בניית אתרים בחינם

 


י"ד שבט ה'תשע"ט

אמר אדמו"ר מחצצק ממונסי: 'בוא וראה מה בין הגוים הערלים לבני ישראל: גוים תמיד עסוקים בכסף ונשים, פוי, לעומת בני ישראל עם קודש שהם עסוקים בפרנסה ושידוכים'...


    אמר החכם: אנשים שליליים לכל פתרון ימצאו בעיה...


     אמרו חז"ל (מס' יבמות דף ס"א ע"ב):  אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, כי הם אינם חושבים אחד מהשני, ורק אצל בני ישראל אשר המה רחמנים בני רחמנים,  בהם ישנה המציאות הזאת של לחשוב אחד מהשני...


    בספר "כף החיים" )סי' כד אות נד( לרבי חיים פלאג'י זצ"ל כתוב, שכל הלומד דברי תורה על השולחן בשעת הסעודה באופן קבוע, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו.

כי שָרִיתָ עִם אֱלֹקִים... וַתּוכל (לב, כט) ['דורש טוב']

     סיפר הרב יעקב שיש שליט"א, לפני זמן מה נגש אלי אברך ואמר לי ברצוני לספר לך סיפור שארע לי. אני אמנם לא צדיק יסוד עולם, אבל לפני שלוש שנים ביום כיפור, קיבלתי על עצמי שבאמצע הסדר לא אלך לשום סידורים, ויהי מה! הקבלה הזאת הייתה מבוססת בעיקר על רצון טוב, אבל גם ' על נסיון חיים ' שחוויתי על בשרי - אם אני הולך לעיריה על חשבון הסדר,  מתברר שהפקידה בדיוק לא הגיעה ... בבית המרקחת התרופה נגמרה ... ובדואר יש שיבושים ועיכובים . .. בקיצור, זה לא הולך , אין ברכה מללכת באמצע הסדר.

     והנה, בתחילת חודש ניסן ניסיתי להירשם 'ל ישיבת בין הזמנים ' בפרדס כץ, שם אני גר, ולא קיבלו אותי. בכל זאת הגעתי ללמוד שם. בשעה 10:00 התחילה ישיבת בין הזמנים, -וב 10:30 התחוללה סביבי המולה קלה . '' - מה קרה ''? '' - הרב דניאל זר שליט"א מחלק בישיבה שלו 'אור דוד' 500 שקל לכל אברך שגר בפרדס כץ.  500 שקל לאברך, בערב פסח, הוא סכום משמעותי מאד . רבים עזבו את בית המדרש, וחזרו לאחר זמן קצר עם כסף ביד . 'ומה איתי - '? אצלי התחילה המלחמה הגדולה ': נכון, קיבלתי על עצמי לא ללכת באמצע הסדר, אבל עכשיו בין הזמנים, ואני אפילו לא רשום באופן רשמי בישיבת בין הזמנים הזאת '. ' ולכן מה - '? אני אומר לעצמי ' - מה זה משנה ' בין הזמנים ' או לא? סדר זה סדר. קבלת על עצמך לא ללכת, אל תלך .' בקיצור, התחוללה מלחמת איתנים בין היצר הטוב ליצר הרע, ולבסוף החלטתי לא ללכת '. אני אלך בשעה 0001: ,לאחר סיום הסדר .'


     בשעה 01:00 הזדרזתי ללכת. אדם אחד עמד לפני בתור. כדי לקבל את המענק צריך למלא טופס, אבל מתברר שהבן אדם שעמד לפני - לקח את הטופס האחרון. "רגע, רגע , " אני מזדעק, "  אל תתחיל למלא את הטופס. תן לי אותו לחצי דקה, כדי שאוכל לצלם, ולמלא טופס בעצמי ". אבל הפקיד מתערב ", לא אי אפשר לצלם, זה ממוספר. הרב הקציב מלגות כמספר הטפסים , מצטערים מאד ." זה שלפני קיבל, אני לא קיבלתי ... אני יוצא החוצה, עומד על המדרגות של ישיבת ' אור דוד', ושוב מתחילה בתוכי סערה פנימית '. אתה רואה, הפסדת 500 שקל'... ' אז מה,  למדתי סדר של שלוש שעות, זה נצח! ברוך ה ', אמנם לי אין 500 שקל ביד, אבל עמדתי בניסיון, וזה שווה הרבה יותר - מ 500 שקל' ... הרגשתי שלווה , שמחה מילאה את הלב שלי . פתאום צלצל הטלפון, ועל הצג מופיע מספר ' של דרשו " .' תגיד לי אומר מישהו מהצד השני של הקו ", עשית עכשיו את המבחן המסכם " - "? כן עשיתי. מה הבעיה " - "? אנחנו רוצים לבשר לך שזכית בהגרלה " - ". זכיתי??" זה לא קורה לי הרבה, אני נרגש . " - בכמה זכיתי " - "? זכית -ב 5000 דולר ... מדהים! לא קיבלתי חמש מאות שקל, אבל קיבלתי חמשת אלפים דולר... הם היו שווים באותה עת -כ 000 18, שקל , והם הגיעו בדיוק בזמן.... כי באותה תקופה התגוררנו בדירה קטנה , והצפיפות העיקה עלינו מאד. מרבית החברים שלי שהיו במצב דומה, קנו דירה גדולה ' על הנייר . ' גם אני רציתי לקנות ' על הנייר , ' אבל לצורך כך הייתי זקוק - ל 000, 200, שקל, שלא היו לי אפילו לא היה לי רבע מהסכום ההתחלתי לתשלום הראשון ... והנה, שמונה עשר אלף השקלים שהגיעו אלי מידו הרחבה של הקב”ה , נתנו לי כוחות נפש ועוצמה, היה לי ביד את התשלום   הראשון לקבלן,  ושילמתי, ואחר כך איכשהו התגלגלו העניינים והצלחתי לעמוד בתשלומים וממש לאחרונה חגגתי ' חנוכת הבית ' בדירה החדשה ורחבת הידיים שלנו , סיים האברך את סיפורו. 




י"א שבט ה'תשע"ט

אמרה מרים: אנחנו, הנשים, לא לומדות תורה. במה, אפוא, נזכה לחיי העולם הבא? – בכך שהננו מסייעות ללימוד התורה – שולחות את הבנים לבית המדרש ומחכות לבעלים שישובו מלימודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר? אם הסוס שרק מסיע לרוכב מקבל את דין הרוכב לעניין הענש, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שעל הסיוע ללמוד התורה של הבעלים והבנים מגיע לנו שכר

     בזיווגו של אדם, מצינו דבר הנוגד את הטבע, וזה, הורי החתן והורי הכלה, המבקשים לייעץ ולסייע לזוג הנישאים, אך כל התערבות מצד הורי החתן והכלה הם פסולים לחלוטין, וזהו דבר הנוגד את טבעם של הורים, ולזה, הושוו נישואין לקריעת ים סוף, שההורים משני הצדדים עומדים כחומה בניגוד לטבעם, אינם מתערבים בנעשה, ונותנים לילדיהם לעבור לבדם 

     במשנה ראש השנה (כט, א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים.

   בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים, על פי המדרש שבשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', אף הציפורים הצטרפו לשירתם, ובכך הרבו כבוד שמיים.

השגחה פרטית (אגעדאנק – וישלח)

     סיפר האדמו"ר מפיטסבורג מאשדוד זצוק"ל, הוא נסע עם ח' אנשים מבני קהילתו לחתונה בניו יורק, הטיסה עורכת שעתיים מפיטסבורג לניו יורק, כיון שהתחילה הטיסה הודיעה הטייס שהמטוס בסכנה ואי אפשר להמשיך,  הציבור נכנס ללחץ גדול, ולאחר כמה דקות הודיעה שיש במקום נדח שדה תעופה קטן באמצע מדבר והוא נוחת שם להינצל מסכנה.

     האדמו"ר הסתובב שם הלוך ושוב, ודיבר עם חסידיו, ועכבו אותם כמה שעות עד שיבא מטוס חדש לקחת אותם לניו יורק. כיון שראו כך, הגיע זמן מנחה, וחשבו האיך יתפללו הרי הוא רבי עם ח' חסידים הרי ט', ואיך יהיה להם מנין, יש קבלה מהבעש"ט שכל ט' יש להם עשירי, ומסתמא כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, כי היו כל המטוס גויים. וביקש הרבי להיכנס לאחד הבניינים דשם שיוכלו להתפלל בישוב הדעת, כי אותו שדה התעופה היה מיוחד לחקלאים, שהוא מקום ענק של חקלאות ושם אורזים משאות הגידולים ושולחים אותם לניו יורק, וניגש אחד החסידים לבעלי הטרקטורון שנושא את הארגזים, ושאל אותו איפה יש מקום להתפלל. הנהג של הטרקטור נהיה חיוור והתעלף, וביקש כוס מים לשתות.

     לאחר שנתאושש סיפר להם שהוא יהודי יליד ויליאמסבורג ממשפחה חסידית, [המעשה היה בשנת תש"כ] וירד מדחי אל דחי ובניו שייכים לאומות העולם רח"ל וכו' וכו', ויהי בלילה ובא אביו בחלום בטענה מדוע אינך שומר על היארצייט שלי, הרי אתה הבן יחיד שלי, היום היארצייט ואתה צריך להתפלל במניין ולומר קדיש. אמר לו הבן בחלום, הרי כבר נפלתי מדחי אל דחי, מה לי ולתפילה, ואיפה יש לי מנין לומר קדיש כאן במקום עבודתי. בסוף הבטיח לאביו שאם יהיה מנין יתפלל ויאמר קדיש. וכך סיבב הקב"ה ובאו ט' אנשים והוא התפלל בציבור ואמר קדיש לעילוי נשמת אביו.  וכך נתקרב היהודי ונהפך לחסיד פיטסבורג נלהב...


     הרי שהרבי מפיטסבורג לא היה 'עובר דרך' אלא 'הולך דרך', הוא היה צריך להיות במקום ההוא, לקרב נשמה לאביו שבשמים, וכך צריך כל יהודי להשתוקק להיות 'הולך דרך', הגם שלא תמיד רואים סיפורים כאלה לעין כל, אבל באותו שדה התעופה היה ניצוץ קדוש באותו שדה התעופה, שאתה היית צריך להעלותו דווקא במקום ההוא ובזמן ההוא, וגם זה יכול לגרום שהמטוס יאחר או יבא בזמן, כשיהודי יודע שמה' מצעדי גבר כוננו, ולא רק דרכו יחפוץ, אלא כל פסיעה ופסיעה יש לה חשבון עליון.




י' שבט ה'תשע"ט



אחת השגיאות המצויות הוא 'שליטת יתר' על חייו, על מחשבותיו ועל שאיפותיו. תפקיד ההורים אמנם לשמור ולחנך, כפי שעל המחנך להדריך וללמד. אך המטרה היא לכוון את הילד שהוא יחשוב, שהוא יחליט מתוך רצון, ושהוא ישמור על הכללים. לא להציב בפניו חוקים גרידא, אלא הכוונות וסעדים, צורות חשיבה, ולפתח את אישיותו. להיות חונך ולא חונק.  


     אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"...


     במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29). הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.


     בן ישיבה מוכן "ללמוד כל החיים" ממש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהלים כז, ד) עד זיבולא בתריתא, "אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט, יד) אפילו בשעת מיתה יעסוק בתורה (שבת פג ע"ב) לא ימוש מתוך האוהל. הרי כל מה שהוא דורש 'סדור מלא', זה רק כדי שיוכל להמשיך וללמוד בראש שקט -

לא לצער (נועם שיח –ויצא)

     סיפר המגיד המפורסם הרב פסח קראהן שליט"א שפעם אחת התארח אצלו לליל הסדר המגיד הירושלמי המפורסם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל, וכמובן שרבי שלום ניהל את הסדר ביד רמה.


     באותו סדר השתתפה גם אמו של רבי פסח, לאחר שאביו כבר לא היה בין החיים רח"ל – וכן בניו ובנותיו. רבי שלום שבדרון היה כל השנים מקפיד מאוד לאכול את האפיקומן קודם חצות,  ומעולם לא איחר לאכלו לאחר חצות, ולכן ר' פסח שידע על מנהגו זה האיץ בבניו ובנותיו שרצו לומר דברי תורה שימהרו מאוד כדי שיוכלו לאכול את האפיקומן בזמן. ברם רבי שלום עצר בעדו כל הזמן, ואמר לו "למה אתה ממהר, תן להם לומר את מה שרוצים,  ולשיר כמה שרוצים"... כשקרב זמן חצות התחילו שולחן עורך, ור' פסח שהבין שנשאר רק זמן קצר מאוד לחצות, האיץ בבני ביתו שיביאו הכל לסעודה מיד ויזדרזו מאוד כדי שיוכלו להספיק לאכול את האפיקומן קודם חצות, אך רבי שלום עצר בעדו שוב ושוב, ושאל את הבני בית מי יש לו עוד איזה סיפור או איזה שיר, וכך שמע בנועם ובניחותא את כל התורות של הילדים, ואת האפיקומן כבר אכלו זמן רב לאחר חצות...  כשגמרו את הסדר ובני הבית עלו על יצועם, נשארו רק ר' פסח ורבי שלום לבדם, אז שאל ר' פסח את רבי שלום שאינו מבין את הנהגתו, והלא כל השנים הוא מחמיר מאוד שלא לאכול את האפיקומן לאחר חצות, ולמה לא הניח לו שיזדרז ויוכלו לאכול את האפיקומן בזמן קודם חצות. השיב לו רבי שלום: הלא אמך האלמנה השתתפה כאן בליל הסדר – אמך אין לה כבר בעל ל"ע – וכל הנחת שלה הוא לשמוע את נכדיה מספרים ומזמרים, והנה מצות אכילת אפיקומן לפני חצות הוא דרבנן, ואילו שלא לצער אלמנה זה הוא מצוה מדאורייתא...

    השי"ת לא הנהיג (נחם) את בני ישראל באופן טבעי כדרכו של עולם, שהרי מדרך העולם מים יורדים משמים ולחם עולה מן הארץ, ואילו אצל בני ישראל במדבר היה להיפך, לחם הוריד להם מן השמים, ומים העלה להם מן האדמה.





ט' שבט ה'תשע"ט

 "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים " ההתפעלות מהבריאה וההתרגשות בכל מצווה: הנחת תפילין, תפילה וכיבוד הורים לחוש כאילו עושים את המצווה בפעם הראשונה בחיינו.

  במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן דברי בית שמא. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. "התורה מדמה את האדם לעץ שנאמר ": כי האדם עץ השדה" (דברים כ ). והדמיון הוא בכמה מישורים. א: מתחיל הכול מזרע קטן. ב השמירה וההכוונה הכרחיים בתחילת הגדילה. ג. השאיפה לצמוח היא חובה וטבועה בנו.

     בעץ לא מתקמצנים. לא מטפלים ומשקיעים רק בקרקע שתחת העץ בלבד - אלא מותחים את ההשקעה הלאה עוד כמה מטר מסביב. דואגים שכל הקרקע מסביב תהיה טובה, עדורה מקוצים, מזובלת, רוויה מים, מוצפת שמש וכו'. כך גם ברוחניות. לא מספיק לעשות מצוות ולהיות "נקודתי". אלא צריך להתפרס הלאה "מסביב". לעשות הכנה לפני ואחרי המצווה, וכמו שלימדונו רבותינו - שצדיקים הראשונים לא היו רק "מתפללים". אלא שוהים לפני, מתעכבים אחרי, הם עשו מזה עסק שלם.    


     בפרשת השבוע קראנו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְך" הגאולה אף היא הושוותה לנטיעה ומדוע!? התשובה לכך היא : כשם שתהליך הנטיעה דורש הכנה מרובה: הכנת הקרקע והשקעה בשתיל כך תהליך הגאולה זקוק להכנה מרובה – חיזוק האמונה, קיום המצוות בחשק וההתפעלות מהבריאה ...

כֹּחָּה שלְ תִפלה IIII

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ארגון הידברות' ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עצומה היא כוחה של תפילה, הנאמרת בלב שלם ונדכא.

     ומעשה שהיה - כך היה: " הסיפור התרחש לפני מספר שנים. שירה, נולדה למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. כשהגיעה לגיל 18 , החלה לחפש משמעות ולחשוב על תכלית החיים. לאחר חיפושים נרחבים, גילתה את עולם היהדות, המלא בתכנים וערכים והלכה לשיעורי תורה, שסיפקו לה תשובות רבות . היא הבינה, שיש בורא לעולם הרואה ומשגיח, שולט ומנהל את העולם, המבקש מכל אדם לקיים את תורתו ומצוותיו, ועל ידי כך הוא יגיע לייעודו. במעמד מרגש, שירה קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות בשלימות. כשראו זאת משפחתה, הם החליטו להערים עליה קשיים . כשהכניסה, לראשונה, 'פלטה' לשבת כדי לאכול אוכל חם,  היא הצטערה לראות כמה דקות אחרי כניסת השבת, כי אחד מבני הבית ניתק אותה בכוונה, בכדי לגרום לה לוותר על העניין. היא לא ויתרה ואכלה אוכל קר במשך כל השבת, על מנת לעשות רצון . לא פשוטים וקלים היו חייה. היא נאלצה לעמוד מול ביזיונות גדולים של בני ביתה, אך היא לא ויתרה. לעיתים, הייתה פורצת בבכי בחדרה, אך הדבר, שנתן לה תקווה, הוא הידיעה, כי בעז"ה תזכה לבנות בית של תורה.

     היא יצאה בעזרת הרבנית שלה לשידוכים, על מנת למצוא בחור בן תורה וירא ה'. מהר מאוד הגיעה הידיעה הזאת אל אוזניהם של הוריה, שהחלו להשתולל ולעשות מהומה.  ערב אחד, פנה אליה אביה והחל לצעוק עליה: "שמעתי, כי את מחפשת להקים בית עם בחור הלומד תורה כל היום, אז תדעי לך, שאם זה יקרה – הוא לא ידרוך בבית שלי לעולם!.  אין לכם כניסה לבית שלי. אז תרדי מהעניין ותחפשי לך בחור מהעדה שלנו, העדה הבוכרית, כי לא חסר כאלו בכלל", סיים בזעם נורא.  היא שמעה זאת וברחה לחדרה בוכה ושבורה – כנגד כל הקשיים כבר עמדה, אך מול איום שכזה, שאם תתחתן עם בחור ישיבה בן תורה, אין לה כניסה לבית הוריה – כיצד ניתן לעמוד בזה?!... היא בכתה מעומק ליבה, פנתה והתפללה לבורא עולם שירחם עליה ויעזור לה, שהרי את כל זה היא עושה - כדי לקיים את רצונו. והקב"ה יושב בשמיים ורואה כל צער וסבל שיהודי עובר, מאזין ושומע.

     לאחר מספר ימים, אבא שלה לקח את הטלפון והתכוון להתקשר לאשתו לצורך שיחה שגרתית. אלא, 'שבטעות' במקום לחייג את המספר של אשתו, טעה בסיפרה האחרונה. מיד כשענה לו הקול בצד השני, היה בטוח, כי זו אשתו והחל לדבר בבוכרית, כפי שנוהגים הוא ורעייתו בהיותם בני העדה הבוכרית. אלא שכבר לאחר כמה מילים, נדהם לגלות מעבר לקו קול של אשה אחרת, שלמרבה הפלא, ענתה אף היא בשפה הבוכרית.  האב מיהר להתנצל, אך רגע לפני שניתק את השיחה, שאל בסקרנות לאיזו משפחה הגיע, שכן אצל הבוכרים כולם מכירים אחד את השני. השיחה התפתחה ובין היתר, סיפר על כך, שיש לו בת חוזרת בתשובה, ומאוד קשה להם איתה, ובפרט כעת שרוצה להתחתן עם בחור ישיבה.  מיד כששמעה זאת, החלה לספר לו האישה מעבר לקו, כי אף הם משפחה מסורתית, שיש להם בן שחזר בתשובה, אשר קשה להם מאוד עם הדרך שלו וכבר כמה שנים, שהוא לומד בישיבה,  ואף הוא מחפש כעת שידוך עם בחורה צדיקה. " אם כך, בואי ונפגיש ביניהם, כך שלפחות נשמור על הקשר בין המשפחות מהעדה", הציע. מיד בסיום השיחה, הוא קרא לבתו והודיע לה, כי מחר בערב יש לה פגישה.

     שירה נדהמה והייתה בטוחה, כי מנסה הוא להציע לה בחור שאינו בדרך התורה, אך מיד הוא הבהיר לה, כי הוא מצא 'בטעות' משפחה בוכרית דומה עם בן, שאף הוא חוזר בתשובה ולומד בישיבה.  היא נפגשה עם הבחור ושמחה כל כך – כזה בחור היא רצתה - בעל מידות, הלומד תורה כל היום. לאחר כמה פגישות הודיעו להורים על רצונם להתארס. הבחור נכנס לבית הוריה של שירה,  לבוש בחליפה שחורה ומגבעת, והתקבל באהבה רבה, עקב 'השיחה בטעות' שבוצעה.

     כיום, הם נשואים באושר כבר מספר שנים, מתגוררים בחולון והורים לארבעה ילדים. "ראיתי בחוש", חותמת שירה, "כיצד ה' יתברך מנהל את העולם, ושולח לי את הישועה והשידוך שלי,  דווקא דרך מי שהתנגד בכל תוקף לכך, והוא אבא שלי, על ידי שיחה בטעות שעשה . "או במילים אחרות באמצעות שיחה מדויקת, שעשה בורא עולם, זכיתי להקים בית של תורה באושר עם חתן בן תורה וילדים צדיקים, בלי התנגדות וסירוב של ההורים!.


     ה' יתברך רואה את הקושי של כל יהודי ואת הניסיונות שהוא עובר על מנת לעשות את רצונו, והוא זה שיושיעו כנגד כל הסיכויים, אף שכל העולם עומד כנגדו.



 ח' שבט ה'תשע"ט

אני הוא, אני ולא אחר – היא הוראה אישית לכל אחד, אותו בורא שברא את כל העולמות נתן לך משימה אישית, ואין כל צד ואפילו הקלוש ביותר שאין לך את היכולת המושלמת לכך.

     "בברכות לא מחנכים ילדים! דרושות אין ספור תפילות ובקשות!" (מרן הסטייפלר זצ"ל)


    במקום לכבות שרפות, לסדר ולתקן את הקלקולים הרגעיים, עדיף לאדם להתעורר ולחפש את האמת. לעשות חשבון נפש אמתי ולחפש מה נכון באמת.


     השי"ת הוא החיים והוא המקור לכל טוב. אם תתפלל לה' תהיה מקושר לכל הטוב שבעולם.  ניתוק ממנו הוא חולי , חורבן - מכאובים ושאר כל הטרגדיות.

מינוס 30,000 או 2000 פלוס (הרב אשר קובלסקי שליט"א)

     כבר מספר ימים שהדיון בין ר' יצחק דוד ורעייתו נמשך, ועדיין לא התקבלה החלטה. הצדדים כבדי משקל, ההתלבטות קשה,  ההכרעה מבוששת מלהתקבל על ליבם.  לאחר ששוב עלו הצדדים השונים על השולחן ולא התקבלה החלטה, הוחלט לשאול שאלת רב, ולהביא את הצדדים להכרעת דעת תורה.  ר' יצחק דוד נכנס אל הרב, והחל לתאר את ההתלבטות: 'המצב הכלכלי לא קל, לא קל...' - אמר ונאנח בקולניות, 'המצב בחשבון הבנק נורא ואיום, מדי חודש בחודשו אני נקרע בין מינוס של, 27,000 שקל למינוס של 32,000 שקל. כל זה כשמסגרת האשראי היא 30,000, בלבד, ואין חודש שאינני עובר אותו, ומקבל טלפונים נזעמים מהסניף ...' הוא שתק לרגע, ואחר כך הוסיף: 'לא שאיננו מתאמצים. הרי גם אני וגם רעייתי עובדים קשה מאוד לפרנסתנו, אך אין הקומץ משביע את הארי - הוצאות הענק על חינוך,  ביגוד, מזון ועוד. המצב פשוט בלתי נסבל,  אני חי את הלחץ הזה כל העת...' - אמר ונאנח שנית. '

     אז העלינו הצעה כזו: בעבר, הייתי מקפיד מאוד לתת מעשר כספים, כל חודש, כל הכנסה - הייתה מעושרת כהלכה. אחר כך,  ברבות הימים, התחלתי לדלג פה ושם, עד שפסקתי כליל. חשבתי לשוב להפריש 'מעשר כספים', כי הרי אנו מובטחים שמצוה זו פותחת את שערי השפע! מצד שני - הרי במצבי הנוכחי לכאורה אני פטור ממעשר כספים, הרי אני במצב דחוק ולא מצליח לסגור את החודש. האם אני חייב במעשר כספים?'  הרב אפרים ליפסקי שליט"א, המספר סיפור זה בספרו 'בשביל שתתעשר' ובפניו הובאה השאלה, נאנח בהשתתפות כנה. אכן, יהודים כה רבים מתקשים בפרנסתם, לא מצליחים לסגור את החודש, לא מתמודדים עם ההוצאות הקבועות, קל וחומר עם החריגות.  הוא חקר ודן בפרטים, העלה על הכתב מסקנות מההכנסות וההוצאות, ופסק, שבלהסתמך על קביעת ההלכה, אין ספק כי ר' יצחק דוד פטור ממעשר כספים, חד וחלק. ' ובכל זאת', הוסיף, 'שאלה כשאלתך כבר נשאל ה'חזון איש' זצ"ל, כשהגיע אליו יהודי ואמר שהוצאותיו כה רבות והכנסותיו כה מועטות, וה'חזון איש' פסק כי הוא פטור ממעשר כספים. אך ה'חזון איש' הוסיף ואמר לו: 'ואף על פי שאתה פטור, דע לך שלא תפסיד אם תיתן, ממעשר כספים לא מפסידים!' - קבע ה'חזון איש', ונוכל להסתמך על דבריו ולומר שסביר להניח, שלמרות שאתה פטור, אך אם תתרום מעשר כספים - לא תפסיד מכך, רק תרוויח! לפיכך', המשיך הרב, 'לאחר שעיינתי היטב בפירוט הוצאותיך והכנסותיך, ניתן לקבוע כי שיעור המעשר כספים המינימלי עבורך אם היית חייב הלכתית - הינו 300 שקלים . אני מציע שבמשך שלושת החודשים הקרובים תקפיד להפריש 300 שקל לחודש, זה הכל. 300 שקל באופן קבוע, ניסיון של מעשר כספים. הבה נבחן את הדברים בעוד שלושה חודשים, נראה מה קרה בחשבון הבנק ובמצבך הכספי במהלך תקופת הניסיון הזו!

     ר' יצחק דוד התרצה, חזר לביתו וסיפר לרעייתו את דברי הרב. בשמחה רבה ובהתרגשות גואה ניגשו לקופת הצדקה,  ושלשלו לתוכה 300 שקלים, טבין ותקילין.  הם חשו זכות עצומה להתאמץ ולהפריש סכום זה, ונתנו אותו בשמחה ובטוב לבב,  בציפייה לרחמי שמים.

     אותו חודש חלף, וכך עשו גם בחודש הבא, וגם בחודש שלאחריו.  בכל חודש ניגשו לקופה, ותרמו מהכסף שאין להם 300 שקלים, מעשר כספים. נכון,  הם לא מחויבים בכך. אבל הם רוצים, רוצים ומאמינים!  בחלוף שלושה חודשים, ר' יצחק דוד לא הגיע לבשר דבר. אך כעבור חצי שנה, בסיום השיעור היומי לעת ערב, נעמד וביקש את זכות הדיבור. בלב נרגש ועיניים דומעות ביקש את האזנת חבריו לשיעור, ואז סיפר את סיפורו האישי:

     מוריי ורבותיי, אני חייב לחשוף תגלית מרגשת, שאני בעצמי הגיבור שלה. היה זה לפני כחצי שנה, נכנסתי אל הרב בהתלבטות קשה: הואיל ומצבי הכספי נע סביב מינוס של כשלושים אלף ש"ח, האם אני חייב במעשר כספים או לא. הרב למד את התיק הכספי שלי על בוריו, ופסק שאינני חייב במעשר כספים, אך בכל זאת הציע לנסות לתת לתקופה קצובה של כשלושה חודשים. ומה אומר ומה אדבר...'  פניו קרנו, עיניו נצצו בהתרגשות, ודמעות לחות הרטיבו את זקנו, ואז המשיך: 'ראיתי בחוש את יד השם, ראיתי בעיניים את הבטחתו המופלאה של בורא עולם, את עוצמת השותפות עמו בחשבון הבנק האישי שלי. היום עברה חצי שנה מאז, חשבון הבנק שלי בפלוס של אלפיים שקלים, 2000 שקל בפלוס! - מי היה מאמין!'  הוא כחכח מעט בגרונו במבוכה והוסיף: ' בחצי השנה האחרונה, הבית שלי מתנהל באפס תקלות, אפס תקלות. אף בגד לא נקרע בטרם עת, אף מכונה חשמלית לא הוצרכה לתיקון, השיניים של כולם בריאות ותקינות. לא יאומן כי יסופר - לא הרווחתי עוד אגורה שחוקה מעבר לרגיל, פשוט סל ההוצאות הצטמצם משמעותית, בלי שהרגשנו בכלל!'  הוא סיים את דבריו הנרגשים באמירה ברורה ונוקבת: 'נכון, לא הייתי חייב, אבל הוכח לעיניי שמעשר כספים הוא לא הוצאה,  אלא פשוט הכנסה! הכנסה כספית מובטחת,  בשיעור של פי כמה וכמה מההוצאה!, בורא עולם הוא השותף הטוב ביותר שיכול להיות,  כשאתה מעניק לו חלק מהרווחים - הוא משיב לך שבעתיים!'


     דבריו של ר' יצחק דוד, ראוי שיעמדו לנגד עינינו. לא תמיד זה קל, חישוב ההכנסות בדייקנות והמעקב הצמוד דורשים זמן וטירחה, ולא פעם - המצב הכספי דחוק בלאו הכי, אף אחד לא מחפש להוסיף הוצאות. אבל מעשר כספים הוא לא הוצאה,  מעשר כספים הוא הכנסה! הפרשת מעשר כספים מבטיחה רווחה כלכלית, מבטיחה את הפרנסה, מכניסה את בורא עולם כשותף משפיע וקובע בחיי הפרנסה שלנו, ואין גבול ליכולותיו להשפיע עלינו שפע טובה וברכה!  הבה נאמץ את מצות מעשר כספים בכל ליבנו, להקפיד ביתר שאת על הפרשת 10 אחוז מכל רווח כספי, לא לדחות, לא להתפשר, לשמוח בכל עת שאנו יכולים להפריש 10 אחוז מרווחינו לטובת מטרות העומדות בקריטריוני השותפות, לטובת הכנסת בורא עולם כשותף פעיל בחיינו. ואז  - יחזו עינינו וישמח ליבנו, בפתיחת שערי הפרנסה בפנינו ועושר ורווחה ישררו באהלינו!





 ז' שבט ה'תשע"ט

"אדם יכול להשיג, לבקר, ולהתנגד - בדרך ארץ ובנחת". (הרמב"ם)

     אל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב"ם)

     אתה אף פעם לא יודע מה יש לך בבית, עד שאתה מתחיל את הניקיונות של פסח.    

    בעברית המילה "הב" היא "תן" והיא נובעת משורש משותף למילה אהבה שכל הכוונה היא שהנתינה בונה אהבה. כאשר אני נותן לשני אני משקיע בו חלק ממני מעצמי, ובאופן כזה אתה הופך ליקר יותר עבורי, וממילא אני אוהב אותךיותר, ואגב מהסיבה הזו הורים אוהבים יותר מכל את הילדים שלהם, זו ההשקעה הגדולה ביותר בחייהם של ההורים.

דמעה ("ילקוט לקח טוב - שבת")

     הרה"ג ר' יעקב בייפוס שליט"א, בעל סדרת הספרים "לקח טוב", הואיל להעשירנו באחד המעשים המרגשים שבצקלונו, שהתפרסם בספר "ילקוט לקח טוב - שבת", כדי לזכות את הקוראים.

     היה זה במיאמי שבארצות הברית של אמריקה.  רב בית כנסת עמד על הדוכן בפני הקהל שהתכנס לרגל יום השנה לפטירת רבינו הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל החפץ חיים, ושרטט בפניהם קווים לדמותו הגדולה של החפץ חיים. לאחר שסיים פרק מנאומו, הרהר הנואם בינו לבין עצמו ושיתף את הקהל בהתלבטויותיו: ידוע לי סיפור מעניין ביותר על החפץ חיים, ובחפץ לב הייתי שוטחו בפניכם, אך לדאבוני ידוע לי רק חלקו הראשון, ובכל זאת, גם חצי סיפור על החפץ חיים הרי הוא עולם ומלואו ולפיכך אחלוק עמכם את הידוע לי.

     מעשה בבחור שלמד בעיירה ראדין, בישיבתו של החפץ חיים, שלא עמד בפרץ ההשכלה שהכתה שמות ברבים, עד שנמצא כי אינו מקפיד על שמירת השבת ורבני הישיבה החליטו כי אין כל אפשרות להותירו בישיבה. מששמע זאת החפץ חיים, ביקש כי הבחור יכנס אליו טרם עזבו את הישיבה.  פרש הנואם את ידיו והפטיר: עד כאן החלק הידוע לי. עבור ההמשך העלום ממני אני מוכן לשלם אלפי זהב וכסף, אם רק יגלו לי מה שוחח החפץ חיים עם הנער. וכל כך למה? מפני שעל פי עדות מהימנה שהגיעה לאזני, אותו נער לא הוסיף לחלל את השבת! אילו רק יכול הייתי לדעת את הדברים שאמר לו החפץ חיים.  

     הנואם לא הבחין כי אחד היושבים באולם זע על כסאו באי נוחות.  עם סיום הערב התפזרו האנשים לבתיהם, ובאולם הריק בלט איש מבוגר שנותר על כסאו, עיניו נעוצות אי שם, כולו שרעפים. הנואם התקרב אליו ושמע מפיו משפט שלא ציפה לו: אני הייתי אותו בחור.

     אחר שנרגע האיש סיפר את שאירע בחדרו של הסבא קדישא: בחור צעיר הייתי, וכפי שאתה יודע, גם קל דעת. בכל מאודי בקשתי להמנע מן הפגישה המביכה עם החפץ חיים, אך לא היתה לי כל ברירה.  נכנסתי לביתו, הוא היה אז כבר ישיש בן שמונים ומעלה. חשבתי כי יתחיל להוכיח אותי על מעללי . סיגריה בשבת! לתדהמתי הוא נטל את כף ידי, טמן אותה בין כפות ידיו ואפף אותה בחום וברגש שאין לו גבולות.  אנו עומדים כך, עיניו נעצמו וידי בתוך ידיו, רגע קדוש, טמיר ומיוחד - החפץ חיים מתייחס אלי כאב לבנו יקירו. הוא פתח את עיניו וגיליתי כי דמעות טריות גדשו את עפעפיו הישישות, זלגו באיטיות על פניו הרכות, והכל בגללי... עודי תוהה באיזה עולם אני שרוי, נשמעה יבבה כבושה,  רוויית צער: "שאבעס...". החפץ חיים בוכה עלי. " שאבעס...". ידיו בנות השמונים רטטו מעלה. עתה תפס את שתי ידי ובכה כאב הממאן להתנחם על לכתה של בתו יחידתו, "שאבעס... הייליקער שאבעס..." - שבת הקדושה.  אותה שעה זלגה דמעה אחת מפניו הקדושות ונטפה על כף ידי.  האיש המבוגר פקח את עיניו, התנשם עמוקות והעביר בסילודין את כף ידו. עד היום כשאני מהרהר במה שאירע אז, אני מסוגל לחוש את חומה של אותה דמעה קדושה.


     זהו סיפור קדוש.  אנחנו לא החפץ חיים. לצערנו. אם נחזיק למישהו את היד ונבכה... אך זכור נזכור, כי עבור כל ילד, האבא שלו הוא "הדמות" שאין בלתה, לא היתה ולא תהיה. אין צורך להמתין עד שיגדל ויתפכח... נצלו את השנים הרכות הללו כדי לטעת בקרבו ברוב רגש ואהבה את היסודות האיתנים עליהם אתם רוצים שישתית את חייו.



ה' שבט ה'תשע"ט



 אין 'זריזות' מהירות בלבד. ה'אורחות צדיקים' מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל.  ומה היא הזריזות? וביאר (שער ט"ו) 'שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו...'. עבודה מתוכננת , חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך. 

 

     אל תחנכו את ילדכם להיות עשירים, חנכו אותם להיות מאושרים. – כך כשהם יגדלו הם יידעו את ערך הדברים ולא רק המחיר.

 

    בשני מקומות בתורה מצינו את המלה "ולמען". בתחילת פרשת "וארא" נאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך"; ובפרשת "עקב" נאמר: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" (דברים י"א, ט“). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו - זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה' לעמו.

 

     בשעה שבא משה ואמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים,  אמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. במי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם.  )שיר השירים רבה ב, ח(

 

     הבבא סאלי היה מקפיד תמיד להתפלל עם הנץ החמה. הוא הסביר, כי אחרי מאה ועשרים שנה, בבית דין של מעלה, יתחילו לדון מן הסעיפים הראשונים בשולחן ערוך, וכבר בסעיף הראשון נכתב "שיהיה הוא מעורר את השחר". "אלו פנים יהיו לי אם לא קיימתי כבר את הסעיף הראשון?" שאל. 

 

 

     "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג,יג). דין זה נרמז במילה 'בראשית',שכן'בראשית'ראשיתיבות ב ן ר אשון א חר ש לושים י ום ת פדה. (הגר"א)

 

     "וכל פטר חמור תפדה בשה" (שמות יג,יג). בחמור יש שני סימני טומאה – אין הוא "מעלה גירה" ולא "מפריס פרסה". לעומתו, החזיר או הגמל יש בהם סימן טומאה אחד, ובכל-זאת הורתה התורה בחמור דווקא "קדש לי". כי לעיתים קל יותר לקרב אל הקדושה מי שטומאתו גלויה, ממי שהוא טמא מחופש, המתהלך וסימן טהרה עמו. (הרב ראובן מרגליות)

 

 

    "חנוך לנער על פי דרכו". זו לא המלצה, אלא חובת ההורה להשתדל בכך. כשם שענפים רבים ושונים יוצאים מאותו גזע, כך כל ילד נולד עם טבעים משלו, מידות שמיוחדות רק לו. כל ילד הוא יצירה מוסיקאלית בפני עצמה, כאשר ההורה צריך להכיר את התווים הנכונים בה, על מנת להתוות לו דרך טובה.

 

 

 

גדלות (אגעדאנק – פרשת ויצא)

     הבה נצייר לעצמנו תמונה של גדלות . יענקל'ה מגיע הביתה אחרי חתונה בחיפה. השעה מאוחרת, הוא עייף, מותש,  רוצה רק לישון. הוא כבר אמר קריאת שמע שעל המיטה, ואז הוא חושב לעצמו:  רגע, אם ה' הוא אחד, עלי לעשות משהו לכבוד ה'. כדי לא להירדם הוא ממלא דלי מים, משליך לתוכו קוביות קרח, מוריד את גרביו, מכניס את הרגליים למים ולומד עד אור הבוקר.  זוהי גדלות, מן הסוג שאנו מאחלים לילדינו. באותה שעה הקב"ה ודאי אוסף את פמליא של מעלה ואומר: ראו בריה שבראתי בעולמי.

     נתבונן עתה במעשיה של אשתו, נקרא לה רחל.  השעה תשע וחצי בבוקר. בעלה ב'כולל' והיא בבית עם התינוק, אשר ברגעים אלו מתרוצץ ברחבי הבית. לפתע היא מגלה שישנם מים על הרצפה. מתברר שהתינוק סתם עם פקק את חור הניקוז של האמבטיה, פתח את הברז, המים עלו על גדותיהם וכעת הבית מוצף מים... היא נוטלת מגב ובמשך שעה וחצי עובדת קשה לגרוף את המים [תוך כדי כך היא נזכרת שהיה לה כאב גב לפני יומיים...[  פתאום מצלצל הטלפון. על הקו השכנה מלמעלה ובפיה בקשה: "רחל, אני חייבת לצאת לאיזה מקום, תוכלי לעשות לי טובה לשמור על התאומים שלי"? היא מסכימה, ותוך חמש דקות התאומים בביתה, מצטרפים לתינוק שלה. ישנם עדיין מים על הרצפה.  סוף סוף היא גומרת לייבש את הבית, ואז היא מביטה בשעון ומגלה לחרדתה שהשעה כבר שתים-עשרה וחצי ועליה להכין ארוחת צהריים. היא תופסת את התינוק והתאומים, רצה למכולת, חוטפת מהמדף שני קופסאות תירס, נעמדת בתור לקופה, משלמת, ואז רצה הביתה, מחממת מהר משהו מהמקפיא, וב"ה איכשהו הארוחת צהריים מוכנה בזמן.

     יעקב מגיע הביתה, מביט בסיר ומפטיר בנימת אכזבה: "אין משהו אנושי לאכול בבית הזה"?... והיא שותקת, ממלמלת בשקט: "אני מצטערת, לא היה לי זמן ". הוא יוצא מהבית, קונה לעצמו מנה פלאפל, חוזר, השעה כבר שתיים. "אני חייב לישון", הוא מודיע לאשתו, "בבקשה, תשמרי על השקט". היא משתדלת בכל כוחה לשמור על התינוק והתאומים שלא יפריעו את מנוחת בעלה.  בשלוש הוא חוזר לכולל, ובשלוש וחצי חמותה מתקשרת: "רחל, שמעתי שהיום הכנת תירס לארוחת צהריים"...  ברגע זה, הדם עולה לה לפנים, הדמעות עולות לעיניים. היא אומרת: "רק רגע , אימא". היא ניגשת לברז, מוזגת לעצמה כוס מים ומברכת "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו" ושותה. ביחד עם המים נשטפים גם הכעס והדמעות, הכל נמוג כלא היה!  ברגע זה הקב"ה מכנס את פמליא של מעלה, ואומר: ראו בריה שבראתי בעולמי.

     זוהי גדלות של "לך דומיה תהילה". "וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ". השבח הגדול ביותר הוא: "הס מפניו כל הארץ".

ושבתי בשלום אל בית אבי" – (האמנתי ואדברה(.

     סיפור סיפר רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק:

     חשוך היה באוטובוס הנוסע מנצרת עילית למגדל העמק. עם פנס זעיר הארתי על מסכת בבא מציעא שהייתה בידי. בתחנה על אם הדרך עלה בחור 'היפי', שערותיו הארוכות גלשו אל שיפולי כתפיו. הוא מתיישב לצדי ומביט בעניין רב בגמרא שבידי. הקדמתי בשלומו ושאלתיו בנימוס למקום חפצו. הוא סיפר כי פניו מועדות לחיפה. שוב המשכתי לברר למקום מוצאו, והוא מספר לי כי מוצאו ממרוקו, וכי אביו היה דיין נכבד. לימים עברה המשפחה להתגורר בצרפת, שם ביום בהיר נפטר האבא הדיין בפתע פתאום, והותיר את בני המשפחה יתומים, המומים וכואבים בארץ לא להם. 

     קשה הייתה היתמות, והשכול אכל אותם בכל פינה. האמא החליטה כי אין להם מה לחפש בארץ זרה, על כן עלו ובאו לארץ ישראל. הוא התקבל לישיבה קדושה, ובמקביל הסוכנות היהודית הפנתה אותו לאולפן, כדי להשתלם וללמוד את השפה ולהקל עליו את קשיי הקליטה בארץ. באין לו אב ומדריך, החל הנער נושר ויורד אט אט מהתורה והמצוות, עד אשר הפנה עורף לא-לוקי אביו. הבטתי בצער וברחמים על אותה נפש אומללה שאיבדה את הקשר הישיר עם אבי יתומים, בעל הרחמים. לבי נקרע לנוכח היתמות אותה חווה הבחור יום יום, שעה שעה. דיברתי על לבו דברי חיזוק ועידוד. 'מה לומד הרבי?' שאל אותי פתאום. -'פרק המפקיד', עניתי לו. עיניו נצצו: 'זה הפרק האחרון אותו למדתי בישיבה,  לפני שעזבתי'... והוא החל לירות בעל פה: 'ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, אמר ליה הב לי כיפי, אמר ליה לא ידענא היכא... אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה'. התפעלתי מהזיכרון המדויק שלו, בראותי כי הוא מצטט מדויקות את לשון חז"ל. -'אתה זוכר את מסקנת הגמ' שם'? שאלתי אותו. 'בוודאי". ענה הבחור, 'הלכתא שומא הדר לעולם, משום שנאמר 'ועשית הישר והטוב''. חיבקתיו חיבוק חם. הוא היה נרגש כולו, ואף מעיני זלגה דמעה רותחת על בן ישיבה שנסתלק בחטף ועבר לעולם שכולו חולין, לכלוך, אמונות תפלות ודמיונות שווא. "ועשית הישר והטוב"', אמרתי לו. חז"ל מלמדים אותנו דרכי אנושיות והתנהגות עם הזולת, גם אם השכל אומר להפך. " ועשית הישר והטוב", טפחתי על שכמו, צריך לזכור את הפסוק הזה גם כפשוטו, לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם. נפרדנו לשלום ואמרתי לו: 'אתה מוזמן למגדל העמק, כבד אכבדך כמו בן שלי. הוא חש נבוך לנוכח ההזמנה החמימה הזו, שבעתיד התגלתה כהזמנה הראשונה שלו בארץ, והחיבוק הראשון אותו קיבל מגיל צעיר מאוד.

     לאחר שבועיים קיבלתי גלויה לביתי. וכך נכתב בה: 'ראיתי אותך בחושך בתוך האוטובוס, התרגשתי מאוד.  בשבוע הבא אבוא אצלך לשבת קודש, כי אני צריך הרבה מאמרי פיך, אני נוטה ליפול ואיני רוצה ליפול. תדבר איתי קצת, תעודד אותי רק קצת, כי גלים חזקים דוחפים אותי לתהום ימים'. קראתי את הגלויה ועיניי זלגו דמעות.  ראיתי מה פעל חיבוק קטן, מעט הערכה והארת פנים. ציפיתי לבאות דרוך.

     ערב שבת לפני הדלקת הנרות,  נקישות עדינות בדלת. בפתח בחור מוכר שניסה לאסוף את רעמת שערותיו לכדי קוקו, והניח כיפה שחורה על ראשו. 'שלום עליכם!', קראתי בחום. 'עליכם השלום, כבוד הרב. החלטתי שאני בוחר בדרך של "ועשית הישר והטוב"... 




ד' שבט ה'תשע"ט

אותיות ס' ע' פ' צ' - הנה אות ס' סגור מכל הצדדים, אות ע' רמז לעין, אות פ' רמז לפה, אות צ' רמז לצדיק - כאשר ס' ע' פ' (תסגור את העין והפה - לא לראות רע ולא לדבר רע, אזי תהיה) צדיק. (קדושת לוי , ליקוטים(


     אמר המגיד ממעזריטש, כי מצבו הרוחני של האדם במשך כל היום תלוי בראשית היום ובעיקר במחשבה הראשונה שמתעוררת באדם מיד עם קומו משנתו.


     אמרו חז"ל )קידושין ל : ( שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה, אביו ואמו, והנה אף שאת כל חייו חייב האדם לאביו ואמו שהם הביאוהו לעולם, אך אדם אשר יש לו דעה בינה והשכל הרי הוא בוחר בהקב"ה להיות קרוב אליו בכל מקום, כי הרי הקב"ה הוא כל יכול, והוא אשר בידו תמיד להושיעו מכל צרה וצוקה.


     יש הבדל גדול בין להיות אדם ובין להיות אנושי.

אפוא שוכבים (בית זכריה, עלון 188)

     הגאון רבי אריה לוין זצ"ל. מצדיקי ירושלים עיה"ק. היה משגיח בתלמוד-תורה "עץ חיים" בירושלים.  היו כאלה שכינוהו 'אבי האסירים', מפני דאגתו המופלאה ומסירותו המיוחדת לאסירים יהודים שנכלאו לפני שנים רבות בבתי-הסוהר של הבריטים, אך רבי אריה לוין היה גם גאון וגדול בתורה, והוא היה עמל בתורה שעות רבות בכל יום.

     פעם אחת התאספו ילדים בת"ת מסביב לרבי אריה, וביקשו ממנו שיספר להם סיפור. אמר להם רבי אריה: 'אספר לכם מעשה שקרה לי, כשהייתי צעיר מאוד:  לפני שנים רבות גרתי בחוץ לארץ. כאשר סיימתי את לימודיי בת"ת, ביקשתי ללכת ללמוד תורה בישיבת וולאז'ין המפורסמת. הורי היקרים היו עניים מרודים, וכשיצאתי מהבית בדרכי לישיבה, הייתי צריך לנסוע ברכבת, כי הישיבה הייתה רחוקה מביתי, אך להורי לא היה להם כסף כדי לקנות לי כרטיס נסיעה ברכבת. ' רבי אריה', - שאלו הילדים – אז איך הגעת לישיבה?!' 'הלכתי ברגל! ימים ארוכים צעדתי בדרכים, עד שהגעתי לישיבת וולאז'ין שבה כל כך רציתי ללמוד.

     היום עבר, התפללנו תפילת מנחה, תפילת ערבית, והלילה הגיע ורציתי לעלות על יצועי, אך התברר לי שאין לי מיטה ! 'פעם הבחורים שלמדו בישיבה היו צריכים לחפש לעצמם מקום ללון בו, ואחד הפתרונות היה לישון על הספסלים של הישיבה..... כיוון שלא היה להם מקום אחר לישון.  באחת הפעמים. בתחילת זמן הלימוד בישיבה, איחרתי להגיע אל הישיבה, אפילו ספסל טוב לישון עליו כבר לא נשאר לי, רק ספסל קטן בפינה קטנה. החלטתי, שבפעם הבאה, בתחילת זמן הלימודים אני אגיע מוקדם ואתפוס ספסל! ספסל – כדי לישון. '

     לקראת חג הפסח נסעתי הביתה ל'בין הזמנים', והצלחתי לאגור מעט כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת. אכן, לאחר חג הפסח, כאשר הגיע הזמן לחזור לישיבה, רכשתי כרטיס נסיעה ארזתי את המזוודות, הוריי נפרדו ממני בהתרגשות רבה, ולפתע הבחנתי כי השעה מאוחרת! עוד דקות אחדות הרכבת תצא לדרכה, ואני... המיטה שלי, הספסל שלי, אני עלול לאחר לישיבה!'  אריה הצעיר אחז את מטלטליו בידו האחת, בידו השניה אחז בקסקט שעל ראשו, והחל שועט במהירות אל בית הנתיבות. תוך כדי ריצתו נשמטה אחת מנעליו... הוא כמעט עצר מריצתו כדי לקחתה.  אך צפירתה של הרכבת האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת בלבד לרגליו...  בסופה של הנסיעה הגעתי לישיבה בזמן ורגלי האחת יחפה, הפעם היה לי ספסל, אך לא הייתה לי נעל....


     היו ימים, אשר בהם היה קשה מאוד ללמוד תורה. לא תמיד היה מה לאכול, לא היה איפה לישון,  ואפילו הייתי צריך ללכת ברגל ימים אחדים כדי להגיע אל הישיבה.  ב"ה. שהיום אפשר ללמוד את התורה הקדושה בנחת, בשלווה, בלי ניסיונות קשים כל כך.  אולמות בית המדרש ממוזגים, הריהוט ברובו חדיש. הבחורים זוכים למאכלים מדושני עונג, ומה שנדרש מבחורי הישיבות ואברכי הכוללים הוא לשבת וללמוד תורה באהבה ובנאמנות!!!





ג' שבט ה'תשע"ט


בספר פלא יועץ (ערך שיחה) מפרש: כמו ע"י האומנות אדם מוצא חיים כן ע"י השתיקה, כי כל הבל שמוציא מפיו ממעט חלק מחייו, וע"י השתיקה ימצא חיים, כבר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד(: " מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".    

     בשו"ת שבט הלוי (ח"י שאלה רצא), כתב הגר"ש וואזנר בזה"ל: " פשוט דאסור ע"פ הלכה לעבור ברמזור אדום בכל הזמנים גם כשאין מכוניות מתקרבות ממש דהירוס הסדר מביא לידי סכנה בנפש כידוע".


     דבר נא באזני העם. למה כתוב נא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וכן יש אומרים כיון שהיתה להם מצוה לשאול כסף וזהב, יש כבר בזה יצר הרע, אפילו שזה לטובתם, ואמר משה נא לשון בקשה אני מבקש מכם להתגבר על היצר.


        החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. אומר החתם סופר שישראל חייבים למנות לפי מספר חדשי ישראל ולא לפי  מספר חדשי הגויים, כי ראשון הוא ניסן ולא כמו הגוים שאומרים ינואר הוא הראשון, שנאמר ראשון הוא לכם (חתם סופר(.


הוויתור (ויוציא עמו בששון).

     מספר הרב מיכאל צורן שליט"א את המעשה הבא: הגיע לאוזנינו המעשה המדהים הבא הממחיש לנו, כי כגודל הוויתור וההתגברות למען השני – כך גודל הישועה והנס שעושה ה' לאותו אדם בגין התגברותו.

     היה זה אברך תלמיד חכם השוקד על תלמודו, אשר לקה ל"ע במחלה הידועה. שבור ורצוץ ניסה להציל את חייו בכל דרך אפשרית, ובעיקר ידע הוא כי רפואתו תלויה רק ברצון ה', ולכן נכנס הוא אל מעונם של גדולי וצדיקי הדור על מנת להתברך מפיהם לישועה ובכדי לקבל עצה לרפואה, ומצד שני, פקד הוא את קבורת הצדיקים בארץ, על מנת שאותם צדיקים יעוררו עליו רחמים בשמים . יום אחד, החליט הת"ח לנסוע למירון ולהתחנן על קברו של רשב"י לרחמים, אך לפני כן נכנס הוא אל רבו, על מנת להתברך מפיו. אותו צדיק ששמע כי הוא מתכוון לעלות אל קברו של רשב"י אמר לו בזה הלשון: "אני אמסור בידך מכתב, אותו תניח על ציונו של רשב"י הקדוש, ובעז"ה לה' הישועה". התלמיד חכם הסכים בשמחה, כשהוא תמה וסקרן לדעת מהו המכתב המדובר. "כיוון שאני רואה שאתה סקרן לדעת מהו אותו מכתב, בוא אספר לך – דע לך, כי זיכה אותך ה' באשה צדיקה יוצאת מגדר הרגיל". פתח רבו וסיפר, "למעשה המיוחד הזה הייתי עד לפני שנים רבות, ומאז הוא צרוב בזיכרוני: "זמן מה לפני שהתחתנתם פגע יהודי באשתך בצורה חמורה ביותר. באותם ימים באו וסיפרו לי על הפגיעה הנוראה,  אשר היתה משפילה ומבזה ביותר. לאחר שהבין הפוגע כי עשה הוא טעות חמורה, בא לפני אשתך לבקש סליחה על מעשיו,  אך אשתך שהיתה פגועה ומבוישת עד עמקי נשמתה סירבה למחול, ובלית ברירה הגיע הפוגע אלי וסיפר לי את המעשה,  כשהוא מתחנן שאתן לו עצה כיצד לפייסה. כאשר ראיתי את שברון ליבו האמיתי והכנה של הפוגע, וכי הוא אכן מצטער בלב שלם על הפגיעה שפגע באשתך, שלחתי שליח לבקש מאשתך שתמחול לו וכי אני עד שהוא אכן מצטער על מעשיו.  אשתך ששמעה את בקשתי, התנצלה ואמרה כי היא איננה מסוגלת למחול לו. לא התייאשתי והמשכתי לבקש ממנה שתמחול לו למרות העוול והצער הגדול שגרם לה, ובוודאי שאם תעשה זאת, הרי שתזכה משמים לשכר עצום ורב.

     לאחר הפצרות רבות הסכימה אשתך למחול לו בלב שלם, אלא שאז בקשתי ממנה שתעלה על הכתב את סליחתה בשני עותקים: עותק אחד תשאיר אצלה, ועותק אחד תשאיר אצלי. ואז עצר הצדיק ואמר : "ודע לך, כי כבר שנים שנמצא אצלי עותק המחילה, וכעת זהו המכתב שאני מוסר בידך – אותו כתב מחילה שמחלה אשתך במסירות נפש ובקושי גדול, ועל כן, כאשר תגיע לרשב"י תניח את הפתק על הציון, ותאמר במילים הללו: " רבונו של עולם, בזכות הסליחה הזאת שבידי שויתרה אשתי וסלחה למי שפגע בה עד עמקי נשמתה, אני מבקש שתמליץ טוב עליה שלא תהיה אלמנה".

     שמע זאת האברך בתדהמה, ועשה את דרכו מירונה. הוא הגיע לציון הניח את הפתק ושפך דמעות כמים לה' שיושיע אותו בזכות אשתו הצדקנית.  הקשיבו היטב רבותיי... לאחר ימים ספורים, הלך התלמיד חכם לערוך צילום שגרתי בבית החולים ושם מגלים שהגידול נעלם כלא היה. התלמיד חכם התרגש ובכה וידע שקיבל את חייו בזכות אשתו. "


     דעו לכם, כי ברגע של ניסיון וקושי שיש לכם, שפגעו או ציערו אתכם – אם תוותרו לשני ותמחלו לו, ביום מן הימים יעמוד אותו וויתור ויושיע אתכם כשתצטרכו . יהי רצון שנזכה תמיד ללכת במידת 'הויתור' וע"י כך נזכה שגם הקב"ה ילך איתנו במידת הוותרנות, שהרי במידה שאדם מודד בה מודדין לו, וכאשר האדם מעביר על מידותיו הקב"ה מעביר לו על כל פשעיו. ע"י הויתור נזכה לראות ישועות גדולות רחמים גדולים, לראות במשיח צדקינו ובבניין בית מקדשינו אמן.


ב' שבט ה'תשע"ט

בחומש העמק דבר )במדבר כד, יט( כתב הנצי"ב עה"פ "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר", וז"ל: והאביד שריד מעיר - זה רומא כפירש"י וכו', והיא העיר מקור כל צרות ישראל... את העיר הזאת יאבדו ולא ישאר שריד - ועליה נאמר: "לא יהיה שריד לבית עשיו", ולא אמר הנביא לזרע עשיו, אלא 'לבית עשיו' היא מקור דירה של האמונה שקיבל (הוותיקן(.


    בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.

     ב"קיצור שולחן ערוך" מובא: "כל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין ... מאריך ימים ומובטח שהוא בן עולם הבא".


     בשו"ת חוות יאיר (סי' קכ"ד), וז"ל: ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים הן בכינויים יחיד ורבים, זכר ונקבה, עבר הוה ועתיד, נוכח ונסתר מדבר בעדו ואותיות המשמשות ומקומן. אבל לבלות ימיו בבניינים שונים שזכרו המדקדקים כולו שלא לצורך.

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" )האמנתי ואדברה(.

"     בעלותי על קו ארבע מאות ושתים, התיישבה לצדי אישה הנראית מכובדת,  ונראה היה כי היא רוצה לשתף אותי בדבר מה. אנו עורכות הכירות קצרה, והיא מספרת לי סיפור חיים:

     'אני חוזרת עכשיו מבית החולים 'מעייני הישועה', הבכורה שלי, שלהבת, ילדה את ילדה השמיני'. אני לוחצת את ידה בברכת מזל טוב, מאחלת לה נחת, ותמהה בלבי: מנין מגיע השם 'שלהבת' לאישה שנראית חרדית לכל דבר? וכן,  כבר שמענו על נשים הזוכות להביא שמונה ילדים לעולם, מה ההתרגשות הגדולה? אך המשך סיפורה ענה לי על התמיהות כולן. בת שיחי, ג'ודי שמה, מספרת: 'גרנו בקיבוץ רחוק אי שם, בדרום הארץ. היינו זוג צעיר, הורים לשלושה ילדים, ולא חסר לנו מאומה. כסף היה, אפילו ברווח. ילדים מוצלחים, מקומות עבודה נחמדים, מעמד חברתי מוצק וגם חיים שיש בהם טעימה קטנה מן המסורת היהודית. מתוך חיי מלאי הטוב, לכאורה, הרגשתי ריקנות. לא ידעתי להגדיר את הרגשתי, אך ידעתי שמשהו באורח חיינו אינו תואם את רצון הא-לוקים מאתנו.

     יום אחד, נזכרתי בעובדת היותנו כוהנים, 'אולי ככוהנים עלינו להיות טובים יותר? להתנהג ולחיות אחרת מן החיים הנוכחיים שלנו?' המחשבה הזו נקרה בי על אש נמוכה ולא ידעתי מה לעשות עמה. יום אחד ראיתי יהודי עם חליפה שחורה וזקן חולף ברחוב שלנו. רצתי אליו, מופתעת מעצמי, והתחננתי על נפשי: 'הרב!' הוא סובב את ראשו, מופתע. אולי הייתי הראשונה שקראה לו 'רב'... אז, כל חובש כיפה ועטוי חליפה היה בעיניי רב. 'הרב!' המשכתי וזעקתי, 'אני רוצה שהילדים שלי יישארו יהודים!' המשפט יצא מפי ופתאום הבנתי את פשר הדאגה המנקרת בלבי לאחרונה. אחוזי ההתבוללות עליהם אני שומעת מסמרים את שערי. 'הרב' המתין רגע, ליטף את זקנו, נבוך. 'ודאי הוא חוכך בדעתו איזו קבלה לבקש ממני', חשבתי בלבי, אך הוא לא ביקש ממני דבר מכל מה שציפיתי שיבקש. 'את רוצה שילדייך ייוותרו יהודים?' הוא שאל, 'תתפללי!' התביישתי לומר לו שאיני זוכרת מתי פתחתי סידור, אם בכלל. איני יודעת כיצד מתפללים! 'אה... איך אתפלל? מה אומר?', שאלתיו ככלי מלא בושה. ' מדי מוצאי שבת, לאחר שבעלך מבדיל על היין, קבעי לך זמן קבוע בו תתפללי. פשוט תבקשי מהשם שילדייך יישארו יהודים', ענה. 'הה... רבי!', נבוכותי, 'אני לא יודעת מה הנוסח לתפילה זו, והעברית שלי עוד מגומגמת.  אנחנו רק שלש שנים בארץ'. הרב ענה לי בבטחה: 'זה בסדר גמור, את יכולה להתפלל אפילו באנגלית. העיקר שתבקשי מתוך הלב ותתחנני שהילדים שלך יישארו יהודים'. הודיתי לרב, הוא נעלם מנוף חיי ואני קיימתי את עצתו באדיקות. מדי מוצאי שבת אחר שהבדיל בעלי על היין, התכנסתי בפינת הסלון ושפכתי דמעות כמים שהילדים שלי יישארו יהודים. מעבר לכך לא בקשתי. יותר לא ידעתי לבקש אז. לא ידעתי מהם חיים טובים יותר וכיצד מקיימים אותם, אך לא יכולתי לסבול את המחשבה שילדיי יינשאו לגויים, כפי שקרה לרבות מידידותיי בארצות הברית. כך המשיכו חיי השגרה שלנו, מעט מסורת, וכל השאר חילוני למהדרין. קידוש, סעודה חגיגית ונסיעה לים, אלו היו השבתות שלנו. אך על תפילת מוצאי השבת לא ויתרתי בכל מצב וזמן.

     בחופש הגדול הגיעה קבוצה של כמה מאות בנים תוצרת ארצות הברית, אשר התאחדו למחנה נופש תחת ארגון קירוב מחסידות גדולה מאמריקה. הם בחרו בקיבוץ שלנו, שהיה בו נוף מדהים ושלווה כפרית, כמקום נופש. מארגני המחנה הזמינו אף את ילדי המקום לבוא ולהשתתף. כיוון שהיינו חמימים כלפי המסורת היהודית, כמו רוב שכנינו בקיבוץ, צירפנו את שני בנינו יחד עם חבורה בת תריסר בנים מגידולי הקיבוץ. הם חוו יחד עשרה ימי נופש מקסימים ומלאים בתוכן,  העשירו אותם בחידושים ופתחו בפניהם אופקים רחבים אל עולם חדש שלא הכירו. ילדי הקיבוץ התלהבו, אך לאט דעכה התלהבותם והם חזרו לשגרת היומיום, אך ילדיי היו שונים מכולם. הם בקשו-תבעו להיכנס אל מוסדות חינוך שימשיכו ללמד אותם מן המקום שמדריכי המחנה הפסיקו. מכאן הם החלו לסחוף אותנו אחריהם אל תהליך מרתק, כובש ולא קל. התקדמותם הייתה מהירה ונלהבת ושלנו איטית. כבר היינו 'עמוק' בפנים, בעלי הלך לשיעורי תורה ואנכי לבושה הייתי כנדרש מבת ישראל, רק בתנו, שלהבת, נותרה הרחק מאחור. ככל שביתנו הפך לבית יהודי חם, כואב היה לי יותר על שלהבת. היא הייתה קרה ומנוכרת, שידרה אנטי לכל דבר שבקדושה. תפילת מוצאי השבת שלי הוספתי תפילה אישית ורותחת על שלהבת שלנו. אני המשכתי בשלי, והיא המשיכה בשלה.

     ילדיי בגרו, שני הבנים כבר למדו גמרא והתנצחו עם בעלי בהוויות אביי ורבא, תינוק נוסף נולד למזל טוב וקראנו שמו יהודה, בהודיה עמוקה על שקרבנו השם אליו. היינו מאושרים. רק שלהבת העיבה על האושר, דבקה בדרכה בעקשנות חסרת פשר. היא סיימה את לימודיה בתיכון, וכדרך רבים מן הצעירים יצאה לטייל, לראות, לחוש, לגשש ולמשש מקומות מסביב לעולם. נפרדנו בצער ובדמע, לא ידענו מתי ואיך נשוב לראותה. ואני המשכתי, מדי מוצאי שבת, להתפלל. חודשים חלפו, עקרנו מן הקיבוץ וקנינו דירה נחמדה באחת מן הערים החרדיות. הילדים התקבלו למוסדות תורה מן העילית, ורק לבי בכה על שלהבת שלי, שנותרה לה אי שם מרחוק. ויום אחד מלאה סאת דמעותיי. הטלפון צלצל, ו'היא' הייתה על הקו, נימת קולה אחרת. 'היכן את?' שאלתי בקול מפרפר, 'בקליפורניה,  במדרשה לבנות מטעם ישיבת 'אור שמח'!' קרעה שלהבתי את סבך חששותיי. אור חדש ושמח הציף אותי באותם רגעים. ידעתי שתפילתי לא תשוב ריקם, ולבסוף תתעורר הבת מתרדמתה. זה הסיפור של בתי שלהבת', סיימה בת שיחי נרגשת, 'והיא ילדה זה עתה את ילדה השמיני. כמה סמלי, השלהבת שלי הדליקה את הנר השמיני,  בעצם ימי החנוכה...'.


     את מנהגה הקבוע אינה עוזבת ג'ודי. עד היום היא ממשיכה ומבקשת, מדי מוצאי שבת ולא רק, שכל צאצאיה יישארו יהודים. והפעם היא מוסיפה: 'שיהיו יהודים אמתיים, אוהבי השם ויראי א-לוקים...'. אני מתרגשת עמה ומאחלת לה את כל הנחת שבעולם, מאחלת לה עוד שנים ארוכות של אור ואינספור נרות יהודיים שימשיכו לספר את סיפור תפילת אם יהודייה, תפילה אחת שלא שבה ריקם! 




א' שבט ה'תשע"ט

אם אדם רוצה שיתקבלו דבריו צריך הוא עצמו להאמין באותו דבר באמונה שלמה ויקשוט עצמו תחילה, ואז יהיו דבריו נשמעים. וזה פירוש הפסוק: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי", כדי לקבוע האמונה אצל הבנים צריך להיות "וידעתם" אתם, "כי אני ה'", תאמינו אתם עצמכם בלב תמים וכך תוכלו לקבוע את האמונה ודעת ה' בלב אחרים.

     במהלך סעודת הילולת זקה"ק הרה"ק ה"שפת אמת" (יומא דהילולא ה' שבט) אמר להם: פרעה מלך מצרים בשאלתו "מי ומי ההולכים",  הציע למשה רבינו פשרה, "מי" בגימטריא חמישים, ו"מי" שוב חמישים, לאמור, חצי מהעם יצאו , ומחציתם יישארו במצרים. ומשה רבינו משיבו חד משמעית, "בנערינו ובזקנינו נלך" "נלך" בגימטריא מאה,  היינו ההליכה תהיה במלוא מאת האחוזים רמיזה ברורה לשלמות שהוא חותר אליה.

     הקב"ה מדבר אתנו כל הזמן, שולח לנו רמזים דקים ועבים. לכל אחד יש 'תיק' אישי שלו, הדברים שהוא צריך לתקן. הקב"ה אומר לכל אחד: "עד מתי מאנת?" ואם האדם אינו מכניע לבבו, ואינו מיטיב מעשיו, ממשיכות לנחות עליו מכות, כפי שארע לפרעה. ובכל זאת, כפי שרואות עינינו, אנשים ממשיכים למאן. כי הגאווה מפריעה לאדם להיכנע, והמידות הרעות והתאוות מפריעות לעזוב את החטא ולדבוק במצוות.


    "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

אהבה חוזרת (הרב ישעיהו וינד שליט"א)

     סיפר הרה"ק רבי שמואל מסלונים זצוק"ל:  בעיר סלונים חיתן שואב המים את בתו לבחור. בחור פשוט שאת כל ימיו בילה בעבודות חקלאות ומעבר לכך לא ידע כלום, אף לא קרוא וכתוב. לאחר החתונה חמיו החליט ללמד אותו א – ב, לפחות שידע להתפלל מתוך סידור. לאט לאט הוא לימד אותו אותיות, ואף התחיל כבר לקרוא משפטים שלמים. החותן המסור התחיל ללמד אותו פסוק שמע ישראל ופירש לו את משמעות המשפט הנצחי: הבורא הינו היה הווה ויהיה, שליט בעולמות העליונים והתחתונים, הוא מסבב כל מה שקורה בעולם וכו'. אח"כ המשיכו ללמוד פרשת ואהבת את ה' אלוקיך כשחמיו מסביר לו את משמעות המילים, הקב"ה מצווה אותנו לאהוב אותו מכל הלב, מתוך מסירות נפש וכו'. כאן עוצר החתן ודורש הסבר על המשפט התמוה, איך ייתכן שהבורא הגדול ששולט בכל העולמות. האחראי הישיר לכל מה שקיים וקורה בכל העולמות ובכל המרחבים האין סופיים. הדואג בכל רגע נתון לקיומם ומחייתם של מיליארדי אנשים ובעלי חיים. הוא יבקש ממני האדם הקטן והפשוט שאני יאהב אותו? וכי הוא זקוק שאני יאהב אותו??? החותן מנסה להסביר שאמנם כן, כך מצוה עלינו הבורא. אך החתן בשלו, 'אינני מסוגל להבין שהבורא הענק והאדיר זקוק לאהבתי, לא ייתכן דבר כזה'. החליטו להגיע לאדמו"ר מסלונים לשאול אותו את השאלה כבדת המשקל.

     אכן הגיעו שניהם לרבי עם השאלה המעיקה על החתן הצעיר והוויכוח ביניהם.  כשמוע האדמו"ר את דבריהם פסק בבירור שהצדק עם החותן, אמנם כן הבורא מצוה עלינו לאהוב אותו.  כשמוע זאת החתן, ענה ואמר ברגש רב 'אם כן, שבאמת הבורא רוצה שנאהב אותו, הרי חייב להיות שזה מפני שהוא מאד מאד אוהב אותנו, לכן הוא רוצה שגם אנו נאהב אותו ונחזיר לו אהבה'. כאן הוא כבר ממש לא יכל להתאפק וזעק מרוב התרגשות 'אם הבורא הגדול כל כך אוהב אותי, אז אני באמת גם אוהב אותו... איזו הרגשה נפלאה ומרוממת...'.  כשמוע האדמו"ר את דבריו המרגשים של החתן, ענה ואמר 'אכן זוהי הדרגה האמיתית באהבת ה'' .  

     ספרי החסידות מסבירים בכך את ברכת 'אהבה רבה', הסמוכה ל'שמע ישראל', שאנו אומרים כל בוקר בתפילת שחרית.  במשך כל הברכה אנו מפרטים באריכות עד כמה הקב"ה אוהב אותנו וחומל עלינו, ואנו מסיימים את גודל אהבתו אלינו 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. כל זה הינו הקדמה לקריאת שמע. כי רק כאשר נפנים עד כמה גדולה אהבתו אלינו, תתעורר בקרבנו אהבה חוזרת גדולה ועצומה. רק אז אנו יכולים לקבל עלינו עול מלכות שמים בקריאת שמע, ולהמשיך 'ואהבת את ה' בכל לבבך'. זה הקשר בין ברכת אהבה רבה לשמע ישראל.

     הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע בספרו 'קדושת לוי', מסביר שישנם שתי דרגות באהבת ה'. ישנם כאלו שאוהבים את הקב"ה כאשר הם מתבוננים כמה הוא מעניק להם מידו המלאה והרחבה, נותן להם חיים טובים, גוף בריא, בית לגור בו,  אשה וילדים, פרנסה וכדו . .בכל דבר אפשר להרחיב לפרטי פרטים עד כמה הוא נותן ונותן. גם מי שאין לו את כל מה שהיה רוצה, יבדוק ויגלה שמה שהוא מקבל הוא הרבה מאד. הרי כל טיפת חמצן שאנו יכולים לנשום בכוחות עצמנו הינו נס ופלא עצום שעלינו להודות עליו מכל הלב.  כדברי המדרש בפסוק 'כל הנשמה תהלל י- ה' – על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה. שלא לדבר על כך שהוא בחר רק בנו להיות עם סגולתו, וכי נתן לנו את ההזדמנות לחיות חיי נצח, לקיים מצוות בעולם הזה ולקבל שכר רב לעולם הבא בגן עדן. כאשר נבין עד כמה הבורא נותן ונותן הרי ברור שתתעורר בלבנו אהבה עזה אליו.  אבל ישנה דרגה גבוהה יותר, כאשר אדם אוהב את הבורא גם אם הוא לא היה נותן לנו שום דבר, אלא בגין עצם הדבר שהוא אוהב אותנו, זה גורם לאדם לרגש חוזר של אהבה חזקה אליו.  בל נטעה לחשוב שאהבת ה' הינה דרגה הגדולה עלינו, המתאימה רק לאנשים רוחניים מורמים מעם. ממש לא, אהבת ה' היא מדה שכל יהודי יכול להגיע לכך.  כמובא בספר שפת אמת: בנקודה הפנימית של כל יהודי טמון ניצוץ של אהבת ה', עליו רק לחשוף אותו ולטפח את הנקודה, על ידי מחשבה והתבוננות בכל הטוב והשפע שהבורא שמעניק, מתוך אהבה שהוא אוהב אותנו.  אז באופן טבעי תפרוץ להבה של אש קודש שתבעיר בלבו אהבה גדולה ועצומה לבורא כל הנשמות ריבון כל המעשים.


     צידה לחיים: כל יהודי יכול להגיע לאהבת ה' אמיתית. כאשר נתבונן ונפנים את האהבה הגדולה שהקב"ה אוהב אותנו , והשפע שהוא מעניק לנו, תתעורר גם בנו אהבה חוזרת אליו.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט