בניית אתרים בחינם

 







בס"ד

יוצאים מהדעת: מה תכלית השתייה וההתחפשות בפורים?

 

מעשה בחסיד שבכל שבת אחרי הצהריים היה מתיישב להתוועדות חסידית עם כוס וודקה, אבל שלא כמו אחרים שמסתפקים בארבעים אחוז כוהל, הוא היה בוחר בדבר האמתי: כוס ספירט, 96 אחוז אלכוהול. אשתו הפצירה בו להפסיק עם השתייה, ילדיו התאמצו להחביא ממנו את הבקבוק, אך דבר לא עזר: לא הייתה אצלו משמעות ליום השבת בלי בקבוק 'זעקס און ניינציקער'.

הוא האריך ימים ובגיל 95 חלה בפעם הראשונה. אחרי סידרת בדיקות גילו הרופאים שהצטברו לו מים בריאות. הוא התקשר הביתה ואמר: "את רואה, ידעתי שהארבע אחוז מים יהרגו אותי..."

הסמל המאפיין את היהודי הוא יישוב הדעת. הפעולה מהראש ולא מהבטן. יהודי נדרש לשלוט ביצרו, להתנהל בדעה צלולה ולהשליט את המוח על הלב. כך מפרטת המשנה את ארבעים ושמונה הכלים הנדרשים לצורך לימוד התורה ואחד הראשונים ביניהם הוא יישוב הדעת ושלוות הרוח.

1. אבות ו,ד: התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האוזן ... וביישוב – ברטנורא: ביישוב הדעת.                מורה נבוכים א,לד: ואי אפשר היות דברים אמתיים, רוצה לומר המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המִידות בעל נחת שלֵו ויִשוב [הדעת].

וכשם שהדברים אמורים ברמה המנטאלית, כך הם מחייבים צורת חיים שפויה ונורמלית. יהודי, ובוודאי תלמיד חכם, חייב להיראות ולהתנהג כמו אדם מכובד מן היישוב:

רמב"ם דעות ד,א: היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים.   שבת קיד,א: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה - רש"י: שצריך להיות חשוב לכבוד תורתו ... וזה ממאיס עצמו בעיני הבריות ונמצא משניא את התורה[1].

וכאן עולה שאלה עצומה שמוכרחה להטריד כל אדם נורמלי: יומיים בשנה יהודי נתבע לצאת מהדעת!. הדרישה היא לפרוץ את כל דרכי החשיבה וההיגיון ולשבש את תפיסת המציאות. עלינו להיות משהו אחר שאינו ה"אני" הרגיל שלנו. מדובר על שני הימים הגדולים שדומים מאוד בשמותיהם: "פורים" ו"כיפורים".

ביום הכיפורים לא אוכלים ולא שותים, לא נועלים נעלי עור, ופושטים את בגדי העבודה היוקרתיים, ואילו בפורים נדרשים ללכת עוד צעד ולהגיע עד כדי בלבול. כן, ליצור אי סדר ומהומה בחיינו. הדרך לפריצת הדעת היא באמצעות שני כלים: שתייה מרובה, ולבישת תחפושת שמביאה לידי שטות.

נתחיל עם מצוות השתייה:

2. מגילה ז,ב: אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי[2].

וכדי לשלול את המחשבה שמדובר רק בלשון גוזמא, הגמרא ממשיכה עם סיפור:

רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים ביחד. השתכרו וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחר, ביקש רחמים עליו והחייהו. לשנה הבאה, אמר לו: בוא ונאכל סעודת פורים יחד. אמר לו: לא בכל שעה מתרחש נס.

כך שרבה ורב זירא קיימו כפשוטו את החובה לצאת מהדעת, עד שהגיעו לכדי חוסר שליטה מוחלט ורבה שחט את רב זירא![3]. דברי הגמרא הללו נקבעו גם להלכה בשולחן ערוך סימן תרצה, ואולם הרמב"ם והרמ"א כותבים באופן אחר מעט: "אין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מרגילותו ויישן ומתוך שישן אינו יודע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי". הט"ז מבאר את דבריהם כי מצד אחד ראוי לקיים את המצווה לשתות "עד דלא ידע", ומצד שני עלינו למנוע את נזקי השתייה בדמות האסון שאירע אצל רבה ורב זירא, ולכן מציע הרמב"ם דרך מחוכמת: לשתות הרבה ולהירדם וכך להגיע בתוך השינה למצב של "עד לא ידע".

כך או כך, בשורה התחתונה, מצוות השתייה היא להגיע לכדי אובדן המודעות וצלילות הדעת. ועד כמה שהנושא הקודם מפתיע, הנושא הבא הוא פריצה מוחלטת של כל שמוכר לנו: מנהג לבישת המסכות בפורים. אנשים מכובדים שכל השנה מקפידים על חזות אצילית, לובשים מסכות על פניהם שמעוררות צחוק וקלות דעת. זה ליצן, זאת מלכה, זה כבאי וזאת רופאה, זה חפיסת סיגריות וזאת טלפון סלולרי. הרמ"א פוסק כן להלכה, ומסופר כי הרמ"א עצמו, גדול פוסקי אשכנז, נהג מדי שנה לפשוט את בגדי הרב הדגול ולעשות סיבוב בין בתי העיירה בקראקא (קראקוב) כשהוא מחופש לעני לובש סחבות. (ראו סיפור יפה בהערה[4] על כוחו של 'פורים שפיל' חסידי).

רמ"א תרצו,ח: מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אישה[5], אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא. ספר לב העברי א/עמוד ד: שמעתי שהרמ"א ז"ל מת בן ל"ג שנים, ביום ל"ג בעומר, בשנת של"ג וכתב ל"ג ספרים, והמספיד סיפר עליו ל"ב שבחים והיה מצטער למצוא עוד שבח להשלים מנין ל"ג, עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ"א ז"ל היה להתחפש בפורים בבגדי עני, ובכל בית שואל מים לרחוץ ידיו לאמור כי עוד לא התפלל ערבית, למען יזכרו בני הבית להתפלל ערבית ולא ישכחו מפני טרדתם בסעודת פורים.

והתמיהה המתפרצת היא מה התכלית? מה ל"עם חכם ונבון" עם היציאה מן הדעת? וגם למה דווקא בפורים מצווה להגיע לידי שיבוש המציאות ולא בחגי הצלה אחרים כמו פסח או חנוכה[6]?

ובאמת, יש מהפוסקים ששללו את מנהג התחפושות וכתבו (ב"ח יורה דעה סימן קפב ועוד) שמקורו הוא בקרנבלים הגויים שנוהגים לעטות מסכות כדי להרבות פראות, ואולם כאמור דעת גדולים וחשובים כמו הרמ"א היא שונה לחלוטין ומדובר ב"מנהג ישראל תורה הוא". וההסבר מתבקש.

יתירה מכך – וזאת שאלה עצומה: מובא בספר הזוהר כי הדמיון בין יום הכיפורים ליום הפורים – שבשניהם יוצאים מגדרי המציאות - הוא אינו סתמי, אלא מדובר בשני ימים בעלי קשר עמוק ומהותי ביניהם, ועד כדי שיום הפורים גדול מיום הכיפורים. ולכן אומרים "כיפורים" – כמו "כ-פורים", שהיום הגדול והקדוש בשנה הוא רק מתקרב ודומה לפורים.

תיקוני זוהר נז,ב: פורים נקרא על שם יום הכיפורים שעתידים להתענג בו ולשנותו מעינוי לעונג.

והשאלה העמוקה היא, איפה טמון הדמיון בין היום המקודש בשנה ובין היום העליז והקליל בשנה?

הכרח לומר כי פורים הוא יום רציני ותכלית השתייה והמסכות היא לפרוץ למחוזות רוחניים חדשים.

 

ב. לפני שמתקדמים הלאה, מעניין להעמיק בשאלה גם מהכיוון ההיסטורי: הבחירה במנהגי הפורים הללו היא תמוהה, משום שמדובר ללא ספק בשני כלים בעלי עבר שלילי והיסטוריה תנכי"ת מגונה.

ראשית בנוגע לשתייה: כל לומד תורה מכיר את התוצאות החמורות שנגרמו מהשתייה של נח, לוט, וכן נדב ואביהוא שנכנסו למשכן שתויי יין והקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם. מדרש מעניין ופיקנטי מתאר בדרך יצירתית את תהליך הבלבול והנפילה שגורמת השתייה:

3. מדרש תנחומא נח יג: כאשר בא נח ליטע כרם, בא השטן ושאל מה אתה נוטע? אמר לו: כרם, פירותיו מתוקים ועושים מהן יין המשמח לבבות. אמר השטן, בוא נשתתף שנינו בכרם זה. מה עשה השטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח"כ הביא אריה והרגו שם, אח"כ הביא חזיר והרגו שם, אח"כ הביא קוף והרגו תחת הכרם - והטיף דמם באותו הכרם.

בכך רמז לו השטן: קודם שישתה אדם מהיין, הוא תם ככבש, שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן, הוא גיבור כארי ואומר: אין כמותי בעולם. כיון ששתה יותר מדי, נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. נשתכר, נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא נבלות הפה.

וכך גם לגבי לבישת המסכה או ה"פרצופים" בלשון הרמ"א שהובאה לעיל. המילה "מסכה" בשפה התורנית מעוררת מיד קונוטציות שליליות. בתורה מובאת המילה "מסכה" לגבי עבודה זרה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואולם ה"מסכה" ההיא אינה נוגעת לענייננו. שם הכוונה היא מלשון "נסיכה", כמו "שפיכה", שכן מדובר בפסלי מתכת שהיו מכינים אותם בהמסת ושפיכת מתכת נוזלית.

ה"מסכה" הנוגעת לענייננו מובאת בספר ישעיהו:

ישעיהו כה,ז: ובלע בהר הזה פני הלוט - הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגויים – מלבי"ם: אז יבלע ה׳ ויסיר את המסוה העוטה ומכסה על פני העמים.

ה"מסכה" היא כמו "מסך" או "מיסוך", שתכליתו להסתיר וליצור מצג שווא, ולכן בקשת הנביא היא שהקב"ה יסיר את הכיסוי מעל פני הגויים ויחשוף את הכוונות שלהם.

מעניין להרחיב כי התפיסה הזו היא שיטתית בתנ"ך. זה לא המקרה היחיד בו משתמשים בבגד כדי להסתיר משהו. בספר בראשית מוצאים שוב ושוב שימוש בבגדים בתור "מסכה" ולטשטש את האמת. ראשית, עצם הגעתו של הבגד לאוויר העולם נועדה כדי להסתיר את ירידתם הרוחנית של אדם וחווה לאחרי החטא. הרי הם נוצרו בידי האלוקים ערומים וכך הסתובבו בגן עדן ולא התבוששו, ואולם אחרי החטא, נוצר אצלם "אני" אגואיסטי שנתן פרשנות אנוכית לקשר האינטימי ביניהם, ולכן היו מוכרחים להסתיר אותו – ובעיקר, את ההרהורים הנסתרים שלהם.

אחר כך, יעקב אבינו לובש את בגדי עשו כדי להציג את עצמו כעשו. אחי יוסף מציגים את כתונת יוסף טבולה בדם כדי להונות את אביהם ש"טרוף טורף יוסף וחיה רעה אכלתהו". ואילו תמר מכסה את פניה בצעיף כדי לבלבל את יהודה. כבר אמר מי שאמר כי המילה "בגד" היא מלשון "בגידה" ו"מעיל" מלשון "מעילה", משום שאחד משימושיו של הבגד הוא להסתיר את (כוונות) הלובש.

וכאן מתעצמת שאלתנו המרכזית: מה תכלית ה"מיסוך" בפורים? או בקיצור: מה בדיוק מתאמצים להחביא ולהסתיר בפורים וביום הכיפורים?

אנו רוצים להציג שני ביאורים לתכלית היציאה מן הדעת. הראשון מובא בספרי החסידות הכללית, והשני הוא יצירה עמוקה של רבינו הזקן ומקבל הרחבה רבה אצל אדמור"י חב"ד לאורך הדורות.

 

ג. ילד אמריקאי עני סבל מרעב ולא היה לו מה לאכול. בייאושו החליט לכתוב מכתב לריבונו של עולם שישלח לו מאה דולר. הוא כתב על המעטפה: "לכבוד האלוקים" ושלשל אותה בתיבת הדואר. עובדי הדואר לא ידעו מה לעשות עם המעטפה והעבירו אותה לבית הלבן. הנשיא טראמפ קיבל אותה, נכמרו רחמיו אך חשב שמאה דולר זה יותר מדי. הוא ציווה את עוזרו להכניס עשר דולר למעטפה בתוספת איחולים לילד כי יצליח בהמשך דרכו. על החתום נשיא ארצות הברית.

הילד קיבל את המעטפה וראה את שטר העשר דולר. הוא אמר: "ריבונו של עולם, תודה שדאגת לי, אבל בפעם הבאה אל תעביר לי כסף דרך וושינגטון, הפוליטיקאים גונבים לעצמם תשעים אחוז"...

והאמת היא שהילד צדק. הכסף לא הגיע מוושינגטון אלא דרך וושינגטון.

בפורים קרה דבר מפתיע שלא אירע בנסי ההצלה האחרים: הקב"ה לבש מסכה ועבר אל מאחורי הקלעים. הוא יצר את אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה, אבל עשה זאת דרך ידיים של אחרים. כמעט ולא רואים אותו בכל הסיפור. מצד אחד, במשך תשע שנים ארוכות – מאז הריגת ושתי בשנת שלוש למלכות אחשוורוש ועד גזירת המן בשנת שתים עשרה למלכותו - הקב"ה ארג מסכת אירועים מופלאה שגרמה לכך שאסתר המלכה תהיה שם ברגע הנכון ובזמן הנכון. מכל הנשים בעולם, דווקא היא תהיה בביתו של אחשוורוש בשעה הקשה – אבל הקב"ה בחר לעשות זאת בצורה גלותית: כשהוא מתחבא מאחורי ידיהם של אחשוורוש, ושתי, מרדכי, אסתר, חרבונה, ועוד רבים אחרים.

כמה הדברים שונים מפסח או חנוכה: אלו היו גאולות זוהרות שאפילו עיוור ראה את יד ה'. הקב"ה צעד על קידמת הבמה וחיסל את תוקף פרעה ביד חזקה ובזרוע נטויה, וכן בחנוכה העניק לחשמונאים את האומץ והגבורה לנצח מעטים את הרבים והחלשים את הגיבורים. נחשוב על יהודית, שנכנסת לבדה לאוהלו של המצביא היווני ומורידה לו את הראש ומביאה אותו אל אוהל החשמונאים.

פורים, לעומת זאת, הוא מגילת גלות. הקב"ה מנהל הכול, אבל מאחורי הסתר. בדיוק כמו שם המגילה: "אסתר" מלשון הסתר. ולכן הדמויות הראשיות במגילה נאלצות לשחק משחק 'שפל' כדי לפעול את ההצלה בדרכי הטבע. אסתר המלכה נאלצת להתחפש לאישה שאינה יהודייה, "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה", ולחיות כך שנים במעונו של המלך הגוי - כדי להיות שם. חרבונה שהוא אליהו הנביא מתחפש ולובש בגדי אחד הסריסים הגויים – כדי להיות שם. מה לזה ולעוצמתם של החשמונאים? מה לזה ולעוצמתה של יהודית?[7]

אבל מצד שני, התחפושות היו רק דרכים טבעיות כדי לממש תכנית אלוקית ידועה מראש. ולכן במקביל לכך שאסתר מתחפשת, היא צמה שלושה ימים כדי להשפיע איפה שהעסק באמת מתנהל.

וזאת בדיוק כוונת התחפושת בפורים: אנו מזכירים לעצמנו שגם הקב"ה מתחפש ולובש דרכי טבע, וכך כל חיינו הם כיסוי אחד גדול. אנו עושים ומתכננים ובטוחים שהולכים לשנות את העולם – אבל הדברים מתוכננים מלמעלה ולא כאן. התחפושת שאנו עוטים על פנינו, קורעת את המסכה מעל דרכי הטבע ומזכירה שהכול אשליה. הרופא אינו נותן חיים והשופט אינו לוקח חיים. אין זה כי אם יד ה' שמכריעה כבר בראש השנה "מי יעני ומי יעשר".

התחפושת היא 'פרודיה', יצירה לעגנית על החשיבה הטבעית, על המחשבה שאם אעבוד יותר קשה או בניגוד לדרכי ההלכה – ארוויח דולר אחד יותר ממה שמגיע לי.

4. ימי הפורים (ליברמן) בשם אדמור"י סדיגורא: העניין מה שנוהגים העולם לשנות את עצמם בפורים, כי אז התנהג השם יתברך גם כן בהסתר, כדאיתא בגמרא (חולין קלט) אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר', כי בפורים היה הנס והתגלות אלוקות מלובש בדרכי הטבע.

הרעיון הזה מתאים עם הסבר האבודרהם לגבי שתיית היין בפורים. להזכיר את הדרך הטבעית בה נפעל הנס בפורים. ושתי נהרגה בגלל שאחשוורוש שתה יותר מדי יין, וגם גזירת המן התבטלה בזכות משתה יין - וכך זוכרים את הדרך בה פעל ה' את הנס.

אבודרהם דיני פורים: כל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו על ידי משתה. ושתי נטרדה מן המלכות על ידי משתה היין, שנאמר 'ויהי ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי' ... וכן מפלת המן הייתה על ידי משתה. לכן חייבו להשתכר ויהיה נזכר הנס הגדול במשתה היין.

עד כאן רעיון אחד וחשוב, ומכאן אל רעיון מרומם עד השמים אודות מהותו של יום.

 

ד. מעשה באיש עסקים בארצות הברית שנקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהוא מתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. אותו פארק היה סמוך לבית "דיור מוגן" יוקרתי ודיירי המוסד היו יוצאים אל הפארק. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר ושאל למה הוא מוטרד.

הוא פרק את לבו, והמבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", מייסד חברת הרכב "פורד" ואחד מגדולי התעשיינים בתולדות ארצות הברית. "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תזכור שבמקרה הדחק יש לך את הגיבוי ממני ואתה רשאי להפקיד אותו".

אותו איש עסקים נולד מחדש. יש לו את הגיבוי של פורד. הוא התמלא מרץ וסיפר לעובדים שהם מגובים ואפשר להמשיך הלאה. הוא שכנע בהתלהבות פקידים בבנק לתת לו הלוואות והלהיב חברים עם המוצר שלו. כך עבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. אחר כך הדבר הראשון שעשה היה לרוץ להנרי פורד ולהודות לו על הישועה וההצלה. הוא מיהר לאותו "בית אבות" וביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם". הוא ניסה לתאר אותו לפקידת הקבלה, עד שהיא הבינה במי מדובר. "אה, פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן ופעם הוא טראמפ. כל יום משהו אחר...".

בכל אחד מאתנו יש כוחות אדירים בלתי ממומשים, אפשר ללמוד הרבה יותר, להתפלל הרבה יותר, ובעיקר להתמסר הרבה יותר. אבל מה שבולם אותנו הוא הקיבעון וההרגל. בגיל צעיר החלטנו שאנחנו חייבים להרוויח כך וכך, אנו מסוגלים לעשות כך וכך ולא מתאים לנו כך וכך, וזה מה שמנהל אותנו. ומה שצריך כדי לשבור את הקיבעון ופשוט להגשים את עצמנו זה משוגע קטן. אדם שיבוא עם תפיסה אחרת, שונה, וישבש את תפיסת המציאות שלנו ויפתח לנו פתח לכוחות האמתיים.

הנה עוד סיפור: לפני שלושים שנה יצאה קבוצת בחורים מישיבת "תורת אמת" בירושלים לפעול עם העולים החדשים מברית המועצות שהתיישבו באזור השומרון. ביישוב שילה הם פגשו יהודים מבוגרים שהיו מנותקים במשך שבעים שנות הקומוניזם מחיים יהודיים וכאן נדלק הזיק בקרבם ועשו צעדים ראשונים בדרך חזרה.

יהודי מבוגר עצר אותם וביקש לספר להם סיפור. דמעות מילאו את עיניו כשחזר אחורה עשרות שנים. "אין לי דרך לתאר את החושך והאפלה בהם חיינו, המגף הקומוניסטי דרס באכזריות כל אדם דתי ורבים מאתנו הומתו בירייה או נשלחו לסיביר. פעם התאספתי עם קבוצת חסידים להתוועדות במחתרת. החסידים לגמו עוד ועוד כוסיות לחיים והדמעות שנשפכו התחרו בכמויות המשקה שנמזגו לכוסות. שנים קודם הם נותקו באכזריות מהרבי שגורש מרוסיה ומסך ברזל חצץ בינם ובין העולם המערבי. הם נזכרו ברבי, ציטטו אותו, ציירו את פניו וניסו לשלוט בגעגוע הבלתי נגמר.

לפתע קם אחד החסידים ואמר: "חבר'ה, מה יעזור לבכות? בואו ניסע לרבי". האחרים הביטו בו נדהמים. "איך לנסוע לרבי? לחטוף מטוס ולהגיע לניו יורק?!". רק על דיבורים כאלו אפשר היה להישלח לסיביר. החסיד אסף כיסאות, סידר אותם בשורה כמו רכבת, הזמין את החברים לשבת על הכיסאות ואמר "הנה, נוסעים לרבי".

"והנה ראו פלא, המשיך אותו יהודי מבוגר בשילה: אני יכול להעיד כי כל אותם חסידים שהצטרפו אל הרכבת הדמיונית ההיא, זכו לצאת מרוסיה ולפגוש את הרבי, ואילו הריאליים שבינינו, אלו שהתרגלו אל האפלה וראו בה מצב סופי ובלתי פתיר, נתקעו לשנים ארוכות ברוסיה"...

ההיגיון הוא הכוח הגדול ביותר שלנו, אבל גם האויב הגדול ביותר שלנו, הוא לא מאפשר לנו להתחדש. וכדי לצאת מהמיצרים, חייבים לשבש את תפיסת המציאות ולהסתכל על עצמנו ועל היכולות שלנו אחרת. וזאת בדיוק העבודה של יום הפורים: כל מטרתו של ה"עד דלא ידע" הוא לצאת מהדעת, ובצורה מדויקת יותר: להתרומם מעל הדעת. להתרומם מעל הקיבעון והשגרה וההרגל ולאפשר להתחיל את השנה מחדש.

כשיהודים שותים – אתה רואה שני אנשים ששונאים האחד את השני ופתאום נופלים אחד על השני בחיבוק. אתה יכול לראות אדם גאה וגס שבוכה כמו ילד על מצבו הרוחני. כמובן, זה גם יכול להיות אחרת, ואדם יכול להתגלות כאלים וכוחני, אך בשביל זה בדיוק צריך להיכנס נכון אל השתייה. ללמוד קודם על המשמעות שלה, ולשתות בכמויות המתאימות לאדם, וכשעושים את זה נכון – השתייה היא כלי שיכול להוציא מאתנו את כל המיטב.

האלכוהול הוא חומר מדכא ומרדים, וכך הוא מרדים את מרכזי הבקרה במוח ומאפשר לדברים הרדומים לצאת לאור. הוא נותן הזדמנות לרגשות הפנימיים לצוץ, כדברי הגמרא: "נכנס יין יצא סוד".

וכך גם ביחס למנהג התחפושות: פתאום כל הדמות ההדורה שעוטה על עצמו ביום-יום – מתפוגגת כלא הייתה. אם מותר להביא דוגמה מגדול הגדולים, הרמ"א, הנה הוא עצמו פשט את בגדי הפוסק העצום שלומדים את תורתו בכל הדורות, ולבש בגדי עני תמים שמזכיר ליהודים להתפלל מעריב אחרי הסעודה. הבגד משפיע פנימה ויוצר תפיסה חדשה אודות עצמנו.

ולמה דווקא בפורים? כי זה בדיוק מה שקרה בפורים: היום הזה מסמל את רגע הפריצה הגדול ביותר של העם היהודי. זה פלא עצום: בכל החגים האחרים אנו רגילים למיעוט קטן שהולך בתלם ואילו רוב העם חוטא ונסחף אחרי הזרם. ככה זה היה במצרים, כאשר רק עשרים אחוז מהעם היה ראוי לצאת ממצרים, וככה זה היה בחנוכה, כאשר רוב העם המוחלט התייוון ומשפחה קטנה ניהלה לבדה קרב מול כל העולם. ואילו בפורים, המגילה מספרת סיפור הפוך:

לא היו עריקים. כאשר אסתר קוראת לכל העם לצום עבורה שלושה ימים לילה ויום, "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו לילה ויום" - אין עריקות. זה לא שמרדכי לבדו צם – כולם חוזרים הביתה. אבל רגע, נזכור במי היה מדובר: באחת התקופות השפלות והחומריות בהיסטוריה. כמה שנים קודם, בני אותה שושן חגגו במשתה אחשוורוש ו"נהנו מסעודתו של אותו רשע" - אבל זה פורים. החג הזה מספר מהו יהודי: הוא חושב כמו גוי, הוא מתנהג כמו גוי, אבל הלב שלו לב יהודי. וצריכים רק איזה המן קטן כדי שיחזיר אותו למקורות.

יתירה מכך: רבנו הזקן מסביר כי אילו היו היהודים נוטשים את מרדכי, היו ניצולים מהגזירה. המן גזר על "עם מרדכי", כלשון המגילה, והייתה להם הברירה להתאסף סביב המן ולומר 'אנחנו שלך ולא של מרדכי. מה יש לנו עם היהודי הזה? אנחנו אזרחי פרס'. אבל לא היה אפילו אחד שעשה את זה.

בדיוק מהסיבה הזו, הגמרא יוצאת מגדרה מהנס האמתי של פורים – מהנס שחוללו היהודים עצמם – ואומרת כי פורים הוא למעשה מתן תורה האמתי. "קיימו וקבלו היהודים – קיימו מה שקיבלו כבר". כי פורים הוא היום שבו כלל העם היהודי קיבל מרצונו את התורה ולא רק מצד כפיית ההר כגיגית.

וזאת עבודת היום: להתחדש ולדרוש מעצמנו הרבה יותר. לסגור את הטלפון, לזרוק את בגדי העבודה, לשבש את כל התפיסות שלנו ביחס לעצמנו ולאפשר לעומק האהבה לפרוץ מתוך הנפש.

תורה אור צז,א: והנה המשכת אור א"ס ב"ה ... החלה במתן תורה ... אבל בימי המן 'וקבל היהודים' – קבלה גמורה בבת אחת ... זכו אז ישראל למדרגת הביטול הגדול על ידי מסירת הנפש על קידוש השם, שהרי אם רצו להמיר דתם, לא היה המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים. אלא שהם מסרו עצמם למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ חס ושלום.

תורה אור צה,ד: והנה פורים ויום הכיפורים הוא בחינה אחת (שיום כיפורים הוא כ-פורים)... שכמו שיום הכיפורים הוא בחינת תשובה עלאה ... כך בפורים זכו ישראל לתשובה עלאה על ידי המסירות נפש... והנה גילוי בחינה זו ביום הכיפורים [הוא ע"י ש]אין בו אכילה ושתיה, אבל בפורים ... הוא על ידי שתיית היין דווקא שהוא בחינת יין המשכר, דהיינו ביטול הדעת וההשגה.

וכך נראה בהתוועדויות תשמט ב/454 לגבי מנהג התחפושות, שהם חלק מהשמחה ד"עד דלא ידע" ועוד דרך להעצים את ההתרוממות מעל הדעת.

כעת אפשר לסכם היטב את הקשר בין פורים ליום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים אדם אומר לעצמו 'קיבלתי הזדמנות חדשה וניתן להחזיר הכול אחורה', גם בפורים יכול אדם להתעלות מעל כבלי הדעת וההיגיון ולעשות הכול כאילו הוא אדם חדש. שני הימים הללו אומרים ליהודי: צא מעבר לגבולות של עצמך, ואם תעשה זאת בשלמות, במסירות, בטוב לבב ובשמחת הגוף והנפש – שם תמצא את הקב"ה.

ונסיים: בימי הפסח לפני שנתיים, התארחה אמי שתחיה בביתו של אחי, הרב זעליג, שליח הרבי בעיר יקטרינבורג בסיביר. אחרי סעודת החג ביום האחרון של פסח, אמי פרשה לנוח וסיכמה עם אחי כי יעיר אותה אחרי הצהריים ללכת לבית הכנסת לחגוג את "סעודת משיח" כמנהג חב"ד. היא מתעוררת ורואה בבהלה כי השמש מתקרבת לשקוע ואילו אחי לא קרא לה. היא יצאה מחדר השינה ורואה אותו יושב עם יהודי נסער ובוכה.

אותו יהודי הופיע בביתו של אחי שעה קודם וסיפר בסערה כי הוא בא כעת מבית המשפט. שם נפרד באופן חוקי מאשתו הלא יהודייה. שנים הוא מתהפך עם זה ועכשיו קיבל את ההחלטה להקים בית יהודי. הוא היה כאוב ושבור, משום שבית המשפט הטיל עליו את האשמה ולקח ממנו את הבית ואת הנכסים והוא נותר ללא מקום להניח את הראש הלילה.

מה שאחי לא הצליח להבין הוא למה היה דחוף לעשות את זה היום? הרי היום חג וכך נאלץ לחתום ולחלל את החג? היהודי הפשוט הביט באחי ואמר: "אני לא מבין, גם אני רוצה לצאת ממצרים, אז היה חשוב לי לזכות לכך עוד בתוך הפסח...".

 

 



[1] סיפור יפה (לקהל מתאים) מידת המתינות: הגמרא (ברכות כ,א) מספרת על רב אדא בר אהבה שפעם הלך בשוק וראה אישה לבושה בחוסר צניעות. בזעזוע מהדרך שלבושה בת ישראל הוא משך ממנה את הבגד והיא התבזתה. היא תבעה אותו למשפט והתברר שמדובר בכלל באישה גויה שרק עברה ברחוב היהודי והוא חויב לשלם לה 400 זוז. שאל רב אדא איך קוראים לה והיא אמרה: "מתון". הוא אמר: "מתון מתון שווה 400 זוז". כלומר, בשביל להתאמן במידת המתינות והסבלנות שווה לי לשלם 400 זוז"...

[2] למה מבחן השכרות הוא "עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? שני ביאורים פשוטים (אבודרהם דיני פורים): המילים "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם שניהם בגימטרייה 502, ורצה לומר שישתה עד שלא ידע לכוון חשבון הגימטרייה. עוד כתבו שהיה בימיהם פיוט מיוחד לפורים, שעל בית אחד היו עונים "ארור המן" ועל בית שני עונים "ברוך מרדכי", וצריך לשתות עד שלא יידע לכוון כיצד לענות.

[3] האם באמת שחט אותו: רבי אברהם בן הרמב"ם מסביר שרבה לא שחט אותו, אלא זה לשון גוזמא על פצע חמור שפצע אותו וכל הוצאת דם נחשבת כ'שחיטה'. המהרש"א מסביר שרבה הכריח את רב זירא לשתות יין דרך הגרון, וכיון שמילא את גרונו בשתייה, הדבר נחשב כמו שחיטה שהיא בגרון. ולכן סיום הדברים שרבה 'החיה אותו' - הכוונה להשבת רוח והבראה. לפירושים נוספים על דרך הסוד, ראו ליקוטי שיחות לא/פורים.

[4] מתוך סיפורי חסידים, הרב זוין, פורים: בזמנו של הסבא משפולי, מראשוני אדמור"י החסידות, היה חסיד עשיר שהיגר מרומניה לקישינב ברוסיה. יהודי אחר ששנא אותו העליל עליו שהוא גנב זהב מאוצר המלוכה ולכן ברח לרוסיה. ממשלת רומניה הזועמת שיגרה בקשה בהולה לממשלת רוסיה להסגיר אותו, ובית משפט מיוחד מונה לבחון את הבקשה. החסיד המודאג פנה לסבא משפולי וזה הרגיע אותו שלא ידאג, אבל ידאג לקבוע את המשפט ביום הפורים. היהודי שאל את מי לקחת עורך דין? והסבא ענה שלא יעשה דבר והוא ידאג לו לעורך דין טוב. היהודי שאל כמה ישלם לו? והסבא ענה שייקח על עצמו לחתן חתן וכלה עניים וזה יהיה התשלום.

בבוקר הפורים, אסף הסבא קבוצת חסידים, הוא הורה לשלושה מהם לשבת בראש האולם בתור שופטים, אחד יצבע את פניו בשחור ויהיה הקטגור, עוד אחד יהיה היהודי התובע ושני יהיה החסיד הנתבע, עוד שניים יהיו עדים, ואילו הסבא עצמו התייצב בתור סנגור וכיסה את השטריימל במטפחת לבנה ולבש כפפות אדומות.

המשפט החל והקטגור הרצה את דבריו וכל החסידים צחקו לו. כך היה כשהיהודי התובע דיבר. אחר כך עלה הסבא על הבימה והחל לסתור כל מילה מדברי הקטגור. הוא הסביר את שורש הקנאה בין שני היהודים הללו וטען ששום מילה מההלשנה לא יכולה להתרחש. כמובן, ה'שופטים' התרשמו ופסקו את דינו של היהודי לזכות.

במוצאי פורים הגיעה טלגרמה מקישינב שהיהודי זוכה במשפט. לאחר כמה ימים הגיע היהודי לשפולי וסיפר כי היה לו עורך דין מופלא שלא נמצא מרשים כמוהו. הוא תיאר כי הסנגור לבש על ראשו כובע לבן ועל ידיו כפפות אדומות... הסבא הסביר בפנים מאירות כי הסנגור היה מלאך מליץ יושר שנברא משמחתם של החתן והכלה.

[5] רבים מהפוסקים שללו את מנהג לבישת בגדי המין השני, ולכאורה בדורנו יש להיזהר מכך במיוחד.

[6] בפשטות, גודל השמחה הוא משום גודל הצרה. מעולם לא נגזרה גזירה כה קשה כמו גזירת המן, להשמיד להרוג ולאבד את כל עם מרדכי – בכל 127 מדינה – ביום אחד. זאת הגזירה היחידה בהיסטוריה שהייתה כליה מוחלטת ח"ו (ראו שיחות קודש תשלד א/367). ואולם עדיין אין בזה ביאור למה היציאה מן הדעת.

[7] העשרה נפלאה: בלקו"ש לו/פורים הרבי מקשר זאת להבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: חנוכה התרחש בארץ ישראל וכאן יד ה' היא גלויה ותקיפה ולכן הנס היה ברור. פורים, לעומת זאת, התרחש בחוץ לארץ ושם ידו של הקב"ה מסתתרת מאחורי דרכי הטבע. ובכך מבאר הרבי מה שאין אומרים "הלל" בפורים, משום שקשה לשיר על נס נסתר ונעלם שצריך לחשוב ולחקור כדי לראות אותו.





הזוטות של החיים: למה המגילה מאריכה בסיפורים לא חשובים?

דרשה לשבת הסמוכה לפורים

 

קהילה מכובדת חיפשה רב. הם שמעו על רב קהילה קטנה שמקצר מאוד בדרשותיו וזה מצא חן בעיניהם. הוא התקבל במהירות לרב קהילתם ואולם כשהגיעה השבת הראשונה, עלה הרב על הבימה ונשא דרשה ארוכה בת שעה וחצי.

"הרי אתה מקצר בדרשותיך, אמרו המתפללים המותשים בכעס, ולמה הארכת כל כך?". - "אסביר לכם, אמר הרב: בית הכנסת בעיירה בה גרתי, עמד במרחק עשר דקות מביתי, אני מכין את הדרשה בדרך מהבית לבית הכנסת ולכן הדרשה הייתה בת עשר דקות בלבד. לעומת זאת אתם שיכנתם אותי בדירה במרחק שעה וחצי מבית הכנסת, ולכן הדרשה התארכה בהתאם...".

כל מי שהקשיב פעם למגילת אסתר יודע שמדובר במגילה ארוכה. זה סיפור ארוך שנמתח על פני עשרה פרקים בני 166 פסוקים, כמעט כמו הפרשה הארוכה ביותר בתורה. הבעיה הגדולה היא שהיינו יכולים לוותר על חלק משמעותי מהסיפור. חלק מהמגילה נראה לא חשוב ולא מלמד כלום.

המגילה מתחילה עם שני פרקים ארוכים שמתארים את חיי הבליינות וההוללות בארמון המלך הפרסי. הסיפור הראשון הוא על המשתה הראוותני שערך המלך אחשוורוש בשנת שלוש למלכותו, הפאר והעושר והשטיחים הפרסיים שנפרסו מצד לצד של חצר המשתה, אחר כך בא סיפור הריגת ושתי, ודיון שרי המלך מה לעשות במלכה שהפרה את דבר המלך, וגם הצו המוזר שיצא לבסוף "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". הפרק השני נראה עוד יותר זר לאוזנו של מאזין ירא שמים, כאשר המגילה מאריכה לתאר את מסע חיפוש המלכה בין כל נשות העולם, ואחר כך מסלול המסלול שהיו עוברות הנשים בדרך לארמונו של המלך, עד בחירת אסתר מכל הנשים.

והשאלה הפשוטה היא לשם מה התכנסנו? האם לא היה מתאים יותר להתחיל מסוף פרק ב במגילה, המתאר את בחירת אסתר למלכה, ולגמרי לא חשוב מה היו האירועים שקדמו לבחירת אסתר?!

השאלה הזו לא נולדה היום וכבר המשנה מביאה מחלוקת מה החלק המינימלי שיכול אדם לקרוא ולצאת ידי חובה: רבי מאיר אומר שחייב לקרוא את כולה. רבי יהודה אומר שיכול להתחיל מ"איש יהודי", הפרק השני במגילה שעוסק בחיי מרדכי היהודי. ורבי יוסי אומר שיכול להתחיל מ"אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן", פרק ג' במגילה.

הגמרא מסבירה שם כי שלוש הדעות חולקות במשמעות הפסוק "ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף" – והשאלה היא תוקפו של מי? רבי מאיר אומר: "תוקפו של אחשוורוש", ולכן צריך לקרוא גם את הפרק הראשון העוסק בעוצמתו של אחשוורוש. רבי יהודה סובר: "תוקפו של מרדכי" ולכן צריך להתחיל מהפרק השני העוסק בסיפורו של מרדכי, ואילו רבי יוסי סובר: "תוקפו של המן", ולכן צריך להתחיל מהפרק השלישי.

והפלא הגדול הוא שהגמרא עצמה מסיימת שם: "והלכה כדברי האומר [רבי מאיר] שחייב לקרוא את כולה". והשאלה הפשוטה היא מה מסתתר בתוך עלילות אחשוורוש בארמון הפרסי?

הרבי מליובאוויטש עסק בשאלה הזו פעמים רבות והעניק לה יותר מהסבר אחד. הנה אחד הביאורים רבי העוצמה והמשמעות ביניהם (תורת מנחם תשדמ ב/1238).

 

בחיים של כולנו יש רגעים רבים שנראים מיותרים. יש אנשים שהיו מוחקים את השעות שהם מבלים בקניות, תקועים בפקקים או מוכרחים לישון כדי לצבור כוח, יש אנשים שהיו שמחים למחוק פרק לא מוצלח בחיי הזוגיות שלהם או להיפטר לגמרי ממקום העבודה בו הם תקועים ללא סיבה נראית לעין, ואחרים מעבירים חצי מהחיים בהמתנה למשהו אחר שיגיע בעוד כמה שנים. בהרבה מאוד רגעים בחיים אנו פשוט שואלים את עצמנו: מה אני עושה כאן? למה אני נמצא עכשיו במקום הזה? וכל מה שנשאר הוא לשבת ולחכות שהזמן יעבור ונהיה כבר במקום אחר.

והמסר של מגילת אסתר הוא כביר: החיים הם פאזל שכל חלק בו חיוני עבור החלקים האחרים. לעולם הזה יש מנהל ומארגן, והוא יודע היטב כיצד כל פרק בחיינו הוא משהו שאנו צריכים לעבור לצורך הייעוד שנועדנו לו. הנה: המשתה של אחשוורוש היה בשנת שלוש למלכותו, את אסתר מצאו רק בשנת שבע למלכותו, ואילו גזירת המן פרצה חמש שנים אחר כך! בשנת שתים עשרה למלכותו. אבל אז התברר פתאום שכבר תשע שנים מרכיב הקב"ה את הפאזל באמצעותו תהיה אסתר במקום הנכון וברגע הנכון ותוכל להזיז את לבו של המלך בשנייה האחרונה.

כאשר ושתי נהרגה בפרץ אכזריות, זה היה נראה כמו עוד טירוף פרסי. כשאסתר נבחרה למלכה, זה היה נראה בסך הכול סיפור על 'אחת משלנו שהצליחה להתברג גבוה', אבל כאשר חלפו תשע שנים ופרצה גזירת המן, פתאום כולם הבינו ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". או בקיצור: "האדם מתכנן והאלוקים צוחק".

למה הדבר דומה? אם נשאל אדם מה איברי הגוף החיוניים, זה יאמר הראש, שני יאמר הלב, וכן הלאה. אבל כשאדם נחתך באצבע קטנה ואינו יכול להפעיל אותה ולהחזיק חפצים ביד או להרים חבילות, הוא פתאום מגלה עד כמה הקב"ה הוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות". איך בגוף האדם אין אפילו ציפורן אחת מיותרת וכל פרט מביא תועלת חיונית לשאר האיברים. וככה זה גם בסיפור חיינו: למרות שאירועים רבים נראים מיותרים או לא חשובים, כולם פרקים עיקריים ב"ספר תולדות אדם". ואם איננו מבינים את זה עכשיו, כנראה שאנחנו עוד באמצע הסיפור ועלינו להמתין לפרקים הבאים...

עד היכן מגיעים הדברים? אחד הפסוקים במגילה שנראים לכאורה מיותרים לחלוטין הוא הדיון הרציני שערכו חכמי פרס בשאלה מה לעשות במלכה ושתי. שבעה שרים מכובדים ישבו לדון בכובד ראש "מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את דבר המלך אחשוורוש ביד הסריסים". אחרי דיון מעמיק הוחלט להעביר את ושתי ממלכותה וזאת במטרה למנוע את האסון הקרב ובא: כל נשות פרס עלולות ללמוד ממנה להרים את הראש מול הבעלים ולסרב לבקשתם.

וכמובן, הדיון הזה - שמזכיר יותר שיחה בין חכמי חלם - מיותר לחלוטין: מספיק היה לומר שהמלכה מרדה בבקשת המלך והוחלט להרוג אותה ומה משנה השיקולים המאצ'ואיסטיים שהביאו להריגת המלכה? מה גם שהפתרון שהם מצאו, העיד על הבנה עמוקה במבנה החיים הזוגיים... הם באמת חשבו שיש דרך להכריח אישה לכבד את בעלה... כשאלתו האירונית של המדרש: "אחשוורוש דעת סרוחה הייתה לו, אדם מבקש לאכול עדשים ואשתו מבקשת לאכול אפונים – יכול הוא לכופה?! מה שהיא רוצה עושה".

אולם הגמרא והמפרשים מוצאים אפילו בפרט השולי הזה, גורם מכריע שבונה את המשך הסיפור: א. החתם סופר אומר (ראיתי בספר 'ונשמע פתגם המלך' להרב יוסי כץ) שהגזירה הזו על 'אדנות הגברים', היא זאת שחייבה מאוחר יותר את מרדכי למסור את אסתר למלך. כאשר באו שליחי המלך לחפש את אסתר, מרדכי היה יכול לטעון שהוא אינו יודע איפה היא. אולי הלכה לקניות, אולי הלכה לישון אצל חברה, היא אישה עצמאית שהולכת לאן שרוצה בלי לבקש ממנו רשות. אבל כיון שנקבע שנים קודם הכלל "להיות כל איש שורר בביתו", הוטלה עליו האחריות למשול בתוקף בביתו ולמצוא את אסתר ולהביאה אל שליחי המלך. ב. עוד אומרת הגמרא (מגילה יב,א) כי לאחר שאחשוורוש הרג את ושתי בחמתו, ועוד מחמת טיעון כה מטופש, הוא נתפס בעיני העם כמלך הפכפך שנסחף אחרי יועציו – וזה מה שהציל מאוחר יותר את היהודים. לאחר שיצאו האגרות הראשונות של המן עם הגזירה להרוג את היהודים בעוד 11 חודש, ההמון המוסת והמשולהב היה אמור לקום ולהכות ביהודים מיד, ואולם הם לא עשו זאת, משום שידעו שהמלך טיפוס נסחף ולא יציב, ומחר עשוי לבטל את הגזירה שנחתמה, בדיוק כמו שקרה בפועל.

הנה כי כן, המגילה עצמה היא סיפור מהודק שמלמד כי חיינו הם פאזל שכל חלק בו הוא חיוני.

הנה סיפור מושלם (שמעתי מהאחים הרבנים מנשה ופיני אלטהויז): משפחת ר' זושא ונחמה מרגולין, הייתה משפחה צעירה עם שלושה ילדים קטנים בעיירה באברויסק ברוסיה הלבנה. כאשר פרצה המלחמה, זושא נלקח לצבא האדום ולא חזר במשך שנים ארוכות. אשתו, נחמה, שנותרה לבדה עם שתי ילדות בנות עשר, מינה (רבקין) וטובה (אלטהויז), ועוד ילד צעיר מהם, לקחה את כולם ויצאה במסע ארוך לכיוון העיר טשקנט באוזבקיסטן. הרעב היה נורא, המלחמה השביתה את החיים לחלוטין, ואת שאריות האוכל שמצאה, נחמה העבירה לילדים. היא הלכה ונחלשה עד שערב אחד נפחה את נשמתה ומתה. שתי הילדות הקטנות נותרו לבדן עם אח קטן מהם ובימים הבאים גם הוא נפטר מול עיניהן והן נאלצו לקבור אותו בעשר אצבעות.

אנשים טובים העבירו אותם לבית יתומים ממשלתי, רחוק ונידח, במרחק 600 ק"מ מטשקנט. הם שהו שם במשך כל המלחמה, וכאשר היא סוף-סוף הסתיימה, שאלו אותן מנהלי המוסד אם הן זוכרות כתובת של קרוב משפחה כלשהו אליו יוכלו לכתוב על קיומן. אם הן אינן זוכרות כתובת כזו, הן יישארו בין כתלי המוסד ויקבלו חינוך קומוניסטי שישכיח מהן מאיפה באו.

הן לא היו אמורות לזכור, הן היו בסך הכול ילדות קטנות אחרי שנות מלחמה איומות ונוראות, ואולם האחות הגדולה יותר, מינה, שהייתה בסך הכול ילדה בת 12, נזכרה פתאום בתקרית שהתרחשה לפני שנים ארוכות: בכל שנה לפני פסח, נהגה האימא שלהן לשלוח שומן אווזים (שמאלץ) למשפחת אחיה, הרב יעקב יוסף רסקין, בלנינגרד, עבור טיגון ובישול הבשר בפסח. המנהג היה לעטוף את השומן בחיתולים ולהניחו בארגז עץ ולשגר אותו בדואר לעיר הגדולה. שנה אחת לקחה האם את הבת, מינה, אתה לבית הדואר, ואולם הפקיד טען כי השומן נוטף מהארגז והוא אינו מוכן לשלוח אותו כך. האימא ניסתה לשכנע, אבל דבר לא עזר. זה היה מרגיז ומעייף, אבל לא נותרה לה ברירה כי אם לחזור הביתה ולהביא עוד חיתולים ולחפש עוד ארגז לצורך המשלוח. היא השאירה את הבת בדואר והלכה להביא את מה שחסר. בינתיים לא היה לילדה מה לעשות, חוץ מלקרוא שוב ושוב את כתובת הדודים שהייתה משורטטת בגדול על הארגז. ככה היא ישבה במשך שעתיים ושיננה את הכתובת – וזה היכה בה פתאום בבית יתומים ממשלתי בסוף המלחמה.

 

מה המסקנה מהתובנה הזו? אולי המשפט הבא: "החיים מגלגלים אותנו למקומות רבים, בחלקם לא נהיה עוד מעט, אבל מה שחשוב הוא להיות בכל מקום הכי טוב שאפשר...".

תורת ישראל היא מאוד מתערבת בחיים, היא לא משאירה שום פרט סתם. התורה מורה איך להתלבש, מה לאכול, ואפילו מה לחשוב בשעת האכילה. ואולם זה לא בגלל שרוצים להתערב, כמו בגלל שכל רגע הוא חשוב וחלק מסיפור חיינו. אצל יהודי, האכילה היא שליחות קדושה, השינה היא שליחות קדושה, אפילו ההליכה בדרך היא שליחות קדושה – שכולן יחד משלימות את ייעוד חיינו. מה שחשוב הוא לתת לכל רגע משמעות ולעשות אותו הכי טוב שאפשר – הכי טוב בשביל יהודי.

הרעיון נושא משמעות כפולה ביחס לנושא חינוך הילדים: הרבה פעמים אנשים אומרים 'עכשיו הילד עוד קטן ואפשר להניח לו, כשהוא יגדל - נחנך אותו ונעניק לו ערכים טובים'. ואולם הסיפור של המגילה הוא, שהעתיד מוכרע בעבר. גורל החיים הוא אוסף כל הפרטים והאירועים שחווינו מהרגע שנולדנו וכל אחד מהם יוצר השפעות ישירות על העתיד. ולכן חינוך מתחיל כבר ברגע הלידה, ובמובן מסוים – אפילו קודם לכן.

כאשר כולנו נתייחס ברצינות לכל רגע מחיינו, נזכה לקדש כל פרט ונקודה בבריאה, וגאולת פורים תהפוך לגאולה אמתית ושלמה בקרוב ממש.

 





החיים השמחים: שלושה צעדים פשוטים לקום בבוקר עם חיוך

 

טוביה היה אדם בולט בעיירה בה התגורר. הוא היה טיפוס גבוה, סמכותי, עם קול חזק ובמהרה הפך להיות ה'בורר' של העיירה. בלי ללמוד יום אחד הלכות דיינות או להבדיל דיני משפט הפך להיות הדמות שמפשרת ומכריעה סכסוכים בין איש לאשתו ובין שותף לרעהו. במשך הזמן הפך טוביה לדמות החזקה בעיירה וכולם רצו את קרבתו.

ואולם פעם הכריע טוביה כנגד אדם דומיננטי מדי וזה הלך למלך והלשין: "אדוני המלך, הידעת שבעיר פלונית הוקם בית משפט ללא אישורך וללא הסמכה חוקית?!". המלך התפוצץ מזעם ושיגר פלוגת חיילים להביא את טוביה. הדבר נודע לו רגעים לפני שנכנסו החיילים העירה והוא נמלט במהירות מהבית. הוא הגיע אל שפת הנהר, אבל לא ידע לשחות ולחצות את המים. מול עיניו עמד יורד ים וותיק וטוביה התחנן: "תעביר אותי את הנהר ולא אשכח זאת לעולם".

אותו יורד ים היה צנום וקטן, ממדיו של טוביה עלו פי שניים על שלו, אבל הכמיהה לרצות את האיש החשוב עשתה את שלה. בידו האחת סחב את טוביה על הגב ובידו השנייה שחה כמו כריש. 50 מטר לפני שהגיעו אל הגדה השנייה לחש לו טוביה: "עכשיו אני בצרות, אבל כשאתגבר בעזה"ש אחזיר לך על הצלת חיי". איך שטוביה הוציא את המילים מהפה, הוא נפל מידיו של יורד הים וטבע במצולות.

"למה הפלת אותו", שאלו אנשים את המלח, "הרי כמעט הגעתם אל הגדה השנייה?". – "ממש לא הפלתי אותו, אסביר לכם: כוחותיי הרגילים אינם מאפשרים לי להרים אדם גדול כמו טוביה, אלא שהמחשבה מה ביכולתי להשיג מהקרבה אליו מילאה אותי אושר ומכאן הגיעו כוחותיי לשיאם. אך כאשר הבנתי שאני סוחב על הגב 'נֶפֶל', כמעט בר מינן, שבתי אל כוחותיי הטבעיים שאינם מספיקים עבור המשימה והוא נשמט מידיי...".

הסיפור הזה הוא משל על כוחה של השמחה: אנשים שמחים – משיגים יותר, החיים שייכים לאנשים השמחים. השמחה היא איננה עוד אחד מהכוחות הנפשיים אלא הדלק של העשייה. כשם שאוטו לא נוסע בלי דלק, כך אדם לא מתקדם בלי שמחה ואמונה ביכולתו לנצח. השמחה מסירה את החסמים ומביאה את היכולות האנושיות לשיא. זה לא שאדם שמח כי הוא מצליח, אדם מצליח כי הוא שמח.

מנגד, העצבות היא נעילה מרכזית. היא חוסמת את היכולות, היא מכבה את הרגש וממוטטת את המוטיבציה לעשות. רבינו הזקן בספר התניא ממחיש זאת בעזרת דוגמה מעולם ההיאבקות (או הספורט של היום): בקרב - מנצח מי שרוצה יותר לנצח ולא מי שמוכשר יותר לנצח.

1. תניא פרק כו: צריך לדעת כלל גדול, כי כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו. וככה ממש בניצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות, הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

לכן אומרים חסידים: השמחה איננה מצווה, אך היא מביאה לקיום כל המצוות, והעצבות איננה עבירה, אך היא מביאה ח"ו לנפילה בכל העברות. פתגם נוסף: היצר הרע אינו מבקש את העבירה, כמו שמבקש את העצבות שאחרי הנפילה[1].

הרמב"ם הולך עוד צעד קדימה וקובע כי תחושת השמחה היא חלק מחובתו של היהודי. השמחה היא איננה בונוס נחמד לחסידים עם מזג עליז, אלא חובה גמורה בחיים היהודיים ואדם שאיננו שמח – נענש משמים רק על הדבר הזה לבדו ואפילו אם עצם קיום המצוות שלו מושלם.

רמב"ם דעות א,יד: לא יהא הולל [בליצנות פרועה] ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות.   שם סוף הלכות לולב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן - עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' [לכן באו כל הקללות המנויות שם בפרשת כי תבוא].

וכאן עולה השאלה הגדולה איך משיגים שמחה? הרי כל צורת החיים היום היא אנטי שמחה!. לפי כל המחקרים המודרניים, מעולם לא היה דור כה לא מרוצה כמו העידן המודרני. התחושה הרווחת אצל רוב בני האדם היא: "אין לי". אין לי מספיק כבוד, אין לי די ערך עצמי, אין לי מספיק כסף עבורי ועבור הילדים. לכן החיים שלנו משועבדים לצריכה, להתמלא עוד ועוד. התקשורת מפגינה מול העיניים את האנשים העשירים והמפורסמים וזה נראה כל כך קרוב ואפשרי, וכולנו נסחפים למרוץ מתמיד אחרי פופולאריות והכרה ונכסים והון - ששום הישג אינו משביע אותו.

השמחה נובעת דווקא מצניעות וענווה והסתפקות במועט, ככתוב: "ויספו ענווים בה' שמחה", והדור שלנו הוא כל מה שהפוך מזה: כולם מקנאים, כולם מקטרים, כולם לא מרוצים במה שיש להם ובטוחים שהם ראויים להרבה יותר - ואיך מצליחים בתוך ים הדכדוך הזה לקום עם שיר חדש בלב?

ובכלל, האופי השמח הוא לכאורה מולד, בדיוק כמו צבע השיער ורוחב הכתפיים, וכיצד אפשר להעניש כדברי הרמב"ם את מי שלא שמח? ומה יעשה מי שנולד ממורמר ומלנכולי?

הרבי מלובאוויטש, שמחה ובטחון בה' עמוד ח: בשלמא בנוגע למעשה בפועל יכול לפעול על עצמו להתנהג כן, אבל עניין השמחה זהו רגש הלב - וכיצד שייך ציווי בנוגע לרגש הלב?

כמובן, אנו עוסקים בנושא לרגל הכנסנו השבוע לחודש לאדר ב', ואמרו חז"ל: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". וכאן השאלה היא איך "מרבים בשמחה"? מה עושים בפשטות כדי לזכות לשמחה?

 

ב. לפני שנכנסים לעניין עצמו, מרתק להרחיב בנושא של "משנכנס אדר מרבים בשמחה". מרוב שהתרגלנו למשפט הזה, לא עוצרים לחשוב עליו: רגע, מה פתאום "משנכנס אדר מרבים בשמחה"? איך הפך חודש יחיד בשנה לארבעה שבועות שלמים של שמחה?

יסוד העניין כתוב די במפורש במגילת אסתר:

2. מגילת אסתר: והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

כך שאם כל השנה יש לנו יום אחד שמח - "שבת שלום", "חג שמח" או "מועדים לשמחה" - בחודש אדר צריך לאחל: "חודש שמח". הגמרא הופכת את זה למשפט קלאסי:

תענית כט,א: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

חשוב לציין ששמחת אדר אינה רק סיסמה, אלא נוגעת להלכה בכמה עניינים:

תענית כט: יהודי שיש לו דין עם נוכרי, יתחמק בחודש אב שרע מזלו, ויימצא בחודש אדר שטוב מזלו.

הדבר נוגע גם להלכה הכי חשובה בדיני החודש: שולחן ערוך או"ח תרפח,ז: המפרש בים והיוצא בשיירה ואינו יכול לקחת עמו מגילה ... יש אומרים שקורא אפילו מתחילת החודש. רמ"א: וכך נהוג[2].

וכמובן, זאת הלכה ללא תקדים: וכי אדם שלא יהיה בבית בחג הפסח, יכול לאכול את המצה מתחילת החודש?! או לעשות סוכה כמה ימים לפני טו בתשרי?!

יתירה מכך והוא העיקר: מה קרה בכלל בחודש אדר שהופך אותו ליותר שמח מכסלו, ניסן או תשרי? אדרבה, בחודשים האחרים, ישנם חגים ארוכים ומשמעותיים שמתפרסים על פני ימים רבים, ואילו ימי הפורים הם המועד הקצר ביותר בשנה וכיצד חודש שלם הפך להיות שמח?

רש"י על המקום כותב הסבר – שטעון ביאור.

רש"י: משנכנס אדר – ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח - שו"ת שאילת יעבץ [רבי יעקב עמדין] ח"ב סימן פח: מה שהוזקק רש"י לפרש 'פורים ופסח' הוא כדי לבאר דאי משום פורים גרידא, לימא נמי ניסן וכסלו? אלא על כרחך משום שהתחילו ימי ניסים רצופים ותכופים זה לזה.

כך שלדעת היעב"ץ בהסבר רש"י, חודש אדר שמח כי הוא מתחיל רצף של שני חודשים שמחים. ואולם הדברים קשים להבנה: אם חודש אדר שמח כי הוא סמוך לניסן, ראוי לשמוח גם בכל ניסן?

הרבי מליובאוויטש עונה דבר מעניין, 'מחוץ לקופסה': שמחת אדר אינה בגלל פורים, אלא מאותו הטעם שגרם לנס פורים. הכוונה היא כמובן לתאריך ז' אדר, יום הולדתו של משה רבנו.

בואו נתבונן תחילה במשפט הגמרא "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". מהי באמת הסיבה שכל חודש אב הוא מר? הרי גם בחודש תמוז אירעו צרות לעם ישראל כמו שבירת הלוחות ופריצת המצור על ירושלים, ובכל זאת איננו אבלים אלא רק בחצי החודש השני?

התשובה פשוטה: "אב" לא מייצג שבר אחד, אלא פצצה גרעינית שהביאה לרצף שברים והתרסקויות. לאורך כל ההיסטוריה היהודית כשאירעו צרות – הן אירעו בתשעה באב. כך היה בחטא המרגלים, כך היה בחורבן ראשון, כך היה בחורבן שני וכך היה בגירוש ספרד. לכן היום הנורא הזה מתפשט על כל מזל החודש.

וההיפך אירע בחודש אדר: נולד בו משה רבנו שהביא ריבוי שמחות: את נס הפורים, כדברי הגמרא שהגורל של המן נפל בחודש אדר "ולא ידע שבו נולד משה". כך גאולת הפסח התרחשה בהובלת משה, ובעצם משה הוא המקור לכל מה שקיבלנו. ולכן שמחת ז' אדר מאירה את כל מזל החודש.

וזה עומק דברי רש"י: "משנכנס אדר – פורים ופסח", כלומר, בחודש אדר נולד מושיעם של ישראל שהבין הן לנס הפורים והן לנס הפסח – ולכן שמחים בכל ימי החודש.

ליקוטי שיחות טז/346: מהמאמר 'כשם שמשנכנס אב כך משנכנס אדר', מובן שגדר השמחה בחודש אדר הוא כמו גדר המיעוט בחודש אב. החילוק בין חודש אב ליתר החודשים הוא, שבו הוכפלו צרות ותשעה באב הוא יום חייב - שזה לא רק מצד חורבן הבית ביום זה, אלא מצד חטא המרגלים שאירע בו ועליו אמר הקב"ה 'אני קובע לכם בכייה של דורות'. וכך להיפך בחודש אדר, שבו הוכפלו הנסים ויש בו יום זכאי של ז' אדר. כמו שאומרת הגמרא לגבי המן: 'נפל לו פור בחודש אדר ... ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' – ורואים שהזכות של ז' אדר היא גרמה לביטול גזירת פורים, וכן בו נולד מושיעם של ישראל שהוציא ישראל ממצרים.

ויש להוסיף המובא בשיחה שם, שהמציאות מוכיחה שמזלו של משה מאיר את כל החודש. הרי הגמרא אומרת שהמן נוצח בגלל לידת משה, ואולם לידת משה היא בשביעי באדר ואילו גזירת המן היא רק כמה ימים אחר כך, בשלושה עשר? מכאן מוכח שמזל לידת משה מאיר את כל החודש.

ואחרי ההקדמה הזו, אנו שבים ושואלים איך טיפוסים מתלוננים ומאוכזבים כמו רבים מאתנו יכולים להשיג שמחה חודש שלם, וממנה לכל השנה בעזרת ה?

 

ג. ביום השני של חג הסוכות תש"ל, אירע אסון בשכונת קראון הייטס החבדי"ת בברוקלין. גברת גאנזבורג, אישה צעירה בת 40 נפטרה ממחלה קשה והשאירה אלמן מיוסר וחמישה יתומים פעוטים. המשפחה לא הספיקה לשבת "שבעה" עקב ימי החג, אך הכאב קרע את הנפש. הגיע ערב שמחת תורה והיתומים הקטנים התלבטו בינם ובין עצמם מה יעשה אביהם, החסיד ר' צבי הירש גאנזבורג. היה לו מנהג לצעוד מדי שנה עם ילדיו בליל שמחת תורה לבית כנסת במזרח פלטבוש כדי לשמח את המתפללים בריקודי ההקפות, והילדים הניחו כי האבא לא ימצא השנה את הכוחות לעשות את זה.

אבל ליל שמחת תורה הגיע והאבא ביקש מהסבתא להלביש את הילדים בבגדי חג וצעד איתם כרגיל לאותו בית כנסת מרוחק. אבל לא ממש כרגיל, כי השנה התגלו באבא כוחות חדשים. הוא התעלה מעל שברון לבו ורקד עם התורה בכוחות שלא מהעולם הזה. אחרי התהלוכה הם שבו לקראון הייטס, ואז עמדה בפני האבא משימה נוספת. הוא היה 'מתחיל הניגונים' בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, והלילה ליל שמחת תורה והוא אמור לבחור ניגונים עליזים ומתאימים לאווירת החג.

האבא התעקש להתמיד במשימתו ולעמוד על משמרתו. הרבי מלובאוויטש סיים את השיחה ופתאום נשמע קול דקיק מתחת לבימת ההתוועדויות שמתחיל מנגינה רוסית: "במים לא נטבע, באש לא נשרף". הרבי הביט בחסיד – ברב גאנזבורג - במבט חודר ולפתע נעמד על רגליו, דחף את הכיסא אחורנית בעוצמה כזו עד שכמעט נפל. ואז החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחור, עד שיש אומרים שבכל השנים שהרבי רקד, הוא מעולם לא רקד בצורה כזו.

עשרים שנה חלפו ובערב שמחת תורה בתחילת שנות הנו"ן, צלצל הטלפון במשרדי ארגון "צבאות ה'" בניו יורק. על הקו היה יהודי אמיד שביקש לממן תכנית לילדים בשמחת תורה. הצעיר שענה את הטלפון ביקש להבין מה מושך אותו לעשות את זה? הוא לא נשמע חסיד חב"ד. האיש אישר שאינו חסיד חב"ד, אבל יש לו זיכרון שלא מש ממנו. לפני עשרים שנה הוא היה ילד בן 14 בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש. היה שם חבדני"ק אחד שהגיע עם חמישה ילדים קטנים ורקד עם התורה בכל העוצמה. אמרתי לאבי, סיפר היהודי, כי מסתמא האדם הזה הוא עשיר מאוד והחיים שלו טובים, אבל לתדהמתי הוא סיפר שהיהודי הזה התאלמן לפני פחות משבוע. "אז למה הוא רוקד?", אבא ענה: "כי היום שמחת תורה וחסיד אמתי שמח בשמחת התורה". באותו הרגע החלטתי, אמר היהודי, שאם יהיה לי כסף, אעזור גם אני ליהודים לרקוד בשמחת תורה...

הרבי מליובאוויטש חידד נקודה חזקה בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן - עבודה גדולה היא". נשים לב: הרמב"ם לא אמר שהשמחה פורצת באופן ספונטאני, הוא לא אמר שהשמחה היא תחושה טבעית שמתרחשת מאליה. לא ולא, ההיפך הגמור: השמחה היא "עבודה". היא החלטה איתנה של יהודי שמקבל על עצמו לקחת את החיים שלו בידיים. הוא אינו מוכן לתת לעצמו ליפול, הוא לא ייתן לאווירה מסביב להרוס את חייו.

אז זה השלב הראשון בדרך להשגת שמחה: החלטה לנהל חיים שמחים - בכל מחיר.

3. הרבי מלובאוויטש, שמחה ובטחון בה' עמוד נג: לשון הרמב"ם (שהובא לעיל) הוא: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ... עבודה גדולה היא' ... הלשון 'עבודה' וכל שכן 'עבודה גדולה' מורה שזהו עניין הדורש עמל ויגיעה, עניין הקשור עם שינוי הטבע והרגילות.  

אחר כך מגיע השלב השני: הרבי הציג כמה פעמים הגדרה מדהימה בנוגע ליסוד השמחה. בכל הדורות מתווכחים פילוסופים ופסיכולוגים מה נותן אושר? מה בעצם אנשים מחפשים? יש אומרים שהאדם מחפש לספק את יצריו (ח"ו), יש אומרים שהאדם מחפש כוח, יש אומרים מעמד, אבל הרבי הדגיש נקודה אחרת:

שמחה היא תוצר של ערך, אדם שמח כשהוא מרגיש שחייו בעלי חשיבות ומיצרי תועלת. וככל שהוא מרגיש שחייו משמעותיים יותר, כך השמחה שלו גדולה יותר. אז זאת ההגדרה השנייה: ההחלטה להיות שמח - היא החלטה להדגיש את הערך שכבר קיים בחיים שלי ולייצר ממנו עוד ועוד ערך.

נציג כמה דרגות זו למעלה מזו, ונתחיל מהדבר הפשוט: להימנע מלדבר ולטחון נושאים מרגיזים ומעוררי עגמת נפש, ובמקביל, לסגל הנהגה של הכרת הטוב והדגשת הצדדים הטובים בחיינו.

היהדות מעניקה משמעות קיצונית לכוחות הדיבור והמחשבה. בעוד שבני אדם מזלזלים בדיבור ולא חושבים פעמיים על מה שמוציאים מהפה, וקל וחומר שבני אדם מרשים לעצמם הפקרות מוחלטת בכל מה שנוגע למחשבה, התורה וחז"ל מתייחסים לכוחות הללו בצורה שונה לחלוטין.

הנה דוגמה על כוח הדיבור: כשיהודי חוטא ומכעיס לפני המקום, הדרך שלו לבקש מחילה מהאלוקים היא באמצעות אמירת ווידוי (נוסח אשמנו ועל חטא). לכאורה מה כוחו של הדיבור? הרי אפשר לבקש סליחה מהיום ועד מחר ולא להתכוון לכך?

עוד דוגמה: התורה מתייחסת כידוע בחומרה רבה לדיבורי רכילות ולשון הרע, ומעניקה למדבר לשון הרע עונש חמור ומשפיל: הוא מצטרע בכל גופו וצריך לשבת בבידוד מחוץ למחנה וכל העם יודע מהחטא שלו ומהעונש המשפיל שקיבל. אך מדוע לשון הרע כל כך חמור יותר מחטאים אחרים?

בפשטות ההסבר הוא, שמדבר לשון הרע גורם נזק סביבתי ומערכתי לזה שדיברו עליו. משום שהדיבור הולך ומתפשט בכל העולם וברגע אחד נפוץ וגורם נזק אדיר (ובפרט בעידן הוואטספ...). אבל זה לא מספיק להסביר את חומרת לשון הרע, כי עובדה שהתורה החמירה אפילו עם אדם שלא התכוון לגרום נזק לרעהו וכנראה גם לא גרם בפועל נזק. מדי בוקר ובוקר אנו מזכירים בנוסח "שש זכירות" את חטאה של מרים שדיברה עם אהרן 'רכילות' אודות חייו האישיים של משה רבנו, ומיד היא הצטרעה בכל גופה. ואולם, מרים לא התכוונה לגרום נזק למשה וגם לא גרמה שום נזק, משום שדיברה עם אהרן בלבד, והרמב"ן כותב יותר מזה: שהשיחה הייתה בנוכחות משה עצמו[3].

הרבי כתב פעם נקודה עצומה: הבעיה האמתית עם דיבור היא לא הנזק שנגרם לאחרים, אלא הנזק שנגרם למדבר עצמו. משום שדיבור מעורר את הנפש ומציף רגשות. כשאדם אומר ווידוי על חטא מסוים, האירוע הקשה מתעורר בו, צף מול עיניו ומייסר אותו (לקו"ש כז/212). וכך כשאדם מדבר רכילות על חייו האישיים של אדם אחר, הוא הופך את חייו לשטחיים וזולים. הוא מתרוקן מעומק נפשי ומחלל את האווירה שחי בה. ולכן הקב"ה החמיר כל כך עם מרים, לא בגלל מה שעשתה למשה, אלא בגלל מה שנגרם כביכול למדבר עצמו, שפוגם ברמה הרוחנית שלו.

בכך מבאר שם הרבי נקודה מעניינת: סדר הופעת הצרעת הוא מרחוק אל הקרוב. הצרעת מופיעה תחילה על הבית, אם האדם המשיך לדבר לשון הרע, היא מתקרבת יותר ומופיעה על הבגד, ובסופו של דבר מופיעה על גוף האדם עצמו. יש בכך רמז להשפעה החמורה של הדיבור: בהתחלה, הריקנות הנפשית נמצאת בשולי האישיות, אולם עם כל רכילות ופטפטת היא מתעצמת יותר ויותר.

לקו"ש כב/67: בלשון הרע ישנם שני עניינים שונים: א. דיבור לשון הרע גורם נזק לזה שמדברים עליו. ב. הדיבור מוציא את הרע הקיים בתוכו של האדם המדבר. שכף אף שכוח הדיבור הוא כוח חיצוני בנפש, בכל זאת קשור עם עצם הנפש, עד שתואר האדם הוא 'מדבר', ולכן כאשר האדם מדבר דבר בלתי רצוי, הדיבור מעורר את הרע שבתוכו.

וכל זה הקדמה לנושא של השמחה: אנחנו חווים כל מיני חוויות, חלקן מרגיזות ומעוררות עגמת נפש, ובוער לנו לדבר על זה ולדון בזה ולספר לכולם עד כמה אנחנו כועסים ומתוסכלים – ואולם עיסוק בנושאים מרגיזים מציף תחושת כעס ואכזבה מהחיים ומרוקן אותנו מאנרגיה. בהמשך למה שדובר לעיל נאמר כי הכעס הוא משמיד ערך!. הוא יוצר תחושה שהחיים רעים ואכזריים ואין חלילה טעם להתאמץ בהם. ולכן ההחלטה הפשוטה ביותר בימי "מרבים בשמחה", היא להימנע מדיבורים כאלו שגורמים צער ועגמת נפש (ראו בהערה אנקדוטה טובה[4]).

כך הבאנו כמה פעמים את הסיפור שמביא רבי יהודה החסיד בספר חסידים, על אותו אדם שנמנע מלהביע כעס בלילה, ובכך הציל את חיי אשתו ובנו. כך שהשליטה בדיבור היא לגמרי בכוחותינו.

וכשם שהדברים אמורים ביחס לשלילת הדיבורים הרעים, כך זה ביחס לשלילת המחשבות בנושא, משום שמובא בספר הזוהר שהמילה "בשמחה" היא אותיות "מחשבה". כך שתחילתה של השמחה היא למסגר את אותם דיבורים ומחשבות שגורמים לנו צער ופשוט למחוק אותם מסדר היום שלנו. בין כך לא עוזר שום דבר להתעסק בזה - והתועלת היחידה היא התרוקנות ההנאה מהחיים.

תיקוני זוהר כב: אותיות 'בשמחה' הן 'מחשבה'.

אגרות קודש יד ה'רלט: במה שכתב אודות מידת הכעס והגאווה, כמו בכל העניינים דרך התיקון בזה הוא צעד אחר צעד. וההתחלה היא, שלא להביע הכעס או הגאווה בדיבור, שעל ידי זה מתמעטת ההתפשטות במידה וכנראה במוחש.

עד עכשיו דברנו בכיוון של סור מרע, שלילת דיבורים מייאשים, וביחס הפוך יש להרבות בדיבורים שהם מעצימי ערך ומדגישים את הטוב שזכינו לו. הכוונה היא פשוטה: הכרת הטוב. להתרגל להתמקד בחלקים הטובים בחיים שלנו ולהעצים אותם.

אנחנו חיים בעולם כפוי טובה. כנראה מעולם אף אדם לא עצר אותך בחניה ואמר: "תודה שחנית על חניה אחת, כך גם יש לי מקום לחנות"... עוד לא הוקמה מעולם שום וועדה פרלמנטרית כדי לחקור מלחמה שניצחנו בה... הטוב מתקבל כמובן מאליו ואילו טעות אחת – והשמים נופלים... כך אנחנו מתוכנתים – לתפוש אחד את השני בטעויות שלו ולהתעלם מהדברים הטובים. וזה אסון שהופך את החיים למאכזבים וחסרי ערך.

מנגד, הדרך של היהדות היא הפוכה: לנהל חיים של הכרת הטוב. המילה הראשונה שיהודי אומר בבוקר היא "מודה אני", ונשים לב: אנו לא מודים על טלפון מאראלה ממפעל הפיס, אלא על הדבר הפשוט ביותר: העובדה שהתעוררנו בבוקר. משום שהודאה מייצרת תחושה של ערך. הנה הקב"ה אוהב אותי והחזיר לי את הנשמה, וכך לאורך כל היום מברכים ומודים לו שוב ושוב וחשים את כל הטוב שמקיף אותנו.

ובענייננו: יהודי צריך להחליט כי הוא שם לב ומדגיש את החלקים הטובים בחייו. הגעת הביתה והאישה הכינה ארוחת ערב, תהיה בנאדם ותגיד מילה טובה. הילדים יראו את זה וגם הם יתרגלו להיות מכירי טובה. בכיוון השני: הבעל עשה קניות והתאמץ למען המשפחה – תגידי מילה טובה. במקום לתפוש אותו על המיונז שהוא שכח לקנות - תודי לו עם כל הלב. פתאום תתפשט אווירה אחרת בבית[5]. ככה אנחנו: הורסים את החיים בגלל צנצנת מיונז...

התוועדויות הרבי תשמ"ו א/603: כל ענייני ברכה והודאה קשורים עם שמחה, וכשיהודי קם בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי' וממשיך עם כל ברכות השחר, המדברות על חסדים שעשה עמו הבורא – הרי מובן ופשוט גודל השמחה בדבר.

 

ד. עד כאן דברנו על הצפת הערך שכבר קיים בתוך החיים שלנו, ואולם מה שמעורר שמחה עוד יותר הוא להעניק לחיים עוד ועוד ערך. והכוונה היא להוסיף ולתבל את החיים שלנו במשמעות.

הנה נקודה מעניינת ברמה ההיסטורית (ראו בארוכה בשיחת בית השואבה תשכ"ד): בספר נחמיה (ח,יז) ישנו משפט סתום שמעורר תמיהה רבתי. מסופר שם שלאחר שיבת ציון מגלות בבל, הגולים עשו דבר חידוש: הם קיימו מצוות סוכה - דבר שלא עשו מאז ימי ישוע בן נון!. כך כתוב "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא! ותהי שמחה גדולה מאוד".

והפליאה עצומה: וכי במשך אלף שנות השופטים, הנביאים, המלכים ובית המקדש הראשון לא הקימו סוכות בירושלים?! כך מקשה הגמרא (ערכין לב,ב): "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות בא שלמה ולא עשו סוכות"?!

אחת הפרשנויות לפסוק היא של המצודת דוד: "עשו המצווה מן המובחר כמו שלא עשו כן מימי ישוע בן נון ... ותהי השמחה על אשר עשו המצווה בתיקון רב". הם בוודאי קיימו סוכה מאז ומתמיד, אך לא היה זה כתיקונה. מה הרעיון כאן?

הרבי ביאר את הדברים באופן נפלא: הדורות הראשונים שגרו בארץ, חיו חיים יהודיים מובנים מאליהם, בורגניים ושטחיים. ולכן שמחת הסוכות שלהם הייתה מוגבלת. מצוות "ושמחת בחגך" שלהם הייתה אדישה ומנוכרת. הם לא ידעו להעריך את הפלא בלזכות להיום קשורים עם האין סוף. אולם הדור של עזרא שב לארץ אחרי שבעים שנות ניתוק, הם התדרדרו מבחינה רוחנית ודבקו כאן בארץ בנשים נוכריות שגרו סביב ירושלים. ואולם עזרא כינס אותם ותבע מהם לעזוב את הנשים ולהתמסר לרצון ה'.

וכשיהודי מתקרב לקב"ה – הוא מתמלא אושר פנימי. הוא פתאום מרגיש שהחיים מוצדקים וראוי לחיות אותם. יש בשביל מה לקום בבוקר. הוא הקריב משהו ושילם משהו למען האינסוף – וכשהולכים עד הקצה, מתמלאים בתחושת ערך. ולכן הם חוו את שמחת הסוכות במלוא העוצמה שלא הייתה מאז ימי יהושע . הדור הזה חש את הזכות להיות קשור עם הקב"ה וכך התפרצות השמחה הייתה למעלה ממדידה והגבלה.

הכוונה במילים מעשיות היא, ש"מרבים בשמחה" היא לקבל על עצמך עוד שיעור ועוד תפילה, ועוד התגברות על מידה פנימית שצריכה תיקון, ועוד התנדבות ועשיית טוב למען הזולת - וכל זה ממלא את החיים בתחושה עמוקה של הודאה "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".

 

 

 



[1] מתי הזמן הכי מסוכן לשבור דיאטה של חודשיים? כשאתם באים הביתה מרוסקים כתוצאה מכישלון כלשהו ואין לכם מה להפסיד...

החסיד הדגול רבי מענדל פוטרפס נהג לספר משל: בהיותו במחנה העבודה הקומוניסטי, הבחין בעכביש הטווה קורים על הקיר ופתאום נתפס יתוש קטן בתוך הקורים. ר' מענדל ציפה שהעכביש יעוט במהירות על היתוש, אבל הבחין בדבר מדהים: העכביש לא מיהר. הוא המתין שהיתוש יקפוץ וינתר וינסה להיחלץ מהקורים, ואחרי שעה ארוכה בה כילה את כוחותיו לשווא, צנח בעייפות ובייאוש על הקורים – וברגע הזה עט עליו העכביש...

[2] עוד היבט מעניין מובא בספר המקיף "שדי חמד", שכתב הרב חיים חזקיהו מדיני: מובא בספרים כי טוב לקבוע חתונה בחצי הראשון של החודש, שהלבנה מאירה בו, ואולם כותב השדי חמד כי בחודש אדר, אפשר להתחתן בכל החודש, משום שטוב מזלו מתחילתו ועד סופו. (להעיר כי הרבי מלובאוויטש כתב, כי בדורנו, יותר חשוב להקדים את החתונה ככל האפשר, וגם בחצי השני של החודש. [היום, זה העיקר שיתחתנו כבר...]).

[3] ולכן הפסוק הבא בתורה אומר ש"האיש משה ענו מאוד מכל האדם", וזה כדי להסביר מדוע משה שנכח שם לא ענה לה? אלא שמשה היה ענו מאוד ושמע חרפתו ולא הגיב.

[4] הרב בנימין קליין היה מזכירו האישי של הרבי מלובאוויטש. כשהוא התקבל לעבודה, אמר לו המזכיר הראשי, הרב חודוקוב: "על השולחן כאן מתגלגלים עניינים אישיים ביותר שאנשים כותבים במר נפשם לרבי. אני לא אומר לך לא לראות – כי אתה תראה. אני לא אומר לך לא לשמוע – כי אתה תשמע. אני כן אומר לך לא לדבר על זה – כי זה בידיים שלך".

[5] שמעתי רעיון עצום בשם השפת אמת ולא מצאתי את המקור המדויק: מובא בפסוק 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'. הפסוק מתחיל בלשון יחיד – "חסדו", וממשיך בלשון רבים – "ונפלאותיו". מדוע?

אלא שכאשר יהודי מרגיל עצמו לשים לב לחסד אחד בחייו - פתאום שם לב לריבוי הטוב שמקיף אותו!...



השתלשלותו של ה''משלוח מנות'' (מאמר פורימי, או לא) שמואל אייזיקוביץ


אנחנו נמצאים בשושן הבירה יום אחרי ההכרזה הממשלתית הדרמתית על ידי מרדכי משני המלך על חוק חדש, חוק ''משלוח מנות'' איש לרעהו.

לאור חוסר הבהירות בהכרזה זו וכדי לקיים את החוק החדש בלי להסתבך, הוחלט על הקמה ועדת סל ''משלוח מנות'', מטרת ועדה זו הייתה להחליט מה ייכלל בסל ולמי הוא מיועד.

כמובן שכל תעשיין מתחיל או איש עסקים בענף כל שהוא ראה בהכרזה זו הזדמנות עסקית נפלאה שתוכל להזניק את הכלכלה קדימה בכמה אחוזים רציניים. ולכן הקרב מה נכנס לסל היה כבד ביותר.

טוען הדייג: איך יכול להיות משלוח מנות רציני בלי איזה שהוא דג שמן. אומר הפרדסן, אני מסכים, אבל האם יכול להיות משלוח מנות בלי איזשהו פרי עסיסי. קופץ האופה לתוך הדיון ואומר סליחה, אבל בלי עוגה טעימה זה לא יהיה זה. וכך עלו וטענו כל מי שראה הזדמנות לקדם את עסקיו אפילו במשהו. וככה לאחר שעות ארוכות של דיונים הוחלט שכל דבר יכול לשמש לצורך ''משלוח מנות'' כל זמן שהוא עומד בשתי התנאים הבאים. 1 – הוא אכיל ו2- ישנם שתי סוגים שונים לפחות,

עכשיו עברה הוועדה לדון השאלה הבאה. מה זה איש לרעהו?

כן עמדה לוועדה שאלה קשה ביותר  מהי ההגדרה של איש. האם איש זה אחד שיש לו ידיים, רגליים, פרצוף ופה. או איש זה רק אחד כמו שכתוב בתורה ''והאיש משה'' או באידיש ' א מענטש'. שאלה נוספת: מאחר שמוזכר איש האם הנשים פטורות ממשלוחי מנות וכל תפקידם היא לבדע שיש מספיק מוצרים לספק את הסחורה ולדאוג שחס וחלילה שהבת דודה של הסבתא מהצד השני לא נשמטה מהרשימה? ומה אם מצוות שהזמן גרמא?

כמו כן: היכן מקומם של הילדים בהצגה זו? האם תפקידם הוא להתרוצץ בין הרגליים בזמם שהמבוגרים מנסים לקיים את ההוראות לפי חוקם ומשפטם או שגם הם צריכים לקבל עליהם מתלות שונות לצורך חינוך (או לא לצורך, כמי שמקיים לא לשמה בסוף יקיימוהו על כל פריטיהן ודקדוקיהן). את החלטות הוועדה אפשר למצוא בשולחן ערוך, דיני פורים.

איש לרעהו: גם כן עמדה לוועדה דילמה קשה. מה זה רעהו? האם זה השכן שאתה פוגש כל בוקר בדרך לתפילה ומחליפים בינכם 'בוקר טוב'?  או מי שיושב אתך בשיעור של דף היומי? או רק מי שמוכן לעשות עבורך הכל? דרך אגב כדי לבדוק את רמת חברותכם, תנסה להלוות 1,000 שקל ממנו ואז תגלה אד כמה הוא רעך?

אחרי שכבר קבענו מה שולחים, מי הם השולחים ולמי שולחים. נשארה שאלה אחת בר משקל כבד. במה שולחים?

בימים ההם בזמן הזה, למרות שבמגילה מוזכר שבסעודת אחשוורוש היו כלים מכלים שונים, אני די בטוח שכלים חד-פעמיים לא היו שם וגם לא שקיות ניילון מסוג זה או אחר. אז במה שולחים את ה''משלוח מנות''. כן התמזל מזלם של קולעה הסלים.

בזמן שבית המקדש היה קיים היה להם פרנסה ברווח. כל אחד שהביא את תרומתו לבית המקדש ובמיוחד לפני חג השבועות היה טורח להכין סל כפי יכולתו. אבל לאחר החורבן נשבר מטה לחמם והצורך לסלים ירד פלאים. עכשיו עם הצורך למצוא פתרון לשאלה במה שולחים? קפצו יצרני הסלים בהצעה שלא יכלו להתנגד לה. אנחנו נהיה מוכנים לספק סלים מכל הצורות, הגוונים, והגדלים במחיר שווה לנפש. הצעה זו אכן התקבלה. ומאז ועד היום הזה נוהגים בכל בית ישראל להשתמש בסלים מסלים שונים. עד כדי כך גדל הביקוש לסלים שהיה צורך לייבא עובדים כדי לעמוד בדרישות. והיו כאלה שהחליטו שעדיף לייצר סלים במדינות ניכר כמו סין או הונג קונג שעלות שכרם נמוך ולהביא את המוצר הגמור לארץ הקודש.

בקצב הזה פורים יעבור אבל לא המאמר. לכן בואו נקפוץ קצת קדימה  לשנת 1935

הדוגמה הראשונה של ניילון (ניילון 6,6) הופק על ידי וולאס קארות' ב 2  בפברואר 1935, במכון המחקר של דופונט בתחנת ניסוי. היו לו את כל המאפיינים הרצויים של גמישות וכוח. עם זאת, הוא גם נדרש תהליך ייצור מורכב שיהפוך את הבסיס של הייצור התעשייתי בעתיד. 

מה שהוא לא ידעו זה שכתוצאה ממחקר זה תגרום לשינוי מהותי ב''משלוח מנות'' מחקר זה הוביל בין הדברים האחרים ליצירת כלים חד-פעמיים, שקיות ניילון והצלופן.

''משלוח מנות'' היום היא בדרך כלל אוסף של מוצרים שונים שנרכשים בכסף מרובה במרכולים וסופר מקרטים למיניהם ומוצרים שהוקטנו על ידי היצרנים כדי שאלו יוכללו בסל משלוח המנות (כגון: בקבוקי יין קטנות. צנצנות קפה, שמנים ורשימה שלא נגמרת) שמוחלפים בין איש לרעהו ואישה לרעותיה ובעיקר הילדים ובני גילם . ובדרך כלל מגלים בסוף היום שיש לכם כמעט את אותם מוצרים שאתם קניתם והבעיה העיקרית היא איך להתפטר מהררי מיני הזבל עד פסח שהרי יום אחרי פורים פסח מתקרב בקצב משגע.

''משלוח מנות'' העתידי.

אם ''עין תחת עין'' זה כסף, ''כפרות'' זה כסף, ''בל יראה ובל ימצא'' הופך למכירת חמץ והדירה ומעבר למלון כשר לפסח. אני רואה יום ש''משלוח מנות'' יעבור כעין תהליך כזה  ובמקום להתעסק בכל הקניות והעבודה הרבה. הבנקים אם התר מכירה מקובל ימכרו כרטיסי אשריי למיניהם לכל סכום שתרצו. את הכרטיסים האלו יעטפו בניילונים (זכר לפורים) ותם סדר פורים כנהוג היום.

-------------------------------------------------

שני טעמים עיקריים נאמרו למצוות משלוח מנות. בתרומת הדשן (סימן קיא) ביאר את הטעם כדי שיהיה לכל המשפחות בישראל צורכי סעודה לפורים לכולם, ושולחים גם לעשירים כדי שלא לבייש את העניים אם ישלחו רק להם ייוודע ברבים מצבם הכלכלי.  טעם שני כפי שביארו רבי שלמה אלקבץ בספרו מנת הלוי על מגילת אסתר, שהמשלוח מנות מרבה שלום ואחווה בין אנשים, גדולה "מתנה" שמקרבת בין לבבות . לכן במקרה ושולחים משלוח מנות והשכן אינו רוצה לקבלם והוא מחשיב את הדבר כאילו קיבל את המשלוח, לפי טעמו של רבי שלמה אלקבץ יצא ידי חובה וכך פסק הרמ"א, ואילו לטעמו של רבי שלמה אלקבץ הרי שבפועל לא הביא אוכל לשכן ולא יצא ידי חובה (משנ"ב תרצה בסופו לפי החת"ס).  יחד עם זאת, אם מחמת שנאה שיש של השכן בלבו עליו הוא אינו רוצה לקבל את משלוח מנות, הרי שהשכן לא יצא ידי חובת המצווה.

אם שולח משלוח מנות, וחברו אינו בביתו ביום הפורים, אם הוא יקבל את המשלוח רק אחרי הפורים הרי שהשולח לא יצא ידי חובה. אהבת ישראל יש פה, משלוח מנות אין פה (ערוך השולחן תרצה טז).  אם אדם שולח משלוח מנות בעילום שכן לטעמו של רבי שלמה אלקבץ לא יצא ידי חובה כיוון שאין יודעים למי הוקיר טובה, ואילו לטעמו של התרומת דשן יוצא ידי שהרי סיפק מאכלים לצורך סעודת החג לשכנו.  אם האדם המקבל משלוח מנות הוא שיכור כלוט, בשעת קבלת המשלוח, הרי שהשולח לא יצא ידי חובה. בגלל שלא מתקיים הטעם של המנת לוי, להרבות שלום ורעות. אבל אם בני ביתו נמצאים בבית הרי שאז יצא חובת המשלוח גם לטעמו של המנת לוי.

כדי לקיים מצווה זו כראוי, הרי שיש לשלוח שני סוגי מאכל ולא לשלוח מתנות כמו בגדים, ספרים וכו'. ואם יש אנשים ששליחת מאכל עבורם, עלולה להוות מטרד ומשא כבד, הרי שיש לשלוח תחילה משלוח מנות לשני אנשים, ואח"כ ישלח משלוחי מנות שיש בהם בגדים, ספרים וכו' שרק לטעם המנת לוי יש בזה משום משלוח מנות. ומשום כך כסף שנותנים בפורים, למלמדים או לאנשים שחפצים ביקרם, הרי שאהבת ישראל ומידות טובות יש כאן, משלוח מנות לא.

שיעור משלוח המנות צריך להיות שיעור מכובד שראוי לאוכלו ולקבוע עליו סעודה , ולא בבחינת של 'לראותם' בלבד. אם מזמין שכן לסעודת פורים, הרי שאם לא הקנה חלק מהסעודה כמשלוח מנות והוא מודיע לו על כך, הרי שהוא לא קיים מצוות משלוח מנות. למרות שהסעודה שוויה הרבה יותר משווי משלוח מנות הרגיל, והמצוי.  מצוות משלוח מנות צריכה להתקיים בין על ידי האנשים ובין על ידי הנשים והילדים,  אלא שאיש ישלח לאיש ואשה תשלח לאשה. ויכול אדם לזכות לאשתו משלוח מנות , על מנת שתקיים את המצווה.  

ממצות יום הפורים גם לתת מתנות לאביונים, מביא המשנה ברורה שאפילו שווה פרוטה נחשב למתנה, ובשערי תשובה הביא שצריך לתת כסף כדי שהעני יוכל לקנות לעצמו סעודה בשיעור ג' ביצים ויש אומרים אפילו בשיעור פחות מזה.  מצוות מתנות לאביונים הניתנת בפורים, אינה מגדרי מצוות הצדקה שיש חובה ליתנה בכל השנה.  בכל אופן מתנות לאביונים אינה מצוות משלוח מנות וכל מצווה עומדת בפני עצמה,  הרי שאם רוצה לתת לשכן 'מתנות לאביונים', הרי אין יוצא בכך מצוות משלוח מנות וגם לא ההיפך. כי משלוח מנות ומתנות לאביונים הם שני חיובים שונים שכל אחד עומד בפני עצמו.

מצוות יום הפורים, עניינם להרבות אחווה ורעות בין בני ישראל בכלל ודיירי ביתך תחילה. ובזכותם יתקיים בפרט ובכלל 'ונהפוך הוא' - שיתהפכו הדברים הלא טובים לטוב ולמוטב בבית המשותף ובכל בית בישראל.



פרפראות-וחידושים-לפורים

כל ענייני החג

כל ענייני פורים

להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.

כיצד ה'מדבר בלשון עמו' מתקשר למעשה וושתי?

מבאר האלשיך הקדוש שללא ספק השליחים לא היו מעבירים למלך את דברי ושתי אם היו מבינים אותם, דא עקא, שהשליחים דיברו פרסית ואילו ושתי דברה בשפת האם שלה – כשדית, וממילא השליחים העבירו תשובת ושתי גם מבלי להבינה, כצורתה… אך המלך והשרים הבינו, והבזיון היה גדול… לכן חוקק המלך חוק חדש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו שלא ישנו מקרים דומים… [מתוק האור]


והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

דורשים חז"ל (מגילה יב.) "והשתיה כדת" – כדת של תורה. דהיהודים במשתה אחשורוש הקפידו לא לשתות מיינובהיותו יין נסך. ולכאורה צריכים להבין – מה לגבי מאכלות אסורות, וכי בהם אין צורך להקפיד שיהיו "כדת של תורה"?

ידועים דברי חז"ל (שבת פח.) "ויתיצבו תחת ההר" – מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. וממשיכה הגמרא שם: "מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה מאונס.

ומקשה בעל הפרשת דרכים: הלא דינא דמלכותא – דינא! כלומר, אם המלך מחוקק חק, כל בני המדינה חייבים לציית לו. והרי ה׳ הוא מלך העולם ואם ציוונו לקבל את התורה מחויבים אנו להשמע לו, ואם כן איך יכולים ישראל לפטור עצמם בטענה שקבלוה באונס? ומתרץ: לפי שיטת רבנו תם, ׳דינא דמלכותא׳ קיים בתנאי שהוא חל על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל.

ולפי זה יש לומר, שכיון שה׳ נתן את התורה רק לישראל ולא לכלל בריות תבל, ממילא לא חל הכלל של ׳דינא דמלכותא׳, ועל כן טענת האונס בעינה עומדת. ברם, הסבר זה אינו תקף על כלל תרי"ג המצוות, שכן שבע מצוותמתוכן, ובראשן איסור עבודה זרה, אף בני נח נתחייבו בהן, ואם כן לגביהן אכן תופס הכלל של ׳דינא דמלכותא דינא׳. ולפי זה נמצא כי לגבי איסור יין נסך שיסודו הוא עבודה זרה – לא עומדת להם לישראל ה׳מודעא רבה לאוריתא׳ ולא יכולים לפטור עצמם בטענת שקבלוה באונס! ולכן, בעוד שלגבי מאכלות אסורות היו ישראל יכולים לפטור עצמם מכח ה׳מודעא רבה לאוריתא׳, הרי לענין שתיה היו חייבים להקפיד שתהא ׳כדת של תורה׳ ולהמנע מיין נסך.

ודבר זה מדויק בלשון הפסוק באופן נפלא: "והשתיה כדת" – כדת של תורה, שלא טעמו מן היין. ומדוע? "אין אונס" – לגבי איסור יין נסך אין את התירוץ של אונס. ומדוע? "כי כן יסד המלך על כל רב ביתו" – הקב"ה, מלכו של עולם,צוה איסור זה של עבודה זרה על כל בריות תבל, וממילא חל על כל ישראל הכלל של ׳דינא דמלכותא דינא׳ ואין הם יכולים להשתמט מן האיסור בטענה שקבלוה באונס… הפלא ופלא!..

ואילו הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע פירש "והשתיה כדת אין אונס" – דהנה מצינו בגמרא (שבת פח.) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אנימחזיר אתכם לתוהו ובוהו. וממשיכה הגמרא בעת קבלת התורה – "מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אבל הדר – אח"כ, קבלוה באהבה בימי אחשורוש מאהבת הנס – דכתיב "קיימו וקבלו היהודים" – ודרשינן קיימו מה שקיבלו כבר. וזהו הרמז כאן: "והשתיה" – אבן"השתיה" שממנה הושתת העולם (יומא נד:), נעשתה בימי אחשורוש "כדתוכהלכה, והיא כבר לא מאוימת, כיישראל חזרו וקבלו את התורה "אין אונס" – מרצון, כנ"ל…


והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

כתוב במדרש רבה (אסתר פ"ג.י) שכל מקום במגילה שנאמר "מלך" סתם, (ולא מלך אחשורוש), הכוונה למלכו של עולם! ולפי זה, הסביר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע את דברי הפסוק: "והשתיה כדת" – הרי "התורה" נקראת בשם "אבן שתיה", שעליהם – שניהם, מושתת העולם כידוע, ולכן, אם אדם לומד תורה באהבה ובחשק, "כדת" – כפי שצריך להיות, "אין אונס" – ללא שום הרגשת כפיה, אז "כן יסד המלך" – מלכו שלעולם, "לעשות כרצון איש ואיש" – למלא רצונו של זה!…

כי הקב"ה התנה עם כל מעשי בראשית שיהיו כפופים ללומדי התורה ולומדיה, ולעשות כל מה שיגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא"!… (כדברי האור החיים הק׳, שמות פר׳ בשלח – "וישב הים לאיתנו")

הוא שאמר הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע על דברי חז"ל: "כל השותה מים לצמאו אומר: שהכל נהיה בדברו", (ברכות ל.ח) "מים" – אין מים אלא "תורה", ומי שלומד תורה לחשקו ולצמאו – הקב"ה אומר עליו: "שהכל נהיה בדברו" – כאשר יאמר כן יקום וכן יהיה!!!…


והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך (א. ז)

שאל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע מדוע לא נענש אחשורוש על שחילל את כלי המקדש כמו שנענש בלשאצרכמובא בספר דניאל (פרק ה׳ א׳-ד׳), שבו מתואר משתה בלשאצר, בו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, ועונשו היה, שפתאום ראה יד עלומה (משמים) כותבת על הטיח שבקיר, שמלכותו תתפרק ותימסר לידי הפרסיים, ואכן, באותו הלילה נהרג. וא"כ למה אחשורוש לא נענש כך?

אלא ההסבר הוא: כי עונשו של אחשורוש היתה עצם השתכרותו באותם כלים, כי אז צוה בשכרותו להרוג את ושתי, וכידוע, מיד שנתפקח מינו הביע חרטה וצער על כך, ולכן עונשו היה יותר גדול מבלשאצר, כי אצל אחשורוש העונש בא באותו כלי עצמו שעבר עבירה בה, משא"כ אצל בלשאצר.

וזהו שמרומז כאן בפסוק: "וכלים מכלים שונים" – מדוע הכלים הללו שונים מהכלים של בלשאצר, שזה נענש על ידיהם ואחשורוש לא נענש? התירוץ הוא: "ויין מלכות רב" – היין הסב לו עונש רב, "כיד המלך" – כאותה "יד" שנראתה לבלשאצר המלך


גם 'ושתי המלכה׳ עשתה משתה נשים וכו' ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר וכו' להביא את 'ושתי המלכה׳, ותמאן 'המלכה ושתי' וכו', ויאמר המלך לחכמים וכו' כדת מה לעשות 'במלכה ושתי' וכו' ויאמר ממוכן לא על המלך לבדו עותה 'ושתי המלכה׳ (א. ט-יט)

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר מהלך נפלא עד למאוד – מדוע פעמים נכתבה ושתי בשם ׳ושתי המלכה׳, ופעמים ׳המלכה ושתי׳. דהנה ידוע שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וושתי אשתו היא היתה ה׳כסוי המלכותי׳ שלו, שהרי היא היתה הדור הרביעי לנבוכדנצר הרשע, ולכן כשקרא לה אחשורוש, אמר להביא את ׳ושתי המלכה׳ דהינו היא סתם ושתי, בזכותי היא מלכה. אך כשהיא מאנה לבוא נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", לומר לך שהיא מלכהבזכות עצמה ורק אחרי שהיתה מלכה נקראה ושתי. והנה, בשעה שמבקש אחשורוש לדעת איך להגיב לסירובה המבזה של ושתי לבוא על פי הזמנתו, שואל אחשורוש "מה לעשות במלכה ושתי" וממוכן עונה: "אשר לא תבואושתי", ולכאורה למה שינה כאן אחשורוש וכיבדה קודם בתואר המלכה ואח"כ בשמה – מה שלא עשה עד כה? אלא שכנראה המלך תפס את עצמו, ופחד שיהרגו אותה ולכן שאל מה לעשות ב׳מלכה ושתי׳ ובכך רצה לרמז להם שלא יפסקו את דינה למוות, אך המן שהיה לו חשבון ארוך עמה, חפץ במותה ולכן אמר "אשר לא תבוא ושתי" – היא סתם ושתי, ואם תהיה אחרת במקומה היא תהיה לא פחות טובה.

וממשיך הגר"א זי"ע ואומר, שכל המהלך הנ"ל מרומז בטעמי המקרא באופן מיוחד על המילים ושתי: שכן אם נתבונן, נראה, שבפעם הראשונה בה מוזכרת ושתי המלכה – "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", מטעמות המלים "ושתי המלכה" בטעם ׳זקף קטן׳, שכן אחשורוש אמנם טען בדיוק כך, שהוא זה שזקף את ושתי שהיתהקטנה ופשוטה עד לנישואיה עמו. לאחר מכן מוזכרת ושתי בפסוק: "להביא את ושתי המלכה", כאשר כאן הטעמים על המילים "ושתי המלכה" – ׳דרגה תביר׳, והמשמעות – שצעד זה, נועד לשבור את דרגתה ואת מעמדה של המלכה ושתי. אולם המלכה אינה נענית בקלות, ובפסוק נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", והטעמים במילים אלו ׳מונח רביעי׳, שכן ושתי היתה דור רביעי לנבוכדנצר המלך, וכרגע היא עומדת להסתלק מן המלוכה, דהיינו מונחרביעי. וכאן מגיע אחשורוש ומבקש מהשרים עצה "כדת מה לעשות במלכה ושתי", כאשר הפעם הטעמים הם ׳טפחא אתנחתא׳, כביכול מבקש המלך משריו מעט אתנחתא… רגיעה ושיקול הדעת, לפני שהם חורצים משפט בנושא אשר יש לו השלכות כל כך משמעותיות בשל מעמדה המיוחד של המלכה. אבל המן לא מוותר והוא אומר: "לא על המלך לבדו עותה ׳ושתי המלכה׳", והטעמים הם" ׳מנח אתנחתא׳. כלומר: המן ממליץ להניח לאתנחתא, לשקול הדעת ולרגיעה, אלא להעניש את המלכה תיכף ומיד במלוא חומר הדין! וההצעה שלו הנה: "אשר לא תבוא ושתי" – והטעם הוא" ׳קדמא ואזלא רביעי׳, כביכול אומר הוא: תקדים ותלך מכאן אותה ושתי שהיא דור רביעילנבוכדנצר…


הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (ב. ט)

מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי הוא שבת (מגילה י"ג.). שאל הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות?

אלא – אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז"ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…


ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי (ג. ו) שאל האלשיך הקדוש זי"ע – אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי" – ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי" – כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי…

ואילו הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע – אמר: ויבז בעינו לשלוח יד במרדכי לבדו, "כי הגידו לו את עם מרדכי" – סיפרו לו כי העם הוא של מרדכי, עם שיש בכוחו להוציא מתוכו הרבה מרדכי!… ואם כך הדבר, מה תועלת תצמח לו מזה שיאבד את מרדכי זה האחד, והרי מיד יעלה ויצמח במקומו מרדכי אחר…


ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים (ג. ח) הרה"ק מווארקא זי"ע היה מפרש: "יש- "נוי", היינו יש איזה מן יופי מיוחד בזה, שהם "עם אחד" – באחדות באהבה והתחברות האחד עם השני!…

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע אמר: – זאת הייתה הטענה של המן: "ישנו" – הוא קיים! משום – "עם אחד", משום שהייתה ביניהם עד עתה אחדות, ואולם כהיום הזה – "מפוזר ומפורד בין העמים", מחולק ומפולג עם עצמו, ולכן קל להתגבר עליו…

ואילו הרה"ק רבי משה מסאמבור זי"ע אמר דכך הוא הפשט: "ישנו עם אחד" – דכל זמן ועת שישראל המה עם אחד! אז "מפוזר ומפורד בין העמים" – מזה בא פיזור ופירוד בין העמים!…

ואילו באופן אחר אפשר לפרש שזה היה טענת המן למלך: "מפוזר ומפורד בין העמים" – אין הם חסים עוד על כבודם, את כל המחלוקות הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים ומוציאים החוצה אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים, איפוא, איך להילחם בהם ולנצחם…


ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם, אם על המלך טוב יכתב לאבדם (ג. ח-ט)

שנה אחת בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! – ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו׳ ודתיהם שונות מכל עם" – כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!… כך יש להם – "פסח" מפרעה, "חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים", ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן – "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר… וממילא יהיה להם חג פורים שמח!…

ונשלוח ספרים ביד הרצים… להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד (ג. יג) מפני מה דווקא ביום אחד? וכי לא היה טוב יותר בשביל התוכנית השטנית הזאת לערוך שחיטה של ימים רבים? אלא אומר על כך הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע בדרך צחות: המן, צורר היהודים, יודע היה שיש לו עסק עם היהודים, שהם עם המלומד בניסים, וביקש להבטיח עצמו, שאם לא תצליח תכניתו והיא תיגמר במפלה, אל יהיה להם היהודים אלא יום אחד של חג, ולא כמה ימים רצופים…


ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה

שואל הגר"א המן התחייב לשלם למלך עשרת אלפים ככר כסף בעבור היהודים, מדוע איפוא בעת שנהפכה הגזירה לא הוצרך מרדכי לשלם הרבה יותר בעבור כל הגויים שישמידו ישראל?

מבאר הגר"א שכאשר לקח המלך את אסתר הוא נתן הנחה למדינות ופטר אותן מתשלום המסים. ולכן הריגתם של האזרחים אינה גורמת הפסד לקופת המדינה [חסרון תשלומי מיסיהם, שאינם משלמים מס], ולכן מרדכי לא היה צריך לפצות את המלך על כך.

אולם אם כן מדוע המן לא נהנה מפטור זה והוא כן היה צריך לשלם למלך פיצוי על הפסד המסים?

מבאר הגר"א שהמלך נתן הנחה למדינות, אך מכיון שליהודים לא הייתה מדינה הם היו היחידים שנדרשו להמשיךולשלם מסים, ובהריגתם היה הפסד של ממש לקופת המדינה… [מתוק האור 285]


והעם לעשות בו כטוב בעיניך

לכאורה כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, כיצד איפוא הושבו כתבי המלך וגזירתו?

אלא הדבר יובן בהקדם מעשה שהיה עם א' שהיה לו עבד ושכב על ערש דוי וכתב לעבדו צוואה בה נאמר: "כל מהשירצה העבד יתן לבני, והשאר יהיה של העבד". נפטר האדון והלך העבד לביה"ד עם הצואה. חשבו הדיינים – היתכן שאדם ינשל כך את בנו לטובת עבדו? הרהרו בדבר ושאלוהו מה אתה מעונין לתת לבן? והעבד השיב מאה זהובים… אמרו לו א"כ אתה תקבל מאה זהובים וכל השאר תתן לבן… היכן הצדק? – זעק העבד! הרי זה מה שכתב האדון השיבוהו הדיינים – "כל מה שירצה העבד" לעצמו, "יתן לבני, והשאר יהיה של העבד"…

כך גם בנידון דידן, המלך כתב והעם לעשות בו "כטוב בעיניך". מה שנחשב לטוב בעיני המן והיה מאחל לעצמו, כן תעשה לעם…

כך נתקיים בו פעם נוספת – כשא"ל אחשורוש מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? ויאמר המן בלו למי חיפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני? ואז כל מה שחפץ המן לעצמו – כטוב בעיניו – נאלץ לעשות למרדכי… [מתוק האור עמ' 316]


ושללם לבוז

מה התוספת בזה? וכי אחר שיושמדו היהודים, ישנה נ"מ האם שללם לבוז או לא?

מבאר החת"ס ע"פ הגמ' המספרת שכאשר טיטוס הרשע נכנס לא"י הוא ציוה לקחת את כספי היהודים לאוצר המלכוה לולא התיר לחיילים לבוז השלל. כיון שכך, נפתחה בפני היהודים אפשרות לשחדם בכסף ולהשאר עי"כ בחיים. המן לא רצה שכך יהיה, ולכן הבטיח ששללם יהיה לבוז וכך לא יהיה טעם לשחדם…

מסופר על הגר"ח וולוז'ין שפ"א תכננו כמה שרים לגרש את היהודים, והלך הרב לשחדם. רק א' היה רשע גדול שלא היה מוכן אף לראות פני יהודי. אמר הרב לעוזר השר אמור לו שאומר לו רק שתי מלים, ניאות השר, והרב נכנס אליו והניח ערימת שטרות ואמר שתי מלים: 'קח ושתוק'!… למחרת בישיבת השרים דיברו כולם בעד היהודים ורק השר הנ"ל שתק. המלך הבין שהתפנית חלה בעקבות שוחד שקבלו השרים. הוא פנה לשר השותק ושאל לפשרשתיקתו. ענה הלה ואמר אני חושב לעצמי אם אני קיבלתי סכום כה גדול רק כדי לשתוק, כמה קיבלו האחרים על מנת לדבר…?

מסופר על האדמו"ר מסאטמר שפ"א התלוננו בפניו על מצב הביש לו נקלעו שנתמנה שופט גוי רשע אנטישמיארור. אמר להם הרב זה לא כ"כ נורא כמו שאתם חושבים, אני ראיתיו, הוא בסדר גמור… בסדר גמור? תמהו. אכן השיב הרב, ראיתיו והוא לא בעל מום, אינו גידם ב"ה, יש לו שתי ידיים… תנו לו שוחד והכל יסתדר… וזה שאנו אומרים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו – כיצד – 'מידם' על ידי הממון שאנו דוחפים לידם… [מתוק האור 324]


לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' (ד. טז) ביאר זאת הגר"א זי"ע – אמרה אסתר: אתם, "צומו עלי שלושת ימים תמימים לילה ויום" – שהם שבעים ושתיים שעות, ואילו "אני ונערותי אצום כן" – כמנין "כן" – שהם שבעים שעות בלבד. כי אם "ובכן" – אצום שבעים ושתיים שעות כמנין "בכן" – שהם שלושת ימים, "אבוא אל המלך אשר לא כדת" – אהיה נגד הנימוס, שידוע כי מי שצם שלושה ימים ריח פיו נודף, כמו שמובא ברבי אליעזר בן הורקנוס. (פרקי דר' אליעזר).

המן מן התורה מניין?

הגמרא (חולין קלט:) שואלת: "המן מן התורה מנין? ותשובתה היא, שנאמר (בראשית ג. יא) "'המן העץ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". ולכאורה צריכים להבין מדוע כה חשוב לדעת היכן מוזכר המן בתורה?

הסבר לכך מובא בשם הגה"ק בעל החזון איש זי"ע – דבפרשת משפטים (שמות כג. יג) נאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", ומבארת הגמרא (סנהדרין סג:) "שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית" – ואסור להזכיר שם עבודה זרה כלל, חוץ מעבודה זרה שהוזכרה בתורה, כגון אותה שאומר משה רבינו (דברים ג. כט) "ונשב בגיא מול בית פעור". [וכמובא במסכת סנהדרין דף סג: כי אתא עולא בת בקלנבו. אמר ליה רבא: והיכא בת מר? – אמר ליה: בקלנבו. – אמר ליה: והכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו! – אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: כל עבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. – והא היכא כתיבא? – דכתיב +ישעיהו מ"ו+ כרע בל קרס נבו. ואי לא כתיבא – לא? מתיב רב משרשיא: ראה אחת מרובה כשלש, שהיא כמגדיון לשילה, שהן שתי טבילות ושני ספוגין – הרי זה זב גמור! – אמר רבינא: גד נמי מכתב כתיב, דכתיב +ישעיהו ס"ה+ העורכים לגד שלחן].

על פי זה יש לומר, כי לגמרא היה קשה, הלא המן עשה עצמו עבודה זרה – ומסיבה זו מרדכי לא כרע ולא השתחוה לו. אם כן, היאך מותר להזכיר את שמו של המן?

על כרחנו, ששמו מוזכר בכתוב, ועל כן מותר להזכירו. על כך שואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין"? – היכן מוזכר שמו של המן בתורה? ותשובתה היא: "המן העץ" – וממילא מותר להזכיר את שמו…


ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו. יג)

אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע – בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים, והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו". למה? מה קרה?

אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך. ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו, והיתה זו "אהבה התלויה בדבר", לכן הם נקראים – "אוהביו". אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות – "נפול יפול", בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"…


ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז)

על הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן זי"ע מסופר, שבעיצומו של "יום הפורים" נקלעו שני סוחרים לביתו, ונפשם בשאלתם בבכי ובתחנונים, שבאו עכשיו לעיר עם מלאי גדול של עורות כבשים שהשקיעו בזה מרבית רכושם, ולדאבונם ירד לפתע מחיר העורות וקרובים הם להפסד מרובה ולפשיטת רגל. ציווה רבי מאיר לבני ביתו להביא להם יין לרוב ולהשקותם עד שנתבסמו והיו בגילופין וקמו לרקוד ברוב שמחה וחדוה בשכחם את כל מחסרם ודאגתם. כיון שכן, נם להם רבי מאיר -מובטחני שעכשיו יעלה המחיר ויתייקרו העורות ותצליחו למכרם ברווח הגון! שכן פסוק מפורש הוא "במגילת אסתר" "ליהודים היתה אורה" – ליהודים היו עורות, ולכן דאגו מאד על ירידת השערים, אמנם מכיון שקיימו מצות היום להיות ב"שמחה וששון" – אזי "ויקר" – נתייקרו העורות….

וכדבריו כן היה, מיד למחרת עלו השערים ומכרו את סחורתם במחיר הגון…











חג הפורים

 

 

 

 

 

בס''ד

  ''פורים''

   מתוך ''ליקוטי שמואל''

  מלקט: שמואל אייזיקוביץ

                       פורים

משנכנס אדר מרבים בשמחה (מר רפאל ירקוני)

     איתא בגמ' תענית (כט' ע"א): אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומי שיש לו דין עם עכו"ם, יתאמץ שיגמר באדר, דחודש זה הוא מזל לישראל.

     ופרש"י משנכנס אדר: ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח.

     ובספר מנהגים דבי מהר"ם כתב: משנכנס אדר מרבין בשמחה לבד מבערב פורים שנהגו להתענות בו וקורין לו תענית אסתר ובשחריתו נהגו לומר סליחות וכו'.

     ומאימתי מרבים בשמחה? הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (פרשת משפטים) כתב, והנה יש לעיין בדברי חז"ל שכתבו 'משנכנס אדר וכו', דלכאו' היו צריכים לומר 'משהגיע אדר וכו' ולמה לשון 'נכנס'? וביאר, דמשנכנס אדר אין הכוונה עד שיגיע ממש, אלא אפי' משעה שנכנס בחודש הקודם דהיינו חודש שבט זמן המולד של ראש חודש, ג"כ צריך להרבות בשמחה, מפני שהתחילה ההארה מאותו העת וכאילו הגיע ראש חודש ממש, וע"ש.

     ובשם ר"א נבנצאל שליט"א (ביצחק יקרא) כתבו, שמרבים בשמחה אולי כבר משבת מברכים אדר, דמאז מתחילה ההארה של החודש. אמנם משמיה דהגר"ח קנייבסקי שליט"א (ס' דרך שיחה) מטו, דמרבים בשמחה הוא מיום ב' דר"ח דהיינו א' אדר, מפני שיום א' דר"ח אינו חודש אדר עדיין.

     המאירי (שם כז' ע"ב) כתב: בגמרא פירשו, שכמו שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באות זמן.

     השפת אמת (שם) כתב: שם בגמ' כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, לולי פירש"י משום פורים ופסח, ויותר נראה מהא דתלי לי' באב משום שבאדר הי' קיום הקרבנות והמקדש דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה ונדבו בנ"י בשמחה שקלי הקודש וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בנ"י למקדש הי' שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר וכשקורין פ' שקלים מתעורר זה.

     בספר מכתב מאליהו (ח"ב - באה"ד) כתב, ונתבאר לנו למה דווקא בפורים קבלו את התורה בנדיבות ואהבה. וצריך להתבונן הרבה בזה, ולהרבות את השמחה מדרגות רבות, כי על ידי התחדשות השמחה בכל דרגה תגדל הכרת הטוב ותתרבינה הנדיבות והאהבה, כי מתחילים כבר מראש חודש לגודל ההכנה הנדרשת, וממשיכים בעבודה זו מיום ליום.

     ומהו ה'שמחה' שמרבים? כתבו משמיה דהגר"ח קנייבסקי שליט"א, אם יש לו סיום או שמחה, יראה שיעשנה בחודש אדר. ואם אין לו שמחה ישתה קצת יין בכניסת החודש וכך נהג אביו בעל הקהילות יעקב זצ"ל, שנהג בכל ראש חודש לשתות מעט יין ובראש חודש אדר הוסיף קצת יותר מכל ראש חודש.

     בספר ילקוט אברהם (לר' אברהם ליפשיטץ. י"ל בתרצ"א. סי' תרפ"ו) הביא מקור למנהג ישראל קדמון לכתוב 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' על נייר ולהדביק מול הפתח בבתים ובבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמנם בגמ' כתוב 'משנכנס אדר וכו' אך לכתוב זאת על נייר ולתלות על הקיר מנין? וביאר דהא נפסק בשו"ע (סי' תקס') שיש לשייר בכל בית אמה על אמה זכר לחורבן, ולכך נהגו להדביק זאת דווקא על מקום ההוא שבמקום תוגה יהא שמחה וששון ליהודים.

     ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סי' לו') כתב: ואשר דרש מני אם מצאתי טעם למנהג העולם שמדבקי' על הפתחים "משנכנס אדר מרבין בשמחה'' . ואם משום כדי להזכיר את הדין למה אין מדבקי' באלול "משנכנס אלול מרבין בתשובה". הנה אנכי לא ראיתי ולא שמעתי טעם למנהג זה, ובס' המנהגים הגדולים שבידי כמדומה שלא ימצא. ויש לחפש בס' הקטן הנקרא מטעמים, ישן וחדש, ובס' אמרי צדיקים, ובס' מנהגי ישורון. ועוד, אף שאינו מסוג זה מ"מ אולי יש בו דבר מן החדש, וכולם אינם תחת ידי וכו'. ויען כי מנהג ישראל תורה היא. הנראה בעיני על דרך דרוש מוסר להסמיך המנהג הלז, עמ"ש הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים. והוא עפאז"ל (ביצה ט"ו ע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. (עי"ש ברש"י) ופי' בס' בני יששכר במאמרי אדר (מאמר א' סי' ט' וי'), עפמ"ש האריז"ל דאדר הוא החוטם שבו חוש הריח. והנה כל החושים נזכרים בחטא עץ הדעת שנשתמשו בם ונפגמו, וחוש הריח לא נזכר, כיון שלא נפגם רק בדרך בהדי הוצא לקי כרבא, כי לא נשתמשו בו אז ע"כ הנשמה נהנית. וזהו הרמז, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שהוא בחי' חוש הריח, שהוא פעולת הנשמה דבר המתקיים ולא פעולת הגוף. ע"ש דברות קדשו.

     השתא אתי שפיר מנהג ישראל לדבק על הפתחים בחדש אדר, גליון כתוב בו באתוון רברבין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כאלו כרוזא קרי בחיל לעורר לב ישראל על סגולת החדש להתפתחות והתפשטות כח הרוחני בבחי' חוש הריח שלא נפגם בעץ הדעת, שבו אפשר התיקון והוא פת"ח ומבוא גדול לזכך אתו עמו גם החושים שנפגמו, וע"ש.

 

חודש אדר - שמחה כפולה ומכופלת.

     בנוגע לחודש אדר ידועה ההלכה: משנכנס אדר מרבים בשמחה. מיום כניסת החודש החדש - מוטלת עלינו החיוב פשוט להרבות בשמחה. בכלל שמחה ענינה הוא: שמחה פורץ גדר, לפרוץ מכל הגדרים וההגבלות..

     בשנה זו יש ענין מיוחד בשמחה זו, הרבי מילובביץ הסביר, כי בשנים בהם חודש אדר הוא חודש כפול (בשנה מעוברת) ישנו שישים ימי שמחה, שישים הוא המספר המבטל דברים קטנים יותר 'בטל בשישים', על ידי השמחה הגדולה ביותר בגאולה במשך שישים ימי חודש אדר מתבטלים ממילא כל הצרות והבעיות בעז"ה...

מרבין בשמחה (ישראל שרייבר)

     ה'שמחה' נחשבת לנכס צאן ברזל במשנתם הטהורה של גדולי המוסר ומאורי החסידות. עוד בתורתנו הקדושה, הודגשו חשיבות השמחה, ואפילו ב'תוכחה' נאמר, כי האדם עלול חלילה להביא על עצמו מהומה ומבולקה, לב רגז וכיליון עיניים ודאבון נפש רק בגלל סיבה אחת: ''תחת אשר לא  עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב''.

     כבר אמר אחד מגדולי הדורות כי השמחה אינה מצווה, אך הפסגות העילאיות שהשמחה יכולה להביא אליהם את האדם, שום מצווה אינה יכולה להביא! מאידך העצבות אינה עברה, אך לאלו תהומות עלולה העצבות להביא חלילה את האדם. שום עברה אינה יכולה להביא!

     וכל זאת למה?

     כי השמחה היא מקור חיותו וחיוניותו של האדם, כדאיתה בגמ' שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. סם החיים יזרום בעורקיו של האדם כשהוא שרוי בשמחה, מעיינות של עשייה ותנועה והתקדמות יפכו בו, מחשבותיו יחודדו וכולו יהיה דרוך להוביל מהלכים ופעולות שיביאו אותו למחוזות חפצו ויעדי כיסופיו, ברוחניות ובגשמיות כאחד.

     כשנרכיב על פנינו משקפיים ורודות ושמחות, יוסר מאליהם כל המחסומים והצוקים המשוננים בדרכנו. העקוב יהפוך למישור, שדות הבור של הקוצים והדרדרים יהפכו לגן פורח גדוש בערוגות שושנים מרהיבי-עין ומשובבי- נפש.

     ''והיה כעץ שתול על פלגי מים, וכל אשר יעשה יצליח'' ---

     מאידך, העצבות היא ההפך הגמור של מידת השמחה, שגורמת לסילוק השכינה מהאדם ששרוי בעצבות.

     העצבות היא בגדר גזירת כליה חלילה שהאדם גוזר על עצמו. מובילה היא את האדם לייאוש, חידלון ולאפס מעש. כאילו כלא נשמתו בבית הסוהר, מכונס בקונכייתו, ממורמר ודואב, עמוק בתוך קשייו ובעיותיו, בלי שיוכל להושיע את עצמו.

     כי העצבות משתקת וממיתה כל רוח של יוזמות ומעוף, מרחיקה היא את האדם מפתרונות ומהשתדלות, הריהו כחי-מת, כבוי וחסר-אונים. וכאשר האדם אינו משתדל ואינו פועל, אין הברכה מוצאת בו בקעה להתגדר בה, אין בו רצון ויוזמה לשנות את מצבו, וכאילו כופר הוא חלילה בטובתו של מקום.

     ומה ירוויח? מאומה! ההפסד יהיה כולו שלו, עולם כמנהגו נוהג ורק הוא נשאר מכונס בתוך עצמו, קבור בעצבותו, בלי להושיע את עצמו ובלי לבקש רחמי שמים.

     זאת ועוד, גדולי הדורות הכריזו על מידת העצבות כפגם יסודי במידת האמונה והביטחון. העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

     אנו חונכנו באמונת-אומן, דור מפי דור, כי אין רעה באה מלפני הקב''ה, וגם כאשר האדם חלילה מתייסר ומתאכזב, אין ספק כי הכול לטובה והכול יתהפך לטובה, בזכות האמונה והביטחון בבורא עולם.

     כבר דרשו הקדמונים בחובת ההשתדלות, מה קדם למה? האם ההצלחה היא שמביאה את האדם לידי שמחה, או שהשמחה היא שמביעה את האדם להצלחה?

     והמסקנה אחת היא: השמחה לכשעצמה, היא שמביאה את האדם להצלחה, כי השמחה נובעת מאמונה עמוקה בהשגחה פרטית, ולכן עצם השמחה פותחת לאדם את שערי ההצלחה והסייעתא-דשמיא בכל דרכיו.

     השמחה היא בגדר ''אתערותא דלתתא'' שהאדם מעורר למטה, לפרוץ את השערים הנעולים, ולהשפיע ממרומים שפע ברכה והצלחה בכל דרכיו, בזכות האמונה בבורא עולם.

     לכל אדם ישנם יכולות ייחודיות ובלתי מוגבלות, כוחות שהקב''ה העניק לו ממרום, וביכולתו להפעילם בכל מצב ובכל מקום, יהיה מה שיהיה.

     אמנם, מכאן והילך, הבחירה נתונה בידיו: אם ישקע בעצבותו, כוכבו ידעך, כי לא יפעיל את הכלים שניתנו לו במתנה משמים. אך כאשר ינקוט במידת השמחה והאמונה וההשתדלות, כוכבו ידרוך, שערי המזל ייפתחו בפניו וירכב על במתי ההצלחה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שורה אלא מתוך שמחה, ובמקום שיש השראת השכינה, יזרמו מעיינות הישועה וההצלחה בשטף של ברכות וישועות עד בלי די.

          ''משנכנס אדר מרבין בשמחה''

ברכת איש לרעהו בחג הפורים מעלה את כל התפילות (טיב המועדים – פורים. משתה היין)

      אל היכלו של הרה''ק השרף מרוז'ין זי''ע נכנסה פעם קבוצה גדולה של מתנגדים לדון בכמה עניינים שעל הפרק.

     בין הדברים קנטרו לפניו: הנה אנו נוהגים לקום עם עלות השחר, מתפללים 'ותיקין', ואחר כך עוד יושבים ללמוד משניות וכו', ואתם קוראים לנו ''מתנגדים''. – ואילו אתם מתפללים שחרית בשעה מאוחרת, ואחר התפילה יושבים עוד לשתות משקה 'לחיים' וכו', ועל כך אתם קוראים לעצמכם ''חסידים?!''...

     הגבאי הנאמן שעמד ליד הרבי לא היה יכול להתאפק לעברם, ואמר בבת שחוק: הרי זה פשוט ביותר, אתם בתפילתכם קרים וצוננים כמו מת, ואחרי תפילת-מת שכזו צריכים לימוד משניות כמו שלומדים אחר המת... אבל אנו שתפילתנו מלאה חיות ושמחה, צריכים כוס משקה אחר התפילה...

     אבל הרוז'ינער נענה ואמר, שבהיות שיודע השטן היטב גודל כוח התפילה, שיכולים להתפלל על כל דבר שירצו, ויפריעו בזה כל עבודתו... לכן מבלבל מעוד את המחשבות האדם בתפילתו. – לפיכך התחכמו החסידים להתיישב יחדיו אחר התפילה ומאחלים 'לחיים' זה לזה, וברגע של התקרבות פותח איש ישראל את ליבו בפני חברו, ומשיח את אשר עם לבבו, ומגלה צורכו, וחברו מאחל לו מכל לב שתתמלא בקשתו. – והנה זו הברכה אף היא נחשבת כתפילה, שהרי תפילה נאמרת בכל לשון וכשמברכים ישראל קדושים זה לזה אף היא תפילה תחשב! ובתפילה שכזו אין היצר הרע שם אל ליבו, שהרי משוחחים החברים ושותים ואוכלים... וברגעים אלו יכולים להעלות את כל התפילה כולה, עכד''ק ושפח''ח.

     ואמרתי כמו כן בחג הפורים, אף אם אולי אין אנו מנצלים כראוי את כוחה העצום של תפילה בזה היום, מכל מקום על ידי שמברכים זה לזה באהבת רעים ובגילוי לב אל לב, מתקבלים ונשמעים כל אלו הברכות שמברך איש ישראל לחברו מתוך המשקה והשתייה כדת, ופועלים ומושכים הרבה ישועות גדולות ונשגבות לישראל.

הסעודה (רבי שמעון גוטסמן שליט''א)

     ננסה לדמיין לעצמינו שנשיא איראן מזמין את ראשי הקהילות היהודית שבמדינתו לביקור, ברור לכולם שראשי הקהילה ישמחו להיענות להזמנה ברצון, הן לא בכל יום יש להם את האפשרות לבטאות את צרכי קהילתם בארמון הנשיאות, ועוד לפני הנשיא בכבודו ובעצמו, אנשי הנשיא אף דאגו לעדכן את המוזמנים שכל הכיבוד שמוכן לכבודם הינו כשר למהדרין מן המהדרין. אך דא עקא שבחדר ההמתנה שבארמון מותקן מכשיר טלוויזיה שמשדר תכוניות ''לא הכי נקיות'' בלשון המעטה בשפת האיראנית המדוברת, אחד מגדולי הדור שדבר ההזמנה הגיע לאוזניו שלח מברק לראשי הקהילה היהודית שבאיראן בו הוא מתרה בהם שלא יקבלו את ההזמנה, וזאת משום שנודע לו כי בחדר ההמתנה יכשלו בראיות אסורות, כמו גם בשמיעות אסורות. ניתן לתאר שאם ראשי הקהילה אינם בוגרי החינוך העצמאי, מעיין החינוך או העדה החרדית וכדומה, הם כלל לא ינידו אף, שעה שהם ישליכו את המברק אל האשפה, ויזדרזו להתארגן לביקור המכובד...

     נעצור שנייה ונחשוב: מה היינו עושים במקומם? הרי מדובר כאן לכאורה בסכנת נפשות ממש, את איראן אינני זקוק להכיר בפני אף יהודי, לכל אחד ברור שעל פי דרך הטבע יחס האירנים אל תושביהם היהודים בפרט ויהודי העולם בכלל לא ישתפר בעקבות אי ביקורם של ראשי הקהילה וכל זאת בלשון העדינה ביותר, מסתבר גם שהמוח היהודי המשוכלל ימציא לנו הלכות חדשות שפיקוח נפש דוחה ''ועשית ככל אשר יורוך'', ומי שמסכן יהודים במברקיו יוצא מכלל ''עמיתך'', ושבכלל – למה רק ''גדול'' אחד שלח מברק, על כורחך ששאר ה''גדולים'' חולקים על דבריו... ואם כן ''חייבים ללכת'', כי ''יחיד ורבים הלכה כרבים'', ועוד כל מיני תירוצים מתירוצים שונים. נעזוב את ''עצמינו'' ונחזור לעמיתינו יהודי איראן: היהודים מתארגנים לפגישה המיוחדת, ומגיעים זמן מכובד קודם הזמן שנקבע... ממתינים החדר ההמתנה, לא מביטים כלל על המכשיר המדובר, הם אף מצוידים באטמי אוזניים כדי לא להיכשל בשמיעה אסורה... הגיע השעה, הם נפגשים, ומצליחים לעזור רבות לקהילה היהודית, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.

     עוברים מספר שנים ונשיא איראן מחליט להזמין שוב את ראשי הקהילה היהודית לביקור, המברק שוב מגיע, הכול חוזר על עצמו. אלא שהפעם נוסף לרשימת המוזמנים עוד יהודי חשוב שבמשך השנים תפס מעמד באיראן, הלה בשונה מחבריו התייחס ברצינות למברק שהגיע מגדול הדור ולא השתתף בביקור, לא עבר יותר משבוע וכל ראשי הקהילה היהודית קבלו הודעה שיתכוננו לטקס תלייתם רחמנא ליצלן... בסופו של דבר בחסדי השם נתבטלה הגזירה.

     סיפור דמיוני? לא ולא!

     לפני שנים רבות הוזמנו יהודי שושן והסביבה לסעודת אחשוורוש, מרדכי היהודי אסר להגיע, לא שמעו לו והגיעו, עברו שנים ומרדכי לא השתחווה להמן, ואז באה הגזירה... על מה באה הגזירה? על שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, האם הדבר הראה ב''חוש'' שזו הסיבה? לא, אבל זו האמת...

     על מה באה הגזירה? על שהלכו לבקר את נשיא איראן, האם הדבר נראה ב''חוש'' שזו הסיבה? לא, אבל זו האמת...

     אומר הסבא מקלם זצ''ל: היצר הרע מנסה להטעות אותנו לא להאמין לחכמינו, הוא דואג שבחוש יראה שמרדכי אשם בגזירה שנגזרה אך באמת – היעדר השמיעה למרדכי, היא, היא שהביאה את הגזירה.

     ללמדנו, שאמונת חכמים נדרשת בכל מצב גם כאשר לכאורה נראה בחוש שהשמיעה לחכם כרוכה בסכנת נפשות.

     כי כמו שברור לכולנו שאם הקב''ה בכבודו ובעצמו יורה לנו פנים אל פנים לעשות דבר שלכאורה מסכן אותנו, נעשה אותו בלי שאלות, עלינו לזכור שחכמינו הם הם שליחי הקב''ה.

עד כמה צריכים להשתדל לחסוך מצערן של ישראל! (עלינו לשבח, שמות. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א)

     במגילת אסתר נאמר שמרדכי ואסתר וכל העם היהודי עברו על הדת. דהיינו שביטלו מצוה דאורייתא של אכילת מצה כדי לצום ולהתענות בעבור הגזירה שיצאה מבית המלך להשמיד להרוג ולאבד. מדוע, שאל גיסי הגר''ח קניבסקי, צריכים היו מרדכי ואסתר להתענות כבר בחודש זה, ניסן, על הגזירה שהייתה אמורה להתבצע רק בחודש אדר של השנה הבאה? הלא יש להם עוד זמן רב לכך?

     ותירץ הגר''ח, שעשו זאת כדי לחסוך צער מעם ישראל, צער שיש בו משום פיקוח נפש, שהרי כששמעו היהודים שבחודש אדר הם עלולים להינתן למרמס תחת כפות רגליהם של הרשעים אשר בכל מדינות המלך, הם יהיו נתונים כבר מעכשיו בצער רב, וצער זה יימשך לאורך כל הימים הללו, וכדי למנוע זאת הכריזו מרדכי ואסתר על צום תענית ומספד, כבר בחודש ניסן, כמעט שנה תמימה לפני המועד שבו הייתה הגזירה אמורה להתבצע.

חייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.(הרב שלמה הלוי שליט"א)

     ש"חייב איניש לבשומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"! דהיינו: ש"חייב אדם להתבשם בפורים, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"!

     נשאלת השאלה: וכי זו דרכו של יהודי?! לשתות יין עד כדי שכרות?!, ומה נשתנה פורים בעניין הזה יותר מכל חג אחר?

     עונה על כך הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל בדרך משל: חירש וגידם היו ידידים טובים. מדי פעם, כאשר חשקה נפשם, היה החרש מרכיב את הגידם על כתפיו ויוצא עימו לטייל. כך נהגו תמיד. פעם אחת בלכתם, עברו הם ליד בית גדול אשר מתוכו בקעו צלילי תזמורת, וניכר היה כי יש שמחה גדולה בבית פנימה. הגידם שמע את הצלילים הנפלאים, וחשקה נפשו להיכנס אל הבית ולשמוח עם החוגגים. אלא, שחברו החרש לא שמע מאומה, ולכן, גם לא רצה להיכנס. סימן לו הגידם בעוז כי ברצונו להיכנס. בתוך הבית פנימה רבתה השמחה, שולחנות ערוכים כל טוב, אנשים רבים ששים ושמחים, ותזמורת מעולה מנגנת בכל עוז. כל השומע רוקד ומפזז בשמחה. הגידם, שומע ונפשו כמהה לרקוד ולשמוח ואילו חברו, אינו שומע וממילא אינו רוקד... מה עשה הגידם? לקח מעל השולחן בקבוק יין משובח, השקה את חברו עד תום, ועד מהרה פעל היין את פעולתו והחרש פצח במחול עליז.

     והנמשל, פורים הינו יום קדוש ונפלא, וביום זה הנפש הטהורה מתמלאת ברצון לשמוח שמחה אמיתית. שמחה של מצווה, אלא, שהגוף אינו מבין את חשיבות היום ואינו חש בשמחה הגואה, משום כך משקים את הגוף ביין, ועל ידי כך מתמלא הגוף שמחה ועמו שמחה גם הנפש בטהרה...

מגילת אסתר = לגלות הנסתר 

 

     חגי – ישראל יש בהם זכות וטוהר שאין לאף חג באומות העולם. 

 

     ישנה בדיחה ידועה שכל חג ביהדות מוביל בסוף לאותה נקודה "הם ניסו להרוג אותנו, א-לוקים הציל אותנו, בואו נאכל משהו"...  ובכל זאת, מאחורי כל חג התרחש מעשה המבטא רעיון שונה

 

     יש דרגות בעוצמת הניסים ובהתגלות: 

יש נסים כמו נס הפורים, נסים שהם מתונים, מוצנעים, ואפילו נסתרים לגמרי. במגילת אסתר שזורים חלקים מסיפור כולל שרק בסופו ניתן להבין שהייתה כאן השגחה צמודה והצלה לעם היהודי מפני אויב אכזר ורע מעללים שביקש לחסל את כל עם ישראל ב 127- מדינות. 

 

     מעניין לראות שבכל הסיפור המדהים הזה שמו של אלוקים לא מוזכר אפילו פעם אחת הייתכן!? 

 

     ואם כן אז מדוע? אולי נוכל להשיב על שאלה זו בשאלה אחרת (באותה מטבע שאם תשאלו יהודים: למה עונים על שאלה בשאלה?!, הם ישיבו לכם - למה לא?!..( 

 

יש להבין "מדוע שונה קריאת המגילה מקריאת התורה?"      

 

      בפורים עלינו להקשיב לקריאת המגילה מילה במילה - צריך להקפיד לשמוע כל מילה. כך שאם פספסתי מילה אחת, הפסדתי את הכול וצריך לחזור ולקרוא מחדש את כל המגילה (ללא ברכה כמובן)...

לעומת זאת, בכל שבת בקריאת התורה אם הפסדנו מילה אחת – זה לא טוב אבל אין צריכים לשוב ולשמוע, שהרי כל מילה היא מצווה בפני עצמה. מה המייחד אם כן את קריאת המגילה ?

 

התשובה לזה נעוצה במהות של סיפור המגילה:

     מגילת אסתר נראית כמקבץ אירועים סתמיים שאין כל קשר בניהם ובכדי לראות את הנס יש לשמוע את כל הסיפור מתחילתו עד סופו.

 

 במילים אחרות הנס מצוי במגילה כולה, בסיפור בכללותו. זוהי אם כן הסיבה שעלינו לשמוע כל מילה כיון שכל פרט ופרט הוא בעל חשיבות – הוא חלק מהנס הגדול. 

 

     וזוהי אם כן גם "הסיבה ששמו של א-לוקים לא מוזכר במגילה", כפי שאיננו יכולים להורות מסיפור אחד במגילה על הנס בכללותו, כך בחיי היום-יום אין לנו אפשרות לראות את יד ה' בכל פרט

 

אבל ניתן בהחלט לומר: "היום זה חלק מהנס הגדול שה' עושה לי'''' 

 

והשתיה כדת אין אונס... לעשות כרצון איש ואיש (רוני גולדברגר)

      ‫רבי יצחק אליהו לנדא מוילנא, מבאר על דרך משל, שני מחותנים האחד היה נדיב לב, והשני היה קמצן, לימים נסע ‫החתן בנו של הנדיב למחותן הקמצן, ויצוהו אביו לאמר הישמר לך לבל תבקש מאת המחותן ליתן לך משאת מאומה, ‫כי משפט הנדיבות היא שהוא יבקש ממך לקבל ממנו מתנה, וכאשר ראה המחותן שהחתן אינו מבקש ממנו, והוא ‫בהיותו קמצן לא נתן לו מאומה, נמצא שנעשה בזה רצון שני המחותנים יחד, שהחתן לא ביקש כרצון אביו הנדיב, ‫והמחותן לא נתן כרצון מדתו הקמצנית.

     הנמשל, המן לא רצה לאנוס אותם לשתות יין נסך בכדי שלא יהיה להם אמתלא על העבירה שהוכרחו לשתות מפני ‫אונס מצות המלך, ומרדכי לא רצה שיאנסו אותם בכדי שלא ישתו, נמצא שנעשה בענין 'אין אונס - כרצון איש ואיש' ‫- היינו כרצון מרדכי וכרצון המן, כדאיתא במדרש [ילקוט אסתר רמז תתרמח]: "'לעשות כרצון איש ואיש', אמר רבא ‫לעשות כרצון מרדכי והמן, דכתיב 'איש יהודי' וכתיב 'איש צר ואויב'".


 

 

 

 

פורים- איך לשתות בפורים?

     "בשלשה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו". ומבאר רש"י: בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו. משל ונמשל המבארים שגם כשאנו שתויים לגמרי, עלינו לזכור ולא להסיח דעת ממלך המלכים הקב"ה...

     האדם ניכר בכוסו

במסכת עירובין (דף סה.) מובאים דברי ר' אילעאי: "בשלשה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו". ומבאר רש"י: בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו.

     מסופר: שבימיו של הקיסר פראנץ יוזף התנודד שיכור ברחובות עיר הבירה בשעת לילה מאוחרת, כשהוא הלום יין ואינו יודע בין ימינו ושמאלו. ומפעם לפעם היה מט ליפול על פתחי החנויות.. שוטר שחלף במקום חשד באיש כי הוא מתחזה לשיכור, וכי כוונתו האמיתית לנסות את דלתות החנויות כדי לדעת שמא אחת מהן נוחה לפריצה, לכן קרא לעברו "עמוד"!!! השיכור הוסיף להתנדנד בהילוך פתלתל... חזר השוטר וצעק: "בפקודת אדונינו הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו, אני מזהיר אותך, שאם לא תעצור מיד, אשליך אותך אל הכלא"! השיכור לא שת ליבו אל האזהרות, על כן, נשלח אל הכלא.

     למחרת, כשנתפקח מיינו השיכור, קבל בפני המשפט על השוטר שלא חס עליו ושלח אותו לבית הכלא. ומדוע באמת כלאת אותו? – שאל השופט את השוטר, האם לא ראית אותו שהיה שיכור כלוט? אכן כן, ענה השוטר. אולם כאשר מזכירים את שם הקיסר ופקודתו, מוכרח גם השיכור השתוי ביותר, להתפכח מיינו!...

     כך גם אנו,

     גם כשאנו שתויים לגמרי, עלינו לזכור ולא להסיח דעת ממלך המלכים הקב"ה. וזהו האדם ניכר בכוסו!  

     פורים שמח!

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" ("אלה הם מועדי")

     במדרש רבה (במדבר פרשה י') נאמר: "הרשעים קודמים לשמם: נבל שמו, גלית שמו, שבע בן בכרי שמו. אבל, הצדיקים שמם קודמם: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בועז, ושמו מרדכי, ושמו מנוח".

     את דברי המדרש הללו הרחיב וביאר המגיד מדובנא, עפ"י דרכו במשל:

     סוחר אחד נסע מביתו לרגל עסקיו ונשתהה בדרך ימים רבים. באחד הימים פגש בבית המלון אדם, שבא מעירו זה לא מכבר. שמח הסוחר בבן עירו, וביקש לשמוע ממנו על אודות בני משפחתו ושאר אנשי מקומו.

     "האינך יודע מה ארע?!" שאל האיש.

     לא!!! נחרד הסוחר – ספר מהרה מה ארע!

     שריפה פרצה בעירנו! סיפר האיש.

     נו!!! דחק בו הסוחר – האם ביתי ניזוק בדליקה? השלום לכל בני ביתי?

     וודאי – ענה האיש בביטול – הייתה זו רק שריפה קטנה בבקתה שבקצה הכפר....

     ומה עוד חדש? המשיך ושאל. אחיך....סיפר האיש – שמונים זהובים!... מה איתם? נחרד הסוחר.

     שמונים זהובים הרוויח ביום אחד! נענה האיש.

     שוטה גדול אתה – כעס הסוחר – אינך יודע כיצד יש לספר סיפור! פעמיים כמעט שהתעלפתי... היה עליך לספר זאת כך: בקתה קטנה נשרפה. וכן: הרוויח אחיך שמונים זהובים ביום אחד! זו הדרך הנכונה להשמיע את הדברים, את הפורענות יש להשאיר לסוף המשפט, ואילו את הטובה יש לספר מיד בתחילה.

     כך גם הוא הנמשל:

     אמר המגיד, אצל הצדיקים מקדימים ואומרים "ושמו", דהיינו, מעשיו הטובים שגרמו לשמו הטוב קודמים, ולאחר מכן, נכתב שמו כגון: "ושמו מרדכי", ואילו אצל הרשעים, נכתב להיפך, קודם השם ורק אח"כ "שמו" וביאורו שע"י הנהגתו הרעה הפסיד מעשים טובים שהיה יכול לעשות, כגון: "נבל שמו" "גלית שמו"...

כשבת המלך אחשוורוש ("קול רינה")

     יש להבין: מדוע כתב כאן "כשבת המלך" ולא "בשבת המלך"?

     בספר "קול רינה" מבואר העניין עפ"י משל:

     אדם אחד חלה במחלה ארוכה, והיה דורש ברופאים, זה אומר כה, וזה אומר כה, אולם תרופה למחלתו לא מצאו. לימים הגיע אל עירו רופא מפורסם. מיהר האיש אליו וביקש שיאבחן את מצבו אולי ימצא מזור לחוליו. בדק הרופא את האיש ועד מהרה עמד על טיב מחלתו. ערך בפניו רשימה ארוכה שבה פירט איזה תרופות עליו לקחת. וביותר הזהירו, להימנע ממאכלים מסוימים אשר הם הגורמים העיקריים למחלתו. לאחר שסיים את דבריו קבע לו הרופא מועד נוסף, לאחר כמה חודשים, אז הוא רוצה לשוב ולראותו שנית. יצא האיש מבית הרופא שמח על שנמצא סוף סוף מזור לחוליו, אולם את דברי הרופא לא שמר כלל... את התרופות לא נטל כסדרן ומהמאכלים אשר נצטווה להינזר – לא משך ידו, ולהיפך, עוד היה מלעיט עצמו בהם... בהגיע המועד שבו קבעו שב האיש אל הרופא ופניו רעות כמתחילה, ובחוצפתו פנה אל הרופא ואמר: "האתה הוא זה שאומרים עליך שהוא רופא מומחה?!.. ראה נא את מצבי!"...

     "האם לא עזרו לך התרופות שלקחת?!" תמה הרופא - האם התנזרת מהמאכלים אשר ציוותי עליך לפרוש מהם?!...

     הודה האיש בבושת פנים כי לא עשה מאומה... אם כך, השיב הרופא, מה לך טענות ומענות כלפי?!...

     כן הוא הנמשל:

     בני ישראל, בהיותם בגלות, שלח להם הקב"ה את ירמיהו הנביא שהזהירם לחזור בתשובה, ולקיים מצוות ומעשים טובים. אם יעשו כך – לסוף שבעים שנה יהיו נגאלים. אולם בני ישראל לא שמעו בקולו, ומשום כך התמשכה עליהם הגלות.

     זהו שנאמר בפסוק: "כשבת", משום שאחשוורוש היה ירא תמיד שמא יעשו תשובה, ויגאלו, ואז יינטל ממנו כתר מלכותו, ואם כן אין מלכותו בטוחה בידיו כלל וכלל. משום כך עשה משתה וביקש להחטיאם כדי שהגלות תתארך ובכך תתמשך מלכותו...

 

 

"שבע ועשרים ומאה מדינה" ("חידושי הרי"ם")

     במדרש רבא מובא מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ודורש. התחילו תלמידיו להתנמנם. רצה ר' עקיבא לעוררם משנתם, ואמר: יודעים אתם מפני מה מלכה אסתר על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא, תבוא בת בתה של שרה אמנו, שחיה מאה עשרים ושבע שנה, ותמלוך על שבע ועשרים מדינה! 

     בעל ה"חידושי הרי"ם" אומר, כי מדרש זה טעון הסבר:

     מדוע דברים אלו עוררו את התלמידים משנתם? ומה בכך?

     אלא, תירץ הרבי:

     ר' עקיבא לימד את תלמידיו והודיע להם: אסתר מלכה על שבע ועשרים ומאה מדינה כנגד כל שנותיה של שרה. כנגד כל שנה מחייה של שרה מלכה אסתר על מדינה אחת. ולפי חשבון זה אפשר לומר שכנגד כל שבוע מחייה של שרה מלכה אסתר על עיר אחת, וכנגד כל שעה מלכה אסתר על כפר. אם כן ראו נא, הודיע ר' עקיבא לתלמידיו, מה אפשר להפסיד על ידי נמנום קל של שעה אחת...

אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש (מנחם יעקובזון)

     יש להקשות, מדוע לא נכתב במגילה במפורש מיתת ושתי, כמו שנכתב הריגת המן.

     תירץ רבי שלמה קלוגר מבראדי, עפי"מ שמצינו אצל לוט שאמר לו המלאך ]בראשית יט, יז[: "ויאמר המלט על נפשך ‫אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר ההרה המלט פן תספה", וביארו חז"ל [מובא ברש"י שם] דהמלאך אמר ‫ללוט דמאחר שאין אתה ניצל בזכות עצמך אלא רק בזכות אברהם אין אתה ראוי להביט עליהם. וא"כ גם כאן בזמן ‫הריגת ושתי עדיין לא היו ראויים ישראל לנס כי לא עשו תשובה ע"ז שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ומה שנהרגה ‫ושתי זה לא היה בזכותם, ולכן גם לא זכו לראות בהריגתה, ומשום כך לא נכתב במגילה במפורש הריגתה של ושתי. ‫אולם בזמן הריגת המן כבר עשו ישראל תשובה כהוגן, ובזכותם נעשית להם הישועה, לכך זכו לראות במפלתו של ‫המן.

אין אסתר מגדת (ב,כ)

     מדוע נמנעה אסתר לגלות את מולדתה לאחשורוש אף לאחר שהומלכה? ומדוע ציוה אותה מרדכי על כך?

     אומר ה"בנין אריאל": מרדכי חשש שמא אחשורוש ישוב ויעשה משתה, וכדרכו, באמצע משתה היין, יעלה בלבו הרעיון להציג את אשתו לראווה בפני הנוכחים, ויצווה על אשתו הנוכחית - אסתר - לבוא בכתר מלכות, כפי שעשה לאשתו הקודמת - ושתי. והלא כיצד עלה בלבו הרעיון להביא את ושתי? אומרת הגמרא (מגלה יב, ב), כי בשעה שעובדי כוכבים אוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפילות, וכן בסעודתו של אותו רשע: "הללו אומרים: מדיות נאות, והללו אומרים: פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו - אינו לא מדי ולא פרסי, אלא כשדי! רצונכם לראותה? אמרו לו: אין [=כן]!".

כדי למנוע מאחשורוש לשוב ולעשות לאסתר את אשר עשה לושתי, צווה עליה מרדכי שלא תגיד את עמה ואת מולדתה. בכך סר החשש מלב מרדכי, כי מאחר שלא גלתה את מולדתה, ולכל אחד ואחד נראתה לו כאומתו (שם יג, א), לא יכול היה אחשורוש להתפאר במולדתה על פני שאר הנשים.

 

 

 

ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי שמר הנשים (ב,כב) (על פי "דעת החתם סופר'').

     אומר ה"חתם סופר": באחרית ימיו צריך כל אדם לבחון את כל המאורעות שקרוהו בימי חייו, ולספר לבניו על גודל השגחתו של הבורא יתברך.

     מדוע יעשה זאת רק באחרית ימיו? משום שברבים מן המקרים אין בעל הנס מכיר בנסו בעת ההתרחשות, ורק במבט למפרע, הוא יכול להכיר בכך שנעשו עמו נסים רבים, שאינם נופלים מהנסים הגלויים והמפורסמים.

     דוגמא לכך יש במעשה המגילה: בעת הריגת ושתי, איש לא הבין מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא גרם לכך, ואפילו לאחר שלוש שנים, כשאסתר נלקחה לבית המלך, אף אדם לא סבר כי יש למאורע זה משמעות מרחיקת לכת. ושוב, לאחר זמן מה "קצף בגתן ותרש", ואסתר ספרה זאת למלך בשם מרדכי, וברור שבאותה שעה לא יכול היה בן אנוש להשיג כי יש קשר בין האירועים השונים. רק לאחר מכן - כשהמלך גדל את המן, והלה גזר מה שגזר, והתבטלה הגזרה על ידי אסתר המלכה, אזי המתבונן על סדר המאורעות למפרע יכול להכיר בכך שהריגת ושתי, ולקיחת אסתר לבית המלך, ומעשה בגתן ותרש - כולם היו למעשה הכנה למה שעתיד לקרות.

     על כך כתב בספר "פרשת דרכים" לפרש את הפסוק "לעשה נפלאות גדלות לבדו" (תהלים קלו, ד), שהקדוש ברוך הוא עושה נפלאות גדולות "לבדו" - הינו שהאדם כלל אינו מכיר באותן "נפלאות גדולות", ורק הקדוש ברוך הוא "לבדו" יודע אודותן.

     מכל מקום, מצווה על כל אדם באחרית ימיו לבחון כל אשר עשה הבורא עמו מראשית צמיחתו ועד לאחריתו, ובמבט לאחור יבין כי אך טוב וחסד רדפוהו כל ימי חייו, וכי כל מאורעות החיים שבזמנם נראו ללא קשר ביניהם, חברו יחדו כדי לקיימו ולהחיותו ולהגיעו לזמן הזה. ולאחר שזכה להכיר בנסיו, יספרם לבניו אחריו, כדי שגם הם ילמדו לבחון ולהכיר בנסים הגדולים שהקדוש ברוך הוא יעשה עימהם

בגד תכלת (גד שכטמן)

     בגזירת אחשורוש הוצרך המן לקחת את מרדכי 'לסבב הופעות' ברחבי שושן, כשמרדכי לבוש בלבוש מלכות וכתר לראשו והמן צועק לפניו בקול גדול: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". כשהתלבש מרדכי בבגדי המלכות ניסה המן לחשוב איך להפחית את הבושה שתיגרם לו. בראשו עלה רעיון מבריק והוא פנה למרדכי: "אני אלבש את הכובע וחליפת הרבנים שעליך, אשמש כ'קולב נייד' שלך". מרדכי הסכים לכך, מלבד בגד אחד. את הציצית, כמובן, לא הסכים מרדכי לתת להמן ללבוש ולבשה בעצמו.

     כשעברו השניים מתחת ביתו של המן, ראתה אותם בתו ממעוף הציפור וחשבה: אם זה שסוחב את הסוס לבוש בגדי יהודים, הווה אומר שמרדכי הוא זה שסוחב את אבא-המן ועושה לו כבוד גדול. ממחשבה למעשה נטלה את סיר השופכין של כל בני הבית והריקה אותו על ראשו של המן...

     גם ברחוב היהודים היו כאלו שדימו בנפשם שמרדכי הוא זה שסוחב את המן ופניהם מלאו בושה. אך לאחר כמה דקות היה מי ששם לב שמבגדי המלכות מתנופפת לה ברוח היום טלית קטן מהודרת, בעוד שמהחליפה הרבנית אין שום סימן לציצית... על זה נאמר בברכות המגילה: "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי". רק משנראתה הציצית הבינו מי הוא הרוכב ומי המושפל.

 

 

 

 

 

 

 

 

המן מן התורה מנין? (אשר לורבר)

     הגמ' בחולין קלט: שואלת: "המן מן התורה מנין?", ועונה "שנאמר המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת". וברור הדבר שהגמרא לא התכוונה להביא פסוק שבו מוזכרות האותיות ה"א מ"ם ונו"ן, אלא ודאי ישנו קשר מהותי כלשהו בין המן הרשע לשאלת הקב"ה את אדם הראשון "המן העץ אשר ציויתיך וכו'", ואם כך מהו?

     והנה, ידוע שהמן היה מזרע עמלק, ועמלק היה הראשון שבא לזלזל בכוחם של ישראל אחרי שיצאו ממצרים וכל העולם פחד מהם (כמו שנאמר בשירת הים). כך גם היה אצל אדם הראשון, שהיה הראשון שבא וזלזל בציוויו של הקב"ה והמרה את פיו כאשר בא ואכל מעץ הדעת.

     מביאים בשם ר' שלום שבדרון זצ"ל שקיים דמיון נוסף בין מעשיו של המן לאדם הראשון. במגילה מסופר על המן שאמר "וכל זה איננו שווה לי" - כל ממונו, עושרו, והצלחתו, שהיו בקנה מידה שאין לשער, לא שוו לו כיוון שבן-אדם אחד - מרדכי - לא משתחווה לו. כך גם אדם הראשון, שהותר לו לאכול מכל עצי הגן, חשק רק את העץ אותו אסור היה לו לאכול.

.

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (הרב צ. מנדלסון)

 

     הקשו המפרשים מדוע נאמר 'לא יכרע ולא ישתחוה' בלשון עתיד, ולא נאמר "לא כרע ולא השתחוה" בלשון עבר.

     ביאר רבי דוד טעביל ממינסק, דבאמת מרדכי היה יכול להימנע מלפגוש את המן, ולא ללכת למקומות שהמן היה נוהג ‫להיות, אולם מרדכי דווקא הקפיד ללכת למקומות שבהם ידע שהוא עתיד לפגוש את המן, כדי לעמוד בפניו בקומה ‫זקופה להראות לכל היהודים שאסור להשתחוות לאדם שיש בו חשש עבודה זרה, וזה מרמז הפסוק 'לא יכרע ולא ‫ישתחוה' בלשון עתיד, כלומר, שמרדכי הקפיד ללכת דווקא במקומות שידע שהוא עתיד לפגוש את המן, כדי להורות ‫לכל היהודים שבכל מקרה ובכל מצב הוא 'לא יכרע ולא ישתחוה'.

וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו (הרב זליג ברנשטיין)

     איתא (בילקוט אסתר רמז תתרנו): "'וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו', וכי יש אדם צם ואוכל, אלא אתם צמים על ‫שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש".

     תמה רבי שלמה קלוגר מבראדי, על דברי הילקוט, הרי משמע שהיה קשה לו ד'ואל תאכלו ואל תשתו' מיותר הוא. ‫א"כ מה התירוץ, שצמו על שאכלו ושתו בסעודתו של אחשורוש, הרי אם הייתה אומרת סתם שיצומו, היינו ג"כ ‫מבינים שלא יאכלו ולא ישתו, והיה התיקון על מה שאכלו בסעודתו של אותו רשע.

     פירש על דרך משל לעני שעשה עבירה וקנסו אותו לתת לצדקה דבר מועט כפי מה שמשגת ידו, ואמר העני מה ‫תרוויחו בקנס המועט שלי, הרי אצלי זה דבר חשוב ואצלכם הדבר המועט אינו נחשב לכלום, והשיבו לו דבאמת אצלנו ‫זה לא נחשב כלל, אך אם לא ניקח ממך כלום, אף אם כעת אתה אומר שיש לך חרטה, למחרת תשוב לאיוולתך משום ‫שלא היה לך מה להפסיד, אולם אם תיתן את הדבר המועט, אף שאצלנו אינו כלום, אצלך זה דבר חשוב ויהיה לך צער גדול, שוב לא תשוב לעשות עבירה.

 

     וכך הוא הנמשל, דמה שהקב"ה חפץ שהאדם ישוב בתשובה ע"י סיגופין וכדו', ‫ודאי שאין להקב"ה שום רווח בדבר, ועיקר התשובה לפני השי"ת היא הוידוי ועזיבת החטא והחרטה, רק שהסיגופים ‫מועילים לזה, שלולי הצער מהסיגופים אין להאמין לו שגם עכשיו הוא מתחרט, כי למחרת ישוב לאיוולתו, אך אם ‫מצטער ע"י מה שחטא ביסורין וסיגופין, אז בודאי לא ישוב לחטוא.

     זהו כוונת המדרש הנ"ל, אסתר שגזרה עליהם לצום, ולא שיהיה להקב"ה רווח מהתענית שלהם, רק עיקר הטעם כיון ‫שחטאו במה שאכלו ושתו מסעודתו של אחשורוש, לכך 'צומו עלי' - כעת, וממילא 'ואל תאכלו ואל תשתו' - היינו ‫שיותר כבר לא תשובו מהיום והלאה לאכול דבר איסור, אבל אם לא תצומו יש לחשוש שתחזרו שוב לחטוא.

 

 

בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אשר לורבר)

      ‫רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ביאר, דהנה ענין יציאת מצרים, כמו כל הנסים שנעשו לישראל בכל הזמנים, רישומם ‫היה ניכר רק בעת שכולם ראו בחוש וממש מיששו בידים את הנס. אבל האמת היא, כי כל נס ונס מסודר מגלגלי ‫מאורעות שונים שקדמו לו בזמן, אלא כיון שכל מאורע הוא רק חלק מהנס, ע"כ אין אנו יכולים לראותו ומכל שכן ‫שאין אנו יכולים למששו בידים, עינינו רואות ואזנינו שומעות רק עת יופיע פרק המאורע האחרון, ואז מתלכדות כל ‫חוליות המאורעות שקדמו ונעשו לאחדים, והנס מופיע בכל זהרו וגדלו.

     הנה לפנינו, למשל, נס פורים, ראשיתו במאורע שאיש לא שם אליו לב. המאורע, שבגתן ותרש, שני סריסי המלך ‫אחשורוש, ביקשו לשלוח יד במלך, ולמרדכי היהודי שידע שבעים לשון, נודע הדבר והציל חיי המלך. המאורע ‫כשהוא לעצמו לא היה בו אף שמץ נס לישראל. וכן הדבר, 'כאשר נדדה שנת המלך', גם בזה לא נראה כל רמז על נס, ‫כי הלא מעשים שבכל יום, שמפני סיבה זו או אחרת השינה נודדת, ומכיוון שנדדה שנת המלך, השתדלו עבדיו לקרוא ‫לפניו סיפורי מעשיות מימים עברו, ובדרך מקרה הוציאו מארון הספרים את ספר הזיכרונות שהיה כתוב שם המאורע ‫הראשון עם מרדכי. וכאשר שאל המלך "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה", ענהו הנער המשרת לפי תומו, ש"לא ‫נעשה עמו דבר", וגם בזה א"א לראות רמז על איזה נס. ואימתי ידעו הכול כי נס גדול קרה, רק כאשר נתלכדו כל ‫המאורעות יחד, אז הבינו כולם, כי הנס התחיל מעת ששמע מרדכי את דברי בגתן ותרש, וכל המעשים שקרו אח"ז, ‫הם היו החוליות של השלשלת הארוכה הזאת שנס פורים שמה.

לא נעשה עמו דבר (ו,ג)

     כשהמלך שאל "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה", ענו לו משרתיו: "לא נעשה עמו דבר".

     בפשטות מבינים, שכוונתם היא לומר שעוד לא עשו עמו את המגיע לו.

     אולם רבי מאיר שפירא מלובלין הוסיף ובאר את תשובתם באופן אחר: כידוע, סופרי המלך היו מבניו של המן, וכאשר שונאי ישראל אומרים על יהודי "לא נעשה עמו דבר", כוונתם היא, שכבר גמלו עמו טובה - הכיצד?

     הלא מרדכי יושב בשער המלך בהשקט ובבטחה - לא מציקים לו ולא מבזים אותו. אם כן, הוא כבר בא על שכרו בכך ש"לא נעשה עמו דבר" - ששונאיו "פטרו" אותו מלעבור את כל מסכת ההצקות וההשפלות שהיא מנת חלקם של כל אחיו היהודים .אמר מעתה, כשהמלך שאל האם השיבו למרדכי טובה תחת טובה? ענו לו משרתיו, הושבה גם הושבה, והראיה - ש"לא נעשה עמו דבר".

ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי (מר רפאל ירקוני)

     פירש הגרי"ז סולובייציק מבריסק, דבאמת גם זה היה מפורש בגזירה, שאסור לקנות יהודים לעבדים כדי להצילם עי"ז ‫מגזירת "להשמיד להרוג ולאבד", כמבואר בתרגום שני (ד, ב) דהיה איש ישראל הולך לאיש נכרי ואומר לו מבקש אני ‫ממך להיותנו אני ובני ואשתי לך לעבדים רק ניצול מן המוות הזאת, והיה אומר לו האיש הנכרי לאיש ישראל לא ראית ‫מה שכתב המלך אחשורוש בדתו הנתונה כי איש נכרי אשר ימצא אצלו איש יהודי ייהרג כמותו, ונתקיים [דברים כח, ‫סח]: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה". וכ"ה בפירש"י (מגילה יא, א).

     וזהו שהזכירה אסתר בבקשתה כי נעלו בפניהם גם הצלה זו להתמכר לעבדים ולשפחות. (חידושי הגרי"ז על התורה)

     רבי מרדכי גימפל יפה מרוזנאי פירש בדרך נוספת, דכאשר אסתר דיברה לפני המלך, אמרה את מה שאמרו חז"ל ‫(סנהדרין קד, ב): "כל המיצר לישראל נעשה ראש". וטענה: 'ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו' - דאם היינו נמסרים ‫תחת שלטונו של אדם שפל, וע"י כך הוא היה עולה במדרגתו ונעשה ל'ראש', אז - 'החרשתי', כי אין זה פוגע בכבודו ‫ובמעלתו של המלך - 'אין הצר שווה בנזק המלך'. אך היות שנמכרנו לראש השרים שהוא המן האגגי, השני במעלתו ‫למלך, והוא המייצר לישראל, א"כ כשהוא יהיה ל'ראש' בודאי ייפגע כבוד המלך, ומשום כך אמרה אסתר שהיא ‫חוששת אפי' לנזק 'צר' לכבודו של המלך, וא"כ על אחת כמה וכמה שאחשוש מפגיעתו הרעה של המן ראש השרים ‫השואף למלוך ולהיות לראש עליון. (שער בת רבים)

     רבי שאול מאמשטרדם פירש, דמה שאסתר אמרה למלך "אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" כלומר, כי אז לא ‫היה מגיע לך עונש מן השמים, כי כך נגזר עלינו כמו שנאמר [דברים כח, סח]: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ‫ולשפחות". אבל "להשמיד להרוג ולאבד" לא נגזר עלינו, לכן בודאי שאתה תקבל עונש ע"ז. "כי אין הצר שוה בנזק ‫המלך", 'הצר' - זה המן, דאינו חושש לנזק המלך שייענש, לכן ראוי לך שלא תשמע בקולו ותנצל מנזק ועונש.

 

ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן... ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (הרב זליג ברנשטיין)

 

     הקשה הגרי"ז סולובייציק מבריסק, דכיון שהמן היה מזרע עמלק, הרי הדין הוא שצריך לאבד גם ממונו, כדאיתא ‫במכילתא (בשלח פ"ב) ומובא ברש"י (דברים יט, יט): 'תמחה את זכר עמלק' - מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק ‫משור ועד שה שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק הייתה". א"כ היאך לקחה אסתר ‫ומרדכי את בית המן, והרי חייבים לאבדו מן העולם שלא יאמרו בית זה של עמלק היה.

     מיישב הגרי"ז, דכיון שהרג אחשוורוש את המן, והדין הוא שכל הרוגי מלכות נכסיהם שייך למלך, כמבואר בגמ' ‫(סנהדרין מח, ב), א"כ כשהרגו את המן זכה אחשורוש בביתו, ונמצא כשנתן אחשורוש למרדכי את בית המן לא היה ‫כבר משל עמלק, וזה דומה להא דאיתא בגמ' (גיטין לח, א) דעמון ומואב טהרו בסיחון, דע"י סיחון נטהרה ארץ עמון ‫ומואב לישראל. וא"כ גם כאן לא חל מצות איבוד על בית המן, משום שזכה אחשורוש בכל הנכסים. [מאורי ‫המועדים]


     רבי יום טוב ליפמן היילפרין אב"ד ביאליסטוק, כתב לפרש הטעם ששאול לא הרג את הבהמות של עמלק, משום ‫שמצות מחיית עמלק היא - קודם להרוג את כל האומה העמלקית, ורק אחר כך צריך להרוג את הבהמות, אבל כל זמן ‫שהעמלקים קיימים לא נצטוו עדיין להרוג את בהמתן ולהחרים את שללם, ולכן עצתו של שאול הייתה, שהעם יזכה ‫בשלל קודם שיהרגו את העמלקים, כי עדיין לא נתחייבו אז להרוג את הבהמות, ואחרי שכבר זכו בהן בהיתר ונעשו ‫לממון ישראל, כבר אין חיוב להרגן אח"כ לאחר איבוד האומה העמלקית, שהרי מי שקנה בהמות מעמלק זמן רב ‫קודם המלחמה אין חייב להרגו לאחר שעשו מלחמה בעמלק, כי כבר זכה בו ושלו הוא. לפי"ז ביאר, דמה שלקחו מרדכי ואסתר את בית המן שהיה מזרע עמלק, משום שאז היו עדיין עמלקים בעולם, ולכן ‫לא היו חייבים לאבד את ממונם, אולם אח"כ נלחמו היהודים בעמלקים שנשארו, וכמש"כ התרגום ]אסתר ט, ו[: ‫דבשושן הבירה הרגו היהודים ואיבדו חמש מאות איש, כולם היו שרי חיילות מזרעו של עמלק. ולאחר שגמרו להרוג ‫את כל העמלקים כתוב "ובביזה לא שלחו את ידם", כי אז חל עליהם מצות איבוד הממון של עמלק, כי המצווה לאבד ‫ממון עמלק היא רק לאחר שאיבדו את כל זרעו של עמלק.

 

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. (מנחם יעקובזון)

 

     כאן כתיב 'פורים' מלא עם ו' ועוד פעם כתיב (שם ט, כח) "וימי הפורים" 'פורים' מלא, ושלש פעמים כתיב (שם ט, ‫כט-לא-לב) "אגרת הפרים", "את ימי הפרים", "דברי הפרים" - 'פרים' חסר ו'.

     ביאר רבי שלמה הכהן מוילנא, דזהו שאמרו (מגילה ב, א): "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, ובט"ו". י"ד וט"ו - ‫הם פורים מלאים, לקריאת המגילה למשתה ושמחה ולמשלוח המנות, והשלושה האחרים (י"א, י"ב, י"ג) של בני ‫הכפרים הם לקריאת המגילה בלבד, כי השמחה נוהגת רק בזמנה, ולכן נכתבו חסרים ו'. (חשק שלמה מגילה שם)

     פירוש נוסף, ביאר הגר"ח קניבסקי שליט"א, במש"כ בכל המקומות 'פרים' חסר ו', חוץ משני מקומות שכתוב מלא, ‫דהפסוק: "על כן קראו לימים האלה פורים" קאי על הפורים שבימי מרדכי ואסתר שאז הייתה שמחת פורים מושלמת, ‫שניצלו ממות לחיים וגם קיבלו את התורה מרצון, אבל שאר הפורים שקאי לדורות שאין השמחה מושלמת, כמ"ש (בקינות): "איך אעלוץ בפור", וגם בבית שני היו כל הזמן תחת שעבודים ומלחמות, כתוב 'פרים' חסר ו', ומה שכתוב ‫"וימי הפורים האלה לא יעברו" מלא עם ו', משום דקאי על לעתיד לבא, כמ"ש בירושלמי (פ"ק דמגילה) דילפינן מזה ‫שפורים לא יבטל בימות המשיח, ואז יהיה שמחת פורים בשלימות.

 

להוריד את המסכות

 

     חג הפורים מתקרב, ועמו מגיע מנהג אהוב על כולנו - התחפושות.

     מהי אם כן המשמעות של התחפושות בחג הזה? והלא אם זהו מנהג חז"ל הרי שטומן הוא בחובו מעבר לרובד החיצוני – תחפושות גם משהו ברובד הפנימי (כך שהסמליות היא בהתחזות לאדם אחר – לדמות אחרת). אך מכיוון שבכל מנהג של חז"ל ישנה הוראה לגבינו מהי אם כן ההוראה בלהתחפש מעבר לשינוי החיצוני?

      ישנם הטוענים כי למעשה פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנו לא מתחפשים. אנו בוחרים להתחפש בחיינו לדמות מוערצת אותה אנו רוצים לחקות, או למשאלה כמוסה שמעולם לא הצלחנו להגשים.

     מסופר על אדם עצוב שלא ידע את נפשו מרוב צער עד שנאלץ להגיע לפסיכולוג. הפסיכולוג ישב עמו שעות ארוכות, הציע תרופות ופעילויות שונות, אך לשווא - כלום לא הועיל. לבסוף אמר המומחה: "הייתי מציע לך להשתתף במופע הקרוב בהיכל התרבות בעיר. בדחן מפורסם מאוד הולך להופיע שם. כל מי שהשתתף חזר עם בטן כואבת מרוב צחוק. כדאי לך להשתתף במופע... אולי הוא יוציא אותך מעצבותך התמידית".

     הרים הפציינט עיניים מלאות כאב: אדוני הדוקטור, הבדחן ההוא - זה אני...

     המסקנה: אין לשפוט אדם לפי מראהו החיצוני. תמיד נסה להביט לעומק. זהו בדיוק מה שביקשו חז"ל להטמיע בנו. חג הפורים הוא הזמן להסתכלות – לירידה אל העומק.

     ניתן ללמוד המון על הפרצוף הנמצא מאחורי המסכה, ולשאול את עצמנו: האם באמת אני מצליח בחיים? בחינוך ילדיי? האם זו הדרך שמובילה אל תכלית חיי?... חג הפורים הוא זמן להתבוננות וחשבון נפש, דהיינו לגלות את הנסתר. לא בכדי נקרא ביום זה את "מגילת אסתר" שמשמעותה גילוי הנסתר...

     הבה ננסה לקחת את עצמינו ברצינות דווקא ביום ה"מבדח" הזה... פורים שמח!

מדוע תחפושת (גדי שכטמן)

     בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.

     כששמע מרדכי על גזירת המן נקט בצעד חריף: "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר", לעומת זאת כשהגיעה שעתו הגדולה של מרדכי היהודי, זכה להוד וגדולה כשהביאו: "לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", כבוד מושלם ממלך מלכי המלכים.

     בימי הפורים שזוכים אנו לשפע רוחני רב, וכל שמוטל עלינו לעשות כדי לזכות בו, הוא לפשוט את ידינו ולבקש מהיושב במרומים שישלח לנו עזרו. ננסה פעם אחת להתחפש לעצמנו, ל'אני' האמיתי שלנו ולא להמשיך להסתובב ב'בגד' שעטינו על עצמנו במהלך השנה החולפת. נקרע את בגדי החטא שרכשנו לנו ותמורתם נבקש מאבא שבשמים לזכות ללבוש מלכות אמיתי לנשמתנו.

אוזני המן בפורים

     "למה אוכלים אוזני המן בפורים"?. מדוע אוזני המן נחשבים לאחד מהמאכלים המסמלים את חג הפורים?! ממתי מנציחים במאכל שם של רשע? ופרט שרצה להשמידנו?! הגילוי והתגלית של פורים...

     מקרה = רק מה'

     המן הרי היה אדם שרצה להשמיד אותנו, מדוע עלינו להנציח את זכרו בכלל ובאכילת אוזניו - בפרט? ידוע שכל מה שקבעו חז"ל בסמליותם של חגי ישראל איננו בכדי, לכל דבר יש משמעות עמוקה ורובד פנימי.

     התשובה לשאלתנו היא: חז"ל ראו באוזני - המן את הסמל בטבעו של נס חג הפורים. אם נקרא את סיפור הפורים נבחין כי ישנה שרשרשת של מה שנראה כמו צירופי מקרים שאין כלל קשר בניהם. גם אילו היו קורים המקרים הללו כעת, ללא המגילה - לא היינו מסוגלים לחבר בניהם לסיפור אחד... ובטח לא אותם אלו שלא היו בשושן ולא התעדכנו בחדשות היום-יומית מבית המלוכה. הניסים הללו שהצילו את העם היהודי מהשמדה, לא היו ניסים גלויים. אף ים לא נקרע לגזרים, לא היו מכות כמו במצרים, אלא רק כמה "מקרים טכניים". כאשר מסתכלים עליהם - כעל אירועים נפרדים, הם נראים טבעיים מאוד. רק בסוף הסיפור יתגלה כי אירע נס גדול מאד ועצום.

     לעם ישראל יש את היכולת למצוא לכל סוג מזון בכל חג סיפור משלו. במקרה הזה מדובר ב"אזני המן". אם נתבונן, מבחוץ- אוזן המן היא סתם בצק, הטעם האמיתי חבוי בפנים. מעבר למעטה החיצוני הרגיל יש את מרכז המאפה – האוזן המן השופע מתיקות. כך הם חיינו: ישנם זמנים שבהם נראה כי מקרים ארעיים מושכים אותנו לכל כיוון אפשרי. קורים לנו כל מיני דברים שאין לכאורה קשר בניהם ואף אין להם סיבה ממשית לקיומם... אך זוהי איננה האמת. יש לדעת כי לבורא העולם לכל דבר אצלו יש ממשות תכלית, שסמויים מעיננו. מלמעלה הדברים שקורים לנו הם חלק מתהליך שפנימיותו מתוקה בהרבה מה"בצק" הנראה לעין.

     פורים הוא אחד הימים שבהם פתאום נתגלתה לעיני כולם התוכנית במלואה לכל חלקיה. חג הפורים מזכיר לנו שכל צירופי המקרים הללו אינם למעשה צירופי מקרים כלל וכלל, ושום דבר לא מתרחש באקראי. אנו עדיין בעיצומו של הסיפור, קשה לנו לראות את התמונה הכוללת.

     אוזן המן תזכיר לנו זאת...

 

אין לבטל שום מנהג ולא ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו. (רמ''א תר''צ)

     מה זה המנהג של אוזני המן? מאיפה זה הגיע?

     יכול להיות שמחמת יראת אחשווראש לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות עוגות ולהטמין את המכתב בתוכם, מי יעלה בדעתו לחפש שם, ועל ידי זה ניצלו. כך שלח מרדכי את הכתבים מקצה העולם עד קצהו, והדבר לא נודע למלך, לכן עושים אוזני המן לזכר הנס.

תיקון למחשבות זרות שבתפילה (''אור חדש'')

     שמעתי שאחד שאל מהגר''א תיקון למחשבות זרות שבתפילה. והשיב לו על דרך הרמז ''ובבואה לפני המלך עם הספר ישוב מחשבתו הרעה'' – כלומר להתפלל מתוך סידור.

     המלך הוא הקב''ה וכנסת ישראל היא אסתר, רמז לנו הכתוב שכאשר נבוא להתפלל לפני המלך, על ידי שיתפלל מתוך הספר תשוב מחשבתו הרעה.

"אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (כז, לד) (בינת המידות)

     התורה היא סדר האדם, והתורה היא סדר העולם, לפיכך התורה היא סדר הכל (נתיבות עולם - נתיב התורה פ"א)

     ביאור לדברי המהר"ל כתב הגאון רבי יעקב מרדכי גרינוולד שליט"א: התורה סדר האדם, איך צריך האדם להתנהג בחייו, מה לעשות בזמן ובמקום, בכל רגע ורגע של חייו. והתורה היא סדר העולם, כי הקב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, הקב"ה סידר את העולם על פי התורה לכן התורה היא סדר הכל. ובאמת מי שהיה זוכה לכך היה רואה הכל בתורה.

     למשל ידוע היום עניין הקודים בתורה, אמר הגרי"מ. אני זכיתי לשמש את רבי מיכאל דוד וייסמנדל זצ"ל, שהיה אבי הקודים. לא היה לו מחשב בזמנו, הכול היה במוחו, מוח של עילוי גדול, היו לו ספרים שהיה סופר כל פרשה ופרשה בתורה.

     הייתי אצלו פעם בסביבות הפורים, והוא שאל אותי, "כבר ספרת כמה אותיות יש במגילה", אמרתי לו שאינני יודע, והוא אמר, אני יודע. אני חושב שאמר בערך שתים עשרה אלף. שאלתי, מה אפשר לעשות עם מספר זה, ואמר לי להביא חומש. הבאתי חומש ופתחתי אותו, ואמר לי תמנה מאות א' הראשון בתורה כמניין אותיות המגילה, תגיע לאות ס', מאות זו תמנה שוב כמניין אותיות המגילה, תגיע לאות ת', ומשם תשוב ותמנה כמניין אותיות המגילה, ותגיע לאות ר'. שזהו השם אסתר, זהו דבר נפלא.אמרתי לו בבת צחוק, ומה יעשה מרדכי, תהיה לו עגמת נפש, והוא השיב ואמר אינני יודע, אבל תבוא בשנה הבאה.

     הגעתי אליו בשנה הבאה, ושאלתי ומה עם מרדכי, ואמר לי, מצאתי רמז גם למרדכי, אמרו חז"ל מרדכי מן התורה מנין, דכתיב "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות" וגו', ומתרגמיהן "מירא דכיא", זהו המקום שבו מרומז מרדכי בתורה. ואמר לי, תמנה מהאות מ' של מר דרור כמניין אותיות המגילה, תגיע לאות ר', תמנה שוב תגיע לאות ד', תמנה שוב תגיע לאות כ', ושוב תמנה ותגיע לאות י', הרי לך מרדכי מן התורה!.

     והוא מספר: לפני שנים רבות התארחה בביתנו אשה מאוד חכמה ומכובדת, היא שהתה בסמינר שבו מבארים את עיקרי היהדות, והיא התווכחה עם כל הרבנים, והיה קשה איתה. כשהגיעה שבת לא היה לה מקום לאכול, והזמינו אותה אלי, לאחר הסעודה בקשה קצת לדבר, ושאלה את השאלות שהיו לה, ואמרה שאינה מאמינה בתורה מן השמים, שזהו משוג שאי אפשר להשיג. סיפרתי לה את ענין הפורים ואת רמז "מרדכי ואסתר". היא הקשיבה לדברים ואח"כ קמה מהשולחן והלכה לחדר שלה, וישבה שם על המחשב כמה שעות.

     בשבת בבוקר ראינו אותה יוצאת מחדרה עייפה. והיא אמרה, אני עבדתי על העניין, זה היה תחום העבודה שלה. ולקח לה כמה שעות עד שעלה בידה לברר כמה אחוז של סיכוי יש שיהיה דבר שכזה במקרה, ואמרה שזה בלתי אפשרי.

     שנים רבות אחרי כן כשהגעתי לארץ, הייתי בחתונה וכשירדתי מהחופה, שמעתי אישה קוראת בשמי. אמרתי לה "סליחה, אינני מכירך.. ואמרה לי, "אני מרדכי ואסתר, אתה רואה, ברוך ה' אני הולכת בכיסוי ראש, יש לי בעל שלומד בכולל, ויש לנו ילדים שהולכים לישיבה שגם אתה תהיה מרוצה ממנה".

המגילה שהצילה (פניני עין חמד)

      הרב שנקולבסקי היה עובד עצות, הוא אמור לקרוא את המגילה בבית הכנסת וקולו אבד לו, כל המרקחות שלקח לא הועילו לו. כמוצא אחרון הגיע למרפאתו של ד''ר קרסלקוב מומחה בעל שם, אולם המזכירה אמרה כי הוא עומד לצאת ברגעים אלו לכנס חשוב בחו''ל, אנחה כבדה בקעה מגרונו.

     השנה לא אוכל לקרוא מגילה בציבור. כל שנה אני מקפיד לקרוא את המגילה בציבור, זכר לנס שנעשה לסבי זצ''ל בקריאת מגילה. 'איזה נס?' תמהו הסובבים. והרב שנוקלבסקי החל בסיפורו: ''סבי, ר' שלמה שנקולבסקי, היה אדם מאוד מיוחד, עדיין אני זוכר אותו, בפניו המאירות ובת צחוק על שפתיו וקולו חמים ורך. סבי היה אדם נמרץ ופיקח ונשא חן בעיני רואיו. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה בווילנא בירת ליטא. באותו זמן נותרה ליטא הקטנה עצמאית, ושכנתה, פולין הגדולה, חולקה בין רוסיה לגרמניה.

     יהודים רבים ברחו מפולין לליטא החופשית, אולם כולם חשו, שזה עניין של זמן עד שליטא המדינה הקטנה והחלשה תיכבש על ידי רוסיה הגדולה ומסך הברזל ירד גם על יושביה, שיישארו כלואים תחת השלטון הקומוניסטי, לכן היהודים עשו ככל שביכולתם כדי לעזוב את ליטא ולהגיע לחוף מבטחים. לשם כך נזקקו היהודים לאשרות כניסה למדינות חופשיות. סבי יצר קשרים עם קונסול אורוגוואי, והלה מינה אותו לעוזרו. באמצעות אותו קונסול הנפיק ויזות לאורוגוואי לעשרות יהודים, שבעזרתם הצליחו לעזוב את ליטא, וכך ניצלו מגורלם המר של יהודי ליטא, שנכבשה לבסוף על ידי הגרמנים י''ש.

     בינתיים אכן נכנסו הרוסים לליטא, אולם למרבה הפלא הם נתנו רשות ליהודים, שהייתה בידם ויזה למדינה אחרת – לעזוב את ליטא. הרוסים העמיקו את אחיזתם בליטא, והקונסוליות הזרות נסגרו בזו אחר זו. קונסול אורוגוואי והצוות שלו עזבו את המקום, אולם שלמה העוזר בקש מהקונסול לא לסגור מיד את הקונסוליה אלא להותיר אותו בינתיים כממלא מקומו. הקונסול הסכים, וסבי המשיך לעבוד במקום מבוקר ועד ערב ולהנפיק ליהודים ויזות לאורוגוואי, שבאמצעותן יוכלו לעזוב את רוסיה.

     באחד הימים קבל סבי הזמנה למסיבה שנערכה לנציגי הקונסוליות הזרות שבעיר, בהשתתפות ראש העיר. סבי היה טרוד בעבודתו ושכח מההזמנה. אולם נציגי הממשל לא שכחו ממנו. המסיבה נקבעה לפורים. ובבוקר, כשסבי התכונן לצאת ולשמוע קריאת המגילה, המתין לו שוטר חמור סבר בפתח הקונסוליה וליווה אותו בשתיקה לאולם האירועים, שבו נערכה המסיבה. סבי הובל פנימה לאולם הנוצץ, שם קיבל לידיו את רשימת הנואמים, ועינו חשכו, בדף נכתב, שנציג אורוגוואי יישא נאום ארוך בספרדית לכבוד השלטון החדש. סבי לא ידע ספרדית וגם לא הכיר את הניב המיוחד, שבו מדברים באורוגוואי. ובנוסף לזאת הוא היה אמור להיות הנואם הראשון בטקס, כך שאפילו אם היה יודע את השפה, לא היה לו זמן להכין דברים.

     סבי חש, ששעותיו ספורות. מהר מאוד יגלו הרוסים את התרמית, שהקונסוליה בה הוא עובד למעשה נסגרה, והוא אינו נציג רשמי של ממשלת אורוגוואי. סבי רצה להספיק לקרוא את המגילה בפעם האחרונה בחייו. ולכן עת נקרא לשאת דברים, הוציא מכיסו מגילת אסתר קטנה והחל לקרוא אותה בקול רם, בניגון ובהטעמה, מילה אחרי מילה. הס הושלך באולם. כשסיים סבא לקרוא את המגילה קרס על הכיסא שלידו חיוור ורועד בכל גופו והביט סביבו בדריכות, ממתין לשוטרי החרש של רוסיה הקומוניסטית שיבואו ויגררו אותו לבית הסוהר, אך לא, הוא נותר במקומו, ובאולם הענקי הדהדו מחיאות כפיים חזקות. הנוכחים כולם שבחו את סבא ההמום על הנאום המוצלח שנשא, וראש העיר לחץ את ידו בחמימות והודה לו על דברי הברכה שנשא לכבודו.

     בסיום ''דברי הפתיחה'' של נציג אורוגוואי הוסיפו דיפלומטים אחרים לשאת נאומים ארוכים בשפות שונות ובלתי מוכרות, לכבוד ראש העיר והשלטון החדש. אך הנוכחים באולם כולם הודו והסכימו, שנאום הברכה של נציג אורוגוואי היה היפה ביותר מכל הנאומים, והשפה שבה מדברים באורוגוואי היא היפה ביותר מכל השפות. גם סבי הנהן בראשו ואישר: ''ודאי, שפת האם שלי היא היפה ביותר מכל השפות'', ובלבו חשב שהם צודקים. לשון הקודש היא אכן היפה שבלשונו, והפסוקים הקדושים, שקרא יפים ומעוררים, יותר מכל הנאומים שבעולם.

     בסיום האירוע, כשסבא חזר לקונסוליה, התדפק על דלת הבניין העוזר הבכיר של ראש העיר, הוא ביקש לשוחח עמו ביחידות. כשנכנסנו שניהם יחדיו לחדר הפרטי, פרץ העוזר בבכי: ''כבר 30 שנה לא שמעתי קריאת מגילה. 30 שנה לא פתחתי סידור ולא שמעתי מלים יהודיות. רחקתי ממשפחתי, רחקתי מעמי, רחקתי מא-לוקי''! ופתאום אני שומע באמצע המסיבה הנוצצת מלים מוכרות, ואני נזכר, שהיום פורים... והנשמה היהודית שבי מתעוררת ואיני מוצא עוד מנוח לנפשי. נשמתי רוצה לשוב לעמה ולא-לוקיה... איני יכול יותר''.

     שעה ארוכה מרר העוזר הבכיר בבכי, ואחר בקש מסבא: ''אנא, תן לי לראות שוב את המגילה, רעב אני וצמא, לא לאוכל ולא למים אלא לפסוקים הקדושים'', בחוץ הפשירו השלגים, וליבו של העוזר הפשיר גם הוא והתחמם. סבי הושיט לו את המגילה ואמר: ''כך אותה, אחי היקר. טול את המגילה וקרא בה בטרם יחשיך היום ופורים יעבור, אינך צריך להחזירה לי. שמור את המגילה אצלך, ובבוא היום תוריש אותה לבנך, והיא תזכיר לו, שהוא יהודי ושעליו לשוב לעמו ולמולדתו'', הר' שנקולבסקי סיים את סיפורו, לגם כוס תה מהול בכפית דבש והרגיע את גרונו הכואב. ''סבא המשיך לשנחאי ומשם לאורוגוואי, וזמן קצר לאחר מכן עלה לארץ, מאז הוא חגג כל שנה את פורים בשמחה והודיה על הנס הגדול שנעשה לו. לזכר אותו נס הוא השתדל מידי שנה לקרוא בציבור את המגילה בקול לפני הציבור, ואכן, כבר חמש עשרה שנה עמדתי בכך וקיימתי את בקשתו, אולם השנה לא אוכל...''

     כשספרו זאת לדר' קרסלקוב, הלה הגיע בריצה: ''הגעתי להביא לך את התרופה'', אמר הרופא. הוא ניער את הצנצנות הקטנות שבידו להושיט לרב, בידו השנייה אחז הוא מגילת קלף ישנה, ונראה נרגש במיוחד, ''את המגילה הזו קיבלתי מאבא שלי זכרונו לברכה, והוא קיבל אותה משגריר אורוגוואי, ובזכותה אני היום חי כאן...''

''לחכמים יודעי העיתים''... (''נר'' יש''ב להרה''ג הב''ש)

     כששר התורה הגאון רבי יוסף אלישיב נשאל מה השעה,,,

     היה זה לפני כארבע עשרה שנה, אחרי שיעורו של רבנו, הציבור עמדו בתור ארוך לשואלו. בחור אחד, מתמיד וירא שמים רצה לשאלו, האם מותר להישען על בימת בית הכנסת.

     המתין בתור, והנה כאשר הגיע תורו ופתח פיו לשאול, נשען הרב אלישיב על הבימה... נעתקו המילים מפיו – נחרד מלשאול את שאלתו, התבלבל, חיפש מה לשאול, אולם מה שיצא מפיו היה 'הרב, מה השעה?...'

 

 

 

 

כל חייו היו לשם שמים (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

פרק א '

     במזכירות של 'החברה למצוות נדירות' הטלפון לא הפסיק לצלצל מאז הבוקר, ר 'לייבוש המזכיר היה עונה לכולם אותה תשובה "מבררים, נודיע כשנדע". האמת היא שגם הוא התרגש, מצווה כזו נדירה לא זוכים לקיים בכל יום. בסביבות השעה אחת עשרה הגיעה התשובה "יש, הזיהוי ודאי, זכינו!", הקריאה הדהדה בחלל וכולם פרצו בניגון שמח של" ליהודים הייתה אורה ושמחה". מיד לאחר מכן נשלחה משלחת רבנים לשוודיה כדי לדבר עם אותו הפרופסור, ולשכנע אותו לשתף פעולה, הכל כבר היה מוכן .

     לפני מספר חודשים ,פרסם עיתון שוודי קטן ידיעה, ובה טען פרופסור מאחת האוניברסיטאות הנחשבות בשוודיה ,שמצא איגרת יוחסין המייחסת אותו עד לימי התנ"ך. הידיעה לא הייתה מרגשת איש, אלמלא הייחוס היה עד לפרמשתא, בנו של המן המפורסם, צורר היהודים. השמועות פשטו במהירות" ,נוכל לקיים מצוות מחיית עמלק בהידור עוד השנה", הובטח במודעות של החברה, והם החלו בניסיונות לבירור השמועה .

 פרק ב '

     מסע השכנוע היה מפרך, אך כשהבין הפרופסור, רוברט שמו, שהדבר כה חשוב לעם היהודי, הוא הסכים למסור את נפשו לצורך העניין. הוא הגיע בטיסה ישירה לארץ, היישר לטיש מיוחד שנערך לכבודו על ידי הרבי מגור, שהתרגש ללחוץ את ידו של תשמיש המצווה .

     הפשקווילים כבר נתלו בכל רחבי ירושלים, ובאצטדיון טדי כבר נמכרו כל הכרטיסים, הכל היו נרגשים. רק דבר אחד העיב על השמחה, על שולחנו של הגרי"ש אלישיב הונחה שאלה רבת משקל, באיזו מיתה יש לו למות .

   על כולם היה מוסכם שיש להדר במצווה, אך מה הוא ההידור? היו שטענו כי צריך להרוג אותו במיתה הכי חמורה שיש לישראל, אך הם כמובן נחלקו במחלוקת ר' שמעון וחכמים ,סקילה מול שריפה. החולקים עליהם טענו כי יש לנהוג בו על פי הכלל 'ברור לו מיתה יפה', ולהרוג אותו בירייה, שהיא המהירה ביותר. כמובן שהאחרים טענו כי כלל זה נובע מ'ואהבת לרעך כמוך' ולכן הוא רק על 'רעך', אך אלו סברו שזה כלל מדיני ההריגה ולא מדיני בין אדם לחברו .

     רוברט ישב בחדרו במלון המפואר שנשכר לו ולא הבין מה מעכב, בכל מקרה, הוא קיווה לחגוג את יום הולדתו השישים לפני ביצוע גזר הדין .הדיונים נמשכו בלהט במשך קרוב לשנה, ההכרעה נפלה לבסוף על ידי הגריא"ל, שהביא הוכחה נחרצת מפסוק, "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמלק לפי חרב. החולקים, נבוכים מכך ששכחו פסוק מפורש, נאלצו להודות לדעתו .

     בעקבות פסק זה נוצרה בעיה חדשה, חלות המצווה היא רק בחרב המפורשת בתורה, וכי איך נדע איזו חרב שימשה בימי יהושע? הרבנים יצאו לברר, והטקס נידחה לתאריך בלתי ידוע .

 פרק ג '

     בגיל שישים ושתיים ,חגג רוברט את יציאת ספרו החדש, יחד עם חבריו החדשים בבית המלון. ההוצאה להורג לא נראתה באופק, הוא התחיל להבין למה התכוון פרעה כשטען שהיהודים לא עושים שום דבר .

     בסיוע מכון המקדש (מזרוחניקיעס ל"ע), הוכנה החרב המיוחדת, על פי כל כללי ההלכה .החרב נראתה כמו שילוב של מגריפה, סכין גילוח ומקל מטאטא, אך ללא ספק היא הייתה זו שבה השתמש יהושע בן נון. אדם מיוחד, חוזר בתשובה ששירת בצבא, התחיל להתאמן בשימוש בכלי הסייף, והמודעות הודפסו שוב. השאלה הגדולה נשאלה לאחר האימון השלישי בחרב" ,באיזה איבר צריכה החרב להיתקע?", השאלה הדהדה בבית המדרש של ישיבת פוניבז'. הטענות היו לכאן ולכאן, היו שטענו כי מסיפור שמואל ואגג מוכח שיש להרגו בסייף בגרון, אך דעת הרוב הייתה שזו הייתה הוראה שעה ויש ללכת אחר לשון בפסוק "חרבם תבוא בלבם ."המחלוקת החריפה והגיעה עד לרמה של החרמות הדדים, אך הפתרון שהוצע לבסוף היה פשוט ,החרב תתקע בלב על תנאי, ולאחר מכן תשסף את הגרון, כך בוודאי יצאו ידי חובת לכולי עלמא .

פרק ד '

     בגיל שישים וחמש כבר ידע רוברט עברית על בוריה, הוא התחיל להרצות באוניברסיטה העברית, עד שיוכרע מה יהיה אתו. בדיוק באמצע אחת ההרצאות נכנסו אנשי נטורי קרתא והודיעו לו כי ההכרעה נפלה והתאריך הוא עוד שבועיים, רוברט הזיל דמעה, התרגשות ... אך הבעיות עוד לא נגמרו, המחלוקת כרגע נסובה סביב שאלת הגופה. חברי כולל 'מנחה טהורה' היו נחרצים, יש לשרוף אותה כדין איסורי הנאה, אחרת יבואו להשתמש בו. בישיבת 'אש התורה' העביר הרב שיעור כללי והודיע כי יש איסור חמור של ביזוי מצוות בשריפת הגופה, ויש חובה לקבור אותו בתוך שתי עטיפות. המחלוקת נבעה מחילוק עקרוני, אלה טענו שהמצווה היא בנטילת הנשמה, והגוף נשאר כאיסור הנאה, ואילו האחרים טענו כי המצווה היא הפרדת הגוף והנשמה ועל כן הוא תשמיש מצווה. מחלוקת זו העסיקה את עולם התורה בשנתיים הקרובות, בכל הישיבות עסקו השיעורים בנושא נטילת נשמה בהקשרים שונים. אפילו מועצת גדולי התורה לעניין מחיית עמלק נדרשה לסוגיה, ועסקה בשאלה זו מספר חודשים. לבסוף, בעסקה מיוחדת נמכר גופו של רוברט לגוי, וכך היה ניתן לקבור את איסור ההנאה לדעת כולם. הטקס שוב יצא לפועל .

פרק ה '

     חסידי הגר"ח קנייבסקי עצרו את רוברט בן השבעים בכניסה לאצטדיון. "הרב רוצה לקיים את המצווה בעצמו". הרב היה מקבל את מבוקשו לולא ביקשו זאת תלמידי הגריא"ל שטיינמן לפניו.

     המחנות החלו מתווכחים וסטנדרים התעופפו מצד לצד, עד שקם תלמיד ותיק והציע" נשתתף בפרוטה בחרב". ההצעה הייתה גאונית, הם החליטו לשתף את כל עם ישראל יחד בחרב מדין 'זכין', וכך כולם יזכו בקיום המצווה הנדירה. במחנה הגר"ח נשמעו קולות שטענו כי שמא לא כל ישראל מעוניינים לזכות במצווה, וממילא לא ניתן לזכות להם חלק בחרב, הם קראו להקנות בתנאי לכל מי שירצה. הדיונים בסוגיא עלו לשולחנו של הגרי"ש אלישיב ,ששיתף בהם את האדמו"ר מסאטמר, והטקס נדחה שוב .

     סברה מעניינת הועלתה על ידי האדמו"ר, הוא טען כי אין חלות של המצווה על החרב, אלא רק על ההורג, ולכן כלל לא יועיל להשתתף בחרב. האפשרות המתבקשת הייתה למנות את המוציא להורג כשליח של כל ישראל ,אלא שזה לא הסכים. "גם אני מעוניין לקיים את המצווה" הוא טען בתוקף, וכולם נאלצו להודות לו. האפשרות שנותרה היא למנות שליח גוי, אך כיוון שלא ניתן למנות שליח שאינו מחויב במצווה, החליטו לקנות עבד כנעני ואז לזכותו לכלל ישראל. החיפושים ארכו מספר שבועות, אך לבסוף נמצא אדם, גוי לפי כל כללי ההלכה, שהסכים להימכר לעבד. עכשיו התלבטו הרבנים כיצד לקנות אותו, אפשרות הכסף נפלה מיד, כיון שאין בידינו מכספה של הגמרא. גם אפשרות השטר נפסלה, מחוסר ידיעת הנוסח, נשארה החזקה. העבד חלץ את נעליו של הגר"ח קנייבסקי ובכך נהיה עבדו, הגר"ח הקנה אותו לכלל ישראל על תנאי, וההדורים יושרו .

פרק ו '

     רוברט, שבמשך ארבע עשרה שנותיו בארץ כבר הספיק ללמוד קצת על יהדות, העלה שאלה מעניינת, הברכה. כולם הסכימו כי זו מצוות עשה ויש לברך עליה ,נותרו שתי שאלות לברר, מה נוסח הברכה ועל מי לברך אותה. נוסחים רבים הוצעו, החל עמל" המּ חֵ יִָה" וכלה ב"הגומל לחייבים". לאחר מספר חודשים של ויכוח נבחר נוסח מדוקדק על פי כל השיטות "וצוונו על מצוות למחות מחיית איש מזרעו של עמלק, כן יזכנו להכרית כל זרעו שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ברוך אתה מקדש ישראל ומחלל העמים ,"לפני נוסח זה, תבוא כמובן ברכת 'בורא פרי הגפן'. הנוסח הובא לאישורו של רוברט,

     אך שמיעתו כבר לא הייתה טובה והוא אמר שזה מזכיר לו את ההמנון השוודי. היו שהקשו כיצד בירך זאת שאול לפני כל עמלקי שהרג, אך הם הוצאו מבית המדרש על שאלה טיפשית .

     בעיית המברך הייתה סבוכה בהרבה, העבד הכנעני כמובן לא יכול לברך, כיוון שהוא אינו מצווה, אך בעליו הם כל ישראל, מי איפוא יברך? לאחר מאבקים רבים הוחלט שכולם ימנו שליח אחד שיברך על המצווה, אך בזאת לא תמו הבעיות. חסידי הגר"ח קנייבסקי טענו בתוקף כי הוא היה בעליו של העבד ועליו לברך, אך גם חסידי שאר הרבנים טענו כך על רבם. הסכסוך ארך כשנתיים וכלל עירוב של המשטרה, לבסוף הוצג ההסכם הסופי: הרב קנייבסקי יברך, הרב אלישיב יברך שהחיינו והרב שטיינמן יהיה קוואטר .

     בשלב זה פרצה בהלה קטנה בציבור, כיוון שרוברט הובהל לבית החולים, אדם בן שמונים ואחת שחולה בשפעת זה עסק מסוכן. רופאים מיוחדים מטעם מועצת גדולי התורה נשלחו לבדוק שרוברט איננו טריפה, וניתן לקיים בו את המצווה, כולם נרגעו כשהרופאים אישרו זאת .

פרק ז '

     כעת הכול באמת היה מוכן, התאריך נקבע לר"ח אדר, תאריך רב משמעות לגבי עמלק. בכל בתי הכנסת עסקו בדיני מחיית עמלק, וכל שיחה ברחוב, סופה שתגיע לעסוק בנושא זה. ילדי מאה שערים יצאו לרחובות בתהלוכות שמחה על הזכות שנפלה בחלקם לחיות בדור כזה, חסידי ברסלב זרקו עליהם סוכריות. בכל החסידיות נערכו טישים מיוחדים ,אפילו הרבי מסאטמר הגיע מחו"ל במיוחד.

     תחושת חג נישאה ברחובות, חג של פעם באלפיים שנה. רבים מהיראים קנו משקפיים מיוחדים לצפייה בהוצאה להורג, כדי לא לעבור חס ושלום על לאו ד'לא תשכח', הכול ממש היה מוכן .

פרק ח '

     מסע ההלוויה של רוברט היה עצוב, אלפים ליוו אותו למנוחות, ילדי הת"תים הלכו בבגדי שק ומיררו בבכי, בעוד רבותיהם של ישראל נושאים את המטה. מסע ההלוויה הגיע להר הזיתים ורוברט נקבר מחוץ לגדר, ככל גוי אחר. הספדים רבים ביכו את מותו ותמהו על מה עשה ה' ככה, מדוע לא נתן לבניו לקיים מצווה חשובה שכזו. על מצבתו נכתב :

פ"נ

זרעו של עמלק

צדיק טהור וישר

נפטר בשיבה טובה

כל חייו היו לשם שמים

תם ולא נשלם השבח לבורא עולם

 

 

 

השמחה המפוארת (הר''ר ש. רוזנפלד שליט''א)

     תכונה והמולה בבית חיים העשיר, כולם מתכוננים לחתונה הגדולה לבת הזקונים שתיערך בעוד חודש באולם הגדול והמפואר. שני בנים נשואים לחיים העשיר, משה הוא הגדול, איש עסקים ובעל נכסים, ואחיו הצעיר – יענק'ל, עני ואביון ומטופל במשפחה מבורכת, כמרחק ממצבם הכספי כך מרחק מגוריהם וכמעט לא ראו איש את אחיו זמן רב. עתה, בהתקרב מועד החתונה לאחותם שלח האבא המחותן שליח מיוחד לבן הגדול להזמינו לסעודת הנישואים ולבקש ממנו להזמין גם את האח הצעיר, בהוסיפו כי ידאג לביגוד מכובד כראוי לשמחתם הגדולה, וכאשר ייפגשו – ישלם האבא מכיסו את כל ההוצאות. משה שמח מאד לקבל את ההזמנה והתחיל לרכוש  בסכומי כסף גדולים בגדים ומנעלים לו ולכל משפחתו ביודעו כי אביו העשיר ישלם לו את כל הוצאותיו.

     כאשר היו כולם לבושים כמו נסיכים, שכר סוס ועגלה מפוארת ויצאו לדרך לקראת מקום הנישואים, לעגלון הורה להטות את הדרך לכיוון אחיו האביון כדי לאספו אתו בעגלתו לחתונה. וכך באו שני האחים – האחד לבוש פאר והדר והשני לבוש בגדים קרעים וטלאים לשמוח בשמחת אחותם. המחותן נדהם לראות כך את בנו הצעיר אך החריש לנוכח הזמן הקצר שנותר עד החתונה ולא דיבר מאומה. ליל השמחה חלף עבר ברגשי גיל ושמחה, כך גם שבעת ימי השמחה והגיע הזמן לשוב הביתה. ניגש משה הגדול אל אביו ובידו פירוט כל הוצאות הרכישה של הבגדים והנעליים ושאר צרכי הנישואים שרכש בעין יפה ונדיבה כהבטחת אביו שישלם לו את כל הוצאותיו. להפתעתו סירב האב לשלם לו מאומה וכך טען: ''הסיבה שהסכמתי לשלם מכיסי את כל ההוצאות, הייתה משום שרציתי שהשמחה שלי תהיה בשלמות, וחשבתי שתכבד אותי בהופעה ראויה ומכובדת וכך גם אחיך יופיע בהדר כבוד כיאות לשמחתי הגדולה, אך כאשר נוכחתי לראות שדאגת רק לעצמך, לך ולבני ביתך קנית בעושר וברחבות את כל צרכי הנשואים, ואילו את אחיך האביון עזבת והזנחת, גילית שאתה מכבד את עצמך בלבד ולא אותי, לכן אין ברצוני להשתתף בהוצאות כבוד ביתך בלבד!''

     ימי הפורים פורשים את כנפיהם העליזים, כולם שמחים ומאושרים בשמחת הניסים שעשה אתנו הבורא בימים ההם בזמן הזה. הזמן קצר וידי הכול עסקניות במצוות היום הרבות והחביבות המרומזות באות מ' של מצוות היום: מקרא מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. מכל המצוות – המצוות הנדירות שבין אדם לחברו, משלוח מנות ומתנות לאביונים, נעלות ומשובחות ביותר, וחביבות ביותר על הבורא כדברי הרמב''ם בהלכות מגילה ''מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים אלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה...'' וזה שנועל דלתי ביתו לשמוח לבדו בלי לחשוב על הזולת דומה למשה שדאג רק להוצאות שלו בלבד ורצה לקבל מאביו החזר הוצאותיו.

     מסופר על הגאון רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, מאנשי מעלה של ירושלים של מעלה, אשר עברו עליו שנים רבות לאחר נישואיו וטרם נפקד בילדים ל''ע. שנה אחת עבר ליד בית הכנסת של אחת החסידיות העתיקות בעיצומו של חג הפורים ואוזניו קלטו את השמחה הגדולה שפרצה מלבבות החסידים חוצה, לא הצליח להתאפק ובכוח נדחף פנימה, חבורת החסידים שחגגו בטוב לבב והיו מבוסמים כיאות למצוות היום הבחינו באורח רם המעלה, וכאשר הכירוהו כי חשוך בנים הינו, תפסוהו ודרשו ממנו לאלתר להעמיד יין על שולחנם. הם התחילו להתמקח על כמות המשקה שמתחייב להעמיד תמורת הבטחתם לזרע של קיימא, הוא אמר ''רוטל'' יין והם בקשו יותר, כך למשך זמן רב, עד שהסכימו להגיע לעמק השווה על ''רוטלים'' המוסכם על כולם. מיד ניגשו כולם אל ארון הקודש, פתחו את הפרוכת לרווחה והתחילו לשפוך שיח מקרב איש ולב עמוק בתפילה וזעקה למען ר' מיכל שייוושע בזרע של קיימא בקרוב. שנה חלפה, ושמחה גדולה בבית משפחת טיקוצ'ינסקי – בן זכר נולד להורים המאושרים ונקרא שמו בישראל ''ניסן'' על שם הניסים הגדולים שנעשו להוריו. הכוח של חברים אוהבים להתקבל תפילתם במרומים מיד!

     פורים הוא זמן של שמחה, מספרים בדרך הלצה על כפרי אחד שהתייתם מאביו והתחיל לומר ''קדיש'' לאחר כל תפילה. הוא התלהב מאד באמירת הקדיש ואמרו כל פעם בהתרגשות ובבכייה. יום אחד התיישב אחד והתחיל להסביר לו את תיבות ה''קדיש'' עד שהבין כי זהו שבח לכבוד הבורא יתברך שמו והתחיל להתאכזב משום שחשב שהוא עושה בזה טובה לאביו והנה נודה לא כי הוא עושה טובה בסך הכל לבורא יתברך... וכך נראה מי שחושב שעושה טובה לעצמו בזה שנותן לשני ואינו שם לב כי הכל לכבוד הבורא שמו מלך מלכי המלכים!

     ויה''ר שנזכה לחגוג את ימי הפורים בשמחה ובטוב לבב וכימים ההם בזמן הזה נזכה לרווח והצלה ותהיה לנו אורה ושמחה ויקר.   

כל התורה על 'אוזן אחת' (אברהם לוי)

     פורים עוד לא בפתח - ובאוויר כבר נישא הריח, הריח הנפלא של "אוזן המן". לוקחים בצק, עושים בו שלוש פינות, ממלאים בתוכו ריבה מתוקה, בוזקים אבקת סוכר מלמעלה.

     לכל משלוח מנות - דוחפים כמה מהאוזניים הללו. גם את השולחן אנו מפארים בכמה מאוזניו של המן. אכן, "האוזניים" הללו תופסות מקום נכבד ביום הפורים. זה נשמע נפלא, זה מריח טוב, אבל! אנחנו יודעים שאין מנהג "סתם". לכל מנהג ישראל - יש שורש וסיבה תורנית. וכיוון שכך, יש לנו "שישה קושיות" על אוזניו של המן:

1
. מדוע לאוזן המן יש "שלוש פינות"? (חשבתם על זה פעם( ?

 

 2 באוזני המן אנו ממלאים דברים "מתוקים". אך מי שלא מעודכן, המן מירר את חיי אבותינו, ומהראוי היה שבאוזניו נמלא פלפל חריף או משהוא דומה - ולא ריבה! ומה ההיגיון לעשות את אוזנו טעימה ומתוקה?

3
. רוצים לְהִזָכֵר בהמן? אין בעיה! אך מדוע עושים "אוזני" המן? למה לא מסתפקים "באוזן אחת"?

 .4 בגמרא (גיטין נז:) מובא, שמבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק. והשאלה נשאלת: כיצד יתכן שמבית כמו של "המן הרשע" - יצמחו צאצאים שיקבלו פטור מהצבא בגין "תורתו אומנותו"? במילים אחרות: כיצד יתכן שמעץ "קוץ" כמו המן - צמחו "וורדים ריחניות"? הרי פרי זה מנוגד לתכונות העץ! מה סוד העניין?

.5
 למה נבחרה אוזנו של המן לעוגיית הפורים, מדוע לא נבחר אביזר אחר מגופו של המן, רכיב יותר אסתטי והיגייני?

 .6
לפני פורים אנו קוראים "פרשת זכור", המסתיימת במילים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם - לֹא תִּשְׁכָּח!" והנה, בהגיע יום הפורים, לא רק שאנו לא מוחים את המן, אנחנו עוד עושים לו אנדרטה (בדמות אוזן)! ומה שהכי מצחיק - זה שיש לזה "הכשר". הייתכן?! האומנם?! הרי האנדרטה הזו מתנגשת עם הציווי "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק"!

עד כאן היינו "בעולם הקושיות". כעת בעזרת ה' - נמריא "לעולם התירוצים".

.1
 הפסוק אומר (שמות י"ז ט"ז): כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. בפסוק נאמר כֵּס - ולא כסא, וכן נאמר יָהּ - ולא י-ה-ו-ה. דורש על זה המדרש (ילקוט שמעוני רמ"ז תרמ"ג) בזה הלשון: אין השם שלם ואין הכסא שלם - עד שיאבד זרעו של עמלק מהעולם.

     מאז מלחמת עמלק, כסא הכבוד עומד על שלושה רגליים ולא על ארבעה. זו הסיבה לכך שאנו עושים לאוזן המן שלוש פינות. אנו רומזים לו שאנחנו יודעים שבגלל "עמלק" כסא הכבוד עומד רק על שלושה רגליים - ואנו זוכרים לו את זה לדורות - ומצפים לנקמת ה' במהרה.

     תירוץ נוסף: שמעתי - אך לא ראיתי, שבספרים מובא שבאמת כך הייתה נראית צורת אוזנו של המן. פירמידה עם שלוש פינות.

     תירוץ נוסף (על דרך הרמז): "המן" זה סמל הטומאה. "המן" מסמל את תרבות הרחוב, את הַהִתְיָוְנוּת, את המרידה בבורא עולם. כמובן שעם ישראל קדושים וטהורים - ומואסים בהמן ותרבותו. אלא שלפעמים יצר הרע מנסה לצוד את האדם. הוא מצייר לו את המן בצורה חיובית ומועילה, הוא מזכיר לו "את האוזן המתוקה והטעימה" שיש לנו בזכותו, את העולם המשוכלל שהמן פיתח לנו, ויש חשש שהאדם יתבלבל ויסחף לצד השני. בכדי להנצל מכך, עושים לאוזן המן צורה של "שלוש פינות" - שזה סימן של "זהירות", של "הֵיכֶּר והיבדלות". (כמו שמובא בחז"ל לגבי "מאפה חלב" שיש לעשותו בסימן משולש, בכדי שיזהרו בו ולא לא יבואו לאוכלו עם בשר).

     אכן אוזן המן המשולשת היא "תמרור אזהרה". בן אדם בן אדם! אל תסתנוור ממתיקות העוגייה, מהמתיקות שבתרבות הרחוב. זכור שעל המן ותרבותו נצטווינו במצוות "מחה תמחה".

2
. מצד שני אנו ממלאים באוזן הזו "ריבה מתוקה" - ולא "פלפל חריף". מדוע? מפני שלמרות רשעתו הכבירה ודמותו המאוסה של המן, סוף סוף הוא גרם לנו לקצת מתיקות, בזכותו קיבלנו בכל שנה ארבע מצוות מתוקות ונפלאות: א. משלוח מנות, ב. מתנות לאביונים, ג. מקרא מגילה, ד. סעודת פורים, ואנחנו היהודים זוכרים לו את זה לטובה, וממלאים באוזנו ריבה מתוקה - מידה כנגד מידה. כמו שהוא הכניס לנו קצת מתיקות בחיים, כך אנו ממתקים את אוזנו.

3 . הבעיה של המן (חוץ מהשכל וכו'), הבעיה המרכזית שלו הייתה שהוא השתמש בשתי האוזניים! מה שנכנס באחת - יצא מהאוזן השנייה! הרי עם ישראל עשה שלושה ימים צום בכי ומספד, שופרות, עצרות תשובה והתעוררות, ואת "הקול האדיר" הזה המן שמע! אלא שזה נכנס באוזן ימין - ויצא מאוזן שמאל - במקום שיעלה לשכל (כנראה שלא היה לו דבר כזה). אך אם המן היה יודע להפריד בין אוזניו, אם הוא היה מנתב כל אוזן "לשכל" - ולא לאוזן השנייה, כאשר הוא היה שומע את צעקות ותחנוני עם ישראל, הוא היה נמס מיד ומשתנה .מתברר שהבעיה המרכזית של המן זה "שתי האוזניים"! לכן אנו עושים "אוזני" המן ולא מסתפקים באוזן "אחת".

     תירוץ נוסף: "דִין" בגימטרייה זה 64. "אוזן" בגימטרייה זה גם 64. לכן אנו עושים "אוזני" המן. דִין + דִין .כדי לפרסם ולהודיע, שמה שה' טיפל בהמן והעניש אותו, זה עוד לא סוף העניין. זה רק "דִין" אחד, (כנגד "אוזן אחת"). אך עדיין מחכה להמן "דִין" נוסף, (כנגד "האוזן השנייה"), וזה יהיה לעתיד לבוא שה' ינקום את נקמתו ממנו ומכל זרעו וימחה אותם מהעולם.

4
. מבואר בחז"ל, שהמן הבין שקומץ המנחה שלמדו הילדים, הפיל את העשרת אלפים כיכר כסף שקיבל מאחשוורוש. המן, כמה שהיה "המן", אבל הוא עשה את החשבון הזה - והאמין בו (כמבואר בחז"ל). הוא מלמל את זה בבית ופרסם זאת ברבים. הוא האמין בזה ולא התבייש להודות בכך.

שמעו בניו את המלים הללו שיצאו מפנימיות הלב, זה חלחל בהם ועשה רושם, עד שמבני בניו כבר הרהרו תשובה - ולמדו תורה בבני ברק.

     מכאן אנו למדים: משפט שיוצא מפיו של אבא בזמן אמת, בעת של צער, אם הוא יוצא "מעומק הלב", אפילו אם לאבא קוראים "המן" - זה מחלחל בילד ועושה בו רושם, ובעתיד גם מצמיח פירות.

     תירוץ נוסף: כמו שבדור המבול הקלקול היה נורא, עד כדי כך שמי שזרע אבוקדו היה גודל לו מהאדמה חצילים, אותו דבר המן! הוא קלקל כל כך, עד כדי כך שהוא זרע "רשעים" ובפועל גדלו "צדיקים".

.5
 כמו שעשיו הרשע זכה שראשו נקבר במערת המכפלה, בגלל שראשו היה "תורני", הוא ידע להחשיב את מצוות כיבוד אב ואם (כמובא בחז"ל), כך גם המן! למרות היותו רשע מרושע, בגלל שהוא גרם בעקיפין לילדים שלו "לשמוע" ולהיוודע לחשבון הנ"ל, הוא זכה שאוזנו תיבחר לעוגייה בפורים.

     תירוץ נוסף: היכן סיים המן את חייו? על העץ. "עץ" בגימטרייה 160. "אוזן המן" בגימטרייה (עם הכולל) - זה גם 160. לכן נבחרה "אוזן המן" לאנדרטה המסורתית - ולא פריט אחר מגופו. כי היא מרמזת על סופו ומזכירה לנו להודות לה' על שהפר את עצתו של אותו רשע, והובילו בצורה מופלאה מארמון המלוכה, מהמשנה למלך, עד "לעץ" - לחבל התליה!!!

6
. לפי דיני התורה, יש מצב שאדם נמכר "לעבד עברי", ואכמ"ל (שמות כ"א ב'), אלא שעבד עברי יוצא בסוף שנה שישית - ואינו עבד עולם! אך אם העבד ממאן לצאת, טוב לו אצל אדונו, התורה מצווה לרצוע את אוזנו. ומדוע דווקא את האוזן? מבאר רש"י על המקום: אוזן זו ששמעה בהר סיני את הציווי "כי לי בני ישראל עבדים"... והלכה וקנתה אדון לעצמה - תירצע! אם האוזן לא יודעת להפנים את מה ששומעת, מגיע לה עונש!

     וכמובן, אף אחד לא מעלה על דעתו שטקס רציעת האוזן היא "אות כבוד ושבח לעבד". ברור לכולם שזה טקס משפיל - ואוי לו למי שהגיע למדגרה הזו. כעת מובן העניין. האנדרטה שעושים להמן, זה טקס השפלה! זו לא אות הזדהות, אלא סלידה והזדעזעות ממנו וממעשיו. אנו מרדדים אותה במערוך, עושים לה צורה מוזרה וליצנית, שורפים אותה בתנור, ובסוף - מכלים אותה בשיניים. זה בהחלט נקרא "מחיית עמלק" - לפי כל הפוסקים והפסוקים.

     ממתק לסיום: בהתחלה, המן עשה כל מה שעלה על רוחו. אפילו המלך לא הגביל אותו. הוא קיבל את "טבעת המלך" וחתם בה כל מה שרצה. אכן המן היה בבחינת "המלך''. מה היה חסר להמן? רק דבר אחד! הציק לו שיש "אחד" שלא מתכופף אליו. וראה זה פלא! כאשר המן ניסה לכופף את "האחד" הזה אליו, לא רק שהוא לא הצליח, אלא שהוא איבד גם את מה שהיה לו - ולא נשאר ממנו כלום .בהתחלה הוא היה "המלך". עכשיו הוא נהיה "כלום"!!!

וכל זה מרומז בשמו של המן. "המן" בגימטרייה 95. "המלך" בגימטרייה זה גם 95. אכן כך היה בהתחלה. אך כאשר "המלך" הזה רצה לכבוש עוד "אחד", את מרדכי, לא נשאר ממנו כלום. כי המן + ועוד 1, שווה 96. וגם "כלום" בגימטרייה זה 96.

 

כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש... ורצוי לרוב אחד (י,ג) (הרב צ. מנדלסון)

 

     בגמ' (מגילה ט"ו) כתוב שמרדכי היה רצוי "לרוב" אחיו ולא לכולם, שפירשו ממנו מקצת הסנהדרין,

     וצריך להבין הרי בפסוק מסופר על גדולת מרדכי, ומדוע מוזכר גנותו שלא היה רצוי לכול, וכן צ"ב מה שכתוב "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ"

     וקשה מה שייך עניין זה לסיפור המגילה בעניין הנס, ויש לומר דכאשר אחשורוש הטיל מס על כל תושבי מדינתו וללא הבדל בין אומה לאומה. ולכן כאשר מרדכי התמנה לעמוד בראש המלוכה, חשבו עם ישראל שעכשיו ישתדל לפרוק את העול הכבד מצוואריהם, ולכן מועטים מבני ישראל, היה בליבם תרעומת על מרדכי שאינו חפץ בטובת הכלל, ומפני כן לא היה רצוי לכל.

     אולם באמת כוונת מרדכי הייתה שלא רצה לעורר את קנאת ישראל בין האומות שעי"כ ישנאו את ישראל, ואפ' שעתה הוא שלט היטב בבית המלך, ומונע את כל הגזרות מעם ישראל, מ"מ מי יודע מה יילד יום, ובדורות הבאים ירצו לנקום בעם ישראל, לכן העדיף שישלמו מס ככל האומות ולא יַראה בפרהסיא את הצלחת ישראל, ועי"כ גם דורות הבאים ישבו לבטח ללא שנאת העמים, והיינו "וישם אחשורוש מס על הארץ", דגם על ישראל הטיל מיסים, וכאשר מרדכי היהודי התמנה ל"משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים" ומ"מ היה "רצוי לרוב אחיו" דמקצתם כעסו מדוע לא פטרם מעול המס, וביאר הכתוב דטעמו של מרדכי מפני ש"דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" דהיינו שרצה שגם דורות הבאים יהיה שלום ושלווה בין ישראל לגויים.

 

מרדכי - מר דרור

 

קידוש והבדלה בפורים 

 

     חז"ל אומרים: ''אין מילתא דלא רמיזא באורייתא" שמשמעותו: אין דבר שאיננו רמוז בתורה

ובאמת המדרש (חולין קל"ט:) מחפש למצוא עוגן לדמותו של מרדכי בתורה ושואל: מרדכי מן התורה מנין

 

     והגמרא מתרצת:  שכתוב: "מר דרור" מתרגמים זאת מריא דכיא, דהיינו מרדכי

 

     ונשאלת השאלה מה הקשר ל"מור דרור"? בגלל שבארמית יש לזה צליל כמו של מרדכי?! 

 

     והתשובה היא : מי שמקשיב לצדיק או שהולכים לפי שדבריהם של צדיקים זה דרור. הם מצילים את הדור בהסתכלותם ומאפשרים לו "דרור". 

 

     ונשאל אם כן, מה הקשר ל"מור "? מור = מר. למרות שלפעמים זה "מר" להקשיב להם ולא נוח בכלל, בסוף זה יהיה דרור

 

     כפי שראינו במגילה, שכל הצרה באה שלא שמעו בקול מרדכי - לא ליהנות מסעודתו של אותו רשע

 

אילו היו מקשיבים לגדול הדור הכול היה מסתדר. אלא שחשבו שמרדכי מבין בתורה אבל לא בפוליטיקה ... בסוף התברר ש"מרדכי ידע את כל אשר נעשה", דהיינו ראה ברוח הקודש מה יקרה אם ייהנו מהסעודה... 

 

     יהודי שלא עושה קידוש, דהיינו מקדש (=מפריש) עצמו מהגויים, הגויים עושים לו הבדלה... כפי שראינו בגרמניה, וכן במצרים ובכל הדורות. ה' לא ייתן לשידוך כזה – אומות העולם ועם ישראל - להתקיים

 

     הרב שמואל קרליץ מביא על כך משל: 

 

     בת של עשיר גדול, רצתה להתחתן עם שיכור והעבריין של השכונה. כמובן שהאב סירב בכל תוקף והלך לשטוח את צרתו אצל רב העיר

 

     הרב שאל - מדוע הוא מסרב לשידוך השיב העשיר: "כי הבחור שיכור ועבריין, וזה לא מתאים". 

 

     שאל אותו הרב: "ומי אמר שזה לא מתאים?" ענה העשיר: "אין ספק בזה כולם מכירים אותו ואימתו על כלל הציבור מפורסמת...".  הרב אמר: זו רכילות!. תעשה אירוסין ותן לו לשתות, ותתהה על קנקנו, הרי אין אדם ניכר אלא בכוסו. אם זה טוב - נשבור צלחת במזל טוב

 

     העשיר בישר לבתו שהוא עושה אירוסין. הבת שמחה והדריכה את החתן להתנהג בהתאם. בתחילת האירוסין העשיר השקה את החתן וזה התחיל להתפרע ולקללהכלה קראה לחתן לצד ואמרה לו: "מה אתה עושה? אבא יבטל את השידוך!". והוא הכה אותה עד שצעקה 'הצילו'. 

 

     האבא שהתלהב מעצתו של הרב זרק את הבחור מהאולם וניגש לבתו הבוכה. אמרה לו הבת בבכי: "אבא, היד שבורה!" והאבא ענה: "מזל שהצלחת לא שבורה..." 

 

     והנמשל פשוט מאיליו הוא : ה' לא ייתן ליהודי להתחבר לגוי. כשלא מבינים זאת, ה' משלח אותם - בנו ורק אז מבינים שצריך להתרחק מהם

 

"     קדושים תהיו"- קדשו עצמכם = פירשו מאומות העולם וָלא, הם יעשו לנו הבדלה

 

     פורים מסמל את האסון בהתקרבות לגויים הבה נשמע לגדולי הדור ולא "נסתבך" שוב.... 

 

"ההבדל בין חנוכה לפורים"

 בשני החגים שקבעום חז"ל יש משחק אופייני לכל חג. בחג החנוכה סביבון ובפורים רעשן.

 

     מדוע נבחרו אלו לסמלי החג ?! מה מייחד את הרעשן לחג הפורים? ואת הסביבון דווקא לחנוכה ?

      חז"ל מצאו ביטוי לסמל את החג באופן הפעולה ומקום ההפעלה של המשחק 

 

     אם נתבונן נראה כי את סביבון מסובבים מלמעלה ואילו את רעשן מסובבים מלמטה ובזה בעצם טמון ההבדל בין המשחקים ובין החגים חנוכה ופורים. את סביבון מסובבים מלמעלה – כיוון שהסיוע והתעוררות הייתה מלמעלה – מאת ה', לא הייתה עשייה משמעותית מלמטה – מצד העם למעט בני חשמונאי. ואת הרעשן מסובבים מלמטה – כיוון שההתעוררות הייתה מלמטה – מצד העם על ידי שקראו צום ועצרה והתענו שלשת ימים לילה ויום לביטול הגזירה.

 

הבדל נוסף קיים בין חנוכה לפורים הוא באופי הנס. 

נס גלוי בפורים לעומת נס נסתר בחנוכה.

 

     בחנוכה הודאה, ובפורים - מלחמה. לא בכדי תיקנו חז"ל את הנוסח ב"על הניסים" באופן שמבאר זאת היטב: חנוכה רבת את ריבם דנת את דינם (מדברים לה' כנוכח) - היה גילוי ה' בנס הזה.

 - פורים  הרב את ריבנו והדן את דיננו (מדברים לה' כנסתר) - הכול היה נראה מקרה = הסתר (ה' לא מוזכר במגילה ולו פעם אחת) – הסתר פנים מוחלט.

חנוכה - לא מזכירים מפלת יון אלא להודות ולהלל לשמך הגדול - רצו לשכחם תורתך

"פורים - ותלו אותו ואת בניו על העץ". הוא רצה להשמיד – הושמד הוא בעצמו

 

חנוכה ופורים לא בטלים. מדוע ? כיון ששאר החגים ה' כפה הר כגיגית, אבל חנוכה ופורים ניתנו על אומץ ליבנו ומעשינו הטובים, לכן אלו לא יתבטלו לעולם...

 

 

הלכות אוזני המן

     מנהג ישראל תורה, לאכול בימי הפורים אוזני המן, והוא מאפה משולש מבצק מתוק הממולא במיני מתוקים. מצות אוזני המן חביבה עד מאד וקדושתה למעלה מקדושת הסופגנייה, ונהגו ישראל בכל דור ודור למצוא לה סמך מן הכתובים ומן המדרשים. טעמים רבים נאמרו מה ראתה דווקא אוזן זו לאכל יותר משאר איבריו של אותו רשע, מה מרמזים שלשת פינותיו, ורמזים ע‘‘פ הנסתר – שהמילוי נסתר בתוך הבצק. יש לציין, ש‘‘הטעם התורני‘‘ הרווח, שהמן נטרד ואזניו מקוטפות, אינו מופיע בשום מדרש, אלא בספר המאוחר חמדת ימים החשוד בשבתאות. אף לא חסרו מערערים על קריאת שם ’‘המן‘‘ על מאפה ואכילתו, ובכלל זה משום ביטול מצוות מחיית עמלק, ונמצאו יישובים לכך. ככל מנהגי פורים, לא חסרו ’‘פורים תורה‘‘ על אוזני המן, וכן מנהגי ישראל לאכול אוזני המן בסעודה האחרונה בערב פסח, הואיל והתקיימה בהם חדא מצוה.

     מאפה בשם ’‘אזני המן‘‘ מצאנו באיטליה לפני כ-400 שנה, ומקושר להלצה שהמן היה יועץ חרש, וכן לעובדה שהנוצרים נהגו לאכול ביום אידם ’‘אוזני יהודה‘‘ , ולאחר מכן ’‘זכה‘‘ לשמש כמקור למספר עלילות דם. במזרח אירופה, כיסני פרג נקראים בגרמנית בשם Mohntasche - מון-טאש, שנהיו המן-טאש - כיסני המן, ונאכלו בפורים לאור חיבור המנהג לאכול בפורים מיני ממולאים, קרעפלי‘‘ך בלעז, יחד עם המנהג לכבדו במיני מאפה מתוקים, ונקראו פורים קרעפליך. עם הזמן, הכינוי ’‘אזני המן‘‘, ששימש בפולין ורוסיה ככינוי גנאי ליהודים ללא קשר למאפה, הודבק על ידיהם לאחר זמן לכיסני הפרג לאור צורתו הדומה לאוזן ועיתוי אכילתו. לאחר שכינוייה ”אוזני המן“ קמה וגם ניצבה, הוסבר לאור הנוהג של קציצת האוזניים לנידונים למוות בזמנים שונים, או לפי כובעי השרים המשולשים בזמן נפוליאון, ומשם נתכנו באמריקה בשם ’‘המן- האט‘‘ -כובעי-המן. יש לציין, שמאכל בשם זה לא הוכר כלל בארצות המזרח, על אף שאכלו מיני מאפה מתוקים למיניהם.

''אזני המן'' (ב)

     ב‘‘צחות בדיחותא דקידושין‘‘ [=מערכון לחתונה] לר‘ יהודה סומו מאיטליה לפני למעלה מ-400 שנה נאמר:

     יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיה אחת אשר ייעפו כל תופסי התורה להתירה. כי הנה כתוב במגילת פורים ’‘ויתלו את המן‘‘, ובפרשת בלק נכתב בפירוש: ’‘ויאכלו בני ישראל את המן‘‘. ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת ’‘התלוי‘‘, ואל הכלב לא ישליכו אותו ?

     יקטן : גם זו ראיתי אני, וכבר תירץ הקושיא הזאת בלעם בן בבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה ’‘ויאכלו את המן‘‘. היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים הללו מאזני המן - הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן ’‘וטעמו כצפיחית בדבש‘‘.

     יאיר: יפה פירוש בן ביבים זכרו לטוב! וכשחוק הקרוב, המעשה בקהילת קורוליובקה שבפולין, שהיה בה אדם שנקרא בפי כל ’‘מרדכי המן‘‘, על שום שקרא בהגדה של פסח מתוך בכייה גדולה ’‘אילו האכילנו את המן, אוי ואבוי, אילו האכילנו את המן הרשע - דיינו‘‘  

     ומן הדין להזכיר את הזכור, שהכינוי ’‘אוזני המן‘‘, שאין לו מקבילה ביידיש, דחה בעברית את הכינוי ’‘כיסני המן‘‘, שהוא תרגומו של ’‘המן-טאשן‘‘. כתב האברבנאל [חי בספרד פורטוגל ואיטליה בזמן גירוש ספרד] בפרשת בשלח בפסוק וטעמו כצפיחית בדבש, ’‘הרקיקים העוגות מן הבצק כדמות אזנים מבושלות ויטבלו אותם בדבש ויקראו להם אזנים‘‘. אם כי, האברבנאל מציין רק את הקשר שבין צורת המאפה לאוזן, אך אין בדבריו התייחסות ישירה לכך שאכלו רקיקים אלו בפורים.

     ור‘ שמואל אשכנזי [בעל אלפא ביתא קדמיתא ותנייתא] ציין, כי מקור דברי האברבנאל הללו הם מפירוש רבי יוסף אבן כספי, שחי לפני כשבע מאות שנה!  באיגרות היש‘‘ר: ’‘יום שבו עשרת בני המן תלו ואת תנוך אזניו אכלו‘‘, ורומז למיני מתיקה שעושים בארצותינו ליום הפורים וקוראים אותם ’אזני המן‘. ונזכר גם במחזה פורים,  כתב-יד ר‘ יהודה אריה די מודינא.

     ולא נוכל להעלים דבר-תמיהה: היכא תמצי, שההגדרה הזאת שהיתה פשוטה באיטליה, פסחה על יישובי ישראל באשכנז ובהולנד, שאותו מאפה נקרא להם ’‘פורים-קוכל‘‘, או סתם ’‘קוכל‘‘, ובהקטנה ’‘קוכעלכען‘‘, ’‘קיכעלכען‘‘, ובשוויץ ’‘פורים-קישליש‘‘, ובקהילות ישראל בפולין ואוקראינה וליטא ושאר אגפים שאותו מאפה נקרא להם ’‘המן-טאשן‘‘ = כיסי המן, ואילו בפי גויים, בין פולנים בין רוסים, מצוי עניין כינוי ”אוזני המן“. (א“ה, כנראה מפני שהודבק ליהודים ככינוי גנאי(

     יש לציין לדברי של פרופ‘ א‘ הורוביץ, שבדומה לעלילות הדם הידועות בערב פסח על עירוב דם גויים במצות של חג הפסח, היו שהעלילו כך גם על אוזני המן! כך באמצע פרשת דמשק בשנת ת‘‘ר, ושוב בשנת תר‘‘ו. הורוביץ כותב כי ’‘טענו שבחג הפורים היה על היהודים לבצע רצח לזיכרון שנאתו של המן, ואם הם הצליחו להרוג נוצרי היה הרב אופה את הדם שלה בעוגיות משולשות שהוא ישלח כמשלוח מנות לשכניו הנוצרים. וכן בשנת תרח‘‘צ הואשמו היהודים שוב ברצח מבוגרים נוצריים והוצאת הדם שלהם בכדי לערב בעוגיות המשולשות שאוכלים בפורים.

’‘פורים-תורה‘‘ בעניין אזני המן

     מדוע אזני המן משולשים ? -כדי שלא יתחייבו בציצית. אם כן למה למצה אין ציצית? - כיון שזמנה בלילה ואין חובת ציצית בלילה.

     ונחתום בטבעת המלך, היינו שהנחתומים הופיעו לפי צו המלך לשם מה הזמין המלך פתאום את הנחתומים? כדי לאפות אזני המן.

     במס‘ מגילה ילפינן שאסתר ברוה‘‘ק נאמרה מהכתוב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים ולרנב‘‘י שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם. ולכאורה לא נודע מה הוסיף רנב‘‘י ע‘‘ד רב יוסף לציין מסיפא דקרא. ונ‘‘ל שדברי חז‘‘ל ברוה‘‘ק נאמרו, שבימינו באו עולים מרוסיא ששכחו את הכול, ולא נשאר להם זכר ליהדות, רק הסבתא באה והעידה בב‘‘ד שהיו אוכלים בפורים אזני המן והותרו לבוא בקהל, וזהו וזכרם של ימי הפורים לא יסוף מזרעם.

     וראה זה פלא, שתיבת יסוף אותיות יוסף רמז ליוסף סטאלין ימ‘‘ש שהוא וגזרותיו בטלו מן העולם, וכידוע שהוא מת בפורים, ואנחנו קמנו ונתעודד, ותיבת יסוף נוטריקון יוסף סטאלין וכל פמלייתו ימ‘‘ש, אשר ספו תמו מן בלהות. ושמעתי עוד פירוש, שרמז הכתוב לצעצועי ומשחקי פורים שעושים התינוקות, וזהו מזרעם, שכל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה‘.

 


 

 

יש אהבה! ('ימותו הקנאים..'??) | דוד הוד



קשה לנו להשלים עם רף תוצאות ההצלחה בעבודה לעומת היעד שקבענו.. קשה עם רף הדיאטה וגרף השומנים הסורר.. המצוי, בדרך כלל, נוגס ברצוי.. המצב החברתי שלנו או של הילדים אף הוא איננו 'תמיד' בשליטה. איבדנו שליטה? 

שטף החיים הינו נחמד בדרך כלל. דא עקא, שהנחמד הזה מתובל אף בקשיים. למרבה האירוניה, עם קשיים רבים השלמנו, לנוכחותם התרגלנו, שלא לומר 'התמכרנו'. מטוטלת מצב רוחנו אף היא סובלת מטלטולים, שלא לומר 'טרטורים'. מזג אוויר 'מלנכולי' – סתם מצב רוח סתווי שכזה – משתלט עלינו לכמה שעות ותחושת 'שלכת' מרוקנת מהאוויר שבריאותינו כל זיק של כייף ושמחה. כן, תרפיה ושמה 'עצב', התרגלנו לכדור הזה, התמכרנו.

 

קשה לנו להשלים עם רף תוצאות ההצלחה בעבודה לעומת היעד שקבענו לעצמנו, קשה עם רף הדיאטה וגרף השומנים הסורר, קשה עם הפנים ש'לא תמיד' מתעצבות כמשאלת טיפוחנו, והמצב החברתי שלנו או של הילדים אף הוא איננו 'תמיד' בשליטה. איבדנו שליטה?  

 

אפליה מפנקת

בשעות בין ערביים בלתי ברורות ועם אמצעים (כל אחד והאמצעים שלו..) להרגעת שרעפים, שנתפסו להם השרירים, חשוב חשבתי בעצם, וכי למה דווקא חודש אדר 'נכפל' – אחת לשלוש שנים, אחד משנים עשר החודשים בלוח שנה העברי, חוזר על עצמו פעמיים. חודש אדר, הוא הנבחר. 

אכן, בשורות שונות בישרה היהדות גם את כלל את אזרחי כדור הארץ והוסיפה להם הרבה איכות חיים.

ישנה בשורה אקטואלית – פנימית הממוענת לאזרחים היהודים בלבד ('אפליה מפנקת'): משנכנס אדר מרבין בשמחה.

חודש אדר, מוכר לנו בעצם כהחודש שמטלתו: 'מרבין בשמחה'. אז קודם כל, מצ"ב בשורה משמחת; שמחה, זהו דבר שאפשר להרבות בו באופן יזום. כן, תוספת באיכות החיים, זהו דבר אפשרי. לא די בזאת, אלא 'מרבין' כלומר, לא רק תוספת באיכות החיים, אלא שינוי רב, 'מהפך'. ה'חיים הטובים' זו איננה רק משאלה או שמא 'הזיה', אלא חלום בר השגה. התרגלנו..? התמכרנו..? לא בבית ספרנו!

 

שולח אחד, עקרון אחד.

'משנכנס אדר, מרבין בשמחה' – כתוב בגמרא. מסביר מפרש התורה 'רש"י': משהגיע פורים ופסח. פסח? מה הקשר? פסח הרי חל בחודש הבא, בחודש ניסן! ('שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא..' חודש ניסן, הוא לאחר סיום חודש אדר ועם תום עונת החורף)

התשובה: לשני חגים אלו, עקרון אחד להם: שני צוררים כיכבו שם – פרעה והמן - וכל תכנוניהם נגד היהודים, היוו לבסוף נדבך בהצלת עמנו מהם (למשל: פרעה גזר; לזרוק את תינוקות היהודים לנהר ה'יאור' – בגלל שהחוזים בכוכבים אמרו לו שבתקופה זו ייוולד מושיעם של ישראל ממצריים, ודווקא באופן זה הגיע משה התינוק ליאור ומשם דווקא נלקח לבית פרעה ופרעה בעצמו גידל אותו. המן הגיע לבית אחשוורוש כדי לבקש לתלות את מרדכי, ואז דווקא נדדה שנתו של אחשוורוש והא ביקש שיביאו את ספר הזיכרונות לפניו. שם הוא קרא על הצלת חייו ע"י מרדכי והחליט באותו מעמד לגמול לו על כך. המן ש'בדיוק' היה שם, נבחר ע"י אחשוורוש לבצע את  התגמול למרדכי, שנוא נפשו).  

הלקח לדורות: זכרו נא היהודים למודי הנדודים; גם כשיש קושי או בעיה, מתבשלת פה טובה כלשהי עבורנו. כגודל הקושי, כך גודל ההטבה האלוקית המתבשלת פה! (-הרב פינקוס). אז למה 'מרבין בשמחה' כי עכשיו כבר אין לנו שאלות ותהיות על קשיי חיינו, אלא רק עובדות: אלוקים 'מבשל' כרגע איזו טובה עבורנו. אנו בידיים טובות! (-רבי חיים פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים' )

 

בישול איטי – בישול יסודי

אם מעשיהם של הרשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה היו קשיים שהתבררו בעצם כטובה גדולה ונצחית, אז גם כל 'תהלוכות חיינו' – גלי החיים סביבי, הרפתקאותיהם ומשעולי נבכי החיים המתוסבכים שלי, כל ה'בלגנים' שלי, שולח אחד להם, עקרון אחד לו, טובתי האישית טמונה בדיוק בזאת!

כל דבר הקורה בעולם – כולל מה שנראה כדבר שהוא כל כך נגדי, זהו בעצם טוב או 'בישול של טוב' מאד גדול..

 

מדד האושר

'מדד האושר' הוא בעצם 'מדד ההבנה' – ככל שאנו מבינים יותר ויותר, בכל מקרה ואירוע, הצלחה או 'כישלון', מחמאה או העלבה, שאינסופיותו של האלוקים מפעילה פה את גלגלי העולם לתהליך שתכליתו לטובתי, הרי שאני אמור להגיב בשמחה: הוא הרופא הכי גדול, העשיר הכי גדול, מחלק הקשרים החברתיים הבלעדי.. את כל צרכי הוא מספק לי, בנדיבות, באופטימאליות – בתזמון שהוא טובתי המושלמת – ע"פ ההיגיון האלוקי...

 

'בוס על'

בעצם, לבוס שלי, לבן הזוג, למשפחה ולסובבים, יש 'בוס על', שהוא אלוקי העולם בכבודו ובעצמו. הוא מנווט אותם לנהוג כלפי בהתאם לבחינות הרוחניות שהנני אמור לעבור – בגלל שהוא רוצה שאצבור הרבה הרבה 'אוצרות..'

לא קיימת שרירותיות כלשהי ביחס מכרי כלפי. איזה כייף! ה'בוס על' שלי הרי אוהב אותי, וכשאני רוצה בכנות ללכת בתלם הרוחני הנכון ומתפלל עבור הצלחת משאלה זו, אזי הוא גם סולח בינתיים על הרבה 'פלטות' ו'נפילות רוחניות' שבינתיים..

חומת האושר האופפת אותי, עוטפת אותי בחיבוק חם ע"י ה'בוס על' שאיננו מש מלהשגיח עלי בכל שבריר שנייה, תוך כדי שהוא שומר על זכויותיי מול כל הגורמים איתם אני בא במגע..

 

יש אהבה?

כן אבאל'ה, להכיר תודה אני מבכר, אף להחזיר אהבה, אני זוכר..

כן, אדם יותר שמח, זהו אדם יותר מציאותי. ריאליסט אמיתי.  

אז למה דווקא חודש אדר נכפל? כדי שהחודש בו אנו יותר מציאותיים, יתארח אצלנו עוד 30 יום בשנה וייתן לנו קורס נוסף בהבנת הנקרא ובקריאה נכונה של המציאות סביבנו.

ככה – יעשה – לאיש – אשר – המלך – חפץ – ביקרו: שייהנה בעולם הזה, שייהנה בעולם הבא.

אז למה שאהיה כה מאושר??  יש אהבה!! אז למה לא??

והקנאים...

למה בכלל לקנא, זה הרי שייך לך בדיוק כמו שזה שייך לי!

בקרוב אצלך..

 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט