אמרו חז"ל במדרש רבה: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". אמנם בעל הבית הוא הנותן פרוטה לעני, אולם העני גורם לבעל הבית שיקיים מצווה השווה יותר מאלפי זהב וכסף!

     במדרש ילקוט שמעוני מובא על המילה: "ויקחו" זה שאמר הכתוב (משלי ד") "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת לקח טוב יותר מכל סחורה שבעולם.

     דיין אחד לקתה שמיעתו. שאל אותו מאן דהוא בדרך הלצה, הלא כתוב "כי השוחד יעוור חכמים" ואילו יחריש שומעים לא שמענו. ענהו הדיין: התורה דברה בדורות הראשונים, שהיו נותנים שוחד והדיין היה רואה ומקבל את השוחד, ואילו בדורות האחרונים רק מבטיחים לתת, והדיין שומע על השוחד אך אינו רואה אותו, ולפיכך לוקה הוא בשמיעתו.

     דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחבירו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא נימא.

הרבי ו"מבצע תמוז"  (פניני הצדיקים, עלון 24)

     בתאריך ה בסיוון ה'תשמ"א (1981 ) בסייעתא-דשמייא הצליח חיל האוויר הישראלי להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, במבצע שנקרא "מבצע עופרה" או "מבצע תמוז". (מדובר בטיסה של שמונה מטוסים במרחק של כ-100,1 ק"מ מעל ערב הסעודית והפצצת הכור הגרעיני). ממשלת ישראל החליטה להפציץ את הכור הגרעיני זמן קצר לפני הפעלתו. רבים לא יודעים על הדרמה, שהתרחשה מאחורי הקלעים, למרות כל ההכנות המדוקדקות, ראש הממשלה דאז לא היה משוכנע עד הרגע האחרון, אם לבצע את הפעולה, הוא חשש מאד לגורל הטייסים, שהייתה סכנה גדולה מאד, שאיזה מטוס יופל בשטח אויב, וכן מתגובות העולם על הפעולה.

     הפעולה תוכננה להתבצע בליל חג השבועות באותה שנה, ושעות ספורות לפני המבצע עדיין היו בליבו ספקות גדולים, האם לתת אישור למבצע או לא. מובן, שפעולה זו הייתה הסוד השמור ביותר במדינה, שרק מעטים המעורבים ישירות במבצע ידעו עליו. בערב חג השבועות פנה הרבי מלעלוב רבי משה מרדכי בידרמן לעוזרו האישי ושלח אותו להיפגש באופן דחוף עם יחיאל קדישאי, שהיה ראש לשכת ראש הממשלה,  ומסר לו לומר את המילים הללו, "תמסור לראש-הממשלה, אל תחשוש מלעשות את המבצע, המבצע יצליח למעלה מהמשוער, ואף אחד לא ייפגע, לא המבצעים ולא מדינת ישראל, אני מבטיח ולוקח את העניין על אחריותי ". עוזרו של הרבי, אפילו שלא ידע במה מדובר, ביצע את שליחותו, ומסר את הדברים הללו כלשונם ליחיאל קדישאי, שנדהם כיצד הרבי, יודע על הדבר שהוא הסוד השמור ביותר במדינה, וכמובן מיהר למסור את הדברים לראש-הממשלה, שאישר את המבצע, שאכן הצליח למעלה מהמשוער.

     ראש-הממשלה סיפר יותר מאוחר למקורביו, שאכן השליחות המופלאה של הרבי היא זו, ששכנעה אותו ונתנה לו את הביטחון לאשר את המבצע, הרבי מלעלוב אמר לחסידיו מיד לאחר שהופצץ הכור, "לקחתי על עצמי יותר מדי כדי שהעניין יצליח", ותוך פחות מיממה לקה הרבי באירוע מוחי, שנפטר ממנו זמן קצר לאחר מכן.

אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לו בָנִים או בָנוֹת,  הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ , (כ"א ד').

* אִם אֲדֹנָיו - ה'.

* יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה – משפיע על האדם שפע.

* וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת – נהיה לאדם הצלחות והישגים.

* הָאִשָּׁה וִילָדֶיה תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ – צריך האדם להפוך את כל השפע וההצלחות, לכלי עזר בעבודת ה'.

     אמרו חז"ל בגמרא (סוכה מו:) לא יאמר אדם לילד קטן שיתן לו דבר ולבסוף לא יתן לו שעל ידי כך יגרום שהקטן ילמד מזה לדבר שקר שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר".

     בירושלמי מס' שקלים )סוף פ"ג( איתא: תנא ר"מ כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש וכו' יהא מבושר שהוא בן העולם הבא הוא. ובקרבן העדה )ד"ה ומדבר בלשה"ק( ביאר משום שגורם טהרת הנפש. ופירש התקלין חדתין וז"ל: "תיקון שלימות הרוח שממנו יסוד הדיבור ולשון הקודש פנימיות קדושה שיש בו"

     ברוב הקניות וברוב האירועים שלנו, אנחנו מוצאים הרבה יותר כסף מהנצרך, וזה רק בגלל האחרים, מה הם יגידו, ואיך יסתכלו עלינו, ואיך הם יתייחסו אלינו, בקיצור חיים בבזבוז נוראי רק בשביל הרושם, ולא בשביל צרכינו האמתיים, ולכן נכנסים לחובות, או עובדים שעות על גבי שעות ולא רואים את בני הבית, ואין זמן או כוח לילדים כי חוזרים מותשים לגמרי מהעבודה המאמצת, לכן הבה נחיה רק לפי מה שנצרך לנו באמת, ונראה חיים נקודה.    

חסד של אמת IIII (אפריון שלמה, גליון 277)

    "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". פירש רש"י: חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת.

     בזמן רבנו הרש"ש הקדוש, נפטרה אישה צעירה שפירנסה את בני ביתה ממלאכת התפירה, בתנאי עוני ומחסור.  בעת ההיא שלט בירושלים מושל טורקי, שהטיל על היהודים מסים ובכללם מס קבורה. כל מי שביקש להביא את יקירו לקבורה, נאלץ לשלם תחילה מס לקופת המושל, ובני משפחתה של התופרת התקשו לגייס את המס וקבורת האם התעכבה.  כשנקפו השעות והכסף לא הושג, הוחלט לערוך לוויה קטנה וצנועה בנסיון להסתיר את הדבר מידיעת המושל. זו היתה משימה לא פשוטה, ביתו של המושל ניצב במקום שממנו נשקפה הדרך העולה אל בית העלמין היהודי בהר הזיתים. שעות על גבי שעות היה המושל יושב על גזוזטרת ביתו, נח על כסא נצרים מרופד ומשקיף באפס מעשה על הנעשה. אעפ"כ לא היתה ברירה , ובני הבית החליטו להסתכן ולצאת ללוויה.

     צעדיהם החרישיים של המלווים הגיעו לאזני המושל שחיש זינק אל הגזוזטרה, ועיניו הקטנות והרעות לכדו קומץ יהודים המובילים את מתם לקבורה. עד מהרה הזעיק את אנשיו והורה להם לעצור את ה'נוכלים',  ולהחזיר את הלוויה עד ישולם המס. לא הועילו תחינותיהם של בני המשפחה, המיטה נעצרה. באותה שעה ישב הרש"ש בישיבת המקובלים 'בית אל' וסביבו תלמידיו, כשלפתע נשמעו דפיקות בדלת הישיבה, האבלים התפרצו פנימה קודרים ועצובים כשדמעות ניגרות על פניהם, ושטחו לפני הצדיק את צרתם.  מיד קם הרש"ש על רגליו וציוה לתלמידיו: הבה נקיים מצות הלוית המת. עתה היתה זו לוויית ענק, והרש"ש צעד בראשה.  עתה המושל לא האמין למראה עיניו... היהודים החצופים מתעלמים מהחוק, ואף חוזרים על פעולתם הנפשעת כשהם מתוגברים במלווים נוספים?! חמתו בערה בו ובתוך כך נעץ את ראשו בין שני מוטות הברזל ששימשו כמעקה למרפסתו. אך כשניסה להוציא את ראשו לא הצליח, והחל זועק לעזרה ... בינתיים חלפה השיירה על פניו בדרך לקבורה, וכעבור שעה, לאחר שהסתיימה הלוויה, כולם נחפזו לבתיהם שמא המושל ינקום בהם. אך הרש"ש ותלמידיו צעדו בנחת. כשהתקרבו לבית המושל,  פנה הרש"ש לעבר הבית עצמו. תלמידיו צעדו אחריו משתאים בדממה. בני הבית שפתחו את הדלת הביטו ברב בחרדת כבוד,  והובילוהו אל המושל. שני ערבים גברתנים ניסו לעקם את הברזל ולחלץ את ראש המושל, אך ללא הועיל. התחנן המושל בפני הרש"ש שיתפלל עליו, והרש"ש נאות בתנאי שיבטל את מס הקבורה. הסכים המושל, ובאותה שניה נפלט ראשו החוצה.

 'אלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה , " 'ואלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה ושמחה". ועוד דרשו חז"ל (מגילה טז:) " אורה - זו תורה" . מעתה יש להמליץ: "כל מקום שנאמר 'אלה "' - ליהודים היתה אורה,  בלא שמחה, כלומר שלימוד התורה נעשה מיראה ולא מאהבה - "פסל את הראשונים", לימוד התורה רק פסל את הזדונות והפכן לשגגות. אך כאשר נאמר "ואלה" - ליהודים היתה אורה ושמחה, שהתורה נלמדת בשמחה ובאהבה - "מוסיף על הראשונים", הרי הזדונות נוספות על המעשים הטובים הראשונים ונעשות כזכויות!... 

     אמירה זו היתה שגורה בפי המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת עץ חיים הירושלמית, "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו.

     העבדות בטלה בדורנו, העבדים שוחררו. אבל רבים כל כך אלו "ההולכים וקונים אדון לעצמם", הופכים עבדים מרצונם: עבדים לעבודתם השוחקת והמתישה, עבדים לרמת החיים הגואה וגואה, ליתרת החובה ולתשלומי המשכנתא, לרכב ולטיול השנתי. עבדים מרצון, עובדי כפיה. אין להם פנאי למשפחה, ואין להם פנאי לילדים. והנורא מכל, אין להם פנאי לעצמם! לא לשיעור תורה, לא להרצאה מרחבת אופקים, לא לשיחה משפחתית מגבשת. ולא עד שנת היובל בלבד... ועליהם לדעת, שהפרשה הראשונה שלאחר מתן תורה שוללת את דרכם. שתיכף ומיד בהתחלה הזהירה התורה: לא זו הדרך, תן חרות לעצמך! ואין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה!

     ואֵּלֶּה הַּמִּשְפָּטִּים אֲשֶׁר תָּשִׂים לפנֵיהֶם. לא אשר תְלַּמְדֵּם, לא אשר תְַּצֵוּם, אלא אשר תשים לפניהם. וכדברי רש"י המצטט חז"ל במכילתא ''להבינם טעמי הדבר ופירושו, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'. על המלמד להגיש ולערוך את החומר בהטעמה, בבהירות ובדרכי הוראה מותאמים, ובכך הוא מגרה את רצון התלמיד, לקראת הלמידה.  רש"י הקדוש מלמדנו כאן עוד, שלאחר הגשה ועריכה כראוי, בכלל לא נאמר שהרב מלמד! הוא רק שָּם לפניהם. הוא מעורר עניין עד שהם 'יושיטו יד' וילמדו בעצמם. בצורה זו של לימוד, בה התלמיד הוא המורה של עצמו, הוא המעיין, הוא המשנן והוא המתבונן, נעשית התורה למעשית ומעניינת. 

המנעולן

     בקובץ "באר הפרשה" ויחי תשע"ט מובא מעשה מופלא שסיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, שאירע לאחרונה:

     שמעתי מרב חשוב בארה"ב מה שאירע עם אחד מקרוביו שהעתיק מקום מגוריו יחד עם רבים מבני קהילתו לעיר לייקווד. עד אז היה האברך מתפרנס כ'מנעולן', אבל משבא למקומו החדש לא מצא כדי פרנסתו. כל השתדלויותיוסביב מקצוע זה עלו בתוהו. גם כל העצות ששמע בשני החדשים הראשונים – כיצד להודיע ולהיוודע לכל כי זכתה עירם ב'מנעולן'... היו מספיקים למלאות ספר שלם, אבל עד 'למעשה'...

     באחד הימים, והנה הוא רואה על מכשיר הפלאפון שלו מספר שאיננו מכיר. בהרימו פנה אליו הלה בשאלה: האם שמך הוא כך וכך? ויען כן. אמר לו היהודי, מצאתי ארנק שלך מלא בכרטיסי אשראי ועם כמה דולרים, אבקשך שתסור לביתי שאזכה לקיים מצות 'השבת אבידה'. ענה האברך לעומתו: אינני יודע מה אתה סח, הרי ארנקי בכיסי – אפילו כרטיס אשראי אחד לא חסר לי. אך הלה עמד על שלו, על כן לאחר יומיים סר אליו האברך. והנה בהגיעו לביתו כמעט שלא נפל על הארץ מרוב צחוק, כי ראה שבידו נמצא הארנק של בנו הקטן המיועד לשעשועי ילדים, כל כרטיסי האשראי המדוברים הם ישנים שכבר פג תוקפם, ואין בו אלא 7 דולרים בודדים. עוד היו בארנק כרטיסי ביקור שלו, שם נתבאר בארוכה מה פעלו של האברך והמנעולים שלו.

     אחרי ככלות הכל שאל המוצא את אבי המאבד – האם אכן זהו ה'ביזנעס' שלך, מנעול־נות? והשיב 'הן'. האם יש לך פרנסה? – שאל. השיב האברך בשלילה. שמע נא, אמר המוצא, אני קבלן הבונה בנינים, ויש לי עבורך עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה..  ומאז מהלך האברך מאושר ושמח בבוא הרווחה לביתו.

     הרי לך כמה סיבב הקב"ה, שכל ה'פרסום' שפ־רסם עצמו בכל מיני כתבי עת וכיו"ב לא הביאו לו אפילו דולר אחד. מה עשה הקב"ה, הכניס 'דמיונות' בלב בנו להרגיש עצמו 'בעל בעמיו' ולמלא את ארנקו בכרטיסי אשראי ישנים, וכך גרר את אביו ה'מאבד' אל ה'מוצא', ושם 'מצא' את פרנסתו ברווח.

אין אדם נמנה עם הטורפים ובכל זאת יכול הוא להיות טורף נפשות ומטריף דעת.

     אמרות רבי ישראל ליפקין מסלנט (סלנטר) זצ"ל: 1 .אמת: אל תוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו. 2 .זריזות: אל תבטל רגע לבטלה, עשה את מה שדרוש לעשות. 3 .חריצות: את מה שהוחלט לעשות, עשה בשקידה ורגש. 4 .כבוד: היזהר בכבוד כל אדם גם אם אינו תמים דעה עמך. 5 .מנוחה: אין להיות מבוהל, יש לעשות כל דבר במנוחת הנפש. 6 .נחת: דברי חכמים בנחת נשמעים, להשתדל לדבר בנחת. 7 .ניקיון: ניקיון וטהרת הגוף והבגדים. 8 .סבלנות: לסבול במנוחה כל מקרה שפוקד בחיים. 9 .סדר: עשה את מעשיך בסדר ובמשטר. 10 .ענווה: הכר בחסרונות עצמך והסח דעת ממומי חברך. 11 .צדק: וותר משלך. 12 .קמוץ: אל תוציא פרוטה שלא לצורך. 13 .שתיקה: חשוב על התועלת שבדבריך, בטרם תדבר. .14 הרוצה להתרומם על הזולת אין לו לכרות בור לחברו, כי אם להקים רמה לעצמו.

     "אשתו הצדקת של מורי ורבי, מרן הרב דסלר היתה בת גדולים. אישה גדולה ביראת שמים ובצדקות. לא החסירה תפילה אחת מדי יום ביומו. אבל,  אף אחד לא ראה אותה מעולם להתפלל. היא התפללה, אבל ידעה להצניע את עבודת ה' שלה!  אנו רואים שהיום צריכים לדבר על הענינים הללו. נשים, בנות מתפללות לפעמים במקומות פומביים בצורה בולטת. אכן גם את ה"יראת שמים" צריך להצניע. ככל שהיראת שמים יותר גדולה, היא צריכה להיות יותר פנימית, יותר צנועה ולא גלויה לעיני כל!" ("שפתי חיים" מידות ח"ב תקע"ה(

     ב"מגן אברהם" (או"ח ס' רע"ד) הביא מספר הכוונות: טוב לנשק ידי אמו בליל שבת. וכן כתב ב"באר היטב" (או"ח ס' רסב סק"ב) שֶיְנשֵק אדם יד אמו בליל שבת כשהיא מברכת אותו, וסוד העניין מבאר האר"י וה"ראשית חכמה" (פרק גידול בנים) שֶיְלמֵד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על יד אביו ואמו ורבו, ויד הגדולים והחסידים.

הֲחלֹום שהציל II  (פניני עין חמד, עלון 719)

     סיפר רבי נחום זאב דסלר: משפחתי (דסלר) ומשפחת לאפיאן גרו בלונדון בסמוך אחת לשנייה, מרחק של רבע שעה.  באותם ימים, מכונית הייתה דבר נדיר, וכולם העדיפו ללכת ברגל מאשר לנסוע באוטובוס. אחד מבניו של ר' אליהו לאפיאן )שבאותם זמנים שימש כראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון) היה ר' ישראל נחום, מאחר והיה בן גילי, היינו באים זה לזה מפעם לפעם.

     פעם אחת, כשירדתי במדרכה הסמוכה לביתו כדי לבוא אליו, חלפה במקום מכונית ביעף וכמעט שפגעה בי. כפסע הפריד ביני לבין המוות. מרוב בהלה ופחד, החוורתי כסיד ורעדתי כולי. כשהגעתי לבית משפחת לאפיאן, לפלא היה בעיני שבפעם זו, שלא כאף פעם קודמת, הצדיק רבי אליהו לאפיאן בעצמו פתח לי את הדלת.  תמיד כשבאתי הוא היה עסוק בלימודו, לומד או מכין שיעור, והנה הפעם הוא כאילו המתין לבואי. ר' אליהו התעניין, אם הכול בסדר. על פניו ובקולו ניכרה הדאגה. "כן, ב"ה הכל בסדר", עניתי במבוכה. למרות ניסיוני להתחמק ממה שאירע לי קודם בואי, רבינו לא אפשר לי זאת. " שום דבר לא אירע לך בדרך לכאן?", חקר. "אכן קרה", הודיתי, וסיפרתי לרב שבדיוק, כשצריך הייתי לחצות את הרחוב,  עברה ביעף מכונית, וכמעט ש... "אם כן ב"ה הסכנה עברה", אמר רבינו להפתעתי. משניסיתי לרדת לסוף כוונתו, סיפר: " אמש חלמתי, כי קרתה לך תאונה קשה, ואני מתפלל לשלומך עד לרגע הזה" . כשסיימתי את לימודיי עם ר' ישראל נחום שבתי לביתי. עם הגיעי ניגשתי מיד לספרייתו של אבא )הגאון ר' אליהו אליעזר דסלר בעל 'מכתב מאליהו'( שבה ישב ולמד, וסיפרתי לו את שכמעט וקרה לי, ואת דברי הגאון רבי אליהו לאפיאן. למשמע הדברים נטל את ידי, לחצה בין שתי ידיו ואמר: "בני היקר, גם אני חלמתי אותו חלום אמש, ומאתמול אני צם עד עתה". מסיים הרב: "עד היום חב אני תודה רבה לתפילות רבינו ולצום של אבי"

אומר המדרש )רבה כח, ב(: "כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה", ולפיכך כותב רבינו בחיי, רגילות הנשים להתפלל בשעת הדלקת הנרות על חינוך הבנים, והן מבקשות שכשם שבהדלקת הנרות הן הוסיפו אור, כך הן תזכינה בבנים צדיקים ומאירים בתורה.

     בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (כ כא(  חידש רבינו יעקב 'בעל הטורים': 'אבוא' בגימטרייה שווה ל'עשרה', שאם ה' ימצא עשרה בבית הכנסת השכינה תבוא ותברכם, שהרי אין השכינה שורה על פחות מעשרה גדולים.

      ט"ו בשבט זה חג ששמחים על הבינתיים, על התהליך שקורה בדרך לאן שאנחנו רוצים להגיע. לא מסתכלים רק על הסוף ומחכים להודות ולשמוח בסוף. אם נחכה נפסיד את כל הזמן באמצע, נפסיד את הזכות לראות את החסד של הקב"ה, שמצמיח לנו לאט לאט את הפרי. אנחנו רוצים כל הזמן להודות, לשבח לפאר ולרומם, על כל דבר טוב שהקב"ה עושה לנו..  בטו בשבט אנחנו לומדים להודות ולשמוח על כל דבר שהקב"ה נותן. כל שלב שאנחנו רואים שקורה בעץ, גם אם עדיין זה לא השלב שאנחנו מחכים לו, שיצא הפרי, עדיין, אנחנו שמחים עם מה שקיבלנו בינתיים".. 

     כשם שאין לך דבר ישר כסולם העומד בשיפוע - כך אין לך שלם כלב נשבר. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

השידוך הראוי   (על-פי 'הדרת מרים')

שאלה הלכתית גדולה התעוררה על כשרות המקווה בעיר סובוטיצה (סובוטישט) שבסרביה. השאלה החמורה איימה לפסול את כשרות המקווה, והקהילה היהודית הייתה קטנה ודלה מכדי להשקיע את הכספים שהיו דרושים לתיקון התקלה.

פרנסי הקהל תלו את יהבם במרא דאתרא, רבי ישראל שויֶר, שכוּנה 'רבי ישראל הרואה', על היותו בעל רוח הקודש. ואולם הוא הבהיר להם שאין בכוחו להכריע בשאלה סבוכה זו, ויש להביאה לפתחו של אחד מגדולי פוסקי הדור, המסוגל ליטול על כתפיו את ההכרעה.

בני הקהילה פנו אל ה'חתם סופר' וביקשוהו לבוא לסובוטיצה, לחוות את דעתו באשר לתקלה במקווה. התרגשות רבה אפפה את הציבור למראה דמותו ההדורה של הגאון באה בשערי העיר. אחרי קבלת הפנים המכובדת ניגשו כולם לעניין שלשמו הוזעק ה'חתם סופר'.

בני הקהילה עקבו בעניין אחר תנועותיו. רגעים ארוכים התכופף והביט מקרוב במבנה המקווה. שולי בגדיו הוכתמו בבוץ, אך הגאון לא חס על כבודו, אלא אף נשכב מלוא קומתו ארצה, כדי להיטיב לבדוק את הפגמים שהעמידו את כשרות המקווה בספק.

"שמעו נא", פנה ה'חתם סופר' אל המרא דאתרא ואל נכבדי הציבור, וניער את הלכלוך שדבק בכפות ידיו. "לכתחילה, כדי שהמקווה יהיה מהודר בלי עוררין, היה ראוי לבצע בו תיקון מסוים. ואולם הדבר כרוך בשיפוץ מורכב, שיגרור הוצאות מרובות, וידה של קהילתכם הקטנה בוודאי איננה משגת לממן זאת. לכן אני פוסק שהמקווה כשר וראוי לשימוש כפי שהוא. יכולים אתם להשתמש בו בלב שקט".

ימים חלפו. זמן רב אחרי אותו ביקור נזדמן רבה של סובוטיצה למקום שבו נכח גם ה'חתם סופר'. הגאון התעניין מה עלה בגורל המקווה שבחן. חיוך עלה על פני הרב. הוא סיפר ל'חתם סופר' בהתפעלות על יהודי מתושבי המקום, אדם מבוגר, שאחרי עזיבתו של ה'חתם סופר' את המקום ניגש אל הרב, והתעניין בדבר עלויות השיפוץ שעליו דיבר ה'חתם סופר'.

כששמע את הסכום הנקוב הביע נכונות לתרום את כולו. "אבל כל זה בתנאי", הוסיף ואמר, "ששמי לא יתפרסם בין הבריות". בתחילה ניסה הרב להניאו מהמעשה, ביודעו שהכסף הוא בוודאי החסכונות שחסך לעת זיקנה. "הלוא ה'חתם סופר' קבע כי המקווה כשר", ניסה לשכנעו. ואולם האיש עמד על רצונו כי התיקון יתבצע בכספו. וכך היה. המקווה בא על תיקונו לשמחת הכול.

למשמע הדברים אורו עיניו של ה'חתם סופר'. הוא שיבח את האיש האלמוני על מעשה התרומה, והוסיף ואמר: "יהודי שעשה מעשה נאצל כל-כך – הייתי מוכן לבוא עמו בקשרי השידוכין!".

עבר עוד פרק זמן, ושוב נפגשו הרב שויֶר וה'חתם סופר'. הפעם זה היה במעיינות המרפא שבעיר פיישטיאני. גם הפעם נסבה שיחתם על המקווה המשופץ, וה'חתם סופר' שב והביע את הערכתו המיוחדת לתרומתו של אותו יהודי אלמוני. גם הפעם חזר על הצהרתו כי יהיה מוכן להשתדך עם אדם שכזה.

הפעם בא הרב מוכן. "דעו נא", פנה אל ה'חתם סופר', "כי בנו של אותו יהודי לומד בישיבתכם, בפרשבורג. שמו אליהו בן ר' מנחם-מנלי קורניצר. אין לי ספק שזה יהיה שידוך הולם בעבור בתכם גיטל שתחיה".

הבת, גיטל, הצטנעה ונחבאה אל הכלים, אך הכול ידעו כי היא אישיות מיוחדת במינה. צדקתה ומידותיה התרומיות יצרו לה ברבות השנים הילה השמורה לצדיקים וקדושים בלבד. אביה היה מכנה אותה 'ילדתי הקדושה'. המפליגים בשבחה השוו את גדולתה לזו של אחיה, ה'כתב סופר', בכבודו ובעצמו.

בו במקום החל ה'חתם סופר' לקדם את הצעת הנכבדות הזאת. אכן, בתו גיטל כבר הגיעה לפרקה, וראוי לבחור לה חתן הראוי לה. באיגרת ששיגר מפיישטיאני אל חותנו, רבי עקיבא איגר, בח"י בתמוז תקצ"א, בישר ה'חתם סופר' על דבר השידוך שנרקם:

"ואבשר טוב וברכת מזל טוב, כי פה נגמר ונכתבו תנאים בתי הכלה גיטל תחיה עם אחד מתלמידַי, הלומד בישיבתנו, שמו הבחור הר"ר אליהו בן נגיד אחד שמו הר"ר מנלי מק"ק סאבטיש, והוא יחיד לאביו ואמו הישישה".

התלמיד עדיין היה צעיר לימים, אולם ה'חתם סופר' חזה את עתידו כגדול בישראל, כפי שהוא מוסיף וכותב לחותנו: "מוכשר להיות מופלג בתורה בעזרת ה' יתברך, והוא ירא שמים ושוקד יומם ולילה על דלתי התורה".

שמחת הנישואין התקיימה בל"ג בעומר תקצ"ב. לבני הזוג נולדו שישה בנים, שגדלו להיות תלמידי חכמים, והמשיכו את השושלת המפוארת של משפחת סופר.

את זכותה בהעמדת דור ישרים מבורך זקף נכדהּ של הרבנית גיטל לזכות צניעותה המופלגה, עד שבצעירותה התפללה כי יוסר חינהּ מעליה. אביה ה'חתם סופר' בירכהּ על כך ואמר: "תזכי לבן מאיר עיני ישראל בתורתו וצדקתו". ואכן, זכתה הרבנית שבנה-בכורה הוא רבי עקיבא קורניצר, שהיה גדול בישראל ומופת לרבים.

    אומרים שלמדן הוא מי שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים. מדוע אומרים 'כרסו' ולא 'ראשו '?". שתק רבי בונם. השיב ה'שרף' מקוצק: "כשם שהכרס מתמלאת מדי יום, ומיד מתחדש רעבונה, כך הלמדן צריך להיות רעב בכל יום מחדש ללימוד התורה. מי שהתמדתם פגה – אין מקומם אצלי"

     אומר רבנו יונה: משל לאדם שנכנס לטרקלין וראה שולחן ערוך, ואין בעל בית . נו, אם יש בופה חם, למה שהוא לא יתחיל לאכול?  הוא אוכל וזולל, אבל הוא לא יודע שבעל הבית מסתכל עליו מלמעלה...  עוד מעט יגישו לך חשבון! אין דבר כזה בחינם! על הכל משלמים! אז אדם שיש לו הרבה זכויות, הוא קם בנץ, מקפיד על כל הלכות נטילת ידיים, מחייך גם לשונאים שלו, עוזר לאשתו, קם חצות... יש לו מה לשלם, אז הוא מקבל הנאות...  אבל מי שאין לו כל כך הרבה מה לשלם, אז ההנאות שלו בהתאם למעשיו. אין עול!

     אמרו רבותינו שפרשה זו נקראת על שמו של יתרו בכוונה, כדי ללמדנו שאפילו אדם הנמצא במ"ט שערי טומאה, אם מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, הרי הוא מסוגל להעפיל ולהגיע לדרגה גבוהה ביותר עד שתקרא פרשת מתן תורה על שמו. בכוחה של התשובה לחולל מהפך בנפשו של האדם, ולפתוח דף חדש בחייו.

     בס' אסיפת גרשון (מערכת ח') הביא בשם הגר''מ היינימאן שבשעה שזורקים מיני מאכל וסוכריות על החתן יכוון החתן שאם נתחייב סקילה תעלה לו מה שזורקים עליו כאילו נסקל.

גביע הכסף" [מד, ב].  (אחת שאלתי).

     מעשה שהיה ביהודי פלוני שנולד לו בשעה טובה נכד ראשון, ויקרא שמו בישראל 'יוסף'. שמחתו של הסבא היתה גדולה מאוד, והוא החליט לקנות עבור נכדו גביע מכסף טהור, לאחר שקנה גביע מיוחד במינו, הוא הביאו לחרט, כדי שיחרוט עליו באמנות שמו של הנכד.

     למחרת, שב הסב אל חנותו של החרט על מנת ליטול את הגביע הכסף. "החריטה על הגביע שלך מרהיבה ממש", אמר החרט בשמחה, והגיש לאיש את הגביע. הביט הסבא, והזדעזע... על הגביע נחרט בטעות השם 'יוסף חיים “!! "לא די בכך שהתרשלת במלאכתך ולא חרטת את השם הנכון, אלא אף הרסת את הגביע היקר", אמר הסב לחרט . החרט הרבה להתנצל: "אנא, ימחל לי כבודו. מכיוון שהמלאכה נעשתה ביום י"ג באלול, יום היארצייט של רבינו יוסף חיים (הבן איש חי), התערבב השם 'יוסף חיים' במוחי וטעיתי...".

     החרט ויתר על התשלום עבור "מלאכתו", ופטר את האיש חינם אין כסף, והסב גם הוא מחל לחרט, ולא תבעו על "הזק" הגביע. הואיל וכעת לא היה לסבא מה לעשות בגביע, נטלו ותחבו באחד הארונות . והנה, כעבור כמה ימים, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של הסב. היה זה בנו, שסיפר כי הנכד אושפז במצב מסוכן,  ולאחר התייעצות עם אחד מצדיקי הדור, הוחלט להוסיף לו את השם 'חיים' ויקרא שמו מעתה: 'יוסף חיים'!... פלאי פלאים.  ברוך השם, הילד נתרפא לחיים טובים. הוציא אפוא הסבא את הגביע היקר מהארון, והעניקו אחר כבוד לנכדו 'יוסף חיים'...  אלא, ששאלה מעניינת מנקרת עתה במוחו של הסב: האם כעת, כשהתברר שהחריטה של החרט הנה תואמת לשמו של הנכד,  יש לשלם לחרט עבור עבודתו...?

     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מעשה ארע לפני שנים רבות בראובן שזעם על שמעון, נכנס לחנותו , ושבר חביות יין יקרות שהיו מצויות שם. כעבור זמן מה נכנסו לחנות שוטרים ובלשים לערוך בה חיפוש, ולבדוק אם אין שם משקאות שלא שלם עליהם מכס. הם חיפשו היטב, אך העלו חרס בידם. הסיבה שלא מצאו מאומה היא, משום שלמרבה הפלא ראובן שבר את אותן חביות שלא שלמו עבורן מכס, ואלמלא היה שוברן, היה המוזג נענש בעונש חמור, ונמצא אפוא שהמזיק גרם להצלת חברו... ודנו רבותינו: האם חייב ראובן לשלם עבור הנזק ? וכתבו כמה פוסקים, כי יש לחייב את השובר, כיוון שבשעה ששבר את החביות נתחייב בתשלומים, ומה שאחר כך באה הצלה לשמעון מכוח שבירה זו, אין זה פוטרו מתשלום שכבר נתחייב בו, ואין לנו עסק בעתידות.  וכעין זה ניתן לומר גם בנדון דנן, שהמציאות ש'נולדה' מאוחר יותר, אינה משפיעה למפרע על הדין שכבר חל, דהיינו, מכיוון שבשעת המלאכה היתה פשיעה מצד החרט, והוא קלקל את הגביע, אם כן נקבע אז כי לא מגיע לחרט שכר. ממילא גם כעת, שהתחדשה לפנינו טובה מחמת פעלתו, כאשר הסבא נזקק לגביע עם שם שכזה, לא נאמר שחוזר הדין ומתחייב הסב בתשלום, אלא שמזלו הטוב של הסב גרם לרווח שנוצר כעת.  ועל כל פנים, נראה שמגיעה קצת הכרת הטוב לחרט. (אמנם, אם באותה שעה שבה התבצעה החריטה, כבר החלה מחלתו של הנכד, וכבר אז היה מועמד לשנוי השם, יתכן שבזה הסבא חייב לשלם). לסכום: נראה שמן הדין הסב אינו חייב לשלם לחרט, אבל יש להכיר לו קצת טובה. 

     'אז ישיר' אכן השירה הזאת נאמרה לעתיד לבוא.  בכל רגע ורגע, על כל יום ויום, ובכל שעה ושעה יש לנו על מה להודות ולשורר לה' הטוב על כל חסדיו העושה עמנו.

     בט"ו בשבט אדם נידון גם איזה אתרוג יהי' לו בשנה הבאה בסוכות.

     דברים שהושגו במאמץ מוערכים הרבה יותר משאר אלו שבאים בקלות (ריצרד ברנסון)    

חרדה וחרטה (אפריון שלמה, עלון 274)

     אחד מנכבדי קהילת סקולי שבפולים היה ר' גדליה הלפרין. את פרנסתו מצא מעסקי הטבק. מטעם ממשלת פולים היה ממונה על אספקת הטבק לבית חרושת בכפר ויניקי. אולם לא כל שקי הטבק שהביא לבית החרושת היו מטיב מעולה כפי שסיפקו השלטונות.  בין השקים הרבים היה מגניב כמה שקים של טבר שאיכותו ירודה ומחירו זול, ואותו מכר ב'שוק השחור'. וכדי שבית החרושת לא יקים קול זעקה וימסור את העניין לשלטונות, נהג לשחד את פקיד בית החרושת, הממונה על קבלת משלוחי הטבק.  כך התנהלו להם העניינים על מי מנוחות, עד אשר באחד הימים באו ומסרו לר' גדליה כי בביקורת שערכו הפקידים מעיר הבירה בבית החרושת בכפר ויניקי, נמצאו כמה שקי טבק שאיכותו ירודה ביותר. ועל כן מתעתדים השלטונות להעמיד לדין את ספק הטבק – הלא הוא ר' גדליה. לשמע הדברים חוורו פניו של ר' גדליה ופיק ברכיים אחזו. קם אפוא ונסע אל רבו רבי מאיר מפרימישלאן ליטול ממנו עצה.

     יום שישי היה אותו היום, ועד שהגיע לפרימישלאן כמעט ונכנסה השבת. על כן החליט לספר את העניין לרבי רק לאחר צאת השבת.  כל אותה שבת שהה ר' גדליה בבית מדרשו של הרבי והתפלל במחיצתו. והנה בתפילת שחרית בבוקר יום השבת, קרא הרבי את ר' גדליה לעלות לתורה. אותה שבת – פרשת 'וישב' היתה, ומימים ימימה היה מנהגו של הרבי לקרוא בתורה בעצמו. כשנקרא ר' גדליה לעלות ל'ששי' קרא הצדיק את הפסוק "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים ויהיה שם בבית הסוהר". בפסוק זה סיים הצדיק את הקריאה,  אף שנותרו עוד שלושה פסוקים עד לסיום, ורמז לר' גדליה לברך את ברכת התורה האחרונה. ר' גדליה אשר הגיע לפרמישלאן בשל סיבה מיוחדת, ראה בהתנהגותו של הרבי רמז שהצדיק חורץ לו את פסק דינו: לשבת בבית האסורים!  נחרד ר' גדליה חרדה גדולה וסרב לברך, שכן היה זה עוד לפני סיום הפרשה. רמז אפוא לרבי מאיר להמשיך בקריאת התורה,  והצדיק אכן המשיך לקרוא עד סוף הפרשה המסתיימת בפסוק: "ואשר הוא עושה ה' מצליח".

     במוצאי שבת נכנס ר' גדליה לחדרו של הרבי לשטוח לפניו את צרת נפשו. אמר לו הצדיק: חכמה גדולה עשית גדליה, שלא ברכת עד אשר הגענו לפסוק המדבר על הצלחה. אך אמור נא לי: כלום אינך ראוי לעונש? הכיצד זה מעיז אדם כמוך לעשות מעשים גרועים כמכירת סחורה מקולקלת?! אולם רואה אני כי מתחרט אתה, ועל כן אני מברך אותך שתיוושע מהצרה, ובתנאי שלא תשוב לסורך! ואכן כך היה, נתבשר ר' גדליה שנתבטלה התביעה.

אמר אדמו"ר מחצצק ממונסי: 'בוא וראה מה בין הגוים הערלים לבני ישראל: גוים תמיד עסוקים בכסף ונשים, פוי, לעומת בני ישראל עם קודש שהם עסוקים בפרנסה ושידוכים'...

    אמר החכם: אנשים שליליים לכל פתרון ימצאו בעיה...

     אמרו חז"ל (מס' יבמות דף ס"א ע"ב):  אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, כי הם אינם חושבים אחד מהשני, ורק אצל בני ישראל אשר המה רחמנים בני רחמנים,  בהם ישנה המציאות הזאת של לחשוב אחד מהשני...

    בספר "כף החיים" )סי' כד אות נד( לרבי חיים פלאג'י זצ"ל כתוב, שכל הלומד דברי תורה על השולחן בשעת הסעודה באופן קבוע, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו.

כי שָרִיתָ עִם אֱלֹקִים... וַתּוכל (לב, כט) ['דורש טוב']

     סיפר הרב יעקב שיש שליט"א, לפני זמן מה נגש אלי אברך ואמר לי ברצוני לספר לך סיפור שארע לי. אני אמנם לא צדיק יסוד עולם, אבל לפני שלוש שנים ביום כיפור, קיבלתי על עצמי שבאמצע הסדר לא אלך לשום סידורים, ויהי מה! הקבלה הזאת הייתה מבוססת בעיקר על רצון טוב, אבל גם ' על נסיון חיים ' שחוויתי על בשרי - אם אני הולך לעיריה על חשבון הסדר,  מתברר שהפקידה בדיוק לא הגיעה ... בבית המרקחת התרופה נגמרה ... ובדואר יש שיבושים ועיכובים . .. בקיצור, זה לא הולך , אין ברכה מללכת באמצע הסדר.

     והנה, בתחילת חודש ניסן ניסיתי להירשם 'ל ישיבת בין הזמנים ' בפרדס כץ, שם אני גר, ולא קיבלו אותי. בכל זאת הגעתי ללמוד שם. בשעה 10:00 התחילה ישיבת בין הזמנים, -וב 10:30 התחוללה סביבי המולה קלה . '' - מה קרה ''? '' - הרב דניאל זר שליט"א מחלק בישיבה שלו 'אור דוד' 500 שקל לכל אברך שגר בפרדס כץ.  500 שקל לאברך, בערב פסח, הוא סכום משמעותי מאד . רבים עזבו את בית המדרש, וחזרו לאחר זמן קצר עם כסף ביד . 'ומה איתי - '? אצלי התחילה המלחמה הגדולה ': נכון, קיבלתי על עצמי לא ללכת באמצע הסדר, אבל עכשיו בין הזמנים, ואני אפילו לא רשום באופן רשמי בישיבת בין הזמנים הזאת '. ' ולכן מה - '? אני אומר לעצמי ' - מה זה משנה ' בין הזמנים ' או לא? סדר זה סדר. קבלת על עצמך לא ללכת, אל תלך .' בקיצור, התחוללה מלחמת איתנים בין היצר הטוב ליצר הרע, ולבסוף החלטתי לא ללכת '. אני אלך בשעה 0001: ,לאחר סיום הסדר .'

     בשעה 01:00 הזדרזתי ללכת. אדם אחד עמד לפני בתור. כדי לקבל את המענק צריך למלא טופס, אבל מתברר שהבן אדם שעמד לפני - לקח את הטופס האחרון. "רגע, רגע , " אני מזדעק, "  אל תתחיל למלא את הטופס. תן לי אותו לחצי דקה, כדי שאוכל לצלם, ולמלא טופס בעצמי ". אבל הפקיד מתערב ", לא אי אפשר לצלם, זה ממוספר. הרב הקציב מלגות כמספר הטפסים , מצטערים מאד ." זה שלפני קיבל, אני לא קיבלתי ... אני יוצא החוצה, עומד על המדרגות של ישיבת ' אור דוד', ושוב מתחילה בתוכי סערה פנימית '. אתה רואה, הפסדת 500 שקל'... ' אז מה,  למדתי סדר של שלוש שעות, זה נצח! ברוך ה ', אמנם לי אין 500 שקל ביד, אבל עמדתי בניסיון, וזה שווה הרבה יותר - מ 500 שקל' ... הרגשתי שלווה , שמחה מילאה את הלב שלי . פתאום צלצל הטלפון, ועל הצג מופיע מספר ' של דרשו " .' תגיד לי אומר מישהו מהצד השני של הקו ", עשית עכשיו את המבחן המסכם " - "? כן עשיתי. מה הבעיה " - "? אנחנו רוצים לבשר לך שזכית בהגרלה " - ". זכיתי??" זה לא קורה לי הרבה, אני נרגש . " - בכמה זכיתי " - "? זכית -ב 5000 דולר ... מדהים! לא קיבלתי חמש מאות שקל, אבל קיבלתי חמשת אלפים דולר... הם היו שווים באותה עת -כ 000 18, שקל , והם הגיעו בדיוק בזמן.... כי באותה תקופה התגוררנו בדירה קטנה , והצפיפות העיקה עלינו מאד. מרבית החברים שלי שהיו במצב דומה, קנו דירה גדולה ' על הנייר . ' גם אני רציתי לקנות ' על הנייר , ' אבל לצורך כך הייתי זקוק - ל 000, 200, שקל, שלא היו לי אפילו לא היה לי רבע מהסכום ההתחלתי לתשלום הראשון ... והנה, שמונה עשר אלף השקלים שהגיעו אלי מידו הרחבה של הקב”ה , נתנו לי כוחות נפש ועוצמה, היה לי ביד את התשלום   הראשון לקבלן,  ושילמתי, ואחר כך איכשהו התגלגלו העניינים והצלחתי לעמוד בתשלומים וממש לאחרונה חגגתי ' חנוכת הבית ' בדירה החדשה ורחבת הידיים שלנו , סיים האברך את סיפורו. 

אמרה מרים: אנחנו, הנשים, לא לומדות תורה. במה, אפוא, נזכה לחיי העולם הבא? – בכך שהננו מסייעות ללימוד התורה – שולחות את הבנים לבית המדרש ומחכות לבעלים שישובו מלימודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר? אם הסוס שרק מסיע לרוכב מקבל את דין הרוכב לעניין הענש, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שעל הסיוע ללמוד התורה של הבעלים והבנים מגיע לנו שכר

     בזיווגו של אדם, מצינו דבר הנוגד את הטבע, וזה, הורי החתן והורי הכלה, המבקשים לייעץ ולסייע לזוג הנישאים, אך כל התערבות מצד הורי החתן והכלה הם פסולים לחלוטין, וזהו דבר הנוגד את טבעם של הורים, ולזה, הושוו נישואין לקריעת ים סוף, שההורים משני הצדדים עומדים כחומה בניגוד לטבעם, אינם מתערבים בנעשה, ונותנים לילדיהם לעבור לבדם 

     במשנה ראש השנה (כט, א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים.

   בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים, על פי המדרש שבשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', אף הציפורים הצטרפו לשירתם, ובכך הרבו כבוד שמיים.

השגחה פרטית (אגעדאנק – וישלח)

     סיפר האדמו"ר מפיטסבורג מאשדוד זצוק"ל, הוא נסע עם ח' אנשים מבני קהילתו לחתונה בניו יורק, הטיסה עורכת שעתיים מפיטסבורג לניו יורק, כיון שהתחילה הטיסה הודיעה הטייס שהמטוס בסכנה ואי אפשר להמשיך,  הציבור נכנס ללחץ גדול, ולאחר כמה דקות הודיעה שיש במקום נדח שדה תעופה קטן באמצע מדבר והוא נוחת שם להינצל מסכנה.

     האדמו"ר הסתובב שם הלוך ושוב, ודיבר עם חסידיו, ועכבו אותם כמה שעות עד שיבא מטוס חדש לקחת אותם לניו יורק. כיון שראו כך, הגיע זמן מנחה, וחשבו האיך יתפללו הרי הוא רבי עם ח' חסידים הרי ט', ואיך יהיה להם מנין, יש קבלה מהבעש"ט שכל ט' יש להם עשירי, ומסתמא כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, כי היו כל המטוס גויים. וביקש הרבי להיכנס לאחד הבניינים דשם שיוכלו להתפלל בישוב הדעת, כי אותו שדה התעופה היה מיוחד לחקלאים, שהוא מקום ענק של חקלאות ושם אורזים משאות הגידולים ושולחים אותם לניו יורק, וניגש אחד החסידים לבעלי הטרקטורון שנושא את הארגזים, ושאל אותו איפה יש מקום להתפלל. הנהג של הטרקטור נהיה חיוור והתעלף, וביקש כוס מים לשתות.

     לאחר שנתאושש סיפר להם שהוא יהודי יליד ויליאמסבורג ממשפחה חסידית, [המעשה היה בשנת תש"כ] וירד מדחי אל דחי ובניו שייכים לאומות העולם רח"ל וכו' וכו', ויהי בלילה ובא אביו בחלום בטענה מדוע אינך שומר על היארצייט שלי, הרי אתה הבן יחיד שלי, היום היארצייט ואתה צריך להתפלל במניין ולומר קדיש. אמר לו הבן בחלום, הרי כבר נפלתי מדחי אל דחי, מה לי ולתפילה, ואיפה יש לי מנין לומר קדיש כאן במקום עבודתי. בסוף הבטיח לאביו שאם יהיה מנין יתפלל ויאמר קדיש. וכך סיבב הקב"ה ובאו ט' אנשים והוא התפלל בציבור ואמר קדיש לעילוי נשמת אביו.  וכך נתקרב היהודי ונהפך לחסיד פיטסבורג נלהב...

     הרי שהרבי מפיטסבורג לא היה 'עובר דרך' אלא 'הולך דרך', הוא היה צריך להיות במקום ההוא, לקרב נשמה לאביו שבשמים, וכך צריך כל יהודי להשתוקק להיות 'הולך דרך', הגם שלא תמיד רואים סיפורים כאלה לעין כל, אבל באותו שדה התעופה היה ניצוץ קדוש באותו שדה התעופה, שאתה היית צריך להעלותו דווקא במקום ההוא ובזמן ההוא, וגם זה יכול לגרום שהמטוס יאחר או יבא בזמן, כשיהודי יודע שמה' מצעדי גבר כוננו, ולא רק דרכו יחפוץ, אלא כל פסיעה ופסיעה יש לה חשבון עליון.

אחת השגיאות המצויות הוא 'שליטת יתר' על חייו, על מחשבותיו ועל שאיפותיו. תפקיד ההורים אמנם לשמור ולחנך, כפי שעל המחנך להדריך וללמד. אך המטרה היא לכוון את הילד שהוא יחשוב, שהוא יחליט מתוך רצון, ושהוא ישמור על הכללים. לא להציב בפניו חוקים גרידא, אלא הכוונות וסעדים, צורות חשיבה, ולפתח את אישיותו. להיות חונך ולא חונק.  

     אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"...

     במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29). הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.

     בן ישיבה מוכן "ללמוד כל החיים" ממש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהלים כז, ד) עד זיבולא בתריתא, "אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט, יד) אפילו בשעת מיתה יעסוק בתורה (שבת פג ע"ב) לא ימוש מתוך האוהל. הרי כל מה שהוא דורש 'סדור מלא', זה רק כדי שיוכל להמשיך וללמוד בראש שקט -

לא לצער (נועם שיח –ויצא)

     סיפר המגיד המפורסם הרב פסח קראהן שליט"א שפעם אחת התארח אצלו לליל הסדר המגיד הירושלמי המפורסם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל, וכמובן שרבי שלום ניהל את הסדר ביד רמה.

     באותו סדר השתתפה גם אמו של רבי פסח, לאחר שאביו כבר לא היה בין החיים רח"ל – וכן בניו ובנותיו. רבי שלום שבדרון היה כל השנים מקפיד מאוד לאכול את האפיקומן קודם חצות,  ומעולם לא איחר לאכלו לאחר חצות, ולכן ר' פסח שידע על מנהגו זה האיץ בבניו ובנותיו שרצו לומר דברי תורה שימהרו מאוד כדי שיוכלו לאכול את האפיקומן בזמן. ברם רבי שלום עצר בעדו כל הזמן, ואמר לו "למה אתה ממהר, תן להם לומר את מה שרוצים,  ולשיר כמה שרוצים"... כשקרב זמן חצות התחילו שולחן עורך, ור' פסח שהבין שנשאר רק זמן קצר מאוד לחצות, האיץ בבני ביתו שיביאו הכל לסעודה מיד ויזדרזו מאוד כדי שיוכלו להספיק לאכול את האפיקומן קודם חצות, אך רבי שלום עצר בעדו שוב ושוב, ושאל את הבני בית מי יש לו עוד איזה סיפור או איזה שיר, וכך שמע בנועם ובניחותא את כל התורות של הילדים, ואת האפיקומן כבר אכלו זמן רב לאחר חצות...  כשגמרו את הסדר ובני הבית עלו על יצועם, נשארו רק ר' פסח ורבי שלום לבדם, אז שאל ר' פסח את רבי שלום שאינו מבין את הנהגתו, והלא כל השנים הוא מחמיר מאוד שלא לאכול את האפיקומן לאחר חצות, ולמה לא הניח לו שיזדרז ויוכלו לאכול את האפיקומן בזמן קודם חצות. השיב לו רבי שלום: הלא אמך האלמנה השתתפה כאן בליל הסדר – אמך אין לה כבר בעל ל"ע – וכל הנחת שלה הוא לשמוע את נכדיה מספרים ומזמרים, והנה מצות אכילת אפיקומן לפני חצות הוא דרבנן, ואילו שלא לצער אלמנה זה הוא מצוה מדאורייתא...

    השי"ת לא הנהיג (נחם) את בני ישראל באופן טבעי כדרכו של עולם, שהרי מדרך העולם מים יורדים משמים ולחם עולה מן הארץ, ואילו אצל בני ישראל במדבר היה להיפך, לחם הוריד להם מן השמים, ומים העלה להם מן האדמה.

 "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים " ההתפעלות מהבריאה וההתרגשות בכל מצווה: הנחת תפילין, תפילה וכיבוד הורים לחוש כאילו עושים את המצווה בפעם הראשונה בחיינו.

  במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן דברי בית שמא. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. "התורה מדמה את האדם לעץ שנאמר ": כי האדם עץ השדה" (דברים כ ). והדמיון הוא בכמה מישורים. א: מתחיל הכול מזרע קטן. ב השמירה וההכוונה הכרחיים בתחילת הגדילה. ג. השאיפה לצמוח היא חובה וטבועה בנו.

     בעץ לא מתקמצנים. לא מטפלים ומשקיעים רק בקרקע שתחת העץ בלבד - אלא מותחים את ההשקעה הלאה עוד כמה מטר מסביב. דואגים שכל הקרקע מסביב תהיה טובה, עדורה מקוצים, מזובלת, רוויה מים, מוצפת שמש וכו'. כך גם ברוחניות. לא מספיק לעשות מצוות ולהיות "נקודתי". אלא צריך להתפרס הלאה "מסביב". לעשות הכנה לפני ואחרי המצווה, וכמו שלימדונו רבותינו - שצדיקים הראשונים לא היו רק "מתפללים". אלא שוהים לפני, מתעכבים אחרי, הם עשו מזה עסק שלם.    

     בפרשת השבוע קראנו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְך" הגאולה אף היא הושוותה לנטיעה ומדוע!? התשובה לכך היא : כשם שתהליך הנטיעה דורש הכנה מרובה: הכנת הקרקע והשקעה בשתיל כך תהליך הגאולה זקוק להכנה מרובה – חיזוק האמונה, קיום המצוות בחשק וההתפעלות מהבריאה ...

כֹּחָּה שלְ תִפלה IIII

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ארגון הידברות' ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עצומה היא כוחה של תפילה, הנאמרת בלב שלם ונדכא.

     ומעשה שהיה - כך היה: " הסיפור התרחש לפני מספר שנים. שירה, נולדה למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. כשהגיעה לגיל 18 , החלה לחפש משמעות ולחשוב על תכלית החיים. לאחר חיפושים נרחבים, גילתה את עולם היהדות, המלא בתכנים וערכים והלכה לשיעורי תורה, שסיפקו לה תשובות רבות . היא הבינה, שיש בורא לעולם הרואה ומשגיח, שולט ומנהל את העולם, המבקש מכל אדם לקיים את תורתו ומצוותיו, ועל ידי כך הוא יגיע לייעודו. במעמד מרגש, שירה קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות בשלימות. כשראו זאת משפחתה, הם החליטו להערים עליה קשיים . כשהכניסה, לראשונה, 'פלטה' לשבת כדי לאכול אוכל חם,  היא הצטערה לראות כמה דקות אחרי כניסת השבת, כי אחד מבני הבית ניתק אותה בכוונה, בכדי לגרום לה לוותר על העניין. היא לא ויתרה ואכלה אוכל קר במשך כל השבת, על מנת לעשות רצון . לא פשוטים וקלים היו חייה. היא נאלצה לעמוד מול ביזיונות גדולים של בני ביתה, אך היא לא ויתרה. לעיתים, הייתה פורצת בבכי בחדרה, אך הדבר, שנתן לה תקווה, הוא הידיעה, כי בעז"ה תזכה לבנות בית של תורה.

     היא יצאה בעזרת הרבנית שלה לשידוכים, על מנת למצוא בחור בן תורה וירא ה'. מהר מאוד הגיעה הידיעה הזאת אל אוזניהם של הוריה, שהחלו להשתולל ולעשות מהומה.  ערב אחד, פנה אליה אביה והחל לצעוק עליה: "שמעתי, כי את מחפשת להקים בית עם בחור הלומד תורה כל היום, אז תדעי לך, שאם זה יקרה – הוא לא ידרוך בבית שלי לעולם!.  אין לכם כניסה לבית שלי. אז תרדי מהעניין ותחפשי לך בחור מהעדה שלנו, העדה הבוכרית, כי לא חסר כאלו בכלל", סיים בזעם נורא.  היא שמעה זאת וברחה לחדרה בוכה ושבורה – כנגד כל הקשיים כבר עמדה, אך מול איום שכזה, שאם תתחתן עם בחור ישיבה בן תורה, אין לה כניסה לבית הוריה – כיצד ניתן לעמוד בזה?!... היא בכתה מעומק ליבה, פנתה והתפללה לבורא עולם שירחם עליה ויעזור לה, שהרי את כל זה היא עושה - כדי לקיים את רצונו. והקב"ה יושב בשמיים ורואה כל צער וסבל שיהודי עובר, מאזין ושומע.

     לאחר מספר ימים, אבא שלה לקח את הטלפון והתכוון להתקשר לאשתו לצורך שיחה שגרתית. אלא, 'שבטעות' במקום לחייג את המספר של אשתו, טעה בסיפרה האחרונה. מיד כשענה לו הקול בצד השני, היה בטוח, כי זו אשתו והחל לדבר בבוכרית, כפי שנוהגים הוא ורעייתו בהיותם בני העדה הבוכרית. אלא שכבר לאחר כמה מילים, נדהם לגלות מעבר לקו קול של אשה אחרת, שלמרבה הפלא, ענתה אף היא בשפה הבוכרית.  האב מיהר להתנצל, אך רגע לפני שניתק את השיחה, שאל בסקרנות לאיזו משפחה הגיע, שכן אצל הבוכרים כולם מכירים אחד את השני. השיחה התפתחה ובין היתר, סיפר על כך, שיש לו בת חוזרת בתשובה, ומאוד קשה להם איתה, ובפרט כעת שרוצה להתחתן עם בחור ישיבה.  מיד כששמעה זאת, החלה לספר לו האישה מעבר לקו, כי אף הם משפחה מסורתית, שיש להם בן שחזר בתשובה, אשר קשה להם מאוד עם הדרך שלו וכבר כמה שנים, שהוא לומד בישיבה,  ואף הוא מחפש כעת שידוך עם בחורה צדיקה. " אם כך, בואי ונפגיש ביניהם, כך שלפחות נשמור על הקשר בין המשפחות מהעדה", הציע. מיד בסיום השיחה, הוא קרא לבתו והודיע לה, כי מחר בערב יש לה פגישה.

     שירה נדהמה והייתה בטוחה, כי מנסה הוא להציע לה בחור שאינו בדרך התורה, אך מיד הוא הבהיר לה, כי הוא מצא 'בטעות' משפחה בוכרית דומה עם בן, שאף הוא חוזר בתשובה ולומד בישיבה.  היא נפגשה עם הבחור ושמחה כל כך – כזה בחור היא רצתה - בעל מידות, הלומד תורה כל היום. לאחר כמה פגישות הודיעו להורים על רצונם להתארס. הבחור נכנס לבית הוריה של שירה,  לבוש בחליפה שחורה ומגבעת, והתקבל באהבה רבה, עקב 'השיחה בטעות' שבוצעה.

     כיום, הם נשואים באושר כבר מספר שנים, מתגוררים בחולון והורים לארבעה ילדים. "ראיתי בחוש", חותמת שירה, "כיצד ה' יתברך מנהל את העולם, ושולח לי את הישועה והשידוך שלי,  דווקא דרך מי שהתנגד בכל תוקף לכך, והוא אבא שלי, על ידי שיחה בטעות שעשה . "או במילים אחרות באמצעות שיחה מדויקת, שעשה בורא עולם, זכיתי להקים בית של תורה באושר עם חתן בן תורה וילדים צדיקים, בלי התנגדות וסירוב של ההורים!.

     ה' יתברך רואה את הקושי של כל יהודי ואת הניסיונות שהוא עובר על מנת לעשות את רצונו, והוא זה שיושיעו כנגד כל הסיכויים, אף שכל העולם עומד כנגדו.

אותיות ס' ע' פ' צ' - הנה אות ס' סגור מכל הצדדים, אות ע' רמז לעין, אות פ' רמז לפה, אות צ' רמז לצדיק - כאשר ס' ע' פ' (תסגור את העין והפה - לא לראות רע ולא לדבר רע, אזי תהיה) צדיק. (קדושת לוי , ליקוטים(

     אמר המגיד ממעזריטש, כי מצבו הרוחני של האדם במשך כל היום תלוי בראשית היום ובעיקר במחשבה הראשונה שמתעוררת באדם מיד עם קומו משנתו.

     אמרו חז"ל )קידושין ל : ( שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה, אביו ואמו, והנה אף שאת כל חייו חייב האדם לאביו ואמו שהם הביאוהו לעולם, אך אדם אשר יש לו דעה בינה והשכל הרי הוא בוחר בהקב"ה להיות קרוב אליו בכל מקום, כי הרי הקב"ה הוא כל יכול, והוא אשר בידו תמיד להושיעו מכל צרה וצוקה.

     יש הבדל גדול בין להיות אדם ובין להיות אנושי.

אפוא שוכבים (בית זכריה, עלון 188)

     הגאון רבי אריה לוין זצ"ל. מצדיקי ירושלים עיה"ק. היה משגיח בתלמוד-תורה "עץ חיים" בירושלים.  היו כאלה שכינוהו 'אבי האסירים', מפני דאגתו המופלאה ומסירותו המיוחדת לאסירים יהודים שנכלאו לפני שנים רבות בבתי-הסוהר של הבריטים, אך רבי אריה לוין היה גם גאון וגדול בתורה, והוא היה עמל בתורה שעות רבות בכל יום.

     פעם אחת התאספו ילדים בת"ת מסביב לרבי אריה, וביקשו ממנו שיספר להם סיפור. אמר להם רבי אריה: 'אספר לכם מעשה שקרה לי, כשהייתי צעיר מאוד:  לפני שנים רבות גרתי בחוץ לארץ. כאשר סיימתי את לימודיי בת"ת, ביקשתי ללכת ללמוד תורה בישיבת וולאז'ין המפורסמת. הורי היקרים היו עניים מרודים, וכשיצאתי מהבית בדרכי לישיבה, הייתי צריך לנסוע ברכבת, כי הישיבה הייתה רחוקה מביתי, אך להורי לא היה להם כסף כדי לקנות לי כרטיס נסיעה ברכבת. ' רבי אריה', - שאלו הילדים – אז איך הגעת לישיבה?!' 'הלכתי ברגל! ימים ארוכים צעדתי בדרכים, עד שהגעתי לישיבת וולאז'ין שבה כל כך רציתי ללמוד.

     היום עבר, התפללנו תפילת מנחה, תפילת ערבית, והלילה הגיע ורציתי לעלות על יצועי, אך התברר לי שאין לי מיטה ! 'פעם הבחורים שלמדו בישיבה היו צריכים לחפש לעצמם מקום ללון בו, ואחד הפתרונות היה לישון על הספסלים של הישיבה..... כיוון שלא היה להם מקום אחר לישון.  באחת הפעמים. בתחילת זמן הלימוד בישיבה, איחרתי להגיע אל הישיבה, אפילו ספסל טוב לישון עליו כבר לא נשאר לי, רק ספסל קטן בפינה קטנה. החלטתי, שבפעם הבאה, בתחילת זמן הלימודים אני אגיע מוקדם ואתפוס ספסל! ספסל – כדי לישון. '

     לקראת חג הפסח נסעתי הביתה ל'בין הזמנים', והצלחתי לאגור מעט כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת. אכן, לאחר חג הפסח, כאשר הגיע הזמן לחזור לישיבה, רכשתי כרטיס נסיעה ארזתי את המזוודות, הוריי נפרדו ממני בהתרגשות רבה, ולפתע הבחנתי כי השעה מאוחרת! עוד דקות אחדות הרכבת תצא לדרכה, ואני... המיטה שלי, הספסל שלי, אני עלול לאחר לישיבה!'  אריה הצעיר אחז את מטלטליו בידו האחת, בידו השניה אחז בקסקט שעל ראשו, והחל שועט במהירות אל בית הנתיבות. תוך כדי ריצתו נשמטה אחת מנעליו... הוא כמעט עצר מריצתו כדי לקחתה.  אך צפירתה של הרכבת האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת בלבד לרגליו...  בסופה של הנסיעה הגעתי לישיבה בזמן ורגלי האחת יחפה, הפעם היה לי ספסל, אך לא הייתה לי נעל....

     היו ימים, אשר בהם היה קשה מאוד ללמוד תורה. לא תמיד היה מה לאכול, לא היה איפה לישון,  ואפילו הייתי צריך ללכת ברגל ימים אחדים כדי להגיע אל הישיבה.  ב"ה. שהיום אפשר ללמוד את התורה הקדושה בנחת, בשלווה, בלי ניסיונות קשים כל כך.  אולמות בית המדרש ממוזגים, הריהוט ברובו חדיש. הבחורים זוכים למאכלים מדושני עונג, ומה שנדרש מבחורי הישיבות ואברכי הכוללים הוא לשבת וללמוד תורה באהבה ובנאמנות!!!

אם אדם רוצה שיתקבלו דבריו צריך הוא עצמו להאמין באותו דבר באמונה שלמה ויקשוט עצמו תחילה, ואז יהיו דבריו נשמעים. וזה פירוש הפסוק: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי", כדי לקבוע האמונה אצל הבנים צריך להיות "וידעתם" אתם, "כי אני ה'", תאמינו אתם עצמכם בלב תמים וכך תוכלו לקבוע את האמונה ודעת ה' בלב אחרים.

     במהלך סעודת הילולת זקה"ק הרה"ק ה"שפת אמת" (יומא דהילולא ה' שבט) אמר להם: פרעה מלך מצרים בשאלתו "מי ומי ההולכים",  הציע למשה רבינו פשרה, "מי" בגימטריא חמישים, ו"מי" שוב חמישים, לאמור, חצי מהעם יצאו , ומחציתם יישארו במצרים. ומשה רבינו משיבו חד משמעית, "בנערינו ובזקנינו נלך" "נלך" בגימטריא מאה,  היינו ההליכה תהיה במלוא מאת האחוזים רמיזה ברורה לשלמות שהוא חותר אליה.

     הקב"ה מדבר אתנו כל הזמן, שולח לנו רמזים דקים ועבים. לכל אחד יש 'תיק' אישי שלו, הדברים שהוא צריך לתקן. הקב"ה אומר לכל אחד: "עד מתי מאנת?" ואם האדם אינו מכניע לבבו, ואינו מיטיב מעשיו, ממשיכות לנחות עליו מכות, כפי שארע לפרעה. ובכל זאת, כפי שרואות עינינו, אנשים ממשיכים למאן. כי הגאווה מפריעה לאדם להיכנע, והמידות הרעות והתאוות מפריעות לעזוב את החטא ולדבוק במצוות.

    "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

אהבה חוזרת (הרב ישעיהו וינד שליט"א)

     סיפר הרה"ק רבי שמואל מסלונים זצוק"ל:  בעיר סלונים חיתן שואב המים את בתו לבחור. בחור פשוט שאת כל ימיו בילה בעבודות חקלאות ומעבר לכך לא ידע כלום, אף לא קרוא וכתוב. לאחר החתונה חמיו החליט ללמד אותו א – ב, לפחות שידע להתפלל מתוך סידור. לאט לאט הוא לימד אותו אותיות, ואף התחיל כבר לקרוא משפטים שלמים. החותן המסור התחיל ללמד אותו פסוק שמע ישראל ופירש לו את משמעות המשפט הנצחי: הבורא הינו היה הווה ויהיה, שליט בעולמות העליונים והתחתונים, הוא מסבב כל מה שקורה בעולם וכו'. אח"כ המשיכו ללמוד פרשת ואהבת את ה' אלוקיך כשחמיו מסביר לו את משמעות המילים, הקב"ה מצווה אותנו לאהוב אותו מכל הלב, מתוך מסירות נפש וכו'. כאן עוצר החתן ודורש הסבר על המשפט התמוה, איך ייתכן שהבורא הגדול ששולט בכל העולמות. האחראי הישיר לכל מה שקיים וקורה בכל העולמות ובכל המרחבים האין סופיים. הדואג בכל רגע נתון לקיומם ומחייתם של מיליארדי אנשים ובעלי חיים. הוא יבקש ממני האדם הקטן והפשוט שאני יאהב אותו? וכי הוא זקוק שאני יאהב אותו??? החותן מנסה להסביר שאמנם כן, כך מצוה עלינו הבורא. אך החתן בשלו, 'אינני מסוגל להבין שהבורא הענק והאדיר זקוק לאהבתי, לא ייתכן דבר כזה'. החליטו להגיע לאדמו"ר מסלונים לשאול אותו את השאלה כבדת המשקל.

     אכן הגיעו שניהם לרבי עם השאלה המעיקה על החתן הצעיר והוויכוח ביניהם.  כשמוע האדמו"ר את דבריהם פסק בבירור שהצדק עם החותן, אמנם כן הבורא מצוה עלינו לאהוב אותו.  כשמוע זאת החתן, ענה ואמר ברגש רב 'אם כן, שבאמת הבורא רוצה שנאהב אותו, הרי חייב להיות שזה מפני שהוא מאד מאד אוהב אותנו, לכן הוא רוצה שגם אנו נאהב אותו ונחזיר לו אהבה'. כאן הוא כבר ממש לא יכל להתאפק וזעק מרוב התרגשות 'אם הבורא הגדול כל כך אוהב אותי, אז אני באמת גם אוהב אותו... איזו הרגשה נפלאה ומרוממת...'.  כשמוע האדמו"ר את דבריו המרגשים של החתן, ענה ואמר 'אכן זוהי הדרגה האמיתית באהבת ה'' .  

     ספרי החסידות מסבירים בכך את ברכת 'אהבה רבה', הסמוכה ל'שמע ישראל', שאנו אומרים כל בוקר בתפילת שחרית.  במשך כל הברכה אנו מפרטים באריכות עד כמה הקב"ה אוהב אותנו וחומל עלינו, ואנו מסיימים את גודל אהבתו אלינו 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. כל זה הינו הקדמה לקריאת שמע. כי רק כאשר נפנים עד כמה גדולה אהבתו אלינו, תתעורר בקרבנו אהבה חוזרת גדולה ועצומה. רק אז אנו יכולים לקבל עלינו עול מלכות שמים בקריאת שמע, ולהמשיך 'ואהבת את ה' בכל לבבך'. זה הקשר בין ברכת אהבה רבה לשמע ישראל.

     הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע בספרו 'קדושת לוי', מסביר שישנם שתי דרגות באהבת ה'. ישנם כאלו שאוהבים את הקב"ה כאשר הם מתבוננים כמה הוא מעניק להם מידו המלאה והרחבה, נותן להם חיים טובים, גוף בריא, בית לגור בו,  אשה וילדים, פרנסה וכדו . .בכל דבר אפשר להרחיב לפרטי פרטים עד כמה הוא נותן ונותן. גם מי שאין לו את כל מה שהיה רוצה, יבדוק ויגלה שמה שהוא מקבל הוא הרבה מאד. הרי כל טיפת חמצן שאנו יכולים לנשום בכוחות עצמנו הינו נס ופלא עצום שעלינו להודות עליו מכל הלב.  כדברי המדרש בפסוק 'כל הנשמה תהלל י- ה' – על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה. שלא לדבר על כך שהוא בחר רק בנו להיות עם סגולתו, וכי נתן לנו את ההזדמנות לחיות חיי נצח, לקיים מצוות בעולם הזה ולקבל שכר רב לעולם הבא בגן עדן. כאשר נבין עד כמה הבורא נותן ונותן הרי ברור שתתעורר בלבנו אהבה עזה אליו.  אבל ישנה דרגה גבוהה יותר, כאשר אדם אוהב את הבורא גם אם הוא לא היה נותן לנו שום דבר, אלא בגין עצם הדבר שהוא אוהב אותנו, זה גורם לאדם לרגש חוזר של אהבה חזקה אליו.  בל נטעה לחשוב שאהבת ה' הינה דרגה הגדולה עלינו, המתאימה רק לאנשים רוחניים מורמים מעם. ממש לא, אהבת ה' היא מדה שכל יהודי יכול להגיע לכך.  כמובא בספר שפת אמת: בנקודה הפנימית של כל יהודי טמון ניצוץ של אהבת ה', עליו רק לחשוף אותו ולטפח את הנקודה, על ידי מחשבה והתבוננות בכל הטוב והשפע שהבורא שמעניק, מתוך אהבה שהוא אוהב אותנו.  אז באופן טבעי תפרוץ להבה של אש קודש שתבעיר בלבו אהבה גדולה ועצומה לבורא כל הנשמות ריבון כל המעשים.

     צידה לחיים: כל יהודי יכול להגיע לאהבת ה' אמיתית. כאשר נתבונן ונפנים את האהבה הגדולה שהקב"ה אוהב אותנו , והשפע שהוא מעניק לנו, תתעורר גם בנו אהבה חוזרת אליו.