בניית אתרים בחינם

 

ויקהל

 

 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל... ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש (לה,א-ב)

 

 

 

 

     מובא בילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז תח: "ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, אסור והתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני".

 

     ה"חתם סופר" מביא את דברי המדרש, שבשעה שהחכם יושב ודורש, והעם שומעים, מוחל הקב"ה עוונותיהם של ישראל. ומדקדק ה"חתם סופר", כיצד יתכן שמחמת מצווה כה קלה של שמיעת דרשה בבית הכנסת מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם של ישראל?! עוד דקדק ה"חתם סופר" בלשון המדרש 'והעם שומעים', וכי יתכן שהחכם ידרוש והעם לא ישמעו?

 

 

 

     ובאר: המדרש מדבר כאן על פשוטי העם, בליל שבת קוראים הם את כל המודעות בלוח, ובין המודעות הם מבחינים במודעה: '...בשעה פלונית ידרוש חכם פלוני בהלכה ובאגדה'. כעת עושים הם חשבון: מהאגדה ודאי נהנה, אך מה לעשות, לפני האגדה יש קצת הלכה... נו, ניחא, נשב קצת, נשמע איך שזה אומר כך וזה אומר כך, אחר כך ודאי נהנה מהאגדה. על כך שהם יושבים ושומעים בסבלנות את דברי החכם, למרות חסר הבנתם בהם, ודאי מגיעה להם מחילת עוונות. לכן, ודאי חשוב מאד שלא נעביר חלילה את השבת בין כר וכסת, אלא נלך לבית הכנסת ונשמע את הדרשן, אפילו אם לא נבין, מחילת עוונות ודאי יש כאן.

 

     ומוסיף על כך ה'תפוחי חיים': 'ויקהל' הם ראשי תבות - 'וביום השביעי יהיה לכם קדש', מדוע? מפני שעל ידי ה'ויקהל' – על ידי שבאים אנשים לשמוע את הדרשה, 'יהיה לכם קדש' – על ידי כך הופכת השבת ל'קדש''

 

 

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" (לה, א(

 

 

 

רבי קופל רייך מבודפשט היה אומר: יהודים רגילים לשמוע את דרשתו של הרב, ולאחר מכן להעיר הערות ולהתווכח ביניהם האם יפה דרש או לא, אם צדק בדבריו, אם הדברים אינם נכונים. אך, לעולם לא יעלה על דעתם של יהודים "בעלי בתים" שגם צריך לקיים את דברי המוסר של הרב. לכן נאמר אצל משה רבנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" – לעשות אותם, ולא רק לשמוע.

 

 

 

''ששת ימים תעשה מלאכה" (לה ב)

 

 

 

 היא שמלאכה נעשית מאליה."תעשה"       המשמעות של המילה

 

 

 

     ולכאורה אין הדבר כן הלא אנו עמלים קשה בכל השבוע לפרנסת ביתנו? כיצד אומרת התורה: "ששת ימים תעשה'' מלאכה" – מאליה! ?

 

 

 

      בכל ערב שבת אנו אומרים לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה (פיוט לכה דודי)

 

 

 

             למה הדבר דומה: ליציאת הנשמה מהגוף - כשהאדם מת נשמתו יוצאת והגוף מתפורר ונרקב... זאת אומרת שהנשמה מחייה את הגוף. לולא הנשמה אין קיום לגוף.

 

 

 

     והנמשל:  השבת היא "מקור הברכה" - היא מחייה את הכסף שהשגנו במהלך השבוע בזיעת אפנו...

 

 

 

     הראיה: עשרות אנשים עובדים 24/7 ובמהלך השבוע מנסים לעשות שעות נוספות ולוקחים שתי משמרות בשבת על מנת להכפיל את שכרם. אך דא עקא מתברר שאינם סוגרים את החודש... הייתכן !?

 

 

 

כיצד יהודי פשוט ששומר שבת ומתפרנס בשכר מינימום מסתדר, ואילו הם, שמוסרים את נפשם בעבודה אינם מצליחים להשיג את מבוקשם ! ?

 

 

 

התשובה פשוטה:

 

     השבת היא מקור הברכה היא המחיה ושומרת על הכסף שעבדנו עליו במהלך השבוע - נותנת בו ברכה.

 

 

 

     שורש של המילה ברכה הוא ב.כ.ר אלו האותיות היחידות בא'-ב' שהן כפולות מקודמיהן (ב' היא פי שניים מהאות א'. כ' כפולה מהאות י'. והאות ר' כפולה מהאות... ק' הנמצאת לפניה) לומר לך שאפילו שתרוויח מעט - תהנה כפליים... כי שמירת השבת תכפיל את ההנאה ממה שתקבל במהלך השבוע...

 

 

 

אם כך יוצא

 

 

 

  ש-"ששת ימים תעשה מלאכה" אומרת התורה שהמלאכה נעשית מאליה - כי השבת מברכת אותה...

 

 

 

כל העושה בו מלאכה יומת (לה,ב)    (הרב בנימין אסולין)

 

 

 

     בעיר ברעזאן, עירו של הגאון רבי שלמה שבדרון, המהרש"ם, נפרצו חומות השבת. הדבר אירע על ידי ספרים שפתחו את מספרותיהם גם בעיצומו של יום השבת וזאת כדי לספק את רצונם של גויי העיר להסתפר דווקא ביום זה.

 

     הזמין המהרש"ם אל ביתו את כל הספרים פורצי הגדר ודיבר על ליבם שייאותו לסגור את חנויותיהם ביום השבת, ואף דרש מהם לחתום בכתב ידם על שטר התחייבות שאכן כך יעשו. הסכימו הספרים לדרישתו של הרב אולם בתנאי שכולם כאחד יחתמו על השטר, שהרי אחרת, אם ייסגרו כולם את חנויותיהם ואחדים יפתחו, הרי שאותם יחידים יזכו בכל הלקוחות. לבסוף הסכימו כולם לחתום חוץ מאחד שנותר עומד במריו.

 

     דע לך – נזף בו המהרש"ם – הרבה דרכים למקום, ואם לא תאות להפסיק בחילול השבת לבסוף תיאלץ לסגור את חנותך גם בימות החול!... אדם זה היה קשה עורף ולא האזין לדברי הרב. מחמת סירובו לחתום - לא חתם איש. כאשר יצאו הנאספים מביתו של הרב ועברו מרחק מה, התמוטט לפתע עץ גדול היישר על אותו מרדן מחלל שבת... כאשר ראו כולם כי כן מיהרו ושבו אל ביתו של הרב, שם חתמו על השטר המחייב אותם לשמור שבת.

 

 

 

"שבת שבתון לה'... " (לה, ב(  (שיח אבות(

 

 

 

     הר"ת של שבת: שינה (שינון) – בשבת– תענוג. ומספרים על הצדיק ר' נטע מאווריטש שלא היה ישן כלל בשבת, ובליל שבת היה לומד כל הכ"ד פרקים של מסכת שבת כשהוא עומד על רגליו. הוא היה אומר: הקיסר נפוליאון לא היה יושן שלושה ימים ברצף מעת שהוכתר לקיסר, לאמו הישישה שהפצירה בו לישון מעט, אמר: בשעה שאני ישן איני קיסר, וחבל להחמיץ בשינה את המלוכה לזמן מה. לאחמ"כ התרגל לא לישון אף פעם בשעות היום. והרי שבת היא מלכתא, לכן לא רצה לישון בשבת.

 

 

 

בואו חשבון (גד שכטמן)

 

 

 

 

     באחת ממדינות אפריקה הגיעו הורים לחידון פומבי של ילדיהם בחשבון. והשאלה הראשונה הייתה כמה זה 7+2?

 

     כל הילדים צעקו במקהלה: 10.

 

     ההורים: ”תנו להם עוד צ‘אנס, תנו להם עוד צ‘אנס...“.

 

     שוב נשאלה השאלה: כמה זה 6+3? והילדים ניחשו: 8.

 

     ההורים: ”תנו להם עוד צ‘אנס, תנו להם עוד צ‘אנס...“.

 

     ”ניסיון אחרון“, הכריז המורה המנחה, ”כמה זה 4+5?“. והילדים עונים יחד: 9.

 

     וההורים צועקים: ”תנו להם עוד צ‘אנס, תנו להם עוד צ‘אנס...“.

 

     ***

 

     פרשיות השבוע שלפנינו ויקהל-פקודי הינן בעצם סיכום כולל של מלאכת המשכן. המעניין הוא שלאורכן של שתי הפרשיות חוזרת התורה בפרטי פרטים על נתונים שנכתבו בפרשיות תרומה-תצווה באריכות רבה וכעת ניתן לסכמם בהרבה פחות מילים, וזאת למרות שאין בתורה אות אחת מיותרת. לדעת מפרשים רבים רצתה התורה להטמיע בנו את העובדה שעשייה ללא חשבון וסיכום מדוקדק - אינה עשייה שלמה.

 

     זהו בעצם הבסיס והמקור לכל המושג ”חשבון נפש“ שעל כל יהודי לערוך בינו לבין בוראו. שכן השאלה היחידה שעליה יצטרך האדם לתת את מלוא חומרת הדין לעתיד לבוא תהיה: כמה התקדמת בעבודת ה‘ בעזרת הכלים שעמדו לרשותך. שהרי לכל יהודי ניתנו כשרונות ומעלות באופן המיוחד רק לו, אם יערוך את חשבון נפשו כיאות יוכל לדעת כמה ניצל מכוחותיו כהוגן.

 

     מסופר שנכדו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין - המכונה ’החפץ חיים‘ - פנה אליו בשאלה: ”סבא, בן כמה אתה?“. חייך החפץ חיים ואמר לו: ”אענה לך על שאלה זו בהמשך“. לאחר כמה דקות קורא לו הסבא ומושיט לו מעטפה: ”זה מתנה מסבא“. הנכד המנומס אמר תודה והתכונן לצאת.

 

      ”אינך מתכונן לספור כמה כסף קיבלת?“, שאל החפץ חיים את נכדו. ”סבא, אותי לימדו שמתנה לא סופרים“. חייך החפץ חיים ושיבחו: ”תשובה נכונה. אכן, מה שמקבלים במתנה לא סופרים. וכיון שחייו של האדם עלי אדמות הינם מתנה משמים - מה לו כי יספרם?“.

 

     נכדו של החפץ חיים קיבל תשובה לשאלתו, אבל אנחנו נותרנו עם קושיה. וכי אצל החפץ חיים אין מושג של ”חשבון הנפש“? אדם אינו צריך לפקח על שנות חייו לבל יתבזבזו לשווא?

 

     נחלק את חיי האדם לשני מישורים בהכללה גסה - ימים ושנים. אדם אשר מנצל כל יום בחייו להתקדם בעבודת ה‘ וברוחניות, בתיקון מידותיו ובעזרה לסובב, הרי שבכלל מאתיים מנה ומתוך הסיכום של כל יום תבוא ההתקדמות לידי ביטוי גם בסיכום השנתי.

 

     אולם אדם שבסוף כל שנה יעשה מאזן כללי ולא חשבון פרטי בסופו של כל יום, ייתכן מאוד שהתקדמותו המזערית מרשימה אך ורק משום הזמן הרב שעבר מהחשבון הקודם, אבל בעצם אם נחלק את ההתקדמות של השנה האחרונה לימים - רוב הזמן עבר בבטלה אחת גדולה...

 

     האגדה מספרת על אותו אדם שנקלע לבית הקברות של עיר גדולה, ולהפתעתו הרבה גילה שגילם של הנפטרים בעיר הוא תמוה ביותר. על אחת המצבות נכתב: ”פ“נ... שנפטר בן שלוש שנים, הותיר אחריו זרע ברך ה‘“, ואילו על מצבה סמוכה היה גילו של הנפטר כבן שנה ורבע, ומספר צאצאיו - לפי המצבה - נשק בשעת פטירתו למאה...

 

     רץ מיודענו לרב העיר ושאל אותו: ”רבנו, כלום מגיפה פרצה בעיר? מדוע נפטרו אנשים אלו בגיל כה צעיר?! ואיך תיתכן העובדה שילדו בגיל כה פעוט?“. ענה לו הרב: ”אצלנו בעיר לא כותבים את מספר שנות חייו של הנפטר בפועל, אלא רק את מספר הימים שניצל להתעלות בעבודת ה‘ ואותן צירפנו לשנים“.

 

     ***

 

     מובן מאליו שהיחיד שיוכל לדעת את התקדמותו האמיתית של כל נברא בעבודה המוטלת עליו - הוא בורא העולם חוקר לב וכליות. אך זאת למדנו מפי חז“ל בהזדמנויות שונות: ”יודע צדיק נפש בהמתו“, ו“לב יודע מרת נפשו“.

 

     אם נאמץ לעצמנו דרך זו של ”חשבון הנפש“ בצורה יומיומית, ואפילו אם כשלב התחלתי נבחר לעשות זאת רק במצווה אחת או יחסית למידה אחת שעלינו לתקן - הרי שנוכל להתקדם מעלה מעלה בשלבי הסולם הרוחני, ובעיקר נדע היכן אנו עומדים ומה עדיין לא כבשנו. רוב הסיכויים שבכך נחסוך מעצמנו את הצורך לבקש לאחר מאה ועשרים שנות חיים - צ‘אנס נוסף...

 

 

 

 

הקוף, התור והשבת (גד שכטמן)

 

 

 

 

     למה התור הזה לא זז? מה מונע מהאדישים שבהתחלה להתקדם?  רטנו אנשים שעמדו בסוף התור הארוך. ברוסיה שלפני נפילת מסך הברזל תורים ארוכים היו עניין שבשגרה, על כל דבר פעוט הוצרכו אנשים להמתין לתורם, והתורים הללו היו בהחלט לא קצרים. הלצה רווחה בזמנו, שאחד האנשים התכופף בכדי לקשור את שרוך נעלו, מאחוריו נעמד אדם שחשב שכאן יש תור לחלוקה כלשהי, וכך נוצרה הסיטואציה בה פתחנו. לאחר דקות ארוכות של תסיסה בסוף התור, החליט אדם מעשי להתקדם לראש התור ולשאול למה מחכים (בישראל שואלים: מה מחלקים...)? העומד בראש התור משך בכתפיו: “עמדתי לרגע ולפתע נהיה תור”. “אז מדוע אינך הולך?” תמה השואל, והראשון תמה על עצם השאלה: “ללכת? עד שנהייתי ראשון בתור?!”...

 

                                                                                     *********

 

     שבת. אחת המצוות העיקריות והבסיסיות ביותר בתורתנו, שחז”ל הפליגו רבות במעלת השומר אותה. מיד עם תחילת הפרשה מלמדת התורה “ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת-שבתון לה’”. התורה אינה כותבת כאן ששבת הוא יום קדוש, אלא “יהיה לכם קודש”.

 

     במה מתבטאת קדושה זו?

     עוד צריכים להבין: ל”ט מלאכות חולין נאסרו בעשייה בשבת, שלושים ותשע פעולות יסוד המכילות בתוכן את הבסיס לקיום האדם בעולם, ביניהן: חרישה, זריעה, אריגה, אפייה, בנייה וסתירה ועוד. מדוע בעצם צריכים אנו לשבות מעשייה פעלתנית? מה רע בבישול ארוחה טובה ביום השבת, או הזדמנות מצוינת לבנות פרגולה בחצר?

 

     יודעים מה? לשלוח הודעת טקסט. מה הבעיה?... אי שם ביערות, נמצא קוף קטן המהווה אתגר לציידים. קוף זה, זריז ומהיר משאר הקופים, קשה ללכוד אותו בציד רגיל כשאר החיות, אך דווקא בשל נדירותו הוא מבוקש מאוד. והנה, גילו הציידים דבר מעניין מאוד, קוף זה מוכן לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, בכדי לאכול מנת אורז מבושל... לא ברור כיצד טעם הקופיף אורז לראשונה (אלא אם כן יתברר שהוא נולד בפרס...), אך עובדה זו עמדה לצידם של החפצים בו. מכאן והלאה הם החלו לחשוב כיצד לרתום נתון זה לטובתם והתברר להם דבר נוסף מדהים: הם הכינו אורז חם מדיף ריח מגרה, הכניסוהו בכלי שאותו קיבעו לאדמה, למעלה פתחו בו חור צר במיוחד, המתוכנן בצורה כזו שרק כף ידו של הקופיף תוכל להיכנס, ואך ורק במצב שהיא פתוחה. הניחו הציידים את מוקש האורז בסביבת גידולו של הקוף והמתינו.

 

 

     העבודה - משחררת או כובלת? הקוף שהריח את המאכל האהוב עליו ביותר לא המתין שנייה נוספת, דילג וקיפץ ותוך שניות הגיע למתקן המיוחד. את כף ידו תחב לתוך החור שגילה, קפץ את כף ידו כשבתוכה אורז חם מלוא החופן, וניסה להוציא את היד. אבל אז גילה שהדבר בלתי אפשרי... היד הקפוצה כבר לא יכלה לצאת מהחור הצר.

 

     הציידים התקרבו מאחור בלאט, פחדו שמא הקוף יברח מידם, אבל הקוף לא חשב לרגע להתייאש ולעזוב. עד שהוא הגיע לאורז?!... משך את ידו בכח, ניסה לנתק את המתקן או לכל הפחות את המכסה, ומאומה לא עזר. הציידים במרחק נגיעה ממנו, והקוף מיילל נואשות, אבל את האורז אינו עוזב! וכך, כשכף ידו הקמוצה מלאה בתענוג החביב עליו, נלכד הקוף כשתאוותו בידו ואינו נהנה ממנה מאומה.

 

     שבת קודש “לנו”?

 

 

 

     שמירת שבת, מבארים חז”ל, נועדה למטרה אחת ויחידה: להעניק מנוחה מושלמת לנשמתנו מטרדות החולין וחיי היום יום. משום כך, כלל פעולות החולין שמבטאות את היצירה, העשייה, המרוץ אחר ההספקים וניצול הזמן, כל אלו פוגעים ביכולת לחוש מנוחה אמיתית מטרדות הזמן ושחרור איכותי מכבלי העבודה ל 24- שעות בכדי לצבור כוחות נפש להמשך החיים. אשר על כן, אסרה התורה כל פעולה ומלאכה שתפקידם ליצור ולעשות דבר חדש, משום שעשייה כזו שיש בה משום חיבור לעשייה של כל ימות החול, מונעת מהאדם את מנוחת הנפש והשלווה לה הוא זקוק לצורך אגירת כח נפשי. קידוש יום השבת נועד אפוא עבורנו.

 

                                                                                      ***

     קודש היא “לכם” שבת המלכה.

 

     אדם היכול לשלוט על עצמו ולא להיות משועבד לעסקי החולין, מרוויח שלא יהיה מצב הכובל אותו להרגלים המזיקים לו, אך אינו יכול לעוזבם. כמו הקוף שאוחז באורז ומסרב לעזוב.

עשיית מלאכה בשבת בטענה שבכך מנצלים זמן ‘מיותר’, כמוה כעומד ראשון בתור ארוך בו אין מחלקים מאומה...

 

 

 

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות; ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי (לה,א) (ר' רפאל מהמבורג)

 

 

 

 

    יש לעיין, הרי רוב מצוות השבת הן מצוות לא תעשה, ואם כן מדוע התורה אומרת "אשר צווה ה' לעשות"? לכאורה התורה הייתה צריכה לכתוב "אשר צוה ה' לא לעשות", או בדומה לזה?

 

     עוד יש לעיין מדוע התורה מצווה ש"ששת ימים תעשה מלאכה", וכי חייבים לעבוד בכל ששת ימי השבוע כדי לקיים את מצוות השבת? (ועיין רש"י על אתר מה שתירץ).

 

     ונראה לתרץ לפי הגמרא בקידושין לט:, שם נאמר שאם ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצווה. מפרשת שם הגמרא שהכוונה היא שאם בא לפניו דבר עבירה והתגבר על יצרו ולא עשה אותה, אזי נותנין לו שכר כאילו עשה מצווה. על דרך זו אומרת הגמרא במסכת יומא (פו:) שהדרך לדעת אם החוטא חזר בתשובה שלימה היא שאם הגיעה לפניו אפשרות לעבור את אותה העבירה ולא עבר עליה, אזי אנו רואים שחזר בתשובה. ודאי שכל האמור הוא דווקא כשהייתה לו תאווה לעבור והתגבר.

 

     על פי הנ"ל אפשר להסביר גם את הפסוק בפרשתנו. מי שעובד כל ימי השבוע ויש לו רצון להמשיך לעבוד גם ביום השביעי - בין אם הסיבה היא כלכלית ובין אם מסיבה אחרת, אזי כשהוא מתגבר על יצרו ולא עובד ביום השביעי נחשבת לו שביתה זו כמצווה בפני עצמה. לכן אמרת התורה "אשר צוה ה' לעשות" - ששביתת בעלי מלאכה בשבת היא העשייה הרוחנית הגדולה ביותר. כמו כן, שביתה בשבת מקבלת את מלא עוצמתה כאשר היא נעשית ב"שב ואל תעשה" - הרי פשוט שאדם שאינו עמל במשך השבוע אין לו קושי להמשיך בכך גם בשבת, וזו כוונת התורה באמרה "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות"...

 

 

 

 

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' (לה,ב) (וקראת לשבת עונג)

 

     נוהג היה ה"חפץ חיים", בבואו בליל שבת לביתו מבית הכנסת בלוויית אורחים שהביא לסעודת שבת, לא היה מזמר פזמון "שלום עליכם מלאכי השרת", אלא היה מקדש מיד ואת הפזמון היה מזמר בתוך הסעודה.

 

     פעם אחת התארח בבית ה"חפץ חיים" הגאון הצדיק רבי יהודה ליב חסמן, רבה של העיר שטוצין, ולימים משגיח בישיבת "כנסת ישראל" בחברון ובירושלים.

 

     כאשר ראה האורח את מנהגו זה של ה"חפץ חיים" תמה לפשר הדבר ושאל: יאמר לנו רבנו, והרי שני מלאכים מלווים אותנו כעת, האם אין זה ראוי שנאמר להם "שלום עליכם"?

 

     אכן – נענה השיב ה"חפץ חיים" – אלא שנצטווינו במצוות הכנסת אורחים, האורח מן הסתם רעב הוא וקשה לו להמתין עד שאסיים את זמירותיי, ואילו המלאכים אינם זקוקים לאכילה ואינם סובלים צער רעב, יכולים הם אפוא להמתין עד שהאורח ישיב את ליבו...

 

 

 

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיֹּום הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ (לה,ב) (יוסף לקח)

 

     שואל רבנו יעקב מדובנא בספרו אהל יעקב מדוע הפליג הקב"ה דווקא במצוות השבת לקראה "קודש", מה שלא מצינו בשאר מצוות התורה?

 

     והביאור לזה, כי התורה באה למלאות חסרונו של האדם. אם ירא שמים הוא, ובכל ימות השבוע עוסק הוא בפרנסתו, אך אין לו זמן פנוי לשבת ולהגות בתורה. לזה באה השבת, ואז זמנו פנוי להגות בתורה באין מפריע. וכן האדם ההמוני, אשר בימות השבוע עוסק הוא בענייניו, ואין לו פנאי לטייל ולאכול ולנוח כדבעי, בשבילו השבת הוא זמן איכות בו יוכל למלאות כריסו במעדנים, לטייל ולנוח. אמרו על כך בדרך מליצה, כי כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטווינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לבטלו...

 

     ומצינו במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חדשי ומועדי"? והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!

 

     ובזה גם יש לבאר, מה שאמרו חז"ל (ביצה טו:) כי אומר הקב"ה "בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו...

 

     והמתיק זאת רבנו במשל נאה. גביר אחד עזב את משפחתו ואת עירו, והלך לדור בארץ רחוקה. לאחר שנים וימים, כאשר מצפה הוא מידי יום ביומו לדעת את שלום בני משפחתו וידידיו ומכריו, נקלע לאותו מקום הלך עני אשר מקום מוצאו היה עיירתו של אותו גביר. שמחתו של הגביר למראה ההלך לא ידעה גבולות, ומיד יצא הוא לקראתו וקיבלו במאור פנים והכניסו לביתו. וביקש ממנו שיספר לו מעט ממשפחתו ומכריו. אמר לו העני, כעת ממהר אנכי לפרנסתי, כי זקוק אני לקבץ נדבות ואין עיתותי בידי לשבת ולשוחח אתך. אמר לו הגביר; וכמה מקבץ אתה ליום? נקבה שכרך עלי, ואשלם לך. ובלבד שתשב ותספר לי מהנעשה ונשמע שם. אמר לו העני, אשמח לקבל את הצעתך, אך קודם שאפתח את פי אבקש ממך כי תיתן לי משהו למאכל, משום שכבר ימים שלא בא לפי מאכל ראוי לשמו. נענה הגביר גם לזאת ברצון, והביא לו ממיטב המאכלים והמשקאות. לאחר שאכל ושבע ודשן, הבחין הגביר כי העני הלז הניח ראשו על גבי השולחן, והכין עצמו לנום מעט. או אז לא יכול הגביר לכלוא את זעמו, והחל מזדעק, הוי נבל! וכי בשביל זה שילמתי לך, והאכלתי והשקיתי אותך? ומה זה העזת להירדם אחר כל מה שנתתי לך?.. כך הקב"ה, נותן הוא לאדם, ממון להוצאות השבת, ואף מצווה להתענג במאכלים מיוחדים לכבודה של המלכה. אך כל זאת בתנאי שיפנה מעיתותיו לעסוק בדברי תורה. אך אם האדם אחר כל זאת מניח ראשו על הכר, ושוכח מהתחייבויותיו, אומר ע"כ הקב"ה חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ה"י.

 

     לכן ציוה האל, כי שבתון שבת קודש, יהא קדוש הוא לה', ואז ישמח הוא עמנו בעסקינו בדברי תורתו הקדושה. יזכנו ה'.

 

 

 

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' (לה,ב) (וקראת לשבת עונג)

 

     בתלמוד ירושלמי (מסכת שבת פרק ט"ו) מובאים דבריו של רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא, שאמר: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה!

 

     ובמשנה ברורה (סימן ר"צ ס"ק ז') הרחיב וביאר שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה מפני שבכל ימות החול טרודים האנשים במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בה כראוי, לפיכך – כותב ה"משנה ברורה" – אסור לאדם לפנות עצמו מדברי תורה ולקבוע סעודתו בשעה שדורשים בבית המדרש דברי תורה ברבים, אלא יקדים את סעודתו או יאחר אותה. ומכאן – מסיים ה"משנה ברורה, את דבריו – תוכחה לאותם אנשים שמטיילים בעת ההיא בשוקים וברחובות... כי אפילו סעודת שבת שהיא מצווה אסורה אז מפני ביטול תורה, וכל שכן שאסור לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה!

 

     משל נפלא על כך אמר החכם רבי שלמה ששון:

 

     סבל אחד היה עמל קשה מאד לפרנסתו. בסופו של יום היה שב אל ביתו תשוש, עייף ויגע. יום אחד בהיותו בדרכו לשוב אל ביתו ראה התקהלות גדולה בפתחו של אולם מרכזי שבעיר. מה הדבר? התעניין הסבל – מפני מה נדחקים כאן אנשים כה רבים? מרצה ידוע הגיע לעיר – ענה לו אחד האנשים – פיו מפיק מרגליות והכול משחרים לשמוע את מוצא פיו. כדאי מאוד גם לך להיכנס לשמוע את דבריו – ממש נופת צופים!

 

     עמד הסבל בתור וכאשר הגיע תורו נכנס לאולם ותפס את מקומו בכיסא מרופד ונוח. כעבור דקות מספר עלה המרצה אל הבמה והחל לרתק את שומעיו בהרצאתו. הסבל, שעייף היה מעמל יומו לא יכול להחזיק מעמד ועד מהרה נעצמו שמורות עיניו ושקע בשינה עמוקה... קול מחיאות כפיים סוערות עוררו אותו משנתו. היה נפלא – אמר לו שכנו שישב כיסא לידו – האין זאת? נפלא... – מלמל האיש הכיסא היה נוח וגם החימום פעל כיאות... האם לשם כך באת לכאן? – התפלא שכנו – רק כדי לשבת על כיסא ולהתחמם מעט?!...

 

     כן הוא גם הנמשל – אמר רבי שלמה – הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנה יקרה מבית גנזיו ושבת שמה, כדי שנוכל לעסוק בתורה ולהגיע ביום זה למעלות נשגבות. אדם שמכלה את יום השבת בשינה ובשיחה בטילה הרי הוא ממש כאותו סבל...

 

 

 

 

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה,ג) (וקראת לשבת עונג)

 

     בספר "תורי זהב" הביא פירוש לפסוק זה בדרך של מוסר: ביום השבת, יום המנוחה, אנשים אינם ממהרים לעבודתם והם מתכנסים בבתי הכנסת לתפילות ולשיעורים וכן יושבות המשפחות בצוותא חדא בסעודות השבת הנמשכות לעיתים זמן ארוך.

 

     בטבע העולם, כאשר בני אדם משתהים יחדיו, מיד מגיעים הם לשיחה בטילה, לשון הרע ורכילות, ועד מהרה פורצת בשל כך אש המחלוקת.

 

     משום כך מזהירה כאן התורה בדרך רמז: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", אל תבעירו את אש המחלוקת בשעה שאתם יושבים מכונסים יחד ביום השבת.

 

אל תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה,ג) (ניצוצות)

 

     תכונה רבה שררה אותו יום בסלוניקי שביוון. מושל חדש בא לעיר, ונציגות נכבדה של כל תושבי העיר קידמה את פניו. המושל הגיע רכוב על סוסו, ובלוויית כל הפמליה החל להתקדם לעבר ארמונו.

 

     הדרך לארמון עברה ליד הנמל. באותו יום היה הנמל שומם. שום פועל לא נראה בו. המושל היה מופתע: "האומנם שבתה כל העבודה לכבודי?". מלוויו נאלצו לאכזבו: הנמל שובת היום, משום שזהו יום השבת של היהודים, ופועלי הנמל ומנהליו רובם ככולם יהודים ואינם עובדים בשבת". הדברים הכעיסו את המושל. "לא יתכן להשבית את הנמל החשוב של סלוניקי ליום שלם, רק משום שאצל היהודים זהו יום שבת, אמר למלוויו והודיע: "אצלי יעבוד הנמל גם בשבת".

 

     ואכן, כעבור ימים אחדים הופיעה פקודת המושל, על כל עובדי הנמל להפעילו כרגיל ביום השבת, ואין רשות להשבית את הנמל אלא בימי המנוחה הלאומיים. גזירת המושל עוררה התמרמרות עזה בקרב היהודים. הם לא התכוונו כלל להיכנע לה. התסיסה הגיעה לאוזני המושל. הוא החליט לבקר בחלקה של העיר המאוכלס רובו ביהודים, כדי לעמוד מקרוב על הלכי – הרוח.

 

      בביקורו נפגש עם נציגי היהודים שמע את עמדתם. הם הודיעו לו כי שום כח שבעולם לא יכפה עליהם לחלל את יום שבת – קודש. המושל ראה שההתנגדות לגזירתו איתנה, אך סירב לחזור בו: "אם לא תעבדו בשבת, תפוטרו מעבודתכם", הזהיר המושל והמשיך בסיורו ברחובות העיר. פתאום ראה מחזה שמשך את תשומת – לבו: בקצה העיר השתרע שטח עצום, כולו מכוסה ערימות אפר. היה ברור שהתחוללה במקום דליקת ענק. השטח היה שומם, אולם במרכזו עמד בניין גדול ונאה ושביל סלול הוליך אליו. המושל ומלוויו פנו אל הבניין, ושמעו מתוכו קולות שירה ולימוד. בעודם עומדים, יצא אליהם יהודי זקן, בירכם לשלום ואמר: "אני השמש כאן. הנערים לומדים תורה נא לא להפריע. אתכבד לארחכם בביתי", והוא הצביע על בית קטן הסמוך לבית – הכנסת.

 

     "מי בנה את הבית הזה ומה היה כאן בשטח השרוף?", שאל המושל בפליאה.

 

     זהו, סיפור ארוך הוא, אבל לכבודכם אספרו בשלמותו", השיב הזקן.

 

     ''לפני שלושים שנה התגורר במקום הזה סוחר עצים גדול, סטפנוס שמו. הוא היה עשיר גדול, רב – השפעה ורב – כוח. על האדמה הזאת עמדה חווילתו המפוארת וכאן שכנו גם מחסני העצים. סטפנוס לא האמין בהשקעות בנכסים, אלא שמר את כל כספו במזומן במקום סתר באחד ממחסניו. על גופו מעולם לא נשא כסף. הרי הכול הכירו אותו. די היה שיבקש דבר – מה, ומיד הייתה הבקשה מתמלאת עד תומה. את הונו הרב ניצל כדי ליהנות ממנעמי העולם. יום שישי אחד הגיע לנמל אנייה טעונה עצים יקרים השווים הון עתק עבור סטפנוס. פועלי הנמל עמלו קשה כדי לפרוק את המטען, אולם מנהל הנמל הבהיר לסטפנוס כי לא יהיה ניתן לפרוק את המטען לפני השבת, וכי ייאלץ להשאירו בנמל עד אחר השבת. "ההודעה הכעיסה אותו. הוא פנה אל המנהל והזהירו לפרוק מיד את כל המטען, אפילו אם יצטרכו לעבוד לשם כך ביום השבת, ולא – ישלם על כך ביוקר. מבלי להמתין לתשובה עלה על מרכבתו ויצא לכפר – הנופש שבו היה אמור לבלות את סוף השבוע.

 

     בצהרי השבת הגיע אליו רץ מבוהל ובישר לו על אסון נורא. דליקה פרצה במחסני העצים וכילתה את הכל. ביתו, מחסניו וכל רכושו היו למאכולת אש. הוא מיהר לשוב אל המקום וממרחקים ראה את הלהבות העצומות המכלות את כל אשר צבר בימי חייו. האסון הנורא הטריף את דעתו. ועתה נשאר בעירום ובחוסר – כל.

 

     כאחוז אמוק נמלט מן המקום ורץ לאשר נשאוהו רגליו. לא היה עוד טעם לחייו והוא חיפש מקום שבו יוכל להתאבד. ימים אחדים התהלך בשדות ובכפרים. לא היה בו העוז ליטול את נפשו, וכך חזר יום אחד אל העיר. בשער העיר באו לקראתו כמה מפועלי הנמל. הם הכירוהו וקראו לעברו: "מנהל הנמל מחפש אחריך כבר כמה ימים. הוא רוצה שתיקח את מטען העצים האדיר שלך!" עיניו של סטפנוס אורו מתברר שלא התרושש לגמרי הוא רץ אל מנהל הנמל, וזה אמר לו: 'רואה אתה, בזכות השבת נשאר בידך כל המטען היקר. אילו הייתי שומע בקולך ופורק אותו בשבת, היה גם הוא עולה בלהבות'. זה הסיפור", סיים הזקן את דבריו.

 

     "והיכן הוא סטפנוס זה?", שאל המושל בסקרנות.

 

     "הו, סטפנוס איננו קיים עוד", חייך הזקן. "הוא החל להתעניין בדת היהודית, חיסל את עסקיו, התגייר ובנה על חורבות חווילתו בית כנסת ותלמוד – תורה. יש שקוראים לו אברהם ויש שמכנים אותו שבתי, כי בזכות השבת נולד מחדש הוא המיר את חיי ההוללות במשרת שמש בית – הכנסת".

 

     "אתה הוא סטפנוס", קרא המושל בהתרגשות. "אכן , אני", ענה הזקן בענווה.

 

     המושל היה נרגש. שקע בהרהורים, ולבסוף הניד בראשו ואמר לו יהי כן גזירתי מבוטלת. יוסיפו היהודים לשמור את יום השבת"...

 

     והנה סיפור שהתרחש בדורנו, איך שהשבת קודש שמרה משריפה רח"ל. סיפר הרה"ג רבי אברהם משה קצנלבוגן שליט"א, רבה של שכונת ניות בירושלים, והאחראי על העירוב בירושלים ופרבריה: "לאחר השריפה הגדולה שהתרחשה בשנת תשנ"ג, ביערות הרי ירושלים, כשאלפי עצים נשרפו בפרוזדור ירושלים בואכה מושב "שורש", הזעיקו אותנו בדחיפות ממושב "שורש" בכדי לבוא ולסדר את העירוב מחדש אחרי השריפה".

 

     "באנו לשם. בתחילה חשבתי שאברכים בני תורה, או לכל הפחות קבוצת אנשים דתיים ומסורתיים גרים שם באזור ולכן כל כך חשוב להם שהעירוב יהיה מסודר כהלכתו. אך להפתעתי הרבה, לא מצאתי במקום אנשים הקשורים לדת. מה אם כן, גרם לדחיפותם לעירוב בתחומם"?!

 

     "התברר, להפתעת כל התושבים, דבר שהוא ממש מדהים. כל המקומות שהיו מוקפים בעירוב בתוך המושב, לא נפגעו בשריפה הגדולה, ולא ניזוקו מהאש הגדולה שאכלה בתים שלמים כקש. תושבי המקום ראו בחוש, אמנם כ"סגולה" וכעין "שמירה" מבחינתם, את קיום העירוב כדת וכדין ביישובם, כדבר ששמר והגן על היישוב מפני האש ועל כן הם הזעיקו אותנו בדחיפות".

 

     "בעודי במקום, פגשתי שם אדם חילוני בעל נגריה בתחום המושב, והלה בהתרגשות רבה סיפר לי את הנס הפרטי שלו: עמדתי במרחק כמה קילומטרים, וראיתי את האש המתקדמת ודולקת במהירות לתחומי המושב. את כל מה שפגשה האש היא כילתה בזעמה, לא היה לי ספק שכל רכושי בנגריה היה למאכולת אש ולא יישאר לי כלום מה להציל. כל החברים והשכנים שסובבו אותי, לא יכלו לעזור לי במאומה, ולא נשאר בפיהם רק דברי ניחומים. לאחר כמה שעות, כשכבר כובתה האש, רצתי למקום כדי לראות מה נשאר מהנגרייה שלי, ושם ראיתי מחזה פלאים שלא ראיתי מימי: כאילו עמוד מגן, עמד ליד עמודי העירוב, ולא נתן לאש הגדולה להיכנס לתוך תחום העירוב, האש התפזרה לצדדים, ולכל רכושי הנמצא בתחומי העירוב, לא נגרם כל נזק".

 

     אמרתי להם, אומר הרב קצנלבויגן שליט"א: עירוב מהודר יש לכם! "גדר המערכת" עצמה, היא העירוב הטוב ביותר שיכלתם ליצור. נוסף לכך, ישנה בדיקה ביטחונית כמה פעמים ביום, לוודא שהגדר תקינה וסגורה. מה הבעיה אם כן? קיבלתם תקציב לשיפוץ ואחזקת העירוב... נו אדרבה, תפתחו במקום נקודת אחיזה לתורה, תורה, מגינה ומצלת" .

 

 

 

 

"וכל אשה חכמת לב בידה טוו ויביאו מטווה..." (לה כה)

 

 

 

     בפרשת השבוע מסופר שהנשים תרמו אף הן למשכן את מעשה ידהן - כל אחת וכשרונותיה...

 

 

 

      מסופר שיום אחד התאספו בביתו של רבי חיים מוולוז'ין כמה מנבחרי תלמידיו  והתעסקו בדברי תורה. לפתע שאל אחד התלמידים הידועים כבעלי ראש מפולפל: "יאמר לנו רבנו, בפרשת השבוע נאמר ''וכל אשה חכמת לב בידה טוו ויביאו מטווה''

 

פירוש הדברים שכל אחת הביאה ממעשי ידה. היתכן?! הרי לפי ההלכה מעשי ידה של האישה שייכים הם לבעלה?! ואיך יכלה האישה להביא דבר שאיננו שלה? ועוד למשכן?

 

 

 

     כשכל החבורה המומה מ"הפצצה" שהטיל הבחור לשולחן - קושייא נפלאה שכזו... ובעוד רעייתו של הרב מגישה כיבוד לשולחן נפנתה אליהן ואמרה

 

 

 

     בואו לרגע נחשוב מדוע מעשי ידיה של האישה שייכים הם לבעל? כיוון שהוא הבעל דואג לכל צרכיה ומזונותיה - מאכל ומשקה, ביגוד והנעלה. משום כך אמרו חז"ל יקבל הבעל על טרחתו את מעשה ידה של אשתו..."

 

 

 

"     אולם במדבר..." - המשיכה הרבנית - " לא נדרש הבעל לדאוג למזונותיה של רעייתו שהרי המן היה קצוב לכולם וממנו כולם היו ניזונים ואם כך הם פני הדברים הרי שלא זכה הבעל שמעשה ידיה של האישה יינתנו לו, לכן יכולה הייתה כל אחת להביא משל עצמה תרומה לבית המקדש

 

 

 

...חכמת נשים

 

 

 

רְאּו קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְּאֵל (לה ל) (יחיאל מיכל מונדרוביץ)

 

 

 

     משה רבנו ממנה את רב האומנים המופקד על מלאכת הקודש. משה אומר לבני ישראל רְאּו קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְּאֵל בֶּן אּורִי בֶּן חּור.

 

     שואל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, היכן ומתי קרא לו? איפה נשמעה הקריאה?  מבאר הגאון בספרו 'דרש משה', שהכישרונות הַמּולָדִים באדם הם קול קורא ממעל. לָאֶּחָד כישרון ארגון, לָאֲחר יכולת הפעלת קבוצות. יש מי שנולד עם לשון למודים, וחברו התברך בכושר כתיבה. העובדה שהקב"ה חננו וברכו בכישרון, הוא צו גיוס וקריאה לדגל לעסוק בחפצי שמים. אין להתעלם מקריאת קודש זו!

 

     כך נאמר בבצלאל: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רּוחַ א ' בּחָכְּמָה בִתְּבּונָה ובְּדַעַת ובְּכָל מְּלָאכָה. וְּלַחְּשֹב מַחַשָבֹת לַעֲשֹת בַזָהָב ובַכֶּסֶּף ובַנְּחֹשֶּת. ובַחֲרֹשֶּת אֶּבֶּן... ובַחֲרֹשֶּת עֵץ לַעֲשוֹת בְּכָל מְּלֶּאכֶּת מַחֲשָבֶּת. בצלאל, בגילו הצעיר, היה כישרוני בצורה בלתי רגילה. משה רבנו מודיע לו ולנו, הכישרונות ניתנו מאת ה', הם למען ה', כדרשת חז"ל על הפסוק כַבֵד אֶּת ה' מֵהוֹנֶָּך - ממה שחננך. נִקּרֵאתָ - התייצב! מֵעֵבֶּר להיותו רב אמנים, נתברך בצלאל אף ביכולת ההוראה. ניחן היה בצלאל מאת ה' בכוח להעביר חכמה וללמד את האחרים, כפי שנאמר ולְהוֹרֹת נָתַן בְלִבוֹ. יש היודע ללמוד דף גמרא, ויש היודע ללמדו. שני כישורים שונים הם, ולא כל המרבה בלימוד - מחכים גם את האחרים.

 

     כאשר ה' נותן לאדם את המתנה הנשגבה של ולְּהוֹרֹת נָתַן בְּלִבוֹ , הוא מגויס בעל כורחו, על פי יעוד של מעלה, לפתח כישרונו זה, ולהעביר תורה וחכמה לזולת. להשפיע ולהשקיע בתלמידים, להיות טופח על מנת להטפיח, להגביהם טפח וטפחיים מרדידות ואפסיות העולם, לעבר צמרות הבינה ופסגות הדעת.  בצלאל אף מראה דוגמא אישית של שיתוף עם רעהו אהליאב בן אחיסמך. כאשר משכילים לדעת כי התשובה לשאלת 'מי בראש' היא 'ומלכם בראשם', פועלים יחד להגדיל מלכות שמים. בצלאל מוביל ומדריך את עושי המלאכה לעבודה בהרמוניה המתבקשת, איש איש על מלאכתו, כי לכולם מטרה אחת.  בין חכמי הלב אין תחרות, זו הפוגעת בהישגים ויעדים. הגמרא במס' בבא בתרא מלמדת על שותפויות הגורעות ונכשלות, כאשר כל אחד מושך לכיוונו האישי ולעניינו.

 

     ואילו בפרשיות השבוע, ויקהל - פקודי,  מצאנו תערובת בין 'וַיַעַש' לבין 'וַיַעֲשּו'. פעמים בגוף יחיד, ופעמים בלשון רבים. ללמדנו על תמימות הדעים ששרתה בין צוותי האומנים במלאכת המשכן. כולם יחד וכל אחד לחוד, כי פעלו לשם שמים! בתום המלאכה רואה משה רבנו את תוצר המוגמר, המעיד על אחדות העושים. כאשר אין קנאה ותחרות יש מקום להשראת השכינה, ואכן כך הוא מברכם 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.  מוסדות חינוך הם בתי יוצר לאנשי קודש, שבקרב כל אחד ואחד תשרה שכינה. על עושי מלאכת הקודש לפעול יחד בתזמון ובאחידות, ורק כך יגיעו לדיוק הנדרש. אין מקום לתחרותיות בין חברי צוות, אין מקום להתנשאות פנימית הפוגעת בתפוקה.

 

     על ראשי המערכות, המנהלים, להקפיד על כך, שיהיה כל אחד בצוותו משקיע במשבצתו הייעודית, מבלי לפגוע ולגרוע כמלוא נימה במוכן לחברו. נגלה את הכישרונות שבכל אחד ואחד, בצוות ובתלמידים, נשמע את קריאת ה' המסתתרת בתוככי הכישרונות ה'מולדים' בָנּו בס"ד, ויחד נהפוך חומר גלם לכלי שרת. יחד נזכה ל'ושכנתי בתוכם'

 

. בהצלחה בעבודת הקודש!

 

 

 

 

 "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה, בתבונה ובדעת" (לה לא)

 

 

 

     במדרש מובא שלבצלאל הייתה חכמה רבה עד כדי כך שמשה רבנו נדהם מהיכולות שלו ושואל אותו: "מהיכן אתה יודע?! וכי שמך בצלאל כיוון ש: בצל-אל היית. !?

 

 

 

    המדרש ממשיך ומבאר שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה. ומביא לכך ': "יהב חכמתה לחכימין" - נותן חכמה לחכמים. ראייה מספר דניאל בפרק ב

 

 

 

משל:      למה הדבר דומה

 

 

 

     לאדם שהולך עם כדו לחנווני המוכר שמן, יין ודבש. אם החנווני מנוסה ופיקח, איננו שואל את הקונה מה ברצונו לקנות אלא מריח הוא את הכד ויודע מיד את מבוקשו.במידה וריח היין נודף יורד הוא אל המרתף וממלא לו יין. אם שמנוניות הן דפנות הכד ימלא לו בהן מן השמן. ואם דביקות הן ימלא את הכד בדבש דבורים טהור...

 

 

 

     כן הוא הנמשל:

 

 

 

הקדוש ברוך הוא, אם רואה שיש באדם חכמה מיד ממלאו בחכמה..     

 

שהמבקש חכמה יבדוק שדפנות ראשו הינם ספוגים בחכמה.... אם כן נמצאנו למדים

 

 

 

והמלאכה הייתה דים (לו,ז) (הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן)

 

     באחת הפעמים פגש הרה”ק רבי צבי הירש מזידיטשויב את רבי אברהם חיים מזלוטשוב ושאלו: יאמר לי מר, מה טעם משתמש הוא בסגולות וקמיעות להושיע יהודים, כלום תפילה לבד אינה טובה דיה?

 

     ענה לו בעל ה’אורח לחיים’: מקובלנו מחז”ל (ויקרא רבה י, ה) שתפילה עושה מחצה. מתפלל אני לקב”ה שיושיע יהודים אלו, ובכדי שייוושעו בישועה שלמה, כותב אני קמעות ומעניק להם סגולות שהללו ישלימו את שהחסירה התפילה.

 

     חייך הרבי מזידיטשויב: בוודאי ידועה לכבודו, הסתירה שהקשה האור החיים הקדוש בפרשת ויקהל “והמלאכה הייתה דים... לעשות אותה והותר” – אם היה ‘די’ ומספיק לצורך העבודה זה לא נקרא ‘הותר’ ואם זה הרבה מדי ומיותר, לא מוצדק לקרוא לזה ‘דים’. ועיין שם מה שתירץ. “אבל אני”, המשיך הצדיק, “מתפלל לקב”ה על הרבה יותר ממה שברצוני להשיג, וכיון שתפילה עושה מחצה, בסופו של דבר אני מקבל כל תאוותי.

 

     וזו הכוונה שהמלאכה (רמז לתפילה) צריכה להיות מלכתחילה בגדר של “הותר” הרבה מעבר למה שרוצים, ובסופו של דבר יהיה לך “דים” לפחות מה שאתה חפץ.

 

 

 

 

ערכה של ברכה ותפילה (הרב יוסף זילברפרב(

 

 

 

     לאחר שהושלמה מלאכת המשכן נאמר בפרשת פקודי: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו. ויברך אותם משה" (פרק מ' פס' מ"ג). מובא במדרש שברכתו של משה לעושי המלאכה הייתה: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו".

 

     לכאורה הדברים תמוהים, וכי יעלה על הדעת שהשכינה לא תשרה במעשי ידיהם לאחר שעשו כפי שה' ציוה, והרי מצינו בכמה מקומות בתורה הבטחת ה' להשראת שכינתו לאחר השלמת הבניה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" . "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת". "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", ועל כולם בסיום ההוראות בפרשת תצוה באה ההכרזה הכללית: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים", א"כ, מדוע היה צריך לברך את עושי המלאכה, הרי לפי כל ההבטחות, על השכינה לשכון במשכן מאליה ללא כל ברכה!

 

     המסקנה ההכרחית היא שדברים אינם מתרחשים מעצמם. גם אם עושים בדיוק כצווי ה' וממלאים אחר רצונו ללא דופי וסטייה, אין עדיין ערובה ובטחון שהשכינה תשרה מאליה בצורה אוטומטית. ככל הנראה, יש צורך לבקש מאיש קדוש שיאציל את ברכתו על עושי המלאכה ויתפלל לקיום ההבטחות שניתנו. ואכן, רק לאחר שמשה עשה כך, ניתנו לו ההוראות הסופיות בדבר הקמת המשכן וכשסיים את המלאכה התרחש הדבר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (פרק מ' פס' ל"ד).

 

     תופעה מעין זו במישור שבין אדם לאדם מצויה בהורדת בנימין למצרים. כידוע, האשים יוסף את האחים בריגול ודרש מהם כדי להוכיח את חפותם – לאמת את סיפורם ולהוריד מארץ כנען את אחיהם בנימין. יעקב התנגד ואמר: "לא ירד בני עמכם ... וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה". בגבור הרעב נענה לדרישת "השליט" באמרו: "אם כן, אפוא, זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט בטנים ושקדים ... ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש. וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים לפני האיש, ושילח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכולתי שכולתי".

 

     על המילים "וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים לפני האיש" אומר רש"י: "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה – הריני מתפלל עליכם". והדברים תמוהים. הרי יוסף התחייב בפני אחיו שברגע שבנימין ירד למצרים יידע שהם אינם מרגלים וישחרר את שמעון היושב בבית הסוהר, מדוע אפוא נדרש יעקב לתפילה הרי האחים ממלאים אחר כל דרישות השליט. ואף יותר מזה, יעקב שולח ליוסף מנחה נאה ומגוונת הכוללת קשת רחבה של מעדנים ופריטי בושם, כלום חשש יעקב שיוסף לא יעמוד בדיבורו ובהתחייבויותיו?.

 

     עלינו לומר את אשר אמרנו לעיל: דברים אינם מתרחשים מעצמם. אמנם האחים עמדו בכל הדרישות ומילאו את כל הציפיות ונקטו במקדמי ביטחון, אך ללא תפילה קיים סיכוי ש"המערכת" לא תפעל. משל למנוע חדיש המצויד בכל החלקים הנדרשים לתפעולו. ללא ניצוץ האש שיבעיר את הדלק, הוא לא יפעל. התפילה היא "ניצוץ האש" המבעיר את המערכת השגרתית, בלעדיה לא יתרחש מאומה והכול עלול להשתבש, לפיכך התפלל יעקב ובקש עליהם רחמי שמים.

 

 

     במסכת ברכות מספר התלמוד על דיון שהתקיים בלשכתו של דוד: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים". אחיתופל שימש "קצין מבצעים" כהסברו של רש"י שידע איזה הדרך ילכו, והאיך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מלחמה. לאחר שיעצו בו, פנו לסנהדרין ליטול מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, ורק לאחר מכן שאלו את פי ה' אם יצליחו במלחמה. לכאורה, יש לפנות תחילה אל ה' ולשאול את פיו אם יצליחו ורק לאחר מכן לפנות לאחיתופל שיכין את תכניות ההתקפה ולסנהדרין כדי לקבל את האישור ההלכתי.

 

אף כאן עלינו לומר את אשר אמרנו לעיל: ללא תפילה – אין תגובת שמים – אין סיכוי שהמערכת המלחמתית תפעל כהלכה ותסתיים בניצחון. לפיכך פונים לאחיתופל לקבל ממנו את תכניות המלחמה ההתקפית. עם מסמך זה פונים אל הסנהדרין כדי לקבל את האישור ההלכתי ובמיוחד כדי שיתפללו על הצלחת התכנית כדברי רש"י, עתה – לאחר שעוררו רחמי שמים – פונים אל ה"אורים ותומים" כדי לדעת אם אמנם יצליחו.

 

     עלינו להתחזק בתפילה ולבקשת רחמי שמים במיוחד בתקופה קשה מבית ומחוץ בה אנו נמצאים ואז נזכה לברכתו של משה ותשרה שכינה במעשה ידינו ויהיה נועם ה' אלוקינו עלינו.

 

 

 

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה,ב)

 

     המפרשים עמדו על הכפל "שבת שבתון". ויש ביארו ביאור נחמד עפ"י מ"ש בשבת (דף סט ע"ב) מי שהיה הולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. וכ"פ בש"ע (סימן שדמ). נמצא, שיש שני אופנים של שבת: האחד, שבת האמיתי. והשני, שבת להולך במדבר וכו'. וכן פירש רבנו יוסף חיים בספרו אדרת אליהו (פרשת ויקהל).

 

     ועוד פירש (שם): דידוע יש שינוי זמנים, כי כאשר כאן נכנס שבת, אזי באמריקה עדיין יום חול. וכשיוצא כאן שבת, עדיין שבת באמריקה. ואמרו במפרשים, אשר בשמים ממעל הולכים לפי הזמן של ירושלים עיר הקודש. אך מ"מ אע"פ שבירושלים יצא השבת, מ"מ עדיין ישנה "הארת שבת" למעלה באותה שעה. הנה כי כן נמצא לפי זה שיש בשבת שני מדרגות זו למעלה מזו: הראשונה, היא בזמן השבת שבירושלים. והשנייה, בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים, וחול הוא בירושלים. ולזה כפל הלשון ואמר "שבת שבתון" לה'. עכ"ד.

 

     ודע, שיש מקומות בעולם בקוטבים, אשר יש שמה חצי שנה יום והשמש זורחת, וחצי שנה לילה. ובאלו המקומות ישנה בעיה גדולה מפן ההלכתי כיצד להתייחס שם לענייני מצוות התלויים ב"זמן" ובכללם לעניין שבת. ונחלקו בזה הדעות. ואשר הנכון הוא כמ"ש בספר הברית ובתפארת ישראל (פ"א דברכות), דכל אדם ישער ממקום יציאתו שהיה שם עד כה, כמה שעות עברו מאז יציאתו ובכך ישער. למשל יצא ביום ראשון בבוקר מאמריקה והגיע בשש שעות, אזי אצלו יחשב כאן חצות. ומעתה ימנה שש כאלו מאותו זמן ובשביעי ישבות. וע"ע מ"ש בזה מוה"ר יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד) ובספרו אמרי בינה (סימן ב). וע"ע בשו"ת נחלת לוי (שבת. סימן ד). ובמא"כ בס"ד.

 

     ונמצא לפי"ז, כיון שכל אחד משער את מקום יציאתו א"כ מי שיצא מאירופה והגיע לשם ומי שבא מאמריקה ובא לשם כל אחד ימצא אצלו שבת, שונה. ועפי"ז ג"כ יתבאר הפסוק הנ"ל ע"ד הנ"ל: "שבת שבתון", שכל אחד זמנו שונה. וזמנו של זה לא כזמנו של זה והכול נחשב "שבתון שבת קודש".

אכן, אין לבן אדם שומר תורה להגיע למקומות כאלו!, כי אכן משתבשים אצלו מערכות המצוות כאשר יבין האדם מאליו. וע' בשו"ת אור לציון למורי ורבי ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל (ח"א סימן יד).

 

     ובמדרש כתוב, שנח היה לו אבן, וידע לפיה מתי יום ומתי לילה. כי בזמן המבול היו יום ולילה משמשין בערבוביא. וכשהייתה האבן מאירה ידע כי יום הוא. וכיוצ"ב אצל משה רבנו שכאשר היה במרום. כשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום וכו'. עיין ברב פעלים שם, ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סימן מב) וח"ה (סימן יט). וה' יזכנו לקיים המצוות לתומם. אמן.

 

 

 

 

קחו מאיתכם תרומה לה' (לה,ה)

 

     בישיבת ראדין המעטירה, ישיבתו של ה"חפץ חיים", למד אברך אחד מתמיד ולמדן אולם עני מרוד .מדי פעם היה פונה אברך זה אל ה"חפץ חיים" ומתלונן בפניו על עוניו הגדול.

 

     רבי – אמר האברך – אם ייתן ה' לי עושר, אתן ממנו צדקה ביד רחבה! לאחר זמן לא רב החל האברך לעסוק במסחר זעיר, הברכה שרתה במעשה ידיו ולאחר זמן מועט הפך לגביר עצום בעל נכסים וממון. משהתעשר, שכך לגמרי את הבטחתו הישנה, ואל זו בלבד שלא נתן אלא הפך לקמצן גדול.

 

     לאחר שנים מספר הזדמן ה"חפץ חיים" לעירו של הגביר וזה בא להקביל את פני רבו. רבי – אמר העשיר – לוקה אני במידת הקמצנות, ידי סגורה וקפוצה במנעול ובריח ואין אני יכול לתת מאומה... מה אעשה?! אמשול לך משל – אמר ה"חפץ חיים" – למה הדבר דומה?

 

     לכפרי אחד שבא אל החנווני וביקש לקנות קמח ברובל אחד. הטרח את עצמך – אמר החנווני – ומלא לך קמח בשק שהבאת עמך. כאשר שמע האיכר כי יכול לקחת בעצמו הזדרז ולקח שק גדול ומילא בו קמח מלא השק... לבסוף ניגש אל החנווני ונתן לו רובל אחד... ידידי הטוב – אמר החנווני – מלאת לך שק גדול והנה משלם אתה לי רק רובל אחד? נכון – ענה האיכר – ביקשתי קמח ברובל אחד ואמרת לי למלא את שקי... אמת הדבר – ענה החנווני – אול כאשר הבאת שק גדול סבור הייתי כי אתה חוזר בך ומבקש לקנות קמח רב... ככל שמילאת יותר כן רבו אבני המשקל כנגד הקמח.

 

     כן הוא גם הנמשל – אמר ה"חפץ חיים" – סבור היית כי תצבור עושר רב ואילו היצר הרע המסית אותך לקפוץ את ידך יישאר כמות שהיה כאשר היית עני ואביון?... אתה גדלת בעושר ונכסים וכנגדך גדל גם היצר הרע וכוחו לממדים גדולים יותר...

 

קחו מאתכם תרומה לה' (לה,ה)

 

     מדוע כאן אמר משה לבני ישראל 'קחו מאתכם', ובפרשת תרומה אמר הקב"ה (כה, ב): 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'?

 

     אומר הזהר הקדוש: לפני שחטאו ישראל בעגל נתן היה לקחת תרומה מאת 'כל איש אשר ידבנו לבו' ואפילו מהערב רב, אך לאחר שהחטיאו הערב רב את בני ישראל בעגל אמר משה לבני ישראל 'קחו מאתכם' – איני רוצה לקבל יותר תרומות מהערב רב שהחטיאו אתכם בעגל, אלא 'מאתכם'.

 

 

 

ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה (לה,כ( (הרב יוסף ברודי)

 

 

 

     מדוע נאמר כאן שיצאו "מלפני משה", ומה אנו למדים מכך? אלא חשיבות גדולה יש לכך שעדת ישראל נקהלו אצל משה רבנו ושמעו את דבריו, שכן כאשר רואים את הרב ושומעים את דבריו נגרמת מכך השפעה גדולה.

 

     וכן אנו מוצאים בגמרא מסכת עירובין (דף י"ג עמוד ב') שם אמר רבי שהסיבה שהוא מחודד יותר מחבריו היא משום שזכה לראות את רבי מאיר, וזאת משום שכאשר למד לפניו ישב רבי בשורה שמאחורי רבי מאיר. והוסיף רבי ואמר שאם היה יושב לפניו ורואה את פניו של רבי מאיר היה הדבר גורם לו שיהיה מחודד עוד יותר, וכמו שכתוב (ישעיהו ל'): "והיו עיניך ראות את מוריך".

 

     ובאמת מכוח דברי הגמרא הללו נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ד' הלכה ב') ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ט(  שהדרך הנכונה בלימוד התלמידים היא שיהיה הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים את דבריו.

עד כדי כך גדולה השפעת הרב על תלמידיו.

 

     פעם אחת הגיע לאנגליה הגאון רבי אהרון קוטלר, ראש ישיבת לייקווד. מארחיו סיפרו לו שליד העיר לונדון מתגורר יהודי שכל חייו קודש לשיעורי תורה וחסד.  ללא ליאות מוסר הוא את נפשו לארגן שיעורי תורה ולמעשי חסד רבים .ביקש רבי אהרון לראות במו עיניו את האיש המופלא.

 

     כאשר נפגשו השניים שאל רבי אהרון את איש החסד: אמור נא לי, מנין לך הכוחות המופלאים הללו? סיפר האיש לרבי אהרון כי כל מרצו הרב בעשיית מעשים אלה נגרמו לו משום שפעם אחת בימי בחרותו זכה לראות לשעה קלה את רבי ישראל סלנטר פנים אל פנים! ראיה זו – אמר האיש – מלהיבה את רוחי עד עצם היום הזה!

 

 

 

 

וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' (לה,כא) (הרב בנימין אסולין)

 

     על עניין הצדקה ונדיבות הלב אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", משל נפלא:

 

     במדינה אחת היה שר נכבד שהיה מקורב מאוד אל המלך, והמלך גידלו מעל כל השרים אשר אתו. הלך השר ונתעלה עד שנתמנה מטעם המלך להיות אחראי על כל אספקת המזון לצבאו של המלך. מידי חודש בחודשו היה מקבל השר סכום גדול מאוד מקופת המלוכה, ובסכום זה קנה מזון לכל יחידות הצבא הפזורות בכל רחבי הממלכה .לימים, מעל השר באימון שניתן בו. מה היה עושה? במקום לקנות אספקה בכל הכסף שקיבל קנה רק במחצית הסכום, ואת המחצית השנייה שלשל לכיסו...

 

     החיילים שמנות המזון שלהם קוצצו פלאים, רעבו ללחם, אולם איש לא העז להתלונן לפני המלך, כי מי הוא זה אשר יהין להאשים את השר אשר כה מקורב למלכות?... כך נמשך הדבר עד אשר ביום אחד יצא המלך לבקר את חייליו. בהיותו באחד המחנות שאל את החיילים האם הם מרוצים מאיכות המזון אותו הם מקבלים והאם הכמות מספקת? אז קם חייל אחד שאזר אומץ וסיפר למלך כי במשך זמן רב מקבלים הם מנות רעב... חקירה מהירה גילתה מיד את האשם.

 

     הלה הובא אל המלך ועמד לפניו בוש ונכלם .המלך בחמתו ניגש אל השר וקרע את דרגותיו מעל כתפיו ואף ציוה לשולחו לבית הכלא עד לקיום משפטו... פנה המלך אל החייל שסיפר לו את האמת ושאל: האם מוכן אתה למלא את מקומו של זה? בחפץ לב מלכי הרם! ענה החייל. ואכן חייל זה עשה באמונה את מלאכתו ולאחר זמן קצר הושב הסדר על כנו כבראשונה.

 

     כאשר הגיע זמן המשפט של השר המודח הבהילו אותו מבית הכלא וכך עמד בוש ונכלם לפני המלך. ממון זה שקיבלת – הרעים המלך בקולו – האם סבור היית כל לעצמך קיבלת? ודאי שלא! עליך היה מוטל לקנות מזון לחיילים ואילו אתה שימשת רק כגזבר. מועל באמון אתה!

 

     כן הוא גם הנמשל – אמר ה"חפץ חיים" – הקדוש ברוך הוא נותן לאדם ממון ועושר רב כדי שיוכל לקיים מצוות צדקה ולעזור לכל דך ונכלם, אבל על האדם לדעת כי אינו אלא כגזבר הממונה על הכסף ועליו לעשות בכסף זה מעשי חסד, כי זו המתרה שלמענה ניתן לו כן. אבל אם האדם משלשל את הכסף לכיסו ואינו נותן צדקה כנדרש הרי הוא מועל באמון... אם כך יעשה יינטלו ממנו "דרגותיו" וכספו יינתן לאחר שישכיל טוב יותר להשתמש בממון המופקד בידו.

 

 

 

ויבואו האנשים על הנשים (לה,כב) (גד שכטמן)

 

 

 

     עסקני החינוך התורני נכנסו לאדמו”ר בעל האמרי חיים מויזניץ, וביקשוהו שהיות והם עורכים “דינר'') אירוע התרמה) למוסדות החינוך, מבקשים הם שיואיל לכבדם בהשתתפותו ולבוא. האדמו”ר ניאות מיד, אך בתנאי אחד: שהאירוע יהיה נפרד לחלוטין. גברים לחוד, נשים לחוד.

 

     העסקנים גמגמו במבוכה והסבירו שאמנם גם הם רוצים שכך יהיה, אך מדובר בציבור תורמים שאינו נמנה על המדקדקים במצוות, ואם האירוע יהיה נפרד לא יבואו התורמים...

 

     חייך הרבי ונענה להם: בפרשת ויקהל מצווה משה רבנו את עם ישראל להביא תרומה למלאכת המשכן, מחמת שרצו כולם לזכות במלאכה, מספרת התורה שהגיעו לתרום בערבוביה ''ויבואו האנשים על הנשים.'' ראו כן העוסקים במלאכת המשכן והוציאו כרוז “איש ואשה אל יעשו עוד” יחד “מלאכה לתרומת הקודש”. כל אחד שיביא בפני עצמו. “ומה אתם חושבים?  המשיך הרבי לשאול. כצפוי, ההתרמה הופסקה והאנשים חדלו מלבוא ולהביא... למרות כל זאת, סיימה התורה: “והמלאכה הייתה דיים והותר”. כי מי ששומר על רצון ה’ לעולם לא ניזוק מכך!

 

 

 

 

ויעש בצלאל את הארן עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו ... (לז,א( (מר אבישי יוחננוף)

 

     שמחת העם בבשורת הקמת המשכן הייתה עצומה. מיד כאשר יצא משה בשם ה' בהכרזה: "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה" (שמות ל"ה, ד'-ה'), אשר תהווה את מקום משכן כבוד ה'. חפצו הכול להיות שותפים ולקחת חלק בהקמתו. במשך יומיים הביאו את כל חמרי הגלם שהיו דרושים למשכן זהב, כסף, נחושת וכו '.כל האומנים התייצבו למלאכה, וחכמי הלב תכננו כל חלק וחלק. על כולם מנצחים בצלאל בן אורי בן חור ואהליאב בן אחיסמך.

 

     והנה למרבה הפלא למרות שהכול היו שותפים להקמה כנאמר: "ויעשו כל חכם לב" (שמות ל"ו, ח'), נקרא הדבר החשוב ביותר, ארון ברית ה', על שמו של בצלאל, כנאמר: "ויעש בצלאל את הארון" (שמות ל"ז, א'). ובמדרש תנחומא מצאנו שאלה זו: מדוע נקרא הארון על שמו, והרי כולם עשוהו?

ומשיב המדרש: "על ידי שנתן נפשו הרבה על המשכן, לפיכך לא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו, והוא מפרסמו בכל פעם ופעם, שנאמר ויעש בצלאל" (מדרש תנחומא ויקהל סימן י').

 

     וכן נאמר על דוד המלך: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (תהילים ל', א'). שואל המדרש: וכי דוד בנאו, והלא שלמה בנאו? מדוע נקרא בית המקדש על שם דוד ולא שלמה? וגם כאן התשובה: לפי שמסר דוד נפשו על הבית, והכין את כל הדרוש להקמתו נקרא על שמו.

 

     למדנו מכאן כי העושה דבר ומשקיע בו את כל כולו מחשבתו וכישרונו, תמיד נשואים הגיגיו לשפר, לייעל ולהיטיבו, מסירות נפשו זו הופכת אותו לחלק מהדבר, ועל כן נקרא על שמו.

 

 

 

 

מדוע ביקש רבי ישראל סלנטר הלוואה מהפונדקאי הזר? | הרב עזריאל יונה

פעמים רבות אנו עומדים בפני ניסיון של קיום מצווה, ומנסים לחשב את שכרה כנגד הפסדה. האם  זה כדאי, האם שווה להימנע כעת מן העבירה הזו? אולי זה לא כזה חשוב?

הדילמות שלנו נובעת מחוסר הערך שלנו את עולמנו הרוחני.

אילו היינו מחשיבים את המימד הרוחני שבחיינו, ומייחסים לו ערך גבוה יותר, רוב הספיקות שלנו היו נעלמים.

לצורך כך מביא בספר 'לקח טוב' משל מהמגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל.

מעשה ברבי ישראל מסלנטר שהגיע באחד ממסעיו לפונדק ללינת לילה.

בעל הפונדק ראה שהוא איש בעל צורה, ואמר לו שזה זמן רב הוא מצפה לבואו של שוחט אשר יואיל לשחוט עבורו כמה עופות. ומכיון שהוא מתאר לעצמו שאורחו הנכבד יודע לשחוט, הוא מבקשו לעשות זאת.

במקום להשיב לאיש על מבוקשו, פנה אליו רבי ישראל בבקשה נגדית: האם תוכל להלוות לי חמישה רובלים? ענה לו הפונדקאי בתמיהה: כיצד אוכל לעשות זאת, הרי איני מכירו כלל?

ענה רבי ישראל ואמר לאיש: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר! כאשר מדובר בהלואה הנך מבין שאין מוסרים כסף לאדם זר שאינו מוכר, מדוע אינך חושש לסמוך על אדם אלמוני באשר לכשרות השחיטה?

וכי ידוע לך ששוחט מומחה אנוכי?

סתירה מעין זו שבדברי בעל הפונדק מצויה אצל בני אדם רבים. מצוי מאד אצל אנשים מן השורה שהם מלאי חרדה כאשר מתגלה חשש לגורל ממונם, ורגועים המה באשר לחששות בענייניהם הרוחניים.

שונים הם פני הדברים אצל המורמים מעם, רבותינו הדגולים וכן אצל כל איש הירא את דבר ה'.

וראוי להוסיף כאן מעשה נוסף.

רבי יצחק זאב סולוביצ'יק מבריסק זצ"ל נשאל פעם מדוע הוא מרבה לחשוש בכל הנוגע לקיום מצוות והוא מוסיף הידורים על הידורים?

השיב הרב מבריסק לשואל ואמר לו: אילו היית יוצא לרחוב כאשר בכיסך מליון דולר, בוודאי היית ממשמש בכיסך בכל רגע ורגע כדי להיות בטוח שהכסף לא אבד, ועל כך אמרו חז"ל שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.

מדוע אינך מתפלא ושואל מה פשר הפחד והדאגה לגורל הכסף, שאל הרב, והשיב מיד: כאשר נושאים סכום כסף גדול בודקים וחוזרים ובודקים גם אם החשש רחוק ביותר.

ובכן ערכן של מצוות בעיני אינו נופל מערך של מליון דולר.

 

 

 

 

מה בין 'חכמה' ל'חכמת לב'? | הרב עזריאל יונה

 

ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מלא אתם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש, וחשב, ורקם, בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת.

ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבדת הקודש לכל אשר צוה ה'. ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה [שמות לה-לו].

הנה כי כן התייחסות מיוחדת לענין זה הקרוי 'להורות'.

כלומר, מדגיש הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', לבצלאל ואהליאב מלבד כל החכמה והתבונה והדעת, מלבד הכושר לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, מלבד כל זאת, ניתן להם גם הכושר להורות את אומנותם המיוחדת לאחרים.

אלא שכושר זה ניתן להם בליבם דווקא.

לא במוחם, לא באישיותם הכללית, אלא במפורש הוגדר המקום בליבם.

מהי הכוונה?

גם ההגדרה של חכמת לב צריכה עיון וביאור.

צא ובדוק כמה הדגישה וחזרה והדגישה התורה את צמד המילים הללו - חכמה ולב.

כלומר שני דברים המה: חכמה, וחכמת לב.

אך מה משנה הדבר איזו חכמה היא, אם של ראש אם של לב?

הלא לכאורה, מה שחשוב הוא אך זאת, שהקב"ה נתן בהם חכמה. מדוע איפוא הודגש כי חכמה זאת ניתנה בלב דווקא?

ללמדך, כי כשמדברים על לב, הכוונה היא לרגשות ותחושות.

רגשות ותחושות ממש.

וכשמדברים על חכמת לב, הכוונה היא לכך, שחכמתו לא נשארה במוחו ובכישוריו בלבד, אלא הוזרמה אל תוך רגשותיו ותחושותיו.

חשים ומרגישים את החכמה, חשים ומרגישים את עשייתה. החוש והרגש, מצד עצמם מכוונים את ביצוע חכמתם.

כשהחכמה מותכת אל תוך אישיותם ההוויתית - היא היא חכמת לב.

'חכמת הלב' - ניתנת בנתינה מיוחדת מאת הקדוש ברוך הוא.

ובמה איפוא שונה חכמת ה'להורות' משאר חכמות? מדוע אין חכמת ה'להורות' נכללת בכלל שאר 'חכמות הלב'?

מדוע נאמרה על ה'להורות' נתינה מיוחדת, מדוע הוציאוה מכלל נתינות החכמה בלב?

ללמדך כי המדובר כאן אינו מכוון לכושר ההוראה. כושר זה בכלל כל החכמות הן, שבודאי הותכו לכלל הרגשות והתחושות, כמו בחכמות כולן.

הכוונה היא, למהות ההוראה.

הכוונה היא לכך, שהכל יהיה מופנה לקליטת התלמיד, לגדילת התלמיד, להצלחתו ושגשוגו.

כי זהו הראוי להיות המורה!

זה אשר כל מעייניו דאגותיו מסירותו כושרו, הכל מופנה אל עבר התלמיד.

המורה הראוי הוא זה, אשר העומד לנגד עיניו הוא, האם אמנם הצליח להקנות את כל אומנותו, לתלמידיו.

המורה הראוי הוא זה, אשר מיתרי רגשותיו ותחושותיו, נרעדים, בהשמיעם את מנגינת התפתחותו של תלמידו.

 

 

הלוליין | אליעזר היון

שארל בלונדן היה גדול הלוליינים בדורו. הוא היה נוהג ללכת על חבל דק אותו היה קושר לשתי גדות, בעיקר במקומות מסוכנים ובלתי אפשריים. באחת הפעמים החליט שארל לאתגר אפילו את עצמו. הוא קשר חבל דק באורך עשרות מטרים מעל מפלי הניאגרה העצומים כאשר הגובה בין החוט המתוח למפלים השוצפים עמד על מאות מטרים. השמועה על הניסיון הנועז עשתה כנפיים וביום המיועד התאסף קהל גדול של אלפי אנשים שעמדו על שפת המפלים וצפו בהתרגשות בקארל המהלך בביטחה על החוט וחוצה אותו בשלום.

הקהל המתוח הריע והשתולל ברגע ששארל הציב את כף רגלו על שפת המצוק השני ולא פסק מלמחוא כפיים. אלא שאז נשא שארל את קולו ושאל את הנאספים: האם אתם מאמינים שאני אוכל לעשות זאת שוב? הקהל הריע בקול חזק יותר: כן, בוודאי. ואמנם שארל חצה את המסלול המסוכן שוב. הקהל החל שוב להריע אך שארל השתיק אותם ואמר:

אתם מאמינים שאוכל לעשות את זה בעיניים קשורות?

כעת כבר התשובה לא היתה אחידה. מספר אנשים מבוהלים צעקו: לא, לא כדאי, אך לא מעט אנשים אחרים צעקו כן, ועודדו את הלולין האמיץ. שארל קשר את עיניו במטפחת שחורה ובזהירות החל לחצות את עשרות המטרים בעיניים עצומות. ההתרגשות של הקהל למראה האיש המחרף את נפשו הרקיעה שחקים וכאשר הניח שארל את רגלו בביטחה על צדו השני של המסלול נשמעו שריקות ומחיאות כפיים סוערות. אז נשא שארל שוב את ידיו וביקש את רשות הדיבור:

אתם מאמינים שאוכל לעשות זאת על קביים?

שוב נשמעו קולות שונים בקהל, אך כעת גבר קולם של הבטוחים בהצלחתו של שארל והם צעקו בקצב כי הוא בוודאי מסוגל לעשות זאת גם על קביים. כאשר שארל הגיע שוב לצידו השני של החבל כשהוא מהלך על קביים כבר היה הקהל שבוי בקסמיו. הם השתתקו וציפו לשאלה המאתגרת הבאה של הקוסם הגדול. ושארל לא איכזב:

אתם מאמינים שאוכל לחצות את המסלול כאשר אני דוחף עליו מריצת ברזל?

הקהל ענה בהתלהבות שכן, ושארל ביקש לברר יותר: האם אתם בטוחים בכך, האם אתם משוכנעים שאצליח? הקהל הרב הבטיח לו שכן. הם בוודאי סומכים עליו. הם משוכנעים שהוא יצליח, ללא כל ספק. שארל כנראה השתכנע כי הוא לקח מריצה גדולה ובזהירות גלגל אותה על החבל הדק בגובה מאות מטרים.

כאשר הגיע שארל לצד השני כבר התאסף שם קהל עצום שנהר בהמוניו לראות את המחזה המופלא. כולם הביטו בהערצה על האיש בעל המיומנויות הנדירות שמצליח להפתיע בכל פעם מחדש. עם סיום מחיאות הכפיים שאל שארל את הקהל:

האם אתם מאמינים שאצליח לעשות זאת שוב כאשר מישהו יושב בתוך המריצה?

הקהל חש שהוא יוצא מגדרו. הם לא הפסיקו לצרוח את שמו של שארל והבטיחו לו שהוא מסוגל לעשות זאת בקלות. שארל שוב: האם אתם משוכנעים בכך, אתם בטוחים שאצליח? הקהל שאג: כן, אנחנו מאמינים בך. אתה מסוגל. בשלב הזה, כבר היתה תמיכת כל הקהל נתונה לשארל, והם חשבו שהוא מסוגל לעשות כל דבר. ואז שאל שארל:

מי מתנדב לשבת במריצה?

שקט השתרר על שפת מפלי הניאגרה. איש לא פצה פה. הקהל שאך לפני דקות ספורות הריע, שאג, תמך ועודד את שארל נאלם דום.

 מה קרה, שאל שארל, אתם כבר לא סומכים עלי, אתם לא בטוחים שאצליח?

איש לא ענה לו...

                                                         ***

אין קל מלנדב אחרים. אדם מוכן שחבירו יתרום, יפעל, ואף יסכן את עצמו, אך כשהדבר מגיע אליו, הוא נסוג לאחור ולא מוכן להשתתף ולקחת חלק בעניין. בפרשת השבוע המסכמת את מעשה המשכן אומר משה לבני ישראל "קחו מאתכם תרומה" כשכוונתו היא שכל איש יביא את תרומתו ממנו עצמו, בכל מאודו ובכל ליבו, ולא שיתרים או ינדב את זולתו. זו הסיבה שהפסוק מדגיש שוב ושוב את 'נדיבות הלב' - "כל נדיב לב הביאו... כל כלי זהב", שכן התרומה של בני ישראל היתה מכל ליבם, עד שהזהב היה כה רב ומשה נאלץ להעביר קול במחנה שכל איש ואשה "אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש - ויכלא העם מהביא".

 

במקום שיש אהבה - אין מקום לחשבונות | עלון בית דוד

 

והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן: (שמות לה כז)

ידועים הם דברי רש"י, שנחסרה אות ממלת "הנשיאים", משום שהביאו את תרומתם אחרונים. אולם השאלה נשאלת כאן: וכי מתוך אי-אכפתיות עשו את מה שעשו? ח"ו, הלא רש"י בעצמו מקדים ואומר, שהיתה להם סיבה מוצדקת: "אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים!" - ואם כן, על מה נחסרה האות?

 

בל נחשוב, שדבר של מה בכך הוא זה, שנחסרה אות משמם. עד כמה מסוגלת להשפיע כל אות שבשם, למדים אנו מיהושע: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - כלומר, יה יושיעך מעצת מרגלים. אם לאות אחת נוספת יש השפעה לטובה, בודאי שחסרון האות משפיע לרעה.

ובאמת, לא היה כאן פגם רק בנשיאים עצמם; גם ערך התרומה ירד בגלל האיחור שבה. שכן מצינו בפרשת תרומה, כשנמנו כל הדברים שהובאו לנדבת המשכן, נמנו האבנים באחרונה. ומבאר שם האור החיים הקדוש, שסיבת הדבר הוא משום שתרומה זו הגיעה באיחור, דבר שפגם במדת מה בערכה.

מהו, אם כן, פגם זה?

ידיד אמיתי החפץ להעניק מתנה לחברו, אינו שואל אם הלה זקוק לכך או לא, אינו דורש וחוקר בטרם יביא את המתנה. לא התועלת שבה עומדת לנגד עיניו, הוא אינו מבקש למלאות את החסר, אלא כל חפצו - להעניק אהבה - להראות את הידידות.

כדוגמת ענין זה הוא מה שנאמר באברהם אבינו - "ויחבוש את חמורו, מלמד שאהבה מקלקלת את השורה". בודאי שלא היה שום רע בכך, אם היה נותן למשרתיו לסדר את הכנות הנסיעה, ואף לא יצאה כל תועלת ממה שחבש בעצמו את החמור. אדרבה, הלא המשרתים מיומנים יותר בזה... אלא מאי? אהבה מקלקלת את השורה! דוקא כאן, כשאין לכאורה שום צורך, שום חשבון של מצוה, ניתנת ההזדמנות להראות להקב"ה את האהבה שאוהבים אותו.

אם כי אין ספק בכך שחשבון הנשיאים היה מחושב היטב, מכל מקום יש דבר העומד מעל כל החשבונות, והוא: אהבת ה'. החשבון אמנם מסביר ומצדיק את איחור הנדבה, אך מאידך נתגלה כאן פגם באהבת ה' - שבדרגת אנשים כמותם נחשב כחטא. אילו אהבה זו היתה קיימת בשלמות הנדרשת מהם, היא היתה דוחקת את כל החשבונות האחרים לצד. וחסרון זה, הוא שגרם לאות החסרה בשמם.

מצות "מסירות נפש", שחייב אדם למסור את חייו וכל רכושו על קידוש השם, נמסרה לנו בפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך". כשאדם מגיע למצב זה, שהוא נדרש לוותר על היקר לו ביותר, קופצים עליו חשבונות אין ספור, הדורשים ממנו שלא ימסור את נפשו. ידועה עדותו של החסיד רבי יוסף יעבץ, ממגורשי ספרד, שדוקא פשוטי העם לא נתפתו בשעת הגזירות ועלו על המוקד, בעוד שבעלי הפילוסופיה השתמדו מאונס. פשוטי העם לא חישבו חשבונות, הם ידעו רק דבר אחד - את שהם קוראים בכל יום ויום "ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך". וברגע שהדברים הגיעו לידי מעשה, לא שאלו שאלות, הם שמחו על כך שניתנת להם ההזדמנות לזכות במעלה הנשגבת ביותר, וכדברי התנא רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער, מתי תבא לידי ואקיימנה !


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים