בניית אתרים בחינם

 

ויקהל

 



בס"ד

  ויקהל


ספר האימהות: למה נשים חייבות פחות מצוות?                     מבוסס על לקו"ש חכ"ו/266 ואילך

 

ראש ישיבה מהארץ, יצא למסע גיוס תרומות בארצות הברית. לדאבונו הוא הצליח לגייס סכום מועט בלבד, אך מישהו לחש על אוזנו כי יש שם מיליונרית נכבדה שתורמת ביד רחבה למוסדות בארץ. היא אמנם רחוקה מהדת, אבל אולי יצליח לפתוח את ליבה.

הרב תיאר לה במילים נרגשות את הישיבה שלו, אך היא הגיבה בקרירות שאינה מעוניינת לתרום לישיבה. עם זאת, היא מוכנה לתרום בתנאי אחד: אם יקים מוסד שבו ילמדו תורה בלי כיפה ובלי זקן.

הרב לקח ממנה את הכסף והקים בית ספר יפה לבנות.

התורה ניתנה גם לגברים וגם לנשים ושני המינים חייבים לקיים את דברי ה'. אולם מצאנו עובדה מעניינת: נשים הצטוו בפחות מצוות מהגברים והן פטורות מקבוצת "מצוות עשה התלויות בזמן". כלומר, מצוות חיוביות שחלות בתוך זמן מוגדר ומסתיימות אחרי הזמן הזה. למשל, תפילין שנוהגת רק ביום ולא בלילה, ציצית שעיקר מצוותה ביום, שופר בראש השנה, סוכה ולולב בחג הסוכות ועוד.

1. קידושין לה,א: אמר קרא: והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך - הוקשה כל התורה כולה לתפילין: מה תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אף כל מצוות עשה שהזמן גרמא [כמו שופר, סוכה, לולב] נשים פטורות.

כאן ראוי לבחון, מדוע נשים פטורות דווקא ממצוות אלו, בעוד שחייבות בשאר המצוות כמו הגברים?

השאלה יותר מורכבת: למעשה גם נשים חייבות במצוות לא תעשה התלויות בזמן, כמו למשל שביתה בשבת וביום כיפור. ובכל זאת הן פטורות ממצוות חיוביות התלויות בזמן. וטעמא בעי.

רמב"ם עבודה זרה יב,ג: כל מצות לא תעשה שבתורה [כולל מצוות התלויות בזמן] - אחד אנשים ואחד נשים חייבים ... וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות. חוץ מקידוש היום, אכילת מצה, אכילת הפסח, שחיטתו, הקהל, ושמחה בחג ש[למדו מפסוקים ש]נשים חייבות.

אנו עוסקים בכך השבוע, בעקבות עובדה מעניינת: נושא הפרשיות הללו הוא איסוף התרומות לבניית המשכן, וכאן ישנה עובדה תמוהה: בפרשת תרומה, היכן שהקב"ה ציווה לאסוף תרומות, נאמר הציווי לגברים בלבד ואילו נשים לא נקראו לתרום למשכן. אולם בפרשה שלנו, כאשר מתוארת מתן התרומה בפועל, התורה מדגישה במיוחד את תרומת הנשים, שהייתה מעל ומעבר.

תרומה כה,ב: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אור החיים שם: בני ישראל ולא בנות ישראל.

פרשתנו לה: ויבאו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז ... וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ... וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העיזים.

והשאלה היא מתבקשת: אם הקב"ה ציווה רק את הגברים, מדוע לקחו תרומות מהנשים? ואם למעשה הן תרמו כל כך בהתלהבות, מדוע לא נצטוו בכך מלכתחילה?

זאת הזדמנות נאותה להאיר את תפיסת הנשיות ביהדות, כפי שהיא מוארת בתורת רבנו נשיאנו.

 

א. כל אחד שיקשיב לקריאת התורה בשבת הקרובה, ירגיש כאילו הוא שמע כבר הכול... פרשת השבוע היא חזרה כמעט מדויקת על הפרשיות הקודמות. בשלוש הפרשיות הקודמות – תרומה, תצוה, תשא – ה' העניק את ההוראות כיצד לבנות את המשכן, ובשתי הפרשיות האחרונות – ויקהל, פקודי - התורה מתארת כיצד ביצעו האומנים את ההוראות בפועל.

למעשה, אם נרצה להיות מדויקים, התורה חוזרת על עצמה חמש פעמים. 1. בפרשיות תרומה ותצווה, ה' מעניק הוראות מפורטות כיצד לבנות הכול. 2. בפרשת כי תשא (לא,א-יא) ה' מסכם בראשי פרקים. 3. בתחילת פרשת ויקהל (לה, ד-כ), משה מעביר לישראל הוראות בראשי פרקים. 4. בהמשך (לו,ח, עד סוף הפרשה) התורה מפרטת איך בוצעו ההוראות בפועל. 5. ובפרשת פקודי מפרטת התורה (לט,לג-מג) איך המשכן וכל כליו הובאו למשה לצורך העמדתם על תילם.

וכמובן, קשה מאוד להבין את העניין. הרי זה מנוגד לחלוטין לאופי הדיבור של התורה, שהוא תכליתי ומקוצר? במיוחד הדבר קשה לגבי פרשת השבוע שלנו, המתארת כיצד ביצעו האומנים את הוראות ה', וקשה להבין: וכי מישהו חשב שהאמנים לא יעשו מה שנצטוו?!  האם לא היה מספיק לומר במשפט אחד: 'ויעשו ככל אשר ציווה אותם'?

לשם המחשה[1]: הגמרא מספרת על התנא שמעון העמסוני, שהיה דורש את כל "אתים" שבתורה. הוא טען כי כל פעם שנכתבה המילה "את", היא באה ללמד משהו. עד שהגיע למילה "'את' ה' אלקיך תירא" ולא הבין מה באה לרבות? ממי עוד צריך לפחוד חוץ מה'?! הוא הודה בכישלונו והכריז כי טעה עם התיאוריה שלו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".

מכאן, שאפילו התיבה "את" איננה מיותרת, ואילו כאן חוזרות על עצמן פרשיות שלמות שוב ושוב.

2. פסחים כב: שמעון העמסוני .... היה דורש כל 'אתים' שבתורה. כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא – פירש ... עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים.

וכך מקשה האברבנאל בפתח פרשתנו: הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים מלאכת המשכן וכליו! פעם בכלל ופעם בפרט. וקשה הדבר ביותר בפרשה הזאת [ויקהל], שבתחילה פירט משה לישראל (לה,י) 'כל חכם לב בכם יבואו ויעשו ... את המשכן את אהלו', ואחר כך חזר והזכיר העשייה בפועל בכל פרט ופרט בפני עצמו, ו[הרי] היה מספיק שיאמר 'כאשר צוה ה' את משה כן עשו'?

עונה הרבי ביאור נפלא (לקו"ש חט"ז 461, ראו גם רמב"ן ואור החיים לו,ח): יש מקרה אחד שבו חורגת התורה ממנהגה ומאריכה ומדברת עוד ועוד. רש"י מביא את הכלל בפרשת תולדות לגבי הליכת אליעזר להביא את רבקה. התורה חוזרת שם פעמיים על הסיפור ורש"י מפרש: "יפה שיחתן של עבדי אבות". כלומר, כאשר מדובר בנושא חביב במיוחד, התורה מאריכה לדבר בו.

וכך לגבי התיאור של הקמת המשכן: זה הנושא החביב ביותר לפני ה', משום שכאן התגשמה התכלית של מתן תורה. כאן התחולל שינוי דרמטי שלא קרה עד היום. הם לא רק קיבלו מתנות מה', אלא נתנו משהו לכבודו. הם התקרבו במידה מדהימה. והתורה לא יכולה להפסיק לדבר על כך.

הדבר בא לידי ביטוי בפרץ הנתינה שלא היה כמוהו. משה ציווה אותם להתגייס לטובת המשכן והם התמכרו לכך לחלוטין. הן בכמות - כשנתנו כל מה שהיה להם: זהב, כסף ונחושת, והן באיכות – כשהזדרזו והביאו מעצמם בלי שהיה צריך לנדנד להם. עד שמשה נאלץ לעצור את המגבית ולהכריז כי יש מספיק תרומות!.

הבה נתבונן בלשון התורה: שמות לה,כב-כד: כל נדיב לב הביאו חח ונזם ... כל כלי זהב ... וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ... כל מרים תרומת כסף ונחשת.

האור החיים מבאר, כי בכך באה התורה לבטא את גודל נדבת הלב שלהם: אור החיים: יש ארבע דרגות באהבת הנכסים: הראשון הוא תכשיטיו של אדם, שדברים אלו יגדל ערכם בעיניו יותר מכל קניין כספו. השני הוא הזהב, כי מכל קניינים בעולם יאהב הזהב יותר מכולם. השלישי, דברים מיוחדים הנמצאים רק אצלו. הרביעי הם שאר קניינים, כסף ושווה כסף.

וכך סידר הכתוב המתנדבים בעם: התחיל עם תכשיטי הנשים... הדרגה השניה 'כל כלי זהב' ... השלישית היא דברים שאינם בנמצא, כי היו במדבר... ואמר כל איש אשר אתו תכלת וארגמן ... והרביעית 'כל מרים תרומת כסף'.

וככל שעם ישראל התנדב בכלל, התורה מדגישה במיוחד את נדבת הנשים. הן התמסרו באופן כפול לטובת הקמת הבית. הנה פסוק שהובא בריש דברינו: "ויבואו האנשים על הנשים" ומבאר רבנו בחיי:

3. רבנו בחיי: ויבואו האנשים על הנשים - לשון 'על הנשים' יורה כי הנשים באו שם בתחילה, וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים.

ולא זו בלבד שהנשים באו קודם, אלא שתרומת הנשים ביטאה את גודל דבקותם בקב"ה בניגוד לחלוטין לתרומת הגברים. וזאת מהסיבה הפשוטה הבאה: הגברים תרמו ביד רחבה גם לפני כמה חודשים – אז היה זה בשביל עשיית עגל הזהב! ואם כן, קשה מאוד להתרגש מהתרומה שלהם עכשיו. אולי הם בסך הכול טיפוסים פזרנים עבור מה שחשוב בעיניהם – ולא אוהבי ה'.

כך אומר התלמוד ירושלמי מילים קשות: ירושלמי שקלים א,א: אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים.

הנשים, לעומת זאת, סירבו לתת עבור העגל. כך סיפרה שם התורה, שאהרן שלח את הגברים לאסוף את הזהב מאוזני הנשים ולמעשה הם הביאו את הזהב מאזניהם עצמם. שכן, הנשים היו נאמנות לה' וסירבו לתת לעגל. ובכל זאת כשהגיעו לתרומת המשכן, הם נהגו להיפך ממש ונתנו את התכשיטים הכי יקרים ואינטימיים שלהן. וזה ביטא ללא ספק את גודל אהבתן לה'.

רבנו בחיי שם: וזאת מעלה גדולה בנשים, כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן, שכן כתיב 'ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם' - וכתיב 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם' ... כי לא רצו הנשים בכך ... ואילו עתה בעניין נדבת המשכן, רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול[2].

למה הדבר דומה? מספרים על יהודי עשיר, שהיו לו שני בנים. אחד עשיר כמוהו ואחד עני ואביון. פעם הוא כתב מכתב לבנו העשיר, כי הוא חוגג לו ולאימא חתונת הכסף מפוארת, והוא מזמין את ילדיו ונכדיו לבוא אל השמחה. הוא הוסיף והבטיח כי ישלם כל הוצאה כספית שיוציאו לכבודו. בנוסף, הוא ביקש מהעשיר להביא במרכבה שלו את אחיו העני וילדיו אל השמחה.

העשיר שמע כי אבא משלם הכול, והלך וקנה בגדים מפוארים לו ולילדיו לקראת האירוע החגיגי. ביום האירוע עצמו, אסף את אחיו העני ואשתו וילדיו והביא אותם אל השמחה. וכיון שלא היה לעני כסף לקנות בגדים, הם באו לבושי סחבות.

אחרי האירוע, המתין הבן העשיר כי אבא ישלם על הבגדים, אך האבא לא אמר כלום. לא נותרה לו ברירה והוא הזכיר לאביו כי התחייב לשלם את כל ההוצאות, אך האבא היתמם שאינו יודע על מה מדובר. הוציא העשיר את המכתב והראה לאביו. הצביע האבא על לשון המכתב: "כל הוצאה שתוציא לכבודי אני אשלם" - אולם אתה הוצאת לכבוד עצמך ולא לכבודי. אם היה אכפת לך מכבודי, היית דואג שגם אחיך וילדיו יתלבשו לאירוע כמו שצריך...

וזה היה ההבדל בין תרומת הגברים לנשים: הגברים תרמו (אולי) לכבוד עצמם, ואילו הנשים עשו זאת בוודאי לשם הקב"ה. ולכן התורה חוזרת ומדגישה זאת שוב ושוב.

ולפי כל זה, שבה ונשאלה השאלה הראשונה: אם הנשים היו כל כך נלהבות לעניין, למה הקב"ה פנה מראש - בפרשת תרומה - רק אל הגברים ולא גם אל הנשים?

 

ב. המשך חכמה עונה תירוץ פרקטי: נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רמח,ד), כי אין לוקחים מאישה תרומה גדולה, בלא הסכמת בעלה. שכן בעבר, נשים לא היו עובדות והכסף היה שייך בעיקר לבעל ולכן לא הייתה יכולה לתרום מעצמה. וכיון שכן, התורה לא ציוותה אותן כאן לתרום למשכן.

אמנם הביאור הזה קשה להבנה. שהרי למעשה כן קיבלו מהן תרומות מכובדות, כפי שראינו לעיל ש"ויבואו האנשים על הנשים"? ובאמת מהי הסיבה שקיבלו מהן את התרומות?

עונה האמרי אמת מגור ביאור מקורי: הסיבה שאין לוקחים מאישה היא, כאמור, משום שהבעל עבד על הכסף. אולם הכסף ההוא לא הגיע מהבעל, אלא ישירות מהקב"ה. כל הכסף שהיה להם, הגיע מביזת מצרים וביזת הים. ואם כן, האוצרות היו שייכים לאישה כמו לבעל, על דרך האומרת "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח,ב). ולכן הייתה רשאית לתרום כרצונה.

ואם כן, שבה ועולה השאלה הראשונה: מדוע באמת הן לא נצטוו מלכתחילה לתרום למשכן[3]?

 

ג. הבה נעבור תחילה אל הסוגיה של "מצוות עשה שהזמן גרמא" וננסה להבין: מדוע נשים פטורות ממצוות אלו דווקא? ומדוע נפטרו דווקא ממצוות חיוביות שהזמ"ג ולא ממצוות לא תעשה שהזמ"ג?

בפשטות, התורה באה להוריד מהן עומס ולאפשר להם את חינוך הילדים בנחת. לשם ניהול המשפחה, מישהו צריך להיות בבית ולטפל בילדים וטבע האדם הוא, שנשים עושות את זה טוב יותר מגברים. בוודאי כאשר מדובר על ילדים קטנים. וגם אם בעולמנו המבולבל יש מתווכחים על עובדה פשוטה זו, הדבר בולט בעולם החי, כאשר הנקבות הן המופקדות על גידול הצאצאים.

וכיון שכן, התורה פטרה אותן ממצוות התלויות בזמן מסוים, וזאת כדי להשאיר את הידיים שלהן פנויות עבור חינוך הילדים. נתאר לעצמנו שהאישה הייתה צריכה לרוץ בבוקר לבית הכנסת להניח תפילין, מה היה הולך בבית? או הייתה צריכה לרוץ עם הבעל בערב להשלים מנין למנחה מעריב[4]...

4. אגרות משה חלק ד סימן מט[5]: סתם נשים בעולם אינן עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות שהיא מלאכה היותר חשובה להשי"ת ולתורה, וכן ברא השי"ת בטבע כל מין ומין דבעלי חיים, שהנקבות יגדלו את הולדות, ואף מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה, שטבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים. ומצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה ובמצוות עשה שהזמן גרמא.

בכך מובן היטב, מדוע התורה פטרה אותן דווקא מהמצוות הללו התלויות בזמן. שכן המצוות האחרות אינן שייכות לזמן מסוים ויכולות להתקיים גם בשעה אחרת או ביום אחר. למשל, קביעת מזוזה: אם אין לאישה זמן בבוקר, היא תעשה בערב, ואם אין לה זמן היום, תקבע מחר.

בכך מובן גם, מה שהן עדיין חייבות במצוות לא תעשה שהזמ"ג. שכן לא תעשה הן רק מניעה ואי עשייה – ותמיד אפשר לא לעשות. משא"כ מצוות חיוביות שהן בקום ועשה וצריכות את הזמן.

[כאן עולה השאלה, האם יכולות לקיים מצוות אלו מרצונן הטוב? על דרך 'נשות הכותל'...? בעיקרו של דבר, נשים יכולות לקיים כל מצווה התלויה בזמן, כמו שופר, סוכה ולולב, ולמנהג האשכנזים אף מברכות "וצוונו". (אולי חוץ מתפילין, שבהן נאמר שצריכות גוף נקי ושמירה מהיסח הדעת).

אולם כל זה כשרוצות לקיים מתוך דביקות בה', ולכן מקיימות המצוות בביתן בצורה פנימית. אבל כשמקיימות מתוך תרעומת על השי"ת ועל התורה - כפי שמתבטא בהפגנה הפומבית הנ"ל - הוי איסור דכפירה, שסוברות שצריך להיות חילוף וביטול במצוות התורה. ראו אגרות משה שם].

עד כאן הביאור הפשוט, אולם אי אפשר להסתפק בכך, כיון שעדיין נשארת תחושת החמצה: כאילו נשים הפסידו מכך שהן צריכות לגדל ילדים ולכן הן פחות קשורות לקב"ה על ידי קיום מצוות?

כאן צריכים להוסיף את הביאור הפנימי לפטור הנשים מכמה מצוות, ובהקדים סיפור מרגש:

בזמן המלחמה, נותרה ברוסיה אישה צעירה בשם גברת שווי עם שלושה בנים קטנים. בעלה ואביה נהרגו בקרבות והיא נותרה לבדה עם הילדים. היא החליטה לעלות על רכבת ולהתרחק מקו האש. הם נסעו ונסעו וירדו בכפר קטן בבוכרה. היא הרוויחה מעט כסף, אך דבר אחד לא נתן לה מנוח: החינוך של הילדים. הבן הגדול, ברוך שלום, היה אחרי בר מצווה ולא היה מי שייתן לו חינוך יהודי.

ואז ראתה מחזה שלא ייאמן. מול עיניה צעד אדם חסיד. אמנם ראשו היה מכוסה כדי לכסות את זקנו, אך העיניים היו של חבדני"ק אמיתי. היא התחננה אליו שידאג ל"ברוך שלום" שלה והוא הסכים לקחת אותו לישיבה מחתרתית בסמרקנד. חלפו כמה שבועות ושוב ראתה את החסיד והתחננה אליו שייקח גם את הבן השני, "אייזיק". אך החסיד סירב לכך. לא היו לילד ניירות והייתה סכנה עבורו לעלות על הרכבת. אולם האישה המסורה לא וויתרה. היא גילתה מתי החסיד עולה על הרכבת, וסיכמה עם הילד כי ברגע האחרון הוא ירוץ לתוך הרכבת וייצמד אל האיש.

שוב חלפה תקופה והחסיד נראה שוב בעיירה. הוא הזהיר אותה מראש שלא תעיז לדבר איתו על הילד השלישי, "יענקל'ה". הוא היה קטן ולא היה שייך לקחת עליו אחריות. אבל היא לא וויתרה. היא לא הייתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא יושב בבית בלי ללמוד. למחרת בלילה, היא צעדה איתו אל תחנת הרכבת ותכננה לעשות שוב את אותו התרגיל. אך כאן חלה תקלה. הילד הקטן נצמד אליה ולא היה מוכן להיפרד ממנה. בשנייה האחרונה, היא הבטיחה לו בדמעות כי תארגן לעצמה דרכון וכסף ותבוא אחריו לסמרקנד, ואז דחפה אותו בידיים רועדות לתוך הרכבת.

היא קיימה את ההבטחה ואחרי כמה שבועות עלתה על הרכבת לסמרקנד. אך אז היא תפשה פתאום שאין לה תכנית. אין לה דרך לגלות איפה הישיבה המחתרתית בעיר הגדולה. בפעם הראשונה היא הרגישה שכוחותיה עוזבים אותה. הרכבת עצרה בתחנה והיא הסתובבה אובדת עצות. אך פתאום שמעה צעקה: "מאמע". זה היה יענקל'ה שלה. "איך ידעת שאבוא", התפלאה? – "את הבטחת שתבואי ואמהות תמיד מקיימות מה שהן מבטיחות. אז כל יום אחרי הלימודים, אני ממתין לך כאן"...

הרבי מבאר את הענין כך: נשים חייבות בפחות מצוות – לא בגלל שהקיום שלהן פחות חשוב ח"ו, אלא - משום שהן בין כך יעשו מה שצריך. אותן אין צריך לצוות כל כך הרבה ולהכניס בתוך מסגרת נוקשה, משום שהן מסורות באופן טבעי לעשות את הדבר הנכון.

למה הדבר דומה[6]? לשני ילדים, אחד מתמיד בטבעו ואחד משוחרר בטבעו. את הילד המתמיד, אין צורך לצוות הרבה – לא מפני שהקיום שלו פחות חשוב, אלא – להיפך: כי הוא יעשה באופן טבעי.

הנה הוכחה ברורה לכך: המצווה הראשונה בתורה, פרו ורבו, מוטלת על הגבר ולא על האישה. כך לומדת הגמרא (יבמות סה) מהלשון: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" - "איש דרכו לכבוש ולא אישה". היינו שהקמת המשפחה היא חלק ממשימת ישוב העולם המוטלת על הגבר.

אולם כאן עולה שאלה, אם האישה לא תתחתן, איך הגבר יוכל להביא ילדים? כיצד אפשר לצוות רק אותו בכך? אלא הכרח לומר שהאישה לא מצווה – לא משום שהיא פטורה מכך, אלא – משום שאותה לא צריך לצוות. היא תעשה את זה בין כך בגלל המסירות הטבועה בה. וכך רואים במוחש, שנשים נמשכות להקים משפחה בלי ציווי - יותר מאשר הגברים המצווים בכך!, ומובן כי הציווי לגברים נועד לחייב אותם להתחתן ולא להישאר רווקים כל ימיהם...

כעת מובן היטב לגבי הנושא של נדבת המשכן. הקב"ה לא ציווה את הנשים לתת, משום שאותן לא היה צריך לצוות. כאשר מדובר על נושא מהותי כמו הקמת הבית לה', שבו האירה נדבת הלב של עם ישראל, היה ברור שהנשים יובילו את התרומה. וכך הרי אירע בפועל, שהנשים שלא הצטוו, הזדרזו ונתנו עוד יותר בהתלהבות מאשר הגברים שצוו על כך במפורש.

תוכן מלקו"ש חכ"ו/267 ואילך: רואים במוחש שנשים אינן צריכות כזה זירוז על ענייני יהדות, כיון שאצלם מאירה באופן טבעי האמונה בה', עד שהדבר בא לידי ביטוי במעשה בפועל. כך רואים לגבי המצווה הראשונה בתורה, פרו ורבו, שהציווי מוטל על הגבר, והסיבה לכך היא – לא משום שאין זה שייך לאישה, שהרי אדרבה היא זאת הפועלת את הלידה, אלא – משום שאותה לא צריך לצוות לכך. היא חשה את שליחותה ואחריותה להעמיד דורות נוספים של יהודים והיא עושה זאת מצד עצמה

ולפי זה מובן לגבי נדבת המשכן: לגבי ציווי הקב"ה לתת, אין מקום להדגיש שגם הנשים בכלל זה (כיון שהן בין כך בכלל זה), דווקא בפרשתנו, שמדובר על נתינת התרומה בפועל בנדיבות הלב, מודגש יתרון המעלה של הנשים על האנשים.

נסיים בדבר יפה[7]: ספר שמות מתאים להיות מכונה "ספר האימהות". אם ספר בראשית הוא "ספר האבות", ספר שמות הוא ספר האימהות. משום שהוא מתחיל ומסיים עם אותה נקודה בדיוק: העובדה שהעם שלנו עומד על נשות ישראל.

ספר שמות מתחיל עם המאבק ההרואי של הנשים לשמור את עם ישראל בחיים. היינו שהן מעניקות את הקיום הגשמי של ישראל. הייתה זאת מרים ששכנעה את עמרם לחזור אל יוכבד - ובזכות זה נולד משה. המיילדות שלא שיתפו פעולה עם פרעה, ובת פרעה שגידלה את משה בארמון.

וספר שמות מסתיים עם אותה נקודה בדיוק: כאן נשות ישראל מעניקות את הבסיס האמוני עליו עומד העם. הן עומדות בגאון בניסיון של חטא העגל ונשפכות בנדבת ליבן בתרומות המשכן.

יצוין כי האמונה של נשות ישראל המשיכה גם בניסיון השלישי של המדבר: חטא המרגלים. ידוע שנשות ישראל לא היו חלק מכך, כמו שרואים אצל בנות צלפחד, שנאבקו מרצונן הטוב לקבל חלק בארץ בשעה שהגברים מאסו בארץ חמדה. כך לשון המדרש: "אותו הדור היו נשים גודרים את מה שאנשים פורצים"[8].

ואולי זאת הסיבה לכך, שהקב"ה ברא את העולם בצורה כזו, ש"דרכם של אנשים לילך אחרי נשים". כפי המובא במדרש, שלפני מתן תורה, משה נשלח תחילה אל הנשים לשאול אם רוצות לקבל התורה, כמו שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב" ואחר כך "ותגד לבני ישראל". ומבאר הפרקי דרבי אליעזר, שדרכם של אנשים לילך אחרי נשים, ולכן היה חשוב שהן יסכימו תחילה לקבל התורה.

ויש לבאר הדבר בפנימיות, שהוא משום שאצלם מאירה הנשמה ביותר - ולכן נקבע שהן יובילו את העולם וגברים ימשכו אחריהן.

ויש להעיר לסיום, שהרבי מבאר עד"ז את דברי חז"ל: "מצוות בטלות לעתיד לבוא". אלא שלעתיד לבוא, גם הגברים (יהיו כמו הנשים ו)יעשו מעצמם את רצון ה'. ולכן לא יצטרכו ציווי לכך – וזהו ש"מצוות בטלות" – הציווי יהיה בטל.


[1] ראו גם במנחות כט הסיפור על רבי עקיבא שהיה דורש כל קוץ בתורה.

[2] לזכר נאמנותם בחטא העגל ותרומתם בעשיית המשכן, נוהגות הנשים למעט במלאכה בראש חודש. אחד ההסברים בכך הוא, שהקמת המשכן הייתה בראש חודש ניסן.

[3]  עוד מביאים בשם האדמו"ר מאוסטרובצה כי בניית המשכן הייתה צריכה להיות ביום ולא בלילה, ובמילא הוי מצווה שהזמ"ג ונשים פטורות. אמנם להעיר מלשון הרמב"ם בית הבחירה א,יב: "הכל חייבים לבנות ולסעד בעצמם ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר", ואף שבנין המקדש היה רק ביום, ראו בביאור הדברים בלקו"ש חט"ז/454 שבנין המקדש הוא גם לצורך עשיית הקרבנות ונשים צריכות לזה כמו הגברים.

[4] עזר כנגדו: רב אחד התברך באישה צדיקה שהייתה כל הזמן לומדת ומתפללת. כשהיה חוזר הביתה בסוף היום, היא הייתה לומדת וכשהיה חוזר בשבת היא הייתה מתפללת – והבית היה בהתאם... אמר הרב: עכשיו אני מבין את הפסוק "עזר כנגדו", העזר האמיתי לבית הוא כשהאישה היא "כנגדו", שונה ממנו, אבל אם שניהם עושים אותם דברים, זאת בעיה...

[5] יסוד הדברים הוא באבודרהם שער הג' ברכת המצוות ומשפטיהן ד"ה כל ישראל. אמנם שם כתובים הדברים באופן 'פחות מתקבל' בדורנו, ולכן הבאתי מאגרות משה שמניח את הדגש על גידול הילדים.

[6] הרבי מביא בשיחה הנ"ל את פירוש המהר"ל על הפסוק: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" – ומבארים שתדבר אל הנשים בשפה רכה ואל הגברים בשפה קשה. מסביר המהר"ל: נשים לא צריכות שפה קשה. גם בלשון רכה הן יעשו. ואילו גברים, עד שלא תצעק, שום דבר לא יזוז...

[7] בספר תכלת מרדכי של הרב מוטי אלון.

[8] הכלי יקר במדבר יג,ב כותב שהבעיה בפרשת המרגלים הייתה, שמשה שלח רק גברים ולא צירף כמה נשים למשלחת ואז לא היה קורה הכישלון ההוא...




בס"ד   

ויקהל



למי להצביע? התכונה שמנהיג אינו יכול בלעדיה

 

[1]יהודי אחד עשה מעשה טוב במיוחד, והוחלט בשמים להעניק לו שכר חריג. הוא יזכה כבר בחייו לעלות למרום ולבחור אם הוא רוצה להיות בגן עדן או בגהנום. המלאכים העלו אותו למעלה והוא נכנס תחילה לבקר בגן עדן. המקום היה נקי ומטופח והצדיקים ישבו ולמדו תורה.

משם הוא המשיך לגהנום. הכל היה מלוכלך ומסריח מריח המשרפות, אבל מכל עבר צצה לה תנופת פיתוח. בצד ימין עמד שלט: "כאן ייבנה בקרוב אולם כדורגל". בצד שמאל הכריזה כרזה צבעונית: "כאן ייבנה הקאנטרי הגדול בשמים" ועל המסכים ממול רץ תשדיר, שסיפר על התכנית להעניק קרקע לכל יוצא צבא. הוא התלהב מהחיים הטובים שעומדים לבוא על באי הגהנום ובחר להיות שם.

חלפו 4 שנים והוא מת. הוא הובל לפי החלטתו לגהנום, אך לאכזבתו, המקום היה עדיין מוזנח ומלוכלך ולא נותר דבר מכל התכניות הטובות. "איפה כל החלומות שראיתי כאן"?, שאל בכעס. "אה", השיב המלאך בביטול, "אז היינו בדיוק לפני בחירות"...

לפני בחירות, כל פוליטיקאי מתחפש לידיד האזרח ומבקש את אמונו - אבל איך יודעים לזהות מנהיג מסור? מה הופך אדם למנהיג ראוי, שיוביל את העם למקום טוב יותר?

השבוע, אנו מקבלים שיעור במנהיגות. זה קורה על רקע דברי רש"י, שנראים כמעבירים ביקורת על מוסד המנהיגות, אבל הרבי מוצא בהם אמירה מהותית על תפקידו של מנהיג. רש"י מספר כי לצד רוח הנדיבות העצומה שהקיפה את העם בהקמת המשכן, דווקא 12 הנשיאים, ראשי העם, התעכבו בהעברת התרומה שלהם. זה נראה כמו מסר קשה, אבל הרבי מוצא בו יסוד לתפקידו של מנהיג.

זהו גם מסר חשוב לכולנו, כי למען האמת כולנו מנהיגים: בבית, במשפחה ובמקום העבודה.

 

א. אחרי שלוש פרשיות העוסקות בהקמת המשכן, התורה ממשיכה עם עוד שתי פרשיות באותו נושא בדיוק. שלוש הפרשיות הקודמות, העבירו את הוראות ה' כיצד לבנות את המשכן, והשבוע התורה חוזרת ומספרת איך הדברים בוצעו בפועל על ידי הבנאים.

אם נרצה להיות מדוייקים, התורה חוזרת על מעשה המשכן, לא פחות מחמש פעמים!. 1. בפרשיות תרומה תצוה, ה' מעביר למשה הוראות מפורטות איך לבנות הכל. 2. בפרשת כי תשא (לא,א-יא), ה' חוזר על כך פעם שניה בדרך כללית. 3. בתחילת פרשת ויקהל (לה, ד-כ), משה מעביר את ההוראות לישראל בדרך כללית. 4. בהמשך הפרשה (לו,ח, עד סוף הפרשה), התורה מפרטת לפרטי פרטים איך האמנים ביצעו הכל בפועל. 5. ובפרשת פקודי (לט,לג-מג) התורה מספרת איך המשכן וכליו המוכנים, הובאו אל משה לצורך העמדתם על תילם.

וכמובן, אלו דברים תמוהים ביותר. כל אחד מכיר את הסגנון התמציתי של התורה וכיצד מאורעות כבירים מסופרים בה בפסוק או שניים. לשם המחשה, האירוע הדרמטי של בריאת העולם, מתואר ב-31 פסוקים. תקופת השעבוד הנוראה במצרים - שנמשכה יותר ממאה שנים – מרוכזת ב-15 פסוקים וההתגלות המכוננת של מתן תורה, מקבלת חצי פרשה קצרה.

ואכן, הסגנון התכליתי הזה, הוביל את חז"ל לדקדק בכל אות בתורה ולחפש את הרמוז הטמון בכל אות י' קטנטנה. הנה סיפור מקסים על דרך העבודה של חז"ל:

1. פסחים כב,ב: שמעון העמסוני ... היה דורש כל 'אתים' שבתורה, כיון שהגיע ל[פסוק] 'את ה' אלהיך תירא' - פרש [כי מה אפשר לרבות על ה']. אמרו לו תלמידיו, רבי, כל 'אתים' שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלהיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים.

היה ברור לחז"ל, שאפילו מילת הקישור "את", באה לרבות משהו והם לא מצאו מנוחה, עד שבא רבי עקיבא ומצא את פירושה. אכן, יש עוד סיפור מעניין על אותו רבי עקיבא (מנחות כט): כאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, ראה את הקב"ה יושב ומחדד את התגים על אותיות ספר התורה. שאל משה את ה', עבור מי הוא מחדד את התגים מעל האותיות והרי אף אחד לא למד את האותיות עצמן? ענה לו ה': "אדם אחד עתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, תילין של הלכות".

ולמרות כל זה, כאשר מגיעים לפרשיות הללו, מגלים עשרות פסוקים החוזרים על עצמם שוב ושוב. לא מילת "את" אחת נראית מיותרת, אלא הרבה "אתים" והרבה מלים אחרות.

אברבנאל בפתח פרשתנו: הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים! פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו. וקשה הדבר ביותר בפרשה הזאת [ויקהל], שבתחילה פירט משה לישראל (לה,י) 'כל חכם לב בכם יבואו ויעשו ... את המשכן את אהלו', ואחר כך חזר והזכיר העשיה בפועל בכל פרט ופרט בפני עצמו, ו[הרי] היה מספיק שיאמר 'כאשר צוה ה' את משה כן עשו'?

האברבנאל עצמו משיב שם, כי התורה רוצה ללמד בכך את סדר עשיית המשכן וכליו. זאת משום שרש"י מספר בפתח פרשת פקודי (לח,כב) על ויכוח שהתנהל בין משה לבצלאל. משה טען כי צריך לעשות תחילה את הכלים ואחר כך את הבית, ואילו בצלאל טען שצריך לבנות תחילה את הבית, כדרכו של עולם. ואכן בצלאל הוא זה שכיוון לדעת השכינה, כמו שאמר לו משה: "בצל-אל היית".

לכן התורה מאריכה כל כך בפרשת ויקהל עם תיאור עשיית המשכן, כדי להפגין את הצדק עם טענת בצלאל, שהתחילו מהבית ואח"כ הכלים.

אולם, הביאור הזה אינו נראה מספק. כיון שעדיין לא ברור, למה צריך לחזור על כל פרטי הכלים וצורתם? ועוד לחזור על כך שוב בפעם החמישית בפרשה הבאה, "פקודי"?

הרבי מביא תירוץ מלהיב (ראה גם רמב"ן ואור החיים לו,ח), שמכניס אותנו בצורה הטובה ביותר אל פרשת המשכן: רש"י לימד אותנו בספר בראשית, כלל חשוב בנוגע לסגנון התורה: ישנו מקרה מיוחד, שבו התורה 'מרשה לעצמה' לשמוט את הכללים ו'ללעוס' את הדברים שוב ושוב. זאת כאשר התורה עוסקת בנושא חביב במיוחד, שאז היא אינה מניחה אותו ומרחיבה בו עוד ועוד.

רש"י מדבר שם על סיפור ההליכה של אליעזר להביא את רבקה מבית הוריה, והסיפור הזה מובא בתורה פעמיים (פעם בעת הליכת אליעזר ופעם שניה כפי שהוא מספר את הדברים למשפחת רבקה). רש"י מבאר: "יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים"! כלומר, התורה מחבבת במיוחד את "השיחה" הזאת ולכן חוזרת עליה פעמיים.

הייחודיות של "השיחה" הזו בכך, שהוא ממחישה במידה מדהימה את עולמם של "עבדי אבות". כלומר, את התשוקה שלהם למלא רצון האבות. כל מילה בסיפור מלמדת, איך אליעזר מפעיל את כל חכמתו וכשרונו כדי להשלים במידה הטובה ביותר את חלומו של אברהם.

וכך בענייננו: הסיבה שהתורה חוזרת ולועסת את פרשת המשכן היא, שאין כמותה לבטא את "שיחתם של עבדי אבות", את התשוקה של עם ישראל להיות קרובים לה' ולהקים לו בית פאר.

2. לקוטי שיחות חט"ז/461,464: רש"י אינו צריך לפרש את טעם אריכות הסיפור על המשכן, משום שהוא כבר פירש זאת בפרשת חיי שרה לגבי החזרה על השליחות של אליעזר: 'אמר רבי אחא, יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה' ... 'שיחה' היא קשורה עם הלב, כמו התפילה שהיא עבודה שבלב, ו'עבדות' היא קיום ציווי האדון. וכך נדבת המשכן היה בה את שני הענינים הללו: נדבת המשכן שבאה מהלב, במטרה לקיים את ציווי ה'.

כמובן, הדברים באו לידי ביטוי בסערת "נדבת הלב", שלא היתה כמותה בתולדות ישראל. אנחנו רגילים לדבר על תאוות הממון היהודית, וכאן, מגלים אנשים אחרים לחלוטין. משה רק הכריז על ה"מגבית" והנה יש תורים ודחיפות כדי לזכות להיות בין הנותנים.

הדבר התבטא הן בכמות הנתינה והן באיכות שלה. ראשית, בכמות הנתינה: הם נתנו כל מה שהיה להם. מי שהיה לו זהב הביא זהב, מי שהיה לו כסף הביא כסף, ואילו הנשים הביאו את ה"מראות האישיות", שהיו יקרות להן במיוחד. הנתינה היתה רבה כל כך, עד שמשה נאלץ להכריז, שהביאו די והותר ואין צורך להביא עוד!. (נדמה שזו המגבית היחידה בהיסטוריה שהסתיימה כך...).

שמות לה,כב-כד: ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם ... כל כלי זהב ... וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ... כל מרים תרומת כסף ונחשת.

מבאר האור החיים את גודל דקדוק לשון התורה: דבר ידוע הוא, שיש ארבע דרגות באהבת הנכסים. הראשון הוא תכשיטיו של אדם, שדברים אלו יגדל ערכם בעיניו יותר מכל קנין כספו. השני הוא הזהב, כי מכל קנינים בעולם יאהב הזהב יותר מכולם. השלישי, דברים מיוחדים הנמצאים רק אצלו. והרביעי הם שאר קניני האדם, כסף ושוה כסף.

וכך סידר הכתוב סדר המתנדבים בעם: התחיל 'ויבואו האנשים על הנשים', פירוש מה שעל הנשים ... התכשיטים שלהן ... הדרגה השניה 'כל כלי זהב' ... השלישית היא דברים שאינם בנמצא, כי היו במדבר... ואמר כל איש אשר אתו תכלת וארגמן ... והרביעית 'כל מרים תרומת כסף'.

רוח הנדיבות שלהם באה לידי ביטוי גם באיכות הנתינה. הם לא המתינו לטלפונים ומיילים ממשה רבינו, שמתחנן להזדרז עם הנתינה כי צריך לחתום עם הקבלן, אלא הם רצו מעצמם והביאו:

כלי יקר לה,ה: נאמר (לו,ד) 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר' ... שני סימנים טובים נראו בהם והם מופתים על שנתנו נדבתם בשמחה: א. מה שהביאו מעצמם, קודם שבא הגבאי לתבוע ממנו. ב. מה שהביאו בבקר בפנים מאירות, כי כל דבר הניתן בפנים מאירות ניתן בבקר.

 

[ב. לפי זה, שכל הפרשה היא סיפור "נדבת הלב", הרבי מבאר שאלה מעניינת בסדר הקמת המשכן:

התורה מתארת (לו,ח ואילך) כי בניית המשכן החלה בהכנת היריעות שכיסו את המשכן. המשכן היה אוהל נודד במדבר, ולכן היה מכוסה בכיסוי קל של יריעות. היריעות היו בנות שלוש שכבות: שכבה תחתונה של יריעות צמר, מעליה שכבת יריעות משיער עזים, ומעליהן עוד שכבה מעור תחש.

וכאן מתארת התורה כי מלאכת המשכן החלה בהכנת יריעות הצמר והעזים, ורק אחר כך הכינו את הקרשים שעליהם פרשו את היריעות. זאת כמובן עובדה תמוהה מאוד, שהרי קודם צריכים להכין את הדפנות ורק אחר כך את יריעות הגג המכסות עליהם?

בעלי התוספות מתרצים בדרך הלכתית, כי היה אסור להעמיד את הקרשים גלויים אפילו רגע אחד, ולכן הכינו את היריעות ראשונות כדי שיוכלו לכסות את הקרשים מיד אחרי הקמתם.

אולם הרבי מקשה קושיא עצומה על כך: הרי בין כך לא העמידו את הקרשים מיד אחרי הכנתם? התורה מספרת בפרשת פקודי (פרק מ) כי הקרשים היו שכובים על הקרקע, עד שהאמנים סיימו להכין את כל רכיבי המשכן, ואז לקחו הכל אל משה והוא העמיד את הקרשים ופרש עליהם את היריעות. ואם כן, מה משנה מה הכינו קודם? מדוע לא דחו את הכנת היריעות עד הסוף?

עונה הרבי תירוץ אחר ו'גאוני' (לקו"ש חט"ז/452): הכל קרה בגלל נדיבות הלב של הנשים. זה שינה את כל סדר העבודה במשכן.

רש"י מספר (לה,כו) כי הנשים שאפו לתת תרומה משובחת עבור המשכן, ולכן עשו דבר מיוחד במינו: הן טוו את שער העזים (עבור היריעות האמצעיות) בעודו מחובר אל גוף העזים. וזאת משום, ששיער העיזים הוא שיער קשה שלא נטווה היטב, והיות שהן השתוקקו לתת מתנה מושלמת, לכן טוו את השיער בעודו מחובר אל גוף העזים, שיש בו יותר לחות ורעננות והוא נטווה יותר טוב. [חשוב לציין שזה לא כואב לעזים, כמו לקלוע צמה על הראש].

ואכן, המעשה האצילי הזה, הכריח את האמנים להקדים את הכנת היריעות. כיון שמצד אחד, הם היו מוכרחים לגזוז מיד את השיער מגוף העיזים, כדי שלא ימשיך לצמוח כך על הגוף שלהן בעודו טווי ואז יסתבך ויגרום להן צער. אמנם אחרי שגזזו אותו, המשיכו וטוו אותו מיד ליריעות גדולות ושלמות, כדי לשמור ככל האפשר על לחות ורעננות השיער שרק ניתק כרגע מהגוף.

נמצא, שנדיבות הנשים ורצונן לתת את המתנה המושלמת, השפיע על סדר העבודה].

 

ג. עד כאן החלק החיובי של הפרשה, אבל אז, אחרי שהתורה מסיימת לתאר את כל תנופת נדבת הלב, היא מוסיפה עוד פסוק אחד, מעט מסתורי:

3. לה,כז: והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן.

בהשקפה ראשונה, זה נראה כמו שבח, אבל מצד שני, זה מעט מוזר, שהתורה משאירה את הסיפור עד לסוף הדברים. הרי מדובר כאן בנתינה חשובה ביותר של אבנים יקרות במיוחד?

נראה שהתורה רוצה לרמוז כאן משהו - אבל מהו? הגמרא הולכת למקום רחוק: יומא עה: נשיאים ממש [עננים] היו, כמו שנאמר (משלי כה): 'נשיאים ורוח וגשם אין'.

כלומר: למילה "נשיאים", יש משמעות נוספת בלשון הקדש: עננים, שהם "נושאים" את הגשם. והתורה רומזת כאן כי ברשותם של בני ישראל לא היו אבנים יקרות כל כך, ולכן העננים והרוח הביאו אותם בדרך נס. (ואכן, לפי זה מובן, שהתורה משאירה את הנתינה הזאת עד הסוף, כיון שהיא היתה שונה מכל הנתינות המתוארות כאן, שהובאו בנדבת הלב של עם ישראל).

רש"י, לעומת זאת, אינו מביא את הפירוש הזה, כיון שאינו פירוש פשטני, אלא רעיון אחר ומפתיע:

רש"י: מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המזבח [בפרשת נשא] בתחילה ואילו כאן במלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים אנו משלימים אותו. כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו'. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה [כדי לתקן את המעשה כאן]. ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם – 'והנשאם' כתיב.

קרה כאן דבר מדהים: בעוד שכל עם ישראל יצא מהכלים כדי להשתתף בבניית הבית, דווקא הנשיאים, ראשי העם, עמדו בצד ולא מיהרו לתת. ועד שהם נזכרו, גילו שהסתדרו בלעדיהם. לכן הם תיקנו את הדבר בעת חנוכת המזבח, שבו הזדרזו והביאו מתנות מכובדות.

והשאלה מתבקשת היא: כיצד קרה דבר כזה? וגם, לא פחות חשוב: למה התורה רואה ענין לספר את הדברים? מדוע צריכים לקלקל את החגיגה ולספר, שרוח הנדיבות פסחה על כמה אנשים? מה בכך שנחשוב כי פעם אחת בהיסטוריה, כולם התעלו על תאות הממון?

לכן, הרבי מכריח, כי אין כאן ביקורת עקרונית על הנשיאים, אלא להיפך, הטיעון העקרוני שלהם היה נכון. הם רק טעו בפרטים.

עדות מפורשת לכך, אפשר למצוא בדברי רש"י עצמם: בואו נקרא שוב את דבריו: "מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ואילו כאן במלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה"? נשים לב: רש"י לא שואל, למה הם איחרו לתת כאן, אלא להיפך: למה שם מיהרו והקדימו? כאילו שההנהגה המתבקשת מנשיא ישראל היא דווקא להמתין לסוף!.

הרבי מוצא כאן את יסוד תפקידו של מנהיג. אך תחילה, סיפור חסידי מרשים:

החסיד רבי מענדל פוטרפס, היה דמות מעוררת השראה. כבר בצעירותו, היה מעורב בסיפור הירואי של מסירות נפש. זה היה אחרי המלחמה והפולנים רצו להשיב הביתה את האזרחים שברחו. הם הכריזו על פתיחת הגבול בין רוסיה לפולניה לתקופה מוגבלת ובה הפולנים יוכלו לשוב הביתה.

כאן תפסו האנשים, שזאת הזדמנות נדירה לברוח מרוסיה הקומוניסטית אל העולם הגדול. כמה חבר'ה צעירים, הקימו מעבדה לזיוף דרכונים פולניים וכך הבריחו מרוסיה מאות ילדים ומבוגרים. אותו רבי מענדל, היה ממובילי החבורה האמיצה הזאת, ובסופו של דבר נתפס ונכלא לשנים ארוכות במחנה עבודה בסיביר. עד כאן הקדמה אודות האיש.

בקיץ תשל"א, הוא חווה אסון נורא. הבת שלו (גברת ליברוב) נהרגה בתאונת דרכים וזה היה שבר לכלל החסידים. בחודש תשרי שאחריו, סבי, רבי משה אשכנזי, היה אצל הרבי, אך התחמק מלפגוש את רבי מענדל. הוא פשוט לא היה מסוגל להביט לו בעיניים. רבי מענדל הרגיש בכך וסיפר לו סיפור:

"רב חובל הפליג בראש אוניה עמוסה אנשים אל הים הגדול, אך באמצע הדרך קיבל טלגרמה, שאשתו חלתה מאוד. הוא היה טרוד מכך לאורך כל ההפלגה ובקושי הצליח לסיים את המסע. כשהוא הגיע אל היעד, השלטונות העמידו אותו למשפט. כיון שבהיותו מנהיג האוניה, מוטל עליו להתמסר לגמרי אל המשימה ולשכוח לחלוטין את עצמו. וכך, סיים רבי מענדל, מוטלת עלינו המשימה להוביל ולסייע לחסידים אחרים - ומה שייך לשקוע בעצמנו"?

זה בדיוק התפקיד של מנהיג: ברגע שאדם מקבל עליו מנהיגות, הוא עובר לעבוד אצל העם. הוא מפסיק להיות אדם פרטי, אישי, והופך להיות "משרת ציבור", במלוא מובן המילה, שמקדיש את חייו להוביל את הציבור למקום טוב יותר.

עדות לכך, אנו מוצאים ברש"י מרתק: שמות יט,יד: וירד משה מן ההר אל העם - רש"י: מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם.

זה היה לפני מתן תורה, ומשה רבינו ירד מן השמים כדי להכין את העם לקבלת התורה. וכאן התורה מדגישה כי משה לא הלך הביתה להחליף בגדים. הוא אפילו לא הלך למקוה לטבול עצמו, ואף לא פתח מאמר חסידות כדי להתעורר לקראת המאורע הנשגב. אלא הלך ישר אל העם.

וכמובן, זו עמדה מהפכנית. אנחנו רגילים למנהיגים אשר רצים לפוליטיקה כדי לגדל את עצמם על חשבון הציבור, וכאן אנו קוראים על אדם שמוסר את עצמו אל הציבור.

וכמובן, מי מדבר על ההכרזה הבלתי נתפסת של משה, שעליה קראנו בפרשה הקודמת: "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". כיון שאי אפשר להפריד בין המנהיג ובין הציבור, ואם הם לא יהיו קיימים ח"ו – גם לו אין זכות קיום.

פוליטיקאי אחד התעורר באמצע הלילה מבוהל. "חלמתי חלום נורא", הוא סיפר לאשתו. "חלמתי שאנו מבלים חופשה נפלאה בסיציליה". "אז מה נורא בכך" - לא הבינה? "הנורא הוא, שהחלום הסתיים, שהיועץ המשפטי חייב אותי לשלם את החופשה מכיסי הפרטי"...

או, להבדיל, בלשונו של דוד המלך: ברכות ד,א: שמרה נפשי כי חסיד אני ... כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לא חסיד אני?! שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה.

כעת, מובן היטב, מדוע הנשיאים לא מיהרו לתת תרומה אישית למשכן. הם הניחו בפשטות שהתפקיד שלהם הוא לכל לראש לדאוג שהאנשים יתנו. הם השקיעו את מרצם כדי לעורר את בני שבטם לתרום, והתכנית שלהם היתה להשלים אחר כך את מה שיחסר.

אמנם למעשה, גם אם המחשבה העקרונית היתה נכונה, במקרה הספציפי הזה, היא היתה לא מדוייקת. כיון שכאן, באופן מיוחד, נדרשה זריזות, ולכן נדרש מהנשיאים להראות דוגמא אישית של זריזות ולהקדים ולתת לפני כולם. והעובדה שהם לא עשו כך, העידה כי התערבה אצלם מעט עצלות.

לקו"ש חט"ז/427 ואילך: התפקיד של נשיא הוא, לכל לראש, להשתדל שהיהודים יעשו את מה שנדרש מהם ורק אחר כך לחשוב על הענינים שלו. כמו שרש"י פירש לעיל: 'מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם'. לא רק שהוא לא פנה לדאוג לצרכי הגוף שלו, אלא אפילו לא להכנת עצמו להיות ראוי ל'משה קיבל תורה מסיני'.

וכך בענייננו: תפקידם של הנשיאים היה לכל לראש לראות ש'יתנדבו ציבור', ומה שיחסר הם ישלימו מעצמם ... אמנם בכל זאת יצא מכך חיסרון, כיון שבהיות המשכן מקום השראה השכינה, היה חשוב שייבנה מה שקודם, ולכן הנשיאים היו צריכים להראות דוגמא אישית של זריזות בהבאת הנתינה.

הרבי מסיים כי למען האמת, כל אדם הוא מנהיג, החל מסביבתו הקרובה. ולכן מוטלת על כל אחד השליחות, לחשוב כמה הוא מתמסר להנהיג את בני ביתו, כלומר, להוביל אותם למקום טוב יותר.

שם עמוד 432: אצל כל אדם יש את ענין ה'נשיאות' – מה שכל אחד הוא נשיא בסביבתו, וכאן מגיעה ההוראה שכדי שעבודת ה' שלו תהיה כדבעי, עליה להיות מעורבת בביטול [ובהתמסרות].

[ראוי להוסיף: ע"ד היסוד הזה של הרבי, שמעתי פעם (מהרב עדין אבן ישראל) ביאור לשאלה גדולה: התורה מספרת בתחילת שמות, שה' הורה למשה ללכת למצרים. והוא - במקום לומר "הנני" - התחיל להתווכח ולטעון: 'פרעה לא יאמין לי, אני מגמגם, ויש לי אח מוצלח יותר'! איך זה יתכן?

אמנם מנהיג שמבין מהי מנהיגות – לא רוצה בה!. ומי שרוצה בה - לא מבין מהי מנהיגות. משה ידע היטב שהוא ייאלץ להפסיק להיות "משה". במקום לשבת במדבר ולחשוב ענינים עמוקים, הוא ייאלץ לפתוח את הדלת בשש בבוקר עבור בני זוג שרבו בלילה וצריכים רב שיפשר ביניהם...

ואכן אין צריך להאריך, שהנהגה כזאת בדיוק ראינו אצל הרבי. כאשר גר בפריז, סירב לקבל עליו אפילו משרת רבנות זעירה וזאת למרות ההפצרות אליו (ראו אגרות הריי"צ חט"ו עמוד רי). גם אחרי תש"י, הרבי כתב (הובא ב"סודו של הרבי"/49): "הגיעני מכתבו מיג אדר ונבהלתי בקוראי אותו – לדרוש ממני ענינים שלא ניתנו לי ואינם בי, לא מהם ולא ממינם". בדיוק כמו משה רבינו בשעתו].

לסיום, הנה סיפור מדהים על מנהיגות מסורה: בשנת תשל"ט, התלונן בנו התינוק של ר' שמואל לנגזם, על כאבי בטן. ד"ר פלדמן אבחן שיש לילד שבר (קילע) והוא חייב לעבור ניתוח בקע. לנגזם התייעץ עם שני רופאים מומחים ושניהם הסכימו עם האבחנה, אולם כל אחד המליץ על מנתח אחר. לנגזם כתב לרבי, שהוא מבקש ברכה עבור התינוק ומתלבט היכן לערוך את הניתוח.

לאחר זמן קצר התקשר אליו המזכיר, ואמר כי הרבי מבקש שיתייעץ עם ד"ר פלדמן. לנגזם נסע אל הרופא ונדהם לשמוע מה יש בפיו. הרופא סיפר כי באותו יום היה בביקור אצל הרבי, והרבי שאל אותו "האם יוכל לעשות לו טובה"? הרבי סיפר כי הילד של לנגזם סובל משבר, והוסיף שלדעתו כדאי לבצע את הניתוח בבית החולים על שם "שולדייס" בטורונטו, שידוע במומחיותו בתחום זה, אולם הרבי אמר שאינו יודע אם בית החולים עורך ניתוח כזה לתינוק בהרדמה מקומית או רק בהרדמה כללית. על כן הרבי ביקש שוב "לעשות לו טובה" ולהתקשר לשם לבדוק כיצד יעשו את ההרדמה.

ואז הרבי הוסיף עוד דבר, שהותיר את הרופא המום: הרבי ביקש ממנו לבדוק, האם בית החולים ייאות לבצע את הניתוח ביום י"ב סיון, כיון שהוא יודע שיש לכם חתונה במשפחה בטורונטו בי"א סיון, וחבל שתאלצו להוציא פעמיים את הוצאות הנסיעה...



[1] בדיחה חילופית – ליהודי הגולה שאינם חוגגים כעת בחירות...: אדם אחד התמודד למשרת חבר פרלמנט ונבחר בשמחה רבה. באותו יום, אשתו קנתה קופסא קטנה וביקשה ממנו לא לפתוח אותה. חלפו 20 שנים ארוכות והוא לא הצליח להתאפק ופתח את הקופסא. היו בה 3 ביצים ואלפיים דולר.

האשה הסבירה לו, שכל פעם שהוא משקר לציבור, היא מכניסה ביצה אחת לקופסא. הוא התלהב לראות שבמשך 20 שנה, הוא שיקר רק 3 פעמים.

"ומהם האלפיים דולר"? "אה", היא אמרה, "כל פעם שהתקבצו עשר ביצים, מכרתי אותן בדולר"...




האם פרשיות ויקהל פקודי אינן מיותרות מהמילה הראשונה עד האחרונה? מה יותר קל - לתכנן או לבצע? ומה יותר חשוב - לדבר או ללמוד?

 

שיעור לפרשת ויקהל פקודי, לעילוי נשמת אבי מורי, הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה

 

בס"ד

סיפור בלתי נשכח: למה לא מפסיקים לדבר על המשכן?              מבוסס על ליקוטי שיחות  טז/458

 

דרשן חשוב יצא עם נהג מונית להרצאה. הנהג נסע במהירות ובפראות והם נתקלו באי-תנועה ונהרגו במקום. הם עלו יחד לגן עדן והרב היה בטוח שהוא הולך ישר לעולם שכולו טוב. להפתעתו, הוא נשלח דווקא שמאלה, אל הגהנום הבוער ואילו נהג המונית המופרע נשלח ימינה.

- "חשבתי שכאן הוא עולם הצדק", התרגז הרב. – "פשוט מאוד כבודו, כשאתה דרשת ודרשת ולא סיימת לדבר, המאזינים נרדמו על הכיסאות. ואילו כשהמופרע הזה נהג, הנוסעים הוציאו ספרי תהילים והתפללו להגיע הביתה בשלום...

סימן ההיכר הבולט ביותר של התורה הוא התמצות התכליתי. התורה מתארת מאורעות שנמשכו מאות שנים בפסוק אחד או שניים. בריאת העולם כולו מהשמים עד הארץ, מתוארת בעשרים ושישה פסוקים ופרשת בראשית מצליחה לדחוס לתוכה תקופה של 1500 שנה.

על בסיס ההנחה הזו, חז"ל ייסדו תילי-תילים של הלכות על כל קוץ ותג בתורה. חז"ל בהינו כי התורה אינה ספר קריאה מעניין, המפזר מילים יפות על מנת לקנות את ליבו של הקורא, אלא מדובר בספר "הוראות היצרן" שהעניק הבורא לעולמו ולכן כל אות נועדה להעביר מסר חשוב כלשהו.

דוגמא נהדרת לכך הם דברי התנא "שמעון העמסוני". שמעון פיתח רעיון, לפיו בכל פעם שנאמרה בתורה מילת הקישור "את", היא באה ללמד משהו. למשל, "כבד את אביך" ולא נאמר פשוט: "כבד אביך"? אלא לרבות מצוות כיבוד האח הגדול. כך צעד שמעון העמסוני לכל אורך פסוקי התורה ומצא לימוד לכל תיבת "את", עד שהגיע לפרשת ואתחנן ונעצר. שם נאמר: "את ה' אלוקיך תירא" ולא מובן מה באה לרבות תיבת ה"את"? ממי עוד צריך לפחוד חוץ מאלוקים? מרופא השיניים?!

שמעון היה למדן-אמת והכריז על כישלון התיאוריה שלו. כנראה שהמילה "את" היא בסך הכול תיבת קישור. אך ממשיכה הגמרא: "עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". רבי עקיבא מצא פתרון גם לתיבת ה"את" הזו ולימד שאפילו מילת קישור, באה ללמד הלכה.

1. פסחים כב: שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלהיך תירא' פירש. אמרו לו תלמידיו, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. עד שבא ר"ע ודרש: את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים.

וכאן עולה שאלה עצומה, שאמורה להטריד כל אדם שמקשיב השבוע לקריאת התורה. בשבת הקרובה נקרא שתי פרשיות, "ויקהל פקודי", והתחושה תהיה כי אנו מכירים כבר הכול. שמענו את זה פעם. לא מדובר על תיבת "את" אחת, אלא על 212 פסוקים!, יותר מאלף מילים!, שאין בהן שום חידוש הלכתי. אילו התורה הייתה מוותרת על שתי הפרשיות, לא היינו מפסידים שום מידע חשוב.

פרשיות ויקהל-פקודי הן חזרה על פרשיות תרומה-תצווה. שם למדנו את ההוראות המפורטות שהעניק ה' לבניית המשכן וכליו וכאן התורה חוזרת ומספרת כיצד בני ישראל תרמו את החומרים והאמנים ביצעו את ההוראות בפועל. אם נרצה להיות מדויקים, התורה חוזרת על סיפור הקמת המשכן וכליו, לא פחות מחמש פעמים![1], ובכל פעם, החזרה מתפרשת על פני עשרות ומאות פסוקים.

1. אברבנאל פרשת ויקהל ופרשת פקודי: הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים!, פעם בכלל ופעם בפרט, מלאכת המשכן וכליו. והדבר הקשה ביותר בפרשת ויקהל, שבתחילת הפרשה מורה משה לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו ... את המשכן ואת אוהלו וגו'" ומזכיר כל הדברים שציווה ה' לעשותם, ואחר כך חוזר ומזכיר העשייה בפועל של כל דבר בפני עצמו ... והרי הוא כפל ומותר ברור? מה הצורך בכל הפרשיות מהדברים שנעשו, שכבר נזכרו בסדר זה למעלה כמה פעמים?

מדובר בשאלה חשובה, שאיננו יכולים להניח לה בקלות, משום שכאמור לעיל, האריכות המיותרת לכאורה, מערערת את יסוד האמונה שלנו בתורה שבעל פה. אם יכולים להיכתב 212 פסוקים מסיבות ספרותיות גרידא, מנין לנו שאין בתורה עוד אלפי תיבות כאלו שלא באו ללמד דבר הלכתי?

הבה נמחיש את הדברים בעזרת דוגמה ברורה. יהודים שובתים ביום השבת מכל מלאכה שהיא. הרשימה המלאה של המלאכות האסורות היא שלושים ותשע. כמובן, אף אחת מהמלאכות הללו (למעט הבערה) אינה מוזכרת בתורה אפילו ברמז. חז"ל הסיקו את כל העולם ההלכתי הגדול של יום השבת, מסמיכות בין שני פסוקים בתחילת פרשתנו.

בתחילת הפרשה, משה מזכיר לישראל את מצוות השבת ואחריה עובר לצוות את מלאכת המשכן. מכך למדו חז"ל כי ביום השבת אסור לעשות את אותן שלושים ותשע מלאכות שנדרשו לצורך הקמת המשכן. אכן חז"ל מגדירים את הלימוד הזה בתור "הררים התלויים בשערה", משום שכל פרטי ההלכות של יום השבת, מבוססים על סמיכות בין שני פסוקים בתורה.

משנה חגיגה א,ח: הלכות שבת, חגיגה ומעילה, הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. ברטנורא: הלכות התלויות ברמז, במקרא מועט, כהר התלוי בשערות הראש.

אולם כל ההנחה הזו מבוססת על הסדר והדיוק בכל אות בתורה, אך אם יכולות לבוא שתי פרשיות שלמות, 214 פסוקים, שאין בהם כל לימוד הלכתי, הרי נעקר הענף עליו יושבת התורה שבעל פה.

הכרח אפוא לומר כי פרשיות ויקהל פקודי, מעבירות מסר שהוא יותר חשוב מלימוד הלכתי. הפרשיות הללו משקפות את רגע השיא של העם היהודי. כאן אנו למדים כי יש בעיני הקב"ה דבר יותר חשוב אפילו מ"תורתם של בנים": היא "שיחתם של עבדי אבות".

 

א. פרשיות ויקהל-פקודי, מתארות תקופה נפלאה בחיי העם. זאת הייתה חגיגה של התנדבות ונתינה שנמשכה שבעים וחמישה ימים. למחרת יום הכיפורים, משה הקהיל את העם והכריז על הוראת ה' לבנות את המשכן ועל הצורך בגיוס תרומות עבור הקמת הבית. למרות שהם היו חבורה נודדת במדבר וקופת החסכונות שלהם הייתה מדודה ומוגבלת, כל אחד מיהר לשפוך מה שהיה לו.

בתוך יומיים בלבד, נאספו הזהב והחומרים היקרים עבור הקמת המשכן, עד שמשה נאלץ להכריז על הפסקת הגבייה. האומנים עבדו במסירות על הקמת הבית ואחרי 75 יום, ביום כ"ה בכסלו, הושלמה העבודה. למעשה, הקב"ה הורה להמתין עם חנוכת הבית, עד ראש חודש ניסן, שהוא חודש סגולה משום הולדתו של יצחק אבינו.

2. ילקוט שמעוני מלכים רמז קפד: בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן והיה מקופל עד אחד בניסן. והיו ישראל ממלמלים על משה ... שמא דופי אירע בו. והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק [בליל פסח].

כאן מעלים המפרשים שאלה מעניינת: היכן הושגו כל החומרים עבור הקמת הבית? הם שהו אז במדבר הגדול, מקום שאין בו דבר מלבד שמש וחול והיכן היו יכולים להשיג עצים, מתכות, בדים, יריעות וחומרי צבע עבור הקמת המשכן וכליו?

בכל הנוגע למתכות ובדים, אפשר לענות בפשטות שהיה להם הון רב ממה שסחבו ממצרים ב"ביזת מצרים" ו"ביזת הים". אולם השאלה נשאלת במיוחד לגבי עצי השיטים מהם הקימו את דפנות המשכן. הדפנות היו גבוהות, ארבעים ושמונה קרשים בגובה חמשה מטר על רוחב 0.75 מטר. והשאלה המתבקשת היא, מאיפה השיגו עצים גבוהים כאלו באמצע המדבר?

אפשר לומר בפשטות כי הם הזמינו עצים מסוחרים בסביבה. הט"ז מביא לכך דוגמא מהמובא בגמרא שהם עשו בורות 'נוחיות' במדבר לעשיית צרכים, ושואלת הגמרא, הרי המן לא גרם לפסולת וצרכים? הגמרא משיבה שלא נחה תאוותם במן והיו מזמינים אוכל מסוחרים (פיצה מאילת...).

דברי דוד לט"ז: שמא קנו בארצות אחרות, כמו שאמרו רבותנו (יומא עה,ב) על הפסוק 'וכסית את צאתך', דלא קאי על המן שהיה נבלע באברים, אלא על המאכלים שקנו מתגרי אומות העולם.

אלא שכאן מוצאים פלא בדברי רש"י. דווקא רש"י הפשטן מחדש דברים ללא מקור מפורש בתורה.

רש"י כה,כ: ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עימהם כשיצאו ממצרים.

מדובר היה במאמץ לוגיסטי שנמתח על פני יותר ממאתיים שנה. בעת ירידת יעקב למצרים, הוא נטל עימו שתילי ארז מארץ ישראל ונטע אותם במצרים. הוא ציווה את בניו לעקור את העצים בבוא היום ולקחת אותם בעת היציאה ממצרים. ובעת היציאה משם, עם כל הלחץ והחיפזון של יציאת מיליוני אנשים, הם סחבו על הכתף את עצי הארז הענקיים עבור המשכן.

והשאלה המתבקשת היא, מה גרם לרש"י הפשטן להעדיף חידוש גדול כזה? במיוחד שלפי דבריו נצטרך לחדש, שכבר בעת השהייה במצרים, ידעו שהולכים להקים משכן וצריכים לשאת עבורו עצים ענקיים? וגם בכלל לא מובן, כיצד המצרים אפשרו להם לשאת את הארזים הענקיים, בשעה שהם טענו שיוצאים בסך הכול לשלשה ימים וחוזרים חזרה?

אבן עזרא: הרי המצרים חשבו כי לזבוח הם הולכים ואחרי כן ישובו ... ואיך יוציאו קרשים רבים, אורך כל אחד עשר אמות?

אומר הרבי רעיון נפלא, המלמד גם הוא על עוצמתה של מילה אחת בתורה (כפי שפתחנו את השיעור). הכול נמצא במילה אחת בפרשת תרומה: "וייקחו לי תרומה":

ליקוטי שיחות לא/142: הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון 'קיחה' – 'ויקחו לי תרומה ... משמעות הכתובים, שכל הדברים שנמנו בכתוב כבר היו ברשותם ולא הייתה חסרה אלא הקיחה מהם... ולכן מתרץ רש"י שיעקב אבינו צפה את בניית המשכן ונטע ארזים וציוה לבניו לטלם עימהם כשיצאו ממצרים. [אבל לשיטת הט"ז, הם נצרכו לקנות אותם מתגרים ונמצא שלא היו זמינים בידם][2].

ואחרי שראינו שוב את עוצמתה של מילה אחת בתורה, שבה ונשאלת השאלה בה פתחנו: מהי המטרה בחזרה על 214 פסוקים ולמעלה מאלף מילים בפרשיות ויקהל-פקודי?

 

ב. יש הסבר פשוט ויפה, שנכתב בעבר בפורום השלוחים על ידי השליח הרב חיים הבר: מספרים על אדם שרצה לקנות בייגלה. הוא ניגש למוכר בייגלה והתעניין על המחיר. ההוא ענה שבייגלה עולה שני שקלים, אבל אין לו עכשיו. האיש הלך למוכר בייגלה ממול וזה דרש חמישה שקלים.

- "למה אתה מוכר בחמישה שקלים ואילו המתחרה שלך מוכר את אותו הבייגלה בשני שקלים ורק אין לו עכשיו למכור"? – "כשאין לי, השיב המוכר, אני מוכר בשקל וחצי"...

בדרך הטבע, יש פער מובנה בין תכנון למציאות. בכל תחום בחיינו אנו מתכננים תכניות ומדמיינים דמיונות, אך כאשר מגיעים הדברים לידי פועל, נאלצים להתפשר וללכת על הרבה פחות ממה שתוכנן. בשפת הפוליטיקאים: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".

האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש, הביא פעם משל נאה לכך: אביו, האדמו"ר הרש"ב סייר פעם בתערוכת ציורים של הצייר האיטלקי "רפאל". היה שם ציור מדהים של שדה שבלים צומח בתקופת האביב ועל אחד השיבולים עמדה ציפור קטנה. כל המבקרים התפעלו מאומנות הציור וחשו כאילו הם עומדים ממש מול שדה השבלים. עבר שם איכר פשוט ואמר מיד: בציור חלה טעות חמורה.

המבקרים לעגו לו, מנהלי התערוכה פרצו בצחוק גדול, מה מבין איכר פשוט ביצירת אמנות? אך הוא הסביר: הציור מראה את הציפור עומדת על קצה גבעול זקוף, אך במציאות, כאשר ציפור עומדת על גבעול, הגבעול אמור להתכופף בגלל משקל הציפור.

כך שישנו פער בין התיאוריה ובין המציאות. בשדה שבלים במוחו של הצייר, הגבעול יכול להישאר זקוף, אך בשדה השבלים האמיתית, כפי שמכיר אותה האיכר הפשוט, דברים נראים אחרת.

וזה בדיוק החידוש בפרשיות ויקהל-פקודי. התורה רוצה להעביר מסר ראשון במעלה. כאשר מדובר על משימה שהוטלה על ידי האלוקים, לא היה פער בין התכנון והמציאות. כל פרט שאלוקים ציווה אותם לעשות – ואף שהם היו באמצע המדבר הגדול ומי יכול לעמוד במשימה כזו – הגיע לידי פועל ממש. הצורפים עשו את מלאכת הצירוף, החייטים את מלאכת האריגה ולא נרשמה כל הפתעה.

ואם היו צריכים סייעתא דשמיא, היא ניתנה בהרחבה. עצי השיטה, הוכנו להם על ידי יעקב אבינו מאתיים שנה קודם לכן. מתכות ובדים ניתנו להם מקופת מצרים ופרעה. המנורה אשר משה לא ידע כיצד לבנותה – ירדה מהשמים. וכן הלאה. ללמדך כי תורת ישראל היא רלוונטית תמיד, כדברי משה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". אדם אינו יכול לטעון כי מצוות טהרת המשפחה אינה רלוונטית בימינו. מי בכלל יכול לשמור שבת בעולם התזזיתי של היום וכן הלאה? הקב"ה נותן ליהודי את כל הכוחות כיצד לעשות זאת נכון. ואם צריכים נס, גם זה יגיע.

הסיבה לכך פשוטה: אצל הקב"ה, אלו לא "דברים שרואים משם", אלא "דברים שרואים מכאן"!. העולם הזה נברא בהתאם להוראות וההמלצות של התורה ולכן המכשיר אינו יכול לבגוד בהוראות שתוארו בחוברת היצרן.

עד כאן הסבר אחד יפה. אולם הרבי לומד את הדברים באופן נפלא אשר הופך את פרשיות ויקהל-פקודי לרגע השיא של התורה כולה והחיים היהודיים בכלל.

 

ג. השליח הרב נחמיה וילהלם, שב פעם לתאילנד מביקור בארץ. הוא ניצל את הביקור בארץ כדי לקנות מצרכי מזון כשרים והביא עימו לשדה התעופה מטען עודף בן שלוש מאות קילו. חבר קישר אותו מראש עם מנהל הטיסה וזה הבטיח לו שהכול יעלה לבטן המטוס בלי בעיות. הוא הגיע לשדה זמן קצר לפני הטיסה והנה האיש מודיע לו כי לצערו, הוא אינו יכול להעלות משקל עודף למטוס. "קיבלתי אזהרה חמורה מפקידים בכירים ממני".

הרב וילהלם היה אובד עצות. הטיסה אמורה להמריא בעוד זמן קצר והוא אינו יודע מה לעשות עם עשרות ארגזים ומזוודות. לפתע ניגשת אחת הדיילות וקוראת לו להעלות את החבילות על המסוף. היא הסתודדה עם מנהל הטיסה והודיעה שהכול בסדר. "אני מעריכה את עבודת הקודש של חב"ד ושמחה שמצאתי דרך לעזור לכם". הרב וילהלם עמד המום. הוא לא ידע איך להודות לה, רק אמר: "תזכרי שחב"ד תאילנד חייבת לך טובה".

חלפו שנתיים. הוא עומד במסעדה בבית חב"ד בנגקוק ורואה את הגברת נכנסת יחד עם קבוצת מטיילים ישראליים. היא סיימה טיול ארוך במזרח ונכנסה לאכול במסעדה בדרך הביתה. הרב ווילהלם התעניין איך היה הטיול והיא סיפרה כי נהנתה מאוד, אך דבר אחד מכאיב לה. היא צילמה את כל המסע הנהדר בהרים ובחופים סביב המדינה, אך לצערה הרב, איבדה את סלילי הפילם והיא שבה הביתה בלי שום מזכרת מהטיול.

הרב וילהלם התעניין כמה סלילי פילם היו לה והיא אמרה: "תשעה". הוא ניגש למשרד והביא לה מעטפה עם תשעת הפילמים... הוא סיפר כי נהג האוטובוס בו נסעה הקבוצה, מצא את הסרטים וחיפש מרכז לישראלים כדי להשאיר אותם. הוא מסר אותם בבית חב"ד בצ'אנג מיי והשליח שם העביר אותם למשמרת בבית חב"ד בנגקוק, שהוא מרכזי וגדול יותר...

בין עושי חסד ונותני צדקה, ישנן כמה רמות ומעלות: יש אנשים שנותנים לעני כאשר הוא פונה אליהם ומבקש. יש דרגה יותר גבוהה: אנשים שלא ממתינים שיבקשו מהם, אלא נותנים מעשר מלא לצדקה כפי דרישת ההלכה. אך יש מעלה עוד יותר גבוהה: אנשים שנותנים בהתנדבות. הם עושים הרבה מעבר למה שהם חייבים על פי הלכה ונותנים כי אכפת להם.

אולם זאת עוד לא הרמה הגבוהה ביותר. הנתינה הקשה ביותר לביצוע, הם אלו שנותנים זמן וכישרון. הם עובדים את ה' עם הגוף שלהם. הם מקדישים את הזמן, את הראש ואת הידיים עבור בית הכנסת או הקהילה. וכל אחד יודע עד כמה זה כרוך בהקרבה עצמית: הרבה יותר קל לפזר כסף מאשר זמן וכישרון. זאת הסיבה שרוב ההורים, קונים את הילדים שלהם בכסף ובלבד שלא יצטרכו לתת זמן ומחשבה...

למה הדבר דומה? נתאר חתן צייר, שמעניק לכלתו בערב החתונה, ציור אמנותי מעשה ידיו. או חתן נגר, שמכין עבור הבית ארון מפואר. אין נתינה והקרבה גדולה מזו, משום שהכישרון הוא ה"אני" האמיתי שלנו. הוא המבצר ומקור הביטחון העצמי. ולכן נתינת הכישרון היא נתינת העצמיות.

וזה בדיוק מה שקרה בהקמת המשכן. לא רק שהם תרמו לצדקה, הם נתנו בהתנדבות, את כל מה שהיה להם. הרבה יותר ממה שהיו חייבים על פי ההלכה: זהב, כסף, נחושת וכל מה שהיה. יותר מכך: הם נתנו את הזמן ואת הכישרון. מי שידע לטוות - הציע את עזרתו בטוויה, מי שידע לארוג - הציע את עזרתו באריגה וכן הלאה.

ולכן התורה חוזרת על כך שוב ושוב. משום שיש אירועים שהקב"ה אינו מפסיק להתפעל מהם. הקרבה יוצרת קירבה והקרבה יוצאת מן הכלל יוצרת קירבה יוצאת מן הכלל. כך למדנו בפרשת חיי שרה. מסופר שם על הליכת אליעזר להביא את רבקה והתורה חוזרת פעמיים על הסיפור: פעם אחת בעת הליכתו ופעם שנייה, כאשר מספר את הקורות איתו למשפחת הכלה.

רש"י מביא שם את דברי רבי אחא: "יפה שיחתם של עבדי אבות, מתורתם של בנים". כלומר: התורה אוהבת יותר את ה"שיחה", את המחשבות והדיבורים של עבדי האבות, יותר מהתורה של הבנים. הרבי מסביר זאת כך: התורה של הבנים, היא מה שהם חייבים לעשות על פי הציווי ואילו ה"שיחה" של עבדי האבות משקפת את האהבה שלהם לקב"ה.

אליעזר היה יכול לחזור לבית אברהם ולומר שהוא לא מצא את רבקה או שלא רצתה לבוא איתו. אברהם עצמו השאיר מראש אפשרות כזו, שהיא לא תרצה לבוא עם עבד שלא מכירה. אבל אליעזר לא היה ראש קטן. הוא הפעיל תחכום, יצירתיות ומחשבה כדי לבצע השליחות על הצד הטוב ביותר.

והקב"ה אינו יכול להפסיק לדבר על אירוע כזה. משום שזה הביטוי העמוק ביותר של "ושכנתי בתוכם". המשכן לא נועד עבור האבנים, אלא עבור האנשים וכאשר ה"שיחה" של יהודי היא לשם שמים, כאשר עומדים יהודים בכניסה לבית הכנסת ומדברים איך לסייע לבית הכנסת, ברור שהם חצו את גבולות האנושי והפכו להיות משכן לשכינה.

3. שמות כה,ח: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכםפירוש האלשיך: בתוכו לא נאמר, כי אם בתוכם.

ליקוטי שיחות טז/461: רש"י הביא בפרשת חיי שרה את דברי רבי אחא: 'יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים'. תורתם של בנים הם ההוראות והדינים שציווה הקב"ה לעשות, אולם 'שיחה' היא אינה דינים והוראות, אלא סיפור שמתאר מצב והתרחשות בחיים וכיוצא בזה, כמו סיפור הליכת העבד להביא את רבקה. וזאת המעלה של השיחה, משום שהיא קשורה עם ה"לב", ובכך היא קשורה עם נדבת הלב של בני ישראל, שהביאו בזריזות הכי גדולה את כל החומרים עבור המשכן.

ליקוטי שיחות טז/456: כאשר יהודי זוכה בחוש וכישרון מיוחד, עליו לדעת שאין זה רק עבור עצמו, אלא כדי לעשות בו שימוש לכבודו של הקב"ה. כמו עבודת הנשים, שתרמו מכישרונם עבור הקמת המשכן ועל ידי זה הייתה השראת השכינה – ושכנתי בתוכם.

 

ד. לפי זה - שהמסר העיקרי בין פסוקי הפרשה - הוא סיפור "נדבת הלב", הרבי מבאר שאלה מעניינת בסדר הקמת המשכן:

התורה מתארת (לו,ח ואילך) כי בניית המשכן החלה בהכנת היריעות שכיסו את המשכן. המשכן היה אוהל נודד במדבר, ולכן היה מכוסה בכיסוי קל של יריעות. היריעות היו בנות שלוש שכבות: שכבה תחתונה של יריעות צמר, מעליה שכבת יריעות משיער עזים, ומעליהן עוד שכבה מעור תחש. התורה מתארת כי מלאכת המשכן החלה בהכנת יריעות הצמר והעזים ורק אחר כך הכינו את הקרשים שעליהם פרשו את היריעות. כמובן, זאת עובדה תמוהה: הרי קודם צריכים להכין את הדפנות ורק אחר כך את יריעות הגג המכסות עליהם?

[בעלי התוספות מתרצים בדרך הלכתית: היה אסור להעמיד את הקרשים גלויים אפילו רגע אחד, ולכן הכינו את היריעות ראשונות כדי לכסות את הקרשים מיד אחרי הקמתם. אולם הרבי מקשה קושיא עצומה: הרי בין כך לא העמידו את הקרשים מיד אחרי הכנתם? בפרשת פקודי (פרק מ) מסופר כי הקרשים היו שכובים על הקרקע, עד שהאמנים סיימו להכין את כל רכיבי המשכן ואז לקחו הכול אל משה והוא העמיד את הקרשים ופרש את היריעות. ואם כן, אין נפקא מינה מה הכינו קודם].

עונה הרבי תירוץ נפלא (לקו"ש חט"ז/452): הכול קרה בגלל נדיבות הלב של הנשים בהכנת היריעות. זה שינה את כל סדר העבודה המתוכנן.

רש"י מספר (לה,כו) כי הנשים שאפו לתת תרומה משובחת עבור המשכן, ולכן עשו דבר מיוחד במינו: כאשר טוו את שער העזים (עבור היריעות האמצעיות), הן עשו זאת בעודו מחובר אל גוף העזים. וזאת משום, ששיער העיזים הוא שיער קשה שלא נטווה היטב, והיות שהן השתוקקו לתת מתנה מושלמת, טוו את השיער בעודו מחובר אל גוף העזים, כשיש בו יותר לחות ורעננות והוא נטווה יותר טוב. [חשוב לציין שזה לא כאב לעיזים, אלא כמו לקלוע צמה על הראש].

כאשר הנשים הגיעו עם העזים אל המשכן ושערם טווי עליהם, הדבר הכריח את האמנים לארוג את השיער מיד אל היריעות השלמות. כיון שהם היו מוכרחים לגזוז מיד את השיער מגוף העיזים, כדי שלא ימשיך לצמוח על הגוף שלהן בעודו טווי ויסתבך ויגרום להן צער. ואחרי שגזזו אותו, המשיכו וטוו אותו מיד ליריעות גדולות ושלמות, כדי לשמור ככל האפשר על לחות ורעננות השיער שרק ניתק כרגע מהגוף. נמצא שהקרבת הנשים באהבה עבור מלאכת המשכן, השפיע על כל סדר העבודה שתוכנן מראש.

ונסיים בנקודה נפלאה: המשכן היה בסך הכול אוהל זמני נודד, עד שבנו את בית המקדש בירושלים. גם מבחינת האור האלוקי שהאיר בו, היה נמוך במדרגתו מבית המקדש. (כפי שמוכיח רבנו הזקן מכך, שהמשכן נעשה מצומח וחי ואילו בית המקדש מאבנים דוממות והדבר מעיד על ריבוי האור האלוקי, שהגיע עד הדומם).

ובכל זאת, מוצאים עובדה הפוכה: שני בתי המקדש נשרפו ונחרבו ביד האויבים, ואילו המשכן עמד על מקומו יותר מחמש מאות שנה ולפני הקמת בית המקדש, הוא נגנז באדמה. כך שהמשכן לא נגמר לעולם. למרות כל המלחמות והמאבקים בספרים הראשונים בתנ"ך, יד אלוקית שמרה עליו. יתירה מכך: מובא במדרש כי לעתיד לבוא, יוציאו את המשכן מהאדמה ויעמידו אותו על יד בית המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו.

מסביר זאת המדרש במילים עוצמתיות, שאין חזקות מהן: תנא דבי אליהו רבה יח: ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשעוהו הכשרים בנדבת לבם וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם. ולעתיד, יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה.

 

 

 

 

 

 

 

                                         

 



[1] 1. בפרשיות תרומה-תצווה, מובאות הוראות מפורטות כיצד לבנות הכול. 2. בפרשת כי תישא (לא,א-יא) מוזכרות ההוראות בראשי פרקים. 3. בתחילת פרשת ויקהל (לה, ד-כ), משה מעביר לאומנים הוראות בראשי פרקים. 4. בהמשך (לו,ח, עד סוף הפרשה) התורה מפרטת איך בוצעו פרטי ההוראות בפועל. 5. בפרשת פקודי מפרטת התורה (לט,לג-מג) איך המשכן וכליו הובאו למשה לצורך העמדתם על תילם.

[2] עדיין צריך להבין בזה גופא: למה היה חשוב לצוות להביא תרומות מוכנות ועל כן יעקב היה צריך להשתדל 200 שנה קודם בהבאת ונטיעת ארזים במצרים? הרי היו יכולים לקנות לכתחילה עצים מהסוחרים במדבר?

רש"י רומז הביאור בזה, בהזכירו את שם בעל המאמר: 'פירש רבי תנחומא', מלשון תנחומין, יעקב אבינו עשה זאת כדי לנחם את בני ישראל בכל הזמנים הנוראיים במצרים. תמיד הם שאבו עידוד ונחמה מכך שראו בעיניהם את עצי הארזים שנטע במצרים והם מיועדים לצאת עימם משם בבוא היום.

.




בס"ד

בטלה יוצרת: למה יהודים מתבטלים מהעבודה לאורך שביעית מהחיים?

 
ויקהל

בחור מוכשר סיים את לימודי ההנדסה בטכניון והגיע לראיון עבודה. כשהוא נשאל מה הציפיות שלו לגבי השכר, השיב בשחצנות כי יהיה מוכן להתחיל עם שכר בסיס של שלושים אלף שקל בחודש, ואחרי שנתיים יבחן אם להמשיך הלאה בחברה.

"תראה, השיב המראיין, אתה לוקח את עצמך בקלות מדי. בחור כמוך יכול לדרוש חופשה שנתית בת חמישה שבועות, קרן פנסיה בגובה חמישים אחוז מהמשכורת ורכב ליסינג יוקרתי כולל דלקן לשנתיים".

- "וואו, אתה צוחק איתי", הגיב הצעיר. – "נכון, אבל אתה התחלת"...

אנחנו חיים בדור שמקדש את התעסוקה. התפיסה הרווחת היא שאדם בעל ערך הוא זה שעובד, יוצר ומפרנס את המשפה. גם ההגדרה של אדם בריא מבחינה פסיכולוגית היא כזה שמסוגל לעבוד ולאהוב, לעבוד ולנהל משפחה. והאמת היא שזה נכון פי כמה לפי התפיסה היהודית: דומה שאין עוד דת או אידיאולוגיה בעולם שמקדשת את התעסוקה כמו התורה. התפיסה התורנית שנראה לקמן היא שהעבודה היא לא פרנסה, לא מקצוע, היא טעם החיים. היא סוד האושר, הבריאות ואריכות הימים.

וכאן עולה שאלה גדולה שאמורה להטריד כל יהודי במהלך חייו: מדוע בונה התורה מנגנון כזה שיום אחד בשבוע אסור לעבוד? אותה תורה שמעודדת כל כך את היצירה, קובעת שיום אחד אסור ליצור. יהודי הוא זה שמעביר שביעית מחייו בבטלה ואינו משתכר ועושה דבר יצרני. והשאלה היא מה הערך של השביתה? מדוע לוקחת התורה מעם שלם את האפשרות להתפרנס ולהרוויח עוד יום בשבוע?

נבחן תחילה את תפיסת התורה לגבי יתרונות העבודה. במדינות העולם ישנן שתי גישות בנושא הפרישה לפנסיה: המדיניות בארץ ובמדינות נוספות היא "פנסיה כפויה לפי גיל". כאשר מגיע העובד לגיל פנסיה הוא מוכרח לפרוש מעבודתו. זה לא משנה מה מצבו התפקודי, אם הוא בריא כמו בגיל 18 או לא, בגיל הפנסיה הוא מפנה את מקומו. אחד ההגיונות בכך הם ש'העולם שייך לצעירים'. השוק הוא דינמי ומשתנה ללא הרף וחשוב להכניס עובדים צעירים שפתוחים לטכנולוגיות ולידע חדש.

מנגד, הגישה בארצות הברית, באוסטרליה ועוד היא מתחשבת בעובד המבוגר והבחירה בידיו. בהגיע העובד לגיל פנסיה הוא זכאי לבחור לפרוש ולקחת את כספי הפנסיה שנצברו עבורו, אך רשאי להמשיך לעבוד הלאה ומדי שנה עובר בדיקות רפואיות ופורש בהתאם למצבו התפקודי. תומכי הגישה הזו טוענים כי חוק הפרישה הוא ארכאי ואינו רלוונטי בימינו. הוא נוצר בקיסרות הגרמנית בשנת 1889, כאשר תוחלת החיים עמדה על גיל 50 ורוב העובדים לא הגיעו לגיל פרישה. כיום, תוחלת החיים במדינות המתקדמות מתקרבת לגיל 85 וכך יוצא שעובדים נזרקים מהעבודה באמצע החיים כשהם בשיא כושרם הגופני ומאבדים את כבודם ואת סדר היום שלהם.

ואולם גישת התורה היא קיצונית הרבה יותר. לפי הגישה היהודית אין מושג כזה של פרישה מעבודה. יהודי לא מסיים תפקיד, הוא לא גומר מסלול. בהגיע העובד לגיל פנסיה הוא עובר לעבודה אחרת, קלה המתאימה לגילו, כדי שיוכל להמשיך לעבוד עד הרגע האחרון שמסוגל לכך.

כך קובעת התורה בפרשת בהעלותך לגבי הלויים שעובדים במלאכת משא המשכן ומוכרחים לפרוש מהמלאכה הפיזית המייגעת בגיל חמישים:

1. במדבר ח: ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה... ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת.

הלוי לא מפסיק לעבוד, אלא עובר הסבה לתפקיד אחר בתוך המערכת. הוא עוזב את משא הכלים שאינו מתאים אחרי גיל 50 ועובר להדריך את הצעירים ולהוות עבורם מקור של השראה. כך דברי המשנה באבות: "בן חמישים לעצה" ומבאר הברטנורא שהכוונה היא למעבר הלויים המבוגרים למתן עצה לצעירים. כמו כן הוא ממשיך לעבוד בתור שוער, עבודה שמתאימה לבני הגיל המבוגר.

רמב"ם כלי המקדש ג,ח: וזה [הפרישה הכפויה] אינו אלא בזמן שהיו נושאים המקדש [המשכן] ממקום למקום ואינו מצווה נוהגת לדורות. אבל לדורות אין הלוי נפסל בגיל ... אלא בקול, כשיתקלקל קולו מרוב זקנה [לפי תפקוד אישי]... ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים.

והתפיסה הזו לגבי חשיבות המלאכה, אינה נוגעת רק למלאכת המשכן, אלא לכל עבודה באשר היא. נשים לב שבכל פעם שמצווה התורה על השבת, מקפידה להקדים את חובת העבודה ביום חול:

אבות דרבי נתן כא: גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'. שם כא: שמעיה אומר 'אהוב את המלאכה' - מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה [מעריך ומבין את חשיבותה] ... רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות [כגון שפרש מהעבודה] מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה [ובלבד שלא יישב בטל]... ר' טרפון אומר: אין אדם מת אלא מתוך הבטלה.

וכאן עולה השאלה לגבי השבת, מדוע מצווה התורה את ההיפך הגמור ובמשך שביעית מהחיים אסור לעבוד? לא רק האדם הבודד מתבטל מיצרנות, אלא כל האומה היהודית מבטלת שביעית מחייה ואינה מרוויחה ומשתכרת? והשאלה הפשוטה היא מה חשיבות הבטלה, של אי העבודה?

אפשר לדון בשאלה הזו בפרשיות רבות בהן מוזכרת מצוות השבת, אבל התמיהה מגיע לשיא בפרשתנו. משום שכאן מלמדת התורה שחובת השביתה גדולה אפילו מבניית המשכן. זה לא רק שהשבת דוחה את מלאכת החולין, אלא אפילו מלאכת שמים, בניית הבית לה' נדחית מפני השבת.

זה קרה בעיצומו של יום הכיפורים, העשירי בתשרי, ודמותו של משה נראתה בענן. משה ירד מהשמיים ובידיו הפתעה אדירה: הלוחות השניות שניתנו שוב מידיו של הקב"ה כאות למחילה על חטא העגל. למחרת היום, כינס משה את העם ובפיו בשורה עוד יותר מהממת: הקב"ה מבקש לבנות בית משותף – "משכן" בו יגור עמנו בקביעות.

אבל לפני שמוסר את פרטי המשכן הוא מקדים ציווי ידוע שכבר נאמר בעשרת הדברות:

2. ויקהל לה: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צווה ה' לעשת אתם: ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה למה מצווה התורה שוב על דבר ידוע, שאינו שייך לכאן?

אברבנאל: אם משה הקהיל את כל ישראל לצוותם על מלאכת המשכן ... למה התחיל במצות השבת? וכבר באה המצווה הזאת בפרשת המן ובסיני בעשרת הדברות ועל מעשה המשכן [בפרשת כי תשא] ומה צורך לזוכרה פה פעם אחרת?

ברור שהתורה באה להפוך את המחשבה ולחדש דבר שלא היינו מעלים בדעתנו לולי הציווי:

אברבנאל: לפי שהיה אפשר שיחשוב אדם שהקמת המשכן היא יותר נכבד מכל הפעולות התורניות וכל שכן מהשביתה בשבת, לפי שהמעשה הקמת המשכן [האקטיבי] הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה [הפאסיבית] ... כי המעשה הוא מציאות והשביתה – העדר ... מפני זה אמר ה' למשה שיאמר לישראל: 'אך את שבתותי תשמורו' ... אתם לא תדחו את השבת מפניה אלא תשמרו אותה.

והשאלה עולה ומתבקשת מה ערך השביתה? מדוע באמת גוברת על המעשה העצום של הקמת המשכן – היצירה שיקרה בעיני הקב"ה יותר מכל דבר ותופסת בתורה חמש פרשיות רצופות? [1]

למען האמת, השאלה הרבה יותר מעניינת: ההלכה קובעת שחובת השביתה בשבת מופנית רק כלפי יהודים, אבל לגוי אסור לשבות. זאת המצווה היחידה (מלבד לימוד תורה) שאסור לגוי לעשות אותה. מותר לו להניח תפילין, לשים מזוזה על הדלת, להימנע מבשר בחלב, אבל אסור לו לשבות.

אנו מקפידים כל כך על הלכה זו, עד שאדם שעובר תהליך גיור ולכן מרגיל עצמו לקיים מצוות, מקפיד לעשות מלאכה קטנה בכל שבת עד שעובר את הגיור בפועל, כדי שלא ישבות בעודו גוי.

בטעם איסור המלאכה כותב רש"י דבר מדהים: מה פתאום לבזבז יום שלם מעשיית מלאכה!. לחיות זה לעשות משהו, יש לנו חובה כלפי הטבע לשכלל ולפתח אותו, ואין שום הצדקה עבור גוי שאינו חייב לשמור שבת, לבזבז סתם שביעית מהחיים.   

סנהדרין נח,ב: אמר ריש לקיש: גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר [אחרי המבול] 'ויום ולילה לא ישבותו'. אמר רבינא אפילו ב[יום] שני בשבת [אסור לשבות] – רש"י: לא תימא שלא לכוון לשבות בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתים בו הנוצרים [ונראה כעבודה זרה], אלא מנוחה בעלמא קאסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה.

[חשוב לציין את דברי החתם סופר שם שמותר לגוי לשבות במטרה להועיל לעבודתו. כגון שרוצה לנוח כדי לצבור כוח לחזור ולעבוד למחרת השביתה. שכן אז שביתתו היא לשם עבודה ולא לשם מנוחה. אולם אסור לו לשבות באותה מטרה כמו יהודי, רק בשביל עצם השביתה, "מנוחה שלמה"].

והשאלה מתעצמת: למה הגויים נולדו לעבוד והיהודים לנוח[2]?

אכן, השאלה הזו התמיהה את הגויים בכל הדורות וההסבר היחיד שמצאו הוא שמדובר בחבורת עצלנים. יהודים הם פרזיטים שלא אוהבים לעבוד ומצאו תירוץ לקחת יום חופש שבועי. כך מסבירה הגמרא את טענת המן לאחשוורוש שלא כדאי לשמור את היהודים בחיים, שכן אלו אנשים שעסוקים בחגיגות ואינם משלמים מיסים: או שאסור להם לעבוד או שהם עסוקים בהכנות ליום השביתה.

מגילה יג: 'את דתי המלך אינם עושים'– שמוציאים את השנה בשה"י פה"י – שבת היום, פסח היום.

ואין ספק שהנושא טעון הסברה: מה חשיבות אי-העבודה?

 

ב. כמובן, כל אחד רוצה לצעוק שתכלית שמירת השבת מפורשת בתורה: כדי להזכיר את מנוחת ה' ביום השביעי למלאכת הבריאה. זה נכון, אבל לא פותר את הבעיה אלא רק מעצים אותה: למה הקב"ה היה צריך לנוח? הרי הוא 'הנותן ליעף כוח' וכי 'התעייף' בעקבות מלאכת הבריאה?!

במיוחד לאור הנקודה שהארכנו בה בעבר, כי הקב"ה התאמץ לברוא ולשכלל את הבריאה עד אלפית השנייה האחרונה שלפני שבת במטרה להספיק עוד משהו. כך מדגישה התורה:

3. בראשית ב: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה.

והקושיה זועקת: כיצד אומרת התורה שהקב"ה עבד עד היום השביעי? הרי השביתה מתחילה מסוף היום השישי, ואנו מוסיפים עוד "תוספת שבת" בתוך היום השישי?

ובאמת, הגמרא מספרת כי אחד השינויים שעשו חכמי ישראל לפני תלמי המלך בתרגום השבעים, היה הפסוק הזה. הם שינו את התרגום וכתבו: "ויכל אלוקים ביום השישי מלאכתו אשר עשה", מחשש שהגוי יוציא לעז על השבת. מה באמת ההסבר?

בראשית רבה י,ט: מהו "ויכל אלוקים ביום השביעי"? אתמהא! אלא כמו נפח שמכה בפטיש על גבי הסדן, הִגְבִּיהָהּ מבעוד יום והורידָהּ משתחשך. אמר רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו נכנס בו כחוט השערה.

הקב"ה עבד עד אלפית השנייה האחרונה של שקיעת השמש והיה נראה כאילו עבד בשביעי. והתמיהה מתעצמת: אם הקב"ה מראה מודל של ניצול זמן קיצוני - מדוע הפסיק ליום שלם?

 

ג. לפני שנכנסים לעניין, נעיר הערה חשובה ומעניינת שאי אפשר לדון בנושא השבת בלי להתייחס אליה: הגדרת ה"מלאכה" שנאסרה בשבת.

השבת נועדה לנוח, אבל קורה לעתים קרובות שדווקא יהודים שומרי שבת מתאמצים יותר מאשר אלו שלא שומרים שבת. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית ישנן פעולות רבות שאסורות בשבת אבל למעשה הן מקלות את החיים ומאפשרות לנוח. למשל, להדליק אור בלחיצת מתג, לעלות במעלית כמה קומות, לנסוע במכונית דרך ארוכה במקום ללכת אותה ברגל. ואילו האנשים ששומרי שבת אסורים בכל המלאכות הללו וצריכים ללכת ברגליים או לטפס מדרגות – אז איפה המנוחה?

במשך כמה שנים גרתי בקומה שלישית בבניין דירות ואשתי והילדים הצטרפו אליי לתפילה. הטיפוס הביתה בחזרה כלל גם סחיבת שתי עגלות לגובה שלוש קומות, ושכן נחמד עצר ושאל באמפתיה: כתוב בתורה 'וביום השביעי שבת וינפש', אז למה אתה מטפס במדרגות ולא עולה במעלית?

ובכלל אפשר לשאול: אדם שמרגיש מנוחה לנסוע לים, לעמוד עם מכנסיים קצרות ולהשקות את הדשא, לנפנף על המנגל או לשבת בפארק ולשמוע מוזיקה – איפה כאן העבודה הקשה?

הנקודה מעניינת וחשוב לחדד אותה. זאת טעות רווחת: הקב"ה לא אסר להתאמץ בשבת, הוא אסר ליצור בשבת. אין שום איסור מהתורה לעבוד קשה בשבת, אין איסור לסחוב ארגזים כל השבת מקצה אחד של הבית לקצה השני (זה רק אסור באופנים מסוימים מדרבנן מצד גזירת "מוקצה", אבל לא מהתורה). במקום זה אסרה התורה משהו אחר לגמרי:

"מלאכה", כלומר: יצירה. אסור לחולל דבר חדש, לעשות שינוי כלשהו בגופו של חפץ, להעלות אור או להתניע מכונית שזאת מלאכה חדשה של הבערת אש/בונה מעגל חשמלי וכו'. ההגדרה של מלאכה היא לא המאמץ של האדם, אלא השינוי שנפעל בעולם, בחפץ, ואפילו אם השינוי מזערי. ולכן ללכת ברגליים כל היום מותר, אבל להדליק מתג אור אסור – כי זאת יצירה.

4. מלבי"ם ריש פרשתנו: גדר 'מלאכה' [שאמרה התורה 'לא תעשו מלאכה' ולא אמרה 'לא תעשו עבודה'] הוא העסק בדבר שיש בו אומנות ומשנה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו חידוש ותיקון, לאפוקי מעשה הדיוט ופעולה שאין משנה בו דבר, כמו טעינת משאות כבדות בביתו.

והאבחנה החשובה הזאת מעצימה את השאלה המרכזית: מה באמת יעד השביתה מיצירה?[3]

 

ד. נפתח עם סיפור כואב עם מסר רב עוצמה: אחת השכונות החב"דיות הוותיקות בארץ היא שכונת "נחלת הר חב"ד" בקרית מלאכי. בראשית הקמתה התיישבו בה יהודים שברחו מרוסיה ואחד מהם נהג לספר סיפור מרטיט. לדבריו הכיר באופן אישי את האישה, גיבורת הסיפור:

זה היה באוקראינה בתחילת מלחמת העולם השנייה. הנאצים כבשו את המדינה ופתחו במסע הרג רצחני. שיטת החיסולים הייתה אכזרית במיוחד: קלגסי האס,אס היו חופרים בורות ענק, משליכים לתוכם אלפי גברים, נשים וטף ויורים בהם. אחר כך מעמיסים עוד שכבת אדם ומחסלים גם אותה. באחת העיירות הייתה אישה שבעלה התגייס לקרבות ולא חזר. היא נותרה לבדה עם בנה התינוק והבינה שעליה לתפוש רכבת ולברוח ממרכז המדינה. הבעיה הייתה שתחנות הרכבת היו מלאות בחיילי הצבא הנאצי ואם תעלה עם תינוק בידה – זה יעורר תשומת לב וחשד. היא הכניסה את התינוק לתוך שק בו אורזים חפצים, בשק נוסף ארזה מעט אוכל ובגדים וככה עלתה לרכבת בשקט.

מתחנה לתחנה גבר החשש בליבה. חיילים נאצים שמרו על הפתחים והיא הרגישה עיניים ננעצות בה. כשהרכבת התרחקה והגיעה לאזור שקט יותר, החליטה לרדת ממנה במהירות. היא חששה לקחת עמה את שני השקים ובהחלטה של רגע העבירה אוכל ובגדים לתוך השק של התינוק והשאירה את השק השני על הרצפה. כשהרכבת הגיעה לתחנה, אספה במהירות את השק ורצה החוצה. ככה שעטה כמטורפת לתוך השדות ועצרה אחרי כמה קילומטרים. אך משהו העיק עליה. הידיים שלה רעדו ופתאום היה נדמה לה כאילו השק קל לנשיאה. היא פתחה אותו בתנופה וגילתה כי במנוסתה נטלה את זה של הבגדים ואילו השק ובתוכו התינוק נשאר ברכבת שהמשיכה לדרכה...

בחיים אנחנו ממלאים שני שקים: השק האישי, והשק עם החובות - החובה למשפחה ולמעלה ממנה החובה לקב"ה. ובין שניהם, זה שנעים וקל יותר לנשיאה, הוא ללא ספק השק האישי של הקריירה. הוא מייצר ערך אישי, הגשמה עצמית ותחושת מלאות פנימית. עם כל הקושי בעבודה, אבל אנשים לא מפסיקים לעבוד, גם אלו שיש להם הכול לא מפסיקים לעבוד, משום שהיצרנות מעניקה הרבה יותר מכסף, היא מייצרת את הדבר הגדול ביותר שאדם זקוק לו: ערך אישי והגשמה עצמית.

ואולם ככל שהעבודה חיונית לצורך הקיום, כך היא מסוגלת להשתלט על החיים. הקריירה שואבת הכול, את כל האנרגיה הזמינה, היא לוקחת אותנו בשבי ולא מותירה פניות אחרת. והמצב הזה חוסם אותנו בפני שתי החובות הגדולות שלנו: המשפחה, ולמעלה מזה: הקב"ה.

ראשית, המשפחה: המצווה הראשונה שמצווה התורה היא "פרו ורבו", האדם מחויב להתעלות מעל העצמי האיש ולפעול בצוות. ביחד עם אשתו הוא מחויב להתמסר להקמת דור נוסף ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצווה.

ולמעלה מזה: היהודי הוא שליח של הקב"ה. המשמעות המרכזית בחייו היא היותו שגריר של האלוקות, מייצגה של הקדושה וככה זה בכל רגע ורגע מימי השבוע.

למען האמת, עצם זה שיהודי עובד לפרנסתו זה דבר תמוה. אנחנו אומרים מדי חג ומועד: "אתה בחרתנו מכל העמים ... ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך". הייעוד היהודי הוא לייצג את הקדושה, להיות מרומם מכל העמים ולהתקדש במצוות הקב"ה ואם כן מה ליהודי ולעבודה גשמית? אין שום דבר יהודי בלשכנע לקוח לחתום חוזה, לשכב תחת מכונית עם סרבל מלוכלך או לענות טלפונים במוקד לקוחות. אותה עבודה יכול לעשות גם מי שאינו יהודי, והאם לא היה מתאים יותר שיהודי יחגוג שבת כל השבוע?! יישב וילמד תורה בקדושה ובטהרה?!

מסתתר כאן רעיון עמוק: יהודי יוצא לעבודה כדי להיות שליח בימי החול. הוא אינו מפסיק להיות שגריר ביציאתו מבית הכנסת, אלא מפעיל שליחות במרחב. הוא הופך להיות מודל בעולם האמתי לחיים של קדושה. העולם האמתי מתנהל במשרדים ממוזגים ולא בירושלים ובבני ברק, והמטרה של העבודה הגשמית היא להיות שלט חי על מציאות הקדושה. כשיהודי סוחר ביושר, באמונה, מחלק מהצלחתו לעניים ומביא את הקב"ה אל הנקודות הנידחות ביותר בעולם. הוא משמש דוגמה לאנשים אחרים ומהווה מקור של השראה לחיים של משמעות. זאת חדירה של הקדושה לרשות הרבים.

סיפור: אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה האווירה בארץ מדוכדכת. העצב התפשט מעבר לים וחסיד עשיר בארצות הברית בשם דוד דייטש, נכנס לרבי מלובאוויטש ושאל מה ביכולתו לעשות? הרבי אמר כי בארץ צריכים פרנסה וצריך למצוא דרכים איך להקים מפעלים חזקים כאן. דייטש הקשיב בתשומת לב וביקש מילדיו לקחת את המשימה, חתנו הצעיר, ר' מאיר זיילר, נטל על עצמו את בקשת הרבי ועלה לקריית מלאכי. הוא הקים מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס שמעניק עבודה למאות משפחות.

הייצור הלך וגדל וזיילר רצה להרחיב את מעגל ההזמנות מחוץ לארץ. הוא החל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה, אבל אז נתקל בבעיה: התערוכות התקיימו בימים רביעי עד ראשון – ובאמצע חלה השבת. היה עליו לסגור את המפעל ליממה יקרה בעיצומה של התערוכה, אבל הוא לא התלבט ושעתיים לפני שבת, היה תולה שלט על הבודק'ע כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.

פעם ביקר אצל מזכירו של הרבי, הרב חודקוב, וסיפר על הפתרון שמצא לבעיית השבת. אחרי זמן קצר קרא לו המזכיר ואמר כי הרבי אמר שהפתרון צריך להיות שונה: "את השלט על השבת, לא צריך לתלות שעתיים לפני שבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה". על פניו הייתה זו דאגה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה שלט סמוך לשבת, החנות כבר סגורה וזיילר עלול לפספס אותו. אך כשהוא רואה זאת יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני כל המתחרים...

אך באופן מעמיק יותר, הרבי העביר מסר כביר: ה' לא שולח אדם לפריז או לרומא רק בשביל פרנסה. הוא יכול להעניק לו פרנסה בירושלים. ה' שולח יהודי לקצה העולם כדי להיות שֶלֶט חי על השבת. כדי שבכל מקום בו יהודי יראה אותך – ייזכר שיש בורא לעולם ולכן את השלט עליך לתלות כבר ביום רביעי.

וזאת הסכנה הגדולה שטמונה בעבודה: אנו כל כך עסוקים במלאכה עצמה, עד שהגולם קם על יוצרו. העבודה עלולה להפוך להיות עבודה זרה!. אנו שוכחים שלא באנו רק להתפרנס, אלא לייצג. לא באנו רק למלא את עצמנו, אלא בעיקר לסמל את מה שלמעלה מאתנו. הסכנה הגדולה שנתרכז חלילה ב'שק הלא נכון', שנעדיף את השק הקל יותר, הקורץ יותר, ונשכח את השק עם התינוק והאוכל.

ואז מגיעה השבת – ויהודי מתבטל ממלאכתו. הוא לא עושה שום דבר שמקדם אותו באופן אישי, ואדרבה, מאריך יותר בתפילה ובלימוד ובעבודת ה' ומתחדש במרץ נעורים של דבקות ואהבת ה'. השבת היא האות והסימן שמבדיל אותנו מכל העמים. היא רגע ההתעוררות ששולף אותנו ממרדף האגו ומזכיר לנו כי איננו עבדים של החומר, נועדנו לשלוט בחומר.

אנקדוטה: מישהו נתן נדבה לשיכור עני והמתין לראות מה יעשה עם הכסף. הלה קנה לחם ופרח. שאל האיש מה דחוף הפרח? ענה השיכור: לחם שיהיה ממה לחיות ופרח שיהיה עבור מה לחיות...

5. ליקוטי שיחות יא/97: הפרשה הראשונה אחרי מתן תורה היא חובת העבד העברי להשתחרר לחופשי אחרי 6 שנים ואם אינו רוצה להשתחרר לקראת השנה השביעית - רוצעים אוזנו במרצע לאות קלון. המסר בכך: יש הטרודים כ"כ בעסקיהם הגשמיים במשך ששת ימי החול, עד שהם 'עבדים לעבדים' – לרצונם הגשמי. וגם בבוא יום השביעי, יום השבת קודש, שבו צריכים לצאת לחופשי, לשבות ולנוח מכל ענייני החול אינם רוצים לצאת לחופשי ולשחרר עצמם מאהבתם ושעבודם לענייניהם הגשמיים וטרדות העולם. ועל זה באה ההוראה: הקב"ה ציווה 'כי לי בני ישראל עבדים'. עניינו של האדם הוא עבודת השי"ת, ומכיוון שכן הקב"ה נותן לו הכוח שגם בימי החול בעסקו בענייניו הגשמיים אינו משועבד להם, כי אם אדרבה משתמש בהם לצרכו האמתי, להיות עבד להקב"ה. וכשבא יום השבת מבדיל ומגביה עצמו לגמרי מענייני החול, ועסקו הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

לפי התפיסה הזו, אפשר להבין את שתי השאלות שהבאנו לעיל: א. למה התורה אסרה יצירה ולא עבודה? שכן היצירה היא זו שמעצימה את תחושת הישות וממלאת בהרגשה של "אני", משא"כ העמל כשלעצמו, שאינו יותר מהוצאת כוח פיזית.

ב. למה הקב"ה עצמו שבת בשבת והרי לא התעייף במלאכת הבריאה? שכן העשייה של ימי השבוע היא כלי לתכלית עמוקה יותר. היעד אינו בבריאה עצמה, אלא בהתקדשות שלה, בהתעלות לשורשה ומקורה. ולכן ביום השביעי, הקב"ה מתעלה אל תוך עצמו כביכול ומאיר בעולם את היוצר שמאחורי היצירה, ומכאן הכוח לכולנו להתרומם ביום השבת מעל ההתרכזות בחומר.

 

בהתאם לאותו יסוד, ביאר פעם הרבי נקודה נפלאה (ליקוטי שיחות א/ויצא): פרשת ויצא מספרת על הפועל היהודי הראשון, יעקב אבינו, שעוזב את הארץ כדי לעבוד כשכיר בביתו של לבן. בדרך לחוץ לארץ הוא עוצר בבית א-ל ונרדם וחולם חלום. אבל לפני זה מספרת התורה: "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא". בטרם ששכב לישון, אסף כמה אבנים והניחן סביב ראשו ורק אחר כך שכב לישון. רש"י מחפש הסבר למה עשה זאת? הוא מסביר כי יעקב חשש מפני חיות רעות שיפגעו בו בחשכת הליל ולכן אסף אבנים והניחן סביב ראשו כדי להגן מפני התקפת בעלי החיים.

וזה כמובן דורש ביאור: מה יועילו אבנים סביב ראשו? הרי בעל החיים יכול באותה מידה לנשוך לו את הרגל ואז לא יוכל להמשיך לצעוד? או חמור מכך, לפגוע בלב ואז ימות ח"ו? ובקיצור, ממה נפשך: אם הוא חושש מבעלי חיים, עליו להקיף את כל גופו באבנים, ואם אינו חושש אלא בוטח בשלווה באלוקים, למה כן הקיף את הראש?

הרבי עונה יסוד נפלא: יעקב לא חשש מהחיות רעות בחוץ, הוא חשש מהחיות שבפנים. בפעם הראשונה עוזב יהודי את הארץ כדי להתמסר לעבודה, ויעקב חשש שהעבודה תשתלט עליו. שהוא יהפוך להיות עבד לעבודה במקום זה שנהנה ומשתכר ממנה. לכן הוא מכסה את הראש כדי להזכיר לעצמו, שה"ראש" המנוע הפנימי צריך להישאר מעל זה. יש ביהודי שכבות על שכבות של עומק נפשי שהם גדולים הרבה יותר מהעבודה – והוא צריך להישאר מעליה.

כך לשון הפסוק: "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך". אם יהודי עובד רק עם ה"כפים", אבל במהותו ועצמותו הוא זוכר שהכול חלק משליחותו כלפי שמים – אז אשריך וטוב לך.

 

מה כל זה אומר בתכל'ס? שצריך לקחת יותר ברצינות את השבת. א. מבחינת המשפחה, לבוא מוכן וערני יותר לסעודת השבת. להבין שכאן טמון העתיד החינוכי של הילדים. ראוי לשבת כבר ביום חמישי ולחשוב על רעיון/סיפור/אפילו בדיחה יהודית שיהיה אפשר לרכז סביבה את המשפחה.

ב. ביחס לכל אדם לעצמו, ראוי להחזיר לשבת את הזוהר הרוחני שלה. להתנתק מכל ענייני החול ולהקדיש זמן לתפילה לבבית עם לחלוחית פנימית, ללימוד ולהעמקה[4].

ספר השיחות תש"א/53: פעם היה בעל בית חסידי במצב שונה לגמרי בשבת: הנחת רוח, השלווה, לא מיהרו. לפני התפלה שמעו מאמר חסידות, אחר כך שמעו קדושה וברכו, התפללו כל אחד לפי ערכו, אבל לא מיהרו לרוץ הביתה אל הקוגל ... היום – השבת איננה חול אבל איפה 'קידוש השבת'?

 


 



[1] סיפור: אחד הספרים ההלכתיים החשובים בדורנו הוא "שמירת שבת כהלכתה". מאחורי כתיבת הספר עומד סיפור מפעים: ד"ר אהרן נויבירט היה רב בברלין לפני המלחמה. כשהנאצים עלו לשלטון ורוחות הסכנה החלו לנשב בעוצמה, הוא קיבל ממלכת הולנד אישור מגורים לבני משפחתו והם ברחו לאמסטרדם. אולם גם הולנד נכבשה בידי הנאצים ויהודי המדינה הובלו לסלקציות ולכבשנים.

משפחת נויבירט נמלטה לתוך עליית גג נטושה ובמשך שלוש שנים לא יצאו ממנה או ניגשו לחלון. זאת הייתה סכנת נפשות שהשכנים ההולנדים ילשינו עליהם לנאצים. באחת השבתות חלה אבי המשפחה ונזקק לתרופה. ילדיו יצרו קשר עם המחתרת ההולנדית והם הבריחו לו את התרופה לתוך עליית הגג. האבא טעם את התרופה, אך היא הייתה מרה מאוד והוא לא רצה לקלקל את שמחת השבת. הוא אמר שכבוד השבת עדיף וייטול אותה מחר. למחרת התברר שאירעה טעות חמורה והסם הזה לא היה תרופה כי אם רעל עכברים ואם היה בולע אותו היה מת בייסורים קשים... אחרי תלאות רבות הם עלו לארץ עם אניות המעפילים וכאות תודה לה', הבן, יהושע נויבירט, הקדיש את חייו כדי לכתוב את הספר "שמירת שבת כהלכתה".

[2] בדיחה: ראש עיר בארץ רצה לבנות גשר וביקש הצעת מחיר מכמה קבלנים. קבלן ערבי הגיש הצעה של מיליון דולר. "שליש חומר, שליש עבודה והשאר רווח". קבלן סיני הגיש הצעה יותר יקרה: מיליון וחצי דולר, והסביר שהם משתמשים בחומרים יותר עמידים והחלוקה היא שוב "שליש חומר, שליש עבודה והשאר רווח".

אחריהם הגיע קבלן יהודי והגיש הצעה כפולה: 3 מיליון דולר. "איך הגעת לזה? אתה הכי יקר". – "פשוט, אמר הקבלן לראש העיר: מיליון לקבלן הערבי שיעשה את העבודה, מיליון בשבילי ומיליון בשבילך כדי שתבחר בהצעה שלי"... הקבלן היהודי זכה במכרז.

[3] הסבר רווח: גישה מפורסמת רואה בשבת סוג של "בטלה יוצרת". הטובה של המלאכה היא שהאדם יפרוש ממנה ליום אחד ויחזור וייכנס אליה שוב אחרי מנוחה ובראש נקי. ביטוי ידוע אומר ש'הרעיונות הכי טובים באים כשלא חושבים על כלום'. יש לכך רמז במדרש (שמות רבה א,כא) שאומר שמשה רבנו שכנע את פרעה לתת לבני ישראל יום חופש מעבודת הפרך בשבת, כין ש"מי שיש לו עבד ואינו נח יום אחד בשבוע - הוא מת".

ואולם חשוב לחדד שזה רובד נמוך של השביתה. זה רעיון המנוחה של הגוי, כך משכנעים את פרעה לתת מנוחה, ואולם אין ספק שרעיון המנוחה היהודי הוא עמוק יותר. כך מוכח מהעובדה ששביתה כזו – שהיא בעצם עבור המלאכה – מותרת גם לגוי, כמובא לעיל בפנים מהחתם סופר. ולאידך הרי גוי ששבת כמו יהודי חייב מיתה – ומשמע שהשבת של היהודי היא עמוקה הרבה יותר ונועדה לשם המנוחה עצמה.

[4] מספרים על הרב ששאל את היהודי מדוע אינו בא לשיעור בשבת? אמר היהודי: כתוב שהמילה "שבת" היא ראשי תיבות "שינה בשבת תענוג". אמר הרב: מנין לך? אולי ראשי התיבות הן "שינון בשבת תענוג"...


 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל... ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש (לה,א-ב)

 

 

 

 

     מובא בילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז תח: "ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, אסור והתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני".

 

     ה"חתם סופר" מביא את דברי המדרש, שבשעה שהחכם יושב ודורש, והעם שומעים, מוחל הקב"ה עוונותיהם של ישראל. ומדקדק ה"חתם סופר", כיצד יתכן שמחמת מצווה כה קלה של שמיעת דרשה בבית הכנסת מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם של ישראל?! עוד דקדק ה"חתם סופר" בלשון המדרש 'והעם שומעים', וכי יתכן שהחכם ידרוש והעם לא ישמעו?

 

 

 

     ובאר: המדרש מדבר כאן על פשוטי העם, בליל שבת קוראים הם את כל המודעות בלוח, ובין המודעות הם מבחינים במודעה: '...בשעה פלונית ידרוש חכם פלוני בהלכה ובאגדה'. כעת עושים הם חשבון: מהאגדה ודאי נהנה, אך מה לעשות, לפני האגדה יש קצת הלכה... נו, ניחא, נשב קצת, נשמע איך שזה אומר כך וזה אומר כך, אחר כך ודאי נהנה מהאגדה. על כך שהם יושבים ושומעים בסבלנות את דברי החכם, למרות חסר הבנתם בהם, ודאי מגיעה להם מחילת עוונות. לכן, ודאי חשוב מאד שלא נעביר חלילה את השבת בין כר וכסת, אלא נלך לבית הכנסת ונשמע את הדרשן, אפילו אם לא נבין, מחילת עוונות ודאי יש כאן.

 

     ומוסיף על כך ה'תפוחי חיים': 'ויקהל' הם ראשי תבות - 'וביום השביעי יהיה לכם קדש', מדוע? מפני שעל ידי ה'ויקהל' – על ידי שבאים אנשים לשמוע את הדרשה, 'יהיה לכם קדש' – על ידי כך הופכת השבת ל'קדש''

 

 

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" (לה, א(

 

 

 

רבי קופל רייך מבודפשט היה אומר: יהודים רגילים לשמוע את דרשתו של הרב, ולאחר מכן להעיר הערות ולהתווכח ביניהם האם יפה דרש או לא, אם צדק בדבריו, אם הדברים אינם נכונים. אך, לעולם לא יעלה על דעתם של יהודים "בעלי בתים" שגם צריך לקיים את דברי המוסר של הרב. לכן נאמר אצל משה רבנו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" – לעשות אותם, ולא רק לשמוע.

 

 

 

''ששת ימים תעשה מלאכה" (לה ב)

 

 

 

 היא שמלאכה נעשית מאליה."תעשה"       המשמעות של המילה

 

 

 

     ולכאורה אין הדבר כן הלא אנו עמלים קשה בכל השבוע לפרנסת ביתנו? כיצד אומרת התורה: "ששת ימים תעשה'' מלאכה" – מאליה! ?

 

 

 

      בכל ערב שבת אנו אומרים לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה (פיוט לכה דודי)

 

 

 

             למה הדבר דומה: ליציאת הנשמה מהגוף - כשהאדם מת נשמתו יוצאת והגוף מתפורר ונרקב... זאת אומרת שהנשמה מחייה את הגוף. לולא הנשמה אין קיום לגוף.

 

 

 

     והנמשל:  השבת היא "מקור הברכה" - היא מחייה את הכסף שהשגנו במהלך השבוע בזיעת אפנו...

 

 

 

     הראיה: עשרות אנשים עובדים 24/7 ובמהלך השבוע מנסים לעשות שעות נוספות ולוקחים שתי משמרות בשבת על מנת להכפיל את שכרם. אך דא עקא מתברר שאינם סוגרים את החודש... הייתכן !?

 

 

 

כיצד יהודי פשוט ששומר שבת ומתפרנס בשכר מינימום מסתדר, ואילו הם, שמוסרים את נפשם בעבודה אינם מצליחים להשיג את מבוקשם ! ?

 

 

 

התשובה פשוטה:

 

     השבת היא מקור הברכה היא המחיה ושומרת על הכסף שעבדנו עליו במהלך השבוע - נותנת בו ברכה.

 

 

 

     שורש של המילה ברכה הוא ב.כ.ר אלו האותיות היחידות בא'-ב' שהן כפולות מקודמיהן (ב' היא פי שניים מהאות א'. כ' כפולה מהאות י'. והאות ר' כפולה מהאות... ק' הנמצאת לפניה) לומר לך שאפילו שתרוויח מעט - תהנה כפליים... כי שמירת השבת תכפיל את ההנאה ממה שתקבל במהלך השבוע...

 

 

 

אם כך יוצא

 

 

 

  ש-"ששת ימים תעשה מלאכה" אומרת התורה שהמלאכה נעשית מאליה - כי השבת מברכת אותה...

 

 

 

כל העושה בו מלאכה יומת (לה,ב)    (הרב בנימין אסולין)

 

 

 

     בעיר ברעזאן, עירו של הגאון רבי שלמה שבדרון, המהרש"ם, נפרצו חומות השבת. הדבר אירע על ידי ספרים שפתחו את מספרותיהם גם בעיצומו של יום השבת וזאת כדי לספק את רצונם של גויי העיר להסתפר דווקא ביום זה.

 

     הזמין המהרש"ם אל ביתו את כל הספרים פורצי הגדר ודיבר על ליבם שייאותו לסגור את חנויותיהם ביום השבת, ואף דרש מהם לחתום בכתב ידם על שטר התחייבות שאכן כך יעשו. הסכימו הספרים לדרישתו של הרב אולם בתנאי שכולם כאחד יחתמו על השטר, שהרי אחרת, אם ייסגרו כולם את חנויותיהם ואחדים יפתחו, הרי שאותם יחידים יזכו בכל הלקוחות. לבסוף הסכימו כולם לחתום חוץ מאחד שנותר עומד במריו.

 

     דע לך – נזף בו המהרש"ם – הרבה דרכים למקום, ואם לא תאות להפסיק בחילול השבת לבסוף תיאלץ לסגור את חנותך גם בימות החול!... אדם זה היה קשה עורף ולא האזין לדברי הרב. מחמת סירובו לחתום - לא חתם איש. כאשר יצאו הנאספים מביתו של הרב ועברו מרחק מה, התמוטט לפתע עץ גדול היישר על אותו מרדן מחלל שבת... כאשר ראו כולם כי כן מיהרו ושבו אל ביתו של הרב, שם חתמו על השטר המחייב אותם לשמור שבת.

 

 

 

"שבת שבתון לה'... " (לה, ב(  (שיח אבות(

 

 

 

     הר"ת של שבת: שינה (שינון) – בשבת– תענוג. ומספרים על הצדיק ר' נטע מאווריטש שלא היה ישן כלל בשבת, ובליל שבת היה לומד כל הכ"ד פרקים של מסכת שבת כשהוא עומד על רגליו. הוא היה אומר: הקיסר נפוליאון לא היה יושן שלושה ימים ברצף מעת שהוכתר לקיסר, לאמו הישישה שהפצירה בו לישון מעט, אמר: בשעה שאני ישן איני קיסר, וחבל להחמיץ בשינה את המלוכה לזמן מה. לאחמ"כ התרגל לא לישון אף פעם בשעות היום. והרי שבת היא מלכתא, לכן לא רצה לישון בשבת.

 

 

 

בואו חשבון (גד שכטמן)

 

 

 

 

     באחת ממדינות אפריקה הגיעו הורים לחידון פומבי של ילדיהם בחשבון. והשאלה הראשונה הייתה כמה זה 7+2?

 

     כל הילדים צעקו במקהלה: 10.

 

     ההורים: ”תנו להם עוד צ‘אנס, תנו להם עוד צ‘אנס...“.

 

     שוב נשאלה השאלה: כמה זה 6+3? והילדים ניחשו: 8.

 

     ההורים: ”תנו להם עוד צ‘אנס, תנו להם עוד צ‘אנס...“.

 

     ”ניסיון אחרון“, הכריז המורה המנחה, ”כמה זה 4+5?“. והילדים עונים יחד: 9.

 

     וההורים צועקים: ”תנו להם עוד צ‘אנס, תנו להם עוד צ‘אנס...“.

 

     ***

 

     פרשיות השבוע שלפנינו ויקהל-פקודי הינן בעצם סיכום כולל של מלאכת המשכן. המעניין הוא שלאורכן של שתי הפרשיות חוזרת התורה בפרטי פרטים על נתונים שנכתבו בפרשיות תרומה-תצווה באריכות רבה וכעת ניתן לסכמם בהרבה פחות מילים, וזאת למרות שאין בתורה אות אחת מיותרת. לדעת מפרשים רבים רצתה התורה להטמיע בנו את העובדה שעשייה ללא חשבון וסיכום מדוקדק - אינה עשייה שלמה.

 

     זהו בעצם הבסיס והמקור לכל המושג ”חשבון נפש“ שעל כל יהודי לערוך בינו לבין בוראו. שכן השאלה היחידה שעליה יצטרך האדם לתת את מלוא חומרת הדין לעתיד לבוא תהיה: כמה התקדמת בעבודת ה‘ בעזרת הכלים שעמדו לרשותך. שהרי לכל יהודי ניתנו כשרונות ומעלות באופן המיוחד רק לו, אם יערוך את חשבון נפשו כיאות יוכל לדעת כמה ניצל מכוחותיו כהוגן.

 

     מסופר שנכדו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין - המכונה ’החפץ חיים‘ - פנה אליו בשאלה: ”סבא, בן כמה אתה?“. חייך החפץ חיים ואמר לו: ”אענה לך על שאלה זו בהמשך“. לאחר כמה דקות קורא לו הסבא ומושיט לו מעטפה: ”זה מתנה מסבא“. הנכד המנומס אמר תודה והתכונן לצאת.

 

      ”אינך מתכונן לספור כמה כסף קיבלת?“, שאל החפץ חיים את נכדו. ”סבא, אותי לימדו שמתנה לא סופרים“. חייך החפץ חיים ושיבחו: ”תשובה נכונה. אכן, מה שמקבלים במתנה לא סופרים. וכיון שחייו של האדם עלי אדמות הינם מתנה משמים - מה לו כי יספרם?“.

 

     נכדו של החפץ חיים קיבל תשובה לשאלתו, אבל אנחנו נותרנו עם קושיה. וכי אצל החפץ חיים אין מושג של ”חשבון הנפש“? אדם אינו צריך לפקח על שנות חייו לבל יתבזבזו לשווא?

 

     נחלק את חיי האדם לשני מישורים בהכללה גסה - ימים ושנים. אדם אשר מנצל כל יום בחייו להתקדם בעבודת ה‘ וברוחניות, בתיקון מידותיו ובעזרה לסובב, הרי שבכלל מאתיים מנה ומתוך הסיכום של כל יום תבוא ההתקדמות לידי ביטוי גם בסיכום השנתי.

 

     אולם אדם שבסוף כל שנה יעשה מאזן כללי ולא חשבון פרטי בסופו של כל יום, ייתכן מאוד שהתקדמותו המזערית מרשימה אך ורק משום הזמן הרב שעבר מהחשבון הקודם, אבל בעצם אם נחלק את ההתקדמות של השנה האחרונה לימים - רוב הזמן עבר בבטלה אחת גדולה...

 

     האגדה מספרת על אותו אדם שנקלע לבית הקברות של עיר גדולה, ולהפתעתו הרבה גילה שגילם של הנפטרים בעיר הוא תמוה ביותר. על אחת המצבות נכתב: ”פ“נ... שנפטר בן שלוש שנים, הותיר אחריו זרע ברך ה‘“, ואילו על מצבה סמוכה היה גילו של הנפטר כבן שנה ורבע, ומספר צאצאיו - לפי המצבה - נשק בשעת פטירתו למאה...

 

     רץ מיודענו לרב העיר ושאל אותו: ”רבנו, כלום מגיפה פרצה בעיר? מדוע נפטרו אנשים אלו בגיל כה צעיר?! ואיך תיתכן העובדה שילדו בגיל כה פעוט?“. ענה לו הרב: ”אצלנו בעיר לא כותבים את מספר שנות חייו של הנפטר בפועל, אלא רק את מספר הימים שניצל להתעלות בעבודת ה‘ ואותן צירפנו לשנים“.

 

     ***

 

     מובן מאליו שהיחיד שיוכל לדעת את התקדמותו האמיתית של כל נברא בעבודה המוטלת עליו - הוא בורא העולם חוקר לב וכליות. אך זאת למדנו מפי חז“ל בהזדמנויות שונות: ”יודע צדיק נפש בהמתו“, ו“לב יודע מרת נפשו“.

 

     אם נאמץ לעצמנו דרך זו של ”חשבון הנפש“ בצורה יומיומית, ואפילו אם כשלב התחלתי נבחר לעשות זאת רק במצווה אחת או יחסית למידה אחת שעלינו לתקן - הרי שנוכל להתקדם מעלה מעלה בשלבי הסולם הרוחני, ובעיקר נדע היכן אנו עומדים ומה עדיין לא כבשנו. רוב הסיכויים שבכך נחסוך מעצמנו את הצורך לבקש לאחר מאה ועשרים שנות חיים - צ‘אנס נוסף...

 

 

 

 

הקוף, התור והשבת (גד שכטמן)

 

 

 

 

     למה התור הזה לא זז? מה מונע מהאדישים שבהתחלה להתקדם?  רטנו אנשים שעמדו בסוף התור הארוך. ברוסיה שלפני נפילת מסך הברזל תורים ארוכים היו עניין שבשגרה, על כל דבר פעוט הוצרכו אנשים להמתין לתורם, והתורים הללו היו בהחלט לא קצרים. הלצה רווחה בזמנו, שאחד האנשים התכופף בכדי לקשור את שרוך נעלו, מאחוריו נעמד אדם שחשב שכאן יש תור לחלוקה כלשהי, וכך נוצרה הסיטואציה בה פתחנו. לאחר דקות ארוכות של תסיסה בסוף התור, החליט אדם מעשי להתקדם לראש התור ולשאול למה מחכים (בישראל שואלים: מה מחלקים...)? העומד בראש התור משך בכתפיו: “עמדתי לרגע ולפתע נהיה תור”. “אז מדוע אינך הולך?” תמה השואל, והראשון תמה על עצם השאלה: “ללכת? עד שנהייתי ראשון בתור?!”...

 

                                                                                     *********

 

     שבת. אחת המצוות העיקריות והבסיסיות ביותר בתורתנו, שחז”ל הפליגו רבות במעלת השומר אותה. מיד עם תחילת הפרשה מלמדת התורה “ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת-שבתון לה’”. התורה אינה כותבת כאן ששבת הוא יום קדוש, אלא “יהיה לכם קודש”.

 

     במה מתבטאת קדושה זו?

     עוד צריכים להבין: ל”ט מלאכות חולין נאסרו בעשייה בשבת, שלושים ותשע פעולות יסוד המכילות בתוכן את הבסיס לקיום האדם בעולם, ביניהן: חרישה, זריעה, אריגה, אפייה, בנייה וסתירה ועוד. מדוע בעצם צריכים אנו לשבות מעשייה פעלתנית? מה רע בבישול ארוחה טובה ביום השבת, או הזדמנות מצוינת לבנות פרגולה בחצר?

 

     יודעים מה? לשלוח הודעת טקסט. מה הבעיה?... אי שם ביערות, נמצא קוף קטן המהווה אתגר לציידים. קוף זה, זריז ומהיר משאר הקופים, קשה ללכוד אותו בציד רגיל כשאר החיות, אך דווקא בשל נדירותו הוא מבוקש מאוד. והנה, גילו הציידים דבר מעניין מאוד, קוף זה מוכן לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, בכדי לאכול מנת אורז מבושל... לא ברור כיצד טעם הקופיף אורז לראשונה (אלא אם כן יתברר שהוא נולד בפרס...), אך עובדה זו עמדה לצידם של החפצים בו. מכאן והלאה הם החלו לחשוב כיצד לרתום נתון זה לטובתם והתברר להם דבר נוסף מדהים: הם הכינו אורז חם מדיף ריח מגרה, הכניסוהו בכלי שאותו קיבעו לאדמה, למעלה פתחו בו חור צר במיוחד, המתוכנן בצורה כזו שרק כף ידו של הקופיף תוכל להיכנס, ואך ורק במצב שהיא פתוחה. הניחו הציידים את מוקש האורז בסביבת גידולו של הקוף והמתינו.

 

 

     העבודה - משחררת או כובלת? הקוף שהריח את המאכל האהוב עליו ביותר לא המתין שנייה נוספת, דילג וקיפץ ותוך שניות הגיע למתקן המיוחד. את כף ידו תחב לתוך החור שגילה, קפץ את כף ידו כשבתוכה אורז חם מלוא החופן, וניסה להוציא את היד. אבל אז גילה שהדבר בלתי אפשרי... היד הקפוצה כבר לא יכלה לצאת מהחור הצר.

 

     הציידים התקרבו מאחור בלאט, פחדו שמא הקוף יברח מידם, אבל הקוף לא חשב לרגע להתייאש ולעזוב. עד שהוא הגיע לאורז?!... משך את ידו בכח, ניסה לנתק את המתקן או לכל הפחות את המכסה, ומאומה לא עזר. הציידים במרחק נגיעה ממנו, והקוף מיילל נואשות, אבל את האורז אינו עוזב! וכך, כשכף ידו הקמוצה מלאה בתענוג החביב עליו, נלכד הקוף כשתאוותו בידו ואינו נהנה ממנה מאומה.

 

     שבת קודש “לנו”?

 

 

 

     שמירת שבת, מבארים חז”ל, נועדה למטרה אחת ויחידה: להעניק מנוחה מושלמת לנשמתנו מטרדות החולין וחיי היום יום. משום כך, כלל פעולות החולין שמבטאות את היצירה, העשייה, המרוץ אחר ההספקים וניצול הזמן, כל אלו פוגעים ביכולת לחוש מנוחה אמיתית מטרדות הזמן ושחרור איכותי מכבלי העבודה ל 24- שעות בכדי לצבור כוחות נפש להמשך החיים. אשר על כן, אסרה התורה כל פעולה ומלאכה שתפקידם ליצור ולעשות דבר חדש, משום שעשייה כזו שיש בה משום חיבור לעשייה של כל ימות החול, מונעת מהאדם את מנוחת הנפש והשלווה לה הוא זקוק לצורך אגירת כח נפשי. קידוש יום השבת נועד אפוא עבורנו.

 

                                                                                      ***

     קודש היא “לכם” שבת המלכה.

 

     אדם היכול לשלוט על עצמו ולא להיות משועבד לעסקי החולין, מרוויח שלא יהיה מצב הכובל אותו להרגלים המזיקים לו, אך אינו יכול לעוזבם. כמו הקוף שאוחז באורז ומסרב לעזוב.

עשיית מלאכה בשבת בטענה שבכך מנצלים זמן ‘מיותר’, כמוה כעומד ראשון בתור ארוך בו אין מחלקים מאומה...

 

 

 

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות; ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי (לה,א) (ר' רפאל מהמבורג)

 

 

 

 

    יש לעיין, הרי רוב מצוות השבת הן מצוות לא תעשה, ואם כן מדוע התורה אומרת "אשר צווה ה' לעשות"? לכאורה התורה הייתה צריכה לכתוב "אשר צוה ה' לא לעשות", או בדומה לזה?

 

     עוד יש לעיין מדוע התורה מצווה ש"ששת ימים תעשה מלאכה", וכי חייבים לעבוד בכל ששת ימי השבוע כדי לקיים את מצוות השבת? (ועיין רש"י על אתר מה שתירץ).

 

     ונראה לתרץ לפי הגמרא בקידושין לט:, שם נאמר שאם ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצווה. מפרשת שם הגמרא שהכוונה היא שאם בא לפניו דבר עבירה והתגבר על יצרו ולא עשה אותה, אזי נותנין לו שכר כאילו עשה מצווה. על דרך זו אומרת הגמרא במסכת יומא (פו:) שהדרך לדעת אם החוטא חזר בתשובה שלימה היא שאם הגיעה לפניו אפשרות לעבור את אותה העבירה ולא עבר עליה, אזי אנו רואים שחזר בתשובה. ודאי שכל האמור הוא דווקא כשהייתה לו תאווה לעבור והתגבר.

 

     על פי הנ"ל אפשר להסביר גם את הפסוק בפרשתנו. מי שעובד כל ימי השבוע ויש לו רצון להמשיך לעבוד גם ביום השביעי - בין אם הסיבה היא כלכלית ובין אם מסיבה אחרת, אזי כשהוא מתגבר על יצרו ולא עובד ביום השביעי נחשבת לו שביתה זו כמצווה בפני עצמה. לכן אמרת התורה "אשר צוה ה' לעשות" - ששביתת בעלי מלאכה בשבת היא העשייה הרוחנית הגדולה ביותר. כמו כן, שביתה בשבת מקבלת את מלא עוצמתה כאשר היא נעשית ב"שב ואל תעשה" - הרי פשוט שאדם שאינו עמל במשך השבוע אין לו קושי להמשיך בכך גם בשבת, וזו כוונת התורה באמרה "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות"...

 

 

 

 

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' (לה,ב) (וקראת לשבת עונג)

 

     נוהג היה ה"חפץ חיים", בבואו בליל שבת לביתו מבית הכנסת בלוויית אורחים שהביא לסעודת שבת, לא היה מזמר פזמון "שלום עליכם מלאכי השרת", אלא היה מקדש מיד ואת הפזמון היה מזמר בתוך הסעודה.

 

     פעם אחת התארח בבית ה"חפץ חיים" הגאון הצדיק רבי יהודה ליב חסמן, רבה של העיר שטוצין, ולימים משגיח בישיבת "כנסת ישראל" בחברון ובירושלים.

 

     כאשר ראה האורח את מנהגו זה של ה"חפץ חיים" תמה לפשר הדבר ושאל: יאמר לנו רבנו, והרי שני מלאכים מלווים אותנו כעת, האם אין זה ראוי שנאמר להם "שלום עליכם"?

 

     אכן – נענה השיב ה"חפץ חיים" – אלא שנצטווינו במצוות הכנסת אורחים, האורח מן הסתם רעב הוא וקשה לו להמתין עד שאסיים את זמירותיי, ואילו המלאכים אינם זקוקים לאכילה ואינם סובלים צער רעב, יכולים הם אפוא להמתין עד שהאורח ישיב את ליבו...

 

 

 

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיֹּום הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ (לה,ב) (יוסף לקח)

 

     שואל רבנו יעקב מדובנא בספרו אהל יעקב מדוע הפליג הקב"ה דווקא במצוות השבת לקראה "קודש", מה שלא מצינו בשאר מצוות התורה?

 

     והביאור לזה, כי התורה באה למלאות חסרונו של האדם. אם ירא שמים הוא, ובכל ימות השבוע עוסק הוא בפרנסתו, אך אין לו זמן פנוי לשבת ולהגות בתורה. לזה באה השבת, ואז זמנו פנוי להגות בתורה באין מפריע. וכן האדם ההמוני, אשר בימות השבוע עוסק הוא בענייניו, ואין לו פנאי לטייל ולאכול ולנוח כדבעי, בשבילו השבת הוא זמן איכות בו יוכל למלאות כריסו במעדנים, לטייל ולנוח. אמרו על כך בדרך מליצה, כי כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטווינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לבטלו...

 

     ומצינו במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חדשי ומועדי"? והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!

 

     ובזה גם יש לבאר, מה שאמרו חז"ל (ביצה טו:) כי אומר הקב"ה "בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו...

 

     והמתיק זאת רבנו במשל נאה. גביר אחד עזב את משפחתו ואת עירו, והלך לדור בארץ רחוקה. לאחר שנים וימים, כאשר מצפה הוא מידי יום ביומו לדעת את שלום בני משפחתו וידידיו ומכריו, נקלע לאותו מקום הלך עני אשר מקום מוצאו היה עיירתו של אותו גביר. שמחתו של הגביר למראה ההלך לא ידעה גבולות, ומיד יצא הוא לקראתו וקיבלו במאור פנים והכניסו לביתו. וביקש ממנו שיספר לו מעט ממשפחתו ומכריו. אמר לו העני, כעת ממהר אנכי לפרנסתי, כי זקוק אני לקבץ נדבות ואין עיתותי בידי לשבת ולשוחח אתך. אמר לו הגביר; וכמה מקבץ אתה ליום? נקבה שכרך עלי, ואשלם לך. ובלבד שתשב ותספר לי מהנעשה ונשמע שם. אמר לו העני, אשמח לקבל את הצעתך, אך קודם שאפתח את פי אבקש ממך כי תיתן לי משהו למאכל, משום שכבר ימים שלא בא לפי מאכל ראוי לשמו. נענה הגביר גם לזאת ברצון, והביא לו ממיטב המאכלים והמשקאות. לאחר שאכל ושבע ודשן, הבחין הגביר כי העני הלז הניח ראשו על גבי השולחן, והכין עצמו לנום מעט. או אז לא יכול הגביר לכלוא את זעמו, והחל מזדעק, הוי נבל! וכי בשביל זה שילמתי לך, והאכלתי והשקיתי אותך? ומה זה העזת להירדם אחר כל מה שנתתי לך?.. כך הקב"ה, נותן הוא לאדם, ממון להוצאות השבת, ואף מצווה להתענג במאכלים מיוחדים לכבודה של המלכה. אך כל זאת בתנאי שיפנה מעיתותיו לעסוק בדברי תורה. אך אם האדם אחר כל זאת מניח ראשו על הכר, ושוכח מהתחייבויותיו, אומר ע"כ הקב"ה חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ה"י.

 

     לכן ציוה האל, כי שבתון שבת קודש, יהא קדוש הוא לה', ואז ישמח הוא עמנו בעסקינו בדברי תורתו הקדושה. יזכנו ה'.

 

 

 

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' (לה,ב) (וקראת לשבת עונג)

 

     בתלמוד ירושלמי (מסכת שבת פרק ט"ו) מובאים דבריו של רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא, שאמר: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה!

 

     ובמשנה ברורה (סימן ר"צ ס"ק ז') הרחיב וביאר שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה מפני שבכל ימות החול טרודים האנשים במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בה כראוי, לפיכך – כותב ה"משנה ברורה" – אסור לאדם לפנות עצמו מדברי תורה ולקבוע סעודתו בשעה שדורשים בבית המדרש דברי תורה ברבים, אלא יקדים את סעודתו או יאחר אותה. ומכאן – מסיים ה"משנה ברורה, את דבריו – תוכחה לאותם אנשים שמטיילים בעת ההיא בשוקים וברחובות... כי אפילו סעודת שבת שהיא מצווה אסורה אז מפני ביטול תורה, וכל שכן שאסור לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה!

 

     משל נפלא על כך אמר החכם רבי שלמה ששון:

 

     סבל אחד היה עמל קשה מאד לפרנסתו. בסופו של יום היה שב אל ביתו תשוש, עייף ויגע. יום אחד בהיותו בדרכו לשוב אל ביתו ראה התקהלות גדולה בפתחו של אולם מרכזי שבעיר. מה הדבר? התעניין הסבל – מפני מה נדחקים כאן אנשים כה רבים? מרצה ידוע הגיע לעיר – ענה לו אחד האנשים – פיו מפיק מרגליות והכול משחרים לשמוע את מוצא פיו. כדאי מאוד גם לך להיכנס לשמוע את דבריו – ממש נופת צופים!

 

     עמד הסבל בתור וכאשר הגיע תורו נכנס לאולם ותפס את מקומו בכיסא מרופד ונוח. כעבור דקות מספר עלה המרצה אל הבמה והחל לרתק את שומעיו בהרצאתו. הסבל, שעייף היה מעמל יומו לא יכול להחזיק מעמד ועד מהרה נעצמו שמורות עיניו ושקע בשינה עמוקה... קול מחיאות כפיים סוערות עוררו אותו משנתו. היה נפלא – אמר לו שכנו שישב כיסא לידו – האין זאת? נפלא... – מלמל האיש הכיסא היה נוח וגם החימום פעל כיאות... האם לשם כך באת לכאן? – התפלא שכנו – רק כדי לשבת על כיסא ולהתחמם מעט?!...

 

     כן הוא גם הנמשל – אמר רבי שלמה – הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנה יקרה מבית גנזיו ושבת שמה, כדי שנוכל לעסוק בתורה ולהגיע ביום זה למעלות נשגבות. אדם שמכלה את יום השבת בשינה ובשיחה בטילה הרי הוא ממש כאותו סבל...

 

 

 

 

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה,ג) (וקראת לשבת עונג)

 

     בספר "תורי זהב" הביא פירוש לפסוק זה בדרך של מוסר: ביום השבת, יום המנוחה, אנשים אינם ממהרים לעבודתם והם מתכנסים בבתי הכנסת לתפילות ולשיעורים וכן יושבות המשפחות בצוותא חדא בסעודות השבת הנמשכות לעיתים זמן ארוך.

 

     בטבע העולם, כאשר בני אדם משתהים יחדיו, מיד מגיעים הם לשיחה בטילה, לשון הרע ורכילות, ועד מהרה פורצת בשל כך אש המחלוקת.

 

     משום כך מזהירה כאן התורה בדרך רמז: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", אל תבעירו את אש המחלוקת בשעה שאתם יושבים מכונסים יחד ביום השבת.

 

אל תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה,ג) (ניצוצות)

 

     תכונה רבה שררה אותו יום בסלוניקי שביוון. מושל חדש בא לעיר, ונציגות נכבדה של כל תושבי העיר קידמה את פניו. המושל הגיע רכוב על סוסו, ובלוויית כל הפמליה החל להתקדם לעבר ארמונו.

 

     הדרך לארמון עברה ליד הנמל. באותו יום היה הנמל שומם. שום פועל לא נראה בו. המושל היה מופתע: "האומנם שבתה כל העבודה לכבודי?". מלוויו נאלצו לאכזבו: הנמל שובת היום, משום שזהו יום השבת של היהודים, ופועלי הנמל ומנהליו רובם ככולם יהודים ואינם עובדים בשבת". הדברים הכעיסו את המושל. "לא יתכן להשבית את הנמל החשוב של סלוניקי ליום שלם, רק משום שאצל היהודים זהו יום שבת, אמר למלוויו והודיע: "אצלי יעבוד הנמל גם בשבת".

 

     ואכן, כעבור ימים אחדים הופיעה פקודת המושל, על כל עובדי הנמל להפעילו כרגיל ביום השבת, ואין רשות להשבית את הנמל אלא בימי המנוחה הלאומיים. גזירת המושל עוררה התמרמרות עזה בקרב היהודים. הם לא התכוונו כלל להיכנע לה. התסיסה הגיעה לאוזני המושל. הוא החליט לבקר בחלקה של העיר המאוכלס רובו ביהודים, כדי לעמוד מקרוב על הלכי – הרוח.

 

      בביקורו נפגש עם נציגי היהודים שמע את עמדתם. הם הודיעו לו כי שום כח שבעולם לא יכפה עליהם לחלל את יום שבת – קודש. המושל ראה שההתנגדות לגזירתו איתנה, אך סירב לחזור בו: "אם לא תעבדו בשבת, תפוטרו מעבודתכם", הזהיר המושל והמשיך בסיורו ברחובות העיר. פתאום ראה מחזה שמשך את תשומת – לבו: בקצה העיר השתרע שטח עצום, כולו מכוסה ערימות אפר. היה ברור שהתחוללה במקום דליקת ענק. השטח היה שומם, אולם במרכזו עמד בניין גדול ונאה ושביל סלול הוליך אליו. המושל ומלוויו פנו אל הבניין, ושמעו מתוכו קולות שירה ולימוד. בעודם עומדים, יצא אליהם יהודי זקן, בירכם לשלום ואמר: "אני השמש כאן. הנערים לומדים תורה נא לא להפריע. אתכבד לארחכם בביתי", והוא הצביע על בית קטן הסמוך לבית – הכנסת.

 

     "מי בנה את הבית הזה ומה היה כאן בשטח השרוף?", שאל המושל בפליאה.

 

     זהו, סיפור ארוך הוא, אבל לכבודכם אספרו בשלמותו", השיב הזקן.

 

     ''לפני שלושים שנה התגורר במקום הזה סוחר עצים גדול, סטפנוס שמו. הוא היה עשיר גדול, רב – השפעה ורב – כוח. על האדמה הזאת עמדה חווילתו המפוארת וכאן שכנו גם מחסני העצים. סטפנוס לא האמין בהשקעות בנכסים, אלא שמר את כל כספו במזומן במקום סתר באחד ממחסניו. על גופו מעולם לא נשא כסף. הרי הכול הכירו אותו. די היה שיבקש דבר – מה, ומיד הייתה הבקשה מתמלאת עד תומה. את הונו הרב ניצל כדי ליהנות ממנעמי העולם. יום שישי אחד הגיע לנמל אנייה טעונה עצים יקרים השווים הון עתק עבור סטפנוס. פועלי הנמל עמלו קשה כדי לפרוק את המטען, אולם מנהל הנמל הבהיר לסטפנוס כי לא יהיה ניתן לפרוק את המטען לפני השבת, וכי ייאלץ להשאירו בנמל עד אחר השבת. "ההודעה הכעיסה אותו. הוא פנה אל המנהל והזהירו לפרוק מיד את כל המטען, אפילו אם יצטרכו לעבוד לשם כך ביום השבת, ולא – ישלם על כך ביוקר. מבלי להמתין לתשובה עלה על מרכבתו ויצא לכפר – הנופש שבו היה אמור לבלות את סוף השבוע.

 

     בצהרי השבת הגיע אליו רץ מבוהל ובישר לו על אסון נורא. דליקה פרצה במחסני העצים וכילתה את הכל. ביתו, מחסניו וכל רכושו היו למאכולת אש. הוא מיהר לשוב אל המקום וממרחקים ראה את הלהבות העצומות המכלות את כל אשר צבר בימי חייו. האסון הנורא הטריף את דעתו. ועתה נשאר בעירום ובחוסר – כל.

 

     כאחוז אמוק נמלט מן המקום ורץ לאשר נשאוהו רגליו. לא היה עוד טעם לחייו והוא חיפש מקום שבו יוכל להתאבד. ימים אחדים התהלך בשדות ובכפרים. לא היה בו העוז ליטול את נפשו, וכך חזר יום אחד אל העיר. בשער העיר באו לקראתו כמה מפועלי הנמל. הם הכירוהו וקראו לעברו: "מנהל הנמל מחפש אחריך כבר כמה ימים. הוא רוצה שתיקח את מטען העצים האדיר שלך!" עיניו של סטפנוס אורו מתברר שלא התרושש לגמרי הוא רץ אל מנהל הנמל, וזה אמר לו: 'רואה אתה, בזכות השבת נשאר בידך כל המטען היקר. אילו הייתי שומע בקולך ופורק אותו בשבת, היה גם הוא עולה בלהבות'. זה הסיפור", סיים הזקן את דבריו.

 

     "והיכן הוא סטפנוס זה?", שאל המושל בסקרנות.

 

     "הו, סטפנוס איננו קיים עוד", חייך הזקן. "הוא החל להתעניין בדת היהודית, חיסל את עסקיו, התגייר ובנה על חורבות חווילתו בית כנסת ותלמוד – תורה. יש שקוראים לו אברהם ויש שמכנים אותו שבתי, כי בזכות השבת נולד מחדש הוא המיר את חיי ההוללות במשרת שמש בית – הכנסת".

 

     "אתה הוא סטפנוס", קרא המושל בהתרגשות. "אכן , אני", ענה הזקן בענווה.

 

     המושל היה נרגש. שקע בהרהורים, ולבסוף הניד בראשו ואמר לו יהי כן גזירתי מבוטלת. יוסיפו היהודים לשמור את יום השבת"...

 

     והנה סיפור שהתרחש בדורנו, איך שהשבת קודש שמרה משריפה רח"ל. סיפר הרה"ג רבי אברהם משה קצנלבוגן שליט"א, רבה של שכונת ניות בירושלים, והאחראי על העירוב בירושלים ופרבריה: "לאחר השריפה הגדולה שהתרחשה בשנת תשנ"ג, ביערות הרי ירושלים, כשאלפי עצים נשרפו בפרוזדור ירושלים בואכה מושב "שורש", הזעיקו אותנו בדחיפות ממושב "שורש" בכדי לבוא ולסדר את העירוב מחדש אחרי השריפה".

 

     "באנו לשם. בתחילה חשבתי שאברכים בני תורה, או לכל הפחות קבוצת אנשים דתיים ומסורתיים גרים שם באזור ולכן כל כך חשוב להם שהעירוב יהיה מסודר כהלכתו. אך להפתעתי הרבה, לא מצאתי במקום אנשים הקשורים לדת. מה אם כן, גרם לדחיפותם לעירוב בתחומם"?!

 

     "התברר, להפתעת כל התושבים, דבר שהוא ממש מדהים. כל המקומות שהיו מוקפים בעירוב בתוך המושב, לא נפגעו בשריפה הגדולה, ולא ניזוקו מהאש הגדולה שאכלה בתים שלמים כקש. תושבי המקום ראו בחוש, אמנם כ"סגולה" וכעין "שמירה" מבחינתם, את קיום העירוב כדת וכדין ביישובם, כדבר ששמר והגן על היישוב מפני האש ועל כן הם הזעיקו אותנו בדחיפות".

 

     "בעודי במקום, פגשתי שם אדם חילוני בעל נגריה בתחום המושב, והלה בהתרגשות רבה סיפר לי את הנס הפרטי שלו: עמדתי במרחק כמה קילומטרים, וראיתי את האש המתקדמת ודולקת במהירות לתחומי המושב. את כל מה שפגשה האש היא כילתה בזעמה, לא היה לי ספק שכל רכושי בנגריה היה למאכולת אש ולא יישאר לי כלום מה להציל. כל החברים והשכנים שסובבו אותי, לא יכלו לעזור לי במאומה, ולא נשאר בפיהם רק דברי ניחומים. לאחר כמה שעות, כשכבר כובתה האש, רצתי למקום כדי לראות מה נשאר מהנגרייה שלי, ושם ראיתי מחזה פלאים שלא ראיתי מימי: כאילו עמוד מגן, עמד ליד עמודי העירוב, ולא נתן לאש הגדולה להיכנס לתוך תחום העירוב, האש התפזרה לצדדים, ולכל רכושי הנמצא בתחומי העירוב, לא נגרם כל נזק".

 

     אמרתי להם, אומר הרב קצנלבויגן שליט"א: עירוב מהודר יש לכם! "גדר המערכת" עצמה, היא העירוב הטוב ביותר שיכלתם ליצור. נוסף לכך, ישנה בדיקה ביטחונית כמה פעמים ביום, לוודא שהגדר תקינה וסגורה. מה הבעיה אם כן? קיבלתם תקציב לשיפוץ ואחזקת העירוב... נו אדרבה, תפתחו במקום נקודת אחיזה לתורה, תורה, מגינה ומצלת" .

 

 

 

 

"וכל אשה חכמת לב בידה טוו ויביאו מטווה..." (לה כה)

 

 

 

     בפרשת השבוע מסופר שהנשים תרמו אף הן למשכן את מעשה ידהן - כל אחת וכשרונותיה...

 

 

 

      מסופר שיום אחד התאספו בביתו של רבי חיים מוולוז'ין כמה מנבחרי תלמידיו  והתעסקו בדברי תורה. לפתע שאל אחד התלמידים הידועים כבעלי ראש מפולפל: "יאמר לנו רבנו, בפרשת השבוע נאמר ''וכל אשה חכמת לב בידה טוו ויביאו מטווה''

 

פירוש הדברים שכל אחת הביאה ממעשי ידה. היתכן?! הרי לפי ההלכה מעשי ידה של האישה שייכים הם לבעלה?! ואיך יכלה האישה להביא דבר שאיננו שלה? ועוד למשכן?

 

 

 

     כשכל החבורה המומה מ"הפצצה" שהטיל הבחור לשולחן - קושייא נפלאה שכזו... ובעוד רעייתו של הרב מגישה כיבוד לשולחן נפנתה אליהן ואמרה

 

 

 

     בואו לרגע נחשוב מדוע מעשי ידיה של האישה שייכים הם לבעל? כיוון שהוא הבעל דואג לכל צרכיה ומזונותיה - מאכל ומשקה, ביגוד והנעלה. משום כך אמרו חז"ל יקבל הבעל על טרחתו את מעשה ידה של אשתו..."

 

 

 

"     אולם במדבר..." - המשיכה הרבנית - " לא נדרש הבעל לדאוג למזונותיה של רעייתו שהרי המן היה קצוב לכולם וממנו כולם היו ניזונים ואם כך הם פני הדברים הרי שלא זכה הבעל שמעשה ידיה של האישה יינתנו לו, לכן יכולה הייתה כל אחת להביא משל עצמה תרומה לבית המקדש

 

 

 

...חכמת נשים

 

 

 

רְאּו קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְּאֵל (לה ל) (יחיאל מיכל מונדרוביץ)

 

 

 

     משה רבנו ממנה את רב האומנים המופקד על מלאכת הקודש. משה אומר לבני ישראל רְאּו קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְּאֵל בֶּן אּורִי בֶּן חּור.

 

     שואל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, היכן ומתי קרא לו? איפה נשמעה הקריאה?  מבאר הגאון בספרו 'דרש משה', שהכישרונות הַמּולָדִים באדם הם קול קורא ממעל. לָאֶּחָד כישרון ארגון, לָאֲחר יכולת הפעלת קבוצות. יש מי שנולד עם לשון למודים, וחברו התברך בכושר כתיבה. העובדה שהקב"ה חננו וברכו בכישרון, הוא צו גיוס וקריאה לדגל לעסוק בחפצי שמים. אין להתעלם מקריאת קודש זו!

 

     כך נאמר בבצלאל: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רּוחַ א ' בּחָכְּמָה בִתְּבּונָה ובְּדַעַת ובְּכָל מְּלָאכָה. וְּלַחְּשֹב מַחַשָבֹת לַעֲשֹת בַזָהָב ובַכֶּסֶּף ובַנְּחֹשֶּת. ובַחֲרֹשֶּת אֶּבֶּן... ובַחֲרֹשֶּת עֵץ לַעֲשוֹת בְּכָל מְּלֶּאכֶּת מַחֲשָבֶּת. בצלאל, בגילו הצעיר, היה כישרוני בצורה בלתי רגילה. משה רבנו מודיע לו ולנו, הכישרונות ניתנו מאת ה', הם למען ה', כדרשת חז"ל על הפסוק כַבֵד אֶּת ה' מֵהוֹנֶָּך - ממה שחננך. נִקּרֵאתָ - התייצב! מֵעֵבֶּר להיותו רב אמנים, נתברך בצלאל אף ביכולת ההוראה. ניחן היה בצלאל מאת ה' בכוח להעביר חכמה וללמד את האחרים, כפי שנאמר ולְהוֹרֹת נָתַן בְלִבוֹ. יש היודע ללמוד דף גמרא, ויש היודע ללמדו. שני כישורים שונים הם, ולא כל המרבה בלימוד - מחכים גם את האחרים.

 

     כאשר ה' נותן לאדם את המתנה הנשגבה של ולְּהוֹרֹת נָתַן בְּלִבוֹ , הוא מגויס בעל כורחו, על פי יעוד של מעלה, לפתח כישרונו זה, ולהעביר תורה וחכמה לזולת. להשפיע ולהשקיע בתלמידים, להיות טופח על מנת להטפיח, להגביהם טפח וטפחיים מרדידות ואפסיות העולם, לעבר צמרות הבינה ופסגות הדעת.  בצלאל אף מראה דוגמא אישית של שיתוף עם רעהו אהליאב בן אחיסמך. כאשר משכילים לדעת כי התשובה לשאלת 'מי בראש' היא 'ומלכם בראשם', פועלים יחד להגדיל מלכות שמים. בצלאל מוביל ומדריך את עושי המלאכה לעבודה בהרמוניה המתבקשת, איש איש על מלאכתו, כי לכולם מטרה אחת.  בין חכמי הלב אין תחרות, זו הפוגעת בהישגים ויעדים. הגמרא במס' בבא בתרא מלמדת על שותפויות הגורעות ונכשלות, כאשר כל אחד מושך לכיוונו האישי ולעניינו.

 

     ואילו בפרשיות השבוע, ויקהל - פקודי,  מצאנו תערובת בין 'וַיַעַש' לבין 'וַיַעֲשּו'. פעמים בגוף יחיד, ופעמים בלשון רבים. ללמדנו על תמימות הדעים ששרתה בין צוותי האומנים במלאכת המשכן. כולם יחד וכל אחד לחוד, כי פעלו לשם שמים! בתום המלאכה רואה משה רבנו את תוצר המוגמר, המעיד על אחדות העושים. כאשר אין קנאה ותחרות יש מקום להשראת השכינה, ואכן כך הוא מברכם 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.  מוסדות חינוך הם בתי יוצר לאנשי קודש, שבקרב כל אחד ואחד תשרה שכינה. על עושי מלאכת הקודש לפעול יחד בתזמון ובאחידות, ורק כך יגיעו לדיוק הנדרש. אין מקום לתחרותיות בין חברי צוות, אין מקום להתנשאות פנימית הפוגעת בתפוקה.

 

     על ראשי המערכות, המנהלים, להקפיד על כך, שיהיה כל אחד בצוותו משקיע במשבצתו הייעודית, מבלי לפגוע ולגרוע כמלוא נימה במוכן לחברו. נגלה את הכישרונות שבכל אחד ואחד, בצוות ובתלמידים, נשמע את קריאת ה' המסתתרת בתוככי הכישרונות ה'מולדים' בָנּו בס"ד, ויחד נהפוך חומר גלם לכלי שרת. יחד נזכה ל'ושכנתי בתוכם'

 

. בהצלחה בעבודת הקודש!

 

 

 

 

 "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה, בתבונה ובדעת" (לה לא)

 

 

 

     במדרש מובא שלבצלאל הייתה חכמה רבה עד כדי כך שמשה רבנו נדהם מהיכולות שלו ושואל אותו: "מהיכן אתה יודע?! וכי שמך בצלאל כיוון ש: בצל-אל היית. !?

 

 

 

    המדרש ממשיך ומבאר שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה. ומביא לכך ': "יהב חכמתה לחכימין" - נותן חכמה לחכמים. ראייה מספר דניאל בפרק ב

 

 

 

משל:      למה הדבר דומה

 

 

 

     לאדם שהולך עם כדו לחנווני המוכר שמן, יין ודבש. אם החנווני מנוסה ופיקח, איננו שואל את הקונה מה ברצונו לקנות אלא מריח הוא את הכד ויודע מיד את מבוקשו.במידה וריח היין נודף יורד הוא אל המרתף וממלא לו יין. אם שמנוניות הן דפנות הכד ימלא לו בהן מן השמן. ואם דביקות הן ימלא את הכד בדבש דבורים טהור...

 

 

 

     כן הוא הנמשל:

 

 

 

הקדוש ברוך הוא, אם רואה שיש באדם חכמה מיד ממלאו בחכמה..     

 

שהמבקש חכמה יבדוק שדפנות ראשו הינם ספוגים בחכמה.... אם כן נמצאנו למדים

 

 

 

והמלאכה הייתה דים (לו,ז) (הרה”צ ר’ אלימלך בידרמן)

 

     באחת הפעמים פגש הרה”ק רבי צבי הירש מזידיטשויב את רבי אברהם חיים מזלוטשוב ושאלו: יאמר לי מר, מה טעם משתמש הוא בסגולות וקמיעות להושיע יהודים, כלום תפילה לבד אינה טובה דיה?

 

     ענה לו בעל ה’אורח לחיים’: מקובלנו מחז”ל (ויקרא רבה י, ה) שתפילה עושה מחצה. מתפלל אני לקב”ה שיושיע יהודים אלו, ובכדי שייוושעו בישועה שלמה, כותב אני קמעות ומעניק להם סגולות שהללו ישלימו את שהחסירה התפילה.

 

     חייך הרבי מזידיטשויב: בוודאי ידועה לכבודו, הסתירה שהקשה האור החיים הקדוש בפרשת ויקהל “והמלאכה הייתה דים... לעשות אותה והותר” – אם היה ‘די’ ומספיק לצורך העבודה זה לא נקרא ‘הותר’ ואם זה הרבה מדי ומיותר, לא מוצדק לקרוא לזה ‘דים’. ועיין שם מה שתירץ. “אבל אני”, המשיך הצדיק, “מתפלל לקב”ה על הרבה יותר ממה שברצוני להשיג, וכיון שתפילה עושה מחצה, בסופו של דבר אני מקבל כל תאוותי.

 

     וזו הכוונה שהמלאכה (רמז לתפילה) צריכה להיות מלכתחילה בגדר של “הותר” הרבה מעבר למה שרוצים, ובסופו של דבר יהיה לך “דים” לפחות מה שאתה חפץ.

 

 

 

 

ערכה של ברכה ותפילה (הרב יוסף זילברפרב(

 

 

 

     לאחר שהושלמה מלאכת המשכן נאמר בפרשת פקודי: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו. ויברך אותם משה" (פרק מ' פס' מ"ג). מובא במדרש שברכתו של משה לעושי המלאכה הייתה: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו".

 

     לכאורה הדברים תמוהים, וכי יעלה על הדעת שהשכינה לא תשרה במעשי ידיהם לאחר שעשו כפי שה' ציוה, והרי מצינו בכמה מקומות בתורה הבטחת ה' להשראת שכינתו לאחר השלמת הבניה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" . "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת". "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", ועל כולם בסיום ההוראות בפרשת תצוה באה ההכרזה הכללית: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים", א"כ, מדוע היה צריך לברך את עושי המלאכה, הרי לפי כל ההבטחות, על השכינה לשכון במשכן מאליה ללא כל ברכה!

 

     המסקנה ההכרחית היא שדברים אינם מתרחשים מעצמם. גם אם עושים בדיוק כצווי ה' וממלאים אחר רצונו ללא דופי וסטייה, אין עדיין ערובה ובטחון שהשכינה תשרה מאליה בצורה אוטומטית. ככל הנראה, יש צורך לבקש מאיש קדוש שיאציל את ברכתו על עושי המלאכה ויתפלל לקיום ההבטחות שניתנו. ואכן, רק לאחר שמשה עשה כך, ניתנו לו ההוראות הסופיות בדבר הקמת המשכן וכשסיים את המלאכה התרחש הדבר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (פרק מ' פס' ל"ד).

 

     תופעה מעין זו במישור שבין אדם לאדם מצויה בהורדת בנימין למצרים. כידוע, האשים יוסף את האחים בריגול ודרש מהם כדי להוכיח את חפותם – לאמת את סיפורם ולהוריד מארץ כנען את אחיהם בנימין. יעקב התנגד ואמר: "לא ירד בני עמכם ... וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה". בגבור הרעב נענה לדרישת "השליט" באמרו: "אם כן, אפוא, זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט בטנים ושקדים ... ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש. וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים לפני האיש, ושילח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכולתי שכולתי".

 

     על המילים "וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים לפני האיש" אומר רש"י: "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה – הריני מתפלל עליכם". והדברים תמוהים. הרי יוסף התחייב בפני אחיו שברגע שבנימין ירד למצרים יידע שהם אינם מרגלים וישחרר את שמעון היושב בבית הסוהר, מדוע אפוא נדרש יעקב לתפילה הרי האחים ממלאים אחר כל דרישות השליט. ואף יותר מזה, יעקב שולח ליוסף מנחה נאה ומגוונת הכוללת קשת רחבה של מעדנים ופריטי בושם, כלום חשש יעקב שיוסף לא יעמוד בדיבורו ובהתחייבויותיו?.

 

     עלינו לומר את אשר אמרנו לעיל: דברים אינם מתרחשים מעצמם. אמנם האחים עמדו בכל הדרישות ומילאו את כל הציפיות ונקטו במקדמי ביטחון, אך ללא תפילה קיים סיכוי ש"המערכת" לא תפעל. משל למנוע חדיש המצויד בכל החלקים הנדרשים לתפעולו. ללא ניצוץ האש שיבעיר את הדלק, הוא לא יפעל. התפילה היא "ניצוץ האש" המבעיר את המערכת השגרתית, בלעדיה לא יתרחש מאומה והכול עלול להשתבש, לפיכך התפלל יעקב ובקש עליהם רחמי שמים.

 

 

     במסכת ברכות מספר התלמוד על דיון שהתקיים בלשכתו של דוד: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים". אחיתופל שימש "קצין מבצעים" כהסברו של רש"י שידע איזה הדרך ילכו, והאיך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מלחמה. לאחר שיעצו בו, פנו לסנהדרין ליטול מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, ורק לאחר מכן שאלו את פי ה' אם יצליחו במלחמה. לכאורה, יש לפנות תחילה אל ה' ולשאול את פיו אם יצליחו ורק לאחר מכן לפנות לאחיתופל שיכין את תכניות ההתקפה ולסנהדרין כדי לקבל את האישור ההלכתי.

 

אף כאן עלינו לומר את אשר אמרנו לעיל: ללא תפילה – אין תגובת שמים – אין סיכוי שהמערכת המלחמתית תפעל כהלכה ותסתיים בניצחון. לפיכך פונים לאחיתופל לקבל ממנו את תכניות המלחמה ההתקפית. עם מסמך זה פונים אל הסנהדרין כדי לקבל את האישור ההלכתי ובמיוחד כדי שיתפללו על הצלחת התכנית כדברי רש"י, עתה – לאחר שעוררו רחמי שמים – פונים אל ה"אורים ותומים" כדי לדעת אם אמנם יצליחו.

 

     עלינו להתחזק בתפילה ולבקשת רחמי שמים במיוחד בתקופה קשה מבית ומחוץ בה אנו נמצאים ואז נזכה לברכתו של משה ותשרה שכינה במעשה ידינו ויהיה נועם ה' אלוקינו עלינו.

 

 

 

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה,ב)

 

     המפרשים עמדו על הכפל "שבת שבתון". ויש ביארו ביאור נחמד עפ"י מ"ש בשבת (דף סט ע"ב) מי שהיה הולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. וכ"פ בש"ע (סימן שדמ). נמצא, שיש שני אופנים של שבת: האחד, שבת האמיתי. והשני, שבת להולך במדבר וכו'. וכן פירש רבנו יוסף חיים בספרו אדרת אליהו (פרשת ויקהל).

 

     ועוד פירש (שם): דידוע יש שינוי זמנים, כי כאשר כאן נכנס שבת, אזי באמריקה עדיין יום חול. וכשיוצא כאן שבת, עדיין שבת באמריקה. ואמרו במפרשים, אשר בשמים ממעל הולכים לפי הזמן של ירושלים עיר הקודש. אך מ"מ אע"פ שבירושלים יצא השבת, מ"מ עדיין ישנה "הארת שבת" למעלה באותה שעה. הנה כי כן נמצא לפי זה שיש בשבת שני מדרגות זו למעלה מזו: הראשונה, היא בזמן השבת שבירושלים. והשנייה, בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים, וחול הוא בירושלים. ולזה כפל הלשון ואמר "שבת שבתון" לה'. עכ"ד.

 

     ודע, שיש מקומות בעולם בקוטבים, אשר יש שמה חצי שנה יום והשמש זורחת, וחצי שנה לילה. ובאלו המקומות ישנה בעיה גדולה מפן ההלכתי כיצד להתייחס שם לענייני מצוות התלויים ב"זמן" ובכללם לעניין שבת. ונחלקו בזה הדעות. ואשר הנכון הוא כמ"ש בספר הברית ובתפארת ישראל (פ"א דברכות), דכל אדם ישער ממקום יציאתו שהיה שם עד כה, כמה שעות עברו מאז יציאתו ובכך ישער. למשל יצא ביום ראשון בבוקר מאמריקה והגיע בשש שעות, אזי אצלו יחשב כאן חצות. ומעתה ימנה שש כאלו מאותו זמן ובשביעי ישבות. וע"ע מ"ש בזה מוה"ר יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד) ובספרו אמרי בינה (סימן ב). וע"ע בשו"ת נחלת לוי (שבת. סימן ד). ובמא"כ בס"ד.

 

     ונמצא לפי"ז, כיון שכל אחד משער את מקום יציאתו א"כ מי שיצא מאירופה והגיע לשם ומי שבא מאמריקה ובא לשם כל אחד ימצא אצלו שבת, שונה. ועפי"ז ג"כ יתבאר הפסוק הנ"ל ע"ד הנ"ל: "שבת שבתון", שכל אחד זמנו שונה. וזמנו של זה לא כזמנו של זה והכול נחשב "שבתון שבת קודש".

אכן, אין לבן אדם שומר תורה להגיע למקומות כאלו!, כי אכן משתבשים אצלו מערכות המצוות כאשר יבין האדם מאליו. וע' בשו"ת אור לציון למורי ורבי ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל (ח"א סימן יד).

 

     ובמדרש כתוב, שנח היה לו אבן, וידע לפיה מתי יום ומתי לילה. כי בזמן המבול היו יום ולילה משמשין בערבוביא. וכשהייתה האבן מאירה ידע כי יום הוא. וכיוצ"ב אצל משה רבנו שכאשר היה במרום. כשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום וכו'. עיין ברב פעלים שם, ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סימן מב) וח"ה (סימן יט). וה' יזכנו לקיים המצוות לתומם. אמן.

 

 

 

 

קחו מאיתכם תרומה לה' (לה,ה)

 

     בישיבת ראדין המעטירה, ישיבתו של ה"חפץ חיים", למד אברך אחד מתמיד ולמדן אולם עני מרוד .מדי פעם היה פונה אברך זה אל ה"חפץ חיים" ומתלונן בפניו על עוניו הגדול.

 

     רבי – אמר האברך – אם ייתן ה' לי עושר, אתן ממנו צדקה ביד רחבה! לאחר זמן לא רב החל האברך לעסוק במסחר זעיר, הברכה שרתה במעשה ידיו ולאחר זמן מועט הפך לגביר עצום בעל נכסים וממון. משהתעשר, שכך לגמרי את הבטחתו הישנה, ואל זו בלבד שלא נתן אלא הפך לקמצן גדול.

 

     לאחר שנים מספר הזדמן ה"חפץ חיים" לעירו של הגביר וזה בא להקביל את פני רבו. רבי – אמר העשיר – לוקה אני במידת הקמצנות, ידי סגורה וקפוצה במנעול ובריח ואין אני יכול לתת מאומה... מה אעשה?! אמשול לך משל – אמר ה"חפץ חיים" – למה הדבר דומה?

 

     לכפרי אחד שבא אל החנווני וביקש לקנות קמח ברובל אחד. הטרח את עצמך – אמר החנווני – ומלא לך קמח בשק שהבאת עמך. כאשר שמע האיכר כי יכול לקחת בעצמו הזדרז ולקח שק גדול ומילא בו קמח מלא השק... לבסוף ניגש אל החנווני ונתן לו רובל אחד... ידידי הטוב – אמר החנווני – מלאת לך שק גדול והנה משלם אתה לי רק רובל אחד? נכון – ענה האיכר – ביקשתי קמח ברובל אחד ואמרת לי למלא את שקי... אמת הדבר – ענה החנווני – אול כאשר הבאת שק גדול סבור הייתי כי אתה חוזר בך ומבקש לקנות קמח רב... ככל שמילאת יותר כן רבו אבני המשקל כנגד הקמח.

 

     כן הוא גם הנמשל – אמר ה"חפץ חיים" – סבור היית כי תצבור עושר רב ואילו היצר הרע המסית אותך לקפוץ את ידך יישאר כמות שהיה כאשר היית עני ואביון?... אתה גדלת בעושר ונכסים וכנגדך גדל גם היצר הרע וכוחו לממדים גדולים יותר...

 

קחו מאתכם תרומה לה' (לה,ה)

 

     מדוע כאן אמר משה לבני ישראל 'קחו מאתכם', ובפרשת תרומה אמר הקב"ה (כה, ב): 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'?

 

     אומר הזהר הקדוש: לפני שחטאו ישראל בעגל נתן היה לקחת תרומה מאת 'כל איש אשר ידבנו לבו' ואפילו מהערב רב, אך לאחר שהחטיאו הערב רב את בני ישראל בעגל אמר משה לבני ישראל 'קחו מאתכם' – איני רוצה לקבל יותר תרומות מהערב רב שהחטיאו אתכם בעגל, אלא 'מאתכם'.

 

 

 

ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה (לה,כ( (הרב יוסף ברודי)

 

 

 

     מדוע נאמר כאן שיצאו "מלפני משה", ומה אנו למדים מכך? אלא חשיבות גדולה יש לכך שעדת ישראל נקהלו אצל משה רבנו ושמעו את דבריו, שכן כאשר רואים את הרב ושומעים את דבריו נגרמת מכך השפעה גדולה.

 

     וכן אנו מוצאים בגמרא מסכת עירובין (דף י"ג עמוד ב') שם אמר רבי שהסיבה שהוא מחודד יותר מחבריו היא משום שזכה לראות את רבי מאיר, וזאת משום שכאשר למד לפניו ישב רבי בשורה שמאחורי רבי מאיר. והוסיף רבי ואמר שאם היה יושב לפניו ורואה את פניו של רבי מאיר היה הדבר גורם לו שיהיה מחודד עוד יותר, וכמו שכתוב (ישעיהו ל'): "והיו עיניך ראות את מוריך".

 

     ובאמת מכוח דברי הגמרא הללו נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ד' הלכה ב') ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ט(  שהדרך הנכונה בלימוד התלמידים היא שיהיה הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים את דבריו.

עד כדי כך גדולה השפעת הרב על תלמידיו.

 

     פעם אחת הגיע לאנגליה הגאון רבי אהרון קוטלר, ראש ישיבת לייקווד. מארחיו סיפרו לו שליד העיר לונדון מתגורר יהודי שכל חייו קודש לשיעורי תורה וחסד.  ללא ליאות מוסר הוא את נפשו לארגן שיעורי תורה ולמעשי חסד רבים .ביקש רבי אהרון לראות במו עיניו את האיש המופלא.

 

     כאשר נפגשו השניים שאל רבי אהרון את איש החסד: אמור נא לי, מנין לך הכוחות המופלאים הללו? סיפר האיש לרבי אהרון כי כל מרצו הרב בעשיית מעשים אלה נגרמו לו משום שפעם אחת בימי בחרותו זכה לראות לשעה קלה את רבי ישראל סלנטר פנים אל פנים! ראיה זו – אמר האיש – מלהיבה את רוחי עד עצם היום הזה!

 

 

 

 

וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' (לה,כא) (הרב בנימין אסולין)

 

     על עניין הצדקה ונדיבות הלב אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", משל נפלא:

 

     במדינה אחת היה שר נכבד שהיה מקורב מאוד אל המלך, והמלך גידלו מעל כל השרים אשר אתו. הלך השר ונתעלה עד שנתמנה מטעם המלך להיות אחראי על כל אספקת המזון לצבאו של המלך. מידי חודש בחודשו היה מקבל השר סכום גדול מאוד מקופת המלוכה, ובסכום זה קנה מזון לכל יחידות הצבא הפזורות בכל רחבי הממלכה .לימים, מעל השר באימון שניתן בו. מה היה עושה? במקום לקנות אספקה בכל הכסף שקיבל קנה רק במחצית הסכום, ואת המחצית השנייה שלשל לכיסו...

 

     החיילים שמנות המזון שלהם קוצצו פלאים, רעבו ללחם, אולם איש לא העז להתלונן לפני המלך, כי מי הוא זה אשר יהין להאשים את השר אשר כה מקורב למלכות?... כך נמשך הדבר עד אשר ביום אחד יצא המלך לבקר את חייליו. בהיותו באחד המחנות שאל את החיילים האם הם מרוצים מאיכות המזון אותו הם מקבלים והאם הכמות מספקת? אז קם חייל אחד שאזר אומץ וסיפר למלך כי במשך זמן רב מקבלים הם מנות רעב... חקירה מהירה גילתה מיד את האשם.

 

     הלה הובא אל המלך ועמד לפניו בוש ונכלם .המלך בחמתו ניגש אל השר וקרע את דרגותיו מעל כתפיו ואף ציוה לשולחו לבית הכלא עד לקיום משפטו... פנה המלך אל החייל שסיפר לו את האמת ושאל: האם מוכן אתה למלא את מקומו של זה? בחפץ לב מלכי הרם! ענה החייל. ואכן חייל זה עשה באמונה את מלאכתו ולאחר זמן קצר הושב הסדר על כנו כבראשונה.

 

     כאשר הגיע זמן המשפט של השר המודח הבהילו אותו מבית הכלא וכך עמד בוש ונכלם לפני המלך. ממון זה שקיבלת – הרעים המלך בקולו – האם סבור היית כל לעצמך קיבלת? ודאי שלא! עליך היה מוטל לקנות מזון לחיילים ואילו אתה שימשת רק כגזבר. מועל באמון אתה!

 

     כן הוא גם הנמשל – אמר ה"חפץ חיים" – הקדוש ברוך הוא נותן לאדם ממון ועושר רב כדי שיוכל לקיים מצוות צדקה ולעזור לכל דך ונכלם, אבל על האדם לדעת כי אינו אלא כגזבר הממונה על הכסף ועליו לעשות בכסף זה מעשי חסד, כי זו המתרה שלמענה ניתן לו כן. אבל אם האדם משלשל את הכסף לכיסו ואינו נותן צדקה כנדרש הרי הוא מועל באמון... אם כך יעשה יינטלו ממנו "דרגותיו" וכספו יינתן לאחר שישכיל טוב יותר להשתמש בממון המופקד בידו.

 

 

 

ויבואו האנשים על הנשים (לה,כב) (גד שכטמן)

 

 

 

     עסקני החינוך התורני נכנסו לאדמו”ר בעל האמרי חיים מויזניץ, וביקשוהו שהיות והם עורכים “דינר'') אירוע התרמה) למוסדות החינוך, מבקשים הם שיואיל לכבדם בהשתתפותו ולבוא. האדמו”ר ניאות מיד, אך בתנאי אחד: שהאירוע יהיה נפרד לחלוטין. גברים לחוד, נשים לחוד.

 

     העסקנים גמגמו במבוכה והסבירו שאמנם גם הם רוצים שכך יהיה, אך מדובר בציבור תורמים שאינו נמנה על המדקדקים במצוות, ואם האירוע יהיה נפרד לא יבואו התורמים...

 

     חייך הרבי ונענה להם: בפרשת ויקהל מצווה משה רבנו את עם ישראל להביא תרומה למלאכת המשכן, מחמת שרצו כולם לזכות במלאכה, מספרת התורה שהגיעו לתרום בערבוביה ''ויבואו האנשים על הנשים.'' ראו כן העוסקים במלאכת המשכן והוציאו כרוז “איש ואשה אל יעשו עוד” יחד “מלאכה לתרומת הקודש”. כל אחד שיביא בפני עצמו. “ומה אתם חושבים?  המשיך הרבי לשאול. כצפוי, ההתרמה הופסקה והאנשים חדלו מלבוא ולהביא... למרות כל זאת, סיימה התורה: “והמלאכה הייתה דיים והותר”. כי מי ששומר על רצון ה’ לעולם לא ניזוק מכך!

 

 

 

 

ויעש בצלאל את הארן עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו ... (לז,א( (מר אבישי יוחננוף)

 

     שמחת העם בבשורת הקמת המשכן הייתה עצומה. מיד כאשר יצא משה בשם ה' בהכרזה: "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה" (שמות ל"ה, ד'-ה'), אשר תהווה את מקום משכן כבוד ה'. חפצו הכול להיות שותפים ולקחת חלק בהקמתו. במשך יומיים הביאו את כל חמרי הגלם שהיו דרושים למשכן זהב, כסף, נחושת וכו '.כל האומנים התייצבו למלאכה, וחכמי הלב תכננו כל חלק וחלק. על כולם מנצחים בצלאל בן אורי בן חור ואהליאב בן אחיסמך.

 

     והנה למרבה הפלא למרות שהכול היו שותפים להקמה כנאמר: "ויעשו כל חכם לב" (שמות ל"ו, ח'), נקרא הדבר החשוב ביותר, ארון ברית ה', על שמו של בצלאל, כנאמר: "ויעש בצלאל את הארון" (שמות ל"ז, א'). ובמדרש תנחומא מצאנו שאלה זו: מדוע נקרא הארון על שמו, והרי כולם עשוהו?

ומשיב המדרש: "על ידי שנתן נפשו הרבה על המשכן, לפיכך לא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו, והוא מפרסמו בכל פעם ופעם, שנאמר ויעש בצלאל" (מדרש תנחומא ויקהל סימן י').

 

     וכן נאמר על דוד המלך: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (תהילים ל', א'). שואל המדרש: וכי דוד בנאו, והלא שלמה בנאו? מדוע נקרא בית המקדש על שם דוד ולא שלמה? וגם כאן התשובה: לפי שמסר דוד נפשו על הבית, והכין את כל הדרוש להקמתו נקרא על שמו.

 

     למדנו מכאן כי העושה דבר ומשקיע בו את כל כולו מחשבתו וכישרונו, תמיד נשואים הגיגיו לשפר, לייעל ולהיטיבו, מסירות נפשו זו הופכת אותו לחלק מהדבר, ועל כן נקרא על שמו.

 

 

 

 

מדוע ביקש רבי ישראל סלנטר הלוואה מהפונדקאי הזר? | הרב עזריאל יונה

פעמים רבות אנו עומדים בפני ניסיון של קיום מצווה, ומנסים לחשב את שכרה כנגד הפסדה. האם  זה כדאי, האם שווה להימנע כעת מן העבירה הזו? אולי זה לא כזה חשוב?

הדילמות שלנו נובעת מחוסר הערך שלנו את עולמנו הרוחני.

אילו היינו מחשיבים את המימד הרוחני שבחיינו, ומייחסים לו ערך גבוה יותר, רוב הספיקות שלנו היו נעלמים.

לצורך כך מביא בספר 'לקח טוב' משל מהמגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל.

מעשה ברבי ישראל מסלנטר שהגיע באחד ממסעיו לפונדק ללינת לילה.

בעל הפונדק ראה שהוא איש בעל צורה, ואמר לו שזה זמן רב הוא מצפה לבואו של שוחט אשר יואיל לשחוט עבורו כמה עופות. ומכיון שהוא מתאר לעצמו שאורחו הנכבד יודע לשחוט, הוא מבקשו לעשות זאת.

במקום להשיב לאיש על מבוקשו, פנה אליו רבי ישראל בבקשה נגדית: האם תוכל להלוות לי חמישה רובלים? ענה לו הפונדקאי בתמיהה: כיצד אוכל לעשות זאת, הרי איני מכירו כלל?

ענה רבי ישראל ואמר לאיש: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר! כאשר מדובר בהלואה הנך מבין שאין מוסרים כסף לאדם זר שאינו מוכר, מדוע אינך חושש לסמוך על אדם אלמוני באשר לכשרות השחיטה?

וכי ידוע לך ששוחט מומחה אנוכי?

סתירה מעין זו שבדברי בעל הפונדק מצויה אצל בני אדם רבים. מצוי מאד אצל אנשים מן השורה שהם מלאי חרדה כאשר מתגלה חשש לגורל ממונם, ורגועים המה באשר לחששות בענייניהם הרוחניים.

שונים הם פני הדברים אצל המורמים מעם, רבותינו הדגולים וכן אצל כל איש הירא את דבר ה'.

וראוי להוסיף כאן מעשה נוסף.

רבי יצחק זאב סולוביצ'יק מבריסק זצ"ל נשאל פעם מדוע הוא מרבה לחשוש בכל הנוגע לקיום מצוות והוא מוסיף הידורים על הידורים?

השיב הרב מבריסק לשואל ואמר לו: אילו היית יוצא לרחוב כאשר בכיסך מליון דולר, בוודאי היית ממשמש בכיסך בכל רגע ורגע כדי להיות בטוח שהכסף לא אבד, ועל כך אמרו חז"ל שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.

מדוע אינך מתפלא ושואל מה פשר הפחד והדאגה לגורל הכסף, שאל הרב, והשיב מיד: כאשר נושאים סכום כסף גדול בודקים וחוזרים ובודקים גם אם החשש רחוק ביותר.

ובכן ערכן של מצוות בעיני אינו נופל מערך של מליון דולר.

 

 

 

 

מה בין 'חכמה' ל'חכמת לב'? | הרב עזריאל יונה

 

ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מלא אתם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש, וחשב, ורקם, בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת.

ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבדת הקודש לכל אשר צוה ה'. ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה [שמות לה-לו].

הנה כי כן התייחסות מיוחדת לענין זה הקרוי 'להורות'.

כלומר, מדגיש הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי', לבצלאל ואהליאב מלבד כל החכמה והתבונה והדעת, מלבד הכושר לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, מלבד כל זאת, ניתן להם גם הכושר להורות את אומנותם המיוחדת לאחרים.

אלא שכושר זה ניתן להם בליבם דווקא.

לא במוחם, לא באישיותם הכללית, אלא במפורש הוגדר המקום בליבם.

מהי הכוונה?

גם ההגדרה של חכמת לב צריכה עיון וביאור.

צא ובדוק כמה הדגישה וחזרה והדגישה התורה את צמד המילים הללו - חכמה ולב.

כלומר שני דברים המה: חכמה, וחכמת לב.

אך מה משנה הדבר איזו חכמה היא, אם של ראש אם של לב?

הלא לכאורה, מה שחשוב הוא אך זאת, שהקב"ה נתן בהם חכמה. מדוע איפוא הודגש כי חכמה זאת ניתנה בלב דווקא?

ללמדך, כי כשמדברים על לב, הכוונה היא לרגשות ותחושות.

רגשות ותחושות ממש.

וכשמדברים על חכמת לב, הכוונה היא לכך, שחכמתו לא נשארה במוחו ובכישוריו בלבד, אלא הוזרמה אל תוך רגשותיו ותחושותיו.

חשים ומרגישים את החכמה, חשים ומרגישים את עשייתה. החוש והרגש, מצד עצמם מכוונים את ביצוע חכמתם.

כשהחכמה מותכת אל תוך אישיותם ההוויתית - היא היא חכמת לב.

'חכמת הלב' - ניתנת בנתינה מיוחדת מאת הקדוש ברוך הוא.

ובמה איפוא שונה חכמת ה'להורות' משאר חכמות? מדוע אין חכמת ה'להורות' נכללת בכלל שאר 'חכמות הלב'?

מדוע נאמרה על ה'להורות' נתינה מיוחדת, מדוע הוציאוה מכלל נתינות החכמה בלב?

ללמדך כי המדובר כאן אינו מכוון לכושר ההוראה. כושר זה בכלל כל החכמות הן, שבודאי הותכו לכלל הרגשות והתחושות, כמו בחכמות כולן.

הכוונה היא, למהות ההוראה.

הכוונה היא לכך, שהכל יהיה מופנה לקליטת התלמיד, לגדילת התלמיד, להצלחתו ושגשוגו.

כי זהו הראוי להיות המורה!

זה אשר כל מעייניו דאגותיו מסירותו כושרו, הכל מופנה אל עבר התלמיד.

המורה הראוי הוא זה, אשר העומד לנגד עיניו הוא, האם אמנם הצליח להקנות את כל אומנותו, לתלמידיו.

המורה הראוי הוא זה, אשר מיתרי רגשותיו ותחושותיו, נרעדים, בהשמיעם את מנגינת התפתחותו של תלמידו.

 

 

הלוליין | אליעזר היון

שארל בלונדן היה גדול הלוליינים בדורו. הוא היה נוהג ללכת על חבל דק אותו היה קושר לשתי גדות, בעיקר במקומות מסוכנים ובלתי אפשריים. באחת הפעמים החליט שארל לאתגר אפילו את עצמו. הוא קשר חבל דק באורך עשרות מטרים מעל מפלי הניאגרה העצומים כאשר הגובה בין החוט המתוח למפלים השוצפים עמד על מאות מטרים. השמועה על הניסיון הנועז עשתה כנפיים וביום המיועד התאסף קהל גדול של אלפי אנשים שעמדו על שפת המפלים וצפו בהתרגשות בקארל המהלך בביטחה על החוט וחוצה אותו בשלום.

הקהל המתוח הריע והשתולל ברגע ששארל הציב את כף רגלו על שפת המצוק השני ולא פסק מלמחוא כפיים. אלא שאז נשא שארל את קולו ושאל את הנאספים: האם אתם מאמינים שאני אוכל לעשות זאת שוב? הקהל הריע בקול חזק יותר: כן, בוודאי. ואמנם שארל חצה את המסלול המסוכן שוב. הקהל החל שוב להריע אך שארל השתיק אותם ואמר:

אתם מאמינים שאוכל לעשות את זה בעיניים קשורות?

כעת כבר התשובה לא היתה אחידה. מספר אנשים מבוהלים צעקו: לא, לא כדאי, אך לא מעט אנשים אחרים צעקו כן, ועודדו את הלולין האמיץ. שארל קשר את עיניו במטפחת שחורה ובזהירות החל לחצות את עשרות המטרים בעיניים עצומות. ההתרגשות של הקהל למראה האיש המחרף את נפשו הרקיעה שחקים וכאשר הניח שארל את רגלו בביטחה על צדו השני של המסלול נשמעו שריקות ומחיאות כפיים סוערות. אז נשא שארל שוב את ידיו וביקש את רשות הדיבור:

אתם מאמינים שאוכל לעשות זאת על קביים?

שוב נשמעו קולות שונים בקהל, אך כעת גבר קולם של הבטוחים בהצלחתו של שארל והם צעקו בקצב כי הוא בוודאי מסוגל לעשות זאת גם על קביים. כאשר שארל הגיע שוב לצידו השני של החבל כשהוא מהלך על קביים כבר היה הקהל שבוי בקסמיו. הם השתתקו וציפו לשאלה המאתגרת הבאה של הקוסם הגדול. ושארל לא איכזב:

אתם מאמינים שאוכל לחצות את המסלול כאשר אני דוחף עליו מריצת ברזל?

הקהל ענה בהתלהבות שכן, ושארל ביקש לברר יותר: האם אתם בטוחים בכך, האם אתם משוכנעים שאצליח? הקהל הרב הבטיח לו שכן. הם בוודאי סומכים עליו. הם משוכנעים שהוא יצליח, ללא כל ספק. שארל כנראה השתכנע כי הוא לקח מריצה גדולה ובזהירות גלגל אותה על החבל הדק בגובה מאות מטרים.

כאשר הגיע שארל לצד השני כבר התאסף שם קהל עצום שנהר בהמוניו לראות את המחזה המופלא. כולם הביטו בהערצה על האיש בעל המיומנויות הנדירות שמצליח להפתיע בכל פעם מחדש. עם סיום מחיאות הכפיים שאל שארל את הקהל:

האם אתם מאמינים שאצליח לעשות זאת שוב כאשר מישהו יושב בתוך המריצה?

הקהל חש שהוא יוצא מגדרו. הם לא הפסיקו לצרוח את שמו של שארל והבטיחו לו שהוא מסוגל לעשות זאת בקלות. שארל שוב: האם אתם משוכנעים בכך, אתם בטוחים שאצליח? הקהל שאג: כן, אנחנו מאמינים בך. אתה מסוגל. בשלב הזה, כבר היתה תמיכת כל הקהל נתונה לשארל, והם חשבו שהוא מסוגל לעשות כל דבר. ואז שאל שארל:

מי מתנדב לשבת במריצה?

שקט השתרר על שפת מפלי הניאגרה. איש לא פצה פה. הקהל שאך לפני דקות ספורות הריע, שאג, תמך ועודד את שארל נאלם דום.

 מה קרה, שאל שארל, אתם כבר לא סומכים עלי, אתם לא בטוחים שאצליח?

איש לא ענה לו...

                                                         ***

אין קל מלנדב אחרים. אדם מוכן שחבירו יתרום, יפעל, ואף יסכן את עצמו, אך כשהדבר מגיע אליו, הוא נסוג לאחור ולא מוכן להשתתף ולקחת חלק בעניין. בפרשת השבוע המסכמת את מעשה המשכן אומר משה לבני ישראל "קחו מאתכם תרומה" כשכוונתו היא שכל איש יביא את תרומתו ממנו עצמו, בכל מאודו ובכל ליבו, ולא שיתרים או ינדב את זולתו. זו הסיבה שהפסוק מדגיש שוב ושוב את 'נדיבות הלב' - "כל נדיב לב הביאו... כל כלי זהב", שכן התרומה של בני ישראל היתה מכל ליבם, עד שהזהב היה כה רב ומשה נאלץ להעביר קול במחנה שכל איש ואשה "אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש - ויכלא העם מהביא".

 

במקום שיש אהבה - אין מקום לחשבונות | עלון בית דוד

 

והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן: (שמות לה כז)

ידועים הם דברי רש"י, שנחסרה אות ממלת "הנשיאים", משום שהביאו את תרומתם אחרונים. אולם השאלה נשאלת כאן: וכי מתוך אי-אכפתיות עשו את מה שעשו? ח"ו, הלא רש"י בעצמו מקדים ואומר, שהיתה להם סיבה מוצדקת: "אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים!" - ואם כן, על מה נחסרה האות?

 

בל נחשוב, שדבר של מה בכך הוא זה, שנחסרה אות משמם. עד כמה מסוגלת להשפיע כל אות שבשם, למדים אנו מיהושע: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - כלומר, יה יושיעך מעצת מרגלים. אם לאות אחת נוספת יש השפעה לטובה, בודאי שחסרון האות משפיע לרעה.

ובאמת, לא היה כאן פגם רק בנשיאים עצמם; גם ערך התרומה ירד בגלל האיחור שבה. שכן מצינו בפרשת תרומה, כשנמנו כל הדברים שהובאו לנדבת המשכן, נמנו האבנים באחרונה. ומבאר שם האור החיים הקדוש, שסיבת הדבר הוא משום שתרומה זו הגיעה באיחור, דבר שפגם במדת מה בערכה.

מהו, אם כן, פגם זה?

ידיד אמיתי החפץ להעניק מתנה לחברו, אינו שואל אם הלה זקוק לכך או לא, אינו דורש וחוקר בטרם יביא את המתנה. לא התועלת שבה עומדת לנגד עיניו, הוא אינו מבקש למלאות את החסר, אלא כל חפצו - להעניק אהבה - להראות את הידידות.

כדוגמת ענין זה הוא מה שנאמר באברהם אבינו - "ויחבוש את חמורו, מלמד שאהבה מקלקלת את השורה". בודאי שלא היה שום רע בכך, אם היה נותן למשרתיו לסדר את הכנות הנסיעה, ואף לא יצאה כל תועלת ממה שחבש בעצמו את החמור. אדרבה, הלא המשרתים מיומנים יותר בזה... אלא מאי? אהבה מקלקלת את השורה! דוקא כאן, כשאין לכאורה שום צורך, שום חשבון של מצוה, ניתנת ההזדמנות להראות להקב"ה את האהבה שאוהבים אותו.

אם כי אין ספק בכך שחשבון הנשיאים היה מחושב היטב, מכל מקום יש דבר העומד מעל כל החשבונות, והוא: אהבת ה'. החשבון אמנם מסביר ומצדיק את איחור הנדבה, אך מאידך נתגלה כאן פגם באהבת ה' - שבדרגת אנשים כמותם נחשב כחטא. אילו אהבה זו היתה קיימת בשלמות הנדרשת מהם, היא היתה דוחקת את כל החשבונות האחרים לצד. וחסרון זה, הוא שגרם לאות החסרה בשמם.

מצות "מסירות נפש", שחייב אדם למסור את חייו וכל רכושו על קידוש השם, נמסרה לנו בפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך". כשאדם מגיע למצב זה, שהוא נדרש לוותר על היקר לו ביותר, קופצים עליו חשבונות אין ספור, הדורשים ממנו שלא ימסור את נפשו. ידועה עדותו של החסיד רבי יוסף יעבץ, ממגורשי ספרד, שדוקא פשוטי העם לא נתפתו בשעת הגזירות ועלו על המוקד, בעוד שבעלי הפילוסופיה השתמדו מאונס. פשוטי העם לא חישבו חשבונות, הם ידעו רק דבר אחד - את שהם קוראים בכל יום ויום "ואהבת את ה' אלהיך - אפילו נוטל את נפשך". וברגע שהדברים הגיעו לידי מעשה, לא שאלו שאלות, הם שמחו על כך שניתנת להם ההזדמנות לזכות במעלה הנשגבת ביותר, וכדברי התנא רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער, מתי תבא לידי ואקיימנה !



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט