בניית אתרים בחינם

 

 

המסע הרוחני הגדול, שהתחיל בחודש אלול ועבר דרך כל חגי תשרי,

עומד להגיע לסופו ולשיאו בשמיני עצרת ובשמחת תורה.

מיד עם סיום חג סוכות נציין בשמחה ובריקודים את סיום הקריאה של הפרשה

האחרונה בתורה ואת תחילתו של מחזור קריאה חדש.

מהו מקורם ופשרם של שני חגים אלו, כיצד ייתכן שאנחנו מנשקים ומחבקים ספר

מלא בחוקים, אשר על פניו מגביל וחוסם מבעדנו לעשות את כל שאנחנו רוצים,

למה המים חשובים לדגים ומדוע מומלץ לכולם להגיע להקפות שניות בצאת החג?


המסע הרוחני הגדול, שהחל בראשית חודש אלול ונמשך עם כל חגי תשרי, קרוב לסיומו ולשיאו. גדולי החסידות לאורך הדורות נהגו ללמד כי כל חודש הסליחות והרחמים, בו ניסינו להתקרב קצת יותר אל המלך שיצא אל השדה, מעמד המשפט הגדול בראש השנה, בו עברנו לפניו כ'בני מרון', עשרת ימי התשובה, שניתנו לנו לסליחה ולחרטה, יום הכיפורים, בו נחתם גורלנו לשנה הקרובה, וכן חג סוכות בו קיבלו הלכה למעשה את האורות של השנה הקרובה – כל אלה הם רק הכנה לחג האחרון, המרכז ומתמצת את כל הפוטנציאל הטמון לנו בשנה הקרובה וקורא לנו להתחבר אל מקור חיינו (התורה הקדושה) בכל שנה מחדש – הלא הוא חג שמחת תורה, אשר נחגג באותו היום יחדיו עם חג שמיני עצרת.

 

מה זה בכלל 'שמיני עצרת' (חוץ מעוד יום חופש מבורך...)?

וכך, בעודנו עדיין ישובים בסוכה ונהנים מאורה הנפלא, שני מועדים אלה כבר מבצבצים מעבר לפינה ומחייבים התבוננות ולמידה אודותיהם. רבים לא יודעים, אולם שמיני עצרת הוא חג נפרד מסוכות, אשר רק נחגג בסמיכות אליו וכי יסודו מופיע בתורה (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶיה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹודָה לֹא תַעֲשׂוּ". 'עצרת' פרושה עצירה. עצירה של מסע חיינו השוטף לטובת "סחיטת" הנקודה הפנימית של כל החגים וקליטתם אל תוכנו.מבחינה סימבולית עומדים אנו בפני תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, ותקופה בה הקור והקדרות דומיננטיים. שמיני עצרת וחג שמחת תורה הם, אם כך, תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך אותו אנו עתידים לעבור עד לאביב, לפסח ולהתחדשות הפריחה (כמובן, עם נצנוצי אורות החנוכה בתווך...). כדי להצליח להתחזק כראוי יש לעצור, לסכם את כל המהלך המופלא שעברנו עד כה ולהכיל את הטוב.

חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להיפרד ביקש מהם להישאר עימו יום אחד נוסף כיוון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים. כך גם בחג הסוכות, זמן שמחתנו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו האהובים, בני ישראל.

בתקופת בית המקדש בירושלים נהגו להקריב בחג הסוכות 70 פרים. חכמינו הסבירו שמספר זה עומד כנגד 70 אומות העולם, שבית המקדש נבנה גם עבורם. בתום חג הסוכות, הקב"ה הוסיף יום אחד של קירבה מיוחדת בינינו לבינו. יום זה נקרא "שמיני עצרת", על שם התכנסותו של העם בבית המקדש. ביום זה נהגו להקריב רק פר אחד במקום 70, כנגד עם אחד - העם היהודי.

מבחינה מעשית, בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה. החל מ'תפילת מוסף' אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה ויותר איננו אומרים "מוריד הטל", אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפשט הגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע, ולכן אנו מייחלים לבואו, ובעומק הדברים אנו רוצים להשיב לחיינו את הרוח ולהוריד את הגשמיות...

 

שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה

שמחת תורה הוא חג אחר שחל בארץ ישראל באותו היום של שמיני עצרת (ובחו"ל יום לאחר מכן). ביום מיוחד ומשמח זה אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד מחזור חדש מפרשת "בראשית". לאחר תפילת שחרית מוצאים כל ספרי התורה של בית הכנסת, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מוסיפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג, שמקורו ככל הנראה בראשית העת החדשה, וכל הקפה התארכה והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה ספונטנית עם ספרי התורה.

לשמחה זו אין אח ורע בכל העולם. גם אם נחפש היטב לא נמצא את הנוצרים, להבדיל, רוקדים עם "הברית החדשה", או את המוסלמים מפזזים כשהקוראן בידיהם. ואילו אצלנו, בכל מקום בעולם ובכל קהילה יהודית באשר היא תהיה נפגש עם יהודים רבים בני כל הגילאים המאוחדים מסביב לשמחת החג ורוקדים במעגלים מעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף מצהיב.

הפליאה הגדולה על כך היא שאם נפתח את אותו הספר שכולם כל אותו היום מנשקים ומחבקים נמצא לא מעט חוקים ומגבלות המפריעות (על פניו) לאדם לפעול כפי ש"בא ומתחשק לו" ונגלה לא מעט תוכחות וקללות המבשרות על סבל, צרות וייסורים אם יפר העם את הברית הכתובה בו עם אלוקיו. גם אם נחשוב על כך היטב, ודאי שלא נצליח להיזכר באף אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא עימו למסע מחולות אקסטטי, או באף אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומסתכל עליהן בערגה ובכיסופים.

נוסיף אל פליאה זו את העובדה ש"בגלל" אותו ספר רדפו את עמנו אלפי שנה, גירשו אותנו, עינו אותנו והרגו בנו, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, אנו נשארים דבקים בו ולא מפסיקים לרקוד עימו. מצמררים במיוחד הם התיאורים מימי השואה על יהודים שבגטאות, ביערות ואף במחנות ההשמדה היו מוכנים לוותר על מספר מנות אוכל לא מבוטל בשביל רגע להחזיק בתורה ולחבקה. כיצד זה ייתכן? מהו סוד כוחה של התורה שלנו שהיא הצליחה ומצליחה לאחד לאורך הדורות וגם היום כל כך הרבה יהודים סביבה?

תשובה חלקית לסוגיה ניתן למצוא בדברי הנביאים, כתבי חז"ל ובשפת כל המפרשים, שבאו אחריהם, באומרם כי התורה הושוותה בוואריאציות כאלה ואחרות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – היהודי. התורה היא המרווה את צימאון רוחו, היא המשלימה את נפשו ובלעדיה הוא משול לצל עובר, לחרס הנשבר ולחציר יבש.

הגדיל לתאר זאת התלמוד (במסכת ברכות, דף ס"א עמוד ב') בסיפור גורלו של רבי עקיבא: במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מן העולם ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא היה מסוגל לסבול רעיון זה ולכן היה אוסף את תלמידיו, ולמרות הסכנה הגדולה היה מלמדם תורה. פפוס בן יהודה ראה כיצד רבי עקיבא מסכן עצמו ושאל: "עקיבא, אינך מפחד מהשלטונות?" ענה לו רבי עקיבא: "אסביר לך את הדברים באמצעות משל: שועל טייל על שפת הנהר וראה שהדגים שם מתרוצצים מצד לצד. שאל אותם השועל: "ממה אתם בורחים?" ענו לו הדגים: "מהדייגים שפורסים את רשתותיהם במים". הציע להם השועל: "אם כן, למה שלא תעלו אל היבשה ונחיה יחד?" ענו לו הדגים: "עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?! לא פיקח אתה, כי אם טיפש. אם במים שהם מקום חיותנו אנחנו מפחדים, כמה נפחד ביבשה שהיא מקום מיתתנו?!"

המשיך רבי עקיבא והסביר: כך גם אנחנו היהודים. לפעמים העיסוק בתורה קשה, לפעמים הוא מגביל ולפעמים הוא אפילו מסוכן, ולמרות כל זאת אנו יודעים כי עליה נכתב: "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל') ואנחנו חוששים מה יהיה אם נעזוב אותה...?! עבורנו, היהודים, חיים ללא תורה הם כמו חייו של הדג אל מחוץ למים!! פשוטו כמשמעו.

הסוף המר ידוע ורבי עקיבא אכן נתפס בגין מעשיו והומת באכזריות רבה כשבשרו נסרק במסרקות של ברזל, ולמרות כל זאת, עד הרגע האחרון, הוא עדיין דבק בדעתו ובתפיסתו והאמין שחייו של יהודי ללא התורה אינם חיים.

 

על הסוגיה מדוע נוהגים לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בה מחדש באותו היום ממש חכמינו משיבים: כדי להראות שהתורה חביבה עלינו כמו מתנה חדשה ולא כמו ציווי שאבד עליו הכלח. כמו ששמחים לקבל מתנה חדשה, כך כולנו שמחים לקבל על עצמינו את התורה מחדש. על מנת להביע את אותה השמחה, שחשים ביחס להתחדשות בקריאה בתורה, וביחס ליכולת לבחור מחדש ללמוד אותה ולקיימה בדבקות ורצינות גדולים יותר, נוהגים, כאמור, בקהילות ישראל את מנהג 7 ההקפות.

טעמים שונים ניתנו למנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל- 7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו, הקפות אשר גרמו בסופו של דבר לנפילת החומות. על פי דעה זו, אנו מביעים תקווה כי החומות שעוד נותרו אחרי חגי תשרי בין עם ישראל ובין הקב"ה יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.

המעניין הוא שאת שבע ההקפות עושים בשמיני עצרת, שחל, כאמור, מיד לאחר סוכות. הרמב"ן נתן הסבר יפה לדבר מתוך הקבלה באומרו כי המספר שבע הוא מספר השייך לעולם הטבעי. ישנם שבעה ימים בשבוע, שבעה כיוונים (ימין, שמאל, למעלה, למטה, קדימה, אחורה ומרכז) ושבעה תווים בסולם הקולות. שבע – המיוצג ע"י שבעת ימי חג הסוכות  הוא עולם הטבע. לעומתו, שמונה – המיוצג ע"י יום שמיני עצרת הוא העולם שמעל לטבע. היות והמספר שמונה הוא מעל לטבע והתורה גם היא מעל לטבע, אין זה צירוף מקרים שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים את סיום קריאת התורה ומתחילים סבב חדש של קריאות.

 

היפה והמיוחד בחג זה הוא שכל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וניתן לראות ילדים עם צעצועים בדמות ספרי תורה קטנים וכן דגלים מיוחדים לכבוד החג.

החשיבות של השמחה ביהדות ידועה ומובנת. הקב"ה אמר במפורש כי הסיבה לקללות על עם ישראל ולסכנות שפורטו בפרשת "כי תבוא" היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". השמחה בעשיית המצות היא קריטית והיא אמורה להיות חלק אינטגרלי מהעשייה עצמה. ולמרות זאת, אם נפתח את ספר ההלכה היהודית, ה"שולחן ערוך", לא נמצא שם שום התייחסות לשאלה האם וכמה צריך לרקוד בשמחת תורה, להבדיל, לדוגמא, להנחיות המאוד ספציפיות הקשורות לחג סוכות (כדוגמת מתי ניתן לשבת בסוכה, מה נדרש כדי שארבעת המינים יהיו כשרים, כיצד יש לברך עליהם וכו'). ביחס לריקודים ולשירה בשמחת תורה מדובר אך ורק ב'מנהג ישראל' וכל אדם נוהג כפי שליבו מכתיב לו.בספרי החסידות מתייחסים לסוגיה זו ומסבירים שהיופי בדבר הוא שכך האדם יכול לבדוק את הקשר שלו לתורה ולעם ישראל, שכן דווקא בגלל שאין חיוב מוגדר לדבר, התשובה לשאלה עד כמה הוא רוצה לרקוד עם התורה ועם אחיו וקהילתו ועד כמה הוא מתחבר לשמחה הזו מעידה על מיקומו הפנימי האמיתי.

הסיפור המוכר והמפורסם ביותר בתנ"ך על מידת השמחה והחיבור הפנימי של האדם לעצם העובדה שהתורה מונחת לפניו הוא כמובן סיפורם של דוד מלך ישראל ואשתו מיכל. הפסוקים בספר שמואל מספרים לנו כי: "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותירא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בליבה". בעוד דוד המלך התמסר כל כולו לשמחה שבריקודים לפני ארון הקודש (בו היה מונח, כידוע, ספר התורה), מיכל חששה מהעובדה שהעם יראו את בעלה מתנהג כאחרון הפשוטים (ובשפתינו – היה חשוב לה ה"פאסון" והתדמית החיצונית יותר מהמהות האמיתית), ועל כך מספר הכתוב כי היא נענשה ולא היו לה ילדים עד ליום מותה.

 

הקשר בין סוכות ושמחת תורה

חג סוכות וחג שמחת תורה הם, כאמור, חגים נפרדים לחלוטין. ובכל זאת, מבחינה רוחנית ישנו קשר הדוק ביניהם - קשר אשר יכול להסביר טוב יותר מדוע הוחלט לאמץ את השיטה, הנהוגה והמוכרת לנו כיום, לפיה מחלקים את התורה ל-54 פרשות ומתחילים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה מיד לאחר סוכות. ראשית, חג סוכות זהו, כידוע לכל,"זמן שמחתנו", ובו אנו מצווים לשמוח. סיבות רבות יש לשמחה של סוכות (חלקן פורטו במאמר בשבוע שעבר) ולשמחה של שמחת תורה. מה שבטוח הוא שהמשותף בין השמחה הזו לשמחה הזו הוא ההודיה על עצם הזכות שניתנה לנו להיות קרובים אל מלך מלכי המלכים. בנוסף לכך, המהות של הסוכה היא עזיבת הבית והמעבר ל"דירת עראי". תפקיד אותה היציאה מהנוחות לעורר אותנו לוותר על ההרגלים הקבועים והקיבעונות ולזכור שכולנו עראיים בעולם הזה וכי רק למידת החיבור שלנו אל הבורא יש משמעות אמיתית וניצחית שתלך אתנו גם הלאה אחרי מאה ועשרים שנה. ביחס לתורה אומרת לנו המשנה ב'פרקי אבות': "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" ומבארת הגמרא כי על האדם לנהוג במצב שהתורה תהא עבורו עיקר ואילו כל מרדפי העולם הזה טפלים.

לצד ההקפות שנערכות בתוך בית הכנסת במהלך יום שמחת תורה התפתחה עם השנים מסורת של הקפות שניות. יסודה הוא ככל הנראה במאה ה-16 בצפת והרעיון העומד מאחוריהן הוא להביא את שמחת התורה, שהיא שמחתו של העם כולו אל כל שכבות הציבור. וכך, במוצאי החג (השנה ביום שני בערב) יוצאים המוני ישראל לחוצות העיר מבתי הכנסת עם ספרי תורה ורוקדים עמם לצלילי תזמורת. עם השנים הפכו ההקפות להמוניות יותר ולנקודת מפגש חשובה ומבורכת בין הציבור הדתי והציבור שאינו דתי.

אני ממליץ בחום לכל אחד ואחת, כולל למי שלא רגיל באירועים מהסוג הזה, להגיע אל חגיגות ההקפות השניות, לנשק ולרקוד עם תורתנו הקדושה ולחוות את אותה חוויה ששמרה עלינו מאוחדים כעם לאורך כל השנים. מובטחת חוויה מרגשת ומחזקת מאוד.

מועדים לשמחה, ניר אביעד


 הושענא רבה - שמחת תורה - וזאת הברכה

¯   מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה - מובא בגמ' (עבודה זרה דף ג.) : אמר הקב"ה לאומות העולם על טענתם שהם רוצים לקיים את התורה: מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכתו בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...

מצוות סוכה מוגדרת כמצווה קלה, אך היא אבן בוחנת לנסות בה את אומות העולם. מצד אחד מצוה קלה, דכל כך פשוט לצאת מהבית לתקופה קצרה וליהנות מהאוויר הצח, ואף אם תזרח השמש בחום היום ותפריע את שלוותם מעט – עדיין לא מובן פשר הסלידה מהסוכה והבעיטה בה?!

ביציאה לדירת ארעי יש צופן שבו משתקף ייחודו של העם היהודי על שאר גויי העולם.

"העולם הזה דומה לפרוזדור" - בזה טמון יסוד משנתה של האומה הישראלית. כל ההבלים הנעשים תחת השמש, החיים על כל תענוגותיהם, אינם מהווים תכלית לאיש מישראל, ועליהם אמר החכם מכל האדם: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" - תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מהשמש יש יתרון" (שבת ל:). חיי אנוש הם גשר מַעֲבר לטרקלין הצפון לו בחיי הנצח לעולם הבא. ובתפיסה זו של משמעות החיים אין כל כך הקרבה מהיהודי לצאת מדירת הקבע לדירת ארעי. היציאה לסוכה מהווה המשך להלך המחשבה של היהודי, ויוצא שיציאתו היא מדירת ארעי לדירת ארעי.

אך ישנה תפיסה שונה מזו, תפיסה שמהלכים בה רבים מהגויים, אלו הרואים את העולם הזה בתכלית קיומם, ובו שואפים למלא את כל תשוקותיהם לעושר ולכבוד. בהשקפה זו נראים חיי החומר בעולם כקבועים ועומדים, שבהם סוד הסיפוק והאושר. וכשאנו באים לומר לגוי: עזוב לרגע קט את זרם החיים השוטף! צא מדירתך הקבועה ועבור לדירת ארעי - נעוצה בזה הקרבה גדולה מצידו, וויתור על גשמיות אשר בה הוא רואה את תכלית חייו.

לכן, כשרצה הקב"ה לנסות את אומות העולם אם ראויים הם לקבלת התורה, מנסה הוא אותם במצוות סוכה - הקלה יחסית, אך משמשת אבן מבחן לתפיסת החיים ומשמעותם. הגויים אינם יכולים להבין משמעות חיים זו, ולכן בעטו בסוכה ויצאו ממנה. הגויים, לא בלבד שאינם יכולים להסתגל לסוכה, אלא בועטים הם בה, ומתנכרים לערכים הנעלים והמקודשים הצפונים במצוות הסוכה – כמו שכתוב בתהילים (פרק ב'): "למה רגשו גויים... ננתקה מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". ופירש רש"י: ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו. מסיבה זו על מצוות סוכה נאמר "למען ידעו דורותיכם...", כי בזה טמון היסוד האיתן של התורה והמצוה שניתנו לעם הנבחר (עפ"י תורת המועדים).

 

מהלכות הושענא רבה:

א. לא יסתור סוכתו בהושענא רבא אף אם סיים לשבת בה. החל מזמן מנחה קטנה - מפנה מהסוכה הכלים והרהיטים ומכין הבית לכבוד שמיני עצרת.


1

ב. ד' המינים באמירת ההושענות: העיר רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שגם בעת אמירת ההושענות יש להחזיק את הלולב בימין והאתרוג בשמאל (משנ"ב סקט"ו), והתרעם על אלו שהחזיקו את הלולב והאתרוג ביד אחת והסידור ביד השניה, אלא יש להחזיק הלולב בימין והאתרוג בשמאל, ובעת ההקפות יש להחזיק את הסידור בזרועות ידיו. ובביאור הגר"א (ריש ס' תר"ס) הביא מילקוט תהילים "כיצד סדר ההקפה: כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים לולביהם בידם הימנית ואתרוגיהם בשמאלית ומקיפין", הרי שגם בעת ההקפות הלולב בימין והאתרוג בשמאל. אולם הוסיף, שאם אי אפשר לו כגון זקן, א"צ להחמיר בזה ויוכל להחזיק את הסידור בידו השניה (רבי יוסף שוב שאל את הגרי"ש מדוע אינו מקפיד ע"כ בשנותיו האחרונות, והשיב שאינו יכול בשופו"א לעשות כן).

ג. הסתפק רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, לגבי הערבות בהושענא רבה, אם כדאי ליטלן מהלולב, דכיוון דנעשה בה מצווה אחת - נעשה בה מצוה נוספת, אולם כמדומני שיש בזה משום הורדה מהקדושה, עכ"ד. והנה ה"ביכורי יעקב" (ס' תרס"ד ס"ק י"ח כ') כתב: אם התירו אגדו של לולב לאחר נטילה, ונטל הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה. ואפשר דאפילו לכתחילה יכול לעשות כן, עכ"ל. ויתכן שאכן בזה הסתפק ה"ביכורי יעקב" אם יש בזה הורדה מהקדושה (וה"משנה ברורה" העתיק דבריו, אולם השמיט את סוף דבריו.).

 

מהלכות שמחת תורה:

א. ההקפות - בענין ישיבה בבית הכנסת בשעת ההקפות: יש איסור לשבת כשעומדים עם ספר התורה. וע"כ יש נהגו ליישב בזמן ההקפות רק כשמחזיקים הס"ת בידם, כך נהג החזו"א כשישב בהקפות החזיק ס"ת קטן בידיו, ופעם בא רב לשאול את החזו"א שאלה באמצע ההקפות. כשקם והלך - אמר החזו"א לסובבים, כי הלה שכח או לא ידע מההלכה שאסור לשבת בשעה שעומדים עם הס"ת. ורבי ש.ז. אויערבך הקל לשבת בזמן ההקפות, כיון שאנשים רוקדים סביב הס"ת בעיגול ועומדים יחד ומחזיקים זה את זה בפחות מג' טפחים, א"כ הוי כמחיצה סביב הס"ת ומותר לשבת. ומ"מ בהקפה הראשונה - בכל אחת משבע ההקפות שמקיפין הבימה עם הס"ת בפעם הראשונה שהיא עיקר המנהג - יש לעמוד.

ב. ס"ת פסול הוא מוקצה מחמת חסרון כיס בכל שבת ויו"ט, ואסור בטלטול, דכיון דמקפידים שלא ללמוד מתוך ס"ת פסול ומייחדים לו מקום, א"כ עומד הס"ת לתיקון והוא אסור בשבת ויו"ט. מ"מ בשמחת תורה נהגו להקיף גם בס"ת פסול, ואין חשש (שם ושש"כ פכ"ח סכ"ד). ג. אין לתת לקטן ס"ת בהקפות. ומצינו כעין זה דמסרו לקטן חשיב 'אבידה מדעת' (ב"ב פ"ז:). ד. מדיני האבל על אביו ואמו בהקפות שמחת תורה - קיימים מנהגים שונים: הגרש"ז סבר דמותר לו להקיף הקפה אחת עם ס"ת, אך לא ירקוד. כך הורה לרבי יצחק ברודיאנסקי כשהיה תוך י"ב חודש על אביו. ואף שהדבר כאבלות בפרהסיה, דהוא מכהן כמשגיח בישיבה, מ"מ הורה לו לא לרקוד. וכן נהג החזו"א כשהיה אבל על אמו. והגרי"ש כתב (קובץ תשובות ח"ב סל"ז) שאבל יכול להשתתף בין בהקפות ובין בריקוד, רק שיש לו למעט יותר ממה שרגיל. וכן מותר לאבל להשתתף בסעודה לכבוד חתני תורה ובראשית (תרס"ט סק"ח) (קובץ תשו' ח"ב ס' ל"ז).  ה. מותר לטלטל ס"ת לקריאת התורה בשמחת תורה, כיון שצריכים כולם לעלות לתורה הקלו. ו. מאיזה גיל אפשר לתת לילד לעלות לתורה בשמחת תורה? רבי ש.ז. אויערבך הקפיד שלא לתת עליה לתורה לילד שלא מבין עניין העליה לתורה, והורה לגבאי לתת רק לילד מגיל 9 הלומד גמרא.

ז. לא אומרים י"ג מידות בשמחת תורה, לפי שכולו שמחה ("שלמי מועד" פמ"א לרבי ש.ז. אויערבך).

ח. הנוסח בתפילה "את יום שמיני חג העצרת הזה" - אמר בטעות "את חג הסוכות" - כל שלא סיים הברכה חוזר ל"ותתן לנו". אם עקר רגליו לא חוזר, כי יש ספק בזה (הגרי"ש תרס"ח סק"ב ג'). ט. בן חו"ל הנמצא בא"י בשמיני עצרת רשאי להשתתף בריקודי ההקפות של בני א"י, ואין בזה חשש של ריקוד אסור ביו"ט, דגם זה בכלל כבוד התורה שישתתפו גם הם בשמחת התורה שבא"י. ובן חו"ל הנמצא בא"י לא יאכל בשמיני עצרת בסוכה (הגרש"ז).

¯   מובא בירושלמי (סוכה פרק לולב וערבה פ"ד סוף ה"ג): ז' הקפות של הושענא רבה כנגד ז' הקפות דיריחו. ויש לדעת למה עושים בסוכות זכרון להקפת יריחו שהיו בניסן? מבאר רבי יצחק וויס זצ"ל (ראב"ד ירושלים): מובא בסידור יעב"ץ, שגמר מלחמת גוג ומגוג יהיה בהושענא רבה. ובספרי (פ' וזאת הברכה) עה"פ (דברים ל"ד א-ג) "ויראהו ה'... בקעת יריחו עיר התמרים", מלמד שהראהו איך גוג וכל המונו יפלו בבקעת ירחו. וכיוון דביום בוא גוג תהיה מפלתו בבקעת ירחו, לזאת אנו עושים הקפות זכר להקפות אלו, וכמו שאז ע"י ז' הקפות גברה עליהם יד ישראל, כך יהיה גם לעתיד לבוא במהרה בימינו אמן (שי"ח יצחק – מכון ירושלים).

 

¯   זכותן של נשות ה"חברא קדישא" - יש קהילות שנהגו שההכנסות מהעליות לתורה - קודש ל"חברא קדישא". ומנהג יפה היה שלפנות ערב באו נשים צדקניות מה'חברא קדישא' לבהכ"נ, וכל אחת הוציאה ס"ת מהארון, והכינו אותו לקריאה והלבישה אותו במטפחת מיוחדת לכבוד החג (מנהגי סוכות ב"שבע קהילות" קובץ המועדים).

 

¯   חג שמיני עצרת בסוף ימי חג הסוכות - יש להבין הטעם שקבעו בסוף חג הסוכות שמיני עצרת, מה שאינו כן בפסח שאינו נוהג אלא שבעה ימים.  והנה רש"י מפרש "עצרת" - עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בנו לסעודה לכך וכך ימים, כיוון שהגיע זמנו להיפטר, אמר: בני, בבקשה מכם עכבו עוד יום אחד. קשה עלי פרידתכם - והטעם שקשה כביכול להקב"ה הפרידה בחג הסוכות יותר משאר ימים טובים, מבאר ה"חזקוני": משל למלך שבאו בניו להקביל פניו, בפעם הראשונה אמר להם מתי תחזרו לי, אמרו לו לחמישים יום, פטרם לשלום. שניה אמר להם מתי תחזרו, אמרו לו לד' חדשים, פטרם לשלום. בשלישית אמרו לו, לא נוכל לחזור עד לאחר ז' חדשים, א"ל א"כ בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד, כדי שאשבע בראייתכם מאחר שתאחרו כ"כ, לפיכך אין עצרת לישראל בפסח - לפי שחוזרין בשבועות, ולא בשבועות - לפי שחוזרין בסוכות, אבל בסוכות שאין חוזרין עד פסח מפני הגשמים, ע"כ הקב"ה עוצרן יום אחד.   

                        

¯   השמחה בשמחת תורה - יש להבין מדוע נבחר דווקא שמיני עצרת ליום של שמחת תורה, ואם בגלל שמסיימים בו את התורה, הרי מצינו שבמערבא היו מסיימים את התורה רק אחת לשלש שנים, כך אומרת הגמ' במגילה דף כ"ט. האם יעלה על דעתנו שקיימו שם שמחת תורה רק פעם בשלש שנים? ועוד יש להבין, הרי הזמן המתאים יותר לשמוח עם התורה הוא בחג השבועות, שבו קבלנו את התורה?! מבאר האדמו"ר מקוצק זצ"ל: "שמחת תורה" אינה על העבר. שכן, מיהו זה אשר ירהיב עוז בנפשו לומר שלמד את התורה, ועל כך הוא שמח ורוקד? אלא, "שמחת תורה" היא קבלה לעתיד, וביום זה שמח היהודי מתוך תקוה ואמונה שיזכהו ה' ללמוד את התורה ולקנות את קנייניה.

 

¯   שמחת תורה - ה"ראשית חכמה" אומר: מי שלומד תורה לשמה - זוכה לרוח הקודש, ולא כמו דוד וחבריו, אלא כמו שאנו אומרים בתפילה של אחרי י"ג מידות בג' רגלים: רוח חכמה ובינה ודעת ה'. יש רוח שהקב"ה משרה על האדם שלומד ומשתדל לקיים המצוות לשמה, דמקבל הוא השראה ומתדבק לבוראו.

 

¯   מפני מה לא נקבע יום "שמחת תורה" ביום "מתן תורה" - חג השבועות? כאשר ביקש הקב"ה לתת תורה לישראל, חזר הקב"ה עם התורה על כל האומות ולא קיבלוה. מה עשה - כפה על ישראל הר כגיגית ונתן להם את התורה. בעל כרחינו קיבלנוה, כי לא ידענו מה טיבה. רק כעבור זמן נודע לנו מה גדול ערכה ומה רב יקרה. לפיכך ראוי לשמוח בשמחת התורה ולקבוע יום "שמחת תורה" חצי שנה לאחר זמן קבלתה.

 

¯   אין התורה מתגלית אלא לאוהבה - כך הוא דבר תורה, אינו מתגלה אלא לאוהבה, יודעת התורה שחכם לב ההוא מסבב שער ביתה כל יום, מה עשתה, גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז ומיד חזרה למקומה ונסתרה. כל אלו משם לא ידעו ולא הסתכלו אלא הוא בלבדו, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, וע"כ התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה לעורר עמו האהבה. וע"כ בני אדם צריכים להיזהר ולרדוף אחר התורה להיות מן האוהבים שלה (זהר שמות צ"ט).

 

¯   "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש, ותן חלקנו בתורתך" - יש לדעת מה הקשר בין בנין ביהמ"ק לבקשת 'ותן חלקנו בתורתך'. והנה הרמב"ם (בפי"ב מהל' מלכים ה"ד) כתב, "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל". א"כ בקשתנו שיבנה ביהמ"ק ונהיה פנויים לעסוק בתורה במנוחת הנפש.

 

¯   "אם ראשונים כבני מלאכים.." - בגמ' שבת דף קי"ב שנינו: אמר רב זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים כבני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים. ויש להבין, אם רצו חכמים להמחיש את ריחוק המדרגה שבין דורות ראשונים לאחרונים, מדוע להמשיל בני חורין לחמורין, מדוע לא להשתמש בלשון נקיה? מבאר רבי חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל: שינוי בכמות - גם אם הוא גדול מאוד, לעולם הוא ניתן להשלמה, וגם אם אין לו השלמה, על כל פנים יש לנו בו השגה של דעת, שהמועט שלפינו מלמד על המרובה, לפי ששניהם היום בני מהות אחת. לא כן שינוי באיכות, לא לבד שאין לו תקנת השלמה, אלא שאין האיכות השפלה כלל בתודעתה את מהותה של האיכות העילויית, אין ביד אדם להשיג דעת מלאכים, כשם שאין ביד החמור לגעת בתפיסת דעת אדם, ואילו עלה בידינו לצרף מוחות של כמה אנשים ולאמדם לחטיבה, בוודאי היינו מקבלים מח גאוני. אבל צירוף מוחות של חמורים, רבים ככל האפשר, לא יתנו בידינו מוח אנושי אחד, והיא שלימדונו חכמינו, ששינוי בין דורות ראשונים לאחרונים, הוא שינוי באיכות, שאין לו קצה השגה, כדרך שאין לאדם השגה בדעת מלאכים, כך חמורים לא משיגים דעת בני אדם, ולכן חז"ל השתמשו בביטוי, אם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים.

 

¯   "שמחת תורה" - בגמרא לא מצינו שיום זה נקרא 'שמחת תורה'. ב"טור" כתב: קורין אותו 'שמחת תורה', לפי שמסיימין בו התורה, וראוי לשמוח בסיומו. וה"מטה משה" כתב הטעם שנקרא 'שמחת תורה', דבשעה שסיימו ישראל את התורה, בא השטן לפני הקב"ה לקטרג, ואומר, ישראל לומדים תורה ואינם גומרים אותה. אמר לו הקב"ה, סיימוה, והשטן משיב, אע"פ שסיימוה אין מתחילין אותה, וכשמתחילין אותה פר' בראשית, משיב לו הקב"ה, הלא התחילוה. נמצא שהשטן אינו יכול לקטרג, ע"ש זה נקרא שמחת תורה. ובספר המנהגים הוסיף ששמחתינו שהקב"ה נהיה סניגור לפנינו נגד המקטרג, שלא יקטרג עלינו.

 

¯   גדולה תפילה בשעת החיתום - גמר החיתום האחרון - בהשכמת בוקר יום שמיני עצרת (זוהר ומדרש).

 

¯   כתב הזוהר (ויקרא ל"ב.): בשמחת תורה כל מה שאדם מבקש - הקב"ה נותן לו. וידע האדם לבקש בקשות רוחניות לו ולמשפחתו, ובקשות גשמיות שיהיו כלים לתפקידיו הרוחניים.

 

¯   לפני תפילת מוסף אומרים תפילת גשם, ואישה המתפללת בביתה תמתין להתפלל מוסף עד השעה שבה יתחילו "מוסף" בבית הכנסת הקבוע של בעלה, ואז תוכל לומר מוריד הגשם.

 

¯   "גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ" (תענית ז:). - כשהקב"ה ברא את העולם - היתה לו מטרה שהברואים יכירו שיש מי שברא את כל הבריאה המופלאה הזו, ויהיו הברואים נושאים עיניהם למרום ויכירו את בוראם, יודו לו ויתפללו לפניו. ולפיכך לא המטיר הבורא גשמים עד שאדם הראשון ביקש עליהם. ועתה כשבנ"י מתקבצים בבתי כנסיות ומתפללים ומבקשים על ירידת הגשמים, הושגה מטרת בריאת שמים וארץ על ידם, ונוצרת שעת רצון במרום. ולכן שבחו חז"ל את יום ירידת הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, או כמו שאמרו שם "שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת  בו". או ש"יום ירידת הגשמים כיום קיבוץ גליות".

 

¯   שמחת התורה וכבודה - בשעה ששמחים עם התורה ורוקדים עם ספרי התורה, יש לשים לב לדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד) אין כבוד התורה אלא לעשות ע"פ חוקיה ומשפטיה. ומה נואלו אלה החושבים שכבוד התורה מתבטא בזה שמנשקים התורה ורוקדים לפניה, ומסדרים לפניה דברים חיצוניים, כבוד התורה האמיתי הוא קיום דברי התורה. והמרקד לפני התורה ואינו חרד לדברי תורה אין זה מכבד אלא מנאץ רח"ל.

ומפורסם הסיפור על ישראל סלנטר זצ"ל שפעם בשעת שמחת תורה לפתע פרש מבין הרוקדים, התיישב בצד ופרץ בבכי. תלמידיו הגדולים נבוכו, עד שאזר עוז ר' אליהו לוינזון זצ"ל (שהיה כתלמיד חבר לגרי"ס) ושאלו: ילמדנו רבינו בכיה זו בעיצומה של שמחת תורה על שום מה. נענה רבי ישראל והשיב לו: כשאנו שמחים על התורה נתתי אל ליבי להתבונן, האם אכן אנחנו שומרים עליה כראוי ומכבדים אותה במשך כל ימות השנה? ופרצו כולם בבכיה. אך לאחר מספר דקות קם רבי ישראל ממקומו ופנה אל תלמידיו ואמר: אדרבא, זה גופא מהווה סיבה לשמחה, שאם אנחנו בוכים על חילול כבוד התורה ומצטערים על  שאנחנו לא לומדים כדבעי, אות היא שאנחנו מקושרים באמת עם התורה, כי אם לא כן, לא היינו בוכים על דבר שאין לנו שייכות אליו. זהו שמחת התורה האמיתית והרגשה זו צריכה למלא את חלל  הלב בשעה שרוקדין ומפזזין לפני התורה, להרגיש ולחוש את השייכות האמיתית שיש לנו עם התורה, ומי שאין לו שייכות עם התורה ומפזז ומרקד לפניה, עליו ניתן להמליץ את דברי הרמב"ם, שאין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיו ומשפטיו (דעת שרגא).

 

¯   הגבהה הפוכה - ישנם מקומות רבים אשר לשם שמחה של מצוה הם נוהגים בשמחת תורה לשנות את אופן הגבהת התורה, שבמקום שהכתב יהיה כלפי פניו, וע"י סיבובו יהא נראה הכתב לכל. הם תופסין בעמודים ומהפכין שיהא הכתב כלפי העם, והיריעה החלקה כלפי פניו, וכבר כתב ה"אשל אברהם" מבוטשאטש (ס' תרס"ה) שזה רמז להא דאיתא במסכת אבות "הפך בה והפך בה דכולה בה".

אולם ה"שערי אפרים" (שער ח' ס' ס"ב, ובשער י' סעיף ט"ז) מפקפק במנהג זה, על כן יש עדיפות לתת המצוה לתלמיד חכם אף שלא יוכל לעשות הגבהה כזאת. וכבר העיד רבי חיים פריימן זצ"ל שהיה נוכח שנים רבות בשמחת תורה במניין של ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, והוא היה מבקש לזכות במצוה של הגבהת ספר התורה שכתוב על זה שמקבלים שכר כולם (היות וכל השנה נותנים לו עליות הוא רוצה פעם אחת בשנה לזכות במצוות הגבהת ספר התורה), והיה נוהג לעשות הגבהה ולא שינה מהגבהה הרגילה (שמחת המועדים דף רי"ח).

 

¯   הנחת נר בארון הקודש - כתב ה"אליהו רבה" (ס' תרס"ט סק"ה): היות ומוציאים את כל הספרי תורה ומשאירים הארון קודש בלי כלום, ע"כ יש נוהגים להניח בתוך ארון הקודש נר דלוק שגם מרמז על נר מצוה ותורה אור. וה"משנה ברורה" (ס' קנ"ד ס"ק ל"א) מביא שהט"ז מפקפק בזה, דהוי דופן הארון הקודש תשמיש לזה. ורבי שריה דבליצקי שליט"א אמר שהליטאים לא נהגו כן, מ"מ אצל בהרבה מקומות של החסידים בפרט בחו"ל נוהגין כן.

¯   שמיני עצרת - נעילת החג - פעם שוחחו חסידים ביניהם, על מה שמצינו בסוף פסוקי דזמרא, שאומרים פעמיים "כל הנשמה תהלל קה...". היה שם חייט אחד ששמע את דבריהם, ואמר להם שהוא חושב שכשם שכשגומרים לתפור בגד עושים תפירה כפולה בסופו כדי שלא ייפתח, כמו"כ כשגומרים להלל את ד' אומרים את הפסוק האחרון ב' פעמים כדי לחזק העניין. נהנו החסידים מדבריו. וכן מצינו בשמיני עצרת שהוסיפו עוד יו"ט הנקרא "עצרת", ואחד מהטעמים מובא בספרים, שע"י יום זה יוכל לשמור ולאצור בקרבו את קדושת ימי החג, כמו מחרוזת של פנינים שכשמשחילים אותן בחוט – אינן יכולות להתקיים אלא אם כן עושים קשר שיעצור את הפנינים מלהיאבד. כן הדבר בנעילת הימים הקדושים והנוראים וימי הסוכות, שכלל ישראל אגרו בהם הרבה מצוות ומעשים טובים וקבלות טובות על העתיד, צריכים לקושרם בשמיני עצרת ולאוצרם שלא ילכו לאיבוד (ויצב אברהם" ע' מ"ט).

 

וזאת הברכה

¯   חידות לפרשה: א. איפה רמוז בפרשה פטירת הרמב"ם? ב. "אין קוראים בתורה אלא בזהב כסף ונחושת" - מה משמעות הדברים? ג. כמה פרקים ישנם בכל התלמוד הבבלי? תשובות בסוף העמ'.

 

¯   "ויבכו בנ"י את משה" - ובאהרן בכו "כל" בית ישראל, מדוע? מבאר ה"חזקוני": לפי שכשמת אהרן מי הוא הרואה את משה בוכה ולא יבכה הוא. וה"אור החיים" מבאר: כי למיתת אהרן לא ידעו לפני שמת, ופתאום ראו שמת, דבר זה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, משא"כ משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחתיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנוכי מת.. אינני עובר..." ולכן לא בכו בהספדו כאהרן.

 

¯   "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור" - הקב"ה קבר את משה, וזכה לכך משה בגלל שמשה התעסק בארונו של יוסף במצרים ולא התעסק בביזת מצרים, לפיכך התעסק הקב"ה בכבודו ובעצמו בקבורת משה רבינו. ומכאן דרש רב שמלאי (בגמ' מכות דף י"ד.): תורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים  דכתיב "ויקבור אותו בגיא". "ויקבור אותו בגיא" - ג' סימנים ניתנו על קבורת משה: א. שנאמר "בגיא". ב. בארץ מואב. ג. מול בית פעור. ואעפ"כ לא ידע איש קבורתו. כי לא קברו איש אלא הקב"ה (חזקוני).

 

¯   "מול בית פעור" - בגמ' סוטה דף י"ג: מובא: כבר שלחה מלכות הרשעה אצל מושל בית פעור, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה - נדמה להם למטה. עמדו למטה - נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות, אותם שעומדים למעלה נדמה להם למטה, ואותם שעומדים למטה - נדמה להם למעלה. לקיים מה שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו". והטעם שנקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור. ומובא שם בתוס' בשם המדרש דבכל שנה ושנה בזמן שחטאו ישראל לבנות מואב, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשרואה קברו של משה, חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו.

 

תשובה לחידה א. "ויתמו ימי בכי אבל משה" - ב'כ'י' - ב' - בשבוע (יום שני). כ' - לחודש. י' - טבת (חודש עשירי). "בכי אבל - בגימטריה ס"ה - שנת ד' אלפים תתק ס"ה (עטרת רש"י בשם צמח דוד).

תשובה לחידה ב. הימים שבהם קוראים בתורה: ז' – שבת, ה' – יום חמישי, ב' – יום שני, כ' – כיפורים, ס' – סוכות, פ' – פסח, נ' – נר חנוכה, ח' – חודש, ש' – שבועות, ת' – תענית.

תשובה לחידה ג. תקכ"ד פרקים, כמנין "תלמוד בבלי" (אוצר הידיעות חלק ג' פרק מ"ד).

מדמעות לריקוד - סיפור

מעשה ביהודי מבוגר שהקדיש את חייו לשמש את תלמידיה של ישיבת פונוביז'. באהבה ובמסירות היה מקרצף את מרצפותיה, מבריק מעקותיה ומבהיק את שמשותיה. ניצול שואה היה האיש. רק הוא ניצל, אשתו וילדיו נותרו שם, בעמק הבכא. ערירי ובודד עלה לארץ הקודש, וכשם שבא בגפו כך נותר בגפו, מכונס בתוך עצמו, אינו מדבר על שאירע "שם", אך בנפשו פנימה התרגשו סערות אדירות של הרהורים נוגים ומחשבות מעיקות על העולם שחרב ואיננו. היה זה בשמחת תורה. בחורי הישבה רקדו בעוז עם ספרי התורה, ובתווך הרב כהנמן זצ"ל, מייסד הישיבה. מן הצד עמד השמש הזקן, מחא כפיים מיובלות בהתרגשות בעודו נפעם מן הריקודים, משמחת התורה ומבחורי החמד שקיפצו בעליזות לכבודה של תורה. עוד החיוך נסוך על פניו, חלפו מול עיני רוחו דמויותיהם של ילדיו הקטנים. פנים גדושי אושר ילדותי, תמימות, נעדרי תככים וערמומיות. ילדים יהודים טהורים וקדושים שנרצחו בטהרתם ובקדושתם. כפיו האטו את מחיאותיהם, עד שפסקו לחלוטין. שרירי פניו המחייכים רפו והפכו לעווית וגופו החל רוטט למראה חזיון נורא הוד שעלה בהרהוריו, מה היה אם. אם לא היו ילדיו בבת עינו נרצחים על ידי הנאצים ימ"ש, וודאי היו רוקדים כעת במרץ ומפזזים לכבוד התורה. ניצוצות של אושר היו בורקים מעיניהם והוא היה משתלב ביניהם, כתף אל כתף ורוקד עמם בשמחה ובהתלהבות. אם לא היו נרצחים. עתה אפשר עצמותיהם הצעירות מפוזר אי שם. שקית הדמעות שבעיניו שתדיר דרוכה היתה לספק חומר מרווה לעיני בעליה הדווי, כבר פתחה את נרתיקה בעת שרגליו נשאוהו בכבדות אל הרב מפוניבז' וזעקה מרה וגדולה יצאה מפיו: "רבי! הילדים!". לא היה צורך ביותר מכך. הרב מפוניבז' בעצמו איבד את רעייתו ואת ילדיו בימי האופל, ויבכו שניהם איש על צוואר רעהו, על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. מיד אחר כך נשא הרב מפוניבז' את ראשו ויאמר: "עליהם איננו צריכים לבכות. הם נרצחו על קידוש ה' והתעלו לדרגות גבוהות ונשגבות, בגן עדן מנוחתם, אפופים אושר נצחי. הם בחברת הצדיקים הקדושים והטהורים. אנחנו צריכים לבכות עלינו, שנותרנו כאן בעולם הזה, לדאוג שהחיים שניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם, אכן יהיו מנוצלים למטרתם האמיתית. אם לא ננצל כיאות יום אחד שקיבלנו לחיות כאן, כלום איננו משמידים אותו ושורפים אותו לאפר?... חיבק הרב מפוניבז' את השמש הדווי, והחלו השניים לרקוד בצוותא. אט, אט. עיניים דומעות ורגליים רוקדות. הריקוד עלה והתפשט על פניו של האיש הדווי, עד ששבו פניו לחייך. יש עוד מה לעשות בעולם הזה. כל יום הוא מתנה. הרגליים נישאו, בחורים הצטרפו, ויגדל המעגל, ויגברו הריקודים ואת המסר שהונצח בליבם של הנוכחים, העבירו הם לדורות הבאים. כל יום הוא מתנה וצריך להשתמש בה כיאות.

מעשה נפלא על רבי אברהם בעל "מעלות התורה", אחיו של הגר"א זצ"ל שהיה גר רחוק מהעיר וילנא, פעם אחת הגיע אליו אגרת מרבינו הגר"א, שהוא חפץ ללמוד עמו בצוותא, ומבקש ממנו שיבוא לגור בעיר וילנא. אחיו השיב לו, שהוא היה רוצה מאד בזה, אבל זוגתו הצדקנית אינה מסכמת לעזוב מקום מגוריהם בשום אופן. והסיבה לכך היא מפני מעשה שהיה, כי ידוע שהאתרוגים לא היו גדלים בפולין וסביבותיה, והיו מביאים אותם ממדינות רחוקות. היו האתרוגים יקרים, והקהילה היתה קונה אתרוג, וכל אחד מבני הקהילה שלא היתה לו האפשרות לקנות בעצמו היה מברך עליו. פעם אחת היתה סכנת דרכים באותו מקום קודם חג הסוכות ולא הביאו אתרוג לעיירתם. וקודם חג הסוכות הביא אחד אתרוג לשם, וביקש עבורו סכום גדול מאד, ונתכנסו פרנסי הקהל ודנו בכך, והחליטו שאין להם האפשרות לקנות האתרוג במחיר גבוה כזה. רבי אברהם זצ"ל כששמע החלטת הקהילה חזר לביתו בצער, ואמר לזוגתו הרבנית שהשנה לא יהיה אתרוג בחג, וסיפר לה את כל המעשה. והיא בשמעה זאת נחרדה ואמרה: איך יתכן חג הסוכות בלי אתרוג? והם עניים היו, ולא היה להם ממון לקנותו, אבל היתה להם דירה נאה שקיבלו מהוריה בנישואיהם, ומיד אמרה לבעלה: הבה נמכור את הדירה שלנו ובדמיה נקנה את האתרוג, ואנו ניכנס לדור בצריף פשוט כמו כל העניים. והוא הסכים עימה. מיד הלך ר' אברהם ולווה מעות כסכום דמי האתרוג, וקנה את האתרוג. ולאחר החג מכרו את דירתם הנאה, ונכנסו לדור בצריף קטן כמו כל העניים, וברוב הדמים פרעו את החוב. ועכשיו כשבאה האיגרת מהגר"א, אמרה הצדקנית, שבכל יום כשעוברת על יד הדירה הנאה שהייתה שלהם, והיא נזכרת שמכרו דירה נאה כל- כך עבור קיום מצות אתרוג, אין לה הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם. והנאה הזו אינה יכולה להפסיד, ולכן אינה רוצה לעזוב את העיר הזאת שהם דרים בה, ולא תיפרד מכאן, ע"כ. והנה מצד הדין בוודאי שאין צריך לפזר ממון כל-כך ולמכור את דירתם עבור כך. אבל באהבת השי"ת שהיתה בהם, הסכימו לכל זה. להודיעך כמה חביבות מצות על ישראל (שלמי תודה).  

ועוד מעשה שהיה עם הגר"א היה מדקדק בארבעה מינים, וישם כל מעיניו שהאתרוג יהיה מהודר שבמהודרים, ובאותו הזמן היו ישראל יגעים להביא האתרוגים ממרחקים, ושלחו שליחים לבקש ולמצוא אתרוגים כשרים ומהודרים, כי לא היה במקומם. פעם אחת שבו השלוחים בידיים ריקניות, והיה רעש גדול בכל בעיר על כך. וביותר הצטערו מאד על רבינו  הגר"א ודאבונו אם לא יקיים מצות ד' מינים כדרכו בקודש. ושלחו מקורבי הגר"א שלוחים לבקש אתרוג ולקנותו אף בדמים מרובים מאד, ולא עלתה בידם, עד שנזדמן להם איש אחד שהיה לו אתרוג מהודר ויפה כראוי, אבל לא רצה למכור להם אף במחיר גדול מאד. ונאלצו לגלות לו כי האתרוג הוא בעד הגאון מווילנא, וכששמע זאת הסכים למוכרו, אבל התנה עמהם בתנאי מפורש, כי שכר המצוה הזאת שיקיים הגר"א עם אתרוגו, יהא עבורו. והשליחים הוכרחו לנענע לו בראשם ולהבטיח לו זאת. כשחזרו השלוחים היתה בליבם שמחה גדולה שהשיגו האתרוג, אבל גם צער גדול על שנאלצו להסכים לתנאי הזה ולצער את הגר"א. אבל מה מאד הופתעו כשבאו להגר"א והביאו לו האתרוג, ואמרו לו זה התנאי שהתנה המוכר, וכששמעו זאת, נהרו וזהרו פניו הק' משמחה ועליצת הנפש, ושאלוהו תלמידיו לדעת מפני מה הוא שמח כל-כך, וענה ואמר, כי כל ימיו היה מצטער אימתי יוכל לקיים לכל הפחות מצוה אחת כתיקונה שלא על מנת לקבל פרס, כמאמרם באבות (פ"א מ"ג): "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ועתה הזמין לי יוצרי מצוה יקרה כזאת שלא על מנת לקבל פרס, ואיך לא אשמח על כך ויתמלא ליבי שמחה וגיל (שלמי תודה).

 



 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים