בניית אתרים בחינם

 







כ"ג חשון ה'תש"פ



אישה היא מן עניין שכזה, שכל כמה שתתעמק בו, עדיין תמצא חידושים על גבי חידושים.


      א-לוקים נותן את החיטה אבל אינו אופה את הלחם (פתגם אוסטרי)


     א-לוקים נותן תולעת לכל ציפור, אך הוא אינו זורק אותה לקן (פתגם שוודי)


     דע מה שאתה אומר, אך אל תאמר כל מה שאתה יודע (פתגם הולנדי)

"ואהבת לרעך כמוך"

     בעל תשובה אחד, שזה כמה שנים הוא עולה ומתעלה במעלות התורה והיראה, סיפר דבר נפלא ביותר, על השתלשלות הדברים שגרמו לו להתקרב לדרך התורה והיראה, וכך סיפר הבעל תשובה:

     אני גדלתי כגוי גמור, להורים גויים בסביבה גויית, ולא ידעתי כל השנים ממשהו אחר. לאחר שגדלתי והייתי לאיש, התחלתי לעבוד במסעדה אחת של גויים. יום אחד ניגש אלי בעל הבית ואמר לי, שהוא נוסע לכמה ימים לחופש, והוא נתן לי את המפתחות של המסעדה, והורה לי שבכל לילה לאחר שהקונים האחרונים עוזבים את המקום, יהיה תפקידי לנקות את כל המסעדה, ולזרוק לפח הזבל שבחוץ את כל האוכל שנשאר, וכך אתנהג עד שובו.

ביום הראשון, כשראיתי שנשאר הרבה אוכל, חשבתי לעצמי,  שממש חבל שאנשים לא יהנו מהאוכל, ולא היה לי לב לזרוק את האוכל לזבל, על כן, החלטתי לחלק את האוכל שנשאר לאותם הנצרכים לו.  והנה באותה רחוב, ממול המסעדה, היה "מושב זקנים" של גויים, ובערבו של יום לקחתי את כל האוכל, ונכנסתי ל"מושב זקנים", והתחלתי לחלק את האוכל להזקנים הגויים שהיו שם,  וכמובן שכולם נהנו מאוד להתעדן עם מאכלים מיוחדים של מסעדה יוקרתית.  אמנם היה שם גוי אחד, שהוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקבל את האוכל ממני, וביום הראשון חשבתי אולי זה מקרה, אמנם כאשר הדבר חזר ונשנה כמה ימים, שהלה התעקש לא לקבל ממני את האוכל, שאלתי אותו למה הוא לא אוכל, והלא כולם אוכלים והוא לא צריך להתבייש, וכמו כן נשאר הרבה אוכל, וזה ממש חבל שהוא לא אוכל את זה, במקום שזה ילך לפח הזבל . והנה אז אמר לי הגוי דבר אחד שזעזע אותי נוראות, הגוי אמר לי "אני לא רוצה ליהנות ממך בגלל שאתה יהודי!" כששמעתי את דבריו, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, ואמרתי לו "האם אתה נורמאלי?? האם אני יהודי?? מי כמוני יודע שנולדתי להורים גויים,  והם גידלו אותי כל השנים, ואני גוי גמור!! למה אתה אומר לי שטויות כאלו שאני יהודי?" אך הגוי התעקש ואמר לי "שמע היטב,  מחשבה כזאת, שיהיה לך "עקסטערע געפיל", לחוס על האוכל שנשאר, ולחלק את זה לאנשים, ולא לזרוק את זה לפח – זה שייך רק ליהודי ולא לגוי! – אשר על כן – אינני רוצה ליהנות ממך!"...  מספר הבעל תשובה "כששמעתי את דבריו, חלחלה אחזתני, והתחלתי לחשוב, אולי יש איזה ממשות בדבריו "... והמשיך הבעל תשובה לספר: "התקשרתי מיד לאבי, ושאלתי אותו על מוצאי, אולי אני יהודי"... אך אבי אמר לי, שלא אשגע אותו בשגיונותיי, ואפסיק להפריע לו עם דברים שאין להם שום הגיון ושכל. אך לאחר שנקפו ועברו הימים, החלטתי שאני לא שותק, והתחלתי שוב לשגע את אבי בתוקף ולשאול אותו על מוצאי, ולאחר ששמעתי את אבי מתחיל לגמגם קצת, לחצתי עליו ביותר, עד שיום אחד נשבר אבי והודה לי שאכן כן – "אתה יהודי!" –  אמר לי – "כי אמך היא יהודיה, ואם אמך גם כן יהודיה, ובכן – אומר לי אבי – אתה יהודי גמור!"...

     השתוממתי מאוד מאוד, ועתה הוברר לי מנין הגיעה לי כזה מחשבה של "אהבת חינם" לרחם על אנשים אחרים, כי אכן היטב הגדיר הגוי הזקן הזה, כי רק יהודי מסוגל לרחם על אנשים אחרים בחינם אין כסף – להיות לו ה"עקסטערע געפיל" – ומאז התחלתי להתקרב לצור מחצבתי, ולאחר תקופה זכיתי לשוב בתשובה, והיום הנני ב"ה יהודי כשר המקפיד על קלה כבחמורה     ...


     נמצינו למדים מזה דבר נפלא, שאפילו גוי מבין שעיקר הנקודה של יהודי הוא לאהוב מישהו אחר – אהבת חינם – בלי שום חשבונות! – וזהו כל מציאותו של יהודי! – להיות לו ה"עקסטערע געפיל" לזולתו, ו"זיך רעכענען מיט יענעם" – ואכן איתא בחז"ל (ב"ר כ"ד, ז'), שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שעיקר הנקודה של התורה והיהדות היא האהבה לשני, וכן אומרים מדי יום ביומו – "לעולם יהא אדם" – ואח"כ "ירא שמים"...








כ"ב חשון ה'תש"פ


אף פעם לא תהיה כליל השלמות. תמיד יהיה מקום לשיפורים, והאדם שיוכל לתרום הכי הרבה למאמציך להשתפר הוא אתה.


     "בעל טוב צריך להיות חירש. אישה טובה צריחה להיות עיוורת"

     "יש אגוזים מרעישים ויש אגוזים מלאים"   (פתגם עיראקי)  

     "כשנולדת, אתה בכית והעולם שמח. דאג לכך שכשתמות אתה תשמח והעולם יבכה"

הכנסת אורחים ['פניני פרשת השבוע']

 

     אל ביתו של המגיד הנודע הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל,  נכנס ביום מן הימים מקורבו, רבי אברהם טובולסקי, והביט בתמיהה במחזה המעניין. בצדו האחד של שולחן הסלון יושב רבי שלום, הוגה בתורה ושקוע בעומקה של סוגיא , ומעברו השני של השולחן, יושב יהודי עממי, וקורא פרקי תהלים בקול רם ובטון צורם במיוחד...  התפלא רבי אברהם לפשר המחזה, אך לא שאל דבר.  כשנשנה הדבר במשך כמה ימים, פנה אל היהודי הזר וביקש להבין מה מעשיו כאן, מדוע הוא יושב בסלון ביתו של רבי שלום וקורא תהלים בקול כה גדול... השיב הלה בגאווה גלויה: ''אני מחלק עיתונים, ומדי בוקר,  בשעה שבע וחצי, אני כבר אחרי העבודה. חששתי שיהיה לי משעמם... הגיע רבי שלום, וביקש ממני לבוא לאכול ארוחת בוקר במחיצתו ולשבת לצדו לקרוא תהלים, כדי להנעים את האוירה בביתו, ובתמורה לשירות שאני מעניק לו - הוא משלם לי טבין ותקילין, אף שאני עושה לו הנחה...". " הלא תבין כי בלעדיי, היה קשה לו לרבי שלום להעביר את הבוקר במחיצת ספריו בלבד. בזכותי נעים לו בביתו שלו!' -  סיים בטון בוטח ומאושר...

 


     לפעמים יש אורחים, מסוגים שונים ומגוונים... לא תמיד קל לארח, לא תמיד קל להעניק ליהודי אחר נתח מהבית, חלק משעות העבודה... אבל הסיפור הזה, המופיע בספר 'קול חוצב', מלמדנו עד כמה כדאי וחשוב לארח גם אורחים מסוגים שונים, ועוד יותר חשוב - להעניק לאורחינו את התחושה הטובה והנעימה כי הם מנעימים את זמננו. כך נכניס אורחים בצורה מושלמת, ונזכה בברכה המתלווה לאורחים, במידה מושלמת ומלאה! 










כ"א חשון ה'תש"פ





  "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" )כ"ג ט"ו(. רש"י: בין שני אוהבים כמונו. ולכאורה ממתי היו אברהם ועפרון אוהבים? אלא שנינו אוהבים משהו, אני אוהב כסף לכן אין ארבע מאות שקל כסף שווה אצלי כלום כי "אוהב כסף לא ישבע כסף" )קהלת ה' ט'(. ואתה אוהב מצוות הרי לא ישווה בעיניך כל הון בעד קיום מצוה, וא"כ "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא". (אמרי חיים(



     באבות דרבי נתן )פ"ג( שנינו 'יפה דבר אחד בצער - ממאה שלא בצער'. כאשר מי הבאר לא עלו לרבקה הרי זה לטובתה. היא זכתה לעשות חסד מתוך יגיעה.



     בני חת. בפרשה מוזכרים בני חת עשר פעמים, אמר ר' אלעזר כמה דיו נשפך וכמה קולמוסין משתברים כדי לכתוב 10 פעמים בני חת. אלא להורות לנו שכל המברר מקחו של צדיק כאילו קיים את עשרת הדברות.


    האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע..

מויתורים לא מפסידים לעולם

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי ללמדנו כי מויתורים לא מפסידים לעולם, ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:

     במוצאי חג השבועות מכונת הכביסה שלי הפסיקה לעבוד.  הזמנתי טכנאי, כדי שיבדוק מתוך תקווה שיתקן את המכונה במחיר סביר.  לאחר בדיקה שנמשכה מספר דקות, הוא 'בישר' לי,  שהמכונה הפסיקה לעבוד לתמיד! ואי אפשר לתקן אותה. על ה'בשורה' הזו, הוא לקח דמי ביקור בסך מאה שקלים.

     כסף למכונה חדשה לא היה לי, וכמובן, כעת הייתי צריך להתחיל לחשוב, מניין אני מגייס את הכסף, שכן אי אפשר להסתדר כמובן בבית עם עוללים קטנים ללא מכונת כביסה, שכן מטבע הדברים ישנה כביסה רבה,  מדי יום . למרות העובדה כי ניתן לרכוש מכונת כביסה בעלות לא גבוהה יחסית - הרי שזה נכון למי שיש לו את הכסף.  אולם לאברך כמוני, שנאבק על כל שקל ושקל 'לגמור את החודש' כפשוטו, הרי שמכונת כביסה זה מחיר, שאי אפשר לעמוד בו כמעט.

     בכולל בו אני לומד יש הסעה קבועה, שמחזירה את האברכים לביתם, אבל יש אברכים, שיש להם רכבים פרטיים, ומי שממהר לביתו נוסע עימם.  אחד האברכים הוא דייקן מאוד, והוא יוצא עם רכבו בדיוק לאחר סיום הכולל. ישנם מספר אברכים שממהרים מסיבותיהם שלהם להגיע לביתם בהקדם האפשרי, כגון שיש להם קביעות וכיו"ב, ולכן הם מעדיפים לחזור עימו לביתם . גם אני נמנה בין האנשים הקבועים הנוסעים עימו, מכיוון שאני צריך להגיע הביתה, לעזור לאשתי לטפל בילדים,  אחרי יום שלם שהיא לבדה כשהיא מתמודדת עם הילדים,  על כל מה שמשתמע מכך.

     ביום שלישי ניגש אלי אברך ואומר לי: "אני היום מאוד ממהר, ואני רוצה לנסוע עם האברך שנוסע הראשון, אולי תוותר לי על מקומך?"- הסכמתי וקבעתי לנסוע עם האברך, שנוסע מאוחר יותר.  בדרך אני מקבל טלפון מאשתי, כשהיא אומרת לי ובצדק : "בעלי היקר, כבר שלושה ימים, שאין לנו מכונת כביסה!  ערימות הכביסה גובהות והולכות, ועוד מעט אי אפשר להיכנס לחדר מרוב כביסה!". ואז היא מוסיפה את המשפט המתבקש הבא: "אני ממש מבקשת ממך, מיד כשאתה מגיע לבני ברק, עוד לפני שאתה מגיע הביתה, תלך לקנות מכונת כביסה, ותחזור הביתה עם מכונה. אני חייבת מכונה!".

     אני מבין שאין מנוס והיא צודקת במאת האחוזים. אני שואל את האברכים קצת בצחוק: "אולי מישהו יודע, איך קונים מכונת כביסה בלי כסף?".  התחלתי להתייעץ עימם ברצינות מה עושים, ואיזה סוג מכונה כדאי לקנות, וכמובן את 'שאלת השאלות': "איך משיגים את הכסף הדרוש לרכישת מכונה?" האם הם מכירים גמ"ח, שניתן ללוות ממנו או שיש להם רעיונות נוספים וכיו"ב.  והנה האברך שנוהג, שואל אותי: "אמור נא לי, בשביל מה אתה צריך לקנות מכונת כביסה?". התפלאתי על השאלה והסברתי לו כי לצערי הרב מכונת הכביסה שלי 'שבקה חיים',  וגם שילמתי מאה שקלים לטכנאי, כדי שהוא יוודא, כי אכן המכונה 'לא תחזור לחיים'. ואז אמר לי הנהג: "אני מתכוון בשביל מה אתה צריך לקנות. אני מכרתי כעת את הדירה של חמותי, ויש שם מכונת כביסה והיא במצב מצוין! אתה יכול לנסוע לשם בזה הרגע ולקחת אותה!".  כמובן ששמחתי מאוד לשמוע בשורה נפלאה זו ונסעתי מיד לשם. במקביל, הזמנתי את גיסי הי"ו, שעוזר לי רבות, לבוא לעזרתי בהובלת המכונה לביתי.  חזרתי לביתי בדיוק כפי בקשת אשתי, עם מכונת כביסה במצב מצוין, שניתן להשתמש בה מייד. אכן 'מוויתור לא מפסידים לעולם!'.  אבל ברגע שכבר חשבתי שגמרנו עם עניין המכונה, אני רואה שוב כי כשהקב"ה משלם, הוא משלם עד הסוף עם כל ההידורים .


     גיסי, שמודע למצבי הכלכלי הדחוק, מפעם לפעם, כשיש לו כסף מעשר, הוא נותן לי, לפעמים נותן לי שלוש-מאות שקלים, לפעמים אפילו ארבע מאות שקלים, אבל פחות ממאתיים שקלים - מעולם לא נתן לי.  הפעם לאחר שגיסי עזר לי להביא את המכונה, הוא מוציא מכיסו מאה שקלים ונותן לי, מאוד התפלאתי, "מה קרה היום?!". אבל גיסי אינו מרבה לדבר . לפתע הבנתי: "הרי ויתרתי והקב"ה שלח לי מכונה חדשה , והוא גם שלח לי יחד עם זה את הפיצוי על הכסף, שהוצאתי לטכנאי ללא תועלת, ברוך משלם שכר טוב".







כ' חשון ה'תש"פ



    אם אתם לא אוהבים משהו, תשנו אותו. אם אתם לא יכולים לשנות, תשנו את הגישה.


     בספרות המשנה והתלמוד מופיע הביטוי 'מידת סדום'. הכוונה להתנהגות שאמנם יש בה צדק תיאורטי, אבל השימוש המעשי בה גורם עוול לזולת.


     האדמו"ר מקוצק אמר: צדיק הוא זה שאינו מרמה את חברו, וחסיד הוא זה שאינו מרמה גם את עצמו, בפרט בנושאים של יראת שמים, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" - אל תרמה את עצמך שהנך ירא שמים!

     הזמנת אורח לכוס קפה אינה כלולה בהגדרות מצווה הכנסת אורחים, אף שלפעמים יש בה משום גמילות חסדים.

ונתן לך רחמים ['פרי עמלנו']

     לרחם על אחר ולוותר לחבר – לא תמיד קל כ"כ, אבל דברי חז"ל ברור מללו 'כל המרחם – מרחמים עליו, ושאינו מרחם –  אין מרחמים עליו', ומי אינו זקוק לרחמי ?

     כותב הרב מנחם מן: ישנו סיפור מפורסם המסתובב ברחובות קריה על הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שהשאיר אברך לבדו בלב המדבר על מנת שיצעק ויתחנן לה' לאחר שביקש ממנו ברכה להיפקד בזרע של קיימא.  כטבעם של סיפורים המושמעים מפה לאוזן, גם בסיפור הזה השתרבבו טעויות ואי דיוקים כיד הדמיון הטובה על האנשים. וגם אני, כסופר המעתיק את הבל פיהם של האנשים ברחובות, חטאתי בחטא זה של העברת הסיפור בחוסר דיוק משווע.

     לפני כחודשיים, זימן לי ה' פגישה מפתיעה עם האברך היקר שעמו התרחש כל הסיפור. כשהתוודעתי לשמו ולעצם היותו נשוא הסיפור המדובר, הראיתי לו את מה שכתבתי אז, והוא פשוט סירב לקרוא. "עזוב", הוא אמר, "כל מה שכתוב, לא נכון. תן לי לספר לך עכשיו את הסיפור האמיתי מכלי ראשון".  למרות ההתרגשות הגדולה, לא שכחתי את מכשיר ההקלטה, והנחתי אותו לצידו. הוא דווקא ביקש להחזיקו בידו, וכך כשהוא מדבר לתוך מכשיר ההקלטה, הוא סיפר לי את הסיפור הנדיר, כפי שתקראו פה, מכלי ראשון.

     הקהילה באופקים, בזמן הנהגתו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, הייתה קהילה יוצאת דופן. היא הייתה דומה בדמיון מוחלט לאותם הקהילות של פעם, בליטא ובוורשה, בתוניס ובמרוקו, שם ידע רב הקהילה באופן מדויק ביותר מה קורה עם כל אחד ואחד מבני הקהילה, ואנשי הקהילה עצמם היו כמובן משתפים את הרב בכל לבטיהם ובכל צרותיהם. כך גם הייתה אופקים של פעם, בזמן הנהגתו של המרא דאתרא זצ"ל. מיודעינו האברך ר' שלמה זלמן פרוש,  היה אז באמצע יגון מתמשך - כבר שבע שנים שמצפים הוא ורעייתו שתחי' לפרי בטן, ואין ישועות, לא בדרך הטבע ולא בדרך נס. בצר לו, הוא מגיע באמצע לילה אחד לביתו של רב הקהילה, ומתנה את צרתו. הרב - שליווה את האברך המיוסר בכל השנים והיה משתדל לקנות לו את מצוות 'פתיחת ההיכל' מעת לעת, כפי שסבר תמיד כי מצווה זו של 'פתיחת ההיכל' כוחה גדול לפקוד עקרות [כדאי לדעת!], הביט בעיניו של ר' שלמה זלמן ושאלו ברוך: "לצעוק אל ה' , כבר צעקת?"  האברך השיב שלא, עדיין לא. להתפלל – התפלל, לבכות – בכה, אבל לצעוק עדיין לא צעק" . "אם כך, רד למטה", הורהו הרב, "והמתן ליד רכבי".  להזכירך, השעה הייתה לאחר חצות הלילה. ברכב, סיפר הרב, כי לפני שנים היו באופקים אברכים המשתייכים לקהילת חסידי ברסלב, ומהם הוא למד את תורת ה'צעקה'. " תפילה אינה מושלמת", אמר הרב, "כשאין בה את החלק של הצעקה".  לאחר כברת דרך הגיעו השניים למדבר שמם. "אם תצעק כאן, ישמעו אותך באופקים?" שאל הרב בחיוך.  האברך הביט סביב, בחן את האופק והסכים, שום צעקה לא תשמע מכאן עד לאופקים...  בשלב זה הדגים הרב פינקוס לאברך כיצד לצעוק, הוא הניח את שתי ידיו על אוזניו וצעק: "טאטע" בקול רם. - "ככה בדיוק תצעק ותתחנן", הורהו הרב, ועזב ברכבו את השטח.

     ר' שלמה זלמן המיוסר, נשאר לבדו במדבר וזעק מעמקי נשמתו. את כל יגונו וצערו הוציא באותם צעקות רמות לבורא העולם. לאחר כמחצית השעה, חזר הרב, אסף אל רכבו את האברך הדומע, והודיע לו כי אם הוא רוצה להודות לו על הנסיעה, עליו לבקש ממנו עוד פעם כשירצה,  שייקחהו למקום זה לצעוק...  זהו רק חלקו הראשון של הסיפור, שהתרחש בחודש אב.

     חודשיים לאחר מכן, בראש השנה, ביקש ר' שלמה זלמן,  שטרם נפקד בפרי בטן, לקנות את הפטרת חנה, המסוגלת לפקידת עקרות. יחד עמו נאבק על המכירה חברו הטוב,  שגם הוא המתין וציפה שנים רבות לילדים. בבימה יושב, אחוז בשרעפי קודש, הגר"ש פינקוס זצ"ל, ומביט בעיניים דומעות באברכים המוציאים את ממונם על הסגולה היקרה , כשהוא יודע עד כמה אין הפרוטה מצויה בכיסם. בדריכות של ממש הוא עוקב אחר תהליך המכירה, כשכל אחד מהאברכים מוסיף עוד מאה שקלים שאין לו, עבור קניית זכות עליית מפטיר. משגדל המחיר, ועקף את רף ה-1500 שקלים, קפץ לפתע הרב פינקוס ממקומו, דפק בחזקה על הבימה וצעק: "עד כאן", תפסיקו מיד את ההתמקחות", ואז בלהט האימה והקדושה שהיו בבית הכנסת הודיע: "מי שצריך להיפקד, יפקד השנה!".  וכך היה.


     באותה השנה נפקדו שני האברכים במתנת שמים.  האברך שהתמקח עם ר' שלמה זלמן, וזכה לבסוף בעליה,  נפקד בתאומים... ומשפחת פרוש נפקדה בשלישיה... פלאי פלאים.  כשסיים ר' שלמה זלמן את הסיפור, אמר לי כי האברך שזכה לבסוף בעלייה ניגש אליו בטרוניה: "איך ייתכן שדווקא אני שזכיתי לבסוף בעליה, נפקדתי רק בתאומים. ואילו אתה, שלא עלית למפטיר, נפקדת בשלישיה?".  עניתי לו, השיב הרב פרוש, כי אני וויתרתי. וכוחו של המוותר, כך מתברר, גדול יותר מכוחו של העוסק בסגולה בפועל... מסתבר א"כ שה'צעקה' היא זו שהכריעה לבסוף את הכף . אך אני איני יודע איזו זעקה השפיעה יותר, זו של האברך בלב המדבר בחודש אב, או זעקתו קורעת הלב של הרב פינקוס זצ"ל בראש השנה על הבימה... 







י"ט חשון ה'תש"פ




"אברהם אבינו אמר לאורחים 'אחר תעבורו' – כי חלק מהכנסת אורחים הוא שלא לעכב אותם, אלא מייד אחרי שיסעדו את ליבם להניח להם ללכת לדרכם" (האמרי אמת מגור)

     אמרו חז"ל, שאברהם אבינו האכיל את המלאכים בשלוש לשונות של חרדל.  הגאון מוילנא אמר לתלמידיו, כי יש שלש מידות טובות באנשים כשרים, ונרמזות הן במילה "בח־ רדל": 1 .בחר – דל = בוחר בדלים, כלומר, אוהב עניים. 2 .חדל – רב = אינו רוצה הרבה, כי אם מס־ תפק במועט. 3 .חרד – לב = לבבו חרד לדבר ה'.    


     גם באורחים עשירים, שאינם זקוקים לעזרה, מקיימים את מצוות הכנסת אורחים בזה שמקבלים אותם בסבר פנים יפות ומשתדלים לשמשם ולכבדם לפי כבודם, וזאת מפני שכל אדם 'עני' הוא בדרך, כשהוא מחוץ לעירו. לכן גם מי שלא הכין לעצמו סעודת שבת ומארחים אותו לסעודה, הרי זו הכנסת אורחים.

     הליווי הוא לפחות למרחק ארבע אמות, אך כתבו אחרונים שאין בכך אלא כדי ללמד זכות על מי שאינם זהירים ללוות עד פרסה (כארבעה קילומטר), או עד תחום שבת (כקילומטר), אבל חלילה לאדם מלפטור עצמו מן הליווי לגמרי, כי משמע בגמרא שהליווי הוא עניין של סגולה לאורח, שתהיה עליו שמירה מן השמיים בהמשך דרכו.

ארוחת השבת של הרבי (613 סיפורים על תרי"ג)

     האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, זצ"ל סיפר את שעבר עליו בשואה, בהיותו במחנה אושוויץ.  היה זה בערב שבת, עת הורידו את כל היהודים מהרכבת, ודחקו בהם להיכנס לתוך המחנה.  בהיכנסם למחנה נדחקו כולם פנימה, ואת האנשים שנמצאו כשירים לעבודה אספו למקום מיוחד ושם חילקו להם ארוחת בוקר בשרית,

     האנשים המורעבים והמיוסרים עטו על האוכל, אך האדמו"ר מקלויזנבורג סרב לקבל את מנתו, בהפטירו שבשום אופן הוא אינו רוצה לאכול טרפות וכך הוא צם במשך כל היום, ובערב נשכב תשוש ורעב לישון.  בבקרה של השבת נשמעה צעקה לכיוון האסירים, המכריזה לבוא לאכול.  האדמו"ר ישב מכונס בתוך עצמו. וכשהתרוקן הצריף ולא נשאר בו אף אחד, הוא התפרץ בבכי, ונחלי דמעות זרמו מעיניו. למרות שהרבי לא נהג לבכות, הוא עשה זאת, כשהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא על כל מה שקורה.

     בצהרי יום השבת בכיו של הרבי התגבר והוא אמר: "ריבונו של עולם, נשארתי לבדי, חסר כל, את הכל לקחת ממני, נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך ואוכל טרפות? איני רוצה לאכול טרפות,  איני אוכל! והנה בעודו יושב ומדבר עם עצמו נכנס אל הצריף יהודי מבוהל . הלה ניגש ישר אל הרבי ושאלו: "האם הוא הרבי מקלויזנבורג? "  הרבי נבהל לשמע השאלה, כי את הרבנים והאדמו"רים היו הגרמנים מובילים ראשונה אל הכבשן, אך תוך כדי דיבור בא אליו יהודי נוסף ואמר לו, שהוא חייב לגשת מיד אל הדלת, כיון שמישהו ממתין לו.  לא נותרה לרבי ברירה, והוא קם ממקום מושבו, למרות חששותיו, וכאשר הגיע אל הפתח, ראה אדם מבוגר, יהודי שפנה אליו בשאלה, "האם הרבי מקשאנוב היה דודך?"  האדמו"ר עמד תוהה ומשתומם, מהיכן ידע איש זה כי הרבי שרוי במחנה אושוויץ, ומהיכן ידע כי אכן הוא דודו?  אך יחד עם התמיהה השיב מיד ואמר ליהודי, כי אכן, הרבי מקשאנוב היה דודו. איש זה מיהר להושיט לאדמו"ר ככר לחם וצלוחית מלאה ריבה, ואמר לו, כי הוא הביא לו את האוכל, כדי שישביע נפשו, וכהרף עין נעלם האיש המסתורי והסתלק, והוא שוב לא ראה אותו.


     כשסיפר האדמו"ר סיפור זה, אמר, כי אז הוא חש שיש א-לוקים בארץ השומר עליו, מפני שלא רצה לאכול טרפות. מיד לאחר מעשה זה קיבל עליו מחדש שלא יאכל טרפה בשום אופן.  וכך ישב לו האדמו"ר מקלויזנבורג ואכל את סעודת השבת הכשרה, שזימן לו הקדוש ברוך הוא. 








י"ז חשון ה'תש"פ






פרשת וירא

     אברהם היה בן 75 , וזהו אפוא הרמז במלים "כה יהיה זרעך" – זרעך יבוא בעוד "כה" (=25)  שנים, כשתהיה בן מאה.

     אברהם לימד אותנו כי האמונה איננה ודאות, אלא היא האומץ לחיות עם אי-ודאות.  היה לו הכישרון השלילי. הוא ידע שההבטחות יתקיימו; הוא הצליח לפעול מתוך חוסר-ידיעה איך זה יקרה ומתי. 

     אם בשורה הרעה יכולה להמית חס ושלום, או לפגוע, הרי שבשורה טובה ואיחולים טובים יכולים להחיות מתים ממש.  וכך מסתיים המדרש לפרשת וירא: אחרי העקידה, אברהם שומע שיש שידוך פוטנציאלי ליצחק בנו – וואי! כותב המדרש בסוף פרשת וירא: מִים קִרים על נֶפש עֵיָפה ושמוָעה טֹוָבה מֶאֶרץ מרָחק. 7

     אם רצונך לבקש דבר מאת רעך, שקול בפלס אם תפיק בקשתך. ואל תאמר ומה מני יהלך אם אשא־ להו וימנע מבוקשי? דע, כי הרבה הפסדת במעשיך, כי אינך בטוח בעצמך מחמת כעס הלב על מיאון אחיך. גם בלב רעך מתגנב כי ליבך עליו, ואתה בין אחים הפרדת והרבית שנאת חינם. ומי שדבריו קלים ורגיל בבקשות הוא שונא ושנאוי (ארחות איש ע קמב)

     באופן מעשי, למרות שאנחנו מוצאים סיפוק רב יותר ב"לאהוב אחרים", אנחנו נוטים להשקיע הרבה יותר משאבים במטרה "להיות אהובים". אנחנו משקיעים המון במראה שלנו, במקום מגורינו, במכונית שבה אנחנו נוהגים – בכל מיני דברים שקשורים ב'לגרום לאחרים לחבב אותנו', במקום לעסוק בשיפור חייהם של האחרים.

     בחיים, אנחנו או נותנים, או נוטלים. כמה שאנחנו נוטים לראות את עצמנו כנותנים, אנחנו לעתים קרובות מאוד אנוכיים בתוכנו. מה שיש לנו, או מה שאין לנו, משפיע על מצב הרוח שלנו ומחליף את המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם. אנחנו חיים בעולם של "נוטלים", וזוהי האווירה שכולנו נושמים.

     בפרשת וירא אנחנו אומרות שלום לתפילה הראשונה אי פעם בהיסטוריה שכתובה בתורה. אברהם תיקן (חיבר) תפילת –  שחרית! ועל מה הוא חיבר את תפילת שחרית? על ערים  שעומדות בסכנה. הוא עומד ומתפלל על ערי הכיכר, ערי סדום שעומדות בסכנה איומה, ערים של רשעים, והוא ככה לוקח אותן ללב ומתפלל בעבורן.

     בשטר התנאים' – נוסח עתיק-יומין של הסכם שנוהגים (בעדות אשכנז) לחתום בין שני הצדדים שסיכמו על 'שידוך', לקראת החתונה – באה התחייבות הדדית שהחתן והכלה יתחתנו "בחופה וקידושין כדת משה וישראל", וממשיכים ומתארים את טיב היחס בין בני הזוג שיהיה ישר וכֵנה – "ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה". את החתן מכנים כאן בשם "זה" ואת הכלה –"זו". הערך המספרי של "זה" הוא 12, ואילו הערך המספרי של "זו" הוא 13 וכשמחברים את "זה עם "זו" – החתן עם הכלה – מקבלים תוצאה של 25 – "כה יהיה זרעך"... זרעא חייא וקיימא, בעזרת השם.

  הטבח (חיים ולדר(

 

     אני בן 31 , נשוי ואב לארבעה ילדים חמודים. את הסיפור שלי אתחיל מהאמצע.

 

     הייתי בן 16 שנים. נער מופנם, כמעט ללא חברים. הייתי מחוץ לחברה, לא היה שום נושא שהתבלטתי בו, ולגבי רוב הבחורים הייתי פשוט אוויר . ואז הגיע קעמפ של הישיבה. היה זה בשיעור ב'. הגענו לשם ביום חמישי לקראת הצהריים. היה זה מעין מתחם צימרים קטן שהישיבה שכרה. היו שם חדרים די נוחים ונוף מרהיב, ורק דבר אחד היה חסר.  טבח.

 

     אמנם הישיבה סיכמה עם טבח והסיכום היה שהישיבה תקנה את כל המצרכים והוא יבשל, המצרכים הגיעו, בשר, עופות, דגים, ירקות, תוספות, תבלינים, מוצרים למנות ראשונות ואחרונות והטבח לא הגיע. הצלחנו איכשהו להסתדר עם חביתות וסלטים שהכנו לעצמנו, במהלך השבוע, וקיווינו שהטבח יגיע לשבת. ביום שישי הלך אחד הבחורים לבדוק אם הטבח הגיע והתברר שלא הגיע. הצוות היה לחוץ מאד. לאחר דין ודברים ביניהם, כינסו אותנו בחדר האוכל ואמרו: "התייעצנו והגענו למסקנה ששבת בלי אוכל אינה שבת. ניאלץ לארגן אוטובוסים ולהחזיר אתכם לבתים. רק תודיעו להורים שאתם חוזרים.

 

     התחוללה סערה. בחורים רבים אמרו שההורים שלהם נסעו לנופש ואין להם לאן לחזור, חלק סיכמו עם חברים לשהות בביתם, ולאחרים לא היה לאן ללכת. שוב התייעצות בין אנשי הצוות, ובסוף שאל המשגיח: "אז מה אתם מציעים לעשות?".  השתרר שקט מתוח, ואז - איני יודע מנין אזרתי את האומץ – אמרתי: "כבוד הרב, אני חושב שאני יכול לבשל את השבת". "מה???". כולם הסתכלו עליי. "אתה יכול לבשל את השבת "כן", אמרתי. "אני יכול" . "מאיפה... למדת לבשל?" שאל. שתקתי ולאחר מכן אמרתי: "לא למדתי, אבל... אני יודע", אמרתי, הפעם בביטחון שהבהיל אפילו אותי. הם הביטו בי, ומשהו בביטחון שלי שכנע אותם. " בסדר", אמר המשגיח. "מה אתה צריך?" "אני צריך חמישה בחורים שיעזרו לי בקילוף ירקות ובעוד כל מיני דברים שאומר להם". "מי מתנדב?" שאל המשגיח. חמישה בחורים התנדבו. קיבלתי את מפתחות המטבח וחדרי הקירור, והובלתי את החמישייה אחרי. נכנסתי לחדר הקירור ולמקפיא, והוצאתי את כל המוצרים. כינסתי את חמשת הבחורים. נתתי להם הנחיות. אפיתי עוגת שוקולד חמה עם מילוי רך.  הבחורים שעזרו לי לא הפסיקו להתפעל וגם לטעום. הם כל הזמן אמרו: "איזו הפתעה תהיה לכולם",  וכאן החלטנו לא להכניס איש למטבח ולהשאיר את התפריט כהפתעה.  ברגע אחד הפכנו שותפים לסוד. מרגע זה ואילך קיבלתי את מנת המחמאות שלא קיבלתי כל חיי.  הבחורים התפעלו מסידור השולחנות, מהמפיות, מהסלטים (שהיו קנויים, אבל כאשר אתה מוציא אותם מהקופסאות המקוריות ומגיש בכלים מיוחדים, נוצרת תחושה שהם ביתיים...). ואז הגיעה מנת הדג. וכל אחד בתורו ניגש אלי לומר כמה זה טעים ואם אפשר עוד מנה נוספת. מנת הדגים נאכלה, וכך גם המנות שאחריה. היה בעיניהם מבט הערצה. מעולם לא שלחו אלי מבטי הערצה. בעצם, מעולם לא קיבלתי מבטים בכלל.  מנת הקינוח הייתה כל כך מיוחדת, כל כך מעוצבת וכל כך טעימה, שכבר אי אפשר היה לעמוד מול המחמאות. ונשות אנשי הצוות החמיאו לי עד שהסמקתי.

 

     ראש הישיבה עמד ודיבר, ובעצם סובב את כל דברי התורה שלו על כך שאסור להתייאש, וגם אם נראה שהמצב הרוחני אבוד, תמיד יכולים לתקן. כמובן, הוא הביא את הדוגמא הטובה ביותר והטעימה ביותר, כך לדבריו – באיזה ייאוש היו אנשי הצוות איך הצלתי אותם, הוא שיבח אותי והכביר במילים: " איפה היית עד עכשיו?", והסביר כמה אני ענוותן ועדין ונחבא אל הכלים. אודה ולא אבוש. אהבתי את השבחים ואת מחיאות הכפיים. פשוט קיבלתי בשעות אחדות את כל מה שבחורים אחרים קיבלו לאורך כל הדרך. הארוחה הסתיימה. כולם התפזרו לחדרים ודיברו אתי כביכול אני מנהיג. למחרת חזר על עצמו המצעד עם הכבד ועם הביצים – מנה שהוציאה גם מאחרוני הספקנים את המחמאות הטובות ביותר, ושוב הגיעה מנת קינוח.  בסעודה השלישית הגשנו ארוחה חלבית עשירה, עם גבינות, פשטידות וסלטים. קם המשגיח וביקש שאדבר. סירבתי. מעולם לא דיברתי, ולא העליתי על דעתי לדבר כעת. הוא אמר לי: "איני מבקש שתדבר דברי תורה. רק תספר לנו מנין אתה יודע לבשל כל כך טוב". ישבתי במקומי, כשמאה ועשרים זוגות עיניים נעוצות בי. התלבטתי לרגע, ואחר כך איני יודע באיזה כוח החלטתי לקום ולספר.

 

כתבתי בתחילת הסיפור שאני מתחיל מהאמצע. הנה ההתחלה. "כשהייתי בן אחת עשרה, אמי חלתה במחלה הידועה", שקט השתרר. "לאט לאט ראינו איך היא דועכת. בתחילה הייתה חלשה, ולאחר הטיפולים וההקרנות, היא התקשתה לזוז. שבועות ארוכים כלל לא הייתה בבית". " המשפחה שלנו מונה שמונה נפשות, שהגדול בהם היה בן אחת עשרה. זה הייתי אני. נאלצנו לאכול לחם עם שוקולד בבוקר, בצהריים ובערב. לפעמים הייתה חביתה" . "יום אחד הגיעה אחת הדודות, והחלה לבשל לנו. אמרתי לה: 'בבקשה, תלמדי אותי לבשל'. והיא פשוט לימדה אותי. למדתי להכין כל מיני מאכלים. אמא שלי הייתה מגיעה מדי פעם, ואני הייתי מכין לה סעודת מלכים. היא לא הייתה מדברת, אבל העיניים שלה, העיניים שלה אמרו שהיא שמחה וגאה בי ...". התקשיתי לדבר, אבל המשכתי. "משלב זה ואילך למדתי אילו תבלינים להוסיף ואילו להפחית, וגם פיתחתי תבשילים משלי. והבית חזר לתפקד. הילדים לפחות טעמו מרק חם וביתי...". בשלב זה עצרתי את דברי. המילים "בית חם" גרמו לי להתרגשות רבה. נזכרתי בתקופה הזו. לא בכיתי, אבל חשתי שכל הבחורים מסביבי - כן. כולם בכו. הרבנים, אנשי הצוות, הבחורים. חלקן הניחו לדמעות לזלוג . אם כי מדי פעם עצרתי כי לא יכולתי, והעצירות הללו גרמו לבכי קולני אצל אחדים מהבחורים. " ואז אמי נפטרה. במכתב שהשאירה, שיבחה אותי על שמילאתי את מקומה וכתבה שאמשיך לעשות זאת, כדי שלילדים יהיה אוכל ביתי וחם . "ישבנו 'שבעה'. לאחר מכן המשכתי לבשל לכולם, ולאחר שנה אבי נישא בשנית, ושוב לא הייתי צריך להיות הטבח של הבית, כי הייתה אמא שבישלה ממש מצוין. ומדי פעם, כשאני בא הביתה, אני מבשל יחד אתה".

 

     סיימתי את דברי, המשגיח קם וחיבק אותי, ואחריו כל אנשי הצוות, שפניהם היו אדומות מדמעות.  השבת הזאת שינתה את חיי. באופן טבעי כבר לא הייתה לי שום בעיה חברתית. וכבר לא הייתה לי בעיה להביע את עצמי. קיבלתי מעמד משל עצמי במרכז החברה.  עליתי לישיבה גדולה, ולאחר מכן התחתנתי. כיום אני אב לארבעה ילדים חמודים ומקסימים. אני עוסק בחינוך ורואה ברכה בעמלי. ובאשר לבישול... זה התחביב שלי. איני מונע מרעייתי ומילדי את היצירות שאני יודע לעשות, ובאירועים מיוחדים תמיד ישנה המנה המיוחדת שאני ממציא.  אבל מדוע שאשקר? זה לא רק בשבילם, זה גם בשביל עצמי. הבישול, כמו ציור וכתיבה, הוא גם אמנות. לי יש גם סנטימנטים מיוחדים לאמנות הזו, שנתנה לי את ההזדמנות לייצר הצלחה, להיכנס לחברה ולבטא את עצמי. למעשה, היא הצילה את הנפש שלי לכל החיים.  

טובה ליהודי (אהרן ברגמן )

     וכה מספר ר' סנדר ברוך, יהודי עמל יום:

     לא מזמן הזדמן לידי סיפור נפלא ונוקב שסיפר הרה"ק רבי מאיר'ל מפרמישלן זצוק"ל כי פעם אחת עלה בידו להתעלות למרומים, לחזות בעיני הבדולח את המתרחש בשמי רום. והנה הוא רואה שמביאים לבית דין של מעלה שני יהודים שזה עתה נפטרו מהעולם. אחד מהם, יהודי בר אוריין ובר אבהן, שמילא כרסו בש"ס ופוסקים ולא פסק פומיה מגרסא.  אותו יהודי פסע מעדנות לכיוון הדיינים ביודעו כי שכר רב צפון לו בשמי מעלה.  לצדו צעד ברגליים כושלות יהודי אחר, סבל במקצועו,  מאלו שהאותיות הקטנות אינן נהירות להם כלל וכלל. הלה התקרב בידיים נפוחות ממשא הארגזים בעודו כולו רועד מאימת הדין. מי יודע מה מצפה לו כעת בעלמא דקשוט.

     וכאן, מספר ר' מאיר'ל, נכונה ההפתעה הגדולה. היהודי הלמדן נשאל על ידי הדיינים על טיב לימודו וידיעותיו במכמני התורה והשיב תשובות משביעות רצון. אולם, לאחר שנשאל האם עסק גם בעשיית טובות ליהודים החל לגמגם בפחד והודה כי לא נותר לו זמן כלל לכגון דא.  מציאות זו הייתה בעוכריו. נגזר עליו להיכנס לזמן מה אל הגיהינום כדי לחוש מעט בצערם של אחרים, הבנה שלא הייתה נחלת חלקו בשנות חיים חיותו.  אצל הבא בתור, היהודי הפשוט שניצב בחרדה ממתין לפסק דינו, הייתה התמונה הפוכה. אמנם הוא לא צבר הספקים גדולים בלימוד, אך אלפי ורבבות יהודים שנעזרו על ידו ביום יום התייצבו ודרשו את טובתו בעולם האמת, מה שהוביל אותו הישר לגן עדן. הוא היה יהודי שלא וויתר על יום בעשיית חסד עם אחרים.  מכאן למדתי וקיבלתי על עצמי, הפטיר הרבי ר' מאיר'ל,  כי מעבר לחובה ללמוד תורה, בכל הכוחות ובכל זמן, יש גם להקדיש זמן לעשיית חסד וטובות עם יהודים בכל יום ויום.  החלטתי שלא יעבור עלי יום ללא עשיית טובה ליהודי.

     סיפור זה, מסכם ר' סנדר ברוך בעיניים בורקות, פילח את חדרי ליבי. מתי יש לי זמן לעזור ליהודים? הרי אני טרוד במשימותיי במשך השנה ואינו מוצא פנאי לעזור לעצמי. בוודאי שלא לאחרים. חשבתי: ב'בין הזמנים' זו ההזדמנות. לאחר התפילה 'כמונה מעות' לא מיהרתי כהרגלי למרוץ החיים. התיישבתי ללמוד מעט בבית הכנסת השכונתי ומיד אינה ה' לידי שני יהודים שבקשו ממני טובות. ממש לא קשות, אבל 'חסד'...  הלוואי שאוכל להמשיך בהרגל זה במשך השנה. לראות את הזולת. לחשוב על אחרים ולהשתדל לעשות בכל יום מעשה חסד אחד לפחות, כך ר' סנדר ברוך.









ט"ז חשון ה'תש"פ





 אם "לך" שווה 50, הרי פעמיים – "לך לך" – עולה 100. הקב"ה רומז לאברהם כי לאחר ההליכה אל הארץ צפויים לו עוד 100 שנות חיים: אברהם היה אז בן 75, ונפטר לאחר מאה שנים (בגיל 175).


      אמם של הרבנים הגאונים ממשפחת קופשיץ,  וחמותו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, באה להתב־רך ממרן ה'חזון איש': "יברכני נא שילדיי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד', ביקשה האם במילים ספורות את שאיפת חייה.  אמר לה מרן החזון איש: "שיבינו את הלימוד הרי־ני יכול לברכך. אך החשק תלוי באמא, אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק..."


     ביום השמיני עצרת תהיה לכם. איתא ב"ליקוטי אמרי חיים": חז"ל אמרו (מס' סוטה דף ה' ע"א), שת"ח מותר שיהיה לו שמינית שבשמינית גאוה. וזהו "השמיני" – אפילו במדת הגאוה המותרת, "עצרת תהיה לכם" – גם בה תהיו עצורים, לא להשתמש בה יותר מדי...


     בכל הדורות ראו על פני גדולי וצדיקי הדור שחן נסוך על פניהם הקדושים, כל הנהגתם הייתה במידת הענווה והשפלות והפשטות, ונתקיים בהם הפסוק (משלי ג', ל"ד): ולענוים יתן חן.

למה אני ("ופריו מתוק" – דברים)

באחת המשפחות בישראל בא סבם לבקר והיה נוכח במחזה שמאוד לא מצא חן בעיניו. היה זה כאשר האימא בקשה מאחד הילדים להוריד את הפח, וזה הגיב: "למה דווקא אני?" גם כאשר קראה לשני ולשלישי, נשמעו תגובות דומות. הרביעי כבר היה מתוחכם יותר, וביקש מאמו להטיל גורל בין הילדים. הסבא שהצטער לשמוע את תגובות נכדיו לנוכח בקשת אמם, קרא לכל הילדים, הפשיל לעיניהם את שרוול חולצתו, ואמר להם: אתם רואים כאן את המספר הזה שצרוב כאן על היד שלי? כולכם יודעים שזה הסימן שהייתי באושוויץ. עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור, ותשמעו טוב את כל הפרטים –

כשהנאצים ימ"ש כבשו את הכפר שלנו, הם החליטו לא להמתין עם הסלקציה עד להגעה לאושוויץ, אלא לבצע אותה כבר בכפר. יחד איתם הגיעו גם שתי רכבות, אחת חנתה בצד ימין והשניה בצד שמאל. כל היהודים תושבי הכפר הובלו אל מקום חנייתן של הרכבות, ותנועת ידו של המפקד הנאצי הורתה לכל יהודי לאיזו רכבת עליו להיכנס, הימנית או השמאלית, כשהיהודים האומללים שהופנו לכל אחת מהרכבות לא היו מודעים ליעד אליו הם מובלים. כשהגענו אמי ואבי וכל הילדים אל מול אותו נאצי, עשה הארור הזה סימן לאבי לצד ימין, ולאמי ולכל הילדים סימן לפנות שמאלה.

זה לא הזמן לתאר את מה שעבר עלינו בהיפרדנו מאבינו היקר, את הבכיות והיללות, שעדיין מצלצלות באוזניי, במיוחד לאור העובדה שהיינו משפחה מלוכדת מאוד. כשהיינו כבר בתוך רכבת המוות, פתחה אמי את החבילה שלקחה אתה מהבית עם מעט הדברים שהיה מותר להוציא, והבחינה לפתע שהתפילין של אבא נמצאות בחבילה. בגלל המהירות והחופזה שבה נפרדנו שכח אבא לקחת את התפילין, ועתה הוא לא יוכל להניחם. אימא חשבה לרגע מה לעשות, ואח"כ פנתה אלי ואמרה: "כיון ששתי הרכבות עדיין עומדות במקומן, אנא ממך, רוץ אל הרכבת השנייה, מסור לאבא את התפילין וחזור אל הרכבת שלנו".

אינני יודע כיצד היה לי אומץ לעשות זאת, כיון שהייתה בכך סכנה גדולה. החיילים הנאצים עמדו בין הרכבות, וכל מי שהסתובב שם היכוהו עד מוות. בכל זאת, החלטתי לשמוע בקול אמי. בחסדי שמים מרובים, בניסי ניסים, רצתי לעבר הרכבת השנייה, עם התפילין הקדושות בידיי, בסמוך לעמלקים הרשעים וכלביהם האימתניים, וכאילו הייתי בלתי נראה. בס"ד הצלחתי לעלות לרכבת הימנית שהייתה דחוסה ביהודים רבים, והתחלתי לחפש את אבי. לקח לי קצת זמן עד שמצאתי אותו, ומה שקרה באותם רגעים קבע את גורל חיי.

ברגע שמסרתי לו את התפילין ועמדתי לחזור אל הרכבת שבה היו אמי ויתר הילדים, לפתע נסגרו דלתות הרכבת... הרכבת החלה לזוז ממקומה בעוד אני עומד בה לצד אבי, ואילו אמי ואחי נמצאים ברכבת השנייה שגם היא פתחה בנסיעה... ומה קרה לבסוף? – התברר שכל מי שהופנה לרכבת הימנית – נשלח לעבודה, והרכבת השמאלית הכילה את המובלים למוות! מהרכבת של אמי, אחי ואחיותיי, שבה הייתי בתחילה, לא נותר אף אחד בחיים. ואילו אני, שהזדרזתי לשמוע בקול אמי, ועברתי לרכבת השנייה, ניצלתי.


הסבא פנה לנכדיו, ואמר להם: "עכשיו תחשבו מה היה קורה אילו הייתי אומר לאמי: 'אימא, למה דווקא אני?... אולי תשלחי את התפילין לאבא עם ילד אחר?...' הרי ברור שאם הייתי אומר כך, לא היינו כאן היום... רק מפני ששמעתי לבקשתה של אמי ועשיתי את רצונה באופן מידי, חל עלי השפע הטוב של המצווה, והתקיים בי: "כי הם חיינו ואורך ימינו". כך גם אתם נכדי החביבים, אל תסרבו אף פעם לאימא ולדבריה; אם היא מבקשת להוריד את הפח או כל בקשה אחרת, אל תתווכחו ותטענו "למה אני?", אלא תשיבו מיד "הנני!".








ט"ו חשון ה'תש"פ




בשבת, ראשית, הבעל בוצע לעצמו שיעור 'כזית'. אחר כך פורס שיעור 'כביצה' לאשתו, כדי לכבדה. אחר כך בוצע ונותן לשאר המסובים. (שם, שער הכוונות) זו הכוונה בנאמר במזמור "אתקינו סעודתא" - "למבצע על ריפתא כזיתא וכביעתא". ("גדולת מרדכי"(


    האדמו''ר מפינסק קרלין היה אומר לרמי''ם ''עליכם להתייחס אל התלמיד לא כמו בן אלא כמו נכד, כי על בן לפעמים כועסים אך מנכדים שואבים רק נחת רוח ומעודדים אותם תמיד במילה טובה''.

     האדמו“ר מרופשיץ זצ“ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו - אותה הניח לפני רגע... מכאן שאין להתקנא באדם אחר ובוודאי שאין לנו לחמוד את של חברנו שהרי אינו שלנו.

     האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)  זצ"ל ניצול המחנות, מתנגד, לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד.

ברכת ה"חזון איש"

     ידידינו הרה"צ המשפיע רבי אלימלך בידרמן שליט"א סיפר סיפור נורא, וכך סיפר:

     היה יהודי בירושלים מחשובי התלמידי חכמים שבה הרה"ג רבי חיים יעקב קלפהולץ זצ"ל בעמח"ס "עקבי חיים". פעם אחת כשהגיע אחד מילדיו לפרקו ולא היה בידו די מעות, החליט לנסוע לאמריקא לאסוף כסף לצורך נישואיו.  טרם יצא לדרכו, נסע להגה"ק ה"חזון איש" זצ"ל לבקש ממנו ברכה. שאלו ה"חזון איש": היכן אתה נוסע? אמר לו לאמריקא. שאל אותו ה"חזון איש": לאמריקא? מי נתן לך העצה לנסוע לשם? אמר לו רבי חיים יעקב: כך עלה בדעתי. אמר לו ה"חזון איש": אם כן – סע – וה' יעזרך שתצליח בדרכך.

     כשהגיע רבי חיים יעקב לנמל בחיפה כדי להפליג לאמריקא, פגש שם בר' מנחם פרוש ז"ל. שאלו ר' מנחם: לאן פניך מועדות. אמר לו לאמריקא. שאל אותו ר' מנחם: לאמריקא? מה יש לך לחפש שם? אמר לו רבי חיים יעקב שנוסע שם לאסוף כסף לצורך נישואי ילדו. צחק הימנו ר' מנחם ואמר לו: חבל על נסיעתך, אתה לא תצליח לעשות שם אפילו דמים מועטים, ובפרט שגם מצב הכלכלי באמריקא אינו בכי טוב.  אבל משאמר לו רבי חיים יעקב שה"חזון איש" בירך אותו – ואמר לו שהוא יכול לנסוע, אמר לו ר' מנחם: אם ה"חזון איש" אמר – זה משהו אחר – אז סע והצלח!...

     כשהגיע רבי חיים יעקב לאמריקא נכנס מיד לוויליאמסבורג – לביהמ"ד סאטמאר – והחל ללמוד בהתמדה רבה. יום אחד הבחין בו הגה"ק מסאטמאר זי"ע, ותיכף ניגש אליו והחל לתהות על קנקנו, ומצאו מלא וגדוש בחריפות ובקיאות – ומשכך – כל יום אם לפני התפילה או לאחריה – בכל הזדמנות שנקרתה להרבי מסאטמאר, הלך לדבר עם רבי חיים יעקב.

     כעבור כמה שבועות הבין הרבי שזה לא דבר של מה בכך, והחל לשאול את רבי חיים יעקב: למה אתה יושב כאן. אמר לו רבי חיים יעקב שנסע לאמריקא לאסוף כסף לצורך נישואי ילדו... מיד הבין הרבי במה מדובר, ואמר לו: אתה אל תלך לאסוף כסף, אתה עשוי לשבת וללמוד ולא לאסוף כסף... וכבר באותו יום הזמין הרבי את כל עשירי קהילתו שיבואו לביתו לאסיפה דחופה.

     בשעה היעודה נתקבצו הנגידים בבית הרבי מסאטמאר – והרבי תיאר בפניהם את מצבו של רבי חיים יעקב – ושהוא אינו בר הכי ללכת ולאסוף כסף, כל עצמו אינו עשוי אלא לשבת וללמוד בהתמדה – ובפרט שמדובר באחד מגדולי תורה שבירושלים. ואכן – מיד נפתחו שם הלבבות – ובידי הרבי נתקבצה באותו יום סכום הגון שהספיקה לרבי חיים יעקב להשיא שלשה מצאצאיו, ועוד נשאר בידו די והותר...

     רואים מזה מידת האמונה והבטחון, שעל ידי שהיה לו אמונה ובטחון בדברי ה"חזון איש" זצ"ל – ולא התפעל משום דבר – עזרו הקב"ה למעלה מדרך הטבע ועלה בידו סכום מעות בהרחבה גדולה.  ובעצם היו שם שתי ניסים – תחילה – שכל עשירי הקהילה נתקבצו ובאו אל הרבי אפילו שידעו שהרבי הולך לבקש מהם כסף, אף אחד לא חשב שהרבי רוצה לתת להם כסף... ושנית, שאכן נפתחו לבבם ונתנו סכומים הגונים בעין יפה...


     לימים סיפר רבי חיים יעקב שהוא יכול לגלות סוד – שאחרי שהיה אצל ה"חזון איש", נכנס גם למרן הגאב"ד מטשעבין זי"ע לבקש הימנו ברכה. ומששמע שמתעתד רבי חיים יעקב לנסוע לאמריקא, אמר לו:  אתה בטלן! – חבל על נסיעתך – לא תצא כלום מנסיעתך לשם. אמנם מששמע שה"חזון איש" בירכו שיסע ויצליח, אמר לו: אם כן – תיסע לשם – אמנם אל תלך לאסוף כסף, אתה תשב בביהמ"ד ותלמד , והקב"ה יהא בעזרך...








י"ד חשון ה'תש"פ




בהעלות המנחה בערב שבת קודש, הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, והרבה טורח הסטרא אחרא לחרחר ריב.  והאיש הירא יכוף את יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה יבקש שלום. (בספר 'כף החיים' לרבנו חיים פלאג'י זצ"ל (סי' כ"ז אות ל"ה)

     בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל רשם כמה עצות נפלאות בחינוך הילדים, המתאימות מאוד לדורנו אנו: א. יד רכה ובדרך נועם. ב. ללמוד מוסר עם הילדים כל יום כעשר דקות. ג. להחדיר בהם שאין העולם הפקר. יש שכר ועונש. ד. לא להתייאש, למרות הקושי בחינוך. ה. לחיות ולהרגיש את התלמידים. אם התלמיד מתרשל, לחקור אצל התלמיד סיבת הדבר, וזה מביא לקשר ואהבה עם התלמידים, וברור שזה שייך גם לגבי הורים ותלמידים.


האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכל הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא לידי הלואתם" אל תתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".  

 

      יהודי, באיזו דרגה שיהיה, ובאיזה גובה שיהיה, לא יתכן שלא ישמע את קולו של יהודי בוכה... אף אם יהא הוא קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה... ולא יתכן שלא יפסיק הוא מעיסוקו, יהא נעלה ככל שיהיה. וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו להשקיט את בכיו" !!! )ה"צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל(

הגמ"ח של הגה"ק מסאטמאר זי"ע

     בגיליון "טיב הקהילה" (פ' מסעי תשע"ט) מובא מה שסיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מעיה"ק ירושלים סיפור נורא, ששמע מאדם נאמן המתגורר בניו יורק רבתי – שאצלו היה הסיפור, וכך סיפר:

     המספר היה באותה תקופה מוקף בחבילי טרדין, אשתו הייתה חולנית במחלה קשה והרופאים נלאו למצוא תרופה למכתה, ובעקבות מצבה לווה כספים רבים וחובותיו השתרגו עד למעלה ראש, ואם לא די בזאת, הרי כתוצאה מהתרוצצותו בבתי החולים, הזניח אחד הילדים שלו את לימודיו, וירד וירד עד שהוכרחו לזרוק אותו מן החיידר רח"ל. היהודי אפוף הצרות רח"ל נכנס אצל מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע,  והחל לבכות בכי תמרורים על רוב צרותיו, באומרו שהוא עומד כבר על סף יאוש, ואין הוא יודע במה לטפל קודם, אם באשתו החולנית, או בחובותיו הרבים המאיימים להטריף את דעתו, או בסידור הילד בתלמוד תורה, ובכלל אינו יודע לסדר כלל את כל צרותיו ובעיותיו.  הרבי שמע בכובד ראש את סבלו של האיש, התחיל לנחמו לעודדו ולחזקו, והורה לו להמתין בחדר צדדי כדי שיוכל להתיישב במה ואיך לעזור לו. היהודי יצא מחדרו של הרבי, ונכנס להמתין בחדר שהורה לו הרבי, נטל ספר תהלים והתחיל לומר תהלים בכוונה ובדמעות שליש. והנה לפתע נכנס אליו אחד מגדולי עסקני הרפואה המפורסמים בניו יורק ואמר לו שהוא רוצה לקבל את כל התיק הרפואי של אשתו,  ולהביא את הרופאים הטובים ביותר לטפל בה. לא חלפה שעה קלה,  והנה נכנס אחד מגדולי העשירים בניו יורק ואמר לו שהוא רוצה לקבל רשימה מפורטת של כל החובות שלו, וכששמע את הסכום, הוציא על אתר פנקס טשעקים ורשם לו טשעק גדול שכיסה את כל החובות שלו,  כשמן הצד הוא הוסיף לו כהנה וכהנה שיהיה לו לאותה תקופה בכבוד.  לא עבר זמן רב, והנה נכנס אחד מחשובי המלמדים באותו חיידר שלמד הבן שנזרק ממנה, והבטיח להחזירו לחיידר ולקחת אותו תחת חסותו .

     כעבור כשלש שעות, נקרא היהודי אל הרבי, וכשהוא נרגש עד עמקי נשמתו נכנס אל חדר הרבי, ובדמעות של התרגשות הודה להרבי על מה שעשה עבורו וסידר לו את כל בעיותיו.  הרבי נהנה לראות את היהודי שמח, אך הרבי עצמו לא נרגע, ושאל את האיש "מה עוד אני יכול לעשות למענך?", היהודי השתומם לשאלתו של הרבי, ואמר בהכנעה גדולה שהוא מודה להרבי על מה שעשה עבורו, אך הרבי לא הרפה ואמר להיהודי: עד עתה גמלתי חסד עם גופך, ומה עם הנשמה? וכי בשביל נשמתך לא צריך לדאוג? – הנה מעניק אני לך בזה את כל העולם הבא שלי שנוצר ממצות גמילות חסדים זו שעסקתי בה למענך, שיהא בידך מן המוכן לאחר 120 שנה!...


 







י"ג חשון ה'תש"פ




    אברהם היה עמוד החסד. הוא לימד אותנו שכדי לדבוק בחסד, יש להפסיק להסתכל רק על עצמך, על הלְָך, אלא יש להסתכל על צרכי הזולת, תלך מה"לְָך" מהחשיבה האנוכית רק על עצמך, ורק אז תזכה להשלים את עצמך – "והיה תמים".

     אם לא אמר "אשרי" לפני שמו"ע יש אומרים: שאין חייב לאומרו אחר תפילתו (ערוה"ש שם).   

     "אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".


     בכוח יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו"

הבטלן (פרפראות וגימטריות, עלון 375)

 

     מסופר על איש צעיר ובטלן, שחיפש אחר דרכים קלות להשגת אוכל ללא מאמץ. יום אחד, בזמן חיפושיו אחר מזון,  ראה הבטלן עצים עם פירות עסיסיים ומפתים בתוך שטחו של מטע. הוא הסתכל סביב כדי לוודא שאיש לא שומר על העצים, ואז החליט לחטוף במהרה כמה שיותר מפירותיהם. ברגע שהחל הבטלן לטפס על אחד העצים, הבחין בו הבעלים של המטע, שהיה קשיש וחלש, והחל להתקדם לעברו באיטיות עם קילשון בידו כדי לסלק אותו. הבטלן הבחין באיש הקשיש ובקילשון החד שבידיו, לכן הוא קפץ מיד לאדמה ורץ להתחבא ביער הסמוך למקום.

 

     כעבור כמה זמן שבו הלך ביער עם בטן ריקה, ראה הבטלן שועל שגרר את עצמו על שתי רגליו הקדמיות. רגליו האחוריות של השועל היו שבורות, והבטלן שאל את עצמו "איך השועל הזה יכול להמשיך לחיות כך? הרי הוא צריך לצוד מזון כדי להישאר בחיים, ובנוסף, הוא לא יכול לברוח מפני טורפים אחרים!" לפתע הגיח זאב ענק מבין העצים עם חתיכת בשר בפיו. כל חיות היער ברחו מפניו, ארנבים, סנאים ושאר יצורים קטנטנים, אך השועל לא יכול היה לברוח. הבטלן שיקשק מפחד בעצמו והחל מיד לטפס על העץ הקרוב ביותר. כשהגיע לענף שעליו יכול היה לשבת,  ראה שהשועל אפילו לא מנסה לברוח, אלא ההפך, הוא גרר את עצמו לכיוון הזאב! מה שקרה אז הדהים את הבטלן –הזאב השאיר את חתיכת הבשר לפני השועל והלך לו. השועל החל לאכול בהנאה את חתיכת הבשר, ובאותו הרגע הבטלן הבין דבר שהפיח בו תקווה; "זהו סימן משמים!" הוא חשב, והרגיש שיד א-לוהים התערבה במקרה. אם דבר שכזה קרה אז הרי שלקב"ה יש תוכנית עבור כל יצור חי, כך שחייבת להיות תוכנית א-לוהית גם עבורו, ובקרוב מאוד יקרה לו נס דומה.

 

     הבטלן ירד מן העץ, התיישב לצד שביל שעבר בתוך היער וחיכה, כמו השועל המסכן, שמישהו יבוא ויאכיל אותו. הזמן עבר, והבטלן המשיך להסתכל ימינה ושמאלה להמשך השביל, מבלי לאבד תקווה. הוא ישב שם יומיים שלמים מבלי לאכול, עד שלבסוף החליט שהקב"ה אינו רחום כמו שחשב, אלא אכזרי משום ששכח ממנו לגמרי. עם בטן ריקה התחיל הבטלן ללכת לאורך השביל ללא מטרה וללא תקווה.

 

     כעבור מספר שעות פגש הבטלן איש זקן שנסע בכרכרה וביקש ממנו עזרה. האיש הזקן היה אדיב מאוד, וחלק איתו מזון ומים. הבטלן הודה לו ובזמן שאכלו יחדיו, הוא סיפר לו על המקרה שראה ביער. כשסיים את הסיפור, שאל הבטלן את האיש הזקן: "איך יכול להיות שא-לוהים מראה רחמים לשועל מסכן, אבל גורם לי לגווע ברעב במשך ימים שלמים באכזריות שאין כמותה?"  האיש הזקן חייך ואמר: "צדקת בכך שהא-ל הוא רחום, ושיש לו תוכנית עבור כולם. גם עבורך יש לא-ל תוכנית, אך לא הבנת נכון את הסימן שהוא שלח לך..." "למה אתה מתכוון?" שאל הבטלן את האיש הזקן, אשר השיב לו: "א-לוהים לא רצה שתהיה כמו השועל. הוא רצה שתהיה כמו הזאב! ·

 

     לכל אחד מאיתנו ה' נתן כוח מסוים, והוא מספק לנו שלל רמזים כדי שנדע כיצד להשתמש בו. אסור לנו לראות את עצמנו באור שלילי, אלא תמיד באור חיובי. אתה אינך שועל שאיבד את רגליו, אלא אדם שיש כוח במותניו, ולכן עליך לראות את עצמך כאדם חזק שביכולתו לעזור לאחרים, כולל לעצמך. אל תעשה את הבחירה הקלה בחיים– עשה את הבחירה הנכונה."

 

     לפתע הבין הבטלן שהאדם הזקן שאיתו דיבר וחלק עימו מזון הוא אותו קשיש שממנו הוא ברח יומיים לפני. בתחילה הרגיש רע, אך מיד ידע מה עליו לעשות; הוא התנצל והבין שאין ביכולתו של הקשיש לטפס על העצים שבחווה שלו עצמו על מנת לקטוף את פירותיהם, לכן הציע לו את שירותיו, בתמורה לאפשרות לאכול מפירות העצים. מאותו רגע ואילך, עזר הבטלן לחוואי הקשיש ונהנה מבטן מלאה מדי יום ביומו – הוא גילה כיצד ביכולתו לעזור לאחרים, וגם לעצמו...


 




י"ב חשון ה'תש"פ



 "אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (תוס' פסחים קז ד"ה בסמוך(.


     בדיעבד או בשעת הדחק אפשר להתפלל עד כרבע שעה לפני צאת הכוכבים עד כ 13 דקות לאחר שקיעת החמה (הגריש"א הובא בספר תפלה כהלכתה פרק ג מה') (שו"ע רלג א, משנ"ב שם ס"ק יד(.


     בזמן שהשעה דחוקה מתפללים תפילה מנחה קצרה, דהיינו החזן מתפלל שמו"ע בקול רם מיד לאחר קדיש עד אחר קדושה (שו"ע ערוה"ש רלב ו(.


     זהירות בתפילת מנחה: יש שכתבו הטעם לזהירות בתפילת מנחה לפי שהיא היתה התפילה הראשונה שאדם הראשון התפלל לאחר שנוצר (מדבר קדמות מע' תפילה בשם האר"י ז"ל(.


זכות השתיקה  (השגחה פרטית, עלון 25)

     השכנים שלנו, בבניין בני ברקי טיפוסי, ידעו שאנחנו עומדים לנסוע לחו"ל, להשתתף בשמחה משפחתית. בא השכן, דפק בדלת ביתנו, ושאלתו בפיו: "אולי לכבוד החתונה של בננו למזל טוב, תוכלו לתת לנו את הדירה לשבת אופרוף, השבת של העליה לתורה?" אמרתי שאחשוב, ועוד מעט אחזיר לו תשובה. מצד אחד רציתי לתת את הדירה. זו מצווה גדולה ועזרה של ממש, וגם בסופו של דבר ארוויח מכך, בחינת 'שמור לי ואשמור לך'. היום אני נותן לו את הדירה, ומחר, כשאני עושה שמחה, הוא נותן לי. מצד שני, והצד השני הזה היה חזק מאד - איננו עוזבים את הדירה רק למשך שבת אחת. אנו עוזבים לחו"ל למשך שבוע ימים, מתאמצים לצאת מבית מאורגן ומסודר במיוחד, כדי שיהיה לנו נעים לחזור. כשעוזבים בית למשך שבוע, רוצים לדעת שנחזור לבית בדיוק באותו מצב שעזבנו אותו. חשבתי, חשבנו, שקלנו את הצדדים ולבסוף החלטנו שהצד הראשון יגבר. אנחנו ניתן את הדירה, נזכה במצווה, ונרוויח גם יחסי שכנות משופרים.

     באותו שבוע פיזזו כולם. אנו רקדנו בחתונה בחו"ל, שכנינו ואורחיהם בחתונה בבני ברק, ואחרי שבוע עמוס חוויות חזרנו אל ביתנו עייפים אך מרוצים. רק פתחנו את דלת הבית וריח עז היכה באפנו. עמדנו משתוממים, מסתכלים זה על זה ולא יודעים מה לחשוב. הבית נראה מסודר להפליא. האורחים שהיו כאן השאירו את הדירה ממש כמו שקיבלו אותה, אבל הריח, הריח... מאיפה הוא? התשובה הגיעה מהמקרר. גל ריח נורא נדף ממנו ברגע שפתחנו אותו. התברר שהמקרר היה מנותק מחשמל במשך חמישה ימים. כל המאכלים התקלקלו ונרקבו, ואת כל הבשרים הקפואים הוצרכנו לזרוק. אמדתי את ההפסד בכארבע מאות שקלים. עם ההפסד התמודדתי איכשהו, שיהיה לכפרה, אבל הריח... הוא לא מיהר לעזוב את ביתנו. ניסינו כל מיני רעיונות להתמודדות עם התופעה. המפעלים למפיצי ריח התעשרו על חשבוננו, ועם כל זה החלטנו החלטה נחושה: לא מספרים לשכנים את מה שקרה. הם לא יודעים שהאורחים ניתקו לנו את המקרר בבלי דעת, ואנחנו לא נלך ונעכיר את מצב רוחם אחרי השמחה ששרתה במעונם.

     בסייעתא דשמיא, גם לסבל של הריח נגזרה קצבה, וכעבור כמה חודשים (!) נעלמה התופעה. כעבור חצי שנה מאז, מתקשרים אלינו מארגון חסד שעורך הגרלה סינית, ארגון שפועל גדולות ונצורות, ומציעים לנו להשתתף בזכויות העצומות שנעשות על ידם. הציעו לי לקנות כרטיס הגרלה שנכנס לכל הפריטים המוצעים, וקניתי. לא כי חשבתי שאגריל משהו, אלא כי רציתי לזכות במצוות צדקה.


     אחרי שבועיים מתקשרים מארגון החסד. "כבר תרמנו", הזכרתי. "איננו מתקשרים להתרים", עונים לי, "עכשיו מבשרים לכם על הזכיה המאושרת. זכיתם בפריט 408 ,מקרר מדגם חדש בשווי אלפי שקלים!" נדהמתי. איני רגיל לזכות בהגרלות. אין לי מזל לעניין זה. אבל הפעם הזאת, ידעתי כי לא המזל שיחק כאן, אלא החלטתנו האיתנה לשמור על שתיקה, לקבל את הנזק שהוסב לנו מניתוק המקרר, ולא להעיב על השמחה של השכנים. זכות השתיקה עמדה לנו, מקרר כנגד מקרר, בהשגחה פרטית מופלאה.







י' חשון ה'תש"פ


 "ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. ויש אומרים אף שינוי מקום". (ר"ה טז:(


     בטבעת קידושין אין יהלום. כי החתן הוא היהלום

     בסכסוך אף פעם א''א להאשים רק צד אחד, תמיד יש שתי אשמים האשה ו... השויגער.

     האדמו"ר הרב שלמה גולדמן מזוועיהל עוד הגדיל באומרו,  שעל כל פסיעה ופסיעה שהאדם עושה למען זולתו, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו!.

     האדמו"ר מסלונים זיע"א, כותב בספרו "נתיבות שלום" כי על כל אחד מאיתנו למצוא את תיבת נח הפרטית שלו. וכך הוא כותב: "כאשר האדם מרגיש שפל וירוד,  העצה היא – 'עשה לך תיבה'. בכל אחד יש ניצוץ א-לוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות,  וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש ענין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר".


     החתן מגיע לחופה ראשון ומחכה בסבלנות עד שהכלה מגיעה, וזה סימן לכל החיים שהבעל צריך לחכות לאשתו הרבה זמן עד שהיא תגמור להתארגן.


     הקב"ה רצה בשם "ישמעאל" – המרמז על "שמע א-ל", לרמז לנו שכדי להתגבר על הישמעאלים אין אנו יכולים להתגבר על ידי כוחי ועוצם ידי,  אלא רק על ידי תפילה וזעקה לקב"ה – שאז ישמע הא-ל את תפילתנו.


    זורקים סוכריות על החתן. לומר לו גם אם במשך החיים תקבל מכות, תזכור שזה מגיע מ'למעלה' ושזה סוכריות. אבל מה שמעצבן זה למה תמיד המכות מלמעלה מגיעות דרך העזרת נשים.

המחנך ['איש לרעהו']

 

     הסיפור שלי התחיל לפני כ-20 שנה.  שמי שמואל ואני בן 28 . הייתי אז בן עשר, ילד די רגיל ודומה לשאר הילדים, חוץ מדבר אחד: היה לי קשה לשבת על מקום אחד יותר מדי זמן... היום היו מצמידים לעובדה הזאת שלל אותיות באנגלית [וגם איזה כדור יומי או שניים...], אבל אז לא היה יותר מדי פרשנויות ולכן הכינוי שהוצמד לי היה פשוט וקליל: 'שמוליק קפיץ'. והאמת שלא התרעמתי על כך בכלל. ידעתי שזו האמת, ואפילו די התחברתי לדימוי.  ממשיך ומתאר 'שמוליק קפיץ' כיצד המחנכים הבינו אותו,  העמיסו עליו תורנויות, מטלות ועיסוקים שונים באמצעותם ננסך טעם ברוח התזזית שלו - עד שהגיע המחנך הרב'ה שושני... ממלא - מקום ששם אותו על הכוונת שלו... ביטל את כל תפקידיו וטען בתוקף: "אצלי כולם חייבים ללמוד..." , "מה יצא ממנו אם הוא לא מפעיל את המוח...", "אם לא תתחיל להפעיל את הראש שלך, כלום לא יצא ממך - כלום!" אבל גם תקופה זו הסתיימה. שמוליק המשיך לישיבה קטנה, לגדולה, לכולל, ובכולם שימש תמיד כעסקן והפעלתן שבחבורה. לימים התנדב במד"א שם עשה משמרות למכביר, נהנה מהדרמה, האקשן והחסד העצום.

 

     לילה אחד יצא למקרה, אודותיו הוא מספר: "הגענו לבית,  שכב שם אדם... ללא דופק וללא נשימה, והמצב שלו לא היה נראה טוב - בלשון המעטה... "מבקש נט"ן בדחיפות" - אני צועק לקשר תוך כדי פעולות ההחייאה. "אין הרבה סיכויים לבן אדם הזה" חולפת במוחי מחשבה. הנט"ן מגיע ועמו הציוד היותר מתקדם. הצוותים ואני מנסים כל מה שאפשר אך - מאומה. הבן אדם לא רוצה להתעורר... הצוות כבר די מיואש, מרים ידיים. אך אני משקיע את כל הכוחות שיש בי בלי לחשוב. הפרמדיק יאיר מניח את ידו על כתפי ובעיניו הוא מראה לי סימן של "חבל על הזמן, מקרה אבוד", אבל אני ממשיך בשלי.  האמת שהם כבר מכירים אותי היטב, וכבר אין להם כוח להסביר לי שוב ושוב כמה שאני 'נאיבי'... נו... שיהיה. אני ממשיך, עוד לחיצה ועוד לחיצה, ואז... אני פתאום חש שמשהו השתנה. בודק בזהירות וצועק כמו משוגע: "חזר לו הדופק!" צוות הנט"ן מעיף מבט וגם הם מבינים שאני צודק.  כולם 'מסתערים' עליו בשנית, מייצבים אותו איכשהו ו'טסים' איתו לבית החולים הקרוב יחד עם אשתו הדומעת.

 

     כעבור שבוע מתקשר אלי צעיר, מספר שהוא הנכד של החולה ומבקש להזמין את 'המלאך המושיע' לסעודת הודיה. אני מגיע למקום ופתאום אני מזהה שבעצם אותו חולה הוא... המחנך שושני! אני מבקש לשוחח עם 'בעל השמחה' ביחידות. אנחנו נכנסים לחדר, וכשהתיישבנו על הספה והדלת נסגרה, פרצתי בבכי בלתי נשלט. האמת שהתכוונתי רק לדבר, אך זה היה חזק ממני. אפילו אני לא הבנתי עד לרגע זה עד כמה עמוק דבריו פגעו בי, אז,  בזמנו... הרגשתי את ידיו מונחות על ראשי ואת מילותיו המרגיעות באזני. הוא היה נראה מאוד מופתע ולא מבין מה קרה לי.  לאחר שנרגעתי מעט הרמתי את עיני האדומות והתחלתי לספר לו מי אני. לקח לו כמה רגעים להיזכר. "אתה שמוליק?" הוא הצביע לעברי באצבע רועדת. ראיתי את ההבנה מחלחלת בראשו. ופניו חוורו כסיד. נבהלתי. כבר ראיתי את הפנים הללו חיוורות כך... אט אט הוא חזר לעצמו. ואז הגיע תורו לבכות...  לא החלפנו יותר ממילים ספורות, אבל נדמה היה לי כאילו שוחחנו שעות ארוכות בשיחת נפש מעמיקה. אבל לא היינו צריכים מילים. הדמעות סיפרו את הכל. את הפגיעה העמוקה, את התסכול והכאב, את ההשפעה הרעילה של התנהגותו בכיתה... וגם... וגם את החרטה. הוא חיבק אותי שוב ואני החזרתי לו בחיבוק של סליחה. אבן כבדה ירדה לי מהלב. חשתי הקלה גדולה. "ואני עוד אמרתי לך שכלום לא ייצא ממך" הוא לחש לי,  ובקולו נשמעה חרטה עמוקה. הוא ביקש את סליחתי שוב ושוב, ואני סלחתי לו בפה מלא.

 

     יצאנו מהחדר אל הסלון כשעיני שנינו נפוחות ואדומות. כולם זרקו לכיווננו מבטים תמהים. כשהוא הגיע למקומו, הושיב אותי לצידו והוא עצמו נשאר לעמוד.  תוך שניות השתררה דממה ובעיני כולם נראתה הציפייה לקבל הסבר מה קרה. הוא החל לשבח אותי על ההצלה המופלאה ובעיקר הדגיש את המאמצים הלא הגיוניים שהפעלתי להצלתו. הוא התמקד בנקודה העיקרית לדעתו:  שפעלתי כנגד כל הסיכויים - שלא הפעלתי את הראש אלא את הלב! ואז הוא סיפר לכולם מי אני והיכן נפגשנו לראשונה, הוא לא החסיר דבר וסיפר לכולם באילו כינויים הוא כינה אותי אז, מול הורי. מול כיתתי.  בשלב הזה כולם צרפו את דמעותיהם לנחל הדמעות שדבריו עוררו אצלי ואצלו. בקול מרוסק מדמעות הוא ביקש את סליחתי שוב לעיני כולם. אני לא הצלחתי לענות במילים . ורק הנהנתי לאות הסכמה. ואז הוא הכריז: "לפני עשרים שנה אמרתי לך שאין לך ראש, שאתה לא משתמש מספיק בשכל. ומה שהציל אותי עכשיו זהו בדיוק אותו חוסר מחשבה. אני חשבתי שזה חוסר שכל והיום אני מבין שזה פשוט לב ענק!!!". הוא חיבק אותי שוב ואני החזרתי לו חיבוק...  זהו סיפורי. לא קל היה לי לשבת ולכותבו... אתם כבר יודעים שאני לא טיפוס של לשבת ולכתוב. אך התאמצתי בשביל שתזכרו תמיד: יש ילדים עם מוח גדול! יש ילדים עם לב ענק! אלו ואלו בנים יקרים של השם יתברך, ולכל אחד מהם יש תפקיד בעולמו!!!


ואתחנן אל ה' בעת ההיא" – )ברכת דוד(.

     לפנינו סיפור מימינו אנו, על כוחה העצום של תפילה להצלחה בתורה, כפי שהובא בספר "התעלות":

     באחת מהישיבות הקטנות החשובות שבירושלים, ישב בחור בן טובים, שלא הצליח בתלמודו. מוחו היה סתום ושכלו קלוש ושום לימוד לא נקלט בראשו, אך רצונו היה עז ונחוש. הוא ניסה את כוחו שוב ושוב, אך ללא הצלחה. על אף היותו בחור ירא שמיים, נעים הליכות ובעל מידות טובות, לא עלה תלמודו בידו. אחד מהר"מים הטובים בישיבה נקשר עד מאוד בנפש הבחור, והשקיע בו רבות. מדי יום היה יושב עמו לאחר השיעור כדי לשנן את הגמרא עם התוספות והמפרשים, אך ללא הועיל... מגיד השיעור המסור היה אובד עצות; זוהי תופעה נדירה למדי, שכן על פי רוב מי שמשקיע ומתייגע בתלמודו הרי הוא מתעלה ומצליח, לכן החליט מגיד השיעור לנסוע עם הבחור אל רבי חיים קנייבסקי שליט"א, ולבקש עצה וברכה. בהגיעם אל הרב, פתח מגיד השיעור בדברי שבח על הבחור הניצב עמו, על תפילותיו והליכותיו ועל יראת שמיים שלו, וציין כי למרות כל זאת - אין תלמודו עולה בידו כלל. התחייך רבי חיים למשמע השאלה, ואמר: "כנראה צריך קצת יותר יגיעת התורה, שאין התורה נקנית אלא בעמל ויגיעה קשה!" מגיד השיעור אמר, כי יכול הוא להעיד מקרוב שיגיעה רבה יגע אותו בחור, ומנסה בכל כוחו, אך הראש חלש ואינו מצליח לקלוט ולהבין!. רבי חיים פנה אל הבחור, ושאלו ברוב חיבה: "האם הנך מתפלל ומבקש על הצלחת התורה?". "בוודאי!" - ענה הבחור - "תמיד בוכה אני ומבקש על כך, אבל, לצערי, עדיין לא נעניתי". - "תקבל על עצמך להתפלל תמיד תפילה בציבור, ושלא להפסיד תפילה בציבור גם אם תצטרך לזה מסירות נפש!" -  חתם רבי חיים את השיחה, ובירכם לשלום.

     חלפו ימים, הבחור סיים את לימודיו בישיבה קטנה, והתקבל לאחת הישיבות הטובות והגדולות ביותר, הודות ליראתו ונועם הליכותיו. והנה, לאחר מספר שנים הופיע הבחור בישיבה הקטנה בה למד בנערותו, ונכנס לביקור בחדרו של אותו מגיד שיעור, אשר היה קשור אליו כל כך. מגיד השיעור שמח לקראתו עד מאוד, והנה מניח הבחור לפניו על השולחן קונטרס נאה של חידושי תורה על מסכת יבמות. הרב עלעל מעט בקונטרס, ומצאו מלא וגדוש בחוכמה ובעמקות נפלאה. מלבד הבהירות וההסברה היפה בהצעת הדברים, ניכר היה כי המחבר ניחן בכוח חידוש נדיר, כתלמיד-חכם מופלג!. "מי הוא הרב המחבר"? שאל, "כנראה מדובר בתלמיד-חכם חשוב ביותר!". הבחור לא הבין את השאלה: "מה זאת אומרת מי חיברו? הרי אני כתבתי וערכתי את הקונטרס בסייעתא דשמיא מרובה, ובשביל כך באתי הנה אל מגיד-השיעור היקר, להגיש בפניו את פרי ביכוריי. לאחר ההשקעה הרבה שהשקיע בי להצלחתי, חשבתי כי בוודאי ישמח לראות בפרי עמלו!", הרב עמד נפעם, אינו מאמין למראה עיניו. "אתה הוא בעל המחבר?! הרי רק לפני שנים מספר, בהיותך כאן בישיבה קטנה, לא הבנת כמעט כלום! 'תוספות' אחד לא הצלחתי להכניס בראשך על בוריו, וכיצד התחולל שינוי אדיר כזה מקצה לקצה?". בחיוך צופן סוד סיפר הבחור לרב דברים כהווייתם:

     "בתחילת לימודיי בישיבה הגדולה לא הבנתי כמעט כלום, כהרגלי מימים ימימה. חבריי עולים ומתגדלים בתורתם מדי יום ביומו, ואילו אני תקוע במדרגת תורתי כמעט כשל ילד בחיידר. "לקראת סוף 'הזמן' יצאה הישיבה לנסיעה למקומות הקדושים בצפון. היה זה ביום ה' , ערב ראש חודש מוקדם, והבחורים חפצו להגיע לתפילת 'יום כיפור קטן' במירון ולשאר מקומות הקדושים בגליל. " הטיול נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, וכשחזרתי לביתי בשכונת רמות בירושלים, הייתה השעה מאוחרת מאוד.  ישבתי עם הוריי ושוחחתי עמהם בניחותא על חוויות הנסיעה והיום, ולא שמתי לב כלל איך השעון מתקדם ומתקדם. לפתע תפסתי את עצמי בבהלה: עדיין לא התפללתי מעריב!. מחוגי השעון הראו על השעה 3.00 בלילה!. זכרתי היטב את הקבלה שקיבלתי על עצמי, ע"פ הוראת הגר"ח שליט"א, שלא לוותר על תפילה בציבור בשום  אופן, אבל לא ידעתי מה ניתן לעשות בשעה שכזו. בכל שכונת רמות, על כל בתי הכנסת הרבים שבה, לא ניתן למצוא מנין לתפילת מעריב בשעה זו!. בשעה זו, האפשרות היחידה למצוא מנין היא בביהכ"נ הגדול שבשכונת 'זכרון משה', במרכז העיר... אך כיצד מגיעים עתה ל'זכרון משה'? התחבורה הציבורית כבר מזמן אינה פועלת.... " החלטתי לעשות השתדלות בדבר. יצאתי מהבית והרחקתי לכת עד כביש רמות המרכזי (שדרות גולדה), בניסיון למצוא טרמפ, אך הכביש היה כמעט ריק. מכוניות בודדות שחלפו על פני שעטו ביעף ולא עצרו כלל. לאחר המתנה ממושכת בקור הירושלמי העז, החלטתי: אם בתוך עשר דקות מוצא אני דרך להגיע ל'זכרון משה' - הרי טוב, ואם לאו - הריני חוזר הביתה, ובלית ברירה אתפלל ביחידות, וההכרח לא יגונה...

     "כעבור שבע וחצי דקות בדיוק,  נעצרת לידי מכונית, ובתוכה יהודי שהכרתי משכונתנו. 'להיכן?' - הוא שואל אותי בחביבות - "'לזכרון משה!' - עניתי. "'טוב מאוד! גם פניי מועדות לתפילת מעריב ב'זכרון משה'!". משהגענו לביהכ"נ כבר המתינו שם 5 אנשים שעדיין לא התפללו, יושבים ומצפים למניין שיתאסף. לאחר הגיענו, עדיין חסרו שלושה למניין. חלק מהאנשים,  בראותם כי אין מניין, רצו ללכת לביתם, אך אני ביקשתי והתחננתי שימתינו עוד מעט, כיוון שמוכרח אני להתפלל בציבור!. בשעה שלוש בלילה ! היה, ב"ה, מנין שלם!. תיכף החלה תפילת ערבית. עבורי הייתה זו תפילה מיוחדת במינה. התפללתי ברגש ובכוונה רבה מילה במילה, אולם משהגעתי בתפילת שמו"ע לברכת 'אתה חונן',  נפתח ליבי בפתע פתאום. פרץ דמעות אדיר ניגר מעיניי ללא הפוגה! בכיתי ובכיתי שם בפינת ביהכ"נ. מעולם לא חוויתי חוויה שכזו, מעולם לא בכיתי בכי שכזה!, "עמדתי שם בפינתי בברכת 'אתה חונן' בלבד בערך כשלושת רבעי שעה, כשציבור המתפללים סיים זה מכבר את תפילתו והתפזרו איש לביתו. יצאתי מתפילה זו כאיש אחר לגמרי, והרגשתי כבריה חדשה!, "בהיות שהשעה הייתה כבר סמוכה לוותיקין ודרך חזרה לביתי עדיין לא הייתה לפני, החלטתי להישאר בביהכ"נ ולהמתין עד אור הבוקר. בינתיים שלפתי גמרא סנהדרין מן הארון, והחילותי ללמוד בה. והנה, להפתעתי העצומה החילותי פתאום קולט ומבין!, בבת-אחת נפתח לי הראש! חשתי בלימודי טעם מתוק וערב עד מאוד, כפי שמעולם לא הרגשתי. בפעם הראשונה בחיי קראתי את המילים ב'תוספות' והבנתי את עומק משמעותן!. בתפילת שחרית, משהגעתי לברכת 'אהבה רבה', נפתח ליבי כאולם: 'אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו בינה ל-ה-ב-י-ן ו-ל-ה-ש-כ-י-ל וכו' ו-ה-א-ר ע-י-נ-י-נ-ו ב-ת-ו-ר-ת-ך. ושוב,  כשהגעתי לברכת 'אתה חונן' גאה ליבי בבכי נורא. עמדתי בברכה זו זמן ארוך מאוד, עד שהבכיות של מעריב דאתמול לא היו אלא כמשל לעומת שחרית זו!. "לאחר תפילת שחרית חזרתי לביתי, סעדתי פת שחרית ונכנסתי תיכף לחדרי. הוצאתי את הגמרא והחילותי ללמוד בחשק רב והתלהבות עצומה ללא הפסק, עד כניסת השבת, אז יצאתי אל ביהכ"נ לקבלת שבת ותפילת ערבית של שבת. "לאחר התפילה חזרתי עם אבי לסעודת שבת קודש,  שהייתה מלאה שמחה ואושר עצום לכל בני המשפחה כולה. לאחר הסעודה פנה אלי אבי בבקשה, שהגיעה העת לפרוש למיטתי ולישון מעט, שזה כבר למעלה מיממה וחצי שלא נתתי תנומה לעפעפיי, "אמרתי: 'אלמד נא עוד מעט ואחר כך אלך לישון...' אך אותו 'מעט' נמשך כל אותו ליל שבת עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית... לא הייתי מסוגל לעזוב את תלמודי מרוב שקיקה.


     בשחרית של שבת הלכתי עם אבי לביהכ"נ לתפילה ולאחריה לסעודת שבת מלאה זמירות בשמחה עצומה. לאחר הסעודה כבר ראה אבי שאני מותש וחלוש, והכריח אותי ללכת מיד לישון כדי צרכי...". "מאותו היום נפתחו לי שערי אורה, שערי תורה, נעשיתי מתמיד גדול, בעל הבנה עמוקה וסברה ישרה בכל דבר, וזכיתי, בסייעתא דשמיא מופלאה, להתעלות עצומה בכתרה של תורה!"






ט' חשון ה'תש"פ

 אמר רבי יצחק איזיק מזידיטשוב: צו החיים הוא: תן וקח. כך נברא העולם, שכל אדם יהיה משפיע ומקבל. ומי שאין בו שניהם כאחד, הריהו אילן סרק...


    האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).


      "התורה אומרת 'וילך למסעיו' – נדמה לאדם שהוא הולך למסעיו , לצרכיו האישיים, אך האמת היא שמוליכים אותו מן השמיים לצורכי שליחותו בעולם" (הבעש"ט)


     ״וילך אברם כאשר דיבר אליו ה׳״ (בראשית יב,ד). אף שנאמר לו לך-לך, "להנאתך ולטובתך", הכתוב מעיד על אברהם שלא הלך אלא מפני ציווי ה׳. (רבי אברהם מסוכוצ׳וב)

חוזר בתשובה (בית זכריה, עלון 227)

     נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה, בחתונה מצומצמת מאוד. מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים. וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.  למדתי בכולל רגיל, כדי להיות חלק מהציבור החרדי. שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה. איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה. ואז התברר לי שאין לי למי. ההורים של רעייתי ושלי לא דיברו אתנו וכך כל בני המשפחה.  חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.  היו לי חברים לכולל. לא חברים שלי ממש. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, החלטתי להתקשר לחברותא שלי ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת ". השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק. ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.  ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אמרו מזל טוב וחלקם הלכו עוד לפני הקידוש. אלה שנשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי, וכך נגמר הקידוש.

     כעבור שנה וחצי נולד בני. גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר. ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו. ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי. חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית. עשינו בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

     קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו . בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו מאד. לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה. אני חייב לציין שקיבלו אותם בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו . וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?  

     ערב אחד, צלצול בדלת. בדלת עמד אברך צעיר. "שלום", אמרתי. "שלום, אפשר להיכנס"? "בבקשה", אמרתי.  הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"? "אני אמור לזהות"? "כן, אני אחיך הקטן". "מומי"? "כן, אני מומי". מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו. " לפני כמה זמן חזרת בתשובה"? "שלוש שנים"."אז למה לא יצרת קשר"? "לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא". "למה שלא אהיה מעוניין"? "כי ניתקת כל קשר עם המשפחה". "נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון". "אני לא יודע" . "ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר". "מעניין למה איתי לא ניתקו"."באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר". "לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר" . "אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי.  אין שום דרך אחרת להסביר זאת. "אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"? "ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים, אתה לא מבין מה עברתי". "אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"? "אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה" . "אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"? לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו. "רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע לרצות ולפייס אותם"? "על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע" ? "לא. לא עשית משהו רע, אבל..." "אבל מה" ? "הם חשבו שעשית משהו רע". "זו בעיה שלהם. לא"? "כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..." "כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."? "הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"? "ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת" ? "נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה". "אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי. "ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים, מהמשפחה, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד" . הם חתכו והפקירו אותי. " מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי.  שכחתי לספר לך, התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ואבא שהלך אחריה ושומר שבת תפילין וכשרות". העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

     שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.  לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי. מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.  ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.  בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.  והתוצאה החשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור. כגודל הפחדים שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם.  כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.


     ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי. עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת. במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות . 








ח' חשון ה'תש"פ




אדם עסוק לא בהכרח מקדם את עצמו למקום כלשהוא.


       אם איננו משתנים, איננו גדלים, למעשה איננו חיים.


       גם כשהעתיד נראה כמו מבוי סתום, תמיד יש דרך אחרת.

      גם עם פועלים לפי החוקים, ההצלחה לא תמיד מובטחת.    

חוזר בתשובה (בית זכריה, עלון 227)

     נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה, בחתונה מצומצמת מאוד. מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים. וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.  למדתי בכולל רגיל, כדי להיות חלק מהציבור החרדי. שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה. איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה. ואז התברר לי שאין לי למי. ההורים של רעייתי ושלי לא דיברו אתנו וכך כל בני המשפחה.  חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.  היו לי חברים לכולל. לא חברים שלי ממש. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, החלטתי להתקשר לחברותא שלי ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת ". השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק. ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.  ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אמרו מזל טוב וחלקם הלכו עוד לפני הקידוש. אלה שנשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי, וכך נגמר הקידוש.

     כעבור שנה וחצי נולד בני. גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר. ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו. ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי. חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית. עשינו בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

     קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו . בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו מאד. לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה. אני חייב לציין שקיבלו אותם בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו . וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?  

     ערב אחד, צלצול בדלת. בדלת עמד אברך צעיר. "שלום", אמרתי. "שלום, אפשר להיכנס"? "בבקשה", אמרתי.  הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"? "אני אמור לזהות"? "כן, אני אחיך הקטן". "מומי"? "כן, אני מומי". מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו. " לפני כמה זמן חזרת בתשובה"? "שלוש שנים"."אז למה לא יצרת קשר"? "לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא". "למה שלא אהיה מעוניין"? "כי ניתקת כל קשר עם המשפחה". "נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון". "אני לא יודע" . "ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר". "מעניין למה איתי לא ניתקו"."באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר". "לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר" . "אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי.  אין שום דרך אחרת להסביר זאת. "אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"? "ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים, אתה לא מבין מה עברתי". "אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"? "אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה" . "אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"? לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו. "רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע לרצות ולפייס אותם"? "על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע" ? "לא. לא עשית משהו רע, אבל..." "אבל מה" ? "הם חשבו שעשית משהו רע". "זו בעיה שלהם. לא"? "כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..." "כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."? "הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"? "ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת" ? "נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה". "אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי. "ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים, מהמשפחה, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד" . הם חתכו והפקירו אותי. " מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי.  שכחתי לספר לך, התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ואבא שהלך אחריה ושומר שבת תפילין וכשרות". העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

     שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.  לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי. מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.  ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.  בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.  והתוצאה החשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור. כגודל הפחדים שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם.  כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.


     ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי. עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת. במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות . 






ז' חשון ה'תש"פ




אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא החלטה שיש משהוא אחר שחשוב הרבה יותר מהפחד.

     בכל פעם שהצרות שלך מטרידות אותך, אמור תודה על כל הצרות שאין לך.


     בלתי ניתן לערוך ברית ללא כריתה. כלומר, לא ניתן לכרות ברית בין בני זוג, שני חברים, מפלגות ומדינות, בלי שכל אחד מהצדדים ”כורת“ וחותך משהו מהאגו שלו. אם כל צד מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לוותר על עקרונותיו – הדרך לשלום רחוקה מתמיד. ברית אמתית יכולה להתקיים רק כאשר כל אחד מביע נכונות לצאת מאזור הנוחות בו הוא היה עד היום, ולוותר על דברים שהיה רגיל אליהם. זו משמעות צמד המילים ”כריתת ברית“. ברית אמתית יכולה להיעשות רק כאשר כל צד ”כורת“ משהו מעצמו. זו גם הברית בין הבורא לעם ישראל. העם היהודי נקרא ”יהודי“ על שמו של יהודה, בנו של יעקב אבינו. אמו – לאה - קראה לו כך ואמרה: ”הַפַעַם אֹודֶה אֶת ה‘, עַל כֵן קָרְאָה שְמֹו יְהּודָה“. מהותו של עם ישראל היא ההודאה וההודיה לבורא עולם. כשאדם מודה למי שהיטיב עמו, הוא במובן מסוים ”כורת ברית“. מדוע? משום שטבע האדם מקשה עליו להודות, שהרי כשאדם מודה למישהו ואומר לו ”תודה“, הוא בעצם מצהיר חד-משמעית שהוא היה מוגבל בנושא מסוים והוזקק לעזרה. כשאדם פועל נגד טבעו והוא ”מודה“, הוא בעצם ”כורת“ חלק מעצמו, מוריד מהאגו של עצמו. (הגר“א בביאורו לספר יצירה)

    ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.

הדור יורד? (קו החסד)

     הם 10 תלמידי ישיבות שכל אחד לומד בישיבה קטנה אחרת, ועולים באלול הקרוב לשיעור ג ישיבה קטנה. הם למדו ביחד בתלמוד תורה, "דרכי חיים" באופקים, והחליטו להיפגש ביום רביעי כ"ח תמוז תשע"ט, למפגש בכותל המערבי לרבע שעה, ולאחר מכן לעשות קארטינג, (רכבי מרוץ).

     כאשר יורדים קבוצת הבחורים את המדריגות לכיוון עמדות השמירה של הכותל המערבי, מבחין אחד הבחורים אלעזר כהן, שיושבת אישה חרדית מבוגרת וממררת בבכי. הוא ניגש אל האישה, ושואל אותה מה קרה? האישה עונה:"איבדתי את הארנק שלי בגאולה, היה שם כסף, תעודת זהות, כרטיסי אשראי, והרבה מסמכים חשובים".

     תלמיד הישיבה אלעזר כהן, אומר לה: אל תדאגי, תלכילשתות כוס מים, אנחנו כאן עשרה בחורים וניסע לגאולה לחפש לך את הארנק". כך מספר כהן בשקט ובנינוחות בשיחה עם הרב יונתן שטנצל מקו המשניות והחסד "אמר אביי".

     כל הבחורים שרק הגיעו עכשיו לכותל, מחליטים לעשות חסד עם האישה, ועולים על קו 1 ונוסעים לגאולה. הם מתחלקים לקבוצות, ונכנסים מחנות לחנות, מחפשים בלוחות המודעות, עברנו חנות אחרי חנות, וככה בסייעתא דשמייא, לאחר כעשרים דקות, אחד מהחנויות אומר, הייתה אישה מבוגרת ששכחה את הארנק שלה, מסרנו את הסימנים של הארנק, שמסרה לנו האישה וקיבלנו את הארנק.

     בסייעתא דשמייא, הגיע ישר אוטובוס קו 1 חזרנו לכותל, מצאנו את האישה שלא הפסיקה להודות ולברך אותנו. ואנחנו התחלנו למהר להתפלל בכותל כי אנחנו באיחור של חצי שעה, , וליסוע לכיוון הקראטינג, מישהו מציע לנו טרמפ לכיוון תלפיות עם רכב מסחרי שהוא הגיע".


     הרב שטנצל שהתרגש מאוד מהסיפור סיכם: רק בגלל הסיפור הזה, המשיח חייב לבוא, שיתבטל תשעה באב, זה פשוט לא להאמין, אומרים שהדור יורד,איזה דור נפלא שמוכנים ללכת בשביל אישה אנונימית איזה סיפור מחזק, אשריכם!







ו' חשון ה'תש"פ




אמרו חז"ל: "מות וחיים ביד הלשון". שכן תיבת "בגללך", בגימטרייה: "פה". כלומר, בגלל הפה יזכה האדם לחיים, וכך גם אמר אברהם לשרה שעיקר חיותו תלוי עתה באופן דיבורה: "וחיתה נפשי בגללך". 


     אנשים אוהבים לשמוע ולקבל דווקא מאדם שיש לו אלפי זהב וכסף... לא בכדי אמרו: "בעל המאה הוא העל הדעה" זה שהוא "בעל המעה" - סוג מטבע שהיה נפוץ בתקופתם "הוא בעל הדעה" זהו האדם שהחברה מחזיקה ממנו לחכם... וכולם מכופפים עצמם לדעתו...

       בזמני לחץ, תמיד אפשר לצוף - רק להחזיק את הראש מעל המים.


    זכרו: את התיבה בנה אדם חסר ניסיון לחלוטין, את הטיטניק בנו מקצוענים.

האגדה על מרק הכפתורים

קבצן אחד נדד בדרכים. בלילה הוא הגיע לעיירה. היה לו קר, הוא היה עייף ומאד מאד רעב. נקש על הדלתות, אבל אף אחד לא פתח לו, לא הכניס אותו להתחמם ליד התנור, לא הציע לו מיטה לשים את הראש ולא נתן לו פרוסת לחם לאכול.

עד שעלה לו רעיון כזה של חכמת נוודים. הוא הכריז שיש לו מתכון סודי ל"מרק כפתורים". ? האנשים הסתקרנו, ורצו מאד לראות את הקסם: איך אפשר לעשות מרק מכפתורים.

"אני צריך רק סיר גדול, אש ומים", אמר הקבצן. הוא תלש כפתור מהמעיל המרופט שלו, וזרק אותו לתוך הסיר המבעבע. בחש, טעם, רחרח, ופסק: "חסר משהו". האנשים כל כך רצו לראות את התוצאה ולטעום מהמרק, שכולם התנדבו להביא את המצרכים החסרים. וככה כל אחד רץ הביתה והביא משהו לסיר הגדול: תפוחי אדמה, בצל, עוף, תבלינים – עד שהמרק היה מוכן...

הקבצן אכל מרק חם והלך לישון שבע, ואנחנו קיבלנו שיעור לחיים: לפעמים חסר לנו רק הכפתור הקטן שישכנע אותנו שאנחנו יכולים. יש לנו את כל הכוחות להיות יהודים טובים, ללכת לשיעור תורה קבוע, להקפיד במיוחד על מצווה שמדברת אלינו, לתת צדקה ולעזור לאחרים.


מה חסר לנו? כפתור קטן שיגרום לנו לבשל את המרק? – ראש השנה שעומד בפתח הוא הכפתור. אם נתבשל בו טוב ונשתדל, נוכל לשבוע מהמרק הזה כל השנה.











ה' חשון ה'תש"פ


 אם נח היה גורם לכך ששני אנשים היו שבים בתשובה – היה מציל את העולם מן המבול. שכן נח ואשתו, שלושת בניו ונשותיהם היו שמונה צדיקים, ואם היו עוד שניים, כבר אמר הקב"ה לאברהם "לא אַשְחִית בַעֲבּור העֲשָרה". )בראשית יח(


     אנשים לצערנו לא אוהבים לתת מחמאות. הרבה יותר קל להעניק ביקורת מאשר לומר מילה טובה,  וכולנו משחררים בקלות חיצים קטלניים של רעל בעוד שמתקשים להוציא מהפה מילת שבח. אנו לומדים כאן על כוחה האינסופי של מילה טובה היא יכולה לבנות אדם עד שיציל עולם שלם. 


     בעלי המוסר מפרשים את הפסוק: "צהר תעשה לתיבה" על המחסום שהאדם צריך לשים ללשונו המוציאה מילים - תיבות מהפה.  מובא בשם המגיד ממעזריטש הדורש לפי מידות התיבה: 300 אמה אורך = ש. 50 אמה רוחבה = נ. 30 אמה קומתה = ל.  ראשי תיבות ל.ש.נ = לשון, ומהלשון יוצאת "תיבה" = מילה


     הדרך לייצר אנשים גדולים היא דרך מילים מהפכנית חובקת עולם כמו אברהם ומשה? התורה מאמינה בכוחן של מילים לגדל אנשים. המחמאות לא נועדו לכבד את המוחמא,  אלא לשכנע אותו בכוחותיו. להציף את הכוחות הטובים הגנוזים בו. לפי התפיסה היהודית,  מילים לא נאמרות בעקבות מציאות, אלא יוצרות מציאות. הן נבואה המגשימה את עצמה. בני אדם מגדירים את עצמם לפי הציפיות של אחרים מהם,  וככל שמזכירים יותר את המעלות כך נחשף האדם ליכולות הללו ומתאמץ להביא אותן לידי מימוש.

הוֵּה דָן כָל הָאדָם לַכף זכּות III (פניני עין חמד, גליון 755)

     עד כמה עלינו לדון כל אדם לכף זכות - לא נוכל לתאר ולשער. לעיתים רבות אף כאשר רואים אנו - אם נחקור ונדרוש היטב, יתכן מאוד, שנגלה, כי ראייתנו הייתה מוטעית. על כן, עלינו להיזהר עד מאוד, לבל נשפוט את הזולת בטרם נבדוק, נחקור ונדרוש את הדברים לעומקם,  כפי שאירע גם בסיפור המופלא שלפנינו, שסופר על ידי הרב מיכאל צורן הי"ו אותו שמע מפי נכדו של בעל המעשה,  ר' יעקב הלפרין המפורסם:

     היה זה בימי קום המדינה, סבי, ר' יעקב הלפרין, הגיע אז עם בני משפחתו ארצה מאוסטריה והתגורר בבני ברק. עם הגיעו ארצה, חיפש שידוך הגון וראוי לבתו היקרה. לא עבר זמן רב, והוא מקבל הצעת שידוך עבור בתו ממשפחה יוצאת גרמניה, שזה עתה עלו בני-המשפחה ארצה והם מתגוררים בירושלים.  הרב הלפרין נסע לירושלים על מנת לתהות על קנקנה של המשפחה ולבדוק את טיב החתן. הוא נכנס לבית, התיישב עם אבי המשפחה, שוחח עימו ארוכות, ואף ראה את החתן ודיבר עמו קמעא. לאחר שסיים את הביקור, הודה למשפחה ועשה את דרכו בחזרה לבני ברק.

     לפני שחזר לביתו, הוא נכנס פנימה אל הקודש אל ביתו של מרן ה'חזון איש', אשר היה רבו המובהק ואיתו התייעץ בכל פרט. "נו, איך היה הבירור על המשפחה?", שאלו מיד מרן ה'חזון איש', אשר ידע על השידוך. " זה לא מתאים כלל", השיב הרב הלפרין, "איני מסכים בשום פנים ואופן, שבתי תשתדך עם משפחה שכזו". שמע זאת הצדיק ושאל: "ומהן הסיבות לכך?".  פתח הרב הלפרין וסיפר: "שלוש סיבות גדולות וחשובות גרמו לי לרדת מההצעה הזו, ואלו הן: הסיבה הראשונה-  בפתח הבית אין להם מזוזה בכלל. וכי יהודי ירא ה' אינו מניח מזוזה בפתח ביתו?!".  הסיבה השניה- הרי שנמצאים אנו בימי ספירת העומר אשר כידוע אין מסתפרים ומתגלחים בהם, וכאשר נכנסתי פנימה אל הבית, ראיתי את כל בני הבית, כולם מגולחים ומסודרים כבימים רגילים. האם בית זה יקרא בית של יראי ה'?!. והסיבה האחרונה - הם החזיקו בביתם קופת צדקה התומכת בגופים המתנגדים לתורה ומצוותיה, ולכן אין ספק, שלבית כזה לא יקרא בית של תורה, ואין הוא מתאים כלל לרוחנו.

     " ה'חזון איש' שמע את הדברים והניד ראשו בביטול לטענות.  ב'רוח קודשו' הוא ראה את הדברים אחרת. "לדעתי, יכול אתה להשתדך עם משפחה זו. ואם תשאל הרי ראיתי בהם שלושה דברים, שאינם מתאימים לרוחנו, אומר לך מה דעתי: " לגבי המזוזה – אין לי ספק, כי המזוזה בפתח ביתם נפלה זה עתה, אלא שהם לא הספיקו לקבוע אותה מחדש לפני שהגעת, אך כיהודים מקפידים הם כל השנה, שתהיה מזוזה כשרה ומהודרת בפתח ביתם". "בעניין הדבר שראית אותם מגולחים בימים אלו של ספירת העומר – בטוחני, שזה כיוון שארץ מוצאם הוא מגרמניה, שם המשיכו יהודים רבים להתגלח בימים אלו, מפני החשש לאיבה ושנאה מהגרמנים, ולכן רצו להיראות כמותם - ובלבד שלא לעורר את שנאתם. אך אין לי ספק, שהבחור המדובר, ישנֶה ממנהגם ויפסיק להתגלח בימי העומר. " ובדבר האחרון ממנו חששת, והוא החזקת קופת צדקה של גוף ממשלתי המתנגד לתורה – לדעתי, תורמים הם לאותו גוף ממשלתי מתוך תמימות ורצון לעזור לבניית הארץ, אך הם אינם מכירים בהשקפתו הגרועה של אותו ארגון, לכן אינני חושש, שדעותיהם אינן טובות, ובוודאי שהבחור עצמו בעל השקפה טובה", חתם הרב את דבריו.


     הרב יעקב הלפרין עמד מן הצד ותמה: "האומנם!?... וכי ייתכן, כי שלושת הדברים התמוהים האלו, שראיתי בביתם,  נעשו מסיבות כאלו, או שמא זוהי כף זכות מיוחדת של רבינו הגדול ה'חזון איש '?!". אך כיוון שדברי מורו ורבו היו מקובלים עליו כאלף עדים, הוא החליט לשוב אל המשפחה בירושלים על מנת לברר, שאכן הדברים היו כך.  הרב הלפרין הגיע שוב לבית המשפחה, ולמרות חוסר הנעימות שבדבר, פנה אל אבי המשפחה ושאל אותו את שלושת השאלות שהפריעו לו: "מחילה מכבודכם, אולם יש לי שלוש שאלות לשאול אתכם - מדוע אין מזוזה בכניסה? מדוע אתם מגולחים? ומדוע מחזיקים אתם קופת צדקה של ארגון נוגד תורה?"...  לתדהמתו הרבה, 'חכם עדיף מנביא' – ענה אבי המשפחה בבושה וענווה מילה אחר מילה כדברי ה'חזון איש': "המזוזה נשמטה ממש היום ועדיין לא הספקנו להחזירה... הגילוח הוא, מפני שכך נהגנו בגרמניה מאימת הגרמנים, והקופת צדקה נעשית מתוך רצון לתרומה לארץ בתמימות רבה".  נדהם ר' יעקב לגלות, כמה הסתכלותו היתה שטחית,  וה'כף זכות' אכן אמיתית ומיד באותו ערב נסגר השידוך לבתו.







ג' חשון ה'תש"פ





אברהם אבינו בא ללמדנו יסוד ביחסי איש לרעהו, להיות טוב לכולם אך לא עם כולם. כאשר זה נוגע לענייני חינוך ויהדות: "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה", חסד ואהבת הבריות לא סותר לקנאות בחינוך ויהדות, ולפירוד. 


     אברהם היה בן 58 שנה כשמת נח, אומרים פתגם שאברהם בן נ"ח כשמת נח.


       "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (' ט') בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(


     בגמרא נאמר, שהעומד בלילה על גג, מרוב פחדו אינו עשוי להגיע לידי הרהורים אסורים. ברוח הדברים כותב ה"בית הלוי" בספרו ("בית הלוי" על התורה, יתרו), כי טבע הוא באדם שיראה ופחד מעבירים תאוות וחמדות. לא יוכל האדם לתרץ עצמו לפני הקב"ה כי היצר הרע התגבר עליו; שאילו היתה בו מעט יראת שמים, לא היה מתאוה כלל!... " מה ה' שואל מעמך? כי אם ליראה" (דברים).  במעט יראה - כבר היית משיג הכל.


     בליל ז' במר חשון בערבית מתחילים לבקש על הגשמים ואומרים 'ברך עלינו' (למנהג אשכנז מוסיפים 'ותן טל ומטר'). ונסיים בתפילה: משיב הרוח ומוריד הגשם, ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה. חורף בריא.

   האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זיע"א אמר פעם על סבו,  ה"שפת אמת" זיע"א שהוא זכה לאריכות ימים, שאלו אותו איך אפשר לומר כן, והלא הוא הסתלק מן העולם בהיותו בן חמישים ושמונה בלבד, השיב ה"אמרי אמת" לא אמרתי שהוא זכה לאריכות "שנים" אלא לאריכות "ימים". ימיו היו מלאים וארוכים.


האדמו"ר בעל 'מקור ברוך' מסֶרֶט-ויז'ניץ הנהיג את עדתו בנועם אך בתקיפות, ולא היסס לעמוד בפרץ ולתבוע מתושבי העיר לתקן את דרכיהם. היו שהתרעמו על דרכו זו. באחת מדרשותיו אמר הצדיק: "אני דומה לחנות של מראות. אדם מלוכלך ומטונף העובר ליד חנות כזאת ומביט בדמות הנשקפת לעיניו מן המראות, האם יכעס על בעל החנות שהמראות שלו מציגות אדם מלוכלך? "אף אני בבחינת מראה שמציגה לכל אחד ואחת את דמותו, ובידו לתקן את עצמו".

     האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול! .

 כעס ש... (בית זכריה, עלון 226)

     אני בחורה בת 20 , בעיצומה של עונת השידוכים. לאחרונה היו לי התלבטויות רבות, וכמה הצעות "נתקעו  ". החלטתי ללכת לכותל המערבי, להתפלל ולשפוך את ליבי. ולאחר מכן הלכתי לכיוון התחנה של קו 2 . היו שם אנשים רבים. ככל שהתקרבתי לתחנה, הבנתי שאיאלץ לחכות זמן רב. אוטובוס עבר והתמלא, ועוד אחד ועוד אחד, ואני לא נדחפתי, אך השתדלתי לשמור על תורי.  הגיע אוטובוס נוסף, וחשבתי שאוכל לעלות אליו. האוטובוס היה עמוס, ובכל זאת הוא התמלא, ואני שאלתי את עצמי: אצליח לעלות, או לא? ברגע האחרון, כשהצלחתי להניח את רגלי על המדרגה, הגיעה בחורה ונדחפה מהצד. "סליחה", אמרתי לה, "אם לא אכפת לך, אנשים מחכים כאן כבר הרבה זמן". היא ענתה לי: " גם אני מחכה כבר חצי שעה". "מעניין שלא ראיתי אותך", אמרתי. היא לא ענתה. באותו רגע התעורר בי רצון עז לדחוף אותה ולעלות בעצמי, אך מצד שני חשבתי לעצמי כי לא אשליך את החינוך שלי בגלל כעס של רגע. המשכתי לשמור על תווי פנים לא כועסים, אם כי עדיין ניסיתי לשמור את מקומי במדרגות. היא הצליחה להיכנס לפני, ומיד פנתה לאחור וסימנה לי שאכנס גם אני. ניסיתי, אך הנהג סגר את הדלת. היא ביקשה: " רגע, יש כאן מישהי", הנהג לא פתח לה את הדלת. נרתעתי לאחור, והבחורה אותתה לי בידיה: "מצטערת".  זה הכעיס אותי עוד יותר. שיגרתי אליה מבט זועם וסיננתי כמה מילים שלא התאים לי להשמיע, ולולי הכעס הרב לא הייתי אומרת אותן לעולם. הכעס העביר אותי על דעתי, ואני לחשתי: "הלוואי שלא תגיעי...".

     מרוב תסכול עליתי על מכונית של "חאפר" שעבר שם. נסענו במסלול הרגיל, ואז, קרוב למלון נובוטל, שמענו את הפיצוץ. הוא היה קרוב מאוד. הנהג אמר: "זה פיגוע ". תוך חצי דקה התחלנו לשמוע ולראות את האמבולנסים הרבים. נוצר פקק תנועה גדול, והנהג הוריד אותנו.  רצנו לכיוון מקום הפיגוע, אך אי-אפשר היה להתקרב, משום שכוחות הביטחון סגרו את כל האזור.  מהמקום שבו עמדתי, יכולתי לראות את האוטובוס שבו הייתי אמורה לנסוע – האוטובוס שכבר כמעט הייתי בתוכו, ונהגו סגר את הדלת. הייתי אחוזת הלם. הבנתי שניצלתי ממוות. הדבר הבא שעלה במחשבתי מה עם הבחורה. מה קרה לה? שמעתי את הזעקות ואת הרעש העצום, וידעתי שייתכן שהבחורה הזו מוטלת שם... ואז נזכרתי במילים האיומות שהוצאתי מפי...  הייתי המומה ומבולבלת. לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד הבחורה הזו.

     הורי היו נפחדים. הם חיבקו אותי כאילו חזרתי מעולם האמת. "הרי גם את", הם אמרו, "היית צריכה לנסוע בקו 2 ." התעדכנתי בחדשות. העליתי בדמיוני את הבחורה. שנאתי את עצמי על הכעס עליה, וגם נזכרתי שהיא בסך הכול ניסתה לעזור לי להיכנס לאוטובוס. זכרתי את יחסי הציני כלפיה ובעיקר את הקללה ההיא, והרגשתי שאני אשמה בכל מה שקרה. אדם אומר דברים רבים ואינו חושב מה יקרה בעוד רגע. לפעמים הדיבורים הללו הופכים למשמעותיים.

     למחרת קראתי בעיתון. שכמה נערות נהרגו, אך לא הופיעו תמונות ושמות.  לאחר כמה ימים התפרסמו שמות הנערות שנהרגו, אך לא היו תמונות, ואני התחלתי לברר בבני ברק איך נראו הבחורות, ומה ששמעתי – לא סיפק אותי. ייתכן שזו היא, וייתכן שלא. לא אמרתי מילה לאיש. בתוכי הייתה תחושה נוראה. פחדתי לספר מה שקרה. לא רציתי שבמשך כל חיי יהיה מישהו שיאשים אותי, אפילו בליבו ובלי מילים, שאני אשמה במות אותה נערה, שבעיני כבר התאימה להספדים שנאמרו.  

     הורי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, וכמובן קישרו זאת לפיגוע. הם חשבו שאולי נתקפתי בהלם, והציעו לי לפנות לעזרה. לא ישנתי בלילות. הייתי מדמיינת את פניה העדינות כשסימנה לי להיכנס, ואחר כך כשפנתה לנהג ושלחה לעברי מבט מתנצל, וזכרתי שבתמורה קיבלה מבט זועם וסינון של "הלוואי ש...". האם היא קראה את המילים משפתי? האם הבחינה בכעס האיום? דמיינתי אותה מסתכלת עלי מלמעלה ואומרת: "הכול בגללך"..

     שבוע חלף. יום שלישי הגיע. החלטתי לנסוע לכותל, להתפלל ולבקש מחילה מאותה נערה שקיללתי. ניגשתי עד אבני הכותל ובכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. ביקשתי מחילה מהנערה ומבורא עולם, כי אולי בגלל הקללה שלי קרה הכול. הקול ההגיוני שבי אמר לי, שאם נגזר משהו – המילים שלי אינן משנות. מצד שני למדתי פעם, שיש עת רצון שבה כל הברכות והקללות מתקיימות, ואולי בדיוק באותו רגע הייתה עת רצון, ואילו הייתי מברכת – היה הכול נמנע... קשה לי לתאר את המשקל שרבץ על ליבי. את הכול פרקתי מול אבני הכותל.

     לאחר מכן פסעתי שוב אל התחנה. כל צעד הזכיר לי את הפצעים הטריים מהשבוע הקודם.  עמדתי בשקט בתחנה. הבטחתי לעצמי שלא להידחף וודאי שלא להגיע לעימות. התקרבתי אל האוטובוס,  העפתי מבט לאחור, ולפתע ראיתי אותה. היא עמדה בצד התחנה ואמרה בכוונה את מילות התהילים. עזבתי את התור לאוטובוס ורצתי אליה, אחזתי בה ושאלתי: "את זוכרת אותי?". מבטה היה מופתע לחלוטין. "אני לא מאמינה", היא אמרה, "את בריאה ושלמה?". "את שואלת עלי?" אמרתי, "אני שאלתי אותה השאלה עליך" . "אני לא מאמינה", היא מלמלה, "פחדתי שקרה לך משהו. במשך כל השבוע חייתי בפחדים, שאולי את אחת מ... אל תשאלי איזה שבוע עבר עלי".

     היא נראתה שמחה כל כך. בעצם, ממש כמו שנראיתי אני. שאלתי אותה: "למה פחדת שקרה לי משהו? הרי את עלית לאוטובוס וראית במו עינייך שנשארתי בחוץ". "רגע", היא נעצה בי עיניים תוהות, "האוטובוס שאני נסעתי בו הוא האוטובוס שנפגע?!".  לא הבנתי את השאלה שלה. "נסי להיזכר", אמרתי בציניות, "אם האוטובוס שנסעת בו התפוצץ או לא. יכול להיות שהוא התפוצץ ופשוט שכחת את זה. זה יכול לקרות לכל אחד... אבל אני, שנסעתי אחרי האוטובוס ב'חאפר' - ראיתי שכן, אז אני מזכירה לך". היא אמרה: "טוב, נוצרה כאן אי-הבנה. עלי להסביר.

     אני ירדתי מהאוטובוס אחרי תחנה אחת, משום ששכחתי את ספר התהילים שלי בכותל. חזרתי ברגל, ולאחר מכן,  כשחזרתי עם אחד האוטובוסים הבאים, שמעתי שהיה פיגוע בקו 2 ומיד חשבתי עלייך. חשבתי שמפני שהקדמתי אותך, נאלצת לעלות לאוטובוס הבא, ולפי החישוב שלי – הוא זה שהתפוצץ. " כבר שבוע שלם אני לא ישנה ולא אוכלת בגלל הסיפור הזה. היום, בתום שבעה ימים, הגעתי לכותל כדי להתפלל..." היא עצרה מדיבורה משום שעמדה לומר משהו לא נעים: "...לעילוי נשמתך"." אם כן, ניצלת בנס בזכות ספר התהילים ששכחת, ואפילו לא ידעת זאת", אמרתי.

     לפתע נקלטו במוחה הדברים. "אני לא מאמינה", אמרה, "ניצלתי. פשוט כך. אני לא מאמינה", חזרה ואמרה.  סיפרתי לה איך עבר עלי השבוע האחרון, ואיך האשמתי את עצמי בכל מה שקרה בגלל דיבור מיותר. ישבנו ושוחחנו כשעתיים, ובסיום השיחה החלטנו שאנחנו חייבות לפרסם את הסיפור הזה, שלדעתנו יש בו מסר חשוב עד מאוד: אנחנו חיים את החיים, ואיננו מבינים שלכל אמירה או מעשה יש משמעות הרת גורל. הבחורה עלתה לפני והצילה אותי מהפיצוץ, משום שלי, בניגוד אליה, לא אבד שום ספר תהילים. היא כעסה על עצמה ועל הזיכרון הלקוי שלה, שבגללו נאלצה לכתת רגליה בחזרה לכותל, ולא חשבה שאבדן ספר התהילים הציל אותה ממוות. הקב"ה מסובב את העולם, ואנו אפילו לא מעלים על דעתנו איך פועלים הדברים.


     הדבר העיקרי שצריך ללמוד מכך הוא חשיבותו של הדיבור. "ברית כרותה לשפתיים". כמה פעמים אנחנו משמיעים "ברכות" ו"איחולים" בלי להרהר על אודות משמעותם, ואיננו חושבים מה יקרה אם חלילה הם יתגשמו?!    

מה יעזור לך הקב"ה? (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א)

 

     סיפר לי תלמיד חכם ירושלמי: כאשר ביקרתי במנצ'סטר, פגשתי שם בבית הכנסת יהודי קשיש שאמר 'קדיש' בהתלהבות מיוחדת במינה, עד כדי כך שהדבר הפליא אותי, והבנתי שיש דברים בגו. שאלתי על כך כמה מן המתפללים, והם אמרו לי שהדבר נמשך כבר שנים ארוכות, וכל פעם הזקן הזה אומר את הקדיש בהתלהבות עצומה, אבל אף אחד מן המתפללים לא ידע להסביר לי על מי הוא אומר קדיש , ומה סיבת ההתלהבות הנדירה שלו. החלטתי, מספר התלמיד חכם, לגשת אל הקשיש ולשאול אותו לפשר העניין.

 

     התשובה שקיבלתי, היתה אותנטית, וקיפלה מאחריה סיפור על אמונה יהודית טהורה בבורא כל העולמות. רצה ה' יתברך, סיפר הקשיש, שהתגלגל בתקופת השואה למחנות המוות הקשים ביותר. המראות שראינו סביבנו היו נוראים, ואי אפשר לתארם לבני הדור הצעיר של ימינו. הכל רעדו וחששו מהרגע הבא, וממש לא ידענו מה הוא יצפון בחובו, הרגע ההוא.  אני אישית זכיתי להתחזק בתוקפה זו בבטחון בה' יתברך. החל למן הרגע הראשון שהגעתי למחנות, ידעתי שאם לא אתחזק בבטחון ובאמונה, רע ומר יהיה גורלי,  ולקחתי את עצמי בידיי. כל הזמן היו שגורות על פי המילים 'ישועת השם כהרף עין', עד כדי כך שחברי לא קראו לי בשמי, אלא הכתירוני בשם 'ישועת השם'....  והנה, כששהיתי באחד ממחנות המוות, הגיע היום המר והנמהר שבו הובילו את כולנו אל תאי הגאזים. כיון שהיינו מהקבוצות היותר מאוחרות, ידענו כבר מה מתכוננים לעשות לנו, והבנו שבעוד מספר דקות לא נהיה כבר בזה העולם.  הובילו את כולנו אל תא סגור, שהיה סמוך לתאי הגאזים וזוכרני, כמו היום, את קלסתרו הנורא של השומר הנאצי ימח שמו שעמד בפתח התא, ושהופקד על שמירתנו, כדי שאף אחד לא יהין לברוח.  עיניו הפיקו שטנה ורוע, והוא המתין כבר בקוצר רוח לפקודה להוביל אותנו הישר אל תאי המוות. באותן דקות של אימה, הקיש אחד מחברי על גבי, ושאל: 'נו, מה יש לך לומר עכשיו?' כאומר, מה יעזור לך עתה הבטחון בקדוש ברוך הוא? למרות הכל, התחזקתי כדרכי באמונה, והשבתי לחבר ההוא בקול רם: 'ישועת השם כהרף עין', ואף ציטטתי בפניו את מאמר חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

 

     אך סיימתי לצטט את דברי רבותינו, והנה נופל לפתע דף נייר קטן מכיסו של השומר הנאצי. הנייר התעופף קמעה ברוח, אל מחוץ לתא שבו שהינו. השומר, ברוב גאוותו ורשעותו, פקד עלי להרים את המסמך ולהביאו אליו. כנראה שרצה להשפיל אותנו יותר ויותר, לפני המוות. נאלצתי למלא את בקשתו, וכיוון שכאמור הנייר התעופף אל מחוץ לתא, עזבתי אף אנכי את התא, ויצאתי מהמקום בו שהו חברי, על מנת להרים את הניר, כשעיניו של השומר הנאצי נעוצות בי כל העת, שלא אנסה להימלט.  והנה, באותן שניות ספורות שבהן שהיתי מחוץ לתא, נסגרה דלת התא באופן אוטומטי. היתה זו מן הסתם 'פקודה חשמלית' לדלת, שניתנה מהפיקוד הנאצי, כדי שהשומר יכניס את כל היהודים האומללים אל תאי המוות הסמוכים.  השומר עוד ניסה למשוך אותי אל תוך התא, אבל לא הצליח, כי הדלת נסגרה ואי אפשר היה כבר לפותחה. אני מיהרתי לנוס על נפשי, ונמלטתי ליער הסמוך. עד לרגע זה, מסיים הקשיש את סיפורו, מהדהדת באוזני קריאתם של כמה מחברי שזעקו לעברי: 'אל תשכח אותנו! אמור עלינו קדיש!' והלכו למסור את נפשם על קידוש השם.  על היהודים הללו אני אומר קדיש מזה עשרות שנים, כל פעם בהתלהבות מחודשת.  יקום השם את דמם.

 


והנה למדנו שוב ושוב על השגחתו הבלתי מוגבלת של השם יתברך, שכאשר הוא רוצה להציל את מי שבוטח בו, הוא בסך הכל מפיל מסמך כלשהו מכיסו של הגרמני הארור, ועל ידי כך נגרמת הצלתי הפלאית של בוטח. מופלא למתבונן.











ב' חשון ה'תש"פ




בדורות הקודמים נדרשו יהודים לעמוד בניסיונות של עוני, מחסור, מחלות וגזרות קשות. בדור שלנו נדרש היהודי להתמודד עם מתק השפתיים של המדע, עם הרציונאליות ועם חוסר הרצון להיתפס לא מתקדם, לא מעודכן".



          בעוד שהגוי מאמין שהקב"ה הוא זה שברא את העולם,       הרי שכבר אמר דוד המלך עליו השלום: "רם על כל גויים השם". הגויים טוענים ש"על השמיים כסאו" – השם הוא רם ונישא ואינו מנהל את העולם בכל רגע ורגע. ואילו היהודים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – אומרים "ומלכותו בכל משלה.

בשביל להתחיל שנה טובה, די במעשה אחד טוב.  מהפכה גדולה עושים בצעד אחד. אדם חכם הוא זה שיודע להתקדם בהדרגה ולא לשבש את המערכת כולה בתמורות קיצונית. חז"ל קראו לזה: "קביעות". מעשה טוב אחד אבל קבוע, יכול לשנות את החיים מהקצה אל הקצה.

"גישה נהדרת הופכת למצב רוח נהדר, שהופך ליום נהדר, שהופך לשנה נהדרת, שהופכת לחיים נהדרים

ה"קצות" האחרון  (מאורות הדף היומי, גליון 1055)

     אחד הסיפורים הממחישים יותר מכל את הרדידות הרוחנית הנוראה ששררה בארצות הברית של אמריקה לפני עשרות שנים, מתמקד באותו יהודי שהיגר לארצות הברית והתארח אצל קרוביו. ביום הראשון לשהותו, הוצע לו כוס קפה מהביל, והוא , כדרכו בנדודיו, שאל: החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?. חלב עכו"ם, השיב בעל הבית ובלא טרוניה השיב את הכוס למטבח. רצונו של אדם - כבודו.

     למחרת שב בעל הבית והגיש בפניו כוס קפה. זרחו פניו של האורח, בוודאי טרח המארח להשיג עבורו חלב ישראל, אך מתוך זהירות שאל: החלב שבקפה,  חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם? חלב עכו"ם השיב בעל הבית בניחותא. תמה האורח: וכי אינך זוכר שאמש... זוכר, גם זוכר, קטעו בעל הבית, אבל כבר שהית יום תמים באמריקה, והייתי בטוח שתיאות לשתות חלב עכו"ם...

     באותה תקופה נהרו יהודים רבים, שבעי תלאות ונדודים, מלחמות ופוגרומים, אל ארץ החלומות,  ארץ החופש, ושכרון החירות הכה בחושיהם וסימא את עיניהם, עד שכמעט אי אפשר היה לזהות בהם כי יהודים המה.  באווירה שכזו הילכו לתומם שני אנשים בחוצות ניו יורק. מכל עבר התנשאה אמריקה הגדולה, שהיתה נתונה בצילם של בנייני ענק שדקרו את צחור השמים פסעו השניים, הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל,  ותלמידו הצעיר הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל.  בליבו של רבי אליהו מאיר התרוצצו הרהורים ומחשבות: כאן, בעין החמריות, במוקד הגשמיות,  תקום ישיבה! עשנה של ישיבת טלז מיתמר בשמי אירופה הדוויה, ועל אפרה ועל חרבותיה קום תקום ישיבה ביבשת אמריקה.

     עודו מהרהר הגיעו השניים למחוז חפצם, חנות ספרי קודש. יהודי חביב בעל פנים עגלגלות קידם את פניהם בלבביות, ומשראה רבנים הדורי פנים לפניו, החל להשיח בפניהם בפנים קודרות על המצב הרוחני העגום שבו שרויה יהדות אמריקה, ומבלי משים חיווה בצער רב את דעתו המלומדת,  כי חלף-עבר לו עידן הישיבות, המהוות בית גידול לבני תורה. כאן אין תורה!!!  לבסוף נזכר כי הוא משמש גם כמוכר ספרים. -  במה אוכל לסייע? -  חפצנו לקנות ספר "קצות החושן ". המוכר נדרש לאמץ את זכרונו תוך כדי דפיקות קצובות על השולחן, 'קצות, קצות, קצות', ולבסוף ננער ממקומו, התקדם אל קצה החנות כשהוא גורר אחריו סולם עץ גדול, הציבו, העפיל עליו למרומי החנות, ולאחר מספר דקות של פשפוש ומשמוש , שב מאובק כשבידיו ספר מאובק עוד יותר.  הוא התייצב מול הקונים, אך לא מסר את הספר לידיהם. הוא עצם את עיניו, לפת את ה"קצות" בשתי ידיו, הצמידו אל ליבו ודמעות זלגו על לחייו.  הוא הביט חליפות בספר ובשני הקונים, התיישב על כסאו, פתח את ה"קצות", סגרו, ונעמד שנית.  ניכר היה עליו כי הוא מתרגש מאד.

     אנשים יקרים, אמר להם בקול שנוק. אני שותף כעת לאירוע בעל חשיבות היסטורית. אנו, במו ידינו,  מנידים את כנפי ההיסטוריה, יוצרים את המשק.  הרגע הזה לא ישוב עוד לעולם. זוהי הפעם האחרונה שספר "קצות החושן" נמכר ברחבי ארצות הברית של אמריקה!!! זהו ה"קצות" האחרון בכל היבשת.  אין ולא יהיו יותר ספרים כאלו, אין ולא יהיו אנשים הזקוקים לספרים שכאלו. אתם, איפוא, מבצעים ברגע זה פעולה שיש בה משום נקודת ציון הסטורית בחיי האומה היהודית. שמרו על הספר כעל אוצר! אל תמירוהו באחר! זהו ה"קצות" האחרון!  רבי אליהו מאיר שתק כמסכים, נטל את הספר המאובק שאיי דמעות נקוו על כריכתו, פסע שתי פסיעות לאחור ויצא מן החנות, כשרבי מרדכי , כואב על השתיקה, נשרך אחריו . - היו ברוכים, ליוה אותם מבטו של המוכר, כאדם שנפרד מיקיריו לנצח.

     רבי מרדכי לא היה מסוגל להתאפק: -  מדוע לא הגיב כבודו לדברים הללו? מדוע לא מחה במוכר על מחשבות היאוש שלו? שאל בכאב.  רבי אליהו מאיר עצר, הביט ברבי מרדכי, ואמר לו:  יקירי, הלה צודק! לא תהיינה ישיבות באמריקה!  יותר לא יימכרו ספרי "קצות החושן" בארצות הברית. הכל אבוד. כך השכל מחייב. איני יכול לסתור את דבריו. אולם, עליך לדעת כי טועה הוא טעות מרה. תורה אינה נבנית עם שכל ועם הגיון,  תורה אינה מוקמת בדרכים טבעיות, אין לשקול חשבונות מתמטיים וסטטיסטיים בעת טוויית הרעיונות על הקמת התורה. לימוד התורה קם והופך למציאות בכל מקום שבו נוטעים וזורעים,  בקרקע דשנה ופוריה כבארץ חרבה ושוממה!


    סוף דבר, טלז קמה וגם נהייתה, כמו גם ישיבות מפוארות נוספות, ספרי "קצות" בלים ברחבי היבשת וחדשים תופסים את מקומם, ועולם התורה באמריקה הפך למציאות מובנת מאליה עיצומו של מאמץ איתנים למגר את האוייב הגרמני, להשמיד את גייסותיו ולשחרר עמים מעולו. הדבר ברור וגם פשוט. לא נברא העולם כי אם בשביל התורה, חז"ל חוזרים ושונים זאת במקומות רבים.  האם אין זה מתקבל על הדעת שהקב"ה יסייע ללומדי התורה גם שלא בדרך הטבע?  האם קשה לקבל שיהודי שמחליט לקבוע עיתים לתורה, יזכה לסייעתא דשמיא?  האם זו טעות לומר, כי המסקנה המתבקשת היא,  כי גם אם הזמנים לחוצים והשעה קשה, יש לקבוע עיתים לתורה?




".










א' חשון ה'תש"פ


אדם הנאנח מעבר למה שמתאים לכאביו - עובר על שמץ של אסור שקר... ) רבי פנחס מקוריץ(

     אדם שעושה השתדלות – הקב"ה עושה לו נס. לא אחת הקב"ה מביא עלינו ניסיונות כדי להשפיע עלינו ברכה וישועה.

    אמרו חז"ל בגמרא במסכת פסחים (ג,א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה תיבות ולא הוציא דבר מגונה מפיו", שנאמר: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – חז"ל מלמדים אותנו ממה שכתוב בפסוק: " מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה " ולא כתוב: "ומן הבהמה הטמאה", שאין לדבר דיבור שאינו הגון.    

     חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת הא-לוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם.

המתפלל על חברו (השגחה פרטית, עלון 24)

     שמי דוד, ואני מבני ברק. בשנת תשס"ז סיפר לי חברי את השתלשלות הדברים הבאים.

     אתמול בבוקר, לפני שהגעתי ליהיו לרצון, נזכרתי שעלי להודיע משהו ולא הודעתי. מהו הדבר? לפני תקופה פגשתי את ראובן.  גלגלנו שיחה בינינו, והנה התברר שהבנים שלנו לומדים באותה ישיבה. שניהם כבר בחורים שהגיעו לפרקם, וזקוקים לשידוך הגון. אמרנו: הבה נקיים את דברי חז"ל "כל המתפלל על חברו , והוא צריך לאותו הדבר, הוא נענה תחילה". נתפלל זה על זה ונראה ישועה.

     החלפנו בינינו את שמות הבנים, ומאז, בכל תפילת שמונה עשרה,  אחרי "יהיו לרצון", אני מזכיר את שם בנו של ראובן בתפילה לזיווג הגון. אתמול אירסתי את בני בשעה טובה ומוצלחת, ועדיין לא הודעתי על כך לראובן. רציתי להתקשר אליו, אך מספר הטלפון שלו אבד לי.  החלטתי כי אני מוכרח לספר לו על השמחה במעוני, כדי שידע כי אין צורך להתפלל עוד על עניין זה, וחיפשתי רעיון איך להשיג אותו. התקשרתי לבני בישיבה, וביקשתי ממנו שימצא את בנו של ראובן, ויבקש ממנו להעביר את ההודעה כי הוא התארס.  בני המסור חיפש את בנו של ראובן בין הבחורים, אך כעבור זמן מה חזר אלי ואמר שאינו מוצא אותו.

     למחרת, כאשר אני פוקח את עיני בבוקר, אני רואה בסמוך למיטתי פתק, ובו רשום בכתב ידה של נוות ביתי, כי בני המאורס התקשר מהישיבה להודיע שהסיבה שבגללה לא הצליח למצוא את בנו של ראובן, היתה... כי באותה עת הוא השתתף בתנאים של עצמו! האבות התפללו, זה על בנו של זה, והנה, שניהם התארסו יום אחר יום.


     מי כד' אלוקינו בכל קוראנו אליו!




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט