אכזבה היא פריבילגיה של מי שנקט את כל אמצעי הזהירות. כשאתה עשית כל שביכולתך, אי-אז מותר לך להתאכזב. ואילו במקום שבו אנחנו סומכים על משהו שהוא ככל הנראה לא לגמרי אמין, אין לך הפריבילגיה להתאכזב.

     אִמְרָה חשובה 'לעולם לא יעלה בית ספר על רמת מוריו!'.

     במעמד הר סיני בקש הקב"ה את ההר הנמוך ביותר לתת עליו את התורה. ולכאורה, אם היה לקב"ה עניין שמקום נתינת התורה יהיה נמוך ככל האפשר, מדוע הר נמוך, יכול היה הקב"ה לתת את התורה במקום שהוא מישור, לא הר כלל! ונראה מכך, שהר מוכרח היה להיות! שכן על מנת לקבל את התורה חייב אדם לטפס, לעלות, במישור לא נותנים תורה. לתורה לא זוכים בלי מסירות נפש, בלי הקרבה , בלי טיפוס ועליה. [הגאה"צ רבי נסים יגן זצ"ל.[נתיבי אור]

     גם במה שביניכם לבריות תעשו שלום, ותמחלו איש את רעהו בל תהיה ביניכם קנאה ושנאה ותחרות (האלשיך הקדוש)

המטח שלא הגיע (פניני פר' השבוע - פר' כי תשא פ"א)

הסיפור הבא התרחש בחודש שבט תשע"ט, ומעשה שהיה כך היה: בבית המדרש הגדול של חסידי ויז'ניץ בקרית מלך רב - שיכון ויז'ניץ המעטירה בבני ברק, הייתה זו שבת 'עליה לתורה' ברוכת חתנים. עשרה חתנים עלו לתורה לקראת נישואיהם באותה שבת, והשמחה הייתה גדולה.

כנהוג, כל חתן העולה לתורה, זוכה ל'מטח' שמח ומרגש של סוכריות ומיני מתיקה, המושלכים אליו מעזרת הנשים. בנוהג שבעולם, בשבתות ברוכות חתנים, מודיעים מראש לבני המשפחה באיזו עליה יעלה החתן 'שלהם', על מנת שיוכלו להיערך ל'התקפה המתוקה' על ראשו של החתן הנרגש. כך נהגו גם באותה שבת, אולם קרה מה שקרה:

אחד החתנים עלה לתורה, ולנוכח אי הבנה מצערת - בנות משפחתו שבעזרת הנשים הבינו שיעלה רק בהמשך. למעשה, החתן סיים את הברכות וכבר הגן על עצמו בטלית מפני הסוכריות העתידות להתעופף לכיוונו - אולם דבר לא נזרק. רק שקט, מצמית, מבייש, כואב כל כך - - - בנות משפחתו שבעזרת הנשים הבינו את הטעות, ניסו להשיג את הסוכריות.

אולם חוסר ההיערכות שלהן היה בעוכריו של החתן דנן, שכאשר הקהל כולו עומד ומשורר והכל ממתינים לסוכריות המתעופפות - דבר לא הושלך מעזרת הנשים, כלום לא קרה. החתן הסמיק והחוויר חליפות, בשלב מסוים אף נשא עיניו לאחור לראות אם מישהו שם לב שעלה לתורה - אחד המעמדים המרגשים בחייו, ואז הבחין כי כמה אנשים באים ללחוץ את ידו בניסיון כושל לפוגג את הלחץ והמתח...

הבושה הייתה נוראית. הוא טמן את פניו בטלית, לא כדי להתמגן מהסוכריות, אלא כדי להתגונן מהבושה הנוראה. הוא לא האמין שככה יעלה בגורלו, שהוא יהיה החתן היחיד בהיסטוריה שעלה לתורה בשבת שקודם נישואיו, אולם איש לא טרח להשליך לעברו ולו עטיפה של סוכריה...

חלף רגע ועוד רגע, רגעים שבעיניו נראו נצחיים, אולם הגבאים התעשתו והמשיכו בקריאת התורה. לאחר העלייה הבאה ירד החתן מהבימה, פניו כבושות בקרקע, עודו מתקשה להתאושש מהמבוכה הקשה שעברה עליו אך לפני דקות ספורות. הקריאה והתפילה המשיכו כסדרן, ובסיום התפילה ניגשה אחותו של החתן אליו, ובעיניים דומעות התחננה בפניו:

'אחי החתן היקר! יודעת אני כמה גדולה הייתה הבושה, כמה נוראה. ראיתי איך הסמקת והחוורת, הרגשת שהרסו את אחד הרגעים המרגשים בחיים שלך, רגע שאי אפשר להשיבו, והאמת שאנחנו - אחיותיך שבעזרת הנשים, קצת אשמות בכך שלא השכלנו לעקוב מקרוב מתי הרגע שלך... ובכל זאת, אני מבקשת ממך שתסלח ותמחל לנו, תקבל את הביזיון באהבה כגזירת מלך, ו...' - כאן נשברו מילותיה והיא פרצה בבכי מר:

'ותזכה את הרגע הגדול הזה של הבושה שמחלת עליה עבורי, אחותך, הנשואה מזה קרוב לעשור, ולא מזמן בישרו לי הרופאים שבדרך הטבע אין כל סיכוי שאזכה לילדים. את הרגע הנשגב הזה בו בושת ונכלמת - תקבל באהבה ותזכה את הזכות הזו בשבילי, שבורא עולם יפתח את שעריו ויעניק לי ילד במתנה! אני יודעת שזה לא קל לך, ובכל זאת...' - עמדה האחות והתחננה על חייה, כשהיא בוכה בדמעות...

והחתן, עודו נתון תחת הרושם של הבושה הקשה שנחל, החליט להתגבר. זה היה לו קשה וצורב, העלבון עוד היה טרי, ובכל זאת החליט להיענות לבקשת אחותו, מחל בפה מלא, הודה לה' על רגע הבושה, וזיכה את זכות קבלת הביזיונות לאחותו - שתזכה להיפקד במהרה בדבר ישועה ורחמים!

שנה חלפה. ביום ח"י בשבט תש"פ, נשא המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א דברי חיזוק בישיבת 'ישועות משה' ויז'ניץ שבמודיעין עילית. לאחר שסיים את דבריו, ניגש אחד הבחורים, וביקש לשתף את הרב בסיפור. הוא סיפר את כל הסיפור דברים כהווייתם, סיפור שהוא עד לו מכלי ראשון – שכן החתן הוא אחיו, האחות שביקשה את שביקשה היא אחותו, ואז הוסיף בשורה שהרעימה את החלל:

באותו יום זכתה אחותו, ונפקדה בבן! כן, שנה אחרי, למעלה מדרך הטבע, באופן ניסי ממש - זכתה אחותו לחבוק בן ראשון, הפכה לאם נגד כל הסיכויים, בזכות רגע אחד של בושה שאחיה קיבל בגבורה ובאהבה, והקדיש את הרגע הזה לישועתה! אחים יקרים, הסיפור הזה לא קרה מזמן, הוא סיפור טרי. יש בעולם עולל צעיר ורך, שהגיע לעולם בזכות רגע אחד של קבלת ביזיונות באהבה, בזכות רגע יחיד של בושה שנמחל על אתר וזיכה בפתח חסר סיכוי בשערי שמים! המסר של העולל הזה זועק משפתותיו המחייכות:

כשיש לנו הזדמנות לקבל ביזיונות, זה רגע נשגב, נאצל, כביר. זה רגע שכל כך כדאי לנצל אותו, לקבל את הבושה באהבה, לחבק את הרגע הזה ולמנף אותו לתפילה, לפעול ישועה, להביא ברכה לעולם, עבורנו או עבור הקרובים לנו. וככל שנהיה ערוכים לרגעים כאלה ונקבל את הבושה באהבה - כך נזכה שרגעי הבושה והביזיון יהיו הזדמנות עבורנו, ובעזרתם נזכה לפעול ישועות נכספות אף למעלה מדרך הטבע!

 אין אנו יודעים מהו הטוב והנכון לנו. ייתכן ש-ה' יחליט שדווקא דבר רע הוא הטוב והנכון, אולם אנו בוטחים בו שהוא יודע מה שהוא עושה. כיוון שאין האדם יודע אם יקרה לו טוב או רע, יש לכל אדם לגיטימציה מלאה לדאוג, וחובה גמורה להתאמץ ולהשתדל להצליח במעשיו. (רבנו בחיי אבן פקודה בספרו "חובות הלבבות".)

  אין להתענות בפסח שני. וכן אם חל תענית בה"ב ביום זה, אין מתענים בו.  .

     "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר!".  כשמגיעים בשיא הלהט להר ועובדים בו את ה' כמו במתן תורה, הקב"ה קודם כל מכריז על שלושה ימי הגבלה;  לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי,  פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב". כך כתוב, אם יעלו ככה, בלי הגבלה, אז חלילה נָפַל מִמֶּנּוּ רָב. 

כל משתתף ב"קידוש", כל מי שטועם בחתונה, ומתוך הרגשה טובה

אתה זה שבוחר מה חשוב ומה לא.  המשמעות של כל דבר בחיים היא זו, שאתה מעניק לה.

     בדיחה ישנה מספרת שבחתונה אורתודוכסית - החותנת בהריון, בחתונה קונסרבטיבית – הכלה בהריון, ואילו בחתונה רפורמית – הרב בהריון.

     בצאתנו ממצרים עדיין היינו בלי תורה, ואדם בלי תורה משול לבהמה, לכן מביאים אנו קרבן המורכב משעורים שהן מאכל בהמה. בחג השבועות, בו אנו מציינים את יום קבלת התורה, מביאים אנו מנחה מיוחדת בשם "שתי הלחם", מנחה זו עשויה מחיטים, שהן מאכל אדם, להראות שכעת אנו יכולים להיקרא בני אדם.  

     חוויה דתית מתפרצת וחסרת גבולות, כזו "אשר לא צוה" ה', היא מועדת לפורענות.

כוחה של עניית אמן – לעשות גם תחיית המתים . [קונט' גודל מעלת הברכות]

     בעת דרשה, שדרש הרב מיכאל גרינוולד שליט"א בבית מדרש במקסיקו, על כוחה של עניית אמן. לאחר שהסתיימה הדרשה, ביקש רב ביהכנ"ס שייכנס עימו לחדרו, "תמהני אם אף אתה עצמך יודע עד היכן דברים מגיעים..." אמר הרב בסערת נפש גדולה. "שמע ואספר לך מעשה שאירע לי עצמי:

     בקיץ נסעתי לזמן קצר לאכסניה בכפר נופש, ומצאתי שם ספר על החשיבות שבעניית אמן על ברכה. נושא זה מעולם לא תפס אצלי מקום, אך לאחר שקראתי את האמור בספר נוכחתי להבין את החשיבות הגדולה של הדברים, ומיד קיבלתי על עצמי להיזהר בזה. ולא זו בלבד, אלא שקניתי שקית גדולה של סוכריות, וחילקתי לילדים כדי שיברכו ואוכל לענות אמן.  מכרים וידידים צחקו על ההתנהלות הזו שאימצתי לי, הם טענו שנכנס לי דיבוק של עניית אמן...

     יום אחד, כשבוע לאחר שהתחלתי להתחזק באמנים, שכבתי לנוח בחדרי, ופתאום נשמעו דפיקות חזקות על החלון. מישהו צעק, הרב יצחק, תקום מיד! קמתי בבהלה, ופתחתי לאותו אדם את הדלת, הוא היה חיוור ונסער מאוד וסיפר שנכנס לבריכה של בית ההארחה,  ופתאום הרגיש שהוא דורך על משהו בתוך המים. הוא התכופף לבדוק מה הדבר ולחרדתו גילה שזה הבן שלי, מוטל חסר הכרה בתוך מי הבריכה, הוא צעק צעקות נוראות, והמציל מיהר להגיע, והתחיל לעשות לילד החייאה. כל עוד רוחי בי רצתי למקום, מצאתי את הילד שוכב חסר הכרה, ללא דופק ונשימה.  רופא טיפל בו בקדחתנות אך פניו היו קודרות, אני חושש מאוד שכבר מאוחר מידי, הוא אמר. עלינו על האמבולנס, שהגיע בצפירות עזות ויצאנו לדרך לבית החולים, גם הצוות של האמבולנס היה שותף לתחזית השחורה של הרופא – אין סיכוי , יותר מידי זמן היה הילד ללא חמצן. הם רק ניסו לתמוך בי,  שלא אפול מחמת הבשורה האיומה.

     פתאום הילד התרומם,  הרופא לטש בו עיניים, קפוא במקומו, הילד התחיל להקיא.  הרופא התעשת בבת אחת ותמך בילד בעת שהקיא כמויות אדירות של מים. זמן קצר לאחר מכן התחיל הילד לבכות, וזו היתה אחת הבכיות הנעימות ביותר ששמעתי בימי חיי.

     שלושה ימים לאחר מכן נסעתי בחזרה לביתי עם ילד בריא ושלם. ב"ה לא אירע לו שום נזק, לא היתה שום פגיעה מוחית ושום איבר לא נפגע. לאחר זמן מצאתי כתוב בספר "זרע קודש" שעם אמן אפשר לעשות גם תחיית המתים.

בויקרא )יג לג) "והתגלח" ג' גדולה, לרמז שכאשר יגיע הילד ונעשה בן ג' שנים אז צריך לגלחו ועוד הפסוק הזה הוא פסוק ל"ג להורות שמגלחים בל"ג, דהיינו ביום ל"ג בעומר (ספר עטרת ישועה מועדים דף לג, א(.

     מנהג א"י ביום התגלחת להלביש את הילד בבגדים נאים וחדשים או בבגדי שבת )ספר מסע מירון עמוד כז(, והטעם: משום הידור מצווה כמו שנוהגים בפדיון הבן )עיין ספר זוכר הברית סימן לד אות א(.

     מן הראוי שאביו יהיה נוכח בשעת התספורת כיון שעינן התספורת הוא משום מצות חינוך שהאב מחויב בו ולכן צריך להיות האב נוכח בשעה זו )שו"ת אפרקסתא דעניא סימן קסא (. ועל כל פנים אמו נוכחת בשעת התספורת, משום שגם לאם יש מצוה בחינוך בניה.

    רבי שמעון בר יוחאי בגמטריא עת צרה. בעת צרה ימתיק רבי שמעון בן יוחאי, ויהפוך ה'צרה' ל'רצה' – עת רצון, ונצא מצרה למרחב.

הסליחה שהצילה

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:  (שיעור בטלפון ער"ש פרשת נח תשפ"א) –

     בל"ג בעומר תש"פ התקיימה חתונה, ובאותו זמן היה ראשית מגיפת ה'קורונה', הפחד והפאניקה ממנה הייתה נוראה ואיומה, והממשלה אסרה על קיום חתונות עם הרבה משתתפים...  אבל אנשים צריכים להתחתן, ובני הזוג התחתנו בשעה טובה, ובחתונה היה מספר אנשים מעל המותר, ולא בדיוק שמרו על הכללים ...

     באמצע החתונה הגיעה משטרה וכשראתה שיש התקהלות גדולה, ויש סכנה להתפשטות המגיפה, לקחו את החתן והכלה ביחד עם אבי החתן לתחנת המשטרה עד לפנות בוקר...

     למותר להסביר כמה צער ועגמת נפש נגרמו לכל המשתתפים, ובפרט להורי החתן והכלה, ועל כולנה החתן והכלה שהיום השמח ביותר בחייהם הסתיים בצורה כל כך עצובה...

     בערב ראש חודש אלול תש"פ מתקשר בחור מישיבה חשובה לאבי החתן, ואומר לו; אני בחור מישיבה פלונית, ואני מודה ומתוודה שאני הלשנתי למשטרה על החתונה, לא עשיתי זאת מתוך רוע וזדון, אלא מתוך רצון למנוע את התפשטות המגיפה,  וחשבתי שהמשטרה רק תפזר מעט את ההתקהלות,  לא חשבתי שזה יסתיים כל כך טראגי...  הבחור המשיך ואמר לו; אני בחור טוב, והיה לי בכל יום עשר הצעות שידוך טובות, ומאז שהלשנתי עליכם אין לי שום הצעת שידוך, ואני מרגיש שזה קפידא ממכם...

     האבא התחיל לצעוק עליו; מושחת שכמותך,  איך אני יכול לסלוח לך, כמה צער וכאב גרמת לי,  בודאי שיש עליך קפידא, אני לא מסוגל לסלוח לך ... הבחור התחיל לבכות; מה יצא לך מזה שאני לא יקים בית? מה תרוויח מזה, לא חשבתי שככה יסתיים הסיפור, אני מתחנן שתסלח...  אמר לו אבי החתן; תתקשר אלי מחר...

     למחרת התקשר הבחור שוב, והאבא אמר לו;  שהוא לא ישן כל הלילה, והוא ניסה לחזק את עצמו בספרי מוסר, ושינן לעצמו 'שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה', ואתה רק שליח של ההשגחה העליונה, והכל זה הקב"ה, אני מוחל לך!!  הבחור שמח, אבל האבא אומר לו; יקירי, עדיין לא התחלת... אתה צריך לפייס גם את הבן שלי, הוא פגוע הרבה יותר ממני...

     הבחור התקשר אל החתן, ומיד כאשר החתן שמע במה מדובר, התחיל לצעוק עליו; מושחת שכמוך! מגיע לך לא להתחתן! אל תתקשר אלי יותר! וכו' וכו '... הבחור התחיל לבכות בכי תמרורים, ואמר לו;  הגמ' אומרת: "כל שחברו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא" (שבת קמט:) מי שלא מוחל לאחרים, הקב"ה גם לא מוכן למחול לו, אני מתחנן אליך שתמחל לי, מה יצא לך מזה שאני ימות ערירי... החתן שצערו של הבחור וחרטת האמת שלו נגעה בליבו הסכים בסופו של דבר למחול לו... אבל... אמר לו החתן, כל הצער שלי אינו אלא 'אחד משישים' מהצער של הכלה... היא עדיין בוכה מהטראומה והצער של החתונה שלה שנהרסה, אתה צריך לפייס אותה...  הבעיה הייתה שהיא לא הייתה מוכנה אפילו לדבר איתו בטלפון, כל כך הייתה פגועה, ולא הייתה מוכנה לשמוע בשום אופן...

     עירבו את רבני הקהילה של הכלה, ולא נחה דעתה... עדש... הראו לה את דברי הזוהר הק' (פרשת מקץ, דף רא:) ["ר' אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד חמא חד בר נש דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא והוה לאי מארחא ויתיב ונאים תמן אדהכי חמא חד חויא דהוה אתי לגביה נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחויא, כד אתער ההוא בר נש חמא ההוא חויא לקבליה דהוה מית אזדקף ההוא בר נש ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואשתזיב, אתא ר' אבא לגביה א"ל אימא לי מאן עובדך דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין לאו אינון למגנא, א"ל ההוא בר נש כל יומאי לא אשלים לי בר נש בישא בעלמא דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה, ותו אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערסי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערו לי ולא חיישנא כל יומא להוא בישא דאשלים לי, ולאו די לי דא אלא דמההוא יומא ולהלאה אשתדלנא למעבד עמהון טבא, בכה ר' אבא ואמר: יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא.] פירוש: רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד, ראה אדם אחד שהיה בא וישב על גל של אבנים שנתלקט ובלט מהארץ בשפוע ההר, והיה עייף מן הדרך וישן שם על הגל. לפתע ראה רבי אבא שנחש אחד בא אל אותו אדם להזיקו, ויצאה חתיכת עץ משורש אילן ונפלה על הנחש והרגה אותו, כשנת־ עורר אותו אדם משנתו ראה את הנחש המת, הזדקף אותו האיש וקם, ואז נפל הגל של האבנים לתחתית ההר וניצל אותו אדם. שאל אותו ר' אבא, במה זכית שהקב"ה עשה לך שתי ניסים, הרי הקב"ה לא עושה סתם ניסים לבן אדם?  אמר לו אותו האיש, מימי לא עשה לי אדם משהו רע - ולא נתפייסתי עימו, ואם לא יכולתי להתפייס עימו, לא עליתי למיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי יותר לאותו רע שעשה לי, ולא די לי בזה, אלא, שמאותו היום השתדלתי לעשות איתם טובות כדי שלא יחשבו שאני שונא אותם...  בכה רבי אבא ואמר ראוי הוא אותו האיש שי־ עשה לו הקב"ה נס על נס...

     כשראתה הכלה את דברי הזוהר, ואחרי חרטת האמת של הבחור, נכמרו רחמי הכלה ואמרה; מה אני ירוויח אם אותו האיש יסבול בגללי, הרי גם אני עצמי יפסיד שאני ידחה ממחיצתו של הקב"ה, ומחלה לבחור...

     מספר ר' מיילך: בערב ראש השנה תשפ"א נסעו הזוג הצעיר ברכב, והרכב עבר תאונת דרכים קשה והתהפך שבע פעמים!!! כוחות ההצלה שהגיעו למקום וראו את הרכב מרוסק לשברי שברים, היו בטוחים שאין את מי להציל, אבל... הזוג עמד ליד הרכב השבור ללא שום טיפת דם!!!  שאלו אותם; איך יצאתם? ענו הזוג ואמרו; אין לנו מושג איך, אבל עפנו מהחלון ומצאנו את עצמנו על הגג...  מסיים ר' מיילך: כנראה שכל הסיפור של החתונה והמשטרה היה ניסיון מהשמים לראות אם הזוג יתעלה על הפגיעה הקשה, וימחלו לאותו בחור, ובזכות שעמדו בניסיון הקשה, ניצלו חייהם...

 אם רואה בעיתון או במודעה בקשה לצדקה, והחליט בדעתו ליתן, צריך לתת לאותו מקום שחשב

     כשחל ל"ג בעומר ביום שישי, אפשר לערוך חתונה בליל שישי (משנ"ב סי' תצ"ג ס"ק י"א)

     מותר לשמוע נגינה ביום ל"ג בעומר (מועד לכל חי סימן ז' אות ז'. ראה תשו' מנחת אלעזר ח"ד סימן ס' שבארה"ק עושין סעודות וריקודין וכלי זמר ביום ההוא כמנהג מכמה מאות שנה ).

     פיוט בר יוחאי נמשחת אשריך וכו', חובר על ידי המקובל רבי שמעון לביא (ה'רנ"ב, נפטר בטריפולי ה' שמ"ה) ונוהגים רבים לשיר פיוט זה בל"ג בעומר.

הנסיעה למירון ... (פנינים, ל''ג בעומר)

     עובדא נפלאה המראה לנו עד כמה היתה חשובה אצל צדיקים העליה למירון ביומא דהילולא, ולפעמים עד כדי מסירות נפש שהתבטאה באמונה איתנה - אביא בפניכם. את עובדא זו זכיתי לשמוע אשתקד "מכ''ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א בעת נסיעתו המסורתית ביום ל''ד בעומר - למירון ולמערת רבי שמעון שבכפר פקיעין, שם הוא מעלה את שלהבת ההדלקה ברחבה שבפתח המערה.

     וכך סיפר: כשעלה אבי הרה"ק בעל הזכרון אליעזר ממישקולץ זי''ע לארץ ישראל אחר המלחמה, התגורר בכפר אתא, לשם הגיע יחד עם עוד צדיקים יראים ושלמים שעלו עמו לאחר ששתו את כוס התרעלה במלחמה הנוראה. ובהיותי נער צעיר לימים זוכר אני, כי באחת השנים התקיימה בו השתוקקות רבה לנסוע לציון הרשב"י במירון, אך בימים ההם עדיין לא היתה התחבורה מסודרת כהיום, ולכן היה זה בגדר חלום. אבל רצון יראיו יעשה. והנה אחד מתושבי העיר שהיה ברשותו משאית ענקית עבור צרכי עבודתו הסכים לשאת אותו יחד עם קבוצה מאנשי שלומו . אך היתה בעיה קטנה! המשאית שהיתה פתוחה ללא גג ומכסה בהיותה מיועדת עבור הובלת סחורה, היתה צריכה להיהפך לרכב להובלת נוסעים ... אבל גם את זה פתרו. לצורך כך לקחו מספר בדים וסדינים וסגרוה כגג... גם לקחו מספר ספסלים מבית המדרש כדי שיהיו בתור מושבים... וכך נסעו בשמחה ובטוב לבב ... אך מה אפשר לצפות ממשאית ישנה ומקרטעת? כמובן, שלא הרבה! וכך בעליה הראשונה של הרי הגליל כבר עצרה לה המשאית ללא יכולת לנסוע הלאה. הנהג ירד לבדוק מה קרה, והנה הוא רואה שהרדיאטור יבש ללא מים. מה עושים? אין בקרבת מקום מים, וגם אין ממי לבקש בדרך. וכך כבר ממש התייאשו שם הנוסעים מלהגיע למירון . המשיך כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א וסיפר:

     זוכר אני בתור ילד את גודל האכזבה שקיננה בי ובקרב הנוסעים שלא נזכה להגיע אל ר' שמעון ... אך לא איש כאבי הק' שיאמר נואש! לפתע הביט סביבו וראה מרחוק פרדס תפוזים, ננער וקרא לכולם: מה הבעיה? לכו ושאלו רשות מבעל הפרדס וקיטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן, נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור... העומדים שם לא הבינו האם מדובר ברצינות או בדברי צחות בכדי להרים את מצב הרוח הירוד, אך אבי הק' החווה בידו ברצינות ואמר:  אינני מתכוין לצחוק! לכו וקיטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן,  נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור ... הנהג ששמע זאת הרים את קולו ואמר: מה? זה הרי יכול להרוס את כל המנוע, אבל אבי הק' לא מוותר! ואמר: על ר' חנינא בן דוסא אומרת הגמ' שאמר "מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק"... וגם כאן ", מי שאמר למים, יאמר למיץ התפוזים... הנהג, בראותו את האמונה הגדולה ודבריו הנחרצים של אבי הק' לא היסס וכך עשה, סחט תפוז אחר תפוז ושפכו לתוך הרדיאטור, ויהי לפלא המשאית החלה לנוע וזכינו לעלות למירון ולחזור לחיים ולשלום...  

     סיים כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א לא אשכח את השיעור הגדול באמונה שנתן אבי הק' לכל הנוכחים - ועד כמה צריכים מסירות נפש בכדי להגיע לר' שמעון...

 אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו.

     בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.

     ה"דברי חיים" אמר שצריך לכוון ב"אשר יצר" יותר משמכוונים ב"נתנה תוקף" כי "ונתנה תוקף" הוא רק מנהג, אבל ברכת "אשר יצר" היא ברכה מדרבנן ואפשר לפעול ב"אשר יצר" הרבה יותר מאשר ב"ונתנה תוקף".

    הסבא מנוברהדוק היה אומר עניות היא מהדברים היקרים שבעולם, כי אי אפשר לקנותה בכל הון דעלמא.

דווקא בל''ג בעומר

     סיפר לי אחד מ'בעלי המעשה' שזכה לקחת לאת"ק מירון את הגה"ח ר' שמחה מונד זצ"ל מחסידי קמאי. כל ימיו היה ר' שמחה נוסע למירון בל"ג בעומר, ואף בהיותו למעלה מבן תשעים שנה לא וויתר על כך, ובאו עמו כמה אברכים לעזרו ולתמכו בכל הדרך הארוכה, משנשאל רבי שמחה, הרי כל כך קשה עליו ועל מלוויו להביאו ביום ל"ג בעומר למירון, ועל כולנה קשה היא עליכם העלייה להר ברגל, והרי אפשר ליסע ביום אחר כשאין טורח הדרך רבה כל כך. ענה רבי שמחה והסביר, הרי לך הפרש וחילוק גדול בין העלייה לציון הקדוש בכל השנה לבין העלייה בל"ג בעומר, דהרי מדרך העולם, כשבא מאן דהו לביתו של ה 'גביר' להתרימו לצרכי צדקה, מתיישב הגביר ובודק את ה'המלצות' שבידו וכו', ואם מחליט הגביר כי בקשה זו חשובה היא הרי הוא מעניק לו נתינה הגונה, אך בהגיע הגביר לסעודת נישואי בנו, הינו מפזר מממונו בהרחבה לכל הפושט יד, ואינו מעיין בטיבם של המבקשים, כי הרי עתה 'עת שמחה' היא לו . כיו"ב נמי אצל רשב"י – כי יום ל"ג בעומר הוא זמן 'הילולא' שלו, והריהו עומד ומשפיע על כל המשתתפים שפע ברכות וכל טוב, מבלי לבדוק בציציותיהם. האם נכונה בקשתם וכדומה, אלא הוא מעניק ומשפיע השפעות טובות בלי גבול.

'אייס קפה ' עם קרח מרוסק דינו כשתייה לענין ברכה אחרונה מאחר שהוא דבר שנשפך ודרך בני אדם לשתותו , ואינו נכנס למה שנחלקו הפוסקים ( שו''ת בצל החכמה ח''ג סי' קי''ד וקט''ו) לענין גלידה או קרח אם נחשב כאוכל או שתיה.

     אסור לאכול או לשתות דבר לפני התפילה חוץ ממים, ולצורך רפואה מותר לאכול ולשתות (שו''ע או''ח סי' פ''ט ס''ג), ותה וקפה מותר לשתות קודם תפילה אם הוא כדי שיוכל לכוון דעתו להתפלל , אבל רק בלי סוכר וחלב מפני שזה דרך גאוה (מ''ב סקכ''ב), אולם היום שאינו נחשב לדרך גאוה מותר לשתותו עם חלב וסוכר למי שצריך את זה (ארחות רבינו ח''א עמ' נ''ז( .

     המריח קפה כתוש כשהוא חם וריחו נודף ונהנה מהריח צריך לברך ''אשר נתן ריח טוב בפירות'' (מ''ב סי' רט''ז סקט''ז(.

     השותה כוס קפה , הדרך לשתותו מעט מעט מאחר שהוא חם ולא בבת אחת כשאר משקין, ונחלקו הפוסקים אם צריך לברך אחריו 'בורא נפשות' (באר היטב סי' ר''ד סקי''ב) כששותים שיעור רביעית [ 86 סמ''ק[ .

חצי חצי

     ההתחלה היתה קשה, אפילו מתישה.  בכפר קטן, אי שם, בפאתי מדינה שאיש אינו זוכר את שמה, החלו לבעבע בקרבו שאיפות כבירות להוכיח לעיני כל את כושר יצירתו.  בעודו פעוט בן ארבע, היתה אמו מציגה לגאווה את כלי העץ הקטנים שפיסל באמנות מעוררת השתאות, ומעודדת אותו להמשיך בדרכו. למען האמת הוא לא היה זקוק לעידוד. היה זה כל עולמו ואת מירב מאמציו ואת מיטב כשרונותיו השקיע בפיתוח תחביבו.

     חלפו שנים. ידיו האמונות ייצרו כל דבר שרק היה מעלה בדמיונו. לבקשת ראש הכפר הוא צייר בית כפרי על קיר חלק, עיטרו בעשבי פרא, יונים מקננות וארובה מעלת עשן, ועל דלת הבית הציב שלט: " מוזיאון - הכניסה חופשית". לאחר שתיירים אחדים חבטו את ראשם כהוגן בקיר הציור, ראש הכפר הציב שומר מיוחד, שהתריע בתיירים הסקרנים, רגע לפני שביקשו להניח את ידם על הידית המצויירת ולהרכין את ראשם כדי לעבור תחת הפתח הנמוך המצוייר.

     שמעו של האומן המופלא התפשט והלך, ולא רחקו הימים עד שקיבל הצעה מאת מוזיאון מפורסם לאמנות בעיר הגדולה, להציג בו את אחת מיצירותיו. לשם כך התיישב מיודענו ליצור יצירה חדשה, שלא היתה כמותה. רטט של התרגשות חלף באצבעותיו,  שריריו וחושיו נדרכו ונמתחו, במאמץ עליון שהציב לעצמו לייצר את הדבר הטוב ביותר שנעשה אי פעם על ידי בן אנוש.

     חמשה חודשים וארבעה ימים ארכה המלאכה.  הוא הסתגר בחדר עבודתו מאחורי וילונות מוגפים, כדי שאיש לא יחשוף את מלאכתו בטרם השלמתה, ולילות כימים היה עובד לבדו, ללא עוזרים, כדי להשלים את יצירתו.  בול עץ ענק הלך והפך תחת איזמליו, סכיניו ומשחזיו, לבעל חיים גדל גוף. עם הזמן עוטר בעל החיים בזנב מרשים, עיניים בורקות, אוזניים מוטות לשמיעת קול מרוחק, ופה פעור להשמעת נאקה.

     פעם אחת התגנבה אשתו לבית המלאכה, סקרנותה לא נתנה לה מנוח, וכמעט שנמלטה משם בחוסר נשימה. מולה ניצב סוס חי, בעל רעמה סבוכה, רגליים אציליות ומבט זועם, שעמד להתפרץ לעברה. אלמלי היתה מכירה בכישוריו המיוחדים של בעלה, לא היתה מעלה על דעתה כי לפניה בול עץ.

     הובלת סוס העץ מן הכפר אל העיר הגדולה, היתה משימה בפני עצמה. ארגז מיוחד, ההולם את מידותיו של הסוס, נבנה כדי להובילו, ולא נחה דעתו של האומן, עד אשר ריפדו את דפנות הארגז במיני משי וצמר, כדי שלא ישרט ולא ידהה ולא ישתפשף הצבע החום-בוהק של יצירתו האהובה.  הגיע היום הגדול. יצירת המופת הוצבה במרכז אולם הכניסה. צידו האחד של חבל עבה נכרך סביב צוואר הסוס וצידו השני חוזק בכבלי ברזל אל יתד פלדה שננעץ בקרקע. עם שחר התיישב האומן בפינת החדר,  נרגש ונפעם, מצפה להתבונן מן הצד במבקרים הרבים הצפויים להתאסף סביב יצירתו, ולצפות בפניהם המשתאות נוכח יצירת האומנות.

אפס.

     המבקר הראשון, אב צעיר עם שני ילדים, הפשיל את וילון הכניסה, אחז בשני ילדיו והוליכם נמרצות במהירות סביבות הסוס, פנימה, אל יתר אגפי המוזיאון. תגובות המבקרים הנוספים נחלקו לשניים. יש מהם שהביטו בסוס בשיעמום-מה , ובעיני חלק מהם הבליח ניצוץ של הפתעה. איש לא התקרב לבחון את הסוס, אף אדם לא רכן כדי לבדוק אם גם פנים נחיריו נצבעו בצבע החום, ואף ילד לא ניסה להכניס את ידו בין שיניו הצחורות של הסוס.  האכזבה היתה מרה, קשה ומתסכלת.

     באישון ליל שב האומן אל המוזיאון, ולאחר שהתחנן בפני השומר כי יאות להכניסו אל המוזיאון, עמד מיודענו ליד סוסו האהוב, ליטף את גבו ושח בינו לבין עצמו, כי זה הדבר הנכון לעשותו. סכין חדה כתער נשלפה מכיס מקטורנו, ובעוד עיניו נוטפות דמעות, פילס חריץ דק באמצע הסוס. החריץ העמיק והלך תחת סכינו, עד אשר הסוס נחצה לשניים! עתה עמדו שני חלקי הסוס במרחק מה זה מזה, כך שניכר היה כי שני חלקים המה.  הוא לא שב לביתו. אחוז ציפיה רוטטת המתין בפינתו.

     השחר עלה. קרני שמש צהובות האירו את שני פלחי הסוס ופילחו את לבו. נפשו לא היתה מסוגלת לקבל את שראו עיניו. הסוס האהוב חצוי לשניים.  לא חלפו שעות רבות ואת רגשות העצב דחקו והניסו תחושות גאווה וסיפוק שמעולם לא חווה.  אנשים מכל הגילים פערו עיניים בצורות שונות , התכופפו, רכנו, הביטו, מיששו, סקרו, בדקו, סובבו,  השמיעו קריאות התפעלות, הלכו וחזרו מלאים התרגשות כבראשונה.  יצירת מופת, סיכמו הכל.  אותן עיניים שאך אתמול חלפו ליד אותו הסוס ולא הנידו לעברו עפעף, אותן רגליים שאך אמש צעדו סמוך ליצירת הפלא, ולא הסבו את עקביהן לעברו - עתה היו הומות ורוגשות כיונים סביב מלאכת האומנות שנגלתה לפניהן.  

פלא, הלא כן?!

     כלל וכלל לא. כך הוא טבע האדם. בתחילה היתה יצירת האומנות טובה מידי, אמיתית מידי, עד כי נראית היתה כסוס רגיל... עתה, לכשנחצתה לשניים, הבחינו מיד כי יצירה היא ולא סוס "רגיל".  למען האמת, אותו אדם המסוגל להתפעל עד אין קץ מבול עץ שפוסל לצורת סוס, מדוע זה אינו עומד השכם והערב ליד האחו, כדי להביט בסוסים צוהלים, המסוגלים לבטוש ברגליהם ולהעלות קצף בנחיריהם?  ההרגל. אין תשובה אחרת. פעם דלקו המון אנשים נשים וטף אחרי המכונית הראשונה שנגלתה לעיניהם, והיום אנשים סותמים את אפם בחלוף לידם מכונית מעלת עשן.  ההרגל. 

 אדם שאין בו הכרת טובה להוריו כיצד יוכל להכיר טובה למי שאמר והיה העולם?!...ומה מנחיל הוא לילדיו?! כיצד הם יכירו לו טובה על השקעתו שיגע בהם כל-כך?!... 

   "יש מצוות כיבוד הורים אין מצוות כיבוד ילדים,  תנוחו את כל המשקעים התסכולים האכזבות בצד ותכבדו בטלפון. לא כזה קשה להשאיר טעם טוב להורים לפני שבת, תחטפו את המצווה הזו!"

     נפסק שמעיקר הדין אין צביעה באוכלים (שו''ע סי' ש''כ ס''כ) ולכן בזה שמוסיפים כפית קפה למים חמים אין בה משום צביעה וכן הוא מנהג העולם . ומ''מ יש שחוששים משום צביעה באוכלים (שו''ת אבני נזר או''ח סי' קע''ג סק''ט, כף החיים סי' ש''כ ס''ק קי''ג) , ולהחוששים, אסור להוסיף קפה למים חמים משום צביעה, ולכן עליהם להכין תמצית קפה ]עסענס] לפני שבת, אבל אין לערות מים חמים אפילו מכוס שהיא כלי שני על הקפה כדי לה ימנע משום חשש צביעה, שהרי מ''מ עכ''פ יש בו חשש איסור מוליד (מחזה אליהו שם אות מ''ב(.

     סוכרזית  ] sweetner . ]טבלות או אבקת סוכרזית מצוי מאד שמעורב בתוכם דברים שלא עברו בישול כלל אלא אפייה ולכן אין ליתנם אלא בכלי שלישי.

וביום השביעי יהיה לכם קודש" (יחי ראובן(

     הרב יוסף הלפרין זצ"ל, רבה הראשון של 'זיכרון מאיר' בבני-ברק, סיפר כי בימי צעירותו, כשהתגורר באירופה, נסע פעם לכמה שבועות לעיירת מרפא, והתאכסן שם אצל יהודי פשוט, עובד אדמה, מתושבי המקום.

     חלפו ששת ימי המעשה והגיעה שבת. בערב שבת, כששב היהודי המארח מהמקווה והגיע הביתה, לא הכירו הרב; היו לו פנים אחרות! הלכו הם יחד לבית הכנסת לקבלת שבת ותפילת מעריב, והרב הלפרין הבחין כי מארחו שרוי במדרגות גבוהות ביותר. איזו תפילה! איזה קידוש! כל אכילתו ושתייתו - הכל כאיש א-לוקים קדוש! כזה יהודי פשוט מגיע לכאלו דרגות נוראות! אולי הוא אחד מל"ו צדיקים?!... השבת עברה, היהודי עשה הבדלה - ושוב חזר להיות יהודי של ששת ימי המעשה. יהודי רגיל. פשוט ביותר.

     הרב נשאר שם במשך כל השבוע, והמתין לשבת הבאה, כשהוא חפץ לראות האם המחזה המפעים יחזור על עצמו. הגיעה שבת, ושוב: היהודי מתרומם לדרגות מופלאות. איזו קדושה,  איזו טהרה, איש מורם מעם! הרב המתין למוצאי שבת, לראות האם ישוב האיש לפשטותו, ואכן - כך היה. לאחר ההבדלה חזר האיש להיות יהודי רגיל.

     הרב ניגש אל היהודי ואמר לו: "בגזרת מרא דאתרא, חייב אתה לספר לי: מה קורה אתך בשבת? מהיכן באה לך קדושה שכזו?" "אספר לך דברים כהווייתם", פתח היהודי. "סוחר בהמות אני. פעם נסעתי לשוק הבהמות, עשיתי מסחר כמה ימים וצברתי סכום כסף גדול. פניתי לשוב לביתי, אך הדרך התארכה. הגיע יום שישי אחר הצהריים, ומשהבנתי כי לא אספיק להגיע לביתי עד שבת, החלטתי לשבות בעיר צ'רנוביץ הסמוכה. באמתחתי היה, כאמור, צרור כסף גדול, ותהיתי היכן אניח אותו בשבת. אינני מכיר אף אחד בעיר זו, וחששתי שמא ייגנב הכסף. לפיכך הלכתי לביתו של רב העיר, רבי חיים מצ'רנוביץ זצ"ל, בעל ה''סידורו של שבת",  עליו סיפרו כי בשבת הוא גבוה יותר בראש משאר ימות השבוע. נכנסתי אליו ואמרתי: 'רב'ה, עובר-אורח אני, לא מכאן. יש באמתחתי סכום כסף גדול, היכן אוכל להפקידו?'" בערב שבת, שרוי היה רבי חיים בעולמות עליונים, כלל לא בעולם הזה. בתוך כך אמר לי: "נו, תניח את הכסף כאן במגירה...". - "במגירה?" התפלאתי "אבל המגירה אינה נעולה, כל אחד יכול לפתחה!" - "לא לא, זה בסדר", אמר הרב "אני אנעל אותה. תניח כאן את הכסף ולך לשלום !", וכך היה.

     הרב המשיך לעסוק בענייניו הרוחניים, ושכח לנעול את המגירה...". "במוצאי שבת", ממשיך היהודי לספר, " לאחר ההבדלה הגעתי בתמימות אל הרב, ושאלתי: 'היכן הכסף שהפקדתי?' הרב ספק את כפיו וקרא: 'אוי! שכחתי לנעול את המגירה'. ניגשנו למגירה, ולחרדתנו גילינו כי הכסף איננו, סכום עתק! עיניו של ר' חיים מצ'רנוביץ חשכו,  והוא נפל על הרצפה מתעלף. איך יחזיר סכום כסף כה עצום? גם אם ימכור את כל ביתו ורכושו - לא יוכל להחזיר סכום עצום שכזה". "משראיתי את הבהלה הגדולה שאחזה ברב", ממשיך היהודי הכפרי ומספר, "התכופפתי אל רצפה ולחשתי לו באוזנו: 'רב'ה, הכל מחול לך, אינך צריך לשלם לי פרוטה לפרטה'. כששמע זאת הרב, פקח את עיניו, קם, תפס ידי ואמר: 'ויתרת לי על סכום כסף עצום, שנגנב עקב פשיעה שלי. אני חייב בתשלומין. אמור לי, איך בכל אופן אוכל לשלם לך?' "ואז אמר לי: 'אתן לך מתנה: אתה תרגיש בשבת מעין הקדושה שאני מרגיש. את כל הקדושה - אי אפשר, אתה לא תחזיק מעמד, אבל מעין קדושה זו - תרגיש גם אתה!' "ומני אז", סיים הכפרי את סיפורו, "בכל שבת הנני זוכה לקדושה מופלאה זו"... 

    אמר הרה"ק רבי נחמן מברסלב: ראיתי רבים בוכים על "וקיפחתי את פרנסתי", אולם כמעט לא ראיתי בני אדם בוכים על "הרעותי את מעשיי"... 

     את המילה 'שקרן' לא רצה הגר"י מוואלוז'ין להוציא מפיו, לכן אמר: יש אנשים שהם בעלי זיכרון טוב וזוכרים את שאירע לפני עשר שנים. יש אנשים שהם בעלי זיכרון נפלא והם זוכרים מה שאירע לפני שלושים שנה. ואילו פלוני, הוא בעל זיכרון כל כך מיוחד שהוא זוכר גם מה שמעולם לא אירע... 

     בכלי ראשון. קפה בדרך כלל מתבשל בשעת הייצור, וכיון שכבר עבר תהליך בישול, הבאנו (אות י') שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, ולכן מצד זה היה צריך להיות מותר לשים כפית קפה בכוס ולמלאותה במים חמים ישיר מהברז של המיחם שהוא עירוי כלי ראשון (שו''ת פנים מאירות הובא בשע''ת סקכ''ח, שו ''ת אג''מ או''ח ח''ד סי' ע''ד בישול אות ט''ז(

     החיים קצרים, אבל השעמום מאריך אותם.

שוק המלמדים (הגאון רבי דניאל זר שליט"א)

     בגליציה היתה עיירה פרמישלאן, סמוך לה היה עוד עיירה שהתגוררו שם כפריים שעבודתם בשדות, פרות, אדמה... ונהוג אצלם פעמיים בשנה, יום אחרי פסח ויום אחרי סוכות, שהיה "שוק" שנקרא "שוק המלמדים".

     הכפריים שעבדו באדמה לא רצו שילדיהם יהיו עמי ארצות אלא שידעו מהי דת יהדות וכו', היו באים כל מני תלמידי חכמים לשוק הגדול שהרבה בני תורה היו יושבים שם, וכל כפרי מגיע וניגש לתלמיד חכם ומבקש ממנו שיבוא וילמד את בנו בבית הלכות תורה יהדות...  יש כאלה שנמצאים ומלמדים מסוכות עד פסח ויש כאלה שהולכים וחוזרים למחרת בחזרה לביתם של הכפרי כדי ללמד את בנם. ויצאו מהילדים האלה צדיקים גדולים ואדמורי"ם.

     היו הרבה צדיקים קדושי עליון בין המלמדים בכפר היה אחד שקוראים לו רבי אריה לייב שהיה אדמו"ר מפרמישלאן, אבל הוא הסתיר את עצמו ולא ידעו עליו כלום.  יום אחד אחרי סוכות הוא חזר לשוק המלמדים ורואה שבמקום שוק המלמדים יש שולחנות ערוכים אנשים אוכלים, במה, רבנים... והמקום מחולק לשלשה חלוקות תלמידי חכמים, אנשים המכובדים, ואנשים פשוטים. הלך וישב בין האנשים הפשוטים ושאלם מה העניין של כל הסעודה הזאת. אמרו לו, שהרב של המקום סיים את הש"ס לכן אנו עושים שמחה גדולה הרב בסיום הש"ס ואנחנו באוכל.

     באמצע הסעודה הרב הסתובב בין האורחים לראות מי בא. עבר בין השולחן של האנשים הפשוטים וראה את רבי אריה לייב פנים שלו לא פנים רגילות. ניגש אל רבי אריה לייב ואמר לו, כבודו פניו לא נראות כמו כל הפנים של כולם אולי כבודו רוצה לבוא ולומר קצת דברי תורה לרגל הסיום. אמר לו רבי אריה לייב, יש לי אימת הציבור ואני לא יכול. אמר לו הרב של המקום, אולי תגיד לי ביני לבינך איזה דבר תורה. אמר לו את החידוש והרב עמד בהלם ושאלו מי אמר לך את החידוש הזה.  נענע בראשו הרב אריה ואמר שאינו יכול לומר לו. אמר הרב אני גוזר עליך בגזרת עילין קדישין שאתה חייב לומר לי מי אמר לך את החידוש. רבי אריה נבהל ואמר לו, אליהו הנביא כשלמדתי איתו ביחד. רב המקום קיבל צמרמורת בכל גופו וביקש שגם רוצה לראות את אליהו הנביא. הסכים רבי אריה ואמר לו נגמור את הסעודה ואני יראה לך אותו אבל מבטיח לי שום שאלה רק שלום וזהו. וכך היה הזדרזו בסיום יצאו מחוץ לעיר ראו את אליהו הנביא אמר לו רב העיר ושלום חזרו.

     הרב ראה שאף אחד לא יודע על רבי אריה לייב כלום, ורצה לפרסם אותו וביקש ממנו שאתה חייב להתגלות ולפרסם את שמך ולחזק את האנשים. ורבי אריה לא כל כך רצה. הרב שלח אותו בחזרה לביתו וידע שהוא מתגורר בפרמישלאן. הלך הרב לאנשי העיירה שלו ואמר להם, אתם רוצים להתברך תבואו איתי שבת הבאה לפרמישלאן וכולכם תהיו מבורכים. אף אחד לא רצה ללכת. הרב חשב מה עושים ועלה במוחו רעיון שבעיירה שלו רוב המשפחות אין להם ילדים ותמיד היה מתפלל על זה ושום דבר לא עזר, תמיד הרגיש את האשמה בו אני מתפלל ואין ילדים מה קורה. הלך רב העיירה לכל אותם משפחות שאין להם ילדים ואמר להם, אם אתם באים איתי לפרמישלאן כולם נפקדים. כששמעו זאת כל המשפחות העקרים הגיעו ותושבי העיירה ראו שהרבה הולכים הצטרפו כל תושבי העיירה לנסיעת לפרמישלאן.

     הגיע שבת מדברים הרבה דברי תורה כולם מתלהבים, מוצאי שבת בסעודה רביעית נגשו אליו ואמרו לו שאין להם ילדים והם רוצים להתברך בזרע של קיימא. אמר להם האדמו"ר מפרמישלאן מי שאשם בכך הוא הרבי של העיירה שלכם. אתם רוצים ילדים לקחת אותם בשבת עם העגלה, איך תעשו את זה הרי אין לכם עירוב כשר בעיירה. (בשבת אסור לקחת חפץ ולהסתובב איתו ברחוב משום איסור טלטול, לכן עושים עירוב שזה חוץ המקיף את כל העיירה וכל העיירה נחשבת עכשיו לגוש אחד ומותר לטלטל) אם תתקנו את העירוב תקפדו במהרה. וכך היה הלכו ובדקו את העירוב וגילו שבאיזה מקום בעיר העירוב קרוע ופסול, תיקנו אותו ונפקדו בזרע של קיימא. וכך התפרסם שמו של האדמו"ר מפרמישלאן. זכותו יגן עלינו אמן כן יהי רצון.

 אין צריך שיהיה לו בגדי שינה מיוחדים לשבת (עיין מחצית השקל רסב ג), כיון שאין דרך להתראות עמהם בפני בני אדם.

      אף שאין לו מנעלים מיוחדים לשבת מכל מקום צריך שיהיה לו כסות נקיה ומזה נולד המנהג לצחצח המנעלים לכבוד שבת (נשמת השבת ערה(.

     אף שנמצא לבדו ילבש בגדי שבת, והטעם: כי אין המלבושים לכבוד הרואים כי אם לכבוד שבת (משנ"ב רסב ס"ק יא, כפה"ח לא(.

    בצוואת בעל יסוד ושורש העבודה (סימן כט) מובא שהיה מודה לקב"ה אחר שלבש בגדי שבת "יוצרי ובוראי ישתבח שמך, אני נותן לך הודאה על שנתת לי בגדים חשובים לכבוד שבת קודש לא לפי מעשי הטובים רק ברחמיך הרבים וחסדך הגדולים".

סוד שלום הבית: שמונים נישואין בלי מריבה אחת!

הישיבה זה דבר נפלא ביותר שהקב"ה שתל אותה מאז בריאת העולם", (מרן ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי שליט"א)

המקום שבו מדברים הכי הרבה לשון הרע זה הפלאפון.  והנה בכל העולם, לא משנה באיזו שעה מדברים פותחים את השיחה במילה "הלו", וראה זה פלא, ראשי התיבות של המילה "הלו" זה לשון הרע ורכילות – תזכורת לא לדבר לשון הרע... (הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     יום פתיחת הזמן הוא עת רצון וראוי לעורר תפילות ובקשות, ובפרט בימים אלו של הכנה לקבלת התורה, בתפילה שנזכה לקבל את התורה מחדש באהבה. (מרן הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצוק"ל)

     כשאין לנו מספיק אור בתוכנו לעצמנו – אנחנו תמיד נרצה זאת מאחרים. לכן המטרה היא לשאוף להיות תמיד בנקודה של אור. לחפש את הטוב גם בסיטואציה שנראית בלתי אפשרית.

"הודיעני נא את דרכך ואדעך" (יחי ראובן(

     יסוד אחד יש לכל תרי"ג המצוות - האמונה. ממנה מגיעים לכל המצוות, וכל המצוות מביאות אליה, דכתיב "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קי"ט פ"ו) - כל המצוות הן בכדי שנגיע מהן אל האמונה, כפי שיסד לנו הרמב"ן בסוף פרשת בא  : "וכוונת כל המצוות שנאמין בא-לוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה".

     בספר "כף רננים" על פרק שירה )פרק ב'( מובא המשל הבא: נסע ילד מן העיר הגדולה נסע פעם להתארח בבית דודו שבכפר. הילד, שהורגל בכך שאת הלחם קונים במאפייה הסמוכה לבית או במכולת השכונתית, סבר עד אותו יום כי הלחם גדל כך באדמה, כיכרות כיכרות. והנה, גילה דבר מדהים: לוקחים חיטים, טוחנים בריחיים ונוצר קמח! את הקמח לשים עם מים, עד שנעשה בצק, ןאת הבצק הזה אופים בתנור. לאחר חצי שעה יוצאת מהתנור כיכר לחם טרייה, כמו זו הנמכרת בחנות המכולת. פלאי פלאים!

     אולם עדיין לא ידע מאין יתהווה הדגן. לאחר כמה ימים הגיע זמן הזריעה. בעל הבית יצא עם בני ביתו לזרוע את שדהו, אף הילד האורח הצטרף אליהם והביט במעשיהם בסקרנות. הוא ראה לפניו חלקת אדמה יפה, והנה בעל השדה מוביל לעברה שני שוורים גדולים רתומים למחרשה,  והם מתחילים לצעוד בה הלוך ושוב, תוך שהם מחוררים ומפרקים את הקרקע לחתיכות. הילד התקומם: מה הוא עושה?! כזה מזיק! היתה כאן קרקע יפה כל כך, והוא מפורר אותה ויוצר בורות ומהמורות. אולם בעל השדה לא הסתפק בכך. לאחר שסיים לחרוש את השדה, נטל סל מלא גרעינים ממין הדגן אשר אתמול אפו ממנו לחם, והשליך מהם מעט מעט לרוח, תוך שהגרעינים מתפזרים ונופלים על פני האדמה מלאת המהמורות, וליתר ביטחון מכסה את הגרעינים באדמה, שיהיו אבודים לגמרי...

     הילד עמד משתאה, היטב חרה לו: מה ראה מארחו לשטות זו, ליטול חומר יקר כזה, ולאבדו?! אך התבייש לשאול את מארחו, ונותר בתמיהותיו. לאחר חודש ימים הלך שוב אל חלקת הקרקע, והנה לנגד עיניו התגלה מחזה מרהיב: הקרקע כוסתה במרבד דשא רך ונחמד למראה! הילד הסיק כי דודו עשה זאת כדי שתהיה במקום גינה נאה עם דשא, ושמחתו רבתה משהבין כי תועלת הדגן כפולה היא: מרובו עושים לחם, ובנותר - משתמשים לנטיעת דשא לשעשוע ולהרחבת הדעת... בינתיים צמח ה"דשא" וגבה, עד שנעשה שיבולים גבוהות, והרוח היתה מניפה ומניעה אותן הנה והנה. כראות הילד את השיבולים הנאות, התחזקה וגדלה בעיניו חכמת בעל הבית, אשר פיזר דגן לצורך שעשוע זה.

     עברה תקופה, והילד ראה כי כפי הנראה - שוב השתגע בעל הבית... בעל הבית יצא יחד עם בני ביתו, סכינים ארוכים ועגולים בידיהם, והם קוצצים ללא רחם את כל השיבולים הנאות! 'מה קורה לו?' - תמה הילד - 'עד שכבר נהיה בסדר, עוד פעם חורבן?!' הילד נעצב אל לבו עד מאד, אולם בוש לשאול את מארחיו על כך, פן יהא לבוז. והנה רואה הוא, כי את צוברים את הקנים שנגדעו אלומות- אלומות כדי לייבשם, ואחר כך חובטים אותם באמצעות קורות גדולות, רומסים את השיבולים היפות הללו, ומפרקים לחתיכות. והנה, בעודו משקיף על הנעשה שקוע באבלו, התגלה לעיניו דבר פלא: כשהביט תחת האלומות, ראה גרעיני-דגן לרוב נופלים מהן! או אז נפקחו עיניו ויצא ממבוכתו. כעת הבין כי טעה בדמיונו מתחילה, וכי כוונת בעל הבית בכל הפעולות הללו היתה להוציא דגן רב. בזכות הפעולות הללו יהיו לבעל הבית לא סל אחד, אלא עשרות ומאות קילוגרמים של דגן!

     דרכי ה' נפלאות הן, ואנו כלפיהן רק בבחינת "מחצית". רואים רק חלק קטן, לא יודעים מה היתה ההתחלה ומה יהיה הסוף. יהודי המכיר בכך שידועה לו רק "מחצית" - סרות ממנו כל התמיהות אודות 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. בתרומת האדנים, המסמלים את האמונה, כולם שווים בנתינתם - מחצית השקל,  לא פחות ולא יותר! 'מחצית' הוא החלק של האמונה אותו אין האדם מבין, כי הוא רק חצי, ולא שלם... 

אדם שגר בין נכרים, ובגלל קשרי מסחרו, אם לא יגלח יהא לו מזה הפסד ממון, יש מתירים להסתפר. (אגרות משה או"ח ח"ד סי' ק"ב. מעדני שלמה עמ' כ') אבל דעת הגרי"ש אלישיב שאסור להסתפר אפילו במקום הפסד ממון (הלכות חג בחג ספה"ע פ"ז הע' 65).

     אם אדם יודע מראש, שיצטרך לדלג ספירת העומר יום אחד, כגון מחמת חולי,  גם יספור עד ליום ההוא בברכה (קו' קנאת סופרים סי' ט"ל להגר"ש קלוגר. תשו' רב פעלים ח"ג סי' ל"ב. תשו' בצל החכמה ח"ה סי' מ"ה.)

     אע"פ שעל ידי נסיעה נחסר או ניתוסף ימים לספירה, אינו משנה את קיום יום חג השבועות מהמקום שבו הוא נמצא (תשו' מנח"י ח"ח סי' נ')

     בעל ברית מותר להסתפר לכבוד המילה (רמ"א סי' תצ"ג סעיף ב'). ולמנהג האר"י ז"ל, גם בעל ברית אינו מסתפר (ס' מבית לוי).

אמּוָּנה בבֹוראַ עֹולַָּם II )פניני עין חמד גיליון 836)

     לעיתים אנו עלולים לשכוח, או חלילה לא להרגיש, כי בורא עולם הוא המשגיח עלינו בכל צעד ושעל. עלינו להאמין בו בלבד - ולא חלילה באדם פלוני או אלמוני. עלינו לדעת כי הישועה היא רק מאת בורא עולם והאדם הוא למעשה רק 'צינור' דרכו יורדת הישועה.  אם חלילה, הוא סומך על כוחו שיוכל לפעול או סומך על אחרים שיעזרו לו ושוכח את בורא העולם, עלול הוא להתבדות ולגלות כי אותו אדם לא עזר לו במאומה.

     אחד הביאורים על מה שכתב דוד המלך ע"ה: " מַאיִן יָבֹא עזְּרי" (תהלים קכא, א) הוא רק כשאנו עושים את עצמנו אין - אז יבוא עזרי מאת הבורא יתברך כיוון שיראה שאנו סומכים רק עליו.  אולם המילה 'איִן' היא בהיפוך אותיות היא 'אנִי'. אם חלילה האדם סומך על עצמו, אזי בורא עולם אומר לו כביכול: "אם אתה סומך על עצמיך, אז תסתדר לבד".

     להלן סיפור,  המעובד מתוך מוסף שבת-קודש פרשת יתרו ה'תשע"ד:  היה זה לפני מספר שנים, בסיום מסכת במעונו של אחד מראשי ישיבת מיר בירושלים. הרב נשאל אז על ידי מספר אברכים כיצד מתכננת ישיבת מיר לשרוד מול חרב הגזירות הכלכליות, שגרמו לה באותה תקופה להפסד של מיליוני שקלים מידי חודש.  ראש הישיבה השיב להם במעשה, שאירע בתקופת המנדט הבריטי:

     היה זה עם אחד מראשי היהדות בחו"ל שהפליג בספינה לארץ הקודש כדי לעזור לבני היישוב היהודי דאז.  בספינה פגש הלה בישישה כבת תשעים שנה משיקאגו,  שהחליטה שזה הזמן לעלות לארץ הקודש. היא ביקשה לחיות את שארית חייה בנחלת אבותיה.  הוא שאל אותה היכן היא מתכננת לגור? והיא השיבה לו,  שאומנם אין בידה שום חסכונות לרכוש לעצמה בית, אך בדעתה להתגורר בבית אחיינה, ששם משפחתו סוקולוב וגר היכן שהוא באחד מישובי הארץ.  התפלא אותו האיש על תמימותה של הישישה ואמר לה: "דעי לך, בארץ שולטים הבריטים. הם לא נותנים 'להסתובב סתם ברחובות'. אם אינך יודעת מהי הכתובת של האחיין, ברגע שתגיעי ותרדי מהאוניה הם ישלחו אותך לבית המעצר הבריטי".  למרבה הפלא, האישה הישישה לא התרגשה כלל מדבריו.  היא סובבה את ראשה ונראתה רגועה לחלוטין, למרות שלא ידעה את הכתובת אליה היא רוצה להגיע.

     למחרת לא מצא הלה מנוח בנפשו. הוא לא הבין, כיצד יתכן הישישה אינה מוטרדת כלל. הוא ניגש אליה שוב ואמר לה: "אנא ממך, נסי בבקשה להיזכר בכתובת של אחיינך,  באיזה איזור כדאי לחפשו. כך נוכל לנסות למצוא אותו ואולי נצליח לקשר ביניכם".  אולם הישישה לא השיבה על כך. הוא ניסה לחזור ולהסביר, כי במקרה שכזה היא עלולה להיכלא למשך שארית חייה בבית-המעצר הבריטי.  האשה הישישה נותרה באדישותה ולא השיבה דבר.  העסקן אמר לה: "האם את מבינה את משמעות הדבר ?"- והישישה, כאילו לא אמר דבר, אינה מתרגשת מדבריו.

     ביום השלישי כבר הרגיש, כי הוא עצמו הופך להיות 'פקעת עצבים'. הוא ניגש עליה נסער ואמר לה: "הגידי נא לי, חז"ל אמרו 'בישישים חכמה'. אני אינני תופס, כיצד יתכן שאישה בגילך נוסעת ולא יודעת, מה תעשה ולהיכן תלך,  ועוד ברוגע שכזה. מהיכן את שואבת אפאתיות שכזו?!".  הביטה בו הישישה ואמרה לו: "ראה נא, ה' יתברך לעד ולעולמי עולמים כבר תשעים שנה לא עוזב אותי ואפילו לרגע קט. מדוע אתה חושב שדווקא כעת הוא ינטוש אותי ולא ישגיח עלי?!" " אני סומכת רק עליו במאת האחוזים ולא חוששת מהבריטים ולא מבית-המעצר ולא מאף אחד בעולם! אני סומכת רק על הקב"ה!".  כשראה שכך הוא המצב - החליט לשתוק ולא לומר מאומה.

     כעבור שבוע ימים הם הגיעו בשעה טובה לארץ. הם עגנו בנמל. שם קיבלו את העסקן כתבים רבים שידעו על בואו והגיעו כדי לראיין אותו.  מיודענו, שהיה מותש מאותה הפלגה, סירב להתראיין וביקש שיניחו לו לנפשו. אחד הכתבים, כתב נמרץ אחד לא ויתר. הוא ביקש את כתובת העסקן כדי שהוא יגיע למעונו ויראיין אותו מאוחר יותר.  כשראה שאינו יכול להיפתר ממנו השיב לו העסקן: "אמור לי את שמך ואסדר לך פגישה במעוני". השיב לו הכתב : "שמי סוקולוב". הוא נדהם לשמע התשובה ושאל מיד: " אולי יש לך בשיקאגו דודה ישישה בשם זה?". הכתב ענה לו: 'כן'. אמר לו העסקן: "הרי היא לפניך". כך נפגשו השניים מיד עם הגיעה לנמל וכך מצאה מקום ראוי לשארית ימיה. הרב המשיך ואמר לאברכים: "ראו נא, יותר ממאתיים שנה הקב"ה לא עזב את ישיבת מיר על כל צרכיה ואפילו לרגע אחד. הנראה לכם שכעת ינטוש אותנו? אלא שצריכים אנו להתחזק באמונה וביטחון ונזכה בעז"ה לראות ישועות!".

אומר היה הרה"ק מרוזין זיע"א:  חושבים שאהבת ישראל פירושה לטפוח לידיד בכתף טפיחת חיבה,  לא כן, הפירוש האמיתי של אהבת ישראל הוא, שאם כואבת ציפורן ליהודי שיושב בקצה העולם,  מרגישים זאת בקצה השני של העולם.  

     המקום שאדם מתפלל שם, קונה קדושה, וכשמתפלל באותו מקום שוב,  קדושת המקום מסייעת לו שתקובל תפילתו. (צל"ח ברכות דף ו' ע"ב(

     גדול כוחה של הנגינה, ועל האדם המנגן מוטל זהירות מרובה, כתיב 'ה'טיבו נ'גן ב'תרועה'. שהוא ראשי תיבות 'בינה'. הכוונה היא – שאין להמנגן להסתפק בזה שהוא מיטיב לנגן, אפילו אם הוא בעל קול נעים, אלא שהוא צריך גם להתבונן כיצד לנגן, בכדי לגרום נחת רוח לפניו יתברך.

     הניגון בנוי מצירופי קולות, ובכל ניגון יש נשמה ורוח שנפח בו המנגן היוצר, ויש בניגון צעירות וזיקנות, כשם ששכיחים בכל בעל חי, ולכן כל הגורע איזה תנועה מהניגון, כאילו גרם לו פגם בגוף.  וכל המוסיף עליו כאילו בא להוסיף על רמ"ח איברים שבאדם. נמצא שגדולה היא האחריות לשמור על השלימות של הניגון, ואין לנו לזלזל בכגון דא, כי הניגון הוא ככל בעל חי, וככל דבר שיש בו ממש.

הגידול שנעלם II (מתוך 'יתד נאמן' פרשת חוקת תשע"ז(

     את רבי חנניה צ'ולק אין מי שלא מכיר, משען ועזר לחולים ובני משפחתם, וזכה אף להיות משמשם ומקורבם של גדולי ישראל. וכך הוא סיפר: לזוג מאושר נולדו תאומים למזל טוב, אך לא ארכה שמחתם, בבדיקה, שנעשתה לאחד מהם בבית הרפואה 'שניידר' נמצא גידול מסוכן ל"ע. האב בשברון ליבו נסע לרבינו בנתיבות וביקש לשפוך את צרתו ולשאול בעצתו.  לאחר שסיפר לרב את הבשורה הקשה אמר לו הרב בצורה הכי ברורה שיש: "הילד בריא. אין לך מה לדאוג". האבא יצא מעודד, ואמונת חכמים מפעמת בליבו, אך היתה בעיה - הילד אושפז בבית הרפואה, ולא היה אפשר בשום אופן להוציא אותו משם. בצר להם פנו לרב צ'ולק וביקשו את עזרתו. הרב צ'ולק פנה למנהלת המחלקה, וסיפר לה, שההורים רוצים להוציא את הילד.  כשהמנהלת שמעה את הבקשה היא אמרה לרב צ'ולק: "עד היום חשבתי, שאתה איש משכיל וחכם, שטויות אני לא אוהבת לשמוע". ענה לה הרב צ'ולק: "פרופסורית נכבדה, יש אצלנו מושג 'צדיק גוזר', ואנחנו מאמינים בזה, יכול להיות, שאני מדבר שטויות, אבל אמר זאת אדם צדיק. אני לא מבקש שלא לעשות טיפול לילד, אלא שתעשי עוד פעם 'סי.טי.'. אם אני מדבר שטויות, אני חוזר בי" . ענתה לו הרופאה: "אני מוכנה לשוב לעשות 'סי.טי.' רק מפני כבודך".

     לאחר ה'סי.טי.' הפרופסורית קראה לרב צ'ולק ואומרה לו: "יש כאן שני צילומים, בראשון רואים בבירור את הגידול, ובשני שעשינו עכשיו הגידול נעלם!!!". היא פנתה לרב צ'ולק וביקשה: "תגיד לרב גרשונוביץ,  שיבוא לכאן וירפא את המחלקה, אני הולכת הביתה, לא חבל על העבודה הקשה שלנו כאן, כשהרב יכול להעלים גידול?!". אמר לה הרב צ'ולק: "זה לא עובד כך, יש 'צדיק גוזר' וזה תלוי בתפילות ובזכויות, ולא לכל אחד מגיע!". 

 אין תחליף להורים, כאלה שמלווים את בניהם ובנותיהם בכל צמתי החיים. לא הורים 'טכניים' בלבד, לגדל, להשיא, לרכוש ולשלם...  אלא הורים בנפש 'מלב אל לב', מקשיבים ומלווים, שותפים להחלטות ולהשלכות. ונפשם קשורה בנפשם.

     "בכל יום ויום כשאני עושה חשבון נפש כיצד עבדתי היום את ה', אני אומר לעצמי, אילו ידעתי על הקב"ה בתחילת היום את מה שאני יודע עליו עכשיו, הייתי עובד אותו אחרת לגמרי ". ועל כך היה רב סעדיה גאון שב בתשובה מדי יום.

     וספרתם לכם "לכם" ר"ת כדי לטהר מקליפותינו מטומאותינו, לכם ר"ת "לגימה" "כעס" "ממון" והכוונה לגימה כנגד כוס, כעס כנגד כעס, וממון כנגד כיס, רמז למה שאמרו חז"ל שאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, לרמז שצריכים להתחזק במדות טובות הללו בימי ספירת העומר כהכנה לקראת קבלת התורה בחג השבועות.

     יצאתי לשוחח במרפסת ולפתע מישהו צועק עליי מלמעלה שההה שההההה אסור לדבר בבית הכנסת..

העגלה (ישראל קעניג)

אם ילמד לשם שמים מבלי דאגה שאולי לא יצליח הרי שתלמודו מובטח בידו... וכשם שהגיעו ישראל לארץ עד שהקב״ה אומר: ״כה אמר יהוה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיה ב,ב) כך אותו אדם היגע בתורה ללא ״חישובים״ אלא לומד כי זו הדרך שה׳ רוצה הרי שה׳ זוכרו ומובטח שיגיע אף הוא אל היעד הנכסף ודברי התורה יאירו לו... 

    אמר רבי שמעון שוואב זצ"ל: להאמין בביאת המשיח פירושו,  לדעת שעשוי הוא לבוא היום, ולהיות נכון לכל אכזבה שאם חלילה לא יבוא היום, לא נישבר, ולא נאבד את האמונה, אלא מחר נאמין באותה מידה שיבוא בו ביום.

     ה"חפץ חיים" אומר כי כאשר קורין בפ' ויגש "ובני דן חושים" מרחמים עליו על שהיה לו רק בן יחיד, אך בפר' במדבר רואים ששבט דן היה הגדול במספר לאחר שבט יהודה, ובזה רואים גודל החשיבות של נפש אחת מישראל.

     כך רושם מרן פוסק הדור, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל בעל 'שבט הלוי' בגליונותיו,  בהעתקת מילה במילה: " אלו שבורחים מביתם לבלות ליל סדר וחג הקדוש בהוטל (-בית מלון) או בהרי האלפין (-האלפים) וכו'. לא רק שמזניחים מצוות בדיקת חמץ, אלא מזניחים כל ייחוד קדושת ליל שימורים אשר הגורם הגדול לה (הוא) 'ולא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' – וגם בארץ־ישראל בימי חול־המועד, לא נבראו הימים האלה לטיולים במקומות רחוקים. ומאורעות הזמן יגידו – לֵךְ עמי בא בחדריך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם"

הניגון המתאים (פניני בית לוי, גליון 577)

     ר' פנחס משעלי יצא מסוכתו ופסע פסיעות כבדות ומיואשות מבלי לדעת לאן. במשך היום-טוב הראשון של החג הצליח, איכשהו,  להרחיק ממוחו את המחשבות המדכאות.  אך מיד לאחר הבדלה שבו לתקוף אותו ביתר שאת ויתר עוז.  מה חבל שמכתב הפיטורין הגיע בערב החג... מוטב היה אילו ממתין היה עד לצאת החג כולו ולא מחבל בשמחת המועד. בקושי רב הצליח להסתיר את הכתוב בו מידיעת אשתו. מדוע שתצטער גם היא? הוא חנק בקרבו את החרדה והכאב והראה פנים שוחקות כתמיד.  ילדיו ששו ושמחו בסעודות שבסוכה. שרו שירי חג, משוחררים מעול ודאגה, ורקדו במיטותיהם שעה ארוכה עד שכבה האור בסוכה.

     נקודת אור קטנה הבליחה בלבו החשוך והמדוכא של ר' פנחס: "הנה הצלחתי להתגבר ולא לשתף בצערי איש, וכך יכלו כל בני משפחתי לקיים את מצוות השמחה בחג!" רגש נעים של נצחון השתרר לו לרגע בלב.  אבל רק לרגע.  מיד לאחר מכן שבו ההרהורים המלחיצים לתקוף אותו ביתר שאת. " כיצד אכלכל את בני ביתי מכאן ואילך"?! שב ובכה בתוך לבו. " חסכונות מעטים יש לי עבור בר-המצווה של כל אחד מארבעת בני. האמנם יהיה עלי להוציאם כעת ולהשאר בלי כל בסיס לקניית תפילין ולעריכת סעודת מצווה בבא העת?!  וכאשר נגמור "לאכול" כסף זה, הן אשאר באותו מצב!"  בית הספר בו לימד עד כה היה חי "על נס" במשך שנים רבות. מספר תלמידיו המצומצם, כביכול, לא הצדיק את קיומו. רק המורים המסורים, שהשקיעו בכל תלמיד אתטב כישרונותיהם, ידעו עד כמה נחוץ בית הספר לעיר הזאת. הילדים שהגיעו אליו היו בנים למשפחות חילוניות שחפצו בחינוך על טהרת הקודש. עבודה קשה עמדה בפני המורים להחדיר בכל אחד ואחד מהתלמידים את יסודות הדת, אהבת תורה ויראת שמים. מאבקים עצומים היו לכל תלמיד עם עצמו ביידעו את האמת מחד, ובראותו את היפוכה בביתו – מאידך... ובכל זאת יצאו מן המקום עשרות בחורי חמד שהצליחו להתקבל בישיבות קטנות ברחבי הארץ.  ההצלחות הללו הן שנסכו בלב המלמדים כוחות להמשיך וללמד על אף התנאים הקשים והחומר האנושי הבעייתי.

     בשנה שעברה גברו האיתותים מצד משרד החינוך על סגירתו הקרובה של המוסד. המנהל ניסה נואשות להסביר את גודל נחיצותו של בית הספר. אולם, כפי הנראה, דבריו נתקלו בקירות אטומים וכך קרה, שבערב החג הגיעו הודעות הפיטורין לכל הצוות. " היכן ניתן להשיג עבודה בהוראה בימינו"? שברה אנחה את לבו של ר' פנחס. "כולם מחפשים עבודה בתחום זה וכל המשרות מאוישות . רק בנס אפשר למצוא עבודה. וכי אלך לשטוף רצפות או לעבוד כנהג?" צביטה עזה נצבט בו לבו. כל-כך אהב ללמוד וללמד.  כשנאלץ להפסיק את לימודיו ב"כולל" על מנת לפרנס את ביתו, ידע שלא יוכל לעזוב את לימוד התורה בשום אופן. על כן שמח שמחה גדולה בעבודה זו שהזדמנה לו לאהוב את התורה על ילדי ישראל. איך אפשר לעזוב עבודת קודש שכזאת?! – לפתוח דף גמרא רק בתום יום עבודה מפרך?...  

     ר' פנחס לא הבחין בכך שניצב הוא בפתח הישיבה. קול רעמם של תופים בקע מתוך ההיכל והחזיר אותו למציאות. "שמחת בית השואבה", נזכר פתאום. מי חשב על שמחה עכשיו... להיכנס?  להמשיך וללכת בלי כל מטרה?  בסתר לבו ידע, שלא טוב הוא עושה. לא כך יהודי מקבל על עצמו גזירת שמים. עליו לקבל הכל באהבה ולדעת שרק לטובה נוהג עמו ד'. יש להתחזק באמונה ובטחון שד' לא יטשנו ולא יעזבנו. מה ליהודי ולייאוש בכלל?  אך "קל להגיד וקשה לבצע", נאנח בצער. צערו על המצב התערב והתמזג בצערו על חוסר הביטחון שלו. " לכל הפחות, אנסה להצטרף לריקודים ולהעלות מעט את מצב הרוח", נאנח. "הפסד גדול ודאי לא יגרם לי מכך...

     רגליו זעו לקול המנגינה מכנית, מבלי לצרף את הלב. הבחורים הצעירים צהלו בכל עוז אך הוא חש מנותק מכל המתרחש סביבו.  כמה זמן נע כך, עם הזרם? – הוא לא ידע. אולי חמש דקות, אולי עשר ואולי עשרים... אולם לבסוף, כאשר חש שאין לתנועת רגליו כל השפעה על מצב רוחו המדוכא החליט לפרוש החוצה ודי. אולם בדיוק באותו רגע החלה התזמורת לנגן מנגינה שדברה אליו מאד. "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו"... הצלילים מלאו את ההיכל ועשרות הרוקדים הצטרפו לשירה בהתלהבות. " אשאר עוד מעט". החליט ר' פנחס. "כאשר יסתיים שיר זה אפנה לביתי" אמר – ועשה, ואף הצטרף לשירה. " אליך זעקו ונמלטו בכך בטחו ולא בושו", זימר עם כולם, ונהנה להיזכר שיש לו א-לקים המשגיח עליו ואפשר לבטוח בו ולהישען עליו.

     משום מה, לא חדלה התזמורת מלנגן שיר זה. שוב ושוב התחילו בטון שונה, בצלילים אחרים, אך באותן המילים כל הזמן. והוא, עם כל היתר שב לשיר ולשנן את המילים "בך בטחו... ותפלטמו... בכך בטחו ולא בושו".  היה בהן, במילים, משהו חודר ללב. ככל ששב ושינן אותם, כן חש ר' פנחס כיצד שלוותו הולכן ושבה אל לבו. " בכך בטחו אבותינו..." שבה התזמורת לנגן בפעם העשירית אולי. ר' פנחס הרגיש שאף הוא הולך ומצטרף אט אט אל האבות הקדושים בביטחונם האיתן בצור העולמים. " אליך זעקו ונמלטו"... – אח ... כמה נפלא לחשוב על כך: אפשר לזעוק אל השם ולהימלט מן הצרה! מבלי משים הגביה ר' פנחס את קולו לכדי זעקה. מדוע לחכות אם אפשר לזעוק כבר עכשיו? " בך בטחו ולא בושו" – אכן, מי שבוטח בהשם מובטח לו שלא יבוש –  לא יבוש בקריאתו כי ה"כל-יכול" שומע אותו, ולא יבוש באין לחם לבני ביתו...

     דמעות פורקן ושחרור בצבצו ובאו בזויות עיניו של ר' פנחס. כמה טוב להישען על בורא העולם. הן לא – לו הדאגה. הוא ישליך יהבו על השם, והשם יכלכלו.  התזמורת לא חדלה עדיין... "בך בטחו אבותינו" – שבו ורננו המילים באזניו, וקנו שביתה איתנה בלבו. "בטחו ותפלטמו" – איזה יופי...  זכות הביטחון לבדה, יש בכוחה לפלט את האדם מצרתו...  ר' פנחס חש כתינוק הנשען על זרועותיו של אביו אוהבו, והריהו בטוח שם ומוגן כל כך!

     טפיחה קלה על שכמו נתקה אותו באחת מן הדבקות הנפלאה לה זכה. הוא הסב ראשו אחורנית וגילה כי ר' נתן גורליק הוא הקורא לו.  עזב לרגע את המעגל, באי חשק, ונפנה לשמוע מה הביאו להפריע לו בשמחתו. " שמעתי כי קבלתם מכתבי פיטורין, כל הצוות, אה?" הנחית אותו בבת אחת אל המציאות העגומה. למה צריך היה להפריע אותו משמחת החג? עד שזכה להגיע אליה...  אולם ההפרעה הייתה רק לרגע קט. " אני צריך בדחיפות מלמד לכיתה ד' ב"חיידר" שלי מיד אחרי החג" המשיך ר' נתן. "רציתי להזדרז לפני שיתפסו אותך. שמך הטוב נודף למרחוק..." התזמורת המשיכה לנגן – "בך בטחו ולא בושו", ור' פנחס משעלי ידע שהיה כדאי להישען. "תודה", אמר בחיוך רחב לר' נתן, כשלבו מתכוון לשמים. "אשמח להימנות בין המלמדים בחיידר המוצלח שלך. התוכל להסביר לי מחר מהו החומר הנלמד, בכדי שאוכל לשננו,  ולהכינו בימים הבאים? – זה יוסיף לי הרבה בשמחת החג". השניים לחצו ידיים לסיכום ה"עיסקה" ור' פנחס ביקש לחזור לריקודים. הוא מוכרח לעשות עוד סיבוב אחד עם המילים הנפלאות . אבל בדיוק אז שינתה התזמורת את הניגון ועברה לנגן משהו אחר.  הוא התאכזב קצת. מה הם מנגנים כעת? " יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם" - - -  הוא מהר להשתלב במעגל הרוקדים. זה דווקא התאים לו מאוד.

אם הרופאים מורים לנו להימנע בעת הזאת מתפילה בבית הכנסת – הרי בעינינו זה רצונו של הקב"ה, שכן הרופאים אינם אלא שליחיו. אותו בורא עולם שמורה לנו כל ימות השנה להתפלל בבית הכנסת, הוא המצווה עלינו עכשיו להתפלל בבית או בחצר. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" הוא ציווי של התורה, וכשאנו מצייתים להוראות הבריאות או הבטיחות אנו מקיימים את רצון ה'. כי התורה היא תורת חיים, המקיפה את כל רובדי החיים.

     "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב). היה צריך להיאמר 'נותן אל דל'. אלא דוד רצה לסתור את האִמרה הידועה 'טיפש נותן ופיקח לוקח'. אמר דוד: להפך, מי שנותן לעני נקרא משכיל, חכם ופיקח. (רבי מאיר מפרמישלן)

     הרש"ש בספרו 'חסד לאברהם' אומר, שכשם שאדם מתנהג בימי הספירה כך יתנהגו עמו במשך כל השנה כולה. כאשר אנו מתכוננים למתן תורה, פשוט שמוטל עלינו בימים אלו להשתדל יותר ללמוד,  כי זו ההכנה האמיתית לקבל כמה שיותר תורה ביום מתן תורה.  ההנהגה שלנו מאוד גורלית בימים אלו.

      ״והחזקת בו״ – בכל ענייני צדקה וחסד העיקר הוא העידוד. כך זה בצדקה, שהעיקר הוא לפייס את החבר ולהשתתף בצערו, לנחמו בדברים ולחזקו. וכך בגמילות חסדים, שבה יש לחוש את צערו של השני, עד שהלה ירגיש שהגומל חסד עימו לא נותן לו סתם הלוואה, אלא משתתף בצערו ממש. (ספר המאמרים תש״ט)

הכפתורים (מאורות הדף היומי, גליון 1088)

     במגירת עץ חומה, בארון בגדים הנסמך על אחד מכתליי בתיה העתיקים של שכונת מאה שערים שבירושלים,  מאוחסנת זה עשרות רבות בשנים שקית בד ישנה נושנה האוצרת בקרבה אוצר שלא יסולא בפז.  ליד בית המדרש למגידי שיעור הדף היומי מתגורר יהודי נכבד, המוכן להוציא מכיסו ממון רב כדי לרכוש את השקית על תכולתה. שנים אחדות הוא מנסה בכל דרך אפשרית להמיס את לבו של בעל השקית ולשכנעו למכור לו את תכולתה, אך הלה בשלו: "את השקית הזו, אשמור בביתי עד יומי האחרון".  מאחר שנשואי הסיפור הינם אנשים החיים בינינו,  נתבקשנו שלא לכתוב את שם גיבור הסיפור שהיה אז ילד קטן ורך בשנים, בירושלים העניה והמרודה שנלחמה בכל יום מחדש על הצרכים המינימאליים הדרושים לאדם כדי לקיים את גופו.

     באותם ימים שכנה חנות סדקית באחת מסמטאותיה המפותלות של מאה שערים. חנות אמרנו? אולי חדרון. גם לא חדרון, מן קיטון צר, או למען האמת חלל קטן וחשוך שנפער מתחת לגרם מדרגות רעוע, שבתנאי השעה הפך ל"חנות".  כמה קרשים עבים ודלת ברזל שנתלשה מחורבה מטה ליפול, תחמו את גבולות חנותו של לייבל. לייבל, איש צדיק היה. בקיטונו התקין לו לייבל מדף ספרי קודש,  ובכל זמן פנוי נוטל היה לידיו ספר קודש זה או אחר,  ממשש את כריכתו באהבה, מתיישב על שרפרפו בפתח קיטונו, ומתענג על דברי התורה והחסידות, בעוד שמש ירושלמית נעימה מחממת את עצמותיו . יותר מששהה בחנותו פנימה, שהה לייבל על שרפרפו . מידי פעם היה מוסיף כרית תחת מושבו ולאחר זמן מה, שוב היה מסירה.

     שעות רבות פנויות היו לו ללייבל לעלעל בספריו. באותם ימים, מי הוא זה שיתפור לעצמו בגד חדש. ואף אם אירע ולא הייתה ברירה,  הסירו את הכפתורים מן הבגד הישן והעבירום לבגד החדש. כך שלייבל לא ראה ברכה מרובה בעיסוקו.  בן קטן היה לו ללייבל, מחמד עינו. לכל מי שרק ניאות לשמוע, היה לייבל מספר בעיניים בורקות על בנו יקירו, ילד חמד טהור וקדוש שדבקה נפשו בתורה.

     משנטו צלילי ערב, היה לייבל 'נועל' את חנותו. חוט מתכת ארוך ומפותל שנכרך סביב הקרשים ודלת הברזל, הבהיר לקונים מאוכזבים כי לייבל כבר סיים את יום עבודתו.  לעיתים לא היה לייבל מתאפק, ועוד בטרם הגיעה שעת ערביים, היה מסדר את ארגזיו וממהר לביתו.  אהבתו לבנו לא ידעה מצרים. ואכן, לא לחינם התגאה לייבל בבנו. רבותיו בחיידר הפליאו בשבחו. שוב ושוב היה לייבל רואה בעיני רוחו את בנו יקירו היושב על ספסל הלימודים ובולע בשקיקה את שיעורו של הרבי.  גם מהתנהגותו בבית רווה לייבל נחת. בנו היה חוזר מן החידר ואחר שסעד קמעא את ליבו, התיישב ליד השולחן ובהתלהבות נעורים שנה וחזר על תלמודו. לייבל לא היה זקוק למאומה מעבר לזאת. לא פעם התיישב בזווית החדר כדי לא להפריע לבנו ללמוד, מזין את עיניו ביוצא חלציו, ונפשו נמלאה נחת ואושר עילאי.

     קרבו ובאו ימי החורף. הימים החלו נסוגים באיטיות אך בבטחה לאחור, מחזירים להם ללילות את השעות שנטלו מהם בימות הקיץ. זמן מה עוד היה לייבל מסיג את השולחן לקרבת חלון גדול,  להקל על הילד הקטן שהתאמץ לעיין בחומשו באור החיוור ששרר בחדר. אך לאחר שבועות מספר לא היה בכך מאומה כדי להועיל. עוד לפני שובו של הילד מן החידר, כבר נשתררה אפלולית כבדה בבית, והילד - נפשו איוותה ללמוד.

     נפט. חומר פשוט וזול, שדי במעט ממנו כדי להאיר חדר שלם. אך ללייבל מיודענו לא היו האמצעים הדרושים גם לרכישת כמות פעוטה של נפט.  ממטה לחמם חסכו בני הזוג כדי לרכוש שמן זית זך לכבוד שבת קודש, אך על מותרות מסוג זה לא הרשו לעצמם להתענג.  אולם לא אבא כלייבל ייתן מרגוע לנפשו כאשר מבנו נמנעת האפשרות ללמוד תורה. וכך, באחד הימים, בטרם הגיף את קרשי חנותו, חפן לייבל בידיו כמה כפתורים צבעוניים ונטלם עמו. הא לך,  אמר לבנו יקירו. אני מאמין שתצליח למכור כמה כפתורים בכל יום. בכסף שתקבל תמורתם, רכוש נפט בני יקירי, ותמשיך לשקוד על תלמודך.  כך היה. הילד הפקח מצא דרכים שונות למכור את הכפתורים שהיה אביו משלשל לו מידי פעם, ובכל יום היתה הפתילה מרצדת בעששית הנפט שניצבה על השולחן, ולאורה המשיך לייבל לרוות נחת מבנו.

     ככל שהתקופות ההן היו קשות, התקופה ההיא הייתה מן הגרועות שבהן, שח איש שיחנו. ערב אחד, יושב היה לייבל בזווית החדר, ונפשו מרה עליו. ידוע ידע לייבל, כי מחר הוא ישב בחדר עם בנו, כשהחושך יכסה על שניהם. כפתוריו אזלו. אין קונים, אין מוכרים, אין כסף. מחר גם לא יהיה נפט. ילדו הרך הספיק לסגור את חומשו, כשעמוד עשן שהיתמר מעל העששית, הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מנת לחמו אזלה.  לייבל לא מצא מנוח לנפשו ההומיה. ב"ה זכו הוא ורעייתו לגדל את בנם לתורה וליראת שמים, ועתה בשל חיסרון במעט נפט, עלול הכל לרדת לטמיון.  את יודעת, אמר לרעייתו, אם מפסיקים קביעות של תורה, אי אפשר לדעת מתי יחזרו אליה, אם בכלל. היא, צדקנית שכמותה, מה תאמר. כל שלאל ידה עשתה כדי להנעים לבנה את לימודו.  בכל יום הייתה מבשלת עבורו תפוח אדמה רך וטעים, ולעצמה הותירה את השיירים. עיניהם נקוו בדמעות צער, וכאב מר צרב את ליבם.  

     מעיל יפה היה לו לילד. לפניו השתמשו בו רק שלשה בני דודים מעבר לים. כאשר החל המעיל לאבד את צורתו, שלחוהו לארץ ישראל. בעיר הקודש היה מעיל זה נחשב כחדש ומבהיק. בשעה שלייבל הביט במעיל לראשונה, חשש קמעא שמא המלבוש המהודר יעורר על בנו את קנאתם של חבריו. היו ימים.  אף שלא היה לו ללייבל מה לעשות בחנותו, ההרגל עשה את שלו. כמעט שלא ישן כל הלילה ואך האיר הבוקר השכים לייבל קום, התפלל שחרית בדמעות רותחין, ופנה אל שרפרפו. באותו יום לא מיהר לייבל להגיף את קרשיו על הקיטון. לשם מה? הרהר לעצמו בתוגה, כדי לראות את בני המתמיד בטל מתלמודו? לבסוף, בשעת ערב מאוחרת פנה לייבל לביתו בצעדים כושלים, וככל שחשב והעמיק, לא הצליח לאתר מילים שיש בהן כדי להרגיע קמעא מקומם ומתכנסים איש איש בנפשו. את בני ביתו, אשר לבטח ישובים קפואים. עוד סיבוב אחד נותר לו ללייבל בסמטאות, לפני שיחשפו בפניו חלונות ביתו החשוכים. לולי היה תומך בו עובר אורח מזדמן, היה לייבל משתטח אפיים ארצה. הוא לא האמין למראה עיניו. מן החלון ניבטה דמותו של בנו-מחמדו, מתנועע עששית הנפט, בוערת באור יקרות. בזריזות ליד השולחן, עליו ניצבה בעוז ובגאון קיפץ, על מפתן הדלת כשכולו השתאות. נשאוהו בקלילות לעבר ביתו, ולייבל ריחף, רגליו של לייבל, שעד כה נדמו עליו כשני בדילי עופרת, בעל עיניים חדות היה לייבל. בכפתורים הוא הבין מצוין. תוך רגעים מספר הפכה השתאותו של לייבל להתרגשות ולבכי נסער, הבחין במעילו ה'מהודר' של בנו, שתלוי היה על כפליים מצערו בליל אמש. כאשר ה"גרדרובה", חלק ונקי מכל כפתור. שח בנו בתמימות, ולייבל ידע באותו לילה אושר, מה לי כפתורים במעילי, אם ללמוד איני יכול?  הכפתורים האלה, שח איש שיחנו, היו על המעיל שנתן לו נפט תמורתם. מאז שמעתי על המעשה, של אבא שלי. הוא מכר אותם ליהודי מהשכונה אני מנסה לשכנע אותו שימכור לי אותם, אך הוא אינו מוכן בשום אופן. אלו כפתורים? הוא שואל הכפתורים בסופו של דבר יישארו בשקית הבד הישנה. אני מנסה לרכשם, והוא בשלו. ומיד עונה, אלו יהלומים, מסולאים בפז, ועד היום לנו, לא נותר אלא ללמוד מאותו ילד קטן וטהור, על להחסיר אפילו פעם אחת מקביעות ללימוד התורה. הדבקות בתורה ועל ההקפדה ועל הזהירות שלא ולומדי תורתך לשמה. יהי רצון, שנהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך .

תכלית האדם וסוד ההצלחה (הרב שלמה קזיוף הלוי)

     פרשת בחוקותי מסיימת את החומש השלישי ספר ויקרא. הפרשה פותחת בפסוק " : אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תשמורו ". אומר רש"י הקדוש בלשונו הזהב: "אם בחוקותי תלכו –" שתהיו עמלים בתורה. וכבר אמרו רבותי ": (ל"ז נו) ''תלמוד תורה כנגד כולם ".

     תכלית האדם בעולם – עמל של תורה ומצוות. הראייה לכך " כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה''ז), ובביאור המילה עמל כתב המלבי "ם" : ''העמל מציין יגיעת הנפש". כלומר, שהאדם לומד כדי להתייגע. ובאיזה תחום עליו לייגע את כוחותיו? מובא (סנהדרין צט ב), ": כשהוא אומר :'' לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך'' (יהושע א ח ), הוי אומר לעמל תורה נברא'' .הסביר רבינו הרמח"ל ז"ל וְאָמְנָם צָרִיך שֶׁיֵּדַע הָאָדָם כִּי לא לִמְנוּחָה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶה, אֶלָא לְעָמָל וָטֹרַח... וּכְדרך יוֹצְאֵי הַצָּבָא בְּמַעַרְכוֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲכִילָתָם בְּחִפָּזוֹן, וּשְׁנָתָם עֲרַאי, וְעוֹמְדִים תָּמִיד מוּכָנִים לְעֵת קְרָב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (איוב ה ז) , כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד'... וְעַל זֶה הַדֶּרֶך אָמְרוּ חז''ל: ''כָּך הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה - פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן", שֶׁהוּא כְּלַל הַהַרְחָקָה בְּתַכְלִית מִן הַמְּנוּחוֹת וְהָעִדונים'' (מס''י פ''ט).

     ממשיל הרמח''ל את התמסרותו של 'העובד' האמתי לזו של החייל בעת מלחמה, בשעה שכל צרכיו והרגשותיו אף החיוניים והכרחיים ביותר מתבטלים בפני צורכי המלחמה, שכן בהם תלויה הצלת נפשו! זו ההרגשה שצריכה להיות " - לבן תורה , " שכל צרכיו, קשייו וייסוריו בטלים בפני רצונו העז לרדת לעומק דברי התורה, מפני שבהם תלויה הצלחת נפשו בעולם הזה ובעולם הבא . ..

     אומר רבי עקיבא איגר זצ"ל על הפסוק "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב": נתאר לעצמנו אדם ההולך במדבר ומוצא הר של אבנים טובות. מה הוא עושה? ממלא את כיסיו. וכשהם מתמלאים, מוריד האיש את הכובע שלו וממלא גם אותו. בוודאי שגם את החליפה מנצל האיש לאגור בה אבנים טובות. האיש אמנם שמח וטוב לב על מה שהוא אסף, אך בו זמנית כואב לו על הכמות הגדולה שהשאיר אחריו ! כך צריך להרגיש אדם שלומד תורה, כיון שכל מילה שהוא לומד היא זכייה עצומה, אבל בכל זאת כואב הלב על מה שנשאר. יש נושאים רבים שעדיין לא הספיק לגעת בהם..."שש אנוכי על אמרתך כמצוא שלל רב – " הריהו כאותו אדם שמצא הרבה שלל ורוצה לקחת הכל אך אי אפשר ...

     ומדוע קראה התורה לעמל התורה בלשון חוק (בחוקותי? ) מסבירים המפרשים, שזה בא לומר לנו שלא מספיק ללמוד כדי לדעת, אלא גם כשלמדת ואתה יודע, עדיין יש מצווה לחזור שוב ושוב .

     יהי רצון שנזכה ונהיה עמלים בתורה ונצליח בעולם הזה ובעולם הבא ...

                                                                                          שבת שלום ומבורך

"אם בחוקותי תלכו" (חתם סופר זצ''ל)

     מבאר רש"י: שתהיו עמלים בתורה".

     פעם אחת נשאל רבי משה סופר זצ"ל ע"י אחד מתלמידיו: "סליחה רבי ומורי יאמר לנו כבודו מהו סוד הצלחתך בתורה שהגעת להיות כזה גדול בדורנו"? חייך הרב ואמר: "אני נהייתי תלמיד חכם בחמש דקות..." התפלאו תלמידיו פערו את פיהם ושאלו בבת אלת: בחמש דקות?! הייתכן?! וכיצד ניתן להיות תלמיד חכם בחמש דקות?!!! ענה להם ה"חתם סופר": "אני מתכוון לאותם חמש דקות שאיש אינו שם לב אליהם... "חמש דקות" כאשר  אנו בתור לרופא, "חמש דקות" כשממתינים לאוטובוס או בקופה במכולת... אם תוכלו לנצל את פרקי הזמן הפשוטים הללו לתלמוד תורה תרוויחו שני דברים חשובים: התמדה וניצול הזמן... כך הפכתי לתלמיד חכם בחמש דקות!....

"אם בחוקותי תלכו": (ובחרת בחיים(

     פירש"י: שתהיו עמלים בתורה. כתוב בגמרא (אבות פ"ג מ"ז): 'ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אִילן זה ומה נאה נִיר (שדה) זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו' . הדבר יובן על פי משל: אדם בשם ראובן, זכה בהגרלה לטוס לארצות הברית. כיוון שראובן לא טס מעולם (ולולא הזכייה כנראה גם לא היה טס) הלך לשכנו שמעון, יהלומן במקצועו שטס מדי כמה שבועות, וביקש לדעת מתי הוא מתכונן לטוס בפעם הבאה לארצות הברית, כי הוא רוצה להתלוות אליו כיוון שאינו מכיר את הכללים. אמר לו שמעון שבשבוע הבא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, הוא מתכונן לטוס, וכן היה.

     שניהם עלו למטוס. ראובן, שלא רצה להפסיד את הנוף, ישב ליד החלון. ואילו שמעון, שלא עניין אותו הנוף כלל, רצה לישון וביקש מראובן שלא יפריע לו... אבל ראובן, שהתלהב כשראה את כל תל אביב קטנה מאוד, ואיך כל בית נראה כמו קופסת גפרורים, רצה לשתף את שמעון במחזה, ואמר לו 'תראה איזה בתים קטנים'. אבל שמעון לא התייחס. אחר כך ראובן ראה שהם כבר מעל העננים, ושוב פעם העיר את ידידו, אבל לשמעון לא אכפת. והנה ראובן מעיר את שמעון ואומר לו 'הנה עץ איקליפטוס'. כששמע שמעון את ראובן אומר כך התנער ממקומו, רץ אל תא הטייס, ראה שהטייס נרדם והעיר אותו במהירות. ברגע האחרון הצליח הטייס להגביה את המטוס בחזרה, וכל הנוסעים ניצלו מהתרסקות...  ואז אמר שמעון לראובן: 'אשריך, הצלת את כל נוסעי המטוס'.

     אמר לו ראובן: 'איני מבין אותך. מבתים בגודל גפרורים אתה לא מתלהב, מלטוס בתוך העננים אתה לא מתלהב, וכשאמרתי לך שאני רואה עץ איקליפטוס - מיד קפצת. וכי אף פעם לא ראית עץ?'. אמר שמעון לראובן התמים 'תקשיב, כשטסים באוויר - זה לא פלא שהכול קטן ורואים עננים. אבל כשטסים באוויר ורואים עץ - זה פלא, שהרי עץ לא צומח באוויר. לכן הבנתי שאנחנו בסכנה, וכך ניצלנו מהתרסקות.

     הנמשל: כשאתה לומד תורה, אתה נמצא מעל הגשמיות ועוסק בדברי א-לוקים חיים. לכן צריך לראות את הכול קטן, ולא חשוב שיש מינוס בבנק, וגם אם לא אכלת צהריים - אתה בגובה עכשיו. ואם באמצע הלימוד אתה מדבר על אילן או ניר - זו סכנת התרסקות.

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" )כו, ג ( "שתהיו עמלים בתורה" (רש״י). (הרה״ק ר' משה־לייב מסאסוב ז"ל(

     אדם כשהוא נכנס לפני המלך, לבקש ממנו בקשה הריהו עומד לפניו באימה וביראה. אולם כשנכנס בעל מלאכה לארמון המלך לעשות שם מלאכה כלשהי, הריהו נוהג כמנהגו ועושה את מלאכתו כתיקונה, שכן אם יהא עליו לעשותה מתוך הכנעה ואימה, כיאות לפני מלך, הרי לא יוכל להוציאה מתחת ידיו.  

     אם אדם מקדיש את כל עתותיו רק לעסק התורה, הריהו עושה את מלאכת השם ויכול הוא לנהוג מנהג חירות, כפי שאמרו תכמינו: ״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״ אבל אם אדם עוסק בענייני העולם, אף שהוא עושה אותם לשם שמים, הרי עליו לנהוג זהירות יתירה ולהיות שרוי תדיר במורא, שלא יתכוון להנאתו האישית, וכן צריך הוא לעמול קשות כדי שיהיו מעשיו כשרים באמת. והיינו: ״שתהיו עמלים בתורה״ - יהא עליכם לעמול הרבה כדי שיהיו מעשיכם לפי התורה.

"אם בחוקותי תלכו)"כו, ג ( "

     מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, היה תמיד מזרז את התלמידים לא להתעכב זמן רב מדי על דפי הגמרא אלא להתקדם בחומר.  פעם אמר הרב שהבחורים "אשמים" בכך שיש עצירת גשמים: שר של גשמים רואה שאוחזים רק בדפי הראשונים של המסכת ומבין שעדיין לא הגיע זמן גשמים. אמר בעל "נמלצו לפי" שבזה יש לבאר את הפסוק: "אם בחוקותי תלכו", ולא תעמדו בדף אחד הרבה זמן, אז "ונתתי גשמיכם בעיתם".

בלי לחשוב (הרב יחזקאל שובקס)

     ההתנקשות המפורסמת ביותר בעולם, היא ללא ספק, מעשה התנקשות של צעיר סרבי בפרנץ פרדיננד , יורש העצר של פרנץ יוזף הקיסר האוסטרו-הונגרי. זה מה שהדליק את הניצוץ הראשון באש אשר הבעירה את אירופה כולה במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נהרגו קרוב לעשרים מיליון איש.  בשורות הבאות נספר אודות התרחשות שולית לכאורה, אשר גם לא הייתה ידועה עד כה, ממה שאירע בסביבתו של פרנץ פרדיננד בעת ההתנקשות.

     גברילו וז'אן שני חברים טובים לספסל הלימודים בבית הספר בסרייבו בירת בוסניה. גברילו ילד צנום וכחוש חלוש וחולני. לעומת זאת, ז'אן ילד תמיר גדל גוף ושמן, ילד מעדנים שגדל בבית שלא ידע מחסור. למרות הפערים האלו, התרועעו שני החברים יחדיו ובילו שעות רבות בצוותא.  באחת השיחות הזדמן לז'אן לומר לגברילו את המשפט הבא: "אתה יודע שאתה הרבה יותר מבוגר ממני". גברילו תקע בו שתי עיניים תמהות. אומנם הוא נמוך וכחוש וגם קצת חולני, אך שניהם בני אותו גיל. "זה מאוד פשוט - הסביר לו ז'אן - אתה כבר הגעת למחצית חייך, בעוד שאני נכונו לי עוד שנים רבות" . המשמעות הייתה ברורה: 'אתה ילד חלש וחולני, לא נותר לך הרבה לחיות' . המשפט הזה פגע בו במקום הרגיש ביותר. אך גברילו לא נכנע להשפלה. הוא יישר את גוו, מתח את ראשו כלפי מעלה כמנסה להיראות גבוה יותר, והכריז: " הקשב לי, ז'אן, אני מוכן להתערב אתך שאני עוד אשתתף בלוויה שלך" . בהמשך הוסיף גברילו ואמר: "אני מוכן אף להתערב אתך על כך. אם אמות לפניך אני מוריש לך את כל רכושי, אבל אם תמות אתה לפניי, תוריש לי את כל רכושך" . ז'אן מתוך זלזול בדבריו הסכים להתערב אתו , והדברים מיד הועלו על הכתב ונחתמו כדין בשני עותקים.

     כמה שנים לאחר מכן, עקר גברילו ועבר להתגורר באזור אחר, ומאז ניתק הקשר ביניהם.  גברילו שהיה ילד מוכשר ונבון ניסה להתקבל לאוניברסיטה אך לא התקבל עקב דעותיו הפוליטיות.  בהמשך ניסה גברילו להצטרף לכוחות גרילה שונים,  אך נדחה שוב ושוב בגלל הטענה "אתה נמוך מדאי,  אתה חולני מדאי". גברילו לא התייאש והמשיך הלאה במאמציו עד שהצטרף לארגון "בוסניה הצעירה" אשר לחמה נגד האוסטרו-הונגרים.  ז'אן לעומתו התגייס לצבא האוסטרו-הונגרית, גופו החסון ואף קשריו המשפחתיים סייעו בעדו להתקדם במעלה הדרגות. לאחר שסיים את תקופת שירותו בצבא,  הוצע לו לשמש כמלווהו הראשי ושומר ראשו של יורש העצר פרנץ פרדיננד.  באותה תקופה, כאשר פרדיננד קיבל כמה פעמים איומים על חייו, הוחלט בארמון המלוכה להצמיד לו דרך קבע מלווה צמוד אשר ישמור ויגן עליו.  ההוראות של שומר ראש ידועות. בו ברגע ששומר הראש מזהה קול ירי, הוא צריך להשכיב מיד את אדונו על הרצפה, ואז לשכב עליו ולסוכך עליו. תפקידו של שומר ראש הוא בהחלט להקריב עצמו ולמסור את נפשו בעבור חייו של אדונו.  מסיבה זו זכאי שומר הראש למשכורת שמנה במיוחד, ובאם יתמזל מזלו ושום אירוע מיוחד לא יקפד את חייו, לאחר סיום שירותו הוא עשוי לחיות את שארית חייו בהרחבה רבה ובפינוקים מיוחדים.

     בתפקידו של שומר ראש, מה שמבדיל בין הצלחה לבין כישלון, הינו שבריר שנייה בלבד. בדיוק משך אותו זמן מאז שהקליע נורה ועד שהוא פוגע. והיה אם שומר הראש יתעכב, הרי שפספס את תפקיד חייו. ישנם שומרי ראש שהתאמנו ותרגלו במשך שנים רבות, רק כדי לנהוג נכון באותו שבריר שנייה.  חודשים ארוכים של אימונים מפרכים מבוקר ועד לילה, עשויים היו להביא לתוצאה המיוחלת, שבה יבצע ז'אן את ההוראות בדיוק כפי שנמסרו לו.  בעת ההתנקשות האמורה, כאשר נסעו ברחובות העיר סרייבו, ישב ז'אן במכוניתו של פרדיננד מאחורי גבו. כאשר עברו מול בית קפה, הבחין ז'אן פתאום בחבר ילדותו גברילו. הכל התרחש במהירות הבזק. ז'אן עוד הספיק לראות את גברילו שולף אקדח. ואז נשמעו שתי יריות.  ז'אן היה מאומן לפעול מתוך אינסטינקט בעת כזאת,  להשכיב את פרדיננד ולגונן עליו, אך באותה שניה עברה מחשבה בראשו, 'אם אני איהרג כעת, אצטרך להוריש את כל רכושי לגברילו. משפחתי תגווע ברעב'. במקום לבצע את תפקידו כנדרש, הסתלק ז'אן לצדדין וחייו ניצלו.  פרנץ פרדיננד נרצח, ובעקבות כך פרצה מלחמת העולם הראשונה.  נראה, כי תקופה נוספת של אימונים בוודאי הייתה מועילה שז'אן לא יוכל לחשוב כלום בעת שנדרש לבצע את תפקידו להגן על פרידננד. "

     אם בחוקותי תלכו". כותב המדרש על כך (פרק לה, א): "הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד:  רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.  ה"כלי יקר" מבאר באריכות את הדברים.  דוד המלך התרגל כל השנים לשבת ולעסוק בתורה עד שרגליו היו מוליכות אותו לבית המדרש בלא כוונה כלל. גם כאשר חשב מחשבות אחרות בראשו, היו רגליו מוליכות אותו - כביכול בעל כרחו - לבית המדרש.  וזו הכוונה "אם בחוקותי תלכו". אין כאן ציווי, אלא תיאור מציאות 'תלכו'. שתשבו ותעסקו בתורה יומם ולילה בכל רגע פנוי, עד שתתרגלו שרגליכם ילכו מאליכם לבית המדרש לעסוק בתורה. והתורה, הלא היא שומרת ראשו של האדם, כפי שאומרת הגמרא בסוטה "תורה מגנא ומצלא ". )עיין במתק לשונו של ה"כלי יקר" אשר בכך הוא מבאר את כוונת רש"י "שתהיו עמלים בתורה"(.

הרווח מלימוד התורה הוא של כולם! (החפץ חיים זצ''ל)

     בתקופתו של "החפץ חיים" הייתה עיירה שלא היה בה בית חולים, ומי שחלה - הוצרך להיטלטל עד לבית החולים שבעיר הסמוכה. כמובן שהעניין הסב צער רב וטלטלה קשה לחולה, ופעמים טלטולי הדרך אף החמירו את מצבו . יום אחד החליטו אנשי המקום שהגיעו מים עד נפש - והם בונים בית חולים התוכנית קרמה עור וגידים, עשירי העיר ממנו את הפרויקט - ועסקני המקום ניצחו על המלאכה, וכעבור תקופה קצרה קם וניצב בית החולים על תילו . כעת הגיע שלב פיתוח "הַפְּנִים" של בית החולים, והיה צריך לארגן ולממן את המיטות והציוד היקר . לשם כך ערכו העסקנים אירוע מיוחד והביאו את החפץ חיים כאורח כבוד, זימנו את עשירי העיר ונאמו בפניהם על חשיבות העניין ומעלתו של "המציל נפש , " והחלו להתרים אותם "מיטות -" כל אחד כפי כוחו .

     לפתע נכנס בחור ישיבה אל המקום וניגש אל החפץ חיים כדי להודיעו דבר מה. והנה קרה דבר פלא. ברגע שראה הרב את הבחור, הוא קם לכבודו והתייחס אליו בכבוד גדול . חרה הדבר לעשירי המקום - על כך שהרב מכבד בחור ישיבה יותר ממה שהוא מכבד אותם, ואחד העשירים לא יכל להתאפק - ושאל שאלה מקנטרת ומביכה: כבוד הרב! כמה מיטות תרם הבחור הזה לבית החולים ? למרבה התדהמה, השיב לו החפץ חיים שהבחור תרם " 50 מיטות"! כאשר שמעו העשירים את התשובה, הם התפלאו מאוד. שהרי 50 מיטות זה הון עתק, ומהיכן יכול בחור ישיבה לממן מעצמה שכזו ?

     ראה החפץ חיים את פליאתם, והסביר: אתם תורמים מיטות "לחולים שיהיו". אך הבחור הזה תרם הרבה מיטות "שלא יהיו"!!! בזכות תורתו אשר נלמדת כאן בעיר בעמל ויזע , מתעורר שפע גדול בעולם העליון - ומספר החולים בבית החולים "פוחת , "ובזכותו צריך בבית החולים - פחות חמישים מיטות.

 אברך שואל את אשתו בימֵי העוֹמֶר, "מה יש היום לאכול"? אז היא אומרת, "אתמול היה שניצל".

     במשנה באבות [פ"ה מ"ט] אמרו שגלות באה על עוון שמיטה, ולכאורה יש לתמוה שהלוא מקרא מפורש הוא שגלו "על עזבם את תורתי", ומה עניין שמיטה לכאן. ולפי המבואר זה וזה חד הוא שע"י שלא קיימו מצות שמיטה וביטחונם בה' היה חסר, לכן לא עסקו בתורה ונתחייבו גלות.

 (גם למות צריכים לדעת מתי. (שמואל אייזיקוביץ  

      דברי רבינו יונה (בביאורו למסכת אבות פ"ג) שכותב: 'האדם צריך תחילה לתקן עצמו במידות - ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאיננו בעל מידות טובות.  

"איך שהגלגל מתגלגל" II [על פי "דורש טוב"[

     סיפר הרב מרדכי נויגרשל: סיפור ששמעתי מכלי ראשון , גיבור הסיפור, יהודי חשוב מאוד מירושלים, תלמיד חכם,  שמלמד באחד המוסדות שגם אני מלמד בו, ורק משום שישנם חלקים בסיפור שאינם לכבודו, לא אנקוב בשמו.

     הוא היה נער צעיר בגיל שלוש עשרה, הוריו שלחוהו ללמוד במוסד חינוכי מוכר, אבל הראש שלו, בלשון המעטה, לא היה בלימודים אלא בשטויות. יום אחד, לאחר סיום שנת הלימודים הראשונה, מצא מעטפה בתיבת הדואר, שעליה מתנוסס הלוגו של המוסד בו למד.  הוא החליט לפתוח את המכתב, ומצא כתוב בו כי הנהלת המוסד החליטה שלא ימשיך ללמוד שם בשנת הלימודים הבאה. הנער דאג לבריאותם של הוריו, ומשום מצות כיבוד אב ואם החליט לא להראות להם את המכתב. הוא קרע אותו לגזרים, מבלי שהוריו ידעו מאומה.

     ביום הראשון של שנת הלימודים הוא התייצב במוסד כאילו לא ארע דבר. כשמנהל המוסד הבחין בו, הוא ניגש אליו ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן"? והנער מעמיד פני תם: "מה יש? מה קרה ? מדוע לא"?... "לא קבלתם מכתב הביתה"? "מה מכתב? איזה מכתב"? "הרי שלחנו לכם מכתב, שבו הודענו בצורה מפורשת, כי לא תוכל להמשיך את לימודיך כאן"! הנער פרץ בבכי: "אנא, נסו אותי שוב! אני מבטיח להשתפר! אנא,  ניסיון אחרון. אני מבטיח שלא תכירו אותי, לא בלימודים ולא בהליכות"! אך ראש המוסד שכבר היה שבע מהבטחותיו של הנער בעבר, עמד בתוקף על כך שעל הנער לשוב לביתו,  ולמרות כל הבכיות וההבטחות הורה לו לשוב על עקבותיו הביתה.

     במקרה עמד באזור אברך, שהגיע מארצות הברית והתקבל לשמש כר"מ באותה ישיבה. אברך זה היה נשוי מספר שנים ולא זכה להיפקד בפרי בטן. רבותיו שבארצות הברית יעצו לו כסגולה לשנות מקום, כמאמר הפתגם: " משנה מקום - משנה מזל", והמליצו לו לעלות לארץ ישראל שקדושתה עליונה, ואולי בזכותה, בעזרת ה', יוושע.  דמעותיו של הבחור נגעו לליבו, והוא פנה לראש הישיבה ואמר לו: "אני לוקח אחריות על הנער הזה! אני אלמד איתו,  אטפל בו ואדאג באופן אישי שיקיים את הבטחותיו".  למשמע הדברים התרכך ראש הישיבה והסכים.

     סיפר לי אותו יהודי: "היתה זו השנה הנפלאה ביותר בחיי . האברך הזה השקיע בי את כל הנשמה. למד איתי, שוחח איתי, הדריך אותי, הזמין אותי לביתו, והעלה אותי על הדרך הנכונה. קבלתי טעם בלימוד ועשיתי בו חיל". מה נאמר ומה נדבר? אותו אברך זכה באותה שנה, להיפקד בבן זכר, וחזר לארצות הברית, ואותו נער המשיך ללמוד בישיבה, המשיך לעשות חיל והגיע להיכן שהגיע, כמו שהקדמתי בראשית דבריי. אך בכך לא תם הסיפור, ליתר דיוק הוא טרם התחיל...

     אותו נער גדל, וכיום הוא מתעסק רבות עם עולם התשובה, הוא ניחן בכח מיוחד להשפיע על צעירים ש"מחפשים את עצמם", וחושבים למצוא את מבוקשם בשדות זרים. הוא מארח רבים מהם בביתו, ולאט לאט, צעד אחר צעד, משיב את ליבם לא ביהם שבשמים. והנה, יום אחד, הגיעו לביתו בחור ובחורה שהיו בדרכם להודו, שניהם חצי מסוממים, ואיכשהו הם הגיעו אליו להתייעץ. הוא הזמין אותם אליו לשבת, ובמוצאי שבת לקח את הבחור לסיור בירושלים. בין השאר, הם נכנסו לישיבת 'אור שמח',  וכך לאט-לאט, החל לטעת מסילות איתנות של אמת בלבבו. שבת ועוד שבת, לימוד ועוד לימוד, דיבור ועוד דיבור , והבחור החל להתייצב. אינני יודע מה קרה עם הבחורה, מה שברור שהם נפרדו, והבחור החל ללמוד בישיבה לבעלי תשובה.

     הרב המשיך לעקוב אחריו, להזמין אותו לביתו,  ללמוד איתו ולחזקו עוד ועוד... אחרי שנתיים הבחור הכיר בחורה חסודה ויראת שמים, בעלת תשובה גם היא, והם החליטו להינשא. לבחור הזה היו למעשה שני "אבות": אביו הביולוגי שהגיע לחתונה מארצות הברית, ואביו הרוחני,  הלא הוא הרב שטיפל בו והעלהו מבאר שחת אל המסילה העולה בית א-לוקים.

     כששני האבות נפגשו מתחת לחופה, הם נפלו זה על צוארי זה, והחלו לבכות בכי תמרורים. הם הכירו היטב זה את זה!  אביו הביולוגי של הבחור היה אותו אברך צעיר שהציל את הרב, האבא הרוחני, מלהיזרק הביתה, לרחוב, בהיותו בגיל שלוש עשרה... התברר שאותו אברך, שכאמור זכה להיפקד בבן זכר, הלא הוא החתן דנן, חזר לארצות הברית, שם הבן הזה "החליק" החוצה, התפקר ועזב הכל, השם ירחם. והנה הבן הזה התגלגל, בהשגחה נפלאה, תוך סגירת מעגל מופלאה - דוקא לידיו של זה, שהיה חייב הכרת הטוב עצומה לאביו, שהציל אותו בשעתו מאבדון, התאפשר לאותו רב לפרוע את חובו למיטיבו, מיישר דרכו, והוא זה שזכה ליישר את דרכו של בנו, וכך נסגר המעגל בהשגחה שמיימית מופלאה. 

אני מאמין כי חוויית היציאה מהבית והכניסה לסוכה החשופה היא דרך לביית את פחדנו מפני הלא-נודע. היא אומרת: כבר היינו כאן פעם. כולנו נתונים במסע. השכינה שורה בקרבנו. אל לנו לפחד. זהו מצבר של חוסן שאנו זקוקים לו בעולמנו המתוקשר, המסוכן, נטול-הוודאות.  (הרב לורד יונתן זקס)

    "אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להישמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם,  כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים.  כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כח הפועל המדמה (תמונות הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם". (הרמב"ם "מורה נבוכים" (חלק ג)

     חג הסוכות הוא מעין תזכורת שנתית מאת השם: אל תחשבו שקירות איתנים הם המפתח להרגשת ביטחון. הובלתי את אבותיכם במדבר כך שלא ישכחו אף פעם שכדי להיכנס לארץ הם נדרשו להתגבר על תלאות ומכשולים. "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בסוכות השבריריות הללו, החשופות לפגעי הטבע, רכשו בני ישראל את העוז לחיות עם אי-ודאות.

    לעיתים יש לאדם בחייו רגעים גדולים ומזהירים (מלשון זוהרים), אולם לאחר מכן הם נעלמים, ומפנים את מקומם לשגרה האפרורית ולרגעים 'קטנים' שאינם מאירים לו. לאדם כזה אומרת התורה שיקח עמו מהאור ומהזוהר של אותם רגעים גדולים, ויאיר עמם את הרגעים הקטנים, ובכך יזכה לעבור בשלום גם את אותם רגעים.

 מעשה רב

פעם הגיעה אל מרן הבית הלוי זצ"ל אשה בוכיה וסיפרה שבעלה ברח והותיר אותה עגונה וחסרת כל. שאלה הרב: 'נו, ומה ביכולתי לעשות עבורך?' האישה השיבה כשהיא ממררת בבכי: 'ברצוני שהרב יאמר לי האם הוא חי או מת'?. הבית הלוי השיב: 'הוא חי'. הוסיפה האשה לשאול: 'האם עודנו שומר על יהדותו או שהוא השתמד והמיר את דתו?' 'הוא יהודי', ענה לה הרב. ואז שאלה האשה ותקוה גדולה נשמעה בקולה: 'ומתי יחזיר?', 'בקרוב ממש', השיב הרב, והאשה, מאוששת משהו, יצא מחדרו.

כעבור זמן התקיים דברי הרב במלואם, האיש חזר לביתו כשומר תורה ומצוות, ותהום כל העיר בריסק מן המופת המופלא ומרחו הקודש של הרב.

כאשר הגיעה השמועה לאזני הבית הלוי הגיב: 'מדוע סבורים שזהו מופת? הרי אשה זו שאלה האם בעלה חי או מת, והשבתי לה שהוא חי, על פי ההלכה שלכל אדם יש חזקת חיים. אח"כ שאלה האם הוא נשאר יהודי או שהשתמד, וכיון שלכל אדם יש חזקת כשרות עניתי שהוא נשאר יהודי.

ולאחר מכן התענינה האשה מתי ישוב הבעל, וסברתי שאם הוא נותר חי וגם יהודי, בוודאי שישוב בקרוב'.

מי ייכנס לבידוד

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי ממכרי בעל המעשה, והוא מתושבי העיר ביתר,  שאחד מבניו היה זקוק לבדיקת עיניים לצורך הזמנת משקפיים, וקבע תור לבדיקת עיניים ב'אופטיקה' מפורסמת שברחוב מלכי ישראל בעיה"ק ירושלים.  

     בהגיע היום המיועד נסעה אם הילד עם בנה באוטובוס מביתר לירושלים, והנה, מחברת האוטובוסים נשלחה הודעה לנהגים, שמאחר והדרך הרגילה עמוסה ופקוקה ברכבים, על כן הם מורים לעובדיהם לנסוע מדרך פלונית שכעת היא הקצרה יותר. אך 'משום מה' נהג האוטובוס התעקש שלא לשמוע בקול בעל הבית, והמשיך בדרכו הרגילה מבלי נטות ימין ושמאל, ואכן דרכו נמשכה עד כשעתיים.  בעודם בדרך התקשרו אל האופטיקה להודיע שהם מאחרים, אך נענו כי איחרו את המועד וכבר נסגרה האופטיקה...  צער רב הצטערה האישה על כמה וכמה קשיים שעברו באותו היום, כי גם סידור הילדים אצל 'בייבי סיטר' לא עלה בנקל, וגם טלטולי דרך קשים, ועל כולנה לא עלה בידם לעשות את הבדיקה הנצרכת.  אך אחר כמה ימים נודע כי אחד מהעובדים לקה ב'קורונה' ל"ע, וכל מי שהיה בחנות באותם ימים צריך להיכנס ל'בידוד' לארבע עשרה יום...  באותה שעה אמרה: אני בכיתי על 'בידוד' באוטובוס למשך שעתיים, ומן השמים חסכו ממני 'בידוד' של 14 יום...

     לאידך, אחת מתושבות שכונת רמות שבעיה"ק ירושלים נכנסה עם שני בניה, בחור וילד, לאותה אופטיקה, ועל שלושתם נגזר להיות בבידוד. והיא אומרת שאינה יודעת בעצמה מדוע נכנסה לשם, כי מעולם לא דרכו כפות רגליה שם, ומעולם לא עלה על דעתה להזמין שם משקפיים... אך הקב"ה 'מסבב' את האדם ומוליך אותו למען יבוא עליו את אשר נגזר מלעילא

באחד מבתי החולים לתשושי נפש השאירו מענה קולי ברוח הימים: תודה שפניתם אלינו. לנמצאים בבידוד: אם אתם מדברים לקירות או לפרחים שבחדר, מצבכם סביר. נא לפנות אלינו רק במקרים בהם הקירות והפרחים החלו 'לענות' לכם...

     בית הכנסת זהו הבית הראשון הטבעי של כל יהודי ומשכך השמחה הגדולה על שהקב"ה מחזיר לנו את בית מקדש מעט, בתפילה שנזכה בקרוב לחזות בבנין בית הבחירה ויקוים בנו "ותחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים".

    דעת הרמב"ם שהמצוה והחובה בעת צרה של דבר וכדו' היא ההכרה שיש עונש על חטא ומחויבים לשוב בתשובה, וברמב"ן מבואר שהמצוה בעת צרה היא להרגיש שהקב"ה שומע תפלה ומציל, ונתפלל אליו ותהיינה עינינו נשואות אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.

     הידיעה על היות כל יהודי מעיין אינסופי של תורה שממימיו יוכלו להשקות עדרים יכולה להחזיק אדם כמו רבי עקיבא ) וכמו הרבי מקלויזנבורג ועוד רבים אחרים ( בשיא יכולתו גם אחרי שמפעל חייו התמוטט מול עיניו. כי שום דבר לא אבוד.

נקודה למחשבה

הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע אמר: 'את החושך אי אפשר לגרש במקל'.

הקפות במערה (על-פי 'ספר מירון')

"אין בידי לעשות דבר", פכר הרופא את אצבעותיו בחוסר אונים. הוא גחן שוב לעבר מיטתו של החולה הכחוש, היטה אוזן לנשימתו, בחן את פניו החיוורים, והבעת פניו הקודרת נותרה בעינה.

זה היה בטבריה, לפני כמאה שנים. הבחור היה בנה היחיד של אישה אלמנה. הוא היה הדבר היחיד שנשאר לה, אחרי שאיבדה את בעלה. ועכשיו הבן הזה שוכב על ערש דוויי.

טבריה של אותם ימים הייתה מלאה תלמידי-חכמים וחסידים נקיי דעת. הללו פתחו בתפילות ובתחנונים בתקווה לעורר רחמים על החולה. רבים התכנסו בבתי הכנסת, קראו ברגש פרקי תהילים, נדבו לצדקה לזכותו.

משלחת של מתפללים יראי ה' השתטחה על קברו של התנא רבי מאיר בעל הנס. היו שהלכו לעוד קברי צדיקים הטמונים בעפרה של טבריה. אלא שנראה היה כי שערי השמיים נעולים. מחלתו של הבחור גברה מיום ליום. הוא היה מוטל חסר אונים, קודח מחום והכרתו מעורפלת.

"ניסע למירון בל"ג בעומר!", הציע מישהו מקרובי משפחתו של החולה.

זיק של תקווה ניצת בעיניה הכבויות של האם האומללה. "למירון?", חככה בדעתה.

"בוודאי!", השיב האיש. "ולא ניסע לבדנו, אלא ניקח עימנו את החולה".

כבר אין מה להפסיד, הנידה האישה את ראשה בהסכמה. העלו את החולה עם מיטתו לעגלה והחלו לטפס, במסע איטי וזהיר, בדרכים המפותלות, לעבר קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי.

בדרך עצרו בצפת, לשאול בעצת רופאים שהתגוררו בה. גם הללו הביעו את דעתם כי אפסה תקווה להצלת חיי החולה.

היו מזקני צפת שיעצו עצה: "בבית העלמין העתיק של צפת טמונים צדיקים קדמונים. מקובל בשם האר"י הקדוש, שהנפטרים שנטמנו שם קדושים כיוצאי מצרים. שאו את החולה לשם, הקיפו עימו את בית העלמין, ועוררו את ישני העפר שיעתירו רחמים עליו לפני כיסא הכבוד".

הלכו ועשו כדבריהם. ועדיין לא ניכרה שום הטבה בפניו של החולה. נפנו משם והלכו למירון. הניחו את המיטה בפתח המערה, וכשהביטו בפניו של החולה – נמלטה מפיהם צעקת שבר גדולה. שום סימני חיים לא נותרו בו. האלמנה השבורה פרצה בבכי מר, והקיפה את מיטת מחמל ליבה, מתייפחת מרה על האובדן הכבד.

בינתיים נאספו במקום חסידים ואנשי מעשה, שבאו לחגוג את הילולת רשב"י בשמחה, כמיטב המסורת. כשראו את האסון הכבד הצטרפו אף הם לאבל ולנהי.

ואז נשמעו קולות שמחה ושירה מרחוק. שיירה מרובת משתתפים מצפת באה והתקרבה, ובראש התהלוכה הרב הראשי לכל עדות הספרדים בעיר. הללו מפזזים ומכרכרים ומנגנים במיטב כלי זמר, והללו מבכים את הנפטר ומעיניהם ניגרות דמעות שליש.

הפמליה הגיעה אל קבר רשב"י, והבאים הבחינו בהתרחשות החריגה שבפתחו. "מה אירע?", התעניין הרב.

סיפרו הנוכחים כי לפני כמה שעות הובא לכאן חולה אנוש, ושבק חיים על מפתן הקבר, והנה הוא מוטל פה. ציווה הרב: "אנא הכניסו את המיטה למערה ואל יישאר בה איש".

עשו המלווים כפי שציווה. סגר הרב את דלת הכניסה לציון רשב"י, והחל פוסע סביב המיטה, בעודו נושא תפילה. כשסיים להקיפה פעם אחת, פתח בהקפה שנייה, ושלישית ורביעית.

עד זמן מנחה לא פסק הרב מההקפות ומהתפילות. ואז פתח את הדלת, וביקש משמונה תלמידי-חכמים, שהקפידו כל ימיהם על תפילה בציבור, לעמוד עימו סמוך לקבר רשב"י.

הרב קרא: "רבי שמעון בר-יוחאי! הלוא יודע אתה שמן היום שבו התחייבנו במצוות לא החמצנו תפילה בציבור. הנה אנו תשעה מתפללים, ועם הבחור הזה השוכב כאן הננו מניין. אם לא תבקש רחמים עליו, נתבטל חלילה מתפילה בציבור!".

הושיטו המתפללים את ידיהם זה לזה ואמרו: "רבי שמעון! האם תניח שביום ההילולא שלך לא נתפלל במניין?!".

הרב הזקן לא השתהה עוד, אלא מייד פתח והכריז: "אשרי יושבי ביתך!", ושמונת המתפללים מחרים-מחזיקים אחריו בדבקות וביראת קודש. כאשר הגיעו לפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", היה נדמה להם כי קול חלוש בוקע מפיו של הבחור.

השתתקו המתפללים וחידדו את שמיעתם. והנה, נשמעו עתה הברות ברורות יותר: "רצון יראיו יעשה!".

עד סיום התפילה שב החולה להכרתו. נכנסו פנימה תשעה חיים ומת אחד, ויצאו עשרה חיים.

בפתח המערה המתינו בציפייה דרוכה האלמנה השבורה ובני משפחתה, ועימם האורחים שגדשו את המקום. רבה הייתה הפתעתם לגלות שחזרה נשמת חיים לאפו של החולה.

המעשה נפוץ במהירות בין ההמונים הנרגשים, והתפרסם בעיר צפת ובסביבה כולה. הכול שחו על קדושתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, שמעשי ניסים פלאיים מעין אלה הורגלו בחלקת מעונו.

  אמונה היא גשר בין איפה שאני נמצא לבין איפה שהבורא לוקח אותי.

     בהתחלה הקורונה היה חופש נחמד אבל כשהתחיל גזירת המסכות זה נהיה על הפנים...    

     "והוא אשה וכו'". והוא גימטריה 18 , רמז למה שנאמר במסכת אבות "בן שמונה עשרה לחופה" (בעל הטורים(

     כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א הוסיף הדרכה חשובה לקהל מרעיתו לקראת ל"ג בעומר הקרב ובא: " שכל אחד ואחד ילמד בעיצומו של יום ל"ג בעומר קטעים מתורתו של רשב"י, בספר הזוהר. על ידי כן תהיה אצלו בחינת התקשרות אל התנא הא-לוקי. עם תום הלימוד המקשר אל התנא הא-לוקי, יבקש הלומד את בקשותיו וישטח את משאלות לבבו. תפילות יתקבלו אפוא כמי שעומד על הציון הקדוש במירון ממש ומתפלל!"

איך תניא בהסגר הציל את סבא של הרבי? (הרב יהודה שורפין)

הסיפור הבא מסופר על סבא, מצד אמו, של הרבי – הרב מאיר שלמה יַנוֹבסקי, וסבא רבא של אמי, רֶבּ אשר גרוֹסמן, הידוע בכינויו "רבי אשר מניקולייב".

רב אשר, ששימש כשוחט בעיר ניקולייב שבאוקראינה, נבחר על ידי האדמו"ר מליובאוויטש החמישי, רבי שלום דוב-בֶּר שניאורסון, להדפיס את ספר התניא במהדורה חדשה ומתוקנת משגיאות דפוס. המהדורה שהדפיס רֶבּ אשר הפכה למהדורה הקלאסית של ספר התניא והיא מודפסת שוב ושוב, גם בימינו.

חברו הטוב של רֶבּ אשר היה רב העיר, הרב מאיר שלמה יַנוֹבסקי, סבו של הרבי.

ביום הרביעי של חג הפסח, י"ח בניסן תרס"ב (1922), נערכה חגיגת ברית המילה לנכדו הטרי של הרב מאיר שלמה, מי שלימים יהיה הרבי מלובביץ'. רֶבּ אשר הגיע לאירוע ואיחל מזל-טוב לידידו, אבל סירב להצטרף לסעודת המצווה, בגלל הקפדתו האישית שלא לאכול דבר-מה מחוץ לביתו בחג הפסח1.

זה היה צפוי שהרב מאיר שלמה לא יקבל את הסירוב הזה בעין יפה, הרי הוא הרב של העיר והאוכל שהוגש בביתו בוודאי הוכן בהתאם לסטנדרטים הקפדניים ביותר של הלכות הפסח! אמר לו הרב מאיר שלמה: "באמת הייתי צריך לנזוף בך על כך שאינך מוכן לאכול כאן היום, אבל איך אוכל לעשות זאת כשאני חב לך את חיי?..."

למה התכוון הרב מאיר שלמה? הנה הסיפור המלא:

שנים רבות לפני כן, כשמגפת ה'טיפוס' השתוללה באזור וגבתה קורבנות רבים, חלה בה גם הרב מאיר שלמה. המחלה הייתה מידבקת מאוד ולא הייתה ידועה לה תרופה. במאמץ לבלום את התפשטותה, הרשויות שלחו את כל מי שחלה במחלה להסגר מבודד מחוץ לעיר ולמעשה להשאירו אל מותו.

כשהם מבודדים לחלוטין מכל מי שלא סובל מטיפוס – למעט רופא יחיד שהגיע בכל יום והניח מזון ותרופות לצד הדלת הסגורה – רוב החולים נפלו לייאוש ודיכאון. הרב מאיר שלמה נשלח גם הוא למתחם הבידוד ושכב שם בחוסר אונים כשהאנשים סביבו מתו בזה אחר זה, נטושים ובודדים.

כשנודע לרֶבּ אשר על מחלת חברו הוא לא ישב בחיבוק ידיים. נחוש לעזור לרב מאיר שלמה, היה רֶבּ אשר נוסע מידי יום למחנה ההסגר. להיכנס אליו הוא לא היה יכול. במקום זאת היה נעמד מחוץ לגדר, מתחת לחלון הגבוה וקורא בקול רם את פרק י"א מ"איגרת הקודש" של אדמו"ר הזקן, החלק השלישי של ספר התניא.

האיגרת, הפותחת במילים "לְהַשְׂכִּילְךָ בינה", עוסקת בחשיבה חסידית על שאלת קיומו של הרע בעולם ואיך אפשר לשמוח למרות הייסורים. באיגרת מוסבר שבאמת כל הייסורים והסבל אינם רע, הן טובות שמגיעות בצורה מוסווית, מכוסה, ולכן נראות כמו רע. ואם רק עובדים על זה מספיק ומתבוננים במשמעותן הפנימיות של הייסורים מצליחים לראות בהם טובה ממשית ואף להודות עליהן:

" . . כשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם?! הרי ה"אַיִן" – שהיא חכמתו יתברך – הוא מקור החיים והטוב והעונג! . . רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או יסורים. אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה והכל טוב! רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו! . ."

למרות שבכלל לא היה בטוח שהרב מאיר שלמה יכול אפילו לשמוע אותו, רֶבּ אשר היה מגיע למקומו הקבוע מתחת לחלון ומקריא לו את האיגרת המעודדת. כך עשה יום אחר יום במשך שלושים יום רצופים בתקווה לעודד את חברו הטוב באותם ימים קשים.

נגד כל הסיכויים, ברוך השם התאושש הרב מאיר שלמה מהמחלה וחזר לביתו. כאשר נפגש לראשונה עם ידידו, הוא הודה לו מכל הלב. "דע לך" – הוא אמר לו – "שרק בזכותך אני חי! בכל יום, לאחר ששמעתי את קטע התניא שהקראת לי, הרגשתי נעשתה חזקה ובריאה קצת יותר. המילים שהקראת לי עודדו אותי והעניקו לי השראה להישאר חזק ואופטימי למרות המצב. זה נתן לי את האמונה ואת התקווה שאפשרו לי לנצח את המחלה ולא להיכנע לה".

אם נחיה מתוך הרגשה שכל מה שקורה אתנו בכל רגע נכון הוא הכי טוב שיכול להיות והוא מגיע היישר מהקב"ה שמחשב את חשבונו של כל יחיד ויחיד, מה יקרה עמו ומה הוא ירגיש – שוב לא נדאג מהקורונה, שוב לא נדאג בכלל.

     בברכת-המזון נאמר: "הזן את העולם כולו בטובו: בחן, בחסד וברחמים", וכך ביאר את שלוש המדרגות הנזכרות: " בחן" - הכוונה לצדיקים אותם הוא זן בחן, כי הם מוצאים חן בעיניו. " בחסד" - הכוונה לבינוניים, שניזונים על ידי מידת החסד. " ברחמים" - הכוונה לרשעים, שלאמיתו של דבר אינם ראויים למזונות בגלל רשעותם, אבל הקב"ה מרחם עליהם וזן אותם. (רבי אליהו לופיאן זצ"ל)

     בל"ג בעומר, לצד המדורה והתפודים המפוחמים, צריך להדליק בלב הילדים את מדורת האהבה למסורת היהודית, ולחבר אותם לשורשים הרוחניים שמהם שאב העם היהודי את כוחו ועוצמתו לאורך כל הדורות.

     השבוע עם ישראל חוזרים לשגרה... האם זה טוב או רע?  ובכן, יקיריי התשובה תלויה בנו ובמעשינו...  אם אחרי הקורונה נחיה את חיינו בלי התחזקות באמונה ובקיום המצוות ונשאר באותה 'בלטה' שבה עמדנו טרום ימי הקורונה הרי שזה רע מאוד... כי הרי הקורונה לא הגיעה סתם כך... הקב"ה שלח אותה כדי לאותת לנו ולחבר אותנו אליו.  ומאידך, אם נתחזק בעקבות הקורונה באמונה ובשמירת המצוות נהפוך את הקורונה לדבר טוב.  ואז נזכה להבטחה: אני ה' – נאמן לשלם שכר. (הרב ברוך בוקרה שליט"א)

היארצייט (יום שלישי פרשת בא תש"פ, ערב, ראיון עם בעל המעשה)

     מספר הרה"ח ר' זלמן לייב גוטליב שליט"א מירושלים:  מאחר שזכינו ברחמי ה' יתברך, לזכות את הרבים בהוצאת החומשים "רש"י כפשוטו" ועוד, וברוך ה' לספרים יש ביקוש רב, ועלינו להדפיס כמות גדולה, באתי בדברים עם יהודי שמבצע את תהליך ההדפסה בסין. כך אני משיג הדפסה מצוינת באיכותה במחיר זול משמעותית, למען ישמח לב מבקשי השם.  כבר כמה שנים שאני עובד עם אותו יהודי, שגם מארגן את ההובלה באניה מסין ארצה.

     בחודש טבת השנה היה מזג אויר חורפי ביותר. בזמן שכאן בארץ ירדו גשמים עזים, בים השתוללה סערה. האניה ובתוכה הקונטיינר היקר של ספרי ההוצאה עשתה את דרכה הנה, מבלי יכולת לעמוד על מקום אחד. היא נהדפה עם הגלים, ולא היה שייך לעצור אותה כדי לשחרר את הסחורה שמעליה.  כיוון ששהיה בנמל חיפה עולה כסף רב, הוחלט להפנות את האניה לחוף טורקיה.  שם היא עגנה במשך כמה שבועות. רק ביום ראשון, בערב ר"ח שבט נכנסה האניה לנמל חיפה, ואני הוזמנתי לבוא ולחתום על הניירת במשרד הנמל, כדי לאפשר את שחרורו של הקונטיינר.

     עשיתי חשבון, שכיוון שיום ראשון הוא ערב ראש חודש, ואני חייב להימצא ביום זה בחיפה, אצפין עוד קצת ואשתטח על קבר רשב"י במירון. בסיעתא דשמיא,  השחרור של הקונטיינר עבר ללא תקלות, ואני הוריתי למכשיר הניווט שברכבי שיורני את הדרך למירון.  המכשיר הגיב שלא כצפוי. הוא סרב לשתף עימי פעולה, ועל הצג הופיעה הודעה שאין קליטה. חשבתי לעצמי שאין זה נורא כל כך. אין זו הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך מחיפה למירון. אסתדר בכוחות עצמי, ואסע דרך כרמיאל.  התחלתי בדרכי, אבל הכביש הלך והתעקל באופן שלא הכרתי. מצאתי את עצמי סמוך לבית החיים "צור שלום". זהו בית עלמין גדול שמיועד לכל תושבי האזור, ביאליק, מוצקין, קרית חיים ועוד.  נזכרתי שכאן טמונה סבתא רבה שלי, הסבתא של אמי, שנפטרה לפני 39 שנים.  למרבה הצער רוב צאצאיה אינם שומרי מצוות, ומי יודע אם מישהו מהם פקד את קברה. אמרתי לעצמי, אם הקב"ה סובב שאגיע עד לכאן, אכנס ואעלה על קברה.

     נכנסתי לבודקה של השומר ובקשתי ממנו שיבדוק היכן טמונה האשה דבורה רחל גולדשטופ. הוא חיפש את שמה במחשב, שהפליא אותי ברשימות המדויקות והמסודרות שלו, אך לא מצא אותה. נזכרתי כי היה לה בן שנפטר בהיות בחור,  ויתכן שהוא קבור לידה, ובקשתי שיחפש את גבריאל גולדשטופ. אכן, החלקה של הבחור נמצאה, ולידו קבורה גם אמו – דבורה רחל, אלא שהיא רשומה בשם גולדשטויפ, ולכן לא נמצאה בחיפוש הראשון.  השומר שמח שהצליח לעזור לי, והוא הדריך אותי: "תלך ישר בשביל, תכנס ימינה, ותראה שהחלקה השלישית והחלקה הרביעית הם הקברים של דבורה רחל וגבריאל".  הלכתי לשם, וכשנגשתי הייתי בהלם. על הקבר של הסבתא היה רשום כתוב שיום הפטירה שלה הוא כ"ח בטבת תשמ"א. היינו, שבשבת היה היארצייט, ועתה – יום ראשון, הוא היום שנהוג לעלות לקבר כאשר יום הזכרון חל בשבת!  אמרתי קצת משניות ותהלים, והתקשרתי לאמי לספר לה שאני נמצא על הקבר של סבתא שלה ביום היארצייט. אמי התרגשה ביותר ובקשה שאתפלל עליה אצל הסבתא. "איזו זכות! איזו זכות!" היא התפעלה. להיות שם בדיוק בזמן, וזאת בשעה שהנכדים אינם זוכרים את היום הזה ואינם טורחים לעשות את המאמץ להגיע.  סיימתי את תפילתי, יצאתי מבית הקברות, נכנסתי לרכב, הפעלתי את הוייז, והנה, הכל בסדר. הקליטה עובדת, והדרך למירון פשוטה וחלקה. ראיתי בחוש איך הונהגתי משמים אל בית העלמין. הרי אין לזה כל הסבר אחר. רק השגחה פרטית מופלאה, לזכות אותי, צאצא ישיר, לגמול עם סבתי ע"ה חסד של אמת.  יהא פרסום המעשה לעילוי נשמתה.

אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי א-לוהים, ולאדם כעשוי בצלם א-לוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי א-לוהים, ועלינו מוטל להגן על הראשון ולאהוב את האחרונה. (הרב לורד יונתן זקס)

     בברכת-המזון נאמר: "הזן את העולם כולו בטובו: בחן, בחסד וברחמים", וכך ביאר את שלוש המדרגות הנזכרות: " בחן" - הכוונה לצדיקים אותם הוא זן בחן, כי הם מוצאים חן בעיניו. " בחסד" - הכוונה לבינוניים, שניזונים על ידי מידת החסד. " ברחמים" - הכוונה לרשעים, שלאמיתו של דבר אינם ראויים למזונות בגלל רשעותם, אבל הקב"ה מרחם עליהם וזן אותם. (רבי אליהו לופיאן זצ"ל)

     בשנה זו הרבה חתונות נדחו מפני מצב השעה . חתונה שהיה אמור להיות עד היום ונדחתה, יכולה להתקיים בל''ג בעומר וגם בימים שלאחריו , עם שמירת על ההנחיות של הרופאים, אע''פ שבדרך כלל מנהגו היה לא לערוך חתונה עד לפי שבועות ממש , והוא מאחר שמעיקר הדין מותר ורק יש שנהגו באיסור, אין לדחות חתונה יותר רק משום מנהג . ועוד טעמים .

     כשהסתערו על רבי מנדלי מקוסוב בשאלה – מפני מה אין משיח בא? אמר, כתוב: מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום, - לא בא מפני שהננו היום כמו שהיינו אתמול.

השתדלות III  (באר הפרשה תצוה תש"פ)

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי מאחד מתושבי ניו יורק,  אשר עסקיו נקלעו להפסדים וקשיים, ובכדי שיוכל לעלות שוב על דרך המלך היה זקוק מאוד להלוואה גדולה מהבנק.  קבע האיש תור להיפגש עם מנהל הבנק היושב במדינת דטרויט שבארה"ב, ונקבע הזמן לשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים. הלה ידע שעליו להגיע בזמן, ו'אוי לו' אם יאחר אפילו במקצת, כי ה'מאחר' אינו נחשב בעיניהם אלא כבטלן, ומה גם שאז 'נחשד' כמאחר גם בתשלומי הלוואות הבנק.  על כן השים עצמו להיות מהזריזין המקדימין,  והגיע לשם כבר בשעה ארבע,  אלא שעדיין לא התפלל מנחה, לכן נכנס לביהמ"ד הסמוך, שם אמורים להתפלל מנחה בשעה 4:00 .אלא שבהגיעו ראה שעדיין לא עת היאסף ויש שם בקושי 'מזומן' . אט אט התקבצו עוד ועוד אנשים, עד שב"ה הגיע מניינם לעשרה. כל דמו כבר 'בער' בו מרוב לחץ שלא יאחר את הפגישה החשובה,  וכבר חשב 'לברוח' לאחר שמו"ע, אולם החזן ביקש ממנו בתחנונים שישאר עד סוף התפילה, מכיוון שהוא 'חיוב' ועליו לומר קדיש אחרי 'עלינו'.  בלית ברירה החליט האיש להמתין עד סיום הת־ פילה.

     מיד בגמר התפילה רץ 'כחץ מקשת' לבניין הבנק, אך כשהגיע ראה שהמנהל עדיין לא הגיע. ב"ה...  המתין כמה רגעים והנה נכנס אל החדר מנהל הבנק, ולהפתעתו הוא מבחין כי פניו של המנהל מוכרות לו... כי הוא היה לא אחר מאשר אותו בעל תפילה שביקש ממנו להישאר בביהמ"ד עד אחר גמר התפילה.  אמר לו המנהל: ראיתי על פניך עד כמה הנך ממהר ולחוץ, אך לעומת זאת היה ניכר על פניך מידת נאמנותך ויושרך, ועל כן הנני סומך עליך... ובתוך רגעים ספורים נסתיימה הפגישה בהצלחה גדולה.

     אין צריך לומר, מה היו תוצאות הפגישה אילו היה בורח קודם חזרת הש"ץ... כשהמנהל נכנס ומוצא את אותו 'ברנש' שברח לו ו'קלקל' לו את המנין...  אין מקום ל'השתדלות' על חשבון התורה והתפילה,  כגון לבטל קביעות העיתים שלו לתורה, או להתבטל מתפילה בציבור או 'לברוח' באמצע התפילה... שהרי לעולם אין ההשתדלות מועילה מאומה, אלא רק גזירת מלך,  ופשיטא שאין הקב"ה 'תובע' מהאדם שיעשה השתדלות כזו...

אם יש לו שטח גדול פתוח כגון בחצרו, ורוצה דוקא לעשות מדורה, יכול לעשות מדורה קטנה ע''י שיקח קופסת שימורים ריקה כגון מחמוצים, הכי קטן שיש, ולמלאותו עד שליש ממנו עם צמר גפן  [wool cotton ]ולשפוך בתוכו קצת שמן ולשים אותו על תבנית אלומיניום גדול חד פעמי, ולהדליקו, כך גם יקיים ענין של מדורה,  אמנם יחוייב לעמוד שם כל זמן שהוא דלוק ולשמרו שח''ו לא יגרום דליקה או היזק , ולהרחיק בני אדם וילדיו ממנו , ואם ירצה לעזוב את המקום , צריך לכבותו עם מים עד שנכבה לגמרי.

    האחריות של ההיזק והתפשטות של החולי שיכול ח''ו לצאת מההתקהלות סביב מדורה הוא על המדליק ועל המארגנים , ואין המדליק יכול לבוא בטענות שהוא רק הדליק המדורה ולא באשמתו שבאו אחרים לרקוד ולהתקהל סביב המדורה שלו , שהרי הוא    הגורם לזה וגם לגרום היזק לאחר אסור [לזה כו' 'ע מודים שמנין המרפסות מצטרפים .. [ .

     הרואה מדורה גדולה ברחובות העיר או בחצר ויש התקהלות גדולה סביב המדורה, יכול , וחייב לקרוא למכבי אש שיבואו לכבות האש .

     ח''ו לבוא עם טיעון צדיקי שכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק (גמ' ברכות דף ט' ע''ב) , ולא יצא שום תקלה במדורה הנעשה לכבודו, שהרי אנו עומדים בשעת הסכנה, ואף רבי שמעון עצמו ברח והסתיר עצמו במערה בשעת הסכנה ונהג בזהירות, ואז זכה לסתרי התורה רזי דרזין , אלא נתפלל להקב''ה שבזכות התנא הא-לקי, נצא כבר משעת הדחק בדוחקא דגלותא שאנו נמצאים בו, ומהגלות המר והנמהר .

מעגל שנסגר II (פניני עין חמד, גיליון 786)

     חורף ירושלמי, רוחות מקפיאות את הגוף, ובנוסף פתיתי שלג זעירים יורדים מהשמיים. אוטובוס, שחוצה את רח' מלכי ישראל בירושלים מלא באנשים. בספסל האחורי יושב בחור בשם רפי.  בידו 'מסילת ישרים', והוא שקוע בתוכו.

     שלושה חודשים לפני כן הכיר רפי לראשונה את בורא עולם, ומאז נתון הוא תחת השפעה עצומה וסוחפת של 'אור גדול', הבוקע מתוכו על חובתו בעולמו...  נהג האוטובוס מפעיל את הרדיו. רפי משתדל להתרכז בספר, אך הנה נשמע בשידור חי קולו של ילד כבן עשר, כשהוא מתייפח בבכי: "אבא נפטר לפני כשנה. אנחנו חמישה אחים ועכשיו אמא בוכה כי חושך בבית"... "למה חושך?", שואל השדרן. "אמא אמרה, שיש לנו חוב לחברת חשמל ולפני שעה ניתקו לנו את זרם החשמל וכולם יושבים ליד נרות" . "מהו סכום החוב?". הילד שואל את אימו בשקט: "כמה חייבים?"  והיא משיבה בקול שבור ומרוסק: "אלף ושמונה מאות שקלים" . "מאזינים יקרים", ממשיך השדרן, "שמעתם כרגע בשידור חי על מצוקתה של האלמנה והיתומים, בואו לעזור לה. נרים תרומה ונאיר להם את הבית", והוא מסר מספר טלפון של מפיק התכנית, למי שמעוניין לעזור.

     רפי חשב לעצמו: "מדוע שמעתי את השידור הזה? כנראה, בורא עולם שולח לי מסר מלמעלה". הוא לא היסס, וירד מן האוטובוס החם והנעים הישר אל הקור והרוח הירושלמית.  תחילה ניגש רפי לטלפון ציבורי, התקשר לשדרן ואמר: "שמי רפי, שמעתי את דברי הילד, תרגיע אותו ואת אימו, בשעה הקרובה בעז"ה אכנס עם סכום הכסף לרשות השידור". השדרן הודה לרפי על יוזמתו, והודיע בשידור כי תורם אלמוני הודיע ברגע זה,  כי ידאג לשלם את כל החוב.  הבחור בן השבע עשרה היה נמרץ ונחוש לדבוק במטרה שמשמיים הציבו לפניו, הוא שלף שלוש מאות שקלים שהיו בכיסו, והחל להיכנס לחנויות לכל אורכו של רח' מלכי ישראל.  חלק שמעו את הסיפור של האלמנה וחלק התוודעו אליו מרפי,  שהתחנן בכל ליבו להושיט יד לעזרה. בני ישראל רחמנים הם,  גומלי חסדים הם... כל אחד הושיט שטר מי יותר ומי פחות, ותוך פרק זמן קצר היו בידו אלף שקלים. " אני זקוק לעוד שמונה מאות שקלים", אמר רפי לבעל חנות רהיטים גדולה אליה נכנס. הוא החל להסביר לבעל החנות על מעשיו ביום קר שכזה, אך בעל החנות עצר אותו. "שמעתי על כך ברדיו, האם אתה זה האלמוני, שהודיע שיגיע עם הכסף לרשות השידור?"- "כן" השיב רפי. הוא ניגש למגירה שלף משם שמונה שטרות של מאה שקלים, והניחם לפניו. " שבורא עולם יברך אותך ויחזיר לך בכפל כפליים", קרא רפי,

     בדמעות של שמחה, שמילאה את ליבו. הוא רץ לרוממה למשרדי הרדיו, ועוד בתוך שעת התכנית הוא הגיש למנחה את הכסף להעביר זאת לאלמנה. "מה שמך, 'מלאך קטן'?" שאל המנחה,  אך מעבר לשם רפי, לא היה מוכן לנדב שום תוספת. חלפו עשר שנים של לימוד עמל ויגיעה בתורה. ר' רפי נ. שליט"א הפך להיות לאחד מאברכי הכולל המצוינים ביותר, בעל מידות,  שקדן ומתמיד, ובנוסף יש לו בית עם ילדים. אומנם מצבו הכלכלי קשה, אך הוא אינו מתלונן ומאמין כי הכול לטובה.

     דקות ספורות לפני השעה תשע, עומדים ר' רפי ואברך נוסף ומכינים כוס קפה לפני תחילת הסדר. "אל תשאל", אמר רפי, " אמש ניתקו לי את זרם החשמל, יש לי שם חוב של שלושת אלפים ושש מאות שקלים!"- "מה הבעיה? גש לגמ"ח של 'חסדי עולם' ופרע את החוב", מציע האברך. "יש לי כבר שם הלוואה" , משיב לו ר' רפי. " אז גש למושיקו הוא ישמח לעזור לך"- "גם לו אני חייב, נראה שאין לי אלא לפנות לבורא עולם, ובינתיים אשתי יושבת בבית ללא חשמל...".

     אברך נוסף נכנס ברגע זה למטבחון קלט בחצי אוזן את הדיאלוג ביניהם. הוא יצא החוצה, חייג בפלאפון, ולאחר השיחה נכנס בחזרה פנימה ושאל את ר' רפי: "מה הכתובת שלך? האם יש בידך את מספר המונה?".  ר' רפי שלף מכיסו את חשבון החשמל ומסרו לידי האברך. הוא שוב יצא החוצה, וכעבור דקה שב בחזרה: "תן תודה לבורא עולם,  החוב שולם ובעוד פחות משעה תחובר בחזרה לחברת החשמל",  אמר כשהוא תוחב לתוך ידו את חשבון החשמל המראה באותיות אדומות על ניתוק.  ר' רפי היה המום: "מי שילם? למה שילם? מהיכן היה לו לשלם?"  אבל האברך כבר נכנס לבית המדרש והחל בלימודו. "מאיפה יש לדלפון כמוהו לשלם עבורי את החוב? הוא אמיתי?", חשב.

     בהפסקת הצהריים התקשרה רעייתו של ר' רפי כשהיא נרגשת: " בשעות הבוקר שב זרם חשמל כמקודם!".  הוא המתין עד סוף סדר שני בשש בערב, ואז ניגש לאברך המדובר, תפס בעדינות בידו ואמר לו: "אני מאוד מעריך את מה שעשית בשבילי, אך ספר לי, מניין היה לך סכום גדול עבורי?". "זה לא מכספי. יש לי דודה בשם שושנה. היא התחננה לפני שאמצא לה מישהו שניתקו לו את החשמל כי היא מעוניינת לשלם עבורו את החוב"- "תן לי בבקשה את מספר הטלפון של הדודה שלך. אני רוצה להודות לה על המעשה האצילי, שעשתה עבורי".  בערב ר' רפי חייג אליה. "ערב טוב דודה שושנה. רצינו להודות לך... שהקב"ה יברך אותך בבריאות איתנה". "אמן, גם אתכם" השיבה נרגשת. "מדוע חיפשתם מישהו שיש לו חוב לחברת חשמל, ולשלם עבורו?". היא השיבה: "לפני כעשר שנים, בעלי נפטר, ואני נותרתי חסרת כל, ובמצב כלכלי קשה. ביום חורפי אחד ניתקו לי את החשמל. בני הקטן אזר אומץ, ועל דעת עצמו התקשר לרדיו וביקש עזרה,  הקריין, שריחם עליו נתן לו מספר דקות של שידור. כעבור כשעה הגיע מישהו, שמימן את כל החוב. קיבלתי אז על עצמי, שבעז"ה כשירווח לי, אעשה את אותה מצווה בעצמי...".  לאחר שתיקה קצרה שאל האברך: "האם את זוכרת את שם התורם?"- "שמו היה רפי, נער בן שבע עשרה". עוד כמה שניות של שתיקה. "אני רפי"- "אני לא מאמינה! אתה דאגת לי לשלם את החוב?", זעקה בהתרגשות. מי חלם, שכך יתגלגלו פני הדברים,  הוא כמו שעזר לה בזמנו כעת יד ההשגחה גלגלה שהיא תעזור לו.

אילו היה העולם רגיש ורוחני יותר, לכל מאמר בעיתון הייתה מוצמדת "טבלת ערכים תזונתיים." על חלק מהטורים הייתה מופיעה אזהרה: " מאמר זה מזיק לבריאות הנשמה! 

     אם נחיה מתוך הרגשה שכל מה שקורה איתנו בכל רגע נכון הוא הכי טוב שיכול להיות והוא מגיע היישר מהקב"ה שמחשב את חשבונו של כל יחיד ויחיד, מה יקרה עמו ומה הוא ירגיש – שוב לא נדאג מהקורונה, שוב לא נדאג בכלל.

     טענה של 'אילו', אילו היינו עושים כך, הרי שהמציאות היתה אחרת, היא אפיקורסות! (רבי לייבק'ה גלויברמן זצ"ל)

     כמה נדרש מאתנו לשים לב לכל מעשינו, שלא נגרום ואפילו בלי כוונה לחילול ה'. במיוחד בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו.

 המחמאות של ר' שמואל (א. שמעה(

     בשכונתנו הכירו כולם את איציק. מדובר בזאטוט בן תשע שנים, שתמיד יכול היית למצוא אותו משוטט ברחובות – בשעה חמש לפנות בוקר או לחילופין בשתים עשרה בלילה.

     חלפו שנים, הגיע הזמן לרשום את איציק לישיבה קטנה, אולם הוריו היו נבוכים, איזו ישיבה תסכים לקבל אותו? איזה ראש ישיבה יטול על עצמו אחריות כבדה שכזו? הם ניסו להפעיל לחצים, התדפקו על דלתות רבנים, ולבסוף הצליחו להכניסו לישיבה כלשהי.

     עברו מספר שנים, איציק כמעט ולא נראה ברחובות השכונה. יום אחד נחתה הבשורה המרנינה, כרעם ביום בהיר – איציק התארס!  נדהמו השכנים לשמע הבשורה. איציק היה בן תשע עשרה, צעיר לימים. למד בישיבה מרוחקת ולא ידועה. מי היה מאמין שאיציק יתארס בגיל כה צעיר?!  אנשים פגשו את השווער של איציק, אשר היה מרוצה מאוד, ומודה לה' שזכה בחתן שכזה... הכלה בוגרת סמינר מעולה, מאושרת ובטוחה שזכתה ליהלום נדיר ביותר . ואז הגיע גם ההלם הגדול: נודע, כי בליל החתונה יערוך החתן כליל המעלות סיום של כל הש"ס!  אני כשלעצמי לא הצלחתי להבין, כיצד התרחש מפנה זה, אולם זו הייתה המציאות.

     לילה אחד פגשתי באקראי את איציק בחתונה של חבר משותף, ראיתי כיצד ניגש הוא באצילות לאבי החתן ואיחל לו "מזל טוב" לבבי. נזכרתי באיציק של פעם וניגשתי אליו. איציק שוחח עמי במאור פנים. נהניתי לשמוע את דבריו. אמרתי לו: "תרשה לי לשאול אותך, ר' יצחק,  הרי כולנו יודעים מה היית פעם... וכולנו גאים בך היום. אולי תוכל להסביר לי, כיצד יתכן לעשות מפנה חד שכזה? מה קרה פתאום?" נראה, שהוא המתין לשאלה מעין זו. " "מעולם לא חשבתי שיש לי סיכוי כלשהו" השיב איציק "הרי אתה מכיר את קורות חיי ואת העבר הייחודי שלי"... אך קרה מקרה, וערב אחד, היה זה לאחר סדר ג', פתחתי את הגמרא, פשוט עניין אותי לבדוק בה דבר מה.  פתאום ראיתי צל על הגמרא. הרמתי את עיניי, וראיתי שם את הרב שמואל, הר"מ של השיעור שלנו. " איציק" קרא במנגינה מיוחדת "איציק! אשריך! לשבת אחרי סוף הסדר ולפתוח גמרא?! לא מצאתי הרבה בחורים כאלו!" הביט בי בהערכה, הסתובב ופנה משם, ואני נשארתי עם הגמרא...  לא יודע איך, אבל למחרת מצאתי את עצמי שוב נשאר לאחר הסדר עם הגמרא. פתחתי את הגמרא וניסתי להבין את קטע הגמרא שאותו היינו אמורים ללמוד מחר בשיעור עם הרב שמואל.  כמה לילות כאלו נשארתי אחרי סדר ג'. בבקרים ראה אותי הרב שמואל והאיר לי פנים, כאומר: אני רואה אותך בלילות. אני מעריך אותך, אני מתפעל ממך! מעולם לא היה אדם שהתפעל ממני...

     בוקר אחד, באמצע השיעור, התעוררה לי קושיה. ערב קודם הכנתי את החומר, כרגיל, ובשעת השיעור היה מוחי פנוי להבין ולהקשות קושיה. הרב שמואל נדהם. "איציק!"  קרא הר"מ בהתפעלות, "כיוונת לשאלתו של הפני יהושע!!" חבריי סובבו את ראשיהם, הם עדיין לא הספיקו להכיר אותי, כנראה הרהרו אודות העילוי החדש שנחת בישיבתם. באותו יום ניגש אלי אחד הבחורים וביקש ללמוד עמי בחברותא. הייתי מאושר, היתה זו הפעם הראשונה שמישהו ביקש ללמוד אתי.  ההרגשה היתה משכרת. הרגשתי שאני אוהב את הגמרא. הרב שמואל העריך אותי, וההערכה הזאת היטיבה עמי מאוד... שעות הלימוד של הערב התרחבו גם לצהרים, לא הרגשתי שזה מוגזם, כי היה לי טוב ונעים ללמוד. הרב שמואל כל כך התפעל מיכולת ההתמדה שלי, ואני חשתי, שאני באמת מסוגל להתמיד ולהעפיל מעלה.  באופן טבעי, חדר האוכל משך אותי פחות וכן גם שאר אתרי 'בילוי הזמן .' איציק הפסיק לרגע, ואז המשיך: "אתה צודק, זה באמת מדהים. אבל זהו חוק הבריאה מיחס חם,  מסוגל להפשיר את הקרח הקפוא ביותר!  השעות שלמדתי בין הסדרים צברו תאוצה, ועד שהתארסתי, ברוך ה', הספקתי לסיים את כל הש"ס.

     איציק סיים את סיפורו, ואני הרהרתי בזכויותיו של הרב שמואל, שבמספר מועט של מחמאות הציל בחור מהרחוב ואף גרם לו לגדול בתורה וביראת שמים ולסיים את כל הש"ס עד לחתונתו.

     אם נשכיל להפנים לעצמנו מידה זו של פיזור מחמאות, אזי בכך נעשה חסד לכל המעגלים הסובבים אותנו, הן בבית והן מחוצה לו, ובפעולה זו ניטיב עם הזולת, ובעיקר עם עצמנו כמשוב...

   בספר קדמון בשם 'דרך חיים' (חיברו, על פי עמוד השער: הרב המקובל איש א-לוקי קדוש יאמר לו... מהור"ר חיים יצ"ו בן מהור"ר משה ליפשיץ) מופיע (בסימן לד,  סעיף ז) שכאשר מתפללים בעת מגפה: "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך", נכון יותר לשנות את המילים, לא לבקש 'מנע מגפה' על מגפה שכבר אי אפשר למנוע אותה, מאחר והיא כבר כאן, קוטלת אנשים באבחת חרבו של מלאך המוות, אלא נבקש:  אבינו מלכנו עצור מגפה מנחלתך!  תעצור, אבא, את המגפה המשתוללת. שים ברקס למצב הקיים. תעצור!

היהדות היא דת של מילים ושתיקות, של דיבור והאזנה, של תקשורת וקשב.      א-לוהים ברא את העולם במילים – "ויאמר... ויהי" – ואנו בוראים את העולם החברתי במילים, בהבטחות שבהן אנו כובלים את עצמנו למימוש חובותינו לאחרים. התגלות הא-ל בהר סיני הייתה במילים – "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב). לכל דת קדומה אחרת היו מונומנטים של לבנים ואבן; ליהודים, בפרט לאחר שגלו מארצם, היו רק מילים, התורה שהם נשאו איתם באשר הלכו. המצווה העילאית ביהדות היא "שמע ישראל"; כי הא-ל אינו נראה ואיננו עושים לא תמונה בצלמו ולא פסל. איננו יכולים לראות את א-לוהים; איננו יכולים להריחו; איננו יכולים לגעת בו; איננו יכולים לחוש בטעמו. רק חוש אחד אנו יכולים לנסות ולהפעיל: להקשיב, בתקווה שנשמע את א-לוהים. ביהדות, ההאזנה היא האמנות הדתית הנשגבת. (הרב לורד יונתן זקס)

  יש דבר-מה אבסורדי בעובדה שעלינו להיות לבדנו על מנת לשמור על החברה כולה. גם אם אינך נמצא במה שמכונה "קבוצת סיכון", מצופה ממך לנהוג באחריות כלפי העולם כולו. כל אחד מבין שאין מדובר רק בשכניו או בקרובי משפחתו; הנושא כאן הוא לא פחות מגלובלי, וכך גם צריך להתייחס אליו.

"      מרפס"ת בגימטריה קורונ"ה",

בקשות סותרות... (קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן, שבט תש"פ)

     שמעתי לאחרונה על בני זוג שנסעו להתפלל במירון, וכשסיימו את תפילתם אמר הבעל לאשתו שהוא מעונין לנסוע מכאן לנהריה, לרבו האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא, כדי לשטוח בפניו כמה שאלות.  הבעיה היתה שהשעון הצביע על שעה מאוחרת מאוד, שבה כבר לא היו אוטובוסים ממירון לנהריה.  הבעל לא נכנע, ואמר שהוא תורם 1,000₪ לקופת העיר כדי שיגיע לו עכשיו 'טרמפ' לנהריה.  האשה, מצידה, טענה שהיא כבר עייפה מאוד מטורח הנסיעות, ואין לה כוח להמשיך ולנסוע לנהריה. היא אף הוסיפה ואמרה שהיא תורמת 1,000₪ כדי שהטרמפ לא יגיע...  ומה עשה הקב"ה?  בתוך דקות ספורות שומעים בני הזוג המולה גדולה בסמוך למקום שבו עמדו.  עד מהרה נודע להם שרבי דוד אבוחצירא הגיע בעצמו למירון, וכך קיים השם יתברך את שתי התפילות...  הבעל יוכל להציג את השאלות בפני רבו, וגם הטרמפ לא הגיע כפי תפילתה של האשה... למדנו מכך, שבאמת לא צריך לתת להשי"ת עצות והדרכות מה לעשות כיצד לקיים את כל התפילות.

    בימים אלה שכל העולם אמור לראות כי שוא עמל האדם וכי אין על מה להשען אלא על אבינו שבשמים, כשבתוך גילוי ההנהגה הא-לוקית המתגלית מול עינינו יורד הדוד לגנו ללקט שושנים. וים של צער יורד לעולם עם הלקחם של גדולים וטובים אנו יודעים ששערי דמעות לא ננעלו וכשנקרא בפרשת אחרי מות נצרף את הדמעות החדשות האלה לתוך נוד הדמעות המיוחד לנדב ואביהו ודומיהם בכל התקופות.

     דעת הרמב"ם שהמצוה והחובה בעת צרה של דבר וכדו' היא ההכרה שיש עונש על חטא ומחויבים לשוב בתשובה, וברמב"ן מבואר שהמצוה בעת צרה היא להרגיש שהקב"ה שומע תפלה ומציל, ונתפלל אליו ותהיינה עינינו נשואות אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.

  "החינוך" כותב, שטעם מצוות ספירת העומר היא הספירה וההכנה לקבלת התורה. ההשתוקקות לתורה. צריכה להיות       רואים מכאן כמה אף שעדיין לא קיבלו אותה ולא נצטוו עליה כבר השתוקקו לתורה הקדושה.

     העובדה שאנחנו רוצים דבר מה מסוים אינה מחייבת את בורא העולם, והתכנית שהכנו לעצמנו בנוגע לעבודת השם אינה בהכרח התכנית שהכין לנו בורא העולם. הקב"ה לא התחייב לתת לנו משרה תורנית בישיבה מסוימת באזור מגורינו בשעות הנוחות לנו; הוא עשוי להחליט שהוא רוצה אותנו דווקא במקום אחר, שם נוכל לתרום יותר לכלל ישראל ולעולם כולו. 

זאת כרטיסייתי (מאורות הדף היומי, גליון 1086)

     הוא צעד כמו כולם אל בית המדרש, בשעת בין הערביים, לאחר סיום העבודה. חליפה מהודרת, עט מוכסף, תיק עסקים אחוז בידו האחת וגמרא מסכת שבת בידו השנייה.  מגיד השיעור קיבל את פני המצטרף החדש בחביבות,  שאלו לשמו ולמקום מגוריו, איחל לו כי יזכה להתחיל ולסיים מסכתות רבות והשיעור התחיל.

     "אנו אוחזים בדף...".  השיעור קלח מפיו של מגיד השיעור, ועם סיומו הבחין כי המצטרף החדש שולף את ארנקו, מוציא ממנו פיסת נייר קטנה ומניח אותה כסימנייה בין דפי הגמרא. מגיד השיעור אימץ את עיניו ונוכח לדעת כי הלה משתמש בפתקית הקטנה המונפקת על ידי נהג האוטובוס כקבלה על תשלום נסיעה. -  כבודו, הנה לך סימנייה מהודרת של "מאורות הדף היומי", נוחה יותר ועמידה בהרבה. -  תודה על המחשבה, אבל אני מעדיף להשתמש דווקא בכרטיסון הקטן. רוצה לדעת מדוע? בבקשה,  מגיע לך, אתה הרי מלמד אותי תורה, כדאי שתדע איך הגעתי לכאן.

     זה שנים רבות לא נסעתי בתחבורה הציבורית.  משום מה, לפני ימים אחדים נחה עלי הרוח ושיניתי מנוהגי. בפני עמדה נסיעה ארוכה, והחלטתי לנסות את האוטובוס, ותוך כדי הנסיעה להתכונן לישיבת העסקים בה עמדתי להשתתף. האוטובוס עצר, עליתי, הושטתי לנהג שטר כסף,  מניין לי לדעת את מחיר הנסיעה, ובעודי תר בעיני אחר מקום ישיבה, קרא הנהג: אדוני! אתה שומע? -  כן, בבקשה. הוא העביר מבט חטוף על פני ושאל: וותיק או רגיל? -  וותיק או רגיל?  חשתי פיק ברכיים. אני בן חמישים ושלש, צעיר?  לא כן?  סלח לי, שאלתי אותו ליתר בטחון, ותיק זה אדם בן שישים וחמש? הנהג הנהן בקוצר רוח, נו, וותיק או רגיל ? - רגיל, רגיל, אדוני. אף פעם לא אמרו לי שאני וותיק.

     התיישבתי על כסא פנוי, כבר לא היה איכפת לי היכן אני יושב, והמחשבות החלו להלום בראשי. אני שופע מרץ עלומים, כל מכרי יודעים זאת, אומרים זאת וחשים זאת על בשרם. את כל משימותי אני מבצע במהירות, בנחישות ובדייקנות. אני וותיק ? אני? איזו מן הגדרה מעודנת לעובדה מחרידה,  שרוב ימי חיי חלפו ואינם.  מחשבותיו לא נתנו לו מנוח. הוא ער לעובדה כי על ראשו מתחוללת מלחמה של ממש בין השחור לבין הלבן. הוא גם ידע היטב מי ינצח בסופו של דבר, מבין החיילים התשושים שיוותרו בחיים.  זקנו המטופח לא נמלט מן המאבק העיקש. אבל "ותיק"? "ותיק"???  בהגיעו למקום הפגישה, היו מעייניו נתונים במקום אחר. מעולם לא העסיקוהו מחשבות על אודות הזקנה. עתה באו הם אליו בלא שהזמינם. ותיק.  הפגישה הסתיימה ללא תוצאות. הוא לא היה מרוכז, לא היה עם מי לדבר. בסיום הפגישה שאלו אחד ממכריו, קרה משהו? אתה זקוק לעזרה? הוא השיב תוך כדי הרהורים: אמור לי, בן כמה אני נראה? הלה פנה והלך לו, כשעל פניו הבעת חמלה.  אתה שומע?  חזרתי הביתה, ניגשתי לארון הספרים, התקרבתי אל הש"ס המפואר שהוענק לי לפני שלושים שנה על ידי חותני שיחיה, והתבוננתי בו ממושכות.  סיפור חיי היה מקופל בכרכי הש"ס המפואר.  סיפור עצוב קמעא, שגם הצלחתי הפיננסית אינה מפיחה בו חדווה.  כריכותיהן של מספר מסכתות ישיבתיות היו משומשות. השכבה העליונה סדוקה, הצבע התקלף, הדפים מהוהים. למדו בהן. מספר כרכים נוספים בלטו בבהקם לעומת הכרכים המשומשים,  אך אלה עדיין היו שמורים היטב. לא למדתי בהם הרבה. התבוננתי בכרכי התלמוד, מסכת אחת ועוד מסכת אחת, רובן חדשות.  נכון, בין ידידי אני נחשב כאיש ספר. לעתים קרובות אני מעלה בפניהם רעיונות על פרשת השבוע, בשמחות אני מרתק את הקהל בדרשות בנויות היטב, אבל תכלס'... עתה ניצב הש"ס מול עיני ותבע את עלבונו: כבר אינך ילד! אמנם הנהג טעה, אולם הגעת לגיל שמסוגלים לטעות בך! מתי תספיק ללמוד את הש"ס?  בחודש טבת חגגתי עם כולם את סיום המחזור של לימוד הש"ס. באמת שמחתי, כל כך הרבה יהודים גמרו את הש"ס. אני? כמעט הצטרפתי, אבל לפני שהספקתי להעמיק חשוב, המשכתי להסחף בקצב החיים המהיר, הלוחץ, המשעבד, שהשתיק את נקיפות המצפון.  עד כאן. עד ה"ותיק או רגיל". כאשר עמדתי מול הש"ס המבוייש, החלטתי: "ש"ס יקר שלי. אותך למדו אבי, סבי, וכל הדורות למעלה בקודש. עליך מסרו אבותי את נפשם ולעיתים גם את גופם. אליך התנכלו אומות רבות כח, אשר העלו אותך על המוקד פעם אחר פעם, ואתה שרדת.  בסבלנות עד אין קץ, אתה ממתין לי בארון הספרים שלי. שנה חולפת שנה באה, ואתה כאן, מחכה.  ש"ס יקר שלי, הגיע זמן גאולתך.  אני כאן, מגיד שיעור יקר, בקביעות. אני סומך עליך שתוביל אותי בין משעולי התלמוד, תנחה אותי בסוגיות הגמרא, ותסביר לי את כל מה שצריך. בעוד שבע שנים, בעזרת ה' יתברך, אעמוד מול הש"ס שלי, הוא כבר יהיה "וותיק", אבל אני ארגיש שחיים חדשים מפכים בקרבי.  אתה מבין למה אני משתמש בכרטיסיה כסימניה?  מגיד השיעור מחה דמעה שזלגה מעינו. ידו לא הרפתה מן הסימנייה של "מאורות הדף היומי" - "תן אותה לבן שלך, שישתמש איתה בש"ס החדש שקיבל זה עתה מחותנו. גם הוא מוזמן".

 

 

      אנו חיים בגן עדן. גדול תלמידי הבעש"ט, רבי יעקב יוסף מפולנאה אמר כי גן עדן הוא כאן והאדם בורא אותו במו ידיו.

    בגלל מצב החירום, נראה שמותר, במקום צורך כגון ניוול להסתפר גם בימי ספירת העומר.

     במצוות המצות ציווה אותנו הבורא 'ושמרתם את המצות' ולאור ההוראה הזו,  בני ישראל מהדרים בהידורים אין סוף במצות המצוה, הידורים וחומרות גדר לפנים מגדר. עתה, במצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' שאף נאמר 'מאד' מה שלא נאמר אצל המצות – צריכים להיזהר עוד יותר ויותר, בגדרים ובסייגים כיאות". ) הבאיאנ'ער רבי שליט"א(

     'והָדַרתָ פני זָקן': זקן אחד הגיע לבית אבות. הוא שאל: 'איך כאן?', הזקנים ענו לו 'כאן זה סוֹף הַ דֶ רֶ ך'...

     ידועים דברי ה'בעל שם טוב' זי"ע בביאור: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו), מהו שאמרו "הוי דן" וכי כל אדם דיין הוא, מי מינהו ומי הסמיכו? אך אמנם כן, במבטו על חבירו דן הוא את עצמו!

     כשצועקים בזמן שרוצים, רוצים כשלא צועקים. וכשלא רוצים בזמן שצועקים, לא צועקים בזמן שרוצים. (הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצוק"ל)

     כתב רבי שמעון שקופ זצ"ל בהקדמה לספרו "שערי יושר": תכלית חיי האדם היא שיעשה למען הכלל,  ולא אך לטובת עצמו. ואם כך הוא נוהג ומועיל במעשיו לזולתו, אזי כל פעולה שעושה, אפילו לעצמו, הרי היא מתייחסת אל הקדושה, ולכך כל המותרות שאינן דרושות להבראת גופו, אסורות המה. כי אינן אלא לעצמו.

     "מנהיג צריך לקחת אחריות ולא להמציא תירוצים" (מיט רומני)

אחי הקטן טוביה (בית זכריה, עלון 256)

     סיפור חיים על אדם מיוחד שחי בינינו. מדובר באחי הקטן. אני כותבת על "אחי הקטן טוביה" אני בת  75 ,וכל אח שהוא מתחת לגיל הזה נכנס להגדרה של "אחי הקטן".

     הורי עלו לארץ בשנות החמישים עם חמישה ילדים, ועוד ארבעה נולדו כאן. היינו עניים וחסרי כל.  התגוררנו במרכז הארץ, אבי לא התאקלם וממילא לא הצליח למצוא פרנסה, וחיינו בעוני אמיתי.  המשפחה גדלה, תשעה בנים ובנות בלי עין הרע. אני הייתי השנייה.  טוביה נולד פג, בזמנים שבהם רוב הפגים לא היו שורדים, ואלה שכן, סבלו מבעיות התפתחות. טוביה היה איטי וחולמני. למזלו הוא נולד לפני למעלה מ-70 שנה, בזמנים שעדיין לא קטלגו ילדים בכל מיני שמות. אבל אנחנו פשוט ידענו שהוא איטי, וככל שגדל יכולנו לראות את הקשיים שלו.

     בבית הספר היה יושב אינו מפריע ואינו לומד, החברים אהבו אותו. היה רץ להביא להם את הכדורים , והיו משבחים אותו, לא כניצול אלא כשיתוף; ונותנים לו להיות בחברתם, אולי משום שידע להקשיב להם ולשאול שאלות המעידות שדבריהם נשמעו.  כשסיים את בית הספר, נפרדו רוב החברים והלכו לישיבות טובות. הוא לא הצליח להתקבל לשום מקום ונשאר בבית. היה עוזר בעבודות הבית, לאבא בקניות, לאמא בבישולים, ובין לבין היה מדבר אִתנו,  מתעניין ובעיקר מחמיא. והיה עושה זאת בדרך כל כך מופלאה.

     כשהיה בן 16 , הלכתי איתו לקניות בשוק. העמסנו סלים בכל טוב, וכשסיימנו את הקנייה נוכחנו לדעת שהחמצנו את האוטובוס האחרון. טוביה שאל אותי: "אולי נשאר לך כסף לטקסי?" "טקסי" היה רק לעשירים, שכנע אותי שאבא לא יכעס עלינו ושאם כן, הוא ייתן מדמי הכיס שלו. הסכמתי. עצרנו טקסי. הנהג הסביר לנו כל מה שלא ידענו ושלא עניין אותנו: פוליטיקה, מלחמות. הגענו אל היעד, ואז אמר לו אחי: "אתה יודע, אתה נהגת ממש טוב". "אתה צוחק עלי?" שאל הנהג. "לא", אחי ממש נפגע, "אתה באמת נוהג טוב, ראיתי איך אתה אוחז את ההגה ביד אחת ואיך תמרנת שם בין הרכב הכחול החונה למדרכה, אתה רואה שאני לא אומר סתם. אתה לא סתם נהג. אתה נהג אלוף". הנהג נראה כמו אחד שזכה זה עתה בפיס. "תשמע, בחור קטן", אמר, "אני מסיע כל יום המון אנשים כבר עשר שנים. בחיים שלי לא אמרו לי מילה טובה על העבודה". "הם כנראה לא מבינים בנהיגה", ניחם אותו טוביה. שאלתי אותו: "אדוני, כמה צריך לשלם?". הוא חשב רגע ואז נמלך בדעתו ואמר: "לא צריך. הבחור המתוק הזה מוצא חן בעיני, הנסיעה בקשיש".

     עברו עוד מספר שנים. כמה מאִתנו התחתנו, שניים אפילו עקפו אותו, בסוף גם טוביה מצא את השידוך שלו, אישה טובה וחכמה, יותר פלפלית ממנו, עם בעיה קטנה. הזוגיות שלהם הייתה משהו שכולנו התפעלנו ממנה. שניהם היו מסורים אחד לשני בצורה שלא תיאמן.

     במשך שנים אחדות טוביה הסתובב סתם כך ולא עשה דבר, אך איכשהו דאג לצרכי הבית. אל תשאל איך היו אוכל ובגדים, בני אדם שנתקלו במילותיו הנעימות ובמחמאותיו פשוט דאגו לרווחת משפחתו.  עם ילדיו הצליח מאד, בין השאר משום שהיו לו קשרים עם המורים. הוא היה עושה כזה פרסום לכל מורה, טורח ללכת למנהל ולספר בשבחו, מדבר עם האנשים שהתפללו אִתו במניין, עם השכנים, עם הוריו, עם ילדיו, עם אחיו ועם אחיותיו, ולכולם מספר כמה הוא סבלני, כמה הוא מתייחס לכל ילד וילד,  איזה פדגוג ואיש חינוך הוא. טוביה באמת האמין בזה, ואתם יודעים מדוע, כי זה מה שהם הפכו להיות אחרי שהילל אותם כל כך. כשאתה יודע שמישהו תולה בך כל כך הרבה תקוות – אתה לא מאכזב אותו.  כולם נתנו לטוביה את כל מה שיכלו, והתוצאה היא שהילדים שלו תמיד שגשגו והצליחו, בין אם בכישרון הטבעי שלהם ובין אם עקב ההשקעה שהשקיעו בהם מוריהם, שרצו להיות ראויים למחמאות של טוביה. טוביה היה מאיר את חיי האנשים, גם אם היו אלה חיים פשוטים, שלא לומר עלובים.  

     עם השנים החל טוביה להתפרנס. תיווך עובדים למוסדות, ספקים למשרדים, משרדים לעיתונים,  עיתונים לפרסום, פרסום למפרסמים, מפרסמים למוצרים בזול ועוד. פשוט הכיר עשרות אלפי אנשים,  וידע מה כל אחד מהם עושה וכמה טוב שהוא עושה, וכמו מתווך דירות שמשבח את הדירה וגורם לחשק לרכוש אותה, והיה עושה זאת במוצרים, בשירותים, בדירות, במשרות, בבתי עסק ובעיקר באנשים.  ואשתו הפלפלית בחכמתה ידעה לנתב זאת, הייתה חכמה מספיק כדי לא לפגוע בתום ובטוהר של בעלה, לכן ניהלה את כל העניין מהבית.

     טוביה התעשר. כן. ממש עשיר ובעל נכסים. אשתו החכמה, אשת החיל, ידעה לחסוך כל פרוטה ולרכוש נכסים בפרוטות, לשפץ אותם באמצעות צי של בעלי מלאכה שאהבו את טוביה, והיו עושים זאת בחינם אלמלא היו מכריחים אותם לקבל תשלום, ולהפוך אותם למכרות זהב .

     מצאתי שם למקצועו של טוביה: "מאכער". היה מאכער שהקשרים שלו היו חובקי עולם. התינוק הפג,  הילד החולמני, הבחור האיטי, עשה זאת; הצליח בחיים ובזכותו הפכה משפחתנו מענייה מרודה לאמידה.  כשאני חושבת על כך, הכל בגלל היכולת שלו להחמיא, לתת מילה טובה, לעשות טוב לאנשים.

     לפני מספר שנים חלה טוביה. אושפז לתקופה, ובמהלכה הצליח להקסים את כל צוות בית החולים,  מהרופא הבכיר ביותר עד למנקה. כולם זכו ממנו ליחס, בכולם התעניין. את כולם שיבח והילל והאיר.  מה שגרם לכולם לתת לו ובעצם לכל המחלקה יחס מסור ומיוחד במינו.  אחד הפרופסורים אמר: "האיש הזה משנה לנו את הצוות, הוא גורם לכולם להיות אכפתיים ולשמוח בעבודתם". טוביה לא הטריד את הצוות. לאחר מחלה לא ארוכה נפטר, והוא בן 66 . בשעותיו האחרונות היה מוקף בבני משפחתו, באחיו ובאחיותיו, וכולנו שרנו לו את השיר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".

     זה הסיפור על אחי טוביה, שלכמותו החיים אינם מאירים פנים, אך בשל יכולתו ליצור מציאות של טוב , להאיר על בני האדם – הם החזירו לו מאורם וכך הוא גבר על חסרונותיו ועל קשייו והצליח להקים דור ישרים מבורך, להצליח ולשגשג. אני חושבת על היכולת הזו, מדוע אין אותה לכולם? האם עינינו עיוורות מלהבין שלתת זה בסוף לקבל, שהיכולת להחמיא משנה את העולם לטובה, גם את העולם שלך? מדוע איננו יודעים מה מילה טובה יכולה לעשות, מה משפט טוב ומה נאום שלם של שבח מסוגל לחולל לזולת, ובסופו של דבר לכולנו?!

המשפץ האלמוני (על-פי 'טראבלס של מעלה')

עובדי החברה קדישא, שנכנסו אל בית העלמין במושב בן-זכאי שבשפלה, שמעו רעש חריג מכיוון החלקה הישנה. הם ניגשו למקום וראו פועל עמֵל על שיפוץ אחד הקברים. הוא הסביר כי הוזמן לחדש את המצבה של קבר אחד ולפתח את סביבתו.

האנשים הביטו בַּשם שעל המצבה: הרב יהודה שלג זצ"ל. אחד מהם, יהודי מבוגר, קימט את מצחו ונזכר: "אני מכיר את בנו, אברהם, מאשדוד. הכרתי את האב, רבי יהודה זצ"ל, שנפטר בצעירותו, והניח אלמנה ובן יחיד, בן שמונה".

תהייה עלתה בלב האיש: מי הזמין את השיפוץ דווקא עכשיו, חמישים שנה אחרי פטירתו? הוא השיג את מספר הטלפון של הבן, וסיפר לו על השיפוץ של מקום מנוחת אביו. "מוזר", השיב האיש מהעבר השני של קו הטלפון, "אני בא מייד לבדוק את העניין".

בתוך זמן קצר בא אברהם לבית העלמין, וניסה לברר עם קבלן השיפוצים מי הזמין את העבודה. "שמו משה לביא מנתניה", השיב הקבלן לתומו.

קול מבוגר ענה לטלפון. "שלום", אמר אברהם, "אני בנו של רבי יהודה שלג".

"מה?!", נשמעה הפתעה בקולו של האיש, "לא ידעתי שלרבי יהודה יש בן".

"אמור נא לי", ביקש אברהם, "מה פשר שיפוץ קברו של אבי על-ידך?".

"בוא לביתי", השיב הקשיש, "ואספר לך".

בצהריים נפגשו השניים בביתו של לביא בנתניה. "אוי, כמה אתה דומה לאביך!", התמוגג המארח. דמעות זלגו מעיניו. נראה היה כי המפגש מעורר בו רגשות עזים. והוא פתח בסיפורו:

לפני שישים שנה הייתי ילד קטן בטריפולי שבלוב. למדתי אצל אביך הדגול, שהיה צדיק נסתר ומרביץ תורה. סיפורי ניסים ומופתים רבים נקשרו בשמו.

בוקר אחד באתי אל הרב בשעת בוקר מוקדמת, עם גיסי, שביקש לברר שאלה הלכתית דחופה. הרב ישב בחדרו בבית הכנסת. מאחורי הדלת הסגורה בקעו קולות לימוד. התגנבנו אל מאחורי החלון והבטנו פנימה אל תוך החדר.

המראה המם אותנו: שתי דמויות גבוהות, לבושות גלימות לבנות ועטופות בטליתות צחורות, עמדו משני צידי הרב ודנו עימו בתורה. פניו של רבי יהודה קרנו. רטט עבר בנו. נותרנו קפואים על מקומנו, צופים ביראת קודש במחזה שלא מן העולם הזה. בקושי ניתקנו את עצמנו משם.

כשהרב פתח לנו את הדלת, האורחים המסתוריים לא היו בחדר. הרב הזמיננו פנימה בחביבות. אינני יודע מנין אזרתי אומץ, אך הסקרנות בערה בתוכי, ושאלתי: "היכן האורחים הנכבדים שלמדו עימכם תורה?". הבעת השתוממות וחרדה עלתה על פני הרב. "ראיתם אותם?", שאל.

השפלנו את עינינו בהכנעה. הרב פנה אלינו בטון רציני ואמר: "עליכם לשמור בסוד את שראו עיניכם. אלה נשמות צדיקים שבאות ללמוד איתי בכל בוקר".

"'משה", אמר אביך בחיוך אבהי, "אתה עדיין ילד. אני מברך אותך שתראה ברכה במעשי ידיך, ותהיה לך פרנסה ברווח. ואילו אתה", פנה אל גיסי המבוגר, "מאחר שראית את המראה, עליך להישמר ולהיזהר במצוות וביראת שמיים, לבל תאבד את מאור עיניך!".

ואכן, דברי רבי יהודה התממשו. נעשיתי אדם אמיד, ואילו גיסי איבד למרבה הצער את מאור עיניו.

השנים חלפו, הוסיף משה וסיפר. יהודי טריפולי עזבו את בתיהם ועלו לארץ. משפחתי שוכנה במעברה ליד פרדסייה. אחרינו באו עוד אלפי יהודים מלוב. התרוצצתי בין האוהלים וחיפשתי את מורי ורבי – לשווא.

במרוצת השנים עשיתי מאמצים רבים בניסיון לאתרו. עברתי בריכוזים של עולים מלוב, וחקרתי עליו בכל מקום אפשרי. מאמציי לא נשאו פרי והתייאשתי.

לילה אחד בא רבי יהודה בחלומי. "משה, משה!", קרא, "מדוע אינך מבקרני?". התעוררתי מזיע ונסער. הבנתי שרבי יהודה הסתלק לבית עולמו, והוא מצפה שאחונן את קברו. כעבור כמה שבועות נשנה החלום.

חידשתי את מאמצי החיפוש, עד שיום אחד הגעתי למושב עלמה שבצפון, שבו חיים עולי לוב רבים. עברתי מבית לבית ושאלתי על רבי יהודה שלג. קשישה כבת מאה זיהתה אותי משנות ילדותי, ואף נקבה בשמות הוריי. היא סיפרה לי כי רבי יהודה נפטר שנה או שנתיים אחרי עלייתו ארצה, והפנתה אותי למושב בן-זכאי.

באתי למושב ורבה הייתה הפתעתי לגלות כי יש בו בית כנסת שעליו מתנוססת הכתובת 'בית כנסת בית יהודה'. בהתרגשות גדולה עליתי אל קברו של מורי ורבי. עימי היה חבר, ומתוך תפילה נסערת ביקשנו שהצדיק יעתיר תפילות על בתו הרווקה וימציא לה זיווג הגון. כך היה. בתוך כמה חודשים הקימה בית בישראל.

החלטתי לגמול מעט לנשמתו הטהורה של רבי יהודה, ולהקים ציוּן ראוי על קברו. זה סיפור השיפוץ שראית, מעט מן הכבוד הראוי לצדיק מופלא זה.

 במצודת החמדה נלכדים לפעמים גם בני תורה ויראה, מפני שבתחילה היא מראה פנים לדבריה כאילו היא נצרכת ליישוב העולם, וטוב תורה עם דרך ארץ, ומשם נמשך אחר המותרות , ואומר שהכל צורך לו בכדי שיוכל ללמוד בהרווחה ולהביא טרף לביתו, ואחר שמשיג כל זה, יאמר כי נצרך לו להניח לימי הזקנה, או החולי, אבל רבות מחשבות בלב איש וכו'.  [הגר"א אבן שלמה פ"ג]

     בספר 'ליקוטי אמרים-תניא' בפרק ל"ב, כי הדרך להשפיע על אדם ולקרבו לתורה עוברת דרך נתיב אהבת ישראל, וכך הוא כותב: 'אף הרחוקים מתורת השם ועבודתו... צריך למושכן בעבותות אהבה'. כי אהבת ישראל היא הדרך להשפיע, לרומם, להעניק כוחות ויכולות התמודדות לזולת!. 

     ההגבלות שחרדים לדבר ד' קבלו על עצמם, הכולל מניעת תורה ותפילה בבתי כנסת וכו', הינם מכח צווי התוה"ק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וכמ"ש הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א) והשו"ע (חו"מ סי' תכ"ז ח'), ומחשש פיקוח נפש הורו לנו להיזהר מאוד בענין. כשהרשויות החליטו להקל בכמה תחומים, ברצונם "לקחת סיכון", בגלל חשבון כלכלי וכו' כמו שפרסמו לרבים, אבל מצד ההלכה, עדיין אנו מצווים על ונשמרתם מאוד, וצריך להחמיר אפילו בספק נפשות לעצמו ולאחרים . וביותר לאנשים שהם בקבוצת סיכון, וכפי שההגדרות כבר פורסמו.

    ככל שהלילה אפל יותר, הכוכבים בהירים יותר, כך הא-ל קרוב יותר.

ההלוויה באונגוואר (השגחה פרטית, עלון 37)

     מספר הרה"צ ר' חנוך העניך טיילטבוים, בן אדמו"ר מסאסוב שליט"א, חתן אדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שליט"א:  עמדתי לפני חתונת בתי שתחי', ועז היה חפצי לצאת לקברי אבות לפני החתונה - להזמין את נשמות הסבים והסבות ולהעתיר בתפילה לטובת הבית החדש העומד להיבנות שיהיה משכן לשכינה. בתחילה חשבתי לנסוע אחרי חנוכה. אבי שליט"א אמר לי שאסע לפני חנוכה, כי לאחר חנוכה זה יהיה קרוב מדי לחתונה ולחוץ מדי.  חמי הוא האדמו"ר מ'תולדות אברהם יצחק' שליט"א, נכדו של בעל ה'שומר אמונים', הרה"ק רבי אהרן ראטה זצללה"ה זי"ע . הוריו, הרה"צ רבי שמואל יעקב ויענטע, שהכלה נקראת על שמה, גרו באונגוואר, ושם מנוחתם כבוד.

     אונגוואר היא עיירה השוכנת באוקראינה על גבול סלובקיה.  הדרך לשם משדה התעופה עוברת דרך עיירות אשר שמן נודע בעולם היהודי. כיוון שכך, עשינו את דרכנו כאשר אנו חונים בקברותיהם של צדיקים. קודם נסענו להונגריה, ושם זכיתי להתפלל על ציונו של ר' ישעי' מקרעסטיר ועל מקום קבורתו של בעל ה'ישמח משה' באיהל. זה היה ביום שלישי,  שבוע לפני חנוכה. עם הזמן נטתה השמש מערבה, ואנו הלכנו והתקרבנו לאונגוואר.  הגענו לאונגוור בשעת לילה, ואני הבנתי שלא נוכל להשתטח היום על הציונים באונגוור. "איני רוצה לשהות לילה מבלי שתהיה לי אפשרות לטבול אחר כך במקווה", אמרתי לנהג.  הנהג לא הבין מה הבעיה, ואני ניסיתי להסביר לו שאמנם אין כאן הלכה לכלל, אך זו היא חומרה של חסידים, ומאז ומעולם הקפדתי עליה. בלילה לא אוכל למצוא מקווה, וביום בוודאי אמצא מישהו שיורה לי היכן אפשר לטבול.

     מקום אכסנייתי היה בבישטנא, שם היה מקווה, אבל צריך להזמין מראש, ואני לא הזמנתי. הנהג ניסה להניא אותי מהחלטתי. "הדרך מבישטנא לאונגוואר אורכת שעתיים . תצטרך לנסוע במיוחד שעתיים הלוך ושעתיים חזור", הזהיר. " ההקפדה שלי שווה ארבע שעות נסיעה", השבתי לו. "הבה ניסע לבשיטנא, ונצא מחר, ביום רביעי, מוקדם ככל האפשר".  הנהג היה תושב אונגוור, ובדרך לבישטנא סיפר לי שהוא קיבל ידיעה שמחר בשעה אחת בצהריים תתקיים לוייה יהודית בעיירה. זמני היה צפוף מאוד, ואני תיכננתי שנצא מיד בבוקר,  הרבה לפני הלוויה, כך שלא נפגוש אותה בכלל ולא נתחייב בלוויית המת . וכך היה. נסענו לאכסניה, ולמחרת ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר, אחרי תפילת שחרית, יצאנו לאונגוואר. הגענו לשם בעשר בבוקר. יחד עם חבר טוב, אברך מירושלים, נכנסתי לבית החיים וזכיתי להזמין לחתונה את הסב והסבתא לבית ראטה, הוריו הצדיקים והמופלאים של רבינו בעל ה'שומר אמונים'. ידעתי כי זכות נפלה בחלקי, ויהי רצון שיתקבלו כל התפילות לזכות החתן והכלה, המשפחה וכל כלל ישראל.

     בעת שעמדנו לצאת מבית החיים, הבחנו, להפתעתנו, בלוויה הנכנסת לבית החיים. קבוצה קטנה של אנשים השתתפו בה , ביניהם הרב מנדל וילהלם שליט"א, רב הקהילה היהודית בעיר. הם באו ללוות לדרכה האחרונה נפטרת בת שמונים וארבע. הרב התרגש לראות אותנו. "אנחנו כאן שמונה אנשים.  תוכלו להצטרף אלינו ולהשלים לנו מניין?" מובן שהצטרפנו.  אחרי הקבורה עמדנו בשתי שורות, אלו מול אלו, ובנה היחיד,  שהיה נראה רוסי טיפוסי לכל דבר, עבר בינינו, כנהוג. כבר אז הרגשתי כעין הארה משמים, כי אכן הנהגתי רצויה לפני הבורא יתברך. הקפדתי על מנהגי לטבול במקווה אחרי שהייה בבית עלמין, ומצווה גוררת מצווה - זכיתי לגמול חסד של אמת.  חשבתי שאולי הרב יודע על מקווה קרוב יותר, ושאלתי אותו היכן יש מקווה. והנה, גם את זה שלח לי הקב"ה בצורה שלא חשבתי עליה כלל. הרב פשוט הנחה אותי ללכת לביתו...

     בסיום הלוויה חזר הרב לביתו, ונפגשנו יחד. " בוא ואספר לך מה היה כאן", אמר לי הרב. "הנפטרת,  עליה השלום, הייתה בת ישראל כשרה, אך למרבה הצער, בנה גדל בצילו של מסך הברזל, חונך על ידי הקומוניסטים ונעשה קומוניסט מושבע. אין לו קשר ליהדות כלל, עד כדי כך שכשאשתו ניסתה לבקש ממנו שילך לפחות ביום הכיפורים ובליל פסח לבית הכנסת, הוא סירב בתוקף. כאשר חשה אמו שקיצה קרב, קראה לבנה וביקשה ממנו בקשה אחת: ' בבקשה, תערוך לי לוויה עם מניין יהודים'. הבן, שאין לו קשר כלל עם יהודים ועם יהדות, התרגז מאוד. 'אני לא יכול', הוא אמר, 'זה לא מתאים לי'. מפעם לפעם הייתה האם חוזרת ומזכירה את בקשתה האחרונה, אבל הבן, שחי את חייו ללא כל זיקה יהודית, לא הסכים אפילו לנסות לארגן דבר כזה.  הוא חש רתיעה מכל העניין, וכאשר ביקשה האם פעם נוספת שילווה אותה עם מניין, אמר לה הבן: 'אם תבקשי ממני פעם נוספת מניין, אקבור אותך בבית קברות של נוצרים'.  הבינה האמא שאין על מה לדבר ואמרה: 'אתה יודע מה? אתה לא רוצה, אני לא מבקשת ממך יותר. אתפלל לא-לוקים, והוא יעזור'.  מאותה שיחה היא הפסיקה לבקש מניין, ואכן התפללה לה' יתברך שישלח לה עשרה יהודים שילוו אותה לדרכה האחרונה.  והנה, הגיע היום. הנפטרת היא חברה בקהילה שלנו כאן באונגוואר, ולכן רציתי לארגן לה לוויה במניין, אך במשך השבוע קשה מאוד להשיג פה מניין יהודים. אמנם בשבת יש מניין בבית הכנסת, אבל במשך השבוע, כשכל אחד הולך לדרכו ולעבודתו, נדיר עד בלתי אפשרי למצוא עשרה יהודים במקום אחד. חשבנו לערוך את הלוויה בשעה אחת בצהרים,  אחרי שאנשים חוזרים מהעבודה, אבל הבן מיהר, וכך הגענו אל בית העלמין בשעה עשר בבוקר. הפלא העצום שהתגלה מול עינינו היה - כבודכם. שני יהודים מארץ ישראל בלבוש ירושלמי אוטנטי. אתם נראיתם כמו מלאכים מהשמים שנשלחו במיוחד להשלים לנו את המניין.  הבן של הנפטרת שאל אותי מי אתם. אמרתי לו שאלו יהודים מארץ ישראל, והוא נדהם. אחרי הלוויה הוא סיפר לי על בקשתה של אמו, על התגובה שלו ועל התשובה שלה. ' רק הא-לוקים יכול לסדר דבר כזה', התפעל הבן. 'הוא שמע לתפילות של אמא שלי. אתה מבין, הרב? הוא שמע! אף אחד בעולם לא יכול לדעת מתי הלוויה. אף אחד לא קרא ליהודים האלה, והם באו. אם זה הבורא שאמא שלי האמינה בו, אז גם אני מאמין. החלטנו אני ואשתי להתקרב לבורא עולם. מהשבת הזאת אני אגיע לבית הכנסת'".

     נכנסנו למכונית כדי להמשיך את המסע, אפופים ברגשות הודיה לבורא כל עולמים. בתחילה חשבתי שרק המקווה לבד שווה ארבע שעות נסיעה, אבל עתה ידעתי כי ארבע שעות אלו הן מחיר פעוט לעומת הזכות הגדולה להשיב נשמה תועה לאביה שבשמים.

 העמידה להגן על ארץ הקודש ועל גוי קדוש עד כדי מסירת נפש בפועל ממש - הרי זו זכות גדולה ביותר, כי אין דבר נעלה יותר מאשר מסירת נפש בפועל ממש. ואם כן, עבור פעולה זו עצמה ראויים לנסים גלויים״. )הרבי מלובביץ׳ על חיילי צה״ל(

     "הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן" (חז"ל)

           יכול אדם להרוויח התקרבות אל בוראו ושכר מצוות עשה דאורייתא, זאת על ידי שהוא ייטול את המסכה בידיו – כאדם הנוטל לולב ואתרוג – ויאמר 'לשם ייחוד קודשא־בריך־הוא, הריני מקיים מצוות עשה של ונשמרתם מאד לנפשותיכם',,

    "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך וישמור וינצור את כל חיילי ישראל העומדים על המשמר, לזכות אותנו, אלמלא הם, לא יכולנו ללמוד תורה, היינו תחת העריצים הרשעים האלה צוררי ישראל, הקדוש ברוך הוא ישמור אותם ויחיה אותם כי השם אלוקיכם הולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", בירך בחמימות (מרן פוסק הדור זצ"ל.)

מזמור שיר חנוכת הבית (שיעורו של הרב יונתן זקס)

ישנו פסוק אחד שהדהד בי, קיבל משמעות מיוחדת לאורך כל המגפה הזאת, וזוהי מציאות אנושית: זהו פסוק מפי דוד המלך (תהילים ל) בו הוא אומר: "ואני אמרתי בשלוי בל-אמוט לעולם".

הייתי כל כך בטוח, אמרתי לעצמי – שום דבר לא יזיז אותי ולא יזעזע אותי – כזה היה העולם לפני שכל זה התחיל. כולנו הרגשנו כה בטוחים (גם בעצמנו), כל כך מוגנים, עשירים ומשגשגים, כל כך מתקדמים טכנולוגית... ואז פתאום – "הסתרת פניך הייתי נבהל". זה מה שכל העולם הרגיש!

ואז ממשיך דוד המלך ואומר שהוא התפלל לה' – "מה-בצע בדמי, ברדתי אל-שחת" – ריבונו של עולם, אתה צריך אותי חי ולא, ח"ו, להיפך. ואז ה' מרפא אותו, והוא חוגג.

אך הדבר שממש הפעים אותי – איזה שם הוא נותן למזמור הזה? מן הראוי היה שיקרא לו מזמור לתודה, הודיה לה' על כך שריפא אותו ממחלה – זוהי הכותרת המתבקשת! אך הוא לא קרא לו כך – הוא קרא לו "מזמור חנוכת הבית". שיר חנוכת הבית לדוד. מה הכוונה? למה התכוון דוד המלך?

הוא התכוון לומר שלאחר שהסתיימה כל התקופה הזאת של חולי, הוא אומר לעצמו: מתוך כל הכאב והטראומה הזאת, תן לי לבנות משהו. אני לא רוצה סתם לשכוח מזה – אני רוצה לאזן, לקחת את כל האנרגיה השלילית הזאת ולהפוך אותה לאנרגיה חיובית. ואני רוצה לבנות משהו. ובאותו רגע הוא חושב על הרעיון לבנות את בית המקדש.

העם היהודי תמיד לקח טראומה שעבר והשתמש בה, מינף אותה כדי לבנות משהו. ואולי הטראומה הגדולה מכולן - השואה – שמשה כדי למנף את העם היהודי להחליט יחד שעלינו לבנות משהו מתוך הדבר הזה.

לכן, כאשר אנחנו מודים לה' על כל אלה שהגנו על זה, נלחמו למענו, אף מסרו את נפשם למען ישראל – אנחנו גם נושאים תפילה על כל מי שאינו בקו הבריאות היום: יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישלח לכל חולי ישראל ולכל חולי עולם רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן.

     ההשקעה הטובה ביותר בכל הזמנים היא חברות קדישא. תמיד יהיה ביקוש . עד תחיית המתים. (שמואל אייזיקוביץ)

     "ישנם אנשים שאומרים ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', וכמובן שמי שטוען כך מראה שהוא 'בור ועם הארץ',  משום שהגמרא אומרת כבר כי היכן שיש אפשרות להינזק, אסור להעמיד את עצמו בסכנה, גם בנושאים של מצווה ". (הרבי מצאנז-קלויזנבורג) 

     כפי שאין לגזום את הפירות משך שלוש שנים, כך אין לגזוז את שיער הילד משך שלוש שנים.

הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו [מתוך 'האמנתי ואזמרה']

     סיפר הרב צבי נקר, מחבר סדרת הספרים 'אמונה שלמה',  סיפור נפלא ומיוחד, אותו שמע מבעל המעשה עצמו:

     המכשיר הסלולרי של ראש כולל גדול ומפורסם באלעד רטט, ועל הקו שיחה מחו"ל. 'אני מהמשרד של ר' יצחק ד.'', אמר הקול במבטא אמריקאי כבד, ''בקשר לבקשה ששלחת לפני כמה חודשים, ובהקשר לכך דיברו אתנו כמה עסקנים מקומיים. הבקשה שלך עוסקת בתמיכה בסך 035,00 דולר למוסד שלך, נכון?''.  ראש הכולל אישר את הפרטים, נשימתו נעתקה. '' אוקי'', הוסיף הקול בעל המבטא האמריקאי בעברית רצוצה, ''אנחנו קובעים לך פגישה ליום רביעי בערב, בשעה שש, במשרדו של ר' יצחק בשיקאגו במגדלי הזהב, קומה 67  חדר 413 . נשמח לראותך ולמלא את בקשתך'', אמר הקול בפשטות וניתק את השיחה, מותיר את ראש הכולל נדהם ומאושר. הן כמה ביקש וייחל לקיום הפגישה הזו,  כמה תקוות תלה בה, והנה זה הגיע סוף סוף.

     סוכן הנסיעות לא מצא מקום בטיסה ישירה, והעביר את ראש הכולל דרך תחנת ביניים בפריז, בירת צרפת. ביום רביעי בבוקר נחת ראש הכולל בשדה התעופה בפריז,  והזדרז לחפש בית כנסת קרוב, בו יוכל להתפלל שחרית בציבור, לפני שימשיך לשיקאגו. די מהר נמצא בית הכנסת,  אלא ששעת התפילה מאוחרת יותר. הוא הסכים להמתנה זו בחפץ לב, שהרי מה יכול לשמח את לבו יותר מתפילה בציבור בארץ זרה ומנוכרת?.  בינתיים הדקות נוקפות, מועד המראת טיסת ההמשך מתקרב והולך, והמניין עוד לא יצא לדרך. גם בשעה הקבועה טרם התקבץ מנין, והוא נאלץ להמתין עוד, מביט בחרדה בשעון המתקדם לעבר שעת ההמראה. כשהתפילה יצאה לדרך, התברר כי בדיוק היום עובר לפני התיבה שליח ציבור המתפלל בקצב איטי מאוד...

     מלחמה התחוללה בלבו. מחד גיסא - הוא מאוד ממהר,  טיסה לשיקאגו, פגישה חשובה, סכום אדיר על כף המאזניים. אבל מאידך גיסא - תפילה במניין, תפילה בציבור,  נכספה נפשו שלא לאבד את הזכות הזו גם היום.  התפילה התקדמה בקצב איטי והוא המשיך להמתין. לפני 'שמונה עשרה' כבר הורה השעון על שלושים דקות לפני המראת טיסת ההמשך. בכל זאת התגבר על עצמו: 'תפילה בציבור, עזוב הכל, זה הכי חשוב!' והמשיך עם תפילת הציבור עד לאחר 'עלינו לשבח'. רק אז תפס את מזוודתו ואץ רץ לביקורת הדרכונים. '' סליחה, אני ממהר לטיסה לשיקאגו שיוצאת ממש עכשיו'',  התחנן שיתנו לו לעקוף את התור.  הפקיד שישב מולו משך בכתפיו ושאל: ''טיסה 847 של 'אייר פראנס? אם כן, הבט נא בחלון. המטוס שלך ממריא...'' – לנגד עיניו הנדהמות של ראש הכולל.

     עשר דקות עמד ראש הכולל המום. הוא האמין שבזכות התפילה בציבור יספיק את הטיסה, והתאכזב לגלות שלא כך קרה. עד מהרה הבין שאין היום טיסות נוספות לכיוון זה,  ואם כן – לא נותר לו אלא לשוב ארצה, מאוכזב. הוא הזמין מקום בטיסה ארצה, והתבקש להמתין שמונה שעות להמראה. הוא החליט שבינתיים ישוב לבית הכנסת, וכך לפחות ינצל את זמנו עד לטיסה. כשהגיע לבית הכנסת והחל עולה במדרגות, בעודו מחפש את חדר השתייה החמה, נתקלו עיניו בשם מוכר ומפורסם של אחד מענקי תומכי התורה בדורנו המתגורר בצרפת, רקום על תיק תפילין מהודר, הנישא בידיו של אותו גביר מפורסם בכבודו ובעצמו!. ' זו ההזדמנות שלי!' - הרהר ראש הכולל בהתרגשות, 'הרי את הגביר הזה אי אפשר לתפוס, לא ניתן להשיגו, ואילו עכשיו הוא ניצב כאן לצידו, שמו מתנוסס על תיק הטלית והתפילין שלו. אתפוס עמו שיחה...'.

     דקות ארוכות עמד ראש הכולל ושוחח עם הגביר, מנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ב'טעות ובמקרה'... אין טעות ואין מקרה, הכל מושגח מלמעלה!. כעת ללא מזכירות, ללא פגישות, אותו גביר היה פנוי לשמוע, והתעניין בכל פרט ופרט מהנעשה בכולל. ואז בעצם התברר, שאותו גביר עומד לשמש כסנדק בברית לנכדו שנועדה לאותו יום, והוא חיפש דווקא סגולה טובה, מתנה לרך הנולד... '' הבה אתן לך תרומה משמעותית'', שלף הגביר מכיסו פנקס צ'קים ועט מוזהב. הוא רשם צ'ק על סכום גבוה - יותר מפי שניים ממה שהובטח לו בשיקאגו (!), והעניק לו בלי להניף עפעף. ''שתהיה לי זכות בהחזקת התורה שלך,  למעני ולמען נכדי הצעיר שייכנס היום בבריתו של אברהם אבינו!'', הוסיף ולחץ את ידו בחמימות...

     הגביר הצרפתי נפרד ממנו בידידות, וראש הכולל ההמום הוצרך לדקות ארוכות של התאוששות מההלם... מעודו לא התרים בצורה כה ספונטנית, ישירה, מפתיעה - וגם זכה בתרומה כבירה כל כך. הוא הבין כי התרומה הזו אינה כתוצאה ממעשה ידיו, שהרי הוא כלל לא נערך אליה. זה שיק מזומן של 'תפילה בציבור', שפע שמימי בו זכה הודות למסירותו לתפילה במניין!.

     רגע... הסיפור עדיין לא נגמר... כשחזר לארץ, נדהם ראש הכולל לגלות הודעה מפתיעה בתא הקולי, מאותו קול בעל מבטא אמריקאי: ''שלום וסליחה, אנו מתנצלים, אבל ר' יצחק לא יוכל לפגוש אותך השבוע. וכדי שלא תטרח לבא,  אנו שולחים את השיק המובטח בדואר!''. ואכן, לאחר כמה ימים, נחה לה בתיבת הדואר מעטפה לבנה נאה, ובתוכה - השיק המובטח. עתה היה בידו הסכום המקורי שהובטח לו להחזקת התורה, ועוד תרומה כבירה, גדולה מפי שתיים,  רק בזכות תפילה בציבור... 

אם ערך החיים שלך חקוק בך, אתה יודע לתכנן את היום. לדעת מה ומתי עושים בכל זמן. כי כשאדם מעריך ומייקר דבר הוא פועל על פיו ומשקיע בו את המירב.

אמר יהודי חכם שההבדל בין סולת לפסולת הוא ה פ' דהיינו הפה.

החיד"א מביא משמו של רבינו אפרים (לחם מן השמים, תרומה אות כא) על הכתוב 'ועשית לולאות חמישים', שהוא מכוון על חמישים ימי הספירה הקדושים, וכמו שהלולאות המה המחברות בין היריעות לקרשים, כך אלו הימים המה ימי חיבור בין בני ישראל לבין אביהם שבשמים.

הרמח״ל כותב בספרו "מסילת ישרים": שהמצליח לברוח מין הנקמנות הוא ״מלאך״ כיוון שהנקמנות מתוקה היא מדבש.

   המחזיר אבדות לבעליהן סיפורו המדהים של הרב גרשון מרקוביץ, תושב הר נוף, על השבת אבידה ") . מתוך הפותח בכל יום.(

     כולנו זכינו לקיים כמה וכמה פעמים את מצוות 'השבת אבדה',  אבל סביר להניח שאף אחד מבין הקוראים לא זכה להדר בה כל כך כמו שמהדר בה הרב גרשון מרקוביץ תושב 'הר נוף' שבירושלים.

     כשנחשפנו לפעילות המיוחדת של הרב מרקוביץ,  נדהמנו. פנינו אליו וביקשנו לשמוע מעט על הפעילות שלו. הוא שיתף אותנו בשמחה, ובהמשך גם הסכים שנפרסם את סיפורו,  כדי לחזק אחרים ולהראות שמי שמאוד רוצה, יכול לאסוף זכויות אדירות בהיקפים עצומים, אם הוא רק מוכן להשקיע מספיק כדי לזכות בהן.

     "זה התחיל לפני יותר משנה", מספר הרב מרקוביץ. " אני חבר בקבוצה של תושבי הר נוף, ומקבל הודעות באופן שוטף על עניינים שונים מהנעשה והנשמע בשכונה שלנו. " בין היתר, ראיתי שמדי פעם מעודכנים בקבוצה נתונים מדהימים: אנשים שהזמינו חבילות בדואר, מהארץ ומחו"ל,  ופשוט שכחו לגשת לקחת אותן, אם בגלל שהמכתב של הדואר לא הגיע אליהם, או שהגיעה הודעה על כך שיש חבילה הממתינה להם אבל היא אבדה או נשמטה מזיכרונם. " כך נוצר מצב שמדי חודש נשארות מאות חבילות בדואר,  ואין להן דורש. אחרי תקופה הדואר מחזיר אותן לשולח, ומי שהזמין את החבילה עלול לספוג נזק כספי ועוגמת נפש מרובה".

     אחת העובדות בדואר,  אישה יקרה עם לב יהודי חם,  מפרסמת בכל פעם תמונות של כל החבילות הנשכחות, וחברי הקבוצה מתבקשים לזהות אם הם מכירים את השמות המופיעים על גבי החבילה, לעדכן אותם ולהזכיר להם שיש להם חבילה בדואר. " אני זיהיתי כמה אנשים , והודעתי להם. הם כל כך שמחו, והבנתי שבעצם מדובר בהשבת אבדה אמתית. החלטתי שצריך להשיב אבדה גם לאנשים שאני לא מכיר באופן אישי. ופשוט התחלתי במלאכת איתור של כל אחד מהשמות המופיעים ברשימה”.

     העובדת בדואר מפרסמת את התמונות כמעט בכל שבוע,  לפחות שלוש פעמים בחודש.  חשוב לציין אותה לשבח, כי זה בית הדואר היחיד בארץ שעושה דבר כזה. במקומות אחרים העובדים עושים את המוטל עליהם,  ומשגרים את החבילות בחזרה לשולח, בלי להתאמץ יותר מדי,  אבל היא כן מתאמצת ומפרסמת ואני ממשיך משם".

     במשך שנים רבות עבדתי כאיש תיקונים ושיפוצים. הייתי עושה תיקונים בבתים רבים, ועבדתי רק בהר נוף, כך שיצא לי להכיר המון תושבים בשכונה.  נצבר אצלי מאגר נתונים גדול על התושבים, והשתמשתי בו כדי לחפש את בעלי החבילות. "זאת לא עבודה קלה. מדובר בכ-100 חבילות בכל פעם, ואני עובד על זה שעות ארוכות, מחפש שם שם. " ההצלחה בהתחלה לא גדולה,  אני מצליח לאתר כ-20 אחוז מבעלי החבילות באופן ישיר, ומעדכן אותם על כך שהחבילה שלהם מחכה להם בדואר".  ומה עם 80 האחוזים הנותרים? החבילות שלהם הולכות לאיבוד? "לא. אחרי שמצאתי בכוחות עצמי כ-20 אחוזים בסייעתא דשמיא, אני פונה לעזרת הציבור.  אבל קשה לבקש מהציבור שיעבור על כל כך הרבה תמונות, ויקרא כל אחד מהשמות המופיעים עליהן, לכן אני מרכז אצלי את כל השמות, עושה מהם קובץ מסודר עם כל הפרטים הידועים על כל אחד מהנמענים של החבילות האבודות ומפרסם את זה בכמה וכמה קבוצות. בנוסף יש רשימת תפוצה רחבה מאוד במייל, עם כ-3,000 מיילים של דוברי אנגלית המתגוררים בהר נוף, וכך אני מפרסם ומבקש שכל אחד יבדוק את הרשימה לראות אם יש לו חבילה או למישהו שהוא מכיר. "בתוך ימים אחדים, רוב החבילות כבר משודכות לבעלים שלהן. אנשים פונים אלי, אני שולח להם את התמונה של החבילה שלהם עם הפרטים המופיעים עליה, והם ניגשים לדואר כדי לקחת אותה. " בדרך כלל יש לנו כ-90 אחוזי הצלחה באיתור הבעלים.  כ-10 אחוז מהחבילות מוחזרות לשולח ונאבדות למעשה, וזה חבל מאוד". אנשים מגיבים בהתלהבות?  יודעים להעריך את ההשקעה? " אני לא יודע אם אנשים יודעים כמה שעות עבודה זה מצריך, אבל הם בהחלט מתלהבים ומודים לי מעומק הלב. אני כל הזמן מקבל מכתבי תודה וטלפונים נרגשים מאנשים שפשוט שכחו שהזמינו חבילה, או זכרו שהזמינו חבילה אבל לא ידעו שהיא כבר נמצאת כי הם פשוט לא קיבלו שום הודעה על כך. " כשאני שולח להם את התמונה של החבילה הנטושה , זה עוזר להם לא רק לדעת שיש חבילה, אלא גם לקבל אותה בדואר. אם יבוא מישהו בלי שום נתונים ורק יגיד שהוא חושב שיש לו חבילה, לא יוכלו לעזור לו, כי העובדים בדואר צריכים לדעת באיזה מדף החבילה מונחת,  באיזה תאריך היא הגיעה וכדו '. אבל כשיש להם את התמונה זה קל הרבה יותר”.

     מה המסר שלדעתך אנחנו יכולים ללמוד מההשקעה שלך?  בשביל מצוות וזכויות צריך להתאמץ קצת. מי שרוצה להרוויח צריך להשקיע, והיום יש כל כך הרבה אפשרויות לעשות חסדים עם אנשים, כשהמאמץ קטן יחסית לעומת הזכויות האדירות שאפשר לצבור באופן קבוע.