשך הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים" - כלומר כשם שמצוות הברית נעשתה בשלימות ללא שום כוונות ופניות, כך גם יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ללא שום כוונות אחרות שאינם לשמה הפלא ופלא!....

 

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח,כ) (ישראל גולד)

     מהו הדיוק "ביום ההוא לאמור"? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע בהסבר הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד.ד).

     עצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ"כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה... וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" אם רצונכם להיות דבוקים בה' אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: "חיים כולכם 'היום'" תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק "היום" בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש...

     וזהו הפשט גם כאן: "ויברכם 'ביום ההוא' לאמר" שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: "ביום ההוא" שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: "כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה...

 

כאפרים וכמנשה (מח,כ) (אהרון דויטש)

     שאבא יהודי רוצה לברך את בנו הוא מניח את ידיו על ראשו ואומר - "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". המקור לברכה ולטקס אבהי זה, הוא מפרשת השבוע פרשת ויחי, יעקב מברך את יוסף ונכדיו ואומר - "בך יברך ישראל, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"

     אומר רש"י "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם. ויאמר איש לבנו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

     מדוע זכו אפרים ומנשה יותר מכל שאר האחים הקדושים שבשמם יברכו את ילדי ישראל לדורות עולם. זה יכול להיות בליל שבת לפני הסעודה, כמה דקות קודם היום הקדוש יום הכיפורים, או בסתם יום של חול. אבא מברך את בנו כשפתותיו לוחשות בערגה "כאפרים וכמנשה". מה הזכות הגדולה שיש בצמד האחים הללו יותר מכולם ? ? ?

     הגמ' במסכת שבת (י.) בא בטרוניה על יעקב ואומרת "בשביל משקל שני סלעים מילת (הצמר ממנו עשו את כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" ונשאלת השאלה לאחר מכירת יוסף לאחר כל הסאגה המבישה הזו. יעקב כביכול שוב חוזר על אותה טעות ומסכל את ידיו ונותן כבוד והעדפה לצעיר לפני הבכור. וכי לא חשש שוב לקנאה, לרדיפה, לתחרות בין האחים. לא. יעקב יודע שכאן זה שונה. כאן מנשה לא יקנה באפרים, ואפרים לא יתגרה במנשה. בך יברך ישראל במידת הענווה באי הקנאה בכבוד ההדדי. בזה מנשה ואפרים גדולים יותר מכל שאר שבטי ק'. גם לאחר שיעקב מטעמיו הכמוסים עימו משכל את ידיו לא נרשמה שום מבט של קנאה שום אפרים לא נמכר ולא קרה דבר. אין ברכה יותר מבורכת מאב לבן יותר מזה שידבק במידתם ולא יקנא באחיו ויכבד כל אדם. והאמת והשלום אהבו.

     ואפשר גם להסביר בעוד מבט. יעקב מגיע למצריים עם שבעים נפש. משפחה גדולה בל"ע. כל בניו נכדיו ניניו כולם הולכים בדרכו בדרך ה'. כולם ללא יוצא מן הכלל התחנכו תחת ברכיו במוסדות המפוארים של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב. אבל כולם, חוץ משני הנכדים אפרים ומנשה הם לא גדלו בארץ כנען. הם גדלו בארץ טמאה במקום שעליו נאמר שבני ישראל הגיעו עד מ"ט שערי טומאה. ואעפ"כ גדלו בתורה והיו קדושים יראים וחטאים. ולא זנחו דרך אבות. בך יברך ישראל דווקא הם שלא גדלו במקום הקדושה, והגיעו לאן שהגיעו מעלתם גדולה יותר מכולם. זה מה שמברך אב את בנו גם מתי שידי לא תהיה על ראשך. ותלך למקום אחר זכור את דרך ה' ואת מסורת אבות כאפרים וכמנשה.

 

ישימך אלוהים כאפרים ומנשה (מח,כ) (זרחיה ליאור)

     ראשית, אשרי האב שזוכה לברך את ילדיו, שיש לו את מי לברך ויש לו במה לברך, ורק בשל כך יש לו להודות ולהלל ולברך בכל יום את הא-ל. הציטוט הכל כך מוכר הזה "כאפרים וכמנשה" לקוח הוא מפרשתנו פרשת "ויחי". בתחילה אמר יעקב ליוסף בעניין בניו ש"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" – דהיינו נכדיו יהפכו להיות כבניו או שיוסף נחשב ממש בעיני יעקב, לאב כמוהו. (אגב נציין כאן שיוסף הוא גם משבעת האושפיזין). אך אחר כך בברכתם שיכל יעקב אפוא את ידיו "כי מנשה הבכור" ואז כשיוסף מנסה להסיר את יד ימינו של אביו מראש אפרים ולהשימה על ראש מנשה, אומר לו יעקב "ידעתי בני ידעתי..." ונשאלת השאלה- למה לשכל את הידיים? הרי היה יכול יעקב אבינו פשוט להחליף את מיקום הבנים ודי, למה לשכל את הידיים מהו אם כן השכל והחכמה שטמון היה במוחו שהגיע לידי ביטוי למעשה בשיכול ידי יעקב על ראש הבנים אפרים ומנשה? נמצא שרגל ימין של יעקב אצל מנשה, ויד ימין של יעקב על ראשו של אפרים זו הייתה החכמה של יעקב. למה?

     כנראה שהתשובה לדבר היא כך - יש "רגל" מלשון הנהגה, הנהגת העולם הזה החומרי, שאדם עומד יש לו יציבות, לשון "רגל" היא צורה של יציבות "רגלי עמדה במישור" יציבות כלכלית בבחינת שני רגליים על הקרקע, ויש "יד" בבחינת הנהגה רוחנית כמו "ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה". אגב ליוסף ניתן צו מעם פרעה שלא ירים איש את "ידו" ואת "רגלו" בכל ארץ מצרים. דהיינו בכח ובפוטנציה כלול היה בו ביוסף הצדיק גם את ההנהגה הגשמית וגם את הנהגה הרוחנית, שלימים עברה לשני בניו.

     אם כן נמצאנו למדים, כי מנשה בכור יוסף היה בו הכוח להנהגה חומרית שהיא בבחינת "רגל". הוא זה שהכניס את שמעון למאסר, נזכרים אנחנו במדרש על מה ששמעון אמר בכעס "מכה זו מבית אבא" כאשר מנשה בציווי אביו עמד להכניסו למאסר ולהפרידו מלוי כי הוא יחד עם לוי היו בעצה אחת להרוג את יוסף. מנשה הוא זה שרדף אחרי האחים (הדודים שלו) והוכיח אותם על גניבת הגביע והם קרעו בגדיהם והוא נענש על כך שנקרעה נחלתו לשניים "חצי שבט המנשה". ולכן יעקב שיודע היה כל זאת הקפיד על זה ועמד על כך שמנשה יעמוד דווקא ליד ובסמוך לרגלו הימנית. אך לעומתו, ההנהגה הרוחנית מיועדת היא לאפרים. הנער שלא ימוש מתוך האוהל הבחור החשוב והעניו "יהושע בן נון" הוא זה שנעשה לימים נשיא שבט אפרים, נמצא שהוא מצאצאיו, איש אשר רוח בו ינהיג הוא את ישראל אחר מות משה ובכניסתם של ישראל לארץ, הנהגה רוחנית. נוסיף ונאמר כעת שיהושע יודע גם לאחוז בחרב במלחמתו בעמלק.

     אפרים, אחיו של מנשה למרות היותו שני וקטן בגיל יגדל ממנו הוא יהיה למעשה (אם אפשר לומר) טוב ממנו ולכן יד ימינו של יעקב מתנוססת ונסמכת על ראשו של אפרים. (נציין שמקום קבורתו של יוסף נמצא דווקא בנחלתו של אפרים).

     דבר נוסף – רעיון נוסף לברכה הזו והיא שאפרים ומנשה יחדיו הם האחים הראשונים בהיסטוריה שלמרות שהשני הורם מעל הבכור בצוויו של יעקב אבינו, בכל זאת לא שמר הבכור טינה על מקומו הרם של אחיו אלא סבר וקיבל. ולכן שכשאבא ואימא מברכים את הילדים בליל שבת "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" כוונתם היא שתהיה כאפרים תחילה ואחר כך כמנשה. פרוש - תתחיל בן יקר ותבנה את עצמך ברוחניות תחילה, דהיינו בחיים של קדושה, והכי חשוב כמובן בלימוד תורה ובדקדוק במצוותיה, ולא שמשחר ילדותך תתחיל בארציות בחומריות ו"במשחקים". תהיה בתחילת חייך בבחינת אפרים בבחינת ההשתדלות וההתאמצות בפן הרוחני של החיים, ורק על גבי זה אם לא תצליח להתמיד ברמה הרוחנית הגבוהה. או אז תבורך כמנשה דהיינו הנהגה ארצית חומרית שכמובן נובעת מתוך תורה. אך אין הכוונה חלילה לעזוב לגמרי את חיי הקדושה אלא שלמרות שההתעסקות שלך כלפי חוץ לרוב תהיה בענייני העולם הזה, בכל זאת לא תעזוב לגמרי את ההתעסקות בחיי הרוח שנפשך כה זקוקה לה.

     עוד ניתן לציין בעניין הזה- בקורבנות הנשיאים שבפרשת נשא, מצאנו שנשיא לבני אפרים מקריב ביום השביעי ונשיא לבני מנשה מקריב ביום השמיני. נמצא שהשבע שהוא טבע בבחינת יום השביעי של ההקרבה מתעסק בו אפרים, ולעומתו בהפוך על הפוך, מנשה מקריב בשמונה שזה מעל הטבע שייך הוא לשמונה לממד הרוחני לממד שמעבר כדי לחזק את מנשה במידה הקדושה המרוממת של השמונה.

     אפשר גם לומר שאפרים ומנשה זה מושג של אחדות משולבת ביחד, דהיינו אתה בן יקר מברכים אנו אותך שתהיה כסולם מוצב ארצה כמו מנשה וראשו מגיע השמימה כמו אפרים או אז תתגלה לעין כל מהותה של ברכה, נמצא שיש המשכיות רצויה של המשך בניין הבית מתוך קדושה מתוך קדושתו של אביהם יוסף שהיה בו משני התכונות גם יחד, בל נשכח שיעקב מאמץ אותם אליו כבניו, ובאמת מעכשיו אפרים ומנשה הם נהיו לחלק בלתי נפרד מי"ב השבטים.

     יתכן שניתן לתת הסבר נוסף בברכה זו - אפרים ומנשה הלוא הם בניו של יוסף. גדלו הם בפלטין של מלך. חבריהם היו מן הסתם בני השרים ובני אנשי חצר המלוכה במצרים, שברור הוא שלא היו אמונים כמובן על תורה ומצוות, להפך, חייהם היו מן הסתם חיי מותרות וראוותנות כיאה לבני מלכים באימפריה הגדולה בתבל. ובכל זאת שם בתוככי חומרנותה של מצרים בתוככי ארמונות מצרים המעתירה, במסדרוני ההיכלות המצריים על גדות הנילוס של האימפריה הקהירית, שם מצליח יוסף לחנכם לתורה וליראת שמים, כן שם בגלות נכר בפלטין של מלך, של מלך מצרים.

     נמצא אם כן שאבא ואימא שכשמברכים את בניהם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" כוונתם היא שלכל מקום שתגיעו בנים ובנות יקרים, בין מקום פיזי מרוחק בקצווי תבל, בין מקום רוחני מרוחק בעמקי תהומות הנפש, אל תשכח בן יקר ואל תשכחי בת יקרה מאין באת ולאן אתה הולך / הולכת, קח/י אתך את הברכה הזו כצידה לדרך כמו הברכה שהתברכו בניו של יוסף "אפרים ומנשה" שברכם יעקב בברכה מיוחדת זו. ואכן בנים ובנות יקרים תביטו ותיראו איך הם שמרו שם בפלטין של מלך על זהותם היהודית כן גם אתם בני החביבים והיקרים, בכל מקום אליו תגיעו תשמרו על הגחלת והזהות היהודית ותעבירו אתם בבקשה ילדים יקרים את הברכה הזו גם לבניכם אחריכם לדורות עולם.

 

בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה (מח,כ) (אשר לורבר)

     פרש התרגום יהונתן, שביום הברית יברכו את הילד לאמר: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". מדוע דווקא אפרים ומנשה? הלא "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", שיאמר אפוא "כראובן וכשמעון" שהם מי"ב שבטי ק- ה! אנו יודעים שאפרים ישב אצל יעקב אבינו ולמד תורה. מנשה, לעומתו, עזר ליוסף בניהול המדינה במצרים. כך כתוב בסוף הפרשה: "גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף", הרי שמנשה וזרעו היו החניכים של יוסף בהנהגת המדינה. עתה נתבונן: כאשר מברכים אנו את ילדינו מה אנו מעדיפים? שיהיו כמו אפרים - לומדי תורה, או כמו מנשה - עסקנים?

     אומר ה"כתב סופר", ביום הברית של הבן, כשאיננו יודעים איך הוא יגדל, מברכים אותו "ישימך אלקים כאפרים", כלומר שתהיה בן תורה, זו העדיפות הראשונה שלנו. ואם לא, שתהיה "וכמנשה" אך כזה מנשה, שיראו עליו שהיה פעם אפרים. לכן הזכר מנשה לאחר אפרים. והרב ראובן קרלנשטין שליט"א תרץ על הקושיה הנ"ל, שהנה המשג "ירידת הדורות" מוכר וידוע, לצערנו... הגמרא (ברכות טז ע"ב) אומרת: "אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע". שואלת הגמרא, מדוע השבטים הקדושים אינם נקראים אבות? הלא כלל ישראל יצא מהם? "אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן קא אתינן אי משמעון קא אתינן" כלומר, אין לפרש טעם הדבר, כי מי שלא יצא מאותו שבט לא יוכל לקרוא לו אב. כגון:  מי שהוא צאצא של בנימין אינו יכול לקרא לשמעון "שמעון אבינו". אי אפשר לומר כך - דוחה הגמרא - כי אם כן, "אמהות נמי - לא ידעינן אי מרחל קא אתינן אי מלאה קא אתינן!" - אי אפשר גם לקרוא לרחל "רחל אמנו", שמא מצאצאי שבט יהודה אנו, ואז לאה היא אמנו ולא רחל! "אלא", אומרת הגמרא, "עד הכא - חשיבי, טפי - לא חשיבי". כדי להיקרא בשם "אבות" או "אימהות" צריכים להיות במדרגה מסוימת, והשבטים לא היו במדרגה הזאת. והראיה: בעצם היו אמורות להיות לנו שש אימהות, שהלא בלהה וזילפה גם הן אימהות השבטים היו?! אלא שבלהה וזילפה לא היו במדרגת ארבע האימהות. כלומר, "ירידת הדורות" הוא תהליך הנמשך לאורך כל הדורות. ה"חזון איש" אמר פעם למישהו: "בדור שלנו אין כבר זקנים"! התפלא האיש ואמר: הלא רואים שיש זקנים... ענה לו ה"חזון איש": "אם אתה רואה זקן, דע לך שהוא לא מהדור שלנו אלא מהדור הקודם"… הפעם היחידה בהיסטוריה שלא הייתה ירידת הדורות, הייתה עם אפרים ומנשה. בא יעקב למצרים ואומר ליוסף: "ועתה שני בניך הנולדים… בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". והלא אפרים ומנשה היו כבר דור שלישי, ואיך משוה אותם יעקב לראובן ושמעון?! אלא שיעקב מתכון בזה, שהם באותה דרגה של השבטים. הם שבטים! זו, אם כן, הברכה שמברכים אנו את בנינו, שגם אצלם לא יתקיים המושג ירידת הדורות - "ישמך אלקים כאפרים וכמנשה". הסבר נוסף מדוע מברכים את הבנים שיהיו דווקא כאפרים וכמנשה: ראובן, שמעון ושאר השבטים גדלו בבית יעקב אבינו בארץ ישראל, אבל אפרים ומנשה גרו בערות הארץ - מצרים, ולא עוד אלא שהיו קשורים לבית המלכות, ועם כל זאת נשארו בצדקותם.

     גם אנו כיום גדלים ומגדלים ילדים, לעתים במצב דומה למצבם של אפרים ומנשה, וצריכים ברכה מיוחדת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" כדי שיהיו הבנים צדיקים.

 

ואני נתתי לך... בחרבי ובקשתי (מח,כב)(רוני גולדברגר)

     בספר "תפארת שמשון" להגר"ש פינקוס זצ"ל מבואר עד כמה גדול כוחה של תפילה בדמעות: בגמרא מבואר, שיש מצב בו "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". יש תפילות שכוח השפעתן במהלך של זכות, ויש שכוחן מכוח טענה ודין. כלפי תפילות כאלו, ישנו מצב שכל השערים נעולים, הזכויות והטענות אינן מועילות, אך אין כוח העומד כנגד תפילה של בכי. לדמעות יש כוח כנגד כל השערים. אמנם, גם למציאות של בכי ודמעות יש ב' אופנים: יש הבוכים מפני הכאב. אדם שבור בעל טרדות ועול של פרנסה, התמודדות של חינוך הבית, העומד לפני השי"ת, שופך את ליבו ובוכה מתוך קושי וכאב. אך ישנה בכיה יותר מעולה ומשפיעה. בכי של קירבה, בכיה של התרפקות. כדוגמא לדבר, בחור קיבל תשובה לא טובה מהרופא. כששמע את הדברים הוא לא בכה, אבל כשהגיע הביתה וסיפר את הדברים לפני אביו, פרץ בבכי רם. אין זה בכי של כאב וצער על הידיעה, שהרי כששמע זאת מהרופא הוא לא בכה. זוהי בכיה של קירבה ושייכות. המשתפך בתפילה לפני אביו שבשמים, לפני א- ל רחום וחנון, למי שכולו חסד ורחמים, זו תפילה של קירבת א-לוקים, והיא השוברת את כל המחיצות ובפניה אין השערים נעולים.

     גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

     בשנת תשל"ז רצתה הממשלה לחוקק חוק המתיר הפלות. מי שכיהן כשר המשפטים אז, שמואל תמיר ז"ל, היה מראשי התומכים בחוק זה, אשר הוא כמובן מנוגד לדעת התורה. לכן, כחלק מן המאבק של הח"כים החרדים בחוק, הוחלט על שיגור משלחת אל השר ולנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו.

     בין חברי המשלחת היו רבי מיכל שטרן, רבה של "עזרת תורה", ורבי רפאל לוין, בנו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. מאחר שהרבנים ידעו כי רבי אריה לוין היה אהוב מאוד בקרב חוגי הלח"י והאצ"ל, אשר שר המשפטים נימנה עליהם, הם קיוו שהימנותו של בנו על חברי המשלחת תדבר אל ליבו של השר.

     יומיים לפני הפגישה המיועדת, התקשר רבי רפאל לוין אל כל חברי המשלחת ושח להם: "דעו, כי פגישה זו היא פגישה גורלית מאוד! לקחנו על עצמנו משימה כבדה מאוד, ומי יודע אם נצליח לעמוד בה?! אנחנו חייבים לקרוע את השמיים בתפילות! אנו מוכרחים לעשות מאמצים כבירים בתפילה, משום שאין לנו שום סיכוי... וכי מדוע שיקשיבו לנו?"

     ואכן, תפילות רבות הושקעו למען מטרה זו, ובהגיע השעה המיועדת צעדו חברי המשלחת כשתפילה על שפתותיהם אל ביתו של שר המשפטים. בתחילתה של הפגישה התבקש כל אחד להציג את עצמו. כשאמר רבי רפאל את שמו, וציין את שם אביו, נהרו פניו של שמואל תמיר והוא אמר: "הו, רבי אריה הוא הרי הרב שלנו!" וכיבד את רבי רפאל להציג את בקשתם לפניו. רבי רפאל ביקש לספר לו סיפור קטן שאירע עם אביו: באחד הימים נקשו על דלת ביתו שני בני זוג אשר חזותם החיצונית העידה עליהם שאינם שומרי תורה ומצוות. משנכנסו פנימה שטחו לפניו את שאלתם: זה לא מכבר הרתה האישה, ובעלה, אשר החליט כי לימודי הרפואה שלו אינם עולים בקנה אחד עם הולדת ילדים, מבקש שהיא תפיל את עוברה. האישה מתנגדת לכך בכל תוקף, ומאחר שנתגלעו ביניהם חילוקי דעות אלו, הם החליטו לגשת אל רבי אריה לוין כדי שיכריע בנידון. ישב רבי אריה שעה ארוכה עם בני הזוג ותיאר להם את גודל המעלה בהבאת ילד יהודי לעולם... והוסיף לדבר על ליבם כשהוא פורט על נימים רגישים ומתאר עד כמה יועיל להם בן זה לעת זקנתם...

     דבריו היוצאים מן הלב נכנסו ללב הבעל, והוא החליט לקבל את דעת הרב ולהימנע מהפלה. רבי רפאל לוין הרים את עיניו אל שר המשפטים, שמואל תמיר, ואמר: "המשכו של הסיפור היה, כי כעבור חודשים אחדים נולד לבני הזוג בן, ושמו נקרא בישראל: שמואל תמיר..." שר המשפטים נדהם. הוא מיהר להתקשר לאמו ושאל אותה: "האם כך אכן התרחשו הדברים?" מעבר לקו ענתה לו אמו בהתנצלות: "אכן כן, עליך להבין אותנו, הזמנים אז היו אחרים... קשים מאוד..." הוא ניתק את השיחה ובפנותו אל חברי המשלחת אמר: "אל דאגה. כל עוד אני הוא שר המשפטים חוק זה לא יעבור בכנסת!"

     כאשר יצאו הרבנים המרוצים החוצה, שאל רבי מיכל שטרן את רבי רפאל לוין: "הרי הסיפור הזה היה ידוע לך גם לפני שלושה ימים כבר אז ידעת שיש בידך את הקלף המנצח. ואם כן, למה צלצלת אלי וביקשת שאתפלל? למה סבור היית שהמצב הוא כה קשה וצריכים להתפלל. והרי 'נשק יום הדין' היה בידך!" השיב לו הרב לוין: "סיפור פה, סיפור שם... אך לולי התפילות לא הייתה לנו שום הצלחה! חושב אתה שהסיפור הצליח? לא ולא! דע לך, כי התפילה שלנו ניצחה ובלעדיה לא היה הסיפור, מוצלח ככל שיהיה, משיג את מטרתו!".

 

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח,כב) (אוהב תורה)

     וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהילים מד. ז): כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. אלא חרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה (ב"ב קכ"ג).

     אונקלוס: בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי.

     ובמדרש רבה (ויחי צז') : בחרבי ובקשתי במצוות ובמעשים טובים.

     רש"י : בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפילתי.

     ונשאלת השאלה מדוע הניח רש"י את דברי התרגום, התלמוד והמדרש גם יחד? ומה עניין חכמה לכאן, חכמה מה זו עושה, ולא עוד אלא שהקדים רש"י בפירושו את החכמה לתפילה?

     אלא, הסביר הגה"ק בעל האבן האזל זי"ע - דבר גדול בא רש"י ללמדנו: כי צריך האדם למידה נכונה של חכמה ודעת עליון לדעת על מה להתפלל. כי יש שאדם מתפלל לפני המקום שימלא רצון כלשהו משלו, שהוא בשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכן צריך האדם חכמה מיוחדת בשביל לדעת על מה ואיך להתפלל, ולפעמים לא צריך להגיד משהו מסוים, אלא לבקש שה' ינחנו בדרך הישרה והרצויה! ולמד זאת רש"י מאנשי כנסת הגדולה: מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שהן סידור שבחו של מקום הקדימו הם ברכת "חונן הדעת", "חננו מאתך חכמה בינה ודעת" לפני שמבקש על צרכיו. וכן אנו מתפללים בתפילת "יהי רצון" של ברכת החודש "שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", כי לפניו יתברך נגלו כל תעלומות והוא יודע איזה משאלה היא טובה ואיזו לא...

 

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (מח,כב) (מנחם יעקובזון)

     ותרגם אונקלוס, ש"חרבי" הינו צלותי [-תפלתי], ו"קשתי" הינו ובעותי [-בקשתי]. מה ההבדל ביניהם? באר ה'משך חכמה': אדם שכוון בברכת אבות - יצא ידי חובת תפלה, אף שבשאר חלקי התפלה לא כוון.

     ולכאורה, מדוע שיצא אדם ידי חובתו בתפלה שברובה כלל לא כוון ו'ראשו' לא היה בה? אלא, שמאחר ואנשי כנסת הגדולה תקנו זאת, דומה הדבר לכביש סלול שכל מי שנוסע בו מגיע למחוז חפצו, הגם שבאמת תפילה כזאת אינה מן המשובחות. אך כשמדבר בבקשה מיוחדת שאדם רוצה להוסיף ב'שמע קולנו' - כאן כבר נדרש ממנו לכוון בבקשתו, אחרת אין לה סיכוי, שכן, כרגע הוא, כביכול, "ממציא" את התפילה ולכן עליו להשקיע בה כונה רבה. זה ההבדל בין תפילה לבקשה, והוא בא לידי בטוי גם בהבדל שבין חרב לקשת: החרב מצד עצמה היא מסוכנת. אם אדם, חלילה, יפל עליה, הוא יפגע. הקשת, לעמת זאת, מצד עצמה אינה מסכנת. רק כחו של המשתמש בה הופך אותה למסוכנת. לכן קורא יעקב לתפלה - חרב ולבקשה - קשת, כי על הבקשה יש לעמול הרבה ולכוון היטב, מה שאין כן בתפלה שהעבודה הנדרשת בה פחותה. זהו שאמר דוד המלך: "שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח" (תהלים ו, י), כלומר, אם שמע ה' את תחנתי הנקראת בקשה, כל שכן שאת תפלתי יקח!

 

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (מח כב)(הגה''צ רבי נתן וכטפויגל זצ''ל)

     יעקב אבינו אמר ''ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי''. וקשה, מה התועלת שתהיה ליוסף בידיעה זו שיעקב קנה את שכם בחרבו ובקשתו?

     והתירוץ, יעקב גילה כאן ליוסף את סוד ההצלחה שלו החיים, ותלה גם את שליטתו בשכם ב'כוח הלחימה'; כל מה שהשגתי בימי חיי, אמר לבנו, היה על ידי מלחמה, אלא שבמקרה זה ברור שלא מדובר במלחמה בשדה הקרב, אלא במלחמת היצר.

     זה הפירוש האמתי למושג 'מלחמתה של תורה', המובא בגמרא על הפסוק ''ויען אחד הנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה'', אומרת שם הגמרא: 'יודע נגן' – שיודע לשאלו; 'גיבור חיל' – שיודע להשיב; 'ואיש מלחמה' – יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה.

     כי יסוד האדם הוא מלחמה, ומי שמנצח במלחמתה של תורה, מנצח ממילא בכל הקרבות האחרים, גם זה שבין ישמעאל לעם היהודי. הוא אינו צריך לחשוש מפיגועים, גם לא מפצצות מרגמה וטילי שיוט. כל אלה לא ישיגוהו.

 

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט,א) (אוהב תורה)

     רש"י: ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה.

     פירש השל"ה הק' ביקש יעקב לגלות את קץ הגלות, אמר להם "האספו"! כי אי אפשר לקץ שיבוא כשיש ביניכם שנאת חינם, אלא אתם צריכים להיות כולכם באסיפה אחת באגודה אחת!...

     ובשם הרה"ק מקוצק זי"ע נאמר: "האספו ואגידה לכם" כלומר כאשר כל אחד יהיה בעצמו כאין וכאפס בבחינת "האספו", אז "ואגידה לכם" תזכו להיות מאוגדים ומאוחדים, וזה יביא "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" לביאת משיח צדקנו...

     ואילו הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע אמר: יידלע'ך תדעו! דלפני ביאת המשיח, יחזור על עצמו הדבר שהיה בהר הכרמל, שירד אש מן השמים לאליהו הנביא. אלא שלעתיד לבוא האש ירד לנביאי הבעל... ויצטרכו לטפס על קירות חלקים כדי להחזיק עצמם באמונה!... והוסיף ואמר: שהעצה לזה הוא "האספו ואגידה לכם" התכנסו ותעשו אגודה אחת, "את אשר יקרא אתכם בזמן ההוא כש"יקרא" אתכם, מלשון אשר קרך, כשהבעל דבר יקרר אתכם, "באחרית הימים" לפני ביאת המשיח. והעצה לזה היא אחת: "האספו"!!!

     דורשי רשימות מצאו חיזוק וסיוע לדברים הנ"ל מדיוק נפלא בפסוק: שהרי לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים - בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר "יקרה" ב"הא" ולא באל"ף? אין זאת אלא שהכוונה היא אמנם לקריאה ב"אלף". יעקב התכוון להגיד לבניו את הקריאה של באחרית הימים הסיסמא והדרישה של הימים ההם. וזו: "הקבצו ושמעו בני יעקב", התאגדו והתאחדו, כי התרופה המועילה ביותר לחבלי משיח היא אחדות ישראל!...

 

האספו (מט א) (הג''ר שמואל חיים אייזנבלאט שליט''א, ''חיים של שלום'')

     נתאר לעצמינו את יראת הכבוד, את ההתרגשות, את הפליאה ואת הערצה שנוכל להרגיש אם נקבל מסר אישי מאבינו הנשגב יעקב ע''ה. נדמיין כי יהיה עלינו לעבור ימים עמוסים במחשבות ובלילות ללא שינה, כשנצטרך לפענח את המסר שהוא העביר לנו. עד שלבסוף ייגש תלמיד חכם בא בימים ויפרש לנו את הצוואה, בהסבירו בדיוק מה יעקב אבינו מבקש שנעשה. נחוש הכרת הטוב לאותו תלמיד חכם, ונשקיע את כל כוחנו, זמננו ומשאבינו לקיום הציווי.

     כאשר אסף יעקב את בניו כדי להעניק את ברכתו האחרונה לכל אחד מהם, הוא הקדים לברכות את ההוראה: ''האספו''. חז''ל מסבירים שלא הייתה זו בקשה חד פעמית, כי אם צווי לדורות. יעקב אבינו ציווה על בניו להימנע ממחלוקת ולהתקין את עצמנו לגאולה, על ידי שיהיו מאוחדים ויהיו כולם באסיפה אחת.

 

על מנהיגות והחלטה קשה (וגבורה) (מט,א) (אלירם אלגרבלי)

     "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" יעקב מכנס את בניו, ומברך אותם. הוא יודע כי באוויר מרחפת שאלת העדיפות בין הבנים. יהודה מחד משוכנע שזכותו כאח בוגר וכמנהיג לזכות בברכה המועדפת, ומאידך יוסף שוקד על זכאותו להיות האח הבכיר אות על אהבת אביו וגדלותו ונחישותו בבית פרעה.

     יעקב חש כי ברכתו שלו גורלית לחיי האומה כולה, ולכן אינו פוסח על אף אחד מן האחים. אולם עם זאת, ניתן להבחין כי הברכות ליוסף וליהודה ארוכות מברכות שאר האחים. אין ספק כי יעקב מכיר בעוצמתם של הללו, ועל כן הוא מרעיף עליהם שלל ברכות. אך הסתירה עומדת בעינה, מי מבני יעקב הוא המועדף?? את מי רואה יעקב כממשיכו הנצחי וכמוביל את האומה הישראלית??

     בבואו של יעקב לברך הבנים, הוא מצויד בברכת אביו, יצחק. כזכור, הברכה מתחלקת לשני גורמים: גורם ההנהגה: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים", וגורם השפע: "ויתן לך האלקים מטל השמיים ומשמני הארץ". באחרית ימיו, על יעקב להוריש את ברכתו לבניו. בכדי לא לקפח אף אחד משני בניו הבכירים, הוא חוצה את ברכת אביו לשתי ברכות שונות. יהודה, כפי שנראה עד עתה הוא בעל העוז, הוא איש העוצמה, הוא נזר המנהיגות. לעומתו יוסף, אשר גם לו תפקיד מהותי בהתפתחות האומה היהודית, כולו שפעה ועושר. יעקב, בהכירו את תכונות בניו ואת מיוחדותם ושונותם, מעניק ברכותיו איש איש לפי תכונותיו סממניו ומאפייניו. ברכת הרוח והמנהיגות ניתנת ליהודה: "אתה יודוך אחיך...וישתחוו לך בני אביך גור אריה יהודה... לא יסור שבט מיהודה". ברכת שמיים מעל, ברכת השפע וברכת הפריון מוענקת ליוסף: "את שדי יברכך, ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת". נראה אפוא, כי יעקב נמנע מלפסוק בסוגיה סבוכה שכזו. הוא מותיר להיסטוריה לעשות את שלה, ולהוכיח מי מן האחים הוא הבכיר.

 

"ראובן בכורי אתה...יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר"... (מט' ,ד')

הסבלנות משתלמת!!!

     יתר שאת -  מפרש רש"י: ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים. ויתר עז – במלכות כמו וייתן עוז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה??. פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם.ע"כ.

     והנה יש להדגיש, כי לא שיעקב אבינו לקח מראובן את הכהונה והמלכות, אלא שראה ברוח הקודש שירד ראובן מגדולתו ונסתלקו ממנו מדרגות אלו. כלומר: יתרונות אלו, שהיו שייכים לראובן מפאת קדושת לידתו יתר על אחיו – כי היה בכורו, כוחו וראשית אונו של יעקב אבינו ע"ה. וע"י קדושה זו היה זוכה הוא ובניו אחריו לדורותיו עד עולם, להיות כהנים לה' בעבודת בית המקדש ולישא כפיהם לברך את העם בכל דור, וגם זוכים ליתר עז, שיקבל שבטו של ראובן את הממלכה והממשלה בישראל. היש לך זכויות גדולות מאלו שהיה ראובן ראוי להם? כל זה איבד והפסיד! ניטלו ממנו ולא ישובו אליו עוד! וכל כך למה? מה גרם לו כל זאת? פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך!

     ואם נחדד את הדברים נבין את עיקר העונש. לכאורה עיקר הפגם היה משום שבלבל יצועי אביו. א"כ מה זאת שהוכיחו יעקב על ה'פחז כמים' ורק אח"כ על 'עלית משכבי אביך'? אלא ברור ומפורש כאן שלא על עצם המעשה נידון בעונש גדול כ"כ, אלא על הכוח שהביא לידי מעשה זה, והוא הפחז והבהלה שמיהרת להראות כעסך. כלומר: שיתכן שאפי' אם היה עושה אותו מעשה שעשה אבל במחשבה מתונה יותר בלא פחז, לא היה מפסיד את הכהונה והמלכות! ויתרה מכך מה שניטלו ממנו כל יתרונות אלו זה מחמת כוח מדת הפחז ולא מחמת עונש, משום שכוח מידה זו של פחז אינו מתאים למלך ולכהן. ולכן אין הוא ודורותיו יכולים לקבל זאת על אף שעשה תשובה.

     ובשם החפץ חיים אומרים, שאמר על זה, שתשובה מועילה למחוק את החטא כדוגמת מכונת כביסה שמנקה את הבגדים אבל כפתורים חדשים אין המכונה תופרת... וכן כאן אמת כי תשובה מצילה את האדם מן העונש אבל לתת לו יתרונות של כהונה ומלכות על זה לא הועילה תשובתו!!!

     מבהיל על הרעיון!

 

כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור (מט,ו) (ישראל גולד)

     נאמר ברש"י: כי באפם הרגו איש, אלו חמור ואנשי שכם וכו'. וברצונם עקרו שור, רצו לעקור את יוסף שנקרא שור.

     כאשר אדם עובר עברה - אומר רבי אברהם פאלאג'י בשם אחד מגאוני צפת, רבי יוסף שאול, נכדו של הרב הגאון פתחי נדה - מוטב שיעשה אותה בשוגג, ללא כונה לעבור עברה. אולם כאשר האדם עושה מצוה, טוב שיעשה אותה עם כונה. אלא שיש אדם שהוא ביש מזל, שהופך את היוצרות ועושה עברות עם כונה גדולה, ואת המצוות הוא עושה בלי שום כונה.

     והנה, הריגת אנשי שכם, בגלל העברה שעברו, הייתה בגדר מצוה. אולם איך היא נעשתה? "באפם" - עם כל הכעס, ולא בכוונה לעשות מצוה. לעומת זאת כשמכרו את יוסף - מעשה שהוא עברה, עשו את הדבר עם כונה: "וברצנם עקרו-שור". זו הייתה, אפוא, הטענה כלפיהם: מדוע כך נהגתם, ש"באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור"?  אם לא הייתה לכם ברירה אלא לעשות את הדברים הללו, לפחות הייתם הופכים את היוצרות, "באפם עקרו שור וברצונם הרגו איש"... את יוסף הייתם מוכרים עם כעס, ואת אנשי שכם הורגים ברצון

 

כי באפם הרגו איש. (מט ו)

     אומר החפץ חיים שלפעמים אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד. ולמשל עני שרוצה להתקבל לעבודה כל שהיא לפרנסתו והבעל הבית מתעניין אצל אחרים עליו, ובעקימת האף יכול לקלקל לו את כל מחייתו.

 

בקהלם אל - תכד כבדי (מט,ו)

     רש"י אומר, שיעקב אבינו ביקש שלא יזכירו את שמו במעשה קורח, כשמסופר כיצד אסף אנשים לריב אם משה רבינו.

     מריבות הן דבר גרוע, אף פעם לא כדאי להתערב בריב, ואת זה נלמד מהשועל החכם.

     וכך היה הסיפור: האריה מלך החיות היה רעב מאוד, עד כי מרוב רעב הדיף הפה שלו ריח רע. " אני רעב, אני רעב..." נהם האריה. הוא פחד שימות מרוב רעב. לפתע עלה רעיון בראשו: "חיות! חיות! לבוא לפה מהר!" שאג האריה בקול. הסוס, ששמע ראשון את השאגות, מהר ודהר לעבר האריה." בוא הניה, סוס", אמר האריה, " קרב את הראש שלך לפה שלי, ותגיד לי - מה אתה מריח?" הסוס התכופף והתקרב לפה הפתוח של האריה, ומיד קפץ אחורה: " פוי, איזה ריח נורא!" "תתבייש לך!" כעס האריה, "אתה מורד במלך! מגיע לך שאטרוף אותך!" ומיד התנפל האריה על הסוס וטרף אותו. עכשיו הרגיש האריה שבע.

     אבל השובע הזה רק לשלושה ימים, ואז התחיל האריה להיות שוב רעב. שוב קרא לחיות שיבואו אליו מהר. הזאב הגיע במרוצה, והאריה אמר לו: "התקרב לפה שלי ותגיד - מה אתה מריח?" הזאב, שזכר היטב את מה שקרה לסוס המסכן, התכופף ואמר: "אני לא מריח שום ריח מוזר!" "שקרן!" שאג האריה, "אתה שקרת לי, ולכן מגיע לך שאטרוף אותך!" ומיד טרף האריה את הזאב.

     אחרי שלושה ימים, שוב הרגיש האריה שהוא רעב מאוד, וקרא לחיות. התקרב אליו השועל, והאריה אמר לו: :בוא, בוא הנה שועל. התקרב לפה שלי ותגיד לי מה אתה מריח". "אדודי הבלך", ענה השועל בקול צרוד ובאף סתום, "אדי באד בצדד, האף שלי סתוב ואדי לא בסגל להריח כלוב"...

     מסביר רבי מאיר מדז'יקוב ואומר: כשפורצת מריבה, יש אנשים שנכנסים לתוך המחלוקת ומסתבכים. זה מזיק להם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אנחנו צריכים להיות כמו השועל החכם, להתרחק מהמריבה כאילו אנחנו לא מריחים - לא מבינים כלום במריבה, לא שיכים בכלל. לא להביע דעות לא לצד הזה ולא לצד האחר, ואז המריבה לא תזיק לנו.

 

בחן את עצמך! (הג''ר שמואל חיים אייזנבלאט שליט''א, ''חיים של שלום'')

     על אף שמחלוקת לשם שמים מותרת, ואינה כלולה באיסור המחלוקת, אין היא הדבר הרצוי ביותר. ביום השני לבריאה נחלקו המים. חלק מן המים הוקצה לשמים, והשאר – הפכו לאוקיאנוסים, ימים ונהרות על האדמה. התורה מספרת לנו, שבכל יום ראה השם את בריאתו, שהיא טובה. אך ביום השני, שבו נחלקו המים, אין הבריאה זוכה לשבח ''כי טוב'', זאת על אף שלחלוקת המים הייתה מטרה מועילה. הרי אפילו בתהליך בריאת העולם, לא מתאים לכנות חלוקה של דבר – כ''טוב''.

     אותו עקרון ניכר ביום ט' באדר, שנקבע לתענית צדיקים. איזה אסון מציין הצום הזה? ביום זה התחילו תלמידי הלל ושמאי בחילוקי דעות. על אף שמחלוקתם היא הסמל של מחלוקת לשם שמים, הרי כל המחלוקת – היא דבר שלילי בעצם, ולכן נקבע יום זה לצום צדיקים.

     לפני שאדם מתערב  במחלוקת לשם שמים, עליו  לבדוק את עצמו בכנות ובסודיות, מה מעוררו להצטרף לוויכוח. חז''ל עודדו את העוסק בתורה ובמצוות שלא לשמה. על אף שעדיין לא הגיע לדרגה שמעשיו יהיו מתוך כוונות טהורות, אך ורק לעשות את רצון הבורא יתברך, בכל זאת הרי שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הכלל הזה אינו שייך למחלוקת לשם שמים. אם יש לאדם כוונה טהורה, המעורבת בכוונות אישיות, אסור לו לחלוטין לפתוח במחלוקת או להצטרף אליה. קורח, לדוגמא, שאף להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה'. בכל זאת, קנאתו הפנימית פסלה את פעולותיו. ההיתר של מחלוקת לשם שמיים תלוי בכוונתו של האדם, כשאין שום נגיעות אישיות המעורבות בעניין. כדי לבחון את כוונותיך, שאל את עצמך: האם אתה מתלהב מקנאת הצדק וההתערבות בעניין? אם כן, שאל את עצמך: האם ההתלהבות הזו ממלאת אותך בכל אופן שאתה מקיים את כל המצוות? האם הנך מתלהב במידה שווה גם בשאר המצוות?

     המשגיח של ישיבת פוניבז', הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, טען שההתלהבות וההתרגשות ממחלוקת מעידות, שהאדם מתייחס לענין מתוך נגיעות אישיות, כי הרי רק אנשים מעטים מתרגשים ממצוות באופן טהור. כאשר נדרשת התערבות במחלוקת לשם שמים, התערבות שהיא על חשבונו

של צד אחר, צריך לעשות זאת ב''לב כבד'' ובחוסר רצון. עליך להצטער על הצורך לנקוט צעדים כאלו ולריב עם רעך. דומה הדבר למי שר''ל צריך לעבור כריתת אבר כדי להציל את גופו... הרי הוא עושה מצוה, ועוסק בהצלת חייו, ובכל זאת הוא מצטער.

 

"יששכר חמר גרם רבץ ביו המשפתים" [מט, יד]. (שיחות הרב זמיר כהן שליט"א).

     לפנינו מעשה אמתי, שהיה באחת ממדינות אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה: הטנקים הסובייטיים כבר נראו באופק, מתקרבים ומעלים ענני אבק. הגרמנים התארגנו לעזיבה חפוזה, אבל בלי רשעות אחרונה, הם לא רצו לעזוב. בדקות האחרונות ממש של שהותם שם, אספו את היהודים שנשארו במחנה העבודה, והורו להם לעמוד במעגל.

     ביניהם היה יהודי אחד, שהיה אדם פשוט – לכאורה לפני המלחמה, אבל היה ראש וראשון במחנה לכל עניין של יהדות ורוחניות. הוא ידע הלכות יותר מאשר האחרים, וזכר את הזמנים – מתי ראש השנה ומתי יום כיפור. למרות הרעב והקור, עבודת הפרך וההשפלה – הוא השתדל לקיים כל מצווה שיכול ולעורר גם את האחרים. הגרמנים ידעו שהיהודים מתייחסים אל אותו אדם בכבוד גדול, ולכן העמידו אותו באמצע המעגל, שעה לפני שברחו על נפשם. המפקד הגרמני ניגש אליו עם בשר חזיר נעוץ בשיני מזלג, ועם אקדח ביד השנייה. הגרמני קרב את נתח הבשר לפיו של היהודי החלש והמורעב, ואמר לו: "אתה רואה שם, באופק, את ענני האבק? אלה הטנקים הסובייטיים. אנחנו בורחים מכאן עכשיו, ואתם כולכם משוחררים ללכת. כל אחד יוכל לחזור הביתה אל אשתו ואל ילדיו". היהודים במחנה לא ידעו אז, שהם נותרו אחד מעיר ואפילו לא שניים ממשפחה. "אתה חייב לאכול עכשיו את הבשר הזה!" אמר הגרמני. "אם תאכל, אתה משוחרר. המלחמה הסתיימה, ואתה חוזר הביתה עם כולם. אבל אם אתה לא אוכל – אני יורה בך באקדח הזה. תחליט מה אתה בוחר, אבל עכשיו ומיד. אין לנו זמן. מה בחרת?"

      היהודי הביט בו בבוז. "כל שנות המלחמה שמרתי על עצמי שלא לאכול שום דבר טרף, וגם ברגעים האחרונים של המלחמה אני לא אוכל דבר לא כשר!" הוא התייחס לאותה שעה כשעת-שמד, ולכן היה מוכן למסור את נפשו על כשרות המאכל. הגרמני ירה בו, והוא נפל מת על האדמה.

     בנו של אותו אדם ניצל. והעדים למעשה סיפרו לו על סופו המר של אביו ששרד את כל שנות המלחמה הארוכות והנוראות, ונהרג למרבה הכאב בשעות האחרונות שלפני השחרור. אך הסיפור לא הסתיים כאן. חלפו עשרות שנים. סוחר נשק אמיד ישב במשרדו הנאה ששכן במרכז תל אביב. הטלפון צלצל. זו הייתה אשתו, שרצתה לבקש ממנו בקשה קטנה: "כשאתה חוזר הביתה, תקנה בבקשה ארוחת צהריים. חזרתי היום מאוחר מהעבודה. ואין לי זמן וכוח לבשל". "אין בעיה", אמר הבעל המסור. ירד מהמשרד, התניע את הרכב היפה שלו, והגיע למסעדת הטריפה שהוא רגיל לקנות בה. שניים שלושה לקוחות עמדו לפניו בתור, והוא חיכה בסבלנות. מבלי משים הביט במוכר, ראה אותו מכניס לפיתות את נתחי החזיר. פתאום עברה בגופו צמרמורת. הוא נזכר, שכשהיה ילד סיפרו לו על סבא שלו, שנהרג ממש בסוף המלחמה, כדי לא לאכול חזיר. הוא עמד לרגע אחוז הלם, ואחר אמר לעצמו: 'מה קורה כאן?! או שאני לא נורמאלי או שסבא שלי לא נורמאלי! אחד מאתנו לא שפוי – אני עומד לקנות כעת אוכל טרף לכל המשפחה שלי... וסבא שלי מת בסוף המלחמה, רק כדי שלא לאכול את זה...'

     הוא יצא מהתור, עמד בצד והתלבט. 'ברור לי, שסבא שלי היה אדם חכם. אם יש מישהו לא שפוי פה, אולי זה אני... אני חייב לבדוק מה קורה!' . הלך ובירר, וחזר בתשובה שלמה. ולא זו בלבד – לאחר שהכיר את אור האמת בעצמו, הטעימו גם לאחרים. הוא הקים את אחד מארגוני הקירוב הגדולים בעולם, וכבר בנים רבים השיב אל אביהם שבשמיים. עשרות אלפי שבתות נשמרו בזכותו, באלפי בתים נשמרת בזכותו הטהרה, ילדים קטנים לומדים בחינוך טהור, שלום בית שב אל משפחות יקרות, שלא לדבר על כשרות המאכלים שזכו לה המונים בזכותו... זהו כוחה של מסירות נפש על כשרות המאכל בעת שמד. הסב מסר נפשו שלא לטמא גופו במאכלי טריפה, וזכה על ידי כך שנכדו עם כל משפחתו ועוד רבבות יהודים יתקרבו אל בוראם וייעשו יהודים יראים ושלמים.

 

"ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (מט, יד) (מעשיהם של צדיקים)

לסבול עול תורה (רש"י)

     בימי צעירותו הרבה רבי שלום מבעלזא לעשן, ובמיוחד עשה זאת בעודו לומד תורה בבית המדרש. עד שיום אחד היה עד למאורע שבגללו הזיר עצמו מעישון: רבי שלום ישב ולמד, והנה ראה כי אחד מבאי בית המדרש מתכונן לעשן את מקטרתו. מתכונן, הא כיצד? טרח הלה וניקה את המקטרת, אחר פיטם אותה בטבק, ולבסוף הצית והחל מעשן. בזמן שהאיש טיפל במקטרתו הספיק רבי שלום ללמוד דף גמרא שלם! באותו רגע הניח רבי שלום מידו את מקטרתו שלו ואמר "אם הכלי הזה מסוגל לגרום לאדם לבטל עצמו מלימוד דף גמרא, אין הוא נכנס מעתה לפי!" אמר ועשה. ומהעת ההיא חדל לעשן.

 

אמרה, ויישומה (הרה“ג הרב שמואל גבאי שליט“א

     בדור שעבר חי אחד מגאוני הדורות, עמוד ההוראה מרן ה"חזון איש" זכר צדיק וקדוש לברכה, שר התורה שהמית עצמו באוהלה. ובאותו דור חי "ארי במסתרים", שר בית הזוהר, הצדיק המקובל מהרי"ל אשלג זצ"ל, בעל פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש.

     פעם נועדו יחדיו שני המלכים, "מאן מלכי, רבנן". היה זה בשבוע של פרשת "ויחי", ובעל ה"סולם" השמיע פירוש על פסוק מן הפרשה. על יששכר – השבט שהקדיש עצמו להתעלות בתורה – נאמר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". והפסוק קשה להבינו, נסתר הוא כביכול מיניה וביה: מי שרואה מנוחה כי טוב בוחר בחיי בטלה, אינו מטה שכמו לסבול! אלא מאי – באר הצדיק בעל ה"סולם" – יששכר חדור היה בהכרת הטוב לבורא עולם: הרי הכל שלו, וכל מה שיש לנו הכל מברכתו, כל כך גבר עלינו חסדו. במה נוכל להודות לו, מה נשיב לה' כל תגמולוהי עלינו! החליט יששכר לתת לבורא יתברך את הדבר היקר ביותר, החשוב ביותר, כהכרת הטוב. התבונן: מה הדבר החשוב ביותר לאדם? "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ – הארציות – כי נעמה", אם כן, חשב, אותם אמסור לבורא יתברך! לא אהנה מן המנוחה המדושנת, אלא אטה שכמי לסבול עול תורה ומצוות! נהנה ה"חזון איש" מהפירוש המקורי, והיה חוזר עליו באזני מקורביו בהשתאות ובהערכה!

     נפלא הפירוש – אבל התורה, "תורת חיים" היא. אין להסתפק באמרה נאה, אלא יש ליישמה! נתבונן אף אנו ונראה כמה גדולה צריכה להיות הכרת טובתנו לבורא יתברך ויתעלה! על החיים, על הבריאות, על המשפחה, על הפרנסה, על קורת הגג, על הרהיטים, המזון, הביגוד, על הכל! ואז בבוא הערב, ברדת הלילה, ואנו מותשים מעמל היום, ומשתוקקים לשעה של בילוי ובטלה – הבה נקדיש לו אותה, נקריב את רצוננו זה כקרבן וכעולה לריח ניחוח, ונלך לשיעור תורה!

 

וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמולסבול וגו' (מט, טו). (מזקנים אתבונן להרה"ח רבי ישראל שמעון קאסטילניץ זצ"ל)

     הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.

 

יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי ארח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לישעותך קויתי ד' (מט, יז – יח). (מובא בבית ישראל – גור,)

     פסוק זה מרמז על היצר הרע שהוא נחש כידוע, ואיתא בגמרא סוכה )נב:( דמתחילה קראו הלך ואחר כך נעשה אורח ולבסוף נעשה בעל הבית, וזה מה דכתיב כאן "נחש עלי דרך", ואחר כך נעשה "שפיפון עלי אורח,, ולבסוף נעשה בעל הבית וזה "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

     אך העצה היחידה היא "לישעותך קויתי ד'".

 

“מאשר שמנה לחמו והוא יתןמעדני מלך” (מט,כ)(מעינה של תורה)

     “מאשר” – כל אדם מישראל ילמד נא לקח מאשר: “שמנה לחמו” – המאכלים השמנים והדשנים ביותר היו לדידו בפרוסת לחמו הפשוטה, ברם “והוא יתן” – כאשר בא לתת צדקה – “מעדני מלך” – נתן את המאכלים המשובחים ביותר.

     כך צריך לנהוג כל אדם מישראל, לחיות בפני עצמו חיים פשוטים וצנועים ואליו צדקה ייתן מן הטוב ומן המובחר.

 

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם... ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני (נ,יז-כ) (מר אבישי יוחננוף)

     בספר "מעדני מלך" מובא הסבר נחמד. נראה לרמז, דהנה ידוע המעשה שהיה אצל הבעל שם טוב הק' זי"ע שבאה לפניו עקרה אחת ושפכה שיח במר נפשה שיתפלל בעדה שתיוושע בזרע של קיימא. והשיב לה הבעש"ט הק', למה את בוכה, אם היה יודע הקב"ה שיצא ממך בן הגון אשר ילך בדרך הישר, בוודאי היה לך בנים, ומזה שאת עקרה, היא ראיה גדולה שבוודאי הבנים יהיו רשעים רעים וחטאים, על כן מוטב לך שתישארי עקרה כל ימיך מלהיות לך בנים שאינם מהוגנים...

     וזה שאמר יעקב לרחל (בראשית ל. ב) "התחת אלהים אנכי", פירוש, וכי יודע אני עתידות כמו הקב"ה, שאדע אם תצא ממך בנים מהוגנים או לאו, אם כן למה לך להתרעם על שמנע ממך פרי בטן. וזה שאמר יוסף לאחיו כאן, אל תיראו שאעשה עמכם איזה דבר רע, כי התחת א-להים אני, (בניחותא), היינו שאנכי בן של רחל שאמר לה אבי התחת א-לקים אנכי, ואם היה יודע הקב"ה שאני איש רע ואתנהג עמכם כאיש בליעל לא היה נותן לאמי פרי בטן, ולא נולדתי, וכהיום שנולדתי מאמי רחל שהייתה כמה שנים עקרה, והקב"ה עזרה בזרע של קיימא, בוודאי ידע השי"ת שאתנהג בדרך הטוב והישר, אם כן אין אתם צריכים לפחוד ממני...

 

חזון האותיות (רבנו בחיי)

     יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

 

כוחו של הרגל (יעקב אליאך – חלקי בעמלי)

     חושים בן דן, שמו מוכר לנו יותר משאר נכדיו של יעקב אבינו ע''ה. חושים בן דן הוא הגיבור שקינא  לכבודו של הסבא יעקב, וכרת את ראשו של עשיו שמיאן לקבור את יעקב במערת המכפלה. בנוסף, שמו של חושים בן דן , מזוהה לכולנו עם היותו כבד שמיעה. אמר הגר''ח שמואבי זצ''ל, הסיבה שכל בניו ונכדיו של יעקב אבינו, לא קינאו לכבודו כמו חושים בן דן, הרי היא משום שלא היו הם כבדי שמיעה כמותו.

     בסוף הלווית יעקב אבינו, הגיעו אל מערת המכפלה, מסופר בגמרא בסוטה (יג) כיצד עשיו לא נתן לקבור את יעקב שם. התנהל ויכוח בין השבטים לעשיו, האם הוא מכר את מערת המכפלה ליעקב או שמע רק את הבכורה, לבסוף אמרו השבטים לעשיו, ראיה היא שמכר את חלקך שהרי כתוב ''בקברי אשר כריתי לי''. דרש עשיו לראות את שטר המכירה, אמרו לו במצרים היא, שלחו את נפתלי שהוא ''אילה שלוחה'' לרוץ למצרים ולהביא את שטר המכירה. קם חושים בן דן שאוזניו לא היו כרויות לדיון, שאל מאי האי? ענו לו, אנו מתעכבים עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר חושים בן דן: ''ועד שיבוא נפתלי ממצרים יהא אבי אבא מוטל בביזיון?''. מיד נטל חושים בן דן מל וכרת את ראשו של עשיו.

     מידת ההסתגלות – אמר ר' חיים, היא כה עצומה עד אשר כל בני יעקב שעמדו והתווכחו עם עשיו, בכל משפט שאמרו לו, חשבו שבעוד רגע הם ינצחו אותו וכבר יוכלו לקבור את יעקב. אך בפועל המשא ומתן עם עשיו התארך. לכן, האחים אפילו לא שמים לב לכך שיעקב אביהם מוטל בביזיון. לעומתם, חושים בן דן, משום שהיה כבד שמיעה, לא נסחף אל תוך המשא ומתן שהתנהל. לא קהו חושיו כלל ביחס לביזיון הסבא יעקב אבינו ע''ה. ברגע שהבין שהסיבה שממתינים לקבורה הרי היא בגלל עשיו, לא היה מוכן להשלים עם המצב הזה ולו לרגע, מיד בא ועשה מעשה.

     מידה זו של הסתגלות, מביאה את האדם בכל סיטואציה להתרגל למצב הקיים, ולפתח אדישות אפילו כאשר יש מקום להתעוררות. על-כן, סיים ר' חיים את שיחתו, יחפש האדם איך לשמור על התעוררותו שתישאר תמיד בתוקפה, כדי שחלילה לא ייחלש וידעך מכוחו של ההרגל. 

 

פרשת ויחי.

כתוב בדברי ישראל יש לרמז, דידוע אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ז) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה עיי"ש, זהו הרמז בסדר שמות הפרשיות "מקץ ויגש ויחי", פירוש, "ויהי מקץ" היינו כשנדמה לו לאדם שכבר כלו כל הקיצין חלילה, העצה "ויגש אליו" היינו שיקרב אליו יתברך שמו בתשובה, אזי "ויחי" כמו שכתוב והשיבו וחיו וד"ל.

     וכמו שהרה"ק ר' מיכלי מזלאטשוב זי"ע אמר "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע" והשינוי הלשון של "אענה ואשמע" הוא כי אם אחד עושה הכנה לתפילתו, טרם יקראו אז אליו אני אענה יקבל תשובה, אבל אם עוד הם מדברים הוא נמצא באמצע הדיבור ופתאום מתפללים גם אז ממנו אשמע לא כתוב שייתן לו תשובה.

 

 


 

ללא משא ומתן... | עלון בית דוד

וישאו אתו בניו ארצה כנען, ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר, מאת עפרן החתי, על פני ממרא (נ, יג)

 

חז"ל במסכת סוטה (דף יג) מספרים לנו על קבורתו של יעקב אבינו: כיון שהגיע מסע ההלויה למערת המכפלה, בא עשו ועיכב בעדם, אמר להם: ...קרית ארבע, ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. הוא קבר את לאה בחלק שלו, ומה שנשאר שלי הוא!

אמרו לו: יעקב קנה ממך את חלקך. אמר להם: הביאו את השטר! אמרו לו: השטר נמצא במצרים ילך, נפתלי הממהר ללכת כאילה, ויביא את השטר.

היה שם חושים, בנו של דן. חושים היה כבד שמיעה, ולא שמע את כל הויכוח. הוא ראה שהקבורה מתעכבת, שאל מה אירע, והסבירו לו שמחכים לנפתלי שיביא את השטר. אמר חושים: "ועד שיבא נפתלי, יהיה הסבא מוטל בבזיון"? 

נטל חושים את מקלו, הכה בו על ראשו של עשו, עד שמת, לקיים את נבואת אמם שאמרה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד".

 

ונשאלת השאלה: מה קרה לכל שאר הבנים של יעקב? וכי לא היה איכפת להם מכבודו של אביהם, עד שבא חושים?

 

כאן רואים אנו יסוד בטבע האדם: יתכן, שאדם מודע לאמת, המציאות ברורה לו לחלוטין. ובכל זאת - אם יבא מאן דהוא ויתוכח עמו, יכחיש את העובדות, הרי עצם המשא ומתן, עצם העובדה שקיים כאן ויכוח, שיש כאן כאילו "שני צדדים", יגרום לכך, שבמדת מה תתערפל האמת גם אצלו. האמת עדיין קיימת, אבל היא כבר לא חד-משמעית.

 

אדם שפורץ לדירה, הרי הוא גזלן. כל עוד שעובדה זו ברורה לחלוטין, לא יהסס בעל הבית לנקוט את כל האמצעים הדרושים. אם יתחיל הגזלן להתוכח, אם יטען שזוהי בעצם הדירה שלו, או שהכסף מגיע לו, יש להניח שבעל הבית לא יכנס עמו לויכוח. אבל אם באמת ישגה ויכנס לויכוח, אם ינסה להוכיח שהדירה שלו, יחפש את החוזה וכו', הרי שוב אין כאן "פורץ", אלא "בעל דבר".

גם אם בסופו של דבר ינצח בעל הבית בויכוח, השיג הפורץ דבר: אחד הוא נחשב מעתה לאדם מכובד...

 

זה מה שקרה כאן, בקבורתו של יעקב. אילו דחו בני יעקב את עשו על הסף, אילו לא נכנסו עמו כלל לויכוח, היו בודאי מטפלים בו מיד כפי שצריך. הטעות היתה, שהסכימו לדבר, שקיבלו אותו כצד למשא ומתן. מעתה, כבר לא יכלו לסלק אותו בכח, אלא היו מוכרחים לנצח בויכוח.

אבל חושים בן דן, שבגלל היותו כבד שמיעה לא השתתף במשא ומתן, לא היה שותף לכל זה. הוא עדיין היה מסוגל לראות בעשו את מה שהוא באמת - גזלן הפורץ לחלקו של הזולת... ואכן הוא היה זה שזכה במצוה ...

 

ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ זצ"ל

 

מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך | עלון בית דוד

גד גדוד יגודנו, והוא יגוד עקב : מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך :

מדוע אמר יעקב "מאשר", ולא "אשר", כמו שאמר על שאר הבנים.

 

ונראה שיש כאן רמז נפלא על דבר שאירע מאות שנים לאחר מכן. בעת שאליהו הנביא עצר את הגשמים וגרם לבצורת במשך כמה שנים, נאמר לו שיתחבא מפני אחאב, וה' יזמין לו אוכל על ידי העורבים.

אליהו עשה כן, והעורבים הביאו לו מדי יום ביומו לחם ובשר למקום מחבואו. אחר כך אמר לו ה' שילך אל האשה הצרפתית והיא תכלכל אותו, והלך אליה ונעשה לה נס שכד הקמח וצפחת השמן לא כלו ומזה התפרנסו היא ובנה ואליהו, אחר כך מת הבן ואליהו החיה אותו .

 

כל זה מרומז בברכתו של יעקב כאן. בדברי התוספות מובא מדרש שאליהו הנביא היה משבט גד, ואם כן "גד גדוד יגודנו", בכניסתם לארץ היו בני גד החלוצים ההולכים לפני המחנה, "והוא יגוד עקב", "עקב" הוא סוף, כלומר באחרית הימים בימות המשיח, יהיה זה אליהו הנביא משבטו של גד שיבא לגאלנו, והוא יאסוף את הגדודים, ויעשה אותם "אגודה" אחת.

 

"מאשר שמנה לחמו", ממי יקבל אליהו את לחמו, בעת שיצטרך בימות הבצורת? "מאשר" – משבטו של אשר, כי חז"ל אמרו שבן הצרפתית לא היה אלא יונה בן אמיתי, ויונה היה משבט אשר (כמפורש בירושלמי במס' סוכה).

 

"והוא יתן מעדני מלך" – במסכת חולין אמרו שהבשר שהובא על ידי העורבים נלקח מבית המטבחיים של אחאב ש[עובדיה היה ממונה עליו] ושאלו שם כיצד אכל אליהו מבשר זה, הלא הוא בשר שנתעלם מן העין? והשיבו "על פי הדיבור שאני", היה כאן היתר מיוחד מפי הקב"ה בעצמו. ואם –כן "והוא", הקב"ה בעצמו [מלשון "אני והו"] "יתן מעדני מלך", את הבשר מביתו של אחאב מלך ישראל, שהרי הקב"ה הוא שהתיר את הדבר.

השבטים והחיות | מערכת האתר

 בפרשת השבוע ויחי יעקב מברך את בניו לפני מותו, "איש אשר כברכתו ברך אותם"- הוא מברך כל בן לפי תכונותיו הייחודיות. כמה מבניו הוא ממשיל לבעלי חיים כדי לבטא תכונות מסוימות. הבה נתבונן:

 

גור אריה יהודה, כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו

יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים

יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח

נפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר

בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד וערב יחלק שלל

 

יהודה ה"אריה"

יעקב מבטא את גבורתו של יהודה שבאה לידי ביטוי בהודאתו במעשה תמר ובמכירת יוסף כשהציל אותו ממות: "מטרף בני עלית". 

הרש"ר הירש מסביר את הביטוי "גור אריה" שיש בו את אומץ הלב של הנער הצעיר ואת ישוב הדעת של הארי הזקן.

 

יששכר ה"חמור"

יעקב המשיל שבט יששכר לחמור חזק בעל עצמות שהבשר מועט בו, כן היו בני יששכר זכי החומר דלי בשר סובלי עול תורה כחמור שמטעינין אותו למשא. 

 

הספורנו מסביר שהוא כמו חמור חזק מאוד שרובץ עם החבילות על גביו, הוא לא חושש שלא יוכל לקום. כך יששכר נושא עליו משא כפול של תורה ודרך ארץ.

 

הרש"ר הירש מסביר שגרם אינו מלשון עצם, אלא כמו גרם מדרגות. אם כן חמור גרם זה כח זריז המקבל על עצמו משאות כבדים ומקדם אותם בזריזות.

 

דן ה"נחש"

דן אינו גיבור כיהודה האריה, אלא כוחו הוא כח החלש, הערמומי.

 

במדבר שבט דן היה מאסף לכל המחנות, אחרי כל השבטים, והיה צריך להלחם עם כל הרודפים אחרי בני ישראל לזנב בהם.

 

המפרשים מסבירים עוד שיש כאן רמז לשמשון הגיבור שיצא משבט דן, שהיה דומה לנחש מכמה סיבות:

א. לא היה נלחם באוייבים בכח חזק רק לבדו היה אורב להם ויוצא פתאום כנחש היוצא ממאורתו.

ב. שמשון היה חגר ברגליו כמו נחש שאין לו רגלים.

ג. כמו הנחש שמכיש ברגלי האדם ומפילו כך שמשון הפיל את שני העמודים ומוטט את הבית

 

נפתלי "אילה"

את הביטוי אילה שלוחה מסביר הרמב"ן שמנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים, וכך הענין, כי האילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה ויתבשרו בהן. 

 

משמעות המשל היא:

בני נפתלי היו קלי רגלים וממהרים לרוץ.

בקעת גנוסר בחלקו של נפתלי שממהרת להבשיל פירותיה כאילה

 

הרש"ר הירש מסביר שתכונתו של נפתלי היא שאמנם איננו הולך בדרכים משלו אולם מה שהוחלט על ידי האחרים לטובת הכלל הוא מסגל לעצמו ויבצענו בזריזות וביעילות.

 

בנימין "זאב" יטרף

כמו הזאב שממהר לטרוף כך שאול מהר לטרוף את עמלק טרם הזמן שנקבע (אור החיים) 

 

יש כאן גם רמז לבית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין, ובו בבקר ובערב מקריבים קרבן והכהנים מחלקים את בשר הקרבנות.

 

הספורנו מסביר שהזאב טורף בבקר ובערב כאשר יש מעט אור, כך מלכות בנימין: שאול בבקר - בתחילת המלכים ומרדכי ואסתר בערב - אחרי חורבן בית ראשון.

 

לסיום נזכיר גם את הברכה שברך יעקב את מנשה ואפרים: "וידגו לרב בקרב הארץ" - שיהיו כמו דגים כסמל לריבוי וכן שלא שוטלת בהם עין הרע.

 

הברכה חלה על התכונות הקיימות | בית דוד

ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם 

 

מה הכוונה במילים אלה:"אשר כברכתו"? 

יעקב אבינו לא בירך את בניו בבחינת "יש מאין", אלא כל אחד קיבל את הברכה בהתאם ל"ברכתו", לברכה הטמונה בו זה מכבר. ברכה שאין לה על מה לחול, אינה יכולה לפעול את פעולתה. הברכה יכולה רק להרבות ולהעצים את מה שכבר קיים. גם כאן, אין זה מקרה, שיהודה קיבל ברכה למלכות, ושיששכר קיבל ברכה לתורה. 

 

תכונות אלה כבר היו טמונים בהם מלידתם, והברכה היתה שיזכו להוציא אותה מן הכח אל הפועל. 

לכן חשוב שהמברך ידע מה הן נטיותיו ותכונותיו של המתברך, לפני שהוא מעניק לו את ברכתו; ובודאי שהאדם עצמו חייב להכיר את עצמו, כדי להתוות לעצמו דרך בעבודת ה'. הגר"א בפירושו למשלי (טז א ד) כתב: "לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומה זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בו לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו". אדם שרוצה להגיע לשלימות, צריך להכיר את כוחות נפשו, ולדעת מה היא הדרך אשר היא מיועדת ומתאימה לכוחות אלה. ללא ידיעה זו, אם ילך אחרי העדר ולא ידע לנצל את הכוחות המיוחדים לו, ישאר אדם המוני, אדם מן השורה. איך החזון איש גדל והגיע למה שהגיע? הוא לא נגרר אחרי שום זרם, הוא אף לא למד בישיבות, הוא התפתח לבד, בכיוון שלו. רק כך זכה למה שזכה.

 

"חז ל אומרים על הפסוק "ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית יט, כט) שלוט ניצל בזכות ששתק כאשר אברהם אבינו אמר על שרה "אחותי היא". תמה על כך הגאון רבי ישראל סלנטר, הלא מצאנו ללוט זכות גדולה יותר, הוא הכניס אורחים במסירות נפש גדולה, וסיכן את עצמו ואת משפחתו, כדי לארח את המלאכים? וכי אין זכות זו גדולה יותר מזכות השתיקה, שאינה אלא בשב ואל תעשה? התירוץ הוא, אמר הגרי"ס, הכנסת האורחים שלו אמנם נעשתה במסירות נפש, אך היא לא היתה משלו, היא היתה חיקוי של ההנהגה שראה אצל אברהם אבינו. ואילו מה ששתק ולא הלשין על אברהם כשאמר "אחותי היא", זה היה משלו, לזה הוא הגיע בכוחות עצמו, ולכן זכות זו גדולה יותר. ונראה ראיה לזה, ממה שהיה מוכן להפקיר את שתי בנותיו בשביל קיום מצות הכנסת אורחים. הלא דבר זה מעוות לחלוטין, וכיצד זה מתיישב עם דרכו של אברהם אבינו? אלא הוא שאמרנו, אמנם הוא נהג כאברהם אבינו, אך כיון שלא פעל מתוך מעלה פנימית של חסד, כאברהם אבינו, אלא מתוך רצון של חיקוי חיצוני, הגיע למעשים מעוותים המנוגדים לחסד בתכלית.

 

באבות (ח, ב) אמרו "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הרקנוסבור סוד, שאינו מאבד טפה; רבי יהושע אשרי יולדתו; רבי יוסי חסיד; רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא; ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר" . נשאלת השאלה, לשם מה היה מונה את שבחם? וכי חתנים היו שהיה צורך לשבח אותם בפני הכלה? אלא הכוונה היתה לגלות לכל אחד את התכונה שהוא מצטיין בה, שלשמה הוא נברא, וזהו תפקידו בעולם, לפתח את המיוחד שבו ולהגיע בה לשלימות.

 

ודבר נוסף: אין די בכך שאדם יכיר את עצמו. כל אחד צריך לשקול ולחשב את דרכו בהתאם לתקופה שהוא חי בה, כי מה שחשוב ונצרך בתקופה זו, אינו מה שחשוב ונצרך בתקופה אחרת. לכל תקופה יש אתגרים משלה. וכבר אמרו זאת על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך", ההדגשה היא "ועתה", שים לב לתקופה שאתה חי בה, מה ה' דורש ממך .

כמו חמור! | בית דוד

יִשָּׂשכָר, חֲמר גָּרֶם--רבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּל, וַיְהִי לְמַס-עבֵד.

רגילים אנו לראות בשם "חמור" כינוי של גנאי; החמור עושה את מלאכתו באופן הפשוט ביותר, ללא תיחכום כלשהו, ואינו משקיע מחשבה במה שהוא עושה. כיצד השווה יעקב את יששכר, אבי שבטם של עמלי התורה, לחמור?  

נקדים את לשונו של הרשב"ם, המפרש את פשוטו של מקרא: 

"יששכר חמור גרם, לא כזבולון ההולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו, והיה כחמור בעל איברים חזקים מצוי בין המשפתים, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה... וירא יששכר מנוחת האדמה כי טוב יותר מלצאת למרחקים, ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו."  

 

שבט יהודה הוא שבט של אריות, מנהיגים ונועזים; שבט זבולון הוא שבט הסוחרים, המשקיע את זמנו במשא ומתן ובכך מבטיח את ההצלחה הכלכלית של ארצו; אך יששכר - זהו אב טיפוס של יהודי מן השורה, העובד את אדמתו ומסתפק במה שיש לו; זהו הגרעין האמיתי של עם ישראל. שבט זה הוא שמסוגל להוציא מתוכו את עמלי התורה.

 

בלב שקט הוא רואה את בני יהודה הגיבורים השולטים והמנהיגים, הקוצרים את זרי התהילה. בשוויון נפש הוא מביט על בני זבולון העשירים, המצליחים במסחרם. הוא לא מחפש את "המנהיגות", ולא את העשירות. הוא לא מקנא בהם, כי הוא חותר ליעד שונה לחלוטין; הוא אוהב את המנוחה.

 

מה טיבה של מנוחה זו, מה היא נותנת לו? האם מדת העצלות מדריכה את צעדיו? לא ולא - ויט שכמו לסבול! הוא זקוק למנוחה, לשקט נפשי, כדי שיוכל לקבל עליו עול תורה. הוא מודע לכך, שהתנאי הראשון להצלחה בתורה הוא לפרוק עול דרך ארץ; גם אם עוסקים בדרך ארץ, מכל מקום הוא נזהר שעיסוק זה לא יהיה בגדר עול, ולכן הוא מתרחק מכל דבר העלול להיות לעול, המטריד את מנוחת האדם, גם אם פירוש הדבר שעליו לעבוד קשה ולהיות עובד אדמה.

 

לכן זכה יששכר למה שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל". מי הוא "יודע בינה"? מי שמבין את הדבר בכל היקפו, מי שיודע להשתמש בבינתו ולהתאימה למצב הנתון בצורה נכונה. ובנוסף לזה: "לעתים",  הוא מסוגל להבין את ייחודו של הזמן, הוא יודע להבדיל בין עת לעת, ולנהוג בהתאם. 

 

זוהי חכמת התורה האמיתית; לחדש פלפול חריף, לומר תירוץ שנון, יכול גם אדם שאינו שקוע בתורה, אם שכלו חד ומהיר. אך "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא", כלומר, לפסוק הלכה, להקיף את הבעיה מכל צדדיה, לרדת לעומק ולהבחין בדקויות, לזה מסוגל רק מי שבכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו שקוע בתורה.

 

ע"פ רש"ר הירש

לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה‎

תפילת החרב, תפילת הקשת | בית דוד

 ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך , אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי 

"בחרבי ובקשתי - בצלותי ובבעותי" (תרגום אונקלוס) כלומר בתפלתי, כדרך שאומרים: "תתקבל צלותהון ובעותהון". אולם צריך להבין, כיצד משמשים "חרב וקשת" כמשל ל"תפלה"? איזה קשר יש ביניהם? ומהו ההבדל בין "צלותי" ובין "בעותי", הלא שניהם הם לשון של תפלה ?

 

במה הם חלוקים, החרב והקשת? הקשת יורה את חיציה אך ורק מכח האדם המותח אותה. ככל שהוא ימתח יותר את הקשת, כך יגבר כח החץ. אבל החרב אינה כן. היא הורגת מכח עצמה, מכח חודה, ללא מאמץ מצד האדם .כמו כן בתפלה, ישנם שני סוגים. התפלה הקבועה, אותה תפלה שנוסחה על ידי אנשי כנסת הגדולה, היא דומה לחרב. גם אם האדם המתפלל אינו מכוון בה, אם כיון את לבו בברכה הראשונה [ברכת אבות], הרי יצא ותפלתו מתקבלת. כי תפלה זו, סגולתה היא מכח עצמה, היא דומה לחרב הפועלת מכח עצמה. וזה מה שנקרא בלשון התרגום: "צלותי".

 

מלבד זאת, ישנה תפלה אחרת, והיא נקראת "בעותי". זוהי התפלה שאדם מתפלל מעצמו, מחוץ לתפלתו הקבועה. 

 

הוא מחדש אותה ומנסח אותה לפי צרכיו האישיים. אותה תפלה, אינה יכולה לפעול מכח עצמה. כאן חייב האדם להשקיע כוונה ולב, כדי שהתפלה תתקבל; ככל שיתאמץ יותר, ככל שכונתו תהיה טהורה יותר, ואמיתית יותר, יגבר כח התפלה. ועליה אמרו חז"ל (מסכת תענית) "אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו".

 

ולכן היא משולה לקשת: הכל תלוי באדם המותח את הקשת, והכל תלוי באדם המכוין בתפלתו. (משך חכמה)

 

בחרב ובקשת | אבי קלנר 

 

 

 

 

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"

 

 

מבואר במדרש רבה, בחרבי ובקשתי – במצוות ובמעשים טובים.

 

מבואר בתרגום אונקלוס, בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי (בתפילתי ובבקשתי).

 

לכאורה תמוה מדוע הוציאו חז"ל את המקרא מידי פשוטו, שיעקב נלחם בחרב ובקשת בכל האויבים שתקפוהו לאחר שבניו שמעון ולוי הרגו את יושבי העיר שכם, והסבירו שהכוונה למלחמה רוחנית של תפילות ובקשות?

 

הביאור הוא שאילו כוונת יעקב הייתה למלחמה רגילה, היה צריך לומר בקשתי ובחרבי (ולא בחרבי ובקשתי) מכיוון שבמלחמה מפעילים תחילה ארטילריה, אחר כך עם התקרבות האויב מקלעים כבדים ובינוניים, ורק במגע ממש מפעילים נשק קל ואף לחימה גופנית. אם כך, תחילה נלחמים בקשתות וחיצים ולאחר מכן בחרבות, ומכך שיעקב אמר בחרבי ובקשתי, ידעו חז"ל שאין כוונתו למלחמה קונבנציונאלית אלא הכוונה לכלי הנשק מצוות ומעשים טובים המשמשים אותנו למלחמה ביצר הרע.

 

 

 

ואכן היצר הרע אורב לנו מיום לידתנו ע"י התשוקות והתאוות השונות, אשר אפשר להסיטן לכיוון החיובי או לכיוון השלילי, ולכל אחד ניתנת בחירה בדרך הטובה או הרעה, ולכן במלחמת היצר צריך ראשית כל לגרשו בחרב מקרבנו וכשהצלחנו במשימה להמשיך ולירות בו מרחוק חיצים לבל יהין להתקרב אלינו להחטיאנו.

 

מה ההבדל בין תפילה [תפילת שמונה עשרה, שחרית, מנחה, ערבית] לבקשה אישית [תפילה במילים שלנו]?

 

ישנו הבדל בין חרב לבין קשת. לירות חץ בעזרת הקשת צריך מומחיות גדולה כדי להצליח לפגוע במטרה, לעומת זאת חרב כל אחד יכול לפצוע בעזרתה מחמת החדות שבה.

 

תפילת שמונה עשרה (שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) היא כחרב, עוצמתה גדולה וכוחה רב לפעול ישועות רבות גם ללא כוונה רבה, וכן גם איש פשוט שמתפלל, תפילתו בוקעת רקיעים ופועלת למען ישועתו. אך בקשה פרטית היא כקשת, כדי שהתפילה תפגע במטרה ותתקבל צריך כוונה רבה מעומק הלב, וכן ככל שהמבקש יותר צדיק הסיכויים עולים שהתפילה תפעל את פעולתה.

 

אחים יקרים! כולנו זקוקים כל הזמן לסיוע משמים בכל תחומי החיים כגון: בריאות, פרנסה, הצלחה וכו'. חובתנו להתחזק בתפילת שמונה עשרה אשר עוצמתה עולה לאין ערוך על פני בקשה פרטית שלנו.

 

בעז"ה תפילותינו יבקעו את שערי השמים ויתקבלו ברצון לפני כסא הכבוד.

 

 

 

 

 

 

 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים