בניית אתרים בחינם

 


ל' אדר א' ה'תשע"ט



אמרה ישנה טוענת: "כולם רוצים להאריך ימים, אבל אף אחד אינו רוצה להזדקן."

    בכל גיל ובכל מצב יש משהו שאנו יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר.


    הגיוון, פתיחת הראש, היציאה מחוץ לשגרה – אלו מרעננים את האדם ומובילים אותו למצוא משמעות בחיי היומיום.


     הזקנה היא חלק אינטגרלי מהחיים. היא אחד החלקים של מעגל החיים, ולא ניתן להתחמק ממנה. כיום, היא גם הולכת ומתארכת. לכל אחד מאתנו יש יכולת השפעה על הדרך שבה יזדקן, ואפילו על הגיל שבו יזדקן. ככל שניטיב להרחיב את אופקי המשמעות שלנו לעת זקנה, כך יהיו חיינו מלאים ועשירים יותר.

הקניון ברמת אביב (אפריון שלמה, עלון 281)

     כולם מכירים את איש העסקים מר לב לבייב. את רוב עסקיו הוא מבצע בחו"ל, אך לפני כמה שנים הוא החליט לרכוש את קניון רמת אביב הידוע, בסך של 750 מליון דולר!  הסעיף הראשון שיוסד בתקנון החדש בקניון, זה שהוא יהיה סגור בשבת. הידיעה המרעישה הזו, כי הקניון הכי 'חילוני ' יהיה סגור בשבת זיעזעה את כל התושבים, אך בעיקר את ראש העיר תל אביב. הוא קרא ללבייב ואמר לו: העיר הזו היא עיר 'ללא הפסקה', אינך יכול לבוא לפה ולסגור את הקניון, אם לא תשנה את דעתך, לא אחדש לך את רשיון העבודה בשנה הבאה! לבייב לא נבהל, הוא אמר לראש העיר כי הוא רשאי לעשות בממונו ככל אשר יחפץ, ואם לא יחודש הרשיון, הוא יפנה לבית המשפט.


     הדיון הגיע לבג"ץ )בית גאים צפעונים(, אך אע"פ שיש בידו את כל היכולת הכספית להעמיד סוללה של עורכי דין, לבייב העדיף לייצג את עצמו בתיק הנוכחי, והגיע ללא עו"ד אחד!  המשפט החל, נשיא הפעור, אהרון ברק, פתח את הדיון בפנייה ללבייב: "הקניון שלך אינו ממוקם בירושלים או בבני ברק, ע"פ הנתונים ברדיוס של 5 ק"מ מהקניון שלך לא גר אף יהודי שומר שבת. אינך יכול להכריז על סגירת הקניון, זוהי כפייה דתית!".  אבל כשהגיע תורו של לבייב לדבר, הוא עלה לדוכן בית המשפט ואמר דברים שהדהימו את כל הנוכחים: "ברשותך,  כבוד השופט אפתח בדבר תורה. תאר לך שהנשיא האמריקני מגיע לביקור בארץ, כל הכבישים נחסמים,  השמירה מתגברת, וכולם מתרגשים. אבל אתה לא מתרגש,  אתה יושב לך בבית ומעביר ערוצים בשלט. לפתע נשמעות דפיקות בדלת ביתך, והנשיא האמריקני הגיע עד אליך.  כולם מפלסים לו את הדרך, והוא ניגש אליך ומעניק לך קופסא קטנה. כל הצלמים ב'היכון', כולם דרוכים...  והוא אומר לך: החלטתי להעניק לך מתנה חשובה שהיתה כל השנים בכספת הסודית של ארה"ב...". האם היית אומר לו: "כבוד הנשיא, קח ת'מתנה שלך ועוף לי מהבית" ?! הקב"ה נתן לנו מתנה מבית גנזיו, ושבת שמה. ואתה רוצה שאני אעיף אותה מהבית?!". הקניון נשאר סגור בשבת.   וגלובס פרסם כי היה זה הקניון הרווחי ביותר בישראל!






כ"ט אדר א' ה'תשע"ט


 אין לומדים 'עמוד גמרא' בשביל 'לסיים' עמוד זה, אלא בשביל 'ללמוד' עמוד זה. לא הספק - אלא סיפוק. תנו לתלמיד לסכם במילים שלו 'קושיה ותירוץ'. לבטא ולהקריא. לפני שעוברים לתירוץ - עִמְדּו שוב ושוב על הבנת הקושיה. כך יבינו אח"כ מה מתורץ, ויהנו. ככל שמלטשים יהלום כך נותן אורו. ככל שמלטשים גמרא כך נותן טעמה. ככל שמלטשים ילד כך ממצא כשרונו. ככל שמלטשים מלמד כך מפתח יכולותיו. הבה נחזיר למלמדים ולמורים את משימתם המקורית - ללמד איך ללמוד. בהדרגה, עם תכנית עבודה ברורה, ובסייעתא דשמיא! (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     בגיל ילדות ונערות לא התלמיד עומד במבחן כי אם רבו! האפשר לקבוע כי 'הילד לא טוב בגמרא'? הוא עדיין בשלבי 'לומד איך ללמוד'! הוא בַּהֲרָצָה, וטרם נבדק על התוצאה!


     בחברה החרדית קיים יחס של הערכה לאדם הזקן. הזקנים הם אבות ואמות המשפחה, והם מקבלים מקום בראש. חשיבות המשפחה מיטיבה את מצבם של הזקנים גם במובן המעשי. במשפחות חרדיות עושים הילדים והנכדים השתדלות גדולה לתמוך בהוריהם, לבקרם לעתים תכופות ולסייע להם בדברים שהם מתקשים בהם. תורמת לכך העובדה שמשפחות חרדיות התברכו בילדים רבים, וכך יש לסבא ולסבתא מערך תמיכה גדול בתוך המשפחה.


בניית משמעות בגיל הזקנה, הן אקטיבית והן פאסיבית, יכולה לשמש גורם המונע מחלות והידרדרות. ההידרדרות הדרמטית של קשישים מתחילה כאשר הם אינם מוצאים משמעות בחייהם. העדר המשמעות מביא לידי חוסר עניין, חוסר עניין מביא לידי שעמום, שעמום מביא לידי בדידות, בדידות מביאה לידי דיכאון, ודיכאון גורר אחריו הידרדרות גופנית ונפשית.

כבּוד הֹורים (מתוך דברי הרב ישראל ליוש הי"ו(

     כיבוד אב ואם של מרת שרה רבקה ) בת הרה"ג ר' זאב פרנק זצ"ל, אחי הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל), היה לשם דבר בירושלים. כבר בהיותה כבת אחת-עשרה שנים בלבד עזבה את לימודיה בבית הספר כדי לסעוד את הוריה, שהיו חולים מאוד.  היא טענה, שכל מטרת בית הספר היא ללמוד כיצד לקיים מצוות ורצון ה', והנה כעת זימן ה' לידיה אפשרות לעסוק כל העת במצוות כיבוד אב ואם, אם כן, לשם מה עליה ללכת לבית הספר?  גם כאשר נישאה לבעלה, הגאון ר' אברהם דב אוירבך זצ"ל )אחיו הצעיר של מרן הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל(,  המשיכה לכבד את הוריה, והגדילה לעשות, כאשר הכניסה את הוריה המבוגרים לביתה וטיפלה בהם במסירות אין קץ.

     לאחר תקופה ארוכה, שבה גרו אצלה הוריה, והיא ובעלה התמסרו מאוד למילוי כל צרכיהם, הבחינו, כי אחד מילדיהם אינו מתפתח כראוי. הוא שכב כל העת על מיטתו בלא תזוזה מספיקה, והם חששו מאוד, שמא סובל ילדם מבעיה נוירולוגית.  בעלה הגאון ר' אברהם דב, היה לומד עם מרן החזון אי"ש זצ"ל בחברותא יחד עם הגאון ר' יהודה שפירא זצ"ל בכל יום שישי. בצר לו, פנה אל מרן החזון אי"ש ושאל אותו לאיזה רופא נוירולוג כדאי לפנות עם בנם.  החזון אי"ש ענה לו, שכיוון שספק גדול אם בכלל קיימת בעיה, לכן אין צורך לפנות לנוירולוג, אלא שיפנו לרופא משפחה רגיל, וה' הטוב יתן בפיו מענה נכון.  פנו ההורים במצוות רבם לרופא המשפחה, ולאחר בדיקה מקיפה, ענה להם הרופא כי הוא לא מוצא שום בעיה רפואית, וכנראה, הילד סובל רק מחוסר תזונה נכונה וחוסר תשומת לב מספקת.  כאשר שמעו זאת אחיה של הרבנית שרה רבקה, קבעו שכנראה כל זה קרה, כי היא עסוקה מאוד בטיפול בהורים, ולא מספיק שמה לב אל בנה הפעוט. הם החליטו כי היא לא תחזיק יותר את ההורים בביתה, ומצאו להם מקום אחר.

     לאחר מספר חודשים מצאת ההורים מביתה, הסתלק אביה ר' זאב פרנק לבית עולמו. מאז, כל ימיה, היה ליבה נוקפה כי בשלה קרתה הרעה הזאת, כיוון שהוציאה אותו מביתה , והמקום החדש לא מילא את מקומה כראוי . מחשבה עלתה בליבה, שאם הייתה משאירה אותו בביתה, אולי הוא היה עוד מאריך ימים, ולמעשה היא הביאה חלילה לקיצור חיי אביה.


     ביום היארצייט הראשון של החזון אי"ש, הביא בעלה הגאון ר' אברהם דב לביתם גיליון ובו תמונת מרן החזון אי"ש זצ"ל.  כשראתה מרת שרה רבקה את התמונה, נבהלה מאוד,  ושאלה את בעלה: "מי הוא האיש שבתמונה?", והשיב לה: " זוהי תמונתו של הגאון ר' אברהם ישעיהו קרליץ המכונה ה'חזון אי"ש' זצ"ל".  כששמעה תשובה זו, מיד נפלה האישה והתעלפה. לאחר שהעיר אותה בעלה מעלפונה ונרגעה מעט, שאל אותה: "מה קרה? מדוע גרמה לך תמונת החזון אי"ש להתרגשות רבה כל כך?". בתחילה סירבה לגלות לו, בטענה, כי הוא יגחך עליה ועל חלומותיה, אבל לאחר שהפציר בה סיפרה כך: "לילה אחד,  רואה אני בחלומי את אבי זצ"ל יושב בראש שולחן גדול, ואור גדול ונפלא היה בחדר" . "תלמידי חכמים יושבים סביב השולחן, ופניהם מבהיקים כזוהר הרקיע, ואבי מוסר לפניהם שיעור תורה. כל זמן השיעור לא ראה אותי אבי, רק כשסיים את השיעור הבחין בי. הוא התקרב אליי, כשחיוך גדול נסוך על פניו, ושני אנשים ליוו אותו, אחד מימינו והשני משמאלו" . "את האחד הכרתי", סיפרה הרבנית, "הלוא הוא היה אחי רבי יהודה לייב פרנק, שכבר לא היה אז בין החיים. ואת השני לא הכרתי, אבי התקרב אליי ואמר לי כך: " ידעתי בתי ידעתי, כי יש לך ייסורי מצפון על שהוצאת אותנו מביתך, ואת חוששת שבגלל זה הלכתי לעולמי קודם זמני,  אבל תדעי, שיצאת ידי חובת מצוות כיבוד אב ואם וכך היית צריכה לנהוג, וזה היה זמני להיפטר מהעולם. וגם אם היינו נשארים בביתך, הייתי נפטר בעת הזו ". "ולעדות שנכונים דבריי, הנני מבטיחך שבקרוב תיפקדי ויוולד לך ילד שיהיה לך ממנו הרבה נחת, )היה זה לאחר כארבע שנים שלא נולדו להם ילדים, והרופא אמר להם שלא יהיו להם יותר ילדים(. ושני מלויי יהיו עדים על דבריי', והצביע על האנשים, שליוו אותו. " לא ידעתי מיהו העד השני", סיימה הרבנית, "וכשראיתי את תמונת החזון אי"ש, הבנתי, כי הוא היה העד השני שליווה את אבי!".  זאת אם כן הייתה סיבת התרגשותה הגדולה מתמונת מרן החזון אי"ש. דברי האב כמובן התקיימו במלואם, וכעבור כעשרה חודשים נולדה להם בת, שהיא וצאצאיה גרמו לה הרבה נחת דקדושה. 





כ"ח אדר א' ה'תשע"ט


בחודש אדר נהגו ישראל לתלות בבתים טבלאות בהן מצוירים דגים שהם מזל החודש, והפתגם "משנכנס אדר מרבים בשמחה".  רבים שאלו, מפני מה תולים זאת בכותל ודווקא מול פתח הכניסה לבית, שהרי לא מובא ביאור לזה בספרים. אכן כל מנהגי ישראל הקדושים לא לחינם הוקבעו, טעם יש להם.  הטעם שנהגו לתלות טבלאות אלו, לפי שבכל בית מול הכניסה יש מקום של אמה בלי סיד, זכר לחורבן. לכן התקינו בחודש אדר, שהוא זמן שמחה להדביק טבלאות על אותו המקום, כדי שלא יראוהו בזמן שמחה ויבואו לידי עצב! ("ילקוט אברהם" תרפ"ו(


     בכל דבר שתעשה תקדים עבודת בוראך. בבנין הבית תקדים לעשות מקום מיוחד לעמידת ספרים וחדר ללימוד. )"קב הישר" כ"ד(


     בליל אחרון של ה"שבע ברכות", המנהג שמניחים דגים לפני רגלי הכלה, להשפיע ברכת - "וידגו לרוב". ) "משא חיים - תורת המנהגות" מערכת ח' לגאון רבי חיים פאלאג'י(



     הנכנס לגור בדירה חדשה בארץ ישראל, והוא גר ומתנהג שם על פי התורה והמצוות, לא צריך לכל הסגולות והענינים שנהגו לעשות בנכנס לגור בבית חדש בחו"ל. וכדברי החת"ס שכתב: 'עצם בית דירה בארץ ישראל הוא ענין מצוה שיכול להגן עליו, כשלוחי מצוה שלא יהיו ניזוקים!' )שו"ת "שבט הלוי" ח"ה ח"י(

בונה היאכטות חיפש אמת (שיחת השבוע, גליון 1673)

כאשר נחת המטוס בנמל התעופה בן-גוריון וכל הנוסעים החלו להתארגן לקראת יציאה, צעיר הולנדי, בשנות העשרים המוקדמות לחייו, התקשה להתיק את מבטו מהחלון. הוא הביט בנוף הארץ, בשמים התכולים, בפועלים שהתקרבו. בהתרגשות רבה לקח את תיקו והחל לצאת. ברגע שנשם את אוויר הארץ ודרך על אדמתה, חש חיבור בלתי-מוסבר לארץ הקודש. מה גרם לצעיר שנולד בהולנד והתחנך כנוצרי אדוק לחוש רגשות עזים כל-כך?

כיום הוא מתגורר ביישוב סוסיא שבדרום הר חברון ונושא את השם ארז שלום (59). לפני כחמש שנים עלה לארץ מהולנד עם רעייתו וארבעת ילדיהם, והשלים תהליך גיור שנמשך שנים רבות. הוא אהוב על שכניו ומכריו, ועוסק בנגרות אמנותית.

חיבור לעם היהודי

ההתעניינות בעם היהודי התעוררה בליבו בעקבות קריאה על תולדות עם ישראל ואירועי השואה. "חיפשתי את דרכי בחיים והייתי גם חובב הרפתקאות", הוא מספר. "חיפשתי תוכן ומשמעות לחיים, ואחרי שלמדתי היסטוריה וקראתי כמה פרקים על השואה, חשתי ששמורה בליבי פינה חמה ליהודים. רציתי להבין יותר את מהותו של עם ישראל, וכך מצאתי את עצמי במטוס בדרך לארץ. התכנית המקורית שלי הייתה לבוא לשלושה חודשים. בפועל נשארתי בארץ שמונה שנים".

הוא התנדב בקיבוץ, למד עברית באולפן, טייל ברחבי הארץ ונקשר בה. במהלך שהייתו בארץ מצא את רעייתו לעתיד, אף היא מהולנד. חלפו השנים והיתר השהייה בארץ פקע. השניים החליטו לחזור למולדתם וללמוד יותר על היהדות. "המסע הזה שלנו נמשך ארבע-עשרה שנה", הוא אומר.

אמנות קודש

את תהליך הגיור עברו עם ילדיהם. "כל הילדים עברו את הגיור מתוך שמחה ורצון", הוא מציין. את ביתם החליטו לקבוע בסוסיא. "הכרנו פה אנשים טובים ומצאנו קהילה חמה, שקיבלה אותנו באהבה", הוא אומר.

ההתמחות של ארז היא בנגרות אמנותית ייחודית, מעץ מלא. עבודותיו המושקעות זוכות לתשבחות. "בהולנד התעסקתי בבניית יאכטות, ואחרי הגיור החלטתי לייעד את יכולתי האמנותית לענייני קדושה", מספר ארז. "הקמתי פה נגרייה, ואני בונה בין היתר ארונות קודש שמפארים בתי כנסת ברחבי הארץ, לצד רהיטים ועוד פריטים".

מרגיש בבית

המיזם המושקע ביותר שעמל עליו היה בניית בית מעץ מלא, אבל אם תשאלו אותו על הפריט שהוא מחובר אליו יותר מכול, יצביע על הנבל שבנה בעבור בני משפחתו. "רעייתי והילדים מנגנים בכלי הזה", משתף ארז.


לצד עבודתו בנגרייה ושיעורי הלימוד הקבועים בתורה הוא גם מלמד נגרות בישיבת בני עקיבא. "אני מנסה לחבר את הנערים למקצוע, אף-על-פי שכיום פחות פופולרי ללמוד נגרות, לנוכח כל תעשיית ההייטק. אבל אני אוהב את הנגרות וגם נהנה ממנה כתחביב, וזאת אני מנסה להעביר לתלמידיי". ואיך אתה מרגיש בסוסיא? אנו שואלים בסיום השיחה. "הו, אני מרגיש בבית", הוא משיב.









אדם שיש לו קביעות בלימוד תורה מדי יום ונטרד אותו יום ולא למד, יש עליו להשלים לימודו באותה לילה קודם שישן משום דהוי נדר, וטוב להתנות מראש קודם שינהג באיזה לימוד קביעות או שיעור שהוא עושה כן בלי נדר ובלי קבלת מנהג.


     וכמו ביוסף שהוא שני שבטים: אפרים ומנשה. מנשה רומז על צרות ישראל - "נשני". ואפרים רומז על הטובות - "הפרני". כן הוא בחודש אדר. בתחילה היתה צרה גדולה לעם ישראל, בחינת מנשה, ואחר כך,  לבסוף נהפך הכל מיגון לשמחה, בחינת אפרים.


     חודש אדר מזלו דגים, שהוא בבחינת יוסף, שנאמר בו "וידגו לרוב בקרב הארץ", שזרעו של יוסף נמשל לדג. ואותיות דג בהיפוך הם 'גד', מלשון מזל, כי בחודש אדר נתהפך - נתרומם מזל ישראל


     כתוב בתורה "כיֹ יקחֹ אישֹ אשהֹ חדשה" שצריכה כל הזמן להתחדש ולהיראות חדשה, מבטיחה לו התורה "נקיֹ יהיהֹ לביתוֹ שנהֹ אחת" תוך שנה הוא יצא נקי מנכסיו.

להגדיש חיים לתורה ("טיב הקהילה" עמ' רלט(

     בישיבה הגדולה 'מנצ'סטר' שבאנגליה, שימש שנים רבות כראש ישיבה הגאון הצדיק הנודע מוהר"ר יהודה זאב סגל זצ"ל, אשר העמיד בה תלמידים למאות ואלפים,  עדרים שלמים של צורבים תלמידי חכמים מופלגים, הפזורים כיום ברחבי תבל. מסירות נפשו לתורה ויראה ולהעמדת דת על תילה, היתה ללא גבול, והתייחס לכל תלמיד כבן יחיד, כמי שכל הישיבה לא קמה אלא עבורו!  וסיפר לי אחד מתלמידיו, טיב מעשה מופלא שהתרחש עימו, הממחיש את אהבת התורה שבערה בו כאש שלהבת.

     בחור אחד מתלמידי הישיבה, התגלתה בגופו מחלת הסרטן הידוע ל"ע, והחלה לקנן בתוך איבריו ולכלותם רחמנא ליצלן. הבחור הצעיר לא ידע את נפשו, ובצר לו פנה אל רבו ראש הישיבה האהוב, ושח בפניו את צרתו הגדולה שנחתה עליו פתאום, בשיא פריחת נעוריו . ראש הישיבה בליבו הרחום נתרגש מאוד למשמע אוזניו, ועל אתר הורה לזעזע עולמות בתפילות! כי מאמינים אנו בני מאמינים שבתפילה נאמנה ניתן לשנות הגזרה, ובשום פנים ואופן לא להתייאש חלילה, ולהסכים ולהשלים בלב עם המצב... כאשר מצוי לפעמים, אלא להשעין עצמו בביטחון איתן ותקיף בצור עולמים,  שבודאי בקל יכול להפוך הגזרה על פיה !

     הבחור ומשפחתו הענפה היו מוכרים היטב לראש הישיבה, גם אחיו הגדולים שלפניו למדו בישיבה במחזורים קודמים. ובהסתמכו על היכרותו עם אביו של הבחור,  ביקש להזמין את אביו אל משרדו בישיבה. האב – יהודי פשוט, סוחר 'בעל הבית', העמל קשות על המחיה ועל הכלכלה, נענה לבקשתו של הרב סגל, והגיע אל הישיבה. במהלך שיחתם פנה ראש הישיבה אל האב ואמר: שמעתי מבנך שיחיה על מצבו החמור, אך לדעתי אסור לומר נואש ועלינו לעשות הכל להצלת הנער!  הרהרתי רבות בדבר והגעתי למסקנה אחת ברורה, באם מבטיח אתה לי שבנך זה יהיה מוקדש כולו לתורה, והנך אחראי על כך שישב כל ימי חייו בעסק התורה ועמלה בלבד, הריני מבטיח לך נאמנה, ומקבל עלי בהן צדק, שיבריא הנער ויצא ממחלתו!  האב נדהם למשמע אוזנו, הוא נרעש ונרגש מאוד! הבית כאמור לא היה בית של תורה, כל אחיו של הבחור, לאחר שעזבו את הישיבה יצאו לעבודתם ולפעלם להביא טרף לביתם, הם היו מחונכים מעודם על 'מוסר עבודה' גבוה... והגם שקבעו עיתים לתורה, לא היא היתה עיקר מלאכתם, והיה קשה לו לאב לתת הסכמה מיידית למהפכה שכזו בכל תפיסת עולמו, בקשר לעתידו הכלכלי של ילדו האהוב. הוא ביקש איפוא מרווח זמן להרהר בדבר, שלא לקבל החלטה גורלית שכזו בפזיזות,  ולבדוק היטב כיצד ניתן ליישם 'תכנית' ברורה, המבטחת מראש את השארת בנו כל ימיו בתורה, ולקבל על עצמו ערבות בדבר, באחריות פיננסית להחזיקו ולתמכו תמיד!  

     האב התמהמה עם החלטתו, ולא מיהר להשיב תשובה ברורה בדבר... בינתיים חלפה תקופה והמצב הדרדר יותר רחמנא ליצלן, הבחור הכאוב שהתקרב מאוד אל ראש הישיבה בתקופת מחלתו – שחיזקו ועודדו כל העת להרבות בתורה ותפילה ושלא לאבד את התקווה חלילה – ניגש שוב בדמעות רוגשות לרבו, עם הממצאים החמורים החדשים, המורים על התפשטות מחלתו ביתר שאת. על אתר נענה ראש הישיבה בהתרגשות: כבר שוחחתי עם אביך בדבר, והנני ממתין לתשובה ממנו.  תמסור לו בבקשה, שאני מחכה דחוף לתשובתו!  אך האב היה נתון בדילמה קשה, במבוכתו הרבה לא הצליח לקבל החלטה אמיצה ונועזת שכזו, העתידה לשנות אצל בנו את כל מערכת השקפת החיים, הוא הסתובב כל העת בהרהורים קשים, הספקות דחקו בו אנה ואנה, ולידי החלטה לא בא...

     חלפה תקופה נוספת, ולפתע מצבו של הבחור החמיר ביותר, בבת אחת קרסו כל מערכות גופו, והיה במצב קריטי ביותר, מפרפר בין חיים למוות. זעקות התפילות בישיבה הקדושה הגיעו עד לב השמים, כשהרופאים מושכים ידיהם, באומרם שמבחינה רפואית לא ניתן יותר לעשות כלום, וימיו ספורים עלי אדמות!  כראות האב את המצב לאשורו, שהנה עומד הוא להפסיד לגמרי את בנו חלילה, כשהוא מוכן לעבור לעולם שכולו טוב... רץ מהרה אל ראש הישיבה, וכשכולו נסער זעק והתחנן על נפשו, שמוכן הוא להסכים עם כל התנאים שהראש ישיבה דורש בשלמות, העיקר שיינצלו חיי בנו!  ראש הישיבה ענה לו בהשקט ובבטחה: את דברתי לא אשנה! הבטחתי בעינה עומדת! באם מסכים אתה בהן צדק להקדיש את כל חייו של בנך זה לתורה, ומקבל על עצמך להסיר ממנו את עול הפרנסה תמיד, הן בכלכלת ביתו מידי חודש בחודשו, והן עול הוצאת השאת הילדים וכו', ונוטל על כתפך הכל בשלמות – הריני מבטיח להשלמת העסקה גם מצידי, שיהיה הבן בריא ושלם לאורך ימים ושנים טובות!  

     השיחה הקשה הזו בין האב לראש הישיבה, התקיימה במשרד ממש לפני תפילת מנחה בהיכל הישיבה. בתום השיחה יצא ראש הישיבה לתפילת המנחה שהזכירה את מנחה של ערב יום הכיפורים... היא היתה מלאה בבכיות ובדמעות רותחות אשר זלגו מעיניו של ראש הישיבה ללא הרף, בהגיעו בסוף העמידה לתפילת אלוקי נצור, החל פתאום בוכה בקול, ושפך ליבו כמים לפני קונו. העומדים סביבו הצליחו לשמוע מעט מתוך שיחתו עם קונו, בשפה פשוטה וברורה, כאשר כולו מתמוגג בהתרגשות אמר: ריבונו של עולם, הלוא הבטחתי ברור זה שלוש פעמים, שאם מקדישים חיי זה הבן לתורה, הרי הוא מתרפא! אנא אל תעשה את דברי פלסתר!  ראה נא מסירות הנפש הקשה שיש לו לאביו בדבר, ומוכן לקבל על עצמו במסירות נפש להחזיק את בנו בתורה תמיד, וגדול כוחה של מסירות הנפש להמשיך ישועה ורפואה! וכך היה מאריך בתפילות ובקשות רבות.


     והנה פתאום בבת אחת חלה תמורה קיצונית במצבו של הנער, הוא פקח את עיניו, קם ממיטתו, והרגיש שחיים חדשים נמסכים בו, היסורים והכאבים חלפו ואינם!  הרופאים בבית החולים אצו רצו מבדיקה לבדיקה, ולא האמינו למראה עיניהם, המחלה פשוט נעלמה מגופו של הילד כמי שאינה... ועד מהרה הבריא הנער ונרפא בתכלית השלמות. האב המאושר היה מלא שמחה והודאה לקל חי, ולשלוחיו הצדיקים הנאמנים, הוא קיים את הבטחתו בשלמות ההידור, ודאג לכל מחסורו של הבחור מהחל ועד כלה, כדי שיקדיש את כל חייו אך ורק לעסקה של התורה הקדושה. בהגיעו לפרקו השיאו אשה הוגנת, ונטל את כל מחסורו בהחזקת הבית ועול הפרנסה בשלמות על שכמו.  כיום נמנה אותו תלמיד בין תלמידי החכמים החשובים ביותר בעירו, מרביץ תורה מופלג, וכל כולו נתון באהבת תורה ויראת שמים, כשאינו שוכח לרגע את מתנת החיים שקיבל כדי להקדישם כולם לתיקון עסק התורה בשלמות תמיד. 




כ"ו אדר א' ה'תשע"ט


אם אתה לא יודע למה אתה חי, כנראה שעוד לא חייתה באמת. (הרב נח ויינברג זצ"ל)


     בדור האחרון קמו קבוצה של מסיתים שכביכול "דואגים" לשוויון זכויות הנשים, וטוענים שהאישה מקופחת בענייני הלכה, אך האמת שהם טועים טעות חמורה ואף מטעים אחרים, כי לא זו בלבד שהם לא דואגים לכבודן של נשים, אלא אדרבה, הם מזלזלים בהן זלזול בוטה, כי הדרישה להשוות את האישה לגבר מוריד את ערכה האצילי של האישה כאילו שהיא אינה מושלמת כל זמן שלא תיחשב כגבר... ואין לך זלזול גדול מזה!


     בדת הנוצרית היחס לאשה כאל גורם מזיק, מפתה,  מסית, ומדיח, וגישה זו היא העומדת בבסיס האיסור של כמרים קתולים לישא אישה, לעומת זאת ביהדות להבדיל, אדרבה שלימות האדם מושגת באמצעות הנישואין, גבר שאינו נשוי נקרא חצי אדם, ורק לאחר נישואיו עם האישה הוא משלים את עצמו, ויחד הם נקראים "אדם", וכשם שאין פגם וחיסרון ברופא שאין לו מחויבות של "נגר", ובנגר שאין לו מחויבות של "רופא", כך אין חיסרון ופגם באשה שאין לה מחויבות של גבר.

     "הלוחם ואינו חולם – רק זורע מחלוקות. החולם ואינו לוחם – סתם בטלן". (הרב משה צבי נריה זצ"ל)

ט"ו בשבט (מאת הרב יאיר וינשטוק )

מציאה בהיסח הדעת

     מעשה בילד ירושלמי כבן עשר שנים ושמו יענקל אייזנבך, שנכנס בט"ו בשבט של אחת השנים, אל בית מדרשו של האדמו"ר רבי שלמה ( "ר' שלומ'קה") מזוועהיל בשכונת בית- ישראל. אותה שעה מסב היה הרבי עם חסידיו לשולחן פירות של ט"ו בשבט.  בראות הרבי את הילד שרגיל היה להיכנס אליו רבות, יען כי גם אביו וכל משפחתו היה מחסידיו, קרא לו ברמיזת אצבע ושאלו, "אתרוג כבר היה לך?"  ענה לו: "לאו". מיד כיבדו הרבי במרקחת מתוק קה, "איינגמאכץ" של אתרוגים, ואמר לו בחיוך, "להווי ידוע לך ילדי, מובא בספרים הקדושים כי בט"ו בשבט צריך לאכול אתרוג ולהתפלל על אתרוג כשר לשנה הבאה בסוכות. בט"ו בשבט אדם נידון גם איזה אתרוג יהי' לו בשנה הבאה בסוכות". אכל הילד את הממתק בהנאה,  ושכח מכל המאורע.

     לשנה הבאה, בערב חג הסוכות נתקף הילד בדחף שאינו בר-כיבוש לקנות לעצמו אתרוג. ניגש אל אביו ) הרה"ח ר' זכריה אייזנבך, דמות מפורסמת בירושלים) ושאלו, "אבא, האם כבר קנית אתרוג?" לצערו ענה לו אביו "הן".  התחנן הבן לפניו שהשנה אינו רוצה לצאת ידי חובה באתרוגו של אבא, הוא מוכרח אתרוג משלו, כשר ומהודר במיוחד. האב שהיה אביון מופלג, כמנהג בני ירושלים, לא הבין מנין צנח על בנו רצון חזק כזה, אך לא יכול היה לעמוד בפני תחנוני בנו. "גירד"  כמה פרוטות עלובות ונתן לו. רץ הילד בשמחה לחנות האתרוגים של ר' זלמן זוננפלד, סוחר האתרוגים המיתולוגי של ירושלים לפני כשבעים שנה ויותר,  ונכנס אליו משולהב כולו. "אני רוצה אתרוג ". הביט ר' זלמן בחיוך סלחני בילד הנרגש ושאלו "כמה יש לך?"  הראה לו הילד את הפרוטות הבודדות. מיד שלחו ר' זלמן אל ירכתי החנות, שם, בקופסאות גדולות, היו מונחים בערבוביה אתרוגים פשוטים ביותר מסוג ד'. משמש הילד בין האתרוגים מלאי ה'בלעטלאך' ושאר פגמים , ופתאום עלה בידו אתרוג מלכותי,  מבהיק ביופיו. פיטם זקוף לו בראשו,  גידולו מרהיב עין, צבעיו מושלמים ובק עורו אין אף 'בלעטל' וחסרון קל. כולו שמחה אץ רץ הילד אל הסוחר והראה לו את המציאה שעלתה בידו. ר' זלמן זוננפלד נדהם וחשד כבד התעורר בו,  איך מגיע אתרוג מסוג א' א' לבין האתרוגים הפשוטים והגרועים ביותר. הוא נזף בילד, "מנין לקחת אותו? שמא נגעת במקום שלא הרשיתי לך ?!" נתחלחל הילד שדוק של חן ירושלמי אצילי, וזיו של יראת שמים טהורה ניבטו מעיניו, ואמר ברעדה, "וכי גנב אני בעיניך? להיכן ששלחת אותי – שם הלכתי ". לא האמין לו ר' זלמן והמשיך לחשוד אותו בגניבה. ויש אומרים אף הטיח בו את המילה הנוראה בת שלוש אותיות, "גנב". הילד מחה את דמעות העלבון והביא כמה קונים שהעידו נאמנה שלא נגע בשום מקום, מלבד ארגז האתרוגים הפשוטים. או אז הצהיר ר' זלמן נרגשות, "שמעני, האתרוג הזה אינו שייך לשם, כיון שמחירו הוא פי מאתיים ואפילו יותר, ממה שנתת לי.  אלא כיון שהלבנתי את פניך ברבים הריני לתת לך את האתרוג במתנה וכנראה שאם הוא נמצא שם – זכה לו! סימן שמשמים זיכו אותך באתרוג מיוחד במינו".


     אותה שעה נזכר הילד (שגדל אח"כ והיה לאחד מגדולי הת"ח בירושלים,  ה"ה הרה"ח יעקב אייזנבך זצ"ל, חסיד זוועהיל נלהב וגבאי צדקה מפורסם בירושלים), בכל אותו מעשה שהיה אשתקד בט"ו בשבט בשולחנו של רבי שלומ'קה מזוועהיל, ובביטוי הסתום שיצא מפיו של הרבי, והבין מנין זכה באותו אתרוג מהודר ... אולם בבואו לבית אביו ר' זכריה , גם הוא לא האמין שבנו קנה בפרוטות אחדות אתרוג מהודר ויפה כל כך, ושוב חזר על עצמו אותו חשד נורא שכבר הכתים את לחייו של הילד הזך בכתק מי סומק ארגמניים עוד בחנות וכעת שבו ופרחו כזוג שושנים אדומות. לא נתקררה דעתו עד שעמד ולקח את בנו לחנות האתרוגים של ר' זלמן זוננפלד והלה בראותו את ר' זכריה מגיע עם בנו מיד הבין מה קורה, וקרא אליו מרחוק, " אל תחשוד בכשרים, בנך זכה באתרוג היפה ביותר שהכנתי לעצמי והחבאתי אותו בקופסה סתמית כדי שלא יניחו עליו ידיים, אך התגלגל בדרך מסתורית ובא לידיו - מכוח ברכתו של רבי שלומק'ה מזוועהיל בט"ו בשבט שעבר"..




כ"ד אדר א' ה'תשע"ט

אמרו חז"ל (ביצה טו:) כי אומר הקב"ה "בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו...


     במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חדשי ומועדי"? והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!


     במס' מגילה )כג.( הובא שביו''ט מאחרים לבוא לבית הכנסת,  וביאר רש''י: מאחרין לבוא לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יו''ט. עכ"ל. וכתב ע"ז בהגהות יעב''ץ וז"ל: ואע"פ שאין הכנת הסעודה ממלאכת האנשים, שהאשה אופה ומבשלת וכו'... ונשי לאו בני בית הכנסת נינהו (היינו שאינן מחוייבות כלל לבוא לביה''כ). יש לומר צריכים 'האנשים' לשמור הבית בעוד נשותיהם עוסקות בצרכי סעודה, גם צריכות סיוע אנשיהן. עכ"ל.

     דרשו רבותינו, שפרנסתו של האדם, לאחר שנקצבה מהשמיים, תלויה היא בפיו. שכן המילה פרנסה פותחת באות פ ומסתיימת באות ה (דהיינו פה), והאותיות הפנימיות הן- רסן. לא בכדי אמרו רבותינו: "מוות וחיים ביד הלשון    


     המקיל במים אחרונים, מקילים לו ימיו ושנותיו. [היינו שמורידים לו ח"ו מימיו ושנותיו]. (ספר חרדים פרק מ"א אות ד'(


     התפילה צריכה להיות בכל יום 'פעולה' חדשה. לא יאמר האדם: 'שלושים שנה אני מתפלל שלוש תפילות ביום'. אין זו שרשרת מתמשכת! כל תפילה היא דבר חדש, בפני עצמה. (פניני יאשיהו(


     יום ששה עשר לחודש אדר הוא יום טוב, שבו נתן המלך כורש רשות לבנות את בית המקדש, ובו ביום החלו לבנות את חומות ירושלים שנפרצה.


     כתב ר' בחיי (פ' חיי שרה), וזה לשון קדשו: וידבק אחר משפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם,  כי כן טבע היין להיות נמשך בטעמו אחר הכלי שעמד בתוכו.

בשורה בשירת הים (תודתנו למשה פור-רוסטמיאן מרחובות (

החמושים התפרצו למשרדו של מנהל הבנק הגדול ביותר בטהרן, ונופפו לעברו ברוביהם. הם חוללו במקום הרס וחורבן, בעטו ברהיטים, והתנפלו על הבנקאי המכובד כאילו היה אחרון הפושעים.

זו הייתה נקודת המפנה במעמדו של משה פור-רוסטמיאן, 'מוסא' בפי מכריו. מאדם בעל מעמד בכיר בחוגי השלטון, הנערץ על מוסלמים ויהודים כאחד, נהפך לאויב השלטון. אם בפרוץ המהפכה החומייניסטית, בשנת תשל"ט, היה משוכנע שקשריו המצוינים יעמדו לזכותו, עתה הבין שארצו השתנתה לבלי הכר.

הוא נזכר בעצב בשיחת הטלפון עם מנכ"ל הבנק הקודם. האיש היה מוסלמי אדוק, והמשטר החדש מינה אותו לשר הביטחון. בעקבות זאת החליט למנות את משה למנהל הבנק תחתיו. באותו זמן שהה משה בחו"ל, והתלבט אם לשוב לאיראן. "אל תחשוש", הרגיעו הידיד, "כשר הביטחון אני פורש עליך את חסותי, ואגן עליך ועל משפחתך מכל רע".

ואכן, בתחילה הכול נראה בשליטה. מינויו של משה למנכ"ל הבנק התקבל באהדה, ומשרדו הוצף זרי פרחים. אלא שכמה משונאיו, שעינם הייתה צרה בהצלחתו, החליטו להעליל עליו כי הוא בוגד.

לא היה צורך ביותר מזה. מי שנחשד בתמיכה במשטר השאה הישן – הוצא להורג בלי משפט. משה הודה לבורא העולם שעל אף ההלשנות נגדו הושם במעצר בית בלבד.

הישיבה בבית הייתה קשה לו, והוא החליט לברוח, והסתתר באחוזת נופש שהייתה בבעלותו. שם המתין עד יעבור זעם. ואז קיבל מידע מצמרר: "שבעה חמושים יושבים בביתך וממתינים לבואך. על דלת הבית תלויים צווי הסגרה, שבהם נקבע כי אתה מבוקש וצפוי לעונש מוות".

משה הבין שהשהייה באחוזת הנופש מסוכנת אף היא, ונמלט למקומות שבהם הניח כי לא יחפשו אותו. בינתיים ניסה להפעיל את קשריו, עד שקיבל מכתב כי החמושים עזבו את ביתו וכי עליו להתייצב למשפט.

הוא החליט לחזור לביתו ולשקול את צעדיו. ה'משפט' שאליו זומן היה עלול להסתיים גם בחיסולו. ובכל-זאת היה כאן פתח של תקווה.

באה השבת, ומשה הלך לבית הכנסת. זו הייתה פרשת בשלח. להפתעתו שמע את הגבאי קורא בשמו ומזמינו לעלות לתורה, לשירת הים. הוא ראה בכך סימן עידוד משמים, שיקרו לו ניסים כשם שאירעו לאבותינו על ים סוף.

ואכן, ה'משפט' הסתכם בתחקור קצר, ומשה נשלח שוב למעצר בית. הוא נשם לרווחה, אך לא לזמן רב.

קבוצת קצינים בחיל האוויר ניסתה לחולל הפיכה. התכנית נחשפה ברגע האחרון, ושש-מאות בכירים בחיל האוויר הוצאו להורג מייד. החשדנות בחוגי השלטון טיפסה לגבהים. ניתנה הוראה שכל מי שהועמד למשפט באשמת אי-נאמנות, גם אם זוכה, יש להוציאו עכשיו להורג, בלי דין ומשפט.

משה הושלך לבית הסוהר והמתין לסופו. בכל לילה, בשעה שלוש לפנות בוקר, היה מגיע סוהר גברתן, חלחלי שמו, ומכריז מספרים אקראיים של כמה תאים. הכלואים באותם תאים היו מוצָאים לחצר, ומלאך המוות היה עובר בין האסירים ובוחר עשרה, חמישה-עשר או עשרים מתוכם, ולוקח אותם עמו. כעבור כמה דקות לא היו עוד בין החיים.

משה חווה כמה וכמה סבבים כאלה. שוב ושוב נפרד בתוך ליבו ממשפחתו ומחבריו, אך בכל פעם ניתנו לו חייו במתנה. באחד מאותם רגעי אימה נדר נדר: "אם אזכה להינצל, אתגורר בארץ ישראל ואקדיש את חיי לעזרה לנזקקים".

לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, נשמע שקשוק המפתחות המצמרר בדלת התא. הפעם, במקום התליין האכזר, עמדו שם שלושה אנשים בלתי-מוכרים. "מוסא, בוא איתנו!", ציוו עליו. היה ברור לו שזה סופו. הוא הוצא מהכלא, הוכנס למכונית מרצדס שחורה וזו פתחה בנסיעה.

בעוד משה מהרהר אם יהרגוהו במכונית או במקום אחר, שמע לפתע קול מדבר אליו: "מחר בצהריים אתה בחוף ימה של תל-אביב!". בטרם עיכל את המתרחש מצא את עצמו בנמל התעופה. "מהר!", זירזו אותו מלוויו, "אל תיצור קשר עם איש ולך היישר למטוס!".

אך פתאום הבחין משה במכר משונאיו. ליבו צנח בקרבו כשמבטיהם הצטלבו. "מוסא!", קרא האיש לעברו, "לאן אתה הולך?". המלווים הדפו אותו, ומשה הושם במושב.

בעוד ליבו הולם בפראות, הביט החוצה וראה ג'יפ מתקרב במהירות לעבר המטוס. "נראה שהאיש הרע הלשין עליי", הרהר. אלה היו רגעי האימה הקשים ביותר בעבורו. כל גופו רעד. שיניו נקשו עד שכמה מהן נשרו מפיו.

אך למרבה השמחה הג'יפ חלף ליד המטוס ולא עצר. בינתיים המטוס צבר תאוצה והמריא. למחרת כבר נשק משה את אדמתה של ארץ ישראל!

בני משפחתו חולצו מאיראן כעבור חודש, ומשה קיים את נדרו: על אף הפיתויים הרבים להגר לארה"ב, התיישב בארץ, והקדיש את חייו לפעילות למען אחרים.


בכל שנה, בפרשת בשלח, הוא נזכר ביציאת איראן הפרטית שלו, ומתמלא שבח והודיה לבורא העולם על שהציל את חייו בניסים גלויים.


השגחה פרטית (אגעדאנק – וישלח)

     סיפר האדמו"ר מפיטסבורג מאשדוד זצוק"ל, הוא נסע עם ח' אנשים מבני קהילתו לחתונה בניו יורק, הטיסה עורכת שעתיים מפטסבורג לניו יורק, כיון שהתחילה הטיסה הודיעה הטייס שהמטוס בסכנה ואי אפשר להמשיך,  הציבור נכנס ללחץ גדול, ולאחר כמה דקות הודיעה שיש במקום נדח שדה תעופה קטן באמצע מדבר והוא נוחת שם להנצל מסכנה.

     האדמו"ר הסתובב שם הלוך ושוב, ודיבר עם חסידיו, ועכבו אותם כמה שעות עד שיבא מטוס חדש לקחת אותם לניו יורק. כיון שראו כך, הגיע זמן מנחה, וחשבו האיך יתפללו הרי הוא רבי עם ח' חסידים הרי ט', והאיך יהיה להם מנין, יש קבלה מהבעש"ט שכל ט' יש להם עשירי, ומסתמא כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, כי היו כל המטוס גויים. וביקש הרבי להכנס לאחד הבנינים דשם שיוכלו להתפלל בישוב הדעת, כי אותו שדה התעופה היה מיוחד לחקלאים, שהוא מקום ענק של חקלאות ושם אורזים משאות הגידולים ושולחים אותם לניו יורק, וניגש אחד החסידים לבעלי הטרקטורון שנושא את הארגזים, ושאל אותו איפה יש מקום להתפלל. הנהג של הטרקטור נהיה חיוור והתעלף, וביקש כוס מים לשתות.

     לאחר שנתאושש סיפר להם שהוא יהודי יליד וויליאמסבורג ממשפחה חסידית, [המעשה היה בשנת תש"כ] וירד מדחי אל דחי ובניו שייכים לאומות העולם רח"ל וכו' וכו', ויהי בלילה ובא אביו בחלום בטענה מדוע אינך שומר על היארצייט שלי, הרי אתה הבן יחיד שלי, היום הארצייט ואתה צריך להתפלל במנין ולומר קדיש. אמר לו הבן בחלום, הרי כבר נפלתי מדחי אל דחי, מה לי ולתפילה, ואיפה יש לי מנין לומר קדיש כאן במקום עבודתי. בסוף הבטיח לאביו שאם יהיה מנין יתפלל ויאמר קדיש. וכך סיבב הקב"ה ובאו ט' אנשים והוא התפלל בציבור ואמר קדיש לעילוי נשמת אביו.  וכך נתקרב היהודי ונהפך לחסיד פיטסבורג נלהב...


     הרי שהרבי מפיטסבורג לא היה 'עובר דרך' אלא 'הולך דרך', הוא היה צריך להיות במקום ההוא, לקרב נשמה לאביו שבשמים, וכך צריך כל יהודי להשתוקק להיות 'הולך דרך', הגם שלא תמיד רואים סיפורים כאלה לעין כל, אבל באותו שדה התעופה היה ניצוץ קדוש באותו שדה התעופה, שאתה היית צריך להעלותו דווקא במקום ההוא ובזמן ההוא, וגם זה יכול לגרום שהמטוס ייאחר או יבא בזמן, כשיהודי יודע שמה' מצעדי גבר כוננו, ולא רק דרכו יחפץ, אלא כל פסיעה ופסיעה יש לה חשבון עליון.




כ"ג אדר א' ה'תשע"ט

  אמרו חז"ל )שבת קיח, ב( "אמר רבי יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו".


     בחתימת המשניות שנינו (עוקצין ג יב) 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'. השלום הוא רק כלי, הברכה היא קיום תורה ומצוות.  בלעדיהן אין כל ערך לכלי. אחדות יכולה לבנות משכן, אך יכולה גם לעשות עגל זהב. לקראת פורים נגביר את 'משמר הגבול הרוחני', כי ילדים אוהבים להציץ מה יש 'מתחת לתחפושת'... 


     בשבת זו, שבת מברכים אדר, מוסיפים את קריאת 'פרשת שקלים'. במשנה למדנו 'באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים'. שליחי בית-דין יצאו בהכרזה על הבאת מחצית השקל למקדש, וכן התריעו על איסור כלאים בשדות. רבותינו לימדו, כי כל איש הביא 'מחצית השקל' ולא שקל שלם, להורות כי שלימות באה רק מתוך אחדות. אך יחד עם הכרזה זו, על חשיבות האחדות, הזהירו גם מפני הכלאים!  להתאחד רק בתבונה, בזהירות, בתשומת לב שאחדות זו לא תביא בכנפיה קלקול וכלאים!  

     ה'תפוחי חיים': 'ויקהל' הם ראשי תיבות - 'וביום השביעי יהיה לכם קדש', מדוע? מפני שעל ידי ה'ויקהל' – על ידי שבאים אנשים לשמוע את הדרשה, 'יהיה לכם קדש' – על ידי כך הופכת השבת ל'קדש''


דמעות עגלה נטושה (ש. תפילינסקי )

     בררררר.... קר לי מאוד. רחמו עליי.  גדלתי בבית טוב. אבותי ואבות אבותי היו מתכות ישרות ונאות לבית אלומיניום.  רכיבי הברזל שלי היו יצוקים בחום ומוצקים בדעתם. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם המתכתיות – לשרת את בני האדם בתום וביושר.  זכיתי אני, מרת העגלה, להשתלב ולהשתבץ בצי העגלות המסורות של 'יש חסד' באחד הסניפים הנודעים. אני רואה זאת כזכות עצומה להיכנס למקום שכזה,  וכבר אסביר למה.  עגלות קניות אחרות בנות גילי, התמזל מזלן הרע והינן מוצבות בסופרמרקט או בקניון שאת שעריו לא פוקדים יהודים שומרי תורה ומצוות, אני לעומתן, זכיתי לשרת את מבחר האדם. את משפחות לומדי התורה שבעיר החרדית.  אין לכם מושג באיזה תענוג עילאי מדובר. כל מסע קניות הנערך על גבי,  כולל מוצרים של קדושה. בעיקר הקניות הנערכות לכבוד שבת. נרות שבת.  חלות ריחניות הישר מגן עדן. דגים ובשר להתענג על נועם השבת, שקדי מרק ואטריות, פירות וירקות שישולבו בסעודות השבת, בטשולנט ובקוגל,  בקומפוט ובקינוח. מתחתית השקיות הגדושות וממרומי דפנותיי אני צופה בלבטים של עקרות הבית היקרות, נשות האברכים המקדישים את חייהם לעמל התורה. אני רואה אותם מחזירים מוצרים למדפים, לאחר שעברו את סף התקציב השבועי הזעום שנותר להם, ומוחה דמעה רותחת. משתתפת בצערם.  בתור לקופאי, אני מאזינה בשקט לפרקי המשניות שה'אברך' שלי משנן בינתיים. איך הוא זוכר תמיד להביא עמו את ספר ה'משניות' הקטן? באמת מעניין...  לפעמים אני גם שמה לב למצוות הצדקה המתקיימת בסיום הקניה. ליד הקופות, ניצבות קופות צדקה קטנות.  אליהן משלשלים את פרוטות העודף,  שיהיה גם משהו למשפחה נזקקת לכבוד שבת. הכל אני רואה ולא פוסחת על כלום.  זה לא תענוג?  לאחר מכן אני נגררת בכבוד לכיוון הרכב, המונית או האוטובוס, ונלווית בגאווה אל שורת הילדים המתקוטטים ביניהם על המצוה מי יישא יותר שקיות ויעזור לאמא.  בקיצור, אני בעולם של חוויות וריגושים רוחניים אדירים. זו זכות גדולה לשמש על תקן של עגלת קניות בסופר של אברכים. אח אח אח... כאן מתחילה הבעיה.


     המשפחה היקרה עלתה על האוטובוס,  העמיסה את המוצרים ונעלמה מהאופק. נסעו המה למנוחות ואותי עזבו לאנחות...  רגע רגע, צווחתי בקול לא לי לכיוונם : 'זה לא גזל???' - - - אך קולי נשמע כקול קורא במדבר...  מאז, אני עדיין כאן. נטושה. רטובה עד לשד מתכותיי. קופאת מקור ומאימה נוכח עוון הגזל העלול לקטרג בראש המשפחה היקרה – הקונים שלי. מצפה לישועה, מתי יבוא מאן דהו לגאול אותי ולהחזיר אותי למשמרתי, לתפקידי החביב? ובעיקר, מתי אחזור לסופר ואגאל את המשפחה ההיא מעוון הגזל הכרוך בהם ? אנא, חפשו אותי בטווח האזור הקרוב לסופרמרקט שלכם והשיבו את הגזלה לבעליה, טרם אקפא לגמרי.


 




כ"ב אדר א' ה'תשע"ט


"ב' אלו היו עוונות הגדולים שבישראל: חטא העגל, שהיה מרידה בלוחות ובתורה, וחטא מרגלים, שהיה מרידה בא"י. ושני החטאים נוקבין והולכין על כל ימי שפלותינו בגלות (שפת אמת ליקוטים לט"ו באב)

       ביום זה, יום כ"א אדר יום הילולת הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א.  ראוי להתפלל את תפילתו הידועה של רבי אלימלך "תפילה קודם התפילה" – ובעיקר את סיומה המפורסם "אד־רבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם . ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה".


     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, טז): מסופר על ר' בונם שלא היה ישן בשבת שאלו אותו, הכיצד, הרי שינה בשבת תענוג? אמר להם, ראיתם מימיכם ששומר ישן במשמרתו? והרי כתוב 'ושמרו' בני ישראל את השבת. (צפיחית בדב"ש(


     חסיד בא לאדמו"ר ואומר לו: "כבוד הרב, שמעתי שלקפל טלית זה סגולה לשלום בית   ..." הרב ענה לו: "לקפל שרוולים ולעזור לאשה זה סגולה יותר טובה..."

ביאת המשיח או ביאת החמור (הרב יחזקאל ס. ישראלי שליט"א)

     היו היה לפני שנים רבות, אשה פשוטה וצדיקה, שהתגוררה בעיר תימן, וסעדה שמה. סעדה זו, היתה אשה תמימה וצדיקה, שהאמינה בכל ליבה בדברי רבותינו, בפשיטות ובתמימות . והנה הגיע 'ליל הסדר', וככל יהודיה כשרה גם סעדה חשה וקיוותה בכל ליבה, כי יבוא המשיח ליל הסדר - הלילה הזה - לגאול את עם ישראל. וכפי שהבטיחו לנו חז"ל ש"בניסן עתידין להיגאל"!  אי לכך, השתדלה סעדה, והטתה את אוזנה במשך כל זמן עריכת ה'סדר', לזכות לשמוע את שופרו של המשיח. ואולם, לאחר שהגיע שעת חצות לילה, והיא כבר שתתה ראשה נהיה עליה "סחרחר", ועיניה החלו להיעצם מרוב כובד של שינה.  ואולם פחד תקף אותה: מה יהיה אם וימצא את המשיח יבוא במשך הלילה - סעדה ישנה ח"ו? חשבה וחשבה, עד שמצאה פתרון הולם: היא עשתה 'חשבון' כזה: הרי ה"מוֹרִי" התימני אמר בדרשה שלו, שהמשיח צריך לבוא על חמור לבן , יודעת,  בתור אחת שגדלה במושב - והיא - שחמור שרואה חמור שני, מיד הוא מתחיל לנעור לקראתו בשמחה ... וא"כ העצה פשוטה מאד: לקחת גברת סעדה חבל, קשרה את קצהו האחד סביב רגלה, ואת קצהו השני – קשרה סביב רגלו של החמור שלה, שהיה עומד באורווה, וכך הלכה לישון בלב שקט: שהרי החמור שלה מיד כשיראה את חמורו של המשיח - - ינער וירוץ לקראתו, וכך יעיר גם אותה משנתה ע"י החבל, ובזה היא תרויח שהיא לא תפסיד הלילה לראות את פני המשיח שיבוא!

     הנה, בעוונות הרבים, לא זכה עם ישראל ו שבאותו לילה יבוא המשיח, אלא שחמור נשאר "חמור", והוא לא אכפת לו אם הגיע המשיח או לא, הוא התחיל לנעור כדרכו ב'שליש הראשון' של הלילה (וכפי שאמרו בברכות , דף ג'.) שב"משמרת הראשונה" של הלילה נוערים כל החמורים וגם- החמור שלנו הרים את גרונו ופתח את פיו בנעירות עזות, וכיון שהרגיש שיש חבל מיד ניסה להימלט ממנו , שמסובך לרגליו - ורץ אל הרחוב הפתוח. וגברת "סעדה" היתה שקועה עמוק בתוך שינתה, אלא שלפתע, כשהרגישה שהיא נגררת אחרי החמור, נתמלא ליבה שמחה עצומה: הנה סוף סוף המשיח הגיע רכוב על חמורו,  וממש "יישר כוח" גדול לחמור שלה,  שהעיר אותה בדיוק בזמן... הרי אני עכשיו ממש הולכת לקבל את פני המשיח!

     והחמור, כשהרגיש שהוא סוחב ברגליו מיד פתח אם גברת סעדה ( משא כבד ) במרוצה, כדי להשתחרר מזה. אלא שכאן איבדה סעדה את כוחה, ולא היתה מסוגלת להתחרות עם ריצתו של החמור, ולכן צווחה וקראה בקול: "אדוני המשיח, אני אשה זקנה, לאט לאט, אל תרוץ עם החמור כל כך מהר...! ולקול צעקותיה ניעורו כל השכנים משנתם, הם זיהו את קולה של גברת 'סעדה', ורצו מיד אל הרחוב, אחזו בסעדה כדי להעירה מחלומה, וצעקו באוזניה: "גברת סעדה! תתעוררי! את לא רצה אחרי המשיח, את רצה בסך הכל אחרי החמור שלך...


     הנה, ישנם הרבה אנשים, שלוקחים בידם "מצוות גדולות", בטענה, שבזה הם הולכים להביא את המשיח! הם מתמקדים על כמה מצוות בודדות, ועל זה הם שמים את כל בטענה, שזה מה שיביא את הדגש - המשיח! ואולם הם לא שמים לב, שבאמצע הם רומסים ודשים על מצוות הדרך - אחרות! וכגון: ה"בן אדם לחברו" שלהם - מוזנח, ולפעמים, בתוך כדי לימוד, הם זורקים מילה של פגיעה על זה, או לשון הרע על ההוא, או כעס ומילה של גערה,  שאינה מוצדקת. כמו כן מבטלים הם באדישות תפילה במניין, או מברכים ברכת המזון במהירות ובחופזה, וכו' וכו '. והיצר הרע הוא מתוחכם וערמומי! הוא יודע טוב מאד איך לטהר את ה"שרץ": הרי הכל ל"שם שמים"! הכל לשם לימוד אז מה יש? הרי את העיקר אנו מקיימים - התורה! אז פה ושם יש איזה כשלון "קטן", את מצוות לימוד התורה!  אם נאמר להם: אתם ובמחילה מכבודם - במעשיכם לא תביאו את המשיח, אלא הכי הרבה תביאו את ה"חמור" של המשיח...  ולכן כל אדם יבדוק היטב היטב בעצמו:  האם מעשיו ראויים להביא את המשיח, או שהוא דומה לגברת "סעדה", שרץ כל חייו ל אחר "החמור שבעיניים עצומות - המשיח"... תחשוב על זה!



כ"א אדר א' ה'תשע"ט

אומר הספר 'בת עין' בשם ה'תולדות יעקב יוסף', מחטא הע'ג'ל' נשאר לנו שלושה דברים: ע'ריות, ג'זל, ל'שון הרע.  התיקון לכך הוא "עַל שְלשָה דְבָרִּים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְמִּילּות חֲסָדִּים".   

       "הנה מלאכי ילך לפניך" - 'מלאכי' עולה בגימטריא מאה ואחד. ' ילך' עולה כמנין הלכה, רמז למה שאמרו "אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, שעל ידי כך ילך ההלכה לפניו.  

     הנך יודע לשיר ולנגן? לכתוב ולסגנן? לקשט ולצייר? לתקן ולבנות? לערוך ולסדר? תן כבוד לה'! הוא קורא לך!


     בתחילת פרשת 'נח' מביא רש"י בעניין שתיית יי''ש: יי''ש דורשים אותו לגנאי, ויי''ש מרבותינו דורשים אותו לשבח. סתם יי''ש באמת זה לגנאי אבל כשזה יי''ש מרבותינו - ביארצייט של רבותינו, אז זה משובח.

הגיוס וספר התהילים (הרב אהרן טויסיג שליט"א)

     הגאון הקדוש, ראש גולת אריאל,  ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל, נשא בזיווג שני את בת גיסו הגאון רבי יעקב מאיר בידרמן זצ"ל, חתן ה'שפת אמת' זיע"א. היא היתה אלמנה, והביאה עמה את בנה הקטן לייבל,  שגדל והיה לבן עליה. בתשעת הימים היה עורך סיום מסכת בכל יום, כדי שה'אמרי אמת' יוכל לאכול בשר מפאת חולשתו.

     הגיע לגיל גיוס, וקבל זימון להתייצב לוועדה הרפואית, לקבוע האם כשיר הוא לגיוס. מובן שמיד פעלו היכן שפעלו והחליקו בשלמונים, והרשעים פיהם דבר שווא, והבטחותיהם סרק, וחויב להתייצב ולהתגייס. מובן שהתדהמה היתה רבה,  הלם וזעזוע. בן קדושים, שגדל בחצר הקודש וכל מעיניו בתורה וקדושה, יפול לידי הרשעים. יקרע מאהלי תורה ותפילה לקסרקטין שאין בו לא שבת ולא מועד, לא כשרות ולא צניעות, לב מי לא יחרד.  הרבנית הגירה דמעות כמים, והרבי האיץ בעסקנים לעשות כל מאמץ. וכל השערים ננעלו, גזרה היא ואין לשנותה. ביום רביעי עליו להתיצב בשערי הבסיס הצבאי.  ויותר נכון לומר שלא ניתן לשער, את הצער היגון והאנחה.

     אמה של הרבנית, אחות הרבי, לא יכלה לשאת את צער ביתה, בכיותיה והתייפחותה. השבת שלפני הגיוס עברה בצער ובעצב, ובמוצאי שבת נכנסה אל הקודש פנימה, ואמרה לאחיה הקדוש: "מעולם לא התערבתי ולא הבעתי דעה,  מעולם לא ביקשתי דבר. אבל הפעם איני יכולה להבליג! הלא פועל ישועות אתה!  גוזר אומר ומקיים! וכאן קצרה ידך? איככה אוכל וראיתי בצערה של בתי? איך יכול אתה לראות ביגונה של אשתך ?" שאלה: "היודעת את לשמור סוד?" ענתה: "כן". חזר ושאל: "היכולה את לנצור סוד?!"  אמר:" אז אגלה לך. הוא לא יגויס"... תמהה. חזרה והשיבה: "הן". ואז אם חזה ברוח קדשו, או קיבל ידיעה שההשתדלויות הבלתי נלאות נשאו פרי, אחת היא.


     המשיכה וראתה את בתה מתייסרת, בוכה ודומעת, מתפללת ומתחננת באין הפוגות, ונצרה את הידיעה בחובה. כיצחק אבינו עליו השלום, שידע ברוח קדשו שיוסף חי, ונאסר עליו לגלות זאת לבנו יעקב אבינו, הלבוש שק ומתאבל תמרורים.  ביום רביעי נסע הנער למקום הגיוס, מלווה בברכת הרבי ובדמעות אמו, ובאותו היום חזר. סיפר שהודיעוהו שהתמלאה המכסה ופטרוהו מן הצבא, והשמחה רבתה.  נכנסה שוב האחות, ואמרה: "נצרתי סוד, כמובטח, ואמשיך לשמור בסוד. אבל אולי אוכל לדעת מדוע? למה לא לספר? אפשר היה לחסוך כמה ימי צער ודמעות, בכיות ותפילות !" נענה ה'אמרי אמת' ואמר: "יודעת את באיזו תקופה קשה אנו חיים, ואינך יודעת איזו קופה קשה ונוראה שבעתיים, ממשמשת ת ובאה. בכמה נסיונות יתנסו, ובאלו קשיים נוראים יתקלו. וכל תפילה מסירה אבן נגף מדרכו של הבן, כל דמעה ממוססת מכשול.  אין לך מושג איזו תועלת הביאו התפילות והבכיות, איך סללו דרכו!"



כ' אדר א' ה'תשע"ט


אומרת הגמרא: כמה טיפשים אותם אנשים שקמים בפני ספר תורה, אבל לא קמים בפני תלמידי חכמים... 


     אצל הבנים, יש החוששים כי העיסוק באומנויות ובעיסוקים נוספים, יסיח הילד דעתו חלילה מעבודת ה' ולימוד התורה. אדרבא! גרעין הכישרון קיים, הקב"ה שתלו בקרבו, ויש לגדלו לכבוד שמים. עה"פ )פר' ויקהל( וְכל איש חֲכם לֵב אֲשֶר נָתַן ה'חָכְמָה ותְבּונָה בָהֵמָה דרשו חז"ל (מ"ר פר' מח) 'בְּ הֵ מָ ה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה'. הרבי ר' בונם מפשיסחא דרש כי הקב"ה מסייע לקדש ולרומם אף את החלק 'הבהמי' שבאדם. הכישרונות ישמשו את הלימוד, בהם יגביר הבנתו וחשקתו.

      באחת החתונות, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שם לבו לכך שיהודי חשוב מתבונן בו זמן רב. פנה אליו בפשטות ושאלו: "סלח לי, מדוע אתה מסתכל עלי כך"? ענה היהודי בחיוך: "גם משה רבינו לא ידע כי קרן עור פניו"... רבינו הזדעזע כל כולו: "איך מתאים לבן דעת כמוך לדבר הבלים שכאלה"?! אמר והתרחק כשהוא כאוב. ["התורה המשמחת"[  


     בתחילת פרשת 'נח' מביא רש"י בעניין שתיית יי''ש: יי''ש דורשים אותו לגנאי, ויי''ש מרבותינו דורשים אותו לשבח. סתם יי''ש באמת זה לגנאי אבל כשזה יי''ש מרבותינו - ביארצייט של רבותינו, אז זה משובח.


כשר לפסח (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 187)

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם... (יב', יט')

     לפני פסח עקרות הבית מחפשות על כל מוצר את המילים 'כשר לפסח'... אך האם מישהו ראה פעם מצבה בבית קברות שכתוב עליה 'כשר לפסח'? לכאורה לא ובכן אחים יקרים, מסופר על שליח חב"ד שהגיע לנמביה שבאפריקה כאשר אישה מקומית בקשה ממנו להגיע לקבר של בעלה בבית הקברות המקומי, בהגיעם הם חלפו על פני עשרות קברים, והנה האישה נעצרת ליד אחת המציבות. 'זו המצבה של בעלי' היא אמרה בדמעות. 'הוא היה שמח מאוד לדעת שרב יבקר בקבר שלו' הרב סקר את המצבה. בראש המצבה, באותיות הפוכות,  נכתב: 'כשר לפסח'. ומתחת נכתב שמו של הנפטר וולטר גלר (באנגלית) ותאריכי הלידה והפטירה שלו.

     מה גרם למשפחה לחקוק צמד מילים משונה זה?  האישה הסבירה כי במשך שנים רבות היא חיה עם בעלה שהיגר מלונדון, אך הוא מעולם לא סיפר לה על מוצאו.  רק על ערש דווי הוא חשף כי הוא יהודי וביקש ממנה להזכיר זאת במצבה שתקים על קברו. הפריט היהודי היחיד שהיה ברשותו היה חפיסת מצות עליה שמר במשך השנים. הוא הצביע על צמד המילים 'כשר לפסח'. 'אנא, חקקי זאת על מצבתי', אמר. היה זה המשפט האחרון שלו... והאישה קיימה את רצונו.


     ואנו שזוכים לחיות כיהודים נברך בהתלהבות בכל יום ויום: 'ברוך שלא עשני גוי'...

   לימד הבעל שם טוב, שכל מה שמראים ומשמיעים לאדם עליו לפשפש במעשיו שמא מראים לו זאת משמים כדי שיתן אל לבו.









אם תקראנו למפרע יהיה ג"כ "ונתנו" – לומר לך, כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום. )בעל הטורים(


     בספר "מחמדי שמים" כותב (פרשת ויקהל), שמסכת שבת פותחת במילים: "יציאות השבת שתים שהן ארבע" לרמוז לאדם: אם תוציא לכבוד שבת שתיים – תקבל ארבע.


     דורשי רשומות אומרים: "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות "תשרי" – ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ימים טובים,  ראש חודש, שגם הוא בכלל.


"     ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" )לא, טז(  מפרש האוה"ח הק', "ושמרו" – ויצפו, כמו "ואביו שמר את הדבר". שלא יהיה השבת עליהם לטורח, אלא ישמחו בו ויהיו תמיד ממתינים ומצפים בכליו עיניים, מתי יבוא.

השמש שקיבל את חייו במתנה

היום, כ"ב בטבת, לפני שלוש מאות ותשעים ושבע שנה קיבל שמש קהילת פראג את חייו במתנה, לאחר שעמד בפני עונש מוות בתליה בעקבות גניבה מארמון הדוכס (בשנת ה'שפ"ב, 1622). השמש, ר' חנוך בן ר' משה אַלְטְשׁוּלֶר, העלה על הכתב את השתלשלות המאורעות במגילה שקרא לה "מגילת פּוּרֵי הַקְּלָעִים", וקבע יום "פורים" אישי – לו ולצאצאיו אחריו – בכל שנה ביום כ"ב בטבת. על פי תקנתו, מחויבים כל צאצאיו לציין את יום הפורים המשפחתי ולקרוא את המגילה שכתב.

הסיפור המתואר במגילה הוא מרתק, פותח צוהר לעולמם של יהודי אירופה בתקופה ששליטים מקומיים היו כל-יכולים ותושבי עריהם היו נתונים לחסדיהם בכל עת, ובעיקר – מעלה דיון הלכתי חמור. צאצאיו של השמש העתיקו את המגילה מדור לדור, על קלף ובדיו, והקפידו לקיים את צוואת אביהם. כמאתיים שנה לאחר שנכתבה הודפסה המגילה, והיא מצויה כיום גם בכתבי-יד ששרדו בין בני המשפחה.

הנה הסיפור המתואר במגילה:

בעיר פראג שלטו באותה תקופה – מהלך המאה ה-17 – הנסיכים לבית לִיכְטֶנְשְׁטֵיין (בית מלוכה, צאצאיהם שולטים כיום במדינה הנקראת נסיכות ליכטנשטיין). פעם אחת שהה הדוכס ליכטנשטיין, כנראה קַרְל הראשון, בעיר ווינה לרגל עסקיו. בתקופת היעדרותו מילא את מקומו בניהול ענייני העיר שר בשם רוּדוֹלְף וַולְשְׁטֵיין שהיה "איש מהיר במשפט ודן דיני נפשות בהרף עין".

באותם ימים נגנבו מארמון הדוכס וילונות יקרים מדמשק ("פִירהֶענְג דַאמַאשְׂקַנִי"). מנהל המשק בארמון הורה להכריז בכל בתי הכנסת בעיר על האבדה, וכך עשה שמש הקהילה, ר' חנוך אלטשולר. ביום חמישי י"ז בטבת הוא הכריז – כנראה אחר קריאת התורה – שאבדו מארמון הדוכס וילונות יקרים ושכל היודע דבר על מקום הימצאם חייב להודיע מיד לאנשי הארמון. ביציאתו מבית הכנסת ניגש אליו אדם אחד, יוסף טיין שמו, והביא לו את הווילונות בכבודם ובעצמם. הוא סיפר שקנה אותם בתמימותו משני חיילים.

השמש עמד מיד על המצב הרגיש שנוצר, ופנה אל ראשי הקהל בשאלה מה לעשות. הם התיישבו בדבר והחליטו לשלוח איש חשוב מבני הקהילה, יעקב תאומים שמו, שימסור את הווילונות ביד אנשי הארמון, בצירוף הידיעה כי אלו נקנו על ידי אחד מבני הקהילה מיד שני חיילים שאין ידוע מי הם. כך נעשה. ביום ראשון, כ' בטבת, שבו הווילונות אל מקומם, אך אנשי הארמון דיווחו לשר וולשטיין וזה הורה לזמן אליו מיד את האיש שהחזיר אותם. ר' יעקב תאומים התייצב לפניו, והשר דרש ממנו להסגיר תוך יום אחד את האיש שקנה את הווילונות והחזיק בהם.

הוא חזר אל ראשי הקהל ועדכן אותם בדרישתו של השר. ראשי הקהל חששו מאוד מהצפוי לאיש שהחזיר את הווילונות, יוסף טיין האמור, ולכן הם שלחו את ר' יעקב תאומים שוב, ביום שני, כ"א בטבת, להסביר לשר את סירוב הקהילה להסגיר את האיש: לטענתם, כל שהגניבה שבה אל מקומה, הם נוהגים להתעלם מחקירת הנסיבות כדי לאפשר לגנבים לתקן את מעשיהם ולהשיב את הגניבה מבלי שיעמדו לדין. אם לא יעשו כן, יימנעו גנבים מהחזרת הגניבה.

השר רתח מזעם. הוא הבהיר לר' יעקב תאומים שאם לא יביא לפניו את האיש שקנה את הווילונות עד יום המחר בצהריים – ימית אותו בתלייה. תוך כדי דיבור, הורה לאנשים העומדים לפניו להכין עץ תלייה. ר' יעקב שב אל ראשי הקהל, והם בצר להם החליטו לשלוח אל השר את שמש הקהילה, בתקווה שיוכל לשכנע אותו לוותר על ההסגרה. בינתיים עצרו ראשי הקהל את יוסף טיין, מוסר הווילונות, כדי שלא יברח אם יידרשו למסרו ביד השר.

ביום שלישי, כ"ב בטבת, הגיעו ר' יעקב תאומים ור' חנוך אלטשולר אל השר. הוא שיחרר מיד את ר' יעקב ואמר לו: "אתה ניצלת ממיתה ומהתלייה ואותו החבל שנלקח ממך יושם על האיש הזה". לא הועילו לו לשמש כל הסבריו. הוא הסביר לשר שכך הוא נוהג מימים ימימה, לאפשר לגנבים להניח אצלו דברי גניבה מבלי לברר את מקורם, ושכך הוא מחויב בשבועה שלא לומר דבר על מניח הגניבה. אף הדגים בפני השר מקרי גניבה קודמים שבהם התקבלו טענותיו. אך השר עמד על דעתו. אנשיו לקחו את השמש והניחו אותו במעצר, בעוד השר מבטיח נאמנה כי מחר בצהריים ייתלה ויומת.

כשראה השמש כי כלתה אליו הרעה, הודיע לשר את שם האיש שמסר לו את הווילונות. ראשי הקהל העבירו את האיש לאנשי השר, וכשהושם במעצר – שוחרר השמש לביתו. את היום הזה, כ"ב בטבת, קבע השמש לדורות כיום חג לו ולבני משפחתו.


יוסף טיין האומלל אמור היה להיתלות בצהרי יום רביעי, כ"ג בטבת, אך ראשי הקהל הפעילו לחץ רב על שרים רבים שהשתדלו לשכנע את השר וולשטיין לסוג מהחלטתו. סוף דבר התרצה השר להמיר את עונש המוות במתן כופר, והקהילה שילמה סכום עצום כדי לפדות את יוסף טיין ממוות לחיים. השר המטורף התעקש לקבל את הסכום במטבעות נחושת קטנים, ומשך לילה שלם התגייסה כל הקהילה לפרוט את מטבעות הכסף. ביום שישי, כ"ה בטבת, נדרשו ראשי הקהל לסובב עם שקי המטבעות ברחובות העיר ולהגישם בפני השר. לאחר מכן, שוחרר האיש לביתו.










פרשת כי תשא

  אין זה מקרה שהחלק העיקרי בסיפור מגילת אסתר, לאחר הצגת הרקע, מתחיל במילים "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג', א). סירובו של מרדכי לציית להמן מזניק את העלילה. גם מרדכי קשה עורף. הרי יש דבר אחד שקשה במיוחד, פיזית, לעשות כשהעורף קשה, מילולית וסמלית כאחד: להשתחוות. היו תקופות שהיהודים התקשו להשתחוות להשם – אבל בוודאי שלא רצו להשתחוות לדברים אחרים. מן הטעם הזה היו היהודים היחידים מכל העמים שעלו על במת ההיסטוריה שאפילו בגלות, כשהם פזורים לכל עבר ומהווים מיעוט בכל מקום, לא נטמעו בתרבות הסובבת ולא אימצו את דת הרוב.

     אל תדונו אנשים אחרים על פי הסטנדרטים שלכם – בדיוק כפי שאתם לא צריכים לדון את עצמכם על פי שלהם. כל אדם שאתם עשויים לפגוש בחייכם הוא יחיד ומיוחד, ולכן הוא ראוי לזכות בתשומת הלב שלכם. זכרו את השמות שלהם, והחשיבו אותם בתור אנשים פרטיים. הם אנשים יחידים!

     "אם אתה לא יודע למה אתה חיי, כנראה שעוד לא חייתה באמת" (הרב נח וינברג)     

     אנו נתקלים לא אחת, באנשים הממשיכים לקחת חלק במערכת יחסים הרסנית. לעיתים הסיבה לכך, היא ההשקעה המרובה שהשקיעו בה ולעיתים, 'רווח' מסוים, שניתן להפיק מהמצב 'משאיר' אותם מעורבים. ברגע ששקועים עמוק בדינמיקה הזו, כבר מאד קשה לצאת משם.

     ביהדות יש ענין של "מראית העין", של החשיבות של מעשינו בעיני אחרים. אנחנו לא חיים בבועה בין ארבע קירות ולפעמים לפרשנות של מעשינו יש השלכות. זה נכון להורים, למורים, לרבנים הדורשים בפני קהל גדול. בעיקר בעידן המדיה ההולכת ומתרחבת. לכל מילה יש חשיבות וכל משפט עלול לצאת מהקשרו ולהתפרש בצורה לא טובה, ואפילו מזיקה, ואז לך תסביר!

     בעלי המוסר דיברו רבות על העניין והצורך להקדיש זמן מיוחד בו יפתח האדם בעצמו את יראת השמיים שלו. אפילו ר' חיים מוולוז'ין, בעל ה"נפש החיים", אשר התנגד להשקעה יתירה בלימוד מוסר, הדגיש את הצורך להקדיש זמן קצר לפני הלימוד לחשוב על הקב"ה בטהרת הלב כדי שהלימוד יקבל האופי המתאים ויניב את התוצאות הנכונות. הוא אף כתב שאדם רשאי לעצור באמצע לימודו ולהתבונן מחדש ביראת ה' "טרם יכבה מליבו יראתו יתברך שמו"

     "המאבק על החיים הוא מאבק על השפיות".

    התכונה הגרועה ביותר של עם ישראל, אומר משה, עתידה להיות סגולתם ההרואית. עכשיו הם קשי עורף במרדנותם, אך יום יבוא ויהיו קשי עורף בנאמנותם. העמים יאמרו להם להתבולל, אך הם יסרבו. דתות שהשררה בידן יורו להם להמיר את דתם, אבל הם יתנגדו. הם יסבלו השפלות, רדיפות, ואפילו עינויים עד מוות בגלל שם האלוהים שהם נושאים ובשל האמונה שהם מחזיקים בה – אבל הם ידבקו בברית שאבותיהם כרתו איתך. הם ילכו אל מותם ושירת אני מאמין על שפתיהם.

האימוץ ("להתעדן באהבתך", עלון 235)

    זוג יהודים יראי שמים שלאחר שנות נישואין רבות לא נפקדו בבנים, וכשכלו כל התקוות, החליטו כי אין ברירה אלא לנסות ולאמץ ילד, ואולי זו היא השליחות שלהם בעולם.

     אימוץ ילד, כלול בדרך כלל בבירוקרטיה גדולה ובהמתנה לאישורים מתאימים, לבדוק שאכן בני הזוג ראויים לאימוץ על פי החוק, וכי מצבם מאפשר גידול ילד על כל המשתמע מכך.  בין שלל הראיונות והבדיקות, ובין ועדה לוועדה לבדיקת אפשרות הזוג לאימוץ – ישנה בדיקה ע"י עובדת סוציאלית הבוחנת את תגובתם של בני הזוג למספר שאלות מורכבות בהם אפשרויות שיכולות להיות במצבים שונים וכיצד יגיבו בני הזוג במצבים אלה.  בפגישה עם העובדת הסוציאלית נכנסו כל אחד בנפרד, כדי לבחון כל אחד את תגובותיו הוא למצב שנוצר.  תחילה נכנס הבעל ולאחר שהשיב על שאלון בכתב שהוגש לו, הוא נשאל בעל פה מספר שאלות, ואחת השאלות הייתה כך: מה קורה אם לאחר שאימצת ילד, שנה לאחר מכן נולד לך ילד משלך, מי יהיה אצלך מספר אחד? שאלה מביכה מעט.  אך הבעל לא היסס הרבה ואמר בפשטות, 'מספר אחד זה רק הקב"ה' כל השאר בהמשך, אבל 'אחד' זה רק הוא, בורא עולם.  העובדת הסוציאלית לא הבינה את תשובתו ושאלה בצורה שונה, 'מי אצלך בעדיפות ראשונה?' והבעל בשלו, 'בעדיפות ראשונה רק בורא עולם'... לאחר מכן כשיצא הבעל נכנסה אשתו לפגישה עם העובדת הסוציאלית. כמובן גם היא קבלה את השאלון בכתב ולאחר מכן החל שלב השאלות, עד השאלה האמורה, 'כיצד תגיבי אם ייוולד לך בן משלך לאחר שאימצת ילד,  מי יהיה אצלך בעדיפות ראשונה?'  וכאן, בלי תיאום מוקדם, ובתמימות פשוטה השיבה האישה, 'בעדיפות ראשונה רק אבא שבשמים, הוא כל יכול ואין בלתו' כל השאר אחר כך. העובדת הסוציאלית לא הבינה מאיפה נפל עליה מסע האמונה במהלך עבודתה.  לאחר שיצאה האישה, הלכו הזוג הביתה כשבוועדה אמרו להם שיקבלו בדואר את תשובת הועדה ואנשי המקצוע.

     השניים חיכו בכיליון עיניים למסקנות הועדה, שלא איחרו להגיע לאחר מספר ימים. והנה הם פותחים את המכתב ועיניהם חשכו. 'הועדה שוללת את אפשרותם לאמץ ילד, והם מציינים את חוות הדעת של העובדת הסוציאלית שציינה ש'סדר העדיפויות של בני הזוג לקוי' אצלם בורא עולם לפני הכל, לפני הילדים וזה היה לקוי בעיניה.  אם בתחילה חשכו עיניהם כשראו את הסירוב, כשקראו על חוות הדעת שלה, הם נרגעו ואמרו 'בגלל אמונה בבורא עולם היא פסלה לנו את האפשרות לחבוק תינוק לאימוץ, אבל כאנשים מאמינים הם הבטיחו לעצמם שלמרות הכל, בורא עולם הוא האחד, היחיד והמיוחד תמיד היה ויישאר בעדיפות ראשונה.

     תשעה חודשים אחר כך נולדו להם בשעה טובה בן ובת תאומים. כן ילדים משלהם בלא צורך לאימוץ מבחוץ, בורא עולם נתן להם משלו לאמץ, הוא ראה כי הם ראויים לאמץ ילדים בריאים ורגילים ונתן להם מתנת שמים כנגד כל הסיכויים.  אין עוד מלבדו, אפס זולתו. כוחה של אמונה "הבוטח בה' חסד יסובבנו..." 

כך ניצחתי את קלמן ( רפאל קלפהולץ )

     הייתי אברך צעיר בתחילת דרכי, משחזר איש חינוך נודע מארצות הברית. משפחתי גדלה ונזקקתי ליטול על עצמי את עול פרנסת הבית ברצינות. אמת היא שכבר משנות ילדותי היה חלום חיי להפוך ביום מן הימים למחנך דגול בישראל, לכן הלכתי מיד על כיוון זה.  הוצעה לי משרה של מלמדות בחיידר המקומי. לקחתי את התפקיד בדחילו ורחימו , ונכנסתי לכיתה ללמד את ילדי ישראל תורה כנתינתה מסיני.

     איש לא הכין אותי להתמודדות הראשונה שנקלעתי אליה. בעודי מוסר בהתרגשות את השיעור הראשון שהכנתי בעמל רב, שמעתי לפתע קול תיפוף קצבי מאחד השולחנות.  הישרתי מבט לכיוון מקור הקול וראיתי אותו... את קלמן. תוך דקותיים הייתה כל הכיתה בעקבותיו וליהודים הייתה אורה.  לא אלאה אתכם באריכות דברים , רק אגלה כי תוך ימים ספורים התחלתי להבין שיש כאן ילד בעייתי, מפריע סדרתי לשיעורים, מחוצף לא קטן, שאין מנוס מלסלק אותו ולהתפטר ממנו, ויפה שעה אחת קודם. אף הנהלת התלמוד תורה עמדה מאחורי המהלך.

     טרם אנקוט בצעד דרסטי שכזה, החלטתי לעלות אל אבי מורי לשאול בעצתו ונדהמתי מהתשובה שקיבלתי. " אם הנך צריך לפגוע בנפש בישראל ולהעליב כך במסגרת תפקידך החדש בחינוך ילדי ישראל, חפש לך אפוא פרנסה אחרת...  סימן הוא שאין זה התפקיד המיועד לך משמים" – אמר.  אבי היה החלטי מאוד. "כאשר תעלה לבית דין של מעלה, וישאלו אותך מדוע העלבת נשמה של ילד יהודי, מה תשיב? –  האם תוכל לענות שמתוקף תפקידך כ'מלמד' היית מוכרח 'להעיף' אותו מהכיתה? זו תשובה מספקת? הרי עדיף שתצא ותשמש כ'שוחט' בהמות ועופות. מדובר ב'צער בעלי חיים' קטן יותר..." חתם אבי את תשובתו בלב שותת דם.

     החלטתי לחשוב מחוץ לקופסה.  למחרת, בתחילת השיעור, ברגע שהחלו הצחקוקים והדפיקות, פניתי מיד לקלמן וביקשתי ממנו שייגש לחדר המלמדים ויביא לי כוס מים. הוא הופתע מאוד ומיהר לעשות כפי שהתבקש.  בעת שחזר עם הכוס בידו, אמרתי לו בחמימות: "תודה רבה", והוספתי מחמאה על פאותיו המסודרות בחן... איכשהו,  השיעור הזה עבר בשלום.  למחרת, בהגיע רגע ההפרעה היומית,  שוב התבקש קלמן להביא לי כוס מים, כאשר הפעם אני מחמיא לו על ילקוטו המסודר.  ביום השלישי, שיבחתי אותו על כוס המים שהוא מוזג עבורי בכל הלב, וכי כל השיעור שאני מוסר נזקף לזכותו... ביום הרביעי, הוא שמח לשמוע שאני שם לב כי הוא מקשיב היטב לשיעור.  סוף דבר, לאחר כמה ימים חלף המנהל ליד הכיתה ונאלם דום למראהו של קלמן היושב בשקט וגומע בצמא כל הגה, ואף מתערב ושואל שאלות ענייניות ביותר במהלך השיעור.  המנהל ביקש הסברים ואני התנדבתי להסביר: "ניצחתי את קלמן בדרך האהבה...".  לפעמים אפשר 'לנצח' תלמיד מתקשה דווקא בדרכי נועם ובחשיבה יצירתית מחוץ לקופסה.





ט"ז אדר א' ה'תשע"ט


אין ליטול מים אחרונים בכוס שמשתמשים בה לקידוש או לברכת המזון.  (טעמי המנהגים בקונטרס אחרון, אות כ' בהגהה).


     בספרו "תורת חמד" כתב רבי מיכאל בער וייסמנדל זצ"ל רמז מפליא, על דברי חז"ל הקדושים הנ"ל שרמזו את מרדכי בתורה בפסוק "מר דרור" וז"ל: אם תספור מן המם של מר דרור, כמנין האותיות שבמגילה (אשר המה: י"ב אלפים מאה ועשר (12110 )אותיות תגיע לאות רי"ש, ועוד הפעם סך זה של אותיות תגיע לאות דל"ת, ועוד הפעם סך זה של אותיות תגיע לאות כ"ף, ועוד הפעם סך זה של אותיות תגיע לאות יו"ד – אותיות "מרדכי" ע"כ.


     בשעת ברכת המזון יש להסיר הכלי עם המים אחרונים מעל פניו, ולהניחו מן הצד מחוץ לשלחן. (כף החיים סימן קפ"א ס"ק ח').



     זה שאמר הכתוב: "וביום השביעי תשבות", וכיצד תשבות? – "בחריש" – יש דיבורים שעליך להחריש ולא לדבר בהם כלל. "ובקציר" – ויש דיבורים שעליך לקצר בהם... )נועם מגדים(

העולם לא הפקר (פניני בית לוי, עלון 517)

     נוסעי קו 54 בתל אביב עקבו בתמהון, אחר האשה הניגשת זו הפעם החמישית בעשר הדקות האחרונות לעברה של אשה עטויית שביס, ומבררת מה השעה. השעה שבע דקות לאחת,  ענתה האשה באורך רוח מופלג, פניה החווירו כסיד, והיא לחשה,  אני חייבת להיות שם באחת, חייבת. האשה הסבלנית, זו שמונתה בעל כורחה להיות השעון הדובר,  לא יכלה יותר להתאפק, מה קרה גבירתי, אפשר לעזור לך? האשה הניעה את ראשה מצד לצד, את לא תוכלי לעזור לי,  אימי ע"ה שהלכה לעולמה לפני שנים רבות קבעה איתי פגישה בשעה .1.00 בדיוק ליד בנין "כל בו שלום" בתל-אביב ואני חוששת שאאחר את המועד המדויק . מה??? הבעת הפליאה על פניה של האשה עטוית השביס לא הותירה לגברת ברירות רבות והיא פתחה בספורה.

     שנת תש"י היתה השנה, אותה לא ישכחו הורי לעולם, שנים קשות וארוכות עברו על הורי עד שזכו להגיע לאותו רגע מיוחל ומאושר . אמי יצאה מביה"ח עם חבילת האושר הוורדרדה ודומה היה בעינה כי כל העולם חג עימה, שמח באושרה הגדול. בת יחידה הייתי, ילדת שמנת מפונקת הגדלה עם כפית בפה. הורי לא חסכו ממני דבר. את תקוות עולמם ראו בי, ביתם היחידה.  שארי בשר נוספים לא היו להורי, מנוחתם עדן. ניצולי שואה היו , בדרך לא דרך צלחו את שבעת מדורי הגהינום, את הכל לקחו מהם, אך לא את רצון הנקמה שבער בעצמותם, ואני הייתי נקמתם הגדולה. 

     אמא הייתה משכיבה אותי ערב, ערב, מלטפת אותי ולוחשת.  דינלה, את תגדלי משפחה גדולה לתורה ויראה, והקריאת שמע הטהורה של הילדים שלך, תהיה הנקמה המתוקה ביותר בהיטלר, בנאצים שרצחו את ילדי עמנו וזעקת ה"שמע ישראל" שלהם החרידה את העולם, הם, הילדים שלך ינקמו על השמע ישראל האחרון של ילדי אירופה היהודים שעלו בסערה השמימה.  אני זוכרת את אבא, מרים אותי גבוה גבוה בבית הכנסת בשמחת תורה, מראה לי את הרוקדים וספרי תורה בידם, ואומר לי, לך יהיו בבית ספרי תורה אמיתיים, ילדים יהודים שיושבים ושוקדים על תלמודם.  אך מחלומם הגדול של הורי, נשארו רק שברי לוחות.

     תחילה לא רצו הורי להאמין, הם ראו את ניצני המרד שלי בדרכם, אך בטוחים היו שזו רוח שטות שתחלוף עם תקופת ההתבגרות, ולא יכלו לקלוט כי אימצתי לעצמי דרך חיים חדשה. הוויה נטולת כל עול ורסן, חיי הפקר במיטבם.  גרנו בשכונה תל אביבית מעורבת, ורוב רובן של השכנות בנות גילי היו מבתים חילוניים לגמרי, ללא כל סממן יהדות, רגילה הייתי לשחק עימן עוד מילדותי, ואם לקפץ על החבל לא הפריעה השונות ברקעי החיים ממנה באנו הרי שבהחלפת דעות בגיל התבגרות השוני היה רב. ניסיתי להתווכח, להגן על דרכי שלי ושל הורי היקרים. אך הם שמו אותי ללעג וקלס. עדיין הייתי חזקה , הורי ודרכם היו הנכס היקר בחיי ולא רציתי לאבדם.

     יום אחד קראה לי נועה לבוא ולחזות במופע של בני נוער, ניסיתי לסרב, אך מול הכרטיס שהוגש לי, כבר לא יכולתי לומר דבר.  רק פעם אחת ודי, נחמתי את עצמי. אמרתי לאמא שאני יוצאת לקניות, והלכתי לראות את אותו מופע. הצצתי ונפגעתי.  מאז ומתמיד ידעתי שיש בי נטייה חזקה לדרמה. והחלום שהחל להתרקם בי אז, שאולי אהיה גם אני מציגה ראשית, כזו הסוחטת דמעות מקהל הצופים, זו שזוכה למחיאות כפיים סוערות ומרכינה ראש בתודה לכל המהללים, החלום הזה שבה את ליבי.  ידעתי שאם אשאר בדרך הורי, לא אוכל לממש את חלומי הגדול,  לאט לאט השלתי מעלי את סממני היהדות, לגודל שברון ליבם של הורי,  אמא בכתה ואבא זעק, וצעקתו הפצועה מהדהדת באוזני עד היום, איך, איך גידלתי אני בן למשפחת ברקוביץ המפוארת, בת שכזו? ואני, אני עזבתי את הבית בטריקת דלת ובהבטחה שלא אשוב לשם עוד.  

     שנתיים עברו מבלי שהטרחתי את עצמי לדרוש בשלום הורי, לא הגעתי, לא התקשרתי ולא ראיתי. הייתי עסוקה בעצמי, ובקידום מעמדי על הבמות והגעתי רחוק. רבים נהרו לאותן הופעות. סמוך לנישואי, באתי הביתה, עם כל הזעם והניכור רציתי לראות את הורי ביום שמחת ליבי. לא האמנתי למראה עיני, זקנו של אבא הלבין כליל ועיניו הגדולות שקעו בחוריהן, החיוך הנצחי כבה ופניו הפיקו עצבות תהומית. ואמא, אמא הייתה חרושת קמטים ועיניה היו אדומות מדמעות, ומבכי מתמשך ללא סוף.  לא שמתי ליבי למראיהם האומלל, הנחתי את ההזמנה והלכתי.  הם הגיעו לחתונה כצללים, והלכו לאחר החופה. יותר לא ראיתי אותם.  חצי שנה מאוחר יותר, התקשרה אמא ובבכי קורע לב סיפרה שאבא לקה בהתקף לב והלך לבית עולמו. ישבתי שבעה לצידה,  מקשיבה להספדים, מודעת לאשמות שהטיחו בי, גם אם לא באופן גלוי, מסכן, אמרה השכנה וספקה כפיה. מאוד מצער. לא פשוט, הוסיפה שכנה אחרת, לגדל היום ילדים. הדור של היום,  שפכה אשה נוספת שמן למדורה, אך ליבי כמו נאטם, המילים לא חדרו ללבי הקשה, נותרתי במרדי.

     אחר השבעה, הותרתי את אמי לבד בדירה הגדולה והשוממה,  וחזרתי לפעילותי השגרתית והעסוקה. ארבעה חודשים מאוחר יותר, שמעתי במזכירה האלקטרונית הודעה מחברא קדישא כי עלי להשתתף בלוויה שתערך בשעה .8.00 בערב. הפעם ישבתי שבעה בביתי. לא היה לי כח לתוכחות המוסוות והגלויות. שמתי זר רענן של פרחים ריחניים על קברה של אימי ושבתי לעולמי שלי.  שנים חלפו, ואני כבר נעשיתי אם בישראל, את ילדי, אין צורך להדגיש, חינכתי במיטב המסורת הצברית, גלויי ראש ונטולי רסן יהודי. מידי פעם הגיעה אימי בחלומי, ובקשה ממני לשוב בתשובה. אך אני צחקתי, והמשכתי לשקוע בעיסוקי עד צווארי.

     בשבועות האחרונים באה אימי בכל לילה ומתחננת בדמעות שליש, שובי ביתי, שובי בטרם יהיה מאוחר, העולם לא הפקר,  אפילו שהוא נראה כזה למראית עין, יש דין ויש דיין, תחזרי בתשובה, כי אם לא, מי יודע מה יהיה.... ביתי, היא היתה חוזרת ואומרת לילה אחר לילה, בטובתך אני רוצה, חזרי בתשובה ואני מבטיחה לך חיים מאושרים יותר. לגלגתי עליה וכעסתי בליבי,  מדוע היא באה להפר את שלוותי, לטרוד את מנוחתי ? אך אתמול, אתמול זה היה שונה, אמא הגיעה בחלומי ובלי להתחנן הודיעה לי כי היא רוצה לפגוש אותי בשעה אחת ע"י בנין "כל בו שלום" בתל-אביב, זה כבר היה ענין שונה לסרב לפגישה אחר שנים ארוכות שלא ראיתיה, זאת לא אוכל, פינה חמה אחת עדיין נשארה בי לאימי הורתי.  ועכשיו, עכשיו אני בדרך לפגוש אותה . האשה מחתה דמעות סוררות שירדו על לחייה, כאב ליבה על אותם הורים שכה עלה להם בגורלם לאחר שנות הסבל הקשות בשואת אירופה.


     בהחלטה של רגע החליטה כי היא חייבת להיות נוכחת בפגישת הבת הסוררת עם אמא מעולם האמת. עז היה רצונה לראות כיצד מגיעים משם, מעולם שכולו טוב. בשעה שתי דקות לאחת, עצר האוטובוס בתחנה.  שני מעברי חצייה הפרידו בינם לבין "כל בו שלום" שהמה אדם.  הם חצו את מעבר החציה הראשון, והמתינו לאור הירוק שיאותת להם לעבור לעבר הבנין הגבוה. האשה שסבורה היתה כי השעה מאוחרת ולא רצתה לאחר את מועד הפגישה, מיהרה להמשיך ולחצות בלי לשים לב לשוטרי התנועה המכוונים את התנועה באזור בשל הרמזור המקולקל.  מכונית סובארו לבנה הגיחה ביעף ודרסה אותה למוות,  צרחה חדה פלחה את האויר: "אמא"!  ולאחריה קול דממה דקה, של חוסר אונים, של אי יכולת לתקן את הנעשה. כי לא לעולם ממתינים לו לאדם, לפעמים כבר מאוחר מידי!





ט"ו אדר א' ה'תשע"ט

אחד נכנס אל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א לבקש ממנו ברכה , ומספר שהוא עומד כרגע לפני התחלת בניה של ארבעה מגדלים – בני עשרות קומות כל אחד – ומבקש את ברכתו שיצליח כראוי.  הגר"ח הביט לעברו, ואומר "יהיה לסופר הרבה עבודה ". אותו יהודי לא הבין לרגע את הכוונה, אבל מיד בירך אותו הגר"ח בברכת ברכה והצלחה, והוסיף הגר"ח ואמר לו, שמיד חשב על כמות הפתחים שבמגדלים אלו שיהיו חייבים במזוזות, וממילא יצטרכו להזמין אצל הסופר סת"ם מאות מזוזות, ויהיה לו הרבה עבודה...


     "אין בנמצא פיצוי לדמעה של ילד קטן" (פיודור דוסטויבסקי)


     אנחנו כאן כדי לעשות טוב, וכשלא טוב – אנחנו צריכים לעשות עוד יותר טוב. 


     בעת שחתן עולה לתורה אומרים בשירה ובקול "יעמוד", אתה יודע למה אומרים לחתן "יעמוד"? – אני אגיד לך! – הנה אחז"ל (מס' ברכות דף ו' ע"ב) "אין עמידה אלא תפילה", וכשהחתן הולך לבנות בית בישראל, אומרים לו "יעמוד" – התפלל והתפלל!  כי החתן צריך להתפלל הרבה על הצלחתו בבניית הבית...

הכלב החכם: (קריס קייד(

     מסופר על קצב אחד, ששמר על חנותו, היה מופתע מאוד כאשר ראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הקצב ניסה להבריח את הכלב בכל מיני דרכים, אך הכלב חזר שוב לחנות. לאחר כמה פעמים כאלה, התקרב הקצב אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו של הכלב. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב". הקצב הסתכל פנימה אל תוך פיו של הכלב, הפלא ופלא, היה שם שטר של 10 דולר. הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב. הקצב היה כה מלא התפעלות,  שהחליט לעקוב אחר הכלב.

     הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב. לאחר זמן מה הגיעו למפגש מסילת רכבת. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב. לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים. בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות והערצה. הכלב בדק את לוחות הזמנים ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו ועלה לאוטובוס. בשלב זה נשאר הקצב פעור פה. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס. לאחר מס' דקות הכלב קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון. האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, בעוד הקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה. הכלב רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. לא נשמעה שום תגובה מבפנים. חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. בעוד הקצב מחכה, פתח אדם  גדל - מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב.  הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו. מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות שלו". 


     מוסרָ השכל: יש אנשים שלעולם לא מרוצים ממה שיש להם. הסתכלו סביבכם ותתחילו להעריך את מה שיש לכם.  בעבודה-תעריכו את אלה שעובדים תחתיכם. בזוגיות-תעריכו את בן/בת הזוג. במשפחה-תעריכו את ההורים גם אם הם לא התייחסו אליכם כמו שרציתם; בהֹורּות: תעריכו את הילדים גם אם לא עמדו בציפיותיכם. בחברּות-  תעריכו את החברים גם אם הם לא עשו את מה שרציתם. ומהָ לגביָ עצמכם? תעריכו את מה שאתם ואת מי שאתם. מיותר לשאוף להיות מישהו שאינו אתם. פשוט תהיו אתם! 





י"ד אדר א' ה'תשע"ט

אומר ה"פני מאיר", כל זמן שיהודי חי חיי תורה ומקיים מצוות, לא קשה לו, אבל ברגע שהולך לחפש את "עגל הזהב", נהיה לו קשה לקום בבוקר, כל כך הרבה מצוות...

   ארז"ל בדרך רמז: "בו" (8), "בה" (7), "בם" (42), יוצא בגימטרייה - "זן", היינו מי שמקיים את השבת כהלכתה ואומר את הסדר באופן שהזכרנו - "בּה", "בו", "בם", מובטח לו שמזונותיו כל השבוע יהיו ברווח ולא בצמצום...


     הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, הקפיד שלא ללכת לכותל המערבי יותר מפעם בחודש, כדי שלא לצנן לעצמו את ההתפעלות וההתרגשות מהכותל הקדוש, אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם.

     המהר"ם שפירא רבה של לובלין, היה אומר, הקב"ה הורה למנהיגם של ישראל "הנה מקום אתי", כל מקום שבו העניין מדובר בכבודי, כבוד שמים, אזי "ונצבת על הצור", התייצב על הגובה הראוי ותהיה איתן כצור למען כבוד שמים. לעומת זאת, "והיה בעבור כבודי", כשיעבור הרגע של כבוד שמים, ויהיה כאן ענין של נגיעה צדדית, אישית, אז "ושמתיך בנקרת הצור", תצניע עצמך בנקרה ותהיה עניו ושפל ברך.


אהבת ה' (אפריון שלמה, עלון 274)

     בתקופה שהייתה לפני שנים עם הפיגועים בירושלים, התקיימה אסיפה של רבנים . ה' ירחם! מוכרחים לטכס עצה, על מה עשה ה' ככה לנו? איך חוזרים בתשובה ? היה שם איזה פרופסור בקרבת מקום ששמע על האסיפה . הוא החליט להשתתף בה ולהביע את דעתו "הרמה ". אך מאחר ולא נתנו לו להיכנס, הוא התפרץ פנימה בכח, והחל לנבל את הפה שלו...  איפה בורא עולם? איך הוא נותן לזה לקרות? וכו'... דממה השתררה בחדר.

     היה שם איזה מלצר שהגיש משקאות ועוגיות לרבנים. יהודי פשוט.  אבל אתם יודעים שלא כל כך פשוט להיות יהודי פשוט ... הוא פנה אל הפרופסור ושאל אותו: היואיל מעלת כבודו לספר לי מה אוכלת הפרה?  ענה לו הפרופסור: חציר!  ומה אוכלת הכבשה?  גם חציר!  ומה אוכלת העיזה?  נו, גם היא אוכלת חציר ! הפרופסור, שהיה בקי גם בכימיה וגם באסטרונומיה, מרגיש עכשיו שהוא גם בקי במאכלות של הבהמות... הכל הוא יודע! שאל אותו המלצר: האם יוכל להסביר לי מעלת כבוד הפרופסור אם כל הבהמות אוכלות את אותו האוכל, והוא שווה לכולן, אז מדוע הצואה שלהן שונה זו מזו?  הפרופסור נעלב מעצם השאלה...  הוא הגיב בזלזול: בדברים כאלו עמוקים, אני לא מבין . אמר לו המלצר: ברפש בעלי חיים אתה לא מבין !!! אז את עומק דרכיו יתברך אתה רוצה להבין?!


     אין לנו מושג בדרכי ה' יתברך, אבל אנחנו בטוחים ויודעים עוד מיציאת מצרים...  שכל מה שעובר עלינו, וכל מה שהוא עושה אתנו, זה הכל אך ורק לטובתנו, מחמת האהבה העזה שהוא אוהב אותנו.


 






י"ג אדר א' ה'תשע"ט

אדם לא ישב ויספור את אבריו, כי הכל גוף אחד. כך גם עם ישראל הם גוף אחד, שאי אפשר לספור אותם, וכמאמר הפסוק ”שה פזורה ישראל“ – מה השה הזו, אם אתה מכה על קדקודה כל הגוף סובל, על רגלה כל הגוף סובל, כך גם ישראל. אחד מהם סובל, הרי כולם צריכים להרגיש שהם סובלים כי הם נחשבים לגוף אחד בבחינת ”כל ישראל ערבים זה לזה“. ולכן אסור לספור אותם כי הספירה כאמור מראה על פירוד, וזה מסוכן לעם ישראל, כי עם ישראל יכול להתקיים רק ע“י האחדות.


     אומר בעל הטורים: מבן עשרים שנה - סופי תיבות המ"ן שבא להכריע שקלים של המן והוסיף ידידי ר' בועז בר דיין הי"ו בשם ה'יושיע ציון ': המן מגיע ח"ו כשישראל עוברים על דברי התורה הקדושה.  וזהו שנאמר 'כל העובר על הפקודים' דהיינו כאשר ישראל עוברים על 'פקודות' התורה הקדושה, אז מקבלים חלילה את המן שנרמז בס"ת 'מבן עשרים שנה'.


     אומרת התורה לתת מחצית השקל, כדי שנדע שיש כאן רק חצי נתינה. את החלק של מעשה נתינת הממון עצמו אין הקדוש ברוך הוא צריך מאתנו, כי הממון שאנו נותנים – שלו הוא. רק ה'חצי' השני של הנתינה – הלב והכוונה הפנימית, הוא זה שנחשב כנתינה האמתית.


     בספר "תפוחי חיים" מפרש פסוק "ונתנו איש כופר נפש" בדרך צחות. הגמ' במסכת חולין [דף ק"ט.[  אומרת, שכל מה שאסר לנו הקב"ה, התיר לנו כנגדו. אסר לנו חזיר, התיר לנו דג שיבוטא, אסר לנו דם, התיר לנו כבד וכו'. שאל הבעש"ט, אסר לנו כפירה , ומה התיר לנו? ותירץ, שכאשר בא אליך יהודי לבקש עזרה, אל תאמר לו ה' יעזור, אלא אתה תעזור. וזה רמוז בפסוק שלפנינו "ונתנו איש כופר נפשו",  בשעה שצריך לתת, תעשה את עצמך ל"כופר" לשעה קלה ותתמוך בפועל,  לא רק ב"ה' יעזור.

בקשה של ילד חרדי (אפריון שלמה, עלון 279)

     בארה"ב יש יהודי, גבאי צדקה בשם הרב פרידמן.  ליהודי הזה היה בן חולה בן 9 , שהמצב שלו היה סופני . יש ארגון של גויים בארה"ב שנקרא 'למלא משאלה '. המטרה של הארגון הוא למלא את משאלת לבם של כל הילדים שנמצאים במצב סופני בסכום של עד ,00010 דולר . יש ילדים שהולכים לדיסנילנד, יש כאלו שרוצים לטוס מעל למפלי הניאגרה, ויש שרוצים לטייל בספארי שבאפריקה.

     בחנוכה תשע"ח, נציגי הארגון הגיעו לבית החולים אל הילד היהודי הקטן בן ה-9 , ושאלו אותו מה משאלת לבו?  ענה להם הילד: אני רוצה לפגוש את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.  מאחר והמצב של הילד היה קשה, והוא היה חייב להיות מחובר למכשירים בבית החולים, קשה מאוד היה להוציא אותו משם.  להביא את הנשיא לבית החולים... קשה שבעתיים. וחוצמזה, רק סידורי האבטחה והתיאומים, זה כבר יעלה מעל ל-  10,000 דולר... החליטו שאין מצב.  הילד מתעקש, אני רוצה לפגוש את הנשיא ולבקש ממנו בקשה. הדברים הגיעו לאזני ראש הארגון, הוא התקשר לילד והציע לו פשרה ... נכתוב על דף את מה שאתה רוצה לבקש מהנשיא, ואני מבטיח לך הבטחה אישית, תוך שבוע המכתב יונח על שולחנו של נשיא ארה"ב.

     הילד בן ה-9 מתיישב לכתוב, וכך הוא כותב: לכבוד הנשיא דונלד טראמפ. אני מאוד מעריך אותך ובפרט את המאמצים שאתה עושה למען עם ישראל. דע לך אדוני הנשיא, אני לא יודע את עיתי, ייתכן שכאשר תקרא את המכתב, כבר לא אהיה בין החיים. אבל מאוד מפריע לי שיש יהודי שנשפט, רובשקין שמו,  והוא הואשם על לא עוול בכפיו, בסה"כ הוא רצה להרים את קרן הכשרות בישראל.  הוא נידון ל-28 שנות מאסר על לא כלום. יש לו אישה ו-7 ילדים , ביניהם ילד חולה. כל מה שמעסיק אותי כשאני שוכב על מיטת חוליי, זה כמה הילדים מחכים לאבא שלהם שכבר יחזור... אני מתחנן לפניך בדמעות, חוס עליו ותעניק לו חנינה.

     המכתב הונח על שולחן הנשיא יומיים לפני סוף חנוכה. טראמפ קורא את המכתב ועיניו זולגות דמעות.  הוא קורא לבת שלו ומבקש ממנה - תקראי לי את המכתב, אני לא מסוגל לקרוא.  ב-100 השנים האחרונות שום נשיא לא העניק חנינה לאסיר בשנה הראשונה למאסרו. אבל המכתב של הילד היהודי הכריע גם את הלב של מלך הגויים.


     תראו מה זה יהודי! ילד יהודי!  מה היה מבקש ילד גוי? לחגוג על כל העולם וכמה שיותר הנאות.  אבל ההנאה היחידה של הילד היהודי זה לעזור ליהודי אחר ממדינה אחרת שהוא מעולם לא פגש או ראה... עם זו יצרתי לי! 





י"ב אדר א' ה'תשע"ט

"אמונת חכמים". מי שרוצה להאמין להם, יוכל להשתמש בראייתם הבהירה, והיו לו לעיניים.  מדבריהם נוכל לקבל הישרה בהשקפות העולם ובהנהגה מעשית. ולא עוד, אלא בה במידה שאנו נעשים תלמידיהם ומתאמצים להבין דרכי המחשבה שלהם, באותה מידה גם דעתנו מקבלת יישור..  

     די לו לאדם – שיפתח בליבו פתח זעיר של תשובה כ'חודה של מחט' בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי - ולא כמחט בבשר מת. [ר' מנחם מנדל מקוצק]  

     ''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד ( בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו. )מהרי"ל דיסקין(


    "וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד'' (שמות כט לח(.  אומר הפרדס יוסף: כל יהודי צריך לשאת עימו בקביעות, ''שני תמידים'': ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' ו''וחטאתי לנגדי תמיד''. על שני התמידים האלה נאמר: ''שנים ליום עולה תמיד'' אחד זה: ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' והשני: ''וחטאתי נגדי תמיד''. באימרה מוסרית זו מונח גם החיוב לעריכת חשבון נפש תמידי. שני התמידים הללו יעניקו לאדם את הכלים המתאימים שבאמצעותם יוכל למדוד את מפלס - הגובה שלו בעבודת ה', ולא פחות חשוב מכך, שיהא גם בכחו להעריך מה הוא ''הקו האדום'' שאותו אין הוא חוצה בכל מקרה.

הצעד הנכון (הרב נתנאל ספרן)

הילה ונורית צעדו במהירות ברחוב הראשי. בדרך כלל הן היו מבלות את הזמן בכיף, ובוחנות היטב את חלונות הראווה שבדרכן. אבל הפעם, היה להן רק דבר אחד בראש: נעליים. הן התקשו לחכות לרגע שיגיעו ל'גן הנעל' - חנות הנעליים שהכריזה על "מכירת הנעליים המטורפת של השנה". הילה כבר השתוקקה לקנות לעצמה נעלי שבת, נעלי יומיום ומגפיים, כל אלה במחיר מבצע, נמוך בהרבה מהרגיל.

הדבר היחיד שעמעם את התלהבותה של הילה, היה שיחת הפלאפון הלא נעימה שסיימה זה עתה עם חברתה שרה, בנסיעה באוטובוס לכאן. כשהן שמעו על המכירה הגדולה, שרה ביקשה מהילה להודיע לה אם ומתי היא הולכת, כדי שיוכלו לצאת יחד.

הילה הבטיחה להודיע, אבל איכשהו, כשהתכוננה לצאת, פשוט לא בא לה לבזבז את הזמן שנדרש כדי להודיע לשרה ולעשות את כל התיאומים וההכנות. עכשיו, שרה התקשרה לבית של הילה, וכשאמא שלה אמרה לה שהיא יצאה למכירת הנעליים, שרה התקשרה אליה בסלולארי והביעה את עלבונה.

"אני חושבת ששרה מגזימה כשהיא כל כך נפגעת מזה שלא התקשרתי אליה, לא?"

הילה ציפתה שנורית תסכים אתה מייד, אבל זו רק צופפה את גבותיה ושמרה על שתיקה. "נורית, את חייבת להודות שזה לא היה נורא כל כך. אנשים אומרים המון דברים ומבטיחים כל הזמן ואף אחד לא מצפה ממך באמת לעשות כל מה שאמרת שתעשה, נכון?"

"מצטערת," אמרה נורית לבסוף כשהן המשיכו ללכת, "אני לא מסכימה איתך. את הבטחת לשרה שתזמיני אותה, אז את יכולה להבין שהיא נפגעה כשגילתה שיצאת בלעדיה. בדיוק היום למדנו איך פרעה הבטיח כל הזמן למשה שייתן לעם ישראל לצאת ממצרים, ואחר כך התחרט ולא עמד בדיבורו."

"את משווה אותי לפרעה?" נזעקה הילה בהתגוננות.

"לא, בכלל לא; אני פשוט אומרת שאפילו להבטחתו של פרעה יש משמעות, והיה עליו לקיים אותה."

הילה לא הבינה מה נורא כל כך בלא לעשות כל מה שאמרת שתעשי, והתכוננה להגיד את זה, כשמראה 'גן הנעל' מרחוק לכד את תשומת לבן של השתיים כמו קרן לייזר. "בסדר, נמשיך להתווכח אחר כך, עכשיו הגיע הזמן לקנות נעליים!" קראה הילה בהתרגשות.

הן הגיעו אל הדלת כמעט בריצה, אבל למרבה תדהמתן ואכזבתן החנות הייתה סגורה! הילה נקשה על הדלת בתסכול, כשראתה את השלט ' לרגל ספירת מלאי, סגור עד לשעה 6:00'.

"אני לא מאמינה!" היא אמרה.

"טוב, נראה לי שנתחיל לחזור הביתה", נורית משכה בכתפיה. "אנחנו לא יכולות לחכות כאן במשך שעות עד שהחנות תיפתח."

אבל הילה לא זזה. "זה ממש לא בסדר!" היא זעמה. "איך הם יכולים להגיד שהם פתוחים כל היום, ואז פשוט לסגור את החנות ככה? זה פרסום כוזב, זה, זה..."

"זה כמו להבטיח ולא לקיים?" אמרה נורית.

"נכון!" הסכימה מיד הילה. ואז הרימה את ידה אל פיה, כשהבינה למה רומזת חברתה. היא כעסה כי החנות עשתה לה... בדיוק מה שהיא עצמה עשתה לשרה. אולי לקיים הבטחות זה באמת עניין רציני יותר מכפי שחשבה.

"טוב נורית", היא אמרה באיטיות, מהורהרת. "אני חייבת לומר שאני מודה בטעות. אני הולכת הביתה בלי נעליים חדשות לרגליי, אבל בהחלט עם יד על הפה. אני הולכת להתקשר לשרה כבר עכשיו ולהתנצל, ומהיום והלאה אשתדל לקיים כל מה שאני מבטיחה."


 





י' אדר א' ה'תשע"ט



תצוה

      אדם שלא מתאכזב מהכישלון שלו, מסיר את המחסום העומד בפני הנסיון הבא להצליח .   

     'אדר' הוא ראשי תיבות אמונה דבר ראשון וגם ראשי תיבות אין דבר רע וזה בא ללמדנו שני דברים : א. מי שמאמין בקב"ה באמת, אף פעם לא מרגיש שרע לו כי הוא מאמין שהכל מה' והכל לטובה.  ב. מי שחי באמונה בקב"ה בכל מצב, אז הקב"ה יגרום לו שלעולם לא יראה דבר רע. (מתוק מדבש)

      אומר הזוהר: "כל פקודא בדלא דחילו ורחימו, לא סלקא לעילא ". לכל מצוה יש שתי כנפיים. כנף אחד של יראה, וכנף שני של אהבה.  אם אתה לא עושה את המצווה בפחד כמו שמנתח עושה ניתוח לב פתוח, ואם אתה לא עושה את המצווה באהבה כמו שאתה מטפל עכשיו בבן שלך, המצווה לא יכולה לעוף ולעלות למעלה...  היא נשארת תקועה כאן למטה.

    אומר ר' חיים פלאג'י: מי שבגדיו נאים וטליתו מלוכלכת, עונשו מרובה מאוד!  

     אמר רבי משה מקוברין: לא בחכמה תלוי שכלו של האדם, אלא במעשיו, וכן כתוב 'שכל טוב לכל עושיהם' ולא: לכל מעשיהם.

     "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" - "כתית אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה - כל מעשיהם ומחשבותיהם להעלות נשמתם, שנקראת 'נר' תחת כנפי השכינה!" (בעלי התוס' כ"ז כ'(

     חז"ל אמרו (תענית ב): "שלושה מפתחות בידיו של הקב"ה: חיה (יולדת), תחיית המתים ומטר". הדבר נרמז בפסוק "פיתוחי חותם" – 'חֹתם' ראשי תיבות : ח יה, ת חיית המתים, מ טר. המפתחות האלה הם "קודש לה'" ולא נמסרו לשליח. (הגר"א)

    כל ניד שפתיים וכל זעזוע חיים עושה פירות ופירי פירות.

 אמריקה (פניני צדיקים, גיליון 25)

     מסופר שפעם אחת הרב ישב בחדרו בבריסק. על שולחנו היו מונחים מכתבים רבים מכל קצווי העולם. מכל רחבי תבל נשלחו אל הרב שאלות.  והרב בסבלנות אין קץ היה פותח את המכתבים ועונה לשאלותיהם.

     באותו זמן נשמעה נקישה על הדלת ולאחר קבלת האישור נכנס שוחט העיירה בשם יהודה, יהודי צעיר לימים, שהיה מקורב מאוד לרב.  תוך כדי שיחה פתח הרב מכתבים נוספים. "אתם רואים מכתב זה?", שאל את השוחט שישב מולו, "מכתב זה הגיע מאמריקה. שם יש מחסור חמור בשוחטים מנוסים ויראה שמים. הם מתחננים לפני שאשלח להם שוחט. אולם אין לי שוחט לשלוח לשם". לאחר דקות ארוכות יצא השוחט מביתו של הרב מהורהר. הן הוא מבורך בילדים רבים והפרנסה מצומצמת בקהילה ענייה כבריסק. עופות ובשר היו מצרך נדיר ואין לו עבודה מספקת כדי לפרנס את משפחתו ולענות על צרכיהם. והנה עלתה במחשבתו פתרון לכל בעיותיו...

     בביתו, אשתו של ר' יהודה ממתינה לבעלה, אולם בעלה לא שב. ביקשה מבנה הגדול אברהם לגשת לבית-הכנסת ולחפש את האב. לבנה השני,  יעקב ביקשה לחפשו במקום אחר. כשחזרו הילדים הלילה כבר ירד, והאבא לא מצא. בייאושה, פנתה לביתו של הרב, שמא בעלה שם. אולם לאכזבתה הרבה הוא לא היה שם. "כבוד הרב", בכתה בכי מר, "בעלי יצא מהצהריים ועדיין לא שב. חיפשנו אותו בכל מקום אפשרי ולא מצאנו אותו. אני חוששת שמא קרה לו אסון חלילה!". ר' יהושע שקע במחשבות ולאחר דקות ארוכות הרים זוג עיניים ואמר בכאב: "חושש אני שבעלך החליט לנסוע לאמריקה" אמר לתדהמת אשת השוחט. " אמריקה?", מלמלה האישה ולא מאמינה. "מה יש לו לחפש שם? כאן יש לו בית, משפחה וילדים. מדוע עזב ולא אמר מאומה?". האישה החלה לבכות ללא הפוגה כשהיא איננה מאמינה למשמע אוזניה. הרב המתין קמעה ואמר: "בעלך היה כאן היום בצהריים, כשהייתי עסוק בלענות על המכתבים השונים. הזדמן לידי מכתב מקהילה הנמצאת באמריקה המחפשת שוחט. סיפרתי זאת לתומי לבעלך. כמדומני כי החליט לעשות מעשה ונסע לשם להיות שוחט" אמר בעצב.

     האישה קיבלה את הבשורה בכאב מר. אמריקה של אותם הימים קול התורה לא היה נשמע בה. ריקה כמעט מכל תוכן רוחני והסכנה להתבוללות הייתה עצומה באותם הימים. עד מהרה השמועה פשטה כאש בשדה קוצים. הכל דיברו על מעשהו של השוחט. "יהודה עזב את אשתו וילדיו ונסע לאמריקה!" אמרו. כל יהודי העיר נבהלו למשמע הדברים. אך מי שלקח זאת על מצפונו היה ר' יהושע. הוא חשש כי בשל דבריו קרה הדבר. ומאותו יום התחיל להתפלל על רוחניותו של יהודה השוחט. בכל יום היה מזכיר אתו בתפילתו, מתחנן בפני הקב"ה שיישאר ברמתו הרוחנית ולא ירד חלילה לשאול תחתיות.

     הזמן חלף וכעבור שנה התקבל בביתו של יהודה מכתב. אכן, צדק ר' יהושע בהשערתו, יהודה נסע לאמריקה. במכתבו, ביקש השוחט מאשתו ומילדיו לבוא אליו, אל מעבר לים. הוא גם צירף למכתבו סכום כסף לא מבוטל. "מה אני אמורה לעשות כעת?" תמהה האישה. "האם כדאי לנסוע אליו או שמא אם אסרב הדבר יזרזו לשוב הנה". בסיכומו של עניין פנתה לרב והרצתה את ספקותיה. "חושב אני כי עליכם להצטרף לראש המשפחה", השיב הרב לאחר מחשבה ארוכה. "על אף המצב הרוחני הירוד שם, לעניות דעתי עליכם לנסוע ולהתאחד בשנית. שתהיה לכם נסיעה טובה", ברכם. מאותו יום היה לר' יהושע רשימת שמות נוספים להזכיר בתפילתו- האישה והילדים.

לימים, עלה השוחט לארץ הקודש עם משפחתו. אז שמע להפתעתו, כי גם הרב מבריסק, הגאון ר' יהושע לייב נמצא בירושלים. התרגשות עצומה אחזה בו. זיכרונות מימים עברו הציפוהו והוא יצא לבקר את רבו. בלב פועם נקש על דלת הבית. הרבנית פתחה את הדלת, ומיד זיהתה את העומד בפתח. "ר' יהושע", קראה בהתרגשות אל בעלה. "אתה כבר פטור מאחריות! הם כבר פה!". כאשר שמע יהודה את סיפור הדברים - הוא הבין הכל. רק עתה הבין כיצד הוא דווקא מכל חבריו ביבשת אמריקה החזיק בתורתו. כיצד לא נסחף אל ההבל למרות כל הניסיונות הקשים שעבר. מדוע הוא נשאר בלבושו החרדי ולא שינה את השקפתו. היה זה בכוח תפילתו של רבו, הגאון והצדיק, ר' יהושע לייב דיסקין.

 

  היכרות עלומה (על-פי 'גדולת מרדכי')

ר' בנימין-אשר היה דמות מפתח בעיירה ינדז'יוב שבפולין. מנכבדי הקהילה ופרנסיה היה, שתדלן נמרץ בממשל הרוסי ששלט במדינה. פועלו הרב למען אֶחיו היהודים הצדיק את ההילה שנקשרה סביבו. בכל מקרה של הסתבכות או מצוקה הוא היה שם, נכון להפעיל את קשריו כדי   לחלץ יהודי מצרה. מי האמין שדווקא הוא יהיה קרבן לעלילה חמורה.

זה היה כאשר ר' בנימין-אשר שהה בעיירה קילץ הסמוכה, שבה התגורר באותה עת האדמו"ר רבי מרדכי טברסקי מקוזמיר. מלחמת העולם הראשונה יצרה מהומה ושיבשה את סדרי החיים. צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית פלש לפולין והדף את צבא הצאר.

בבת אחת התהפך מעמדו של ר' בנימין-אשר. כל מכריו היו עכשיו אויבי המשטר החדש. לא חלף זמן רב והוא נעצר והואשם בעוון ריגול למען הצאר הרוסי.

היהודי הנכבד מצא עצמו בתא חשוך, מצפה בלב חרד לגורלו המר. ואכן, יום אחד התגנבה שמועה שדינו נחרץ בלי משפט ונגזר עליו עונש מוות. הבשורה המרה הכתה בתדהמה את בני משפחתו וכל מכריו. הימים ימי מלחמה, וחיי אדם היו שווים כקליפת השום. נראה היה כי נגזרה הגזירה ואפסה תקווה.

בצר לה מיהרה רעייתו האומללה של ר' בנימין-אשר אל האדמו"ר מקוזמיר. בהיכנסה לחדרו פרצה בבכי נסער: "אנא, רבי, הצילו את חיי בעלי!".

האדמו"ר הורה לשמשו, ר' משה צוקרמן, לקחת דף ועט, מפני שרצונו להכתיב לו מכתב אל הפרופסור האישי של פרנץ-יוזף, קיסר אוסטריה. "כתוֹב", הורה הרבי, "שאני מכיר את האיש בנימין-אשר, ויודע שהוא אדם תם וישר, חף מכל אשמת ריגול, וכי אך שקר טפלו עליו". הרבי הוסיף דברי מליצה ולימוד זכות על היהודי, וסיים בבקשה אישית כי הפרופסור הנכבד יעשה כל שביכולתו להביא לידי שחרורו.

את המכתב נתן הרבי בידי האישה, והורה לה לנסוע מייד אל הפרופסור. בדמעות בעיניה מיהרה האישה לעשות כדברי הצדיק. היא הצליחה לאתר את הפרופסור, ומסרה בידו את המכתב. הלה קרא בעיון את הכתוב, וכיווץ את גביניו בריכוז. אחרי רגעים ארוכים של המתנה פנה אל האישה הנרגשת ואמר: "עשי מאמץ להתקבל אצל הקיסר בשעה פלונית".

הקיסר פרנץ-יוזף הקפיד להיות נגיש לאזרחים, והללו יכלו להתקבל אצלו בקלות יחסית. האישה טרחה להשיג רישיון כניסה לארמון, ובשעה הנקובה עמדה לפני הקיסר. לצידו זיהתה את רופאו האישי. "מה רצונך?", שאל הקיסר.

האישה פרצה בבכי, ובקושי הצליחה לשטוח את תחינתה. כאן נכנס הרופא לתמונה. הוא ביקש את רשות הקיסר להתערב, וציין כי הוא משוכנע שנפלה טעות חמורה וכי האיש אינו מרגל. "אף שאינני מכירו אישית", אמר לקיסר, "יש בידי מכתב מאת אדם קדוש, טברסקי שמו, המעיד שבעלה של הגברת חף מכל אשמה".

סקרנותו של המלך התעוררה. "מה טיבו של איש קדוש זה?", שאל את רופאו.

"זה היה לפני שנים", פתח הפרופסור וסיפר. "הצדיק טברסקי סבל מבעיה רפואית בעיניו, ובא למרפאתי לאבחון. קבעתי כי חובה לעשות ניתוח דחוף, להצלת מאור עיניו. לפני הניתוח ביקשתי להרדימו, כמקובל.

"הצדיק הפתיע אותי בהודיעו שהוא מסרב להיות מורדם. השבתי לו כי אי-אפשר לבצע את הניתוח כשהמנותח ער. דיי בתזוזה קלה לגרום נזק בלתי-הפיך לעיניו.

"הצדיק השיב כי הוא מקבל עליו את הסיכון, ובלבד שלא להיות מורדם. נאלצתי לוותר והחתמתי אותו על הצהרה כי אינני אחראי לכל נזק שייגרם לו עקב סרבנותו. לאחר מכן ניגשתי לביצוע הניתוח. הייתי משוכנע כי אך יחוש את חוד האיזמל יחזור בו מסירובו.

"לתדהמתי, הצדיק לא הניד עפעף לאורך כל הניתוח ולא הזיז את ראשו. מפעם לפעם הקיש באצבעו כדי לאותת דבר מה. לא האמנתי למראה עיניי. זו יכולת שלמעלה מגדר אנוש!

"סיימתי את הניתוח, נפעם ונרעש, והצדיק קם כאילו לא חתכה סכין בבשרו. מרוב התרגשות נעתקה נשימתי. אף סירבתי ליטול ממנו כסף, והזמנתיו לבוא אליי ככל שיזדקק לשירותיי. נוכחתי כי איש קדוש הוא, וראיתי זכות לטפל בו".

הקיסר פרנץ-יוזף הנהן בהערכה. "אכן", הוסיף במפתיע, "שמעו של הרב טברסקי הגיע גם לאוזניי. אם כן, דבריו מקובלים עליי". בו במקום שיגר הוראה לבית הכלא שבו היה עצור ר' בנימין-אשר כי יש לשחררו לאלתר.

תעלומת ההיכרות של הקיסר עם הצדיק קיבלה חיזוק, כאשר ביקר במעונו של הצדיק נכדו של 'היהודי הקדוש' מפשיסחה, שהנהיג חצר בעיירה ווחנצק שבפולין. שני האדמו"רים שוחחו ביניהם על הגזירות הקשות שהנחית השלטון האוסטרי על היהודים.

"מכיר אני את הקיסר", אמר האדמו"ר מקוזמיר, "ואין הוא שונא ישראל. ובאשר לגזירות – אין הוא אשם בהן". חתם ולא פירש, אולם מדבריו היה ניכר כי היכרות עלומה הייתה שרויה בין השניים.

  




ט' אדר א' ה'תשע"ט


במאמרו של רבי יוסף בנו של רבי יהושע (ב"ב י:), ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", "לכאן" עולה בגימטריא מאה ואחד, כלומר – זה השונה פרקו מאה ואחד פעמים מובטח לו שתלמודו יהיה בידו ולא ישכחנו!


    בספר "כסא רחמים" מובא על בקשת משה רבנו ע"ה "מחני נא מספרך אשר כתבת": הקב"ה ריחם עליו ולא הזכיר שמו בי"ח פרשיות – י"ב פרשיות בספר בראשית, פרשת עקב ובעוד ארבע פרשות שסימנן "אשר כתבת" ואלו הן: א – אתם ניצבים כ – כי תצא ש – שופטים ת – תשמעון (עקב(  ר – ראה ב – (חומש) בראשית ת – תצוה מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה חשובה היא כל מילה היוצאת מפיו של אדם ואיזו זהירות יתרה צריכים לנקוט בעת הוצאת כל מילה מפינו, כי אף שהאדם לא מתכוון לעיתים שדבריו יתקיימו כי אמר אותם בשעת כעס ורוגז, אף על פי כן אי אפשר לדעת איזו פעולה ואיזה מהלך עשו דיבוריו בשמים. ) "ברכת דוד"(


     ואתה תצוה', לשון ליווי וצוותא, שמשה רבינו יתחבר ויתלווה 'את בני ישראל', רק עם החשובים שבעם ישראל, כי 'ישראל' זה לשון חשיבות . ומי הם החשובים בעם ישראל, 'ויקחו אליך שמן זית זך' אלו שעוסקים בתורה הקדושה המשולה לשמן.

      "      ולקחת את שני אבני שֹהם"...(כ"ח ט'), ועשית חושן משפט... והאבנים... שתים עשרה" (כ"ח ט"ו). אם כבר היה החושן עם שתים עשרה אבני מילואים על הלב, מדוע היו צריכים גם שתי אבני שֹהם על הכתפיים? אלא אל יאמר אדם העיקר הלב ..., צריך גם להטות כתף ולעזור לאחיו...  (אוצר היהדות

 חסד ותוצאותיו ("ופריו מתוק" שמות עמ' 79)

     מעשה מיוחד ומרגש, אירע בבחור מוכשר ובעל מידות, שהיה מעוכב שידוך זמן רב. הבחור כבר הגיע לגיל 28 ,ועדיין לא זכה למצוא את זיווגו. כל החברים מסביב כבר מצאו את ה'אבידה', וזכו להקים את ביתם, ואף לראות צאצאים ואילו הוא נותר לבד ואינו מצליח למצוא את בת זוגו.  כשאחיו הצעיר הגיע לפרקו, אמר לו האח המבוגר, "אני דורש ממך, שלא תחשוש כלל מ'לעקוף' אותי. איני מוכן בשום אופן שתתעכב ולו לזמן מועט בגללי... ואברך אותך בלב שלם, שתזכה לבנות מהרה את ביתך". ואכן, בחלוף זמן קצר זה קרה – האח הצעיר בא בברית האירוסין.

     במשך כל תקופת האירוסין, ליווה את אחיו הצעיר בכל פרטי הפרטים הקשורים לנישואין, ללא הענקת דריסת רגל למידת הקנאה, התחרות ושאר מידות רעות שמכלות את האדם בעודו חי.  חולפת עוד שנה ועוד שנה, ומיודענו כבר בגיל 30 . השידוך לא נראה באופק, וליבו היה שבור מתמיד.

     באחד הימים, החליט להתקשר אל אחיו הצעיר, משום שכבר כמה שבועות לא שוחח עימו. כבר בתחילת השיחה, כששאל לשלום אחיו הצעיר, הלה השיב כשאנחת צער נשמעת בקולו: "ה' יעזור, ה' יעזור".  לאח המבוגר לא קשה היה להבחין שמשהו קורה אצל אחיו. ניסה לברר מה עובר עליו ולאחר שהרבה להפציר בו שיספר לו את האמת, האח הצעיר סיפר: "נקלענו למצב כלכלי לא פשוט. מחר ערב שבת והבית ריק לגמרי. אין לנו שום אפשרות לרכוש צרכי שבת..."  האח המבוגר שומע את הדברים וליבו נחמץ. הוא מיהר להיפרד מאחיו לשלום, ושם פעמיו מבני ברק, לעבר עירו הדרומית של האח, לא לפני שלקח עימו כמה אלפי שקלים שנטל מחסכונותיו.  כשהגיע לעיר, נכנס לסופר מרקט מקומי ומילא כמה עגלות בכל המוצרים הנצרכים, פירות וירקות, חלות ושתיה, בשר ודגים, מוצרי חלב, מצרכי בישול, חומרי ניקוי וכו', ומיהר לנסוע לדירת אחיו.  דפק איפוא בדלת הבית, ומה רבה היתה הפתעתם של בני הזוג, כאשר ראו בפתח ביתם את כל השקיות הרבות, המלאות בכל מכל כל, בכמות כזו שתספיק להם לזמן ממושך.  האח הצעיר ניסה לסרב לקבל את המתנה הגדולה, אך אחיו המבוגר חיבקו, בירכו לשלום ועזב במהירות את המקום לא לפני שתחב ליד אחיו מעטפה שהונחו בה 2000 שקלים.  והסיפור עדיין לא נגמר.

     הנה באותו ערב ממש, הוזמנה אשת האח הצעיר לחתונתה של אחת מחברותיה, אך מפאת מצב רוחה הירוד, לאור המצב העגום בביתם הריק, אמרה לבעלה בתחילת הערב שלא תלך לחתונה. אבל עתה לאחר שהבית התמלא בכל טוב, הדבר השפיע גם על מצב רוחה של בעלת הבית, וכעת היא מחליטה לצאת אל החתונה... (ויעויין במבואר בבבא מציעא נט. שיש קשר בין חסרון תבואה ומחיה בבית, למצב רוחה של בעלת הבית.(  מיהרה איפוא האשה לאולם השמחות, ובסיעתא דשמיא הצליחה להגיע לחופה. והנה היא מבחינה בבחורה שעומדת לצידה שפיה אינו פוסק מתפילה ובקשה ומעיניה זולגות דמעות כמים...  החופה הסתיימה והאשה מחליטה לפנות אל אותה בחורה, "עמדתי לצידך וראיתי שעינייך לא פסקו מלבכות, אשמח אם תספרי לי את אשר על ליבך, ואולי אוכל לעזור או להצטרף לתפילותיך..." " אני מעוכבת שידוך כבר זמן רב", סיפרה הבחורה, "פשוט התחננתי בעת הרצון של החופה אל הבורא, ובקשתי שיעזור לי למצוא בעל טוב ולבנות בית של תורה".

     לאחר בירור קצר אודות פרטיה של הבחורה, אמרה לה האשה: "יש לי הצעה מעולה בשבילך, בחור טהור לב, מתוקן במידותיו, ממש כליל המעלות!"  הבחור המדובר היה, כמובן, גיסה מעוכב השידוך! ובכן, השידוך יצא אל הפועל, ותוך זמן קצר נגמר בכי טוב. התברר איפוא שמעשה החסד המופלא של האח, הוא שגרם לגיסתו ללכת לחתונה, ושם למצוא עבורו בחורה מיוחדת, שבאותם רגעים שפכה נפשה מתוך שברון לב לפני בוראה, והבורא יתברך שמע את תחנוניה, וראה את מסירותו של הבחור לעשיית צדקה, ועוד באותו הערב, הצמיח את ישועתם של השניים ובניית ביתם הנאמן! 




ח' אדר א' ה'תשע"ט

אמר בחור מישיבת סלבודקה: "די לי בהצצה במראה כדי שאתחיל לכבד את עצמי".


     בגמרא )זבחים פח ע"ב( מובא: "אמר רב עיניני בר ששון: 'למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. v   כותונת- מכפרת על שפיכות דם. v  מכנסיים- מכפרת על גילוי עריות. v  מצנפת- מכפרת על גסי הרוח. v  אבנט- מכפר על הרהור הלב. v  חושן- מכפר על הדינין . v אפוד- מכפר על עבודת כוכבים . v מעיל- מכפר על לשון הרע. v  ציץ- מכפר על עזות פנים.  נמצא שכל אחד מבגדי הכהונה מכפר על עניין מסויים. החושן והמעיל שניהם מכפרים על עברות שבין אדם לחבירו.

     בראש השנה, כל התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים. זאת, מסביר      הרמב"ם, משום שאם העולם כולו לא מגיע להכרה בא-לוקים, חסר משהו מהותי גם בהכרה שלנו. למעשה, הרמב"ם אומר שאחת הדרכים להעמיק את אהבת הא-לוקים שלנו, היא לקרב אליו את האחרים.  

     להלכה נפסק שכל אבני מילואים, כמו כל בגדי הכהונה, 'מעכבין זה את זה'. היינו, שאם חסר אבן, אפילו ה'זול ', אין הכהן לובש את החושן ומשרת. תמורת אבן אחת ביקשו חכמי ישראל לשלם לדמא בן נתינא הון עתק. לנשמה של יהודי אין כלל מחיר... שלל האבנים כולם וקדושת הנשמות כולן יוצרים קשת של אורה ושמחה לפני השי"ת.

ישועה מפלאה (פניני עין חמד, עלון 723)

     מספר המנהל הדגול, של תלמוד תורה 'תורה ברמה' הרב שלמה ברסקה בשם המחנך הדגול רבי שמעון פרץ הי"ו מחנך כתה ד':  ליבי הולם בקרבי, כשאני נזכר. בשנת ה'תש"ס (1999 .) כשנולד אחד מבני, כיבדנו את מרן רשכבה"ג הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל להיות סנדק.  לאחר הברית, מרן אחז בידיו הקטנות של התינוק ובקול מתחנן אמר: "הידיים הללו עוד יכתבו חידושי תורה בעז"ה!". כך חזר ואמר מרן מספר פעמים בברכה, שנשמעה יותר כתפילה ותחינה.

     כבר בהיותו תינוק ראינו כי עיניו חכמות, והוא מניע ידיו בשמחה. כשהבן היה בגיל חצי שנה, עטפה אשתי את התינוק בשמיכה והחלה לרדת במדרגות מהקומה הרביעית בה התגוררנו.  כשהגיעה לקומה השלישית, כשהתינוק מנענע את ידיו בשמחה ועל פיו חיוך לאמא, הושיט לפתע את ידו אל המעקה ואחזו ואז שוד ושבר, הוא החליק מהשמיכה ונפל מפיר המדרגות ל"ע את כל שלוש הקומות. מלמעלה עד למטה!  זוגתי רצה במהירות ובבהלה לקומת הקרקע תוך שהיא צועקת, המחזה היה נורא, ואי אפשר לתארו בכתב. כמובן שמיד הזעקנו את כוחות ההצלה.  לאחר דקות ספורות נשמע קול סירנות מחרישות אוזניים.  זוגתי, ניחנה באמונת חכמים שספגה בבית אביה (הרב הגאון הצדיק רבי אליהו שריקי זצ"ל, ששימש גאב"ד בעיר איליג' שבמרוקו, ולאחר שעלה לארץ מונה לשמש כרבה של מושב כסלון. תפקיד אותו מילא משך כחמישים שנה!(.  באותו הרגע היא נזכרה בקמע שבביתנו. הקמע נכתב על ידי המקובל הצדיק הרב יצחק כדורי הידוע ביכולותיו הסגוליות ומסוגל לרפואה.  היא רצה במהירות במעלה המדרגות לקומה הרביעית בה התגוררנו, על מנת להביא את הקמיע כדי לשים אותו על הבן,  בטרם יילקח לבית-הרפואה. על אף שעשתה זאת במהירות מרבית, כשחזרה לקומת הקרקע גילתה, כי האמבולנס כבר הבהיל את התינוק לבית הרפואה... היא נרעשה מהעובדה, שלקחו את בנה בלעדיה, אך אחת השכנות הרגיעה אותה באומרה, כי משה הגיס הצטרף לנסיעה באמבולנס עם הבן. רעייתי תהתה, כיצד הגיע הגיס משה למקום? בירור קצר העלה, כי אימי שגרה אז בשכונת 'בית ישראל', פנתה לפתע לבנה, אחי משה שהגיע לבקרה באומרה: "רוץ לבית של רבי שמעון, ליבי מנבא לי, שמשהו נורא קרה שם". ואכן כאמור אחי עלה עם התינוק הפצוע לאמבולנס, וטוב שכך.

     במהלך הנסיעה בוצעו מספר ניסיונות החייאה על ידי הפרמדיק. בתחילה נשמע הפרמדיק רגוע, אולם לאחר דקות מספר נשמע קולו מרוסק: "אני מאוד מצטער, לצערי הרב איבדנו אותו".  רק לתאר, מה היה קורה לרעייתי, לו הייתה שומעת מילים אלו יוצאים מפי הפרמדיק! אולם בחסדי שמים בהגיעם לבית- הרפואה הדסה עין כרם, למחלקת טראומה בטיפול נמרץ,  הראה התינוק סימני חיות, אך מצבו היה קריטי, וקיים היה חשש ניכר לחייו.  מנהל המחלקה אמר, כי אין בידי הרפואה להושיע במצב קריטי שכזה, והפטיר: "לכו לרב המקובל הרב יצחק כדורי,  אולי יתרחש נס".  הפרופסור עוד הוסיף ואמר, שבדרך הטבע ולפי הניסיון הרפואי, התינוק אולי יחיה עוד יום או יומיים ולאחר מכן יתבקש לבית-עולמו, שכן מערכות גופו קרסו!.

     מקורבי המשפחה, שזכרו את תחינת וברכת מרן הצדיק הרב עובדיה ביום הברית, אצו רצו למרן, שישב סנדק באותו היום בברית של אחד ממקורביו.  הללו סיפרו באוזני מרן על המקרה הנורא, תוך שהם מזכירים לצדיק את הברכה, שבירך את התינוק, בשעה שישב סנדק בבריתו. הרב עובדיה בליבו הרחום הזדעזע עד עמקי נשמתו,  עמד והרהר, וברכו מעומקא דליבא לרפואה שלמה והוסיף את שברכו בברית והוסיף בתחינה: "ופיו יהגה תורה!!!".  ואכן, ברכת הרב עשתה פרי בשמים וכנגד כל הסיכויים, לאחר שישה ימים בלבד! שוחרר התינוק מבית-הרפואה בריא ושלם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כאשר כל מערכות גופו חזרו לתפקד. כל זאת אירע מול עיניהם המשתאות ולתדהמתם הרבה של הרופאים, שהודו בפה מלא כי מדובר בנס רפואי, שאין הם יכולים להסביר לפי תורת הרפואה.


     חלפו שנים, הבחור שעליו הסיפור הינו ר' יוסף חיים שבחודש אלול ה'תשע"ז (2017 ) בהיותו בגיל 17 שנים בלבד עשה ב"ה סיום ש"ס בבלי וזכה לאותה ברכה של הצדיק- 'ו פיו יהגה תורה!




ז' אדר א' ה'תשע"ט

אם אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר, הדרך לעשות זאת היא לשפר את איכות החיים של האנשים שסובבים אותנו.

    אם נתבונן מעט במילה "בגד" נשים לב שהיא מורכבת משלוש אותיות צמודות זו לזו בסדר האלף-בית, היוצרות מילה שלמה. לא בכדי הורכבה המילה בגד מצירוף זה, שכן האות הראשונה א' רומזת לקב"ה - 'אלופו של עולם', וכשמתעלמים ממנו - נוצר השורש ב.ג.ד שהוא מלשון בגידה.


     'בגד' בחילוף אותיות א"ת ב"ש יוצר את האותיות 'שקר'... וכיון ש"זה לעומת זה עשה האלוקים" ההיפך של הבגד בלשון הקודש הוא 'מלבוש' שיוצר בחילוף אותיות את המילה 'בשלום'.


     בימי הפורים שזוכים אנו לשפע רוחני רב, וכל שמוטל עלינו לעשות כדי לזכות בו, הוא לפשוט את ידינו ולבקש מהיושב במרומים שישלח לנו עזרו. ננסה פעם אחת להתחפש לעצמנו, ל'אני' האמתי שלנו ולא להמשיך להסתובב ב'בגד' שעטינו על עצמנו במהלך השנה החולפת. נקרע את בגדי החטא שרכשנו לנו ותמורתם נבקש מאבא שבשמים לזכות ללבוש מלכות אמתי לנשמתנו.

הצלה (נועם שיח – וארא)

     כידוע שכ"ק מרן האדמו"ר מסקולען שליט"א נוהג לערוך מידי שנה בשנה סעודת הודאה במוצאי שבת נחמו. פעם אחת ערך את הסעודה בעיירה גיבערס, שם נמצאת ישיבת וויז'ניץ. מספר הרבי, שאחר השבת, ראה קבוצת אנשים מדברים בהתמרמרות אודות חסידי וויז'ניץ שהם מתנהגים בגסות ואין להם לב ואין להם מדות, והדברים צרמו לו באזנו, היתכן לדבר כך על אנשים הידועים ליראים ושלמים, ומתנהגים בחסידות ומרבים להיטיב - והחליט לברר מה קרה ומה אירע, ועל מה יצא הקצף.

     ניגש איפוא הרבי אל קבוצת האנשים המתגודדים, לברר מה אירע, וכך אמרו לו: הנה להסעודה הגיעו הרבה חסידי סקולען עם האוטו [רכב] שלהם, והחנו אותו ליד ביתו של יהודי אחד מחסידי וויז'ניץ המתגורר שם, והוא הזמין שלעפער טרא"ק [משאית גרר] לגרור את הרכבים משם, ולאחר הסעודה באמצע הלילה מאין ידעו בעלי הרכב היכן הרכב שלהם, ואיך יחזרו לביתם, והדבר יעלה לכל אחד מבעלי רכבים אלו הון תועפות לקבל בחזרה את הרכב שלהם - ממש מעשה סדום!  


     וכששמע הרבי את דבריהם, החליט לברר בעצמו אם המעשה הזה הוא נכון - כי הלא צריכים לשמוע שני צדדים בכל ענין וענין - והתקשר לאותו חסיד וויז'ניץ, ושאל אותו אם נכון הדבר מה שעשה, השיב הלה שאכן הוא עשה כמו שמספרים עליו, ושאל אותו הרבי "היתכן לעשות כזה דבר ליהודים?!" והשיב האיש הזה דברים נפלאים ביותר, וכך השיב לו  : אבי המתגורר כאן, הוא חבר הצלה, וכשהוא מגיע באמצע הלילה ואין לו היכן להחנות את רכבו - כי כל הרחוב היה מלא עם רכבים - אזי הדבר גובל עם פיקוח נפש, כי אם הוא מקבל קריאה לצאת להצלת נפשות באמצע הלילה, ואין לו את הרכב ליד ביתו, אזי מדובר בהצלת נפשות ממש ה' ישמור! ולכן משום כיבוד אב ופיקוח נפש, הזמנתי גורר שיקח את כל הרכבים, והוא לקח אותם סמוך לכאן, ליד הישיבה דוויז'ניץ, וכל אחד שבא לשאול על הרכב שלו, הראיתי לו היכן הרכב מונח, שזה כמה דקות ללכת מכאן. וכששאלתי אותו שהלא זה יעלה לכל אחד ואחד סכום עצום על לקיחת הרכב, הרגיעני ואמר לי, שזה לא יעלה לאף אחד פרוטה, כי הוא שילם הכל מכיסו...




ו' אדר א' ה'תשע"ט

בגדים מכובדים – מכבדים ומקדשים את בעליהם, והתנועה החיצונית מעוררת את הפנימית. מכאן נחתום בדברי השל''ה הקדוש בפרשתנו: ''כשם שהלבוש מכבד את הגוף, כך הגוף הראוי מכבד את הנפש. ומחשבה יחשוב האדם, שהמלביש הגוף – יתעורר להלביש הנשמה''.

     בגמרא במסכת סוטה (דף כ"א עמוד א') דרשו חז"ל שהתורה נמשלה לאור לומר לך מה האור המגן על העולם אף התורה מגינה על העולם.


     בפסוק זה כתוב לעשות את הבגדים לכבוד ולתפארת, ואילו בפסוק הסמוך (פסוק ג') כתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי?" אלא – אמר רבי שמעון סופר – אצל פשוטי המון עם שאינם חולקים כבוד לאדם אלא לפי התלבושת שלו,  כלפיהם אמר "ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת", אבל כאשר ידבר "אל כל חכמי לב" – אלו המבינים את תוכן בגדי הקודש וסוד פנימיותם, להם תאמר: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי.

     "חז"ל אמרו 'אגרא דכלה דוחקא'. פירוש הדברים שבשבת שלפני החג היו נאספים כולם לשמוע דרשה מפי החכם, אולם לא כולם מבינים את הדרשה. מה עיקר שכרם של אלו שנאספו למרות שאינם מבינים? ההידחקות כדי להיות נוכחים במעמד, היא הסיבה שעליה הם מקבלים את עיקר השכר.

בזכּות הִּוּתּור .(מעובד מתוך 'קול ברמה'(

     אברך אחד המתגורר בבורו-פארק ומתפלל באחד מבתי המדרשות הגדולים ומזה כחמש עשרה שנים הוא יושב במקום קבוע, הממוקם בסמוך-מאוד לכיסאו של רב בית המדרש. האברך שואב מכך תועלת מרובה, כיוון שגם הוא, וגם ילדיו הקטנים, לומדים מהנהגותיו המופלאות של הרב, המחונן בכל מידה נכונה.

     ביום מן הימים מגיע לפתע אחד המתפללים וטוען, שהמקום בו יושב האברך, שייך לו... "בתחילה הייתי מופתע כל-כך,  שלא האמנתי למשמע-אוזניי", מספר האברך, "המקום שלי שייך למישהו אחר?! מהיכן הוא המציא את הבדיה הזו ?!". אבל המתפלל ההוא המשיך לטעון ולהתעקש על מקומו ואמר, שלפני חמש-עשרה שנים ביצעו הרחבה במבנה בית הכנסת, ועד אז הוא ישב במקום ההוא. " ואתה באת לכאן רק לאחר ההרחבה, ולכן המקום שייך לי!".

     מפני שהטענה הייתה חסרת-הגיון ומשוללת-מציאות, אף אחד אפילו לא טרח לשאול אותו: "איפה היית במשך כל השנים שעברו מאז, ולמה נזכרת רק עכשיו לבוא ולדרוש את המגיע לך?". האברך עצמו היה יכול להיפטר ממנו בקלות, ולדחות את טענותיו בקש, כי דבריו היו נשמעים לא-הגיוניים בעליל . אבל, האברך, שישב על המקום מול הרב, קיבל על עצמו, לאחר פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, להתחזק בעניין הוויתור, ואף חיזק בכך את כל בני משפחתו. הוא ראה במקרה, שהתגלע לפניו , ניסיון מן השמים, לראות, האם יעמוד בכך, ולמרות שהניסיון לא היה קל עבורו בלשון המעטה, החליט לעשות את הבלתי-  יאומן ולוותר על מקומו. לפליאת כל המתפללים הוא הודיע לטוען, שמהיום והלאה המקום הזה שלו, והוא - האברך - עבר למקום אחר בבית הכנסת.


     לא חולפות עשרים וארבע שעות. בתפילת שחרית של שבת קרס לפתע מאוורר גדול תלוי, שנמצא כבר שנים רבות בבית-  הכנסת, ונפל ממש על המקום שבו ישב האברך עד לפני יומיים. התקרה בבית כנסת זה היא גבוהה, והמאוורר נפל על השולחן וממש התרסק לחתיכות.  נס גדול היה שם, ש'הטוען' ההוא, שהיה צריך לשבת במקום, לא הגיע לאותה תפילה, ודווקא האברך שלנו - המקפיד להגיע לכל תפילה, ובזמן - היה בבית הכנסת, וישב במקום,שהוקצה לו לאחר שוויתר על מקומו הראשון. לא קשה לתאר מה היה מתרחש אילו לא היה מוותר, והיה נשאר לשבת על מקומו זה



 ה' אדר א' ה'תשע"ט



אדר' הוא נוטריקון 'אלף' –דר. חודש אדר מזכיר לנו ש'אלף' – הוא הקב"ה שהוא אלופו של עולם דר ביננו.  ואם הקב"ה שהוא אבא נמצא איתי יש סיבה לא לשמוח ? לכן משנכנס 'אדר' מרבין בשמחה. 


    בהיכל שיש ארון קודש מ'עץ' יש בחורים מ'זהב טהור', ובהיכל שיש ארון קודש מ'זהב' יש בחורים מ'עץ'.    


     "במשכן היה מאה לולאות, ו-148 קרשים כמניין רמ"ח, וכן רמ"ח ציווים במלאכת המשכן, וזה שאמר "ככל אשר אני מראה אותך" - ר"ל כמו שיש רמ"ח איברים, כן תעשה המשכן. וכן יש רמ"ח מצוות עשה, וזה שכתוב "וכן תעשו" (מג"ע אופן ק"ע(.

     ישנם ארבעה סוגי גלות: אצל הגויים, אצל החילוניים, אצל יהודיים משלנו, אצל עצמנו...

מלפפונים מקולפים (הרב יעקב (קובי) לוי)

     קיץ. שנות ה- 70 המוקדמות של המאה הקודמת. האוטובוס הישיש קירטע, השתעל והעלה ענני עשן שחורים במסע הארוך אל מרחבי הערבה, בואכה אילת. באחד המושבים בדרך התגורר לו צביקה, הנכד של סבא יעקב. אוטובוס "אגד" מלא נוסעים יצא מן התחנה המרכזית בתל אביב בשעה 10:00 בבוקר ודהר דרומה, אם ניתן לקרוא דהירה למסכת הרעידות והקפיצות שהיו מנת חלקם של הנוסעים ששיוועו לכל משב צונן.

     סבא יעקב נוסע לבקר את הנכד שלו צביקה. עכשיו בואו נעשה הכרות יותר מעמיקה עם תחביב ה"מלפפונים הקלופים" של סבא יעקב. הסבא הספניולי היה טיפוס עממי מאד, עם תמהיל של חביבות כלפי כל יהודי, והארת פנים מיוחדת. בסל הבד הכחול היו מונחים אחר כבוד לפחות 10 בקבוקי קרח, שהלכו והפשירו, ובסל השני איך לא 7 קילוגרם של מלפפונים טריים ירקרקים ומדיפי ניחוח שדות, אותם קיבל בעין יפה מבעלי הבסטות בפתח תקוה. "נוסע לדרום סבא? יאלה יופי, תחלק הם בעין יפה. קח שני קילו" זימזם מוסא השמן. "אין כמוך סבא, אחלה סבא שבעולם שעושה מכל מלפפון מלך" גיחך ויקטור הגבוה "יאללה קח עוד שני קילו". התיישב הסבא חבוש הברט הכהה על ראשו בספסל הקדמי, ולאחר שמילמל "תפילת הדרך" ועוד כמה קפיטל תהילים, הוא שלף מכיס חליפתו סכין מושחזת לעילא עם להב מבהיק וקת עץ מגולפת. לבו אמר לו: "עכשיו חם, לוהט, המיזוג לא רציני והאנשים צמאים ואולי גם רעבים. מה יותר חסד ואהבת חינם מאשר לחלק לכל נוסע מלפפון מקולף, וכוס מים צוננים.

     מישהו מתנגד? גבי הנהג חדש בקו הזה, הוא לא הכיר את הזקן, ולא למד את התופעה. בחצי מבט הוא הציץ בסבא אשר אסף את הקליפות לתוך שקית נייר גדלה, וטמנה בזהירות בפח אשפה שבקידמת האוטובוס. לעומת זאת רבים מן הנוסעים הכירו את סבא, ואפילו היו מאוהבים בתופעה. בשלב מסויים, במרחב הספוגי הצהבהב שבין באר לשבע לאילת, סבא התרומם, נפנה לנהג, אחז בידו מלפפון ואמר לו "נהגוס, איז'ו בוונו (ילד טוב - בספניולית), קח מלפפון, ויחד איתי אתה מברך את בורא העולם שברא גם את המלפפון... זה בריא לגוף, זה בריא לנשמה, נהגוס". גבי הנהג פער שתי עיניים חומות בהירות אבל יותר תמהות, ותופף בעצבנות על ההגה הענק. "תגיד לי סבא מה זה פה שוק? מסעדה? ממתי מחלקים מלפפונים באוטובוס? עשה לי טובה, שב במקום ואל תגיד לי שאתה מתכוון לעבור בין הנוסעים עם המלפפונים המצחיקים שלך...".

     זאת למודעי, כי סבא סבל מחרשות כמעט מושלמת. מכשיר השמיעה שלו מזה שנים שכב כאבן שאין לה הופכין באיזו מגירה שכוחה, והוא מעולם לא ניגש לטכנאי שיתקנו. כשהנכדים והסבתא הפצירו בו בצעקות מחרישות צריף על תקרתו "סבא, איפה המכשיר השמיעה? אנחנו נתקן אותו בשבילך", הוא הפטיר באדישות "אני מה יש לי לשמוע... כבר שמעתי הכל". לכו תתווכחו איתו. שמע הכל. ומן הראוי לאזכר במשיכת קולמוס, כי גם ה"חפץ חיים", זצוק"ל לעת זקנותו העדיף את החרשות על פני השמע, מחשש שמא ייכנסו לאוזניו מילים לא הגונות, רכילות, לשון הרע ושאר מרעין בישין. "הלו נהג תרגע" ציפצף מן הספסל האחורי אחד הנוסעים, "אתה חדש פה על הקו, ואין לך מושג מה קורה כאן. אז שתדע לך שיש כאן מסורת פעם בחודשיים שלושה, של חלוקת מלפפונים מקולפים. אצלי זו הפעם הרביעית...". "אבל זה מסוכן, הוא עלול ליפול... האוטובוס בנסיעה, והוא לא בדיוק חסון ועוד מסתובב לי עם בקבוקי מים, איפה אנחנו נמצאים בקירקס?" השתנק גבי הנהג שעובד לפי הספר. "נהגצ'יק, אתה מדבר אל הקירות" עידכן אותו נוסע אחר, "הוא חרש, לא שומע אף אחד, גם לא אותך, אפילו אם תצרח עד השמים, אצלו עד שלא מברכים על מלפפון וכוס מים, הוא לא נוטש את המשימה". "היידה נהגוס, תהיה ילד טוב, תברך על מלפפון... ברוך אתה השם.. בורא פרי האדמה". גבי הנהג הרגיש שהדם על כדוריותיו הלבנבנות והאדמדמות נדחק לו עמוק בעיניים, עד הגבות ועד הריסים, וכמעט שעמד להתפרץ משם. "תרד לי מהעיניים סבא, לא מעוניין במלפפון שלך, לא מברך ולא בטיח!" שאג הנהג. סבא יעקב חייך קלות, וטפח בעדינות על כתפו של הנהג, "אני אבוא אליך אחר כך, אבל שתדע שהנהג אצלי הוא תמיד ראשון בחלוקה. גבי בלש בעיניו דרך המראה הגדולה שמעליו אחרי מסע חלוקת המלפפונים של הסבא, שדידה במעבר מנוסע לנוסע, מזג כוס מים, והגיש מלפפון. "קודם לברך על מלפפון... אחר כך על המים", הסביר ללהקת החילוניים שנהנו מכל רגע ושיתפון פעולה, מברכים בלשון עילגת, ועונים "אמן" על הברכות של עצמם. "כל הכבוד סבא יעקב" קרא שימעל'ה הדייג מן הספסל הסמוך לדלת האחורית "אני בשביל הכבוד שלך אוכל היום שני מלפפונים, גם את המלפפון של הנהג..." והאוטובוס ספג לתוכו את פירצי הצחוק המשעשע.

     "הוא הוציא אותי מדעתי הזקן החצוף הזה" מלמל הנהג קצר הרוח. "עושה לי מהנסיעה חגיגת בר מצווה, בית כנסת, כפייה דתית... מה הוא מכריח לברך, לאן הגענו". לפתע חלפה בגוו ובמוחו של הנהג הכועס, רוח של משובה, הוא גמל בליבו לסיים את מסע המלפפונים... הוא סחב את ההגה ימינה חזק, שמאלה חזק, האוטובוס החל לרקד ולנוע תזזיתית בחוסר יציבות. סבא יעקב התמוטט במעבר ופניו הוטחו על מעקה אחד המושבים, דם ניגר מאפו... המלפפונים נשלפו מן הסל והתפזרו במעבר, בקבוק המים נשמט מידו וצנח ארצה... האוטובוס הוסיף לרקד ימינה ושמאלה על הקו הלבן שבמרכז הכביש. הנוסעים שבסמוך הרימו את הסבא, וניסו להושיבו. שתי שניות אחר כך, השובבות של גבי גבתה מחיר כבד. הוא לא הבחין כי מעיקול הכביש שועט למולו טנדר. בשניה האחרונה כשהבחין בסכנה היה עליו לבצע פניה חדה ימינה, האוטובוס איבד את שיווי משקלו והתהפך על גגו. זעקות שבר. בכיות. שתיקה. אחר כך הגיעו האמבולנסים, כוחות הבטחון, מכבי אש ומחלצים. כמה מלפפונים מצאו עצמם מעוכים על שולי הכביש המאדים, ולצידם בקבוקי המים הקרים.

     חמש שעות אחר כך צביקה שמע בחדשות על התאונה, והחסיר פעימה. לבו חרד שמא סבא יעקב שם. האיחור הדאיג אותו מאד. אתמול בלילה הוא שוחח עם סבתא מרים, שעדכנה אותו על בואו הצפוי של סבא. "תכין לו קילו מלפפונים לדרך חזרה" התבדחה סבתא על חשבון סבא "הוא מחלק גם בהלוך וגם בחזור ותמיד סחורה טריה".

     חלק מן הפצועים הובהלו לבית החולים באילת. צביקה, עלה על הג'יפ והחל גומא מרחקים. "אני מקווה שסבא יצא בשריטות. אוי לי ואבוי לי אם גרוע מכך. דמעת דאגה קטנה דלפה מעיניו של צביקה. הו, הו, כמה שהוא אהב את סבא ואת סיפורי יגוסלביה, את כוס הקפה התורקי ועוגת הבקלוואה של סבתא, ואת הגפן המטפסת על הצריף הקטן סמוך לשוק העירוני בפתח תקוה. ילדותם של עשרות נכדים נמסכה בפינה התמימה והטהורה ההיא... שרק יהיה לי בריא...".

     צביקה ניצב מול המודיעין. "יעקב ישועה מאושפז כאן? דומני שהוא פצוע מן התאונה". "כן , הוא עדיין בחדר מיון. גש לשם. עיניו של צביקה אורו. סבא יעקב ישב על מיטה בחדר המיון, אוחז בידיו ספר תהילים קטן, ולידו סל הבד ובתוכו – איך לא- קומץ מלפפונים מקולפים. על סנטרו הודבק פלסטר וורדרד. זה הכל. "אתה בנו?" שאל האח "לא, אני הנכד, מה מצבו?". "מכות שטחיות, עשינו צילומים מקיפים, אין שום שבר, סבא שלך ישתחרר מכאן מחר אחרי ביקור רופאים, עוד מעט נעביר אותו למחלקה כדי שינוח קצת". ינוח? סבא לא נח. הוא נע באי שקט על מיטתו וביקש "צביקה, כאן בית חולים, צריך לעשות ביקור חולים, זו מצווה חשובה. בוא נעבור בין המחלקות". אחרי ויכוח קצר, צביקה נכנע והשניים החלו פוקדים חדר חדר. סבא חתך את המלפפונים המעטים שנשארו בסלו טבעות טבעות, וביקש מהם לברך. "תברך יא איז'ו, ברכה היא בריאות לנשמה בריאות לגוף" והם ברכו.

     בעודם חולפים במסדרון הארוך נשמעה קריאה חלושה, צרודה משהו. "הלו סבא, סבא מלפפונים". צביקה הפנה ראשו, וקלט איש צעיר, לעיניו משקפי שמש כהים, ישוב על כורסא, פדחתו חבושה כדבעי, מגובס בשתי רגליו ובידו הימנית, ונאנח מכאבים. בידו השמאלית הבריאה הוא הצביע לעבר סבא וסימן לצביקה שיגשו אליו. השניים ניגשו ונעמדו ליד המגובס. סבא יעקב שלף מלפפון והחל לחתכו טבעות טבעות. הוא הגיש טבעת מלפפון למגובס ולחש לו "תשמע איז'ו בוואנו, קח מלפפון ונברך ביחד, אתה מברך את בורא העולם, זה טוב לגוף, זה טוב לנשמה. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה". המגובס לחש את הברכה ולעס באיטיות את חתיכת הירק. כמה דמעות בלתי נראות פילחו את עיניו, וחיוך ברוחב סיכה ניצת בין שפתיו. "תודה סבא, תודה" לחש בקושי.

     סבא יעקב ליטף את לחייו של הפצוע, הניח כף ידו על ראשו ואמר "שיר למעלות.. מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם. השם צילך על יד ימינך... השם ישמורך מכל רע... מעתה ועד עולם.

     "סליחה סבא, סליחה" לחש גבי הנהג. "אני גבי נהג האוטובוס, עשיתי מעשה קונדס... אבל יצאתי בנס מהתאונה, רק שברים ברגלים וביד ימין, וחבטה בגולגולת. אני אשם בתאונה סבא, תסלח לי". סבא יעקב לא שמע, אבל צביקה הסתקרן, "אתה אשם? אם כך אתה צריך לבקש סליחה מכל הנוסעים לא רק מסבא". "נכון" התאנח גבי, וסיפר לצביקה כל מה שקרה. "אין לי ספק ריבונו של עולם, אין לי ספק, אם הייתי נענה לו, מברך ואוכל מלפפון מקולף כמיטב המסורת, הנסיעה היתה מסתיימת בשלום".


     "מה אומר האיז'ו?" שאל סבא יעקב. "הוא אומר שעדיף מלפפון שלם עם ברכה לפני התאונה, מאשר חתיכת מלפפון עם גבס בגפיים, אחרי תאונה" השיב צביקה. לגבי הנהג היה קשה לצחוק... וסבא יעקב המשיך לצעוד באיטיות במסדרון, מחפש עוד חולה שתאבה נפשו לברך על מלפפון מקולף. ..."והריח? הריח הטרי והרענן של שדות הירק, בישם את המחלקה כולה.




ג' אדר א' ה'תשע"ט

אמרה התורה בלשון לקיחה, לרמז שהנותן צריך להרגיש עצמו בשעת הנתינה כמו המקבל בשעת הלקיחה.  יש מחכמי המוסר שאומרים על תפילה: "טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה", אולם בצדקה, הרבה שלא בכוונה הוא גם כן עניין חשוב מאוד. בצדקה העיקר הוא מידת העזרה וההצלה שאני מושיט לעני. שהרי בין אם התכוונתי ובין אם לא – העני את הצדקה קיבל וממנה התפרנס . )בעל התניא(


    בהלכות עבודה זרה מבואר, כי אסור לאדם להינות מצורת אדם שלימה (גוף ופרצוף) שהיא גם בולטת וגם עשויה פנים ואחור. ועל כן יש איסור ללכת למוזיאון השעווה או למקומות בהם יש דמויות אדם, ואין להינות מראייתם.


     הטעם שהדגישה התורה את נדיבות הלב, כי דרך האדם כשמתעורר ליבו לתת צדקה הוא נודב בלבו לתת הרבה, אך בשעת מעשה הוא מצמצם מנדבתו, לזה אמרה התורה עיקר התרומה היא לפי נדיבות הלב (ואף על פי שאין האדם יודע מחשבות לבו של הזולת, מכל מקום כלפי שמיא גליא) (מרגלית יקרה(


"     כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (כה, לא ( יש אנשים שאינם הגונים שבכדי להסביר ענין בתורה מביאים ראיות או שמסתייעים בספרי הגויים והכופרים שאינם יהודיים,  לפיכך אמרה תורה כי אפילו הציצים והפרחים בתורה המסתמלים ע"י המנורה יהיו גם הם מהתורה גופא ולא ממקור זר, וזהו "ממנה יהיו". )תורת משה(

השכנה והילדה (עונג שבת, גליון 1923)

     לפני שלושה חודשים סבתא שלי שנפטרה באה אלי בחלום ואמרה לי: "מרים, יש לך שכנה שיש לה ילדה בת שמונה עם גידול בראשה. תגשי לשכנה הזו ותגידי לה שאם היא תקבל על עצמה שמירת שבת, הגידול של הבת שלה ייעלם תוך פחות משש שעות". בבוקר התעוררה מרים בתחושת זעזוע עמוק.  מצד אחד האמינה שמה שחלמה הגיוני, אך מצד שני פחדה לספר אותו לבעלה. לבסוף אמרה לעצמה כי 'החלומות שווא ידברו', והמשיכה בשגרת היום יום שלה.

     למחרת מוקדם מאוד בבוקר – החלום חוזר על עצמו בשנית. "סבתא שלי באה שוב ואומרת לי, 'מרים, ביקשתי ממך ללכת לשכנה שלך להגיד לה שאם היא רוצה שהבת שלה תחלים היא צריכה לשמור שבת' . סבתא הוסיפה ש'היות והיא פגעה בדבר שהוא הכי יקר לבורא עולם, הקב"ה גם פגע בדבר שהכי יקר לה – מידה כנגד מידה '. הפעם היתה זו תחושת פחד כבדה שהעיקה ודרשה התייחסות,  אבל מרים עדיין לא חשבה שמישהו יאמין לה אם תלך ותספר על כך. החיים נמשכו כרגיל. והסוד של מרים הלך איתה בלב. היא לא סיפרה עליו לאף אחד. ואז הגיע החלום בפעם השלישית, ולמרים כבר לא היה לאן לברוח ממנו. "שאלתי את סבתא שלי בחלום איפה השכנה הזאת גרה, והיא הסבירה לי בדיוק איך להגיע אליה". היא מסבירה בדמעות שליש. "סיפרתי את החלום לבעלי, אבל עדיין הרגשתי שאין בי אומץ ללכת לאותה שכנה רק על סמך חלום שחלמתי. היה לי ממש לא נעים". וכך עברו להם עוד ימים יקרים, שבהם מרים לא מצאה בה את האומץ לנקוט בפעולה ולגשת לאותה שכנה – עד ש...  חלמה את החלום שוב, בפעם הרביעית והאחרונה. בפעם הזו סבתא שלי הסבירה שזו הפעם האחרונה שהיא באה אלי, כי משמיים לא נותנים לה יותר רשות לזה. היא אמרה לי שגם בפעמים הקודמות שהגיעה אלי ניכו לה מהזכויות שלה , והזהירה אותי שאם לא אלך לשכנה ואבקש ממנה שתתחיל לשמור שבת – הבת שלה תמות. וזה יהיה על המצפון שלי. 'את תהיי אשמה במוות הזה', היא אמרה לי.

     מבוהלת ניגשה מרים לבית השכנה. היא הקישה בדלת וכשהשכנה פתחה אמרה לה במבוכה: "שלום קוראים לי מרים. יש לכם אולי ילדה בת שמונה שחולה במחלה קשה?". מרים האדימה כשהשכנה הרכינה את ראשה ובעיניים עצובות ענתה לה: "כבר לא. היא נפטרה אתמול בלילה". אז פרצה מרים בבכי קורע לב ואמרה לשכנתה: "זה לא יכול להיות. סבתא שלי באה אליי בחלום היום בבוקר, וביקשה ממני להגיע אלייך ולבקש ממך שתתחילי לשמור שבת ואז היא תבריא". האמא לא מצאה את נפשה מרוב הלם. "היא אמרה לי שאתמול הודיעו לה הרופאים סופית שלילדה אין סיכוי לחיות, ולמרות שהרופא עוד לא קבע את מותה סופית – כבר לא היה את מי לנסות להציל. הילדה היתה במצב הכי גרוע שיש. מיד הזמינו מונית, מרים נסעה עם שכנתה לבית החולים, וכשהן עומדות לצד מיטת הילדה הגוססת – האם קיבלה על עצמה לשמור שבת ואמרה את זה בקול. "היא עוד לא הספיקה לסיים את המשפט, וכבר הילדה המשותקת שהיתה בלי הכרה התחילה להזיז את האצבעות בידיים. זה היה נס שאי אפשר להסביר אותו".


     בתוך ההתלהבות שמרה מרים על איפוק והחלה להסביר לשכנתה מה עליה לעשות כדי לעמוד בהבטחתה – איך שומרים שבת, מה היא תצטרך לקנות וכדומה. ובינתיים, הילדה מתחילה לחזור לחיים: אחרי התזוזה באצבעות הידיים מגיעה תזוזה של אצבעות הרגליים ותוך פחות משלוש שעות – הילדה חזרה להכרתה, והחלה לדבר. "היא ביקשה מאמא שלה שתיקח אותה לטייל בחוץ, והרופאים היו בהלם", משחזרת מרים בדמעות. "הם סירבו בתוקף להיענות לבקשה, כי הרי מדובר בילדה במצב מסוכן. ילדה שלפני רגע עמדה למות. הם הכניסו אותה לצילום סי. טי. דחוף, וכשהתוצאה הגיעה – כולם היו בהלם. הגידול נעלם כלא היה, זה היה נס שעד היום אף אחד לא יודע איך יכול להיות שזה קרה".




ב' אדר א' ה'תשע"ט


בהוראות לעשיית המשכן התורה מדברת תחילה על הארון, אחר-כך על השולחן ובסוף על המנורה. הארון עניינו תורה; השולחן – גמילות חסדים; והמנורה עניינה תפילה. (ספר המאמרים תרפ"ז) 


      "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (כה,ל). על שולחנו של כל יהודי צריך להימצא "לחם תמיד" – תמיד צריך להיות שם לחם מוכן ומזומן לעני ולרעב. (רבי משה-לייב מסאסוב)


     "ועשית שולחן" (כה,כג). הארון והשולחן באים כאן יחד, זה אחרי זה. כי "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". (שפתי כהן)



     ושכנתי בתוכם. מרומז באותיות "ושכנתי" שני הבתי מקדש,  בית המקדש הראשון עמד ת"י שנה, "ושכנתי" אותיות ושכן ת"י.  בית המקדש השני עמד ת"כ שנה, "ושכנתי" אותיות ושני ת"כ )בעל הטורים(.

ותחיין את הילדים" – )במעלות קדושים וטהורים( )הפרשה בהלכה(

     פעם נכנסה אישה אלמנה אל הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, והשיחה צערה על כי בעלה נפטר מן העולם לאחר מחלה קשה, והשאירה לאנחות עם ארבעה יתומים קטנים. והגם שקשה לה מאוד להתגבר על אבלה ובדידותה, עם כל זה לא הייתה זו סיבת בואה לכאן, דאגה אחרת טרדה את מנוחתה: בימי חיותו של בעלה,  התאמצה אמנם בכל כוחה לסייע לו ולהקל מעליו, אך מחשבות מטרידות אותה תדיר, כי לו הייתה מתמסרת אליו יותר ומטפלת בו טוב יותר - אולי היה מתאושש ממחלתו והיה נשאר בחיים. וכיון שמחשבות אלו טורדות את מנוחתה עד מאד, החליטה לקבל על עצמה לעשות דבר-מה טוב והגון לעילוי נשמתו, דבר זה תתאמץ לקיים בכל כוחה, ובכך תבוא המנוחה לנפשה. מסיבה זו באה לר' שלמה זלמן, כדי לשמוע מה יצווה לה הגאון שתקבל על עצמה לקיים לעילוי נשמת בעלה.

     לשמע הדברים נענה ר' שלמה זלמן ואמר: "דבר נאה הוא מצדך לחפש מה לעשות לעילוי ולטובת נשמת בעלך, כדרך בנות ישראל המקיימות את ההלכה (יר"ד רכז, ט) 'מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו', אך אם תרצי לעשות דבר טוב באמת, דבר שירבה זכויות לבעלך בעולם העליון יותר מכל זכות בעולם - קיימי נא את שלושת הדברים הבאים: א. כשתצאי מכאן, קחי נא את כל ילדייך אל חנות משחקים, וקני להם משחק חדש לפי בחירתם ולפי הנאתם. ב. קבעי לך מנהג מהיום והלאה, לילך לטיול עם הילדים פעם בשבוע למקום טוב לעיניים ונחמד למראה, אשר שם יוכלו להתרענן ולהחליף כוחות חדשים. ג. למרות מצבך הקשה, נסי להתגבר בכל כוחותייך על ההרגשות המעציבות, כדי להכניס רוח שמחה בתוך ביתך". לתמיהת האישה כי רבה, שהתכוננה לשמוע הוראות לתיקונים וחומרות או סיגופים, הסביר לה הרב: "הרי בוודאי מוכר מאמר הזוה"ק (חלק ב, רעא:): 'ברא מזכה אבא' - שאם הבנים הולכים בדרך הישר, הרי זו זכות גדול לאב בעולם העליון, היושב שם ומסתכל על בניו ההולכים בדרך אשר ציווה ה'. והמציאות מוכיחה כי ילדים שהם שמחים ורגועים - לומדים ביתר התמדה ונוהגים יותר בדרך הנכונה, כשאיפת הוריהם ומוריהם, והם מצליחים יותר בכלליות, ובכן, אם תיזהרי לקיים את ההנהגות שהצעתי לפנייך - הרי יתגדלו בניכם נאמנים לה' ולתורתו, ומזה תצא נחת-רוח הכי - גדולה לאביהם בעולם העליון, הרבה יותר משאר תיקונים וסיגופים".


     האלמנה השבורה והרצוצה יצאה מבית הרב בלב מלא חיזוק ועידוד, ביודעה כי עיקר חובתה בעולמה הוא לדאוג לכך שבניה יהיו שמחים, שלווים ורגועים, וכך יוכלו לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

 



א' אדר א' ה'תשע"ט

הסכם יששכר וזבולון הוא הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שהתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. לפי השקפת חוגים מסוימים ההסכם הוא הבסיס למוסד הישיבה

והאברכים שבדרך כלל מתקיימים על ידי תרומות של נדיבים. אולם ישנה פרשנות אחרת, אשר מפרשת זאת כהסכם שותפות בין שני אחים עובדים, בו אח אחד חוסך מזמן העבודה של אחיו ובכך הוא מפנה לו זמן ללימוד תורה.


מקורות המושג



הסכם יששכר זבולון מופיע בבראשית רבה:

"זְבוֻּלֻן ְלְחוֹף ַיַמִּים ִּיִּשְֹּכֹּן "- הֲֵרֵי ְזְבוּלוּן קַָדַם ְלְיִּשָשְָכָר ֶׁשֵֶׁכֵן מְיֲַחֲסִּין "ִּיִּשָשְָכָר-ְזְבוּלוּן ,"וְלָָמָה ֵכֵן? ֶׁאֶָׁלָא ֶׁשֶׁהָָיָה ְזְבוּלוּן עוֵֹסֵק ִּבִּפְרַקְמַטְָיָא )פרנסה( ְוְיִּשָשְָכָר עוֵֹסֵק בַתּוָֹרָה ,

וְּזְבוּלוּן ָבָא וּמֲַאֲכִּילוֹ, ְלְפִּיָכָךְ קְָדָמוֹ עָָלָיו. אַָמַר הַָכָתוּב "ֵעֵץ ַחַיִּים ִּהִּיא לַמֲַחֲזִּיקִּים ָבָהּ ,"יִּשָשְָכָר כוֵֹנֵס וְּזְבוּלוּן ֵמֵבִּיא בֳָאֳנִּ יוֹת וּמוֵֹכֵר וֵּמֵבִּיא לוֹ ָכָל צְָרְכוֹ, וְֵכֵן ֹּמֹּשֶׁה אוֵֹמֵר:

"שְַמַח ְזְבוּלוּן בְצֵאֵתֵךְ" לָָמָה? ֶׁשֶׁיִּשָשְָכָר בְאוָֹהָלֶׁיךָ ֶׁשְֶׁלְךָ ֵהֵן, ֶׁשֶׁאְַתְּ מְסְַיְעוֹ ִּלִּיְֵשֵב ָבָהֶׁן. 

 בראשית רבה פרשה צט ד"ה ט

מדרש זה מציין שזבולון זוכה להיות מוזכר לפני יששכר בברכת יעקב, למרות שהוא צעיר ממנו, בגלל שהוא עוסק במסחר )=פרקמטיא( וכך מאכיל את אנשי יששכר הלומדים תורה. כן כותב המדרש על פי הפסוק בברכת משה שהתורה של יששכר היא "של" זבולון, בזכות הסיוע שזבולון נותן ליששכר.

דברים דומים מובאים גם בילקוט שמעוני: " "שמח זבולון בצאתך" מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, והיה לוקח מאחיו ומוכר לכנענים ומן הכנענים ומוכר לאחיו, "ויששכר באהליך" מלמד ששבטו של יששכר משתבח שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים" ".

מקור אחר למבנה דומה של שותפות מופיע בתלמוד הבבלי במסכת סוטהבאגדה המזכירה את האחים שמעון ועזריה )אביו של רביאלעזר בן עזריה( ואת רבי יוחנן והנשיא שערכו הסכמים דומים:

"מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו" וגו" '.

תרגום: מה פירוש הפסוק "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כמו הזוגות שמעון ועזריה או יוחנן ובית הנשיא אלא כמו הלל הזקן ושבנא. שכאשר הגיע רב דימי )מארץ ישראל לבבל(, הוא הביא אתו את המסורת לגבי הלל ושבנא האחים, שהלל עסק בתורה ושבנא עסק במסחר. לבסוף אמר שבנא להלל - בא נערוך שותפות ונחלוק )בכסף ובזכויות(. יצאה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו )באהבה בוז יבוזו לו(."

הגמרא מתארת שני הסכמים שיצאו לפועל - בין ר' שמעון ועזריה אחיו ובין ר' יוחנן והנשיא, והסכם אחד שכשל- בין הלל הזקן ושבנא אחיו. הסכם זה, האחרון, לא יצא לפועל עקב סירובו של הלל לקבל את עזרתו של שבנא. הגמרא דורשת את הפסוק משיר השירים: "מִַיִם רִַבִים לֹאֹ יוְּכְלוּ לְַכַבוֹת ֶאֶת הָאַהֲָבָה

וּנְָהָרוֹת לֹאֹ יִשְטְפוָּהָ ִאִם ִיִתֵּן ִאִיש ֶאֶת ָכָל הוֹן ֵּבֵּיתוֹ בָאַהֲָבָה בוֹז ָיָבוּזוּ לוֹ" כדי להסביר את סירובו של הלל לתת מחצית מזכויותיו בתורה תמורת כלכלתו. במשנה כשנזכרו דברי התנא שמעון, הוזכר גם אחיו עזריה - "שמעון אחי עזריה אומר"

 ההיקף הרצוי של ההסכם


כסף או שווה כסף

הראשונים דנו בגבולות ההסכם. הרמב"ם טען שההסכם כולל מתן הנאה בשווה כסף, אך לא בכסף. כך הוא כותב בפירושו על המשנה:

...ואמנם הדבר אשר התירה התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממונם לאדם ,לעשות בו סחורה בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר... 

— פירוש הרמב"ם על מסכת אבות פרק ד' משנה ו'

 .

היו שטענו שהרמב"ם הסביר את ההבדל בין ההסכמים הראויים לבין ההסכם הלא ראוי של שבנא והלל אחיו, בכך שבשני הזוגות הראשונים הושטה עזרה ללא תמורה, בעוד שבנא מבקש מהלל "תא נערוב וליפלוג" )= בא נשתתף ונתחלק(, כלומר מבקש תמורה על כספו, בכך שהלל צריך לתת חלק מזכויותיו .

אחרים מסבירים שהרמב"ם שלל הסכם שכלל מתן כסף, אך שני הזוגות הראשונים העניקו רק סיוע ולא כסף.

לעומת עמדת הרמב"ם, החל מתקופת הגאונים "הסכם יששכר וזבולון" שימש יסוד ההנמקה למתן כסף לתלמידי חכמים שלא היו בעלי תפקיד רשמי. בשולחן ערוך כתוב:

כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה ...חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו, ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה, ויחלוק עמו בשכר 

— יורה דעה רמ"ו סעיף א שותפות לעתיד או לעבר

רבינו ירוחם בן משולם מחלק בין הסכם על לימוד עתידי שהוא רצוי, לבין מכירה של לימוד שכבר נעשה ,שהוא לא ראוי. כך הוא כותב: "העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלום כדכתוב "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו."

שכירים ועצמאיים שותפים במיזמי 'יששכר וזבולון'

העיתונאי החרדי הבכיר שבחר שותף בקפידה, יבואן מוצרי החשמל שמוסיף לרכוש עוד ועוד מניות בעסקי התורה ומהנדס הייטק מאלעד שביקור מקרי בכולל 'עטרת שלמה' במודיעין עילית גרם לו לקשור קשר נצח עם עולם התורה באמצעות שותפות אמיתית

משה בליטנטל  

 

תלמיד ישיבה  

ישראל ברנד) 42( הוא יבואן מכשירי חשמל שגר בשכונת רמות בירושלים. הוא נולד באנגליה למשפחה ברוכת ילדים, והוריו עלו ארצה כשהיה נער בגיל העשרה. כיום הוא מתעסק בעיקר ביבוא מקביל של מכונות תספורת ממותגים ידועים ומוצרי חשמל נוספים בשותפות שלו ושל גיסו. אלא שברנד מחזיק שותפות עסקית נוספת, לא פחות חשובה. הוא שותף במיזם 'ישכר וזבולון' להחזקת תורה.

ברנד, שבעסקו העצמאי מתמודד לא מעט עם לחצים, נסיעות לחו"ל ובילוי בבנקים ואצל רואי חשבון, הוא חלק מתופעה כלל ישראלית מרתקת. תופעה שבה אנשים שלא מתאפשר להם להקדיש את חייהם לתורה ,עושים עסקה. בעמל כספם הם משתתפים בהחזקת משפחה, ובתמורה ראש המשפחה משתף אותם בתורה שעליה הוא עמל.

זה אולי נשמע בנאלי, אבל כשתקראו על ממדי התופעה, ותחשפו לסוג האנשים שהפכו לחלק ממנה, תבינו עד כמה מדובר בסיפור ייחודי, מרגש, ומיוחד בעולם היהודי. ברנד ממש לא לבד. כשיצאנו לחקור את התופעה, גילינו עד כמה היא שקטה אך רחבה ולא מפסיקה להתרחב.

במסגרת הכנת הכתבה הגענו לעיתונאי בכיר החפץ בעילום שמו, שירואיין כאן בהרחבה ונוטל חלק במיזם ומשמיע תובנות מרתקות. כמו כן שוחחנו עם יבואן מוצרי חשמל ושכיר בחברת הייטק, שלא כולם מרוויחים המון, אבל לא מוותרים על שותפות אמתית, ארוכת טווח ומחייבת, עם עולם התורה.

כלל המרואיינים מעידים על כך שזו הנתינה המספקת ביותר מבין כלל נתינות הצדקה שלהם. במילים כאלו ואחרות הם מסגירים את ההשפעה שיש לשותפות עם התורה על חייהם, הרבה יותר מכל נתינת צדקה אחרת, שהיא מצווה חשובה בפני עצמה, אך לא כוללת את המרכיב של חיבור אמתי עם התורה הקדושה.

"התחברתי לתורה"

"למדתי בישיבה בבחרותי, והתמדתי בלימודי", מספר לנו ברנד, אישיות מוכרת בשכונה, בראיון. "כמה שנים לאחר נישואי המשכתי ללמוד בכולל, ובמקביל השתלבתי קצת בעסקי הייבוא של גיסי. עם הזמן שקעתי לזה יותר ויותר ובמקביל הצטמצמו שעות הלימוד שלי בצורה דרמטית. מהר מאוד מצאתי את עצמי נצמד בכל הכוח לדף היומי – ותו לא. זה הפריע לי מאוד. לא רק מיעוט הלימוד עצמו, אלא גם הקשר לתורה, בעיקר הקשר הרגשי שהלך והתרופף."

לדברי ברנד, בשלב מסוים הוא נחשף למיזם של' יששכר וזבולון'. זה קרה לפני שנתיים. חבר דתי לאומי מענף הייבוא, סיפר לו כי הוא משתתף בערב הוקרה למיזם יששכר וזבולון והציע לו להשתתף. מדובר במיזם שבמסגרתו התנדבו אנשי עסקים להחזיק אברכים למשך שנה בתמורה לשותפות רוחנית בלימוד התורה. "זה היה הפעם הראשונה שנחשפתי בצורה מעשית למיזמי יששכר וזבולון" הוא משחזר.

"בעידוד חברי לעסקים, הגעתי לכנס שנערך באולמי קונקורד בבני ברק, ונפעמתי. ראיתי שם אנשים שקשרו את גורלם בגורל התורה. שמעתי את הדברים, והבנתי עד כמה מדובר בדבר גדול" מספר לנו ברנד על החשיפה הראשונה שלנו למיזם. "אני זוכר שכמה לילות אחרי האירוע שבו נאם גם הגרש"ב סורוצקין ואישים חשובים נוספים, לא ישנתי. הייתי בסערת רגשות. מצד אחד, שמחתי מאוד על היוזמה ,מצד שני, הציק לי מאוד שלא תמכתי בתורה עד לאותו זמן בצורה רצינית."

"מאז קיבלתי החלטה. אני מתחבר לתורה ועושה שותפות עם בן תורה" מספר ברנד כשכולו נרעד. "חיברו לי אברך ולקחתי על עצמי לתמוך בו מבחינה כלכלית לשנה" הוא מספר. "לצערי לא מדובר בסכום כסף גדול מידי. רק כמה אלפי שקלים לחודש. אבל עבורי זה עולם ומלואו. כשאני עובר על חשבון הבנק ואני בודק מה יצא לי מהחשבון, זה השורה היחידה שפשוט עושה לי טוב."

"אני לא עשיר" ממהר ברנד להדגיש. "רחוק מכך. אני מתקיים בזכות עבודה קשה. התחרות לא קלה ,והציבור בודק לא מעט לפני שהוא משקיע במכונה יקרה. אבל ברוך השם", הוא מוסיף בחיוך. "כמו שיגיד לך כל נהג מונית, הכי חשוב זה ברכה בכסף. ואין ברכה כמו התורה, שעליה נאמר כלי מחזיק ברכה .

ומבחינתי, כשאני מפריש מהרווח שלי לטובת משפחה שאב הבית שלה מקדיש את חייו לתורה, זה יוצק תוכן שונה לכל העבודה שלי."

 

השותף של העיתונאי הבכיר

כשהתחלנו להכין את הכתבה, עשינו מעט עבודת תחקיר כדי להגיע לאנשים שחלק מהמיזם, רובם מעדיפים להצניע את השותפות הזו. במקרה, הגיע לאוזננו ידיעה על עיתונאי מוכר מאוד במגזר החרדי ,שבסתר, תומך באופן עקבי בשני אברכים כבר כמה שנים במסגרת מיזם יששכר וזבולון. כשפנינו לאותו עיתונאי, הוא סירב בתוקף לדבר על כך. למרבה האירוניה, מי שמדובב אנשים באופן סדרתי על מנת שישוחחו עמו – סותם את פיו. רק לאחר שהבטחנו לו שלא נספק כל פרטים מזהים אודותיו, הוא ניאות להתראיין תוך טשטוש כל פרט מזהה.

"המשבר שלי לא הגיע מיד" הוא מספר לנו בגילוי לב. "לקח לו זמן. בגלל האנונימיות אהיה כנה. גם כשהייתי בישיבה לא הייתי ממתמידי הישיבה, אבל בהחלט הייתי מחובר לסוגיות שנלמדו" הוא מספר.

"מספר שנים אחרי שעזבתי את הישיבה התגלגלתי בין כוללים, ובסוף מצאתי את עצמי מגיע לתחום העיתונות. לקח לי כמה שנים כדי להבין שהתנתקתי. הניתוק הוא לא רק פיזי, הוא גם נפשי ותודעתי .

פתאום אתה מסתכל על אברכי הכולל, שפעם היית חלק מהם, בצורה מרוחקת."

"היה אירוע אחד שזעזע אותי", מספר העיתונאי הבכיר. "נסעתי יום אחד בגבעת שאול, ואספתי אברך טראמפ למרכז העיר. אני זוכר שהוא אמר לי חצי בבדיחה חצי ברצינות, כי הוא חסך כעת שבעה שקלים של נסיעה באוטובוס. מפה לשם התגלגלנו לשיחה, וגיליתי שמדובר באחיו הגדול של חברי לספסל הלימודים. הוא סיפר לי על חייו. הוא התחתן לפני 20 שנה, וכיום הוא אב לשישה ילדים, ולומד בכולל מבוקר עד ערב. לאחרונה אירס את בתו הבכורה, וכעת הוא חוזר מגמ"ח שלקח לצורך החתונה."

"הסיפור הזה טלטל אותי", מספר העיתונאי. "הבנתי שהבדיחה עם השבעה השקלים, לא הייתה בדיחה .

זו הייתה האמת שלו. הוא באמת רווה נחת מכך שהוא חסך כמה שקלים. זה ליווה אותי שבועות ארוכים .בכל פעם שעברתי בגבעת שאול, דמותו של אותו אברך צצה מול זכרוני. במקביל קראתי על מיזם 'יששכר וזבולון', וברגע שהבנתי שיש מיזם כזה ופשוט מאוד להצטרף אליו, התמלאתי אושר. הבנתי שזה בדיוק מה שמציק לי. באמצעות אחיו של אותו אברך, חברי לכיתה, פניתי אליו והצעתי לו תמיכה חודשים קבועה בהוראת קבע."

אולם הסיפור לא הסתדר בקלות. לדבריו, הוא לא ויתר על חתימת הסכם מסודר )ראו מסגרת על נוסחי הסכמי יששכר וזבולון(. "מבחינתי מדובר בעסקה לכל דבר. אני נותן ואני מקבל בתמורה" הוא מדגיש. "כך גם זה מובא במקורות, והיה לי חשוב שנחתום על כך. למען האמת" הוא מוסיף. "הצד השני של העסקה ,התחיל לקבל רגליים קרות כשביקשתי לחתום בצורה מסודרת. הוא התחיל לתהות בינו לבינו, האם שווה לו למכור את התורה שלו. מדובר בעסקה לא קלה לעיכול. חיי עולם תמורת חיי שעה. אולם הוא התייעץ עם רבותיו, ולאחר תחנונים מרובים מצדי, הוא הסכים לחתום כשכמובן רבנו על כל סעיף כאילו מדובר בעסקה נדל"נית."

לדברי העיתונאי הבכיר, ההסדר הזה נמשך כבר שלוש שנים. "לפני חגים אני קופץ לתת לו כמה דברים לחג. אם זה שוברים לבגדים לילדים, או שוברים במרכולים. העניין הזה שיש לי מישהו קבוע שכשאני יכול אני נותן לו, יוצק משמעות ורגש לכל הנושא של הצדקה. פתאום לאנשים שאתה עוזר להם, יש פנים. יש להם קול והם אנשים בדיוק כמוך. זה משדרג אותך מבחינה ערכית, אתה נהיה אדם טוב יותר .הנתינה הזו – היא הקבלה הכי גדולה. מעבר לזה, אתה לומד להעריך מחדש את מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה."

"מעבר לעניין הצדקה, יש כאן כמובן את הרווח שלי מכל הסיפור. אני חלק מהתורה. התורה שלו, שייכת גם לי. זאת תחושה מדהימה. אתה יודע שכשאתה עובד, אתה מקיים תורה. המלצתי לכמה קולגות שלי .

מי שניסה – התמכר" הוא מסיים את דבריו.

 

 

"שותפות אסטרטגית עם התורה"

אחד המרואיינים המעניינים ביותר לכתבה הוא ר' רפאל בריל מאלעד, בן ה-35 שעובד באינטל כמהנדס שבבים, וגם הוא הצטרף בשנה האחרונה למיזם של' יששכר וזבולון'. "כשהייתי תלמיד ישיבה, נחשבתי לבחור טוב מאוד. הייתי מחובר ללימוד, אולם מיד לאחר החתונה, הלכתי ללמוד מחשבים. יש לי כישרון טבעי לתכנות, ובתוך כמה שנים השתלבתי באינטל במשכורת יפה מאוד במושגים של אברך עם שני ילדים."

"האמת שהריחוק הזה מעולם התורה, שתמיד הערכתי, הרחיק אותי ברמת החוויה מחיים של אברך .

הפעם הראשונה שנחשפתי לזה הייתה כשנקלעתי פעם אחת לכולל  המפורסם של 'עטרת שלמה' במודיעין עילית" קפצתי לבקר את אחי שגר בסמיכות, ונכנסתי שם לתפילת מנחה. "אני זוכר שהוכתי בתדהמה .המראות מהישיבה חזרו אלי. שורות של חליפות במסדרונות צרים, קול תורה ערב שעולה מהיכל הלימוד ,מודעות עם מראי מקומות, ואברכים שמתפלפלים במבואות. זה פשוט ריגש אותי."

"הרגשתי שאני צריך לעצור את עצמי לא לפנות לראש כולל על מנת לבקש שיסדר לי חברותא תוך שאני מתחייב לבוא מחר ולהצטרף לכולל" הוא מספר בהתרגשות. "ראיתי את עולמם של האברכים שמוציאים סנדוויץ' מתוך שקית קטנה, שותים מים מתוך כוס חד פעמים רחוצה וחיים בצמצום מעורר הערצה. הבנתי שאני רוצה להיות חלק מזה."

לדבריו, מהר מאוד הבין שהדרך שלו לעשות את זה בצורה הטובה ביותר הוא הסדר יששכר וזבולון. "פניתי לראש כולל והוא סייע לשדך לי אברך .ב"ה כבר שנה וחצי שזה עובד מצוין. מדובר באברך עם שני ילדים ,הסיוע שלי נכון להיום מאפשר לו לסגור את החודש בצורה מצוינת. מבחינתי, גם מדובר בהפרשה נאותה של כספי מעשר לצדקה, ועל הדרך אני מקבל שותפות אסטרטגית עם התורה."

"אני חושב שהרעיון הזה לא מספיק מוכר לציבור לעומקו" הוא משתף אותנו בתובנה. "הרבה אנשים חושבים שאם הם לא יכולים ללמוד כל היום, אז הם אבודים מבחינת הקשר לעולם התורה ויש לתובנה הזו השלכות מרחיקות לכת על מצבם הרוחני. אלא שחז"ל מצאו פתרון גם לזה. כשאני משתתף בשותפות 'יששכר וזבולון', התורה של השותף שלי, שייכת לי. זה פשוט מאוד. אתה קונה שותפות אמתית בעסקי התורה, ובניגוד לשלל עסקאות בשוק ההון שיש בהם לא מעט סיכונים, בעסקים הללו יש רק רווחים."

הגישה הזו, שמדובר בשותפות עסקית לכל דבר, מאפיינת את כלל המשתתפים במיזם וכל המרואיינים שלנו עמדו על כך בדבריהם. לאף אחד אין כאן תחושה של "נתינה". מי שמבין את הערך הגדול, רואה בזה עסקה לכל דבר. לכל דבר? לא מדויק. הרבה יותר משתלמת מכל עסקה חומרית אחרת. מכל חופשה בחו"ל ששילמו עליה עשרות אלפי שקלים ופגה לאחר זמן. מכל רכב שחווה ירידת ערך על כל יום שחולף .

כאן מדובר בקניה לעולמים, בקניית שותפות נצח אמתית עם תורת הנצח, לעולמי עד.

היום, רבים מה'כוללים' מספקים את ה'שירות' הזה לכל דורש. בישיבת 'עטרת שלמה' שיוצאים בימים אלו לקמפיין גיוס המונים אומרים כי בשנים האחרונות מצטרפים יותר ויותר אנשים שמאמצים באופן דיסקרטי אברך אחד שמתחלק איתם בזכויות שלו. "יש בישיבה אלבום גדול עם כל האברכים. כל אחד יכול לבחור לעצמו אברך, ו'לאמץ' אותו. לא מדובר בסכום גדול. אפשר גם באלף שקל בחודש לזכות בשותפות מלאה עם אברך. פעמים רבות נוצר חיבור אישי בין התורם לנתרם, משתתפים אחד בשמחות של השני ועוזרים אחד לשני בכל מה שצריך. פה האברך לומד עם הילד של התורם לבר-מצווה, ובמקרה השני התורם מממן את הבר מצווה של בן האברך. זו שותפות אמתית. בימי המגבית", מציינים בהנהלת הישיבה, "הכספים כולם הולכים לטובת האברכים מה שמזכה את כל התורמים בשותפות אמתית עם האברכים המסולאים מפז. מי שרוצה להעמיק את השותפות ולבחור אברך לצורך חתימת הסכם יכול לעשות זאת מול הנהלת הישיבה ובימי ההתרמה במוקדים השונים", מציינים בהנהלת הישיבה.

 














עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט