בניית אתרים בחינם

 











אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ז

 

  “אדם כי יקריב מכם”, האיש אשר יחפוץ להתקרב לבורא יתברך, ינקוט בשלושה דברים אלו שבהם ייקח לעצמו מוסר ומזה יתעלה בעבודת ה’. האחד הוא שיהיה “מן הבהמה”, מה בהמה זו אילמת היא ואין בכוחה לדבר או להוציא מילים מפיה, כן ירגיל האדם עצמו בכל ענייני העולם לא לפטפט ולאבד זמנו, אלא יהיה כבהמה זו שאינה מבינה לא בפוליטיקה ולא בכלכלה ולא בחדשות החוץ. השני הוא “מן הבקר”, יבקר את עצמו ואת מעשיו האם טוב עשה או שמא לא. כך ידע ברבות הימים מה לקרב ומה לרחק. מה גורם לו להיכשל ומה דווקא מסייע לו בעבודת ה’. “מן הצאן” הוא הפרט השלישי, וזה מלשון “צאינה וראינה בנות ציון”, שילך האדם ללמוד מהנהגותיהם של גדולי ישראל ואפילו של בני אדם פחותים ממנו, ויקלוט ממעשיהם הטובים מה שיוכל לקחת ולקיים בעצמו גם כן.



     בגמרא נאמר: אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... ענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה שמביאה הגמרא: ענווה גדולה מכולן!



     ה"פלא יועץ": "ואין אתנו יודע מה הוא גאווה, אבל סימן יש מכוח הבן להכיר כוח האב, כי ההקפדה והכעס וכד' הם בני הגאווה, ואם אין אבות – מאין יצאו תולדות? והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חומר וגודל רעת הגאווה ויתלהב לבו בראותו גודל שבח הענווה, וישתדל בכל כוחו במחשבות טהורות להכיר מיעוט ערכו ולהיות מן הנעלבים לכל אדם."



     ישנם אנשים שכל הזמן נסוכה על פניהם הבעת כעס. מידה זו איננה נכונה כלל וכלל, שהרי על האדם להאיר ולהסביר פנים לסובבים אותו. לעומת זאת ישנם אנשים שכל הזמן שמחים ומקלים ראש בכל דבר. גם מידה זו אינה נכונה שהרי פעמים על האדם לכעוס כגון: כדי להחזיר את בניו לדרך המוטב או שכשרואה עוברי עבירה וכדומה... וזה מה שמרמז בפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשר לה' " שני המידות הללו בהקצנה אינם ההנהגה הרצויה לפני ה'!...



כופר נפש (פניני עין חמד, עלון 629)

     עד כמה גדולה מצוות הצדקה - זאת אין אנו יכולים לתאר ולשער. לא בכדי התורה הקדושה מתארת זאת 'ונתנו איש כפר נפשו' (שמות ל, יב) -  ודרשו זאת רבותינו לגבי הצדקה.  אכן, לא בכדי רבותינו אמרו 'צדקה תציל ממות' (משלי יא, ד) כפי שנראה מהסיפור המופלא הבא, המעובד מתוך 'איש לרעהו'. ומעשה שהיה - כך היה:

     גיבור סיפורינו הוא מר אליהו זרבי, מהנדס מיזוג אוויר במקצועו. כיום מתגורר הוא בהרצליה, אולם הסיפור התרחש בהיותו בחולון לפני כ-15 שנים. וכך הוא מגולל את סיפורו: " הייתי מתפלל בבית כנסת 'סודאי' בעיר. בית כנסת? זה ממש לא רק בית כנסת, אלא מרכז תורני של תורה,  תפילה וחסד אשר פעיל עשרים ושתיים שעות ביממה!  יש שם הכל, פשוט הכל. החל מתפילות דרך שיעורי תורה ועד בית תמחוי ועוד.  באחד הבקרים, היה זה בעיצומו של קיץ, התעוררתי בבעתה לאחר חלום בלהות. בהחלט חששתי ממנו, ולכן אמרתי את הנוסח המופיע עבור 'הטבת חלום' בברכת כוהנים . לא הסתפקתי בכך. לאחר התפילה חישבתי את סכום המעשרות שעלי י להפריש לצדקה, ויצא כי עליי להפריש 1036.00  ש''ח חיפשתי את הגבאי ומיד מסרתי לידיו את הכסף כשבליבי תפילה, שבורא עולם יוציאני מן המצר ומה שחלמתי יתבטל ולא יתגשם !.

     באותם ימים עבדתי בבית לחם. שם הקימו בית מלון, ואני עשיתי את הנדסת מיזוג. מבית לחם הייתי אמור להגיע בהמשך לאריאל.  הדרך הקצרה היא דרך רמאללה, אך כדי לא להיתקל בערבים משליכי אבנים העדפתי להאריך את דרכי בנסיעה בכביש אלון.  מדובר בדרך צרה , שבצידה האחד הר ובצידה השני תהום... ולפתע מכונית "ריאו" ענקית מגיחה הישר מולי.  הנהג לא מאט אלא שועט לעברי במהירות עצומה, כנראה נרדם ! מה עושים? יש לי שבריר שנייה כדי להחליט: לחתוך ימינה ל... כיוון התהום, או לשבור שמאלה לכיוון ההר - אז יש יותר סיכוי שהוא יפגע בי.  לתאר לכם את הפחד שעטף אותי באות ו רגע? זה בלתי אפשרי בעליל. רק תנסו לתאר לעצמכם , כי ישנן שלוש אפשרויות , שכל אחת רעה מהשנייה:  או להתנגש בהר או להידרדר לתהום - או להמתין , שרכב כבד יתנגש בך במהירות עצומה. מהי האפשרות הפחות גרועה מבין השלוש? מה עליי לעשות? ועוד שרק שניות אחדות זהו הזמן העומד לרשותי כדי לקבל החלטה מושכלת.  נו, מה עושה יהודי בעת צרה? אני צועק 'שמע ישראל' בכל הכוונה, חותך ימינה, ו"מרגיש" את הרכב הכבד שועט צמוד אלי . רק מההדף יכולתי לעוף לתהום.  בחסדי השם המרובים, בדרך נס ופלא, לא התממשה אף אחת משלושת האפשרויות הנ"ל! הקב"ה יצר אפשרות רביעית מופלאה: להינצל מהתקרית לחיים טובים ולשלום!  

     עדיין לא סיפרתי , שאני יליד אירן. כאשר עזבה אמי ע"ה את אירן, היגרה משם הישר לארה"ב. אבי , זכרונו לברכה , נפטר כבר באירן ונטמן בטהרן.  אימא העדיפה להתגורר בלוס אנג'לס לצד שמונת אחיה ואחיותיה , להיות קרובה למשפחה. אני עדיין לא מעכל את הנס הגלוי שהיה לי, וממשיך בדרכי. בשעה חמש אחר-הצהריים כבר הייתי בבית, ואימא מתקשרת מלוס אנג'לס. בשל הפרשי השעות אצלה היה שבע בבוקר! " אליהו, מה קרה לך היום ,?" כך היא פותחת ושואלת. "אימא, למה את שואלת?" אני משיב בשאלה. היא לא מוותרת ואומרת: "אליהו, מה קרה איתך היום?". אני שותק ושוב היא שואלת: "אליהו, אמור נא לי בבקשה, מה קרה איתך היום? . " התעקשתי להבין מהיכן אמי יודעת שקרה משהו לפני שאספר לה מה קרה. ואז היא מספרת לתדהמתי את הסיפור הבא : "לפני שעתיים (בשעה חמש לפנות בוקר בלוס אנג'לס,  שלוש בצהריים כאן) חלמתי , שאבא שלך מגיע אליי בחלום ואומר לי: 'אליהו שילם אלף ומשהו שקל והצילו אותו ממוות בטוח!'. החלום נראה מוחשי ונראה כחלום אמת. אז תספר לי בבקשה, מה בדיוק קרה!" כמובן שסיפרתי לה על התרומה בסך .1036.00 ש"ח שזכיתי לתרום באותו בוקר! ועל נס הצלתי מאוחר יותר באותו יום ."

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מן הבהמה,מן הבקר,מן הצאן,זהירות,זריזות,יראת חטא,גאווה,הבעת כעס, נעלבים,הנהגה הרצויה,












אמרי שפר כ"ח אדר ה'תשע"ז

 

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (כב,כד(  ביאר ב"מדרש יהונתן": הגמ' במס' בב"מ (דף ע"ה) אומרת שלושה צועקים ואינם נענים,  ואחד מהם הוא, זה שמלוה שלא בעדים. אמנם כל זה בהלוואה אבל בצדקה להיפך הוא "מתן בסתר יכפה אף ". וזה רמזה התורה, "אם כסף תלווה" - אם אתה מלוה כסף, תעשה את זה בתנאי "את עמי", שיהיו עדים, אבל "את העני" - אם אתה נותן צדקה זה "עמך" - תעשה זאת לבדך בסתר, שאף אדם לא ידע, כדי שיכפה אף.

    אמר רבי מאיר שמחה מדווינסק בביאורו לתורה - משך חכמה: " כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נוכריה... עוד מעט ישוב לומר 'שקר נחלו אבותינו', והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים ... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו ..." (ויקרא כו, מד(.

     חכמה לא שווה כלום אם אין לה גם ביטוי בעשייה. חייבים ליישם (וכמה שיותר מהר) את החכמה שנרכשה! 

     ישעיהו הנביא באחת משבע נבואות הנחמה אומר: "רָּנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" (נד, א). על כך אומר רבי מאיר ומסביר שעקרה הוא מלשון אומה עקורה. כנסת ישראל צריכה לרנן ולשמוח ("רני עקרה"), כי היא זוכה לכך שהגויים עוקרים אותה ממקומה כל פעם מחדש ולא נותנים לה להכות שורשים ולהתיישב בגולה )'פסיקתא דרב כהנא', כ. על פי הסברו של 'פרדס פתחיה'(

לאן הולכים? (אפריון של שלמה גליון 88)

     אחד האברכים בבית המדרש, חש מצוקה נפשית קשה. הנה זה עתה נולדה לו תינוקת, שישית במספר, אך דירתם הקטנה של בני הזוג אינה מספיקה, ולא תוכל להכיל 8 נפשות. מצבם הכספי לא אפשר להם לעבור לדירה מרווחת יותר, ומי יודע איך יוכלו להתקיים...

     פנה אותו אברך לרבו, וזה הציע לו לשפוך לבו בכותל המערבי. נסע האברך לירושלים, וכשהגיע לכותל המערבי החל להשתפך בבכי סוער על קירות הכותל. לפתע, הרגיש שמישהו מתבונן בו, הסתובב וראה אדם בגיל שישים בערך, שנראה כתייר, עומד ותוהה על גבו. שאל אותו התייר לפשר הבכיות, והלה ענה שמצבו הדחוק הביא אותו לכך. פנה אליו התייר ואמר לו: "ברצוני שתתלווה אלי לשעה קלה." "מדוע?", שאל האברך. "אני אדם בודד, ועכשיו גילו אצלי הרופאים מחלה סופנית, יש לי רכוש רב אך אין לי למי להורישו, ברצוני לקנות לך דירה...". האברך לא האמין למשמע אוזניו, התלווה אל אותו אדם. נכנסו לסוכנות נדל"ן ויצא תוך שעה עם מפתחות כאשר פיו פעור, והוא מודה להשי"ת שמילא אחר חסרונו כהרף עין.

     למחרת הגיע לבית המדרש, עשה סעודה גדולה, ושיתף את כולם בסיפורו המרגש והמפעים. ולמחרת... כמובן, אף אחד לא הגיע לבית המדרש, כולם היו על האוטובוס... בדרך לכותל.

     ישבו והתפללו 10 שעות, קראו תהילים אמרו בקשות... וכלום! למחרת פנו לרב ואמרו לו: יסביר לנו רבנו איך יכול להיות שאנחנו הלכנו לתפילות של 10 שעות ויצאנו בידיים ריקות, ואילו חברנו הלך לשעה קלה, וזכה בדירה?

     אמר להם הרב: הוא הלך כדי להתפלל – לכן הוא קיבל דירה! אבל אתם הלכתם כדי לקבל דירה – ולכן לא קיבלתם כלום!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

צועקים,נענים,מלוה כסף,ארץ נוכריה,להכות שורשים,להתיישב בגולה,חכמה,







אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ז


אחד מכלי הנגינה בבית המקדש היה 'הנבל'. מדוע נקרא הכלי בשם זה? משום שנגינתו הייתה כל כך יפה ומושלמת שהיה מנבל את כל הכלים האחרים בנגינתו. מדוע אם כן קראו לו נבל )-בשם מכוער כ"כ, כאילו הוא הנבל( ולא קראו לו בשם מנבל? ' הוא מתרץ: משום שמי שמנבל אחרים בנגינתו - הוא נבל!    

    אמרתי בדרך צחות: כתוב ב פ' תישא - הקב"ה אמר למשה "פסל לך" ואמרו חז"ל: הפסולת שלך, מהפסולת נתעשר משה. לכאורה קשה - אם הקב"ה רצה להעשיר את משה לא היה לו ממקום אחר להעשיר אותו אלא מהלוחות? ועוד מהו המיוחד שבלשון פסל לך? אלא, הקב"ה רצה ללמד לנו כי בשביל להיות עשיר לא צריך לעזוב את התורה, עם התורה יכול להיות עשיר, רק דבר אחד צריך האדם לדעת: שעשירות היא רק פסולת - והעיקר היא התורה. ולא לעשות מהעיקר פסולת ומהפסולת עיקר. )דרכי מוסר(

     האדם הקמצן ביותר,  מוכן לתת לחברו בשפע עצות.

     האמת הוא שבכל תפילה ותפילה שמתפלל – בכל פעם ופעם שעושה מצוה – בכל פעם שמניח תפילין, הרי הוא צריך לעשותה כאילו הוא עושה זאת היום לראשונה – וענין זה שגם הוא במשמעות "השכמה", העניין של "התחדשות", העניין של "ראשית", גם זהו מכלי הזין שבו יכול להילחם כנגד יצר הרע, וזהו אמרם,  הבא להורגך "השכם" להורגו, בעניין זה של השכמה – ראשית – והתחדשות, בזה אפשר להרוג את היצר הרע המבקש להרגך.

     הגה"צ אב"ד פאקש זצ"ל: הנה כשאנו קושרים קשר תפילין אנו מניחים של יד ראשונה ולאחריה של ראש, ואילו כשאנו חולצים את התפילין חולצים קודם את של ראש ולאחר מכן את של יד, נמצא שאף פעם אין התפילין של ראש לבדו על האדם, שהרי מניחים אותו לאחר השל יד וחולצים אותו קודם,  וכל זה לרמז בא שהראש כשהוא בפני עצמו אינו טוב – מוח לבדו – שכל גרידא אינו טוב, כי בשכל יכולים לפעמים להפך רע לטוב וטוב לרע, שמוחו ודעתו נוטים אחרת, ואומרים לו שהדרך ההיא טובה יותר, אבל השל יד המונח כנגד הלב שאני, כי לב של יהודי מרגיש על נכונה מהו האור ומהו היפכו.

     ההבדל בין גאונות לטיפשות הוא - שלגאונות יש גבולות.

     וכידוע מאמר הצדיקים עה"פ (בראשית מ"ה, ה'): ועתה אל תעצבו, שאי אפשר להגיע לתשובה על ידי עצבות, כי מזה שהוא מביט וצופה על כל מה שעשה ומגיע מזה לעצבות, אי אפשר לבוא לידי תשובה, אלא צריך לזרוק ולנטוש הכל – את כל העבר שאינו רצוי – ומהיום והלאה ייקח את עצמו בהתחדשות, והתחדשות זו של "ועתה", זוהי תשובה.

     וְעשה בְצַלְאֵל וְאהליאב: ס"ת הַ לֵ ב. לומר ששניהם עשו את מלאכת עבודת הקודש-מכל הלֵב. (נזר יוסף)

''לא-לוקים פתרונים'' (דברים טובים, פרשת מטות)

     הנה במצב של "מיצר" שלפחות ככה זה נראה יש גם להתחזק בדיעבורים שיהיה טוב ו"לאלוקים פתרונים" וככה להחדיר הביטחון והאמונה בתוכנו, והנה סיפור שהופיע עם השם "לאלוקים פתרונים".

      בעקבות מצבי הכלכלי נאלצתי לעזוב את העיר. מצאתי בישוב מרוחק קרוואן להשכרה במחיר אפסי ביחס לעיר. אלא שנוצר פער של שלושה שבועות בין תאריך הפינוי של הדירה הנוכחית לבין תאריך קבלת המפתח לקרוואן. ניסיתי לדחות את תאריך הפינוי אך ללא הצלחה, כיוון שיש דייר שאמור להיכנס לדירה. ניסיתי להקדים את תאריך הכניסה לקראוון אך יש משפחה שאמורה להתפנות. אמרתי לאשתי שאני הולך למצוא פתרון בו בזמן שידעתי שאין שום פתרון באופק. הלכתי לגינה צדדית שלא עוברת בה נפש חיה והתיישבתי על הספסל, פניתי לאבא שבשמים ואמרתי, ״פרנסה אין לי! עם זה אני איך שהוא מנסה להתמודד ולחזק את עצמי באמונה, אבל מה אתה רוצה שאעשה עם אשתי והילדים? מה אני אמור להגיד להם? שהולכים לגור ברחוב לשלושה שבועות״, כך ישבתי בגינה המבודדת מיואש מהחיים מבלי כוח להניע את עצמי עד שנרדמתי.

     התעוררתי ונזכרתי ש ''מי שמקבל עליו את הדין באהבה מתבטלים ממנו כל הדינים''. רוח חדשה פיעמה בקרבי ואמרתי, ''ריבונו של עולם הרי עד היום לא זנחת אותי, נכון שעכשיו אין לי שום פתרון אבל כמו שאמר יוסף הצדיק "לאלוקים פתרונים", לכן אני משאיר את הכל בידיים שלך ומקבל באהבה. רק דבר אחד שאני מבקש ממך, תן לי ולאשתי את הכוח לקבל באהבה''. קמתי משם עם תחושה של ביטחון בד' וללא דאגות כלל.

     איך שאני יוצא מהגינה רץ לעברי חבר שעומד להינשא בעוד מספר שבועות, "אני מחפש זוג שיכולים לישון עם חמי וחמותי לעתיד לתקופה של כשלושה שבועות עד שאני מתחתן, בעד תמורה הוגנת של אלפיים ש"ח לשבוע. אולי אתה מכיר זוג כזה"?.

     את ההלם שאחז בי אין צורך וגם לא מילים לתאר. קיבלתי גם דירה לתקופת המעבר וגם סכום כסף שהרים לי את הראש מעל המים, יתרה מזאת התחלתי לקבל עבודות בתחום מקצועי בלי סוף.



לא מתפללים עד שנדע מי נבחר לנשיא ארה''ב!!! (הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     באחת הישיבות בארץ, לפני תפילת שחרית ביקש ראש הישיבה מהתלמידים, שלא יתחילו את התפילה לפני שיבדקו ויודיעו מי זכה אתמול להיבחר בבחירות לנשיאות ארצות הברית....

     התלמידים היו המומים אך לא שאלו שאלות, יצאו לרחובה של עיר, עצרו נהג מונית ושאלו "סליחה, מי נבחר להיות נשיא ארצות הברית?" "גורג' בוש" ענה הנהג. והם חזרו ומסרו את ההודעה לראש הישיבה. "בסדר, אפשר כעת להתפלל" אמר הרב והחל לברך בקול רם את "ברכות השחר".

     לאחר התפילה כינס הרב את התלמידים ואמר "בוודאי תמהים אתם מדוע הייתי סקרן כל כך לדעת את תוצאות הבחירות בארה"ב"? "אכן כן" אישרו התלמידים והרב הסביר: "תראו יקיריי, בכל בוקר כשאני מברך את ברכת 'שלא עשני גוי' (בתוך ברכות השחר) לאיזה גוי אתם חושבים אני משווה את עצמי? בוודאי תחשבו לגוי השפל ביותר, זה שעובד בעבודות בזויות, עבד וכדו'.. ובכן יקיריי לא ולא, אני מודה לה' שלא עשני גוי ואפילו הגוי המכובד ביותר בעולם, כן, אני כיהוד?? ואפילו הפשוט ביותר, חשוב אצל הקב"ה יותר מנשיא ארצות הברית. לדוגמא, אם יעמדו תשעה יהודים וירצו להתפלל תפילה בציבור, הם לא יוכלו לומר קדיש, קדושה ועוד... ואם יעבור לידם נשיא ארצות הברית ולידו אותו יהודי פשוט מי יוכל להשלים מנין? רק אותו יהודי פשוט. ולכן עד אתמול כשבירכתי "שלא עשני גוי" הודיתי לה' "שלא עשני גוי" ואפילו לא הנשיא ביל קלינטון, אבל הבוקר הייתי חייב לדעת על מי לכוון. ולכן התעקשתי לקבל את המידע לפני התפילה". אשרינו שזכינו!!!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

כלי נגינה,הנבל,פסל לך,פסולת, הקמצן,מוכן לתת,שפע ,עצות,תפילה,קשר תפילין, גאונות,טיפשות,





אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ז

 

אף פעם אל תתווכח עם שוטה - הוא רק יגרור אותך לרמה שלו.

   בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)



     הרה"ק מסאטמער זי"ע היה אומר דבמשנה כתוב 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' ולא כתיב הפוך 'יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה', כשאתה עובד גם תלמד הוי אומר שכל הזמן תהיה עסוק בתלמוד תורה, כמו שפעם היה וויכוח בין תלמידי גאון אחד אם ללכת לחתונה או שזה ביטול תורה, ענה הגאון מי אומר שצריכים ללכת לחתונה עם הראש, אנחנו יודעים שהולכים עם הרגליים והראש נשאר בתורה.  וזהו 'ולחשוב מחשבות' שהמחשבה צריכה להיות תמיד במחשבה נכונה גם בעת עיסוקינו בענייני העולם הזה.

     ״יציאות השבת שתיים שהן ארבע״ (שבת ב,א). ההוצאות שיהודי מוציא לכבוד שבת יוחזרו לו בחזרה בתוספת ריבית, כפליים – ״שתיים שהן ארבע״. (מאוצרנו הישן)



''לא יחרץ כלב'' (לוי שייקביץ)

     בווילנה ידעו הכול כי בשעות הלילה אין להתקרב לאחוזה הגדולה, השוכנת בפרוור יוקרתי. זה היה מתחם רחב ידיים, מגודר ומוגן היטב. בתוכו היה מעין יער קטן, שהקיף חווילה ענקית, מפוארת ומרובת קומות.הטירה הזו הייתה בבעלות יהודית. בני משפחה עשירה התגוררו בה, וכשנישאו ילדיהם — השתכנו בה גם משפחותיהם.

     מהמקום הזה ניהלו את עסקיהם המסועפים ברחבי המדינה ואף מחוצה לה. הם נשאו ונתנו באמונה וביושר, שכן יראת השמים שלהם נודעה כקודמת לחכמתם. תושבי העיר החילו עליהם את המאמר 'תורה וגדולה בשולחן אחד', שכן העניקו מממונם לצדקה ביד רחבה. הם תמכו בלומדי תורה ובמפעלי עזרה, ושמם נישא בהערצה בפי כול. ביתם היה פתוח לאורחים ולנזקקים, והללו התקבלו בכבוד וקיבלו את כל משאלותיהם. אולם כל זה נעשה בשעות היום בלבד. עם רדת החשֵכה הוגפו שערי המתחם, ואיש לא הורשה להיכנס פנימה. הסיבה הייתה ביטחונית. רכוש רב היה שמור במרתפי הטירה, כסף מזומן וחפצים בעלי ערך. אלו היו מושא לחמדתם של גנבי האזור. עושרה של המשפחה היהודית הצית את דמיונם של רבים, והללו היו עלולים לנסות לפרוץ אל תוך המתחם.כדי להתגונן מפני הגנבים הסתייעו בני המשפחה בכלבי שמירה אימתניים, ששימשו מגיני האחוזה בשעות הלילה. הכלבים היו קשורים בשעות היום, אך בלילה שוחררו ושוטטו בחצר הגדולה. אם אדם זר היה מנסה להיכנס פנימה, רע ומר היה גורלו. הכלבים היו פותחים בנביחות רמות גם אם אדם זר היה מהין להתקרב לחומת האחוזה, ואלה היו מקיצות את בני הבית והשומרים משנתם.אך היו מקרים שפושעים ניסו להרעיל כלבי שמירה. הם היו משליכים לעברם נתחי בשר מורעלים. הכלבים היו מתפתים, עטים על הבשר ומתים. כך יכלו הגנבים לחמוק פנימה ולבצע את זממם.

     בני המשפחה היו מודעים לחשש הזה, ולכן נהגו להחזיק בחדרי השינה כלי נשק, לכל צרה שלא תבוא. כך התנהלו חייהם במרוצת השנים.

     לילה אחד, בשעת חצות, כאשר עלטה שררה באחוזה ובני הבית נמו את שנתם, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת הבית. בני המשפחה התעוררו בבהלה. מעולם לא נשמעו דפיקות בדלת בשעה מאוחרת כל־כך. האם אדם זר הצליח לחמוק מן הכלבים? ואם אכן אלה גנבים, מה פשר הדפיקות המנומסות בדלת? הגברים נטלו את כלי הנשק וחשו אל הדלת. "מי שם?", קראו."אלעזר־משה הורביץ", נשמע קול מּוכר. פניהם של בני המשפחה חוורו. הם הביטו זה בזה בתדהמה. האין זה חלום? האּומנם בפתח ביתם רבם האהוב, אב־בית־הדין? שמו של הגאון, מחבר ספר השאלות ותשובות 'אהל משה', נישא בהערצה בפי כול. הוא היה אהוב על כל בני הקהילה.אך כיצד הצליח להיכנס אל תוך האחוזה בלי שהכלבים השמיעו ולו נביחה אחת, תמהו בני הבית. נראה היה שהתמיהה הזו הציקה להם עוד יותר מהשאלה מה מביא את הגאון באישון לילה לבקר ביקור פתע בביתם.

     בידיים רועדות שמטו את כלי הנשק ומיהרו להסיר את הבריח הכבד ולפתוח את הדלת לרווחה. כשנראתה דמותו של הגאון בפתח, נפערו עיניהם בתדהמה. מאחוריו עמדה להקת הכלבים כמשמר כבוד. כעת הבינו שנס פלאי סייע לגאון להינצל מכלבי הטרף."אני מבקש את סליחתכם על שהפתעתי אתכם בשעה מאוחרת כל־כך", חייך הגאון אל בני הבית, ואלה מיהרו להכניסו פנימה ולהציע לו משקה חם.

     "מה מביא את כבודו אלינו?", שאלו. "ההכרח לא יגונה", השיב הגאון. "במשך כל היום עסקתי במצוות פדיון שבויים. אני זקוק לסכום כסף גדול, כדי לשלם את דמי הכופר שיאפשרו לשחרר יהודי מכלאו. התרוצצתי וקיבצתי ככל שידי משגת, אך עד עתה לא הצלחתי להשלים את הסכום הדרוש. לכן נאלצתי לבוא אליכם, כדי לשתף אתכם במצווה החשובה, ולהביא את פדיון השבויים לידי גמר טוב עד אור הבוקר".

     בני המשפחה העניקו לגאון בשמחה את יתרת הסכום ואף הוסיפו על הדרוש. הגאון הודה להם במילים נרגשות. הוא קם ויצא מן הבית, ובני המשפחה המשתאים ליוו אותו.כאשר יצא הגאון ממפתן הדלת, קמו כל הכלבים שרבצו על מדרגות הבית בדומייה, והחלו לפסוע במתינות אחרי הגאון העושה את דרכו לעבר השער, כמו מלווים אותו בשובו ממצוות פדיון שבויים.

     הגאון עצמו — הוא לא שם לב כלל לשיירת הכלבים בבואו ובלכתו, ולא הבחין בהם. אולם בני המשפחה לא הצליחו במשך זמן רב לכבוש את התפעלותם מהפלא שראו במו־עיניהם. הם סיפרו על כך לתושבי העיר, וכך נפוץ הסיפור על דבר קדושתו של רבם, והכול שחו בנפלאות התורה המשעבדת את העולם ובריותיו ללומדיה

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

שוטה,גיהינום,דרך ארץ,תלמוד תורה,מחשבה נכונה,הוצאות,יהודי,לכבוד שבת, תוספת ריבית,לחשוב מחשבות,





אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ז

 

אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם אבל בסופו של דבר תתעורר לאותה מציאות.

     ברד אש מתלקחת, "ברד" אותיותִּ דֻּבר, בדיבור אחד אפשר לעשות מחלוקת גדולה. "מחלוקת" אותיות מת חלקו ח"ו.

     ויקהל משה. וברש"י שזה היה למחרת יום הכיפורים. דרך ומנהג העולם לפייס איש את חברו בערב יום הכיפורים, אך יש לדאוג שגם למחרת יום הכיפורים, להמשיך ולהתקהל ביחד ולחיות בשלום ובאחווה. וזה הכוונה ויקהל משה "למחרת" יום הכיפורים.

     ועשה בצלאל... את כל מלאכת עבדת הקדש. וקשה שהרי כאן עדיין אפילו תרומת המשכן לא הייתה, וכל שכן עשיית מלאכת המשכן עדיין לא נעשתה, ואיך שייך לכתוב ועשה שמשמע שעשה כבר. ומתרץ האור החיים הק', שהפירוש של ועשה בצלאל, הכוונה שעשה את הכלים שבהם עושים את כל המלאכות, והיינו כלי האומנות שבהם עשו את עבודת המשכן.

לא משחקים באש

     כשאורי לרנר אומר לילדיו שלא משחקים באש, הוא מצטמרר. זה היה בפעילות מבצעית בלבנון. הוא שירת בתותחנים. החברה נחו. מפקד הפלוגה קרא לו ואמר: ”יש כאן שקים של מרעומים, חומר נפץ דליק. תרכז אותם מכל הצוותים“. אורי לקח נגמ“ש והתחיל לאסוף את השקים. מפקד הפלוגה החליט לשרוף אותם, כדי שלא יצטרך להחזירם כשיעברו משם. לקח שק אחר שק מהערימה, וזרקו למדורה שהבעיר במרחק כחמישה עשר מטרים. מדורה גדולה התלקחה ורוח חזקה נשבה. אורי חשש. נכנס לנגמ“ש ונסע משם. שמע את מפקד הפלוגה זועק: ”לאאאאא!“ והבין שהנורא מכל קרה. הרוח תלשה זיק והעיפה אותו לערימה . גל חום עצום תקף אותו. אש עטפה את הנגמ“ש. אורי האיץ את המהירות כדי שהרוח תכבה את האש שאחזה ברכב. התחבולה הועילה, האש כבתה. הוא עצר את הרכב והביט לאחור בפלצות. כל הצוות שלו נשרף. הוא היה היחיד ששרד. אמר מזועזע: ”תודה אלוקים!“ תמיד ידע שיש אלוקים. למרות שזה לא חייב אותו במאום.

     השתחרר מהצבא ועבד כמתקין כבלים ובעבודות מזדמנות שונות. התחביב היה מחשבים, אבל הוא לא השתלב בו בעקביות. זומן למילואים ברמאללה, בעיצומו של מבצע ”חומת מגן“ למיגור הטרור. מסוקים הפציצו ממעל, צלפים ארבו מעבר לכל פינה, יריות הפכו לדבר שבשגרה. נסעו בג‘יפ מממוגן, ולפתע ברד יריות. המשיכו לנסוע כדי שלא ליפול למארב. כעבור קטע דרך עצרו, ואורי ירד לראות היכן נפגע הרכב. הוא לא איתר דבר חמור חזר ונחרד: החלון מאחוריו נוקב בכדור. משום מה לא המשיך הכדור במסלולו ולא ניקב את עורפו. זה היה קרוב כל כך. הפעם לא אמר: תודה, אלוקים. הפעם החליט שהבורא מאותת לו, מתרה בו שישפר דרך, אך לא הבין: ”הרי אני בסדר גמור. לא גונב, לא שודד, לא פוגע באדם. מדוע אתה מאותת לי, במה אני צריך להשתנות?“

     כשעברו ליד קבר שמואל הנביא, ביקש לעצור. הוא רוצה להתפלל. האמת, מימיו לא פתח סידור. אבל הפעם – אולי הפחד, המתח, הסכנה והאיתות, הם שגרמו.

     עצרו ליד מתחם הקבר. הבניין גדול מאד, נוטע בך רושם שאתה קטן כל כך, פעוט, זעיר. מצא בקצה הבניין כעין חור, גומחה. חשב שכאן הקבר, שפה טמון איש הא-לוקים. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אתה גדול כל כך ואני קטן כל כך אבל ראיתי שאתה משגיח עלי. בלבנון, הוצאת אותי בלי פגע. וכאן הכדור לא פגע בי. אני מבקש ממך שתוציא אותי מפה בשלום. אני פוחד ואמי פוחדת. אלו מילואים כה מפחידים. וגם שאמצא עבודה טובה וקבועה“. נדמה היה לו שהאלוקים כאילו ענה לו: ”אני אעשה זאת למענך. ומה תעשה אתה למעני?“ ואז, הוסיף: ”אבל ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שלא לימדו אותי מאומה. אם אתה רוצה שאלמד משהו, שאעשה משהו, תאותת לי!“

     יצא משם בלב קל, חש שהתפלל ותפילתו נשמעה. שירות המילואים הסתיים, ובדרך הביתה התקשרו אליו לסלולארי. אמרו שיש לו עבודה למחר. השגחה פרטית. התפילה נענתה. אצל חבר התקינו כבלים, והוא שאל את המתקין האם הוא זקוק לעוזר. נתן לו את מספר הטלפון של אורי. רק עתה נזכר הלה שאורי סיים את המילואים והוא בדרכו הביתה.

     משנוכח שתפילה עוזרת, ניסה אותה גם בביתו. לאו דווקא בקבר של שמואל הנביא. נשא עיניו למרום ואמר: ”ריבונו של עולם, אני לא רוצה להכיר סתם נערות, אני רוצה לפגוש בזו שתהיה אשתי!“ למחרת, נשלח לבצע עבודה במעונות הטכניון. ההנהלה ביקשה מאחת הסטודנטיות שתשגיח עליו. אדם זר, במעונות הסטודנטים, עלול לשלוח יד. כבדהו וחשדהו. כיום היא אשתו. התפילה נענתה.

     אשתו למדה בממלכתי דתי וביקשה להנהיג בית דתי. אורי לא ידע מאומה. מה שביקשה, עשה. לא נסעו בשבת, לא הדליקו אור. היו לו תפילין מבר המצווה. סבו קנה לו, לפני פטירתו. עכשיו, לבקשתה, שב והניחן. אבל לא היה מחובר לדברים, לא השיג את משמעותם.

     אשתו רשמה את שניהם לסמינר. שישמע, שיתחבר. הסמינר פקח את עיניו. טיעונים הגיוניים, סדירים, בנו תמונת עולם. הסבירו ושכנעו. כשיצאו אחרי הסמינר אמר לאשתו: ”חשבתי שאוכל לחיות גם פה וגם שם, חילוני עם קורטוב דת. הבנתי שאלו שתי דרכים, וצריך לבחור צד“. וזה היה קשה. אך בא איתות נוסף. מצמרר. אוטובוס התפוצץ במרכז חיפה, ואורי היה קרוב למקום האירוע. רץ לעזור לניצולם, ולא יכול היה לעמוד במחזות, לראות את המראות. איברים מרוטשים, פצועים נאנקים. החליט לעזור בחוץ, לכוון את התנועה ולפנות ציר לאמבולנסים. בעל כורחו עמד וראה את הגופות החרוכות מועלות לאמבולנסים. אמר לעצמו: ”למה נקלעתי לכאן? מה מאתת לי ריבונו של עולם?“ והבין. מאותתים לו: ראה, איך אין האדם יודע מה מצפה לו. אינו משער מתי ייקרא למרום, מתי יידרש למסור דין וחשבון. ומה יהיה לו לומר?“

     אורי בחר צד. מאז ועד היום ריפד הקדוש ברוך הוא את דרכו. אשתו עובדת כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת איילון ביטוח, ואורי השתלב בשטח נטייתו מאז ומתמיד בתחום המחשבים, והתקבל בעבודה בחברה גדולה. הוא, כמובן, מקדיש עיתים לתורה, אינו שוכח מה שעלה בדעתו, כתשובת הבורא, כשהתפלל אליו בפעם הראשונה. ה‘ כאילו אמר: ”אעשה את רצונך, אם אתה תעשה את רצוני“ - וזה פועל!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

לבחור,לברוח,לבחור,להתעלם,תתעורר,מחלוקת,לפייס,יום הכיפורים,להתקהל, בשלום ובאחווה,מלאכת המשכן,

 




אמרי שפר כ"ג אדר ה'תשע"ז

 

 

 

  אמרו בדרך מליצה, כי כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטווינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לבטלו...



     ''את ארון העדות" (לט, לה)  - רבי מרדכי הכהן היה אומר: "ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו.  רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו.  איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים.



     הגאון ר' עמרם בלום אב"ד אויפאלו היה אומר בדרך צחות על פי מציאות זמנו: " ויקהל משה את כל עדת בנ"י" בתחילה חשבו היהודים שמדובר בסתם אסיפה פומבית בקונגרס, שניתן להתווכח בו על נושאים מסוימים, ולכן באו כולם, אבל כששמעו שאמר משה "קחו מאתכם תרומה" אז "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה"...



     ומצינו במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חודשי ומועדי"? והלא כתוב חודשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!



לא מחכים למשיח

     באותו יום (בהיר היה, כך אומרים)- הפציע משיח בשערי ירושלים. על חמור הוא הגיע, ושופר גדול באמתחתו. ניצב הוא בשולי הכביש, ומכין את עצמו לבשר את גאולת עמנו.

     היה פקק רציני בכניסה לעיר. הפגנה של בני עקיבא. מציץ בהם המשיח בהנאה. "ובכן," הרהר "אלו היהודים שיזכו לשמוע ראשונים את בשורת הגאולה!" ניגש הוא אל מפגין אחד סרוג כיפה שהניף שלט "ביבי מוכר את ירושלים", מושיט לו יד ללחיצה ואומר- "נעים מאד, משיח בן דוד!". "אהלן משיח" ??זיע הסרוג "הנה, תפוס." ותוקע בידיו שלט "ירושלים בירת ישראל לנצח". "לא הבנת נכון.." מנסה המשיח, אך הסרוג כבר מגלגל צמיג אל הכביש. המשיח נאנח, עולה על חמורו, ונוסע לנסות במקום אחר.

     הנה! שני חב"דניקים עומדים ליד התחנה המרכזית ומניחים תפילין לעוברים ולשבים. "שלום" אומר המשיח בנועם ויורד מהחמור "אני המשיח." החסידים מופתעים, מתלחשים ביניהם מספר שניות. "תראה," אומר לבסוף אחד מהם "אתה אמנם דומה לו קצת, אבל רואים מיד שזה לא אתה. תפילין כבר הנחת היום?" המשיח מהנהן בראשו ועוזב את המקום בתהייה.

     הוא נעצר ליד הכניסה לשוק ברח' אגריפס. קבוצת קבצנים יושבת שם. "שלום" הוא אומר ומשלשל מטבעות למספר כוסות. "אני המשיח." "משיח?" מהמהם קבצן משופם "מה יעזור לי משיח..?" "כן," מצטרפת אליו חברתו, במבטא רוסי "מה, אתה לסדר לנו פנסיה, קצבת נכות, ביטוח לאומי? אתה לא עוזרת לנו!" המשיח נענע בראשו בצער, שם עוד כמה שקלים ופנה משם.

     את בית הכנסת של בעלז ניתן היה לראות למרחוק. לשם הוא פנה. ושוב. "משיח?" מדד אותו בעיניו חסיד עבדקן- "בלי גרט'ל..?" החסיד הביט בו ברחמים ונכנס למקווה. המשיח נאנח, לגם ממושכות מבקבוקו והחליט לשים פעמיו לשכונת גאולה.

     ליד בית המדרש של גור, הוא נעצר. הוא ניגש לחסיד שעמד להיכנס לבניין ועצר אותו "שלום, אני המשיח." החסיד הזעיף מבט. "שטויות, הרב'ה לא אמר שתבוא." כבר לא מופתע, ממשיך המשיח לכיוון כיכר השבת ומאה שערים.

     ליד השטיבלך הוא תופס ירושלמי צעיר בזרועו "אני המשיח!" הירושלמי סוקר את סמל המגן דוד שתפור על דש בגדו. "משיגינער!" הוא משתחרר מאחיזתו, "דאס איז א משיח?! טפו!"

     המשיח עולה על החמור בכבדות וממשיך בלי לדעת לאן. הוא עוצר בצד הדרך, מתיישב על ספסל ומצית סיגריה. לידו עובר קשיש חביב. "נו מה, איש צעיר," שואל אותו הקשיש "למי אתה מחכה פה, למשיח...?" "לא" עונה לו המשיח "אני מחכה לעם ישראל." 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בדרך מליצה,לאכול לשמוח,ארון העדות,ארון הספרים,אסיפה פומבית,מחכים למשיח,אהלן משיח,








אמרי שפר כ"ב אדר ה'תשע"ז

 

 

אדר ראשון ואדר שני : שמעתי מהר' אברהם ששמע איש מפי איש עד הבדחן המופלא הגה"ח רבי שלום קעסלער:  וכה שאל: האם בשנה מעוברת שבה ישנם שני אדרים, מצות השתייה היא רק באדר ב' או חובה בשני האדרים? והביא החכם הנ"ל אסמכתא מן התורה, כי החובה היא גם באדר א' וגם באדר ב', ככתוב 'כי מן הבאר ההיא ישקו האדרים', היינו שצריך להשקות בשני האדרים.

     ה"חתם סופר" מביא את דברי המדרש, שבשעה שהחכם יושב ודורש, והעם שומעים, מוחל הקב"ה עוונותיהם של ישראל. ומדקדק ה"חתם סופר", כיצד יתכן שמחמת מצווה כה קלה של שמיעת דרשה בבית הכנסת מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם של ישראל?! עוד דקדק ה"חתם סופר" בלשון המדרש 'והעם שומעים', וכי יתכן שהחכם ידרוש והעם לא ישמעו ? ובאר: המדרש מדבר כאן על פשוטי העם, בליל שבת קוראים הם את כל המודעות בלוח, ובין המודעות הם מבחינים במודעה: '...בשעה פלונית ידרוש חכם פלוני בהלכה ובאגדה'. כעת עושים הם חשבון: מהאגדה ודאי נהנה, אך מה לעשות, לפני האגדה יש קצת הלכה... נו, ניחא, נשב קצת, נשמע איך שזה אומר כך וזה אומר כך, אחר כך ודאי נהנה מהאגדה. על כך שהם יושבים ושומעים בסבלנות את דברי החכם, למרות חסר הבנתם בהם, ודאי מגיעה להם מחילת עוונות. לכן, ודאי חשוב מאד שלא נעביר חלילה את השבת בין כר וכסת, אלא נלך לבית הכנסת ונשמע את הדרשן, אפילו אם לא נבין, מחילת עוונות ודאי יש כאן.


     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, ט"ז). אמר הרה"ק ר' מנדל מקוצק זי"ע איננו יודע מה רוצים בני אדם,  בימות החול עושה כל אחד מה שלבו חפץ, וכשבא שבת קודש הריהו מתעטף בקפוטה של משי, מתהדר באבנט שחור ועוטה את השטריימל, וכבר הנהו מחותן עם 'לכה דודי', ואני אומר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת.

    ושמרו בני ישראל את השבת )לא, טז(. רבי נטע מאברי'ץ, תלמיד הבעל שם טוב, מיום עמדו על דעתו,  לא ראה שינה בעיניו בשבת. אמר, כתוב 'ושמרו בני ישראל את השבת', ומעולם לא מצינו שומר והוא ישן בעמדו על משמרתו. אף הוא היה אומר, הקיסר נפוליון בימי מלכותו היה ממעט בשינה, אמר, 'חבל על כל רגע של מלכות'. והרי כל ישראל בשבת מלכים ובני מלכים הם, והאדם שנתמנה מלך ללילה ויום אחד, כלום יעביר ויבלה יום מלכותו בשינה.

לא מבין בסוסים (סיפורי מגדולי הדורות על משניות)

     כאשר היה רבי יוסף דב סולובייצ'יק צעיר לימים, בקש לעשות את הדרך הארוכה מגליציה לליטא, על מנת לפגוש את הגאון רבי שלמה קלוגר, רבה של העיר ברודי. כסף לנסיעה לא היה בדיו, והוא נאלץ להשכיר את עצמו כעוזר לעגלון. אולם, רבי יוסף דב היה בן ישיבה, ולא הורגל מימיו בטיפול בסוסים. וכאשר העגלון פרש למנוחה והשאיר את המושכות בידו, לא השתלט הנער על הסוסים. הם דהרו כרצונם, שוטטו בשדה ונתקעו בביצה טובענית. בשלב זה התעורר העגלון והבחין בצרה הצרורה. הוא נתמלא כעס על הבחור, גער בו נמרצות, וסטר לו על פניו אחת ושתים.

     כעבור כמה שעות הגיעה העגלה ליעדה. רבי יוסף נפרד מהעגלון לשלום, ופנה אל ביתו של רבי שלמה. הוא שוחח עמו בדברי תורה, ורבי שלמה התפעל ממנו מאוד. הוא הבין כי לפניו עומד בחור שעתיד להיות גדול בישראל, ולכן כבד אותו לשאת דרשה בבית הכנסת. השמועה על העילוי הצעיר עשתה לה כנפיים, וכל בני הקהילה התאספו לשמוע את הדרשה. בין המצטופפים נדחק גם העגלון, אשר התנהג בחוסר כבוד כלפי רבי יוסף דב. כאשר הבחין העגלון בפניו של הדורש, הוא החוויר כסיד וכל גופו החל לרעוד. "אוי ואבוי!" לחש, "הכיתי תלמיד חכם גדול, גאון בתורה". מיד לאחר הדרשה ניגש לרבי יוסף דב והחל בוכה. "אנא, רבי, מחל לי, לא ידעתי שכבודו גדול בתורה". אבל רבי יוסף לא הבין על מה המהומה. הוא אחז בידו של העגלון ואמר לו: "דע לך, שברגע שהכית אותי, דנתי אותך לכף זכות! הרי לא הכית אותי על כך שאיני בן תורה, אלא על כך שאיני מבין בסוסים, ובאמת, אני לא מבין בסוסים.." 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הבדחן המופלא,שנה מעוברת,אסמכתא מהתורה,יושב ודורש,פשוטי העם, בהלכה ובאגדה,מתעטף בקפוטה,בני מלכים,



אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ז

 

אדם שחי באמונה שלימה ש'זאת חוקת התורה' דהיינו שפרנסתו קצובה לו 'אשר ציוה ה'...' ומה שהוא מקבל זה הטוב ביותר ולא חסר לו דבר אז 'לאמר' נוטריקון 'לא–מר' לאדם כזה החיים תמיד 'מתוקים מדבש!!!'. (מתוקים מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גליון 118)

    אחת הסגולות למציאת שידוך היא ע"י קריאת פרשת קרבנות הנשיאים בכל בוקר )משכן שילה') רמז לכך ניתן לומר בס"ד בפסוק הנ"ל: 'כי תשא' - כאשר תקרא את פרשת הנשיאים, אז תביא את 'ראש בני ישראל'  אילו הרווקים 'לפקודיהם' לזיווגם ההגון להם.  ואם כבר אז יש סגולה יותר טובה והיא ע"י התחזקות במידת הענווה שהרי עיקר העיכוב בשידוכים הוא כי 'הוא לא מתאים לי...' ו'היא לא מתאימה לי...'  רמז לכך 'כי תישא את ראש' כאשר תוריד את הראש ותהיה ענוותן יותר, אז 'בני ישראל' יגיעו 'לפקודיהם' דהיינו לזיווגם ההגון להם. (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גליון 118)

     הרה''ק ה''אבני נזר'' זי''ע ) נאות הדשא ח''א דברים מפי השמועה ( המליץ בדברי חז''ל (קידושין כט.) האב חייב ללמד את בנו... וי''א אף להשיטו במים, וביארו שכמו השט במים, הרי אף שגופו מונח במים מכל מקום חייב להיות ראשו ממעל - מחוץ למים, כך ילמד האב את בנו, שבכל עת עיסוקו בגופו בעניני גשם, יעסוק בהם רק בגופו, אבל ראשו ומחשבתו יהיו ''מחוץ למים'' למעלה, כלפי שמים.

     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, טז): בספר אוצר י"ד החיים כתב: "המנהג בעיירות גדולים שלוקחין שושנים לכבוד שבת ויו"ט. ומקורו במדרש )שהש"ר פ"ב, אות ט( עה"פ )שה"ש ב, ב( כשושנה בין החוחים, מה שושנה זו מוכנת לשבת ויו"ט, כך הוא ישראל מתוקנים לגאולת מחר", עכ"ל.

וזאת התרומה. (דברים טובים – תרומה)

     כשהייתי בן 13 אבי לקח אותי ואת אחי התאום לטיול בארה"ב, באחד הימים אבא לקח אותנו לפגוש חבר ילדות שלו ששימש כרב קהילה, כשהגענו הרב התנצל שלא יוכל לשבת אתנו כי הוא חייב לטפל בעניין חשוב של פיקוח נפש, לזוג עולים מבריה"מ נולד בן אחרי 10 שנים שלא זכו בפרי בטן, לפני שבועיים התגלה גידול ממאיר בגופו של הילד, הרופאים אומרים שאפשר להציל את הילד ע"י טיפול חדשני בעלות של 20 אף דולר, ההורים הצליחו לגייס 10 אלף ועכשיו הרב יוצא לגייס את ה10 אלף החסרים, כי תוך יומיים חייבים להתחיל את הטיפול.

     כשהרב יצא פניתי לאבי ושאלתי "אולי אנחנו נתרום את כסף ונציל את התינוק?" אך אבא ענה לי "הוצאנו עכשיו המון כסף על הטיול ובעוד חודשיים נחגוג את בר המצווה שלכם ולא אוכל לתרום כזה סכום" פניתי לאחי והסתודדתי איתו דקה ומיד פנינו שנינו לאבא ואמרנו לו "אבא אנחנו מוותרים על חגיגת בר המצווה,  נחגוג בבית ואת הכסף תתרום להצלת התינוק החולה" אבא התרגש מאוד ומיד קרא לרב שכבר היה ליד המונית והודיע לו לתדהמתו שהוא יתרום את ה,10,000 דולר,

     מועד בר המצווה הגיע. ערכנו סעודת בר מצווה צנועה בחצר ביתנו. באמצע בר המצווה הגיע בהפתעה הרב, מניו-יורק. הוא סיפר לנוכחים על התרומה שלנו ועל ההחלטה האמיצה שהגיעה מצדנו ואז הוציא מתוך מעטפה תעודה גדולה ממוסגרת המכריזה על אחי ועלי כ"עושי המעשה הטוב של השנה" מטעם ארגון גדול בארה"ב, הרב גם סיפר שהטיפול הצליח והילד מבריא, דבריו גרמו להתרגשות גדולה בקהל.

     לפני כמה שנים ערכתי בר מצווה לבני הבכור, לפתע נכנס לאולם אותו רב הוא כבר היה מבוגר וליווה אותו איש צעיר שניראה כנכד שלו. הרב ניגש ואמר לי: "הבאתי לך מתנה גדולה יותר מכפי שהבאתי לך בבר מצווה שלך", הוא נטל את המיקרופון וסיפר לכולם "לפני 30 שנה אתה ואחיך ויתרתם על מסיבת בר מצווה מפוארת לטובת ילד חולה. בבר מצווה הבאתי לכם כמתנה תעודה על המעשה הטוב שעשיתם, בבר מצווה של בנך החלטתי להביא את המעשה עצמו, הרב הציג את האיש שעמד לצידו ואמר: "הנה התינוק שהצלתם ע"י אותו וויתור, איני יכול לתאר מה קרה שם, אחי ואני בכינו כמו ילדים קטנים ואתנו רבים מהנוכחים. היה ממש מרגש לראות את התינוק החולה עומד מולנו כאיש צעיר נשוי ואב ל- 2 ילדים. 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חוקת התורה,מתוקים מדבש,מציאת שידוך,פרשת הנשיאים,מפי השמועה, כשושנה בין החוחים,





אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ז

 

  ''אין לך כל פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא (כלומר דבר מועט) של עגל הראשון" (סנהדרין קב.(.

      אמר הקב"ה למשה: אם ביקשת לעמוד על מנינם של ישראל,  טול את ראשי האותיות של השבטים ובכך תעמוד על מנינם.  ואכן, מנין האותיות מורה על מנינם של ישראל. ר' של ראובן - מאתיים אלף, ש' של שמעון - שלש מאות אלף, י' של יהודה - עשרת אלפים, י' של יששכר - עשרת אלפים, ז' של זבולון - שבעת אלפים, ב' של בנימין - אלפיים, ד' של דן - ארבעת אלפים, נ' של נפתלי - חמישים אלף, ג' של גד - שלשת אלפים, א' של אשר - אלף וי' של יוסף - עשרת אלפים. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים היה, אמנם, מנינם שש מאות אלף איש, אך מנין ראשי תיבות השבטים אינו מגיע אלא לחמש מאות תשעים ושבע אלף, שכן בחטא העגל נהרגו, כמבואר בתורה, שלשת אלפי איש. )נחלת יעקב(

      אנשים חזקים, לא מורידים אנשים למטה, הם מרימים אותם למעלה!

    הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שביקש לחזק את סדר הלימוד ביום שישי בישיבתו, ישיבת סלוצק, אמר לתלמידיו, כי מנהגם לדחות את כל סידוריהם הפרטיים ליום השישי בשבוע, גורם קיפוח לסדר הלימוד ביום זה. אילו היו מפזרים את סידוריהם אלו על פני שאר ימות השבוע, ...  והנזק היה פוחת לאין ערוך... (ספר דרך עץ החיים)

     הטיפשים יותר חזקים מהחכמים, פשוט בגלל שהם רבים יותר..

     הקושי לדעת את האמת צריך לעשות אותנו ענווים יותר.  היחס שלנו לאנשים מעורר בהם חלקי אישיות שתואמים את מה שאנו מצפים למצוא.

      ''ונתנו איש כפר נפשו... מחצית השקל תרומה לה'" - רבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים, מפרש, כי המילה: " שקל" היא בגימטריה "נפש". כל הנותן צדקה מציל הוא בזה את נפשו מכל רע. כמו שכתוב: "צדקה תציל ממות".

     זֶה יתנו: 3 דברים משה לא ידע כיצד לעשותם והקב"ה הראה לו אותם: מנורה, שקלים, החודש: ר"ת משה וס"ת משה.

אושוויץ (דברים טובים –תרומה)

     מסופר על אחד של"ע שש עשרה שנה לא נושע בזש"ק יום אחד מצלצל אליו אביו ואומר לו, אני מבקש ממך אל תשאל שאלות תעשה לך יום פנוי אני רוצה לקחת אותך נסיעה, והבן לא ידע מה אביו רוצה ואמר לו בסדר וקבעו תאריך, והוא לא שאל את אביו לאיפה נוסעים, הוא חשב אולי לארץ ישראל, אבל מה קרה הגיע לשדה התעופה, והנה הוא לוקח אותו לאושוויץ, וכל הדרך הוא כמעט לא דיבר, ולא הבין מה קרה עם אביו נכון שהוא בן יחיד אבל , מה הביא עכשיו את אביו, לנסוע,

     והנה מגיעים למקום שבו נהרגו המון יהודים ושם האבא שהיה לו מספר על היד עומד , ומסתכל מסביב והבן מפחד לומר משהו כי ראה שלא הזמן המתאים לדבר עכשיו, והנה האבא, מרים את עיניו כלפי מעלה ומטה, והנה הוא פורץ בבכי וצועק רבונו של עולם הנה אני עמדתי כאן בפעם אחרונה בסוף המלחמה ולא רציתי ללכת מכאן כי לא היה לי לאן ללכת, אבל הנה איבדתי את כל משפחתי כבר עברתי את הגיהנום בגיא צלמות, והנה אמרו לי בתורה כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה", והנה הלכתי ולא היה קל חתכתי מגופי כדי שאוכל להתחתן, והנה נולד כאן בני ואין המשך האם זה נקרא "לא תהו בראה" והרים כאלו צעקות, לרבונו של עולם, ואני לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, וככה חזרנו והנה בסוף השנה נולד לי בן זכר, אבל הבן סיפר. לא החכמה שהתפילה פועלת אלא הסוג של תפילה עם מלא אמונה..



חיזוק באמונת חכמים  [הרב גואל אלקריף שליט"א]

 

     בירושלים ישנה ישיבה גדולה שנקראת "אור ברוך". יש להם קמפוס מפואר בקרית יובל, איך הם זכו לבנות את הקמפוס המפואר הזה.

 

     מספר רבי מיכאל טולדנו שהוא נסע לצרפת על מנת לאסוף כסף לישיבה, היתה לו רשימה של פגישות עם כל מיני גבירים. והנה בדרך לאחד התורמים, בנמל התעופה היתה ביקורת של דרכונים, עומדת אישה זקנה ניצולת שואה, בודקים במחשב אומרים לה שיש לה חשבון בשוויץ. שואלים אותה מאיפה יש לך חשבון בשוויץ, את כנראה מלבינה כספים, והיא אומרת אין לי שום חשבון בשוויץ. לא הייתי אף פעם בשוויץ,  אני לא יודעת על מה אתם מדברים, והפקחים צועקים עליה יש לך חשבון בשוויץ.

 

     רבי מיכאל עמד לידה, והוא מספר: מאד מיהרתי לפגישה עם הגביר, אבל ראיתי אשה יהודיה שנמצאת בצרה לא יכלתי לעזוב אותה. הוא ניגש אליה ואמר לה אין לך חשבון בשוויץ? והיא אומרת לא. אז הוא אומר לה טוב, תחתמי שאת מעבירה לי את החשבון, חיפש עו"ד נוטר??ון, והיא חתמה עם הנוטריון שהיא מעבירה לו את החשבון בשוויץ, ואז הוא אומר לפקחים, עכשיו היא העבירה לי את החשבון לה אין כבר חשבון תנו לה להיכנס, והם שחררו אותה. לפני שהיא עזבה הוא רשם את הכתובת שלה והמשיך בדרכו להתרים את הגבירים. לאחר שסיים, חשב לעצמו נשארו לי עוד יומיים עד התאריך שאני צריך לחזור. החליט לנסוע לשוויץ לבדוק את החשבון, ומגיע לבנק בציריך. מראה להם את מס' החשבון ואומר להם שהחשבון בבעלותו ורוצה לדעת כמה כסף יש בחשבון. הם בודקים ואומרים לו שיש מיליון דולר, אבל רק בעל החשבון יוכל לקבל את הכסף, אבל יש לי אישור של נוטריון שהחשבון בבעלותי, הוא טוען, אבל מנהל הבנק בשום אופן לא מוכן לתת לו את הכסף, הוא ניגש לראש הקהל, ומספר לו את הסיפור, והוא אומר לו שזה כנראה חשבון מלפני השואה, והבנקים השוויצרים בכוונה מנסים למנוע להוציא את הכסף כדי שיוכלו לקחת את הכסף לעצמם. אמר לו ראש הקהל,  בא נלך לבנק ביחד, ונראה מה אפשר לעשות, והוא פונה למנהל בצעקות ואומר לו אם לא תיתן לו את הכסף אני אפרסם אתכם בכלי התקשורת שאתם גונבים את הכסף של הנספים בשואה ואתם לא נותנים למשפחות. מנהל הבנק החליט שעדיף לו לוותר על חשבון אחד מאשר כל הבלגאן, והוא רשם צ'ק לרבי מיכאל טולדנו,

 

     מתברר שאח של אותה אשה היה עשיר גדול,  וכאשר ראה שהוא בסכנה הפקיד לאחותו בבנק בשוויץ את הכסף, הוא נעקד על קידוש ה' ועכשיו הוא מחזיק במיליון דולר.  הוא נסע אליה חזרה לצרפת, לבדוק אם היא לא מתחרטת כי היא לא חלמה כנראה שיש שם סכום כזה, והוא אמר לה שהוא מתכונן עם הכסף הזה להקים ישיבה, והיא הסכימה להשאיר לו את הכסף, ועם הכסף הזה הקימו את הישיבה, וליד הארון קודש ישנה הנצחה של האיש והאחות שבכסף שלהם נוסדה הישיבה.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

פורענות,ראשי האותיות,שש מאות אלף איש,אנשים חזקים,מחצית השקל, מנורה, שקלים, החודש,צדקה תציל ממות,








אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ז

 

 

דברי התורה "הם חיינו ואורך ימינו" אולם בתנאי "אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" (יקרא י"ח ה'). זאת אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "ותן בלבנו...ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים"...הנה אמרו חז"ל (פסחים נ') 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', מדוע לא נאמר ותלמודו בראשו, במוחו? אלא 'יד' רמז למעשה, כי עיקר חשיבותו של אדם בעוה"ב כאשר 'ותלמודו' כל מה שלמד בעוה"ז 'בידו' קיים.

     דרש הגה"צ רבי שמואל אהרן לידר: 'שאלתי פעם את הרה"ק רבי מוטל מסלונים, מפני מה מחויבים אנו בזכירת חטאם של ישראל במעשה העגל, ומה יש לנו בזה שנזכור זאת? והשיב לי, כי יש ללמוד משם עניין זה שאמרו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', שאפילו דור המדבר שהיו במדרגה גבוהה כל כך, פנים בפנים במעמד הר סיני וראו ניסי ה' ונפלאותיו, מכל מקום לשעה קלה חטאו בעגל, קל וחומר לאנשים בדורנו, כמה צריכים אנו להרגיש את העניין של 'אל תאמין בעצמך!' ("נטעי אשל")

     האדם צריך לדעת כי עיקר מטרת ביאתו לעוה"ז – לקיים כל מה שלומד. כי ללמוד בלבד יכול היה להישאר בשמים וללמוד מפי מלאך כל התורה, ומכיוון שנולד, מוכיח כי "אדם לעמל יולד" )איוב ה'(לעמל ר"ת ללמד על מנת לקיים.

     ורבנו המגיד הירושלמי הנודע הג"ר מרדכי דרוק זצ"ל, כשציטט דברי חז"ל הקד' שאמרו, 'למה נקרא שמם זוזים? שזזים מזה לזה' היה מספר בנוסטלגיה: מעשה בשני אנשי ירושלים של מעלה שבאו בקשרי שידוכין, הלך אבי החתן ולווה סכום 5 לירות משכנו מטבע רב בימים ההם ושלח את בנו החתן ליתן את המטבע כמתנה לכלה, שתקנה בזה מה שתרצה, חסה הכלה על אביה האביון, נטלה את המטבע ונתנה לאביה שיהיה לו עבור ההוצאות הרבות, נטל אביה את המטבע והעניקה לחתן כמתנה שיקנה בה מה שירצה, חס גם החתן על אביו, נטל את המטבע ותרמה לאביו שיכסה בה את ההוצאות המצטברות , שש אבי החתן במטבע, נטלה בידיו, ואץ רץ אל שכינו המלווה ופרע לו מיד את חובו. תכלית הדברים: החתן והכלה וכל הצדדים קיבלו מתנות ותמיכות, אף אחד לא חיסר מאומה, וכולם יצאו מרוצים ושמחים וללא חובות חדשים.

חברות במבחן [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 7]

     הם היו חברים מגיל צעיר, התגוררו באותו רחוב, הלכו לאותו גן, למדו בביה"ס יחד הם היו ממש כמו אחים, הם המשיכו ללמוד באותה ישיבה וחברותם רק הלכה והתהדקה. מדובר בבעלי והחבר שלו, מאיר (שם בדוי(. התחתנו וכעבור 3 חודשים גם מאיר. כעבור שנה נולד לנו בן ושנה וחצי אח"כ תאומים. למאיר נולדו 2 ילדים. כשבני הגיע לגיל 5.5 רשמנו אותו לגן מצוין אך מרוחק. לאחר שנה, הכניס מאיר את בנו לאותו גן,  הם נעזרו זה בזה ועשו תורנות בהסעת הילדים לגן, אך יום אחד ההסדר הזה נפסק... "היום השחור" אנו מכנים אותו.

     בעלי נהג לנעול את הדלת הפונה לכביש והיה אומר לילדים לצאת מהצד של המדרכה, אצל מאיר הם היו יוצאים מאיזה צד שהתחשק להם, ואנחנו לא ידענו.  יום אחד, יצא בננו שלומי מהדלת הפונה לכביש, רכב שהגיע במהירות פגע בו והוא נהרג במקום. חיינו השתנו ללא היכר,  לא היה לנו מושג כיצד לאסוף את השברים, בננו האהוב איננו. ההלוויה והשבעה עברו כמו מולנו, מבלי יכולת לקלוט את האסון הנורא. מאיר נכנס להלם והסתגר בתוך עצמו ולאחר מספר ימים אזר כוחות ובא לנחם... איני רוצה לתאר מה היה שם... הטרגדיה הובילה לנתק מוחלט. מאיר שלח מכתבי סליחה והתנצלות, אבל אנחנו פשוט לא הגבנו,  הוא היה מחכה לבעלי שיצא מהבית והיה בוכה לפניו שיסלח לו ושלא ישכח את החברות שלהם, אך בעלי אמר לו בקול מנוכר, שהוא אינו מעוניין להמשיך ולהיות בקשר.

     כעבור חודש עברנו דירה לעיר אחרת, לאחר 9 חודשים ילדתי בת, הרגשתי שזו מתנה משמים על מה שאירע, הבת הייתה מעין תרופה, שהקלה מעט על האבדן הנורא.  חודש אח"כ, הוזעקתי בדחיפות לבית חולים. בעלי התמוטט בעבודה, הוא נלקח לביה"ח ובבדיקות התברר, שהוא סובל מאי ספיקת כליות, הכליות שלו פשוט חדלו מלתפקד . נכנסנו לעולם חדש, בעלי החזק, החסון והנמרץ הפך לשבר כלי, עזב את עבודתו והפך לנכה מאה אחוז, כשהוא נזקק לדיאליזה 3 פעמים בשבוע. לא האמנתי שזה קורה לנו, זו הייתה מכה כואבת ומתמשכת. חולשה קבועה, נסיעות קבועות לביה"ח, חיבור לדיאליזה שמתישה את הגוף, חיינו הפכו לבתי נסבלים. נרשמנו בתור להשתלת כליה, אך נאמר לנו כי התור ארוך ועלול לקחת שנים, גם בגלל סוג הדם הנדיר של בעלי, שמקשה על מציאת התורם. אחרי שנה הוברר לנו, כי הדיאליזות אינן מספיקות ובעלי נמצא באי ספיקת כליות קשה, נותרו לו 3 חודשים לחיות עד לקריסה סופית, ר"ל, והוא זקוק להשתלה דחופה להצלת חייו.

     עולמנו חרב עלינו, חזרתי הביתה ישירות לספר תהילים ואמרתי: "ריבונו של עולם, אם הסיפור הזה יסתיים בטוב,  אפרסם אותו ברבים ובכך יתגדל שמך בעולם ". ניגשתי לרב השכונה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא השתתף בצערי ואמר: "לכי הביתה ותתחילי להתפלל, אני גם אלך לגדולי הדור וארעיש עולם למענכם". סיימתי בכל יום 3 ספרי תהילים, אך דבר לא השתנה, ראיתי את בעלי דועך מול עיני. חודשיים לאחר מכן, בעלי נקרא לבית החולים ונאמר לו כי יש תורם עבורו. הודיתי לה' על כך בכותל ואח"כ בישרתי לרב את הבשורה המשמחת, כי נמצא תורם, הרב שמח ואמר לי להמשיך להתפלל. בעלי עבר את הניתוח בהצלחה, ההחלמה היתה מהירה הוא שוחרר מביה"ח וחזר לחיים, פשוטו כמשמעו. השקט והשלוה חזרו לחיינו, בעלי חזר לעצמו. כחצי שנה לאחר הניתוח הגיע בעלי למקום עבודתי וביקש לשוחח איתי, ידעתי שיש לו משהו חשוב לומר לי. ירדתי, ישבנו ברכב, הוא נראה חיוור כולו, נחרדתי, מה הוא הולך לספר לי?! והוא סיפר: "עשיתי חשבון נפש גדול על מה שקרה לי ואיך אני יכול לשלם לקב"ה על החסד הגדול ולפתע נזכרתי במאיר. האמת שחשבתי על זה במהלך המחלה, אך זה גרם לי רק למרמור . כעת שמצבי השתפר, יכולתי לחשוב על כך שאולי זה לא בסדר שלא מחלתי לו והחלטתי לעשות מעשה.  התקשרתי לחבר משותף, הוא שמח מאוד לשמוע את קולי ושאל איך אנחנו מתאוששים... מדבריו הבנתי שהוא אינו יודע על מחלת הכליות שלי ואז שאלתי בעדינות, מה קורה עם מאיר והוא ענה: "בסדר, הוא מתאושש מהניתוח אבל מהסיפור שלכם אני חושב שהוא לא יתאושש לעולם" . "איזה ניתוח"? שאלתי. "אה, שכחתי שאתה מנותק, מאיר התנדב לתרום אחת מכליותיו, זה היה לפני חצי שנה בערך,  הוא עשה זאת כדי לכפר על מה שקרה, אף שאיש אינו מאשים אותו"... נפרדתי ממנו, ניתקתי את הטלפון וכמעט התעלפתי, אין לי ספק שיש קשר בין התרומה שלו לניתוח שלי, אני פשוט מרגיש את זה אבל אין לי שום דרך"... "יש דרך" אמרתי וביקשתי ממנו לנסוע לבית הרב, היה לי ברור שיש לו קשר לעניין. כשהרב ראה את הסערה על פנינו, הוא הבין. "מאיר ביקש ממני לפעול אצלכם שתמחלו לו, ראיתי כמה אתם כאובים וידעתי שלא הגיעה העת,  הרגעתי אותו ואמרתי לו להמתין בסבלנות...  כאשר חלית במחלת הכליות, לא יידעתי את מאיר, כי לא חשבתי שיש ענין בכך, אך כשהודעת לי על ההחמרה במצב ועל הצורך הדחוף בהשתלה, החלטתי לספר זאת למאיר.  מיד שסיפרתי הוא אמר בשקט: "יש לי את סוג הדם שלו", למאיר לא היו התלבטויות, הוא מיד אמר שהוא מעוניין לתרום, אך חשש שאם תדעו - תדחו אותו, פניתי לאחד מעסקני הרפואה והוא כבר דאג לעשות את הבדיקות,  שאישרו שאכן נכון הדבר וכי יש התאמה לביצוע ההשתלה. מכאן הדברים התגלגלו במהירות.. וכעת אתה צריך להחליט,  מאיר עשה זאת כדי לכפר על דברים שבינו לבין שמים, אתה תחליט אם זה מספיק גם למה שבינו ובינכם" . בעלי היה נרגש ואני בכיתי, אמרנו לרב שאיננו יודעים כיצד ליצור קשר עימו, אך הרב אמר שיארגן את הפגישה. קשה לתאר במילים את הפגישה שהתקיימה בלובי אחד המלונות,  אך בעקבותיה שב מאיר להיות חברו הטוב של בעלי.  כיום אנו הורים ל - 3 ילדים חמודים, בעלי עוסק בחינוך ורואה ברכה בעמלו ואני עקרת בית שמודה לה' שהביא אותנו אל הסוף הטוב... 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ללמוד,ללמד,לשמור,לעשות,לקיים,בשמים,מפי מלאך,אבי החתן,האביון, הוצאות מצטברות



אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ז

 

 הלשון מחצית "השקל" הוא מלשון שיקול הדעת, ללמד שיש לבן אדם להתייעץ עם אחרים לפני ששוקל בדעתו לעשות מטוב עד רע, כי שיקול דעתו הוא רק מחצית.



     ויקחו "אליך" הקב"ה אמר למשה רק אליך אני מגלה טעמה של פרה אדומה, ולא לאחר, ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו ויחכם מכל האדם שהיה בקי בכל מיני חכמה, לא השיג סודה של פרה אדומה, וזהו שאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני )קהלת ז'(, כלומר: חשבתי בלבי שאני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה, והנה היא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה".

     ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה. " זה" בגימטריא 12 , שכל 12 השבטים צריכים לתת מחצית השקל, וגם הכהנים. ]לפי המ"ד במשנה שכהנים חייבין במחצית השקל, וכן פסק הרמב"ם שהכהנים חייבין["

    "וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג)  רוב המאורעות בעולם בשעת מעשה לא מובן משמעותם אלא נראה כדברים רעים וקשים בלא מטרה ודבר פלא, אבל אחרי עבור זמן מה יש מן הדברים שרואים שזה היה דבר טוב או שמטרתו ניכרת ורואים את יד ההשגחה בזה, וזה מה שאמר הכתוב "וראית את אחורי" ע"י שתביט בתחילה על מה שיהא ניכר בסוף תשיג להבין יד ההשגחה העליונה בזה אבל "ופני לא יראו" דהיינו בתחילה אי אפשר להבין.  )תורת משה(



יהודי אמריקאי בשם ליברמן (ברינה יקצורו עלון 298)

     מלחמת העולם השנייה, פולין. קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול, בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים. למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה, לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה, מאשר תעבור איתם לגטו. 'עם מראה כמו שלך, יש סיכוי גדול, שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

     עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה, סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית, בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה. אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה '! צרח החייל בקול. 'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו. ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום, כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה,  ולהוציא ממנה את ה 'הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.  כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

     הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה. המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו, תוך שהיא מנסה שלא להתבלט. באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל, היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק, על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל. לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח. ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן' ? 'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'. 'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

     ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי. שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים, לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ. לאחר מאמצים, היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.  במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו. מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף'? 'כן', ענתה שרה. 'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי, את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות. 'שאלתיו: ' האם יש לך מה לאכול'? והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים,  בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו.  לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש. 'הנער הנרגש, לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי', 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל'...

     ללמדנו, כי נתינה לאדם היא הלקיחה לעצמו. כל זה אמור אף לפני שאנו מחשבים את השכר העצום הצפוי לנו על כל מעשה טוב לעתיד לבוא. כל מי שאינו מתבונן בדברים אלה,  עלול ללכת אחרי עצת היצר, המשתדל לשכנע אותנו שמצוות הם בבחינת נתינה. עלינו לפקוח את עינינו ולהבין כי "מלווה ה' חונן וגמולו ישיב לו" (משלי יט, יז). מי שנותן וחונן את הדל הוא מלווה את ה', זו הלוואה שמלווה לה' כביכול וה' כאילו חייב לו, "וגמולו ישיב לו" לא רק מה שנתת לעני תקבל בחזרה אלא גם תקבל על זה גמול.  נו, עם הבטחה כזו של הקב"ה, לא כדאי להרבות בנתינה?...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מחצית השקל,שוקל בדעתו,מטוב עד רע,פרה אדומה,שלמה המלך,רחוקה ממני,ונתנו,ופני לא יראו,ההשגחה העליונה,







אמרי שפר ט"ז אדר ה'תשע"ז

 

 

 ביאר רבי חיים קניבסקי שליט"א את הנוסח הנאמר בתפילת מוסף של הימים הנוראים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, ולכאורה לשון "מעבירין" אומרת דרשני: מדוע לא נאמר "מבטלים" או "מקרעים" את רע הגזרה? אלא – אמר רבי חיים – העניין יובן על פי דברי המכילתא בפרשת משפטים: "גויים אין להם פדיון, ישראל יש להם פדיון, שנאמר: 'נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך'". כלומר, כאשר נגזרת גזרה על ישראל והם עושים תשובה, מעבירים אותה מן השמים אל הגויים, כי לאחר שיצאה הגזרה היא מוכרחת לחול על מישהו! לכן, "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", כי לאחר שנגזרה הגזרה אי אפשר לבטלה, אלא שהתשובה מעבירה אותה אל הגויים!

  הדברי שמואל היה אומר שאומרים אמאליגע צדיקים, נכון שפעם היה אבל הקב"ה הוא אותו הקב"ה.

     ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו . יג) אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי ע" - בא וראה, כמה שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים,  והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו ". למה? מה קרה? אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך . ולכן כולם רצו להחניף לו ולהסתובב סביבו , והיתה זו "אהבה התלויה בדבר , " לכן הם נקראים - " אוהביו ". אבל כשרק החלו להריח ולהבין שהאדם העומד לפניהם בצרות " - נפול יפול", בטלה אהבתם וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"...

     ותחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו וכו )ד .ד('  מה טעם שלחה אסתר בגדים למרדכי, הרי לא מחסרון בגד לבש שק, הלא הוא – מדעת קרע את בגדיו, משום סיגוף וצער, וגם את הבגדים האחרים יקרע? אלא מסביר הרה"ק בעל התפארת שלמה זי ע" – רמזה אסתר בשליחת הבגדים כי היא חולקת על דרכו של מרדכי! מרדכי קיוה להצמיח ישועה לעם ישראל ע"י סיגופים מחמת צער גלות השכינה, לפיכך סבר שראוי לכל אחד ללבוש שק ולעלות אפר. אך אסתר, רוח אחרת היתה עמה: היא סברה כי יש לעורר את הרחמים ע"י שמחה . כי השכינה אינה שורה מתוך עצבות, ככתוב: "עבדו את ה' בשמחה", ועוד כתוב: "עוז וחדוה במקומו". ובשליחת בגדי המלכות למרדכי , לכך נתכוונה! וזה היה חלק מתפילתה שמרדכי ילך בדרך השמחה! וכמובא במדרש: שכאשר הרכיבו את מרדכי ברחובות העיר והילבשהו בגדי מלכות, שלחה אסתר והביאה שבעה אלפים נושאי כלי זמר. וכאשר בא מרדכי לכלל שמחה, היה בכוחו לעורר רחמים וחסדים!...



'ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה '.  וברש"י תיעשה המנורה – מאליה. (ברכי נפשי). 

     הסיפור שיש באמתחתנו הפעם, בעניין ספר התורה,.  בעליו של ספר התורה הוא יהודי שעבר את השואה, ולמרבה הצער שיכל כאן בארץ את בנו-יחידו.

     יהודי זה ביקש בכל מאודו לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת בנו, ולא סתם ספר תורה. כבר בתחילת הדרך הביע האיש היקר הזה את רצונו שספר התורה יהיה המהודר שבמהודרים. לא היה מוכן להתפשר על משהו פחות מזה.  ברם, בהיותו מחוסר-אמצעים, לא היתה בידו האפשרות הכלכלית ליישם את המטרה הנעלה הזו. פעם הוא בא אליי בעניין זה, וכששאילותיו כמה כסף יש לו, השיב שיש לו אפשרות לחסוך 5 דולרים בחודש...  מי שיודע את מחירו של ספר תורה מהודר, יודע שגם אם יחיה אדם זה שנים רבות, לא יוכל להגיע למטרתו הנכספת. אבל היהודי שלנו לא התייאש. לא.  הוא המשיך והמשיך לרצות לכתוב את הספר ומדי חודש הניח בצד 5 דולרים. בשלב מסוים לקח סופר סת"ם מעולה והטיל עליו את משימת הכתיבה של ספר התורה המהודר.  ובמקביל המשיך לחסוך דולר לדולר, והגם שסכום הכסף שנאגר עדיין לא הגיע ולו לכדי אחוז אחד ממחיר הספר,  הוא המשיך לבקש ולרצות את המשימה.

     יום אחד, כך סיפר לי הוא-עצמו, החליק יהודי זה על בננה ברחוב, וכיוון שהיה בדרכו לעבוד קיבל על כך פיצויים בסכום כסף משמעותי, שנכנס כמובן מיד לקופת ספר התורה.  גם את דמי המחלה שקיבל לאחר ההחלקה, הכניס לקופה ההיא. במהלך כתיבת הספר התרחשו עליו עוד כמה 'החלקות' שכאלו, וכך היה באפשרותו להכפיל ולהשליש את הסכום שהצטבר בקופה.  בסופו של דבר סיים היהודי את כתיבת הספר, והכניסו ברוב פאר והדר לבית הכנסת ההוא.  ואם שואלים אותי, איך הצליח להגיע לסכום-העתק בן רבבות הדולרים, אין אני יודע (כי אחרי הכל,  גם אחרי הסכומים שקיבל כפיצויים וכו', עדיין לא היה יכול בדרך הטבע להשלים את הספר), אבל במציאות – הספר הוכנס להיכלו, והיהודי זכה במצווה . ואין ספק שגם בו התקיימה הבטחת השי"ת למשה רבינו בעניין המנורה, שנעשתה מאליה.  זו הסיבה וזה הסוד שבגללו אני מבקש שיקראו דווקא מספר התורה שלו. כי ספר זה – ספר של ניסים הוא , ודומה לספר שכתב משה רבינו שנכתב בנס. אחרי הכל לא הכל בחיים תלוי בכסף, אלא ברצונו של האדם ובחפצו ובתשוקתו לבצע את המוטל עליו.  ושנית, והוא-הוא העיקר, שבעומדנו לפני ביצוע משימה רוחנית כלשהי, אין לנו לפחד כלל מכך שלא נוכל להשלימה. אנחנו צריכים להתחיל, וכל היתר – ייעשה מאליו, וכאמור 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

חברות, תפילה, תשובה, צדקה, בגדי מלכות, רוע הגזרה, עוז וחדווה, סיגוף וצער,





אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ז

 

 אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה . מסופר על הגאון רבי אייזל חריף זי ע" שישב שנה אחת בפורים עם בני עירו וכאשר ליבו היה מבוסם עליו, שאל- ואמר: האם יודעים אתם מה היה הנס והפלא הגדול ביותר בפורים? אומר לכם: "אין אסתר מגדת מולדתה –" הדבר הזה, שאישה יכלה לשמור סוד! זה היה הפלא והנס הגדול ביותר בנס פורים!...

     בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק לנו חג נוסף, והראיה היא! - ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו' ודתיהם שונות מכל עם - " כל החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות, ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!... כך יש להם " – פסח" מפרעה, " חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים , " ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן " – אם על המלך טוב יכתב לאבדם" וסופך לנחול סוף מר... וממילא יהיה להם חג פורים שמח!...

    הגר"א מוילנא זי ע" הסביר את מה שאמרו חז" (ל מגילה ז:) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" . דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום, כאשר ידם של ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים " ברוך מרדכי , "  שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם, העשירים נמצאים מן העבר השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים מטרד. רק פעם אחת בשנה, ביום פורים, הם פותחים את דלתם ואת ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז ל" , שחייב אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר"ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי"...

     ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי . שאל האלשיך הקדוש זי ע" – אם המן רצה משנאתו להרוג את מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני, " ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי –" ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי, לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי –" כי אם כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי...

החוב שנפרע (פניני עין חמד, גליון 627)

     בימיו של הגאון רבי יחזקאל לנדאו (בעל ה'נודע ביהודה'),  התגוררו בפראג גאונים מופלגים, שהרעישו את העולם בכוחם בתורה.  מהגדולים שבהם היה הגאון הרב משה זרח אידליץ זצ"ל מחבר ספר 'אור לישרים' (הרב התייתם ל"ע בגיל צעיר והתחנך בביתו של הגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, והיה לאחד מתלמידיו המובהקים. כמו כן עמד בראש ישיבה במשך כשלושים, שנים!  ונפטר ב-י"ב אייר ה'תקמ"ו . ניסיונותיו היו עצומים, שכן חותנו העשיר סיפק לו את כל צרכיו והצדיק סייע בכסף זה ככל הניתן לתלמידיו הרבים, שמספרם הגיע לאלפים!!! אולם בסיכומו של עניין, איבד הלה את כל רכושו ! גם בהיותו מחוסר כל סירב רבנו לקבל סיוע מהקהילה.

     בזמן שהגאון ר' יחזקאל לנדאו שימש בכס הרבנות של קהילת פראג, שימש ר' משה זרח כחבר בבית דינו) . לעת זקנותו , מטה ידו של ר' זרח והוא ירד מנכסיו ונותר לבעל חוב עצום. נושיו הטרידוהו השכם והערב ודרשו ממנו לשלם לאלתר את חובו, וכתוצאה ממצב זה גזלו את מנוחתו, עד שלא עלה בידו לעסוק בתורה הקדושה.  בלב כבד ובחוסר ברירה, נכנס הוא אל רבנו 'ה נודע ביהודה , ' כדי להשיח בפניו את צערו הרב וליטול ממנו עצה ותושייה.  באותם הימים עמד הרב יחזקאל לפני נישואי בת ובן בביתו . לשם כך שמר ואסף פרוטה לפרוטה במשך שנים רבות והצליח לחסוך סכום נכבד מאוד המונה 3,000דינרים ! מדובר בסכום אדיר ועצום באותם הימים. אותם שמר בתוך ארגז בביתו נעול על מנעול ובריח, לצורך חתונת ילדיו!.  כשסיפר ר' זרח על מצבו לר' יחזקאל, התעניין אצלו ה 'נודע ביהודה' על גובה חובותיו לנושים המעיקים, והתברר לו למרבה הפלא, כי הסכום הכללי הדרוש הוא בדיוק שלושת אלפים דינרים!  לא היסס רבנו, קם, הוציא את הארגז בו שמר את הכסף, פתחו ומנה בידיו של ר' זרח המופתע את הסכום הזה טבין ותקילין ומסרו בידו, כשהוא מפציר בו לקחתו ולשלם בו את חובותיו, כאשר אינו משאיר בידו מאומה מן הסכום לחתונת ילדיו. ה 'נודע ביהודה' לא סיפר לרעייתו על כך. לאחר זמן מה,  ניגשה הרבנית אל התיבה , והיות שהרגישה, כי היא קלה מדי, פתחה את התיבה וגילתה לחרדתה הגדולה, כי היא ריקה לגמרי!

     מיד הקימה הרבנית קול בהלה , כי גנבים לקחו את כל אשר להם, אך הרב ניגש אליה ומיד הרגיעה באומרו שהוא הפקיד את הכסף אצל אדם אמין ובטוח שיחזיר לו את הכסף בבוא העת . החלה הרבנית בדרישה וחקירה לדעת אצל מי הרב 'הפקיד' את הכסף המיועד לחתונת ילדיה, ומתי בעלה מתכנן לקחת את הכסף ממנו.  כאשר נודע לה , כי הכסף נמצא לא פחות ולא יותר אצל ר' זרח אידליץ, הבינה, כי נתן לו את הכסף בתורת צדקה,  שכן הקול נשמע בעיר כי חייב הוא סכומים עצומים לנושיו הרבים. לפיכך, באה בטרוניה כלפי בעלה באומרה : "הרי כל העיר יודעת שמצבו של ר' זרח בכי רע, והכסף ירד לטמיון! ואם כן עם מה נחתן את ילדינו?! הרי את הכסף הזה חסכנו במשך זמן רב!!! ואם כן, מהיכן ניקח כסף להשיא את ילדינו?! ומדוע לא השארת לפחות סכום כלשהו לצורך החתונות?!".  הרגיע אותה רבנו באומרו, כי יש לבורא עולם דרכים משלו להשלים את חסרונם ומובטח לכל מי שמקיים את מצוות צדקה - כי אין הקב"ה מקפח שכרו .

     יום הנישואין של ילדיו הולך וקרב ובידו של רבנו אין פרוטה לפורטה ועליו להשליש סכום עצום לטובת נישואי ילדיו.  אולם , רבנו סומך על מי שאמר והיה העולם וברי לו, כי בורא העולם ישלח את ישועתו. הוא אינו יודע כיצד, אבל כידוע הרבה דרכים למקום.  ביום מן הימים, קיבל בקשה להתעמק בדין תורה שנערך בעיר פיורדא בעניין ירושה גדולה של עשיר מופלג . הנושא היה סבוך ביותר ורבינו נאלץ לשבת על המדוכה זמן לא מבוטל. לבסוף ערך רבנו תשובה מפורטת (שהודפסה בשו"ת שלו מהדורא קמא, חושן משפט סימן ל', תשובה המשתרעת על פני כעשרים עמודים!), ושלחם לשם. פסקו של ה 'נודע ביהודה' היה ערוך לתלפיות , והוא התקבל על דעת ילדיו של אותו עשיר, והם הביעו את שביעות רצונם המלאה והסכימו לקבל את כל מה שכתב ככתבו וכלשונו.  שמחתם הייתה עצומה, שכן הצדיק השכין שלום בפסיקתו עד שעל דעת עצמם החליטו לשלם לרב דמי פסק בסך... שלושת אלפים דינרים בדיוק!  כשהגיע הסכום הגדול למעונו של רבנו, אמר לרבנית: " ראי נא, החוב של ר' זרח נפרע במלואו, עד הפרוטה האחרונה על ידי בורא העולם! "

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הנס והפלא,לשמור סוד,חכמי לובלין,דתי המלך,חוגגים,ברוך מרדכי,לשתות, לשמוח,מתנות לאביונים,





אמרי שפר י"ד אדר ה'תשע"ז

 

 

בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת.. .

     בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי ע" אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצווה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת? ...

     הטעם שלא מוזכר שם ה' במגלת אסתר . באבן עזרא כתב בפשיטות, מכיוון שגם הגויים העתיקו את המגילה ללשונתם, וכדכתיב מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו. וחששו מרדכי ואסתר, שלא יכניסו ח"ו שם ע"ז במקום שם הקדוש ע"כ לא כתבו שם הקב''ה.

     וכבר פירש הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע את הכתוב "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר –" דלכאורה אינו מובן מהו "ויקר"? אלא הכוונה שהשמחה הייתה 'יקרה' בעיניהם, נצלו אותה כראוי,ונזהרו לבל תצא מן הגדר הראוי והרצוי. וכן עלינו להשתדל לשמור על השמחה השורה בפורים, שתהא יקרה בעיננו, ובל לבזבזה בדברים זולים!...

ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ג(  [ע"פ ברכת דוד[

     בשנת תשנ"ד - 1994 עמד לו חייל דתי בשם נחשון וקסמן ב'צומת הטייסים' ליד יהוד והמתין לטרמפ לאזור רמלה הוא עלה לטרמפ שבו היו חמישה מחבלים ימ"ש, שהתחזו למתנחלים יהודים, והם שבו אותו כבן ערובה. צה"ל התכונן לקראת מבצע סודי וקשה לשחרורו של החייל נחשון וכל עם ישראל, התאחד בתפילות המוניות 'לקרוע' שערי שמים להצלת החייל השבוי, שבקלטות הוידאו שהתפרסמו בתקשורת התחנן על חייו. מאחר והמחבלים נתנו אולטימטום וקבעו זמן לקבלת דרישותיהם, אחרת יוציאו אותו להורג בליל שבת בשעה :20:00 ... על כן המבצע הצבאי היה צריך להיערך בליל שבת. כמובן שהציבור לא ידע על התכנונים הצבאיים, אולם באותו יום שישי, התאספו ברחבת הכותל המערבי אלפי מתפללים. היה זה מחזה נדיר,  לראות את כל רחבת הכותל מלאה עד אפס מקום, כשכולם מבקשים ומתחננים להצלתו של החייל בהקדם וברחמים.

     ראש הישיבה בה למד נחשון, ניגש לומר פרקי תהילים,  כשכל עם ישראל חוזר אחריו בדמעות רותחות "הושיעה את נחשון והצלח את החיילים שיצאו להצלתו". אלפי יהודים זעקו בתפילות ובתחנונים... האם גם הופיעה בתקשורת וביקשה שידליקו נר שבת להצלת בנה.  בליל שבת, בשעה 17:15 בערב, נערך המבצע. תוצאותיו היו קשות: נחשון נרצח מיד עם חדירת חיילי צה"ל למחבוא המחבלים המופתעים, אחר הלוחמים הבכירים סרן ניר פורז הי"ד נהרג, ו-7 חיילים נוספים נפצעו. המחבלים חוסלו,  כמובן, אך מטרת המבצע לא הושגה ונחל כישלון.  

     בשעת לילה מאוחרת קיבל ראש הישיבה של נחשון את הבשורה הקשה ומיד צעד רגלית לבית הורי נחשון המתגוררים בירושלים, כדי להיות עימם ברגעים הקשים.  הוא הגיע לשם בשעה אחת אחר חצות וראה מחזה נדיר , בית יהודי מאמין, שלמרות הבשורה הקשה על מות בנם לפני שעות ספורות, שומרים הם על קדושתה של השבת ונזהרים שלא להיות עצובים ולא לבכות ביום קדוש זה.  ראש הישיבה, ישב עם אביו של נחשון הי"ד וחיזקו בדברי נחמה עד אשר לאחר כמה שעות, ביקש לחזור לביתו כדי להתפלל תפילת שחרית של שבת. אביו של נחשון ליווה א??תו ואמר לו: "אני יודע שתהיה הלוויה רבת משתתפים.  הרבה אנשים יבואו מכל רחבי הארץ לחלוק כבוד אחרון.  אני מבקש ממך, כבוד הרב, שאתה תספיד את בני הי"ד" . ראש הישיבה אמר שלא יהיה לו קל לדבר על נחשון, אך הוא מסכים לעשות זאת. אך אז אמר לו האב דבר מוזר: " כתוב בספרים הקדושים שנשמתו של הנפטר נמצאת בהלוויה - ומבקש אני מהרב, שכאשר בני ישאל אותך שאלה בהלוויה תענה לו עליה", הרב ההמום חשב שאולי נטרפה דעתו של האב עקב האסון, אך אביו של נחשון הסביר את דבריו: "הרי רק לפני כמה שעות אלפים מעם ישראל התקבצו בכותל המערבי שנחשון יחזור בשלום, אלפים נשאו עיניהם לשמיים והתחננו בדמעות לבורא עולם וזעקו: ' אבא! תעזור לנו'! בהלוויה נחשון ישאל אותך: 'להיכן הלכו כל התפילות? כולם התפללו וביקשו את אותה בקשה מאבא שבשמיים ומדוע היא לא התקיימה"? אביו של נחשון המשיך ואמר: "אני אענה לך את התשובה ואותה תאמר בהלוויה" . ראש הישיבה, חיכה לתשובה שלא איחרה לבוא: "אם ישאלו אותך היכן כל התפילות שהתפללו לבורא עולם תענה כך - לילדים יש בדרך כלל הרבה בקשות מהוריהם.  ההורים - שאוהבים את בניהם ודואגים להם - עונים להם כמה סוגים של תשובות. לפעמים האבא משיב בהסכמה ואומר לבנו 'הנה, קח'... או 'עוד שעה אתן לך'... 'מחר אתן לך'... אבל לאבא אוהב, יש לפעמים גם תשובה נוספת והיא: ' לא'! וגם כשהאבא אומר 'לא', הוא עדיין אבא שאומר זאת מדאגה ואהבה, גם כשהבן לא תמיד מבין. אם נעמיק נראה, שאבא שאומר 'לא' הוא לפעמים אבא יותר אוהב ודואג מאשר אבא שאומר תמיד 'כן', כי לאהוב אבא שרק אומר 'כן' - אין זו אהבה אמיתית, אלא אהבת אינטרסים. בזמן שכל עם ישראל היקר התפלל והתחנן בדמעות, אבא שלנו בשמיים הקשיב והאזין לכל מילה, אך התשובה הפעם הייתה: 'לא'! גם 'לא' היא תשובה של אבא אוהב. "יהודי שמאמין ויודע שיש לו אבא בשמיים שדואג לו יותר ממה שהוא חושב, מקבל את כל גזירותיו באהבה!!!

      ראש הישיב?? עמד משתאה לנוכח תעצומות הנפש מהדברים של האב, ויצא מחוזק מהבית "השבור"... ואולי נכון יותר לומר "הבית השלם"; רק אדם המחוסן באמונתו יכול הוא לנחם את מנחמיו. אין ספק, כי צריך כוחות נפש גדולים לכך... 

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

פורים כפורים,מתעטף בטלית,בית הכנסת,להתבסם,שם הקדוש,אורה,שמחה, ששון,יקר,









אמרי שפר י"ב אדר ה'תשע"ז

 

בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     ברש"י: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.  הניצוץ היהודי שטמון בכל אחד, בכוחו לשרוף את הרע שבו. (דברי שלום(

     בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי גם לאחר מכן – והארץ – כל העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... )חשבה לטובה(.

     בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון תבואה, וזה מזוני.

     בראשית (א, א). הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אמר, שכל מסכתא שבש"ס מתחילה בדף ב' וכן התורה מתחילה באות ב' להורות: הגם שהרבית ללמוד תורה, עדיין לא התחלת מ-א'.

     ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'' (קידושין ל,ב)

     ברגע ובשעה שאדם חושב שהכל אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.

"     ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימינית, כבר אין לך הרבה התלבטות לגבי מי מהן היא השמאלית,   ואז נותרה רק הבעיה-באיזו מהן להתחיל לצעוד.

אם כסף תלוה" (דברים טובים – משפטים)

     האם הכסף ילווה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת לעני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך.

     מספרים על עשיר גדול שהייתה לו אישה יראת שמים ואשת חיל שהייתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן,  ילדים לא היו להם. והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האישה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האישה בעל כורחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.

     למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא הייתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרוויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך , אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך,  שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האישה גט וחזרה לבית אביה.

     כיון שהאישה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האישה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול.  מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האישה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר העניין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו.

     ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו.  כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא



הנסיך ויוויאן (דברים טובים – משפטים)

     מאות אנשים גדשו את אולם קבלת הפנים בארמון המלוכה. צלילי המוסיקה והשקת כוסיות הזכוכית נשמעו מכל עבר. האולם היה מלא עד אפס מקום באנשי שלטון בכירים, שהגיעו לברך את המלך אנדרו השלישי לרגל יום הולדתו השישים. תכונה רבה הורגשה באולם כאשר נכנס פנימה הנסיך פיטר, בנו של המלך ריצ'ארד, שליטה של הארץ השכנה. הוא נכנס בלוויית משלחת כבודה של שרים רמי דרג והתקבל בכבוד הראוי. לחיצות ידיים וחיוכים נראו בכל פינה,  אך עד מהרה הבחין הנסיך האורח כי הנסיך ויוויאן, בנו הבכור של המלך אנדרו, אינו נוכח באולם. 'היכן יורש העצר?' שאל הנסיך האורח את אנשי החצר, אך הם התחמקו מתשובה . הנסיך פיטר הבין כי דבר מה אינו כשורה, אך העדיף שלא ללחוץ. לאחר כשעה נכנס סוף סוף יורש העצר, הנסיך ויוויאן.  חברו הטוב לחץ את ידו בחום, אך הבחין מיד בעננה הכבדה הרובצת על פניו. 'מה מעיק עליך?' שאל, 'האם אינך בקו הבריאות?' 'יש דבר מה שמטריד אותי,' השיב הנסיך ויוויאן, ' ואולי אתה, ידידי הטוב, תוכל לעזור לי.' תוך כדי הדברים סרו שני הנסיכים לאחד החדרים הצדדיים כדי שיוכלו לשוחח בפרטיות. 'אתה יודע כי במשך שנים רבות אני לומד חכמה מפי המורה הזקן פרנצ'סקו' אמר הנסיך ויוויאן. 'לפני כחודשיים לימד אותי פרנצ'סקו כי גן העדן והגיהינום נמצאים כאן – בעולם שבו אנו חיים, אך לא ידע לומר לי את מקומם המדויק. מאז טורדת את מנוחתי המחשבה על כך. יש בי רצון עז לראות כיצד נראה גן העדן ולהגיע לפתחו. אינני מסוגל להמשיך את חיי בשלווה בלי לראות זאת בעיניי.' הנסיך האורח שקע בהרהורים. הוא ידע היטב כי הנסיך ויוויאן לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו, אך ידע גם כי בקשתו בלתי ניתנת למילוי. הוא לא רצה לזלזל בידידו הטוב, וניסה למצוא את האיש המתאים שיוכל לכוון את יורש העצר בצורה חכמה אל המקום המיועד. 'אולי בוהיטו?!' פלט לפתע הנסיך פיטר, ' בוהיטו, איש הדת החשוב ביותר בטיבט יוכל לעזור לך! יתכן שאם תעלה אליו בראש משלחת מכובדת, הוא יסכים לכוון אותך אל פתחו של גן העדן.' הנסיך ויוויאן הניד בראשו בהסכמה. שום מסע מפרך לא ירתיע אותו מלהגיע למטרתו.  הוא הודה לידידו בחמימות על עצתו והחל לתכנן את המסע ולבחור את בני לווייתו לטיבט.

     המסע לביתו של איש הדת הישיש היה מתיש ומפרך. לאחר חצי שנה התייצב הנסיך ויוויאן ועמו שני מלווים בלבד לפני בוהיטו. השאר לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו למדינתם. רק שני משרתיו הנאמנים המשיכו אתו עד שהם ניצבו לפני בקתתו של האיש הזקן והחכם ביותר בטיבט. הנסיך נקש על דלת בקתתו של בוהיטו, והמתין בהתרגשות לבאות. 'יבוא',  נשמע קול רפה מבפנים. ויוויאן פתח את הדלת, וגילה אדם זקן ושבע ימים ששכב על מיטתו כשפניו מוסבות אל הקיר. ' מה רצונכם?!' שאל בוהיטו. 'אני הוא הנסיך ויוויאן, בנו של המלך אנדרו השלישי. הגעתי אליך ממרחקים תוך סיכון אישי רב. יודעי דבר סיפרו כי הנך יודע היכן נמצא גן העדן, וכיוון שכך אבקשך שתוביל אותי אל פתחו...' 'לך מכאן', ענה בוהיטו בלי להסב את פניו אל הנסיך, 'איני מראה זאת לשום אדם בעולם'. הנסיך ויוויאן הרגיש כיצד דמו מטפס באחת אל ראשו.  תלאות הדרך הארוכה עדיין חקוקות בעצמותיו ובוהיטו מגרש אותו כך, ללא אומר ודברים?! הוא שלף בזעם את חרבו מן הנדן. 'אם לא תאמר לי תיכף ומיד, אתיז את ראשך מעליך' איים הנסיך. בוהיטו הסתובב אלי באחת. 'עכשיו הנך ניצב על פתח הגיהינום,' אמר אל הנסיך והצביע על החרב שבידיו. ויויאן שקלט לפתע את דבריו של בוהיטו, החזיר את חרבו לנדנה. ' ועתה הנך על פתחו של גן עדן', המשיך איש הדת והצביע לעבר החרב שניצבה בתוך הנדן בחזרה. 'פתח גן העדן אינו דלת או שער המצויים במקום כלשהו. גן העדן או הגיהינום מתחילים מכאן – ממך!' הנסיך הגאה השפיל את ראשו בהבנה, ובוהיטו המשיך לדבר אליו: 'האדם, במעשיו, קובע אם הוא ייכנס לגן עדן או לגיהינום, ולכן האדם הוא-הוא הפתח לגן העדן וגם הפתח לגיהינום. רק מעשיך והחלטותיך, הם שיובילו אותך לעבר גן העדן או חלילה, לעברו של הגיהינום.

     אגדת עם זו מלמדת אותנו על ערכו של כל מעשה קטן שאנו עושים. בפרשתנו, פרשת משפטים, עומדת התורה על ערכם של החוקים והמשפטים שאותם חייב לקיים היהודי במהלך חייו. בעולם הבא יקבל כל אדם את השכר והעונש על פי מעשיו, אבל כבר כאן אנו יכולים לחוש את טעם גן העדן ואת טעם הגיהינום. אדם הנוהג ביושר ובאמת, חווה כבר בעולם הזה סיפוק ושמחה בחייו, ואילו מי שחי חיי שקר ורמייה, נידון כבר בעולם הזה לחיים של נקיפות מצפון ורגשות חרטה ואשמה, שיהפכו את חייו לגיהינום.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

תרומה,מקווה,בקבוק מים, ניצוץ,מפוח,שורף,בריאות,יצר הרע,תורה ,תבלין, אורה ושמחה,

 






אמרי שפר י"א אדר ה'תשע"ז

 

 

בפסוק ’אם מזרע היהודים מרדכי‘, לכאורה, תיבת מזרע נראית כשפת יתר, שהיתה יכולה לומר בקוצר אמרים ’אם מהיהודים מרדכי‘, אלא פירש הרה“ק ה‘תפארת שלמה‘ בדרך רמז, שבני ישראל דומים לזרעים בשדה, ואף כאשר הם נרקבים וכלים כזרע הזה אינם מתייאשים לעולם,  ואדרבה, ריקבון ושפלות זו גורמים להם לצמוח ולגדול כאילנות הללו שתחילת בריאתם מדבר שזרעו כלה. וזהו מחיית עמלק להתחזק מהמצב השפל ביותר

     דיבור עם הקב"ה - פעם אחת ישב רבי אברהם מטריסק בסעודת פורים ופתאום נכנס לאווירת דבקות והחל לדבר עם הקב"ה ולבקש ממנו שלא ימתין עד שהדור יהיה זכאי אלא יביא את הגאולה מיד. בתוך הדברים אמר בלשון המגילה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת" – אם חלילה לא תגאל את עם ישראל עכשיו, אזיי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – היהודים עלולים לחשוב שישועתם תבוא ממקומות אחרים, זה יהיה מהנדס וזה יהיה עורך דין, אבל אז "את ובית אביך תאבדו" – התורה, שהיא מ א' ועד ת' (א-ת), והתפילה שהיא ירושה לנו מאבותינו, ישתכחו חלילה. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", סיים הצדיק, "הלוא אין מלך בלא עם"!

     הטעם שנקראת שבת זו ’שבת זכור‘, אומרים בדרך צחות,  על פי מאמרם ‚ שמשה רבנו ע“ה נולד בז‘ אדר, נמצא שבשבת זו – שאחר ז‘ אדר הייתה שמחת ה ‘שלום זכר‘ שלו, כמנהג ישראל לעשות ’שלום זכר‘ בליל שב“ק הסמוך ללידת הבן, על כן נקרא שמה ’שבת זכור‘

     חמשה דברים קיבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם ביום הפורים, קריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, ונהגו עוד להתחפש ולשנות את המלבושים. ודרשו לרמז את כולם באותיות ’מגילה‘ הראשון כפשוטו, דהיינו קריאת המגילה, כמו כן אפשר לקרות אותיות אלו בצירוף של ’לגימה‘ דהיינו שתיית היין בשמחה, משלוח מנות נרמז בצירוף ’גמילה‘ מלשון גמילת חסד איש לרעהו, בסדר אותיות של ’מילגה‘ נרמזת מצות מתנות לאביונים, ו ‘גלימה‘ רומזת על שינוי המלבושים.

החמור שתבע (דברים טובים – משפטים)

     במשך שנים ארוכות שימש חואן דיאז כשופט המקומי ונציגו של המושל בעיירה הקטנה בצפון מקסיקו. תושבי העיירה היו איכרים נבערים מדעת שעיבדו את שדות התירס שלהם והתפרנסו בקושי. את יומם המפרך היו האיכרים מסיימים במסבאה המקומית בשתיית טקילה עד אבדן חושים – דבר שגרם לקטטות רבות. תפקידו של חואן היה להשליט סדר ולהכריע בסכסוכים בין התושבים. הוא היה מחליט בדרך כלל על פי הצד ששילם לו שוחד גבוה יותר, ובזכות זה הוא בנה לעצמו בית גדול במרכז הכפר, ליד השוק המקומי.

     בכיכר השוק היה מוצב 'פעמון הצדק' שהיה עשוי נחושת.  כאשר התפתחה קטטה היו שוטרי הכפר מביאים את המתקוטטים אל הכיכר, ומצלצלים בפעמון. חואן היה יוצא מביתו, שומע את הצדדים, ופוסק מי צודק ומי אשם. ברבות השנים נפל הענבל שהיה תלוי בתוך הפעמון. פעמון חדש עלה כסף רב, והקופה הציבורית הייתה ריקה מכיוון שכל כספי הקנסות הלכו ישר לכיסיו העמוקים של חואן. חואן ניסה לתקן את הפעמון, ובסופו של דבר הצליח לקשור את הענבל בחוטי קש ארוכים ולהחזירו לפעולה . יום אחד שוטט בכפר חמורו הזקן של מאוריציו הנפח. החמור הרעב הבחין בחוטי הקש המבצבצים מעל פעמון הנחושת.  הוא החל ללעוס את הקש כדי להשביע את רעבונו, ועד מהרה נפל הענבל ארצה והתנפץ לרסיסים.  חואן מיהר החוצה למשמע הרעש, והבין מיד שסוף סוף נמצא הקורבן שישלם מכיסו את הפעמון החדש. הוא שאל את העוברים והשבים של מי החמור והללו השיבו לו כי זה החמור הזקן שהיה שייך בעבר למאוריציו הנפח, עד שהוא שילח אותו לחופשי. ' לך אל מאוריציו ומסור לו שהחמור שלו תובע אותו למשפט', הורה חואן לאחד הנערים. הנער יצא בריצה לכיוון הנפחייה,  ובינתיים השמועה על חמור התובע למשפט את בעליו התפשטה בכפר, ורבים החלו להתאסף בשוק כדי לחזות באירוע הנדיר.  כשהגיע הנפח לכיכר השוק, כבר חיכה לו חואן כולו אומר חשיבות עצמית. 'האם החמור הזה שלך?' שאל חואן. ' אכן הוא היה שלי בעבר', אמר הנפח, 'אך הוא כבר אינו יכול לעבוד, ולכן שחררתי אותו '. 'אם כן דע לך שהחמור תובע אותך לדין בעוון הזנחה וכפיות טובה - ומכיוון שהוא אינו יכול לדבר, אני אייצג אותו.

     החמור שירת אותך בנאמנות שנים רבות ואתה הפקרת אותו לעת זקנתו. מכיוון שכך החמור נאלץ לאכול את חוטי הקש שהחזיקו את הפעמון והוא נשבר. החמור חייב לשלם את הנזק שהוא גרם, אך מכיוון שאין לו כסף, הוא תובע אותך לדין ודורש שאתה תשלם את הכסף מכיסך'. האיכרים מסביב הנהנו בשביעות רצון למשמע פסק הדין, ומאוריציו הבין שהוא נפל קורבן לתאוות הבצע של השופט שביקש לפרוק מעליו את הוצאות קניית הפעמון החדש. 'אמור לחמור שאני מוכן לשלם לו את הסכום,' אמר מאוריציו לחואן, 'אך זאת בתנאי שהוא לא יהיה שייך לי יותר, ולא יבוא אלי בטענות.' חואן שהכסף סנוור את עיניו הודיע לכולם מיד שהחמור שהוא מייצג מסכים לתנאי הזה. הקהל התפזר, והחמור נשאר בכיכר השוק.

     לעת ערב חזר החמור לאורווה של הנפח, כפי שהיה רגיל במשך שנים. לזה בדיוק מאוריציו חיכה. הוא העמיס על גבו של החמור חבילה קטנה ועטופה היטב ובתוכה מאה מטבעות. לאחר מכן יצא עם החמור לכיוון ביתו של חואן והמתין לשעת הכושר. לאחר זמן מה יצא השופט המקומי עם משפחתו לנסיעה. מאוריציו הכניס את החמור לחצרו של השופט והסתלק מהמקום. החמור שנותר לבד בגינה המפוארת, לא בזבז זמן. הוא החל לאכול וללעוס מכל הבא ליד: את עצי הנוי המקושטים ואת העציצים הנאים, הוא לעס אפילו את כסאות הקש ושבר את חלון המרפסת. כאשר חואן השופט חזר לביתו לאחר כמה שעות חשכו עיניו למראה החורבן שגרם החמור. הוא זימן במהירות את הנפח לביתו. ' תראה מה החמור שלך גרם!' צרח חואן אל הנפח. 'אינני יודע', היתמם מאוריציו, 'אני שילמתי לחמור את מה שהייתי חייב לו, וכנראה הוא פנה לביתך כדי להעביר לך את הכסף. מעבר לכך איני יודע כלום, כי החמור, כידוע, אינו שייך לי'. לחואן לא נותר אלא לחרוק שיניים בזעם על התרגיל שהנפח עשה לו.  

     בפרשת משפטים, מלמדת אותנו התורה לנהוג ביושר ובלי משוא פנים, ומצווה את השופט 'לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד'. על הדיין להיות נקי ובלתי משוחד מנגיעות אישיות, ורק הצדק והיושר צריכים להיות נר לרגליו. אנחנו איננו שופטים בבית משפט, אבל כל אחד מאיתנו הוא שופט קטן. לא פעם אנו צריכים לשפוט את הזולת, ולהחליט אם הוא צודק או טועה בדבר מה. התורה מלמדת אותנו להיות אובייקטיביים ולא למהר לדון את השני לכף חובה. חז'ל אומרים לנו כי מי שדן את חברו לכף זכות, זוכה שגם בשמים דנים אותו לכף זכות, ומעניקים לו שפע של ברכה והצלחה.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מזרע היהודים, ריקבון,שפלות,לצמוח,אילנות,החרש תחרישי,מהנדס,עורך דין, קריאת המגילה,משתה ושמחה,משלוח מנות,מתנות לאביונים,









אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ז

 

  אזני המן - ב"אזני המן". אם נתבונן, מבחוץ- אוזן המן היא סתם בצק, הטעם האמיתי חבוי בפנים. מעבר למעטה החיצוני הרגיל יש את מרכז המאפה – האוזן המן השופע מתיקות. כך הם חיינו: ישנם זמנים שבהם נראה כי מקרים ארעיים מושכים אותנו לכל כיוון אפשרי. קורים לנו כל מיני דברים שאין לכאורה קשר בניהם ואף אין להם סיבה ממשית לקיומם... אך זוהי איננה האמת. יש לדעת כי לבורא העולם לכל דבר אצלו יש ממשות תכלית, שסמויים מעיננו. מלמעלה הדברים שקורים לנו הם חלק מתהליך שפנימיותו מתוקה בהרבה מה"בצק" הנראה לעין.



     ״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר״ (אסתר ב,ה). הצלחתו של מרדכי בבית המלך הייתה מכוח היותו ״בן יאיר״. אביו האיר לו את ימי ילדותו, שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה, הניח לו תפילין, והוא ראה בביתו איך מתנהגים בחגי ישראל ואיך יום רגיל מתנהל כיום יהודי. אור זה הוא שגרם להצלחתו בבית המלך. (שיחות קודש)



      "המן" בגימטרייה 95. "המלך" בגימטרייה זה גם 95. אכן כך היה בהתחלה. אך כאשר "המלך" הזה רצה לכבוש עוד "אחד", את מרדכי, לא נשאר ממנו כלום. כי המן + ועוד 1, שווה 96. וגם "כלום" בגימטרייה זה 96.



     ״ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים״ (אסתר א,יג). ״יודעי העתים״ אלו הפוליטיקאים, המשנים את דעותיהם מעת לעת ומתאימים את השקפותיהם למשב הרוח...(מאוצרנו הישן)



ג'ייקוב קולוני השריף (דברים טובים – משפטים)

     פעם עמדו עשרות אנשים מסביב והביטו בתגרה הסוערת, ההמולה במרכז הרחוב הייתה גדולה וההמון הצוהל הביט בהנאה במופע הרחוב תוך כדי שאגות עידוד לשני הצדדים שהפליאו את מכותיהם אחד בשני. קרב הרחוב יכול היה להימשך עוד דקות ארוכות, אלא שלחישות שנשמעו בין המתקהלים גרמו לאנשים להימלט מן המקום. לפתע הכול השתתק, דמותו של ג'ייקוב קולוני השריף הקשוח של העיירה 'מונטאקי' הופיעה בקצה הרחוב והאספסוף מיהר להתפזר. גם הצעירים שעד לפני רגע שכבו על הרצפה, מיהרו להתרומם ולנער את בגדיהם ותוך רגעים ספורים נעלמו בשבילים הצרים של העיירה. הדבר האחרון שהם רצו הוא להסתבך עם השריף הקשוח של העיירה.

     ג'ייקוב קולוני היה ידוע בקרב כל תושבי העיירה כרואה שחורות, כל סיטואציה אותה ניתן היה לפרש לטובה או לרעה, תמיד היה מכריע לרעה ובהתאם לכך היה גוזר עונשים קשים על התושבים החשודים. ג'ייקוב יכול היה להמשיך בתחזיותיו השחורות במשך שנים, אלא שהכול השתנה כשיום אחד נשלח אל השריף שוטר צעיר בשם כריס ברטלי, השוטר נשלח לאזור על מנת לסייע לשריף לפקח על העיירה שאליה התווספו תושבים רבים בשנה האחרונה. כריס היה בחור צעיר וחייכן שראה רק טוב מסביבו, הוא הסתכל על החיים דרך משקפיים ורודים, וראה בכל קושי שעמד בפניו – אתגר מרתק שאותו הוא יעבור בהצלחה. לשריף הוותיק היה קשה מאוד להתרגל לרעיונות החדשניים של כריס. 'אתה תמים חביבי' אמר לו, 'תחכה עד שתראה את החיים האמיתיים, אין לך מושג עד כמה אכזריים החיים'. אבל כריס היה עונה: 'הכול תלוי רק בהשקפה שלך, אם תחשוב טוב תראה מסביבך רק טוב, ואם תחשוב רע כל היום תראה כרעים את כל אלו שמסביבך'. כמעט מדי יום הם נפגשו בסיטואציות שונות ולא פשוטות, ותמיד ג'ייקוב היה מניע את ראשו לצדדים באי שביעות רצון וממלמל 'העולם הולך ומדרדר...', וכריס לעומתו היה מוצא את נקודות האור, ואת מחצית הכוס המלאה.

     באחד הימים כאשר הם ערכו אימונים בשליפת נשק, נשמט אקדח טעון מידיו של כריס על הארץ ומיד לאחר מכן נשמעה ירייה, צווחה נשמעה מפיו של ג'ייקוב תוך כדי שהוא לופת את ידו. הכדור שנפלט פגע בזרת שלו וקטע חלק ממנה. כריס מיד רץ לעזור לשותפו וחסם את הדם, אך השריף רק מלמל כשעיניו עצומות: 'אתה חסר אחריות! מי עורך אימונים עם אקדח טעון?' כריס התנצל ואמר שהוא שכח שהאקדח טעון, 'וחוץ מזה אדוני' הוא המשיך: 'אני בטוח שגם זה יהיה לטובה'. המילים הללו הרתיחו את דמו של ג'ייקוב, והוא אמר: 'תדע לך שהחוק קובע שפליטת כדור שפגעה בזולת עונשה שנת מאסר! אני לא חשבתי להשית עליך את העונש הזה, אבל אם אתה אומר שגם זה לטובה, אז אתה מוזמן לשבת בכלא כדי לדעת האם זה לטובה'. השוטר הצעיר לא האמין לדברי שותפו הוותיק,  אבל למחרת היום הוא כבר מצא את עצמו יושב בבית הסוהר.

     חודש ימים חלף מאז ומספר תלונות מוזרות הגיעו אל השריף,  לאורך הכביש הראשי המוביל אל העיירה נצפתה תופעה מטרידה, מדי כמה ימים ניתן היה לראות כל מיני בעלי חיים מתים שנמצאו תלויים על גבי תמרורים ופנסי רחוב. השריף החליט לבדוק את העניין ויצא מהעיירה לנסיעה לאורך הכביש. כ-15 ק'מ לאחר תחילת הנסיעה הוא הבחין לפתע בחתול מת התלוי על תמרור בצד הדרך. הוא עצר את מכוניתו והחל לבדוק את הסביבה, ואז שם לב לשביל עפר היורד אל בקעה סמוכה ומשני צדדיו תלויים עוד מספר בעלי חיים.  במשך חמש דקות הוא הלך לאורכו של השביל, ולפתע הוא מצא את עצמו מוקף באנשים רעולי פנים האוחזים נשק בידיהם, ולא נותר לו אלא להניח את נשקו ולהיגרר בעיניים מכוסות אחרי האנשים המסתוריים. כאשר פקח את עיניו הוא מצא את עצמו במערה עליה היו ציורי קיר של כוכבים מחומשים ועוד כל מיני צורות מוזרות. האנשים סיפרו לו שהם שייכים לכת השטן, והם מקריבים לו בעלי חיים 'כעת אנו עומדים להרוג אותך למען אותה מטרה!' הבהירו לו והכינו אותו לקראת הקרבתו לקרבן. ראש החבורה החל לבדוק היטב את ג'ייקוב המבועת ואז לפתע הוא שם לב שהוא פצוע בזרת 'חברים יש לו מום אי אפשר להקריב אותו' אמר לשאר המשתתפים, ולג'ייקוב הוא אמר: 'אנחנו נבדוק מה לעשות אתך מאוחר יותר'.

     בלילה הצליח ג'ייקוב להימלט מן המערה,  והדבר הראשון שהוא עשה זה לרוץ לבית הסוהר לשחרר את ידידו: 'צדקת ידידי, הפגיעה בזרת באמת הייתה לטובה! אבל שום דבר טוב לא קרה בגלל המאסר שלך'... גם זה לטובה אדוני' אמר כריס בחיוך: 'אם לא הייתי במאסר, הייתי נעצר יחד אתך במהלך הסיור על ידי בני הכת, ולי כפי שאתה יודע לא חסרה זרת'... 

     כל אדם צריך ללמוד כיצד לראות רק את הטוב שבכל מצב, ובכל אדם. גם מצבים קשים מציבים בפני האדם אתגרים שמהם הוא יוכל לצאת מחושל יותר, ומוכן לחיים.

 

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אזני המן,בצק,איש יהודי,שושן הבירה,מרדכי,תלמוד תורה,תפילין,המן, יודעי העתים,פוליטיקאים,משב הרוח,





אמרי שפר ט' אדר ה'תשע"ז

 

איתא (בילקוט אסתר רמז תתרנו): "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו", וכי יש אדם צם ואוכל, אלא אתם צמים על ‫שאכלתם ושתיתם מסעודתו של אחשורוש".



     בספר ילקוט אברהם (לר' אברהם ליפשיטץ. י"ל בתרצ"א. סי' תרפ"ו) הביא מקור למנהג ישראל קדמון לכתוב 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' על נייר ולהדביק מול הפתח בבתים ובבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמנם בגמ' כתוב 'משנכנס אדר וכו' אך לכתוב זאת על נייר ולתלות על הקיר מנין? וביאר דהא נפסק בשו"ע (סי' תקס') שיש לשייר בכל בית אמה על אמה זכר לחורבן, ולכך נהגו להדביק זאת דווקא על מקום ההוא שבמקום תוגה יהא שמחה וששון ליהודים.



     הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (פרשת משפטים) כתב, והנה יש לעיין בדברי חז"ל שכתבו 'משנכנס אדר וכו', דלכאו' היו צריכים לומר 'משהגיע אדר וכו' ולמה לשון 'נכנס'? וביאר, דמשנכנס אדר אין הכוונה עד שיגיע ממש, אלא אפי' משעה שנכנס בחודש הקודם דהיינו חודש שבט זמן המולד של ראש חודש, ג"כ צריך להרבות בשמחה, מפני שהתחילה ההארה מאותו העת וכאילו הגיע ראש חודש ממש.

    הפעמון שבבגדי הכהונה אמר רבי יוסף חיים, בעל "בן איש חי" מרמז לנו על בעלי לשון הרע שמקשקשים בפיהם תמיד כפעמון. הפעמון היה עשוי זהב כדי ללמד אותנו שערכו של אדם המספר לשון הרע הולך ופוחת בעיני מכריו וידידיו, עד שחינו סר מהם. דבר זה אמר ה"בן איש חי" מרומז במילה "זהב", שערכה המספרי הולך ופוחת, "ז" שבע, "ה" חמש, ולבסוף האות "ב", שערכה שתיים בלבד



וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" [כב, כ]  (נצוצות).

     ירון ישב בחדר ההמתנה של מיכאל פרימן - הפסיכולוג שעליו המליץ בחום חבר קרוב מן העבודה, ובחן את התמונה שהייתה תלויה על הקיר ממולו. היה זה איור גרפי המתאר ילד הניצב על פסגת הר נישאה, ונושף בכל כוחו בעננים התלויים מעל ראשו, ומפזר אותם לכל עבר. הוא תהה בינו לבין עצמו אם יצליח הפסיכולוג להעניק לו את הכח והיכולת לפזר את העננה האפורה שמכסה את חייו מזה שנים ארוכות...  כשנכנס לחדר, התרווח בכורסה ממול הפסיכולוג, התפזרו מעט חששותיו - פרימן התגלה כאיש צעיר וחכם , המשדר רוגע ואמינות. "שלום ירון", פתח, "שמי הוא, כידוע לך, מיכאל פרימן, אבל בוא נוותר על גינוני הכבוד,  אתה יכול לקרוא לי בהחלט בשמי הפרטי מיכאל, וכך אולי נוכל לעבוד ביחד בלי מחיצות בינינו. ועכשיו תנסה לספר לי מה מביא אותך אלי''?

     ירון היה מעט נבוך. הפסיכולוג הזה כנראה מאוד פרקטי, וניגש ישר לעניינים, חשב לעצמו. הוא ניסה לגבש סדר כלשהוא במחשבותיו, והמאמץ ארך לו כמה דקות עד שהתעשת, פתח וגולל את יריעת חייו. " הייתי בן בכור במשפחה של אנשי אקדמיה. אבא היה כימאי מבריק באוניברסיטה העברית, והמעבדה בגבעת רם הייתה כל עולמו. לאחר שהתפנה יום אחד לשאת את אמי, חזר למחרת החתונה למבחנות שלו, ושוב לא טרח להתעניין באשתו ובילדיו. למעשה, שימשה לו המעבדה בית שני, אם לא בית ראשון, הוא בילה בה את מרבית ימיו ולילותיו תחת המיקרוסקופ הענק שלו.  אימא הייתה בעצמה בעלת תואר במדעים, אבל משכשלו חיי הנישואים שלה, נכנסה לדיכאון, ועזבה את העולם האקדמי אותו שטמה. אחר כך הגיעו הגירושין, ובקול דממה דקה עזבה אימא אותנו, שני ילדיה, ושוב לא שמענו ממנה, מלבד חליפת מכתבים פה ושם.  אבא עשה ניסיון לנהל את הבית בעצמו, ואנו הילדים היינו הקורבן. כשם שהיה נוגש אכזרי כלפי הלבורנטים,  שעבדו אצלו במעבדה לתוך השעות הקטנות של הלילה, כך נהג כלפינו, והתוצאות לא אחרו לבוא - אחי הקטן נעשה מופרע והיפראקטיבי מיום ליום, ואני לעומת זאת התכנסתי בתוך עצמי, ובגיל תשע הייתי ילד עצוב ומופנם. ככל שהמצב נעשה בלתי נסבל, נעשה אבי כעוס וזועם יותר. הוא ציפה מאיתנו שלא נפריע לקריירה המדעית שלו.  הוא לא הבין מדוע איננו מתנהגים על פי חוקי הטבע כמו האמבות והחיידקים שהתרוצצו למכביר במבחנות שלו. " הצלקות האלו של הילדות לא נרפאו לעולם, ותמיד התקשיתי ביצירת קשר עם החברה ובני אדם בכלל.  אחרי שירותי הצבאי עזבתי את הבית, ועברתי מסלול של נסיעות לחו"ל, מעט לימודים ועבודה. היום בגיל שלושים, חיי סובבים סביב ציר של ריקנות ללא עתיד. הייתי רוצה להקים בית משלי ולגדל ילדים, אבל הניסיון הכושל של הורי מרתיע אותי. אני, שלא חוויתי חיי נישואין ויחסי הורים וילדים נורמאליים, כיצד אתמודד עם אתגרים שכאלה כשאין עומדים לרשותי כלים מינימאליים?" "

     ישנה נקודה שעלי להבהיר לפני שנתווה יחד את דרך הטיפול. כפי שאתה רואה אני אדם מאמין, הכיפה שעל ראשי והציצית שעל בגדי הם עדות לכך. והטיפול שלי מבוסס על המקורות של המסורת היהודית. בקונספציה שלי, ישנן נקודות השקה בין הטיפול הפסיכולוגי והאמונה בא-לוקים, ואם הדבר מרתיע אותך, לא נוכל לעבוד יחדיו". למרות שירון גדל ברקע אתאיסטי גמור, והיה רחוק ממוקדי המסורת המקובלים, דווקא הריק הרוחני שבו היה נתון שאפשר לו להתייחס באהדה מסוימת לחגים ולשבת. הם סימלו עבורו את ההוויה המשפחתית הנורמאלית שכה היה משווע אליה, והוא הביע את הסכמתו להמשך הטיפול גם בתנאי זה. מיכאל התרווח בכורסתו,  עכשיו לאחר שהבהיר את עמדתו, היתה הדרך סלולה לפניו לבניית הקשר עם ירון נדבך אחר נדבך. "

     בשלב הראשון של שיחותינו, אני רוצה להתמקד בסבל שעברת בילדותך, וננסה ביחד לבחון את הדרך להתייחסות אליו. אני רוצה להציע לך מהלך שבו המשמעות תתבסס על גישה של האמונה - יש מנהיג לעולם, ומאחורי הסבל יש חשיבה ותוכנית א-לוקית עלומה ונשגבה מעינינו. אין פה מקריות או טעות. מאחורי כל התרחשות יש יד מכוונת ומתכננת, גם אם לא מובנת לנו תמיד. אבל יחד עם זאת זה תמיד לטובה, כי הוא א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, ואוהב אותנו בניו אהבת נצח... ומכיוון שכך כל מה שעושה עמנו גם הייסורים והקשיים הכל לטובה..."  מיכאל עשה אתנחתא קלה, ובחן את הרושם שהותירו דבריו על ירון. " הדברים שאתה אומר מרתקים ומעניינים, זה מנחם אותי במידה מסויימת שלא סבלתי לשווא, ולא נפלתי קרבן ליד הגורל, אלא הסבל שלי הוא תוכנית         א-לוקית לטובתי"  . נכון בדיוק כך! "הייתי רוצה לשמוע עוד, למרות שאני לא מורגל בסוג זה של דברים", עודד אותו ירון להמשיך. " אנשים שחווים ילדות קשה, נוטים להגיב בצורות שונות. ישנם כאלה שנעשים אכזריים כלפי סביבתם, מתוך השקפה: 'כשם שהתאכזרו אלי, כך אנהג כלפי אחרים'. לפעמים הדבר גובל במפלצתיות - ראה ערך סאדם חוסיין , שהתעללו בו בהיותו ילד. ועל כך אומרת התורה הקדושה "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצריים". המצרים התעללו בנו והכו אותנו, והיינו יכולים להשתמש בחוויה הזאת בהיתר להתעלל באחרים.  אבל הקב"ה דרש מאיתנו להפוך את החוויה הזאת לכיוון החיובי ולהשתמש בה כדי להושיט יד לאחרים בחמלה.  אחרים נוקטים בגישה הפוכה - ככל שסבלו יותר, הם מעניקים לילדיהם את כל אשר חסרו בילדותם. לפעמים, הדבר מתבטא במנות מוגזמות של פינוק. אלו ואלו אינם מצליחים לעולם למלא את החסר הרגשי שהותיר בהם 'חור שחור' בנפשם. נשמע מסובך, אבל בפרקטיקה זה עובד. כל מה שנדרש זה להיות אב נפלא וסימולטנית גם ילד. אתה עובר את כל המסלול של הגדילה של הילד שלך, ובעצם גדל איתו ומשלים את כל החסר לנפשך. נשמע דמיוני, אבל אם תרצה, אין זה אגדה".

     ''אני צריך לעכל את הדברים ולחשוב על כך ביני לבין עצמי. הדברים הם מורכבים, ואני זקוק להקדיש להם הרבה מחשבה" , סיכם ירון את הפגישה. "יש לך את כל הזמן שבעולם", הרגיע אותו מיכאל, ונפרד ממנו בלבביות.  ירון לא חזר לפסיכולוג. אבל הלך לשאוב עוד חיזוק והדרכה ממעיין התורה הקדושה, הוא החל להתקרב ליהדות, עד שזכה להיכנס לישיבה וללמוד את התורה הקדושה, בהמשך הוא נישא, ונולד לו בן, אז הוא התקשר, וביקש לזמן לו פגישה עם מיכאל פרימן. הוא רוצה ללמוד את השיטה שלו - "לחוות את הילדות מחדש" הלכה למעשה כדי ליישם אותה עם בנו הטרי. מיכאל הביע את נכונותו לעזור לו. צעד אחר צעד הדריך אותו מיכאל לטפח את "הילד הקטן" שבו, לעודד את השובבות שלו. " הילד הזה יעזור לך להשתתף בשמחה בכל הפעולות המשותפות שלך עם בנך, וליהנות ממשחקים ומטיולים משותפים.  תנסה לראות כל הרפתקה וחוויה שתעברו ביחד, דרך העיניים של ילדך, ובו בזמן תהיה לו האבא הכי טוב בעולם - בדיוק כפי שרצית לעצמך - בהיותך ילד. כך תעבור את כל שלבי הגדילה שלו עד שתמונות הילדות המשוחזרת שלך תהיה שלמה".

     וירון שבינתיים הספיק לשנות את שמו ל"מנשה" אכן היה תלמיד מוצלח...  ובאמת ירון-מנשה פעל בכל כוחו ומעייניו להגשמת היעד, וביחד עם בנו בכורו ראובן, עבר את כל מסלול גדילתו כשהאהבה ביניהם הולכת ופורחת. אחר כך נולדה בתו חוה, ואחרון חביב יאיר הקטן. גם איתם פסע במשעולי הילדות עד הלום,  כשקשר האהבה בינו ובינם צומח וגדל מיום ליום...  

     יום הבר-מצווה של ראובן. קומץ חברים ובני משפחה הגיעו לכותל המערבי לחוג עם הבן הבכור ראובן את שמחתו.  כשנשאל מנשה מדוע בכותל, השיב כי ברצונו להודות להקב"ה על לידתו מחדש לפני כחמש עשרה שנה...  כשהביט בבנו העטור בטלית ותפילין עולה לתורה, ופניו נוהרות במין הילה שלא ידע להגדירה, שמח שערך את הבר מצווה דווקא במקום המקודש הזה. מנשה היה נרגש כפי שלא היה מימיו. הוא לא ידע אם זה המקום או המעמד שגרם לו למטען כל כך רגשי, אבל תחושה של אושר הציפה אותו. הייתה לו סיבה טובה להרגיש כך. הנה, למרות שגדל בבית הרוס, הצליח להקים תא משפחתי חם ואוהב, ולגדל שלושה ילדים לתורה ויראת שמים. שהחן היהודי מפאר את אישיותם, שלהם העניק את הילדות הנפלאה ביותר שיכל לדמיין. מנקודת פרספקטיבה זו לא חש הזדהות עם מראות הילדות הקשה שחווה.  הוא הרגיש כעת שסוף סוף, הצליח להתנתק מן העבר.  כשהביט אל האבנים הגדולות של הכותל והפתקים המבצבצים מבין סדקיהן, חש באותו רגע צורך לקחת פתק, ולכתוב בו מילות תודה. "מודה לך על הימים השמחים שאתה מעניק לי, ממני מנשה", ולטמון אותו עמוק עמוק בין האבנים העתיקות ונוצרות הסוד הללו. המחשבה הזו גרמה לו משום מה לפרץ דמעות לא צפוי, ובנו יאיר בן החמש חש בכך ומשך בידו. " אבא אתה עצוב שראובן נהיה בר מצווה?", - "לא", "אז למה אתה בוכה?" הוא מחה את דמעותיו, וליטף את ראשו של הקטן: "לפעמים בוכים דווקא כששמחים", השיב לו... 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

צומו,תאכלו,תשתו,אחשורוש,משנכנס אדר,מרבים בשמחה,בבתי כנסיות,בתי מדרשות,פעמון,




אמרי שפר ח' אדר ה'תשע"ז

 

 אחד מארבעת הדברים שחז”ל אמרו שצריכים הם חיזוק בכל יום, ואולי הדבר העיקרי מביניהם, הוא תורה. התורה היא מפת הדרכים שלנו למימוש ייעודנו הרוחני הפרטי בעולם, ואל לנו לסמוך על כך שהחיים לפנינו והזמן ממתין לנו מעבר לפינה.

    אין להתפלל בסידור שהודפס בשבת, ואפילו שנעשה על ידי פועלים נכרים,  שזה מאוס לדבר מצווה וכל שכן לתפילה, שצריכים לתפילה סנגורים טובים, כדי שישמע הקב"ה את התפילה. ולכן לא יתפלל על ידי דבר שיהיה בו קטרוג ח"ו. (ולא עוד אלא שאף צידד לומר שבדיעבד לא יצא ויצטרך לחזור ולהתפלל אמנם אינו מכריע כן למעשה) (רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו "אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' יז)

     בהלכה זו של "כתית למאור ולא כתית למנחות" טמון לקח מוסרי חשוב, שאותו מביא "מעינה של תורה" בשם ספר "חשבה לטובה": צריך אדם להיות כתית ושבור לב, אולם אסור ששברון הלב שלו יביא אותו לידי עצבות ואזלת יד, משום שאדם המרגיש כך, עלול לחוש שבין כה וכה אין למעשיו שום ערך, ולפיכך הוא יבחר לשבת בחבוק ידיים ולא לעשות מאומה, אלא – שברון הלב והכניעה אמורים לעורר בלבו של אדם רצון לפעל ולעשות. וזהו שאומר הכתוב: "כתית למאור – ולא כתית למנחות", עליו להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור, ולא כדי לשקע בעצבות ובמנוחה מתוך אזלת יד.

     גם בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.



דבר אמת (פניני עין חמד, גיליון 626)

     אין ספק, כי התייעצות עם 'דעת תורה' היא צריכה להנחות אותנו. אל לנו לסמוך על דעתינו, שכן לעיתים ייתכן מאוד כי בראיה שלנו נחשוב, כי הדבר הנכון לעשות הוא דבר אחד וכאשר נתייעץ עם 'דעת תורה' נקבל תשובה אחרת לחלוטין.

     לפנינו מעשה אותו סיפר הגאון ר' רפאל שמואלביץ זצ"ל ( ששימש מראשי ישיבת מיר ומראשי מערכת האנציקלופדיה התלמודית ושהיה נין לסבא מנובהרדוק ונכד לסבא מסלובדקא ובן הגאון ר' חיים שמואלביץ). אחד מהתלמידים , שלמד בישיבתנו, על אף שהגיע לפרקו,  לא הצליח לצערנו למצוא את זיווגו . השנים חלפו ועל אף שפנה למספר שדכנים, ההצעות השונות לא עלו יפה והוא נותר רווק.  כשהגיע לגיל שלושים ושבע! הוצעה לו הצעת שידוך מצוינת. מדובר בנערה כבת עשרים ושמונה , הצעירה ממנו בתשע שנים, ואף הוברר לו, כי היא בעלת מידות טובות, צנועה ויראת ה'! . לפני שיצא הבחור לפגישה, הוא הגיע אליי ו ביקש להתייעץ עימי: "כבוד הרב, עומד אני להיפגש אי"ה היום עם נערה, הצעירה ממני בתשע שנים, ומבקש אני לדעת במקרה ובמשך הפגישה היא תשאל אותי לגילי ". וכאן הפנה הבחור את מבטו אליי ושאל: "האם מותר לי לעגל את הגיל שלי ולומר , שהנני צעיר בכמה שנים מגילי האמיתי על מנת שלא תירתע מגילי !? כמובן, אם הפגישות יתקדמו לצעד רציני, אספר את האמת לגבי הגיל " . שמעתי את שאלתו ואמרתי לו , שלעניות דעתי יכול הוא להנמיך ולעגל במעט את הגיל שלו, על מנת שהגיל, שהינו דבר פחות חשוב ממידות ותכונות, לא יעכב את המשך הפגישה, ובגינו תחליט הבחורה, כי הוא אינו מתאים בעבורה בגין גילו המבוגר . בטרם סיימתי את דבריי, אמרתי לו ' : היות שהיום בצהריים הנני מתעתד להגיע לבני ברק, ובעז"ה אכנס עבורך אל מעונו של מרן הגאון הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן שליט"א, אעלה את שאלתך ואבקש לדעת, מהי 'דעת תורה' ואשיבך דבר, כפי שייעץ רבנו.  

     הגעתי בצהריים לבני ברק ונכנסתי לביתו של מרן. הצגתי בפני הרב את שאלת הבחור ואת דעתי בעניין זה. הרב שמע את הדברים ולהפתעתי המרובה ענה לי כדברים הללו "ראה, חיסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור, והוא שהבחור הינו מבוגר. לא כדאי , שהיא תגלה עליו עוד חיסרון, והוא שהבחור גם שקרן!  ". ואז המשיך מרן ואמר: "הרי אם הנערה תשאל את הבחור מה גילו, אין היא שואלת זאת , מפני שאינה יודעת מה גילו, הרי וודאי היא כבר בדקה זאת והסכימה לצאת עימו על אף גילו . " " אלא ודאי, כי כוונתה בשאלתה בן כמה הוא, היא מפני שהיא יודעת , שבחורים מבוגרים בגילים שכאלו מרבים לעיתים בשל גילם, שלא לומר את האמת ומשנים מגילם ??אמיתי ולעיתים אף עלולים להפחית מספר שנים לא מועטות מגילם" . "ועל כן", המשיך רבנו, "במקרה שהיא תשאל לגילו, כל כוונתה בשאלה זו היא כדי לבחון אותו , האם אומר אמת או שמשקר, וממילא לא כדאי לו להתגלות כשקרן", סיים הרב.  נדהמתי מתבונתו של מרן הרב שטיינמן, שראה את מהלך הדברים אחרת ממני לגמרי. התקשרתי מיד לבחור והעברתי לו את דברי מרן הרב שטיינמן.  הבחור ששמע את דברי מרן החליט , שאכן יאמץ את דעת תורה ויאמר את האמת בכל מצב! בדיוק כפי שיעץ הגאון שטיינמן .

     הפגישה החלה, ואכן כבר בתחילת הפגישה שאלה הנערה ממש בשאלות הראשונות לגילו של מיודענו, הלה השיב את גילו המדויק . ב"ה, הפגישה צלחה, והללו החליטו להיפגש בשנית.  השניים נפגשו מספר פגישות ומצאו התאמה טובה ביניהם לאחר זמן קצר החליטו בשעה טובה להקים את ביתם זה עם זו! . בינתיים, בתקופת האירוסין, סיפרה לו הכל , כי אכן עוד לפני שנפגשו, בזמן הבירורים ההדדיים, בדקה היא את גילו המדויק של הבחור ! וגילתה לו, כי הסיבה היחידה ששאלה אותו בפגישה הראשונה לגילו, היה אך ורק כדי לבחון אותו האם הינו דובר אמת בכל מצב או שהשקר חלילה רגיל על לשונו, ואם זה המצב אינה מוכנה להמשיך בפגישה.  ורק כאשר מצאה , שאמר לה דברי אמת הסכימה להמשיך ולהיפגש עמו, וב"ה בזכות כך זכה להקים את ביתו. תארו לכם , שהיה הבחור משקר מגילו האמיתי, מי יודע , אם היה כלל זוכה להתחתן?!..



 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

מפת דרכים,מימוש ייעוד,סנגורים טובים,קטרוג,בדיעבד,לקח מוסרי,שבור לב, תחפושת,פורים,







אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ז

 

אמר הרה''ק האמרי אמת זי''ע שאף אם אין אדם יכול לעזור לשני ולסעוד אותו, ואם אין בכוחו לדבר עמו דברים המתיישבים על הלב, לכל הפחות ישמע אותו ויקשיב לשוועתו שגם בזה הוא מצילו ומעודדו- כשמרגיש שיש אחד שמבין מצוקתו, וכמו שנאמר (בראשית לז כא) ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שעצם השמיעה היא ההצלה.

     האם אנחנו זוכרים, גם ברגעים קשים, שכל מעשה שלנו יקבע את גורלם של דורות שלמים שעדיין לא נולדו, אך חייהם יעוצבו ע"י המהלכים והפעולות שאנחנו עושים היום, נעשה מחר וביום שאחרי?...  כמה אחריות יש לנו בתור הורים על דור ההמשך ?



    ''וטהר לבנו לעבדך באמת", אמת ר"ת אהבת ישראל, מסירות נפש, תלמוד תורה. ) באר יחיאל(



     ויקחו, בגימטריא חיזוק, חסר אחד, כי בו ברגע שחסר האחד יחיד ומיוחד אתה מרגיש שלוקחים ממך ובו ברגע שאתה מרגיש את האחד יחיד ומיוחד לא חסר לך כלום, וזוהי החיזוק, וכדברי הבן איש חי שמבאר אין עושה טוב אין גם אחד, אם אתה מרגיש שלא טוב לך סימן שחסר לך האחד יחיד ומיוחד, מה ההפרש בין "חוב" ל"טוב" זוהי מס' אחד, כי אם יש לך אחד זה טוב לך, ואם ח"ו לא, אתה מרגיש "חוב".

יוסף והגמלים (דברים טובים – יתרו)

     יוסף היה סוחר יהודי מצליח, שכרבים מאחיו נאלץ היה לעיתים קרובות לנסוע הרחק מביתו, כדי לשלוח ידו במסחר בעיר הגדולה. הוא היה שב לביתו כאשר הצטבר באמתחתו סכום נאה שבו יוכל לכלכל את בני ביתו למשך תקופה ממושכת.

     בנסיעה שעליה סיפורנו, הצליח יוסף יפה, עסקאות רבות הצליח לסגור בימי היריד וסכום עצום של מאות מטבעות זהב נכנס לכיסו. בסכום הרב קנה תכשיטים לאשתו ולבנותיו ואת שאר הממון הטמין באמתחתו ותכנן לשוב לביתו בהקדם. את הדרך הרחוקה לביתו של יוסף חצה מדבר גדול ומאיים, שהנוסעים בו נהגו לחצותו על גבי גמל. גם יוסף רכש לו גמל טוב, והתכונן להצטרף לשיירה גדולה החוצה את המדבר. חציית המדבר לבדו, ידע יוסף, איננה מומלצת כלל, שכן לא מעט סיפורים ושמועות התרוצצו בין סוחרי הסביבה על שודדים אימתניים שאורבים לעוברי אורח ושודדים מהם את כל רכושם. אלא שליוסף לא הייתה ברירה ולצערו הרב הוא אחר את המועד, והחמיץ את האפשרות להצטרף לשיירה הגדולה ביומיים בלבד. עם הגיעו לגבול התברר לו כי השיירה שהתאספה במשך שבועות ארוכים, יצאה לדרכה , והסיכויים להשיג אותה שואפים לאפס. להמתין לשיירה אחרת לא יכול היה, שכן החגים התקרבו ויוסף ידע שלא נותרה לו כל בררה אלא לצאת בגפו.

     הוא הגיע אל תחנת הגבול, ולעיניו הנדהמות של המוכס, הוא רואה אדם בודד שמוביל אתו שני גמלים. 'לשם מה אתה זקוק לשני גמלים, אם אתה חוצה את המדבר לבד?' שאל שומר הגבול בחשדנות. יוסף הסביר לו כי הוא עושה זאת בגלל ניסיון העבר שלו, כאשר באחת מנסיעותיו הגמל שלו נפח את נשמתו, והוא נותר ללא גמל בלב המדבר. עיני המוכס הביעו חוסר אמון, מעולם לא שמע על אדם שלוקח אתו שני גמלים מחשש שאחד מהם ימות. אך הוא לא אמר מילה , ולאחר שהחתים את מסמכיו של יוסף אפשר לו לצאת אל המדבר. יוסף החל לצאת לדרך, אך כעבור מאות מטרים עשה צעד משונה מעט. הוא קשר חבל ארוך ושקוף לצווארו של גמל אחד, ואת קצהו לצווארו של הגמל השני. יוסף עצמו עלה על הגמל הראשון, כשהוא מותיר את הגמל השני מאחור ורק לאחר מאות מטרים החל למשוך את החוט בין חולות המדבר כך שהחוט לא נראה לעין אך גרם לגמל השני להתחיל לפסוע. כעת רכב יוסף על גמל אחד , ואיש לא ידע שבמרחק רב מאחוריו פוסע גמל נוסף שקשור אליו. לאחר מחצית יום של רכיבה, הגיע הרגע ממנו חשש יוסף. מאחורי אחת הגבעות צצו חמישה גברתנים חמושים, בעלי פנים מרושעות כשבידיהם סכינים וגרזנים ואילצו אותו לרדת מעל הגמל. הם הבטיחו ליוסף כי אם לא 'יעשה בעיות' הם רק יקחו את הכסף וילכו לדרכם.  השודדים פרקו את האוכף שעל גבי הגמל, והחלו לחטט בכיסיו. להפתעתם הרבה הכיל האוכף עשרות זוגות של גרביים, ועשרה מטבעות של זהב. הם הביטו ביוסף באכזבה , ושאלו אותו: בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה גרביים ? יוסף הסביר להם כי הוא מתגורר באזור קר במיוחד ואשתו ובנותיו סובלות מהקור, ועל כן הוא קנה להן גרביים.  השודדים בדקו גם בכיסיו של יוסף, ולא מצאו מאומה.  באכזבה גלויה נטלו השודדים את 10 מטבעות הזהב הבודדות, וגם שלושה זוגות גרביים ושחררו את יוסף. הוא הודה להם במילים נרגשות, ואמר להם כי הוא חייב לנוח במקום ולהתאושש מהחוויה הקשה שעברה עליו. השודדים משכו בכתפיהם ונעלמו מאחורי הגבעות.

כעבור 20 דקות הגיע הגמל השני שהיה טעון בכל כספו של יוסף, במאות מטבעות הזהב, ובתכשיטים הרבים. יוסף המשיך בדרכו באותה מתכונת. חלפה עוד מחצית היממה, ושוב השודדים מגיחים מאחורי גבעה. יוסף התבונן בהם והבחין כי מדובר באותם שודדים. הוא ניסה להזכיר להם כי הם כבר שדדו אותו, אך אז הבחין לחרדתו כי עם השודדים נמצא אדם נוסף. היה זה השומר שעל קו הגבול  ששאל את יוסף לשם מה הוא זקוק לשני גמלים. הוא ישב על סוס מהיר ואמר לשודדים: 'הנה זה האיש. היו לו שני גמלים, אני תפסתי את השיטה שלו, כל הכסף נמצא בגמל השני'. יוסף הבין שהאיש משתף פעולה עם השודדים ונותן להם מידע על האנשים הבודדים שחוצים את המדבר, אך כעת כבר היה מאוחר. האיש התבונן ביוסף וצעק: 'איפה הגמל השני?'  יוסף לא ענה, אך הסכינים של השודדים שנצצו היטיב בשמש המדברים הבהירו לו כי כדאי לו לענות לו במהירות.  הוא הרים מבין החולות את החבל השקוף שהיה קשור לגמל שעליו רכב והגיש אותו לשודדים. השודדים הביטו בהערכה ביוסף ומשכו בכוח בגמל. לאחר דקות ארוכות נראתה באופק נקודה קטנה שהלכה וגדלה, עד שניתן היה להבחין בגמל טעון במשא. השודדים והמוכס חיככו את ידיהם בהנאה והתנפלו על האוכף של הגמל. הרוכסנים נפתחו והשודדים החלו לשלוף מן הכיסים הרחבים את התכולה שכללה... ערמות של גרביים. המוכס הביט בגרביים כלא מאמין והחל לצעוק: 'כמה גרביים אתה צריך? לא מספיק לך גמל אחד עם גרביים? איפה הכסף שלך!' צווח בחמת זעם. ראש השודדים התנפל על המוכס, הכה אותו,  ואמר לו: 'מה זה עניינך כמה גרביים הוא צריך? הוא קנה אותם לאשתו ולבנות שלו! אתה גרמת לנו לרדוף אחרי גרביים ואתה תשלם על כך ביוקר!' הקבוצה עזבה את יוסף כאשר הם מתווכחים בקולניות, ויוסף הודה לא-לוקיו שנתן בלבו בינה להחליף את הגמלים מיד אחרי השוד הראשון , ולהעביר את כל הזהב בחזרה אל הגמל הראשון...

בפרשת השבוע מוזכרים עשרת הדברות, ובהם מצוינים האיסורים 'לא תגנוב' ו 'לא תרצח'. נשאלת השאלה, מדוע צריך ציווי מיוחד על איסורים אלה? האם לא מדובר באיסור הברור לכל, והמובן אף בשכל אנוש? מסבירים חז"ל כי כבר נאמר 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני'. כאשר אין יראת אלוקים גם מצוות בסיסיות והגיוניות כמו איסור גנבה ורציחה נשכחות, גם מעילה קטנה או גרימת רצח לחף מפשע – גניבה ורצח היא, אדם לא מודע לפעמים לאן החיים יובילו אותו אם לא יקפיד על שמירת מצוות ויראת שמיים.

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

שוועתו,מצוקתו,השמיעה,הצלה,רגעים קשים,דור ההמשך,אהבת ישראל, מסירות נפש, תלמוד תורה,יחיד ומיוחד,










אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ז

 

אין רכים וחדירים מן המים אך אין סלע וצור שהם לא יכולים לו,  כי המים חזקים מצור ומסלע.

 

     אצל השולחן כתוב, ועשית לו מסגרת, זה בא לרמז, לשלחנו של אדם בשעת סעודתו, שצריך שיעשה לו מסגרת סביב, שלא ימלא את כל תאוותו (כלי יקר(.

 

    בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. טעם האיסור שלא יסורו הבדים, כתב הרמב"ן שזה מחמת רוב קדושת הארון, שלא יטלטלו את הבדים שלא לצורך, ויש אומרים, שהארון מרמז על לומדי התורה, והבדים מרמז על מחזיקי התורה, וזה הכוונה לא יסורו ממנו, שצריכים להמשיך בהחזקת התורה ללא הפסק.



     בפרשת בראשית כתוב ''וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים'' ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.

    והיו הכרובים פורשי כנפיים וגו' ופניהם איש אל אחיו (כ"ה – כ') מסופר על הבעש"ט הקדוש זיע"א שאמר, שכל ביאתו לעולם הייתה כדי להכניס בלב יהודים שלוש אהבות, אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. ואמר הרה"ק רבי משה מאוז'רוב זיע"א שדבר זה מרומז כאן בפסוק, "פורשי כנפיים למעלה" רמז לאהבת ה' יתברך, "סוככים בכנפיהם על הכפורת" רמז לאהבת התורה המונחת בארון, "ופניהם איש אל אחיו" רמז לאהבת ישראל.



     ועשו ארון עצי שטים... וצפית אתו זהב טהור. העץ הוא חומר צומח מתפתח ללא הרף ונושא פירות, ומאידך הזהב הוא החומר העמיד ביותר אינו נרקב אינו מחליד ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, הארון מרמז על התורה שיש לה גם תכונת הזהב כלומר שהיא נצחית ועומדת לעולם ושומר על תכונותיו נגד כל השפעה חיצונית, ויש בה גם תכונת העץ שהיא צומחת ומצמיחה, שהאדם העוסק בה מחדש את עצמו וצומח ללא הרף משום שהוא מוצא בה עומק ללא סוף ותכלית.

     חז"ל אומרים שבמשכן שהיה במדבר, הייתה בו השראת השכינה בכל יום כמו ביום הכיפורים, שאהרן היה יכול להיכנס לקודש הקדשים כל יום, וכן משה רבנו, אבל בבית המקדש של הורדוס,  אף שאמרו חז"ל שמי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו, בכל זאת רק ביום הכיפורים היה יכול הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים, שהשראת השכינה של יום כיפור לא הייתה בכל יום,  רואים מזה שאף שבמבט החיצוני היה הבית המקדש יפה הרבה יותר מהמשכן שהיו בנוי מקרשים ויריעות, בכל זאת העיקר הוא הפנימיות ולא החיצוניות.

חסיד - היודע לצום בשעת אכילה ולהתבודד בהיותו בין אנשים.

יתרו חותן משה. (דברים טובים – יתרו)

     בלב רובע העסקים של בוגוֹטָה, בירת קולומביה, יש בניין צנוע בן ארבע קומות, שיחידת צבא שלמה מופקדת על אבטחתו. הבניין הקטן מתגמד מול גורדי השחקים ומגדלי המשרדים. רק כמה עשרות אנשים עובדים בתוך הבניין, אבל סביבו יש מצלמות אבטחה,  צלפים מיומנים, וסוכני חרש של שירותי הביטחון של המדינה, הפוקחים עין על הנעשה סביבו 42 שעות ביממה.  למשרד הקטן הזה זורמים תקציבים עצומים מממשלת קולומביה וממדינות נוספות בדרום אמריקה. גם ממשלת ארצות הברית מממנת חלק ניכר מהפעילות הנעשית בבניין, וכך גם האו'ם. עובדי הבניין זוכים למשכורות נדיבות,  משום שהם עובדים בסיכון גבוה. כמה וכמה עובדים כבר מצאו את מותם מידי מתנקשים אלמונים – אבל למען האמת מי שעובד בבניין לא עושה זאת מטעמים כלכליים,  אלא משום שהוא מאמין בצדקת הדרך.

     בבניין הקטן פועלת המחלקה למניעת שימוש בלתי חוקי בסמים מסוכנים וחומרים ממכרים של ממשלת קולומביה, והיא נלחמת בארגוני הפשע ובקרטלים רבי העוצמה. אבל לא רק סכנה פיזית מאיימת על המחלקה, אלא בעיקר סכנת חדירה של גורמים עוינים. ארגוני הפשע בקולומביה עושים כל שביכולתם לסכל את פעילות המחלקה. מפעם לפעם מנסים הקרטלים להחדיר חפרפרות ומרגלים לתוך המחלקה, כדי לשבש את עבודתה ולחבל בפעולותיה.  תפקידו של אגף האבטחה של המחלקה הוא למנוע הסתננויות שכאלו.

     פבלו היה חוקר צעיר שהתקבל לעבודה באגף האבטחה של המחלקה לאחר מיונים וסינונים רבים.  לא לקח לו יותר מחודשיים כדי להתחיל לחשוד בדייגו סנצ'ז - סגן מנהל המחלקה – שהוא עצמו שתול של אחד הקרטלים. דייגו סנצ'ז היה אדם מבוגר, שזקן צרפתי מעטר את סנטרו ומשקפיים כבדות נחות על אפו - אבל המראה המכובד שלו לא יכול היה להסתיר את העובדה שיש לו קשר עם ארגוני הפשע.  הייתה רק בעיה אחת קטנה. דייגו סנצ'ז היה חותנו של מנהל המחלקה! אי אפשר לבוא אל המנהל ולהטיח האשמות באבי רעייתו בלי הוכחות חותכות. פבלו היה עסוק מאוד בעבודה השוטפת, והחליט לנצל את חופשת סוף השבוע כדי לברר את העניין. ואם הוא חשב שיהיה עליו לבזבז את כל יום המנוחה על התחקיר, הוא התבדה. לא נדרשה לו יותר מחצי שעה כדי לקבל את מלוא התמונה המרשיעה:  דייגו סנצ'ז היה – לא פחות ולא יותר – ראש אחד הקרטלים המסוכנים ביותר בקולומביה. בעיתונים ישנים ובארכיונים של שירותי הביטחון שמו הופיע רבות. הוא נחשב לאחד משלושת ראשי הפשע, יחד עם חואן מרקוס וסימון קלוורון.  פבלו הסתובב כל סוף השבוע כסהרורי. הוא לא ידע מה לעשות. כיצד הצליח הפושע הזה להשתבץ גבוה כל כך בצמרת המחלקה? האם עליו לדבר עם חתנו, המנהל? זה מסוכן מדי. אולי המנהל יודע על פעילות חותנו? ואולי גם המנהל עצמו הוא שתול של ארגוני הפשע?! בסופו של דבר החליט פבלו לנסות להתקרב בחוכמה ובערמומיות אל דייגו סנצ'ז. אולי כך יוכל למצוא נגדו הוכחות ולהפלילו. 'בעצם',  אמר פבלו לעצמו, 'מעולם לא הייתי במשרדו של דייגו סנצ'ז ולא שוחחתי אתו פנים אל פנים'.

     בבוקר יום שני צלצל פבלו לדייגו בטלפון הפנימי וביקש להיכנס למשרדו כדי לדון בדבר מה. 'בבקשה', אמר דייגו בחביבות, 'רק תביא אתך שתי כוסות קפה'. פבלו צעד במסדרון המוביל לחדרו של דייגו סנצ'ז, נושא בידיו שתי כוסות קפה. זמזם הדלת השמיע זמזום, ופבלו דחף ברגלו את הדלת. משרדו של דייגו היה בקומה העליונה, ומהחלונות המשוריינים נשקף נוף יפה של עיר הבירה. פבלו סקר את המשרד, אבל אז נתקל בתמונה גדולה ופיו נפער בתדהמה. כוס הקפה נפלה מידיו בצלצול עז. על הקיר המרכזי הייתה תמונה גדולה שפבלו ראה גם בתיקי המשטרה, ובפרסומים הישנים של שירותי הביטחון: נראו שם שלושה אנשים מחויכים: דייגו סנצ'ז, חואן מרקוס וסימון קלוורון – שלושת ראשי הפשע הקולומביאני. סגן מנהל המחלקה חייך למראה תגובתו של פבלו. 'ציפיתי לך', אמר לו, והזמין כבר את עובד הניקיון שיסלק את שברי כוס הקפה. 'אינך הראשון שעוקב אחרי – וטוב שכך. תפקידכם באגף החקירות הוא לוודא ששום גורם זר לא חודר למחלקה שלנו.' 'אז מה הקטע?' מלמל פבלו, שהספיק לצנוח לאחד הכיסאות. סגן מנהל המחלקה ניגש אל התמונה, והחל לספר:

      'לפני שנים רבות היו שלושה חברים צעירים ונלהבים: פבלו, חואן וסימון. השלושה חשבו שהם הולכים לכבוש את העולם, לסחור בסמים מסוכנים,  ולהיות מולטי מיליונרים. 'אבל יום אחד נסעו השלושה במכונית אחת בדרך לעסקה גדולה. לפתע נתקעה המכונית על מסילת ברזל. הדלתות היו נעולות, הרכבת דוהרת לעברם, כולם צורחים מאימה, ואז – אף אחד לא יודע מהיכן,  פתאום הרכב זינק קדימה והם ניצלו. זו הייתה פשוט אצבע א-לוקים שכאילו הזיזה את הרכב חלקיק שנייה לפני שהרכבת מחצה אותו.' פבלו ישב על הכסא, ופלבל בעיניו בתדהמה. דייגו סנצ'ז המשיך: 'אני החלטתי שאם א-לוקים נתן לי את חיי במתנה – אינני יכול יותר להפיץ חומרים שהורגים ילדים קטנים ומחריבים את העולם. פרשתי מעולם הפשע, והתגייסתי למחלקה הזו שבה אני מכפר מעט על מה שעשיתי בצעירותי. סימון נשאר באמצע. הוא לא חזר למוטב אבל גם לא המשיך בעולם הפשע. אינני יודע היכן הוא היום. 'אבל חואן מרקוס צחק ואמר: 'אם א-לוקים הציל אותי, סימן שהוא מרוצה ממה שאני עושה '. מאז הוא רק העמיק את עסקי הפשע שלו, אבל הוא הרבה יותר זהיר. הוא יודע שאני בעקבותיו ושאני יודע את כל הסודות שלו. ביום שאצליח להכניס אותו לכלא – אדע שביצעתי את תפקידי בעולם הזה.'

     בפרשה אנו קוראים על יתרו, חותן משה, שהצטרף לעם ישראל לאחר ששמע על הניסים של קריאת ים סוף ומתן תורה. אבל לא תמיד יתרו היה צדיק כל כך גדול.  במדרש מסופר שיתרו היה יועץ של פרעה מלך מצרים, יחד עם בלעם הרשע ואיוב. אבל לאחר הניסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בלעם נותר ברשעותו, ואילו יתרו, למד את הלקח, והצטרף לעם ישראל. וזה אולי הלימוד שיתרו מלמד אותנו: זה לא משנה כמה עמוק אתה בבוץ,  לפעמים א-לוקים שולח לך איתות וקורא לך אליו בחזרה. אם אתה תופס את ההזדמנות בזמן ולוקח אותה בשתי ידיים,  אתה יכול להגיע להישגים ולדרגות גבוהות ביותר.



ויחד יתרו. (דברים טובים – יתרו)

     מרקו לא האמין שהאירועים התגלגלו במהירות גבוהה שכזאת. רק לפני שלושה ימים הוא עוד עבד כצלם בעיתון היומי הגדול, וכעת מצא את עצמו עסוק במציאת מקומות מחסה, ובהגנה יומיומית על חייו שתלויים לו מנגד.  הוא ידע שרק אם התכנית שלו תצליח, הוא יינצל ממוות.  מספיקה טעות ולו הקטנה ביותר, כדי שהוא לא יזכה לראות את יום המחר.

     מרקו עבד כצלם מקצועי באחד מהעיתונים הגדולים באיטליה. מאז היותו ילד אהב ללכוד סיטואציות ורגעים מיוחדים בעדשת המצלמה. את תחביבו פיתח למקצוע והחל לעבוד בעיתונים גדולים, במצלמתו הוא צילם אירועים גדולים, וחלק מתמונותיו פורסמו במגזינים נחשבים ברחבי העולם. באחד הימים שמע מרקו על שיטפונות באזור טיצ'ינו, הבקעה המכונה בפי התיירים 'השווייץ של איטליה'. הנוף המרהיב, הנקיקים, והמערות הרבות שבאזור הפכו את המקום לאתר מבוקש, והשמועה על שיטפונות, זרמים, ונחלים, הלהיבה את דמיונו של מרקו שכבר חזה בעיני רוחו את התמונות המרהיבות שיצלם. הוא התייצב שעות לפני פרוץ הסערה וצילם אלפי תמונות. ואכן התחזיות הצדיקו את עצמן, זרמי מים שטפו את האזור ומרקו לא חדל מללחוץ על כפתור המצלמה. באחת התמונות גילה מרקו מספר אנשים יוצאים מאחת המערות באזור, כנראה מהחשש שהמים ישטפו אותם. מראן של הדמויות הבוקעות מבטן האדמה על רקע כמויות המים הונצח במצלמתו של מרקו. 'זו תהיה בוודאי אחת התמונות היפות שלי', אמר מרקו לעצמו. הוא לא ידע, שהתמונות הללו יעלו לו אולי בחייו.

     עם תום היום, פנה מרקו למעבדה הגדולה בה היה נוהג לפתח את תמונותיו וביקש מהטכנאי למיין לו את התמונות. הוא תכנן לפרסם אותן במגזין הטבע הגדול ביותר באיטליה. הבוקר הגיע, ומרקו מיהר למעבדת הצילום, הטכנאי לא ענה, וביקש ממרקו להיכנס לחלק האחורי של המעבדה. מרקו המבולבל עשה כבקשתו ומצא את עצמו מול שלושה ברנשים עם מבט רצחני. הם החזיקו בידיהם את התמונה שבה נראו אנשים יוצאים מבטן האדמה ושאלו את מרקו: 'האם אתה יוד?? מה צילמת ?' מרקו השיב בתמימות כי הוא צילם נופים בעין הסערה, אך הטכנאי הסב את תשומת לבו לאחד האנשים שיצאו מהמערה. מרקו התבונן בתמונה המוגדלת ונחרד: היה זה קליאו הילינג, אחד הפושעים הידועים לשמצה באיטליה,  שהשמועה אמרה כי הוא מת לפני כ-10 שנים. הילינג היה פושע כה אכזר, ששמו הפך למשל כאשר היו מבקשים לתאר פושע מסוכן. לא היה אדם שלא הכיר את  תמונתו של קליאו, וכשנודע כי האיש מת נשמו כולם לרווחה. כעת, הבין מרקו, כי אצלו נמצאת ההוכחה שהאיש חי. הוא הבין כי הטכנאי הסגיר את סודו, אבל הוא גם הבין שחייו אינם שווים פרוטה. האנשים הללו לא יתנו לו להמשיך לחיות. ' התמונה הזו לא תצא מפה', הבטיח מרקו, אבל הברנשים הסבירו לו שהם חוששים שהוא ישלח את קובצי התמונות למקומות נוספים מהמחשב האישי שבביתו. הם ביקשו ממנו לחזור לחנות עם המחשב בידיו. מרקו הבין שהאנשים האלו יחסלו אותו ברגע שיהיו משוכנעים שהחומר בידיהם.  הוא גם הבין שבריחה תמידית לא תועיל לו לאורך זמן. והוא לא התפלא כיצד נודע להם בתוך זמן קצר על התמונה שבידי הטכנאי. מה עושים? האם יברח כפושע נמלט לארץ אחרת? האם לנצח יאלץ להביט אל מעבר לכתפיו לראות האם רודפיו בעקבותיו? לאחר מספר שעות התגבשה בראשו של מרקו תכנית:

     הוא ערך סבב טלפונים לחבר שהיה שחקן במקצועו, וביקש ממנו לצרף לתכנית שחקנים נוספים. החבר לא ידע מהי מטרת התכנית של מרקו, אך ניאות בשמחה לפרויקט. בינתיים הפיץ מרקו את השמועה כי עם בוקר, על רקע הנחלים והזרמים שבבקעת טיצ'ינו – ה'שווייץ של איטליה', יתקיים אירוע צילום ייחודי. במשך שעות הפעיל מרקו את כל קשריו בעיתונות ובתקשורת, כדי שהאירוע יזכה לכיסוי ולתהודה ארצית, ועם בוקר התייצב אל מול הבקעה הרטובה כשליבו מפרפר באימה. בשעה היעודה הצטרפו עשרות צלמים, עיתונאים וסתם סקרנים ומרקו נתן את האות לתחילת האירוע. הוא ביקש מהצלמים לצלם את הנקיקים והבטיח שההפתעה תגיע. הצלמים החלו לצלם, ונדהמו לגלות כי מהנקיקים ומהמערות יוצאים דמויות היסטוריות מהעבר הקרוב והרחוק. כך נראה לפתע נפוליאון, ואחר כך המלך אדוארד ה-3 , אלכסנדר מוקדון,  היטלר י''ש, ג'ורג' וושינגטון, ראשי הממשלה המנוחים של איטליה, מדענים מפורסמים, ואנשי תרבות ידועים. היו אלו השחקנים ששכר מרקו, שהתחפשו בקלות, לדמויות היסטוריות. המראה היה מסקרן במיוחד: השחקנים יצאו ונכנסו כשהם מחליפים בכל פעם לבוש וצורה ומציגים את האנשים המפורסמים באיטליה ובעולם שכבר אינם בין החיים. כעבור שעה תם הטקס, ומרקו מיהר לפרסם את התמונות, ובהן תמונתו האמיתית של קליאו הילינג הפושע המפורסם שדיוקנו היה ידוע לכל, כמעט כמו של ראש ממשלת איטליה המנוח. למחרת קיבל מרקו מסר כי התרגיל שעשה הציל את חייו. האנשים כעת משוכנעים כי קליאו היה א??ד מהדמויות המחופשות, והצילום רק אישר את ההנחה כי הוא אכן מת. מרקו ידע שהוא ניצל ממש ברגע האחרון...

     אדם אינו מודע לכוח העצום שבעיניו ובמוחו. כאשר נקלטת תמונה לא טובה בראשו קשה יהיה לו מאד להוציא אותה והיא נשארת לנצח. בפרשה כתוב 'ויחד יתרו', יתרו הצטער על מה שארע למצרים. חז'ל מסבירים שאף על פי שהתגייר והצטרף לעם ישראל הוא לא היה מסוגל להתגבר על החיבה למצרים שהייתה טבועה בו והוא הצטער על טביעתם בים. המראה של המצרים הטובעים עורר בו כאב, כיוון שכוחה של תמונה אחת יכולה לשנות עולמות.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

רכים,חדירים,המים,סלע,צור,בטבעות הארון,בדים,עצי שטים,זהב טהור, אהבת ה', אהבת התורה,אהבת ישראל,בנין הורדוס,








אמרי שפר ד' אדר ה'תשע"ז

 

אם יסתכל האדם מעברו האחורי של אריגה יראה רק חוטים אחד על גבי השני – לכאורה בלא סדר, כל מיני חוטים מצבעים שונים מעורבים זה עם זה. אבל אם יהפוך את האריגה לצדו הפנימי, יראה כיצד מתגלית בפניו תמונה כה נהדרת ונפלאה המרהיבה כל עין. כך הוא גם בענייני העולם הזה, אדם יכול לראות כל מיני דברים לא ברורים, ויש לו על כך שאלות משאלות שונות. אולם צריך הוא לדעת שהוא נמצא רק מעברו האחורי של האריגה, אבל אם יראה מצדו האמתי יראה עד כמה הכל מדוקדק באר היטב להפליא.



      הגמרא במסכת יומא דף עב, מביאה את דרשתו של רבא על הפסוק: "מבית ומחוץ תצפנו..." "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם". על מנת לעמוד על הסתכלותם של חכמי ישראל נביא מעשה: מסופר שתלמיד אחד מתלמידי האדמו"ר מקוצק שהיה ידוע בלמדנותו, אולם דעותיו והשקפותיו לא תמיד תאמו את רוח התורה... ניגש פעם אל הרבי מקוצק והתפאר לפניו כי אין הוא הולך 4 אמות ללא תלמוד תורה... שאל אותו הרבי: "וכמה אמות אתה הולך ללא יראת שמים?!"....



     וכך סיפר לימים משמשו הנאמן של הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע על דו שיח שהתנהל בנוכחותו, בין רבו הקדוש מצאנז, לבין אחיו, הגה"ק רבי אביגדור מדוקלא זי"ע: הפותח, היה הגאון מדוקלא, אשר נענה ואמר, כי טובה גדולה טמונה בהמצאת ה"טלגרף". שכן, באמצעותה, יכול אדם הנתון בצרה, להודיע עליה לרבו הצדיק, הדר בריחוק מקום, כדי שיתפלל עליו. השיב לו ה"דברי חיים": "צדיק כזה, אשר אינו יודע מעצמו על חוליו של החסיד, עד כי יש צורך להודיע לו זאת בטלגרף חבל לבזבז מעות על משלוח טלגרף אליו!"...

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.



אבא אבא אני כל כך אוהב אותך (דברים טובים – יתרו)

     סיפור על אברך שהלך לקנות בסופר מרקט גדול,  ולקח עגלת קניות והתחיל למלאות כפי הרשימה שהכין לעצמו כמנהגו מידי שבוע בשבוע ??רב שבת, והנה רואה האברך שאיזה זקן עוקב אחריו, ומסתכל עליו, בשנייה הראשונה האברך לא שם דגש מיוחד לזה, אבל לא עובר עוד שנייה ועוד שנייה, והנה הזקן הולך לידו ממש, ומסתכל בתוך פרצופו, האברך התחיל ללכת קצת יותר מהר, וחושב מתי אני יתפטר מהנודניק הזה, והולך לשורה אחרת של מדפים והנה שוב הזקן ממולו, וכל עבר את כל הסופר וכל שנייה הזקן לידו, וכשכבר הגיע לסוף לעשות חשבון הזקן נדחף לפניו וחיכו ביחד לחשבון, והאברך החליט אני הולך לשאול את הזקן מה זה שהא עוקב אחרי, והתחיל בשיחה לבבית לדבר עם הזקן מה נשמע,

     אומר האברך ראיתי שאתה המסתכל עלי מאוד חזק האם אני מוכר לך מאיזה מקום,  הזקן מוריד שתי דמעות ואומר בקול בוכייה היה לי בן יחיד אחד, והיה נראה כמוך בדיוק, והנה לפני שבועיים היה לו תאונות דרכים ונפטר, ופתאום ראיתי אותך ולא יכולתי להוריד את העיניים ממך.  האברך התרגש מאוד, אמר תגיד לי מה עשה לך בנך יחידך דבר שמאוד אהבת ואני גם יעשה לך את זה, אמר הזקן אתה יודע בני כשהלכתי איתו לאיזה שהוא מקום כשהיינו נפרדים היה מחכה עד השנייה אחרונה שהוא רואה אותי והיה צועק אבא אבא אני כל כך אוהב אותך שלום וככה היה צועק לו ומרחוק היה עושה עם היד כאילו שהוא מנשק אותי, אתה יודע איזה שמחה זה נהיה בתוך לבבי.  אמר האברך אין לי שום בעיה אתה תהיה בסוף הסופר ואני גם יעשה לך ככה מכל הלב. והזקן הודה לו. בינתיים הזקן התחיל לרוקן את העגלות שלו, וכשגמר חיכה האברך שיגיע הזקן לסוף הסופר לפני הדלת, ואמר בלבו יהיה לי קצת בושות אבל חיזוק לאדם זקן, והנה הזקן מגיע לדלת,  ופתאום התחיל האברך בצעקה גדולה אבא אבא אבא איך אני אוהב אותך שלום שלום, וכל הסופר עמד ונבהל, אבל האבא עשה לו נפנוף עם היד ויצא מהדלת, והנה הגיע התור של האברך, והתחיל לרוקן את העגלה ואומרים לו אדוני החשבון הוא 7,000 ש"ח אמר האברך איך יכול להיות אני כל שבוע קונה בערך אותם דברים אני מגיע לשמונה מאות שקל איך הגעתם לכזה סכום אנא בדקו שוב, אמרו לו, אבא שלך אמר שאתה תשלם גם לקניה שלו, אמר איזה אבא,  אמרו לו לפני כמה דקות הוא יצא, אתה הפכת את כל הסופר עם הצעקות לאביך.  ואז תפס האברך מה קרה כאן,.

     על כן אל תיכנס מסתכלים עליך מה זה נוגע אליך, אל תתחיל לחשוד לדבר תעשה מה שעליך לעשות. כל הדאגות הם מיותרות

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

אריגה,חוטים,תמונה,האדמו"ר מקוצק,רוח התורה,תלמוד תורה,יראת שמים, טלגרף,צדקה,אוהב אותך ,




אמרי שפר ג' אדר ה'תשע"ז 


אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו. המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך – 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שגזורה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. (וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית 'face',   מהמילה שפירושה מראה חיצוני או העמדת פנים. facade  



     אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

     אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה,  שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים. 

    הגמרא (מסכת יומא, דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – "אל תהיה צבוע.



אשר יצר

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'אין עוד מלבדו' המלמד אותנו מהי כוחה של ברכה ועד כמה עלינו להקפיד לברך מלה במלה.  רבות כבר נכתב ונאמר על סגולתה המיוחדת של ברכת 'אשר יצר' לרפואה ולישועה, סגולה שהובאה בשם בעל 'סדר היום' ואף רבים מגדולי עולם המליצו עליה. הסיפור המופלא שלפנינו שסופר מכלי ראשון מפי בעל המעשה, יוכל לשמש דוגמה חיה ליעילותה של סגולה זו: '

     קוליטיס', מילה שלרובנו אינה מוכרת, אך בעבור לא מעט אנשים היא מסמלת סיוט איום ונורא. מחלה, שהרופאים נלאו מלמצוא לה תרופה, ואף לא איתרו, נכון לעכשיו, ממצא שיסביר את הגורם להופעתה.  אם כל בעיית מעיים ידועה כגורמת לסבל רב, לאלו המכירים את הסימפטומים של מחלת הקוליטיס ומודעים לכאבים ולייסורים הבאים בעקבותיה, הזכרת שמה בלבד גורמת לצמרמורת. מחלת הקוליטיס הינה דלקת הנגרמת דווקא ממערכת החיסון האמורה בדרך כלל להגן על גופנו. דלקת זו פוגעת ברקמות המעי הגס וגורמת להתקפי כאב עזים, המלווים בתופעות לוואי קשות ביותר הפוגעות באופן משמעותי בתפקוד היום יומי של החולים. במקרים רבים עלולה התפרצות המחלה להוביל לאשפוז ממושך, ולעתים אף מצריכה ל"ע ניתוח קשה של כריתת המעי הגס.

     כאשר התעוררו אצל נשוא סיפורנו, אברך תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, בעיות קשות במעיים, הוא חשב, כי מדובר בתופעה חולפת. משנקפו הימים ובמצבו לא חל שיפור, פנה האברך לרופא. לאחר סדרת בדיקות מקיפות הכריע הרופא: "חלית בקוליטיס" . "בדרך הטבע", הסביר הרופא, "אין דרך להירפא באופן מוחלט ממחלה זו. מי שחלה בה עליו להתכונן להתמודדות הצפויה לו לאורך כל ימי חייו". אלא שלמיודענו שניחן במידה רבה ומופלגת של אמונה ויראת שמים, לא היה בקביעה נחרצת זו כדי לערער את אמונתו. לרגע הוא לא התכונן לקבל את תחזיותיהם השחורות של הרופאים ולהיכנע לתכתיבם. "השם יתברך הוא הרופא הגדול ביותר", הרהר האברך בלבו , "והתרופה לכל מחלה נתונה בידיו. עליי מוטל רק לתקן את הטעון תיקון ולהתחזק בדברים הטעונים חיזוק, ובטוח אני,  שאם אעשה זאת, ישלח לי הקדוש ברוך הוא את עזרו ממעל וירפאני ברפואה שלמה".

     מובן מאליו שהאברך לא נמנע מלקבל את המלצותיהם של הרופאים לאמץ מעתה הרגלי חיים חדשים הכוללים תפריט טבעוני ושינוי מהותי של הרגלי התזונה. אולם יחד עם זאת הוא הוגיע את מוחו ותר אחר דבר משמעותי רוחני, שבו יוכל להתחזק. לאחר התייעצות עם רבותיו החליט לאמץ את סגולתו של בעל 'סדר היום': להתחזק בהודיה לה' בברכת 'אשר יצר' - באמצעות אמירתה בכוונה יתרה ומתוך הכתב.  גם כשנכשל פעם או פעמיים – הוא לא נכנע, אלא המשיך לאחוז בקבלתו ללא רפיון, ומיום ליום חש כיצד הוא מגלה רבדים נוספים בעומקה של ברכה נפלאה זו, וכי רגשות התודה לקדוש ברוך הוא גואים בקרבו יותר ויותר.  תקופת מה חלפה ומיודענו ניגש לרופא לביצוע בדיקות שגרתיות. משהגיעו התוצאות פלט הלה קריאת הפתעה. סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה של החמרה התגלו סימנים מעודדים של הטבה במצב.  מיום זה ואילך החל הוא לחוש הקלה. אט אט החלו הכאבים והסימפטומים הקשים להרפות מגופו, וכעבור כמה חודשים פסקו לחלוטין. אמנם, הבדיקות, שערך לאחר מכן הצביעו כי המחלה עדיין מקננת בגופו, אך כיון שתופעותיה פסקו ממנו לחלוטין לא הטרידה אותו עובדה זו יתר על המידה. הוא שב לתפקד כאחד האדם, ואט אט הלך זיכרון המחלה ונשכח ממנו.

     שלוש עשרה השנים, שחלפו מעת חוליו, הצליחו להקהות ממנו במעט את אותה קבלה שקיבל בימי מחלתו. שוב מצא עצמו מברך את ברכת 'אשר יצר' בחיפזון, כמו רבים אחרים,  והתזכורת על כך – לא איחרה מלבוא. המחלה שבה ותקפה אותו במלוא עצמתה, ויחד עמה שבו הייסורים והכאבים האיומים.  הפעם החליט לפנות למומחה הגדול בארץ, המשמש כמנהל מחלקה באחד מבתי החולים הנחשבים. אלא שהרבה מדי לא היה לו לחדש. אף הוא כקודמו הודיע לאברך כי אין כל תרופה למחלתו ושניתן להקל במידת מה על הכאבים, אך לא למנוע מהם לשוב ולהופיע.  לתזכורת חזקה מזו לא היה הוא זקוק. גם הפעם החליט לא להיכנע לתכתיבי הרופאים, כי אם לשוב ולהתחזק שנית בברכת 'אשר יצר', ובנוסף גם בברכת 'רפאנו '. הוא לא הופתע, כאשר זמן מה לאחר מכן נעלמו הסימפטומים כלא היו. אלא שאם לא די בכך, בבדיקה החוזרת שביצע בעבורו אותו רופא בכיר, הופתעו שניהם לגלות, כי המעיים התרפאו לחלוטין.  המחלה פרחה ונעלמה מגופו בדרך בלתי מוסברת, דבר שאף בכירי הרופאים הסכימו כי הוא מוגדר כנס של ממש. "הנה כי כן", סיכם האברך את סיפורו, "נוכחתי לראות, כי הכוח הגדול ביותר לריפוי מכאוביו נתון בידי האדם עצמו. אם רק יקבל על עצמו להתחזק ולתקן את הטעון תיקון, הרי שישועתו מובטחת לו מן השמים, מידיו של רופא כל בשר ומפליא לעשות".

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

יהדות,השפה העברית,פרצוף,פנים,קניין,שבתות,תבנית הארון,האדם השלם, צבוע, אשר יצר

 





אמרי שפר ב' אדר ה'תשע"ז

 

  אמת מארץ תצמח. כמו המליצה במטוס שעמד לנחות נחיתת אונס וכל הנוסעים נכנסו לבהלה הטייס ביקש מהדיילת להכין את כולם לנחיתת חירום כעבור כמה דקות שאל הטייס את הדיילת "מה מצב הנוסעים", הדיילת אמרה כולם חגורים חוץ מעו"ד שמחלק כרטיסי ביקור.

     בשום מקום התורה לא כתבה לשון הרחקה, חוץ מאשר באיסור שקר. 'מדבר שקר תרחק'. ללמדנו כי בשקר אין לחפש היתרים.



      ההבדל בין רָּצוי (306 ) לבֵּין מָּצוי (146) = כסף (160).



     ועבדתם את ד׳ א׳ וברך את לחמך וכו' יש לדקדק מדוע מתחיל הפסוק בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, ויש לפרש דהנה "עבודה" נקראת בחז"ל ׳תפילה׳ (תענית ב׳)והתפילה צריכה להיות בציבור במנין, אבל אכילה, עדיף שיאכל בביתו כי זה דבר גשמי, ולכן פתח בלשון רבים כי מדובר בתפילה ומסיים בלשון יחיד כי מדובר באכילה ושתיה. (תפארת יונתן)



הרב חיים חייקיל זאב מילצקי זצ"ל –  (פניני עין חמד, גליון 625)

נולד בסלובודקה שבליטא בשנת ה'תרנ"ח ( 1898 (בצעירותו למד בישיבת סטוצלוין' אחר מכן היה מהתלמידים הראשונים של ישיבת סלובודקה שהוקמה מחדש. נודע כעילוי. נשלח לעיר קרמנצ'וק שברוסיה לייסד ישיבה ולאחר מכן ייסד ישיבה נוספת בלובנה פלד פולטבה. אגדות רבות התהלכו מסביב לאישיותו ובייחוד מסביב לגבורתו. היה ידוע כבעל כוח גופני יוצא מגדר הרגיל. בשנות שהותו ברוסיה נידון למוות אבל ניצל בחסדי שמים מספר פעמים.

מידי יום חמישי נהגו חמשת הבחורים, מבחירי תלמידי ישיבת סלבודקה, להתבודד בבית הכנסת שבקצה העיירה. הם חיפשו מקום שקט ללמוד בו בהתמדה כל הלילה, ובית הכנסת הזה ענה על הצורך. שבוע אחד ישבו החמישה ולמדו, כשמלבדם ישן שם בפינה ליד התנור יצחק,  שהיה שיכור באופן קבוע, ומוכר בעיירה בשם 'יצחק השיכור'. כעבור שעה ארוכה של לימוד, נפתחה הדלת, ואל בית הכנסת נכנס עגלון רועד מקור ורטוב מכף רגל ועד ראש. הוא פנה לבחורים וביקש בתחנונים , שייצאו לעזור לו, שכן סוסו שקע בשלג העמוק , ואם לא יצילו אותו בהקדם, הסוס יקפא למות.

     הבחורים התחילו לדון בינם לבין עצמם , האם מוטלת עליהם החובה לצאת ולעזור ליהודי האומלל, שהרי כעת הם לומדים , והדבר כרוך בביטול תורה, וכן ישנו חשש , שכתוצאה מהקור הנורא השורר בחוץ עלולים הם לחלות. לאחר שהעלו עוד טיעונים נוספים בעד ונגד,  הכריעו שלא לצאת לעזור. העגלון נאנח ויצא לבדו לנסות שוב לחלץ את סוסו.  בתוך בית הכנסת נשמע לפתע קולו של 'יצחק השיכור': "בחרתם שלא ללכת לעשות חסד?! אז דעו לכם , שבסופכם לא תזכו ללכת על רגלכם". הבחורים התייחסו בזלזול לדבריו של יצחק והמשיכו בלימודם. אולם לאחר שעה קלה נקפם ליבם והחליטו לצאת לחפש את העגלון ולסייע בידו. כשהגיעו למקום , ראו את העגלון יושב ליד נבלת הסוס ובוכה.

     אחד הבחורים באותה תקופה, הרי הוא רבנו, ר' חייקל מילצקי זצ"ל, שסיפר, כי כעבור מספר ימים קרא לו 'יצחק השיכור' וביקש ממנו לבוא בערב לביתו , היות שהוא עומד למות באותו לילה. ר' חייקל התייחס בביטול לדבריו של יצחק , מפני שהיה בטוח , כי הוא אומר זאת מתוך שכרותו. אולם יצחק חזר שוב על הדברים עד שר' חייקל הבין , כי יצחק כעת אינו שיכור כלל, והבטיח לו שיבוא. בשעה היעודה הגיע הרב חייקל לביתו העלוב של יצחק, שקיבל אותו במאור פנים. יצחק נשכב על מיטתו וביקש , כי ר' חייקל ידאג , שיקברוהו בחלקת הרבנים של העיירה. ר' חייקל ניסה להסב??ר לו , שזה לא ילך, כי קוברים שם רק רבנים.  יצחק הצביע על ארגז ישן ואמר, כי שם מונחים כתבי היד שלו, ואם הרב יראה את תוכנם ידאג כבר למלא את בקשתו. הרב חייקל הבטיח ליצחק , שייקח את הארגז לרב, ואז אמר יצחק 'שמע ישראל' ונפטר. רבנו לקח את הכתבים לרב , שיעיין בהם. לאחר שעה קלה קם בבהלה ממקומו כשהבין , כי 'יצחק השיכור' היה מל"ו צדיקים שבדור, ואכן ציווה לקברו בחלק הרבנים כפי שביקש. "אמנם , אינני יודע , מה עלה בגורלם של ארבעת חבריי", סיפר בזקנותו רבנו לילדיו ונכדיו, "אולם כעת שאתם כבר יודעים , מי היה 'יצחק השיכור', אתם יכולים להבין מדוע כרתו לי את הרגל החולה, וכעת אמרו לי הרופאים, כי לא נותרה ברירה , חייבים לכרות גם את הרגל השנייה".

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

כרטיסי ביקור,נחיתת אונס,דיילת,טייס,רצוי,מצוי,כסף,אכילה,שתיה




אמרי שפר א' אדר ה'תשע"ז

 

 

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (כב, כד), כ"ק אדמו"ר ה"ישועות משה מויז'ניץ זיע"א שכאשר האדם נותן כסף ועוזר לזולת, עליו להעמיד עצמו במקום העני, ולחשוב כמה היה רוצה שרעהו בעל היכולת יבוא לעזרתו, וכמה עליו להיות מאושר ולתת שבח להשי"ת על שלא הוא נזקק לעזרה כי אם בעל היכולת הוא לעזור, ומתוך התבוננות זו יעזור ויסייע לזולת.

     אמרו חז"ל המלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר 'אז תקרא ו ד'' יענה' (יבמות סג, א). פירש הרה"ק רבי מענדלי מרימנוב זצ"ל הכוונה בשעת דחקו בשעה שגם לך המצב דחוק וקשה, עם כל זה הנך מתאמץ להלוות לעני, עליך הכתוב אומר כנ"ל.

    ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ו'חייב א'דם ה'ודיה ל'ד', ה'כל מ'ה ש'עושה י' פ'שוט ט'וב מ'אוד, הנה זה אשר תשים לפניהם, שכל יהודי שידע נאמנה שהכל לטובה.

     וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום (בראשית ו, ה), רק בגימטריא יצר, היצר עובד על הבן אדם שיראה רק הצד השלילי, ובזה מכניס בו שרע כל היום אפילו שהכל טוב לו יש לו עיניים שיניים ידיים רגליים, וכו' וכו' אבל הוא נעמד על ה"רק" וזה מביא לו את המרירות ואין לו כלום בחיים כי חסר לו "רק"....

כי האדם עץ השדה. (דברים טובים – בשלח)

     הרחוב כולו היה טבול בירק מלבלב , הפרחים שצמחו מן הגינות, עצי הנוי וערוגות הירקות שבחצרות הבתים השרו במקום אווירה כפרית ותחושת רוגע ושלווה. ליאו הביט שוב ושוב סביבו והרגיש את התסכול שבליבו עולה מחדש. ביתו היה בית מטופח נאה ויפהפה. אלא שדבר אחד היה חסר לו: גינה. גינה מטופחת ומלבלבת כמו אלו שצמחו אצל השכנים שלו מהרחוב,  השכן שמולו למשל, גידל בחצרו פרחים נפלאים, שהדיפו ריח משכר בכל הסביבה. ואחיו, שהתגורר במרחק שני בתים ממנו, גידל ערוגות ירק מלאות בעגבניות, חסה,  מלפפונים ותפוחי אדמה. ורק אצל ליאו לא צמח מאומה.

     הגינה עמדה שוממה כמעט לחלוטין. לא שהיא הייתה ממש ריקה, אלא שצמח שם משהו שרק גרם לו לצרות צרורות:  עץ תפוחים עזוב, יבש ומכוער, שהצמיח פירות מצומקים וחמוצים. 'אוף, נמאס לי ממנו כבר!' היה ליאו מתלונן באוזני ידידיו: 'בשביל מה אני צריך את העץ המכוער הזה בחצר שלי? הוא עושה לי רק לכלוך ובלאגן!' 'אז תסלק אותו מהחצר!' - הגיב השכן באדישות. 'תעיף אותו כמה שיותר מהר!' התרה האח באיום, 'עוד העץ הזה יהרוס לך את הגינה יום אחד! לך תקנה זרעים, ותקים לך גינה. כעת החצר תישאר ריקה. תשתול שם מה שאתה רוצה!' 'באמת רעיון נהדר' צהל ליאו. 'תמיד חלמתי שתצמח לי גינה יפה, אבל אני בן אדם בלי מזל, לא צומחת לי שום גינה!'. 'מזל?' התפלא השכן. 'גינה, זה לא עניין של מזל. הכול תלוי האם תטפל בצמחים כראוי ותשקיע בהם, את הגינה צריך להשקות ולזבל ולטפח, כל יום!' על פניו עלה חיוך רחב,  והוא החל לשקוע במחשבות.

     'מה כדאי לי לשתול בגינה?'  התעניין ליאו. 'פרחים!' יעץ השכן: 'גינת פרחים זהו הדבר היפה ביותר'. 'ירקות' חלק עליו האח, וזעם על הצעת השכן. ' גינת ירק תעזור לך להביא אוכל הביתה!' ליאו התלבט ולא ידע מה להחליט. לאחר מחשבה, החליט שעליו לשתול גם פרחים וגם ירקות, כדי לרצות את כולם. אבל קודם לכן, היה עליו להיפטר מן העץ שבחצר. הוא ניגש אל העץ ופנה אליו בנימוס: 'סליחה, אולי אתה יכול לזוז קצת? אני רוצה לשתול כאן גינה'. אבל העץ לא זז ממקומו. 'סליחה!' אמר ליאו,  הפעם קצת פחות בנימוס וקצת יותר בתקיפות. 'אולי תזוז קצת הצידה? אני רוצה לשתול כאן גינה!' אבל גם כעת העץ לא טרח להגיב לדברים. 'נו, זוז כבר' רקע ליאו ברגלו בכעס. ' אתה לא שומע? אני רוצה לשתול כאן גינה!'. העץ המשיך לעמוד, ענפיו זעו ברוח כשהם פוטרים את בקשתו של ליאו במשיכת כתף, ליאו רתח מכעס. הוא רץ אל המחסן וחזר אל החצר כשבידיו גרזן ענק. אך כשהלם בעץ בכל כוחו – נשבר הגרזן לשניים. את זאת כבר לא יכל ליאו לסבול, הוא בעט בעץ, זרק לעברו אבנים, וניסה שוב ושוב לדחוף אותו ממקומו. הוא אפילו הלם בו באגרופים, עד שאחת המהלומות שיתקה לו את היד. אבל עדיין, העץ לא זז ממקומו ולו במילימטר. 'אני עוד אראה לך!' צווח ליאו בדמעות זעם. 'אני אראה לך מה זה להפריע לי! זו החצר שלי, ואני אשתול כאן גינה, אתה עוד תראה!'

     הוא מיהר אל חנות השתילים ורכש שתילים של ירקות ופרחים, ושתל אותם מסביב לעץ וסידר ערוגות קטנות של פרחים וירקות.  במשך הזמן הפך ליאו לגנן חרוץ, הרצון ללמד לקח את העץ הסורר, גרם לו להשקות מדי יום את השתילים, לעקור את העשבים השוטים, לעדור סביבם, ולגרוף בין השתילים הקטנים שבערוגות. 'איזו גינה נהדרת יכלה להיות לי אילו לא צמח שם, בדיוק באמצע העץ המכוער...' חשב ליאו לעצמו. הוא כל כך שנא את העץ, שאפילו לא שם לב לשינוי שחל בו. מרגע שנשתלה הגינה, החל להתחולל בעץ שינוי,  הוא החל לשתות מהמים שזרמו סביבו. הוא החל לזקוף את קומתו. ענפיו הצמיחו עלים והחלו להתכסות בתפוחים מתוקים ואדומי לחיים.

     באחד הימים, בדיוק כשליאו יצא אל הגינה והתכונן להשקות את הפרחים, שמע לפתע קול נרגש: 'ליאו תראה, תראה איזה יופי!'. הוא הסתובב וראה את השכן מצביע בהתרגשות אל תוך חצרו: 'כל הכבוד לך! איך הצלחת לגדל דבר יפה שכזה?' קרא בהתפעלות. 'אתה מתכוון לערוגת הפרחים?' שאל ליאו בגאווה. 'או אולי לערוגת הירקות?' הוא עצר ממלאכת ההשקיה והביט בערוגות הפרחים בגאווה. 'לא הפרחים, העץ!' קרא השכן: ' אני מתכוון לעץ היפה ששתלת במקום ההוא, המכוער שצמח שם פעם! לא שמתי לב ששתלת כאן עץ חדש,  הפירות שלו נראים כל כך מתוקים! אפשר לטעום אחד?'  ליאו הביט בו בתדהמה, הוא הסתובב לעבר העץ. ואז שם לב לשינוי שהתחולל בו. הוא ניגש אל העץ, קטף לראשונה בחייו שלושה תפוחים אדומים מן העץ שבחצרו והושיט שניים מהם לשכן. 'המממ, כמה טעים!' ציין השכן וניגב את שפמו. 'אני רואה שהשקעת בעץ החדש! התפוחים הללו ממש מעולים!' ' אתה בטוח?' שאל ליאו בחשש. 'בבקשה. תטעם בעצמך!'  הושיט לו השכן תפוח אחד 'אתה יכול להתגאות בעץ נפלא ומרשים שכזה!' אבל ליאו לא התגאה בכלום, הוא היה מבולבל. הוא הביט בחשדנות בעץ הזקן, המצומק והמכוער,  שצמח בדיוק באמצע הגינה שלו, ושם פתאום לב שהעץ מלבלב, רענן, עליו ירוקים ותפוחים יפהפיים מחייכים מבין העלים. השכן לעס בתיאבון את התפוח וגם ליאו נגס מן התפוחים, ותמה: 'מאין הגיע לכאן העץ המקסים הזה? ולאן נעלם העץ המכוער, הזקן? אולי מישהו החליף לי את העץ שבחצר?' 'סליחה שהעלבתי אותך!' אמר ליאו בדמעות. 'לא חשבתי שאתה מסוגל עוד להצמיח פירות נאים שכאלו, אני מבקש סליחה!'. אבל העץ לא ענה, הוא רק המשיך לעמוד במקומו וענפיו נעו עם הרוח וחשפו את הפירות הבשלים והיפהפיים שעל הענפים...

     חז'ל למדו אותנו 'כי האדם עץ השדה' האדם נמשל לעץ, מכיוון שבכל מצב נתון הוא יכול להתגבר על המשבר, על הכאב, ולצמוח מחדש. ט'ו בשבט מלמד אותנו את יכולותיו המופלאות של העץ, כדי שנביט בו, נלמד מפריחתו המחודשת וניישם זאת בעצמנו בכל מהלך החיים.

 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

נותן כסף,עוזר לזולת,דחוק,קשה,הכל לטובה,עיניים,שיניים,ידיים, רגליים,עץ השדה,




אמרי שפר ל' שבט ה'תשע"ז

 

 

  ביאר הגה"ק בעל ה"כתב סופר" זי"ע: חז"ל אמרו ג' הרי הם כמתים: "בעל ייסורים", "מי שאין לו בנים", "עני". וזה ביאור הפסוק: "ועבדתם את ה' אלקיכם", ואז, "וברך ה' את לחמך ואת מימיך" – שלא תהיה עני. "והסירותי מחלה מקרבך" – ולא יהיו לך ייסורים. "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" – ויהיו לך בנים. על ידי זה "את מספר ימיך אמלא" – שיהיו אלו חיים שלמים ולא תחשב כמת ח"ו...(פנינים(

     גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבוייש. (ספר הדרוש)

 

     הבעל זרע אברהם שליט"א אמר, בדרך צחות " נעשה ונשמע ", כשאתה קם בבוקר דבר ראשון תעשה טוב, ואל תיכנס לבית המדרש ודבר ראשון אתה שואל "מה נשמע", חדשות, קודם תעשה ואח"כ כבר תשמע רק רוחניות.

     ישנו פרסומת לחנויות שהם פתוחים כל הזמן 7/24 ( twenty seven four )והנה בתורתינו פרק כד פסוק ז הנעשה ונשמע,  א"כ כל הזמן אנו צריכים ללכת עם ה"נעשה ונשמע."

חמישה עשר אנשים במקום של חמש...

     מעשה היה באברך שנסע מצפת במוצאי שבת (יום א' דסליחות) כדי להתפלל עם רבו האדמו"ר השוכן בירושלים עיה"ק, כשהגיע לאחת הצמתים הסמוכים לחיפה ראה קבוצה של אברכים מחבריו שיצאו מחיפה כדי לנסוע לירושלים לסליחות עם האדמו"ר, הוא עצר את רכבו כדי להעלות כמה נוסעים עמו ירושלימה, אך דא עקא היה ציבור מדי גדול של אברכים שרצו להצטרף, ולא את כולם הוא יכל לקחת, הוא לא ידע את מי להעדיף, על כן יצא בהכרזה שכמה אברכים שיצליחו להידחס לרכב שלו הוא מוכן לקחת.  ואכן קבוצה נכבדה של אברכים נדחסו ברכבו, והוא יצא לדרך, באמצע הדרך משום מה הרכב הזה עורר את חשדו של אחד השוטרים שפיטרלו בכביש,  ועצר את הרכב. הוא הביט לתוך הרכב ועמד נדהם מכמות האנשים שנדחסו לתוכו, הוא בקש מהם לצאת והנה הוא רואה חמשה עשר אנשים שנדחסו לרכב, הוא נתן דו"ח רציני לנהג, ובנוסף לכך הזמנה לבית משפט כדי לשלול את רשיונו.

     אחרי הסליחות האברך דנן ביקש מהגבאי בדחיפות להיכנס לאדמו"ר, כשזכה להיכנס לקודש פנימה, שטח בפני האדמו"ר את הסיפור. האדמו"ר נראה כועס מאוד, הוא צעק עליו איך היית מסוגל לעשות כזה דבר, זה סכנת נפשות, ובנוסף לזאת זה הרי חילול ה' נורא.  האברך התחנן ואמר, רבי, היום הרי ימי הסליחות, אני חוזר בתשובה, ואני מקבל על עצמי יותר לא לעבור עברות תנועה, אני מבקש מהרבי שיברך אותי שאנצל מהפרשה הזו, הרכב נחוץ לי מאוד לצורך פרנסתי.  נענה האדמו"ר ואמר, אם הנך שב ומתוודה באמת ובתמים, והנך מקבל על עצמך לא לעבור על חוקי התנועה שנעשו להצלת חיי אדם, אני אשיא לך עצה... ואברך אותך שתצא זכאי במשפט.

     כשהגיע מועד המשפט, הגיע האברך לבית המשפט, מחכה בסבלנות לתורו, כשהגיע תור משפטו, נעמד השוטר ואמר לשופט שהאברך הזה לקח ברכבו עשרה אנשים מעל המותר ברכב, זה מסוכן, וגם אין ביטוח על כזו כמות של אנשים, על כן אני מבקש מכבוד השופט שיתן לו עונש חמור וישלול את רשיונו, היות ואחד שמזלזל בחוק בצורה כזו אינו ראוי שיהיה ברשותו רשיון נהיגה. השופט שאל את האברך מה יש לו לומר להגנתו, האברך אמר,  כבוד השופט הרכב שעמו נסעתי באותו ערב נמצא כאן למטה, ואני מבקש מכבוד השופט לראות האם זה יתכן שיכנסו כל כך הרבה אנשים לרכב הזה? השופט נענה לאתגר, ירד למטה עם השוטר, השופט פתח את הרכב ובקש מהעוברים ושבים לנסות להידחס לרכב כמה שרק יותר, לאחר מאמצים רבים לא הצליחו להידחס יותר מתשעה אנשים, נענה האברך ואמר, כבוד השופט רואה שלא יתכן שנכנסו חמשה עשר אנשים לרכב.  השופט עלה חזרה לאולם בית המשפט וזיכה את האברך מכל אשמה. האברך היה מאושר מעצת רבו, והודה להקב"ה על חסדיו הרבים עמו, במדרגות היציאה מבית המשפט פגש אותו השוטר שהעיד נגדו, ואמר לו, זכית, שיהיה לך לבריאות. אבל שאלה אחת ברצוני לשאול אותך, תגיד לי את האמת,  איך יתכן שאני במו עיני ראיתי וספרתי שהיו ברכב שלך חמש עשרה אנשים, וכעת ראיתי שיותר מתשעה אנשים לא יכולים להידחס ברכב שלך, מה האמת? מה הסוד? האברך אמר לו, התשובה פשוטה, האברכים שנסעו עמי במוצאי שבת רצו בכל מאודם לנסוע להתפלל סליחות עם הרבי שלנו,  על כן הצליחו להידחס כל כך הרבה אנשים ברכב שלי, אבל האנשים שנדחסו ברחוב הסמוך לבית המשפט לא רצו באמת להיכנס ולהידחס ולכן לא יותר מתשעה הצליחו...  אף אתה ידידי השוטר, אם תחפוץ במשהו בכל מאודך אכן תצליח להשיגו כי אין דבר העומד בפני הרצון, אני מברך אותך, סיים האברך את דבריו,  שתרצה אך טוב וחסד, ותזכה לשוב בתשובה שלמה במהרה בימינו אמן... "אוי, זה אני לא יכול..." אמר השוטר. הרי כבר סיכמנו שאין לא יכול, יש רק לא רוצה, כי אם רוצים יכולים באמת להשיג הכל, אם שכם בן חמור יכל להפוך עיר שלימה בכח הרצון, אז אתה ודאי תוכל להפוך אותך ומשפחתך למשפחה יהודית קדושה וטהורה...

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בעל ייסורים,לחמך,מימיך,משכלה,עקרה,גמילות חסדים,הצדקה,נעשה ונשמע,

 






אמרי שפר כ"ט  אדר ב' ה'תשע"ו

 

 

 

רבי חיים מוולוז'ין היה אומר, יש ספר מוסר אחד אשר לא נמנה בין ספרי המוסר ואף על פי כן יש בו מוסר גדול לכל אדם, והוא השעון. אם יניח אדם לנגד עיניו את השעון,  יביט בו ויספור את הרגעים והשעות כיצד הם הולכים וחולפים, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, מבלי לעשות דבר לצרכי הנשמה, אזי עשוי האדם להתעורר ולהשיב אל לבו את ערך הזמן וניצולו למען תורה ויראת שמים.



     רבי חיים מצאנז היה מזהיר שלא לצער או להכאיב לזולת בדיבור ובמעשה, וכך היה אומר: אפילו דם חיה ועוף אסור לאכול, על אחת כמה וכמה שאסור לאכול דם אדם..



     רבי יחזקאל מקוזמיר זצ''ל בכל בוקר אחרי שירד ממיטתו, היה ניגש אל החלון, פותחו לרווחה , מביט לארבע רוחות השמיים, פושט היד כלפי מרום ושולח אל תוך חלל העולם ברכה: "בוקר טוב , לך ריבונו של עולם !"



     רבי יצחק אברבנאל אומר: כל עת שאדם מבקש חוכמה - הוא משכיל, אך כשחושב שהשכיל - כבר סכל.



     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : מעולם לא התחרטתי על האמת.



     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : רצוני שלא תחטאו, לא מפני שאסור לחטוא, אלא מחמת חוסר פנאי לחטוא.



     רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו :רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות.



רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : שתיקה - היפה שבקולות.



 כדי לא לבייש (סיפורי צדיקים, גליון מ''ח)

     מסופר על שיעור יומי שהיה מתקיים בבית כנסת בעיר אחת בכל ערב, ושמש בית הכנסת שהיה עוסק במלאכת הקודש בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, היה מגיש לקהל הלומדים כוסות תה וקפה, אולם למרבה הפלא היה נוהג למלאות את הכוסות עד למחציתם בלבד. כך היה נוהג במשך שנים רבות, וככל שביקשו והפצירו בו להגיש כוסות מלאים, לא שמע אליהם ואטם את אוזניו מלשמוע, והמשיך להגיש את כוסות התה והקפה במסירות ובאהבה שאין לה גבולות, אולם רק חצי הכוס, לא פעם הגיש יותר מכוס אחת אולם תמיד רק מחצית הכוס. וגם סירב בעקשנות לתת הסבר להתנהגותו זו.

     ויהי היום והשמש חלה, ואז ביקש מבנו שיעשה עמו חסד וילך במקומו לבית הכנסת כדי לכבד את לומדי השיעור בשתיה חמה. הבן הסכים בחפץ לב למלאות את רצון אביו, ובהגיעו לבית הכנסת קיבלו אותו בזרועות פתוחות, שאלו אותו לשלום אביו, וכשהבינו כי הוא בא למלאות את מקום אביו, חייכו לעצמם בתקוה שהיום בטח יזכו לכוס תה מלאה. לפתע נשמעו פסיעותיו הכבדות של אביו החולה אשר בא להורות לבנו את ההוראה החשובה מכל "אל תמלא יותר מחצי הכוס". שאל הבן: למה? והאב לא ענה, "אבל מדוע?" שאל הבן. השיב האב: זה עניני בלבד. וכשהבן התעקש ולא ויתר, הסכים האב לספר: דע לך כי מעולם לא סיפרתי לאיש את הסיבה, אולם לך אסביר את התנהגותי. בני יקירי: בין משתתפי השיעור נמנים שני יהודים מבוגרים שידיהם רועדות ואין להם שליטה על הידיים, ואם אביא להם כוסות מלאים, עלולה השתיה להישפך מתוך הכוס, ובושה וכלימה יכסה אותם, ואם אביא לכולם כוסות מלאים ורק להם אביא חצאי כוסות, גם כן יתביישו לנוכח מוגבלותם. לכן בני יקירי, כל השנים הרבות אני מוכן לספוג ביזיונות והעלבות, ובלבד שלא אגרום בושה לשני יהודים אלה.

     הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל סיפר פעם, ששמע מהגר"ז מבריסק זיע"א, שמי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד, הגמרא פתוחה עבורו, אבל מי שפותח את הגמרא כדי למנוע את עצמו מלעשות חסד, הגמרא סגורה עבורו.



כה תאמר לבית יעקב...(הרה''ג רבי יוסף מוגרבי שליט''א)

     מצער הדבר שבימינו הרבה נשים עושות את הטוב בעיניהן. והגדילו לעשות הנשים אשר אין בהן דעת, שמערבות את אמותיהן בחיי הנישואין שלהן, ומקבלות גיבוי מלא לפשעיהן ולכל חטאתם ושוכנות יחד בתוך טומאתם, אוי להן ואוי לנפשן. וכי איזה כבוד זה לבעל לאכול “מנה חמה” או “מנה פלאפל”, הלא אישה כזו צריכה לקבל מנה אחת אפים! ומי היא זאת המעזה לדבר בטלפונים ולהכניס שכנות הביתה, בו בזמן שבעלה מגיע מהכולל או מהעבודה? וכי זהו כבוד הבעל? הרמב”ם כתב: “ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדי, ויהא עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות ליבו ומרחקת כל מה שישנא, וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן, ובדרכים אלה יהיה ישובן נאה ומשובח”. (פט”ו מהלכות אישות ה”כ).

     כתב בספר מנורת המאור (נר ג’ כלל ו חלק ד’ פרק ב’): “אף על פי שהאישה היא בת זוגו של אדם, אל תחשוב בעיניה לבעלה כחבר אלא כאדון, ואז יאהבנה ותהא בעיניו כאחותו. ואם תמעט בדיבור אלא לצורך, תהא חביבה יותר על בעלה. אמרו במדרש שציותה חכמה אחת לבתה כשהיתה מוליכה אותה לבית בעלה, אמרה לה: “בתי, עמדי לפניו כלפני המלך, ואם תהיי לו שפחה, הוא יהיה לך עבד ויכבדך כגבירה, ואם תתגדלי עליו, יהיה לך לאדון בעל כרחך, ואז תהיי בעיניו נקלה כאחת השפחות. ואם יבואו לו אורחים מקרוביו או מאוהביו, תקבלי אותם בסבר פנים יפות ותכבדי אותם בדברים חשובים כדי שיתכבד בעלך בעיניהם, ותשמרי את ביתו וכל אשר לו, ובזה תשאי חן בעיניו ותהיי עטרת בעלך”.

     וכתוב בספר פלא יועץ (ערך “אהבת איש ואשה”): “ביותר יגדל החיוב על האשה לאהוב את בעלה ולכבדו כמלך בגדוד ולירא ממנו ולמלאות חפצו ורצונו בכל כוחה, וכל מגמתה ודעתה צריכה להיות להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה ולדעת מה חפצו ולעשות רצונו למען תמצא חן בעיניו”. ואשרי הזוכה לכבד את בעלה, חייה מאושרים בכפליים, ואשרי המקיימת זאת למהדרין... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ספרי המוסר,השעון,הנשמה,דקה אחר דקה,לצער,להכאיב לזולת,בדיבור,במעשה, רוחות השמיים,משכיל,





אמרי שפר כ"ח  אדר ב' ה'תשע"ו

 

 בברית מילה, אחרי ברכת המזון, מברכים את ההורים: "ויזכו לגדלו, לחנכו ולחכמו". והלוא חינוך הילד מתחיל בעודו קטן, ואם כן היו צריכים לומר "לחנכו ולגדלו"? אלא שילד קטן קל לחנך, הקושי מתחיל בבנים הגדולים.  כוונת הברכה היא שיזכו לחנכו בדרך התורה גם לכשיגדל. (הרב יהושע־לייב דיסקין(



     גנב הזמין פנקס צ'קים וביקש לכתוב מאחורי כל צ'ק תפילת הדרך ולהדגיש את המילים "ותחזירני לשלום''...



     החכם האמיתי אינו מסתפק במה שכבר השיג. אלא תמיד מרגיש שחסר הוא ושואף להוסיף חכמה על חכמתו ולהשתלם בה. 



"     וביום השמינו ימול בשר ערלתו" (יב, ג(  - מפני מה נוהגים לקרוא "קריאת שמע" אצל היולדת, בלילה שלפני הברית. המשנה בברכות (ב:) אומרת: שמקדימין "פרשת שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך עול מצוות, כך גם בתינוק: כיון שלמחר עתיד הוא לקבל עליו עול מצוות, לפיכך מקדימין לו עול מלכות שמים תחילה. (מפי השמועה(



כבר יורדים (הרב ניסים יגן זצ''ל)

     מספר הרב ניסים יגן זצ''ל פעם נסעתי באוטובוס שהיה עמוס מאוד. הנהג העלה עוד ועוד אנשים, ואישה אחת התלוננה כל הזמן "שלא נוח כאן". " לא נורא, נחמה אותה אישה, "כבר יורדים, כבר יורדים"! באוטובוס, עבור נסיעה של עשר דקות, לא מתקינים ספות נוחות, לא כורסאות, וגם לא נברשות. למה כי? כבר יורדים, כבר יורדים כששמעתי את דברי אותה אישה - "כבר יורדים כבר יורדים" התרגשתי

     ואמרתי: כמה טיפשים האנשים המשקיעים את חייהם בדירה שלהם, ואינם זוכרים "שכבר יורדים , " אף אחד לא נשאר כאן !

     יהודי מבוגר בנה לעצמו בית גדול ומפואר, הכול היה עשוי ממראות רצפת מוזאיקה מפוארת וכו' ואני תמהתי לעצמי: כמה שנים עוד נשארו לו ליהנות מכל הפאר הזה?... הרי "כבר יורדים"!... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ברית מילה,ברכת המזון,לחנך,גנב,פנקס צ'קים,להוסיף חכמה,קריאת שמע, מלכות שמים,עול מצוות,


אמרי שפר כ"ו  אדר ב' ה'תשע"ו

 

רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א התבטא פעם ואמר: "איזה נס שהקדוש ברוך הוא צווה להיות עניו. תארו לכם שאדם היה צריך להיות בעל גאווה. הייתי שובר את הראש ולא הייתי מוצא על מה להיות בעל גאווה. ענו זה יותר קל, אתה רואה שאתה מלא חסרונות, אבל להיות בעל גאווה?!...".



     רבי ברוך רוזנבלום שליט''א עמד באחת מדרשותיו על הצורך לשמור על סדרי התפילה 'גם בין הזמנים', שגם אז יש לקום בבוקר לתפילה בזמן . ופרש על כך בדרך צחות את הפסוק שלפנינו: "בוקר וידע ה' את אשר לו'' בבוקר יודעים מי שייך לקדוש ברוך הוא, לפי הזמן שקמים ...

     רבי דוד מללוב יצא פעם אחת למסע מביתו אל לובלין, להסתופף בצל רבו, ה'חוזה' מלובלין. בהיותו בדרך נודע לו שאימו הזקנה באה לביקור באחד היישובים הסמוכים. מיד עלה במחשבתו לעצור באותו יישוב, כדי לפגוש את אימו. אולם אז אמר בליבו: הלוא כשיצאתי היום מביתי הייתה מחשבתי לנסוע אל רבי ומורי ולא כדי לכבד את אימי, ונמצא שאני מכבד את אימי כלאחר-יד. מיד הורה הצדיק לעגלון לשוב לעירו, ולאחר שהעגלה עצרה בפתח ביתו הורה לעגלון: "עכשיו סע בבקשה אל מקום המצאה של אימי, כדי שאוכל לכבדה כדת וכדין"



     רבי חיים מוולוז'ין היה אומר בזמנו: אומר "היצר" דברו אודותי, ובלבד שתבטלו מלימודה של תורה. בימינו הוא אומר: לימדו לימדו ובלבד שלא תדברו אודותי. (הרה"ק רבי יצחק בלזר)



כאחד הגדיים הזריזים (הרב י.לוי)

     זו היתה ציפיה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן, רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקידמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.

     אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב“ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות.

     גרציה אדמון אשה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול ממדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.

     אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרנו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי,עליה היה שוקד בערבו של יום. אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?

     מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו לה' כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא ד‘ישמיא. בשליש השני של ההיריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכל מתנהל בצורה בריאה ותקינה. רצו לשמוע...

     ”צר לי“ אמר להם ד“ר בליבשטיין בעיניים כבויות ”אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...“. גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה ניסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אולי אנחנו רק חולמים?

     ”האמינו לי משפחת אדמון, הממצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...“. בכי כזה קורע לב, לא שמע ד“ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שהתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. ”הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד“ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...“. ד“ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.

     כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?

     הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל בממדים של אטמוספרה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.”הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים''.

     הסכיתו ושמעו ר‘ אליעזר וגברת גרציה, ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג ”רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת“ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים. ”כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלוש הימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכול בזכות אימא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה“.

     חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים ”כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן“. ”אתה היית הסנדק שלי“ השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות ”אני משכונת ”ארזי הלבנון“, מירושלים, ואמא שלי מורה“.

     ”אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש“י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב“א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר“ סיכם הרב. אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. ”כיצד מרקדין לפני הכלה“.

     גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודיה למי שאמר והיה העולם.

     כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותיוושעו. כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

הקדוש ברוך הוא,בעל גאווה,חסרונות,בין הזמנים,מסע,לובלין,כלאחר-יד,העגלה,עגלון,כדת וכדין,





אמרי שפר כ"ד  אדר ב' ה'תשע"ו

 

 

אל תאמר בעיותך לאחרים, 20% לא מעניין אותם ו80% שמחים שזו בעיה שלך ולא שלהם.

 

     בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     הגאון רבי דוד מזאבלוטוב זצ''ל שהיה חתן הרה''ק ר' משה לייב מסאסוב זי''ע היי נחלה קשות מאוד, אולם אשתו לא אבדה את התקווה, ולא עזבה את מיטת החולי שם התפללה לילות וימים על בריאות בעלה, עד שנעתר לה ד' וחזרה בעלה הקדוש לאיתנו כמקודם. לאחר זמן אמר לה ר' דוד לאשתו, שעכשיו מובן לו המדרש הנ''ל, שנדב ואביהוא מתו מחמת שלא נשאו נשים, שאם היה להם נשים, כבר היו הם מתפללים וקורעים גזר דינם בתפילותיהם החמות שבעליהם יישארו בחיים...

 

רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים – הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.


חציל מטוגן - על נתינה אמיתית של ילד קטן) רונית כפיר)


"אחרי שתגמרי את הכדורים האלה, תעשי את הבדיקות ביום החמישי, וגם ביום העשירי, ואת אלה ביום העשרים. ואל תשכחי גם בדיקת הריון..."

"דוקטור", אזרתי סוף סוף מספיק אומץ לשאול לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, בדיקות חוזרות ובדיקות עוד יותר חוזרות (שלמרות בורותי ברפואה הבנתי שאין בהן שום תועלת), "לפי התוצאות שיש לך, אני בכלל יכולה להיכנס להריון?"

"לא!" הוא ענה בפסקנות, ואז נבהל מהטון שבו יצאה לו המלה, "לפי הבדיקות את לא יכולה להיכנס להריון בלי טיפולים אינטנסיביים", אמר בטון מעט מרוכך יותר, "אבל את צעירה, ולא הייתי רוצה להתחיל בטיפולים כאלה שיכולים לגרום לכל מיני תוצאות לא נעימות, לפני שאני מוודא עוד כמה דברים, ולפני שגם בן זוגך יעבור כמה בדיקות...".

בכוח עצרתי את הדמעות, כשהוא לקח את כל ההפניות הקודמות שרשם, יחד עם המרשם לכדורים המיותרים, והשליך אותם לפח. הצלחתי להתגבר גם במשך כל הזמן שבו הוא הסביר לי מהם השלבים הבאים שבהם עלי לנקוט - בדיקות והכנות לטיפול עתידי.

יצאתי מהחדר וצעדתי בעיוורון אל השירותים. שם פשוט התפרקתי. בכיתי בהיסטריה (ובשקט, שלא ישמעו) על קריסת החלומות שלי, היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים, במקום להציע לי לנוח בבית עד שאהיה מספיק בשלה לטעמו, בכיתי מתוך אכזבה וחוסר אונים...

 

היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים

בכוחות על אנושיים הצלחתי להפסיק את הבכי, לעלות על האוטובוס ולצאת לדרך הארוכה. למרות שהבכי וההתייפחויות היו מאחורי, הדמעות המשיכו לזלוג, ונאלצתי להודות בניע ראש לאישה שהתעניינה בשלומי, ושאלה אם יש משהו שהיא אולי יכולה לעזור. 'לא', רמזתי לה, 'אין מה לעשות'.

לאן? שאלתי את עצמי. לבית? להישאר שם לבד עד שבעלי יחזור בערב? או לעבודה, שם אני לפחות לא אהיה לבד?

החלטתי לנסוע למעון שבו עבדתי.

הנסיעה הממושכת עזרה לי לכלוא את הדמעות, ולעטות על פני מבט סתמי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים מדודים, והתנהלתי לאיטי לכיוון המעון.

ליד שולחן האוכל ישבו הגננת והמטפלת השנייה – שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי באותה התקופה. ויחד איתן ישב דניאל ואכל לאיטו את המנה החביבה עליו ביותר – חציל מטוגן. כל שאר הילדים כבר נרדמו במיטותיהם.

דניאל

נישקתי את דניאל, הוא היה ה"ילד שלי". פעוט חמוד בן שנתיים, שיש לו מתסמונת דאון. כל ילדי המעון היו ילדים מיוחדים, אבל דניאל היה לדעתי הילד המיוחד מכולם, באופן חיובי כמובן. לעיתים קרובות סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון ממגוון רחב של בעיות נוספות על הפגם המוכר לכולם. גם דניאל סבל ממום מסוים בלב. לאחר לידתו לא הצליח לינוק, מה שאילץ בסופו של דבר את ההורים להאכיל אותו מבקבוק. אך כאן הסתבר שהגוף שלו לא היה מסוגל לעכל את תחליפי החלב השונים שהיו אז בשוק, והוא הואכל בנוטרימגן – תחליף חלב מיוחד שאמור להתעכל בקלות יתרה, ובו בזמן לכלות גם כל אגורה מחשבון הבנק של הוריו. הזמן חלף, דניאל גדל, אך לא הסכים לאכול שום דבר להוציא מי מרק זכים "יַק" בשפתו הילדותית.

ואז חל המפנה. דניאל גילה שלאחר שכל הילדים שוכבים לישון, הוא יכול לזכות במנת תשומת לב אישית מאוד ממני. וכך, הוא היה ממתין עד שנתיישב לאכול, ומתחנן שאוציא אותו מהלול. הוא היה יושב על כיסא לידי, ומסתכל איך אני אוכלת. באחד הימים הוא ביקש לטעום משהו שאכלתי. נתתי לו, והוא אכל בהנאה. הדבר חזר על עצמו, עד שבעיית האכילה נמוגה אט-אט, בתנאי ששנינו היינו אוכלים מאותה צלחת!

באחד הימים אמא של דניאל הקדימה להגיע, ומצאה אותו יושב על ברכי, ואוכל ארוחת צהריים עשירה מהצלחת שלי, כשהוא אוחז בכפית בעצמו. היא עמדה מאחורינו בשקט, ולא הצליחה לעצור את דמעות ההתרגשות שזלגו מעיניה. "סוף סוף אני רואה אותו אוכל", היא ניסתה להסביר לי אחר כך. אני כבר כמעט שכחתי שהיו איתו אי פעם בעיות.

במשך הזמן, דניאל כבר אכל הכול, גם בבית וגם במעון, ומתוך הצלחת האישית שלו. וכמו שאמרתי, המאכל האהוב עליו ביותר היה, כמה שזה נשמע מוזר לגבי ילד בגילו, חציל מטוגן.

חציל מטוגן

באותו הצהריים עם חזרתי מהבדיקה אצל הרופא... התיישבתי בכבדות על כיסא קטן ליד השולחן. אתי ודינה הבחינו מייד שמשהו אצלי לא בסדר, ואני לא התאפקתי וסיפרתי להן בשקט על אירועי אותו היום. הבכי הגדול כבר היה מאחורי, ורק שפת הפנים והגוף שידרו עד כמה אני מרגישה שבורה באותו רגע.

"למה באת לעבודה?" שאלה אתי בפליאה.

"לאן אני אלך, לבית? להיות לבד?" עניתי בשאלה.

המשכנו לשוחח בשקט, ולא שמנו לב שדניאל הפסיק לנגוס במעדן האהוב עליו. הוא ישב, ותלה בי שתי עיניים חכמות, של ילד חריג. ואז, לרגע הבטתי בו ומבטינו הצטלבו. הוא נעץ את המזלג בחציל, הרים אותו אט אט, והושיט לעברי את המתנה הכי גדולה שהייתה בידו באותו רגע. את המאכל שהוא הכי אהב, ובמקרה דווקא היום הוא גם קיבל – חציל מטוגן.

נתינה

לפעמים כיום, שנים רבות לאחר אותו מקרה, כשאני חושבת על כוחה של הנתינה, אני נזכרת בדניאל. איזו תחושה נפלאה של הכרת הטוב הייתה בי באותו רגע. כמה אהבה זרמה אלי מאותו תינוק מתוק שהיה מוכן לוותר למעני על הדבר היקר לו יותר מכל, וממני אליו בחזרה. וכמה נחמה הייתה טמונה באותה מחווה ילדותית שלו.

נכון שכאשר מעניקים מתנה חשוב מאוד להשתדל לקלוע לטעמו של המקבל. חשוב מאוד גם לנסות להבין מהו הדבר הנחוץ לו באמת. שמחת המקבל לא תמיד תעמוד ביחס ישר להשקעה הכספית של המעניק, אם הנתינה תפספס את הצורך האמיתי שלו. אבל, לעיתים קרובות, הצורך הכי אמיתי שלנו הוא ההרגשה שלמישהו איכפת מאיתנו. כל מתנה  תהיה שולית למסר שהיא נושאת בחובה – "אני רואה שקשה לך. אני רואה שאת עוברת התמודדות לא קלה. אני רואה שאת מרגישה בודדה בדרך החתחתים שלך... אבל רק רציתי להזכיר לך, שאני אוהב/ת אותך, שאיכפת לי ממך, ושאת באמת לא לבד!"

תודה דניאל. את החציל תוכל לאכול לבד, אבל את האהבה שלך, לא אחליף בשום דבר אחר!!!

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

    תרומה,מקווה,תרמתי ,בקבוק מים, התקווה,עזבה,מיטת החולי,נדב ואביהוא,נשים,אינטרסים,

 



אמרי שפר כ"ב  אדר ב' ה'תשע"ו





אנו יכולים לראות כמעט בכל המקומות הקדושים שבעולם,  שיש שם מזון רב ושתייה וכדומה להשביע את נפשות המבקרים והמתפללים שם,  אמנם במקום אחד אין שם שום מזונות ושום שתייה – ואפילו כוס מים אינו בנמצא שם – והוא ה"כותל המערבי" – והוא לפי שחסידי סאטמאר אינם מגיעים לשם...   


 אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תמיד תתעורר לאותה מציאות. בעת המלחמה הנוראה היו יהודים שהיו כה רחוקים מיהדות,  עד שהגויים – הם הזכירו להם שהם יהודים... ועל זה אומרים הברכה "שלא עשני גוי" –  שאהיה יהודי ואזכור כן מעצמי,  לא שהגוי יעשה אותי ליהודי...     


הגה"צ ראש הכולל בראד שליט"א סיפר,  שהיה פעם עם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע באסיפה אחת,  ודנו שם בחולשת הדורות בענייני כשרות,  ואחד הנוכחים התבטא על עצמו שהוא עושה כל הדברים לבד בבית,  ואינו אוכל משום כשרות,  שאלו הרבי "האם יין אתה גם עושה לבד?"  אמר לו הלה "האמת הוא,  שבכלל לא חשבתי מכך לעשות גם יין בעצמי", אמר לו הרבי בודאי לא חשבתם על זה! –  כי כל הדברים היא עושה, ויין אתה צריך לעשות...


הדבר הכי גרוע שבעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. (רבי דובער מראדושיץ)


הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר,  שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל,  שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...


ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ד' (ט, ה). דהנה הכנה לתפילה היא לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך והנה אמרו ז"ל אין עמידה אלא תפילה וזה ויקרבו כל העדה היינו שהיה להם קירוב לבבות ואחדות ובעת שהייתה להם בחינה זאת,  אזי ויעמדו לפני ד' היינו שהיו מתפללין אז לד'. ( חסד לאברהם)


חבר אמיתי יספר לך דברים רעים עליך ודברים טובים יספר לחברייך.


איך הפכנו לבעלי תשובה?  [מרווה לצמא)


     היינו משפחה מאושרת, בעלי עורך דין מבוקש ואני אחות ראשית בבית חולים, משפחה שחיה בבית פרטי עם שלושה ילדים מקסימים, מצטיינים בלימודים, אהובים בחברה וגורמים נחת להורים, מה היה חסר לנו? כלום, כך היה נראה לנו... סדר היום שלנו היה פחות או יותר זהה, בבוקר היינו יוצאים כולנו מהבית, בעלי למשרד שלו ואני לעבודה בביה"ח. הייתי עובדת במשמרת בוקר משעה שבע עד שלוש, הילדים יצאו ללימודים, רוני בן השבע עשרה, פזית בת העשר ויוגב בן החמש. בצהרים, קיבלה העוזרת את יוגב שחזר באחת, פזית גם היא חזרה בערך בשעה זו, אח"כ חזרתי אני בשלוש ובעלי חזר בארבע. רוני חזר מתי שרצה,  הוא היה מסיים את הלימודים מאוחר והרבה פעמים הולך לחברים, כי מה הוא יעשה עם שני אחים קטנים? הבנתי אותו ולא לחצתי עליו לחזור הביתה, הוא כבר מספיק גדול ואחראי לעצמו. בערב אכלנו יחד ארוחת ערב, היום נגמר איכשהו. שני הילדים היו הולכים לישון ורוני היה יוצא לחבר או מזמין חברים הביתה ומסתגר איתם בחדרו.  בעצם, כאן היה יכול להסתיים הסיפור שלי, משפחה שחיה ברמת גבוהה יחסית, נהנית מהווי משפחתי משותף, מילדים מוצלחים, מהכנסה גבוהה, מה עוד חסר?! כך אמרתי לעצמי, לא שוכחת לטפוח לעצמי על השכם...


     ככה הרגשתי עד שלילה אחד לפתע התעוררתי, התבוננתי במחוגי השעון הזרחני, השעה הייתה שתיים וחצי, שמעתי קול פסיעות שקטות מהקומה השנייה, גנב! עלתה מחשבה בראשי, הערתי במהירות את בעלי, הוא לא השתהה ועלה במהירות לקומה השנייה כשאני אחריו, זה לא היה גנב, זה היה בננו רוני שהסתובב במסדרון כמו 'שיכור'. בעלי נשם בהקלה: "זה אתה, הצלחת להבהיל אותנו". משהו במראהו לא מצא חן בעיני "רוני, איפה היית עד עכשיו, תסתכל עלי" רוני ניסה להסתכל, אבל לא הצליח, המבט שלו לא היה ממוקד, ראיתי זאת מיד, טלטלתי את כתפו "איפה היית, מה עשית? תספר לי עכשיו, הרגע"! "תפסיקו", אמר רוני בקלילות "נפגשנו כמה חברים, שתינו קצת, מה אתם עושים עסק"? בעלי רמז לי בעיניו, הבנו שעכשיו אין עם מי לדבר, מחשבותיו היו מעורפלות והוא לא יודע בדיוק מה נעשה איתו. "לך לישון,  מחר כבר נדבר", אמר לו בעלי... ליבנו לא בישר לנו טובות, למחרת בבוקר ניסיתי לשוחח עימו. "אימא מה את רוצה שלא יהיו לי חברים? כולם שותים, למה אני צריך להיות יוצא דופן, את רוצה שאקרא תמים וטיפש"? "אם זו החברה שלך, אז כן, אני רוצה שתקרא תמים וטיפש, רוני, אתה עדיין צעיר, זו יכולה להיות התחלה להידרדרות חסרת גבולות", אמרתי בכאב. רוני שתק, העיניים שלו שידרו שהוא לא מספר לי הכול...


     בוקר אחד, עת שהייתי במקום עבודתי, קראה מערכת הכריזה לאחד הרופאים מהמחלקה לרדת למיון. הרופא ירד ולאחר כשעה עלה, "הכול בסדר שם"? שאלתי אותו כלאחר יד. "מאוד לא, הגיע לכאן תלמיד תיכון שנפגע ממעשה אלימות בביה"ס ע"י חברו", הייתי המומה לחלוטין. בערב, עת ארגנתי את הארוחה, פנה אלי בני רוני "אימא, אני יודע ששמעת על מה שקרה היום בתיכון שלנו... את בודאי מצטערת", "בודאי רוני, אני לא מצטערת, אני שבורה עד היסוד, אני לא עצובה אלא רצוצה, מה יהיה איתנו רוני? האמנם הפכנו לכאלו אלימים"? באותו ערב דנו בעלי ואני על מצב, דאגנו מהאלימות השוררת מקרב בני הנוער "כל הבכירים במערכת החינוך במדינה עומדים אובדי עצות ופוכרים את ידיהם בייאוש מול גל האלימות הפושט בקרב בני הנוער, שביניהם גם משפחות 'הטובות' וממעמד הגבוה השקועים ראשם ורובם במעשים שכאלו, רוני אינו היחיד", אמר לי בעלי, "הם לא מעניינים אותי, חייבים לנער את רוני ולהוציא אותו מהחברה הזו", אמרתי בדאגה. " ולהעביר אותי לחברה דתית... " המשיך בחיוך. "מה זה יעזור"? "אני יודע? אומרים שגל האלימות דילג עליהם,  אולי הקרבה לשורשים ולמסורת, גורמת לתחושת ההפקרות והמתירנות לעצור על הסף". "אם כך כנראה שנצטרך להתקרב אליהם", אמרתי בפיזור נפש.


     וזה לא הגיע ביום אחד, עברו מספר ימים עד שנזכרתי בפתקית שקיבלתי מחברה על אחד הארגונים לחזרה בתשובה. לאחר חיפוש,  מצאתי אותו קרוע, ישן ומקומט.  התקשרתי וקיבלתי הודעה על סמינר שיתקיים באחד השבועות הקרובים, נרשמנו והלכנו . חזרנו הביתה מלאי רשמים חיוביים והתוודענו לטוהר ולאצילות שטמונים ביהדות. לא היו לנו היסוסים ולבטים,  הבנו שזו דרך האמת אך עשינו זאת בשלבים, הכשרנו את המטבח והפרדנו בין בשר לחלב, הלבוש היה כבר צנוע... זה לא היה קל לשמוע מסביב את השאלות מה קרה? את שני הילדים הקטנים יותר העברנו לבתי ספר חרדיים חוץ מרוני שכבר עמד ברשות עצמו...  אני מתפללת לה' שגם רוני יתפכח ויחזור אלינו הביתה לחממה הרוחנית הנהדרת, לאי של בטחון בים של רעידת אדמה אמיתית ולחוסר הגבולות הנוראיים שקיימים היום בקרב בני הנוער.


     אנו נוסיף, אמנם המשפחה עברה טלטלה שעברה על בנם,  ולפיכך גרמה להם בשיקול הדעת לחזור בתשובה, ברם אנחנו מכירים עשרות רבות של מקרים בהם אי הידיעה גורמת לאנשים 'להתרחק' מיהדותם, וברגע ש 'טועמים' מהמתיקות האמיתית, קשה כבר לחיות בשקר עצמי...  והדרך להתחבר חזרה ליהדות סלולה היא להם, ולזה קוראים - חזרה בתשובה


 


יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גיליון 312)


     בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו.


     ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהווייתם, דבר דבור על אופניו.


     בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו.


     ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה הייתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו הייתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגויים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהל ר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש.


     לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטיין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאווה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים.


     רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה.


     ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חבריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא.


     דקותיים לאחר מכן שכחו את הכול וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג.


     ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו ש יש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי...


     הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו.


     אביו היה עסוק במרתף חביות ה יי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכול כבר כמעט מוכן.


     הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק.


     תוכניתו של שמעלקא הייתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה....


     לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיהם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באוויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באוויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכול אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול.


     כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באוויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא.


     ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכול לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד!


     ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון.


     כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“


     הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר.


     עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים.


     רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובינתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“...


 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


מזונות,שתייה,כוס מים,ה"כותל המערבי",המלחמה הנוראה,יהודים,רחוקים מיהדות,       


חג השבועות,אשמורת הבוקר,  



אמרי שפר כ"א  אדר ב' ה'תשע"ו


 


"את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא,ד). גורם ומכשיר לטומאה הוא לא רק הפה אלא גם הרגליים. הן המוליכות אדם לכל דבר רע, לכל חברה רעה. זהו שאמר דוד המלך בתהילים (א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובתורתו יהגה יומם ולילה". (קרבן העני)





     האדמו"ר מבויאן, רבי מרדכי-שלמה פרידמן, היה נוהג לומר: מדוע נהגו החסידים לומר 'לחיים' אחרי תפילת שחרית? אלא שאם ישאלו יהודי אחרי התפילה אם כבר התפלל, מה יענה? אם ישיב שהתפלל – וכי לזה תפילה ייקרא? ואם יאמר שלא התפלל, הרי יוציא דבר שקר מפיו, שכן גם תפילה בלי כוונה, תפילה היא. לכן נוהגים לומר 'לחיים', ואז כשישאלו את היהודי אם התפלל יוכל להשיב: "כבר אמרתי את ה'לחיים' שאחרי התפילה". זו תהיה תשובה אמיתית, שאין בה רבב של שקר...


     החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר: הפתגם הראשון ששמענו מאדמו"ר הזקן כשבאנו לליאוזנה היה: "האסור הלוא הוא אסור, והמותר – מיותר". כשלוש-ארבע שנים עבדנו להפנים פתגם זה, ורק אז נכנסנו אל הרבי ל'יחידות', לבקש דרך בעבודת ה'. (היום יום)





     ומכל מקום על האדם להסתיר ולהצניע את מעשיו הטובים ככל שיוכל. ששכר העובד את ה' בסתר הוא על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו, ושכר העושים בפרהסיא הוא על ידי המלאכים.





ישראל ערבים זה לזה (פניני עין חמד, עלון 555)


     הצדיק רבי נחום מהורדונא נוהג היה לחזר על הפתחים על מנת לאסוף כסף לאחיו היהודים. ביום מן הימים הגיע לביתו של עורך דין וינגוט,  יהודי שהיה רחוק מאד מאחיו היהודים. כאשר ראה אותו יהודי את רבי נחום הצדיק בפתח ביתו, שאג בכעס : "מי מינה אותך לגבאי צדקה?  ממתי עוסק אתה בצרכי ציבור ?! סתם גזלן אתה! ולא תקבל ממני אפילו פרוטה אחת, ועכשיו תסתלק מכאן!". הצדיק לא ענה דבר הסתובב והלך לו.


     לאותו עורך דין היה חבר בשם מר קירשנקרוג , ששימש כפקיד רם דרג בלשכתו של שר האוצר. מר קירשנקרוג נוהג היה ל"הבליע" לכיסו הפרטי סכומים נכבדים מקופת הממשלה. הוא קיווה כי דבר גנבותיו לא יתגלו לעולם, אך כדי להשתיק את קול לבו החושש, עשה יד אחת עם עורך הדין וינגוט. טיפוס שנון ומצליח. מידי פעם היה מעניק לו למר וינגוט "מתנות" נאות. תמורת מתנות אלו, הבטיח לו מר וינגוט למר קירשנקרוג, לעמוד לימינו ביום עברה, שלא יגיע חס ושלום.  אולם לא לעולם חוסן. לא חלף זמן רב ומר קירשנקרוג "נתפס" בגנבתו. בחקירתו הפליל את שותפו בפשע, עורך דין וינגוט והוא הועמד לדין . הוא עשה הוא את כל המאמצים להימלט מן הסבך אליו נקלע, שכר סנגורים בכסף רב, נתן שוחד לרוב, עד שכילה את כל כספו, ולבסוף נידון לאחר מאמצים מרובים "רק" לשנתיים מאסר.


     כאשר שמע הצדיק רבי נחום מה שקרה, מיד קם ופנה אל ביתו של היהודי. בביתו מצא את אשתו עצובה ומדוכאת, "בצרה גדולה אני נמצאת", בכתה האישה באוזני הרב, "במשך השנתיים הבאות יהיה בעלי חשוב כמת, ואני כאלמנה וילדיי כיתומים, ולא עוד אלא שכל כספנו נגמר , ועכשיו נותרנו ללא כל פרוטה. מאין יבוא עזרי? " ודמעות החלו לרדת ללא הרף. " אל תדאגי", הרגיע אותה הרב, "ה' יעזור, ישועת ה' כהרף עין!!! אנא אמרי לי לכמה כסף את זקוקה בעבור פרנסת הבית "? היא החלה לחשב את הוצאותיה השבועיות, הדרושות לקיומה וקיום בני משפחתה. בסיום הפטירה באנחה " - עשרים וחמישה רובלים לשבוע, זהו תקציבי". רבי נחום הוציא צרור מכיסו, התיר את הקשר בסבלנות ומנה על אתר עשרים וחמישה רובלים. "הא לך!" - אמר לאשת עורך הדין, הנדהמת " - זהו לשבוע הראשון, ריבונו של עולם זן ומכלכל כל יצוריו, בעזרת ה' אביא אי"ה סכום כזה מידי שבוע בשבוע. עתה המשיכו בחייכם כרגיל, אל תשנו שום דבר, הכל יישאר כפי שהיה בימים שבעלך היה בבית! ." במשך שנתיים ימים היה רבי נחום מגיע מידי שבוע בשבוע ומניח על שולחנם עשרים וחמישה רובל ויוצא.


     כאשר חלפו להם שנתיים ועורך הדין שוחרר מכלאו ושב הביתה, מה גדולה הייתה פליאתו כאשר נכנס הוא לבית אותו עזב שנתיים קודם לכן, והנה הבית נאה ומסודר , וכל כליו נשארו במקומם, הביט היהודי באשתו וילדיו וראה שגם הם בריאים ושלווים וכאילו לא עברו עליהם ימי סבל ומחסור.  כאשר מצא הכל כבאותו יום בו עזבו, פרצו רגשותיו החוצה. בקול חנוק ומתייפח דיבר נרגשות " : אינני מבין... אינני קולט זאת... הבית נשאר על תילו ... הילדים לבושים כהלכה... בטוח הייתי כי עברתם להתגורר לחורבה עלובה ומהכלכלים הנכם מקיבוץ נדבות". לפליאתו הרבה אמרה לו אשתו:   " המכיר אתה את הזקן המחזר על הפתחים? ובכן, הזקן הזה מגיע מידי שבוע בשבוע ומביא לי עשרים וחמישה רובל למחייתנו, ובלעדיו מי יודע מה היה קורה לי ולילדים? ."  כששמע זאת בעלה , החוויר כולו וחזר בבהלה על דבריה, "הזקן המחזר על הפתחים אמרת !? ". בשום אופן לא יכול היה להבין את הדבר.  יהודי זקן שהוא עצמו השליך מן הבית בחרפה, בגשם ובקור, תמך בבני משפחתו שנתיים ימים!!! הצילם מחרפת רעב ואפילו מכיליון...  איך ייתכן הדבר?! עליי לראות את האדם הזה עוד היום!" , דיבר נרגש, "מלאך הוא! מלאך משמים! היודעת את היכן מתגורר הוא אותו קדוש?" .  אשתו הראתה באצבעה על השכונה, שבה מתגורר ר' נחום ועורך הדין רץ ישר אל ביתו של רבי נחום. כאשר נפתחה לפניו דלת הבית הקטן,  פרץ עורך הדין בבכי. הוא נשק את ידו של הצדיק בהרטיבו אותה בדמעותיו. "רבי "! ,בכה היהודי, "אינני יודע כיצד אפייס אותך על שהעלבתך לפני כמה שנים, ואף איני יודע כיצד אוכל להודות לך על החסד הגדול שגמלת עם אשתי וילדיי. אין מילים בפי, השפל והנבזה, להודות לך על נדיבותך וצדקנותך, חייבים אנו לך תודה על חיינו, אני ובני ביתי ." חיבקו רבי נחום ובקולו הרך אמר לו: "בני! והרי כבר נאמר: 'עם ישראל ערבים זה לזה' ולא עשיתי אלא את המוטל עליי ". ומאותו היום שינה היהודי את אורח חייו והתקרב אל הצדיק ואל אחיו היהודים!


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


מעלי הגרה,מפריסי הפרסה,עצת רשעים,רבב של שקר,אסור,מיותר,לחיים,להצניע,ערבים זה לזה,




אמרי שפר כ'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


הרה"ק רבי פנחס מקוריץ אומר: שום דבר לא היה לי קשה בעבודתי הנפשית נגד השקר. כ"א שנים ארכה לי עבודתי זו, והיא שברה לי כל איבר וכל עצם.


 


      הרה"ק רבי שמואל מסוכצ'וב אומר: אין לך המרגיל את השקר בלב האדם – כמידת הגאווה.


 


      הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: סיבת השקר: שמחליף פחד השם בפחד בני אדם.


 


     הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר: אפשר להחזיר כל אדם מישראל בתנאי שאיננו שקרן או כזבן.


 


ישועה בשק (שיחת השבוע, גליון 1493)


     מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת תרע"ד, 1914, זרעה הרס בעולם כולו ושיתקה את הכלכלה העולמית. גם היישוב היהודי בארץ ישראל, אף שהיה רחוק מאזורי הקרבות, נפגע קשות, שכן הוא התקיים על תרומות שבאו בעיקר מיהדות אירופה. אט-אט גבר המחסור. הפרוטה כלתה מקופותיהם של הישיבות וה'כוללים', ותלמידי החכמים נותרו בלי מקור מחיה. בין הישיבות הנפגעות הייתה 'אור תורה' בטבריה. הנהלת הישיבה הודיעה לתלמידיה כי לא תוכל לשלם עוד את הקִצבה החודשית. באין ברירה נאלצו רבים לנטוש את ספסלי בית המדרש ולחפש משלח יד כדי להביא טרף לבתיהם.


     גם ר' יצחק-מתתיהו לוריא, שנמנה עם תלמידי הישיבה, נאלץ לסגור את הגמרא הגדולה. בכל מאודו רצה להגות בתורה, אולם המחסור פגע גם בו ובמשפחתו, והוא קיבל עליו את העול של "בזיעת אפיך תאכל לחם". ניסה את כוחו בכמה וכמה עיסוקים, אך כמי שתורתו אומנותו ומימיו לא הורגל בעבודת כפיים, לא הצליח לשרוד בעבודה הקשה. יום אחד פנה אליו קרוב משפחה, שהחזיק בבעלותו טחנת קמח במושב צמח הסמוך: "אני מחפש עובד שיוביל בכל יום שקי חיטה מטבריה לצמח, לשם טחינת הגרעינים בטחנה, ולאחר מכן יוביל את שקי הקמח בחזרה לטבריה". לר' יצחק לא היה זמן רב להתלבט והוא קיבל את ההצעה. בבוקר החל את יומו הראשון. הוא העמיס את שקי החיטה על החמור, והחל לפסוע לצידו בדרך הארוכה לצמח. השמש קפחה על ראשו ומזג האוויר החם הִקשה על ההליכה, אולם הוא אזר את כוחותיו והשלים את המסע. בדרך שינן משניות על-פה, לקיים את מצוות "ובלכתך בדרך". לקראת ערב יצא בדרך חזרה, והגיע אל ביתו תשוש וחסר כוחות, בגדיו מאובקים מן הדרך הקשה ורגליו דואבות.


     כל הלילה התקשה ר' יצחק-מתתיהו לעצום עין. הוא חש צימאון עז לתורה הקדושה. "ריבונו של עולם", זעק מנהמת ליבו, "האם זו ה'חברותא' שהועדת לי, לצעוד עם החמור כל היום במקום לשבת וללמוד תורה? האם לא אוכל לשבת אפילו שעה אחת בסוף היום וללמוד תורה?". אולם העוני הגובר הכריע את ייסורי נפשו, ולמחרת עם שחר שינס את מותניו ויצא שוב למסע הארוך. במהרה חש שכוחותיו אוזלים. הדרך נעשתה קשה בעבורו, ואך בקושי שירך את רגליו. בשלב מסויים נשבר. הוא קרס תחתיו ופרץ בבכי תמרורים. "מה יהיה, ריבונו של עולם? האם זה גורלי?". כעבור כמה דקות התאושש מעט, קם והוסיף ללוות את החמור עמוס שקי החיטים. כמעט הגיע לצמח ובדרכו נקרה ערבי נושא שק גדול על שכמו. "אולי תרצה לקנות ממני שק זה, המלא פרי מיובש (לֶדֶר)?", שאל הערבי.


הביט בו ר' יצחק ומשך בכתפיו. "אין לי כסף", מלמל.


"כמה יש לך?", התעקש הערבי.


"שני מיל", השיב ר' יצחק.


"שיהיה", הפטיר הערבי, "תרצה לקנות?".


"אקנה", ענה ר' יצחק, בלי לחשוב מה יעשה בשק הפרי המיובש. "אך כיצד אשא אותו? החמור העמוס יקרוס אם אוסיף עליו את השק הזה". חכך הערבי בדעתו רגע והשיב: "אין בעיה, אעזור לך". הוא פרק מהחמור שק חיטים והעמיס תחתיו את הלֶדֶר. את החיטים העמיס על גבו, וכך צעדו השניים עד טחנת הקמח.


     בהגיעם לטחנה הבחינו במנהל המקום העומד בחוץ. "טוב שבאת, חיכיתי לך", קיבל בשמחה את פניו של ר' יצחק. "אירעה תקלה חמורה במכונת הטחינה. אבקשך להמתין כאן ולהשגיח על הטחנה בזמן שאלך להזעיק טכנאי שיתקן את התקלה".


     בעל הטחנה יצא לדרכו ור' יצחק נשאר בטחנה. בינתיים התקבצו במקום לקוחות וביקשו לטחון את חיטיהם. ר' יצחק הסביר להם כי קרתה תקלה וכי עליהם להמתין לבעל הבית ולטכנאי. הדקות חלפו, עוד לקוחות באו – רובם ככולם ערבים תושבי הסביבה – וכולם ישבו והמתינו. בחלוף הזמן נעשו האנשים רעבים. הם הוציאו את צידתם וסעדו את ליבם. כשנקפו השעות ובעל הבית התמהמה, התחדש רעבונם. בצר להם פנו אל ר' יצחק ושאלוהו אם יש ברשותו מזון כלשהו למכור להם. "יש ברשותי לֶדֶר", השיב. "אמכור לכם מנה אחת תמורת שק חיטה". רעבונם של הערבים היה גדול, והם הסכימו לתנאי העסקה. הוא מכר להם כמה מנות של לֶדֶר, והוא ערב לחיכם והם ביקשו עוד ועוד. ערֵמת שקי החיטה בפינתו של ר' יצחק גבהה והלכה ככל שחלף הזמן.


     סמוך לערב חזר בעל הבית עם הטכנאי. "הסתדרת?", שאל את ר' יצחק. "הסתדרתי היטב!", ברקו עיניו של ר' יצחק, והוא הצביע לעבר שקי החיטים.


     באותו יום השתחרר ר' יצחק מעבודתו המפרכת. בעל הטחנה נהג ברוחב לב והסכים לאחסן את שקי החיטה בטחנה, ומדי פעם בפעם שיגר לר' יצחק שני שקים, ואותם מכר בטבריה. שקי החיטה האלה פרנסו אותו בכבוד עד תום המלחמה. כשהיה מספר את הסיפור היה אומר: "לימוד התורה שלמדתי בזמן המלחמה – היה יקר לי ביותר. מתברר שכאשר מתפללים מעומק הלב – הקב"ה שומע את התחינה".


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


איבר,עצם, השקר בלב,מידת הגאווה,פחד,שקרן,כזבן,ישועה בשק, 




אמרי שפר י"ט  אדר ב' ה'תשע"ו


 


אדם משול כחרס, עפר מן האדמה, מתי האדם ראוי וחשוב ויש לו ערך, זה רק אם יש לו תוך, דהיינו שלפנימיות שלו יש ערך.





"      ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט, ב(  שלושה תנאים הם, אומר בעל "שמלת בנימין" לקיים מצוה כתיקונה. א. תמימה – לעשותה בלב שלם ובתמימות ללא חקירות ופלפולים אלא מצוה לשמה. ב. אשר אין בה מום – שתהא המצוה שלמה ולא לחצאים ולרבעים בלי חסרונות ומגרעות פגימות וסירחות. ג. אשר לא עלה עליה עול – שלא תהיה המצוה כמעמסה עליו, עול כמצות אנשים מלומדה אלא יעשנה בנפש חפצה ובשמחה מחודשת.





"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  כלומר לטובתכם,  שיהיה לכם יום מנוחה מן עבודתכם, ונאמר מחלליה מות יומת,  כלומר מי שמחלל את השבת ,  מקצר את שנותיו,  וימית עצמו מרוב עבודה.





     יין ושכר אל תשת. כהן ששתה יין ועשה את העבודה, עבודתו פסולה, "תשת" ר"ת תפלת שכור תועבה (בעל הטורים(.





יש הקונה עולמו בחופה אחת (הסופר ר’ קובי לוי הי”ו)


     זמן רב לא נראתה לויה שכזו בעיר עכו. מגרש החניה של בית-הקברות התמלא על גדותיו. חרש חרש פסעו חבורות אנשים לבית הלוויות. מאחת המכוניות יצא הרב פרנק, מגיד שיעורי תורה ברבים ומסדר קידושין. הוא בלט בחליפתו, במגבעתו ובקומתו המורמת. הרב התקרב לבדו לשער בית העלמין והמשיך פנימה עד שניצב, לצידו של איש חברת קדישא, מול גופתו הצנומה של יעקב כחלון.


     יותר ויותר אנשים נעצו את עיניהם בדמותו של הרב פרנק. מה לרב המורם מעם ולראש העולם התחתון הכרוך לעיני כל בטלית צחורה? הרב פרנק רכן לעברו של מסדר הלוויות ושאל לפשר המספר הרב של המשתתפים. בחיוך מר ענה לו שרובם ככולם באו להיות בטוחים בכל מאת האחוזים שאמנם קוברים את כחלון.


     הרב פרנק לא הצטרף לחיוכו העגום של מסדר הלוויות. הוא הביט בגופה הצנומה ולאחר מכן באלמנה המחבקת את בתה בבכי משותף. הבן, גבר מוצק כבן ארבעים, עמד ביניהן לבין גופת האב. לאחר שמסדר הלוויות אמר את מזמורי התהילים הנהוגים, שאל כמקובל אם מישהו מהקהל או מהמשפחה מוכן לומר דברי הספד עבור המנוח. איש לא נע ולא זע. מי יכול לומר הספד לכבוד ראש העולם התחתון? איש שידו בכל ויד כל בו, שעסק בשיטתיות בסחר סמים, הימורים, מלחמת כנופיות, ואף יש האומרים שידיו דמים מֵל ּאו?.


     הקהל התכונן לנוע לעבר מקום הקבורה, ואז לתדהמת כולם הגביה הרב פרנק את קולו וביקש להספיד את המנוח. הוא נגש לאיטו אל דוכן המספידים, כשהוא מיישר את חליפתו ומגבעתו, התבונן בקהל הרב ולאחר מכן בנפטר השרוע על מבנה השיש הבהיר ואמר במילים שקולות ומדודות: “באתי להספיד כאן בעל תשובה וצדיק גמור!”. רחש עבר בקהל, אמנם נאמר בספר קהלת “ושֵַּׁבַח אני את המתים”, אבל יש מתים שהשתיקה יפה להם. ואדרבא אמרו חז”ל שמיתת הרשעים יפה להם ויפה לעולם ואיך יכול רב מכובד כל-כך, לשנות סדרי בראשית ולומר על הטמא טהור? אמנם מדובר ברב חסיד, אבל גלוי וידוע לפני כולם שיעקב כחלון הוא רשע שברשעים שגרם עוול לאין ספור אנשים, ואיך ניתן עתה, על פיתחה של הגיהינום המצפה לו, לסלף את האמת?! איש לא ציפה להספדים ובודאי שלא מפי רב חשוב בישראל.


     כולם היפנו את מבטם לעבר הרב שניצב על דוכן ההספדים הלבן והצר, גם אלמנתו של כחלון ובתו. היה נדמה שאפילו כחלון, הבר-מינן בכבודו ובעצמו, מאזין בדריכות לדברי הרב. מישהו רטן מאי-שם שהרב בודאי קיבל שוחד עבור הספדו, שהרי אין קץ לרמאותו של כחלון, ומאידך אין קץ לחמדת הממון של רבני ישראל.


     הרב פרנק הבחין בתנודת הקהל, הינהן אט בראשו והמשיך: “האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללָב'' אדם שופט את זולתו לפי עברו, אבל הקב”ה שופטו לפי מצבו בהווה בלבד. יכול אדם להיות צדיק כל ימיו ובערוב ימיו להפוך לרשע ולהפך. אין בשמים עבר פלילי. אני יכול להעיד מהיכרותי הקצרה עם המנוח בערוב ימיו, כי עליו נאמר הפסוק ‘יש הקונה עולמו בשעה אחת’”. הרב פרנק סיים את הספדו הקצר והתמוה. הקהל נשאר מרותק למקומו לרגע קצר נוסף ואחר פנה למסע הלוויה בין סימטאות המתים.


     הניגוד בין דברי הרב לבין המציאות שכולם הכירו היטב, הורגש באויר. אמנם ידעו רובם ככולם שכחלון חלה במחלה הידועה במשך השנתיים האחרונות, מיעוטם אף ידעו שהוא עבר להתגורר בבית גרושתו ואם בניו כדי שתטפל בו, מעטים עוד יותר ידעו שהוא התחתן עמה על סף מותו, אבל הסיפור המלא היה ידוע לרב פרנק בלבד.


     ליד הקבר הטרי הצטופפו כולם, נדהמים לראות איך מי שהיה אימת כולם מוכנס כעת כבובה חסרת אונים לבור תחתיות קטן. הקברן הגברתן הניף את הבלטות האפורות והניחן על גופת כחלון. לאחר כמה רגעים כוסתה גופתו ברגבים טריים. הקהל חזר לכיוון היציאה והתפזר לכל עבר.


     מספר אנשים נגשו לרב פרנק, כדי שיסביר להם מדוע בחר להספיד כך את העבריין הידוע. אחד מהם, חבוש בכיפה לבנה מבריקה, היה נסער במיוחד: “כבוד הרב, אצלכם הכל פסוקים יפים ונחמדים, אבל אין לך מושג מי זה הפושע הזה ששוכב שם!... אין עבירה בעולם שלא עבר! הוא הרס את חייהם של רוב האנשים שאתה רואה פה, כולל אשתו וילדיו, אז מה הדיבורים האלה על צדיק בעל תשובה? יש גבול לכל פלפול''


     הרב פרנק הינהן כלפי האיש והחבורה שהתקבצה סביבו והזמין את כולם לשמוע מפיו את הסיפור כפי שהתוודע אליו.


     לפני כשנתיים חלה המנוח במחלה הידועה. יסוריו התגברו ומצבו התדרדר. במקום להיות בבית רפואה בחר להיות מטופל אצל גרושתו, שממנה נפרד לפני חמש-עשרה שנים. העיקה עליו העובדה שאינו נשוי והוא ביקש להתחתן עמה שוב, להחזיר את גרושתו לפני מותו. היא הסכימה וכך גם בנו ובתו. בתו של כחלון פנתה אל הרב פרנק לפני שבועיים וביקשה שיבוא לבית הוריה מאחר שאביה אינו מסוגל כלל לצאת מביתו. הרב הגיע לביתו של יעקב וראה אדם צנום וכנוע שקידם את פניו בשמחה. לא היה זכר לדמות שתיארו האחרים באזני הרב. שנתיים של טיפולים והקרנות עשו את שלהן. פניו היו כחושות ומצומקות לגמרי. גרושתו אמרה לרב בלחש במטבח שקשה להם מאוד לראותו כך. גבר שבגברים, שהטיל את חיתתו על כל תושבי העיר, הפך בתקופה קצרה לצל אדם.


     “את מעוניינת בכלל להנשא לו?” שאל הרב. “הוא כל-כך רוצה להפטר מהעולם כשהוא נשוי, ומצד שני אין לי התנגדות לקבל את הירושה בלי בעיות”. לאחר מכן שוחח הרב עם יעקב ושאל אותו מדוע הוא רוצה להתחתן. יעקב ענה לרב שהוא מעונין להיות מטופל אצל גרושתו, וחוץ מזה שמע פעם מאיש דתי אחד שמוחלים לחתן על כל עוונותיו, ויש לו כאלה בלי סוף. אין לו כח לחזור בתשובה כמו כל הצעירים האלה והוא מחפש דרך קיצור. מעולם לא הלך בדרך הרגילה.


     הרב סידר את כל ענין המסמכים, וידא שגרושת כחלון יכולה להנשא לו שנית וקבע תאריך לחופה במוצאי-שבת בעוד שבועיים בביתו של החולה. במוצאי-שבת, ביקש הרב פרנק מכמה מתפללים לבוא ולהשלים מנין לחופה בבית סמוך. הם התפלאו: “חופה?! מי שמע על חתונה במוצאי-שבת?! ומי מתחתן בבית פרטי?! ומי מוזמן לחתונה כמה דקות לפני החופה?!...”. “ואתם יודעים מי מתחתן?”, הוסיף הרב תמיהה על תמיהתם: “יעקב כחלון!”. צעיר אחד פלט קריאת השתאות.


     חבורת המתפללים מלאי הסקרנות, באה בעקבות הרב לביתו של יעקב. כאשר ראה הרב את יעקב נחרד. בשבועיים שחלפו עוד הורע מצבו. הוא ישב עם חולצת טריקו ארוכה לבנה על כסא גלגלים. הנפש לא יכולה לקלוט מראה כזה! כל חתן מתחיל בדרך-כלל חיים שלמים וארוכים. גם הנישאים בבגרותם מצפים לכמה שנים טובות ונעימות, ואילו לפנינו חתן מסובל ביסורים על סף מותו!


     כתוב שמצוה לשמח חתן וכלה, אבל איך ניתן לשמח חתן במצב כזה? גם הרב, בתור מסדר קידושין, לא נתקל מעודו בחתונה שכזאת, שאין לה שום תוחלת מצד החתן וכולה מצוה לשמה. פרט למתפללים, היו בבית הגרושה-כלה חנה כחלון, בנם ואשתו וכן בתם ובעלה. בנוסף לכולם נכח גם נסים, חבר ושותף לעסקיו האפלים בעבר.


     קודם כל נגש הרב בזריזות לערוך הבדלה על הכוס, הנר והבשמים שהביא עמו מבית-הכנסת. לאחר מכן נגש ליעקב כדי לכתוב עמו את הכתובה. כחלון נראה מרחף בעולמות אחרים. כנראה קיבל תרופות לשיכוך כאבים. “רבי”, אמר יעקב, “אני שמח מאד שהגעת!” נראה היה שכל מילה שהוציא מפיו עלתה לו בייסורי תופת. “תדע לך, רבי, שעשיתי הרבה-הרבה עבירות בחיים. מה לא עשיתי?! גניבות, סמים, פרוטקשן, אפילו...” כחלון העווה את פניו מהכאב שהשתלט עליו, “אפילו רצח!” הוציא את המילים. ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. “אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח... אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת... אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום...”.


     הרב התבונן ביעקב בתדהמה. יהודי שעבר על כל התורה כולה, השחית את כל מידותיו, אבל נותר עם היקר מכל - האמונה. לרגע הרגיש שהוא משתתף באירוע שנמצא מעבר לבינת אנוש. לאחר שסיים לרשום כל מה שנדרש כדת וכדין, סימן הרב לבנו של יעקב שידחוף את אביו לעבר המרפסת. החופה הקטנה עם הפרוכת מקטיפת התכלת היתה מוכנה מבעוד מועד. חנה כחלון חיכתה לבחיר ליבה עם שמלה לבנה ופשוטה. מנין המשתתפים נדחק להכנס למרפסת, שממנה נשקפו שמיים זרועי כוכבים. נדמה היה שאינספור כוכבים, הרבה-הרבה מעבר לנראה בכל לילה, משתתפים בשמחתו האחרונה של יעקב כחלון.


     כאשר ניצב כסאו של יעקב ליד חנה, החל הרב מיד בקריאת הכתובה: “... ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתייכי כהלכות גוברין יהודאין...” מילים קדושות שנועדו להכיל חיים שלמים נאמרו מפיו, אף על פי שכולם ידעו שפרט לסכום הנקוב בכתובה, מאומה לא יתגשם.


     כאשר ענד יעקב את הטבעת לחנה אמר לה, ללא קול כמעט: “הרי... את... מקודשת... לי... כדת... משה וישראל...” והקהל המועט הוסיף לעומתו בקול נמוך כדי שלא לביישו: “מקודשת! מקודשת! מקודשת!”. ולבסוף הניחה בתו של יעקב את הכוס הדקה העטופה בנייר לבן שקוף מתחת לרגליו שנחו על הכּנִים המיוחדים של כסא הגלגלים. יעקב ניסה לדרוך על הכוס בכל כוחותיו, אך ללא הצלחה. כל-כך נחלש. מי היה מאמין שבעל הזרוע הגדולה ביותר בעכו אינו מסוגל לשבור כוס זכוכית דקה. לאחר נסיון נוסף החלו להתייאש משבירת הכוס והרב ניסה לטכס עצה. יעקב סימן שיגישו לו את הכוס. לאחר שהיתה בידו, קילף את הנייר ובשארית כוחו הטיח את הכוס בקיר הסמוך. הכוס התנפצה לרסיסי רסיסים. לאחר כמה שניות התעשתו כולם וקראו: “מזל טוב! מזל טוב! “.


     לאחר שהסתיימה החופה, ניסה הרב לשיר ניגון מתאים. הוא אחז בידי אחד משני העדים ורקד עמו מול פניו של יעקב שחייך לעומתם בכאב. בטרם הספיקו לצאת ידי חובת שימוח חתן וכלה, העווה יעקב את פניו וסימן בידו לבקשת עזרה. בנו ומתפלל נוסף השכיבו אותו על הספה בסלון. כוחותיו לא עמדו לו יותר. הוא ביקש שיעבירו אותו למרפסת כדי שיוכל לנשום אויר.


     החתן הטרי שכב במרפסת ובהה בכוכבים, נשימתו הלכה וכבדה. הוא סימן לרב פרנק שיגיע וביקש לאחוז בידו. לפעמים רוצה יהודי להתקרב לקדוש-ברוך-הוא ולא יודע איך. ואז הוא מחפש יהודי אחר שנראה לו הרבה יותר קרוב. הוא אחז בידי הרב פרנק בכל כוחותיו הכלים ועצם את עיניו. הרב רכן והורה לו לומר עמו בלחש: “שמע יעקב... שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחחחחד!”, יעקב חזר על דברי הרב ודבריו נבלעו ברעש הסירָנה של הניידת לטיפול-נמרץ. כאשר הועלה לאמבולנס כבר היה שקוע בתרדמת מלאה, ולאחר פחות מיממה, עדיין ביום חתונתו וביום שמחת לבו, החזיר את נשמתו לבוראו.


     הרב פרנק סיים את סיפורו: “שבעת ימי המשתה הפכו לשבעת ימי אבל, אבל החתן יצא מהעולם הזה טהור כביום היוולדו”. 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


אדם משול כחרס, עפר מן האדמה,פרה אדומה,יום מנוחה ,תפילת שיכור תועבה ,





אמרי שפר י"ח  אדר ב' ה'תשע"ו


 


אמר רבי נחמן מברסלב, אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך.


 


     בחירות זה זמן שבו לא עובדים יום אחד , כדי לבחור את אלו שלא יעבדו כמה שנים....


 


     בסוף המגילה,  כי מרדכי היהודי,  וכו' רצוי לרוב אחיו,  ובמדרש שחלק מהסנהדרין חלקו עליו .  ולכאורה קשה,  מה המקום למילים אלו בסוף  מגילה המדברת בשבחם של מרדכי ואסתר?  אלא תירצתי,  שכותב המגילה מדגיש,  כי המצב לאחר כל ההתרחשויות במגילה,  חזר לנורמה,  וכבר חזרו המחלוקות למצב הרגיל! (חיים זאלץ)


 


     החיים הם כמו מבוך ענק.  כל בחירה שתעשה, תשפיע על איך שתצא משם.


 


יש לו חלק לעולם הבא... (פניני בית לוי, גליון מס. 310)


     ר‘ יחזקאל מלמד, ככל המלמדים של זמנו היה. מלאכתו מלאכת שמים הייתה, באותם ימים היה המלמד מקבץ שמונה עד עשרה ילדים, שיד הוריהם הייתה משגת לתת תשלום כל שהוא למקרי דרדקי של בניהם. מן השכר הזעום הזה, ניסו המלמדים לקיים את בני משפחותיהם. דעת לנבון נקל, כי המלמדים היו עניים למדי, בקושי הצליחו לקנות בשכרם מעט מזון. אך כמובן מאליו, מי חלם על חסכון ממשי עבור יום סגריר. בגין כך, כשהיה יהודי כמו ר‘ יחזקאל מלמד מגיע לעידן שמחות ובתו הבכורה גולדה הגיעה לפרק האשה נקנית, לא הוא ידע ואף לא זוגתו מלכה, מניין יטלו את דמי הנדוניה. בהגיע תור בתו הנערה מצא ר‘ יחזקאל את צרורו ריק ונקוב. נשא עיניו למרום והתפלל לאביו שבשמים, שימציא לו את סכום הנדוניה. לאחר שהתפלל מעומק לבו ושפך שיחו, עשה עוד צעד המתבקש מאליו. משכבר הימים נמנה הוא על עדת חסידיו של הרבי הגדול, רבי אלימלך מליז‘ענסק. בהזדמנות הראשונה נסע ליז‘ענסקה לבקש מן הרבי ברכה ועצה. פעם ופעמיים ביקש. אך הרבי לא התייחס לבקשתו זו ושם עצמו כאילו לא שמע אותו כלל. בפעם השלישית לאחר שר‘ יחזקאל הפציר ברבי מאד, נעתר לו הרבי. ”השם יתברך יעזור לך“, ברך אותו. ותו לא מידי. לא יעץ באיזה מסחר ישלח החסיד את ידו כדי להרוויח. לא העניק ברכה לעשירות. אלא ברך בלשון סתמית שהשם יתברך יעזור. ור‘ יחזקאל החליט לחזור לביתו.


     הנסיעה לביתו ארכה ימים מספר. בימים היה נוסע ובלילות נהג לשהות באכסניה יהודית מזדמנת, בכפרים ובעיירות. באחת מן האכסניות הללו שנהג לפקוד אותן מדי פעם, היה הפונדקאי, חנוך שמו, ידידו הטוב של ר‘ יחזקאל. יחסי אחווה ורעות שררו בין השנים. ר‘ יחזקאל חיבב מאד את חנוך הפונדקאי, וגם חנוך מצדו העריך מאד את המלמד האביון שהיה יהודי של צורה ולא נמנה על קהל בעלי בתים פשוטים.


     גם באותה נסיעה כשחזר מליז‘ענסק, התאכסן המלמד באכסנייתו של חנוך. אכל שם ארוחת ערב וישב לפוש קמעא מול האח הבוערת ומפיצה חום נעים. כשנזכר בארבעת בנותיו המצפות לו בבית, ובמיוחד בבתו הבוגרת גולדה, עגמה נפשו והוא ישב ומירר חרישית בבכי. חנוך הפונדקאי הבחין בידידו המתייפח בשקט. ניגש אליו וטפח בעדנה על שכמו של המלמד. ”ר‘ יחזקאל, מדוע אתה בוכה, כלום מחלה או צרה התרגשה עליך חלילה?. ר‘ יחזקאל נכלם במקצת שלא הקפיד להצניע את בכיו, התאפק בכוח וכבש את שארית בכיו, אבל לא דיבר מאומה. מבטו העצוב התרומם אט אט ופגש את עיניו הטובות של חנוך. מה יוכל זה להושיעו? במחשבה שניה נמלך בדעתו. אמנם ישועה לא תצמח מיהודי פשוט זה, אבל את כובד המשא יוכל לחלוק עימו.


     ישב ר‘ יחזקאל וגולל בפני ידידו חנוך את המועקה הרובצת על לבו. סיפר על הדלות המלווה אותו מאז עמד על דעתו. ”איני מתמרמר על כך“ אמר לחנוך, ”אבל מה אעשה ובגלל מצבי הקשה אינני יכול להשיא את ארבעת בנותיי. הנה, בתי הבכורה גולדה מלאה מעלות כרימון. ראויה מצד מעלותיה לחתן חשוב כמו בנו של ריש גלותא. אלא שאירע מזלה להיוולד לאבא ביש גדא. מלמד אומלל שאין ידו משגת לתת עבורה נדוניה מכובדת, ובשל כך תשב אחר כבוד בבית אביה עד שילבין ראשה“. חנוך הרהר מעט. פתאום התנער כאילו הבריק בראשו רעיון כביר. ”הן יש לך רבי כה גדול. רבי אלימלך מליז‘ענסק. מדוע לא תבקש ממנו ברכה?, ר‘ יחזקאל פרץ בצחוק מר. ”חנוך! לדעתך, מהיכן אני מגיע לא מליז‘ענסק?, ”היית שם? אהה. ומה אמר הרבי?“ התלהב חנוך. ”הוא בקושי ברך אולי שה‘ יעזור“. שימשו הצחוק והבכי בערבוביה בקולו המרוסק של ר‘ יחזקאל. ”הנני אובד עצות לחלוטין“. ”נו, אם הרבי ברך שה‘ יעזור, בוודאי שה‘ יעזור“ ניחמו חנוך. ”לפעמים מצניעים הצדיקים ברכות גדולות דווקא בנוסחאות פשטניות“. ר‘ יחזקאל שתק בעוגמה.


     חנוך התהלך ברחבי הפונדק הלוך ושוב כמה פעמים. פתאום ניגש אל המלמד. ”אמור לי במטותא, לכמה מעות זקוק אתה כדי להשיא את בתך גולדה?“ ”אתה רוצה לעזור לי?“ אורו עיניו של המלמד השבור. ”אומר לך את האמת כולה. אמנם לגולדה כשלעצמה אפשר שגם מאתיים וחמישים זהובים יספיקו. אבל כפי שאמרתי מקודם, עוד שלוש בנות לי חוץ ממנה. בסך הכל יהיה עלי לתן עבור ארבעתן לא פחות מאלף זהובים. סכום עצום שאינני יכול להעלות אפילו על דל שפתי“. ”שמעני אדוני“ פנה אליו הפונדקאי ”לך אין ממון, אבל לי יש. מה אני לעומתך ברוחניות? אפילו לא פרעוש. אבל בגשמיות, ברוך ה‘ הקב“ה ברך אותי בממון לרוב. יש באפשרותי להעניק לך אלף זהובים. אלא שאינני נותן את כספי לחינם“. ”נקבה עלי שכרך ואתנה“ הכריז המלמד בהתלהבות. ”לא אקבל ממך מתנת חינם“. המוזג חייך בעורמה. ”אם תסכים למכור לי את חלקך בעולם-הבא, אתן לך אלף זהובים בלב שלם“. ”מה?“ נדהם ר‘ יחזקאל, ”את חלקי בעולם-הבא רוצה אתה לקנות?“ ”תמורת אלף זהובים“ הכה הפונדקאי באצבע צרידה, כמבקש להדגיש את רצינות דבריו. המלמד נענע בראשו. ”אינני יכול להחליט לבד על צעד שכזה. כשאחזור לביתי אמלך בזוגתי מרת מלכה. אם תתן הסכמתה נוכל לברך על המוגמר“.


     אשת החיל של המלמד, לא היססה כלל. למען האמת, היא שבילתה כ“ד שעות במעת-לעת בבית, חוותה כל שעה את המצב הדל, והעניות דברה מתוך גרונה כשאמרה לבעלה כדברים האלו: ”חזור אליו וקח ממנו את הכסף. בוודאי חומד הוא לצון בדבר קניית חלקך בעולם-הבא. אין כוונתו אלא לתת לך מענק בדרך כבוד“. ור‘ יחזקאל גם לא היה חף מנגיעה אישית, עניותו העבירתו על דעתו ובכל לבו השתוקק להאמין כי אכן, אין כאן מיקח אלא דבר הלצה בלבד. חזר אל חנוך הפונדקאי ומסר לו את הסכמתו לביצוע העסקה.


     חנוך נתמלא שמחה, אבל כדרכם של סוחרים ואנשי מעשה, לא התייחס לעסקה חשובה מעין זו כבטלן שאינו יודע מה לעשות. חיש מהר הובאה אל השולחן קסת דיו ושתי יריעות קלף. ברצינות גמורה ישב והכתיב לר‘ יחזקאל את הנוסח. ”ביום כך וכך לחודש טבת שנת ה‘ אלפים חמש מאות וארבעים לבריאת העולם, נתרצה הרב ר‘ יחזקאל בהרב ר‘ משה לייב, למכור את חלקו בעולם הבא להרב ר‘ חנוך העניך בהרב ר‘ יוסף שאול בעבור אלף זהובים. ועשה זאת בלב שלם ובלא אונס. ונתרצו שני הצדדים לעסקה זו“. למען חזק את המכר ולבצרו ככל הלכות מכר, דאג המוזג להביא שני עדים כשרים שיעידו בחתימת ידם על אשר ראו. בשולי השטר נוספה שורה האומרת: ”וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה“.


     כל אותה עת ישב ר‘ יחזקאל המוכר ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו. בטוח היה כי העניין איננו אלא מהתלה פורימית בלבד. מין המצאה שמוזג משועמם מבקש לעשות כדי למלא את חייו החדגוניים בתוכן משעשע. בודאי ובודאי אין חנוך מתכוון ברצינות לעסקה זו. גם הוא מבין כי הכל דברים בטלים ומבוטלים, לא שירין ולא קיימין. חנוך הקונה לעומתו, היה רציני לגמרי ובטוח בכל לבו כי עושה הוא עסקה משתלמת מאין כמוה. מה הם אלף זהובים בעולם הזה החול, לעומת חלק בעולם-הבא. לא חלק מצומק כדג מלוח, אלא בחינת ”בשר ודגים וכל מיני מטעמים“. פוק חזי מי הוא המוכר! ר‘ יחזקאל המלמד. יהודי בר אוריין, חסיד, ירא שמים, איש אמת. כל ימיו יושב הוא על התורה ועל העבודה.


     אחר ששתו לחיים כמנהג גוברין חסידאין, נסע ר‘ יחזקאל הביתה וצרור הכסף בידו, פשפשה מרת מלכה בכליו לראות כיצד נראים אלף זהובים גם יחד, וראתה כי בתוך הצרור טמון גם קלף מגולגל. סקרנית הייתה לדעת מה כתוב בו, ופשטה את המגילה. עיניה קמו בארובותיהן לנוכח השורות הכתובות. בטעות סברה כי אך גיבובי דברים גיבב בעלה אודות מכירת חלקו לעולם-הבא. לא ולא! שטר מכר כהלכתו. דבר שאיננו יכול להתבטל. מלכה התמלאה פחד וחרדה. באבוד חלקו של בעלה בגן-עדן, יאבד גם חלקה. אין זה מן הדין שהבעל יתדפק על שערי גן-עדן ולא יוכל להיכנס, בעוד זוגתו יושבת בפנים ונהנית מזיו השכינה. מן הסתם יושיבו את שניהם אי-שם מחוץ לגן-עדן, שהרי את חלקם מכרו לחנוך הפונדקאי.


     צווחה חדה נפלטה מפיה. ר‘ יחזקאל שכבר שב לתלמודו בלב שקט, חש אליה בבהלה. ”מה לך מצווחת?“ הדיבור עדיין לא שב לפיה. הצביעה על השטר כמי שמצביע על מלאך המוות. החלה חובטת ראשה בקיר ומצווחת ”מה עשית, מה עשית?“. ר‘ יחזקאל לא הבין על מה יצא הקצף. והרי יחדיו נדברו שימכור את חלקו בעולם-הבא לחנוך הפונדקאי. יחדיו החליטו כי אין זו אלא מהתלה. ברם היא, רוח אחרת הייתה עמה. פתאום החלה צועקת ”השטר מעיד בחתימת עדים כי היה זה עסק ככל עסק שבעולם, בידים איבדנו את חלקנו לעולם-הבא. משולים אנו מעתה ככל פושעי ישראל שאינם מניחים תפילין. כמו שאר מינים ואפיקורסים“.


     לא הועילו כל דברי ניחומים ופיוסים שניסה לפייסה. טען כי אין אדם מוכר דבר לא בא לעולם, ניסה בטענה זו וגם באחרת. והיא באחת ומי ישיבנה, איננה מוכנה לשמוע כלום. רק על ביטול המכר. ”ומה נעשה עם אלף הזהובים?“ שאל ביאוש, מהיכן ניקח לחתן את בנותינו?“ ”נחזר יחד על הפתחים, נפשוט נבילה בשוק, נעשה שבתנו חול ובלבד שנזכה לחלק בעולם הבא“. השיבה בנחישות. נוכח ר‘ יחזקאל לדעת כי איננה מתרצית בשום אופן, לא נותרה בידו ברירה. לקח את צרור הכסף בידו האחת ואת השטר בידו השנייה, ונסע אל פונדקו של חנוך. לבקש ממנו כי למען שלום הבית שלו יסכים לחזור בו מן העסקה. אלא שהפונדקאי שזכה במציאה בהיסח הדעת, הכביד את ליבו כפרעה בשעתו, ולא הסכים לסגת מהמכירה הנפלאה. ”עסק ככל העסקים הוא ואין בידך לבטלו“ טען כלפי ידידו המוכר. ראו שאינם מגיעים לעמק השווה, החליטו לנסוע יחדיו אל הרבי ר‘ אלימלך ולהתעצם לפניו בדין, ויסעו ליז‘ענסקה.


     כשזכו להיכנס לקודש שטחו את טענותיהם בפני הרבי. זה אומר ”פיטומי מילין בעלמא“, וזה מראה כי ישנם עדים החתומים על השטר. זה אומר ”גמל הפורח באוויר“ וזה אומר ”אלף זהובים נתתי“. שמע הרבי והחריש. ”דין תורה קשה מונח לפני“ נענה כעבור זמן מה, ”אין זה דבר פשוט ואינני יכול לחרוץ את הדין לבדי. חכו כאן כמה ימים עד שיבוא אחי הרבי רבי זושא, שעושה כעת את דרכו לכאן, ונראה יחד מה לעשות בנידונכם.


     כעבור ימים אחדים הופיע הרבי ר‘ זושא בעיר ויפן לבית אחיו. לאחר זמן קצר נקראו אל הרבי. בחדרו של הרבי ר‘ אלימלך, ישבו שלשה והרבי ר‘ זושא היה האב“ד. שמע את כל הטענות והמענות, התייעץ עם אחיו ועם הדיין השלישי וחתך את גזר דינם. וההחלטה כדלהלן: אם כדברי חנוך הפונדקאי שהמכר הוא מכר, וזכה בחלקו לעולם הבא, עליו להוכיח כי אכן זכאי הוא לחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד. כיצד? יראה קבל עם ועדה כי הוא מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה‘. יבעירו מדורה גדולה בקצה העיר. והיה, אם חנוך הפונדקאי יסכים למסור נפשו על קידוש ה‘ ויקפוץ אל תוך המדורה – אות כי אכן זכאי הוא לחלקו של המלמד לעולם-הבא. אך אם לא יסכים לקפוץ אל האש הגדולה, איננו זכאי לחלקו של ר‘ יחזקאל והעסקה בטלה! שמע חנוך את הדברים והכריז ואמר בקול ”אני מוכן“.


     יצאה הפמליה הכבודה ובראשה שני האחים הקדושים אל מחוץ לעיר. אברכים זריזים מתלמידי ר‘ אלימלך ערמו גזעי עצים, ועד מהרה בערה לה מדורה גדולה. חנוך החל לוחש בחרדה את מילות הווידוי. ככלותו ללחוש התקרב אל האש בפנים נחושות, אך מיד תפסו בו ר‘ זושא ועוד תלמיד ולא נתנוהו לקפוץ אל השרפה. הרבי ר‘ זושא פנה אליו ופניו להבים: ”כיון שלא חשכת את נפשך מלמות על קידוש שמו הגדול – זכאי אתה לחלק בעולם הבא. גדול חלקך מחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד ואינך זקוק עוד לטובתו. המכר בטל. שוב אל ביתך שמח וטוב לב, כי לא בכל יום עומד אדם בניסיון כשלך“. ”ואלף הזהובים מה יהא עליהם?“ שאל אחד מן התלמידים. ”המלמד זכה בהם בצדק“, ענה הרבי ר‘ זושא, ”כיוון שרק בזכותו זכה הפונדקאי למה שזכה“...


 


 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


נחמן מברסלב, אישה,מראה,בחירות,עובדים, המגילה,הסנהדרין,מבוך,מרדכי היהודי,  





אמרי שפר י"ז  אדר ב' ה'תשע"ו


 


אחת ההחלטות הכי קשות שתצטרך לקבל בחיים זאת הבחירה בין לוותר לבין לנסות חזק יותר ."    





     בסוף המגילה נכתב 'ודורש שלום לכל זרעו', יש לומר שאפילו כאשר מרדכי היהודי נעשה מקורב למלכות, ולא סתם מקורב אלא 'משנה למלך', עם כל זה היה אומר 'בוקר טוב' לכל ילד, ולא הרגיש פחיתות כבוד בזה! ("פניני רבנו הגרי"ז"(


 


     בפורים,  בשכונת הבוכרים, כל ילד יצא מביתו כשבידיו מגש מלא במיני מאכלים ותבשילים של אמו ואחיותיו. עבר ודפק בכל דלתות השכונה.  בכל דלת לקחו ממנו שתי מנות והחזירו תחתיהן שתhים אחרות,  כל אחד לפי מידת עושרו או עוניו.  נמצא שחזר לביתו עם מגש מלא, עמוס בתבשילי השכונה!!! ) "נר לשולחן שבת" מהר"ר א"ב(





     הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקומרנה אומר: כל אדם זקוק למידה ידועה של דאגות או יסורין. ספינה ללא מטען – מטלטלת ואף עלולה להתהפך





הזו שמחת פורים? (ברינה יקצורו, עלון 249)


"     פורים שמח, שלומי" - נראתה דמותו של אבא הלבוש בגדי יום טוב בפתח חדר בית החולים. "איך אתה מרגיש היום,  אתה חש טוב יותר, היד כואבת לך פחות"! אבא הביט בי בדאגה וחיכה לתשובה, אך במקום לענות פרצו להן הדמעות... הכל התחיל לפני מספר ימים, שבתי מהתלמוד תורה שמח ומאושר, כי אמא אמרה לי שתסיים היום לתפור לי את התחפושת המיוחדת שלי - תחפושת כהן גדול. "מחר , אלבש אותה במסיבת פורים שבתלמוד תורה, לא מתאר לעצמי היכן אהיה בעוד שעות מועטות...


     בקצה השדרה,  מאחורי עץ גדול, הצטופפו מספר ילדים שהעיפו מבטים חטופים לכל עבר. נראה היה, כי הם חוששים שמא יתגלו מעשיהם! נורה אדומה נדלקה במוחי והתריעה לעברי: אל תתקרב אליהם אך הסקרנות שכבשה את ליבי, הכניעה את חוש הזהירות. בצעדים מהוססים התקרבתי לעברם ואז הם קפצו בעליזות תוך שהם קוראים קריאות התלהבות: שלוש, ארבע ו... אז הם רצו לאחור, נותרתי עומד סמוך למקום הסכנה מבלי לדעת כמה היא קרובה אלי, שבריר של שניה חלף כשלפתע נשמע "בום" נוראי מחריש אזנים, משהו התלקח לאש איומה וכאב חתך את ידי, באיחור קלטתי שהם התעסקו בנפצים ואני נפגעתי במשחק המסוכן הזה. "


     היד שלי, הצילו" צווחתי בקול לא לי, ההמשך נדמה לי כטיסה מסחררת, אנשי "הצלה" טיפלו בי, הרבה בכיות וצעקות נשמעו סביבי, הרופא רכן מעלי והזריק לי זריקת הרגעה, באמבולנס נרדמתי והתעוררתי בביה"ח מטושטש מכאבים, כשידי תפורה וחבושה ואזני מצלצלות ברעש אדיר. לצידי עמדו אבא ואמא מודאגים ושאלו לשלומי. ידי שיגרה לי כאבים עזים והרעש באזנים היה בלתי נסבל אך לא רציתי לצער את הורי המסורים. אמרתי: "קצת כואב לי היד וחוץ מזה למה מרעישים בביה"ח כ"כ? "מה פתאום"?  נבהלה אמא, "הכל כאן שקט ורגוע", אבא מיהר להזעיק רופא ולתאר לו את תלונתי, כעת נוספה להורי הדאגה לבריאות אוזני. רופא אף-אוזן-גרון בדק את אזני היטב ובישר בקול שמח: "חסדי שמים, עור התוף שלם, אני מקוה שהרעשים יחלפו בקרוב".


     "שלומי, אתה בוכה מכאבים? אולי אזעיק את הרופא"? "אין צורך אבא, כי יותר מהכאב ביד, כואבת לי העובדה שביום פורים במקום לחגוג יום נפלא זה בשמחה ולהפוך ל"כהן גדול" אני לבוש בפיג'מה הדומה לתחפושת של אסיר ציון... איזה תחליף עלוב! לולא הפציעה הזאת, היינו כעת בדרכנו לסעודת פורים משותפת בבית סבא וסבתא, ואת כל זה אני מפסיד, בגלל אותם כלי משחית מסוכנים. למה בכלל משתמשים בהם ילדים ומה משמח ב"בום" הנורא הזה המהדהד באזני? מתי הם ילמדו שאסור להסתכן ולסכן אחרים בשביל הנאה מפוקפקת שכזאת"?


     לחשושים מהוסים מהפתח, הסבו את תשומת לבנו. מספר ילדים בליווי מבוגר, עמדו נבוכים פניהם היו מוכרים לי, הם נראו אבלים וחפויי ראש. "אנחנו... זאת אומרת רצינו... באנו לבקש סליחה" פלטו במהירות. דממה כבדה עמדה בחדר, "בניי מתנצלים מאוד, הם אמנם לא זרקו את הנפצים אך הם מרגישים נקיפות מצפון שהיו באותה חבורה ולא הזהירו אותך להתרחק, האם אתה סובל מכאבים"? שאל המבוגר. "ה' יעזור, בעוד כמה ימים יפחתו הכאבים...", השבתי "אנו מבטיחים שיותר לא נתקרב לאזור בו מתעסקים עם הצעצועים המסוכנים הללו", ניסיתי לחייך לעברם בעידוד "כעת שרואה אני כמה אתם מתחרטים אשתדל לסלוח", אמרתי והרגשתי פתאום איך המילים הללו נוסכות בי כוח. הם נפרדו ממני בתחושת הקלה ובברכת רפואה שלמה.


     בחרתי להביא את הסיפור הקשה הזה, כדי שנפסיק את הסכנה לנפש ולגוף מאותם סוגי נפצים, בכל שנה נפצעים ילדים נערים בחורים ומבוגרים. אנו המבוגרים היודעים לאמוד את הסכנה בהם, נעמוד על המשמר שמא אחד מ'הפוחזים', ישתמש בכלי משחית כזה שלא ברור מה מושך ב"בום" בפורים, וזה לבטח אינו מצוה מתרי"ג המצוות. ונוסיף עוד, ש"המבעית את חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים" וזה אומר שיש עליו קטרוג גדול ומעיינים בפנקסו שם למעלה וחושבים במה להענישו על מעשהו החמור כי הוא ''רק'' חייב בדיני שמים ומי רוצה שיום הפורים שלו יהיה כמו יום הכיפורים במישור החמור הזה ?... ישמע החכם ויוסיף לקח. "


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


 


 


לוותר,חזק יותר,מקורב למלכות,'משנה למלך',פחיתות כבוד,שכונת הבוכרים,מגש מלא,


אמרי שפר י"ד  אדר ב' ה'תשע"ו



אדיף שלום מדומה ולא מחלוקת אמיתית. (החוזה מלובלין)





     בזה מבארים את עניין שינוי המלבושים בפורים , להורות כי כל הנעשה בעולם אינו אלא כמתחפש בעלמא ונחבא לאחורי המסווה . ורק נראה לו שדבר זה נעשה על ידי פלוני, ובסיבה פלונית, אך לאמיתו של דבר הכל הוא מאת נורא עלילות, שהקב"ה מסבב את העולם כרצונו להביא לידי התכלית העליונה הנרצית לפניו .


     ביאר המהר"ל , כי כל ישועתו של אדם באה בשעה שמכיר שמצד עצמו אין לו כלום ורק הקב"ה יכול להושיעו ולסמכו . ולכן 'מיחייב איניש לבסומי עד דלא ידע ', כי במצב שכרות מאבד האדם את כל יכולתו ומרגיש עצמו כ 'חסר ישע', שא"א לו בשום אופן להושיע את עצמו, אז תהא ישועתו שלימה .


     הרה"ק ה 'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע ביאר את לשון המשנה 'הקורא את המגילה למפרע לא יצא', למפרע מלשון פרעון, כי הקורא את המגילה רק בכדי לפרוע את חובתו ולהסיר עול 'חובת הקריאה' מעל צווארו , ואינו קורא אותה בהתעוררות הלב להתבונן בחסדי ה ' עם בניו בני ישראל , 'לא יצא' – והפסיד את עיקר המטרה שבקריאת המגילה להתבונן בכתוב בה,  בחסד ה' שגמל עם בני ישראל עם קרובו על ידי השגחה פרטית ומדוקדקת, ורק בכך יקיים חובתו


בדיחה רצינית  (על-פי 'צבי תפארה')


אווירת הפורים הורגשה היטב בעיירה רודניק שבפולין. עם הכניסה לחודש אדר, שבו 'מרבים בשמחה', החלו ההכנות לשמחה הגדולה.


כמו בהרבה קהילות אחרות, נהגו בני העיירה למנות מדי שנה 'פורים קהל'. זה היה כינויהּ של חבורת נבחרי ציבור, שמונו במיוחד לקראת פורים. הוענקו להם סמכויות, כדוגמת גיוס תרומות. היו קהילות שבהן אנשי ה'פורים קהל' היו מחזרים על פתחי בתי הגבירים המקומיים וגובים מן העשירים כספי צדקה בסכומים שקבעו על-פי שיקוליהם. הם אף היו רשאים ליטול משכונות מהעשירים, עד שישלמו את כספי הצדקה שהושתו עליהם.


באותה שנה מונו לחברי ה'פורים קהל' בעיר רודניק שלושה מגדולי התורה והחסידות בעיר: רב העיר, רבי חיים הלברשטאם, שנודע בהמשך כאדמו"ר מצאנז; האדמו"ר רבי אלימלך ויסבלום (המכונה 'רודניקר'), שהיה נינו של רבי אלימלך מליז'נסק; ורבי צבי-הירש-יוסף – אב בית הדין של רודניק. השלושה היו ידידים ורעים זה לזה, ונהגו ללמוד יחד ולעסוק בהנהגת הקהילה.


שלושת חברי ה'פורים קהל' נועדו יחדיו והחליטו לעשות כמה דברים כדי להביא שמחה לציבור. אחד הדברים שעשו היה לשגר מכתב 'רשמי' לאדמו"ר רבי אברהם מאולנוב, בעל 'תולדות אברהם', בנו של רבי יצחק חריף מסמבור ומתלמידיו של ה'חוזה' מלובלין.


אולנוב הייתה עיירה סמוכה מאוד לרודניק, ורבי אברהם היה ידידו של רבי חיים. אף שהיה מבוגר מרבי חיים שרתה בין השניים ידידות גדולה. רבי אברהם כינה את ה'דברי חיים' "האברך החריף והשנון", והם התכתבו בסוגיות הלכתיות.


חיברו חברי ה'פורים קהל' איגרת מסוגננת, במיטב המליצות המקובלות, ובה בישרו לרבי אברהם כי נבחר פה אחד לשמש 'פורים רב' בעיר רודניק, וכי רבי חיים, רבה של העיר, מעביר לו את שרביט הרבנות מצאת הכוכבים בליל י"ד באדר ועד מוצאי פורים.


השלושה הוסיפו וכתבו, כי לאור כל זאת הם מזמינים את רבי אברהם לבוא אחר כבוד לרודניק, הוא וכל אשר לו, מחוט ועד שרוך נעל, ולהנהיג את העדה ביום הפורים.


מנהג ה'פורים רב' רווח בקהילות ישראל, ובמקורו נועד להעמיד 'תחליף' לרב בשעה שזה יקיים את מצוות הפורים וישתה 'עד דלא ידע'. אולם מכתבם של הרבנים לא היה אלא מילתא דבדיחותא, בבחינת "בדחי רבנן", והם ביקשו לשמח את בני העיר בהצגת העתק המכתב שנשלח אל רבי אברהם מאולנוב.


הגיע יום פורים. עם רדת הערב התאספו יהודי רודניק בבתי הכנסת לקריאת מגילת אסתר. מיד אחרי קריאת המגילה, כשהקהל התחיל להתפזר מתוך שמחה ועליזות, נראו לפתע עגלות רתומות לסוסים נכנסות זו אחר זו בשערי העיר. העגלות היו עמוסות כלי בית, רהיטים, ספרי קודש ובגדים.


בני העיר הביטו בהשתאות בשיירת העגלות. מיהו זה שבחר לעבור לרודניק בדיוק בליל פורים? ואז נכנסה לעיר עוד עגלה, ובה ישבו רבי אברהם מאולנוב ורעייתו הרבנית. התושבים התגודדו סביב העגלות וניסו להבין את פשר בואו של האורח.


רבי אברהם פנה היישר אל ביתו של רבי חיים. זה הופתע לראות בפתח הבית, בליל פורים, את רבי אברהם, ורבי אברהם אמר: "עשיתי כפי שציוויתם עליי ובאתי לקבל את משרת הרבנות לפורים. מילאנו את הוראות האיגרת בשלמותה, והבאנו עמנו את כל תכולת הבית, 'מחוט ועד שרוך נעל', כפי שכתבתם במכתבכם".


רבי אברהם הוסיף שהוא מתנצל על שלא הביא עמו לרודניק את ספר התורה האישי שלו: "התלבטתי רבות בעניין זה ולא הגעתי להכרעה, עד שהושבתי 'בית דין' והצעתי לפניהם את השאלה. בית הדין פסק שלא ראוי לטלטל ספר תורה. אני מקווה שלא התכוונתם שאביא עמי גם את ספר התורה, ואם כן, מבקש אני מכבודכם מחילה על כך".


רבי חיים לא ידע את נפשו. הוא החל לבקש מחילה וסליחה מאת ידידו. "האיגרת נכתבה בבדיחות הדעת, כדי להרבות שמחת פורים", התנצל רבי חיים. "לא עלה על דעתנו חס ושלום להטריח את כבודו לבוא ולשמש 'פורים רב' בעירנו, ובוודאי לא הייתה לנו שום כוונה לגרום לו לארוז את כל כלי ביתו ולהביאם לכאן!".


רבי אברהם קיבל את ההתנצלות, אך רבי חיים לא נרגע. הוא הוסיף וביקש שוב ושוב את סליחתו של רבי אברהם על הטרחה המיותרת שגרם לו.


לבסוף, בטרם נפרדו, אמר רבי חיים לרבי אברהם: "טרחתכם ודאי לא הייתה לשווא. בטוחני שבשכר טרחתכם תזכו שאחד מצאצאיכם ישמש רב בעיר רודניק".


יצאו הדברים מפיו של רבי חיים ולא שבו ריקם: כעבור שנים נתמנה לרבה של רודניק נכדו של רבי חיים, רבי צבי-הירש הלברשטאם, שהיה נשוי (בנישואיו השניים) לנינתו של רבי אברהם מאולנוב.


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


 


 


שלום מדומה,מחלוקת אמיתית,מתחפש,מסווה,נורא עלילות,חייב איניש לבסומי,שכרות,בדיחה רצינית,  


 


 





אמרי שפר י"ג  אדר ב' ה'תשע"ו


 


 


 


איתותים - מסופר, שכאשר היה הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל ילד קטן, שאלו אביו: "אמור לי, כששמע מרדכי שבגתן ותרש זוממים להרוג את אחשוורוש,  מדוע הסגירם. מה היה איכפת לו שהעולם יחסר גוי אחד?"  שמע הילד, והשיב על אתר: "כשהסגירם, התפטר העולם משני גויים"...





"     והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ז, יט(  כאשר טהור וטמא באים במגע זה עם זה, על שום מה דווקא הטמא מטמא את הטהור, ולא להפך. והרי על פי אותו הגיון היה אפשר לומר שהטהור יטהר את הטמא. היה אומר על כך האדמו"ר מקאצק, וכי איך אפשר להשוות את כח הטהרה לכח הטומאה; והרי הטמא טמא ודאי הוא, ואילו הטהור אינו טהור בשלמות, שהרי אי אפשר לעולם להגיע לשלמות של טהרה.  לפיכך גובר כוחה של טומאה. . )האדמו"ר מקאצק זי"ע(





     ימי משתה (ט, כב(  פעם אמר הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זי"ע במסיבת פורים "היכן מרומז בתוה"ק כי מצוה בפורים לשתות כדת?" וענה "כתיב בפ' בשלח "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה ויורהו ה' עץ", פירוש, העם התלונן 'מה נשתה' מתי נשתה? ויורהו ה' עץ - "ויתלו אותו ואת בניו על העץ" זה פורים, אז נשתה. " )אדמור"י בעלזא(





"      כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט – עבודתו פסולה". כי אסור לאדם גדול ל"שחק" בענווה יתירה. )הספרי(. וב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר, שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.





ישועת ה' כהרף עין II (נצוצות).


     שלג. שלג. שלג. לובן מבהיק לכל מלא העין. מספר ביתנים זרועים בשממת הכפור הנוראה הזו. מחנה. חורף 1953. פברואר. מחנה כפיה סובייטי. הרב יצחק זילבר זצ"ל אסור שם. העוול שעשה גדול הוא, כידוע. מאז ילדותו הוא שומר את התורה הקדושה ככתבה וכלשונה. הוריו לא הסכימו להמיר את התורה בחיים נוחים יותר וחסרי סכנה, יחסית , וחינכו את ילדיהם באופן מעורר הערצה. יצחק הילד לא נשלח לבית הספר. הוא למד בבית. בבית יכול היה ללמוד גם גמרא,  ואת זה לא היה עושה בבית הספר, כמובן. בבית הוא ניצול גם מהשפעתן של דעות כוזבות, שקריות, שהסובייטים הפעילו מערכת משומנת היטב, כדי להרעיל בהן את מוחות הנוער.


     הוא עבר את המבחנים הממשלתיים, והמשיך את לימודיו באוניברסיטה, תוך שאינו זונח אף ליום את לימוד התורה הקדושה, ותוך הקפדה מלאה על שמירת השבת ושאר המצוות. את ילדיו חינך באותה צורה שבה גידלו אותו הוריו . "האם זה לא מסוכן, יצחק?" היו ידידים שואלים אותו, "הלא בסוף תתפס ותשלח להגליה!" בוודאי, אני יודע שזה מסוכן, אבל זה כדאי!  והסוף הזה, אכן, הגיע.


     פברואר 1953. פורים. בביקתה קטנה במחנה הכפיה הרוסי, יושבים הרב זילבר ועוד כמה יהודים ומשוחחים. נכון יותר לאמר, שהרב זילבר מדבר, והאחרים מקשיבים. הדברים שהם שומעים כאן, אולי לראשונה, הם מרתקים ומעודדים כאחד. הרב זילבר מספר את סיפור מגילת אסתר. סיפור ההצלה הניסית של עם יהודי, שא-לקיו עמו בכל אשר ייפן. הו, כמה הם זקוקים להצלה ניסית שכזו! החיים במחנה הרוסי, אם ניתן לכנותם כך, קשים כל כך! כמעט בלתי נסבלים! והחדשות מהעולם החיצון, מרוסיה העצומה, אינן מעודדות יותר! ברית המועצות של 1953 לא הסבירה פניה ליהודים. לא הסבירה פנים? איזה ביטוי חיוור! ביטוי דל, שאינו משקף ולו במעט את התוכנית השטנית שהיתה בשלבי הוצאה אל הפועל. גם היטלר ימח שמו לא היה מתבייש בתוכנית שכזו. המן הרשע היה שש ושמח להצטרף אליה. באזורים הקרים של סיביר והמזרח הרחוק התחיל ממשל סטלין להכין מחנות ריכוז עבור המון יהודים שיגורשו אל המחנות הללו מכל אזורי ברית המועצות! התוכנית היתה, שכבר בדרך יירצח חלק עצום של הגולים בידי ההמון הגויי, שיקום עליהם להורגם מנער ועד זקן, טף ונשים. צריך היה רק "לשלוח את האיגרות". להכין את דעת הקהל לביצוע התוכנית הנלוזה הזו.  האגרות הופיעו בצורת משפט. "משפט הרופאים". הדיון תוכנן ל- 6 למרץ, והעם היהודי ברוסיה עצר את נשמתו באימה. ה- 28 בפברואר 1953. עוד ששה ימים ויהדות רוסיה נהפכת. ובמחנה הסובייטי יושב לו הרב זילבר זצ"ל, ומספר על ניסים רחוקים.


     "מה אתה מספר לנו סיפורים?!" סערת רגשות מטלטלת את אחד המקשיבים. ברי לו, שמעשה פורים היה ואיננו.  כאן, במקרה שלו, לא תהיה הצלה. אין דרך. פשוט אין כל דרך! "היכן הקב"ה שלך עכשיו? עוד מעט, וכל היהודים במדינה הזאת ימחו!". האחרים מהנהנים. כך מבינים גם הם את המצב. כך יבין אותו כל בר דעת. זוהי, ללא ספק, דרך ללא מוצא.  מנהרה חשוכה, שמובילה למקום אכזר, ומפלט ממנה אין.  לא כן הרב זילבר. "עדיין מוקדם להתייאש!" הוא אומר.  מוקדם להתייאש??? שישה ימים לפני? כשכל הצלה לא מסתמנת? האם היהודי הזה עשוי מחומרים רגילים ? "עדיין מוקדם להתייאש, גם המן הספיק להפיץ את הצווי על השמדת כל היהודים ברחבי פרס!" אבל השני לא משתכנע. ההשוואה הזו נראית לו חסרת בסיס. סטלין אינו איזה המן אלמוני מן ההיסטוריה הרחוקה. הוא אדם בן שבעים, חי ונושם, בריא ופעיל מאד, שכבר הוכיח את אכזריותו הרבה בחיסול מליוני בני אדם במשך עשרים שנה, גרש עמים שלמים, הטאטארים למשל, והפך איכרים יצרניים לעבדים. מהמן, אפשר היה להינצל, אך מסטלין? הוא כבר סיפור אחר . "כן", משיב הרב זילבר. אסיר במחנה כפיה סובייטי, אי שם במרחבי הכפור, "כן. עם איכרים הוא הצליח, עם טאטארים עשה זאת, אבל יהודים? זה כבר סיפור אחר! איתם הוא יכשל. הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו מגן עלינו, והנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל! וסטלין – סטלין הוא רק בן אדם! בשר ודם!" אבל המאזינים מפקפקים ביותר. סטלין הוא, אולי רק בשר ודם, אבל הוא בריא כמו שור. חייו עוד לפניו, וכל עוד הוא חי... " אין אנו יכולים לדעת מה יקרה עם האדם בעוד חצי שעה!" מסביר הרב זילבר.  בן שיחו כועס. הוא מתרומם ועוזב את הצריף בכעס.


     השעה שבע חמישים בערב.  חצי שעה אחר כך, בשמונה עשרים ושלוש רועשת רוסיה. שטף דם פתאומי במוחו של סטלין הכריע אותו, והרופאים גזרו את דינו למות. בחמישה למרץ, יום אחד בלבד לפני המשפט המתוכנן מת סטלין, והגזרה התבטלה.  את הסיפור הזה מספר הרב זילבר בספרו 'ולהבה לא תבער בך', והוא חותם בתגובתם של מאזיניו: "אתה צודק, יצחק, יש א-לקים מעלינו!"... שיר המעלות הרביעי, תהילים קכ"ג, מלמד אותנו בדיוק את השיעור הזה: "אליך נשאתי את עיני היושב בשמים" . לו הייתי צריך להתבסס על המהלך הרגיל של ההיסטוריה, על אמצעים טבעיים, לצורך הצלה, הרי שפעמים רבות הייתי מוצא את עצמי ללא עתיד. אמצעים טבעיים היו מותירים אותי בתחושת חנק, בחוסר יכולת להמשיך לתפקד, ובידיעה המפחידה, שבסוף הדרך ממתינה קטסטרופה. אבל אני איני תלוי בכל אלו. עיני נשואות – אליך. כי כל הגזרות באו משם. הבקשה על התשועה, כך ביאר המלבי"ם, בהיות בטחונו בה' לבדו, לא באמצעות העולם השפל רק מצד שאתה היושב בשמים ומנהיג ומניע את המערכה.  יש א-לוקים מעלינו, אל-וקים, שלא עוזב את היקום ולו לרגע קט. הוא מחזיק בידיו את כל החוטים, ומנהל את כל המהלכים.  כל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים, שהגענו לסוף יכולתנו. דוד המלך מעניק לנו כלי נפלא להתמודדות במצבים כאלו. הוא מלמד אותנו לדעת שכאן, בסוף היכולת שלנו, נמצאת ההצלה. כאן, בידי היושב בשמים בלבד.  ה' יזכינו לראות בגאולת ישראל בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן... 


 



יונתן אייבשיץ,בגתן ותרש,אחשוורוש,טהור,טמא,ימי משתה,מסיבת פורים,כהן גדול כהן הדיוט,




אמרי שפר י"ב  אדר ב' ה'תשע"ו


 


קרן אור אחת מאירה חדר.





     ''קשה – זה אומר אפשר''





     ראה הוזהרת: אדם וממונו אינם יכולים להישאר יחדיו לנצח. או שהממון נלקח מהאדם, או שהאדם נלקח מממונו--{רבי נחמן מברסלב}





     ראש הוא כמו מצנח. הוא עובד טוב יותר כשהוא פתוח.





ישועת ה' כהרף עין (נחמן סלצר)


     שמחת תורה – כשמו כן הוא, כל כולו שמחה; ולכל הפחות, כך אמור הוא להיות. שמא זוהי הסיבה שסיפורי הוא כה יוצא דופן. עומד הייתי בתום תפילת מוסף, בצהרי יום שמחת תורה. חישבתי לעזוב את מקומי ולהתקדם לעבר דלת היציאה הרחבה בירכתי בית-הכנסת, על רקע שמיעת ה"קדיש" האחרון. אלא שקולו הנרגש של אומר ה"קדיש", גרם לי להשתהות ולהתבונן בו.


     בדרך כלשהי חשתי כי יש דברים בגו, מאחורי קולו הנרעד ועיניו המצועפות בדמעות, ונמשכתי להסיר את הלוט מעל סיפורו. לא הסבתי את מבטי ממנו משך כל אמירת הקדיש; כל מילה ומילה בקעה מפיו בלהט ובשטף, עטופת געגועים וזכה. לא היה ספק בכך – משהו מעניין חבוי כאן.


     המתנתי עד סיום הקדיש, עוקב במבטי אחר אחרוני המתפללים העוזבים את המקום. רק אז אזרתי אומץ וניגשתי אליו. ישבתי לצדו עד שסיים את אמירת פרקי התהילים שלפניו. הוא הגביה את עיניו הלחות, לחייו מוכתמות מדמעות, והפנה אלי מבט שואל.


     "סלח לי, שאלה לי אליך", פתחתי. הוא היסס כהרף עין והשיב, "ובכן, שאל נא".


     "הבחנתי בך כאשר אמרת קדיש, ומה רב חפצי לדעת מי הוא שלזכותו אמרת קדיש זה. כוונתי, מעולם לא שמעתי קדיש הנאמר באופן זה. יודע אני, כי בקשתי היא יוצאת דופן, ותהא זו זכותך לסרב לה, אך בכל-זאת, שמא תאות לגלות לי מהו הרקע לקדיש זה שלך?"


     "יודע אתה", הגיב בחיוך קל, "בקשתך היא אכן נועזת למדי. היה עלי לנזוף בך ולהרחיק אותך מכאן…", סנט בעצמו, וחיוכו התרחב. כה מיוחדות היו עיניו; מבטן כה נוגה ורגיש, ובה בעת חמים ובהיר. התרווחתי על מקומי לצדו; ספסל העץ הישן חרק במחאה, ואני צפיתי בסבלנות, בעוד הישיש מארגן את מחשבותיו.


     יש בי משהו – מהו בדיוק, אינני יודע – הגורם לאנשים להתייחס אלי כפי שאין הם מתייחסים לאחרים. מעריך אני את האמון שהם רוחשים לי, ואוצר את סיפוריהם, זיכרונותיהם ורזיהם בלבי, שמורים ובטוחים. אין אני חולק אותם עם זולתי, אלא אם ניתנה לי רשות מבעלי המעשה. דקות ארוכות עצם הישיש את שמורות עיניו; נמלאתי ציפייה. הוא שב ופקח אותן, ובעיניו ניכר כי שב ממסעו אל העבר. וזהו סיפורו: "בעיירה קטנה בפולין גדלתי", פתח בסיפורו, ממולל בידו את זקנו תוך כדי דיבור. "חבורה עליזה של ילדים היינו, בני אותו גיל. רבות השתעשענו יחדיו…" קולו דעך, בעוד הוא מפליג בזיכרונו לאותם ימים חסרי דאגה. "בצוותא הלכנו ל"חדר", בצוותא שיחקנו בפארק; חבורה נפלאה היינו". "בן שתים-עשרה שנים הייתי", המשיך הישיש, "כאשר קנה לי סבי ע"ה תפילין. מהודרות ביותר היו, מעולם לא ראיתי יפות מהן. את הבטחתי נתתי לו, כי אניח אותן בקביעות מדי יום, כל חיי.


     בזמנים ההם" – העיר האיש – "רוחות ההשכלה נשבו בעיירות פולין, והבטחה כזו לא הייתה דבר של מה-בכך! ואמנם, עמדתי בדיבורי!" הדגיש. "מדי בוקר, מיהרתי להניח  את התפילין ולהתפלל. עד מה אהבתי להתפלל בהן! חוויה יקרה הייתה לי זו, הכניסה ל'שטיבל' בבוקר יום חורפי סגרירי, לגימה של מים חמים מן הסמובר עתיק-היומין שבפינה, ולאחר-מכן כריכת רצועות התפילין היקרות סביב זרועי ועל ראשי. בכל פעם מחדש, חשתי כיצד הן מקשרות אותי ומחברות אותי אל סבי, אל אבותיי ומעל לכל – אל ה'!" נתתי בו את מבטי, ביהודי הישיש. קשה היה לצייר את דמותו כאיש צעיר; כביכול היה זה מראהו מאז ומעולם – חרוש קמטים, כפוף מרוב שנים. אך ככל ששקעתי במעמקי סיפורו, כן הלכו והתפוגגו אותות השנים, והצעיר התוסס ובעל הקסם האישי ניגלה לפניי, כפי שהיה אי-אז לפני עשרות שנים.


     "כן, יפים היו חיינו", הפטיר בעגמומיות, שרידי מבטא וורשאי עסיסי מתלווים לקולו. "אך יום הגיע, וקולות מלחמה נשמעו קרבים והולכים. דבר לא נחשב עוד בעינינו… מלבד: לשרוד!


     "המלחמה פרצה אל מעגל חיינו כסופה המביאה בכנפיה הרס וחורבן, משליכה מיליוני אנשים אל מעמקיה של מנהרת הפורענות, אשר ממנה רק בודדים יצאו חיים. לא זו בלבד, רבים מאותם שזכו לשרוד, לא זכו לשוב ולהיות הם עצמם. אנו – אותה חבורה משנות הילדות – הצלחנו להישאר יחד, אל נא תשאל אותי כיצד! נשארנו ביחד כאשר הפך הכפר שלנו לגטו גדול, והמשכנו לדבוק איש ברעהו כאשר הועברנו לברגן בלזן – תחנה שנייה מני רבות במסע הזוועות אליו יצאנו מבלי דעת.


"בתקופה בה שהינו בברגן בלזן, זכיתי להציל את חייו של יהודי".


     הוא תיאר את אחד ה"שלדים המהלכים" בצריפו, שחלה בטיפוס. ברי היה לו ואף להם, כי בתוך זמן קצר מאוד תתגלה מחלתו, ודינו יהיה להישלח ל"מרפאה", ממנה איש לא חזר. בחור צעיר, לא אחר מאשר


הישיש שלפני, נטל על עצמו משימה קדושה: להציל את החולה. הוא דאג להאכילו את מנתו היומית, בהיות החולה חלוש מכדי שיוכל לאכול בעצמו. את מנתו האישית מכר בסיגריות, ותמורתן רכש תרופות למאבק במחלה האיומה. הוא הקפיד שהחולה ישתה מן התרופה, וכך הצליח להיחלץ מבין זרועותיו של מלאך המוות. ותוך כדי כך, לא עבר עליו יום אחד ללא הנחת תפילין!


     "חברי משכבר", נזכר הישיש, "נהגו לגעור בי במרירות, מביעים ביטויים קשים, אשר לא היו עולים על דל שפתיהם לולי הצער והייסורים שעברו על כולנו. הם היו סונטים בי, כיצד ממשיך אני להחזיק באמונתי בבורא עולם, טוענים כי ה' נטש את עמו ח"ו זה מכבר! הם נהגו לשאול אותי מדוע ממשיך אני לסכן את חיי בהנחת תפילין, יום אחר יום, והרי ממילא אבודים כולנו, ומה טעם בכך? כל שהיה ביכולתי להשיב להם, היה: "ישועת השם כהרף עין".


     היה גם שיע; האגוז הקשה מכולם.


     מרבית חברי לקבוצה נשאו עמם זיכרונות מן הזמנים שבהם מציאות ה' הייתה חלק חי ובלתי נפרד מחיינו. אך לו שמעת את שיע מדבר, לא היית מטיל ספק בכך כי הוא גדל בביתם של משכילים מובהקים. כה מריר היה, ועבורי היו דבריו כמדקרות חרב. ללא הרף הטיל את חיצי לשונו הלועגת על מי שעדיין האמין בקב"ה ובתורתו. שיע היה נועץ בנו מבט נזעם, בעודו מתריס, כיצד מסוגלים אנו להישען על רחמי שמים, בעודנו שרויים בגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות!? מה קורה לנו? האומנם טחו עינינו מראות את המתרחש? האומנם אין אוזנינו שומעות את טרטורן הבלתי פוסק של מכונות הירייה? האומנם איננו מבחינים בענני האפר הדקיקים המיתמרים ועולים מארובותיהם התמימות למראה של אותם מבנים קטני-קומה?


     עם הזמן, חלחלו דברי הזעם שלו אל הלבבות השבורים, ולא מעטים חדלו לקיים מצוות שעליהן עוד הקפידו במסירות נפש, הפסיקו לשמור את קדושת השבת, לא היססו בהכניסם לפיהם מאכלות אסורים. למעשה עמד בראש מעייניהם עניין אחד: החיפוש הנואש אחר דבר מה שיפיג את הרעב  המכרסם בבטנם. בהדרגה נכבשו כמעט כל חברי הקבוצה על-ידי נביא השקר שבקרבנו, והם חברו אליו ואל דבריו, שופכים עלי קיתון של צוננים בכל פעם שזכיתי לקיים מצוה. אך למרות הכול, הייתי כה זקוק לחברתם, שכן היה בכוח ידידות זו להקל ולהעניק כוחות למאבק ההישרדות היום- יומי. ואז, כולנו נשלחנו לטרבלינקה, גיא ההריגה, אשר בהשוואה אליו נראה מחנה ברגן בלזן כמחנה קייט.


     "משך כל אותם חודשים של סבל בל יתואר". המשיך הישיש בסיפורו, "לא עבר עלי יום אחד ללא הנחת תפילין. התפילין היו יקרות לי, יותר מהחיים עצמם. פעמים רבות הסתכנתי וכמעט שאבדתי, אך לא אביתי לוותר על יום אחד של הנחת תפילין; על תחושה מרוממת זו של רצועות העור הנכרכות סביב זרועי הצנומה, המעטרות את ראשי בקור המקפיא.


     "הייתה זו שעת בין-הערביים, בעיצומו של יום חורפי, ועדיין לא עלה בידי להניח תפילין. אותו יום שרר כפור אימים, והשלג שהאדים על הקרקע העיד בשתיקה על הזוועה המתחוללת בכל פינה. הרוח שרקה באכזריות, חודרת עד לעצמותינו ומקפיאה את נשמתנו. טרם עלה השחר יצאנו לעבודה, ואך בקושי בא דבר מאכל לפינו במשך היום. חרף זאת, תקתק בחובי השעון הפנימי ואותת לי, 'השמש עומדת לשקוע, וטרם הנחת את התפילין של סבא'. ואני הן הבטחתי לסבא, ויותר מכך – הבטחתי לריבונו-של-עולם, והנה הנה אוזל הזמן, ואני אחמיץ את השעה! "חמקתי ויצאתי מתוך הבניין בו עבדנו, ורצתי כמטורף אל הצריף, שם הסתרתי את זוג התפילין שלי מתחת לאחד מלוחות-העץ הרופפים ששימשו לנו כרצפה. שם הן היו מוטמנות, הרחק מעיניהם של השומרים צמאי-הדם ומשכני לצריף העלולים להתקנא בי ובמזלי. ביד רועדת חילצתי את החפץ האסור והאהוב ממקום מחבואו. ידעתי כי אסור לי להסתכן יותר מדי, ולכן יצאתי במהירות מן הצריף ומיהרתי לעבר תעלה לא הרחק משם.


     "הלילה עמד לרדת על המחנה, ובכל רגע עתידים להידלק הזרקורים בידי השומרים, אותם שומרים שידם כה קלה על ההדק. רצתי בדרכים  פתלתלות, מקווה נואשות שלא להתגלות לעיני חיות הטרף במדים השחורים. הגעתי אל התעלה בלב הולם, פניי מאפירות, והשלכתי את עצמי לתוכה, מוצא מסתור בין דפנותיה הלחים. לא השתהיתי, ומיד הנחתי את התפילין; בירכתי את הברכה, משתדל להתרכז במשמעות המילים ולכוון כראוי, עד כמה שניתן היה במצב זה, ולאחר-מכן קראתי 'שמע ישראל'. הסרתי את התפילין, יצאתי מן התעלה בזחילה, הצצתי בזהירות לכל עבר, ואז קמתי על רגליי ושבתי בריצה מטורפת חזרה לצריף. אלומות האור של הזרקורים ממגדלי השמירה חגו סביבי במצוד בלתי פוסק, ודמותי הצנומה במדיה המפוספסים נדמתה לשפן מבוהל שנלכד ברשת הציידים; היטב הכרתי את טעמו של הפחד! "רעדתי כולי מקור ומאימה; כפות רגליי איבדו כל תחושה בעקבות המגע בשכבת השלג הקפואה המכסה את האדמה. מיהרתי לרוץ חזרה 'הביתה', נפרד בנשיקה מן התפילין האהובים והשבתי אותם למקום המסתור. ואז, מבלי לעצור לרגע כדי לשאוף אויר, פניתי לאחור ומיהרתי לשוב למקום העבודה. משמיים שמרו עלי מעיניהם הבולשות של נציגי השטן עלי אדמות במגדלי השמירה הגבוהים, שהיו מוכנים בכל רגע לשלוח אותי לעולם הבא בצרור יריות. אך לא ניתנה להם ההזדמנות לכך. הגעתי בחזרה למקום העבודה שניות ספורות לפני שהתקיים המסדר, וכך ניצלתי ממוות בטוח.


     ברור היה לי אותו רגע כי ארע לי נס מיוחד, גם בתקופה שבה היו חיי רצף של אין-ספור רגעים של נסים. "למעשה, היו כל חיינו במחנה שזורים בנסים. אך עיניהם של חבריי היו אטומות מלהכיר בנס; הם הוסיפו לקלל, להתלונן, להפנות אצבע מאשימה כלפי האב הרחמן היושב על כסא המשפט.


     "עוד לא תמה סאת יסורינו. נשלחנו משם לאושוויץ, שם ניטלו מאיתנו שרידי החיים שעוד דבקו בנו, כאותו ענן השט ברוח ונמוג, חומק מבין אצבעותיך לבלי שוב. חבריי זעקו, 'למה עזבתנו?' ואני השבתי להם, 'ישועת השם כהרף עין'. הרכבת נעצרה, וקול שקשוק גלגליה חדל. במקומם עלו באוזנינו צעקות, קללות וגידופים, קולות בכי ואנקות כאב, סבל ועינויים. קולות הבוקעים ממעמקיו של מקום, שאין בכוח השכל האנושי להבינו. באוויר ריחף ריחו של הפחד, והידיעה כי המוות אורב בכל פינה חלחלה באמצעות כל החושים.


     "אהה, כיצד ייתכן מקום מעין זה בעולמנו? מי ייתן ויימחה שמו, עם אדמתו ספוגת הדם, ועם האיכרים הפולנים אשר ידעו ושתקו! איך ניתן לספר על היציאה מקרונות הבקר? השמיים – תערובת של אפור חיוור וענני עשן, עשן גופות קרובינו ומכרינו, תמצית דמו של עמנו! מבט אחד הספיק: ידענו ללא שמץ של ספק כי גם שעתנו באה. "קלי למה עזבתני?" התייפחו, כפי שבכו אבות-אבותינו, לפני מאות בשנים. ואף כאן עניתי לעומתם, "ישועת השם כהרף עין".


     "ואז הבחנו בו; בשטן גופו. ה"רופא" ששלח רבבות יהודים אל מותם, עטוי כפפות לבנות, כמנצח בקונצרט אשר אנו קהל המאזינים שלו. מנגלה ימ"ש וזכרו. כיצד יתכן כי יצור נאלח כמותו נשם את האוויר אשר אנו נושמים? צפינו בו כיצד הוא שולח אנשים לימין ולשמאל, בדייקנות גרמנית, בתשומת-לב מרבית לכל פרט ופרט. ימינה. שמאלה. ימינה. שמאלה. המקל שבידו התנופף באוויר, ואנו ראינו את מלאך המוות בדמותו של בשר ודם ניצב לפנינו.


     "שיע היה בינינו, זועק את דברי הכפירה שלו עד הרגע האחרון, עד שהמוות יפריד בינינו. כך ניצבה לה הקבוצה כולה לפני אותו רופא-רשע, מביטה בעיניו ואינה מוצאת בהן שמץ של רגש אנושי. שמאלה, שמאלה ושוב פעם שמאלה. המפלצת שלחה אותנו אל מותנו ללא היסוס. שמאלה ושמאלה ואז, לפתע – ימינה! ומי נשלח לימין, מי נשלח לחיים, אם לא שיע! דווקא הוא, שלא פסק להתריס כלפי שמיים, הוא שטען כי העם הנבחר הפסיד, הוא אשר נשלח ימינה.


     "חבריי החליפו מבטים ואז הפנו הכל את מבטם אלי, עיניהם שואלות בדממה זועקת. לא הייתה שהות לשאלות או לתשובות. כולנו נשלחנו לשמאל, אל המבנה זעיר הממדים המבקש לבלוע אותנו אל קרבו, ולפלוט ענני עשן מארובתו הצרה והמפויחת. נלקחנו במורד השביל, היישר אל מלתעותיו; הנה באה שעתנו".


     הזקן השתתק לרגע, מבטו נעוץ בנקודה עלומה בעבר, מפליג אל רגע השיא של חייו.


     "הדלתות נפתחו בפנינו, ולעינינו נגלה החדר. בראשינו התנגנו ברטט מילות התפילה של ראש השנה: מי יחיה ומי ימות… דלתות המתכת נטרקו בחבטה מאחורינו ומוט הברזל הוסט למקומו. שמענו את האחראים על הפעלת תא המוות מתעסקים בבדיקות סופיות, מוודאים שהכול פועל כשורה. ברגעים מרטיטים אלה, הטיחו בי חבריי, 'מה עם יראת השמיים שלך? מה עם אמונתך באלוקים, מה עם התפילין שלך, מה עם מסירות הנפש שלך עד כדי סיכון החיים? נו, מה עם כל אלו? אמור 'שמע', הגיע הרגע האחרון!'


     "בדמעות זולגות על לחיי, נענעתי בראשי לאיטי, ימינה ושמאלה, ובקול סדוק לחשתי, 'ישועת השם כהרף עין'. קול חריקה נשמע; מעלינו נפתח חרך וגליל גז קטלני הושלך פנימה. שמענו קול 'פופ' חרישי; הכלי נפתח וזרם של גז רעיל החל מתפשט בחלל החדר. שילבנו ידיים; חבריי זעקו 'שמע ישראל', בעוד אני ממשיך למלמל 'ישועת השם כהרף עין'. אחדים פצחו בשירת 'אני מאמין'. ואז, הבלתי-יאומן אירע! קול שריקת הגז הנפלט חדל לפתע, והדלתות נפתחו מחדש. מסר של תקווה משמיים נישא בחלל. "איש לא הניע איבר. מה קורה כאן? מעולם לא נשמע כדבר הזה! דלתות הנפתחות באמצע הפעלתו של תא הגזים? מעולם לא! בפתח ניצב קצין אס.אס. במדיו המגוהצים, סמל הגולגולת שעל כובעו נועץ בנו עיניים חלולות, ואמר, 'הגיע משלוח חדש של 'יודען'; אנו זקוקים לעזרה במיון כל החפצים. אתה!' פנה לעברי והצביע עלי באצבעו, 'בוא אתי'. כחולם, יצאתי מתא הגזים, מתרחק ממבטיהם ההמומים ומתחינותיהם האילמות של חבריי, שב לארץ החיים. לבי שתת מכאב על גורלם של חבריי. ישועת השם כהרף עין!".


     דמעות נצצו בעיניו של הישיש, כאשר נעורו בו מחדש הכאב והפליאה אשר חיו בו לפני שנים כה רבות. חפנתי את כף ידו בין שתי ידיי ולחצתי אותה, חש ברטט העובר בינינו. היינו רק שנינו – הוא ואני, בבית-המדרש שהתרוקן זה מכבר ממתפלליו. נרות היארצייט הבהבו על הקיר, מטילים אור כתום-צהבהב על סביבתם החשוכה. המתנתי בסבלנות להמשך הסיפור, בידיעה ברורה שיש לו המשך. לבסוף, התנער הישיש כמתוך חלום, אוסף מחדש את מחשבותיו, ושוב פתח את פיו. נמשכתי כמוקסם לכל מילה, נפעם מן האיש וממה שהוא מייצג.


     "יצאתי מתא הגזים", תיאר ידידי החדש, "וחשתי כיצד אני רואה את העולם לראשונה בחיי. קיבלתי את חיי מחדש; זכיתי בהזדמנות נדירה. פסעתי, מלווה בחיילים, לעבר נקודת מיון החפצים, שם נערמו הררי ביגוד שהצטברו מדי יום ביומו. בלבי התנגנה שירה, בעוד אנו צועדים בינות לגדרות התיל, חולפים על-פני שורות-שורות של צריפים, לקראת גורלי החדש.


     "רצון ה' היה, כי אחיה! ישועת השם כהרף עין, ואיזו ישועה! התאמצתי שלא להסגיר את רגשותיי, עוטה על פניי הבעה רצינית, כדי שלא לעורר את חמתם של הנאצים. לפתע, הבחנתי בזווית העין בדמות מוכרת, עומדת לא הרחק ממני. הוא עמד בגבו אלי. הסבתי את ראשי לעברו, מנסה לקלוט את צדודית פניו, ואז פנה אף הוא לעברי. כעת ראיתי בבירור: שיע.


     "אותו רגע הצטלבו מבטינו. שיע הביט בי כמוכה הלם, ואני שידרתי לו במבטי כי לפניו לקח מן החיים שנשלח אליו משמיים. פיו נפער בתדהמה, והוא שכח לסוגרו. הוא לא האמין למראה עיניו. מבלי להסס לרגע, השליך שיע את הבגד שאחז בידיו ופרץ בריצה לעברי.


     "החיילים הגרמנים הופתעו לרגע מדמותו החולפת על-פניהם בריצה מטורפת. אך מיד התעשתו, הניפו את רוביהם לעברו, כיוונו למטרה וירו בו צרור כדורים! שיע צנח על הקרקע ודמם באחת. הרהרתי בליבי כי אולי זכה להישאר בחיים רק כדי להיווכח במו-עיניו כי הקב"ה מנהל את העולם. יודע אני", הנהן הישיש, "שיע הבין; כן, ברגע שירו בו הרשעים, הבין הכל. ישועת השם כהרף עין". הישיש נשתתק, ואני הבנתי כי תם סיפורו.


     שלוש שנים נוספות חלפו, עד ששמעתי את המשך הסיפור. הישיש לא  רצה להביע את דעתו בסוגיית הפיצויים, אך הוא סיפר לי על חלקו בוועדה שהוקמה, שתפקידה היה לעבור על רשימות שנלקחו מארכיוני הנאצים. המטרה הייתה לנסות ולפענח עובדות ונתונים כספיים שנלקטו על-ידי הנאצים, המשקפים את אשר אירע לדור שלם. המלאכה דרשה תשומת-לב לפרטים וסבלנות אין-קץ. הוא עבר על אלפי מסמכים, מאתר סכומי כספים ופירוט רכוש שנשדד מידי היהודים. הכול היה רשום בשיטתיות ובסדר, האופייניים לבני העם הגרמני.


     הנתונים היו רשומים לפי עיירות. חברי הוועדה עברו על שמות המשפחות, ילדיהם, ייחוסם, עיסוקיהם והשקעותיהם. כך עלה בידיהם לגבש תמונה חלקית לגבי גודל החוב שהצטבר כלפי עם ישראל. כאשר הגיעו לשמו של כפר מסוים, צפו ועלו שמות מוכרים: היה זה כפר הולדתו, והאנשים היו ידידיו. הרישומים כללו פירוט צעדיהם של הנאצים, כולל ריכוזם של היהודים ברובע היהודי בעיירה, והפיכתו לגטו. הוא המשיך לקרוא את סיפור העברתם למחנה ברגן בלזן והזיל דמעות למקרא סיפור המסע לטרבלינקה, עם קבוצת ידידיו משכבר.


     שחור על-גבי לבן צוין, כיצד נשלחו לאושוויץ להשמדה. כל השמות הופיעו שם – כיצד הוכנסו כולם לתאי הגזים ביום שמחת תורה של אותה שנה. היום בו הוא ניצל ממוות בטוח. אותו רגע, הבטיח לעצמו כי כל ימיו יאמר אחריהם קדיש, בכל שנה בשמחת תורה. וכן עשה.


     "המבין אתה כעת", שאל לבסוף. כן, הבנתי. כעת קיבל ה"קדיש" שלו תוספת נופך ועוצמה. יהודי שכזה! מי יתננו יהודים כמוהו בדורנו.


     שמעתי את הסיפור מיהודה, ששמע את הסיפור מהזקן בעצמו, ז"ל



ממון,מצנח,קרן אור,חדר,ישועת ה',כהרף עין,ברגן בלזן,מחנה קייט,דמעות,קדיש,


 


אמרי שפר י"א  אדר ב' ה'תשע"ו


 


 


"קל להיות אמיץ לב כשאתה נמצא הרחק ממקום הסכנה..." (איזופוס)





     ''קל לעשות את הדבר הנכון, אך קשה יותר לדעת מה נכון''





     ”קמת בבוקר? אמור תודה! כל השאר זה בונוס“...





     ''קנאת סופרים תרבה חכמה''





התכשיט שולם במלואו (אוצרות הפרשה, עלון 641)


     מעשה מרגש אירע אצל בעל חנות לתכשיטי יוקרה בירושלים. אל חנות התכשיטים נכנסה ילדה כבת שבע, והחלה להתבונן בתכשיטים היקרים. המוכר פנה אליה ושאל למבוקשה. הילדה השיבה, כי היא מעוניינת לרכוש שרשרת נאה מזהב. המוכר , שהינו וותיק בתחום, מעולם לא נתקל בתופעה שכזו, ושאל בפליאה: "הגעת לקנות שרשרת לבד?! היכן אימך?". "אין לי אימא" - ענתה - "אחותי הגדולה מגדלת אותי ואת שאר אחי היתומים. כעת היא עומדת להתארס, ולכן החלטנו לקנות עבורה תכשיט נאה". הילדה הצביעה על שרשרת יקרה מזהב, ואמרה כי היא מוצאת חן בעיניה. המוכר התרגש מדבריה, אך ביקש לברר: "יש לך מספיק כסף לקנות שרשרת כזו?". הילדה הוציאה מהתיק שלה שקית קטנה, והניחה אותה על הדלפק. השקית הייתה מלאה במטבעות, של שקלים, חצאי שקלים ועשר אגורות... "מניין לך הכסף?" שאל המוכר. והיא משיבה: "זו תקופה ארוכה שאני ואחי אוספים כסף עבור המתנה הזו. כל פרוטה שקיבלנו, הוכנסה לשקית, וכעת ברוך ה' השקית התמלאה במטבעות". המוכר מנה בזריזות את המטבעות, וגילה כי הסכום אינו מגיע אפילו למאתיים שקלים, כחמישית מערך השרשרת... נכמרו רחמיו על היתומה, ואמר לה, "תוכלי לקחת את השרשרת וליתנה לאחותך הגדולה". הוא עטף את השרשרת בעטיפת מתנה נאה, וביקש מהילדה שתשמור עליה היטב, כי שוויה רב.


     עוד באותו ערב, כאשר עמד המוכר הצדיק לסגור את חנותו, לפתע מגיעה נערה כשבידה שרשרת הזהב. הנערה הציגה עצמה כאחותה הגדולה של רוכשת השרשרת, התנצלה בפני המוכר, וביקשה להשיב את השרשרת, "אני יודעת היטב ששווייה גדול בהרבה מסכום המטבעות של אחי הקטנים. הנה לכם השרשרת ואקח בבקשה את שקית המטבעות בחזרה". "זה בסדר" - ענה המוכר - "היא שילמה את מלוא הסכום! יתירה מזו, מעודי לא שילמו לי באופן מושלם כל כך עבור תכשיט". אך האחות לא וויתרה, "איני מוכנה בשום אופן לענוד שרשרת שיהודי הפסיד במכירתה, וגם לא ליהנות מן הצדקה". אך גם המוכר אינו מוותר, "איני מדבר בדרך מליצה או גוזמא, מעולם לא היה קונה ששילם מחיר מלא כפי שהיא שילמה...", וכאן המוכר הסביר את דבריו, והדברים מרגשים: "תכשיט אינו צורך הכרחי כל כך, אלא נחשב למותרות ('לוקסוס'), כך שכאשר אדם מחליט לקנות תכשיט, זה משום שיש לו מספיק כסף למחייה ושאר צרכיו החיוניים, והוא מרשה לעצמו להפריש מעט כסף לתכשיט. אך מעולם לא קרה, שבא אדם לרכוש תכשיט במלוא כספו... ולכן כשבאה הילדה וביקשה ליתן עבור השרשרת את כל כספה, התרגשתי מאוד, והחלטתי שהמטבעות הללו בוודאי יכולים להיחשב כתשלום מלא בעסקה שכזו...".


     עד כאן סיפור המעשה, ונוכל ללמוד ממנו פרק מאלף בעבודת הבורא: לפעמים עולות מחשבות לאדם (מצד היצר הרע): וכי מה שוות המצוות שלי, המלאות בנגיעות וב'שלא לשמה', ומה שווה לימוד התורה שלי, כמה קשה- הבנה אני, וכמעט שאיני זוכר כלום מהלימוד?! הניחא כשמדובר במצוות הנעשות על ידי גדולי תורה, ולימוד התורה שלהם, אבל אני?! אך לא בחכמה יאמר זאת! כי כל מצווה הנעשית במסירות נפש, בפרט בתקופתנו, גם אם נניח שהיא 'נגועה' בנגיעות כאלו ואחרות, ערכה רב ועצום; כי אם אדם 'משלם' (מקיים את המוטל עליו), ולו בדבר מועט, אך את מה שיכול ומסוגל, בשמים הדבר מתקבל באהבה, משום שעשה את כל מה שבכוחו לעשות, וכמה גדול ערכם ומה רבה חשיבותם של מצווות כאלו ולימוד תורה שכזה, ובוודאי שבכוחם להשפיע עלינו שפע של ישועות ונחמות.



אמיץ לב,מקום הסכנה,תודה,בונוס,קנאת סופרים,התכשיט,תודה,ילדה,



אמרי שפר י'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


  • על ידי ששופך את ליבו כמים נוכח פני השם-יתברך, על ידי זה זוכה לשמחה ומכניע את כוח המדמה (הדמיון). (רבי נחמן מברסלב).
  • אין זו מלאכה להרחיק אדם, זוהי מלאכה לקרב ולרומם האדם. (רבי נחמן מברסלב)
  • החיפוש שלך תמיד אחרי ההזדמנות לתת לשני מילה טובה והרגשה טובה - החיפוש הזה יביא בליבך את האושר!
  • אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין. אם יאמר לך: לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין. אם יאמר לך: יגעתי ומצאתי - תאמין. (רבי יצחק נפחא).
  • בהיכל המלך יש חדרים ושערים הרבה ולכל דלת ושער יש מפתח. אולם הגרזן כולל כל המפתחות כי בו אפשר לשבור כל המנעולים ולפתוח כל הדלתות. כך כוונות התפילה הן המפתחות, ויש לכל תפילה כוונה אחרת, אך הלב הנשבר הוא הגרזן הפותח את כל שערי שמים. (ר` ישראל בעש"ט).
  • בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו - כי עיקר הגדולה היא הענווה. (חז"ל).
  • אמר להם הקב"ה לישראל: "ביטחו בשמי והוא עומד עליכם, שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו!" (חז"ל).
  • כל דבר רע - תחילה-עין רואה, אח"כ הלב חומד, ואח"כ איברים גומרים !!! (ספר מים חיים).
  • הרצון שלך לראות תמיד את הטוב שבאנשים, יגרום לך לראות ולחוש את הטוב שבך, ויבנה את התדמית שלך בצורה חיובית ביותר. (רבי נחמן מברסלב).
  • ידוע הוא שההשפעות והברכות באות לעולם על ידי הצדיק, כי לצדיק יש ידיים במה לקבלם, וידיים אלו הן היראה והאהבה שיש בו. וצריך הוא לשמור עליהם מכל משמר כדי שהמקטרגים לא יגזלו ממנו ההשפעות הנ"ל. (רבי נחמן מברסלב).
  • "בעיצבון תאכלנה" - אלו הם בני האדם הנופלים לתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעיצבון, כלומר בעצבות. (רבי נחמן מברסלב).
  • מאמר מורגל היה בפיו של רבי מאיר בעל הנס: "גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי. שמוך פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועוון, ואני אהיה עימך בכל מקום".
  • חייך תמיד ותהיה בידך מתנת חיים להעניקה לאחרים. (רבי נחמן מברסלב).
  • גדול כוחה של תשובה, שכיוון שהאדם מחשב בלבו לעשות תשובה, מייד עולה ועומדת לפני כסא הכבוד. (ספר מים חיים).
  • סיפר אליהו הנביא: פעם הייתי עובר ממקום למקום. בא לפני אדם אחד ושאל אותי בדברי תורה, ואמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם. ועניתי: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל, אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים. (אליהו הנביא).
  • דע, שבכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, כמו אור בתוך החושך, ככתוב: "בצר הרחבת לי". וצריך האדם להתבונן היטב ולחפש אחר ההרחבה שבצרה, ומתוך כך יהיה לו קל יותר להמשיך ולחזק את עצמו ולהגיע לשמחה. (רבי נחמן מברסלב).
  • עקשנות גדולה - וצריך להיות עקשן גדול מאוד בעבודת השם, מבלי להניח את מקומו, כלומר את מקום עבודתו שהתחיל בעבודת השם, גם אם יעבור עליו מה שיעבור עליו. וזכור דבר זה היטב! (רבי נחמן מברסלב).
  • בכל התחלה נדרש מכל אחד לפתוח דלתות חדשות. המפתח אליהן טמון בנתינה ובעשייה - תן צדקה ועשה חסד! (רבי נחמן מברסלב).
  • האדם נעשה בדמות דיוקן של יוצר בראשית. אם מקיים "פתוח תפתח", אזי נפתח מקור עליון לשפיע למטה. (רבי ישראל הבעש"ט).
  • גדול כיבוד אב ואם, שהקדוש ברוך הוא העדיפו יותר מכיבודו שלו. (ר` שמעון בר יוחאי).
  • אין יהודי בודד בעולם, כל מקום שהוא הולך ה` אלוקיו עמו. (הבעל שם טוב).
  • כפי מחשבתו של האדם כך גם העולמות העומדים עליו (ר` ישראל בעש"ט).
  • כשצריך האדם לעלות בדרגות הרוחניות, צריך שתהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה. (רבי נחמן מברסלב).
  • האדם יכול להשיג מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים, אולם הגאווה מעכבת ואינה מניחה להשיג. (ר` ישראל הבעש"ט).
  • שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבם: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מידותיו. (פסחים קיג).
  • שימו לב: כל דבר יכול לשמש כאמצעי לעבודת הבורא. אך ככל שפוחתת האמונה, כך פונים האנשים לדרכים סבוכות וקשות יותר בכדי לעבדו. (רבי נחמן מברסלב).
  • לעולם אל תיכנע לרגשות בדידות. בכל מקום בו אתה נמצא, הקב"ה קרוב אליך. זכור: תחושת הריחוק מבורא עולם זוהי תחושה אישית שלך, אין זו מציאות כלל!!! (רבי נחמן מברסלב).
  • כאשר גוף האדם חולה גם הנשמה נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי, אף שהוא נקי מעבירות. ולכן צריך האדם לשמור על בריאות גופו מאוד. (רבי ישראל הבעש"ט).
  • את זאת תקבלו ממני: שהעולם אתכם כבר לא יטעה! (רבי נחמן מברסלב).
  • חפש את הטוב אצל אחרים. התמקד בטוב הזה והבלט אותו - כך תוכל להפוך אפילו חוטא לצדיק גמור. חפש את הטוב שבתוכך. התמקד בטוב הזה והבלט אותו - כך תוכל להפוך אפילו דיכאון לשמחה. (רבי נחמן מברסלב).
  • זכור היטב - אין דבר המביא לשלמות בחיים יותר מאנחה היוצאת מעומק הלב. (רבי נחמן מברסלב).
  • גומלי חסדים זוכים לחסות בצלו של הקדוש ברוך הוא. (חסדי ישראל ר` יעקב י` לוגאסי שליט"א).
  • המצרך הכי חשוב שהוא הכוח המניע והחיות של כל הנשמה והגוף, היא השמחה. כשיש נטיה הכי קטנה לכיוון העצבות, מיד נוצרת כבדות פיזית. ונהג רבי שלמה מקרלין לומר: "עצבות זה לא עבירה, אך מה שהעבירה הכי חמורה לא מצליחה לעשות לאדם, העצבות עושה".
  • העיקר שאתה תאמין בעצמך, כמו שאני מאמין בך, שיש ביכולתך להתחיל התחלה חדשה. (רבי נתן).
  • אמרו לרבי מנחם מנדל מקוצ`ק על אדם אחד שהוא גדול מחבירו, על כך השיב (קצר וקולע): "אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה, הרי אני הנני אני ואתה הנך אתה. ואילו אני הנני משום שאתה הנך אתה. ואתה הנך אתה משום שאני הנני אני - הרי אין אני אני ואין אתה אתה".
  • אמר רבי ישראל הבעל-שם-טוב לתלמידיו: "אין אדם שלא יכול, יש אדם שלא רוצה. ברגע שהאדם ירצה - הוא גם יוכל".
  • יש נשמה פנימית, וזו באה עם האדם, ויש נשמה מקיפה, וזו על ראש האדם מלמעלה. על כן ברור הוא שיש לאדם למעלה שורש על ידי אותה הנשמה. (האר"י הקדוש).
  • עם הגאווה יש להילחם כל עוד אתה חי. (רבי דב-בער המגיד ממזריטש).
  • חזק את אמונתך בעצמך עם מספר נקודות: אני מאמין שאני מאוד חשוב בעיני הא-ל. אני מאמין שאני יכול לשוב, גם אם מאוד רחקתי. אני מאמין שיש בי כוח פנימי להשתנות. אני מאמין שאני יכול להתקרב לבורא עולם ולדבוק בו באמת ובתמים. (רבי נחמן מברסלב).
  • דיכאון גורם לנזק רב! - השתמש בכל תכסיס העולה על דעתך בכדי להביא את עצמך לידי שמחה. (רבי נחמן מברסלב).
  • איגרת לדרך - חייא בר אבא בא אל אלעזר ואמר לו: בקש עבורי מרבי יודן נשיאה, שיכתוב לי איגרת כבוד (מכתב המלצה) ובצאתי לחו"ל תסייע איגרת זו בפרנסתי. וכתב רבי יודן: שלחנו אליכם אדם גדול, שכוחו ככוחנו. ומהי גדולתו? שאינו מתבייש לומר: איני יודע! (רבי יודן נשיאה).
  • אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו - שלא בפניו. (ר` אלעזר בן עזריה).
  • טוב לעשות מהתורה תפילה, כלומר שלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה. (רבי נחמן מברסלב).
  • על ידי התבוננות בטבע ובמעשה בראשית זוכה האדם להתחדשות. (רבי נחמן מברסלב).
  • שאל אחד את רבי נתן: מה אעשה שאין לי ממה לשמוח מרוב צרותיי? השיב רבי נתן: תלווה ותשאל לעצמך עתה שמחה מהישועות שעוד יושיע אותך הקב"ה ותצטרך לשמוח, לכן שמח כבר עתה!
  • כשיש לאדם מחלוקות עם אנשים והוא מלמד עליהם זכות, על ידי זה נעלמות המחלוקות. (רבי נחמן מברסלב).
  • רבי אהרון קבליצ`ר היה שמח תמיד. כששאלו אותו לשמחתו הרבה השיב: נאמר - "אז ימלא שחוק פינו" - שהכל יתהפך לטובה. אז אני לוקח קצת שמחה משם לזמנים הללו..."
  • רבי ישראל הבעש"ט רגיל היה לומר את הפסוק: "בנים אתם לה` אלוקיכם" - ופירש: מי שהאבא חביב עליו, גם הבנים חביבים עליו.
  • ובחרת בחיים - זו אומנות! (רבי ישמעאל כהן גדול).
  • השקרן גרוע מן הגנב משום שהגנב גונב את ממונך ואילו השקרן- את דעתך. (רבי אברהם חסדאי).
  • למרות שתוכחה היא דבר גדול, ועל כל אחד מישראל מוטל להוכיח את חברו, כשרואה שאינו מתנהג כראוי, אף על פי כן לא כל אדם ראוי להוכיח, ככתוב: הוכח תוכיח את עמיתך. ואמר רבי עקיבא: תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח הוא גורם רעה גדולה. (רבי נחמן מברסלב).
  • בית, אם אין בו אסקופה תחתונה (מפתן, הנדרס ע"י כל רגל), הוא נראה כחסר וכחרב, אף אתה, אפילו אתה מושלם בכל המידות - אם אין בך ענווה, אתה חסר. כשם שהאסקופה הזו מכוונת את הדלתות לנעול ולפתוח, כך הענווה סייג לחכמה (רבא).
  • כל דבר ודבר וכל מראה אשר האדם רואה או שומע הוא הוראה להנהגה בעבודת ה`, וזהו עניין העבודה להבין ולהשכיל מכל דבר דרך עבודת ה` בשב ואל תעשה או בקום ועשה. (ר` ישראל בעש"ט).
  • אדם העובד תמיד את הקב"ה בכל רגע, אין לו פנאי להתגאות ולשאר מידות רעות. (רבי ישראל בעש"ט).
  • הנותן צדקה ניצול מעבירות - כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים, וכל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו. אך מכיון שמרחמים עליו, בהכרח נותנים לו דעת, ואז ניצול מלבוא לידי עבירה, כי אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.(רבי נחמן מברסלב).
  • האומר לשון הרע הורג שלושה: המספרו והמקבלו והנאמר עליו.(ספר שמירת הלשון).
  • אין אנו קובעים בעולם הזה, כי נוסעים אנו תמיד, וימינו כצל עובר, הנוסע והולך מיום שנולד, תמיד הולך ונוסע עד יום הפטירה. (האר"י הקדוש).
  • לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה. (משלי ו).
  • אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה סחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. (הלל הזקן ותלמידיו).
  • החנות פתוחה, החנווני מקיף, הפנקס פתוח והיד כותבת. הגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו, והדין דין אמת - והכל מותקן לסעודה. (ר` עקיבא).
  • כשאדם בא לעולם, ידיו קפוצות, כאומר: כולו שלי ואני נוחל אותו. וכשהאדם נפטר מן העולם, ידיו פשוטות, כאומר: לא נחלתי מן העולם הזה כלום. (ר` מאיר בעל הנס).
  • ·         חוויית השבוע שלי
  • ·         http://h-y.xwx.co.il/


 


כוח הדמיון,לקרב,לרומם,אושר,תאמין,היכל המלך,חדרים,שערים,עין רואה,לב חומד,תדמית,



אמרי שפר ח'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


  • אם תלמד לתת כמו שאתה לוקח, אם תדע להקשיב לפני שתתווכח, אם תשקול שנית בטרם תתרתח, אם לעיתים תוותר ותהיה זה שסולח, אם תשתדל מעט גם אחרים לשמח, אם תזכור שהסבלנות עוזרת לנצח אז תדע סוף סוף וידעו כולם- שגדלת באמת ובגרת בן אדם-- {רבי קיפלינג}
  • יש בעיות שאין צורך לפתורן--
  • אם דלת אחת נסגרת דלת אחרת נפתחת--
  • לא כובד המשא מכריע אותנו, אלא איך שאנו נושאים אותו--
  • במקום להתפלל שיהיה לך טוב בגן עדן, הפסק לעשות לעצמך גיהנום--
  • החטא הגדול ביותר של אדם מישראל הוא כשהוא שכוח שהוא בן מלך-- {רבי מקרלין}
  • הגאווה היא שורש לכל המידות הרעות והענווה היא שורש לכל המידות הטובות--
  • מי שמגביל את כוחך תגביל את השפעתו עליך-- {האדמור מרחלין}
  • האושר לא במרחקים ולא מעבר לים כי אם בתוך ליבו של האדם פנימה-- {הרמב"ם}
  • נתנו לו לאדם שתי עיניים שיראה בעינו האחת מעלות חברו ובעינו השנייה מומי עצמו-- {רבי מאיר מפרשמישלן}
  • זהירים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה ואין הם זהירים שלא לבלוע אדם חי-- {רבי ברוך ממזבוז}
  • עיקר המצוות ליישר את הלב-- {רבי אבן עזרא}
  • כשאדם מתעלה העולם מתעלה עימו-- {הרמח"ל}
  • סוכר, המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים-ממתק. כך אדם המבטל את ישותו-מסוגל לעזור לזולתו-- {רבי יצחק מוורקה}
  • כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך-- {רבי מנחם מנדל מקוצק}
  • הסתכלות בדבר לא צנוע פוגמת את הנשמה וגורמת להסתלקות השכינה והאור האלוקי מהלב-- {האדמור מרחלין}
  • או שאתה השליח של בורא העולם או שאתה שליח של היצר הרע-תבחר!-- {רבי מרחלין}
  • מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד-- {רבי נחמן מברסלב}--השמחה מביאה עימה התרגשות נפלאה ולחיות-לבריאות--
  • אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו--חז"ל--
  • עת לכל דבר אך יש דברים שיפים הם לכל עת-- {אי"ה}
  • כל הכופר בטובתו של חברו לסוף כופר בטובתו של מקום--
  • קשה הליצנות שתחילתה יסורין וסופה כליה--
  • חבר נאמן נכון להקריב עצמו למען חבריו--בעת התלאות יכיר האדם החבר הנאמן-- {אגרת המוסר}
  • שלוש מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן זכה בכל: זכה בגבורה-זכה בכל: זכה בעושר זכה בכל: זכה בחכמה זכה בכל. אימתי? כשהן מתנות שמיים ובאות מכוח התורה אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינם כלום--
  • הטבע הוא רצונו התמידי של ה' והנס הוא רצונו של ה' באותו רגע-- {חזון איש}
  • דרשתי קרבתך בכל ליבי קראיתיך ובאתי לקחתם לקראתי מצאתיך-- {הריה"ל}
  • הסבורים כי החיים צריכים להיות מסע עינוגים שוכחים כי את קולם הראשון נתנו בבכי- {אי"ה}
  • את הגוף מטהרים במים ואת הנפש תטהר בתבונה-- {אי"ה}
  • בני אדם מרבים לתבוע את "המגיע להם" לו אך ידעו מה רב הוא המצוי ברשותם מתוך חסד-- {אי"ה}
  • שתיקה היא אמירה אצילית אם בעקבותייה מפציע אור התבונה-- {אי"ה}
  • שכחת דברים בעלי ערך? נובע מכך כי זכרונך עמוס בהבלים וזוטות-- {אי"ה}
  • האוהבים מרגישים את היקום כולו שותף להם באחווה מרגישים את ברכת אלוהים "כי טוב" ורק דרך אחת להם להודות על החסד הזה בהוסיפם להיות את שהנם ובאהבם את האחד שנתייחד ואת כל האדם והעולם-- {אי"ה}
  • כדי לאהוב צריכים ללמוד להכיר ולדעת ובמקום בו שרוייה האהבה שם גם נמצאת החכמה-- {אי"ה}
  • מה שהתורה עושה לשכל התפילה עושה לנשמה--
  • חברת הנדיב מציאה גדולה וחברת הנבל חרטה חברת השוטה סכנה ושמחתו שמחה-- {הרשב"ג}
  • העושר הגדול עזיבת החמדה-- {הרשב"ג}
  • מי שמבקש יותר מצורכו טורד נפשו מתועלתו-- {הרשב"ג}
  • אם יכבדוך בני אדם בגלל עושר או שררה אל יערב לך כי הכבוד ההוא יפנה בהפנותם אבל יערב לך אם יכבדוך בעבור חכמה יראה או מוסר-- {הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: האם נאה לזקן שילמד? וענה: אם הסכלות גנאי לו הלימוד נאה לו-- {הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: את מי תאהב יותר אחיך או חברך? וענה: אינני אוהב אחי עד שיהיה חברי-- {הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: מהי אהבה? וענה: נטות הלבבות והתחברם-- {הרשב"ג}
  • שאלו לחכם: מהו פצע שאין לו רפואה? וענה: כשיצטרך הנדיב אל הנבל וימנע ממנו-- {הרשב"ג}
  • ארץ ישראל נקראת "תבל", כי היא מתובלת בכל. שבכל הארצות יש באחת מה שאין באחרת, אבל ארץ ישראל אינה חסרה דבר. (רבי שמעון בר יוחאי).
  • כל שחכמתו מרובה ממעשיו - למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובם ושורשיו מעטים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובים מחכמתו - למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו. (רבי אלעזר בן עזריה).
  • הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך - עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. (ר` יהודה הנשיא).
  • אם חברך עשה לך מעט טוב - יראה הדבר בעיניך הרבה. אם חברך עשה לך הרבה רע - יראה הדבר בעיניך מעט (ר` יהודה בן תימא).
  • אם עשית רצונו של הקב"ה כרצונך - לא עשית רצונו כרצונו; ואם עשית רצונו שלא כרצונך - עשית רצונו כרצונו (ר` יהודה הנשיא).
  • לא ידון אדם במשפט לא את אוהבו ולא את שונאו: את אוהבו - מפני שאינו רואה לו חובה. את שונאו - מפני שאינו רואה לו זכות. (רבא).
  • אברהם אבינו - אב לא לימדו, ורב לא היה לו. מאין למד תורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני חכמים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כל הלילה. (ר` שמעון בר יוחאי).
  • השקעה נבונה: לעולם ישליש (יחלק לשלושה) אדם את מעותיו: שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא (מסחר) ושליש תחת ידו. (רבי יצחק נפחא).
  • צריך האדם לדעת, שכל דיבור ודיבור יקר וחשוב מאוד בשמים, והשם יתברך מחכה לזמן והמקום המתאים לתת לו את בקשתו. (רבי נחמן מברסלב).
  • טבע האדם למשוך עצמו אל המרה השחורה והעצבות, אך צריך להכריח עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, אפילו במילי דשטותא. (רבי נחמן מברסלב).
  • מלאכים אינם חסרים לבורא עולם. הוא זקוק ליהודים בריאים ושלמים שיוכלו לקיים את רצונו. (רבי משה מקורבין).
  • לימדו מידותי, שמידותי הנבחרות מתוך המובחרות שבמידותיו של רבי עקיבא. (רבי שמעון בר יוחאי).
  • כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים; וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמים עליו מן השמים. (רבן גמליאל).
  • היורש - לא בניו של משה רבנו ירשו את אביהם, אלא יהושע בן נון, שהיה משמש את משה רבנו ביום ובלילה, ולפי ששימש אדוניו, זכה לרוח הקודש וזכה לנבואה.
  • אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר לכשאפנה אשנה - שמא לא תיפנה. (הלל הזקן).
  • יש שני סוגי אנשים: אחד שהוא רשע גמור שמכיר את ריבונו ומכוון למרוד בו. ויש שהיצר הרע סוגר את עיניו ומראה לו שהוא צדיק גמור וגם בעיני הבריות, ובאמת אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו - לריק יגע. (רבי ישראל הבעש"ט).
  • לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעבד רחמנא לטב עבד - כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה (ר` עקיבא).
  • כשם שיש יתרון בין האור לבין החושך, כך יש יתרון בין דברי תורה לדברי הבלים. (רבי מאיר בעל הנס).
  • כל חטא שאדם עובר בלילה מוכרח הוא לדבר מעבירה זו ביום, אך אזניים אין להם להבין וגם הוא אינו מרגיש בעצמו מה שפיו מעיד עליו. (ר` ישראל הבעש"ט).
  • אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו. (רבי מאיר בעל הנס).
  • גדול השלום - שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, אומר הקב"ה כביכול: אינני יכול לשלוט בהם ולעונשם, כי שלום ביניהם. (ר` יהודה הנשיא).
  • אהבת ישראל פירושו - לאהוב יהודי בלי הבדל אם הוא למדן או יהודי פשוט, ואופן האהבה צריכה להיות בהתגלות האהבה ממש. (ר` ישראל הבעש"ט).
  • עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. (אבות ב,יד).
  • "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" - חפץ - הוא בחינת הלב. חיים - הוא בחינת הדעת, כלומר שמקשר את הלב לדעת וכופף את יצרו. על כן: אוהב ימים - הוא ממשיך את האהבה מהדעת לתוך הימים ולתוך המידות. לראות טוב - ורואה ומשיג את האור כי טוב וגנוז, כלומר את התורה הגנוזה והצדיקים הגנוזים. (רבי נחמן מברסלב).
  • התורה הגיעה לסוף דעתה של עבודה זרה, עד כמה היא מסוכנת וכמה גדול פיתויה, לפיכך נתנה תורה דין בה, שאף אם יש בה, בעבודה זרה, כוח להראות אותות מופלאים, שאפילו מעמיד נביא שקר חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו. (רבי יוסי הגלילי).
  • אין בן-דוד בא עד שתוסר הקנאה. (שערי קדושה ב,ד למהרח"ו זיע"א).
  • אם ברצונך להגיע לבחינת נשמת אדם, תלמד לקיים שלושה דברים: אמירת פרקי תהילים מתוך חמימות הלב, עשיית טובה לזולת ע"י טרחה גם בגופך ולא רק בממונך, אהבת ישראל במסירת הנפש. (רבי ישראל הבעש"ט).
  • אין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם.(ספר מים חיים בשם מהר"א הכהן זצוק"ל).
  • אפילו אם המילים ממאנות לבוא - אל תתייאש! חזור מדי יום אל אותו מקום בו אתה מתבודד ומתפלל והמתן. גם הרצון לשוחח עם הבורא הוא כשלעצמו דבר נשגב מאוד. (רבי נחמן מברסלב).
  • חופש הבחירה איננו מושג מסתורי ומעורפל. אתה עושה את מה שברצונך לעשות, ואינך עושה את מה שאין ברצונך לעשות. (רבי נחמן מברסלב).
  • כשאתה נשאל לשלומך, אל תתלונן על צרותיך. אם אתה משיב "רע לי!", הקב"ה אומר: "זה רע? אראה לך מהו רע באמת!". אולם כשאתה עונה "טוב", למרות הצרות, אומר הקב"ה: "לזה אתה קורא טוב? אראה לך מהו טוב באמת!" (מתוך נתיב צדק).
  • דע, שעיקר ההתחברות והדבקות בקב"ה הוא על ידי התפילה, כי התפילה היא השער שדרכו נכנסים להיכלו של מלכו של עולם. (רבי נחמן מברסלב).
  • אפילו צדיק גמור כל ימיו, ומרד באחרית ימיו - איבד את זכויותיו הראשונות. (רבי שמעון בר יוחאי).
  • דוד המלך נחל את המלכות שתי נחילות - אחת בעולם הזה ואחת בעולם הבא. וכל האומר דוד חטא (בחטא בת-שבע) - אינו אלא טועה! (חז"ל).
  • אל תחזור על שגיאותיהם של אלו הדבקים בהרגליהם מתוך מחשבה שאין ביכולתם להשתנות. אם אתה חפץ להשתנות באמת ובתמים, והנך מוכן להשקיע את כל המאמצים הנדרשים, תוכל להתגבר ולשנות כל הרגל. (רבי נחמן מברסלב).
  • צריך האדם לעשות מעשיו בהסתר, שלבני אדם יהיה נראה שהוא אינו מתנהג בחסידות. רק קודם שיבוא אל המדרגה הגדולה צריך לעשות מעשיו בגלוי, שאם לא יעשה בגלוי ירצה בפנימיות להיות חסיד, ואפשר שיהיה נמשך אחר העולם ומתוך עשייה לשמה יבוא חלילה לעשייה שלא לשמה. (ר` ישראל הבעש"ט).
  • ·         חוויית השבוע שלי
  • ·         http://h-y.xwx.co.il/


 


דלת,גן העדן,בן מלך,גאווה,ענווה,הסתכלות,שליח,ליצנות,הטבע





אמרי שפר ז'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


 הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל"  שבעה הבלים שאמר קהלת, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה- בין שנה דומה למלך. נתון בעריסה והכל מחבקים ומנשקים אותו. בן שנתיים ושלוש דומה לחזיר, שפושט ידיים בביבים . בן עשר קופץ כגדי. בן עשרים מתגאה כסוס. נשא אישה, הרי הוא כחמור למשא. הוליד בנים מעז פניו ככלב להביא להם מזונות הזקין, הרי הוא כקוף. כל זה בעמי הארץ. אבל בבני תורה כתיב:" והמלך דוד זקן" "אע''פ שהוא זקן- מלך.


 


     קול אחד יכול לדבר חכמה.


 


     קול הצבעה אחד יכול לשנות אומה.


     קתולים, מוסלמים, יהודים. דמוקרטים, פמיניסטים, סוציאליסטים, ליבראלים, פעילים למען זכויות האדם, זכויות האזרח, אנשי איכות הסביבה, קבוצות נגד השימוש בגרעין. האומות המאוחדות, נאטו, חיל השלום, גרינפיס, האחים הגדולים. תרפיסטים, רופאים ועובדים סוציאליים! אני רוצה לדעת: אם כל האנשים האלה טוענים שהם מצילים את העולם, אז מי עושה את כל הבעיות???


הלילה האחרון של העשיר  (להגיד(


     אחד המגידים שליט"א סיפור אחד מחכמי התורה זצ"ל, מעשה מופלא: ויהי היום, אנו הולכים בזהירות בין המצבות בתוככי בית העלמין הגדול דוילנא, ולפתע צדו עינינו בנוסח מופלא שעל גבי מצבה סתמית. " פה נטמן האיש פלוני בן פלוני / נפטר ונסתלק לבית עולמו ביום פלוני ונטמן ביום פלוני / ... כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון". בפסוק זה הסתיימו האותיות שעל המצבה. פסוק מ"אשת חיל" על איש מוילנא, לא על אשה. הפלא ופלא, הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מ"אשת חיל" על בעל בעמיו?!  הסקרנות התעוררה בנו לדעת את סודה של מצבה זו והחלטנו לעיין במקורות... בפנקסי 'חברא קדישא' הישנים, שם מצאנו פשרם של דברים. יגענו וב"ה מצאנו את שמו של האיש והסיפור שמאחריו, מעשה נפלא ונעלם.


     יהודי היה בוילנא רבתי, איש רוח אוהב צדקה וחסד, תורת חיים ואהבת חסד. עשירותו היתה לשם דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל עשירותו כן גדלה נדיבות ליבו - להרבות צדקה לעניי ישראל. משכיל אל דל. אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. עמד האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים, וסתם עמך הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל ליבו - לפזר את נכסיו, לפורטם לממון, ולהעביר את הכל לכיסם הריק של העניים. רודף צדקה !


     והנה הגיעה תקופה חדשה, האיש הצדיק הלזה החל יורד אט אט מנכסיו. מסחרו התנהל בעצלתיים.  נפילה קטנה גררה אחריה מפלה גדולה, וילך האיש הלוך וחסור עד כי יבשו המים... התרושש ממונו המזומן, הבור רקי. נותר לו האיש עם ביתו המפואר מלא בכלי כסף וזהב, אבל כסף לעניים אין. ותהום כל העיר.  השאלה הדהדה ברחבי וילנא מה ראו על ככה ומה הגיע לאיש זה שהרבה צדקה, ואעפ"כ, נענש בעונש קשה. "הסתר פנים" לכאורה...  הדיבורים הגיעו גם לאוזני ראשי הקהל דיינים ומורי הוראה, גדולי תורה ויראה עד שהחליטו להושיב בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו: "עונש גדול זה על שום מה ?" התכנסו כמה חכמים והעמיקו בכל דרכיו של האיש, ומצאו את חטאו: יהודי זה לא שמע לקול דברי חז"ל שאמרו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" כי במרוב תשוקתו לחלק צדקה, לא שת ליבו ובזבז הרבה יותר מחומש מנכסיו )נכסי דניידי ונכסי דלא ניידי (. נו, מה אפשר לעשות, היהודי בעל הצדקה שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה אלא להמשיך את תשוקתו בשיטה חדשה: לחלק כלים ומתנות - מתוך ביתו פנימה. מהנכסים עצמם שנשארו לו בבית.  ראו בית הדין את מעשיו המרובים מנכסיו, טיכסו עצה כדי להצילו מחורבן כל ביתו, עד שהודיעו לו חגיגית על "מאסר בית": "אין לך רשות לצאת מביתך" . חשבו הדינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש, העניים לא יפגשו בו ברחובה של עיר, עד שיתורו להם - לחפש נדבי לב אחרים.  עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב, לא התיאשו לא פסקו מלחפש דרכים לבקש ממנו נדבות. הם החלו מתדפקים על חלונות הבית. היו מתכנסים בשעות הלילה המאוחרות לבכות את עוניים עד שהתעורר משנתו. קם הציץ ונפגע.  כך בלילות, השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד: כלים מכלים שונים מנורות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית והבית התרוקן מכל וכל. אין כסף ואין זהב, והאיש נותן בשמחה, במרץ ובמשנה עונג "רודף צדקה" (שלא כדין(.  עד שהגיעו, רבותי, עד שהגיח ובא הלילה האחרון...


     הלילה האחרון. בחצות הלילה נקשו על חלות הבית שני עניים בוכיים, נכמרו עליהם רחמיו של העשיר )לשעבר) הוא נכנס פנימה לחפש חפצי ערך על מנת לזרוק לעברם. יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל החפצים כבר שוכנים כבוד בבתים אחרים...  העניים לא וויתרו וביקשו: "אולי בכל זאת, רחם עלינו ועל משפחתנו הרעבים ללחם", בעה"ב נכנס שנית חיטט בכל החורים והסדקים בארונות ועל הארונות. עד שמצא ויצא למרפסת ובידו כף של זהב טהור, כף זהב שקיבל מחותנו העשיר ביום נישואיו! הכל שריר בריר וקיים. אלא שכאן בוכים שני עניים ובידו רק כף אחת. מה עושים, שני עניים וכף אחת?  גירד האיש בפדחתו הרהר רגע קט ומיד עלה רעיון פשוט במוחו. שבר את הכף לשני חלקים, עני אחד קיבל - את ידית הכף, והשני קיבל - את הכף.  העניים החישו צעדיהם למכור את הזהב, ולקבל תחתיו ממון לרווחת משפחתם.  בבוקר כבר לא היה בעל הבית בין החיים. השיב את נשמתו לבוראה. זה היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות.


     על סיפור זה - שעימו הסתיימה תעלומת חייו, החליט לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "כפה פרשה לעני" - זו הכף, לעני האחד. "וידיה שלחה לאביון" - זו הידית לאביון השני.  מעשה שהיה (מפי עד נאמן ששמע מפי רבי יושע בער סלוויציק זצ"ל, שראה את המעשה כתוב - בפנקס חברא קדישא דוילנא(.  וכשרבי שבדרון שמע סיפור זה לראשונה, פרץ בבכי של התרגשות. " הרי דברים ק"ו ומה אם מי שאינו מקריב נפש, כתיב בו נפש מי שהוא מקריב נפש על אחת כמה וכמה כאלו נפש הקריב.


 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


הבל,קוהלת,דומה למלך,נתון בעריסה,דומה לחזיר,קופץ כגדי,מתגאה כסוס,קתולים, מוסלמים, יהודים, דמוקרטים, פמיניסטים, סוציאליסטים, ליבראלים,




אמרי שפר ו'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


ההתבוננות הגבוהה ביותר על החיים היא לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו, אבל יחד עם זאת להבין שהשם יתברך עושה את הכול.





     הרה"ק רבי שלמה וירגה אומר: לתקן שקר אחד צריך לומר כמה שקרים.





     הרמב"ם הקדוש אומר: המכזב – כמו שהוא מכזב בלשונו כן מכזב בקולמוסו.





המקווה שחילץ את הקמצן (להגיד(


     רבה של ירושלים בדור הקודם היה גאון נורא רבי שמואל סלנט. הוא ניהל את העיר בחכמה רבה עשרות שנים, הוא היה פיקח וחכם חרשים, כידוע ליודעים.  


     בתקופה מסוימת החלו לבנות מקווה חדש. - דבר שהיה נחוץ מאד בירושלים דאז. התחילו, אך לא יכלו לממן את השלמתו. תושבי ירושלים כידוע, היו עניים מרודים והפרוטות שנתרמו על ידם לא הספיקו להשלמת המקווה . יום אחד, לפתע, לבש רבי שמואל סלנט את מעילו, נטל את מקלו והודיע לבני ביתו כי הוא יוצא והולך אל הגביר המפורסם וויטנברג, להשפיע עליו שיתרום מהונו לבניית המקווה.  בעיני בני המשפחה והעסקנים, הליכה זו היתה תמוהה, כי העשיר וויטנברג ידוע היה - כקמצן נורא.  לכן, לא היה להם ספק שהרב מכלה את כוחותיו לריק. רבותי, אתם יודעים מה זו קמצנות בטבע? זו מחלה קשה מאד, כמו למשל, אדם לא מסוגל לחתוך לעצמו אצבע - כך הקמצן חש אם מוציא כסף מכיסו. אינו מסוגל - באמת קשה לו, הוא מסכן מאד, חולה מאד - במחלה קשה.


     העסקנים ובני הבית לא אמרו מילה לרבי שמואל מסלנט, התעטפו בשתיקה, והביטו אחרי מעשיו. הרב יצא לדרכו.  הוא נכנס לביתו של הגביר שקיבלו בכבוד גדול . רבה של ירושלים התיישב על אחת הכורסאות, הציע לפניו את בקשת התרומה לבניית מקווה טהרה.  אתם מבינים כי מי שלוקה במחלת קמצנות, גם אם הוא מבין את נחיצות הענין של המקווה וגם אם יושב לפניו רבה של ירושלים ומטעים לו את קדושת המצוה, קשה לו להתגבר על עצמו... כשסיים הרב להרצות את דבריו השתרר שקט מוחלט. וויטנברג לא קם ולא זע ממקומו. ישב בשקט. לפתע פתח וויטנברג את פיו ושאל: "סקרן אני לדעת כבוד הרב שליט"א, הרי אין חכם ונבון כמוך בירושלים עיה"ק, וא"כ איך הרב מתנהג לכאורה בדרך של שטות - לבא אלי לבקש כסף עבור המקווה, בעוד שהרב וכל העסקנים יודעים שאני לא תורם מאומה גם לאנשים החשובים ביותר, והרב מבין כי גם למקווה לא אתן פרוטה שחוקה, וא"כ לשם מה טרח הרב עד לביתי ?!". אחז רבי שמואל סלנט במטהו, הביט עליו ואמר: אני אסביר, דע לך כי יום יבוא ותמות. תבוא לקבורה כמו כל שאר היהודים, שם יאכלו התולעים את בשרך, הגוף ירקב ועילה עליו ריקבון גדול ונורא . תעמוד לדין בשמים ככל יהודי "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ואחת השאלות שישאלו אותך שם, היא - מדוע לא סייעת בבניית המקווה וכתוצאה מכך נחלשה הטהרה בעם ישראל? אתה בוודאי תמהר להשיב להגנתך "לא תרמתי, כי לא ביקשו ממני, אנשים כבר פסקו לנקוש בדלתי (התייאשו ממני). לכן, לשם כך, באתי לביתך עתה - הגביה רבי שמואל סלנט את קולו ברעדה - נכנסתי לבקש ממך כסף, ובכך לשלול ממך את האפשרות הזו - שגם אפשרות זו של מענה בבית דין של מעלה לא תישאר בידך.


     לפתע, וויטנברג החל להזדעזע בכל גופו, ואמר לרבה של ירושלים: " במטותא מינייכו, בבקשה, יקח נא הרב את מפתחות הקופה ויוציא ככל שיחפוץ, אבל אנא - שאני לא אראה בעיני!" אתם שומעים "קח אבל שלא אראה". כל כך גדולה הייתה קמצנותו הטבעית שגם כאשר החליט לתת, לא יכול היה לראות זאת בעיניו...  הרב עשה כבקשתו.  מפי השמועה למדנו, כי מאותו רגע ואילך חלו בקרבו שינויים. נפרץ סדק בחומת הקמצנות, נתינה זו הראשונה סייעה בידו להחלץ מהקמצנות. מקרה זה היה פתחו של מחט שבסופו של תהליך - התרחב עד שנהיה לפתחו של אולם. ומעתה עת השתנה וויטנברג - והיה לנדבן גדול.


     כאן בירושלם קיימת שכונה על שמו "בתי וויטנברג" - בה מצאו שיכון חינם עניי ירושלים, יראי ה' מבני היישוב הישן. זכה איש זה באחרית ימיו, לעשות חיל במעשיו, לגנוז זכויות לעולם הבא, ולהיות דוגמא לרבים בנדיבות לב.  כדאי היה הקושי בגיוס הכספים לאותו מקוה, כדי שבסופו של יום, מגבית זו תחלץ את הקמצן מקמצנותו, וגם מדינים קשים לעולם הבא. זכות מצוותיו תעמד לו, והיום הזה זכויותיכם במצות צדקה - לחימום המקואות, תגן עלינו מכל צער וצוקה נגע ומחלה. חזק וברוך. 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


התבוננות,גבוהה,השתדלות,לתקן שקר,מכזב בלשונו,מכזב,קולמוס,מקווה,קמצן,



אמרי שפר ה'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


 


דבר גדול להיות בשמחה,  כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה , אלא העצבות שאחר כך....” )שמש ינון(





     הרה"ק רבי אברהם חסדאי אומר: השקרן רע יותר מהגנב, כי הגנב יגנוב ממונך, והשקרן, גם את דעתך.





     הרה"ק רבי זוסיא מאניפולי אומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז) על ידי דיבור אחד של שקר, תרחק מהשם יתברך כי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". 





     ואם נפש אחת תחטא" (ד, כז( בדרך צחות: "אם נפש אחת" אם האיש אינו מעורב עם הבריות, והוא נפש לעצמו, כך שאין לו מי שיעורר לבו לדרך ה' , "תחטא" בסוף הוא חוטא . )דברי אברהם(





הבחירות לועד הקהילה (והגדת)


     בבריסק התלקחה מלחמת בחירות לועד הקהילה. מצד אחד ניצבה רשימת היראים, שמעמדיה זכו לגיבויו של הרב, מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל.  מהצד האחר, מסיטרא האחרת, רשימת פורקי העול שביקשו לבטל השגחת הרב על השחיטה ולבטל את הפנית תקציבי הקהילה, בין השאר, לתמיכת בחינוך התורני ובתחזוקת מקווה הטהרה. המערכה התנהלה בעיקרה באמצעות מודעות רחוב, פשקווילים, שהודבקו בעיקר על קירות בתי הכנסת, מקום כינוסם של היהודים, וכל צד ניסה למשוך אהדתם של ההמונים, פשוטי העם, שבהצבעתם יקבע צביון הקהילה. שני הצדדים הדפיסו מודועותיהם בבית הדפוס היחיד בעיר. הלה היה המרוויח היחיד מהתלהטות הרוחות, מהכרוזים וכרוזי הנגד. בגדר חובת ההשתדלות העביר המדפיס כל כרוז שהוזמן לצד שכנגד, שיכין תגובה הולמת ויגביר את גובה הלהבות.


     הבחירות היו אמורות להתקיים במוצאי שבת. ביום חמישי ישבו הנציגים החרדיים בבית הרב, לסיכום המערכה. ספרו על ההשמצות וההכפשות נגדם, על מערכת השקרים והעלילות שנרקמה ועל ההסתה הפרועה כאילו נציגי החרדים מתעלמים ממצוקות ההמונים העמלים ואינם דואגים לרווחתם ואת כל התקציב מפנים הם לענייני דת, בעוד שהרב דאג כל כך לכל יהודי והיה קשוב לכל מצוקה. כמה צדקה חולקה, כמה עזרה ומתן בסתר. ולהפך,  הלא הנציגים החילוניים ידועים בנהנתנותם, וידאגו רק לחוגם. הוחלט להדפיס מודעה מסכמת שתודבק בערב שבת בפתחי כל בתי הכנסת, תעלה על נס את פעילותם המסורה של העסקנים החרדיים ודאגתם לצבור הרחב ורווחתו, ותוקיע את אורחות חייהם ונהנתנותם של המעמדים האחרים.


     נסחו את המודעה שעברה את בקרתו המדוקדקת של הרב, אבל בקש שלאחר שתודפס תובא בפניו לראות האין בה טעויות ושגיאות, כי זו המודעה הגורלית שתכריע את המערכה.  בשעת לילה מאוחרת נמסרה המודעה לבית הדפוס.  שעה לאחר מכן, נמסר העתק למפלגה היריבה.  איזו סערה עוררה! דווקא משום שכל מילה בה אמת, דווקא משום שהרשימה כל כך בטיעוניה. החליטו שההגנה הטובה היא ההתקפה. הגיבו על סעיף אחר סעיף בלשון בוטה, בנאצות והשתלחויות. פגעו בנציגים אישית, ולא פסחו אף על הרב. פנו אל הרבדים האפלים ביותר שבנפש האדם, באשמורת הבוקר מסרו את מודעתם לבית הדפוס.  והדפוס, באותם ימים, נסדר באותיות עופרת יצוקה. אות אחר אות שובצה במלקחיים. בעבודת כפיים איטית ומיגעת. ככל שהתארך הנוסח,  התאחרה העבודה. ועכשיו, שהיה עליו לסדר ולהדפיס שתי מודעות מרובות מלל, ארך הדבר שעות ארוכות.


     הכלל, בשעות אחר הצהריים של ערב שבת נמסרו המודעות למזמינים, שמיהרו איתן אל הרב מבריסק. הציגו בפניו מודעה לדוגמה. " היכן כולן", שאל.  מדוע צריך את כולן, כדי לאשר די במודעה אחת. אבל דברו היה לחוק.  שטחו על השולחן את ערמת המודעות.  גחן וקרא בתשומת לב, שורה אחר שורה. סיים, והביע שביעות רצונו: "זעייער גוט!" טוב מאד! פני העסקנים זרחו . גחן שוב, ואסף את ערמת המודעות. פנה עמה אל החדר הפנימי, ויצא אליהם בידיים ריקות.  נדהמו. מה זאת? הסביר: "המודעות נפלאות, מתומצתות בבהירות, משכנעות בעליל. אבל השעה מאוחרת. וכשתשלחו נערים משולהבים להדביקן על כתלי הכנסת עלולים הם לגלוש מבלי משים מעבר לשקיעת החמה ולהכנס לספק חלול שבת. לכן החלטתי לגנזן!" " אבל בלעדן, נפסיד את המערכה!" קוננו העסקנים. השיבם הרב: "הכתוב אומר: סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה (משלי כא, לא). כלומר, התוצאה ממרום, אלא שעלינו מוטלת חובת ההשתדלות. ואם כרוכה היא בספק איסור, לא זו ההשתדלות אודותיה נצטוינו!" הציע אחד: "ניתן לגוי להדביק את המודעות. כדאי הוא בעל ה"עיטור" לסמוך עליו, להתיר אמירה לנכרי לצורך מצווה דרבים" (באורח חיים רעו ס"ק כה). אבל הרב מבריסק היה כצור חלמיש, והפרנסים יצאו מלפניו בידיים ריקות, תרתי משמע. בתחושה שהמערכה אבודה. שהרי למשכילים ולחילונים אין כאלו עכבות, והם יכבשו את הזירה.  ואכן, חששם התאמת. כתלי בתי הכנסת השחירו ממודעות הענק של החילוניים, שהשיבו בשצף קצף להאשמות החרדים. אותן האשמות שלא פורסמו, כיון שהרב גנז את המודעות שהוכנו. המוני היהודים שעלו לקבל את השבת עצרו וקראו את המודעות המתלהמות, את הביטויים הפוגעים והגידופים הזולים ולא הבינו על מה יצא הקצף, מדוע לתקוף כך ולהשמיץ בפראות, הניסוח הזול והירוד, ההשתלחות הפרועה חסרת הרסן, קוממה – אילו היו המודעות מודבקות, היו קוראים אותן מערכה מול מערכה , ומבינים שאין זו אלא תגובה, גם אם חסרת טעם ורמה. אבל עתה, נתפסה ההשתלחות התקפה מרושעת וזדונית, פוגעת ומקוממת, והייתה לשיחת היום. כמחאה נגדה, הצביעו המוני יהודי בריסק ברוב גורף בעד רשימת היראים המותקפת, שזכתה ברוב עצום. " רואים אתם", אמר הרב מבריסק, "אין מרוויחים מעברה, ולה' התשועה !" הרב מבריסק על פי ה' נסע ועל פי ה' חנה, על פי ה' פעל ועל פי ה' נמנע מפעולה – וזכה! כמה מחייבים הדברים כל אדם ואדם!  


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


שקרן,גנב,ממון,דעת,מעורב עם הבריות,חוטא ,בחירות,ועד,הקהילה,



אמרי שפר ד'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


 


אצל מצות שנינו : "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה) אבות ב). ולמה אצל עברות לא נאמרה אזהרה על קלה כבחמורה - ? כי אצל בעל העברה אין כלל עברות חמורות – כולן קלות אצלו ...


 


     גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעיניים, כי בוחן ליבות ה' יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא, כל מעשה אפילו קטן מאוד בדור הזה, שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים. (רבי חיים ויטאל)


 


  "אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו" (ב"מ נט ע"א(, וכשקורה וכבר בוכים מסיבה כלשהי - יש לנצל את הדמעות לתפילה מעומק הלב, תפילה עם דמעות.


 


     הרה"ק מוהרי"י מסקווער זצוק"ל היה רגיל לומר המשנה אינה אומרת משנכנס אדר שמחים, רק מרבין בשמחה, היינו שצריכים להיות בשמחה כל השנה ובאדר מרבים בשמחה זו.


 


חשבון נפש (פניני עין חמד 576)


     לעיתים אנו נוטים להאשים את זולתנו מבלי לקבל על עצמנו אחריות על הדבר. על העובדה, כי רבותינו תמיד ידעו להתבונן בטוב הזולת, בחסרון עצמם, על כך יעיד הסיפור הבא, שאותו סיפר נכדו של רבי אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת ' סלבודקא' על סבו הצדיק: 


     באחד הימים סבי הלך לסדר עניין כלשהו, והתלווה אליו תלמיד . כשהגיעו לפינת הרחוב, הגיעה מן הצד השני, אישה צעירה עם עגלה ותינוק בתוכה, ומרוב מהירות ובהלה כמעט דרסה את רבי אייזיק.  האישה נבהלה מאד, ומרוב לחץ ובלבול לא התנצלה בפני רבנו ועזבה מיד את המקום במהירות רבה. למראה המקרה הגיב אותו הבחור , שהתלווה אל רבנו, ואמר: 'היא חושבת לה שזה רשות היחיד, ברשות הרבים אסור לרוץ ככה ו ' הוסיף עוד כהנה וכהנה האשמות שונות ומשונות. כשסיים את דבריו וטענותיו, אמר לו רבי אייזיק: "אני מדבר אל עצמי , אבל אם אתה רוצה תוכל להקשיב ".


     אני חושב, מה עשיתי היום בשביל עצמי, ומה עשיתי בשביל אחרים. קמתי בבוקר- הרי זה בשביל עצמי, וכי אשָאר כל היום במיטה ?! התלבשתי- לצורך עצמי, כדי שלי לא יהיה קר. הלכתי להתפלל- כי יש לי כמה דברים לבקש מהקב"ה. אחרי התפילה אכלתי ארוחת בוקר- כדי שלא אהיה רעב. ישבתי ללמוד קצת גמרא- כי אם לא אלמד, כיצד תראה הצורה היהודית שלי. ועכשיו הלכתי לסדר איזה עניין עבור עצמי בלבד. כך הגיעה לה השעה אחת עשרה בבוקר, ואני עדיין לא עשיתי היום שום דבר בשביל מישהו אחר, הכול בשביל עצמי" . "לעומת זאת, האישה הצעירה לא ישנה כל הלילה כדי לטפל בתינוק שלה . כשסוף סוף נרדמה - קמה בבהלה בשש וחצי,  שלחה את בעלה להתפלל במניין, ולקחה על עצמה את העול של סידור הילדים והבית לקראת בית הספר, הכינה סנדוויצ'ים, העירה את הילדים, הלבישה את זה, רחצה את זה, ומצאה את נעליו של השלישי..." . "כשסוף סוף התרוקן הבית, נעמדה להכין משהו לארוחת הצהרים, שיהיה לילדים אוכל מוכן וחם ברגע שיחזרו הביתה, ועכשיו רצה לשים את הילד אצל הבייביסיטר, כי יש לה מילוי מקום בבית ספר, בשביל להביא כמה פרוטות הביתה כדי שתוכל לקנות להם אוכל ושאר דברים. אני שלא עשיתי היום שום דבר בשביל מישהו אחר, יכול לומר לה מוסר, כשעדיין לא עשתה היום שום דבר בשביל עצמה?!


 


 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


זהיר במצווה,בעל עברה,גדולת הנפש,שערי תפילה, שערי דמעות,משנכנס אדר, חשבון נפש,


אמרי שפר ג'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


אדם אשר זוכה לקבל תוכחה - עליו להבין שזו "מתנה" שה' שלח לו וזה נועד לטובתו בלבד,


 


     אלף ראשי תיבות פתחי לי אחותי, שעל האדם לפתוח פתח זעיר כחודו של מחט, ומן השמים יפתחו לו פתחים גדולים. (זרע קודש(





     הבנק ילווה לכם כסף , רק אם תוכיחו שאתם לא צריכים אותו.





     הרמב״ם כותב: ״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״





ישועה באישון לילה (מקור: ספר 'תפארת היהודי' בשם הרה״ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע)


     ר' הערשל האכסנאי פכר את ידיו באין אונים, לוח השנה הראה כי בעוד שלושה ימים יגיע מועד תשלום ה'ראטע' – דמי החכירה השנתיים לפריץ בעל האחוזה, ומאין יבוא עזרו? ההצלחה לא שרתה בפונדק שלו השנה, אך קיווה שלכל הפחות יצליח לעמוד בתשלום השנתי, כדי שלא ישליכו הפריץ לבית הסוהר. אפס, כי אין בידו אפילו מחצית הסכום.


     ר' הערשל היה מקושר בכל נימי נפשו ברבו ה'חוזה' מלובלין זי"ע. נוהג היה לנסוע אליו לעתים קרובות ולהתבשם מאמרי פיו הקדוש. בצר לו, החליט לנסוע לובלינה. ה'חוזה' האזין ברוב קשב למצוקתו, והעתיר בתפילה עבורו. לאחר ששב ר' הערשל לביתו, באורח פלא הזמין לו ה' יתברך את מלוא הסכום לשלם לפריץ.


     ומעשה – כך היה: בכפר סמוך התגורר אכסנאי נוסף, שכמו עמיתו ר' הערשל לא ראה ברכה בפונדקו, גם אצלו קרב יום תשלום ה'ראטע', ולרש אין כל. אף עליו ריחפה אימת מאסר ונישול מן הפונדק. כשפגשה זוגתו את אשת ר' הערשל, סיפרה לה על צרתם וחברתה יעצה לה: "אמרי לבעלך שייסע ללובלין, שם שוכן איש אלוקים קדוש, בתפילותיו כבר הושיע אותנו לא פעם, מדוע שלא יפעל ישועה גם עבורכם?". שבה האישה לביתה והחלה מפצירה בבעלה לנסוע לובלינה אל הרבי.כראותו שאינה מניחה לו, קם ונסע. הוא הגיע ללובלין בצהרי היום, ויפן כה וכה וישאל את היהודי הראשון שנקרה בדרכו: "איה מקום משכנו של הרבי?". שח לו הלה: "הרבי נסע ואינו בביתו". האכסנאי היה איש תם ופשוט והרהר בלבו: "היתכן כדבר הזה?! בוודאי האיש אינו דובר אמת, כי מן הסתם רבי אינו נוסע אף פעם מביתו". הוא שם פעמיו אל ביתו של ה'חוזה', אך גם שם נאמר לו כי הרבי אינו מצוי בביתו. ועדיין פג לבו מלהאמין, והחליט: "אלך אל בית-המדרש, וכאשר אראה שם אדם עטוף בטלית ותפילין יושב ועוסק בעבודת הבורא, אדע כי זה הוא הרבי".


     בבואו אל בית-המדרש, אכן ראה שם איש עטוף בטלית ומוכתר בתפילין יושב שקוע בשרעפי קודש. היה זה ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא זי"ע. ניגש אליו האכסנאי ביראת-כבוד, הושיט לו את ה'קויטל' עם הפדיון, וסיפר לו את צרתו. אך ה'יהודי הקדוש' סרב לקבל את הפדיון ואמר לו: "אני אינני רבי, לך אל הרבי הקדוש מלובלין". האכסנאי בשמעו זאת, נשבר לבו בקרבו ומרוב ייאוש מר ושברון לב התמוטט מתעלף ארצה. כשראה ה'יהודי הקדוש' עד היכן הדברים מגיעים, רכן אליו ועורר אותו מעלפונו, כששבה אליו הכרתו, אמר לו בנימה רחימאית: "הנני הרבי, ועתה הסכת ושמע לעצתי – לך וקנה לך תרנגול גדול, הוא יקיץ אותך משנתך בחצות הלילה ואז תקום ותאמר תהילים, וה' יתברך ישמע שוועתך ויושיע אותך". האכסנאי חזר מעודד לביתו, עשה בתמימות כפי שהורה לו הצדיק וקנה תרנגול.


     ויהי בחצי הלילה כאשר קרא התרנגול, קם משנתו והחל שופך נפשו באמירת תהלים מעומקא דליבא. בעודו אומר תהילים, והנה דפיקות בדלת. אחד מגויי הכפר הנוהג לפקוד לפרקים את הפונדק, מבקש לקנות בקבוק יי"ש. הוא נתן לו את מבוקשו והלה הלך לדרכו. כעבור שעה הופיע הגוי שוב, הפעם לחש לו: "יהודי, ראה, אני אוהב לשתות יי"ש אך בניי אינם מניחים לי לשתות", מדי דברו הוציא שק מלא זהובים "הא לך מעות אלו שחסכתי שנים רבות, מכיר אני אותך וסומך עליך, בכל פעם שאבוא, תתן לי לשתות". היה זה סכום עצום.


     האכסנאי הנפעם מישועת ה', השקיע אותו במסחר וה' ציווה את הברכה בעסקיו, עד שהפך לנגיד מופלג. כל זאת בזכות ששמע לעצתו של ה'יהודי הקדוש' וקם בחצות לומר תהילים. 


 


 


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


תוכחה,"מתנה" ,מחט, בנק,כסף,תכלית הידיעה, ישועה, באישון לילה ,


 


 





אמרי שפר א'  אדר ב' ה'תשע"ו


 


אהוב את הביקורת – כי הי תעמידך על הגובה האמיתי. (האד''מור הרש''ב)





     בספר 'מילין חדתין' מביא לבאר את מה שאנו אומרים: "בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל". טעם השינוי לשון הוא לפי מדרגתם: "בפי ישרים" - הישרים המה מתפללים ומשבחים בפה, שנראה כלפי חוץ באופן גלוי לעין כל ולשמע כל אוזן, ומעליהם הצדיקים "בשפתי צדיקים" - בהצנע לכת ומשבחים רק בשפתיים. "ובלשון חסידים" - החסידים יותר צנועים ומשבחים ומהללים רק בלשון, "ובקרב קדושים" - הקדושים שהמה במדרגה גבוהה ויותר בהצנע לכת המה רק בקרב. כמו שכתוב (הושע יא) 'בקרבך קדוש.





     החפץ חיים זצוק"ל היה אומר: אנשים רגילים לומר - כי כל הטיפשים הם חכמים לעצמם. ואני אומר להיפך - כל החכמים הם טיפשים לעצמם.





     הלבנת הון: יום אחד ראו תושבי הכפר יהודי המשקה את פרתו חלב...'לא חבל'? שאלו אותו. 'כמה חלב היא שותה ביום' ?... '20 ליטר' עונה היהודי...'וכמה חלב היא מפיקה'?...'גם 20 ליטר, אבל הרווח הוא עצום, נכנס חלב עכו"ם (חלב גויים) ויוצא חלב ישראל'...





"     ויהי זהב התנופה". אין ויהי אלא לשון צער, צער גדול הוא שאדם מניף את זהבו כדי להתפאר בעשרו. (משמרת איתמר)





     זוג צעיר שלחו לשאול את הגאון רבי חיים קניבסקי: 'נכנסה לנו חתולה הביתה, מה זה אומר?' השיב רבינו: 'זה אומר שהם לא סגרו את הדלת...' ("נר לשולחן שבת" מהרה"ג ש"ו(





     חתן יוצא לטייל לי הנהר ומוצא את חמתו טובעת, מוציא סידור ומתחיל להתפלל. צועקת לו חמתו: 'מה אתה עושה? קפוץ לנהר ותציל אותי'... עונה לה החתן: 'הרי כתוב שצריך להתפלל ערבית כאשר החמה שוקעת'...





     "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח) – "טוב אחרית דבר – בזמן שהוא טוב – מראשיתו" (חגיגה ב ע"א).





יקרה היא מפנינים (אור דניאל)


     היה זה לפני כמה שנים. בראש חודש אלול נסעתי להגיד שיחה במזכרת בתיה שעל יד רחובות. באמצע הנסיעה אמרו לי המלווים: ״הרב גילנסקי, לאחרונה הצלחנו להקים מסגרת של שיעור תורני ביבנה. כל ערב, משעה חמש עד שעה שמונה. אולי כדאי שתקפוץ לשם לדרוש כמה דקות?״. ולפני שנתתי הסכמתי הן כבר סובבו את ההגה לדרך ליבנה.. טוב. לא היתה לי ברירה. נכנסתי לבית הכנסת ביבנה ואכן מצאתי שיעור גמרא רב משתתפים.


     ישבו שם כשלושים יהודים יגעי כפיים , הייגעים לפרנסתם במשך היום, ואכן בלימודם יש קידוש השם. להביט במחזה, איך שעם כל הטרדות באים ללמוד גמרא, משניות, מוסר והלכה. אמרתי דרשה קצרה. אחרי הדרשה ניגש אלי יהודי: ״כבוד הרב. יש לי משהו לדבר איתך בפרטיות. בוא ניכנס רגע לעזרת נשים״. תבינו שאני כבר הייתי באיחור רב למזכרת בתיה ועמדתי כאילו על קוצים. אבל האיש החזיק בי חזק והתחיל לדבר: ״העבודה שלי ביהלומים, אני בא מהמפעל עייף בשעה ארבע. מכניס משהו לפה והולך להשתתף כאן בשיעור המתקיים בשעה חמש. ממש בימים האחרונים הגברת מתלוננת ואומרת לי, קשה לי להסתדר עם הילדים הקטנים במשך שעות אחר הצהריים המוקדמות, קשה לי להסתדר אך אין לי ברירה. והנה לאחר שכבר הינך בא מהעבודה אתה מזדרז ונעלם שוב, והולך לשיעור. רצוני שתעזור לי בבית!״ ״ומה השבת לה?״ שאלתי. ״אני רוצה ללמוד אמרתי לה. אבל כבוד הרב, עדיין יש בבית קצת ויכוחים בנושא. מה עלי לעשות ואיך להתנהג?״ שאל. הסתכלתי וחשבתי לעצמי; מה, באתי לכאן לעשות פשרות בשלום בית? אך האיש לא עזב, אולי הוא רצה עזרה ברוחניות. הרהרתי לרגע קצר ואמרתי לו: ״יקירי, כיוון שאני נחפז לדרכי, יש כאן עניין של טירחא דציבורא - אנשים ממתינים לי במזכרת בתיה, לכן אומר לך עצה ראשונית. עזרה ראשונה ואחר כך נראה מה לעשות עוד. היום כשתחזור מהשיעור תגיד לגברת שפתחו באשדוד סניף של המפעל ורוצים שתעבוד שעות נוספות מחמש עד שבע וחצי. אם היא תגיד ׳לא׳, אז באמת תישאר בבית לעזור לה, אל תלך לשיעור. אבל אם הגברת תגיד ׳כן׳ אז תלך לשיעור.. ועצה זו אינה שקר כי כתוב בפסוק ׳יקרה היא מפנינים׳. התורה היא גם יהלומים.. ובעזרת השם בקרוב אבוא שוב ליבנה לשמוע איך הסתדר העניין״. 


     והנה בעשרת ימי תשובה מתקיים ברחובות ״בר בי רב חדד יומא״ ובדרך לרחובות נזכרתי שהבטחתי לאותי יהודי לבקר ביבנה. ביקשתי מהנהג שיקדיש רבע שעה לביקור ביבנה, ביושבי באוטו חשבתי לעצמי: מי יודע אם בכלל אפגוש אותו.. אבל כיוון שרציתי לקיים את הבטחתי נסענו. נכנסתי. מיד ראיתי את את היהודי יושב לומד. כשהוא רק הרים את עיניו מהגמרא וראה אותי, קם ממקומו, פסע במהירות והתנשק איתי. הוא היה נרגש. אחר כך פסענו לצד והוא סיפר : ״עשיתי כמו שהרב אמר. הגברת אמרה ״כן!״ תלך לעבוד במפעל עד תשע בערב אפילו, שהרי החגים מגיעים וצריך נעליים. גרביים וחליפות חדשות״. כמובן עשיתי כמו הרב הציע, הלכתי ישר לבית המדרש.. שבוע לפני ראש השנה הגברת שאלה אותי: ״נו, מה עם המשכורת? לא היתה לי ברירה וסיפרתי לה את הסיפור האמיתי: היה אצלנו רב אחד גלינסקי מבני ברק והוא אמר שהתורה היא כמו יהלומים, ואני ממשיך ללמוד ביהלומים.. היא התרגשה מאוד והתחילה לבכות: ״אם הגמרא חשובה אצלך עד כדי כך, תמשיך ללמוד..״ היא בכתה וגם הזילה דמעה, כביכול דמעות בדמעות נגעו. ועד היום אני לא מפסיד שיעור ב״ה!״.





יקרה היא מפנינים (בשם הגה"ק ה"חפץ חים" זיע"א)


     מעשה ביהודי עני ואביון מטופל בילדים הרבה ומחוסר פרנסה, כל ימיו היה מתענה ומתלבט בלבטים קשים כדי להשתכר למחיתו ולמחית אנשי ביתו, ומעולם לא עלה בידו להשיג אפילו כדי פרנסה בצמצום.


     פעם אחת היה מהלך ברחוב ונפשו מרה עליו מאוד, שכן יודע היה שאין בביתו אפילו מזון סעודה אחת, ואף ריוח כלשהו לא נראה לעין. והנה בלכתו כך בראש מורד, הבריק דבר מה לנגדו, משהפנה ראשו ראה איזה דבר מנצנץ, שבר זכוכית או חתיכת פח חדש, וכמעט שגמר בדעתו לעבור משם ולהמשיך בדרכו,אולם אף על פי כן חשב שמא כדאי לו לסור ולראות מהו הדבר הנוצץ, אולי מטבע הוא ואפשר יהיה לקנות בו לחם לפי הטף. גחן והרים את הדבר וראה שזו אבן מבריקה בשלל צבעים, אבן גדולה ומלוטשת שבשעה שמגלגלים אותה ביד היא מתנוצצת כל פעם בצבע אחר, התחיל הדבר להיות משונה ומוזר בעיניו, פנה והלך ונכנס לחנותו של צורף זהב, והראה לו את האבן, משבחן הצורף את האבן קפץ וקרא שאוצר כזה עין לא ראתה עדין, וכי ראויה אבן כזאת לפאר את כתרו של הקיסר, מיד שלח הצורף והודיע לקיסר על האבן יקרת המציאות שנתגלגלה בהיסח הדעת לידיו של העני הלז, הביאו את העני דנן עם האבן לפני הקיסר, והקיסר אינו פוסק מלהלל ומלשבח את האבן המופלאה, והוא מתפעל מיופיה הרב. לבסוף פונה הקיסר אל העני ושואל אותו כמה הוא רוצה בשכרה של האבן? אדוני המלך אומר העני בכעס, כלום יכול אני לדעת כמה לבקש בעדה? הרי לא ידעתי שיש בכלל ערך לאבן זו בשעה ששחיתי והגבהתי אותה, אף על פי כן נתן המלך לעני ממון הרבה ונכסים בעד האבן, אם כי לא ידע הלה כלל מה שויה, ואף קרבו קרבה יתירה והושיבו בסוד שריו ויועציו.


     והנמשל: תורתנו הקדושה לומדיה ומקימי מצותיה, אינם צריכים כלל לחשב חשבון גודל ערכה ורום חשיבותה, ולפעמים אף חיבים להסיח דעתם לגמרי מכך, כי רב ערכה מפז ומפנינים יקרה, מצוים הם להרים את האבן הטובה, ללמוד בה ולקים את הכתוב בה, בלא לחשוב כלל על השכר הצפוי להם בעבור זה,כי על כן נאמן הוא הקיסר הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה שלא יקפח שכרו של שום בריה וישלם לו לבעל המציאה שכר מושלם.


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


ביקורת,תתרומם,תתברך,תתקדש,תתהלל,הצנע לכת,טיפשים,הלבנת הון,חתולה,החמה שוקעת,





אמרי שפר ל'  אדר א' ה'תשע"ו


 


 


הרב יקותיאל-יהודה מייזליש, הרב מסיגט, היה בן ארבע-עשרה כשנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, ועבר את אימי השואה הנוראה. עם זה תמיד שורה על פניו ארשת שמחה. שאלו אותו: "איך זה שתמיד שורה ארשת שמחה על פניכם, והלוא אדם עובר בחייו גם דברים שאינם משמחים?". השיב הרב מסיגט: "אכן, אי-אפשר שבעולם הזה יתנהל הכול למישרין, אבל אני גמרתי בליבי להתהלך תמיד וחיוך על שפתיי. כי אחת מהשתיים, אם יפגשני אוהבי, ישמח ליבו בראותו שפניי צוהלות; ואם אינו אוהבי – אדרבה, שיתחמץ ליבו בראותו שאני שמח ונראֶה שטוב לי"...





     "והמלאכה הייתה דיים... והותר" (שמות לו,כז). "והותר" – מידה זו של נדבנות נותרה וקיימת מאז אצל בני ישראל כאחת משלוש המידות שכל איש ישראל מצטיין בה. על זה נאמר "כי כן יבורך גבר " – ג ומלי חסדים, ב יישנים, ר חמנים. (מאוצרנו הישן)





     "קהל מורכב רק מאנשים בודדים"





     קו התאריך... ידוע אודות אותם הגויים שקורים לדתם פרובוסלבים, וביום אידם, חמישי או שישי לינואר יוצאים לנהר הקפוא, חוקקים בקרח צורת שתי וערב גדולה , טובלים במים וחוגגים . אמר על זה אחד מגדולי הצדיקים: , ראו' : התבוננו, איך המים שהם המקור לקדושה וטהרה, אם קופאים ונהיים לקרח אזי אפשר לחצוב בהם שתי וערב! ללמדנו ענין קרירות במצוות, מצוה צריך לעשותה בחום בהתלהבות! (ח"ס)





יצא האוויר (על-פי 'דרך צדיקים')


     "עוצר! אין יוצא ואין בא!" – ההכרזה פשטה במהירות בסמטאות ירושלים והעכירה את מצב רוחם העגום ממילא של התושבים, הנאנקים תחת עולו של שלטון המנדט הבריטי. בימים ההם גבר הלחץ של הבריטים על תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל. האימפריה הבריטית דיכאה ביד קשה כל גילוי של הפרת סמכותה. בירושלים שלטו הבריטים שלושים שנה, מאז תום תקופת השלטון העות'מני. מנגד, אנשי המחתרות היהודיות ניסו לערער את המשטר הבריטי, וזה הגיב בקשיחות ובתקיפות כנגד כל ניסיון התקוממות. נוהל העוצר היה מקובל מאוד באותם ימים. בדרך כלל הוא הוכרז בעקבות פעולות תקיפה של המחתרות, שבתגובה עליהן נהגו הבריטים להטיל עוצר לילה בערים רבות.


     באותה עת התגורר בירושלים רבי מרדכי שרעבי. הוא היה תלמיד חכם ומקובל, ושימש ראש ישיבת המקובלים 'נהר שלום', שאותה הקים על שמו של המקובל רבי שלום שרעבי. הוא נקשר כל-כך לדמותו של רבי שלום שרעבי עד שהחליף את שם משפחתו, שהיה בתחילה יפת-תעיזי, לשרעבי.


     רבי מרדכי נולד בתימן. בילדותו נתייתם משני הוריו, וגדל בבית דודו, הרב אברהם יפת-תעיזי, שגם לימדו תורה. בגיל צעיר הוסמך לרבנות, ובהיותו בן עשרים וארבע עלה לארץ ישראל והצטרף לישיבת המקובלים בית א-ל. ברבות השנים נודע כאיש קדוש ומחולל ישועות. רבי מרדכי היה שרוי יומם ולילה בעולמה של תורה ובעבודת הבורא. הוא היה מנותק לגמרי מהוויות העולם, ואין זה פלא שלא עודכן בחדשות ולא שמע כלל את הכרוז המודיע על העוצר.


     זה היה ביום השבת. הוא יצא מביתו, וצעד ברחובות הריקים מנפש חיה. גם בזמן הילוכו היה שקוע בדברי תורה, ולא שת את ליבו כלל לעובדת היותו ההלך היחיד ברחוב. חריקת בלמים עזה ניתקה אותו ממחשבותיו. רבי מרדכי הִפנה את ראשו לאחור וראה מכונית משוריינת של המשטרה הבריטית עוצרת לידו. "יהודי! מדוע אתה הולך ברחוב? אינך יודע שהוטל עוצר על העיר?", צעק לעברו שוטר בריטי. שלושה מחבריו, שוטרים חסונים וחמושים, ישבו לצידו ברכב. "אני בדרכי למקום כלשהו", השיב להם לפי תומו. השוטרים הביטו בו בעיניים חשדניות. "איננו מאמינים לך", אמרו במשטמה, "הפרת את העוצר, ועליך להתלוות אלינו בדרך לבית המעצר". חרדה אחזה ברבי מרדכי למשמע הדברים. שהוא יחלל את קדושת השבת וייסע עם השוטרים לבית המעצר?! לא יקום ולא יהיה. "אנא", ניסה לפנות אליהם בדברי תחנונים, "הניחו לי לנפשי, אפשרו לי לשמור את קדושת השבת. לא ידעתי כלל על העוצר. בתום לבבי יצאתי אל הרחוב. אין לי שום כוונות רעות". השוטרים שיגרו לעברו מבטים מרושעים. ניכר היה שדבריו משעשעים אותם וגורמים להם רק להקשיח את עמדתם. הם הבינו שרבי מרדכי הוא רב חשוב, בעל מעמד נכבד, ועובדה זו דרבנה אותם להתעקש ולא לוותר.


     אחד השוטרים ניגש אליו ופקד עליו לעלות למכונית. "לא אעלה!", הכריז רבי מרדכי בנחישות, מביט בשוטרים במבט תקיף. "לא אחלל את קדושת השבת, ויהי מה". "ככה?", גיחכו השוטרים. השלושה זינקו מהרכב, לפתו את רבי מרדכי ואזקו את ידיו. כשהוא כפות הטילו אותו לתוך המכונית. "קדימה, סע!", הורה המפקד לנהג. זה לחץ על דוושת התאוצה ובאותו רגע נשמע פיצוץ עז. הרכב הזדעזע והיטלטל. אימה תקפה את השוטרים. "ודאי עלינו על מוקש של המחתרת", צעקו במורא. כעבור כמה שניות התברר להם שאיש לא נפגע. הם יצאו מן הרכב בזהירות והביטו כה וכה כדי לבדוק את מקור הפיצוץ. כשהפנו את מבטם למטה הבינו שלא מוקש או מטען חבלה הוטמנו להם, וכי לא הותקפו בידי כוחות גרילה – ארבעת הצמיגים של גלגלי הרכב היו נקורים וחסרי אוויר.


     מפקד הכוח הבריטי הביט במתרחש כלא-מאמין. מעודו לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. נקר בארבעה צמיגים בעת ובעונה אחת! הוא העיף מבט לעבר רבי מרדכי שרעבי, ופתאום קישר בין הדברים. בצעדים כושלים ניגש אל הצדיק וביקש את סליחתו. "אני מבין שאיש קדוש אתה", אמר. "אנא מחל לנו על שהטרדנו אותך". וכמו כדי לכפר על מעשהו הורה לשניים משוטריו ללוות את רבי מרדכי בדרכו, להמתין לו, ולאחר מכן ללוותו בחזרה לביתו, שלא ייעצר שוב על הפרת העוצר. "עליכם לדאוג שלא יאונה לו כל רע", התרה בהם. "אני מתיר לו להפר את העוצר וללכת לאן שברצונו ללכת". רבי מרדכי יצא מן המכונית, מוקף בַשוטרים שהיו לשומרי ראשו האישיים, בדרך ליעדו. מראה הצדיק, המלוּוֶה שוטרים בעיצומו של העוצר, היה מחזה חד-פעמי ברחובותיה של ירושלים בימי השלטון הבריטי בארץ-ישראל.


חוויית השבוע שלי


http://h-y.xwx.co.il/


מחנה ההשמדה אושוויץ,ארשת שמחה,פנים צוהלות; גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים,






אמרי שפר כ"ט  אדר א' ה'תשע"ו

 

הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: דומה היצר לאדם ההולך וכף ידו קמוצה: משלה הוא אנשים להאמין שאכן משהו בידו, אך יפתח ידו – ויוכחו לדעת שמאומה אין בה.

 

 הרה"ק רבי משה חיים מסדילקוב אומר: יש לך שוטים אשר היצר חטפם לשקו, מתהלכים הם שבויים בידיו ומאמינים שאין כמותם צדיקים גמורים, מתהלכים הם לבושים שק שבו עטפם היצר.

 

 הרה"ק רבי מרדכי מצ'רנוביל אומר: יצר הרע נותן הכל תכף ובמזומן, מה שאין כן היצר הטוב, שכל ענינו בהקפה, על דרך "היום לעשותם – ומחר לקבל שכרם" )ערובין כ"ב,ע"א). לכן נמשכים הכל אחר היצר הרע הנותן הנאה מזומנת.

 

הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: דרכו של היצר הרע למנוע הדבר הטוב מלעשותו, וכשאינו עולה בידו – הריהו מזרזו בכמה חשבונות,  קודם רוצה לבטל את הדבר, ובשניה רוצה לבטל את הלישמה של הדבר.

 

ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר)       

     ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל.

     הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב".

     ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו.

     בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה.

     הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם.

     הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה.

     במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין.

     כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם.

     מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות!

 

     אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG שהתוצאות היו תקינות. ואני  של מאיר - אני שמחה לדווח אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה,

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

קמוצה,שוטים,שבוים,צדיקים גמורים,הנאה,מזרז,חשבונות,








אמרי שפר כ"ח  אדר א' ה'תשע"ו



אם רוצים לאמץ את הקשר בין חברים, אם מבקשים לחשל את ההרמוניה במשפחה. הדרך הבטוחה ביותר, ואולי היחידה, היא: לתת, להעניק. להקל על השני, למלאות את משאלותיו. ובכך מקבלים יותר משנותנים. ומה שמקבלים הוא העמקת הקשר והגברת הזיקה! (ע"פ מעין השבוע)

 

     בקע לגלגלת. בקע אותיות עקב, מי שמחזיק עצמו לעקב, היינו בענווה, זוכה להיות גולגולת. דהיינו ראש.

 

     צריף בו צוחקים עדיף על ארמון בו בוכים

 

     קבלה בידי מאבות אבותיי, על שני דברים אסור לדאוג: על מה שאפשר לתקן, ועל מה שאי אפשר לתקן. מה שאפשר לתקן יש לתקן, והדאגה למה? מה שאי אפשר לתקן דאגה מה תועיל? (רבי יחיאל מיכל מזליטשוב)

 

אורה של תורה (אפריון שלמה, גיליון 159)

     מעשה שהיה בימי הגאון רבי מאיר ועקנין, שהיה רבה הראשי של טבריה, ביהודי שומר תורה ומצוות, וירא שמים מנעוריו. אמנם האיש לא למד תורה, אך חונך מנעוריו לקיים מצוות וגמילות חסדים. כל מצווה שידע, קיים במלא המרץ, והיה רודף אחרי קיום מצוות ומעשים טובים.  ראו בשמים את טוהר לבו ורצו לזכות אותו לעסוק גם בתורה הקדושה.

     ויהי היום, והאיש הגיע כדרכו לביתו, והיה יגע מעמל היום. אכל פיתו, קרא קריאת שמע, עלה על מיטתו ונרדם. וירא בחלומו שהגיע עת פטירתו מהעולם ומיד העלוהו לבית דין של מעלה. בדקו את מעשיו ומצאו שהוא מלא מצוות כרימון. מיד קראו לפניו: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים", והוליכוהו למקום מנוחתו בגן עדן. המחזה היה מרהיב עין, יפה נוף, משוש כל הארץ תענוגות. החל האיש להסתובב אנה ואנה, לתהות על חלקו כמוצא שלל רב. "עין לא ראתה", האיש משתאה למראה עיניו, שמח וטוב לב על אשר זכה ללכת בדרך טובים בהיותו בעולם הזה.  בין כך, פנה היום ונטו צלילי ערב, והוא מרוב אושר, לא שת ליבו שכבר חשך היום עד שמצא עצמו בעלטה גמורה.  החל האיש לחפש נקודת אור, או כפתור בו יוכל להאיר, אך לשווא. חשב האיש בלבו : מה שווה לי כל הכבוד והיקר הזה אם אין לי אור? אך ניחם את עצמו שכאשר יעלה השחר ישאל את המלאכים הממונים, על מקום הימצאו של האור . הבוקר אור. ושוב נתגלה לעיניו המחזה הנפלא של חלקו בגן עדן. הוא פגש את המלאכים הממונים ושאלם היכן האור? כי אין כל שווה לו אם אין לו אור בלילות.  ענו המלאכים: אנחנו מצטערים, אתה אינך זכאי לאור, יען שלא למדת תורה. אמנם סיגלת לעצמך מצוות לרוב, אך המצוות הם דוגמת הנרות והתורה היא האור.  כמו שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור". נצטער האיש עד למאוד, והתחיל ממרר בבכי.  הלעולם אשאר בחשכה ולא אזכה לראות את כל הטוב אשר יועד לי ?!  והנה מתוך בכייתו הרבה הקיץ מחלומו. התברר לו במהרה שהכול אך חלום. שמח האיש שמחה גדולה, תיכף ומיד שכר תלמיד חכם שילמדהו תורה ונתן שכרו מושלם . והבין שמאת השם הייתה זאת לזכותו בתורה. וכך הפך לשקדן בתורה. לימים נפטר באחרית טובה, וזכה גם לאורה של תורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

קשר,לחשל,הרמוניה,להעניק,להקל,זיקה,בקע,גולגולת,עקב,ענווה,לתקן,דאגה,

 


אמרי שפר כ"ז  אדר א' ה'תשע"ו

 

"ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו. (רבי מרדכי הכהן )



     הברכה, לעולם אינה מיותרת, תמיד היא מבוקשת ורצויה ואין לדעת מתי היא תביא בכנפיה שפע וברכה למברך ולמתברך.



     הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א כותב ב'צעטיל קטן' וז''ל: 'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו',



"     טלאי מכוער טוב מחור יפה." (פתגם אידי)



יחף מכעס (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

     לר' אלכסנדר פרויליך נולדו עשר בנות, אך לא היה חסיד מאושר ממנו בכל רחבי החסידות המעטירה. מאושר? הכי מאושר? עשר בנות? ואפילו לא בן אחד לרפואה? איך יכול להיות? קורה. גם תשעת חתניו שיחיו, הם התפארת שבתפארת מגידולי ההוד וההדר של החסידות, ואין חתן שלא עבר את עינו הבוחנת של האדמו"ר, אשר אישר כל שידוך במילים "במזל וברכה, עם הרבה תורה ושמחה". כל תשע החתנים היו אברכי משי אחד אחד, וגם רשימת הנכדים הנכבדה העידה, כי מדובר פה בהצלחות מופלאות של זיווגים משובבי נפש. נדוניות? נו טוב, ר' אלכסנדר חביבנו היה סוחר אופניים נכבד בעירו, אשר פרנס בכבוד את משפחתו, אך בהגיע עת דודים של כל בת בעתה ובזמנה, הוא שלף מן הבוידעם ומן המרצפות כל שטר ירוק שחסך, ומימן בעין יפה ובנפש חפצה את מה ששדכנים הטילו עליו לשלם. עד שהזמן עשה את שלו, והזיקנה על שלל לחץ דמיה וחולשותיה ואף מתיקות הסכרת המפעמת בה, קפצה גם על ר' אלכסנדר. הלה התעורר בדיוק בבוקר היום האחרון של השבע ברכות של בתו התשיעית רוחמ'קה, והרגיש ש'זה זה'. לפתע גבו כאב עליו, ידיו בקושי נעו ורגליו במאמצים מרובים בקושי נשאו את גופו. רופא המשפחה ביצע בו בדיקה זריזה, ומיד הבהילו לבית החולים. במחלקה הקרדיולוגית גילו איזה שסתום או שניים במצב רעוע וכמה סתימות לא סימפתיות בעורקים, ומיד הוא הובהל לחדר ניתוח, וצונטר כמעט בכל כיוון אפשרי. "אני אוסר עליך לעבוד, בטח לא להרים אופניים. זה פשע להעמיס על לבך החלש משאות כבדים" הבהיר לו ד"ר מנצ'בסקי מנתח הלב. "הרופא צודק אלכסנדר, אתה כבר בן 70, אופניים זה עסק לא רע, אבל לא בשבילך, תציע את החנות לאחד החתנים או הנכדים, ושב בבית מדרש ללמוד" הציעו חבריו האוהבים.

     לא בן ולא נכד, אף לא אחד מצאצאיו קפץ על המציאה. אלכסנדר הודיע לבעלי החנות על סיום השכירות שנמשכה כ 40 שנים. הוא נעל את דלת הברזל בפעם האחרונה ושלש דמעות קטנות ביקשו לברוח מעיניו. "כבוד הרב, ומה עם נדוניה של רחלי בתי העשירית, מאיפה אגרד את הסכום? כל מה שהרווחתי כיהודי עמל כפיים נתתי לבנותי, אין לי חסכונות ולא רכוש. עם קיצבת ביטוח לאומי, זה מבצע בלתי אפשרי לממן את נישואיה...".

האדמו"ר הביט בחסיד היקר הזה והרהר. אחרי חמש דקות אמר: "אלכסנדר סע לאמריקה, אתן לך כמה כתובות, ותחזור עם נדוניה". "אמריקה?!? מה לי ולארץ העמים?" "סע אלכסנדר, בשביל לסייע בהקמת בית יהודי, מותר. שיהיה במזל וברכה עם הרבה תורה ושמחה". ר' אלכסנדר קנה חליפה חדשה, נעלים חדשות, וגם כרטיסי טיסה הלוך ושוב. פניו מועדות לשדה התעופה. בכיסו רשימה נכבדה של נדיבי עם. "הוי, הוי ריבונו של עולם" מלמל החסיד העניו, "ברכני שזו תהיה נסיעה קצרה ביותר, שאזכה להצלחה בחו"ל למען הקמת ביתה של רחלי...".

     ועכשיו ידידי הביטו במשקפות, אלכסנדר מיודענו ניצב בראש התור של הבדיקה הביטחוניות בטרמינל, ומה מתרחש שם בדיוק? "תוריד בבקשה את הכובע" מצווה הבודק הביטחוני, בקול קשוח. "תוריד בבקשה את החליפה". כמעט באותה נשימה. צוות הבודקים ממשמש לו בכיסים, בבטנה, בתיק יד של ר' אלכסנדר. אצבעותיהם ממשמשות את הכובע מכל צדדיו. הם פותחים את התיק שלו ומוציאים משם תפילין, טלית וכמה ספרים. אלכסנדר נעלב כשאחד הבודקים, פוקד עליו לפתע "אדוני, נא להוריד נעלים". הוא חלץ נעליו, והללו נישאות בידי אחד הבודקים, לאן? לא ברור. "הם כנראה חושדים שיש לי יהלומים בסוליות? ממתי בודקים בבטנה? בנעלים? איזו בושה?".

     שימו לב צופים חביבים כיצד עשרות נוסעים מביטים בחסיד המבוגר, מתלחשים... "הוא כנראה מבריח משהו... החרדים... כמו תמיד", אש ההסתה בתקשורת מעלה גם כאן אש. אדם מבוגר גבה קומה לבוש חליפה צבעונית לגופו, עם כובע קש לראשו ומשקפים על עיניו הביט במחזה משועשע וסקרן. "עמוד בצד ותן מעבר לבאים אחריך", קיבל אלכסנדר פקודה נוספת. סומק של בושה עטה את פניו, כאשר כולם חלפו לפניו, מציצים בגרביים האפורות שלרגליו. ואיה הנעלים? נמוגו בבדיקה הביטחוניות. הגבוה עם כובע הקש איפשר אף הוא לנוסעים שמאחוריו לחלוף, בעוד הוא נשען על עמוד שיש סמוך. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, ר' אלכסנדר פרויליך ניצב יחף בגרביו, והופך לבדיחה של נמל התעופה. ילדים מצביעים לעברו. "נא לעלות למטוס טיסה  TWAמספר 704 לניו יורק... ברציף 7". "אדוני אתה משוחרר", מצחקק הבודק. "אבל תחזירו לי את הנעלים...". "מצטער הנעלים שלך עדיין נבדקות, אבל לך יש אישור לעלות...". "מה פירוש?" תמה אלכסנדר. "זה הפירוש! מה לא ברור!? אתה משוחרר והנעלים עדיין לא!". פרצי הצחוק מסביב עטפו את ר' אלכסנדר במעטה של קלון מרסק נפש. הוא שתק, בלע עלבונו לבש חליפתו אסף תפיליו וספריו לתיק היד, ורץ יחף לרציף, ומשם לכבש המטוס.

     למטוס הוא כבר נכנס עם חיוך קטנטן על שפתיו. הבדיחה על החסיד היחף הדהדה ברחבי הנמל. הוא התיישב בשורה השלישית כסא מספר 17, הדף את רגליו אל מתחת לכסא, והוציא ספר תהלים קטן. "תסלח לי אדוני, אני יכול לשאול אותך משהו?" השאלה באנגלית. האיש המבוגר הגבוה עם כובע הקש והחליפה הצבעונית הציג עצמו במאור פנים "שמי ריצ'רד קולינס מניו יורק". אלכסנדר חייך לעברו בעניים טובות. "כן, מה תשאל ידידי, אגב שמי אלכסנדר פרויליך". "תסביר לי מיסטר אלכסנדר, איך לא רתחת מכעס מן ההשפלה שעשו לך הבודקים הביטחוניים? הם פשוט ביזו אותך! אחרי שעלית למטוס עוד נותרתי שם ונזפתי בהם. חצופים שכאלה, ואתה שותק?! תסביר לי לאן נעלם לך הכעס...?" אלכסנדר גייס את כל הידע שלו באנגלית, והצליח לומר עם שינים כמעט שבורות: "אנחנו יהודים, ורבותינו חינכנו כי כעס הוא עבודה זרה. הכעסן הוא גאוותן ואפילו אפיקורוס. מדוע? כי מי שכועס על בני אדם חושב שהם אלה שמרעים לו ומשפילים אותו, ואינו מכניס בלבו את העובדה שבורא העולם הוא זה ששלחם למשימה זו. הם רק המקלות להכותני אבל ההשפלה באה משמים והיא בודאי מגיעה לי. אתה מבין מיסטר קולינס. אני מעדיף להישאר יחף ושמח, מאשר כועס עם נעלים".

     הגבוה הנהן בראשו אף הוא נבוך משהו. "ומה כבודו מחפש בארה"ב?" שאל. "נדוניה לבת הצעירה שלי, שמה רחלי. הצלחתי להשיא תשע בנות בעזרת ה'. הייתה לי חנות אופניים דרכה הקב"ה הזרים לי פרנסה ונדוניות, אבל מה לעשות שחליתי וסגרתי את העסק והאדמו"ר הורני לנסוע לאמריקה לנדיבים ללקט שם נדוניה. אני איש תמים, האדמו"ר אומר, אני עושה". "כמה כסף מיסטר פרויליך צריך לאסוף לנדוניה של הבת?". "200,000 ₪, פחות הסכום של מחיר הנעלים שאקנה בניו יורק" והשניים פרצו בצחוק מתגלגל.

     ועכשיו הביטו היטב קוראים נאמנים, איך מיסטר קולינס שולף מכיסו פנקס צ'קים ורושם המחמאה על סך 50,000 דולר ארה"ב, ותוחב אותה עמוק עמוק לכיס חולצתו של החסיד היחף. אלכסנדר פוער עיניו בתדהמה. "אני לא ביקשתי...". "אבל אני נתתי אלכסנדר. דומני שתעריף הקורס שעשית לי בשעה האחרונה איך להימנע מכעס, שווה הרבה יותר מ- 50,000 דולר".

     למותר לציין שר' אלכסנדר פרויליך קנה נעליים בנמל התעופה בניו יורק ומיד עלה למטוס, בחזרה לישראל. מוסיף ומסיים המחבר: "העלבון הזה שהותיר יהודי יחף ומגוחך לעיני מאות נוסעים, היה מוביל אותנו לעשות 'חגיגה' בנמל התעופה, עד לתביעת פיצויים נכבדה. לא היינו שותקים, לא היינו מוותרים. אין ספק כי מדובר פה בדרגה של ניקיון הנפש והדעת של יהודי פשוט, שמכר כל חייו אופניים, ולימדנו, כי גם בין הצמיגים והכידונים, ניתן לתקן מידות ברמה שראוי להתקנא בה".

     ומוסיף המחבר - "ברגע האחרון נזכרתי כי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן כי מי שכועס, שידע שנגזר עליו להרויח ממון, ובכעסו הוא אובד ממונו. וההיפך.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ארון העדות,ארון הספרים,מיותרת,מבוקשת,רצויה,הלשון,נחת רוח,יחף מכעס,פנימיות הלב,





אמרי שפר כ"ו  אדר א' ה'תשע"ו

 

 

“צריכים לדעת שהארת פנים לחולה, התעניינות בשלומו ועידודו – עשויים לתרום לבריאתו הרבה יותר מכל תרופה שנותנים לו”. (שמש ינון)

 

     צריך להיות קל בעיני אדם להזיז קורה כבדה , מאשר להשתלח בלשונו באיזה אדם (הרב האי גאון) 

 

"      צריך לחזק את עצמו באמונה ולבלי לִכְנוס בחקירות כלל ולבלי לעיין כלל בספרים של מְחַקְרים", (רבי נחמן מברסלב)

 

      "צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל ואפילו במילי דשטותא" (ליקו"מ, חלק ב', כ"ד)

 

את מי אני מאשים ? (פניני עין חמד, גליון (574)

     לפנינו מעשה מדהים אותו סיפר הגאון, הרב משה דרעי שליט"א, ולמרות שלצערנו סופו לא טוב, עם כל זאת הלקח, שבו ניתן ללמוד מהסיפור עולה עשרת מונים, ולכן החלטנו בסיכומו של עניין להביאו לפניכם.

     הסיפור אירע לפני זמן לא רב. אחד הזוגות בארץ לא נפקדו מספר שנים מאז חתונתם. הם התפללו והתחננו לבורא ללא סוף, קיבלו ברכות מצדיקים ורבנים ואף ניסו מספר סגולות. והנה, שמע ה' את זעקתם, ובשעה טובה ומוצלחת התבשרו בני הזוג , כי הם עתידים לחבוק בן זכר בקרוב.  הילד נולד בריא ושלם ב"ה וההורים אהבו אותו ללא גבול.  הם פינקו אותו ונתנו לו את הכל. שנה וחצי אחר הלידה,  חלתה האם בחולי מעיים , אשר גרם לה סבל רב וכאבים עזים. היא הלכה לרופא , שנתן לה תרופה נדירה וחזקה מאד המקילה את הכאבים ומביאה לריפוי המעיים. מידי בוקר לקחה האם את התרופה והרגישה הקלה במצבה.  והנה, בוקר אחד, לאחר שנטלה האם את התרופה היומית מהקופסא, שכחה היא לסגור אותה עם סיום השימוש ושבה לעיסוקיה. הבעל שבדיוק עמד לפני יציאה מהבית לכיוון עבודתו, הביט בבקבוק התרופה הפתוח והודיע לאשתו כי התרופה פתוחה , וכי לא תשכח לסגור אותה מיד בדקות הקרובות . "אל תדאג, אני מסיימת לסדר פה את הילד ואני כבר הולכת לסדר זאת", אמרה לבעלה תוך כדי התעסקות עם בנה. "בסדר, זזתי. להתראות", אמר ויצא.  אך הדברים לא התנהלו כמתוכנן. האם סיימה לטפל בבנה ושכחה מהתרופה החשופה. היא ניגשה לסדר את הבית, בעוד בנה הקטן בן השנה וחצי שוטט לאיטו בבית.  הילד הסקרן ראה קופסא מוזרה על השיש , שמשכה את עיניו והחל לטפס לעברה. זו הייתה התרופה הפתוחה ! הילד טיפס על השולחן ראה את הנוזל המיוחד בבקבוק , פתח את פיו והחל ללגום לרוויה את הנוזל המסקרן. אוי ואבוי! לאחר מספר שניות החל להשתעל, כמי שנחנק.  האם רצה לראות מה מצבו וחשכו עיניה. היא ראתה את הנוזל החזק והחריף נוזל מפיו של בנה, כאשר הוא נחנק ומתחיל להכחיל.  היא לא ידעה את נפשה מרוב צער ובהלה. מיד היא התקשרה למד"א והזמינה אמבולנס. כוחות ההצלה נטלו אותו אל בית הרפואה . הוא הוכנס בבהלה אל המיון במצב קשה מאד כשהרופאים מנסים להציל את מצבו. תוך כמה דקות קיבל האב הודעה על מצבו הקשה של בנו והוא עשה את דרכו במהירות אל בית הרפואה. הרופאים יצאו מידי פעם והודיעו , כי המצב מוסיף להיות אנוש וכל רגע הוא קריטי.  לאחר מספר דקות יצאה השמועה הנוראה: הפעוט נפטר והלך לעולמו.

     ההורים, ששנים רבות חיכו לבן זה, פרצו בבכי נורא וסירבו להתאושש. לאחר מספר שעות כאשר נרגעו, לא ידעה האם , כיצד תוכל להביט בעיניו של בעלה, לאחר שהיא האשמה בפטירת בנם היחיד, בכך שהתרשלה בסגירת התרופה המסוכנת.  היא הייתה נבוכה ומבוישת. בעלה, שידע את כל אשר קרה,  ניגש אליה ולחש באוזנה: "רעייתי היקרה, דעי לך כי אני מעריך אותך מאז ומעולם ואיני חפץ שתרגישי כי , יש לך איזו אשמה בפטירת הבן. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. את כלל לא אשמה ". האם השכולה לא ידעה את נפשה. היא לא האמינה למשמע אוזניה, היא הייתה בטוחה כי בעלה יטיח בה דברים קשים ונוראים, דבר שיגרום לה הרגשת אשם נוראית כל החיים.  לאחר זמן מה, ניגשו אל הבעל ושאלו אותו: "אמור נא לנו,  מניין היה לך הכח הזה שלא להאשים את אשתך ולא לפגוע בה, אלא אדרבה לעודד אותה ולרומם אותה במצב הקשה הזה ?". הבעל שמע זאת והשיב: "מיד כששמעתי את הבשורה הנוראה על פטירת בני אהובי, שנגרמה בעקבות התרופה החשופה, רציתי לכעוס ולזעוק על כך, אך מיד חשבתי: " אם אזעק כעת ואטיח באשתי מילים קשות – האם הדבר יביא תועלת ותיקום למצב הקשה שנקלענו אליו? או שמא יעמיק את הצער והכאב ויגרום לאשתי להרגשת אשם נוראית כל ימי חייה, אשר לא תצא מכך ?! ." המשכתי וחשבתי על דבר נוסף שהרגיע אותי: הרי בני הוא גם בנה, ובוודאי שהיא לא עשתה זאת במזיד ובכוונה,  ומדוע אצעק עליה ברגעים אלו , בעוד היא בעצמה כואבת את הכאב הנורא הזה? ומדוע אוסיף לה כאב על כאבה? ולסיום, חשבתי על דבר נוסף , שהשתיק את מצפוני והוא: מי אמר בכלל שאשתי היא האשמה? אולי אני אשם?! הרי אף אני ראיתי את התרופה פתוחה ולא סגרתי אותה,  אלא סמכתי על אשתי – אולי במקום לתת פקודות לאשתי שהייתה עסוקה, היה עליי לדאוג לסגירת התרופה ולא לצאת מהבית לפני כן!. לכן, הרגשתי , שאף אני אשם בכך, ולכן עודדתי את אשתי ולא פגעתי בה.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

הארת פנים,תרופה,קורה כבדה ,להשתלח בלשונו,מְחַקְרים,במילי דשטותא, אני מאשים,



אמרי שפר כ"ד  אדר א' ה'תשע"ו

 

צבע הדברים תלוי בצבע המשקפיים.



     צדיק אינו רק מי שהוא בעל ייחוס, שאבותיו היו צדיקים, אלא שהוא עצמו מצטיין במעשים טובים.



     "צדק צדק תרדוף"  רדוף תרדוף אחרי הצדק בצדק. האמצעים שבהם תבקש להשיג מטרה צודקת, יהיו גם הם צודקים.



     צחוק אחד יכבוש את העצב.



     "צוחק - מי שצוחק אחרון"



     צירוף מקרים הוא הדרך של א-לוקים להישאר אנונימי.



      צעד אחד מתחיל כל מסע.



     צפור אחת יכולה לבשר על האביב.



הטלית של מרן הסטייפלר )עלינו לשבח(

     רבי אברהם הורביץ שזכה ללמוד במשך שנים בחברותא עם גאון ישראל, מרן הסטייפלער זצ"ל, סיפר פעם מעשה שהיה לו בעת הלימוד,  ומכך אפשר ללמוד על השגחה פרטית מופלאה.  באמצע הלימוד, סיפר הגר"א הורביץ, נקרעה פעם ציצית מהטלית של הסטייפלער ואני שהחזקתי בכיסי חוטי ציצית חדשים, למקרה שייקרעו לי החוטים, מסרתי למרן זצ"ל את החוטים והוא הוציא את החוטים הקרועים והכניס את החדשים בכנף הבגד והכול על מקומו בא בשלום.

     מיד לאחר אותו מעשה, חלה הסטייפלער את חוליו האחרון וממנו נפטר לבסוף לבית עולמו, ולא הספיק להשיב את החוטים. הרב הורביץ מצידו מחל כמובן על כל העניין, והוציא את הדבר מליבו לגמרי . והנה, לאחר שעברו ימי ה'שלושים', כינס גיסי, הגר"ח קניבסקי, את המקורבים וחילק את 'רכושו' של אביו זצ"ל. לזה נתן את ה'קיטל' , לאחר נתן גביע, לעצמו הותיר כמדומה את ה'ספודיק', וכן הלאה. ומה קיבל הגר"א הורביץ ? את הטלית של מרן זצ"ל...  הטלית שבא התפלל, הטלית שבה השתמש לכל אלפי הסנדקאויות שקיבל, טלית שהייתה ספוגה בקדושה ובטהרה.  הייתה זו אותה טלית שבה הכניס את החוטים, והרב הורביץ ראה בכך 'השבה' כפולה ומכופלת. מן השמיים דאגו שתהיה השבה גמורה , ללא פקפוק, מצד רבן של כל בני הגולה.



 טירחה דציבורא (סיפורי צדקים, עלון 143)

     בסוף ימיו בעת שהותו בעונות הקיץ בתל אביב היה רגיל הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זיע"א לשאת שיחות מוסר בבית מלונו בלילי שבתות בין השמשות לפני אנשי תורה ותלמידיו לשעבר.  פעם נמשכה השיחה יותר מן הרגיל עד שהגיע זמן תפילת מעריב והנה פתחה אשתו הרבנית שהיתה ספוגה מרוחו של רנ"צ ובקיאה בטירחותיו מקצת הדלת ולחשה: יש להם נשים. רנ"צ הפסיק מיד את שיחתו תוך שיא התלהבותה וציווה להתפלל מעריב.

     אחד הנוכחים העיז ואמר: הנשים שלנו אינן מקפידות, והשיב לו רנ"צ: ראשית כל אינני מאמין לכם, ואין לכם רשות לוותר על חשבונן, שנית הרי אשתו בוודאי רעבה ואין לי רשות לעכבה,  ולא הועילו כל ההפצרות של הנוכחים שהשתוקקו לשמוע את סוף הרעיון והוא האיץ להתפלל בחפזון ומיד אחר התפילה מיהר לברך לכל אחד בברכת שבת שלום ושלחם לביתם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

צבע,משקפיים,צירוף מקרים,אנונימי,צעד,מסע,צפור,אביב,טלית,טירחה,צוחק,

 







אמרי שפר כ"ג  אדר א' ה'תשע"ו



איפה ראינו סירנה (צופר אזעקה) בתפילה ? תשובה: בהוצאת ספר תורה אומרים )אחינו האשכנזים( ' ועיננו סירנה )תראינה( מלכותך...



     הסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לקחת סיכון...!



     חתן אחד שניגש לרבו וביקש להתברך לפני החתונה. אמר לו הרב 'אני מברך אותך שתזכה          ל 'שיבה טובה' אמר החתן 'תודה אבל מה זה שייך לחתונה?' אמר הרב

' שי בה' זה ר"ת שפע ברכה והצלחה . אמר החתן 'ומה עם האות 'יוד'?' אמר הרב: ה 'יוד' זה החלק שמוטל עליך, להיות יהודי זריז לעבודת ה' ואז ממילא תזכה ל 'שפע ברכה והצלחה...



     חתן ניפגש עם המחותן העתידי שלו לפני סגירת השידוך, שאל אותו המחותן במה אתה עובד, ענה לו החתן אני קבלן, שאל אותו מה אתה בונה, ענה לו אני בונה עליך...



'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (הרב ישראל ליוש)

     ברור לכל שאין כוונת התורה שאהרן הכהן צריך היה את הבגדים כדי לכבדו, וודאי שענייני 'כבוד' רחוקים היו מאוד מאהרן הכהן, אלא התורה מלמדת אותנו שבגדי האדם הם כבוד ותפאורה לתפקיד אותו הוא מייצג, אהרן הכהן בהיותו מייצג הכהונה, נצטווה ללבוש בגדים מיוחדים ומפוארים, כדי לכבד את תפקיד הכהונה ואת העבודה הקדושה שעשה ככהן, ולא חלילה כבוד ותפארת של אהרן.   

     ספור מעניין שמעתי מאבי שליט"א ששמע מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א על חשיבות הלבוש היהודי המיוחד והשונה מכל העמים,  בהיותו מכבד ומייצג את רום מעלתו של היהודי הלובש אותם. כאשר זקנו של האדמו"ר מטאלנא שליט"א היה בן י"ד שנה בלבד,  ביקש מהוריו לאפשר לו ליסוע לארץ ישראל כדי ללמוד שם תורה.  הוריו שכנראה היו עשירים ויכולתם הכספית איפשרה להם את זאת,  הסכימו עימו, ואכן בשנת תרפ"ג, עלה לבדו על אניה ונסע מניו יורק לאלכסנדריה, ומשם המשיך ברכבת ללוד, ומלוד נסע לירושלים עיה"ק בסוס ועגלה.  כאשר היה באניה ירד לחדר האוכל, וכנכד לאדמור"י טאלנא ישב באוכל עם בגדיו - כובע וחליפה ארוכה, למותר לציין שהקפיד לאכול רק מהדברים הכשרים ומותרים לילד יהודי בנכר - ירקות ופירות, והנה ניגש אליו אחד מהגויים מנוסעי האניה ואומר לו: וכי אינך יודע שיש חוק שבמקום ציבורי לא יושבים עם כובע, (כך היה נהוג בזמנם, וכנראה שהסיבה לכך היתה כדי לא להיראות כביכול מכובד יותר מהאחרים(  ותוך כדי דבריו הוריד הגוי את הכובע מראשו של הנער וזרק את הכובע על הריצפה. קם הנער ללא אומר ודברים, הרים את הכובע מהריצפה ומיהר לחובשו, הגוי שהיה המום מחוצפתו של נער יהודי קטן, הוריד שוב את הכובע מראשו של הנער ושוב זרק את הכובע על הארץ. הרהיב הנער עוז בנפשו ופנה אל הגוי: 'וכי אתה גיבור נגד ילד קטן, נראה אותך מתחיל עם בני גילך', כל האנשים יושבי חדר האוכל באניה פרצו בצחוק גדול, ופני הגוי חפו וחמתו בערה בו, ומתוך כעסו איים על הנער ואמר לו: 'אם תחזור לחבוש שוב את הכובע לראשך,  אכה אותך באגרופי ואשבור לך את כל השיניים שבפיך. אמר הגוי, והנער ענה : 'לא תישאר לי אף שן בפה, אבל את הכובע לא אוריד מראשי! הגוי רתח מזעם, ורצה לכלות בו את חמתו, או אז ניגשו כמה אנשים - ובתוכם יהודי מודרני שהיה אמנם דתי, אבל באותו מעמד היה ללא כיפה - ומנעו בעדו לבצע את זממו.

     אותו יהודי פנה אל רב החובל בבקשה להשליט סדר בויכוח בין הגוי והנער. רב החובל - שכנראה קיבל כסף מהורי הנער כדי שידאג לבנם בנסיעה - סידר לו היתר מיוחד לשהות בחדר האוכל עם הכובע לראשו . האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שמרוב ענוותנותו של הסבא מעולם לא סיפר להם את כל הקורות אותו באניה, רק היה מספר שהגיע כנער בן 14 ללמוד תורה בארץ ישראל. אולם היהודי הזה שעזר לו היה מטורונטו, והוא ספר שכאשר חזר לביתו בטורונטו הלך לסעודה שלישית אל הרבי מסטרטין, וסיפר לו את סיפור מסירות הנפש של הבחור היהודי עד כמה חשוב היה לו לשמור על הלבוש היהודי, והרבי מסטרטין התפעל מאד ואמר: 'כזה בחור אני רוצה לפערל'ה שלי'. לאחר שלש שנים כשחזר הנער לבית הוריו לאמריקה, והוריו העשירים ערכו לו קבלת פנים, שלח האדמו"ר מסטרטין שליח מיוחד להוריו כדי לבקש מהם לשדך את בנם – שחזר עתה מארץ ישראל – לבתו. השידוך אכן יצא לפועל, ומסיים האדמו"ר מטאלנא שליט"א : 'והנה אני כאן עומד לפניכם - נכד של שניהם.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

סירנה,ספר תורה,לקחת סיכון,זריז,שפע,שידוך,קבלן,ברכה,הצלחה,'שיבה טובה',



אמרי שפר כ"ב  אדר א' ה'תשע"ו



    אני מתנגד לביטוי אחינו האשכנזים/הספרדים, הרי פשיטא שהם אחים. ומדוע צריך לומר כך?!” )שמש ינון(



     את השכל יש להכניס בידיעת התורה, ואין להתעמק יותר מדיי בענייני פרנסה . לכן אנו רואים לפעמים שמי שאינו בר-שכל , ואינו מכניס הרבה שכל בענייני פרנסה, מצליח,  ואילו בעל שכל, המשקיע את כל שכלו בענייני הפרנסה, אינו מצליח.



   ''בצלאל... למטה יהודה ואהליאב... למטה דן" את בצלאל, בן השבט החשוב ביותר – שבט יהודה, זיווגו עם בן השבט הפחות בחשיבותו, שבט דן.  ללמדנו שבתחום החכמה אין הייחוס בעל חשיבות.



     "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה,כד). הבעלים לא האמינו שהנשים אכן יסירו מעליהן את תכשיטיהן וייתנו אותם בעבור המשכן. לכן נלוו אליהן ובאו לחזות בפלא.(אמרי חן)



ההפתעה שציפתה לרב מפוניבז' (הרב בנימין בירנצוייג)

 

     מנהגו של הרב מפוניבז היה לנסוע ברחבי העולם לאסוף כסף להחזקת מוסדותיו הגדולים בארץ ישראל. פעם אחת הוא קבע פגישה עם אחד הגבירים של העיר פרנקפורט, ואותו גביר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר, וכיון שרב חפצו לתת מממונו להרב מפוניבז' , קבע איתו שמחר בבוקר בשעה שמונה בשעה שימתין לרכבת הוא ישמח לשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמו, וכך אכן נקבע.

     והנה שבע בבוקר פתח הרב את עיניו ומגלה שקם מאוחר מהמתוכנן! מעולם לא קרה לו כדבר הזה! כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל לבו בקרבו, הרהור עלה במחשבתו מה אעשה האם אלך להתפלל בציבור ובכך לא אפגוש את אותו אדם ואפסיד את תרומתו? או אולי עדיף ענין זה של תלמוד תורה של רבים מתפילה בציבור? לא עברו רגעים מועטים וגמלה ההחלטה בליבו, הנני הולך להתפלל בציבור ובטוחני שממעשה מצוה לא אפסיד כלום!  פנה הרב לבית הכנסת התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי למרות הכל יצליח לפוגשו, כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה לדרכה בשעה היעודה, ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה.

     ישב הרב על אחד הספסלים כדי לפוש קמעה מהדרך המהירה שעשה והנה לא עובר זמן רב ואותו גביר מגיע בריצה וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: ימחול לי רבנו, היה לי עיכוב בלתי צפוי,  אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב.  מיד מיהר הרב להרגיעו ואמר: בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי! אך הגביר סירב לדברי הרב, ואמר שכיון שקבעתי לרב שאפגשנו בשעה פלונית והרב חיכה לי, הרי שהיה כאן פגם בכבוד התורה! ומיד הוציא מכיסו מעטפה ובה סכון הגון פי כמה ממה שתכנן לתת ונתן בידיו של הרב.

     לאחר מכן כשסיפר הרב מפוניבז' את הסיפור לשומעי לקחו הוסיף ואמר: כמה לקח למדים אנו ממעשה זה!! הלא אם הייתי רץ בבוקר אל הנדיב בלי להתפלל, לאחר זמן שהייתי ממתין עד בוש, הייתי מתייאש והולך וכמובן שהייתי מפסיד את התרומה הנכבדה שתרם הנדיב. ואילו עתה אדרבה בזכות שהתעכבתי לצורך מצוה לא הפסדתי מאומה ואדרבה הרווחתי כפל כפלים!!!

     ממסירות לקיום התורה והמצוות בשלמות! לא מפסידים כלום! רק מרוויחים!

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

האשכנזים,הספרדים,ידיעת התורה,בר-שכל,בצלאל,בעל חשיבות,תכשיטים,פלא,ההפתעה,






אמרי שפר כ"א  אדר א' ה'תשע"ו

 

אומר הרבי מקוצק: כתוב בתורה "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, טו(.  מדוע נזקקו ישראל לראות את הקולות במו עיניהם?  שלא יפרשו את ה"לא תגנוב" - "לו תגנוב" כאילו ש"לשם שמים" - הגניבה מותרת!

 

"     ביד איתמר" - אע"פ שמשה ממונה על הכול, הוצרך למנות איתמר עמו לפי שאין עושין שררה על הציבור בפחות משנים .

 

     זאת צריכים אנו להשריש, שאנו כל הזמן לוקחים ולוקחים, מקבלים כסדר ובשפע מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה - ונותנים כה מעט!  נראה, שהמעט יהיה, לכל הפחות ", ברצון טוב" ובנכונות .

 

'       ויהי זהב התנופה" לאור המטרה הקדושה והכוונות הטובות קיבל הזהב תנופה וזכה לתיקון

. -על - פי רוב, כשאין יודעים איך לנהוג בזהב, הוא גורר את האדם לירידה עמוקה

 

ההספד (שיח נועם – פרשת תצוה)

     פעם אחת הספיד הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל את אחד מגדולי הנגידים הנכבדים מתומכי ומחזיקי התורה שנפטר ל"ע.

     בדרשתו הספיד רבי אהרן ואמר שהעשיר יזכה בזכות מעשיו להיכנס לגן עדן , ויזכה לישב בין גדולי ראשי הישיבות בשכר שבזכותו זכו לקיים את הישיבות.

     כשחזר ממסע הלוויה, התלווה אליו בחור אחד, ואמר לו: לאחר ששמעתי מראש הישיבה את גודל מעלת העשיר שיזכה לישב ליד ראשי הישיבות,  אני חושב לעצמי,  אם העשיר זוכה לעולם הבא כזה גדול בזכות נדבנותו,  אז למה לי לעמול וללמוד כדי לזכות לעולם הבא,  אני יכול לעבוד ולהתעסק לפרנסתי, וכשאהיה עשיר אתרום למוסדות התורה ואזכה בעולם הבא למקום מכובד בין גדולי ראשי הישיבות.

     אמר לו רבי אהרן:  אכן לעולם הבא זכה העשיר הזה,  אבל לא היה לו עולם הזה! –  עולם הזה זוכה רק מי שעמל בתורה...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

רואים את הקולות,לא תגנוב,לשם שמים,שררה על הציבור,המלאה,הפתוחה,הקדושה ,הרחבה






אמרי שפר כ'  אדר א' ה'תשע"ו

 



"בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו... (חז''ל)



     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, טז). מי הוא השומר לישראל, השבת הוא השומר לבני ישראל. (אמרות משה – קאברין)



     פרנסה לכל השנה. ונראה לפרש דברי המשנה: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. שהמשנה באה לרמז זכותה של הסוכה שעל ידה נשפע שפע פרנסה לכל השנה. והוא שעל ידי ישיבה ראשו ורובו בסוכה. אז שולחנו בתוך הבית נשפע פרנסה ועשירות המרומז בשולחן בתוך הבית. אף כשיושב בביתו בכל ימות השנה. (תפארת שלמה)



     "פתח תפתח את ידיך" מעשה בעני שהיה מחזר על הפתחים כדי להביא טרף לביתו. נעליו התלכלכו בבוץ מחמת הגשמים שירדו, ונכנס לביתו של עשיר אחד כשהוא מלוכלך. בביתו של העשיר הייתה רצפה מאבני שיש לבן ויקר, וכשדרך העני המלוכלך על הרצפה, צעק עליו העשיר וציווה עליו שיצא מיד מהבית, מפני שלכלך את כל הרצפה בבוץ. העני סרב לצאת ואמר: הנה בכל יום אנו אומרים ב'ברוך שאמר': ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות. ואני ראיתי שלמדת לרחם כל כך על הארץ, אז אולי תרחם גם על הבריות ותיתן לי די צרכי כדי שאוכל להאכיל את משפחתי? התבייש העשיר ונתן לו צדקה הגונה.



הסנדק (נעם שיח – פרשת תצוה)

     פעם אחת הזמין אחד מתלמידי הגאון רבי אליעזר מן ש"ך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז' את רבו לשמש כסנדק בברית מילה לאחד משני ילדיו התאומים שנולדו לו למזל טוב.  כששמע הרב ש"ך שמדובר בתאומים , שאל מי ישמש כסנדק לתינוק השני,  ענה לו אבי הבן שאחד מזקניו ישמש כסנדק,  אמר לו הרב ש"ך שהוא מוכן לבוא רק אם הוא יהיה הסנדק אצל שני הילדים,  ולא לתינוק אחד בלבד,  ואם הוא יכבד את זקנו לשמש כסנדק לילד השני הוא לא יקח סנדקאות...

 

     כמובן שאבי הבן התפלא מאוד לשמע הדברים, אך הוא לא שאל את רבו טעם לכך , ומחוסר ברירה כיבד את הרב ש"ך להיות סנדק לשני ילדיו.  לאחר הברית הסביר הרב ש"ך להאב ולמקורביו

את פשר דרישתו,  וכך אמר להם:  תארו לעצמכם אם הייתי סנדק רק לאחד משני הילדים התאומים, אזי כשיגדלו הנערים,  ואחד יאמר להשני אתה יודע מי היה הסנדק שלי? –  הרב ש"ך!  ואילו

הסנדק שלך מי היה ? ... והלא בתאומים מדובר,  שיש להם קשר נפשי חזק אחד עם השני , והדבר יכול לצער ופגוע מאוד בזה שלא הייתי אצלו הסנדק – ומה חשבתם – וכי אסכים להיות סנדק

בידיעה שהדבר תגרום חלילה לעגמת נפש לילד יהודי?  ולכן אמרתי לאבי הבן שאני מסכים להיות סנדק רק לשני בניו , וכך לא יהיה חלילה שום צער לאחד מהם...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פורע,שבתך,שומר ישראל,פרנסה,ימות השנה,פתח תפתח,מלוכלך, מרחם על הארץ, מרחם על הבריות,





אמרי שפר י"ט  אדר א' ה'תשע"ו

 

 אי-אפשר להתכונן למלחמה ובו בזמן למנוע אותה.



     הייתה קבוצה של ילדים שטיפסו על עמוד גבוה ואף אחד לא הצליח להגיע למעלה רק ילד אחד, וכששאלו אותו איך הוא הצליח ענה: שכולם כשטיפסו הסתכלו כמה יש להם עוד לטפס התייאשו ונפלו, אבל אני לא הסתכלתי כמה יש לי אלא כמה כבר התרוממתי מהקרקע, וקבלתי חיזוק.



     העולם הזה דומה ל "ים" יש גלים גדולים ולא ניתן לנצח אותם,  אלא, לומדים לשחות !



             וידוע מה שהמליצו בעלי המגידים, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל שאם מסתכלים לצד ימין רואים כמה דפים למדנו אז מקבלים חיזוק, אבל בצד השמאלי רואים כמה נשאר וע"כ מתייאשים



.הכנסת אורחים לשמה

     מוטקה, האיכר היהודי, עמד בשדה הסמוך לבקתתו, שפוף ורכון על רגבי אדמה טריים, שנחפרו זה עתה. כל לבו נתון היה לאדמה אשר סביבו. איש אדמה היה מאז ומתמיד.  איש פשוט היה מוטקה, איש אדמה. אך בתוככי גופו פועם לב יהודי, לימים טובים נוסע הוא העירה, להתפלל בציבור. ומדי יום בימו מקפיד הוא להתפלל בביתו, אף על פי שהמילים יוצאות מפיו טחונות ומרוסקות.  כאמור, עמד לו מוטקה באותו יום של סתיו בשדהו, מכין את האדמה לזריעת יבולי חורף, בתוך כך שמע חריקת אופן מעבר לגדר העץ הרעועה המקיפה את חלקת אדמתו. ”יום טוב לך“. שמע את קולו של מצ‘איי שכנו. האיכר הנכרי המתגורר מעבר לשדה ”בוקר נאה ומבורך“ השיב מוטקה, מוטקה, אמר מצ‘איי היום אחר הצהרים אני נוסע לעיר. אם חפץ אתה להצטרף עמי לקניית מצרכים מסוימים בעיר, בבקשה.  אם כך. אישר מוטקה, טוב מאוד נזקק אני בדחיפות לנסוע העירה,  זה מכבר הזמנתי כלי עבודה וסחורה מסוחר מקומי, והלה הודעני כי השבוע אוכל לקבל את הזמנתי,

     אחר הצהרים, ניגש מוטקה אל דירת שכנו.  העגלה כבר מוכנה היתה. מוטקה נכנס עם צרורו לתוך העגלה,  כאשר מאצ‘יי תפס את מקומו ליד הדוכן. הידה! דיו! גער בסוס, וזה החל לדהור קלילות בדרך הכבושה.  העיר גסטינין אינה רחוקה מן הכפר. את הדרך עוברים בנסיעה של שלוש שעות, לכל היותר. ברר... שמע לפתע את קולו של מאצ‘יי ממרום הדוכן – מוטקה חושש אני לסערה! רוח חזקה מנשבת ועוד רגע קט יתחיל המטר...  האדמה מחכה לגשמים השיב מוטקה מבלי שתעלה על דל שפתיו תשובה אחרת. ”אכן כן“ השיב מא‘ציי אך הדרך אינה נוחה לנסיעה בעת סערת גשמים“. לפתע הבריק ברק והרעים הרעם. קילוח עז של גשם החל לרדת ארצה, העננים שהיו מקודם מפוזרים ומשנים צורה, התאחדו לעב אחד שחור, מלא וספוג מים והגשם הצליף בכל בשטף כביר. ”חוששני שנצטרך לנטות מן הדרך ולחפש מקלט עד יעבור המתך אמר למוטקה . מאצ‘יי החל לנטות מן הדרך, אי שם מצוי פונדק שם אפשר לחמם את העצמות במשקה חם, אין זה נורא כל כך. תוך שעתיים בקרוב יהיו בגסטנין. מוטקה הסכים לדעתו של מאצ‘יי ואכן הגיעו כעבור זמן קצר ביותר לפונדק.

     כאשר התבהרו השמים היתה השעה מאוחרת למדי. מצ‘איי ומוטקה על העגלה. חושך היה סביב כאשר נכנסה העגלה לגסטינין היתה שעת לילה מאוחרת למאוד. הסוס זחל בעצלתיים בכבישים צרים בין טורי בתים חשוכים דומה כי אף הבתים שקעו בשנה עמוקה. ” אלך ואלון אצל בן דודי“ – אמר מאצ‘יי למוטקה - הלז מתגורר על יד המנזר, אתה בודאי לא תרצה ללון בסביבה נוצרית, מה תעשה אם כן ? נענה מוטקה ואמר, ”הואל נא בטובך להביאני לשכונה היהודית, שם מקווה אני אוכל למצוא איזו אכסניה ללינת לילה. השכונה היהודית חשוכה אף היא, הבתים היו סגורים על מנעול ובריח. ” לילה טוב לך“ איחל מאצ‘יי למוטקה שירד מבולבל קמעא מן העגלה הוא השיב בקול רפה לברכתו של מאצ‘יי, והחל פוסע בין הבתים והחצרות של השכונה היהודית.  עייף היה מוטקה, ונוסף לכך רעב מאוד, משעות הבוקר המוקדמות לא טעם טעם אכילה, והוא בתור איש עובד, איש אדמה, רגיל היה בסעודות גדולות ודשנות, עתה הציק לו הרעב ביתר שאת ורגליו נגררו בעייפות על פני הרחוב היהודי.

     לפתע הבחין בנצוץ של אור הבוהק מחלון של בית. בשמחה רבה התחיל מוטקה לרוץ לכיון האור. הוא עמד לפני הדלת מתנשם בכבדות ובאגרוף קמוץ דפק עליה. שניות אחדות חיכה מוטקה כאשר אוזניו קלטו קול פסיעות,  מתוך הבית, המפתח סובב במנעול והדלת נפתחה. על הסף עמד יהודי שזקנו יורד לו עפ“י מידותיו, עיניים טובות, רחמניות ועמוקות ניבטות מפניו, ופניו קורנות בטוב לבב. ”שמא בית זה הוא אכסניה? –  שאל את בעל הבית. ”בודאי – השיב היהודי בחביבות – אלא מאי חשבת“. ”אם כך – גימגם מוטקה בשביעות רצון הנחני הקב“ה בדרך הנכונה“ . ”נכון, נכון יהודי יקר! אמר בעל הבית בוודאי הנחה הקב“ה אותך בדרך הנכונה. עייף אתה ודאי רעב וצמא?“ ”אכן כן אישר מוטקה,  הכנסת אורחים לשמה מצפה אני לארוחה דשנה. משקה להחיות את העצמות, ומקום לינה ללילה“ . בוא והכנס יהודי חביב אמר בעל הבית, ”קר בחוץ ועלול הנך חלילה להצטנן“. מוטקה נכנס בשמחה פנימה. הוא התרווח על יד השולחן עמוס בספרים שונים. בעל הבית אץ ופינה קטע מן השולחן העמוס בספרים, פרס עליה מפית ועליה הגיש לאורח כוס חמין. מוטקה שתה בבהילות מרווה את צמאונו הלוהט בחמין משיב נפש. ” ועתה דבר מאכל כלשהו פנה אל בעל הבית. החיוך לא סר מפניו של היהודי המארח. ”עוד קט רחימאי... כאילו התחנן לפניו. הוא נכנס למטבח, הבעיר אש. והעמיד עליה קדרה מכוסה לחמם התבשיל. ” טול נא ידיך חביבי. דיבר בעל הבית הנה הנטלה כאן. בבקשה“ . מוטקה לגם מן המרק המהביל, טבל בו את הפת, ונאנח מחמת תענוג. ”טוב מאוד“ – הפטיר כלפי בעל הבית העומד עליו לשרתו – ”שמא אוכל לקבל צלחת נוספת מן המרק. אשלם אי“ה ככול שיושת עלי. ”בודאי ובודאי“ זהרו פני בעל הבית. הוא מיהר למטבח וחזר משם נושא צלחת נוספת, לאחר שרווה ושבע הביט מוטקה סביבו בשביעות רצון. ”הסעודה הדשנה“, אמר למארחו, ”זורקת עלי תנומה, איה הוא המקום בו אוכל לישון הלילה? ”כאן בחדר“ הצביע בעל הבית על מיטה מוצעת בירכתי החדר – ”במיטה זו תישן, ותערב עליך שנתך“ .

      עייף היה מוטקה מאוד. הוא חכך בדעתו אם לפשוט בגדיו העליונים.  אך לבסוף גברה עליו העייפות. הוא נפל על המיטה כמות שהוא,  לבוש ונעול. עד מהרה נישא קול נחירתו ברחבי החדר. שקוע היה בשינה עמוקה ולא הבחין כלל כי ”בעל האכסניה“ מסיט לפניו את הצלחות ומסדר את ספריו ולאור העששית יושב ולומד כל אותו הלילה...  כאשר הקיץ מוטקה עם שחר, ביקש לשלם לבעל הבית דמי אכסניה.  אך היהודי הרגיעו, מדוע אץ הנך לשלם לי? לך להתפלל שחרית, אחר כך תבוא לסעוד על שולחני פת שחרית, ואז נסיים את החשבון. ”היכן בית הכנסת? אם אני בעיר, נאה ויאה להתפלל במנין“ . היהודי הוביל אותו לחלון והראה לו את הדרך לבית המדרש. ”אני אבוא יותר מאוחר,“ אמר לו, לאחר התפילה פגש מוטקה את הסוחר,  אליו הגיע לגסטינין. דרך אגב סיפר לו על האכסניה הנאה בה התארח.  איזו אכסניה? לא ידוע לי על אכסניה המצויה במקום אשר אתה מתאר, הביט מוטקה בסוחר, והשיב בחיוך: ”נו, אורח לרגע רואה טוב יותר מתושב קבוע “! ”לא ולא! המקום שאתה מתאר אין בו אכסניה, ולפי מיטב ידיעתי מצוי ביתו של רבינו הקדוש רבי יחיאל מאיר, הידוע בכנויו ”הצדיק מגסטינין“. פיק ברכים אחז את מוטקה. היתכן כי התארח בבית הצדיק והוא לא ידע, היתכן כי נתן לצדיק לשמש אותו?!  תאר לי את מראה בעל האכסניה, האיץ הסוחר, ואגידה לך אם זהו,  ואכן תיאר את דמותו של הצדיק... כנקלה ופושע נהגתי, דיבר מוטקה בקול בוכים – הוא הצדיק הקדוש טרח והביא לי מאכל ומשקה, ואני ברוב אוולתי ישנתי על מיטתו ואפילו לא חלצתי נעלי... מוטקה נתן את קולו בבכי עז. ”אין לך תקנה“, אמר הסוחר, אלא אך ורק אם תלך לצדיק, תיפול לפניו ותבקש מחילה. תגלה לפניו לבך כי לא ידעת מי הוא ותבקש סליחה ותשובה על מעשיך. מוטקה לא היסס, רץ כחץ מקשת לעבר בית ”האכסניה“. הוא עמד לפני הדלת וכולו רועד ושיניו נוקשות.

     חלושות הקיש על הדלת. הצדיק פתח לו הדלת ובחביבות אמר ”שלום עליך! פת שחרית הינך רוצה בוודאי. בוא והיכנס. מוטקה לא יכול היה יותר להתאפק. הוא פרץ בבכי קורע לב: ”חטאתי עוויתי פשעתי היש כפרה לעווני?“ מה לך, אהובי? שאל הצדיק ברחמנות ... “רבי, לא ידעתי, רבי... התוכל למחול לי? בבערותי, נדמה היה לי כי לאכסניה באתי והטרחתי את כבוד קודשו... אוי לי מיום הדין!“ הביט בו הרבי בחיבה ובחמלה. ”יהודי יקר, יהודי יקר! נא להתאושש, איזה חטא הוא? מדוע אין לך כפרה? הלא זיכיתני במצוות הכנסת אורחים בגופי ממש...“ אך מוטקה לא נרגע: ”הסולח לי רבינו?!  חיוך עלה על שפתיו של הצדיק. ”אסלח לך! אסלח לך, אך בתנאי אחד...“ מוטקה עצר את נשימתו. מי יודע אלו תנאים עלול הצדיק להתנות עימו, איזה דרך תשובה קשה יטיל עליו. אבל אין מנוס! הוא חטא ועליו לכפר למען לא יאבד חלילה לעולם הבא! התנאי הוא – דיבר הצדיק בחיבה, ”כי כל עת שתבוא לגסטינין תבוא להתארח בביתנו...“ 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

להתכונן למלחמה,טיפסו ,הסתכלו,התייאשו,נפלו,גלים גדולים,לומדים לשחות, לב חכם לימין, לב כסיל לשמאל,

 








אמרי שפר י"ז  אדר א' ה'תשע"ו

 

     אין שום עושר גשמי בעולם, רק עושר רוחני, מי שהוא עשיר ברוחניות הוא הוא המאושר ולא אחר בשום פנים!" ("מחנך לדורות"(



     אל תהיה חכם במילים;  היה חכם במעשים.



     אם הכהן רוצה לעלות לתורה במעשה העגל, לא איכפת לן. ("דבר אמת") ויותר נכון להעלות לוי, כיון שאהרן עשה את העגל, והלויים משובחים בפרשה, וכן נוהגים בכל המקומות. (ספר חיים ט' כ"ג(



     בן מלשון בנין. חַזֵק את יסודות הבנין, והוא יעמוד ימים רבים, אף בזמנים קשים. זכור, ביסודות לא יוצקים זהב אלא בטון...



      האדם צריך לעסוק בשני דברים גם יחד. לשמור על יחודו - ״אם אין אני לי מי לי״, ויחד עם זאת ״וכשאני לעצמי מה אני״ - להשתתף עם הכלל. מחבר הספר בן איש חי, ביאר; מדוע ישנן שתי תפילות, האחת בלחש, ושוב ישנה חזרת הש״צ, שאומר את אותה תפילה? וזאת משום, שאכן יש שתי תפילות לאדם, האחת תפילה פרטית - שאומר כל אחד בעצמו. ותפילה נוספת שהוא מאזין לשליח הציבור כחלק מהציבור, וזו היא תפילה של הציבור. (דבר בעתו)



     העצלות, אינה קוצרת דבש, הכעס קוצר חרטה.

"     ואכילה גסה לגוף כל אדם – כמו סם המוות, והיא עיקר כל החלאים" (הרמב''ם)



'     וכבר מילתי אמורה כי מקור מחלת דורנו שחיים יותר מיכולתם!' ' דבר שאני מצטער מעודי- ואותי יום יום ידרשון בנושאים כאלה . זה רוצה לקנות, וזה להרחיב דירתו, ושניהם אינם אמידים. על שאלתי, כסף מנלן, אומר יש מלווים...')מכתבי הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר(



הכומר מהגימנסיה (והערב נא).

     מעשה בבחור יהודי מארה"ב שהיה רחוק מאוד מיהדות, ורצה להתקבל ללימודי מקצוע בגימנסיה מסוימת. בראש אותה גימנסיה, עמד כומר, וכשניגש אליו הבחור, שאל אותו הכומר אם הוא יהודי. חשש בליבו, מה אענה, אם אומר את האמת,  אולי הוא לא יקבל אותי בגלל שאני יהודי, ואם אשקר ואומר שאיני יהודי, אולי תתברר האמת... לבסוף החליט לומר את האמת.

     כששמע הכומר כי מדובר בנער יהודי, שאלו: "אתה מכיר את אותיות לשון הקודש, את ה-א'- ב'?". "לא, אין לי כלל מושג בזה", השיב. בישר לו הכומר שהוא מתקבל לגימנסיה, אבל רק בתנאי אחד - "בכל יום אחר הצהריים לאחר סיום הלימודים, אתה ניגש למשרדי, ואלמד אותך את אותיות ה-א'-ב'!" הבחור, שחשקה נפשו להתקבל לגימנסיה, הסכים בלית ברירה לתנאי המוזר . בתום השנה הראשונה, הבחור גמר ללמוד עם הכומר את כל אותיות ה-א'-ב'. קרא לו הכומר והודיעו: "אם אתה רוצה להמשיך ללמוד בגימנסיה גם בשנה הבאה, עליך להגיע וללמוד אצלי שיעור פרטי ב- - -חומש". לבחור לא היתה ברירה, ושוב נענה לבקשה המוזרה. בסוף השנה, לאחר שלמד הבחור את כל החמישה חומשי תורה, קרא לו הכומר ואמר לו שהוא יכול להישאר בגימנסיה, אך רק בתנאי שיבוא אליו גם בשנה הבאה לשיעור פרטי, הפעם במשניות. הבחור שוב נענה לבקשה, וכך במשך השנה עסקו הכומר והבחור בלימוד משניות . לקראת השנה הרביעית, קרא הכומר לבחור והודיעו: "אם תרצה להמשיך את לימודך אצלנו, תצטרך כעת ללמוד גמרא... לא כאן, אלא בישיבת "נר ישראל" (בולטימור, שממוקמת בסמוך לגימנסיה). בראש הישיבה עומד רביי רודרמן, הוא ילמד אותך גמרא. לאחר שתלמד שם גמרא כמה חודשים, תוכל לחזור וללמוד אצלנו בגימנסיה". בלית ברירה, הסכים גם הפעם הבחור, וניגש לישיבת נר ישראל, לגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, ללמוד גמרא.

     נכנס הבחור לישיבה, וחיפש את הרב רודרמן.  כשמצא אותו, שאל אותו הרב לחפצו. "באתי ללמוד גמרא" השיב. התפלא הרב מאוד, משום שהבחור לא היה נראה כלל כיהודי. "האם אתה יהודי?" שאלו, והלה השיב בחיוב. אמר לו הרב, כי אינו יכול ללמדו עתה גמרא, "עליך ללכת וללמוד קודם א'-ב' וקריאה". "אני יודע כבר", קטעו הבחור, "גם חומש ומשניות כבר למדתי". בחן אותו הרב, ונוכח שאכן הוא יודע. " היכן למדת תורה? מי שלח אותך לכאן?", התעניין. "הכומר מהגימנסיה", השיב. הרב רודרמן קיבלו לישיבה, וכבר לאחר מספר שבועות, התחיל הבחור לשנות את אורחות חייו. המאור שבתורה השפיע עליו, והשיבו למוטב. עלה ונתעלה עד שנהיה לבן-תורה אמיתי. כעבור חצי שנה של לימוד מייגע בישיבה הקדושה, נבחן על מסכת שלימה, ולאחר שעבר את המבחן בהצלחה רבה, קיבל תעודה בה נכתב שהצליח במבחן על מסכת שלימה, ורץ עם התעודה לכומר.

     הבחור הודה לו על שבזכותו שב למקורות ונתעלה בישיבה, "אבל דבר אחד ברצוני לדעת", ביקש מהכומר, "למה עשית לי זאת?"  הכומר פרץ בבכי, ולאחר שנרגע סיפר: "לפני מספר שנים קיבלתי 'שנת-שבתון', שנת חופשה מעבודתי. לא ידעתי כיצד אעביר את השנה. שמעתי על קבוצה של כמרים שנוסעים לארץ ישראל לשבוע ימים, והחלטתי להצטרף אליהם.  בליל שבת, הגעתי לכותל המערבי, וכששמעתי את תפילת ליל שבת מאוד נהניתי. המתנתי שם עד לסיום התפילה.  בסיום התפילה, ניגש אליי יהודי, ושאל אם יש לי מקום לסעוד בו בשבת. השבתי בשלילה, ואסף אותי אותו צדיק לביתו.  לאחר הסעודה שאל אם אני מוכן להתלוות אליו לשיחה מוסרית מרתקת של הרב נח ויינברג, והסכמתי בשמחה. מאוד התרשמתי מהשיחה. החלטתי שיש לי מה לעשות בשנת השבתון... להישאר בישיבת "אש התורה" בראשות הרב ויינברג!  הודעתי לחבריי שימשיכו בדרכם, אני מתעכב עוד קצת בארץ ישראל.

     במשך השנה הספקתי ללמוד א'-ב', חמשה חומשי תורה ומשניות. בסוף השנה ניגשתי לרב שלימד אותי, והודעתי כי נגמרה שנת החופשה, אני חייב לחזור לעיסוקיי. הרב ניסה לשכנע אותי להישאר, "לאחר שלמדת כל כך הרבה, חבל שהכל ירד לטמיון", אך שכנועיו לא הועילו. הוא ביקש שניגש לרב ויינברג, כדי לשמוע לעצתו. גם הרב ויינברג חזר ואמר שעלי להישאר,  וחבל שאעזוב לאחר שהספקתי כל כך יפה במשך השנה . לבסוף החלטתי להתוודות. "אומר לראש הישיבה את האמת... אני גוי, ומשמש ככומר, וכעת אני צריך לחזור לעבודתי".

     מזועזע, שמע הרב ויינברג את הדברים, והגיב בחריפות, "אינני סולח לך על כל השנה שבזבזת לנו! השקענו בך כל כך הרבה לחינם!". נבהלתי והתחלתי לבכות כמו ילד. ביקשתי שימחל לי, אך הוא הודיע נחרצות: "אין לך כלל מחילה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!" לבסוף אמר: "אולי תהיה לך כפרה, אם יזדמן אליך יהודי, ותעביר לו את כל מה שלמדת בישיבה... או- אז יתברר למפרע, כי לימודיך כאן, לא היו לגמרי לחינם..." "והנה", סיים הכומר את סיפורו הנורא, "לאחר שנים שחיכיתי שיפול לידיי יהודי שאוכל ללמדו, הגעת אתה לכאן.  התאמצתי מאוד להעביר לך את כל מה שלמדתי בישיבה..."  

     הסיפור מאלף ומרגש. אולם ברצוננו לדון בו גם מבחינה הלכתית: הנה כאמור לעיל, הדין הוא שאין ללמוד תורה עם נכרי , כמבואר במסכת בסנהדרין (דף נ"ט ע"א): נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - לנו מורשה ולא להם (ופירש רש"י, שיש בכך משום גזל). והמלמד את הנכרי, עובר אף באיסור "לפני עיור לא תתן מכשול", בכך שמכשילו בלימוד תורה. ואם כן, יש להבין, כיצד היה מותר לראש הישיבה לומר לגוי ערל שילך וילמד תורה לאחרים, הרי לימוד התורה הקדושה אסור לגויים, וכשהכומר מלמד, הרי שבינתיים גם לומד בעצמו?...  והשיב על כך מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: ההיתר הוא משום שהבין ראש הישיבה בעומק בינתו, שיהודי שיפול לידיו של הכומר, בודאי יהיה יהודי רחוק מאוד מיהדות, והצלתו מהתבוללות גמורה, תתכן על ידי אור-התורה, ולכן, הגם שהדרך להצלתו מרדת-שחת תהיה על ידי כומר ערל, הדבר מותר, שהרי מדובר בפיקוח נפש של ממש... 



הנעליים הקרועות (והערב נא(

     שמענו על משפחה המחזיקה בזוג נעליים קרועות ובלויות, כדי להיזכר תמיד באהבת התורה של מי שנעל את הנעליים הללו,  ולהתחזק מכך באהבת תורה. כיוון שהמשפחה המחזיקה בנעליים, ומעבירה אותן בירושה מדור לדור, הוציאה מתוכה כמה מגדולי הדור, יש להניח שהסיפור העומד מאחרי הנעליים הללו אוצר בתוכו סיפור רב חשיבות, שכדאי לשים לב אליו.

הנעליים הקרועות מוחזקות בבית משפחת הגאון רבי מלכיאל קוטלר שליט"א, ראש ישיבת לייקווד, שהועברו אליו בירושה מאביו הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, שקיבלן מאביו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שקיבלן מחמיו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.

     סיפורן של הנעליים החל במלחמה העולמית הראשונה, בעת שההפצצות על ערי אירופה היו בשיאן, ומאימת הסכנה נטשו רבים מבני הישיבות את בתי-המדרשות וחזרו לבית הוריהם . בחור אחד שלמד בישיבתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, ארז אף הוא את חבילותיו והלך אף הוא לביתו. למה "הלך" ולא נסע? משום שלא היה לו כסף לנסוע... למעלה משבוע היטלטל הבחור בדרכים המסוכנות, כשמדי פעם נאלץ להסתתר ולתפוס מחסה בגלל ההתקפות, עד שהגיע לביתו. הוא דופק בדלת והנה אימו ניצבת בפתח. " מה לך, בני, כי חזרת הביתה?" – שואלת האם המסורה והמודאגת. "מה, לא שמעת, אימא, על המלחמה שפרצה בעולם ועל ההפצצות החזקות?!" – תמה הבחור. "שמעתי גם שמעתי, בני. אבל דווקא משום כך אני סבורה שמקומך בימים אלו הוא ב... היכל הישיבה ולא כאן, בבית..." –  השיבה האם הצדקנית.

     הבחור שומע את הדברים, וכמי שמעולם לא הימרה את פי הוריו, לוקח את חבילותיו ופונה אל הדרך הארוכה ממנה הגיע בחזרה להיכל הישיבה!  כיוון שהיה עדיין עייף מהדרך הראשונה, התארכה לו הדרך עכשיו, ובמשך כמעט שבועיים לא פסק מללכת, עד שהגיע לישיבת רבי איסר זלמן. הנעליים, שכבר היו קרועות לפני שעזב את הישיבה, נקרעו עתה לגמרי...  ראש הישיבה, שידע שהבחור הלך לביתו, התפלא על שובו, ומששמע את דברי אימו של הבחור, חיבקו באהבה ובשמחה. כבן יקיר, ביודעו שלגדולות נוצר. אבל לפני שהתיישב הנער בחזרה על ספסל לימודיו בישיבה, אמר לו ר' איסר זלמן: "רואה אני שנעליך קרועות ובלויות הן, ואינך יכול כבר להמשיך ולהשתמש בהן. בוא ונעשה 'עיסקת חליפין' – אני אתן לך נעליים חדשות, ואתה תתן לי במקומן את נעליך הקרועות..." הבחור הסכים, כמובן, והעיסקה יצאה אל הפועל.

     ר' איסר זלמן שמר על הנעליים הללו והחזיקן בביתו. ידוע ידע אותו גאון, שנעליים אלו ספגו בתוכן הרבה הרבה אהבת תורה אמיתית; נעליים של בן תורה שחזר לביתו, בצל ההפגזות הקשות, וחזר להיכל הישיבה בציוויה של אימו הצדקנית . הגרא"ז הוריש את הנעליים הללו לחתנו הגר"א קוטלר, שהורישן אחר כך לבניו – אחריו, והנעליים נשמרות בקפידה רבה.

מה שנותר לנו לספר הוא מי היה הבחור ההוא...?  מרן ראש ישיבת פוניבז', הגרא"מ שך זצ"ל!

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

עושר גשמי,עושר רוחני,חכם במילים, חכם במעשים,יסודות הבניין, יוצקים, זהב, בטון,



 

אמרי שפר ט"ז  אדר א' ה'תשע"ו

 

 אות היא לעולם. השבת היא כמו שלט, שכמו חנות שאפילו שהיא סגורה אבל כל זמן שהשלט תלוי על הפתח, סימן הוא שהחנות תהיה פתוחה בעתיד, אבל אם הורד השלט סימן הוא שהחנות אף פעם לא תפתח. כמו כן השבת, שאם קרה ח"ו שיהודי נכשל בעבירה אבל כל זמן שהוא שומר את השבת זה סימן ועדות שהוא יהודי שיש לו שייכות בלבו לקב"ה, ואם לאו, השלט הוסר וזה עדות שאין לו שום קשר עם הקב"ה והתורה (החפץ חיים(.



     אי אפשר למרגלית בלא כליפת אבן, ואין בר בלי תבן, אין כרם בלא קוצים ואין שושנה בלא חוחים. (ר' יעקב עמדין)



     ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה.



     זה יתנו. פירש רש"י שהקב"ה הראה למשה כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. המטבע של אש מרמזת כי האש יכולה להועיל וגם להזיק, האש יכולה לשרוף ח"ו, אך גם יכולה לבשל ולחמם ולהאיר וכדומה, כמו כן המטבע אם משתמשים בה לצדקה וגמילות חסדים אז יש בזה תועלת מרובה, אבל אם משתמשים בכסף שלא לצורכי מצוה, אז יכולה לשרוף ולגרום נזקים ח"ו (נועם אלימלך(.



החוב שולם (על-פי 'גדולי הדורות')

נקישות נשמעו על דלת ביתו של הרב יעקב-יוסף הרמן בניו-יורק. אורחים רבים נהגו לפקוד את בית המשפחה, שהייתה מפורסמת בהכנסת האורחים שלה. הרב הרמן ניגש אל הדלת, וראה מולו יהודי זקן. בידו החזיק נרתיק בד בלוי ומרופט. הרב הרמן קיבלו במאור פנים, הזמינו להיכנס אל הבית, הגיש לפניו כיבוד וביקש לשמוע מה בפיו.

הזקן התיר בזהירות את השרוך ופתח את הנרתיק. ביד רועדת הוציא את תכולתו. לנגד עיני הרב הרמן נתגלה זוג תפילין. "שמע נא", אמר האורח, "איננו מכירים, אך בקשה לי אליך. אלה התפילין שלי. שנים רבות התפללתי בהן. מרגיש אני כי ימיי קרבים. רצוני להעניק לך את התפילין האלה במתנה. יש לי תפילין אחרות. האם תואיל לקחתן?".

הבקשה התמיהה מעט את הרב הרמן. מדוע חשוב כל-כך לזקן להעניק לו את התפילין? אך הוא לא הכביר בשאלות, אלא מיהר להביע את הסכמתו, לשמחתו הגדולה של האורח. השניים נפרדו והרב הרמן איחל לאלמוני שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות. את התפילין הניח בארון הספרים שלו.

לא חלפו ימים רבים, והזקן הלך לעולמו. הצטער הרב הרמן למשמע הבשורה, ונזכר בתפילין המונחות בארונו. "לפחות קיימתי את רצונו ושימחתי אותו לפני מותו", הרהר בליבו.

חלפו כמה שבועות. יום אחד התייצב אורח בדלת ביתו של הרב הרמן וביקש לשוחח עמו. "במה העניין?", התעניין הרב הרמן. "שמי שמואל", הזדהה האיש, "ואני בנו של ר' נתנאל הסופר, מירושלים".

הרב הרמן הנהן בראשו. מי לא שמע על ר' נתנאל, הסופר המיוחד מארץ ישראל. שמע התפילין שיצאו מתחת ידיו נישא בהערצה בפי כול. הוא היה יוצר אותן בקדושה ובטהרה, משלב הכתיבה ועד עשיית הבתים והרצועות. כתב ידו נדיר ביופיו ואיכות התפילין מדברת בעד עצמה. גם בחלוף שנים רבות נראו כחדשות.

"נודע לי", המשיך ר' שמואל, "שלפני שנים רבות הזמנת זוג תפילין מאבי, זיכרונו לברכה, ואף שילמת לו תמורתן עשרים וחמישה דולרים, אך את התפילין לא זכית לקבל"...

"נכון", נזכר הרב הרמן.

זה היה אחרי נישואיו. הרב הרמן חשק בתפילין המהודרות של הסופר מארץ ישראל, עשה הזמנה ואף שילם את ערכן – עשרים וחמישה דולרים, סכום גבוה באותם ימים. הוא קיבל מר' נתנאל הסופר מכתב המאשר את ההזמנה. בכיליון עיניים ציפה ליום שבו יקבל את התפילין. אלא שהכנת התפילין התעכבה. בחלוף שנה כתב לסופר וביקש לברר מה המצב, ונענה כי עשייתן טרם נסתיימה. לא עבר זמן רב ור' נתנאל שבק חיים לכל חי. חלום התפילין של הרב הרמן נגוז.

"לפני זמן מה חלמתי חלום מוזר", המשיך הבן לספר. "בחלומי אני ניצב לפני אבי, והוא מצווה עליי לעיין בכל מסמכיו ולשלם לבעלי חובו את המגיע להם. כשהתעוררתי, מיהרתי לקיים את הוראתו. בין המסמכים הרבים מצאתי את מכתבך, שבו מצויין כי שילמת עשרים וחמישה דולרים בעבור תפילין שלא קיבלת. אבי חלה באותה עת, וכבר לא היה ביכולתו להשלים את עשיית התפילין. מן הדין עליי לפרוע את חובו, אולם מבקש אני ממך שתמחל לי על החוב. התברכתי במשפחה גדולה, ואין באפשרותי לפרוע את כל חובותיו של אבי".

הרב הרמן התרגש למשמע הסיפור, ובו במקום מחל על החוב והצהיר כי הוא סולח לר' נתנאל בלב שלם ואין לו בליבו כלום עליו. הבן שמח. "בטוחני שעתה ינוח אבי על משכבו בשלום", אמר.

חלפו הימים, ובנו של הרב הרמן פנה אליו והתעניין אם יש ברשותו תפילין מיותרות בעבורו. פתאום נזכר הרב הרמן בתפילין שהפקיד בידיו הזקן, המונחות בארון בלי שימוש. הוא נתנן לבנו והורה לו: "גש אל סופר סת"ם, שיבדוק את התפילין האלה אם מהודרות הן ואם אפשר להשתמש בהן. אלה תפילין שניתנו לי במתנה מיהודי זקן, ואינני יודע מה טיבן".

יצא החתן אל הסופר. כעבור זמן מה נשמעו קולות בהולים קרבים והולכים אל הבית. בפתח נראו החתן והסופר סמוקי פנים ונרגשים. "הרב הרמן", התנשף הסופר, "אמור לי, מניין לך התפילין האלה?".

"אלה תפילין שנתן לי יהודי זקן לפני פטירתו. מעולם לא בדקתי אותן", השיב הרב הרמן.

"יודע אתה מי כתב את הפרשיות האלה, מי ייצר את הבתים ואת רצועות העור?", התקשה הסופר לכלוא את השתאותו. "לא תאמין – ר' נתנאל הסופר בכבודו ובעצמו! אלה תפילין נדירות ויקרות! אין להשיג כמותן".

תדהמתו של הרב הרמן הייתה מוחלטת. פתאום קלט את צירוף המקרים המצמרר. "אני לא מאמין", אמר בהתרגשות, "הלוא זמן קצר לאחר שקיבלתי את התפילין האלה בא אליי בנו של ר' נתנאל לבקש שאמחל על חובו כלפיי, והנה נפרע החוב! קיבלתי את התפילין שהזמנתי!". באצבעות רועדות ליטף את התפילין הנדירות, התפילין של ר' נתנאל הסופר.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

שלט,חנות,עדות,קשר,שבת,מרגלית,קליפת אבן,תבן,ישר והפוך,מטבע של אש, לבשל ,לחמם ,להאיר,







אמרי שפר ט"ו אדר א' ה'תשע"ו

 


אמנם חטאם היה גדול, בכל זאת עלינו להודות שדור המדבר עלה על דורנו.  דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים,  ואילו דורות אחרונים מתפרקים מא-לוקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף(.



     הדרגה הנעלה ביותר היא, "לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד" (ה"חזון איש")



"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  - אצל יום טוב נאמר (ביצה טו): חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת "כי קודש הוא לכם". ה"לכם" הוא גם כן קודש, גם האכילה והשתייה שהם לצורכי הגוף קודש הם . )קדושת לוי(



     יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ , שנאמר ”שתו בשמים ולשונם תהלך בארץ“. (מדרש רבה (קהלת ס‘, י“ב)



יְשועָהֻ מְפלָאה (פניני עין חמד עלון 522)

     ר' מנדל היה יהודי אשר היגר מרומניה לרוסיה והתיישב בעיר קישינב (כיום בירת מולדובה). עלילה מכוערת נרקמה כנגדו. ופתאום מצא את עצמו מסובך בתביעה משפטית מצד ממשלת רומניה, ובתביעה מממשלת רוסיה להסגירו לידיה. למעשה היה הוא איש עסקים מצליח.  אחד ממתחריו ברומניה ניסה לסחוט ממנו סכום כסף גדול. הוא סירב, והאיש הבטיח לנקום בו. הוא הפריח שמועה כי מנדל מצא אוצר גדול השייך לממשלת רומניה, וכדי שסודו לא יתגלה, ברח לרוסיה. מצבו של מנדל היה מסובך למדיי. אמנם ממשלת רוסיה לא הסכימה להסגירו, אבל החליטה להעמידו לדין בתחומה. נשלח לו זימון למשפט, ובד בבד נשלחה הזמנה לממשלת רומניה לשגר תובע מטעמה ועדים המאשרים את נכונות טענותיה. עד המשפט שוחרר הלה בערבות.

     שבור ומודאג נסע הוא אל 'הסבא משפולי' (הצדיק ר' אריה לייב זצוק"ל), לבקשו עצה וישועה. בבואו הרגיע אותו הצדיק באמרו כי ישים את מבטחו בה', ו"ישועת ה' כהרף עין". הרב הוסיף , כי כדאי מאוד להשתדל לקבוע את מועד המשפט לפורים . מנדל עדיין היה מלא דאגה ושאל בהיסוס: "מה אטען בבית המשפט כנגד כל הראיות שיציג התובע?" - "בעניין זה הסר דאגה", השיבו ה'סבא', "אשלח מטעמי ֵסנגור מצוין שיְיַצג אותך בבית המשפט". "וכיצד אדע לזהותו?", תמה, והצדיק השיב: "הוא יחבוש כובע לבן ויעטה כפפות אדומות ". מנדל התמלא שמחה לנוכח הצעתו הנדיבה של הרבי. הוא חש אסיר תודה ושאל: "כמה אצטרך לשלם בעבור עבודתו של הסנֵגור והוצאות הדרך?". חייך הצדיק ואמר כי זה עתה זכה לשדך יתום ויתומה, וזקוק הוא לסכום כסף גדול כדי להשיאם. "האם אתה מוכן לקבל עליך את הוצאות חתונתם?", שאל. מנדל הסכים מיד, ובו - במקום נתן לצדיק סכום נאה בעבור ההוצאות הראשונות והתחייב לשלם את השאר. הוא חזר לעירו ולאחר מאמצים והשתדלות הצליח לשנות את מועד המשפט ולקבוע אותו ליום פורים. מיד שלח מברק לרבי , כדי שיכין את הסנֵגור מבעוד מועד.

     פורים בא. חסידיו של 'הסבא משפולי' הכירו את דרכו לנהוג לעיתים בדרכים מתמיהות ובלתי מובנות כדי לפעול ישועה ליהודים, אולם אותו פורים היה מיוחד במינו.  בליל פורים, כשהתאספו החסידים סביב שולחן הרבי, העלה ה'סבא' בקשה מיוחדת: מבקש הוא לערוך את משפטו של היהודי מנדל הזקוק לישועה. אולם בית המדרש נהפך ל'בית משפט'. החסידים התארגנו והעמידו את רב העיר בתפקיד ה'שופט', ואליו צירפו עוד שני 'שופטים'. אחריו בחרו את ה'תובע' וה'מלשין' ואת הנאשם 'מנדל', וכן שניים שהיו 'עדים'. בשלב זה התערב הצדיק ואמר , כי הוא יהיהֵ הסנגור.

     המשפט נפתח. תחילה קם ה'תובע' והחל להציג את חומרת מעשהו של מנדל, כיצד העז לגזול את רכוש המדינה ולברוח. בשעה שדיבר צחקו החסידים ולגלגו עליו. ה'תובע' ניסה לבסס את טענותיו, וזימן את העדים. כאן נכונה לו הפתעה. ה'עדים' הפכו את עדותם וסיפרו , כי אין זו אלא עלילה, שכן הם שמעו בעצמם את האיש מאיים על מנדל , שיעליל עליו אם לא ייתן לו כסף.  כעת הגיע תורו של ה'סנֵגור'. 'הסבא משפולי' הניח על ראשו כיפה גדולה לבנה ועל ידיו עטה כפפות אדומות. שקט השתרר באולם, והוא פתח בנאום חוצב להבות. בטוב טעם הסביר באוזני ה'שופט' כיצד היה מנדל טרף לעלילה שפלה, אשר לא יאה כי ממשלה נאורה כרוסיה תאבה להאמין לה, ולכן אל לה להיכנע ללחצים המופעלים עליה מצד ממשלת רומניה. הדברים היו משכנעים מאוד וגם מרגשים ביותר, עד שנגעו ללב כל השומעים. בסיום דבריו לא נשאר כל ספק בצדקתו של מנדל, ולשופטים לאַ היה אלא לזכותו בדין ולשחררו. הם לא הסתפקו בכך ואף חייבו את ממשלת רומניה לשלם למנדל את הוצאות המשפט ובכלל זה דמי עגמת- נפש.

     קריאות שמחה פרצו מפיות החסידים, וההתוועדות העליזה חזרה להתנהל כמיטב מסורת שמחת הפורים.  מיד במוצאי פורים הגיע מברק ממנדל המבשר , כי זכה במשפט וכי בקרוב יבוא לשפולי. כאשר בא לעיר הקיפוהו החסידים ושאלו בסקרנות כיצד התנהל המשפט. הוא סיפר , כי אכן הסנגור ששלח הרבי היה מוצלח ביותר. "נאומו הנלהב והמשכנע הטה את לב השופטים, ותיכף לאחר מכן הכריזו השופטים על הזיכוי המוחלט", תיאר בקול נרגש. עוד סיפר כי למזלו הגדול חייבו השופטים את ממשלת רומניה בהוצאות משפטו ואף בדמי עגמת-נפש. שוב שאלו החסידים: "מה הייתה טענתו של הסנֵגור?". מנדל החל לחזור על הדברים, ותדהמה אחזה בחסידים. הלוא הדברים הם בדיוק מילה במילה , ממה שהשמיע הצדיק בנאומו במהלך המשפט המבויים בעת סעודת פורים!... הגיע תורו של מנדל להיכנס אל 'הסבא' ולהודות לו על הסנֵגור הנפלא. כאשר עמד על מפתן הדלת, בטרם פצה את פיו, חייך הצדיק ואמר: " נו מנדל, האם היטיב הסנגור ששלחתי למלא את תפקידו?"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

דור המדבר,כסף וזהב,קודש,שבת,אכילה ,שתייה, בשמים,בארץ,לשון הרע,






אמרי שפר י"ד אדר א' ה'תשע"ו

 

 

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" – (קהלת רבה א לב)



     "באיזה בגדים היה לבוש אברהם אבינו?"  שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע. השואל התכוון ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל, לא מעיל רבני ולא מגבעת ישיבתית. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי זה, והשיב, "בכל מקום שהתגורר אברהם, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט סביבו מה לובשים הגויים המקומיים, ואברהם היה מתלבש בדווקא באופן שונה." הרבי למְדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מעבר אחד,  והוא מעבר אחד', הניח תשתית לעם היהודי. אברהם לימד על עיקרון הנבדלות. המטרה היא להיות שונה!



     הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. עדות יש כאן על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, ויש להשאירו כך!



     טוב שלא כולם חושבים אותו דבר: חילוקי דעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים.



יותר קל לזרוק את הילד מאשר לזרוק את הבקבוק (למען אחי, גליון 712)

בפרשת ''וירא'' מוצאים אנו מסר מדהים בנושא חינוך הילדים, ישמעאל בנה של הגר, ואחיו למחצה של יצחק, מתנהג באופן מאיים ובלתי הגון רועה בשדות זרים, וא"כ יפה שעה אחת קודם, והמתבקש הוא להרחיקו מאחיו יצחק, ושרה אמנו מוצאת לנכון לבקש מאברהם לגרש את ישמעאל מהבית. ישמעאל ואמו הגר יוצאים לנדוד במדבר. לאחר זמן לא רב אוזלים המים שברשותם. " ויכלו המים מן החמת (הבקבוק) ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית, כא, טו(.  ולכאורה היה מקום לשאול שאלה (שאולי נראית קצת מגוחכת אך שכרה עימה ) כלומר שאלה שנראית מובנת מאליה אך לא נשאלת ובכ"א לצורך הענין נעלה אותה, גב' הגר הייתה ברת דעת אז אם הבקבוק התרוקן והמים אזלו, למה היא זורקת את הילד? שתזרוק את הבקבוק?! אולם לדאבון לב לפעמים נראה, שכאשר מזווה המזון מתרוקן וכמות המזומנים בכיסנו הולכת ומתדלדלת, הראשונים שיסבלו הם הילדים. היתרה בבנק נמוכה? כיצד נחשוב אפילו על חינוך יהודי שורשי? הרי שכר הלימוד יקר. על מותרות ונוחיות למיניהם לעולם לא נוותר. אך את חינוך ילדינו נקריב בשם החיסכון.

     כמו ששמעתי פעם שסיפרו על אמא יהודיה שבאה ממזרח אירופה והצטרפה לבנה בארה"ב. כשהגיעה, התחלחלה לראות שהוא גילח את זקנו והשליך את כיפתו. "מה קרה לך, יענק'לה שלי?" היא שאלה. "אמא", הוא אומר, "אמריקה אינה ה'שטעטל' (העיירה) של מזרח אירופה" . וכשראתה אותו הולך לעבודה בשבת, הוא שוב אמר לה שאמריקה זה משהו אחר. וכאשר פתחה את המקרר וראתה מיני שרצים שמעולם לא ראתה במטבח היהודי, הוא שוב הסביר לה שאמריקה זה לא כמו "בבית הישן". לבסוף,  כשהכל היה בשבילה יותר מדי, היא שאלה אותו , "יענק'לה, תגיד לאמך הזקנה את האמת. האם אתה עדיין מהול ?" ולדאבוננו זה לא סיפור של ההיסטוריה זה סיפור טרי מחיי היומיום, האמינו לי שברור לי שאין אבא או אמא שלא ירצו לראות מילדיהם וצאצאיהם את מירב הנחת היהודי הטהור , וכל אחד יודע שלכל דבר יש מחיר, ופה בעצם הקונפליקט, מצד אחד אכן הוא רוצה את הטוב ביותר, וטוב עולה בדמים )תרתי משמע(, לא ניתן לחנך ילד ברמה הרוחנית הגבוהה והטובה ביותר מבלי השתתפות של ההורים ונשיאתם בנטל, ואז בפני ההורים היקרים מוטלים שתי דרכים האחת היא דרך שקצת תייקר להם את לימודי הילד,  והשניה הכל חינם לימודים חינם, וכו'. אבל המוצר והתוצאה בהתאם, נו מה עושים, תשובה של חלקם ויחסית רבים מהם, הכסף מדבר, לא! שלא נחשוב לרגע שבמחיית הבית הוא חסך ולא נדמיין כלל לעצמנו שהוא לא הזמין כבר רכב חדש 2017 ובוודאי גם השיפוץ המקיף של הדירה לא יעצר לרגע המזומנים ימשיכו לזרום,  אבל על חינוך לשלם מה פתאום? במילים אחרות הבקבוק נגמר, ואין!!! במה ל"מלאות"  אז זורקים את הילד. זהו גם קו המחשבה אך של הגר.  אנו כיהודים האמונים על שמירתם של אותם פקדונות שקבלנו מהקב"ה אין לנו את היכולות להתפנק ולהחליט מה טוב עבורם, שאיפתנו הגדולה היא להבין ולכוון מה רצון בוראנו לעשות איתם, והמציאות תוכיח שכל אלו שבחרו לא לתת לילדיהם חינוך יהודי תורני מסורתי. נכנסו לספרי ההיסטוריה ונותקה השרשרת מבית האבא הגדול אאע"ה כי שאין חינוך ערכי, הילדים תוהים מדוע עליהם לא לעשות מה שבני גילם עושים. והכסף שחסכנו משכר הלימוד הולך עכשיו לטפל בהם לא כל מה שנפלו לדאבוננו שאין כאן המקום לעלותם.

     ילדינו זקוקים ליציבות וסביבה בעלת מערכת ערכים בריאה. לא משנה מה קורה אצל השכן ואפילו שלפעמים נראה ירוק יותר או מפתה יותר, הכל אחיזת עיינים חובה עלינו לקום ולצעוק את הצעקה ההיסטורית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – ילדי ישראל לא עמנו,  לא יודעים אפי' פסוק של ק"ש וכד', בואו הורים יקרים לא נחזור על טעויות של הגר נצמד לדרכו של אבהם, ונראה נחת מכל יוצאי חלצינו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדם מת, קפוטה,שטריימל,שחור ולבן,תפיסת עולם,צבעי הקשת, אור,חושך, ישראל,עמים, מרוצי הסוסים,







אמרי שפר י"ג אדר א' ה'תשע"ו

 

אשר מילאתיו רוח חכמה, זה המכיר בכך שחכמתו אינה משל עצמה, אלא אשר מילאתיו, רוח חכמה שהשפע השכלי הוא מן השמים, הוא הראוי להיכלל בגדר חכמי לב.  (דברי שלום)



     באחד הימים הגיע אליהו הנביא לעיר אחת בבגדים פשוטים. נכנס לאירוע ואף אחד לא שם לב אליו... יצא וחזר עם גלימה מהודרת מיד הושיבוהו במזרח וכיבדוהו. כשאחד מהאנשים הביא לו מים ליטול ידיו, הכניס אליהו הנביא את כפות ידיו אל תוך שרוולי הגלימה וביקש מהאיש ליטול את שרוולי הבגד. לפליאתו השיב אליהו הנביא: "אתכם כאן לא מעניין מי האדם אלא הבגדים שלו. אם כך נטול ידיים לבגד..." ואילו בעבור החכמים שבעם - אלו המבינים את הכוונות העמוקות שיש בכל בגד ובגד מבגדי הכהונה לאלו נאמר: "ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי"...



     התרחק מאנשים המזלזלים בשאיפות שלך . אנשים קטנים תמיד עושים כך . אנשים גדולים תמיד יתנו לך את ההרגשה שגם אתה מסוגל להיות גדול.



     וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה (כח, ח). ידוע שבמצוה 'מחשבה טובה מצטרפת למעשה'. ואפילו אם נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וזהו שמרמז הפסוק 'וחשב אפודתו' מחשבה של מצוה, שמקשטת את האדם (איפוד, פירושו קישוט), הריהו 'כמעשהו' כאילו כבר עשה את המצוה. אך במה דברים אמורים, כאשר 'ממנו יהיו' שרצה באמת לעשות את המצוה ורק נאנס ולא עשאה . (נחל קדומים)



יודו לה‘ חסדו ונפלאותיו לבני אדם (י. מלכה)

     בקיבוץ ”סופה“ נותרו לפני שבועיים לא מעט עיניים לחות מהתרגשות. ונס שהיה, כך היה: ברחבי ארץ הקודש ירד כזכור לכולם גשם בתקופת חג השבועות. דבר זה גרם לכך שמלאי החיטה שהיה בשדות והיה בשל דיו, מה שמוגדר בלשון ההלכה ”אינה צריכה לקרקע“, נרטב במי הגשמים וכבר לא יכול להיחשב כ“חיטה שמורה משעת קצירה“, למהדרין בהלכות הפסח. משגיחי אחד הבדצי“ם יצאו ותרו ברחבי הארץ אחר מקום שבו גדלה החיטה מאוחר יחסית, וכך לא נפסלה מן הגשם. הבעיה הייתה כפולה, שכן בשנה הבאה – שנת השמיטה – לא חורשים ולא זורעים, מה שמגדיל את הביקוש ליבול משנה זו פי שניים לפחות. כאן החלה שרשרת ניסים מרתקת.

     הראשון שבהם היה חקלאי חילוני שהחליט לראשונה לשמור שמיטה בחייו. והנה משמים נחתו אצלו ”דוסים ממאה שערים“ שביקשו לקנות מהחיטה שצמחה אצלו ב“עוטף עזה“ כמות אדירה של חיטים למצות. ממש כפי שהבטיחה התורה ”וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים“...

     השני: לאחר שסיימו המשגיחים את עבודת הקטיף ווידאו שהחיטה יבשה למהדרין וארזוה עימם, עלו בסיפוק על רכבם וחזרו לירושלים. עודם בדרך וטלפון נרגש מן החקלאי: רבותי! אין לכם מושג איזה נס אירע לכם! רבע שעה אחרי שהלכתם מכאן, נפלה פצצה בשטח השדה הפתוח בדיוק היכן שהסתובבתם... לא זו בלבד שניצלתם, אלא בזכות כך שהחיטה נקצרה – נמנעה שריפת ענק שהייתה אמורה להתפתח בשדה הבשל והמלא בחיטים...

     והנס השלישי: יומיים לאחר מכן שמחו כל תושבי מדינת ישראל לשמע הבשורה הטובה שמספר מחבלים יצאו ממנהרה בשדות קיבוץ ”סופה“, ונתפסו על ידי צה“ל במקום. המחבלים השטניים תכננו לצאת לתוך החיטים הגבוהות ולהסתתר ביניהן עד הערב, אז יצאו ממחבואם לקיבוץ ”סופה“ ויחטפו עימם מספר אזרחים רב ויהרגו ככל שיוכלו. את מצות השמיטה שיקיימו ישראל ויזכו עקב כך לברכת שמים – לא לקחו בחשבון...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

רוח חכמה,אליהו הנביא,גלימה מהודרת,שרוולי הבגד,מזלזלים,אנשים קטנים, מחשבה טובה,

אמרי שפר י"ב אדר א' ה'תשע"ו

 

 אדון עולם. היה חסיד שבא להטריסקער מגיד זי"ע ובקשה בפיו שרוצה לנסוע לאמריקה דאז, מפני פרנסתו הדחוקה ולא הרשה לו הרבי, שאל להרבי והלא יש שם יהודים ורעביס, וממה הרה"ק מפחד, אמר לו המגיד שהיה פעם כפרי שהסתובב עם סידור עבה עם כל המפרשים, ושאל אותו אחד, אתה במילא לא מבין כל המפרשים, למה אתה מסתובב עם סידור כזה אני אתן לך סידור פשוט, ענה לו הכפרי, אם יקרע בסידור שלי כמה דפים, אני עוד ישאר עם אדון עולם שאני מכיר לומר זאת בתוך הסידור, אבל אם אלך עם סידור פשוט של כמה דפים ויקרע אז לא ישאר מאדון עולם. אמר הרה"ק מטריסק אם תישאר כאן להסתובב בין ערליכע יודן תקבל זעץ קטן כאן וזעץ קטן שם, אבל אדון עולם ישאר שלם, אבל אם תלך לאמריקה אז לא ישאר ח"ו.... (דברים טובים – פרשת תצוה)



     בלב כל יהודי צריך לדלוק נר תמיד. אך לא רק באוהל מועד, בבית הכנסת, בישיבה, אלא אף "מחוץ לפרוכת", ברחוב, במסחר, בעבודה ובכל עסקי החולין.



     העבר אין והעתיד עדיין וההוה... ר' אייזיקל קאליבער זי"ע היארצייט שלו ביום ז' אדר, והיה לו הרבה יסורים, פעם שאלו אותו איך הוא מתמודד עם יסוריו, ענה על היסורים שהיה זהו עבר, כבר היה אין מה לחשוב, ועל מה שעתיד לבוא זה עוד לא בא, אז א"כ על מה היסורים שיש לי עכשיו "קען איך נאך אויסהאלטן" אני עוד יכול לעמוד בזה.



     יש מנהיגים שלעיתים עם היבחרם וכניסתם לתפקיד, שוכחים הם את אלה אשר בחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה נועד הוא לגדולה.



הסיפור עם מחט (הרב יחזקאל שובקס)

     מה ערכו של גביע כסף קטן, מושחר, מעוקם ובעל צורה מעוותת ? תלוי את מי שואלים. אם שואלים את זעליג סוחר העתיקות, הוא ייקח לידו את הגביע, יעלה או יוריד את משקפיו ויבחן אותו בחינה מדוקדקת. לעת הצורך אף ישפוך עליו חומר מסוים על מנת להתחקות אחר תאריך ייצורו של הגביע. בסוף הוא עשוי להעריך את שוויו בעשרות אלפים.

     ניסיון של עשרות שנים הפכו את זעליג למומחה בעל שם עולמי בעתיקות ובמוצרי יודאיקה.  את דרכו החל כ'סוחר' אשר קונה כאן מוכר שם ובדרך מרוויח את כספו. אלא שבמשך השנים, כאשר חיבתו אל הכלים העתיקים הלכה והתעצמה, התקשה זעליג לוותר על החפצים העתיקים שתחת ידו. בכך הפך לאספן עתיקות, כאשר ברשותו חפצים בשווי כמה מיליוני דולרים.  את כל הרכוש הזה שמר בכספת שמורה היטב בבנק המקומי.  במשך השנים היו הרבה בשכונה ובקהילה אשר התעניינו אצלו אודות הכלים העתיקים שברשותו, וחפצו בכל מאודם לראותם מקרוב ובכך לחזור מאות או אלפי שנים אחורה. לאחר שהפך הרבה בדבר, החליט זעליג להקדיש חדר אחד בביתו ולהקים בו מוזיאון קטן, ולהזמין אנשים לבוא לבקר אצלו תמורת סכום סמלי.  מקובל במוזיאונים להציג חפצים בתוך תאי זכוכית שמורים ומוגנים. מחיצות הזכוכית האלו פוגמות קצת בתחושות. בכל אופן, המוצגים נראים כמו מורחקים ממך. זעליג התנגד לכך. הוא רצה שאנשים יוכלו לראות את החפצים מקרוב בעיניהם ממש . היה ברור לו שאי אפשר להשאיר את החפצים חשופים לגמרי, הרי אנשים ימששו את החפצים בידיהם ועלולים לקלקל אותם. ומי מדבר על מישהו שיחליט גם לשלוח יד, חלילה. משום כך הגה רעיון מקורי. הוא הקיף את כל העתיקות במאות מחטים קטנטנות כמעט בלתי נראות. בכניסה לחדר המוזיאון שבביתו תלה שלט ענק אשר הזהיר את הבאים שלא לקרב את אצבעותיהם לחפץ כל שהוא כדי שלא יידקרו חלילה.

     בשכנות לביתו של זעליג התנשא "תלמוד תורה" לתפארת. כאשר המלמדים ביקשו להעסיק את התלמידים בתכנית מעניינת, היו לוקחים אותם למוזיאון של זעליג. שם יכלו להצביע על מטבעות מזמן בית המקדש, לראות מקרוב כדי חרס מזמן הרומאים, להכיר גביעים מימי תלמידי הבעש"ט, וגם רעשנים שיוצרו על ידי תושבי הגטאות בזמן מלחמת העולם השניה. מדי פעם התחדש המוזיאון במוצגים חדשים, וזו היתה סיבה טובה לביקור חוזר . באחד הביקורים האלו נשמעו פתאום זעקות "הצילו". מהומה קטנה פרצה במקום. זעליג הגיע חיש למקום, וראה כיצד מידו של אחד הילדים נוטף דם. אי אפשר היה לזהות חתך כל שהוא, אך נראה היה שעור ידו מחורר ככברה, מכל זווית אפשרית נטפו טיפות דם. לשאלתו של זעליג, נאלץ הילד להודות ששלח ידו לעבר אחד מחפצי העתיקות. בינתיים, הוזעק חובש הצלה למקום וחבש את ידו. למחרת הסתובב הילד בעל היד החבושה בחיידר וסיפר את סיפורו בפני כולם . ומאז כל פעם שאחת הכיתות ב"תלמוד תורה" הגיעה לבקר למקום, היה זעליג מושיב את הילדים על הספסלים בחצר ביתו ומרצה בפניהם. ההרצאה היתה קצרה ביותר והיא כללה שאלה אחת בלבד: "האם אתם זוכרים את הסיפור עם הילד שנדקר מן המחטים ונטף לו דם רב מן היד?"  לאחר שהתלמידים אישרו כי הסיפור מוכר להם, הוזמנו להיכנס.  הרמז היה ברור: מי שמנסה לקרב את אצבעותיו היכן שאסור , שיידע מה יקרה לו.  אבל תמיד יש ילדים שאוהבים להתנסות בעצמם, הם מבקשים להיות בטוחים שהסיפור אמיתי. ולכן, חזרו על עצמם הסיפורים האלו. וכך היו ילדים חוזרים מן הסיור עם יד חבושה.

     פעם קיימו תלמידי מכיתה ט' ביניהם כמין 'מועצת'. המחטים מאוד הפריעו להם, הם ראו בכך משהו לא אנושי וחשבו שצריך להסירם. משום כך ארגנו משלחת מיוחדת של נבחרי הכיתה שיבקרו בביתו של זעליג.  באותו ערב נשמעו דפיקות על דלת ביתו של זעליג. "דבר חשוב בפינו אליך" - אמרו חברי המשלחת. הם הוכנסו והתיישבו אחר כבוד.  זעליג הקשיב לדבריהם בנימוס ושמע את בקשתם. בסוף הגיב במענה קצר: " גם אני חפץ מאוד להסיר את המחטים, ואני אכן מתכוון לעשות את זה באותו יום אשר אהיה בטוח שאף אחד לא יזיד לשלוח ידו לעבר החפצים היקרים!"

 * כך נאמר במדרש תנחומא על הפסוק "זכור אשר עשה לך עמלק". "אמר ר' לוי: משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן. אמר המלך: 'כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב'. לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר. נשכו הכלב. כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו: 'זכור אתה שֶׁנְשָּׁכָָּך הכלב'. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו: 'היש ה' בקרבנו אם אין', הוא אומר להם: זכור את אשר עשה לך עמלק". ב"כלי יקר" בסוף פרשת בשלח, מאריך להסביר על פי דברי המדרש האלו, כי תפקידו של 'עמלק' - לשמור על כרם בית ישראל. כל פעם שהתגלה רפיון מסוים באמונה, הגיע 'עמלק' ונשך את עם ישראל. זה קרה במדבר, זה קרה בימי המן וגם בעת חורבן בית המקדש. הנשיכה הקשה והמייסרת האחרונה התקיימה לפני שבעים שנה על אדמת אירופה. על פי דברים האלו, ניתן אולי לומר בדרך רמז בדברי המדרש המובאים ברש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו". אכן כאשר יימחה זרעו של עמלק אות וסימן הוא, שאין כבר צורך בתזכורת הזאת, כי אז יגיע התיקון השלם. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדון עולם,סידור עבה,אמריקה, נר תמיד,באוהל מועד, בבית הכנסת, בישיבה,"מחוץ לפרוכת", ברחוב, במסחר, בעבודה,







אמרי שפר י' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים), דהיינו, אם אדם הוא קבוע כחומה זו העומדת איתן, נבנה עליה טירת כסף, אפשר לבנות עליו. אבל אם אדם בבחינת דלת דירה שמסתובבת, פעם פתוחה ופעם סגורה, תורתו נעשית קרעים, ל"ע, ואז תורתו צועקת: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך''!) ברכת דוד(



     "אע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.  לפיכך, מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בה, אלא בתלמוד תורה ודברי חוכמה". (הרמב"ם)

 

     הדבר הכי גרוע בעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציאו ממצוקותיו (ר' דובער מראדושיץ)



     פעם הוכיח החפץ חיים זי"ע את אחד מראשי הישיבות הנודעים בליטא על כך, שמונע עצמו מלאכול בשר בימות החול, כדי לחסוך כמה שאפשר בשביל תלמידיו, וכך אמר לו החפץ חיים בין התפקידים הרבים המוטלים על כתפיו של ראש הישיבה יש עוד עניין נחוץ אחד, הראוי לתשומת לב מיוחדת, הדאגה שיהא לתלמידים הצעירים ראש ישיבה בריא



     פעמים רבות נשאל רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, מהו השיעור הנדרש בפס' (משלי יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", ועד כמה יש להכות את הילדים. ותמיד היה משיב על כך, שבזמננו, שהדור חלש, אין כוח ל'שמאל דוחה', וצריך לחזק בעיקר את ה'ימין מקרבת'. (קונטרס 'דבר זה רבנו הגדול אמרו')



     פעם נזדמן לידי רבי יעקב מעמדין מכתב בו נכתב התאריך טו"ב (בגימטריה י"ז) בתמוז. שרטט וכתב בגליון:אוי (י"ז) לו למי שטו"ב לו בי"ז בתמוז.



     פעם נשאל הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (יומא דהילולא א' אייר) האיך אפשר לאהוב את חברו אף שאינו הולך בדרך הישר? והשיב כמו שאבר אחר באדם שלא יהיה טוב ויעשה שלא כרצונו, האם יכה את האבר הזה? כן בני ישראל כולם אחד ולכן נצרך לאהוב את כל איש ועי"ז יחזיר אותו למוטב.  



     פרח אחד יכול לעורר כל חלום.



חמש מאות דולר לרדת מהמטוס (הרב אהרן מרגלית)

     בפעם הקודמת סיפרתי לכם איך עלינו בחוסר סדר על הטיסה חזור מליזענסק לישראל ודקות ספורות לפני שהמטוס ביקש להמריא התברר שיש בו נוסע מיותר שאין לו מקום ישיבה.

     כשהחל הזמן לדחוק בכולנו ביקש אחראי חברת הנסיעות שכל אחד יבדוק האם יש סביבו מישהו שלא הגיע אתנו בהלוך. הבנתי שעלולה להיווצר כאן הלבנת פנים ובניסיון למנוע את שפיכות הדמים העתידית הצעתי חמש מאות דולר למי שיתנדב לרדת מהמטוס מרצונו הטוב ולחזור בטיסה של מוצאי שבת. דמות בלתי מזוהה נענתה להצעתי והתקרבה אליי מירכתי המטוס . כשהתקרב האיש לעברי זיהיתי את הבחור שישב לידי בטיסה הלוך . "רבי אהרן, אני מוכן לרדת ולחכות לטיסה של מוצאי שבת", הוא אמר, " אני מוכן להישאר פה, אבל תראה, רבי אהרן, אין לי פה בגדי שבת אין לי פה קפוטה, אין לי עליי כלום. חשבתי שאני יוצא לפחות מיממה, איך אוכל להישאר כך לשבת?". הנוסעים הסתכלו בנו ולא אמרו מילה. שעון החול של הטיסה הלך ואזל, תוך דקות ספורות יפקע אישור ההמראה שלנו, ונצטרך להישאר במקום עד צאת השבת. הסתכלתי בבחור ואמרתי לו את שהאמנתי בכל ליבי: " צדיק שלי, הרב'ה רבי מיילך יקבל אותך גם בלי קפוטה,  אני בטוח. לרב'ה רב מיילך לא משנה איך אתה נראה, משנה לו המצווה הגדולה שעשית. ואתה עושה מצווה גדולה! אתה מציל יהודי מביזיון נורא ומציל את כולנו מחטא איום. וחוץ מזה, יש באזור ה'ציון' איזה אלף- אלפיים יהודים שתכננו מראש להישאר לשבת, אני בטוח שבין כולם תמצא לך קפוטה מתאימה, ולא רק קפוטה, אלא את כל הדרוש כדי להישאר ב'ציון' יממה נוספת".

     הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתי אותו בידו של הבחור, מנהל חברת הנסיעות שארגנה את הטיסה הבטיח לסדר לו מקום בטיסה הראשונה במוצאי שבת, והבחור ירד מהמטוס. התבוננתי בו רגע, ראיתי את כתפיו הזקופות ואת מבטו המחייך, וידעתי שגם הוא הבין שהרבה מעבר לכסף, המעשה שלו נאצל, במובן הפשוט ביותר של המילה.  הטייס קיבל אישור המראה וכיוון את המטוס לעבר מסלול ההאצה ואני התחלתי לחזור למקומי, צעדתי אל ירכתי המטוס מוקף בעיניים מודות ומעריכות וניסיתי שלא לחשוב מה היה קורה לו לא היה הבחור נענה להצעתי. במושב השלישי או הרביעי ליד המעבר עצר אותי אחד האנשים. "סלח לי", הוא אמר, "אולי תסכים למכור לי את המצווה שעשית עכשיו?" התבוננתי בו בשאלה, והוא המשיך "איזו מצווה גדולה עשית, גרמת לכולנו שנגיע לארץ מבעוד מועד, לפני כניסת השבת,  מנעת הלבנת פנים וביוש עצום שעלול היה להיגרם לאחד הנוסעים , ומנעת מחלוקת אדירה שכבר הייתה על סף התלקחות. וכל זה כל כך בזול! אני מקנא בך! אני מוכן לשלם לך כפול ממה שנתת לבחור, קח אלף דולר במזומן ומכור לי את המצווה שעשית" . לא הייתי צריך לחשוב רגע לפני מה שעניתי: "אלף דולר זו תשואה יפה, השקעתי חמש מאות ותוך חמש דקות אתה מציע לי כפול? אין מה לומר זאת השקעה רווחית ממש. אבל לא, את המצווה שלי אני לא מוכר. צר לי". המשכתי למקומי. המטוס המריא ויצאנו לדרך.

     כשנורות ה'חגור חגורת בטיחות' כבו, השתחררה גם לשונם הקפואה של האנשים.  השיחות במטוס החלו להתלהט ואנשים התחילו לדבר על מה שהיה. " אילו טיפשים היינו!" אמר קול מאחוריי "יושבים פה מאתיים אנשים וכולם מקטרים וצועקים במקום לחשוב מה לעשות" . "היינו צריכים רק קול שפוי אחד כדי ליישב את התמונה". אמר אדם אחר. "אם כל אחד מאתנו היה תורם שניים וחצי דולרים היינו פותרים את הבעיה בלי כל כאב הלב והלחץ המיותר", אמר קול שלישי. " התעכבנו 40 דקות, וכל כך הרבה אנשים צעקו ונפגעו, לא חבל?" שאל איש מבוגר בקול שקט מימיני.  ואני שמעתי את הכול והודיתי לה' על הרעיון שנטע בליבי, ועל שגלגל על ידי את הזכות הגדולה להציל יהודי מבושה נוראה ולמנוע מריבה ומחלוקת גדולה.

     לכם הקוראים, אני יכול לספר שלא נבואה או יכולת קריאת עתידות מופלאה ליוותה אותי בהצעתי, רק שאלה ברורה אחת ששאלתי את עצמי באותו רגע ושאותה כבר שמעתם ממני לא פעם: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל! אם נזכה ליישוב הדעת ונתפלל לבורא עולם שייתן לנו בכל מצב שכל ישר שאינו מתלהם ואינו נסחף עם הזרם, ואם נזכה להיות ממוקדים בשאלה: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל? אין ספק שה' יהיה בעזרנו ויסייע לנו לעשות את הדברים הנכונים והטובים,  בתפילה שנזכה תמיד לעשות את הטוב והמועיל בעיני אלוקים ואדם.



השקים של 'נר ישראל' (נחום ברוין)

     סיפר לי אבי מורי שליט"א : בצעירותי למדתי בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור.  מנהל החשבונות של הישיבה, סיפר לי את הסיפור הבא.  

     בישיבה היה נוהל, שלא נותנים צ'יק שאין עליו כיסוי. כלומר, למרות שהגיע הזמן לשלם משכורת לרבני הישיבה, לא היו נותנים צ'יק עדיין.  היו רושמים את הציק, ומחכים לראות מאיפה יבא הכסף – ואולי זה נרמז בכוונת הפסוק מאין יבא עזרי...  ובכן, בכל פעם – היה הדבר חוזר על עצמו : בכל פעם שהיה חסר את הכיסוי בחשבון הבנק של הישיבה, היה מגיע צ'ק בדואר של אותו היום,  על הסכום החסר. לעתים, זה היה כמה צ'קים ביחד – כמה תרומות,  וכולם הצטרפו יחד לכסות את הסכום החסר לישיבה.  והאמת שזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שכבר לא היה זה חידוש במשרד הישיבה.

     פעם אחת – מספר מנהל החשבונות, היה חסר לנו סכום גדול יותר מכל מה שהיה חסר אי פעם בהיסטוריית הישיבה, ולא היה שייך , למרות הרצון הטוב – לשלם משכורות לרבני הישיבה.  גם אם יקרה נס – ויבואו יחד כמה צ'קים, לפי מה שרגילים כאן לעשות – לחכות לנס הקבוע, בכל זאת, הסכום רחוק מלהיות מספיק.  ומה אתה חושב שקרה ? מה שקרה הוא שנפטר אדם ערירי, והשאיר את כל כספו בירושה – למען הישיבה הקדושה 'נר ישראל' – וכך גם הסכום הענק שהיה חסר,  בדיוק בתאריך הראוי – עשה את דרכו לשלם את המשכורות של רבני הישיבה.  הנה כי כן, זה מצטרף לרשימת הניסים שמראים שהקב"ה מחזיק בצורה לא טבעית, את הישיבות הקדושות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חומה, טירת כסף, דלת, לוח ארז,כתר התורה,ראש הישיבה,פרח,חלום,לאהוב,בדרך הישר,





אמרי שפר ט' אדר א' ה'תשע"ו

 

פעם אחת בעיצומן של ההקפות הבחין דיין העיר בסנדלר פשוט שרוקד ומכרכר בכל עוז לכבודה של תורה. ניגש הדיין ושאל את הסנדלר בחיוך:" מה זאת יהודי שהנך כל כך שמח? אנו לומדים ואתה שמח? אומר לך – ענה הסנדלר – ביום הכיפורים אני עומד בתפילה ומתוודה: "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד" וכי אני לוקח שוחד?! הקשה הסנדלר – ומה לי שייכות לחטא זה?! אלא, השיב הסנדלר, כל ישראל ערבים זה לזה ומתוודה אני על חטאי הדיין, ואם אני שותף לחטאיך, שותף אני גם ללימוד התורה שלך!...



     פעם אמר הרה"ק רבי בערצי מנדבורנא זיע"א, (יומא דהילולא ג' אלול) שאדם כל כך שקוע בתאות הכבוד ר"ל, עד כדי כך, שבשעת פטירתו כשהולכין ללוותו לבית עולמו, לולי היה בו כוח, היה עומד ומחזיר ראשו, לראות אם חולקין לו את הכבוד האחרון כהוגן, ואם יש ציבור גדול בהלוויתו ר"ל.



     "פעם בכיתי בשל חסרון נעליים עד שראיתי ברחוב איש חסר רגליים"



     פעם כתב חסיד ואבא לנער נושר קוויטעל (פתקא) לרבו, בו ביטא את כאבו המר ותהה היכן נכשל בחינוכו שהרי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". הרבי ענה: במצב רגיל יש אמת בפתגם, אך כאשר נושבת רוח זרה חזקה, אזי ישנם תפוחים שנופלים רחוק. מאוד רחוק.



הסוד הגדול (פניני בית לוי, עלון 369)

     את יעקב הכרתי בתקופת עבודתי כפקיד, בסופרמרקט הענקי שעמד תחת ניהלו. דמותו היתה הדמות המרכזית ”בסופר“ , הוא היה המוקד המכריע בכל הנעשה, למן ההחלטות הגדולות ועד אחרון הפרטים. הוא זה שהביא לידי המונטין המשובח שיצא ל“סופר“, לידי השם הטוב שבפי הבריות על אודות השלווה השוררת, היחס המצוין והתפקיד המוצלח.  

     בשלב מסוים במשך היום עוזב יעקב את ה“סופר“ ויוצא לסידורים. איש מהעובדים אינו חוקר על פשר ההעדרויות האלה, הכל כבר התרגלו למציאות הזאת שיש ויעקב איננו,  על אף נחיצותו הרבה במקום.  בתחילת עבודתי כפקידו, אירע לא אחת שהייתי זקוק לו נואשות בהעדרו, ברם כאשר התקשרתי למכשיר האישי שלו,  מצאתי אותו לא זמין. לא רגילים היינו להתקשר לביתו, אבל גם כשהיה הכרח בלתי יגונה, הם לא ידעו לענות היכן הוא מצוי. הפקיד שענה במוקד הביפר המעביר ליעקב הודעות כתובות, הודיע מפורשות כי הנמען אינו עומד לתת מענה מידי. לא אחת הייתי צריך לתת מענה בעצמי לדברים שעלו על הפרק, או לדחותם עד בואו. היה זה חלק מ“נוף“ התפקוד השוטף.  

     כאשר שב והופיע מקדמים אותו הכל בטרוניה חמימה ”יעקב איפה היית?“ ”למה לא ענית? הרי כמעט...“ ויעקב היה מחייך ומתיישב אל שולחנו, מביט בניירות ובפקסים שנערמו בהעדרו, בשקט אופייני, מטפל בהם אחד לאחד ושב למסלולו.  בחלוף הימים שמתי לב כי הענין הזה חוזר על עצמו יום אחר יום בעקביות, משעה שתים עשרה לשלוש אחר הצהרים,  פחות או יותר. לאן מועדות פניו למשך זמן כה ארוך? הרי הבנקים סגורים בשעות אלה, גם פגישותיו, כאן הן נעשות ברובן, לאן אפוא מועיד את פניו מידי יום? לא הנחתי להרהורים סקרניים לפלוש אל תחום לא לי.

     ביום מן הימים התקשר אלי אבי שיח‘ וביקש את עזרתי הנחוצה לו מאוד:  אביו, הסבא הישיש, אמור להגיע לטיפול אצל רופא פרטי בקליניקה שבפאתי העיר. בכוחותיו הדלים, אין באפשרותו להגיע לשם בכוחות עצמו. יש לנסוע עמו לשם ומשם וגם להיות נוכח במהלך הטיפול ולקבל את הדיווח מפי הרופא המטפל. הענין אמור להתארך ואין ביד אבי את היכולת להקדיש את עצמו למשימה – כיוון שהיה מצוי מחוץ לעיר.  כמובן שנענתי לבקשה ונרתמתי לענין בהסכמה מלאה.  יצאתי את ה“סופר“ לקראת אחת עשרה בבוקר לעבר ביתו של סבא, סייעתיו בהתארגנות הארוכה ויצאנו אל השכונה שבפאתי העיר, הגענו אל הקליניקה במועד המתוכנן וב“ה הטיפול בוצע בהצלחה. בצאתנו הראה השעון על השעה שתיים, והבחנתי כי בבית כנסת סמוך מתארגן מנין לתפילת מנחה, סבא שמח על ההזדמנות להתפלל במנין מאחר שלא יכול היה תמיד לצאת מביתו לתפילה בציבור. סקרתי את היכל בית הכנסת, והנה בשולחן המזרחי כמנין יהודים - היושבים ושומעים שיעור בגמרא מפיו של המגיד שיעור. לפתע נדהמתי למראה עיני, לרגע סבור הייתי כי הנני הוזה, בין המשתתפים שגבם מופנה לעברי – ישב, לא אחר מאשר יעקב, איש ה“סופר“ ... הוא לא ראה אותי, ולכן מיהרתי לסלק את עצמי לצדדים,  כדי שלא יראה אותי. לא חפצתי להביכו, בהיגלות סודו.  בשעה שבפנים התפללו מנחה, התהלכתי בפרוזדור נרעש מן התגלית: מצא לו יעקב מקום מרוחק בקצה האחר של העיר,  להיעלם משתף העבודה ולקבוע לו עתים לתורה. התהלך אדם בחוץ שעל פי מעשיו הבנתי שהוא גבאי בית הכנסת, נכנסתי איתו לשיחה על אודות השיעור, והוא סיפר לי שהשיעור הזה כבר קבוע כאן כבר קרוב לעשר שנים, וכדי להבין היטב את מגיד השיעור, שהינו תלמיד חכם משכמו ומעלה, מגיעים חלק גדול מן המשתתפים זמן ניכר לפני השיעור, כדי להכינו לקראת שמיעתו. בהמשך השיחה הבנתי כי גם יעקב נמנה עליהם.  טרם קמתי לצאת לדרך עם סבא, התענין הגבאי לאן מועדות פנינו, ובשמעו, ביקש אותי לבצע עבורו שליחות, נתן בידי שקיק ובו מזוזות אחדות הצריכות בדיקה, אמר לי שעד הערב יבוא מגיה פלוני לקחתם ממני. רשמתי אצלי את הפלאפון של הגבאי באם יהיה בכך צורך, ויצאתי לדרכינו.  שבתי הביתה אחוז התפעלות מיעקב, היודע להתנתק מהכל בעיצומו של יום עבודה, להצניע מכולם את היעד ולהיתעלם אל עולם אחר שכולו תורה. החלטתי שלא אגלה זאת לאיש, אף לא אראה ליעקב שהנני יודע אודותיו.  

     היה זה בחלוף תקופה ארוכה, והנה אירעה בסופר תקרית מרעישה. בעיצומו של יום מכירות שגרתי, בשעה אחת בצהרים, נשמעה לפתע זעקת בהלה מכיוון הפתח, פרצה שם תגרה של ממש בין המאבטח לבין פועל ערבי שהוביל סחורה מאחת המשאיות, מן הסתם היה הפועל חשוד בעיני המאבטח והוא ניסה למנעו מלהיכנס, הלה הגיב על כך ב“ידים ידי עשיו“ וכתוצאה מן ההאבקות הוטח הפועל ארצה ונחבל קשות בראשו . הרעש והמהומה שפרצו, עוררו אנדרלמוסיה גדולה. חבריו הערבים של הפועל החלו להתפרע, ובחוץ הזעיקו עוברים ושבים את המשטרה בחושבם כי מדובר באירוע חבלני.  בינתיים הגיע אמבולנס אל המקום, ועמו קהל גדול של סקרנים וילדים שהתהלכו בסופר כבשלהם.  אנו העובדים היינו חסרי אונים, בלי לדעת אם לגשת לעזור למאבטח הכלוא בידיו של הנהג, או לסייע בריסון הערבים המסוכנים, או להדוף אל הילדים החוצה או לפקוח עין על הנעשה בכל רחבי הסופר... אצנו מפינה לפינה וחשנו כי אבדנו כל שליטה בנעשה.  בינתיים המשטרה סגרה את הסופר בפני הקהל והחלה לחקור את הנעשה, והמבוכה הייתה רבה. ”מי כאן בעל הבית“ הדהד קולו של החוקר, ”היכן בעל הבית?“ איש לא ידע להשיב היכן הוא, רק אני, ידעתי היכן יעקב, ובמוחי קדחה ההתלבטות:  האם לקרוא לו או לא? הרי מספר הפלאפון של הגבאי עודנו שמור אצלי, ויתכן שהוא נמצא בקרבת מקום ליעקב? אולי מאת ה‘ הייתה זאת, לתת בידי אפשרות להזעיק את יעקב לעת כזאת?! בחולשתי לא עצרתי בה ונכשלתי בהתלבטותי.  פניתי לצד והתקשרתי אל הגבאי, בקשתי אותו לגשת אל יעקב ולומר באוזנו כי מתחוללת מהומה של ממש בסופר שתחת ניהולו, אמבולנס ומשטרה, ערבים ואולי גם גנבים , ושהמשטרה מחפשת את בעל הבית...  בחלוף דקה, השיב לי הגבאי כי יעקב אינו חפץ לענות לדבריו,  ומבקש שלא להפריע לו.  בסופו של דבר לאחר שעה ארוכה, הגיעה המהומה לסיומה,  שעה שלוש, הגיע בשעה טובה יעקב, ראה שהמקום מתפקד כרגיל, הכל היה על תילו זולת המאבטח הנעדר...  רק בחלוף ימים אחדים, כאשר שככו העניינים, ניגש אלי יעקב בחיוך לומר לי שהפתעתי אותו ביום ההוא, שעה שהתקשרתי אל ה“בונקר“ שלו. בקול שקט אך סמכותי ביקש את הבטחתי שפעם ראשונה זו תהיה גם פעם האחרונה. הבהיר בפשטות שהמשך עבודתי בסופר יהיה מותנה בשמירה מוחלטת על סוד מקום המצאותיו בשעות היעדרותו!  הבן, הסביר לי הסופר מייצר בלי סוף דחיפויות, ואם כן לא אגיע לעולם לשיעור תורה קבוע. הקביעות שקבעתי היא יתד חיי, כל קיומי נשען עליה, וכל קיום הסופרמרקט נשען עליו,  התרופפות בקביעות היא התרופפות כל המפעל כולו.

     דבריו היו פשוטים וברורים, הפילו עלי הלם. הבטחתי לו בכל לבי שלא אעבור על רצונו. היום אני מגלה זאת כיון שיעקב שינה לחלוטין את סדר יומו ואת מקום עבודתו, הרבה דברים השתנו בחייו פרט לדבר אחד - קביעות העתים לתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ההקפות,סנדלר,יהודי שמח,בכפת שוחד,כל ישראל ערבים,תפוח ,נופל,העץ, חסרון נעליים ,חסר רגליים,








אמרי שפר ח' אדר א' ה'תשע"ו

 

גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שביום הכיפורים המצווה היא לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע. וכי יש בעולם עינוי גדול מחסרון הדעת? ) רבי בונם מפשיסחה(



      הגאון רבי העשיל, כאשר היה רוצה לבחון את הקולמוס, היה כותב את שם עמלק או המן, ואחר־כך מוחקם,  כדי לקיים את "תמחה את זכר עמלק."



          הצחוק נובע רגש מתוך נפשי , עמוק כיצד תדע להשתמש .. בו ברצינות



     זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "ונפשי כעפר לכול תהיה, פתח ליבי בתורתך": על-ידי שהאדם מרגיש את עצמו כעפר, הוא זוכה ל"פתח ליבי בתורתך". (הרבי מליובאוויטש)



השריפה בבית אורון הולידה... בית-כנסת!  (ברכת דוד)

     השריפה הגדולה שהייתה בחנוכה תשע"א ביישוב בית אורן וסביבותיו, בה ניספו 44 אזרחים וצוערי שב"ס שנלכדו באוטובוס, המחיש לעם ישראל יותר מכל שכאשר אנו אומרים את הווידוי ביום הכיפורים ובו המילים "מי בסקילה, מי בשריפה, מי בחרב ומי בחנק". מילים אלו אכן צריכות להרטיט ליבנו בזמן שאנו צריכים לחשוש ממיתות שיכולות לבוא על האדם בפתע-פתאום, ולא תמיד ניתן להימלט מאחת מגזירות קשות אלו.  איש לא האמין שכאשר משתוללת שריפה ביערות הכרמל, ילכדו 44 בני אדם באוטובוס, שהגיעו כדי לחלץ אסירים מכלא, והאש ברגע אחד תכלה אותם.

     אחד המקומות בו האש כילתה כמעט יישוב שלם, היה היישוב בית אורן.  רבים פנו וביקשו לעזור לתושבי היישוב לאחר האסון הנורא. אחת הקבוצות שביקשו לסייע הייתה מניו ג'רזי שבארה"ב, שביקרה במקום וביקשה לסייע ככל האפשר.  מספר מוטי דגון, מוותיקי היישוב ומורה דרך במקצועו: "בפגישה שאלו חברי המשלחת: 'מה חסר לכם? מה נוכל לתרום לכם כדי להתחיל בשיקום?' יו"ר ועד היישוב השיב: 'חסר לנו ספר תורה.' שאר הנוכחים במפגש הסכימו אף הם לדבריו. היישוב קיים כבר 70 שנה ומעולם לא היה כאן בית-כנסת או ספר תורה. זה מה שהם הרגישו שחסר לנו. למה לא ביקשו 10,000 דולר – קשה לי להסביר. זה מדהים."

     כמה חודשים לאחר מכן התקשר אחד מראשי הקהילות בניו-ג'רזי אל יו"ר הועד. "זוכר אותנו מהביקור?", שאל. "אחרי מאמצים הצלחנו להשיג לכם ספר תורה בן 100 שנה ובקרוב נשלח לכם אותו."  ההתרגשות של התושבים הייתה גדולה. אבל לא מושלמת, מכיוון שלא היה להם בית-כנסת. "שאלנו את עצמנו: מה טעם לספר תורה בלי בית- כנסת?" – מספר דגון.  התפנית המפתיעה לא איחרה לבוא. "כמה ימים אחרי שקיבלנו את הבשורה נפטרה אחת מוותיקות היישוב, הגב' ברטה בן חיים. בצוואתה ביקשה שבביתה ייפתח בית-כנסת. יד ההשגחה הייתה מדהימה – בתוך זמן קצר קיבלנו גם ספר תורה וגם בית-כנסת..."

     היישוב לבש חג ביום שבו נערכה החגיגה המשולבת של חנוכת בית-הכנסת והכנסת ספר התורה. "כולם כאן בכו מהתרגשות", מתאר דגון. "האירוע סימל פריחה חדשה, עידן חדש. כעת יש תפילות קבועות בבית-הכנסת. בעיקר בשבתות, אבל אולי בהמשך זה יתרחב". דגון מתגורר סמוך לבית-הכנסת. "נוסף על התפילות הקבועות, עצם הנוכחות של בית-הכנסת ביישוב עושה לנו טוב בלב. זה דבר שלא היה לנו, וכעת אנחנו מבינים כמה הוא היה חסר.  רק חבל שזה הגיע בצורה כה כואבת, ומי יודע אם היה בית-הכנסת אולי... האסון היה נמנע.".

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

. יום הפורים ,יום הכיפורים,קולמוס,עמלק,המן,הצחוק,שמונה-עשרה,עפר, השריפה,בית אורון, הולידה,בית-כנסת,






אמרי שפר ז' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

 "ואתה" - בראש וראשונה צריך האדם לתקן את עצמו ולשמש דוגמא לאחרים, ולאחר מכן "תצוה את בני ישראל" - יהיה רשאי לצוות על אחרים ולהטיף להם מוסר, וכפי שאמרו חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.



פלא הדבר: אם אני צועק שאני חולה, אין מאמינים לי. צועק אני שאני עני, שוב אין מאמינים לי. אבל כשאני אומר שאינני בעל יראת שמים – הכול מאמינים לי...



     "פסימיסט רואה קושי בהזדמנות. אופטמיסט רואה את ההזדמנות בקושי." (וינסטון צ'רצ'יל)



     פעם אדם היה יוצא עם ארנק קטן וסל גדול לשוק, והיום יוצא בארנק גדול, וחוזר עם סל קטן לבית. 



הרגזן (למען אחיי, עלון 726)

     מרן ה'חפץ חיים' בספרו המשנה ברורה (סי' קנ"ו סק"א) כתב זאת והביא א"ז להלכה : "הכעס - יתרחק ממנה עד קצה האחרון , והזהירו חז"ל הרבה עליה", שמלבד שהרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא, עוד נזקיה רבים ונוראים. כך נוכל גם ללמוד מהסיפור שלפנינו שאירע לאחרונה:

     מעשה שהיה באדם רתחן וגס רוח, שהפיל חיתתו על כל סביביו.  בכל ערב בשובו ממלאכתו נוהג הוא להחנות את משאיתו הגדולה, שהיתה משמשת ליציקת ביטון, במתחם החניה הרחב שמתחת לביתו. אוי לו למי שרק העז לחנות בסמוך לחניית האיש, משום שהזהיר ואיים על כל התושבים בשכונתו שאף בחניות הקרובות אין לחנות, משום שהדבר יקשה עליו מלהיכנס לחניה שלו בנוחות...

       ויהי היום, הגיע מיודענו לביתו, ונדהם לגלות רכב זר, חדש ונוצץ,  חונה לא פחות ולא יותר מתחת לביתו, בחנייתו הפרטית! חמתו של האיש בערה בו. עלי כעת לעשות מעשה, למען יראו כולם וייראו, חשב בליבו. לשרוף אמנם איני יכול, שהרי יביא הדבר אף לשריפת ביתי... אך רעיון מבריק אחר עלה במוחו. מה עשה? התקרב עם משאית המלט עד לרכב המפואר, ופשוט החל 'לצפות' את הרכב בשיכבת ביטון!!! רק כאשר דאג כי הרכב כוסה כולו מכל צדדיו, פנה האיש להיכנס לביתו . פתח את הדלת ונכנס, והנה הבית היה כולו חשוך משום מה...  הדליק האיש את האור, ולפתע הקהל הרב פצח בשירה. היו אלו בניו שערכו עבורו 'מסיבת הפתעה', לרגל יום הולדתו, ומיד מיהרו להגיש לו את המתנה הגדולה... את מפתח המכונית החדשה שרכשו עבורו... וכל מילה מיותרת.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

דוגמא לאחרים,להטיף מוסר, "קשוט עצמך, קשוט אחרים,חולה,יראת שמים,פסימיסט, אופטמיסט,ארנק קטן,סל גדול,




אמרי שפר ו' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

  אם יאמר האומר, די לי בעשירות שחנני השי"ת עד כה, ואין לי צורך בברכה עד בלי די, מ"מ הוא גוזל הקב"ה, כי אילו היה גורם לעצמו ברכה יותר, אז היה מפריש מעשר ותרומה יותר,  נמצא אדם זה, אע"פ שמפריש מעשרותיו ותרומותיו כראוי,  מ"מ גוזל את הקב"ה מעשר ותרומה, שהיה יכול ליתן על ידי תוספת ברכה של עד בלי די, עכ"ל.



     הג"ר נפתלי אמסטרדם זצ"ל התבטא בפני רבו גאון ישראל הרב ישראל סלנטר זצ"ל "אילו זכיתי לראש חריף כ'שאגת אריה', לב רוגש כ'יסוד ושורש העבודה', ואף מידות נעלות כְשֶּלְָך, רבי ומורי, הייתי נעשה עובד ה' כראוי!" השיב לו רבו "ר' נפתלי! במוח שלך, ובלב שלך ובמידות שלך עליך להיות עבד ה' אמיתי.".



     הקב"ה הוא בבחינת "צִּלְָך עַּל יַּד יְמִּינֶָך" (תהלים פרק קכא, ה). כשם שהצל "מגיב" ומחקה את התנהגות האדם, כך הקב"ה מגיב אלינו ומחזיר לנו מידה כנגד מידה. קירבה כנגד קירבה וריחוק, ל"ע כנגד ריחוק . וכך, אם האדם פותח את ידו לצדקה, אזי גם הקב"ה יפתח לאדם את ידו כביכול, להשפיע לו ברכה (תורת המגיד נ"ך תהלים. בשם המגיד ממזריץ'(.



     ''ונתת על השולחן לחם" )כ"ה ל'(. כשחסידים אומרים זה לזה "לחיים" - זה מסוגל לפרנסה. כי כאשר שני היהודים )יודים( הולכים נשאר לחם . )רבי מאיר מפרימשלאן(



ההגיון של 'מלך החיות' (עוגת פר''ג – פרשת משפטים)

     שועל אחד הרגיש שהוא חייב לקחת חופש, אחרת, הוא לא יוכל לתפקד, לכן הוא חייב להתנתק קצת ולצאת מהיער.  הגיע השועל לאריה מלך היער וביקש ממנו חופש. אמר לו האריה כי מתוקף תפקידו של השועל, הוא חייב להישאר ביער ולכן הוא לא יוכל לקחת חופש. השועל התעקש ואמר לאריה כי החופש הכרחי והוא מוכן לקחת חופשה ללא תשלום, העיקר לצאת להתאוורר ולנקות את הראש. האריה הסביר לשועל כי אם הוא יצא לחופש יהיו חייבים לקחת מישהו במקומו ולא בטוח שהתקן שלו יישאר לשועל לכשיחזור. השועל הסכים ולקח את החופש.

     כעבור שלושה חודשים חזר השועל ליער והגיע לאריה לצורך ראיון חזרה לתפקידו. כשהגיע לראיון הסביר לו האריה כי התקן של השועל כבר תפוס וכי לא יוכל לחזור ליער. השועל לא הסכים ואחרי דיבור קצר עם האריה, הוא הציע לו כתפקיד זמני להיות על תקן ארנב ביער וכשיתפנה תקן השועל יחזור להיות שועל. השועל הסכים והחל לתפקד כארנב. עבר כחודש בו השועל קופץ ובורח מחיות אחרות עד שנמאס לו מתפקידו כארנב והחליט לגשת לאריה ולבקש לעבור תפקיד. האריה הסביר לארנב כי עדיין לא נפתח התקן של השועל והוא צריך להמשיך לשמש כארנב.  השועל התעצב מהבשורה המרה והתהלך לו בדיכאון ברחבי היער. לאחר ששוטט ביער, ראה להפתעתו ארנב. השועל ניגש אל הארנב ושאל אותו: "תגיד ארנב, מה אתה?" ענה לו הארנב: 'אני, אני שועל'. השועל אמר: 'תגיד, איך זה שאני שועל ונמצא על תקן ארנב ואתה ארנב ונמצא על תקן שועל?" ענה לו הארנב: 'זה מה שקורה כשיש חמור על תקן אריה...'

     מוסר השכל: בחיים וגם בעבודה-כשהאנשים הלא נכונים מגיעים לעמדות מפתח, כל השאר סובלים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

עשירות,ברכה,עד בלי די,מעשר,תרומה,ראש חריף,עבד ה',קירבה,ריחוק,לחיים,מלך החיות,





אמרי שפר ה' אדר א' ה'תשע"ו

 

אין הולכים לבית הכנסת אלא עם הילדים יחדיו! "ואני והנער נלכה עד כה", "וילכו שניהם יחדיו" ,"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?!"



     אינני יודע כיצד ילחמו במלחמת העולם השלישית , אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים.



     אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך, הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור.



     בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל)



גחלת לוחשת (עוגת פר''ג - פרשת משפטים)

     איש אחד שנהג להשתתף באירועי משפחה בקביעות, הפסיק להגיע לאירועים ללא הודעה מוקדמת. לאחר מספר שבועות, החליט אחיו הצעיר לבקרו. היה זה לילה מאוד קר. האח הצעיר מצא את אחיו יושב מול אח בוערת. האש הדולקת הייתה חמימה ומזמינה. האיש לא הבין את סיבת ביקורו של האח הצעיר והזמין אותו לשבת לידו, בכיסא נוח,  מול האש. האח התיישב בשקט וחיכה... שקט עמוק שרר ביניהם. שני הגברים רק התבוננו באש, בריקודי הלהבות מסביב לעצים הבוערים.

     כעבור מספר דקות, בחן האח הצעיר את הגחלים, ובזהירות רבה בחר באחד הבולטים מהם.  אט אט הוא הרחיק אותו מהאש, חזר לכורסתו, נשאר לשבת והמתין... המארח התבונן בתהליך, מרותק למהלכו של אחיו הצעיר. אט אט החל הגחל לדעוך – תחילה איבד ברק, ואחר כך כבה כמעט לחלוטין. תוך זמן קצר, מה שהיה קודם חגיגה של אור וחום, הפך להיות גחל מכוסה שכבה של אפר מת שחור וקר, ואף לא מילה נאמרה בין שני האחים מתחילת הערב. בשלב מסוים, החל האח הצעיר להתכונן לעזיבתו לביתו. הוא החזיר את הגחל הקר וחסר התועלת למרכז הלהבות. כמעט מיד הגחל חזר לבעור, כשהוא ניזון מהאור והחום של הגחלים הסמוכים לו.

     כשעמד האח הצעיר ליד הדלת, אמר לו מארחו: "תודה על ביקורך, ועל השיעור הנפלא שלימדת אותי ... יש להזכיר לבני המשפחה שהם מהווים חלק מהלהבה, וכאשר הם מתרחקים, הם מאבדים מהברק שלהם. כל בני המשפחה הם האחראים לכך שהלהבה של כל אחד תשאר דולקת, כך שעליהם לעודד את החיבור בין כולם, כדי שהאש תהיה חזקה, בוהקת ומחממת. משפחה היא לא רק קשר דם. משפחה היא חברות אנשים שאתה עובד איתם וקירבה עמוקה בין אנשים באשר הם. ואיש פשוט אומר אל תתנו ללהבה לדעוך, חבקו חזק את כל מי שקרוב לליבכם,  אל תכנעו למרחק, אין זה משנה אם המשפחה שלכם נמצאת בצד השני של המדינה או בצד השני של הבית, עליכם לשמור על להבת המשפחה דולקת על מנת שהאש שבתוככם תמשיך לבעור. ותאהבו תמיד כי החיים קצרים...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בית הכנסת,מלחמת העולם השלישית ,מקלות ,אבנים, חושך,טרגדיה,מתרחשת, אדם מבוגר, פוחד מן האור,בשמחה,בצחוק,

 

 







אמרי שפר כ'  אדר א' ה'תשע"ו

 



"בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו... (חז''ל)



     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, טז). מי הוא השומר לישראל, השבת הוא השומר לבני ישראל. (אמרות משה – קאברין)



     פרנסה לכל השנה. ונראה לפרש דברי המשנה: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. שהמשנה באה לרמז זכותה של הסוכה שעל ידה נשפע שפע פרנסה לכל השנה. והוא שעל ידי ישיבה ראשו ורובו בסוכה. אז שולחנו בתוך הבית נשפע פרנסה ועשירות המרומז בשולחן בתוך הבית. אף כשיושב בביתו בכל ימות השנה. (תפארת שלמה)



     "פתח תפתח את ידיך" מעשה בעני שהיה מחזר על הפתחים כדי להביא טרף לביתו. נעליו התלכלכו בבוץ מחמת הגשמים שירדו, ונכנס לביתו של עשיר אחד כשהוא מלוכלך. בביתו של העשיר הייתה רצפה מאבני שיש לבן ויקר, וכשדרך העני המלוכלך על הרצפה, צעק עליו העשיר וציווה עליו שיצא מיד מהבית, מפני שלכלך את כל הרצפה בבוץ. העני סרב לצאת ואמר: הנה בכל יום אנו אומרים ב'ברוך שאמר': ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות. ואני ראיתי שלמדת לרחם כל כך על הארץ, אז אולי תרחם גם על הבריות ותיתן לי די צרכי כדי שאוכל להאכיל את משפחתי? התבייש העשיר ונתן לו צדקה הגונה.



הסנדק (נעם שיח – פרשת תצוה)

     פעם אחת הזמין אחד מתלמידי הגאון רבי אליעזר מן ש"ך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז' את רבו לשמש כסנדק בברית מילה לאחד משני ילדיו התאומים שנולדו לו למזל טוב.  כששמע הרב ש"ך שמדובר בתאומים , שאל מי ישמש כסנדק לתינוק השני,  ענה לו אבי הבן שאחד מזקניו ישמש כסנדק,  אמר לו הרב ש"ך שהוא מוכן לבוא רק אם הוא יהיה הסנדק אצל שני הילדים,  ולא לתינוק אחד בלבד,  ואם הוא יכבד את זקנו לשמש כסנדק לילד השני הוא לא יקח סנדקאות...

 

     כמובן שאבי הבן התפלא מאוד לשמע הדברים, אך הוא לא שאל את רבו טעם לכך , ומחוסר ברירה כיבד את הרב ש"ך להיות סנדק לשני ילדיו.  לאחר הברית הסביר הרב ש"ך להאב ולמקורביו

את פשר דרישתו,  וכך אמר להם:  תארו לעצמכם אם הייתי סנדק רק לאחד משני הילדים התאומים, אזי כשיגדלו הנערים,  ואחד יאמר להשני אתה יודע מי היה הסנדק שלי? –  הרב ש"ך!  ואילו

הסנדק שלך מי היה ? ... והלא בתאומים מדובר,  שיש להם קשר נפשי חזק אחד עם השני , והדבר יכול לצער ופגוע מאוד בזה שלא הייתי אצלו הסנדק – ומה חשבתם – וכי אסכים להיות סנדק

בידיעה שהדבר תגרום חלילה לעגמת נפש לילד יהודי?  ולכן אמרתי לאבי הבן שאני מסכים להיות סנדק רק לשני בניו , וכך לא יהיה חלילה שום צער לאחד מהם...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פורע,שבתך,שומר ישראל,פרנסה,ימות השנה,פתח תפתח,מלוכלך, מרחם על הארץ, מרחם על הבריות,





אמרי שפר י"ט  אדר א' ה'תשע"ו

 

 אי-אפשר להתכונן למלחמה ובו בזמן למנוע אותה.



     הייתה קבוצה של ילדים שטיפסו על עמוד גבוה ואף אחד לא הצליח להגיע למעלה רק ילד אחד, וכששאלו אותו איך הוא הצליח ענה: שכולם כשטיפסו הסתכלו כמה יש להם עוד לטפס התייאשו ונפלו, אבל אני לא הסתכלתי כמה יש לי אלא כמה כבר התרוממתי מהקרקע, וקבלתי חיזוק.



     העולם הזה דומה ל "ים" יש גלים גדולים ולא ניתן לנצח אותם,  אלא, לומדים לשחות !



             וידוע מה שהמליצו בעלי המגידים, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל שאם מסתכלים לצד ימין רואים כמה דפים למדנו אז מקבלים חיזוק, אבל בצד השמאלי רואים כמה נשאר וע"כ מתייאשים



.הכנסת אורחים לשמה

     מוטקה, האיכר היהודי, עמד בשדה הסמוך לבקתתו, שפוף ורכון על רגבי אדמה טריים, שנחפרו זה עתה. כל לבו נתון היה לאדמה אשר סביבו. איש אדמה היה מאז ומתמיד.  איש פשוט היה מוטקה, איש אדמה. אך בתוככי גופו פועם לב יהודי, לימים טובים נוסע הוא העירה, להתפלל בציבור. ומדי יום בימו מקפיד הוא להתפלל בביתו, אף על פי שהמילים יוצאות מפיו טחונות ומרוסקות.  כאמור, עמד לו מוטקה באותו יום של סתיו בשדהו, מכין את האדמה לזריעת יבולי חורף, בתוך כך שמע חריקת אופן מעבר לגדר העץ הרעועה המקיפה את חלקת אדמתו. ”יום טוב לך“. שמע את קולו של מצ‘איי שכנו. האיכר הנכרי המתגורר מעבר לשדה ”בוקר נאה ומבורך“ השיב מוטקה, מוטקה, אמר מצ‘איי היום אחר הצהרים אני נוסע לעיר. אם חפץ אתה להצטרף עמי לקניית מצרכים מסוימים בעיר, בבקשה.  אם כך. אישר מוטקה, טוב מאוד נזקק אני בדחיפות לנסוע העירה,  זה מכבר הזמנתי כלי עבודה וסחורה מסוחר מקומי, והלה הודעני כי השבוע אוכל לקבל את הזמנתי,

     אחר הצהרים, ניגש מוטקה אל דירת שכנו.  העגלה כבר מוכנה היתה. מוטקה נכנס עם צרורו לתוך העגלה,  כאשר מאצ‘יי תפס את מקומו ליד הדוכן. הידה! דיו! גער בסוס, וזה החל לדהור קלילות בדרך הכבושה.  העיר גסטינין אינה רחוקה מן הכפר. את הדרך עוברים בנסיעה של שלוש שעות, לכל היותר. ברר... שמע לפתע את קולו של מאצ‘יי ממרום הדוכן – מוטקה חושש אני לסערה! רוח חזקה מנשבת ועוד רגע קט יתחיל המטר...  האדמה מחכה לגשמים השיב מוטקה מבלי שתעלה על דל שפתיו תשובה אחרת. ”אכן כן“ השיב מא‘ציי אך הדרך אינה נוחה לנסיעה בעת סערת גשמים“. לפתע הבריק ברק והרעים הרעם. קילוח עז של גשם החל לרדת ארצה, העננים שהיו מקודם מפוזרים ומשנים צורה, התאחדו לעב אחד שחור, מלא וספוג מים והגשם הצליף בכל בשטף כביר. ”חוששני שנצטרך לנטות מן הדרך ולחפש מקלט עד יעבור המתך אמר למוטקה . מאצ‘יי החל לנטות מן הדרך, אי שם מצוי פונדק שם אפשר לחמם את העצמות במשקה חם, אין זה נורא כל כך. תוך שעתיים בקרוב יהיו בגסטנין. מוטקה הסכים לדעתו של מאצ‘יי ואכן הגיעו כעבור זמן קצר ביותר לפונדק.

     כאשר התבהרו השמים היתה השעה מאוחרת למדי. מצ‘איי ומוטקה על העגלה. חושך היה סביב כאשר נכנסה העגלה לגסטינין היתה שעת לילה מאוחרת למאוד. הסוס זחל בעצלתיים בכבישים צרים בין טורי בתים חשוכים דומה כי אף הבתים שקעו בשנה עמוקה. ” אלך ואלון אצל בן דודי“ – אמר מאצ‘יי למוטקה - הלז מתגורר על יד המנזר, אתה בודאי לא תרצה ללון בסביבה נוצרית, מה תעשה אם כן ? נענה מוטקה ואמר, ”הואל נא בטובך להביאני לשכונה היהודית, שם מקווה אני אוכל למצוא איזו אכסניה ללינת לילה. השכונה היהודית חשוכה אף היא, הבתים היו סגורים על מנעול ובריח. ” לילה טוב לך“ איחל מאצ‘יי למוטקה שירד מבולבל קמעא מן העגלה הוא השיב בקול רפה לברכתו של מאצ‘יי, והחל פוסע בין הבתים והחצרות של השכונה היהודית.  עייף היה מוטקה, ונוסף לכך רעב מאוד, משעות הבוקר המוקדמות לא טעם טעם אכילה, והוא בתור איש עובד, איש אדמה, רגיל היה בסעודות גדולות ודשנות, עתה הציק לו הרעב ביתר שאת ורגליו נגררו בעייפות על פני הרחוב היהודי.

     לפתע הבחין בנצוץ של אור הבוהק מחלון של בית. בשמחה רבה התחיל מוטקה לרוץ לכיון האור. הוא עמד לפני הדלת מתנשם בכבדות ובאגרוף קמוץ דפק עליה. שניות אחדות חיכה מוטקה כאשר אוזניו קלטו קול פסיעות,  מתוך הבית, המפתח סובב במנעול והדלת נפתחה. על הסף עמד יהודי שזקנו יורד לו עפ“י מידותיו, עיניים טובות, רחמניות ועמוקות ניבטות מפניו, ופניו קורנות בטוב לבב. ”שמא בית זה הוא אכסניה? –  שאל את בעל הבית. ”בודאי – השיב היהודי בחביבות – אלא מאי חשבת“. ”אם כך – גימגם מוטקה בשביעות רצון הנחני הקב“ה בדרך הנכונה“ . ”נכון, נכון יהודי יקר! אמר בעל הבית בוודאי הנחה הקב“ה אותך בדרך הנכונה. עייף אתה ודאי רעב וצמא?“ ”אכן כן אישר מוטקה,  הכנסת אורחים לשמה מצפה אני לארוחה דשנה. משקה להחיות את העצמות, ומקום לינה ללילה“ . בוא והכנס יהודי חביב אמר בעל הבית, ”קר בחוץ ועלול הנך חלילה להצטנן“. מוטקה נכנס בשמחה פנימה. הוא התרווח על יד השולחן עמוס בספרים שונים. בעל הבית אץ ופינה קטע מן השולחן העמוס בספרים, פרס עליה מפית ועליה הגיש לאורח כוס חמין. מוטקה שתה בבהילות מרווה את צמאונו הלוהט בחמין משיב נפש. ” ועתה דבר מאכל כלשהו פנה אל בעל הבית. החיוך לא סר מפניו של היהודי המארח. ”עוד קט רחימאי... כאילו התחנן לפניו. הוא נכנס למטבח, הבעיר אש. והעמיד עליה קדרה מכוסה לחמם התבשיל. ” טול נא ידיך חביבי. דיבר בעל הבית הנה הנטלה כאן. בבקשה“ . מוטקה לגם מן המרק המהביל, טבל בו את הפת, ונאנח מחמת תענוג. ”טוב מאוד“ – הפטיר כלפי בעל הבית העומד עליו לשרתו – ”שמא אוכל לקבל צלחת נוספת מן המרק. אשלם אי“ה ככול שיושת עלי. ”בודאי ובודאי“ זהרו פני בעל הבית. הוא מיהר למטבח וחזר משם נושא צלחת נוספת, לאחר שרווה ושבע הביט מוטקה סביבו בשביעות רצון. ”הסעודה הדשנה“, אמר למארחו, ”זורקת עלי תנומה, איה הוא המקום בו אוכל לישון הלילה? ”כאן בחדר“ הצביע בעל הבית על מיטה מוצעת בירכתי החדר – ”במיטה זו תישן, ותערב עליך שנתך“ .

      עייף היה מוטקה מאוד. הוא חכך בדעתו אם לפשוט בגדיו העליונים.  אך לבסוף גברה עליו העייפות. הוא נפל על המיטה כמות שהוא,  לבוש ונעול. עד מהרה נישא קול נחירתו ברחבי החדר. שקוע היה בשינה עמוקה ולא הבחין כלל כי ”בעל האכסניה“ מסיט לפניו את הצלחות ומסדר את ספריו ולאור העששית יושב ולומד כל אותו הלילה...  כאשר הקיץ מוטקה עם שחר, ביקש לשלם לבעל הבית דמי אכסניה.  אך היהודי הרגיעו, מדוע אץ הנך לשלם לי? לך להתפלל שחרית, אחר כך תבוא לסעוד על שולחני פת שחרית, ואז נסיים את החשבון. ”היכן בית הכנסת? אם אני בעיר, נאה ויאה להתפלל במנין“ . היהודי הוביל אותו לחלון והראה לו את הדרך לבית המדרש. ”אני אבוא יותר מאוחר,“ אמר לו, לאחר התפילה פגש מוטקה את הסוחר,  אליו הגיע לגסטינין. דרך אגב סיפר לו על האכסניה הנאה בה התארח.  איזו אכסניה? לא ידוע לי על אכסניה המצויה במקום אשר אתה מתאר, הביט מוטקה בסוחר, והשיב בחיוך: ”נו, אורח לרגע רואה טוב יותר מתושב קבוע “! ”לא ולא! המקום שאתה מתאר אין בו אכסניה, ולפי מיטב ידיעתי מצוי ביתו של רבינו הקדוש רבי יחיאל מאיר, הידוע בכנויו ”הצדיק מגסטינין“. פיק ברכים אחז את מוטקה. היתכן כי התארח בבית הצדיק והוא לא ידע, היתכן כי נתן לצדיק לשמש אותו?!  תאר לי את מראה בעל האכסניה, האיץ הסוחר, ואגידה לך אם זהו,  ואכן תיאר את דמותו של הצדיק... כנקלה ופושע נהגתי, דיבר מוטקה בקול בוכים – הוא הצדיק הקדוש טרח והביא לי מאכל ומשקה, ואני ברוב אוולתי ישנתי על מיטתו ואפילו לא חלצתי נעלי... מוטקה נתן את קולו בבכי עז. ”אין לך תקנה“, אמר הסוחר, אלא אך ורק אם תלך לצדיק, תיפול לפניו ותבקש מחילה. תגלה לפניו לבך כי לא ידעת מי הוא ותבקש סליחה ותשובה על מעשיך. מוטקה לא היסס, רץ כחץ מקשת לעבר בית ”האכסניה“. הוא עמד לפני הדלת וכולו רועד ושיניו נוקשות.

     חלושות הקיש על הדלת. הצדיק פתח לו הדלת ובחביבות אמר ”שלום עליך! פת שחרית הינך רוצה בוודאי. בוא והיכנס. מוטקה לא יכול היה יותר להתאפק. הוא פרץ בבכי קורע לב: ”חטאתי עוויתי פשעתי היש כפרה לעווני?“ מה לך, אהובי? שאל הצדיק ברחמנות ... “רבי, לא ידעתי, רבי... התוכל למחול לי? בבערותי, נדמה היה לי כי לאכסניה באתי והטרחתי את כבוד קודשו... אוי לי מיום הדין!“ הביט בו הרבי בחיבה ובחמלה. ”יהודי יקר, יהודי יקר! נא להתאושש, איזה חטא הוא? מדוע אין לך כפרה? הלא זיכיתני במצוות הכנסת אורחים בגופי ממש...“ אך מוטקה לא נרגע: ”הסולח לי רבינו?!  חיוך עלה על שפתיו של הצדיק. ”אסלח לך! אסלח לך, אך בתנאי אחד...“ מוטקה עצר את נשימתו. מי יודע אלו תנאים עלול הצדיק להתנות עימו, איזה דרך תשובה קשה יטיל עליו. אבל אין מנוס! הוא חטא ועליו לכפר למען לא יאבד חלילה לעולם הבא! התנאי הוא – דיבר הצדיק בחיבה, ”כי כל עת שתבוא לגסטינין תבוא להתארח בביתנו...“ 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

להתכונן למלחמה,טיפסו ,הסתכלו,התייאשו,נפלו,גלים גדולים,לומדים לשחות, לב חכם לימין, לב כסיל לשמאל,

 








אמרי שפר י"ז  אדר א' ה'תשע"ו

 

     אין שום עושר גשמי בעולם, רק עושר רוחני, מי שהוא עשיר ברוחניות הוא הוא המאושר ולא אחר בשום פנים!" ("מחנך לדורות"(



     אל תהיה חכם במילים;  היה חכם במעשים.



     אם הכהן רוצה לעלות לתורה במעשה העגל, לא איכפת לן. ("דבר אמת") ויותר נכון להעלות לוי, כיון שאהרן עשה את העגל, והלויים משובחים בפרשה, וכן נוהגים בכל המקומות. (ספר חיים ט' כ"ג(



     בן מלשון בנין. חַזֵק את יסודות הבנין, והוא יעמוד ימים רבים, אף בזמנים קשים. זכור, ביסודות לא יוצקים זהב אלא בטון...



      האדם צריך לעסוק בשני דברים גם יחד. לשמור על יחודו - ״אם אין אני לי מי לי״, ויחד עם זאת ״וכשאני לעצמי מה אני״ - להשתתף עם הכלל. מחבר הספר בן איש חי, ביאר; מדוע ישנן שתי תפילות, האחת בלחש, ושוב ישנה חזרת הש״צ, שאומר את אותה תפילה? וזאת משום, שאכן יש שתי תפילות לאדם, האחת תפילה פרטית - שאומר כל אחד בעצמו. ותפילה נוספת שהוא מאזין לשליח הציבור כחלק מהציבור, וזו היא תפילה של הציבור. (דבר בעתו)



     העצלות, אינה קוצרת דבש, הכעס קוצר חרטה.

"     ואכילה גסה לגוף כל אדם – כמו סם המוות, והיא עיקר כל החלאים" (הרמב''ם)



'     וכבר מילתי אמורה כי מקור מחלת דורנו שחיים יותר מיכולתם!' ' דבר שאני מצטער מעודי- ואותי יום יום ידרשון בנושאים כאלה . זה רוצה לקנות, וזה להרחיב דירתו, ושניהם אינם אמידים. על שאלתי, כסף מנלן, אומר יש מלווים...')מכתבי הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר(



הכומר מהגימנסיה (והערב נא).

     מעשה בבחור יהודי מארה"ב שהיה רחוק מאוד מיהדות, ורצה להתקבל ללימודי מקצוע בגימנסיה מסוימת. בראש אותה גימנסיה, עמד כומר, וכשניגש אליו הבחור, שאל אותו הכומר אם הוא יהודי. חשש בליבו, מה אענה, אם אומר את האמת,  אולי הוא לא יקבל אותי בגלל שאני יהודי, ואם אשקר ואומר שאיני יהודי, אולי תתברר האמת... לבסוף החליט לומר את האמת.

     כששמע הכומר כי מדובר בנער יהודי, שאלו: "אתה מכיר את אותיות לשון הקודש, את ה-א'- ב'?". "לא, אין לי כלל מושג בזה", השיב. בישר לו הכומר שהוא מתקבל לגימנסיה, אבל רק בתנאי אחד - "בכל יום אחר הצהריים לאחר סיום הלימודים, אתה ניגש למשרדי, ואלמד אותך את אותיות ה-א'-ב'!" הבחור, שחשקה נפשו להתקבל לגימנסיה, הסכים בלית ברירה לתנאי המוזר . בתום השנה הראשונה, הבחור גמר ללמוד עם הכומר את כל אותיות ה-א'-ב'. קרא לו הכומר והודיעו: "אם אתה רוצה להמשיך ללמוד בגימנסיה גם בשנה הבאה, עליך להגיע וללמוד אצלי שיעור פרטי ב- - -חומש". לבחור לא היתה ברירה, ושוב נענה לבקשה המוזרה. בסוף השנה, לאחר שלמד הבחור את כל החמישה חומשי תורה, קרא לו הכומר ואמר לו שהוא יכול להישאר בגימנסיה, אך רק בתנאי שיבוא אליו גם בשנה הבאה לשיעור פרטי, הפעם במשניות. הבחור שוב נענה לבקשה, וכך במשך השנה עסקו הכומר והבחור בלימוד משניות . לקראת השנה הרביעית, קרא הכומר לבחור והודיעו: "אם תרצה להמשיך את לימודך אצלנו, תצטרך כעת ללמוד גמרא... לא כאן, אלא בישיבת "נר ישראל" (בולטימור, שממוקמת בסמוך לגימנסיה). בראש הישיבה עומד רביי רודרמן, הוא ילמד אותך גמרא. לאחר שתלמד שם גמרא כמה חודשים, תוכל לחזור וללמוד אצלנו בגימנסיה". בלית ברירה, הסכים גם הפעם הבחור, וניגש לישיבת נר ישראל, לגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, ללמוד גמרא.

     נכנס הבחור לישיבה, וחיפש את הרב רודרמן.  כשמצא אותו, שאל אותו הרב לחפצו. "באתי ללמוד גמרא" השיב. התפלא הרב מאוד, משום שהבחור לא היה נראה כלל כיהודי. "האם אתה יהודי?" שאלו, והלה השיב בחיוב. אמר לו הרב, כי אינו יכול ללמדו עתה גמרא, "עליך ללכת וללמוד קודם א'-ב' וקריאה". "אני יודע כבר", קטעו הבחור, "גם חומש ומשניות כבר למדתי". בחן אותו הרב, ונוכח שאכן הוא יודע. " היכן למדת תורה? מי שלח אותך לכאן?", התעניין. "הכומר מהגימנסיה", השיב. הרב רודרמן קיבלו לישיבה, וכבר לאחר מספר שבועות, התחיל הבחור לשנות את אורחות חייו. המאור שבתורה השפיע עליו, והשיבו למוטב. עלה ונתעלה עד שנהיה לבן-תורה אמיתי. כעבור חצי שנה של לימוד מייגע בישיבה הקדושה, נבחן על מסכת שלימה, ולאחר שעבר את המבחן בהצלחה רבה, קיבל תעודה בה נכתב שהצליח במבחן על מסכת שלימה, ורץ עם התעודה לכומר.

     הבחור הודה לו על שבזכותו שב למקורות ונתעלה בישיבה, "אבל דבר אחד ברצוני לדעת", ביקש מהכומר, "למה עשית לי זאת?"  הכומר פרץ בבכי, ולאחר שנרגע סיפר: "לפני מספר שנים קיבלתי 'שנת-שבתון', שנת חופשה מעבודתי. לא ידעתי כיצד אעביר את השנה. שמעתי על קבוצה של כמרים שנוסעים לארץ ישראל לשבוע ימים, והחלטתי להצטרף אליהם.  בליל שבת, הגעתי לכותל המערבי, וכששמעתי את תפילת ליל שבת מאוד נהניתי. המתנתי שם עד לסיום התפילה.  בסיום התפילה, ניגש אליי יהודי, ושאל אם יש לי מקום לסעוד בו בשבת. השבתי בשלילה, ואסף אותי אותו צדיק לביתו.  לאחר הסעודה שאל אם אני מוכן להתלוות אליו לשיחה מוסרית מרתקת של הרב נח ויינברג, והסכמתי בשמחה. מאוד התרשמתי מהשיחה. החלטתי שיש לי מה לעשות בשנת השבתון... להישאר בישיבת "אש התורה" בראשות הרב ויינברג!  הודעתי לחבריי שימשיכו בדרכם, אני מתעכב עוד קצת בארץ ישראל.

     במשך השנה הספקתי ללמוד א'-ב', חמשה חומשי תורה ומשניות. בסוף השנה ניגשתי לרב שלימד אותי, והודעתי כי נגמרה שנת החופשה, אני חייב לחזור לעיסוקיי. הרב ניסה לשכנע אותי להישאר, "לאחר שלמדת כל כך הרבה, חבל שהכל ירד לטמיון", אך שכנועיו לא הועילו. הוא ביקש שניגש לרב ויינברג, כדי לשמוע לעצתו. גם הרב ויינברג חזר ואמר שעלי להישאר,  וחבל שאעזוב לאחר שהספקתי כל כך יפה במשך השנה . לבסוף החלטתי להתוודות. "אומר לראש הישיבה את האמת... אני גוי, ומשמש ככומר, וכעת אני צריך לחזור לעבודתי".

     מזועזע, שמע הרב ויינברג את הדברים, והגיב בחריפות, "אינני סולח לך על כל השנה שבזבזת לנו! השקענו בך כל כך הרבה לחינם!". נבהלתי והתחלתי לבכות כמו ילד. ביקשתי שימחל לי, אך הוא הודיע נחרצות: "אין לך כלל מחילה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!" לבסוף אמר: "אולי תהיה לך כפרה, אם יזדמן אליך יהודי, ותעביר לו את כל מה שלמדת בישיבה... או- אז יתברר למפרע, כי לימודיך כאן, לא היו לגמרי לחינם..." "והנה", סיים הכומר את סיפורו הנורא, "לאחר שנים שחיכיתי שיפול לידיי יהודי שאוכל ללמדו, הגעת אתה לכאן.  התאמצתי מאוד להעביר לך את כל מה שלמדתי בישיבה..."  

     הסיפור מאלף ומרגש. אולם ברצוננו לדון בו גם מבחינה הלכתית: הנה כאמור לעיל, הדין הוא שאין ללמוד תורה עם נכרי , כמבואר במסכת בסנהדרין (דף נ"ט ע"א): נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - לנו מורשה ולא להם (ופירש רש"י, שיש בכך משום גזל). והמלמד את הנכרי, עובר אף באיסור "לפני עיור לא תתן מכשול", בכך שמכשילו בלימוד תורה. ואם כן, יש להבין, כיצד היה מותר לראש הישיבה לומר לגוי ערל שילך וילמד תורה לאחרים, הרי לימוד התורה הקדושה אסור לגויים, וכשהכומר מלמד, הרי שבינתיים גם לומד בעצמו?...  והשיב על כך מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: ההיתר הוא משום שהבין ראש הישיבה בעומק בינתו, שיהודי שיפול לידיו של הכומר, בודאי יהיה יהודי רחוק מאוד מיהדות, והצלתו מהתבוללות גמורה, תתכן על ידי אור-התורה, ולכן, הגם שהדרך להצלתו מרדת-שחת תהיה על ידי כומר ערל, הדבר מותר, שהרי מדובר בפיקוח נפש של ממש... 



הנעליים הקרועות (והערב נא(

     שמענו על משפחה המחזיקה בזוג נעליים קרועות ובלויות, כדי להיזכר תמיד באהבת התורה של מי שנעל את הנעליים הללו,  ולהתחזק מכך באהבת תורה. כיוון שהמשפחה המחזיקה בנעליים, ומעבירה אותן בירושה מדור לדור, הוציאה מתוכה כמה מגדולי הדור, יש להניח שהסיפור העומד מאחרי הנעליים הללו אוצר בתוכו סיפור רב חשיבות, שכדאי לשים לב אליו.

הנעליים הקרועות מוחזקות בבית משפחת הגאון רבי מלכיאל קוטלר שליט"א, ראש ישיבת לייקווד, שהועברו אליו בירושה מאביו הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, שקיבלן מאביו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שקיבלן מחמיו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.

     סיפורן של הנעליים החל במלחמה העולמית הראשונה, בעת שההפצצות על ערי אירופה היו בשיאן, ומאימת הסכנה נטשו רבים מבני הישיבות את בתי-המדרשות וחזרו לבית הוריהם . בחור אחד שלמד בישיבתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, ארז אף הוא את חבילותיו והלך אף הוא לביתו. למה "הלך" ולא נסע? משום שלא היה לו כסף לנסוע... למעלה משבוע היטלטל הבחור בדרכים המסוכנות, כשמדי פעם נאלץ להסתתר ולתפוס מחסה בגלל ההתקפות, עד שהגיע לביתו. הוא דופק בדלת והנה אימו ניצבת בפתח. " מה לך, בני, כי חזרת הביתה?" – שואלת האם המסורה והמודאגת. "מה, לא שמעת, אימא, על המלחמה שפרצה בעולם ועל ההפצצות החזקות?!" – תמה הבחור. "שמעתי גם שמעתי, בני. אבל דווקא משום כך אני סבורה שמקומך בימים אלו הוא ב... היכל הישיבה ולא כאן, בבית..." –  השיבה האם הצדקנית.

     הבחור שומע את הדברים, וכמי שמעולם לא הימרה את פי הוריו, לוקח את חבילותיו ופונה אל הדרך הארוכה ממנה הגיע בחזרה להיכל הישיבה!  כיוון שהיה עדיין עייף מהדרך הראשונה, התארכה לו הדרך עכשיו, ובמשך כמעט שבועיים לא פסק מללכת, עד שהגיע לישיבת רבי איסר זלמן. הנעליים, שכבר היו קרועות לפני שעזב את הישיבה, נקרעו עתה לגמרי...  ראש הישיבה, שידע שהבחור הלך לביתו, התפלא על שובו, ומששמע את דברי אימו של הבחור, חיבקו באהבה ובשמחה. כבן יקיר, ביודעו שלגדולות נוצר. אבל לפני שהתיישב הנער בחזרה על ספסל לימודיו בישיבה, אמר לו ר' איסר זלמן: "רואה אני שנעליך קרועות ובלויות הן, ואינך יכול כבר להמשיך ולהשתמש בהן. בוא ונעשה 'עיסקת חליפין' – אני אתן לך נעליים חדשות, ואתה תתן לי במקומן את נעליך הקרועות..." הבחור הסכים, כמובן, והעיסקה יצאה אל הפועל.

     ר' איסר זלמן שמר על הנעליים הללו והחזיקן בביתו. ידוע ידע אותו גאון, שנעליים אלו ספגו בתוכן הרבה הרבה אהבת תורה אמיתית; נעליים של בן תורה שחזר לביתו, בצל ההפגזות הקשות, וחזר להיכל הישיבה בציוויה של אימו הצדקנית . הגרא"ז הוריש את הנעליים הללו לחתנו הגר"א קוטלר, שהורישן אחר כך לבניו – אחריו, והנעליים נשמרות בקפידה רבה.

מה שנותר לנו לספר הוא מי היה הבחור ההוא...?  מרן ראש ישיבת פוניבז', הגרא"מ שך זצ"ל!

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

עושר גשמי,עושר רוחני,חכם במילים, חכם במעשים,יסודות הבניין, יוצקים, זהב, בטון,



 

אמרי שפר ט"ז  אדר א' ה'תשע"ו

 

 אות היא לעולם. השבת היא כמו שלט, שכמו חנות שאפילו שהיא סגורה אבל כל זמן שהשלט תלוי על הפתח, סימן הוא שהחנות תהיה פתוחה בעתיד, אבל אם הורד השלט סימן הוא שהחנות אף פעם לא תפתח. כמו כן השבת, שאם קרה ח"ו שיהודי נכשל בעבירה אבל כל זמן שהוא שומר את השבת זה סימן ועדות שהוא יהודי שיש לו שייכות בלבו לקב"ה, ואם לאו, השלט הוסר וזה עדות שאין לו שום קשר עם הקב"ה והתורה (החפץ חיים(.



     אי אפשר למרגלית בלא כליפת אבן, ואין בר בלי תבן, אין כרם בלא קוצים ואין שושנה בלא חוחים. (ר' יעקב עמדין)



     ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה.



     זה יתנו. פירש רש"י שהקב"ה הראה למשה כמין מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. המטבע של אש מרמזת כי האש יכולה להועיל וגם להזיק, האש יכולה לשרוף ח"ו, אך גם יכולה לבשל ולחמם ולהאיר וכדומה, כמו כן המטבע אם משתמשים בה לצדקה וגמילות חסדים אז יש בזה תועלת מרובה, אבל אם משתמשים בכסף שלא לצורכי מצוה, אז יכולה לשרוף ולגרום נזקים ח"ו (נועם אלימלך(.



החוב שולם (על-פי 'גדולי הדורות')

נקישות נשמעו על דלת ביתו של הרב יעקב-יוסף הרמן בניו-יורק. אורחים רבים נהגו לפקוד את בית המשפחה, שהייתה מפורסמת בהכנסת האורחים שלה. הרב הרמן ניגש אל הדלת, וראה מולו יהודי זקן. בידו החזיק נרתיק בד בלוי ומרופט. הרב הרמן קיבלו במאור פנים, הזמינו להיכנס אל הבית, הגיש לפניו כיבוד וביקש לשמוע מה בפיו.

הזקן התיר בזהירות את השרוך ופתח את הנרתיק. ביד רועדת הוציא את תכולתו. לנגד עיני הרב הרמן נתגלה זוג תפילין. "שמע נא", אמר האורח, "איננו מכירים, אך בקשה לי אליך. אלה התפילין שלי. שנים רבות התפללתי בהן. מרגיש אני כי ימיי קרבים. רצוני להעניק לך את התפילין האלה במתנה. יש לי תפילין אחרות. האם תואיל לקחתן?".

הבקשה התמיהה מעט את הרב הרמן. מדוע חשוב כל-כך לזקן להעניק לו את התפילין? אך הוא לא הכביר בשאלות, אלא מיהר להביע את הסכמתו, לשמחתו הגדולה של האורח. השניים נפרדו והרב הרמן איחל לאלמוני שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות. את התפילין הניח בארון הספרים שלו.

לא חלפו ימים רבים, והזקן הלך לעולמו. הצטער הרב הרמן למשמע הבשורה, ונזכר בתפילין המונחות בארונו. "לפחות קיימתי את רצונו ושימחתי אותו לפני מותו", הרהר בליבו.

חלפו כמה שבועות. יום אחד התייצב אורח בדלת ביתו של הרב הרמן וביקש לשוחח עמו. "במה העניין?", התעניין הרב הרמן. "שמי שמואל", הזדהה האיש, "ואני בנו של ר' נתנאל הסופר, מירושלים".

הרב הרמן הנהן בראשו. מי לא שמע על ר' נתנאל, הסופר המיוחד מארץ ישראל. שמע התפילין שיצאו מתחת ידיו נישא בהערצה בפי כול. הוא היה יוצר אותן בקדושה ובטהרה, משלב הכתיבה ועד עשיית הבתים והרצועות. כתב ידו נדיר ביופיו ואיכות התפילין מדברת בעד עצמה. גם בחלוף שנים רבות נראו כחדשות.

"נודע לי", המשיך ר' שמואל, "שלפני שנים רבות הזמנת זוג תפילין מאבי, זיכרונו לברכה, ואף שילמת לו תמורתן עשרים וחמישה דולרים, אך את התפילין לא זכית לקבל"...

"נכון", נזכר הרב הרמן.

זה היה אחרי נישואיו. הרב הרמן חשק בתפילין המהודרות של הסופר מארץ ישראל, עשה הזמנה ואף שילם את ערכן – עשרים וחמישה דולרים, סכום גבוה באותם ימים. הוא קיבל מר' נתנאל הסופר מכתב המאשר את ההזמנה. בכיליון עיניים ציפה ליום שבו יקבל את התפילין. אלא שהכנת התפילין התעכבה. בחלוף שנה כתב לסופר וביקש לברר מה המצב, ונענה כי עשייתן טרם נסתיימה. לא עבר זמן רב ור' נתנאל שבק חיים לכל חי. חלום התפילין של הרב הרמן נגוז.

"לפני זמן מה חלמתי חלום מוזר", המשיך הבן לספר. "בחלומי אני ניצב לפני אבי, והוא מצווה עליי לעיין בכל מסמכיו ולשלם לבעלי חובו את המגיע להם. כשהתעוררתי, מיהרתי לקיים את הוראתו. בין המסמכים הרבים מצאתי את מכתבך, שבו מצויין כי שילמת עשרים וחמישה דולרים בעבור תפילין שלא קיבלת. אבי חלה באותה עת, וכבר לא היה ביכולתו להשלים את עשיית התפילין. מן הדין עליי לפרוע את חובו, אולם מבקש אני ממך שתמחל לי על החוב. התברכתי במשפחה גדולה, ואין באפשרותי לפרוע את כל חובותיו של אבי".

הרב הרמן התרגש למשמע הסיפור, ובו במקום מחל על החוב והצהיר כי הוא סולח לר' נתנאל בלב שלם ואין לו בליבו כלום עליו. הבן שמח. "בטוחני שעתה ינוח אבי על משכבו בשלום", אמר.

חלפו הימים, ובנו של הרב הרמן פנה אליו והתעניין אם יש ברשותו תפילין מיותרות בעבורו. פתאום נזכר הרב הרמן בתפילין שהפקיד בידיו הזקן, המונחות בארון בלי שימוש. הוא נתנן לבנו והורה לו: "גש אל סופר סת"ם, שיבדוק את התפילין האלה אם מהודרות הן ואם אפשר להשתמש בהן. אלה תפילין שניתנו לי במתנה מיהודי זקן, ואינני יודע מה טיבן".

יצא החתן אל הסופר. כעבור זמן מה נשמעו קולות בהולים קרבים והולכים אל הבית. בפתח נראו החתן והסופר סמוקי פנים ונרגשים. "הרב הרמן", התנשף הסופר, "אמור לי, מניין לך התפילין האלה?".

"אלה תפילין שנתן לי יהודי זקן לפני פטירתו. מעולם לא בדקתי אותן", השיב הרב הרמן.

"יודע אתה מי כתב את הפרשיות האלה, מי ייצר את הבתים ואת רצועות העור?", התקשה הסופר לכלוא את השתאותו. "לא תאמין – ר' נתנאל הסופר בכבודו ובעצמו! אלה תפילין נדירות ויקרות! אין להשיג כמותן".

תדהמתו של הרב הרמן הייתה מוחלטת. פתאום קלט את צירוף המקרים המצמרר. "אני לא מאמין", אמר בהתרגשות, "הלוא זמן קצר לאחר שקיבלתי את התפילין האלה בא אליי בנו של ר' נתנאל לבקש שאמחל על חובו כלפיי, והנה נפרע החוב! קיבלתי את התפילין שהזמנתי!". באצבעות רועדות ליטף את התפילין הנדירות, התפילין של ר' נתנאל הסופר.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

שלט,חנות,עדות,קשר,שבת,מרגלית,קליפת אבן,תבן,ישר והפוך,מטבע של אש, לבשל ,לחמם ,להאיר,







אמרי שפר ט"ו אדר א' ה'תשע"ו

 


אמנם חטאם היה גדול, בכל זאת עלינו להודות שדור המדבר עלה על דורנו.  דור המדבר התפרק מכספו וזהבו כדי לעשות לו מהם אלהים,  ואילו דורות אחרונים מתפרקים מא-לוקים כדי לעשות ממנו כסף וזהב. (עפ"י הרב אייזל חריף(.



     הדרגה הנעלה ביותר היא, "לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד" (ה"חזון איש")



"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  - אצל יום טוב נאמר (ביצה טו): חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת "כי קודש הוא לכם". ה"לכם" הוא גם כן קודש, גם האכילה והשתייה שהם לצורכי הגוף קודש הם . )קדושת לוי(



     יש לך אדם שחוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, בשמים ואינו חוטא בארץ, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ , שנאמר ”שתו בשמים ולשונם תהלך בארץ“. (מדרש רבה (קהלת ס‘, י“ב)



יְשועָהֻ מְפלָאה (פניני עין חמד עלון 522)

     ר' מנדל היה יהודי אשר היגר מרומניה לרוסיה והתיישב בעיר קישינב (כיום בירת מולדובה). עלילה מכוערת נרקמה כנגדו. ופתאום מצא את עצמו מסובך בתביעה משפטית מצד ממשלת רומניה, ובתביעה מממשלת רוסיה להסגירו לידיה. למעשה היה הוא איש עסקים מצליח.  אחד ממתחריו ברומניה ניסה לסחוט ממנו סכום כסף גדול. הוא סירב, והאיש הבטיח לנקום בו. הוא הפריח שמועה כי מנדל מצא אוצר גדול השייך לממשלת רומניה, וכדי שסודו לא יתגלה, ברח לרוסיה. מצבו של מנדל היה מסובך למדיי. אמנם ממשלת רוסיה לא הסכימה להסגירו, אבל החליטה להעמידו לדין בתחומה. נשלח לו זימון למשפט, ובד בבד נשלחה הזמנה לממשלת רומניה לשגר תובע מטעמה ועדים המאשרים את נכונות טענותיה. עד המשפט שוחרר הלה בערבות.

     שבור ומודאג נסע הוא אל 'הסבא משפולי' (הצדיק ר' אריה לייב זצוק"ל), לבקשו עצה וישועה. בבואו הרגיע אותו הצדיק באמרו כי ישים את מבטחו בה', ו"ישועת ה' כהרף עין". הרב הוסיף , כי כדאי מאוד להשתדל לקבוע את מועד המשפט לפורים . מנדל עדיין היה מלא דאגה ושאל בהיסוס: "מה אטען בבית המשפט כנגד כל הראיות שיציג התובע?" - "בעניין זה הסר דאגה", השיבו ה'סבא', "אשלח מטעמי ֵסנגור מצוין שיְיַצג אותך בבית המשפט". "וכיצד אדע לזהותו?", תמה, והצדיק השיב: "הוא יחבוש כובע לבן ויעטה כפפות אדומות ". מנדל התמלא שמחה לנוכח הצעתו הנדיבה של הרבי. הוא חש אסיר תודה ושאל: "כמה אצטרך לשלם בעבור עבודתו של הסנֵגור והוצאות הדרך?". חייך הצדיק ואמר כי זה עתה זכה לשדך יתום ויתומה, וזקוק הוא לסכום כסף גדול כדי להשיאם. "האם אתה מוכן לקבל עליך את הוצאות חתונתם?", שאל. מנדל הסכים מיד, ובו - במקום נתן לצדיק סכום נאה בעבור ההוצאות הראשונות והתחייב לשלם את השאר. הוא חזר לעירו ולאחר מאמצים והשתדלות הצליח לשנות את מועד המשפט ולקבוע אותו ליום פורים. מיד שלח מברק לרבי , כדי שיכין את הסנֵגור מבעוד מועד.

     פורים בא. חסידיו של 'הסבא משפולי' הכירו את דרכו לנהוג לעיתים בדרכים מתמיהות ובלתי מובנות כדי לפעול ישועה ליהודים, אולם אותו פורים היה מיוחד במינו.  בליל פורים, כשהתאספו החסידים סביב שולחן הרבי, העלה ה'סבא' בקשה מיוחדת: מבקש הוא לערוך את משפטו של היהודי מנדל הזקוק לישועה. אולם בית המדרש נהפך ל'בית משפט'. החסידים התארגנו והעמידו את רב העיר בתפקיד ה'שופט', ואליו צירפו עוד שני 'שופטים'. אחריו בחרו את ה'תובע' וה'מלשין' ואת הנאשם 'מנדל', וכן שניים שהיו 'עדים'. בשלב זה התערב הצדיק ואמר , כי הוא יהיהֵ הסנגור.

     המשפט נפתח. תחילה קם ה'תובע' והחל להציג את חומרת מעשהו של מנדל, כיצד העז לגזול את רכוש המדינה ולברוח. בשעה שדיבר צחקו החסידים ולגלגו עליו. ה'תובע' ניסה לבסס את טענותיו, וזימן את העדים. כאן נכונה לו הפתעה. ה'עדים' הפכו את עדותם וסיפרו , כי אין זו אלא עלילה, שכן הם שמעו בעצמם את האיש מאיים על מנדל , שיעליל עליו אם לא ייתן לו כסף.  כעת הגיע תורו של ה'סנֵגור'. 'הסבא משפולי' הניח על ראשו כיפה גדולה לבנה ועל ידיו עטה כפפות אדומות. שקט השתרר באולם, והוא פתח בנאום חוצב להבות. בטוב טעם הסביר באוזני ה'שופט' כיצד היה מנדל טרף לעלילה שפלה, אשר לא יאה כי ממשלה נאורה כרוסיה תאבה להאמין לה, ולכן אל לה להיכנע ללחצים המופעלים עליה מצד ממשלת רומניה. הדברים היו משכנעים מאוד וגם מרגשים ביותר, עד שנגעו ללב כל השומעים. בסיום דבריו לא נשאר כל ספק בצדקתו של מנדל, ולשופטים לאַ היה אלא לזכותו בדין ולשחררו. הם לא הסתפקו בכך ואף חייבו את ממשלת רומניה לשלם למנדל את הוצאות המשפט ובכלל זה דמי עגמת- נפש.

     קריאות שמחה פרצו מפיות החסידים, וההתוועדות העליזה חזרה להתנהל כמיטב מסורת שמחת הפורים.  מיד במוצאי פורים הגיע מברק ממנדל המבשר , כי זכה במשפט וכי בקרוב יבוא לשפולי. כאשר בא לעיר הקיפוהו החסידים ושאלו בסקרנות כיצד התנהל המשפט. הוא סיפר , כי אכן הסנגור ששלח הרבי היה מוצלח ביותר. "נאומו הנלהב והמשכנע הטה את לב השופטים, ותיכף לאחר מכן הכריזו השופטים על הזיכוי המוחלט", תיאר בקול נרגש. עוד סיפר כי למזלו הגדול חייבו השופטים את ממשלת רומניה בהוצאות משפטו ואף בדמי עגמת-נפש. שוב שאלו החסידים: "מה הייתה טענתו של הסנֵגור?". מנדל החל לחזור על הדברים, ותדהמה אחזה בחסידים. הלוא הדברים הם בדיוק מילה במילה , ממה שהשמיע הצדיק בנאומו במהלך המשפט המבויים בעת סעודת פורים!... הגיע תורו של מנדל להיכנס אל 'הסבא' ולהודות לו על הסנֵגור הנפלא. כאשר עמד על מפתן הדלת, בטרם פצה את פיו, חייך הצדיק ואמר: " נו מנדל, האם היטיב הסנגור ששלחתי למלא את תפקידו?"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

דור המדבר,כסף וזהב,קודש,שבת,אכילה ,שתייה, בשמים,בארץ,לשון הרע,






אמרי שפר י"ד אדר א' ה'תשע"ו

 

 

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" – (קהלת רבה א לב)



     "באיזה בגדים היה לבוש אברהם אבינו?"  שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע. השואל התכוון ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל, לא מעיל רבני ולא מגבעת ישיבתית. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי זה, והשיב, "בכל מקום שהתגורר אברהם, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט סביבו מה לובשים הגויים המקומיים, ואברהם היה מתלבש בדווקא באופן שונה." הרבי למְדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מעבר אחד,  והוא מעבר אחד', הניח תשתית לעם היהודי. אברהם לימד על עיקרון הנבדלות. המטרה היא להיות שונה!



     הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. עדות יש כאן על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, ויש להשאירו כך!



     טוב שלא כולם חושבים אותו דבר: חילוקי דעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים.



יותר קל לזרוק את הילד מאשר לזרוק את הבקבוק (למען אחי, גליון 712)

בפרשת ''וירא'' מוצאים אנו מסר מדהים בנושא חינוך הילדים, ישמעאל בנה של הגר, ואחיו למחצה של יצחק, מתנהג באופן מאיים ובלתי הגון רועה בשדות זרים, וא"כ יפה שעה אחת קודם, והמתבקש הוא להרחיקו מאחיו יצחק, ושרה אמנו מוצאת לנכון לבקש מאברהם לגרש את ישמעאל מהבית. ישמעאל ואמו הגר יוצאים לנדוד במדבר. לאחר זמן לא רב אוזלים המים שברשותם. " ויכלו המים מן החמת (הבקבוק) ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית, כא, טו(.  ולכאורה היה מקום לשאול שאלה (שאולי נראית קצת מגוחכת אך שכרה עימה ) כלומר שאלה שנראית מובנת מאליה אך לא נשאלת ובכ"א לצורך הענין נעלה אותה, גב' הגר הייתה ברת דעת אז אם הבקבוק התרוקן והמים אזלו, למה היא זורקת את הילד? שתזרוק את הבקבוק?! אולם לדאבון לב לפעמים נראה, שכאשר מזווה המזון מתרוקן וכמות המזומנים בכיסנו הולכת ומתדלדלת, הראשונים שיסבלו הם הילדים. היתרה בבנק נמוכה? כיצד נחשוב אפילו על חינוך יהודי שורשי? הרי שכר הלימוד יקר. על מותרות ונוחיות למיניהם לעולם לא נוותר. אך את חינוך ילדינו נקריב בשם החיסכון.

     כמו ששמעתי פעם שסיפרו על אמא יהודיה שבאה ממזרח אירופה והצטרפה לבנה בארה"ב. כשהגיעה, התחלחלה לראות שהוא גילח את זקנו והשליך את כיפתו. "מה קרה לך, יענק'לה שלי?" היא שאלה. "אמא", הוא אומר, "אמריקה אינה ה'שטעטל' (העיירה) של מזרח אירופה" . וכשראתה אותו הולך לעבודה בשבת, הוא שוב אמר לה שאמריקה זה משהו אחר. וכאשר פתחה את המקרר וראתה מיני שרצים שמעולם לא ראתה במטבח היהודי, הוא שוב הסביר לה שאמריקה זה לא כמו "בבית הישן". לבסוף,  כשהכל היה בשבילה יותר מדי, היא שאלה אותו , "יענק'לה, תגיד לאמך הזקנה את האמת. האם אתה עדיין מהול ?" ולדאבוננו זה לא סיפור של ההיסטוריה זה סיפור טרי מחיי היומיום, האמינו לי שברור לי שאין אבא או אמא שלא ירצו לראות מילדיהם וצאצאיהם את מירב הנחת היהודי הטהור , וכל אחד יודע שלכל דבר יש מחיר, ופה בעצם הקונפליקט, מצד אחד אכן הוא רוצה את הטוב ביותר, וטוב עולה בדמים )תרתי משמע(, לא ניתן לחנך ילד ברמה הרוחנית הגבוהה והטובה ביותר מבלי השתתפות של ההורים ונשיאתם בנטל, ואז בפני ההורים היקרים מוטלים שתי דרכים האחת היא דרך שקצת תייקר להם את לימודי הילד,  והשניה הכל חינם לימודים חינם, וכו'. אבל המוצר והתוצאה בהתאם, נו מה עושים, תשובה של חלקם ויחסית רבים מהם, הכסף מדבר, לא! שלא נחשוב לרגע שבמחיית הבית הוא חסך ולא נדמיין כלל לעצמנו שהוא לא הזמין כבר רכב חדש 2017 ובוודאי גם השיפוץ המקיף של הדירה לא יעצר לרגע המזומנים ימשיכו לזרום,  אבל על חינוך לשלם מה פתאום? במילים אחרות הבקבוק נגמר, ואין!!! במה ל"מלאות"  אז זורקים את הילד. זהו גם קו המחשבה אך של הגר.  אנו כיהודים האמונים על שמירתם של אותם פקדונות שקבלנו מהקב"ה אין לנו את היכולות להתפנק ולהחליט מה טוב עבורם, שאיפתנו הגדולה היא להבין ולכוון מה רצון בוראנו לעשות איתם, והמציאות תוכיח שכל אלו שבחרו לא לתת לילדיהם חינוך יהודי תורני מסורתי. נכנסו לספרי ההיסטוריה ונותקה השרשרת מבית האבא הגדול אאע"ה כי שאין חינוך ערכי, הילדים תוהים מדוע עליהם לא לעשות מה שבני גילם עושים. והכסף שחסכנו משכר הלימוד הולך עכשיו לטפל בהם לא כל מה שנפלו לדאבוננו שאין כאן המקום לעלותם.

     ילדינו זקוקים ליציבות וסביבה בעלת מערכת ערכים בריאה. לא משנה מה קורה אצל השכן ואפילו שלפעמים נראה ירוק יותר או מפתה יותר, הכל אחיזת עיינים חובה עלינו לקום ולצעוק את הצעקה ההיסטורית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – ילדי ישראל לא עמנו,  לא יודעים אפי' פסוק של ק"ש וכד', בואו הורים יקרים לא נחזור על טעויות של הגר נצמד לדרכו של אבהם, ונראה נחת מכל יוצאי חלצינו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדם מת, קפוטה,שטריימל,שחור ולבן,תפיסת עולם,צבעי הקשת, אור,חושך, ישראל,עמים, מרוצי הסוסים,







אמרי שפר י"ג אדר א' ה'תשע"ו

 

אשר מילאתיו רוח חכמה, זה המכיר בכך שחכמתו אינה משל עצמה, אלא אשר מילאתיו, רוח חכמה שהשפע השכלי הוא מן השמים, הוא הראוי להיכלל בגדר חכמי לב.  (דברי שלום)



     באחד הימים הגיע אליהו הנביא לעיר אחת בבגדים פשוטים. נכנס לאירוע ואף אחד לא שם לב אליו... יצא וחזר עם גלימה מהודרת מיד הושיבוהו במזרח וכיבדוהו. כשאחד מהאנשים הביא לו מים ליטול ידיו, הכניס אליהו הנביא את כפות ידיו אל תוך שרוולי הגלימה וביקש מהאיש ליטול את שרוולי הבגד. לפליאתו השיב אליהו הנביא: "אתכם כאן לא מעניין מי האדם אלא הבגדים שלו. אם כך נטול ידיים לבגד..." ואילו בעבור החכמים שבעם - אלו המבינים את הכוונות העמוקות שיש בכל בגד ובגד מבגדי הכהונה לאלו נאמר: "ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי"...



     התרחק מאנשים המזלזלים בשאיפות שלך . אנשים קטנים תמיד עושים כך . אנשים גדולים תמיד יתנו לך את ההרגשה שגם אתה מסוגל להיות גדול.



     וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה (כח, ח). ידוע שבמצוה 'מחשבה טובה מצטרפת למעשה'. ואפילו אם נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וזהו שמרמז הפסוק 'וחשב אפודתו' מחשבה של מצוה, שמקשטת את האדם (איפוד, פירושו קישוט), הריהו 'כמעשהו' כאילו כבר עשה את המצוה. אך במה דברים אמורים, כאשר 'ממנו יהיו' שרצה באמת לעשות את המצוה ורק נאנס ולא עשאה . (נחל קדומים)



יודו לה‘ חסדו ונפלאותיו לבני אדם (י. מלכה)

     בקיבוץ ”סופה“ נותרו לפני שבועיים לא מעט עיניים לחות מהתרגשות. ונס שהיה, כך היה: ברחבי ארץ הקודש ירד כזכור לכולם גשם בתקופת חג השבועות. דבר זה גרם לכך שמלאי החיטה שהיה בשדות והיה בשל דיו, מה שמוגדר בלשון ההלכה ”אינה צריכה לקרקע“, נרטב במי הגשמים וכבר לא יכול להיחשב כ“חיטה שמורה משעת קצירה“, למהדרין בהלכות הפסח. משגיחי אחד הבדצי“ם יצאו ותרו ברחבי הארץ אחר מקום שבו גדלה החיטה מאוחר יחסית, וכך לא נפסלה מן הגשם. הבעיה הייתה כפולה, שכן בשנה הבאה – שנת השמיטה – לא חורשים ולא זורעים, מה שמגדיל את הביקוש ליבול משנה זו פי שניים לפחות. כאן החלה שרשרת ניסים מרתקת.

     הראשון שבהם היה חקלאי חילוני שהחליט לראשונה לשמור שמיטה בחייו. והנה משמים נחתו אצלו ”דוסים ממאה שערים“ שביקשו לקנות מהחיטה שצמחה אצלו ב“עוטף עזה“ כמות אדירה של חיטים למצות. ממש כפי שהבטיחה התורה ”וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים“...

     השני: לאחר שסיימו המשגיחים את עבודת הקטיף ווידאו שהחיטה יבשה למהדרין וארזוה עימם, עלו בסיפוק על רכבם וחזרו לירושלים. עודם בדרך וטלפון נרגש מן החקלאי: רבותי! אין לכם מושג איזה נס אירע לכם! רבע שעה אחרי שהלכתם מכאן, נפלה פצצה בשטח השדה הפתוח בדיוק היכן שהסתובבתם... לא זו בלבד שניצלתם, אלא בזכות כך שהחיטה נקצרה – נמנעה שריפת ענק שהייתה אמורה להתפתח בשדה הבשל והמלא בחיטים...

     והנס השלישי: יומיים לאחר מכן שמחו כל תושבי מדינת ישראל לשמע הבשורה הטובה שמספר מחבלים יצאו ממנהרה בשדות קיבוץ ”סופה“, ונתפסו על ידי צה“ל במקום. המחבלים השטניים תכננו לצאת לתוך החיטים הגבוהות ולהסתתר ביניהן עד הערב, אז יצאו ממחבואם לקיבוץ ”סופה“ ויחטפו עימם מספר אזרחים רב ויהרגו ככל שיוכלו. את מצות השמיטה שיקיימו ישראל ויזכו עקב כך לברכת שמים – לא לקחו בחשבון...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

רוח חכמה,אליהו הנביא,גלימה מהודרת,שרוולי הבגד,מזלזלים,אנשים קטנים, מחשבה טובה,

אמרי שפר י"ב אדר א' ה'תשע"ו

 

 אדון עולם. היה חסיד שבא להטריסקער מגיד זי"ע ובקשה בפיו שרוצה לנסוע לאמריקה דאז, מפני פרנסתו הדחוקה ולא הרשה לו הרבי, שאל להרבי והלא יש שם יהודים ורעביס, וממה הרה"ק מפחד, אמר לו המגיד שהיה פעם כפרי שהסתובב עם סידור עבה עם כל המפרשים, ושאל אותו אחד, אתה במילא לא מבין כל המפרשים, למה אתה מסתובב עם סידור כזה אני אתן לך סידור פשוט, ענה לו הכפרי, אם יקרע בסידור שלי כמה דפים, אני עוד ישאר עם אדון עולם שאני מכיר לומר זאת בתוך הסידור, אבל אם אלך עם סידור פשוט של כמה דפים ויקרע אז לא ישאר מאדון עולם. אמר הרה"ק מטריסק אם תישאר כאן להסתובב בין ערליכע יודן תקבל זעץ קטן כאן וזעץ קטן שם, אבל אדון עולם ישאר שלם, אבל אם תלך לאמריקה אז לא ישאר ח"ו.... (דברים טובים – פרשת תצוה)



     בלב כל יהודי צריך לדלוק נר תמיד. אך לא רק באוהל מועד, בבית הכנסת, בישיבה, אלא אף "מחוץ לפרוכת", ברחוב, במסחר, בעבודה ובכל עסקי החולין.



     העבר אין והעתיד עדיין וההוה... ר' אייזיקל קאליבער זי"ע היארצייט שלו ביום ז' אדר, והיה לו הרבה יסורים, פעם שאלו אותו איך הוא מתמודד עם יסוריו, ענה על היסורים שהיה זהו עבר, כבר היה אין מה לחשוב, ועל מה שעתיד לבוא זה עוד לא בא, אז א"כ על מה היסורים שיש לי עכשיו "קען איך נאך אויסהאלטן" אני עוד יכול לעמוד בזה.



     יש מנהיגים שלעיתים עם היבחרם וכניסתם לתפקיד, שוכחים הם את אלה אשר בחרו בהם ואת צרכיהם. אהרן שם על כתפיו את שמות שנים-עשר השבטים, כדי שלרגע לא ישכח את עול צרכיהם, ויזכור תמיד לשם מה נועד הוא לגדולה.



הסיפור עם מחט (הרב יחזקאל שובקס)

     מה ערכו של גביע כסף קטן, מושחר, מעוקם ובעל צורה מעוותת ? תלוי את מי שואלים. אם שואלים את זעליג סוחר העתיקות, הוא ייקח לידו את הגביע, יעלה או יוריד את משקפיו ויבחן אותו בחינה מדוקדקת. לעת הצורך אף ישפוך עליו חומר מסוים על מנת להתחקות אחר תאריך ייצורו של הגביע. בסוף הוא עשוי להעריך את שוויו בעשרות אלפים.

     ניסיון של עשרות שנים הפכו את זעליג למומחה בעל שם עולמי בעתיקות ובמוצרי יודאיקה.  את דרכו החל כ'סוחר' אשר קונה כאן מוכר שם ובדרך מרוויח את כספו. אלא שבמשך השנים, כאשר חיבתו אל הכלים העתיקים הלכה והתעצמה, התקשה זעליג לוותר על החפצים העתיקים שתחת ידו. בכך הפך לאספן עתיקות, כאשר ברשותו חפצים בשווי כמה מיליוני דולרים.  את כל הרכוש הזה שמר בכספת שמורה היטב בבנק המקומי.  במשך השנים היו הרבה בשכונה ובקהילה אשר התעניינו אצלו אודות הכלים העתיקים שברשותו, וחפצו בכל מאודם לראותם מקרוב ובכך לחזור מאות או אלפי שנים אחורה. לאחר שהפך הרבה בדבר, החליט זעליג להקדיש חדר אחד בביתו ולהקים בו מוזיאון קטן, ולהזמין אנשים לבוא לבקר אצלו תמורת סכום סמלי.  מקובל במוזיאונים להציג חפצים בתוך תאי זכוכית שמורים ומוגנים. מחיצות הזכוכית האלו פוגמות קצת בתחושות. בכל אופן, המוצגים נראים כמו מורחקים ממך. זעליג התנגד לכך. הוא רצה שאנשים יוכלו לראות את החפצים מקרוב בעיניהם ממש . היה ברור לו שאי אפשר להשאיר את החפצים חשופים לגמרי, הרי אנשים ימששו את החפצים בידיהם ועלולים לקלקל אותם. ומי מדבר על מישהו שיחליט גם לשלוח יד, חלילה. משום כך הגה רעיון מקורי. הוא הקיף את כל העתיקות במאות מחטים קטנטנות כמעט בלתי נראות. בכניסה לחדר המוזיאון שבביתו תלה שלט ענק אשר הזהיר את הבאים שלא לקרב את אצבעותיהם לחפץ כל שהוא כדי שלא יידקרו חלילה.

     בשכנות לביתו של זעליג התנשא "תלמוד תורה" לתפארת. כאשר המלמדים ביקשו להעסיק את התלמידים בתכנית מעניינת, היו לוקחים אותם למוזיאון של זעליג. שם יכלו להצביע על מטבעות מזמן בית המקדש, לראות מקרוב כדי חרס מזמן הרומאים, להכיר גביעים מימי תלמידי הבעש"ט, וגם רעשנים שיוצרו על ידי תושבי הגטאות בזמן מלחמת העולם השניה. מדי פעם התחדש המוזיאון במוצגים חדשים, וזו היתה סיבה טובה לביקור חוזר . באחד הביקורים האלו נשמעו פתאום זעקות "הצילו". מהומה קטנה פרצה במקום. זעליג הגיע חיש למקום, וראה כיצד מידו של אחד הילדים נוטף דם. אי אפשר היה לזהות חתך כל שהוא, אך נראה היה שעור ידו מחורר ככברה, מכל זווית אפשרית נטפו טיפות דם. לשאלתו של זעליג, נאלץ הילד להודות ששלח ידו לעבר אחד מחפצי העתיקות. בינתיים, הוזעק חובש הצלה למקום וחבש את ידו. למחרת הסתובב הילד בעל היד החבושה בחיידר וסיפר את סיפורו בפני כולם . ומאז כל פעם שאחת הכיתות ב"תלמוד תורה" הגיעה לבקר למקום, היה זעליג מושיב את הילדים על הספסלים בחצר ביתו ומרצה בפניהם. ההרצאה היתה קצרה ביותר והיא כללה שאלה אחת בלבד: "האם אתם זוכרים את הסיפור עם הילד שנדקר מן המחטים ונטף לו דם רב מן היד?"  לאחר שהתלמידים אישרו כי הסיפור מוכר להם, הוזמנו להיכנס.  הרמז היה ברור: מי שמנסה לקרב את אצבעותיו היכן שאסור , שיידע מה יקרה לו.  אבל תמיד יש ילדים שאוהבים להתנסות בעצמם, הם מבקשים להיות בטוחים שהסיפור אמיתי. ולכן, חזרו על עצמם הסיפורים האלו. וכך היו ילדים חוזרים מן הסיור עם יד חבושה.

     פעם קיימו תלמידי מכיתה ט' ביניהם כמין 'מועצת'. המחטים מאוד הפריעו להם, הם ראו בכך משהו לא אנושי וחשבו שצריך להסירם. משום כך ארגנו משלחת מיוחדת של נבחרי הכיתה שיבקרו בביתו של זעליג.  באותו ערב נשמעו דפיקות על דלת ביתו של זעליג. "דבר חשוב בפינו אליך" - אמרו חברי המשלחת. הם הוכנסו והתיישבו אחר כבוד.  זעליג הקשיב לדבריהם בנימוס ושמע את בקשתם. בסוף הגיב במענה קצר: " גם אני חפץ מאוד להסיר את המחטים, ואני אכן מתכוון לעשות את זה באותו יום אשר אהיה בטוח שאף אחד לא יזיד לשלוח ידו לעבר החפצים היקרים!"

 * כך נאמר במדרש תנחומא על הפסוק "זכור אשר עשה לך עמלק". "אמר ר' לוי: משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן. אמר המלך: 'כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב'. לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר. נשכו הכלב. כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו: 'זכור אתה שֶׁנְשָּׁכָָּך הכלב'. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו: 'היש ה' בקרבנו אם אין', הוא אומר להם: זכור את אשר עשה לך עמלק". ב"כלי יקר" בסוף פרשת בשלח, מאריך להסביר על פי דברי המדרש האלו, כי תפקידו של 'עמלק' - לשמור על כרם בית ישראל. כל פעם שהתגלה רפיון מסוים באמונה, הגיע 'עמלק' ונשך את עם ישראל. זה קרה במדבר, זה קרה בימי המן וגם בעת חורבן בית המקדש. הנשיכה הקשה והמייסרת האחרונה התקיימה לפני שבעים שנה על אדמת אירופה. על פי דברים האלו, ניתן אולי לומר בדרך רמז בדברי המדרש המובאים ברש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק כולו". אכן כאשר יימחה זרעו של עמלק אות וסימן הוא, שאין כבר צורך בתזכורת הזאת, כי אז יגיע התיקון השלם. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדון עולם,סידור עבה,אמריקה, נר תמיד,באוהל מועד, בבית הכנסת, בישיבה,"מחוץ לפרוכת", ברחוב, במסחר, בעבודה,







אמרי שפר י' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים), דהיינו, אם אדם הוא קבוע כחומה זו העומדת איתן, נבנה עליה טירת כסף, אפשר לבנות עליו. אבל אם אדם בבחינת דלת דירה שמסתובבת, פעם פתוחה ופעם סגורה, תורתו נעשית קרעים, ל"ע, ואז תורתו צועקת: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך''!) ברכת דוד(



     "אע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.  לפיכך, מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בה, אלא בתלמוד תורה ודברי חוכמה". (הרמב"ם)

 

     הדבר הכי גרוע בעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציאו ממצוקותיו (ר' דובער מראדושיץ)



     פעם הוכיח החפץ חיים זי"ע את אחד מראשי הישיבות הנודעים בליטא על כך, שמונע עצמו מלאכול בשר בימות החול, כדי לחסוך כמה שאפשר בשביל תלמידיו, וכך אמר לו החפץ חיים בין התפקידים הרבים המוטלים על כתפיו של ראש הישיבה יש עוד עניין נחוץ אחד, הראוי לתשומת לב מיוחדת, הדאגה שיהא לתלמידים הצעירים ראש ישיבה בריא



     פעמים רבות נשאל רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, מהו השיעור הנדרש בפס' (משלי יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", ועד כמה יש להכות את הילדים. ותמיד היה משיב על כך, שבזמננו, שהדור חלש, אין כוח ל'שמאל דוחה', וצריך לחזק בעיקר את ה'ימין מקרבת'. (קונטרס 'דבר זה רבנו הגדול אמרו')



     פעם נזדמן לידי רבי יעקב מעמדין מכתב בו נכתב התאריך טו"ב (בגימטריה י"ז) בתמוז. שרטט וכתב בגליון:אוי (י"ז) לו למי שטו"ב לו בי"ז בתמוז.



     פעם נשאל הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (יומא דהילולא א' אייר) האיך אפשר לאהוב את חברו אף שאינו הולך בדרך הישר? והשיב כמו שאבר אחר באדם שלא יהיה טוב ויעשה שלא כרצונו, האם יכה את האבר הזה? כן בני ישראל כולם אחד ולכן נצרך לאהוב את כל איש ועי"ז יחזיר אותו למוטב.  



     פרח אחד יכול לעורר כל חלום.



חמש מאות דולר לרדת מהמטוס (הרב אהרן מרגלית)

     בפעם הקודמת סיפרתי לכם איך עלינו בחוסר סדר על הטיסה חזור מליזענסק לישראל ודקות ספורות לפני שהמטוס ביקש להמריא התברר שיש בו נוסע מיותר שאין לו מקום ישיבה.

     כשהחל הזמן לדחוק בכולנו ביקש אחראי חברת הנסיעות שכל אחד יבדוק האם יש סביבו מישהו שלא הגיע אתנו בהלוך. הבנתי שעלולה להיווצר כאן הלבנת פנים ובניסיון למנוע את שפיכות הדמים העתידית הצעתי חמש מאות דולר למי שיתנדב לרדת מהמטוס מרצונו הטוב ולחזור בטיסה של מוצאי שבת. דמות בלתי מזוהה נענתה להצעתי והתקרבה אליי מירכתי המטוס . כשהתקרב האיש לעברי זיהיתי את הבחור שישב לידי בטיסה הלוך . "רבי אהרן, אני מוכן לרדת ולחכות לטיסה של מוצאי שבת", הוא אמר, " אני מוכן להישאר פה, אבל תראה, רבי אהרן, אין לי פה בגדי שבת אין לי פה קפוטה, אין לי עליי כלום. חשבתי שאני יוצא לפחות מיממה, איך אוכל להישאר כך לשבת?". הנוסעים הסתכלו בנו ולא אמרו מילה. שעון החול של הטיסה הלך ואזל, תוך דקות ספורות יפקע אישור ההמראה שלנו, ונצטרך להישאר במקום עד צאת השבת. הסתכלתי בבחור ואמרתי לו את שהאמנתי בכל ליבי: " צדיק שלי, הרב'ה רבי מיילך יקבל אותך גם בלי קפוטה,  אני בטוח. לרב'ה רב מיילך לא משנה איך אתה נראה, משנה לו המצווה הגדולה שעשית. ואתה עושה מצווה גדולה! אתה מציל יהודי מביזיון נורא ומציל את כולנו מחטא איום. וחוץ מזה, יש באזור ה'ציון' איזה אלף- אלפיים יהודים שתכננו מראש להישאר לשבת, אני בטוח שבין כולם תמצא לך קפוטה מתאימה, ולא רק קפוטה, אלא את כל הדרוש כדי להישאר ב'ציון' יממה נוספת".

     הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתי אותו בידו של הבחור, מנהל חברת הנסיעות שארגנה את הטיסה הבטיח לסדר לו מקום בטיסה הראשונה במוצאי שבת, והבחור ירד מהמטוס. התבוננתי בו רגע, ראיתי את כתפיו הזקופות ואת מבטו המחייך, וידעתי שגם הוא הבין שהרבה מעבר לכסף, המעשה שלו נאצל, במובן הפשוט ביותר של המילה.  הטייס קיבל אישור המראה וכיוון את המטוס לעבר מסלול ההאצה ואני התחלתי לחזור למקומי, צעדתי אל ירכתי המטוס מוקף בעיניים מודות ומעריכות וניסיתי שלא לחשוב מה היה קורה לו לא היה הבחור נענה להצעתי. במושב השלישי או הרביעי ליד המעבר עצר אותי אחד האנשים. "סלח לי", הוא אמר, "אולי תסכים למכור לי את המצווה שעשית עכשיו?" התבוננתי בו בשאלה, והוא המשיך "איזו מצווה גדולה עשית, גרמת לכולנו שנגיע לארץ מבעוד מועד, לפני כניסת השבת,  מנעת הלבנת פנים וביוש עצום שעלול היה להיגרם לאחד הנוסעים , ומנעת מחלוקת אדירה שכבר הייתה על סף התלקחות. וכל זה כל כך בזול! אני מקנא בך! אני מוכן לשלם לך כפול ממה שנתת לבחור, קח אלף דולר במזומן ומכור לי את המצווה שעשית" . לא הייתי צריך לחשוב רגע לפני מה שעניתי: "אלף דולר זו תשואה יפה, השקעתי חמש מאות ותוך חמש דקות אתה מציע לי כפול? אין מה לומר זאת השקעה רווחית ממש. אבל לא, את המצווה שלי אני לא מוכר. צר לי". המשכתי למקומי. המטוס המריא ויצאנו לדרך.

     כשנורות ה'חגור חגורת בטיחות' כבו, השתחררה גם לשונם הקפואה של האנשים.  השיחות במטוס החלו להתלהט ואנשים התחילו לדבר על מה שהיה. " אילו טיפשים היינו!" אמר קול מאחוריי "יושבים פה מאתיים אנשים וכולם מקטרים וצועקים במקום לחשוב מה לעשות" . "היינו צריכים רק קול שפוי אחד כדי ליישב את התמונה". אמר אדם אחר. "אם כל אחד מאתנו היה תורם שניים וחצי דולרים היינו פותרים את הבעיה בלי כל כאב הלב והלחץ המיותר", אמר קול שלישי. " התעכבנו 40 דקות, וכל כך הרבה אנשים צעקו ונפגעו, לא חבל?" שאל איש מבוגר בקול שקט מימיני.  ואני שמעתי את הכול והודיתי לה' על הרעיון שנטע בליבי, ועל שגלגל על ידי את הזכות הגדולה להציל יהודי מבושה נוראה ולמנוע מריבה ומחלוקת גדולה.

     לכם הקוראים, אני יכול לספר שלא נבואה או יכולת קריאת עתידות מופלאה ליוותה אותי בהצעתי, רק שאלה ברורה אחת ששאלתי את עצמי באותו רגע ושאותה כבר שמעתם ממני לא פעם: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל! אם נזכה ליישוב הדעת ונתפלל לבורא עולם שייתן לנו בכל מצב שכל ישר שאינו מתלהם ואינו נסחף עם הזרם, ואם נזכה להיות ממוקדים בשאלה: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל? אין ספק שה' יהיה בעזרנו ויסייע לנו לעשות את הדברים הנכונים והטובים,  בתפילה שנזכה תמיד לעשות את הטוב והמועיל בעיני אלוקים ואדם.



השקים של 'נר ישראל' (נחום ברוין)

     סיפר לי אבי מורי שליט"א : בצעירותי למדתי בישיבת 'נר ישראל' בבולטימור.  מנהל החשבונות של הישיבה, סיפר לי את הסיפור הבא.  

     בישיבה היה נוהל, שלא נותנים צ'יק שאין עליו כיסוי. כלומר, למרות שהגיע הזמן לשלם משכורת לרבני הישיבה, לא היו נותנים צ'יק עדיין.  היו רושמים את הציק, ומחכים לראות מאיפה יבא הכסף – ואולי זה נרמז בכוונת הפסוק מאין יבא עזרי...  ובכן, בכל פעם – היה הדבר חוזר על עצמו : בכל פעם שהיה חסר את הכיסוי בחשבון הבנק של הישיבה, היה מגיע צ'ק בדואר של אותו היום,  על הסכום החסר. לעתים, זה היה כמה צ'קים ביחד – כמה תרומות,  וכולם הצטרפו יחד לכסות את הסכום החסר לישיבה.  והאמת שזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שכבר לא היה זה חידוש במשרד הישיבה.

     פעם אחת – מספר מנהל החשבונות, היה חסר לנו סכום גדול יותר מכל מה שהיה חסר אי פעם בהיסטוריית הישיבה, ולא היה שייך , למרות הרצון הטוב – לשלם משכורות לרבני הישיבה.  גם אם יקרה נס – ויבואו יחד כמה צ'קים, לפי מה שרגילים כאן לעשות – לחכות לנס הקבוע, בכל זאת, הסכום רחוק מלהיות מספיק.  ומה אתה חושב שקרה ? מה שקרה הוא שנפטר אדם ערירי, והשאיר את כל כספו בירושה – למען הישיבה הקדושה 'נר ישראל' – וכך גם הסכום הענק שהיה חסר,  בדיוק בתאריך הראוי – עשה את דרכו לשלם את המשכורות של רבני הישיבה.  הנה כי כן, זה מצטרף לרשימת הניסים שמראים שהקב"ה מחזיק בצורה לא טבעית, את הישיבות הקדושות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חומה, טירת כסף, דלת, לוח ארז,כתר התורה,ראש הישיבה,פרח,חלום,לאהוב,בדרך הישר,





אמרי שפר ט' אדר א' ה'תשע"ו

 

פעם אחת בעיצומן של ההקפות הבחין דיין העיר בסנדלר פשוט שרוקד ומכרכר בכל עוז לכבודה של תורה. ניגש הדיין ושאל את הסנדלר בחיוך:" מה זאת יהודי שהנך כל כך שמח? אנו לומדים ואתה שמח? אומר לך – ענה הסנדלר – ביום הכיפורים אני עומד בתפילה ומתוודה: "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד" וכי אני לוקח שוחד?! הקשה הסנדלר – ומה לי שייכות לחטא זה?! אלא, השיב הסנדלר, כל ישראל ערבים זה לזה ומתוודה אני על חטאי הדיין, ואם אני שותף לחטאיך, שותף אני גם ללימוד התורה שלך!...



     פעם אמר הרה"ק רבי בערצי מנדבורנא זיע"א, (יומא דהילולא ג' אלול) שאדם כל כך שקוע בתאות הכבוד ר"ל, עד כדי כך, שבשעת פטירתו כשהולכין ללוותו לבית עולמו, לולי היה בו כוח, היה עומד ומחזיר ראשו, לראות אם חולקין לו את הכבוד האחרון כהוגן, ואם יש ציבור גדול בהלוויתו ר"ל.



     "פעם בכיתי בשל חסרון נעליים עד שראיתי ברחוב איש חסר רגליים"



     פעם כתב חסיד ואבא לנער נושר קוויטעל (פתקא) לרבו, בו ביטא את כאבו המר ותהה היכן נכשל בחינוכו שהרי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". הרבי ענה: במצב רגיל יש אמת בפתגם, אך כאשר נושבת רוח זרה חזקה, אזי ישנם תפוחים שנופלים רחוק. מאוד רחוק.



הסוד הגדול (פניני בית לוי, עלון 369)

     את יעקב הכרתי בתקופת עבודתי כפקיד, בסופרמרקט הענקי שעמד תחת ניהלו. דמותו היתה הדמות המרכזית ”בסופר“ , הוא היה המוקד המכריע בכל הנעשה, למן ההחלטות הגדולות ועד אחרון הפרטים. הוא זה שהביא לידי המונטין המשובח שיצא ל“סופר“, לידי השם הטוב שבפי הבריות על אודות השלווה השוררת, היחס המצוין והתפקיד המוצלח.  

     בשלב מסוים במשך היום עוזב יעקב את ה“סופר“ ויוצא לסידורים. איש מהעובדים אינו חוקר על פשר ההעדרויות האלה, הכל כבר התרגלו למציאות הזאת שיש ויעקב איננו,  על אף נחיצותו הרבה במקום.  בתחילת עבודתי כפקידו, אירע לא אחת שהייתי זקוק לו נואשות בהעדרו, ברם כאשר התקשרתי למכשיר האישי שלו,  מצאתי אותו לא זמין. לא רגילים היינו להתקשר לביתו, אבל גם כשהיה הכרח בלתי יגונה, הם לא ידעו לענות היכן הוא מצוי. הפקיד שענה במוקד הביפר המעביר ליעקב הודעות כתובות, הודיע מפורשות כי הנמען אינו עומד לתת מענה מידי. לא אחת הייתי צריך לתת מענה בעצמי לדברים שעלו על הפרק, או לדחותם עד בואו. היה זה חלק מ“נוף“ התפקוד השוטף.  

     כאשר שב והופיע מקדמים אותו הכל בטרוניה חמימה ”יעקב איפה היית?“ ”למה לא ענית? הרי כמעט...“ ויעקב היה מחייך ומתיישב אל שולחנו, מביט בניירות ובפקסים שנערמו בהעדרו, בשקט אופייני, מטפל בהם אחד לאחד ושב למסלולו.  בחלוף הימים שמתי לב כי הענין הזה חוזר על עצמו יום אחר יום בעקביות, משעה שתים עשרה לשלוש אחר הצהרים,  פחות או יותר. לאן מועדות פניו למשך זמן כה ארוך? הרי הבנקים סגורים בשעות אלה, גם פגישותיו, כאן הן נעשות ברובן, לאן אפוא מועיד את פניו מידי יום? לא הנחתי להרהורים סקרניים לפלוש אל תחום לא לי.

     ביום מן הימים התקשר אלי אבי שיח‘ וביקש את עזרתי הנחוצה לו מאוד:  אביו, הסבא הישיש, אמור להגיע לטיפול אצל רופא פרטי בקליניקה שבפאתי העיר. בכוחותיו הדלים, אין באפשרותו להגיע לשם בכוחות עצמו. יש לנסוע עמו לשם ומשם וגם להיות נוכח במהלך הטיפול ולקבל את הדיווח מפי הרופא המטפל. הענין אמור להתארך ואין ביד אבי את היכולת להקדיש את עצמו למשימה – כיוון שהיה מצוי מחוץ לעיר.  כמובן שנענתי לבקשה ונרתמתי לענין בהסכמה מלאה.  יצאתי את ה“סופר“ לקראת אחת עשרה בבוקר לעבר ביתו של סבא, סייעתיו בהתארגנות הארוכה ויצאנו אל השכונה שבפאתי העיר, הגענו אל הקליניקה במועד המתוכנן וב“ה הטיפול בוצע בהצלחה. בצאתנו הראה השעון על השעה שתיים, והבחנתי כי בבית כנסת סמוך מתארגן מנין לתפילת מנחה, סבא שמח על ההזדמנות להתפלל במנין מאחר שלא יכול היה תמיד לצאת מביתו לתפילה בציבור. סקרתי את היכל בית הכנסת, והנה בשולחן המזרחי כמנין יהודים - היושבים ושומעים שיעור בגמרא מפיו של המגיד שיעור. לפתע נדהמתי למראה עיני, לרגע סבור הייתי כי הנני הוזה, בין המשתתפים שגבם מופנה לעברי – ישב, לא אחר מאשר יעקב, איש ה“סופר“ ... הוא לא ראה אותי, ולכן מיהרתי לסלק את עצמי לצדדים,  כדי שלא יראה אותי. לא חפצתי להביכו, בהיגלות סודו.  בשעה שבפנים התפללו מנחה, התהלכתי בפרוזדור נרעש מן התגלית: מצא לו יעקב מקום מרוחק בקצה האחר של העיר,  להיעלם משתף העבודה ולקבוע לו עתים לתורה. התהלך אדם בחוץ שעל פי מעשיו הבנתי שהוא גבאי בית הכנסת, נכנסתי איתו לשיחה על אודות השיעור, והוא סיפר לי שהשיעור הזה כבר קבוע כאן כבר קרוב לעשר שנים, וכדי להבין היטב את מגיד השיעור, שהינו תלמיד חכם משכמו ומעלה, מגיעים חלק גדול מן המשתתפים זמן ניכר לפני השיעור, כדי להכינו לקראת שמיעתו. בהמשך השיחה הבנתי כי גם יעקב נמנה עליהם.  טרם קמתי לצאת לדרך עם סבא, התענין הגבאי לאן מועדות פנינו, ובשמעו, ביקש אותי לבצע עבורו שליחות, נתן בידי שקיק ובו מזוזות אחדות הצריכות בדיקה, אמר לי שעד הערב יבוא מגיה פלוני לקחתם ממני. רשמתי אצלי את הפלאפון של הגבאי באם יהיה בכך צורך, ויצאתי לדרכינו.  שבתי הביתה אחוז התפעלות מיעקב, היודע להתנתק מהכל בעיצומו של יום עבודה, להצניע מכולם את היעד ולהיתעלם אל עולם אחר שכולו תורה. החלטתי שלא אגלה זאת לאיש, אף לא אראה ליעקב שהנני יודע אודותיו.  

     היה זה בחלוף תקופה ארוכה, והנה אירעה בסופר תקרית מרעישה. בעיצומו של יום מכירות שגרתי, בשעה אחת בצהרים, נשמעה לפתע זעקת בהלה מכיוון הפתח, פרצה שם תגרה של ממש בין המאבטח לבין פועל ערבי שהוביל סחורה מאחת המשאיות, מן הסתם היה הפועל חשוד בעיני המאבטח והוא ניסה למנעו מלהיכנס, הלה הגיב על כך ב“ידים ידי עשיו“ וכתוצאה מן ההאבקות הוטח הפועל ארצה ונחבל קשות בראשו . הרעש והמהומה שפרצו, עוררו אנדרלמוסיה גדולה. חבריו הערבים של הפועל החלו להתפרע, ובחוץ הזעיקו עוברים ושבים את המשטרה בחושבם כי מדובר באירוע חבלני.  בינתיים הגיע אמבולנס אל המקום, ועמו קהל גדול של סקרנים וילדים שהתהלכו בסופר כבשלהם.  אנו העובדים היינו חסרי אונים, בלי לדעת אם לגשת לעזור למאבטח הכלוא בידיו של הנהג, או לסייע בריסון הערבים המסוכנים, או להדוף אל הילדים החוצה או לפקוח עין על הנעשה בכל רחבי הסופר... אצנו מפינה לפינה וחשנו כי אבדנו כל שליטה בנעשה.  בינתיים המשטרה סגרה את הסופר בפני הקהל והחלה לחקור את הנעשה, והמבוכה הייתה רבה. ”מי כאן בעל הבית“ הדהד קולו של החוקר, ”היכן בעל הבית?“ איש לא ידע להשיב היכן הוא, רק אני, ידעתי היכן יעקב, ובמוחי קדחה ההתלבטות:  האם לקרוא לו או לא? הרי מספר הפלאפון של הגבאי עודנו שמור אצלי, ויתכן שהוא נמצא בקרבת מקום ליעקב? אולי מאת ה‘ הייתה זאת, לתת בידי אפשרות להזעיק את יעקב לעת כזאת?! בחולשתי לא עצרתי בה ונכשלתי בהתלבטותי.  פניתי לצד והתקשרתי אל הגבאי, בקשתי אותו לגשת אל יעקב ולומר באוזנו כי מתחוללת מהומה של ממש בסופר שתחת ניהולו, אמבולנס ומשטרה, ערבים ואולי גם גנבים , ושהמשטרה מחפשת את בעל הבית...  בחלוף דקה, השיב לי הגבאי כי יעקב אינו חפץ לענות לדבריו,  ומבקש שלא להפריע לו.  בסופו של דבר לאחר שעה ארוכה, הגיעה המהומה לסיומה,  שעה שלוש, הגיע בשעה טובה יעקב, ראה שהמקום מתפקד כרגיל, הכל היה על תילו זולת המאבטח הנעדר...  רק בחלוף ימים אחדים, כאשר שככו העניינים, ניגש אלי יעקב בחיוך לומר לי שהפתעתי אותו ביום ההוא, שעה שהתקשרתי אל ה“בונקר“ שלו. בקול שקט אך סמכותי ביקש את הבטחתי שפעם ראשונה זו תהיה גם פעם האחרונה. הבהיר בפשטות שהמשך עבודתי בסופר יהיה מותנה בשמירה מוחלטת על סוד מקום המצאותיו בשעות היעדרותו!  הבן, הסביר לי הסופר מייצר בלי סוף דחיפויות, ואם כן לא אגיע לעולם לשיעור תורה קבוע. הקביעות שקבעתי היא יתד חיי, כל קיומי נשען עליה, וכל קיום הסופרמרקט נשען עליו,  התרופפות בקביעות היא התרופפות כל המפעל כולו.

     דבריו היו פשוטים וברורים, הפילו עלי הלם. הבטחתי לו בכל לבי שלא אעבור על רצונו. היום אני מגלה זאת כיון שיעקב שינה לחלוטין את סדר יומו ואת מקום עבודתו, הרבה דברים השתנו בחייו פרט לדבר אחד - קביעות העתים לתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ההקפות,סנדלר,יהודי שמח,בכפת שוחד,כל ישראל ערבים,תפוח ,נופל,העץ, חסרון נעליים ,חסר רגליים,








אמרי שפר ח' אדר א' ה'תשע"ו

 

גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שביום הכיפורים המצווה היא לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע. וכי יש בעולם עינוי גדול מחסרון הדעת? ) רבי בונם מפשיסחה(



      הגאון רבי העשיל, כאשר היה רוצה לבחון את הקולמוס, היה כותב את שם עמלק או המן, ואחר־כך מוחקם,  כדי לקיים את "תמחה את זכר עמלק."



          הצחוק נובע רגש מתוך נפשי , עמוק כיצד תדע להשתמש .. בו ברצינות



     זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "ונפשי כעפר לכול תהיה, פתח ליבי בתורתך": על-ידי שהאדם מרגיש את עצמו כעפר, הוא זוכה ל"פתח ליבי בתורתך". (הרבי מליובאוויטש)



השריפה בבית אורון הולידה... בית-כנסת!  (ברכת דוד)

     השריפה הגדולה שהייתה בחנוכה תשע"א ביישוב בית אורן וסביבותיו, בה ניספו 44 אזרחים וצוערי שב"ס שנלכדו באוטובוס, המחיש לעם ישראל יותר מכל שכאשר אנו אומרים את הווידוי ביום הכיפורים ובו המילים "מי בסקילה, מי בשריפה, מי בחרב ומי בחנק". מילים אלו אכן צריכות להרטיט ליבנו בזמן שאנו צריכים לחשוש ממיתות שיכולות לבוא על האדם בפתע-פתאום, ולא תמיד ניתן להימלט מאחת מגזירות קשות אלו.  איש לא האמין שכאשר משתוללת שריפה ביערות הכרמל, ילכדו 44 בני אדם באוטובוס, שהגיעו כדי לחלץ אסירים מכלא, והאש ברגע אחד תכלה אותם.

     אחד המקומות בו האש כילתה כמעט יישוב שלם, היה היישוב בית אורן.  רבים פנו וביקשו לעזור לתושבי היישוב לאחר האסון הנורא. אחת הקבוצות שביקשו לסייע הייתה מניו ג'רזי שבארה"ב, שביקרה במקום וביקשה לסייע ככל האפשר.  מספר מוטי דגון, מוותיקי היישוב ומורה דרך במקצועו: "בפגישה שאלו חברי המשלחת: 'מה חסר לכם? מה נוכל לתרום לכם כדי להתחיל בשיקום?' יו"ר ועד היישוב השיב: 'חסר לנו ספר תורה.' שאר הנוכחים במפגש הסכימו אף הם לדבריו. היישוב קיים כבר 70 שנה ומעולם לא היה כאן בית-כנסת או ספר תורה. זה מה שהם הרגישו שחסר לנו. למה לא ביקשו 10,000 דולר – קשה לי להסביר. זה מדהים."

     כמה חודשים לאחר מכן התקשר אחד מראשי הקהילות בניו-ג'רזי אל יו"ר הועד. "זוכר אותנו מהביקור?", שאל. "אחרי מאמצים הצלחנו להשיג לכם ספר תורה בן 100 שנה ובקרוב נשלח לכם אותו."  ההתרגשות של התושבים הייתה גדולה. אבל לא מושלמת, מכיוון שלא היה להם בית-כנסת. "שאלנו את עצמנו: מה טעם לספר תורה בלי בית- כנסת?" – מספר דגון.  התפנית המפתיעה לא איחרה לבוא. "כמה ימים אחרי שקיבלנו את הבשורה נפטרה אחת מוותיקות היישוב, הגב' ברטה בן חיים. בצוואתה ביקשה שבביתה ייפתח בית-כנסת. יד ההשגחה הייתה מדהימה – בתוך זמן קצר קיבלנו גם ספר תורה וגם בית-כנסת..."

     היישוב לבש חג ביום שבו נערכה החגיגה המשולבת של חנוכת בית-הכנסת והכנסת ספר התורה. "כולם כאן בכו מהתרגשות", מתאר דגון. "האירוע סימל פריחה חדשה, עידן חדש. כעת יש תפילות קבועות בבית-הכנסת. בעיקר בשבתות, אבל אולי בהמשך זה יתרחב". דגון מתגורר סמוך לבית-הכנסת. "נוסף על התפילות הקבועות, עצם הנוכחות של בית-הכנסת ביישוב עושה לנו טוב בלב. זה דבר שלא היה לנו, וכעת אנחנו מבינים כמה הוא היה חסר.  רק חבל שזה הגיע בצורה כה כואבת, ומי יודע אם היה בית-הכנסת אולי... האסון היה נמנע.".

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

. יום הפורים ,יום הכיפורים,קולמוס,עמלק,המן,הצחוק,שמונה-עשרה,עפר, השריפה,בית אורון, הולידה,בית-כנסת,






אמרי שפר ז' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

 "ואתה" - בראש וראשונה צריך האדם לתקן את עצמו ולשמש דוגמא לאחרים, ולאחר מכן "תצוה את בני ישראל" - יהיה רשאי לצוות על אחרים ולהטיף להם מוסר, וכפי שאמרו חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.



פלא הדבר: אם אני צועק שאני חולה, אין מאמינים לי. צועק אני שאני עני, שוב אין מאמינים לי. אבל כשאני אומר שאינני בעל יראת שמים – הכול מאמינים לי...



     "פסימיסט רואה קושי בהזדמנות. אופטמיסט רואה את ההזדמנות בקושי." (וינסטון צ'רצ'יל)



     פעם אדם היה יוצא עם ארנק קטן וסל גדול לשוק, והיום יוצא בארנק גדול, וחוזר עם סל קטן לבית. 



הרגזן (למען אחיי, עלון 726)

     מרן ה'חפץ חיים' בספרו המשנה ברורה (סי' קנ"ו סק"א) כתב זאת והביא א"ז להלכה : "הכעס - יתרחק ממנה עד קצה האחרון , והזהירו חז"ל הרבה עליה", שמלבד שהרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא, עוד נזקיה רבים ונוראים. כך נוכל גם ללמוד מהסיפור שלפנינו שאירע לאחרונה:

     מעשה שהיה באדם רתחן וגס רוח, שהפיל חיתתו על כל סביביו.  בכל ערב בשובו ממלאכתו נוהג הוא להחנות את משאיתו הגדולה, שהיתה משמשת ליציקת ביטון, במתחם החניה הרחב שמתחת לביתו. אוי לו למי שרק העז לחנות בסמוך לחניית האיש, משום שהזהיר ואיים על כל התושבים בשכונתו שאף בחניות הקרובות אין לחנות, משום שהדבר יקשה עליו מלהיכנס לחניה שלו בנוחות...

       ויהי היום, הגיע מיודענו לביתו, ונדהם לגלות רכב זר, חדש ונוצץ,  חונה לא פחות ולא יותר מתחת לביתו, בחנייתו הפרטית! חמתו של האיש בערה בו. עלי כעת לעשות מעשה, למען יראו כולם וייראו, חשב בליבו. לשרוף אמנם איני יכול, שהרי יביא הדבר אף לשריפת ביתי... אך רעיון מבריק אחר עלה במוחו. מה עשה? התקרב עם משאית המלט עד לרכב המפואר, ופשוט החל 'לצפות' את הרכב בשיכבת ביטון!!! רק כאשר דאג כי הרכב כוסה כולו מכל צדדיו, פנה האיש להיכנס לביתו . פתח את הדלת ונכנס, והנה הבית היה כולו חשוך משום מה...  הדליק האיש את האור, ולפתע הקהל הרב פצח בשירה. היו אלו בניו שערכו עבורו 'מסיבת הפתעה', לרגל יום הולדתו, ומיד מיהרו להגיש לו את המתנה הגדולה... את מפתח המכונית החדשה שרכשו עבורו... וכל מילה מיותרת.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

דוגמא לאחרים,להטיף מוסר, "קשוט עצמך, קשוט אחרים,חולה,יראת שמים,פסימיסט, אופטמיסט,ארנק קטן,סל גדול,




אמרי שפר ו' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

  אם יאמר האומר, די לי בעשירות שחנני השי"ת עד כה, ואין לי צורך בברכה עד בלי די, מ"מ הוא גוזל הקב"ה, כי אילו היה גורם לעצמו ברכה יותר, אז היה מפריש מעשר ותרומה יותר,  נמצא אדם זה, אע"פ שמפריש מעשרותיו ותרומותיו כראוי,  מ"מ גוזל את הקב"ה מעשר ותרומה, שהיה יכול ליתן על ידי תוספת ברכה של עד בלי די, עכ"ל.



     הג"ר נפתלי אמסטרדם זצ"ל התבטא בפני רבו גאון ישראל הרב ישראל סלנטר זצ"ל "אילו זכיתי לראש חריף כ'שאגת אריה', לב רוגש כ'יסוד ושורש העבודה', ואף מידות נעלות כְשֶּלְָך, רבי ומורי, הייתי נעשה עובד ה' כראוי!" השיב לו רבו "ר' נפתלי! במוח שלך, ובלב שלך ובמידות שלך עליך להיות עבד ה' אמיתי.".



     הקב"ה הוא בבחינת "צִּלְָך עַּל יַּד יְמִּינֶָך" (תהלים פרק קכא, ה). כשם שהצל "מגיב" ומחקה את התנהגות האדם, כך הקב"ה מגיב אלינו ומחזיר לנו מידה כנגד מידה. קירבה כנגד קירבה וריחוק, ל"ע כנגד ריחוק . וכך, אם האדם פותח את ידו לצדקה, אזי גם הקב"ה יפתח לאדם את ידו כביכול, להשפיע לו ברכה (תורת המגיד נ"ך תהלים. בשם המגיד ממזריץ'(.



     ''ונתת על השולחן לחם" )כ"ה ל'(. כשחסידים אומרים זה לזה "לחיים" - זה מסוגל לפרנסה. כי כאשר שני היהודים )יודים( הולכים נשאר לחם . )רבי מאיר מפרימשלאן(



ההגיון של 'מלך החיות' (עוגת פר''ג – פרשת משפטים)

     שועל אחד הרגיש שהוא חייב לקחת חופש, אחרת, הוא לא יוכל לתפקד, לכן הוא חייב להתנתק קצת ולצאת מהיער.  הגיע השועל לאריה מלך היער וביקש ממנו חופש. אמר לו האריה כי מתוקף תפקידו של השועל, הוא חייב להישאר ביער ולכן הוא לא יוכל לקחת חופש. השועל התעקש ואמר לאריה כי החופש הכרחי והוא מוכן לקחת חופשה ללא תשלום, העיקר לצאת להתאוורר ולנקות את הראש. האריה הסביר לשועל כי אם הוא יצא לחופש יהיו חייבים לקחת מישהו במקומו ולא בטוח שהתקן שלו יישאר לשועל לכשיחזור. השועל הסכים ולקח את החופש.

     כעבור שלושה חודשים חזר השועל ליער והגיע לאריה לצורך ראיון חזרה לתפקידו. כשהגיע לראיון הסביר לו האריה כי התקן של השועל כבר תפוס וכי לא יוכל לחזור ליער. השועל לא הסכים ואחרי דיבור קצר עם האריה, הוא הציע לו כתפקיד זמני להיות על תקן ארנב ביער וכשיתפנה תקן השועל יחזור להיות שועל. השועל הסכים והחל לתפקד כארנב. עבר כחודש בו השועל קופץ ובורח מחיות אחרות עד שנמאס לו מתפקידו כארנב והחליט לגשת לאריה ולבקש לעבור תפקיד. האריה הסביר לארנב כי עדיין לא נפתח התקן של השועל והוא צריך להמשיך לשמש כארנב.  השועל התעצב מהבשורה המרה והתהלך לו בדיכאון ברחבי היער. לאחר ששוטט ביער, ראה להפתעתו ארנב. השועל ניגש אל הארנב ושאל אותו: "תגיד ארנב, מה אתה?" ענה לו הארנב: 'אני, אני שועל'. השועל אמר: 'תגיד, איך זה שאני שועל ונמצא על תקן ארנב ואתה ארנב ונמצא על תקן שועל?" ענה לו הארנב: 'זה מה שקורה כשיש חמור על תקן אריה...'

     מוסר השכל: בחיים וגם בעבודה-כשהאנשים הלא נכונים מגיעים לעמדות מפתח, כל השאר סובלים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

עשירות,ברכה,עד בלי די,מעשר,תרומה,ראש חריף,עבד ה',קירבה,ריחוק,לחיים,מלך החיות,





אמרי שפר ה' אדר א' ה'תשע"ו

 

אין הולכים לבית הכנסת אלא עם הילדים יחדיו! "ואני והנער נלכה עד כה", "וילכו שניהם יחדיו" ,"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?!"



     אינני יודע כיצד ילחמו במלחמת העולם השלישית , אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים.



     אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך, הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור.



     בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל)



גחלת לוחשת (עוגת פר''ג - פרשת משפטים)

     איש אחד שנהג להשתתף באירועי משפחה בקביעות, הפסיק להגיע לאירועים ללא הודעה מוקדמת. לאחר מספר שבועות, החליט אחיו הצעיר לבקרו. היה זה לילה מאוד קר. האח הצעיר מצא את אחיו יושב מול אח בוערת. האש הדולקת הייתה חמימה ומזמינה. האיש לא הבין את סיבת ביקורו של האח הצעיר והזמין אותו לשבת לידו, בכיסא נוח,  מול האש. האח התיישב בשקט וחיכה... שקט עמוק שרר ביניהם. שני הגברים רק התבוננו באש, בריקודי הלהבות מסביב לעצים הבוערים.

     כעבור מספר דקות, בחן האח הצעיר את הגחלים, ובזהירות רבה בחר באחד הבולטים מהם.  אט אט הוא הרחיק אותו מהאש, חזר לכורסתו, נשאר לשבת והמתין... המארח התבונן בתהליך, מרותק למהלכו של אחיו הצעיר. אט אט החל הגחל לדעוך – תחילה איבד ברק, ואחר כך כבה כמעט לחלוטין. תוך זמן קצר, מה שהיה קודם חגיגה של אור וחום, הפך להיות גחל מכוסה שכבה של אפר מת שחור וקר, ואף לא מילה נאמרה בין שני האחים מתחילת הערב. בשלב מסוים, החל האח הצעיר להתכונן לעזיבתו לביתו. הוא החזיר את הגחל הקר וחסר התועלת למרכז הלהבות. כמעט מיד הגחל חזר לבעור, כשהוא ניזון מהאור והחום של הגחלים הסמוכים לו.

     כשעמד האח הצעיר ליד הדלת, אמר לו מארחו: "תודה על ביקורך, ועל השיעור הנפלא שלימדת אותי ... יש להזכיר לבני המשפחה שהם מהווים חלק מהלהבה, וכאשר הם מתרחקים, הם מאבדים מהברק שלהם. כל בני המשפחה הם האחראים לכך שהלהבה של כל אחד תשאר דולקת, כך שעליהם לעודד את החיבור בין כולם, כדי שהאש תהיה חזקה, בוהקת ומחממת. משפחה היא לא רק קשר דם. משפחה היא חברות אנשים שאתה עובד איתם וקירבה עמוקה בין אנשים באשר הם. ואיש פשוט אומר אל תתנו ללהבה לדעוך, חבקו חזק את כל מי שקרוב לליבכם,  אל תכנעו למרחק, אין זה משנה אם המשפחה שלכם נמצאת בצד השני של המדינה או בצד השני של הבית, עליכם לשמור על להבת המשפחה דולקת על מנת שהאש שבתוככם תמשיך לבעור. ותאהבו תמיד כי החיים קצרים...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

בית הכנסת,מלחמת העולם השלישית ,מקלות ,אבנים, חושך,טרגדיה,מתרחשת, אדם מבוגר, פוחד מן האור,בשמחה,בצחוק,

 

 




אמרי שפר ג' אדר א' ה'תשע"ו

 

 ואת המנורה נכח השולחן. המנורה מרמזת על תורה, כמו שכתוב נר מצווה ותורה אור. ושולחן מרמז על פרנסה, וזה הכוונה ואת המנורה נוכח השולחן שזה לעומת זה, שאם אין קמח (פרנסה) אין תורה, ואם אין תורה אין קמח (מפרשים(



     החיים הם אולי לא מה שציפית, אבל כל זמן שאנו פה, בא נעשה את זה בשמחה.

     "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל"!  (ירושלמי ד')



     פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב" ("מכתב מאליהו" להרב אליהו דסלר זצ"ל ח"ג עמ' 101).



     "פגשתי אדם עם דולר, החלפנו דולרים ועדיין לכל אחד מאיתנו יש דולר אחד. פגשתי אדם עם רעיון, החלפנו רעיונות ועכשיו לכל אחד מאיתנו יש 2 רעיונות"



     "פוחד אני מהמצוות שעשיתי ונהנתי מהן – מהעבירות שעשיתי בלי להנות מהן!" (הצדיק ר' נחום מצ'רנוביל) 



     פוליטיקאים מתנהגים בחוכמה רק אחרי שמיצו את שאר האפשרויות



     ”פטפוטיו של הילד הקטן ברחוב - נובעים ממה ששמע או מאביו או מאמו''



הגר"א מוילנא עוזר ליהודי ומשמש כבעל-עגלה - עזוב תעזוב עמו (כג, ה(. (ויקהל משה (פרשת ויצא(

     כידוע, קיבל עליו הגר״א זצ״ל, בימי שחרותו תיקון גלות. היה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה בהסתר פנים, ואיש לא ידע בכל משך שנות גלותו, כי נודד הוא, רבן של ישראל — הגר״א מווילנה.

     פעם אחת, מספרים, היה מהלך בדרך ותרמילו על שכמו. פגש בו עגלון אחד, שחזר לביתו מן העיר הקרובה והוא לבדו יושב בדוכן על עגלתו. שאל העגלון: לאן יהודי הולך? — להעיירה הקרובה, ענה הנודד. — גם אני ועגלתי וסוסי הולכים להתם, — אמר העגלון — ובכן יעלה ויבא וישב גם הוא בעגלתי וניסע יחדיו.  ציית הגר״א לדברי העגלון, ועלה וישב בעגלה, והתחילו לנסוע. והימים — ימות הקיץ, החמה להטה, רוח לא נשבה, פשט הגר״א את מעילו העליון ונשאר יושב מעוטף ומעוטר בטלית ותפילין, כששפותיו מרחשות תורה ותפלה כדרכו בקודש.  כשעברו דרך של שעה אחת, פנה אליו העגלון ואמר לו — רבי יהודי,  כמדומני שחטפתני שינה, ואנוס אני לנוח ולישון מעט. ימחול נא וישב הוא במקומי, על הדוכן, ויטול השוט ומושכות הסוס בידיו. סוסי בקי בדרך זו,  כיהודי ב״אשרי״. שמח הגר״א בלבו, שהזמין לו הקב״ה מצוה, זו, של ״עזוב תעזוב״, עלה על הדוכן. העגלון נמנם בתוך העגלה, עד שתרדמה נפלה עליו. וכך נכנסו לתוך העיירה.

     אחד מבני העיירה, שנזדמן לו פעם לווילנה וראה את הגר״א פנים אל פנים, הכיר ב״עגלון זה, כי הוא הגאון מווילנה. הרהר בלבו: אם הגר״א הוא העגלון, הרי זה שיושב בתוך העגלה הוא בודאי משיח.  התחיל לרוץ ברחוב העיירה, כשהוא קורא בקול. יהודים, משיח בא! יצאו האנשים, הנשים והטף מתוך בתיהם, ואלו לאלו שאלו: איפה הוא משיח? — בעיני ראיתי — ענה האיש ואמר: עגלה נוסעת והגר״א מווילנה בכבודו ובעצמו, ידיו אוחזות במושכות, והוא נוהג בסוס: הדבר ברור איפוא, כי זה שבתוך העגלה הוא המשיח... והנה הגיע העגלה אל השוק, וכל העם ראו שהעגלון היושן, הוא בן עיירתם... 



הכלב הוא מחמיר מידי גדול...

     שם. בספר 'ויקהל משה' מביא: להגאון רבי מרדכי בנעט זצ״ל, היתה לו מלחמה גלויה עם ה״רבנים״ הרפורמים, ובכל גודל צדקתו, טוב לבו ומדת ענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים.  פעם אחת, מספרים, כשהלך להתרחץ במעיינות הרפואה של קארלסבד, נפגש שם עם ״רב רפורמי״ אחד מעיירה אחת שבאשכנז , שהתפאר לפניו, כי כל עניני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו.  תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאהו ריק מכל ידיעה של בר בי רב.  שאלהו רבי מרדכי: — מה עושה מר, כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר, שצריך לתת תשובה ברורה: להכשיר או להטריף? —  קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה — ענה הרב הרפורמי — ועל כן נוהג אני להטריף. —

     אספר למר: אמר לו רבי מרדכי — היה מעשה ביהודי אחד שהיה גר בכפר לא רחוק מניקלשבורג. כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולות ואווזים לשחיטה.  השו״ב היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם ושומנם ונוצותיהם,  ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, נשבר הגף, כנף,  או מחט בקורקבן וכדומה, היה הכפרי רותם את סוסו ונוסע לניקלשבורג לשאול אחד מן הדיינים שלי להורות לו הלכה למעשה . פעם אחת, איקלע לביתו של אותו כפרי ליצן אחד, קל הדת והדעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים,  כשהדרכים מקולקלות ומשובשות בשלגים, אנוס הוא לעתים קרובות לנסוע העירה, מרחק של כמה פרסאות, כדי לשאול את פי הדיינים בשאלות שונות של כשרות או טרפות המצויות בעופות. — אם תאבה ושמעת לעצתי — אמר לו האורח הליצן — לא תצטרך להטריח את עצמך ואת סוסיך בנסיעות קשות כאלה, הרי בתורת משה כתוב לאמור! ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״ מכאן מוכח, כי בשר טרפה זהו חלקו של כלב. ועתה, לך איעצך! אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולות או באווזים, תניחם לפני כלבך, אם יאכלם — תדע כי טרפות הם, ואם לאו, בודאי השאלה כשרה.  שמח הכפרי על ״עצה הוגנת״ זו, ומאז והלאה היה נוהג להשליך לפני הכלב כל עוף שנפלה בו איזו שאלה. הכלב, כמובן, אכל את העופות האלה לתיאבון, הבשר עם העצמות, לא השאיר להם שריד, והכפרי קבל עליו את ״הדין״ באהבה, בהאמינו כי בודאי העופות האלה היו בחזקת טרפה. ואולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל את כולם על ראשם ועל קרבם, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבי״ד.  

     כשבא לבית הדיינים תמהו ושאלו אותו! — — מפני מה לא בא זה זמן רב לשאול את שאלותיו, כלום חיסל את מסחרו בגידול עופות? או אולי לא היו לו כל שאלות במשך הזמן ההוא? —  לא ולא, מורי ורבותי, — השיב הכפרי — כמקודם ממשיך אני את מסחרי בגידול עופות. גם שאלות רבות היו במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן...  ועכשיו למה באת אלינו׳ — שאל אותו אחד מן הדיינים כשהוא מחייך ! — הכלב שלי הוא מחמיר יותר מדאי, — החזיר הכפרי בתמימות — הוא אינו יודע אלא להטריף...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

המנורה,השולחן.,קמח,פרנסה,די וחשבון,רגש,מידות,הכרת הטוב,דולר,רעיון,נר מצווה,תורה אור,








אמרי שפר ב' אדר א' ה'תשע"ו

 

אשרי משכיל אל דל" - שמשכיל לתת מכספו לעניים, ואז "ביום רעה ימלטהו ה'" - שמא נגזר עליו יום רע להפסיד מכספו, הרי בכך שכבר הוציא מכספו לעניים, מצילהו ה' מהפסד. אבל מי שלא "משכיל אל דל" אין לו הצלה "ביום רעה".



     בנתינת צדקה מצטרף שם הוי"ה! דהיינו, הפרוטה שנוטל הנותן בידו היא בדומה לצורת האות יו"ד, חמש אצבעות של הנותן, היא "ה"א". וכשהעני פושט את ידו לקבל, הרי זרועו משמשת כ"וו", וכשהעני מקבל לתוך חמש אצבעותיו, הרי "הא" - נמצא השם במלואו! (השל"ה הק' זי"א)



     הרמב''ם בתחי' פרק ה' מהל' דעות "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ומשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול  דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר"



     ועשו ארון וכו'. בארון כתוב "ועשו" לשון רבים, ולא כמו שכתוב בכל הכלים "ועשית" לשון יחיד, והטעם הוא להראות שהתורה שהייתה בתוך הארון, כולם שווים בה, ולכל אחד ואחד יש בה חלק (אור החיים הק'(.



''אם ה' רוצה - אני אהיה שם'' (ומתוק האור(

     לעתים נדמה, שחיים מתוקנים מעין אלו הם חלום באספמיא...  רוב רובו של העם היהודי רחוק משמירת המצוות, ודעת התורה אינה זוכה כלל להתייחסות, אולם למרות המצב הקודר, לכאורה, מחובתנו לדעת כי אין מקום לייאוש כלל!

     הרב פרידמן מרכסים ספר בהקשר לכך, כי הוא הזדמן לנסיעה לארצות הברית דרך אירופה בשנים עברו, כאשר כרטיסי הטיסה היו בעלי ספח המיועד לתלישה בידי הפקיד.  הוא מצא את עצמו עומד מאחורי רבי יעקב גלינסקי שליט"א, והנה הוא רואה, שהפקיד מעיף מבט אל הכרטיס וכשמבט חמור סבר בעיניו הוא אור לו: "אינך יכול לנסוע, חסרה כאן חתימה..."  רבי יעקב לא הבין אנגלית, אבל את הבעיה הבין גם הבין. הוא הסתובב אל הרב פרידמן ואמר לו : "תגיד לו, שאם ה' רוצה - אני אהיה שם..."  הרב פרידמן לא אמר דבר, בחשש מה הוא התקרב והגיש את הכרטיס שלו לפקיד, ובאנחת רוחה ראה שהפקיד מאשר לו את הכניסה. " ''התפללתי ערבית במניין שהתארגן במקום" - ממשיך הרב פרידמן בסיפורו - "ולאחר מכן עליתי למטוס, כשלתדהמתי אני מגלה את רבי יעקב ישוב שם...  כשראה אותי אמר: "נו, אמרתי לך שאם ה' ירצה אני אהיה כאן? אתה רואה שאסור להתיאש? שב כאן, ואספר לך מנין שאבתי את האמונה הזו".

     למדתי בביאליסטוק - פתח ואמר - לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נשארה ליטא חופשית, אך עד מהרה כבשו הרוסים את המקום והחלו להתנכל לבני הישיבות, ולא חלף זמן רב עד שכולנו הועלינו לרכבת בדרך לסיביר.  נסענו במשך עשרה ימים או יותר כבהמות... הרוסים לא הרשו לצאת מן הקרון אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר, והסבל היה בל יתואר.  ואז עצרה הרכבת בסיביר, והבנו כי יכול להיות גרוע יותר.  חמש עשרה שנה היינו בסיביר, כלואים ללא כל סיבה נראית לעין. לא ידענו, שהמאסר בפינה הקפואה הזו מציל אותנו ממות בטוח בתאי הגזים של הנאצים הארורים, אשר במבצע ברברוסה כבשו את כל רוסיה עד סטלינגרד.  

     בכל אותן שנים ארוכות ומיסרות היה לי חלום אחד שלוה אותי תמיד - יום אחד, כך חלמתי, אצא מכאן ואז אפגוש את אימא שלי... אנשק את ידה ואומר לה: "אמא, אמא שלי, תודה רבה לך על שחסכת את פרוסת הלחם האחרונה שלך, כדי לשכור לי מלמד טוב". אבל כשהגעתי לבסוף לארץ, לא פגשתי את אימא שלי, ולא את אבא, לא את אחי ולא את אחיותי - כולם, כולם נותרו שם, דוממים וקפואים לנצח...  כשהטרגדיה נודעה לי - לא רציתי לחיות יותר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, והייתי אפוף בייאוש מוחלט. לבסוף יעץ לי מישהו ללכת ל"חזון איש", ואני שמעתי לעצתו והלכתי. ה'חזון איש' שמע את כל מה שהיה לי לומר, ואמר לי: אני רוצה לספר לך סיפור:

     בליטא חי יהודי שקט ורגוע, שעסק לפרנסתו במסחר. מידי שנה בשנה היה היהודי לווה סכום כסף גדול, נוסע ליריד לקובנא, שם היה מחדש את כל מאגרי הסחורה שלו, ובמהלך השנה כולה היה מוכר את הסחורה שקנה, מכסה את ההלואה שלקח, ומפרנס בכבוד את בני ביתו.  באחת השנים, לאחר שדאג לעצמו להלואה, נפל היהודי למשכב, ושוב לא יכול היה לנסוע ליריד כהרגלו. בלית ברירה קרא לאשתו ואמר: ראי נא, יש דברים שאיני יכול לותר עליהם, ובכל זאת אין ביכלתי לנסוע, לכן אבקשך לקחת את הכסף ולנסוע במקומי.  האישה הסכימה, האזינה בתשומת לב לכל ההוראות שנתן לה, נטלה את הכסף וצררה אותו בשתי צרירות, הכניסה לתיקה - והלכה.

     ההמולה שקדמה את פניה של אישה זו, אשר מעולם לא יצאה מן הכפר, גרמה לה לאבד את עשתונותיה, והיא צנחה תחתיה מעולפת. דקות ספורות שכבה כך, עד שרוחה שבה אליה, ומאחר שידעה שאין לה כל בררה אחרת, קמה והחלה ללכת.  היא טיילה בין הדוכנים, עד שמצאה מוכר, שנראה היה לה שנתן לסמוך על המלה שלו, החלו להתמקח אתו, וכששניהם הגיעו לעמק השוה, פתחה את תיקה כדי להוציא משם את הכסף, ולחרדתה היא מגלה ש... אין כסף... איפה הכסף? ידיה רעדו כששפכה את תכולת התיק על הארץ, אולם כל החיפושים לא העלו דבר. אין כסף - - - ככל הנראה, כשהתעלפה, נפל הצרור, ומישהו זדון לב נצל את המצב, לקח אותו והלך...  הכסף כלל אינו שלי! - החלה האישה זועקת - מה יהיה על ילדי הרעבים ועל בעלי החולה?!  צעקותיה משכו תשומת לב משאר הנוכחים, ולא חלף זמן רב, עד שהגיעה עדות מהימנה על אדם שנראה מרים את הכסף. כשהגיעו אליו שאלה אותו האישה: "מצאת את הכסף?" "כן" - השיב האיש - "אבל הוא שלי..." " הוא היה עטוף בשתי צרירות" - נתנה האישה את הסימנים . "כן" - הסכים המוצא - "אבל הלכה היא, שאדם שמצא כסף בעיר שרובה גויים הוא שלו, משתי סבות: האחת, משום שמסתבר שהמאבד הוא גוי, והשנייה, משום שככל הנראה המאבד התייאש, כי שער שגוי ימצא את זה ולעולם לא יחזיר. ואם זו ההלכה, הרי שהכסף שמצאתי שייך לי בדין! ואין שום סיבה שאחזיר לך אותו" . האישה צעקה: "רחם עלי, הכסף אינו שלי!"  אבל הוא בשלו.  לבסוף הלכו שניהם אל רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא. הרב שמע את טענות האישה , ולאחר מכן את דברי המוצא, שטען: "היא צועקת שארחם עליה, ואני כמובן, מרחם עליה, אך לא יותר מאשר אני מרחם על ילדי שלי... חלילה לי מלגעת ברכות שאינו שלי, אבל רכוש שמצד ההלכה הוא שלי - אין סיבה שאותר עליה משום רחמים... בביתי ארבע בנות מתבגרות, וסבור אני שהרחמים עליהם קודמים לרחמים על אותה אישה זרה" . רבי יצחק אלחנן הורה לו להחזיר מיד את הכסף ואמר כי אחר כך יסביר לו מדוע, ואכן לאחר שהחזיר אמר לו: "כל הסיבה לדין 'הרי אלו שלו' הוא משום שבודאי הבעלים כבר התייאש, אך במקרה זה הכסף אינו של האישה, אלא של בעלה, ומאחר שבעלה כלל אינו יודע שהוא אבד את הכסף, אין היא בעלת הבית על הייאוש כלל! וממילא הכסף אינו שלך!"

     בשלב זה הרים ה"חזון איש" את עיני קדשו אל הבחור השבור שמולו ואמר: "וכי אתה בעל הבית להתייאש?? וכי אתה בעל הבית על העולם?? הלא העולם הוא של הקב"ה, וכל זמן שהוא הבעלים, הרי שאין מקום לייאוש כלל!" . "מכח זה" - סיים רבי יעקב גלינסקי את סיפורו - "אזרתי את האמונה והביטחון שאם הקב"ה רוצה שאעלה על המטוס, אין מקום לייאוש! הוא הבעלים - והוא המחליט!"  ואף אנו צריכים לדעת, שאין מקום לייאש על מצבו, הבה ונתן לבורא העולם 'לסדר' את העולם באופן הטוב ביותר, ונתמקד במה שאנו צריכים לעשות - בידיעה שאין לנו חיים ללא התורה הקדושה , ובדבקות האמתית באבינו שבשמים. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

משכיל אל דל,להפסיד מכספו,נתינת צדקה,חמש אצבעות,החכם,לשון רבים,אם ה' רוצה,






אמרי שפר א' אדר א' ה'תשע"ו

 

אין בין לב נשבר לעצבות – אלא כחוט השערה (ר' אברהם מסוכטושב)

     

  הרה"ק רבי אברהם מסוכצ'וב אומר: אילו היו הנרדפים יודעים את הטובה שעושים עימהם הרודפים, היו הם רודפים אחריהם ונושקים שולי גלימותיהם. 



"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה,כ). אדם מישראל צריך שיהיו בו שתי התכונות: "פורשי כנפיים למעלה", שימריא אל על, שישאף למדרגות נעלות; ועם זה "ופניהם איש אל אחיו", שיראה את אחיו בצרתו ובמצוקתו ושיהיה תמיד נכון לעזור לו. (עיטורי תורה)

 

 ''ועשית שניים כרובים" (שמות כה,יח). מפרש רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". אף החכם הגדול ביותר נדרש לחוש כלפי לימוד התורה כאילו הוא נער, מתלמד ומתחזק. (רבי שמחה-זיסל מקלם)



הסוד שנתגלה במטוס

     הצעיר האיראני ישב במטוס לצידה של אימו. הם היו בדרכם לישראל, שבה הייתה האם אמורה לקבל טיפול רפואי. הוא עצמו התכונן להמשיך לווינה שבאוסטריה, ללימודי מוזיקה באקדמיה המלכותית. הדבר היחיד שידע על היהודים היה ש"היהודים בגדו באלוקים, והוא נטש אותם ובחר במוסלמים". בעיצומה של הטיסה אמרה לו אימו שתי מילים שעתידות לשנות את חייו: "אני יהודייה". הצעיר הביט באימו, וזו המשיכה: "בעם היהודי הילדים הולכים אחרי האם". הוא מחה: "אני מוסלמי, ומוסלמים הולכים אחרי האב". באותה שעה לא ייחס לדברים משמעות מיוחדת. אך כשדרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש חש דבר מה שלעולם לא ישכח. עוד נשוב לרגעים האלה שנצרבו בזיכרונו.

דור שביעי למנגני 'טאר'

     עד גיל שש-עשרה גדל סעיד מאני כמוסלמי אדוק בטהראן שבאיראן. אביו היה מוסלמי סוּפִי, ולצד עיסוקו בדת נחשב מוזיקאי בחסד עליון. "גדלתי בבית מוזיקלי", מספר סעיד. מוריו ראו בו ילד פלא. בהיותו כבן שש-עשרה סיים תואר שני במוזיקה. הוא התמחה בנגינה בכלים פרסיים מורכבים ובהם ה'טאר' – כלי פריטה איראני, הדומה לגיטרה. "אני דור שביעי, בן אחר בן, שמנגן בכלי הזה, כבר מאתיים ושבעים שנה", הוא אומר. באותה עת מתחילות הפגנות הסטודנטים הסוערות נגד משטרו של השאה הפרסי. האווירה ברחוב נעשית קשה ואלימה. כמה מחבריו של סעיד נהרגים. בעקבות המצב הבלתי-יציב מחליטים הוריו של סעיד לשלוח אותו ללימודים בווינה, וכך הוא מוצא את עצמו עם אימו במטוס.

אצל שיח' בעזה

     כשדרך לראשונה על אדמת ארץ ישראל מילאה אותו תחושה בלתי-מוּכרת. "משהו בתוכי צעק: 'אתה נשאר כאן ולא עוזב. זה המקום שחיפשת כל החיים'", הוא מספר. סעיד מחליט להישאר בארץ ולוותר על הלימודים היוקרתיים בווינה. עדיין הוא מחפש את דרכו. הוא אף מבקר מעת לעת אצל שיח' בעזה וחוקר את ההבדלים שבין היהדות לאסלאם. בתוך כך מתחוללת המהפכה באיראן. אביו נרדף על-ידי המשטר החומייניסטי וכעבור זמן קצר נפטר. סעיד מחליט להיות יהודי. הוא מבשר על כך לאימו. "היא ממש שמחה, וכעבור זמן לא רב הלכה לעולמה", הוא אומר.

לומד ומנגן

     אט-אט הוא מתקרב לשורשיו היהודיים. את השם סעיד הוא מחליף לשם עברי, אייל. בהיותו בן עשרים ושמונה הוא מבקר בפעם הראשונה בבית כנסת. לאחר מכן הוא מתוודע לתפילין. ככל שהוא מתקרב הוא מבין שהיהדות גדולה ורחבה וצריך ללמדה ברצינות. הוא מקדיש שנים ללימוד התורה, ועד היום הוא לומד בכולל בחולון.

     כיום הרב אייל מאני (55) מתגורר באשדוד, נשוי ואב לשישה ילדים. בעת האחרונה הוא חוזר למוזיקה, במסגרת להקת 'מכילתא', וזוכה לקדש שם שמים. הוא החליט לנצל את המתנה המוזיקלית הנדירה שקיבל מבורא עולם. האיש ששר בעבר יצירות מוסלמיות, שר כיום על כמיהה לבית המקדש ולביאת המשיח.

     

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לב נשבר,עצבות,כחוט השערה,הנרדפים,הרודפים,כרובים,פורשי כנפיים,פרצוף תינוק,שולי גלימות,








אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ה




אסור לנו להביט בזלזול על הישגיו של הזולת, ככל שהם נראים בעינינו קטנים, מכיוון שבכל רמה שבה אנחנו נמצאים, הא-לוקים מצפה מאיתנו רק ... לעשות כמיטב יכולתנו.



     אצל מצות שנינו: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה " (אבות ב). ולמה אצל עברות לא נאמרה אזהרה על קלה כבחמורה -? כי אצל בעל העברה אין כלל עברות חמורות – כולן קלות אצלו ..



     האדם בכל ענייניו הגשמיים הוא רק כשליח הממלא שליחות !



"     הון ועושר - בביתו"... באופן זה: "הון ועושר בביתו" היינו, שאת העושר והממון שצבר האדם בחייו, הוא משאיר לאחר מותו בביתו... ברם, "וצדקתו עומדת לעד" - אך את המצוות והמעשים הטובים שעשה במשך חייו,  נשארים עמו לעד. 



     הכל קצוב לאדם וכל פעולותיו ומעשיו לא יעזרוהו ולא יקבל יותר ממה שהוקצב לו.   


      יהודי, אפילו הרשע ביותר, חבויה בו נקודה אמיתית.



     יש אנשים שאוכלים בשביל לחיות , יש אנשים שחיים בשביל לאכול.  


     יש כאלה הרבה מנשקים ספר תורה ומראים בזה כמה אוהבים , אבל מצאנו בעורפה שנישקה את נעומי וסוף מה היה? עזבה אותה . אבל רות דבקה בה . העיקר זה לקיים, לשמוע, בקול התורה הקדושה.


ונמצה דמו (המשל והפירוש מובאים בספר "קול יעקב"(

     האולם היה חשוך למחצה. מאות זוגות עיניים עקבו אחר המתרחש. המנחה פקד על שני אברכים לגשת לפרגוד הגדול שניצב בצד מערב ולהסיטו.  אור חזק ומסנוור שטף את האולם. הנוכחים שפשפו עיניהם במשך כמה רגעים, ולאחר מכן החלו להתרשם מן המחזה שנגלה לעיניהם.  במרכז עמד שולחן ענק וארוך מאוד. בתחילתו הוקמה במה גבוהה ורחבה. משני צדי השולחן הוקמו טריבונות. התפאורה היתה מושלמת. הקירות כוסו בשטיחים מפוארים,  ומהתקרה השתלשלו נברשות פאר אשר הפיצו אור חזק מסביבם.  היה זה כנס ענק לציון יובל שנים לייסוד קהילת "מקדשי השם" בעיירה קטנה "ווסטונריה", לא רחוק מן העיר הגדולה יוהנסבורג בדרום אפריקה.

     קשה להאמין. רק חמישים שנה עברו מאז נחתה קבוצה קטנה של עשרים וחמישה יהודים פליטי שואה, אשר ביקשו להקים קריה נאמנה של יהודים יראי שמים, על מנת לבנות בתים נאמנים בישראל, לחנך את ילדיהם על טהרת הקודש, ולהיזהר מכל השפעה של האווירה הגויית אשר שטפה את הרחובות במידה רבה של מתירנות והפקרות.  הקשיים היו אדירים. רוב היהודים אשר הגיעו לחופי דרום אפריקה שכחו ממסורת אבות ופרקו לדאבוננו עול תורה ומצוות.  גם היהודים אשר ביקשו להמשיך לשמור מצוות נקטו בדרך הפשרה וההקלות.  מייסדי הקהילה עמדו במצב בלתי אפשרי. התנאים הבסיסיים לקיום חיים תורניים, אשר אותם משיגים באזורים חרדיים כמעט כלאחר יד וללא כל שימת לב, היו קשים להשגה בארץ הרחוקה.  מוצרים כמו בשר כשר, ספרי קודש, מצות לפסח, ארבעה מינים לסוכות, דרשו מידה רבה של מסירות נפש ומלחמה ללא פשרות.  אך בני דור המייסדים לא ויתרו על קוצו של יו"ד.  עם הזמן הגיעו תושבים נוספים. דור חדש נולד והתחנך במקום עד שהקהילה התפתחה והגיעה למימדים העכשוויים.  חמישים שנה עברו מאז ייסוד הקהילה, וכמה צעירים נמרצים החליטו לקיים כנס הוקרה יוקרתית לכבודם של קבוצת המייסדים, אשר חלק מהם כבר עברו את גיל ה'גבורות'.  כל בני הקהילה ואף אורחים רמי מעלה מארצות שכנות ורחוקות טרחו להגיע ולכבד את המעמד.  בשיא המעמד, כך נכתב במודעות, יוצג לפניהם מחזה מרתק, משעשע מחד, ומאידך סוריאליסטי והזוי. בהמשך, אתם - קוראים יקרים - אמורים להיות מופתעים לא פחות מהם.  

     שני שערים גדולים מימין הבמה הרחבה נפתחו. בעלי חיים מכל מיני סוגים נכנסו פנימה. החמור הופיע ראשונה, לאחריו - הפרה והגמל. מאחוריהם זינקו במהירות, הנמרים, הזאבים והדובים.הטורפים החשובים תפסו את מקומותיהם ליד השולחן. בעלי החיים הצמחוניים לעומת זאת התיישבו בספסל מאחוריהם.  אחריהם הגיעו הכבשים והעזים . מבעד לשערים הופיעו עוד ועוד בעלי חיים, זקנים וצעירים. כל אחד תפס את מקומו על פי חשיבותו.  כאשר כל מקומות הישיבה התמלאו, החלו הטריבונות להתמלא.  בעלי הכנף הופיעו אחרונים. אלו נעמדו באופן טבעי במרומי הטריבונות, שם הרגישו במיטבם.  ועדיין נותרה בימת הכבוד פנויה.  ואז הופיעו השפנים אשר קיבלו את תפקיד המלצרות. אלו הסתובבו בין הקהל וחילקו אוכל ביד רחבה. בעלי החיים הטורפים התכבדו במנות בשר מכובדות. הצמחוניים כובדו במגוון צמחים ועשבים.  באגף מיוחד, טבול כל כולו במים, ישבו והסבו הדגים לסעודה.  אלו קיבלו תולעים וחרקים מכל הסוגים.  על במה מיוחדת נעמד הזמיר ועמו להקת המזמרים, ויחד שרו את "פרק שירה'' . הרעשים, השאגות הנהימות והצרחות היו כמעט בלתי נסבלות.  אך אז בפתע פתאום הושלך הס בין קהל החיות והבהמות. כל בעלי החיים קמו על רגליהם. האריה מלך החיות הופיע במלוא הדרו.  הוא התהלך לאיטו ולחץ את ידיהם של נתיניו בחום. לאחר מכן התיישב במקומו על כסא המלכות במרכז הבמה. הנשר מלך העופות ביצע כמה ביצועים מעוררי רושם באוויר, ונחת לימינו של האריה. ועדיין המקום לשמאלו של האריה נותר פנוי . דממה שרתה במקום. כל בעלי החיים ישבו בהדרת כבוד במקומם.  על הטריבונה האחרונה בסוף עמד בעל כנף חום וקטן. פתאום התנתק ממקומו ועף עד לבימת הכבוד. הוא התקרב לראשו של האריה מתוך תעוזה רבה ולחש משהו לתוך אוזנו. המיקרופון שעמד על השולחן קלט את הלחש וזה נשמע היטב ברמקולים האדירים שנתלו מסביב . וכך אמר הציפור לאריה: "יש לי חשיבות רבה מאוד יותר מכל בעלי החיים המסובים כאן. אני הייתי מעופף מעל בית המקדש,  ואף זכיתי לאכול בשר קדשים מן הנותר על המזבח. לקינוח הייתי טועם מן היין שנתנסך על גבי המזבח. ראוי אני לשבת בראש". האריה השתכנע והושיבו לצידו . לא עברו אלא רגעים אחדים. היונה הצחורה שמעה את דברי הציפור, ופתחה אף היא במעוף. היא הגיעה ונעמדה על המיקרופון מול פניו של האריה, וכה היו דבריה: "הציפור אכלה מבשר הקדשים וגם שבעה מטובו, אך אני נשחטתי למען כבוד שמים ומיצו את דמי על קרנות המזבח. חשובה אני יותר" . כל הנוכחים היו דרוכים ומתוחים. האריה הסתובב לעבר הציפור,  כיבד אותה לחזור למקומה הראשון על הטריבונה בסוף, ואת היונה הושיב לצידו.  בשלב זה נסגר הפרגוד וכל המחזה נעלם פתאום.  שוב שרר חושך באולם.


     המנחה כיבד את קבוצת המייסדים לעמוד על רגליהם, נורות ניאון קטנות נדלקו והאירו את פניהם.  וכך אמר המנחה:  דוד המלך אומר בתהילים: "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך"... זוהי הציפור אשר אכלה ושתתה מן המזבח.  וממשיך דוד המלך ואומר "אשרי אדם עוז לו בך" - אשר את הכוח והעוז שלו תרם לא-לוקים.  הנה יש בקהילתנו הרבה מאוד אנשים יראי שמים, אשר נמנים על קהילתנו המעטירה, הם אלו שנהנים ממה שקהילה עושה למענם. זה חשוב מאוד, אך יש הרבה יותר חשוב מזה. לפנינו ניצב דור המייסדים, אלו אשר תרמו את חייהם ומיצו את דמם למען בניית קהילתנו המעטירה. להם אנו חייבים הכרת טובה מיוחדת. 


חנפנות

     סיפר ר' שבתאי יודלביץ' : פעם אחת החמור בא לכלב ושאל: "תראה, אני באמת עובד קשה, מה זה קשה... כמו חמור! עובד קשה כל היום... בסוף היום אני מגיע מותש מהעבודה, שמים אותי באורווה, קצת קש.. וזהו נגמר העניין.  אבל אתה כלב, לא עושה כלום רק מכשכש בזנב, וכל היום קונים לך... בשר ובונזו ודוגלי, ומספרה מיוחדת לכלבים, וטרינר.... איך אתה עושה את זה? תגיד לי את האמת... גם אני רוצה..." אמר לו הכלב: "צריכים לדעת ללקק... תשמע, כשבעל הבית מגיע בערב הביתה, אני רץ אליו, קופץ עליו, מתחכך בו, מלקק אותו, הוא אוהב את זה והוא קונה לי. תעשה את זה גם אתה...", "תודה רבה!", ענה החמור.


     למחרת בערב בעל הבית הגיע לאורווה לתת לחמור לאכול... החמור נתן זינוק! קפץ על בעל הבית, השכיב אותו על הרצפה, התחכך בו, חנק אותו כמעט, ועוד בסוף הוציא את הלשון ונתן לו לק על כל הפנים... ובעל הבית התחיל לצעוק: החמור השתגע!!! באו הילדים של בעל הבית, התחילו להרביץ לחמור... למחרת החמור בא לכלב צולע עם גבס, ואומר לו: "אתה חתיכת כלב! לא רצית לגלות לי את הסוד שלך... בסדר. אבל למה נתת לי עצה שאינה הוגנת? בגללך חטפתי מכות..." ענה לו הכלב: "תאמין לי שנתתי לך עצה הוגנת, זאת האמת, זה בדיוק מה שאני עושה.  רק מה לעשות, כנראה שבשביל ללקק – צריך להיות כלב!"


אמרי שפר כ"ח אדר ה'תשע"ה



 כל העבירות פוגמים באיבר מסוים, כעס פוגם בכל הנשמה כולה.


     כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן (רבי ישראל מסלנט)


     כלל זה יהיה מסור בידיך: כאשר המקום הינו חלק ומקום אחד גבוה מחברו - הרי זה נפוח! כאשר אחד גבוה מחברו - כלומר, מתגאה על חברו, הרי זה נפוח !


     "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו" (הראי"ה קוק).


טהרת המשפחה (הרה''ג רבי ראובן אלבז)

     בתקופת השואה העמיסו הנאצים ימ''ש יהודים רבים בתוך קרונות של רכבת בדרך למחנה ההשמדה. בין אותם יהודים היו גם אם ובתה הקטנה בת השמונה. האם ידעה כי כנראה נחרץ גורלם ח''ו ולכן אמרה לבתה שאם הקב''ה יעזור לה ויציל אותה ממות היא מבקשת ממנה שתשמור על צוואתה בכל מחיר. ומהי הצוואה החשובה? האם בקשה מבתה לשנן יום יום את המילים 'טהרת המשפחה' אפילו שאינה מבינה כלל מה היא אומרת עד שתגדל, כאשר היא תרצה להתחתן עליה להתנות עם הבחור המיועד יהא אשר יהא כי היא מעוניינת לשמור על טהרת המשפחה שאת מהות המושג תברר אצל רב כלשהוא ואם לאו לא תינשא לו.

     אמנם באחת התחנות הבאות עת נפתחו דלתות הרכבת לקליטת יהודים נוספים, ניצלה האם את ההזדמנות והבריחה את בתה מבלי שהבחינו בכך הגרמנים י''ש. כעבור שנים, הילדה אשר ניצלה, הגיעה לארץ וגדלה בקיבוץ חילוני ובקשה להינשא לבחור שאינו שומר תורה ומצוות, אך לא שכחה להציב לו את התנאי של 'טהרת המשפחה'. הבחור נרתע, אולם הבחורה אמרה כי זוהי צוואה יחידה מאמה ועליה היא תשמור בכל מחיר. משנוכח הבחור לדעת עד כמה היא נחושה בדעתה הסכים לתנאי האמור וכן השניים נישאו וחיו חיים חילוניים ''למהדרין'' פרט לאותה מצווה בודדת אשר האישה שמרה עליה כבבת עיניה.

     והנה אחרי שנים רבות, הבעל הקיבוצניק חלה ואושפז באחד מבתי החולים. ליד מיטתו שכב אדם חרדי והתבונן באנשים הבאים אל שכנו הקיבוצניק לבקרו והנה הבחין כי בין המבקרים הגיעו גם כמה אברכים חרדים, והתפלא מניין יש לו לקיבוצניק קשר אל האברכים הללו? שכנו לחדר לא התאפק ושאל את הקיבוצניק מי הם האברכים? ומה הקשר שלהם אליך? אלו הם הבנים שלי, ענה הקיבוצניק תשובה מדהימה.

     מנין לך בנים כאלו אשר השקפתם כה שונה מהשקפתך ואורח חייך? תמה שכנו.

     אני בטוח שזה בזכות אשתי, ענה הקיבוצניק. היא שמרה על טהרת המשפחה באש ובמים ואני טוען שללא ספק אלו הן התוצאות. האמן לי שיש לי מהם מלא הכף נחת על אף שדרכי שונה משלהם, יש להם נשמה טהורה וקדושה.

     רבותי, עלינו להתחזק בקיום המצוות, ולפזר הרבה צדקות, ולקרב יהודים תועים לשכנע אותם להתקרב לאמונה ולתהות על קנקנה של תורת חיינו גם אם עדיין אינם מעוניינים לקיימה ונזכה לישועת ה' בקרוב.


 




אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ה



  אם נגזר משהו על האדם - מוטב שהגזירה תפגע בו ליד הגמרא!"


     כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו (יומא כג,א)


"     כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ " ספינה המהלכת בים, אם לא יהיה מונח בה משא כבד שיגרום לשקיעתה קצת מתחת לפני המים - יהפכוה גלי-הים על- פיה ותטבע. ולכן, כשהיא חוזרת פרוקה מהסחורה שהיתה טעונה עליה, מניחים בתוכה אבנים וברזל. וכך הוא גם האדם. אף הוא עלול להתהפך ולהיטבע על-ידי גלי ים התאווה וחמדת הממון בריקנותו. לכן, אם מקבל עליו עול תורה - מוטב, ואין צריך לעול מלכות ולעול דרך ארץ. אבל כשהוא פורק עול תורה מעל עצמו,  נותנים עליו משא אבנים וברזל - עול מלכות ועול דרך ארץ - כדי שלא יתפקר לגמרי וייצא מן היישוב... אם כן, מה אתה מעדיף ? עול תורה או עול אחר - ? הבחירה בידך



     כל המתעטף בציצית, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מוחלין לו על כל עוונותיו  (תענית כז,ב)


בדיקה יומית מהשמים (מתוך העלון 'טוב לחסות בה' גיליון 364 )


     הגמרא במסכת ראש השנה )טז( אומרת: "רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו (איוב ז'). – נשאלת השאלה: והרי בראש השנה אדם נידון! אם כן, מהי כוונת הגמרא שנעשה לאדם דין ומשפט בשמיים בכל שעה ושעה?

     עונה לנו הבעל שם טוב הקדוש סוד גדול ועצום: 'משמיים מזמנים לאדם מידי פעם, מעשים הנראים כלא ראויים של חבירו – ומחכים בשמיים לראות מה יגיב ויאמר על פעולתו של אותו אדם! אך האדם אינו יודע שהוא בעצמו עשה בעבר מעשה דומה, וכעת רוצים לקבוע לו את הדין על כך – לכן, נותנים לאדם מקרה זהה עם חברו, כדי שהוא יפסוק לעצמו את הדין!'. – במילים אחרות: מבחן ה'כף זכות'.

     מספר הרב זילברשטיין שליט"א, בספרו 'עלינו לשבח', מעשה ששמע מפיו של אחד הרבנים בבני ברק אשר ילמדנו כמה חשוב שהאדם ילמד זכות על כל יהודי ויהודי: "בקהילה שבה אני מכהן כרב, היה תלמיד חכם שהשיא את ביתו עם אחד הבחורים בשעה טובה ומוצלחת. כיוון שלאותו אדם לא היה כסף כדי לחתן את ביתו, פנה הוא אל כמה מטובי הקהל שיסייעו בידו לערוך החתונה בשלום. העסקנים אספו מקהילתם בבני ברק סכום נכבד והעבירו לידי האב האברך צ'ק מכובד שריגש אותו מאוד. והנה, לאחר כל המאמצים שהושקעו באסיפת הכספים לחתונה, נדהמים מתפללי הקהילה לשמוע שהחתונה תיערך באחד האולמות היוקרתיים בעיר. אף אחד לא יכל להסביר, כיצד אותו אברך שהשקיעו בשבילו כל כך הרבה כסף,  מעז לערוך את השמחה באולם כה יקר, בו בזמן, שאם היה עושה את האירוע באולם אחר, זול יותר, הוא היה חוסך לעצמו כמה עשרות אלפי שקלים...

     נעצור רגע את הסיפור – מה אתם הייתם חושבים על אותו אברך כשהייתם שומעים על כך? איך הייתם דנים אותו? צריך קצת להיזהר ולזכור – שאנו בעצם דנים את עצמנו על מעשה דומה שעשינו בעבר. נמשיך במעשה... האברך ששמע את הלחשושים של הציבור, ניגש אל רב הקהילה והסביר לו את כל המעשה בפרטנות: "כבוד הרב, אסור לאף אחד לחשוד בי, שעריכת החתונה באולם היוקרתי נעשתה ביוזמתי. להפך, אנו מצידנו כבר קבענו פגישה עם אחד האולמות הזולים ביותר בעיר בני ברק וכבר נקבעה הפגישה, עד שאירע לפתע דבר מדהים... כמה שעות לפני שנסענו 'לסגור'עם בעל האולם הזול, התקשר אלינו בעל האולם היוקרתי בעיר ואמר שהוא בדרך אל ביתנו, 'יש לי דבר חשוב למסור לכם', אמר בהתרגשות. מיד כשהגיע לביתי בעל האולם היוקרתי, הוא שאל: 'האם אתה הבן של...', השבתי בחיוב, ובעל האולם פרץ בבכי. לאחר כמה דקות שנרגע, סיפר לנו את הדברים: "אני בנו של... שיסד את האולם וניהל אותו עד לפני שנה –שנתיים. בשבוע שעבר, כשהגיעה שעתו האחרונה של אבי, הוא קרא לי אל מיטתו וסיפר לי בהתרגשות רבה על יהודי שהציל את חייו בשואה ממוות בטוח, ואף סיכן עצמו כדי להצילו בפרברי ווארשה. וממש לפני פטירתו הוא ציווה עליי שאחפש את המציל האלמוני ואשלם לו או לאחד מצאצאיו שכר על שהצילני. והנה, כשערכתי חיפושים רבים, מצאתי את שמו, והנה כשאמרת לי עכשיו שזהו שם אביך– רוצה אני לקיים הצוואה!". ממשיך האברך לספר לרב הקהילה בבני ברק: "ישבנו יחד והעלינו זיכרונות של הורינו ואותו בעל אירועים הודיע לנו שכיוון שאנו עומדים להשיא את ביתנו – הוא מממן על עצמו את כל השמחה! וזו האמת שבכל הסיפור...". כששמעו זאת אנשי הקהילה בבני ברק – התביישו כולם, כיוון שהיה קשה להם לחשוב אחרת.

     כשיש לאדם מבחן כיצד לדון את חבריו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר: "ראית את חברך מטייל בשעה מאוחרת בלילה – מה אתה חושב עליו? מתפרפר בלילות או שחזר משיעור תורה או עזרה לחבר... העונשים והייסורים של האדם – באים מהדינים שפסק על עצמו – כשלא דן את חברו לכף זכות!.


 

 

אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ה

 

 

הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: מי שלא עמל על תיקון ובירור מידותיו, הרי הוא כסומא שלא ראה אור מימיו.

 

     החזון איש הקדוש אומר: אי אפשר לרכוש כבוד, שבח ותהילה לעוסק בצורכי ציבור שלא עמל על תיקון מידותיו, ועסקנותו טבעית, ואהובה לו היצירה הנעשית על ידו ועל הרוב נעמה לו הערצה המקננת בלב כל מכיריו.

 

     הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: קל להיות בקי בש"ס מלתקן מידה מעוקשת הצריכה תיקון.

 

     הרה"ק רבי יהודה אלחריזי אומר: כשם שיתיישרו המידות הרעות בחברת הישרים, כן ישחתו המידות הטובות בחברת האכזרים

 

חיפש בהודו, מצא בתניא (שיחת השבוע עלון 1460)

     משתתפי השיעורים של הרב נדב כהן (37) ברחבי הארץ אינם מעלים על דעתם כי הרב החסידי בעל הפנים המאירות, שדיבורו עדין והוא נראֶה חסיד מבטן ומלידה, החל את צעדיו הראשונים בעולם התשובה רק לפני שלוש-עשרה שנים, בעודו צעיר תוהה ומחפש דרך בהודו.

     נדב נולד בניר ישראל, מושב חקלאי בדרום הארץ (ליד אשקלון). הוא גדל בבית לא-דתי, אם כי מסורתי: "היינו עושים קידוש בשבת והולכים לבית הכנסת בחגים". עבר מסלול רגיל של בני המושב, סיים בגרות בתיכון באר טוביה, ועשה שירות צבאי ביחידת מודיעין בעזה ואחר-כך בפיקוד הדרום. לאחר השירות יצא לטיול במזרח הרחוק. "מטרת הטיול הייתה חיפוש רוחניות", הוא אומר. "הסתובבתי שם אצל מורים רוחניים וחיפשתי משמעות".

 

"סוף-סוף מצאתי"

     ואז בא הרגע ששינה את חייו. בעיצומו של מסע החיפושים התגלגל לידיו בהשגחה פרטית ספר התניא, עם ביאורו של הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ). "כשהתחלתי לקרוא את התניא, הרגשתי שכאן נמצאת האמת", מספר נדב. "הרגשתי סוף-סוף שמצאתי את המשמעות שחיפשתי. האמת של ספר התניא ועומק ההבנה בנפש האדם משכו אותי לחסידות. מאוחר יותר גיליתי כי הרבי מליובאוויטש הוא ההמשך הישיר לאדמו"ר הזקן, מחבר התניא".

     מהיום שהתחיל ללמוד בתניא לא הפסיק לשאול את עצמו: "איך ייתכן שהספר הזה כבר קיים מאתיים שנה ואני נחשפתי אליו בפעם הראשונה רק בהיותי בן עשרים וארבע? מדוע אין הכול לומדים בו?". הוא חש צורך בהנגשת הספר לציבור הרחב. "לא דמיינתי שאני אבצע את המשימה. אך החיים מספקים לנו הרבה הפתעות"...

 

ממייל שבועי לספר

     נדב שב לארץ והחל לפעול במסגרת מכון 'אסנט' בצפת. "התחלתי לשלוח מייל שבועי ובו סיכום של פרק מהתניא בשפה פשוטה". כך נולד הספר 'מוּדעוּת יהודית'. הספר מצליח לפנות אל אנשים משכילים וגם אל אנשים פשוטים, ולהגיש להם בדרך נעימה וקלה את הרעיונות העמוקים של התניא.

     בתוך זמן קצר יחסית נדפס הספר בכמה וכמה מהדורות והביקוש גובר והולך, כדבריו. "מטרת הספר לעזור לקורא להתקדם בעבודת השם", הוא מסביר. "הספר מקנה כלים איך להתפלל בחיוּת, לקיים מצוות בהתלהבות, לגלות את האמונה שבתוכנו, להתחזק באהבה לזולת ולצפות לגאולה".

 

ספר שמשנה חיים

     כמעט אין יום שנדב אינו מקבל תגובה נלהבת. "אנשים מתקשרים כדי לספר שבזכות הספר התחילו לקיים מצוות מעשיות. הנה אחד הסיפורים המרגשים: זוג שהתחתן לפני כשנה. כל אחד מהם נתקל בספר בבית חב"ד אחר, ובעקבות זאת נכנס למסגרת לימודית ישיבה / מדרשה. לאחר כשנה נישאו כדת משה וישראל. מאז הופעת התרגום לאנגלית התגובות מגיעות גם מהעולם הגדול".

     את התגובות הנלהבות הוא שומע לא רק ממתקרבים. "גם מי שכבר לומדים את התניא שנים נהנים מההסברים הפשוטים. המשלים והדוגמאות שבספר מאירים להם את התניא באור חדש", הוא אומר.

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/

 

 עמל, תיקון,בירור,סומא,החזון איש,שבח,תהילה,צורכי ציבור,עסקנות,הערצה,רבי ישראל מסלנט,הודו,תניא,



אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ה

 

  והשיב את הגזילה אשר גזל (ה, כג). על שום מה לא נתקנה ברכה על 'השבת גזילה' כעל שאר המצוות.  אכן, אף שזו מצווה, מכל מקום זו מצווה הבאה בעבירה,  שהרי לא נצטווינו לגזול כדי להשיב. (הגר"א)

 

     ומהרה"ק מר' ברוך מגארליץ זי"ע (וי"א מצדיקים אחרים) כי נבילה כמה אנשים כבר יכולים לאכול מזה עשרה, א"כ עשרה נכשלו, אבל תלמיד חכם שאין בו דעת יכול להכשיר את הטרף וכדומה, למיליוני אנשים וזהו נבילה טובה הימנו.

 

     כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשת לו סם חיים. לכל העוסקים שלא לשמה, יהי רצון שיהיו עוסקים לשמה (תפילת רב ספרא)

 

     כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו (שבת קיח,ב)

 

גמילות חסד של שקר... (מתוך הספר סיפור לשבת(

     בלומי כץ גדלה כילדה ענייה.  לגרים בארץ ישראל מצטיירת ארה“ב כארץ העושר והשפע, אך ברחובות הכרך הניו–יורקי הסואן ישנם חסרי בית הישנים בתחנות הרכבת התחתית וקופאים למוות בלילות הקרה.  

     לא כולם כאלה. ר‘ שלמה חיים כץ (וליתר דיוק ’פיליפ קעץ‘ בשם האמריקאי שלו) לא היה הומלס שנזקק בשמיכת צמר בלויה כדי להגן על גופו מן הקור החורפי. היה לו דווקא בית לגור דא עקא שלא היה הרבה בבית מעבר לארבע קירות, הילדים בבית הסתפקו במוצרי מזון בסיסיים ביותר,  לחם חלב ומעט גבינה. מותרות כמו ממתקים היו בחזקת בל יראה ובל ימצא במשך כל ימות השנה. ומי כבר מדבר על תכשיטים?  להינדי קעץ, אימא של בלומי לא הייתה אפילו שרשרת אחת ראויה לשמה. טבעת נישואין אחת ויחידה התנוססה על אצבעותיה. זוג עגילים פשוטים וחינניים שירשה מאמה המנוחה וצמיד זהב דקיק שקיבלה מחמותה כמתנת אירוסין.

     לבלומי לא היה בילדותה ובנערותיה כל תכשיטים. פיליפ קעץ עבד קשה מבוקר ועד הערב כדי להרוויח את פת הלחם שאכלו, והתעסק בעבודות צדדיות כדי שגם פירות וירקות ומעט עוף ובשר יעלו על השולחן בימי שבתות וחגים. מי יכול היה לחשוב על קנית תכשיט לילדה? הינדי קעץ ידעה כי עיניה של ביתה יוצאות למראה חברותיה המעוטרות בצמידים; שרשראות;  עגילים וטבעות שקיבלו לכבוד בת המצוה שלהן, מי פחות ומי יותר,  אבל למרות רצונה הטוב, לא יכלה לקנות משהו רציני, וכשהגיע יום בת המצווה של של בלומי מחתה הינדי דמעות מעיניה, הורידה את העגילים מאוזניה וביקשה להעביר אותם לבלומי. ”קיבלתי אותם מאמי ואני רוצה להעביר אותם אליך“ לחשה לה.  אבל הילדה הרגישה את העליבות שבמעמד וסירבה בעקשנות לקבל את העגילים. היא חשקה בעגילים חדשים נוצצים בברק של זהב חדש מוגשים בקופסה מרופדת קטיפה כחולה. בדמיונה הילדותי הצטיירו עגילים גדולים משובצים יהלומים מתיזי ניצוצות לבנים - כחלחלים, כמו נשות העשירים.  אבל הכל היה רק משאת נפש בלתי מושגת. בלומי עברה את ימי הנעורים שלה חשוכת-תכשיטים לחלוטין ובנפשה התפתח חסך שלא יידע שובעה עד זיקנה ושיבה.

     הרעב לתכשיטים יפים ויקרים כסס בנשמתה בכל שנות העשרה שלה. כשבגרה ועמדה ברשות עצמה לאחר שסיימה את הלימודים, יצאה לעבוד כזבנית ועבדה בפרך בעבודות מזדמנות נוספות, עד שהשיגה ידה והיא רכשה בפרוטותיה הראשונות את זוג העגילים הראשון שלה. מאוחר יותר הצליחה לרכוש גם טבעת זהב צנועה ולבה התרחב משמחה. ” אבל תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע,“ הייתה אמה הינדי מטפטפת לה תמיד. ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים טובים שלנו. להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו. לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם זהב וכסף. בתכריכים אין כיסים, לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך.  

     המילים האלו חלפו ליד אוזנה של בלומי. היא הייתה שיכורה ולא מיין מול הקופסה המרובעת, מרופדת קטיפה שחורה, כפי שדמיינה לעצמה בחלומות בהקיץ. הטבעת הייתה מוחשית וניתנת למישוש ואילו דברי המוסר של אימא היו משהו מופשט שתאם את חייה העניים.  עשרות שנים חלפו מאז.  הנערה בלומי קעץ הפכה כבר מזמן לגברת בלומה הירשלר, והיא נחשבה כאחת הנשים העשירות בסביבתה. בעלה ר‘ יוסף (הארי)  הירשלר היה אחד מגדולי הסוחרים בניו יורק ומחזור העסקים שלו גלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. לרשותו של הארי הירשלר היתה רשת מרכולים מצליחה וידו החרוצה הייתה נטויה גם על עסקי נדל“ן ובניה. ביתה היה בית של עשירים ואוצר התכשיטים שלה הכיל טבעות יהלומים גדולות, שרשראות זהב משובצות יהלומים,  גמילות חסד של שקר... עגילים מהסוג היקר ביותר, צמידי זהב וכסף ומה לא. שווי תכשיטיה נאמד במאות אלפי דולרים והיא לעולם לא שבעה. כל החסכים הכבושים בנשמתה מימי ילדותה ונערותה התפרצו בעוצמה אדירה לאחר נישואיה. זה התחיל בטפטוף כאשר בעלה החל שולח ידו במסחר והתגלה כבעל חוש פיננסי ממולח. הוא החל להרוויח אלפי דולרים בחודש ולא היה מאושר ממנו כאשר קנה את טבעת היהלום הראשונה לאשתו. ”שנים וחצי קראט“ לחשה בלא להאמין למראה עיניה. יהלום גדול ונוצץ, מלוטש ביד אמן, משובץ בטבעת זהב יוקרתית ומעוצבת להפליא, מושא חלומותיה נח על מצע קטיפה כחלחלה, ברקים נוצצים ניתזים ממנו לכל עבר.  אחר כך התרחב מעגל עסקיו של הארי, פרץ ושגשג ורכושו פרה ורבה, ובכל עסקה מוצלחת חש צורך להשלים את החסר בנשמתה של אשתו ששנים רבות לא ידעה טעמו של תכשיט יקר ויפה. הוא קנה לה צמיד אחר צמיד, שרשרת ועוד אחת, בכל יום הולדת ובכל יום נישואין. הוא חיכה ליום שתאמר ”די“, ובינתיים עשה הכל כדי שיגיע היום שיבלו שפתותיה מלומר ”די“, אבל היום הזה לא מיהר להגיע והכספת הגדולה הלכה והתמלאה בתכשיטים יקרים מאוד . אותם ענדה בגאווה בכל אירוע ושמחה, מרגישה איך מתמלאים החסכים לאטם.  

     שווי אוצרה של בלומה כבר עבר מזמן את המיליון דולר והיו גם כמה ניסיונות של גנבה שלא הצליחו, אבל הארי ובלומה היו רגועים מכיוון שכל רכושו של הארי וכמובן כל התכשיטים היקרים – היו מבוטחים בחברת ביטוח ידועה בפרמיה בלתי מבוטלת ונעולים בכספת מתוחכמת. גם אם רב הגנבים יצליח להניח ידו עליהם, חברת הביטוח תכסה את נזקי הגניבה.... בשלב הבא הזמינה בלומה אצל אמן חיקויים מומחה העתקים מושלמים של כל התכשיטים שלה. כמה מחברותיה הטובות נשדדו בידי גנבים נועזים שתלשו מהן שרשראות ושעונים בעודן פוסעות ברחוב. בלומה החליטה שהיא אינה לוקחת סיכון של גנבת תכשיטיה, מחצית מנשמתה. החלה פוקדת שמחות ואירועים כאשר על אצבעותיה נח חיקוי מושלם של טבעת היהלום שלה. על צווארה ענק מצופה זהב ולזרועה צמיד מדהים שאינו אלא זיוף תואם למקור.  רק עין מקצועית יכלה לדעת כי המקור נח לבטח בכספת השמורה מאחורי חומות של בטון. בתחילה זה צרם לה. מעין הרגשה של חילול הקודש ... אח“כ התרגלה להתקשט עם החיקויים והזיופים עד שגם בעלה כבר לא ידע אימתי היא לבושה בתכשיט המקורי ומתי זה אינו אלא זיוף ... ביתו של הארי הוא כתובת ידועה למשולחים מכל קצווי תבל. מקרוב ומרחוק מגיעים יהודים נצרכים, בעיקר במקרים של הכנסת כלה , ומקבלים ממנו מתנת יד נדיבה. הקצבה המינימלית של הארי עומדת על סך של 250 דולר לכל משולח, ולמעלה רק השמים הם הגבול. אם יהודי ירושלמי פלוני מוצא חן בעיניו, הארי מסוגל לרשום לו המחאה של 250 דולר כפול מאה, והיו גם מקרים שנרשמו סכומים משולשים ומרובעים.

     להארי יש חוש ריח מיוחד להרגיש מיהו עני מהוגן ולאלו הוא מרבה בנתינות גדולות בסכומי עתק. ”לי אין כמעט זמן ללמוד תורה“ הוא אומר תמיד בחיוך מתנצל בשעה שהוא רושם המחאה על סכום גדול, ”אז אני רוצה לכל הפחות לסייע ללומדי תורה“. אך הנה הגיעו ימים קשים לארה“ב. משבר פיננסי גדול הקיף את היבשה מחוף לחוף, הבנקים התמוטטו, חברות גדולות קרסו ועשירים של תמול הפכו לעניים דהיום . ביניהם גם הארי הירשלר. זה התחיל מרשת מרכולים מתחרה שהכתה את זו שלו שוק על ירך עד שנאלץ לסגור עשרה מתוך ארבע עשרה המרכולים שלו, וזה המשיך עם התרחבותו של המשבר הכלכלי שהכה ללא רחם בכולם. עסקיו של הארי ירדו מטה מטה גם בפן הנדלני שלהם ורכושו הצטמק ורע לו. רק המשולחים משום מה טרם שמעו על העשיר שהעני וירד מנכסיו. הם המשיכו לפקוד את משרדו כמו בימים הטובים. בתחילה עוד רשם ברוחב לב המחאות על סכום של 250 דולר. עוד היה לו כיסוי להמחאות, אבל בשלב הבא ירדו התרומות כדי מחצית ועד לעשירית הגיעו.

     המשולחים יצאו מלפניו כנזופים. חלקם לא האמין לו והיו שחשבו שגל קמצנות עכורה תקף את הנדיב הידוע. אבל קהילת המשולחים ברובה המכריע מחקה את כתובתו של הארי הירשלר מרשימת התורמים הכבדים. היו ימים טובים ואלו תמו.  ויום אחד הגיע אל ביתו של ר‘ שמשון מילנר, יהודי ירושלמי תמים וירא שמים. הלה משוקע תמיד בלימודיו וספריו ומופשט מהעולם. מישהו צייד אותו לפני צאתו לארה“ב בכתובתו של הארי הירשלר, ור‘ שמשון הגיע לשם יומיים אחרי נחיתתו בשדה התעופה קנדי. הארי היה הנדיב השני אליו הגיע. הראשון רשם לו מתת של 180 דולר ומיודענו היה כולו ציפיה לקראת המפגש עם הארי הירשלר. חבר שלו שמצא חן בשעתו בעיני הירשלר וזכה ממנו למענק של 72 אלף דולר לחש זאת פעם על אוזניו של ר‘ שמשון מילנר, והוא התפלל במשך שבועיים תמימים תפילות לנשיאת חן ... לחיצה ביישנית על פעמון האינטרקום. הארי מביט במסך הקטן של המעגל הסגור ונאנח, עוד משולח ירושלמי שייאלץ להסתפק בח“י דולרים טבין וטקילין. לא, הוא אינו מסביר לאיש מהם מה קרה לו, וכי לא די לו בבושה הפנימית האוכלת בו, עד שעליו להסביר ולהתנצל בפני כל ר‘ בלוי או אייזנבך או וייספיש למינהו ”ירדתי מנכסי?“  גרירת רגליים הססנית לתוך המשרד. הטקס הקבוע מתחיל. האיש מסביר כמה מצבו קשה, אני מחתן בת ואין לי אפילו להוצאות הנישואין המינימאליות. בפנים חתומים ומבט נוגה המוסתר מתחת לעינים המשפלות נרשמה המחאה על סך 36 דולרים. רצה לתת 18 והרגיש שאי אפשר. הגיעו מים עד נפש. את מבטו המאוכזב של ר‘ שמשון מילנר פגשה מרת בלומה בפתח הבית. הוא גרר בקושי את רגליו הרועדות ונראה חיוור כאילו עמד להתעלף. ואז פגשה בו גברת הירשלר, והיא הבינה הכל במבט קצרצר אחד. היא ראתה כבר את המבטים המאוכזבים והפנים החמוצות. אבל הפעם זה היה משהוא שונה, הפעם זה אדם שלא יכול להכיל את הצער ומשהוא רע מאוד עומד לקרות לו. היא יצאה אחריו אל חצר הבית. ”כמה בעלי נתן לך?“ שתק במבוכה. ” אל תתבייש” האיצה בו. ” אני לא שואלת סתם כך.“  הוא הראה לה את ההמחאה. ” כמה אתה צריך כדי לחתן את בתך?“ הוא היסס וגירד בפדחתו. ”רק החתונה וכל מה שמסביב זה סכום עצום, שלא לדבר על מחצית דירה“ . ”אתה יכול לתת לי את הפרטים שלך, כתובת האכסניה שלך, ומספר טלפון?“ ”למה?“ ”בלי שאלות“. הלך משם והביט כמה פעמים אחורה בתקוה מהולה בחשש. האם לא נפל בידיה של תימהונית ? כמה שעות של התלבטות קשה עברו עליה. כל חייה רצו לנגד עיניה בהבזקי תמונות. ימי נעוריה העניים, הכמיהה האינסופית לתכשיט קטנטן, העליה לגדולה והנפילה הכואבת. ”תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע“ צפו דברי אמה בזיכרונה, ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים הטובים שלנו, להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו, לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם כסף וזהב, בתכריכים אין כיסים. לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא לך מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך“.

     בלי לומר מילה לבעלה הלכה לסוחר התכשיטים ומכרה טבעת יהלום אחת, זוג עגילים מן הסוג היקר ביותר, ושרשרת זהב כבדה משובצת יהלומים, את הפדיון הענק נשאה במו ידיה אל האכסניה בה התגורר ר‘ שמשון מילנר. ” בעלי לא יכל לתת לך בגלל מצבו העסקי, אבל לי יש מקורות משלי“ אמרה ולא פירטה . הוא פער עיניו בהשתוממות, הסכום שהניחה בידיו במזומן התקרב לקצה החלום הוורוד שלו. מילות התודה שרצה לומר נמוגו מול דמותה הנמלטת משם במהירות.

     רק הקב“ה יודע ועד באיזו הקרבה נפשית עשתה את הצעד הזה. לוותר על מושא חלומותיה.  וזו הייתה רק הפעם הראשונה, אחרי המשולח הזה הגיעו עוד כמה,  והיא מכרה עוד כמה תכשיטים יקרי ערך כדי לממן בדמיהם הקמת בתים בישראל. וזה עלה לה בהרבה דמעות רותחות והרגשה של פרידה מידידיה הטובים ביותר. ” אין דבר, חייכה לעצמה בחושך באחד הלילות כשהתקשתה להירדם בסבך התלבטות חדשה מול פניו המיוסרות של עני מהוגן שזכה בשטר של עשרה דולר בלבד מידי בעלה המרושש, ” בין כה וכה איש אינו יודע להבחין בין החיקוי למקור. אני עשירה בחיקויים“. ”גמילות חסד של שקר“ הבריק בראשה משפט תואם למצבה. אפשר לגמול חסד על ידי זיופים ושקרים.  רק אם גנב ירוקן את הכספת שלה מן ההעתקים המושלמים, תעמוד בפני בעיה, אבל עד אז...  

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אמרי שפר,גזילה,מצווה,עבירה,נבילה,סם חיים,השומר שבת,תפילת רב ספרא,עבודה זרה,גמילות חסד,


אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ה


 כל החיות שוות, חוץ מהחיות ששוות יותר (ג'ורג' אורוול)


     "כל המאריך אפו לעולם לא יתחרט". ("ספר הישר")


     ''כל המרבה בכבוד הספרים לכבוד שמים כבודו מתרבה'' (פלא יועץ)


     כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות, מוחלין לו (שבת קיט,ב)


חטא קטן חורבן גדול (הרב קובי לוי)

     "שלום לך מיסטר קובי לוי, זה רונלד צוקרמן ידידך הטוב מאמריקה מתקשר אליך, אחרי חודשיים של דממת תקשורת. מה שלומכם שם בישראל, אתה יודע שאנחנו כאן בבית הכנסת שלנו בניו-יורק כל הזמן מתפללים בשביל חיילי צה" לשנלחמים, ואנחנו מבקשים מבורא עולם שיעשה שלום עלינו, מהר, עלינו ועל כל ישראל".

     נו, ואם רונלד צוקרמן מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, אני מהרהר לעצמי בין ברכה לברכה, וודאי יש לו סיפור מעניין לספר לי, שבוודאי יוסיף חוכמה מוסר ויראת שמיים למי שירצה לשמוע. הלוא כן רונלד? "יס, יס, מיסטר לוי, יש לי סיפור מרתק ומעניין, עם מוסר השכל, שמתאים לכל זמן ולכל שעה, בעיקר לאותם חלושי אמונהשלא תמיד מבינים עד כמה חטא קטן גורם חורבן גדול. אבל הפעם תשמע את הסיפור לא ממני, מחבר שלי. "הקדמה קטנה לפני. ערב אחד ישבנו כמה חברים אחרי תפילת ערבית, ובדרך יציאה מבית הכנסת שוחחנו בדאגה על המצב. אתה יודע, מלחמה מתחילה בגפרור קטן, והשם ישמור לאן זה יכול להגיע. בין לבין, עבר לידינו סוחר יהודי, יליד מרוקו, שהקשיב לשיחה, ואמר לנו "אתם צודקים, גפרור קטן עלול להצית שריפה גדולה, אבל שתדעו לכם שהרבה יותר חמור מזה, הוא אותו חטא קטן, עבירה על מצווה שנעשית מבלי לשים לב, מתוך עצלנות, או מתוך זחיחות-הדעת, יכולה לגרום חורבן ענק בעולמות העליונים של הבריאה. יהודי, כל יהודי פשוט או גדול תורה, יש בידיו עולמות נצחיים המסורים בידו לבנייה ולצמיחה, או חלילה לחורבן. ואני לא מספר לכם זאת סתם כך, אני זוכר שבימי נעורי במרוקו, עת למדנו בחיידר בעיר פאז, הרבי שלנו סיפר לנו סיפור נורא שאירע באותה העיר לפני כ- 200 שנה".

"אתה שומע מיסטר לוי, הסוחר ממרוקו הצית בי מיד את יצר הסקרנות במיוחד כשמדובר על סיפור אמיתי. אז ברשותך אני מעביר את המיקרופון לאלברט אלמוסלינו.

     "שלום הרב לוי, מדבר אלברט, אחרי ההקדמה של צוקרמן, הנה הסיפור: ובכן, לפני 250 שנה במרוקו בעיר פאז, התגורר גביר עשיר שעסק הרבה בצייד. הוא למד את רזי הצייד, והצליח ללכוד חיות רבות, ביניהן חיות טרף אותן היה מעביר לידי גן החיות המלכותי של מרוקו.

     פעם אחת, הצליח הגביר ללכוד גור אריות קטן וחביב, אבל שלא כבפעמים הקודמות, הוא החליט להשאירו בבית ולגדלו. הוא הצליח לשכנע את בני ביתו ורעייתו, ואכן הגור הלך וגדל לתפארת המשפחה, וכאשר כבר הפך לייצור מסוכן, קנה הגביר חבל עבה מאד קשר אותו לצוואר האריה המשפחתי מן הצד האחד, ואת הקצה השני של החבל קשר על סורגי הברזל של גדר האבנים שהקיפה את חצרו. החבל היה קצר מספיק, וטווח הטיולים של האריה לא היה גדול במיוחד. משרתיו של הגביר נהגו להניח לו את מזונו כאשר הלה נם במלונתו. "נו, יופי יופי. האריה הפך לאטרקציה חביבה ולא מזיקה, אבל מה לעשות, לא כולם ידעו שאריה מסוכן קשור לחצירו של הגביר...

     והנה באחד הימים הגיעו לפאז שני סוחרים מהעיר אגדיר דומני. הללו רכשו בדים וכלים מאחד המפעלים בעיר וקשרו את סחורתם לעגלתם הגדולה. ובעודם נוסעים בדרך, נקרע אחד החבלים שהחזיקו את סחורתם, וזו נפלה על הארץ והתלכלכה. מה עושים? מה עושים? הנה לפתע הבחין אחד הסוחרים בחבל עבה הקשור לסורגים התקועים להם בגדר אבנים, הוא שלף אולרו מכיסו ופנה לחתוך את החבל. "עצור" צעק חברו הסוחר השני "עצור, אל תחתוך, זה גזל גמור. אני מוכן לנסוע למרכז העיר ולרכוש שם חבלים עבורנו. אל תיקחחבל שאיננו שייך לך...". "אך הסוחר הראשון היה עקשן וגם תרוץ היה לו מן המוכן: "נכון שזה גזל, אבל מדובר בחבל ישן וחסר שימוש, ואני מוכן לשלם עבורו בכסף מלא, אחתוך אותו, נסדר ונקשור את הסחורה, ואחר כך אשלם לבעליו של החבל...". הויכוח הזה נמשך דקות ארוכות, אך לשווא. הסוחר העיקש אמר לידידו בסופו של דבר "אכן כדבריך, מדובר בעבירה, אבל זה חטא קטן ולא משמעותי, אתה עושה מזה עסק יותר מדי גדול". "אמר ועשה. הוא חתך את החבל באיטיות והחל למשוך אותו לעברו, מושך ומושך... בעודו מושך חזר הסוחר השני והתיישב על מושב העגלה בצער גדול... והלה מושך עד שלפתע ביצבץ ראשו של האריה מבין הסורגים... הביט האריה בסוחר ההמום, ועשה חשבון חכם של כפירי יער, והבין שהוא בעצם חופשי לעצמו, גם הוא אמר ועשה, לקח נשימה ארוכה וניתר ניתור ענק, חלף מעל הגדר האבנים ונחת ארצה. כשהביט הסוחר שעל העגלה לדעת מה פשר הרעש שבסמוך, לא נותר לו אלא לגלות שהאריה טרף את חברו.

     אני מחזיר את המיקרופון לרונלד, הא כן, שכחתי לציין, שלאחר פטירתו של הסוחר הטיפש ישבו 20 איש שבעה. אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו. היה שם חכם מרוקאי ישיש, שהשיח לפי תומו: "לא יאומן כי יסופר, בן אדם חותך חתיכת חבל, ועשרים אנשים מתאבלים... יתומים... אלמנות... שכול... הרס גדול... הנה רונלד". תודה אלברט.

     "מיסטר לוי, זה שוב צוקרמן, נו מה אתה אומר? לדעתי זה סיפור אמיתי וענק, שמלמד אותנו שפעולה קטנה, חטא קטן יכול להביא חס ושלום חורבן גדול. ולא מגיעה לי מילה טובה אדון לוי, שדאגתי לך כדי להנציח אותו עלי ספר, למען ייראו ויראו"? כל הכבוד ידידי צוקרמן, חבל קטן, ואסון גדול. לא יאומן. והחי ייתן אל ליבו. 


 

 




אמרי שפר כ"ב אדר ה'תשע"ה

 

 

אם יפקיר עצמו עבור התורה ויסלק הנגיעות העצמיות, יוכל לראות את האמת.  

 

      בהקשבה ניתן ללמוד איך לעזור בבעיה.

 

     כל בן זוג מכניס את הנישואין למשבר אם הוא: לא מכבד את בן הזוג, לא מסוגל להתפשר, לא מסוגל לדבר בפתיחות עם בן זוגו, מערכת הערכים שלו שונה מערכי בן זוגו.

 

     כל דבר גרוע עלול להפוך לגרוע יותר.

 

     כל דרך שאין בה מכשולים, לא מובילה לשום מקום ...

 

     כל הבזיונות כדאיים בשביל קצת כבוד.

 

     כל הדאגות אסורות הן – חוץ מהדאגה על שהוא דואג (רבי מרדכי מלכוביץ)

 

     כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה - שוב אינה אמת. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

 

 

הבחינה (ברכי נפשי(

     את הסיפור הבא סיפר אחד מראשי הישיבות בארץ ישראל, ולבד מהמסקנה המאלפת שיש בו על מסירותם של יהודים לאביהם שבשמים, ומומחשת כאן גם הידיעה הנ"ל, שניסיונות החיים מתרגשים על האדם כדי לבחון את דרגתו באמונה וביראת השם, ואם הוא עומד בניסיון ומתגבר על הקשיים לכבוד קונו - אחת דתו להפיק רווחים ולהשתכר מהתגברות זו.

     יהודי באחת מארצות אירופה, ביקש לרכוש לעצמו פרווה למעילו. הוא התכונן לשלם על כך מחיר יקר, כיאה למוצר שכזה, הידוע במחיריו הלא- זולים. מה גדלה הפתעתו כאשר הגיע אל המוכר הגוי, וזה הציע לו לרכוש פרווה במחיר מוזל מאוד שהגיע לכ-20% מהמחיר הקבוע בשוק. אם מחירה הרגיל של פרווה היה, למשל, 1,000 שקלים, היה מוכן הסוחר למוכרה ליהודי שלנו ב-200 שקלים בלבד.  בתחילה לא האמין למשמע אוזניו, ושאל את הסוחר פעם שניhה ושלישית באיזה מחיר הוא מתכונן למכור לו את הפרווה, כשהסוחר אישר שוב ושוב את המחיר המוזל שנקב בתחילה, החליט היהודי לרכוש ממנו מספר רב של פרוות, ולמוכרן במחיר הרגיל, וכך יעלה בידו להרוויח מעסקה זו הון רב.  וכך עשה, והצליח לצבור לעצמו סכום כסף גדול מאוד.  לאחר שסיים את מכירת הפרוות, וירא כי טוב, החליט לנסות את מזלו בשנית. והנה גם הפעם היה מוכן הסוחר למכור לו את הפרוות במחיר המוזל.  היהודי רכש כמות גדולה של פרוות, ומכרן, והצליח גם הפעם להתעשר בהון רב. כשהגיע בפעם השלישית, השתנו לפתע פניו של הסוחר, שהרים עליו את קולו ושאל: 'תגיד לי, כמה כסף שילמת על הפרוות שמכרתי לך' ? כשנקב במחיר המוזל, החל הסוחר לצעוק, ואף לאיים עליו, ותוך שהוא מנופף באצבעו השמיע איומים קשים נגד היהודי, הגדירו כגזלן, וטען שסחט אותו עד שהגיע למחיר הלא-ייאמן הזה... ותבע ממנו להחזיר לו את כל הפרוות... היהודי היה המום, ולא הבין על מה רגשה הארץ ועל מה נעו אמות הסיפין. ' הרי אתה-עצמך הצעת לי לרכוש את הפרוות במחיר זה, ומה אתה רוצה עכשיו ממני'? - שאל.  אבל עד שפנה ימין ושמאל, הגיעו שוטרים והניחו אזיקים על ידיו, ושמוהו במעצר.

     לסוחר ההוא, כך התברר, היו קשרים טובים עם ראשי השלטון בארץ ההיא, ובשל מעמדו המכובד מילאו רשויות החוק אחר הוראותיו, והיהודי הובל לבית הכלא. לא עזרו לו כל הטענות וההצטדקויות שמעולם לא גזל פרוטה מאף אחד, וגם הפעם איננו אשם במה שקרה, וכו'. החוקרים האמינו לסוחר, והיהודי הושם מאחרי סורג ובריח.

     כעבור מספר ימים, נכנס הסוחר אל כילאו של העצור היהודי, ואומר לו:  יש לי להציע לך עיסקה מסוימת, ואם תמלא אחר התנאי שלי, תשתחרר מידית מבית הכלא.  היהודי שלא ידע מה מתכונן הסוחר להציע לו, נטה אוזניו כאפרכסת, ואז אמר לו הסוחר:  יש עמדי כאן צלם של הא-לוהים שלנו. אם תנשק אותו, אדבר עם שלטונות הכלא שישחררוך מידית מבית האסורים.  היהודי שמע והזדעזע. הוא התעשת באופן מיידי, ואמר לסוחר, באמיצות ובאמונה, שהוא אינו חושב כלל למלא אחר דבריו. 'אני יהודי, ואסור לי לעשות מה שאתה אומר, ואני אף מצווה על כך בייהרג ובל יעבור, והנה אני מוכן ומזומן למסור עצמי להריגה. לא יעזור לך שום דבר'! הסוחר ניסה לשכנעו שוב ושוב, ומשראה שהיהודי נותר בן נאמן לא-לוקיו,  ואינו מתכונן להמירו בא-לוהים אחרים, שינה לפתע את טון דיבורו, והתייחס אל היהודי הכלוא בנעימות וברוך.  האם אינך מכיריני? - שאל. הסתכל אליי, ותגיד האם אינך זכור שעבדתי אצלך לפני למעלה מ-30 שנה, אמר הסוחר. כך או כך, ברצוני לבשר לך שאתה משוחרר מן הכלא, ובוא ואספר לך את השתלשלות הדברים החל מהרגע שהגעת לשוק כדי לרכוש את הפרווה.  כרוזנות נעימים עד מאוד ליוו אותי מהתקופה שבה עבדתי אצלך. יושרך ומידותיך הטובות, סלחנותך לכל יציר נברא, וההשתדלות שהשתדלת להנעים את האווירה במחיצתך, היו בזיכרוני כל העת, גם בשנים מאוחרות יותר, כשדרכינו נפרדו זו מזו.  מיד כשראיתיך נכנס לחנות הפרוות שלי, החלטתי למכור לך את הסחורה במחיר מוזל מאוד, כדי להחזיר לך ולו במשהו על כל שעשית למעני בתקופת עבודתי אצלך.  ואכן, מכרתי לך מרצוני את הפרוות במחיר ה'מצחיק' ההוא, שלא החזיר לי אפילו את העלות שהשקעתי אני בקניית הפרוות. הכל היה שווה לי, כדי לגרום לך נחת רוח.  גם כשהגעת בפעם השניה, לא שיניתי את טעמי ויחסי אליך. ברם, לאחר מכן, נזכרתי שבתקופת עבודתי אצלך, היית מדבר רבות בשבחה של הדת היהודית, והאמונה בבורא עולם, מחד גיסא, ובטלת לחלוטין את כל מי שדיבר על א-לוהים אחרים.  ברגע שנזכרתי בכך, החלטתי שלא שווה לי להעשירך עושר כה רב, במכירת הפרוות במחיר המוזל, אלא אם כן אעמידך בניסיון ואדרוש ממך לנשק את הצלם שלי, ואראה האם הדברים שדיברת אתנו אז, מפעמים באמת בלבך, והינך מאמין בא-לוקיך עד תום, או שמא הכל היה מן השפה ולחוץ.  ועכשיו, משראיתי את אמונתך העזה, ונוכחתי בעצמי בנאמנותך לבורא עולם, אני משאיר בידיך את כל הפרוות שקנית ממני, עם הרווח הגדול בצידן,  ואף אמכור לך עוד ועוד פרוות, ובמחירים יותר מוזלים, על מנת שתצליח להרוויח עוד כסף, ולהתעשר בצורה יותר משמעותית.

     מה למדנו מסיפור זה, שסופר כאמור על ידי אחת מראשי הישיבות?  ההצלחה והשגשוג המתינו ליהודי ההוא מאחרי הדלת. אם לא היה עומד בניסיון, חלילה, ומנשק את הצלם, או מוציא מילה אחת מפיו נגד האמונה, לא היה זוכה להגיע למה שהגיע.  רק משעמד בניסיון הגדול, והוכיח להשי"ת שהוא מאמין שכל מה שהוא עושה עמו - לטובה הוא עושה, ואיש לא יצליח ליטול ממנו את האמונה הזו, נפתחו בפניו שערי ההצלחה והסיעתא דשמיא

 

חור בגג בית הכנסת (יין ישן גליון 97)

     מסופר כי בעיירה של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, הגיעו באחד הימים הקוז'קים הארורים, שידועים היו ברשעותם, וחיפשו מקום שישמש כאורווה לסוסיהם. לאחר בדיקת כל שטח העיירה, הגיעו הקוז'קים להחלטה כי אין מקום טוב יותר מבית הכנסת של היהודים לאכסן את סוסיהם... ולכן, הם ציוו ליהודים לפנות את בית הכנסת על מנת שיהפכו אותו למחסה לסוסיהם בינתיים. יהודי העיירה לא ידעו את נפשם מרוב בהלה, היהפוך בית הכנסת לאורוות סוסים?! שומו שמיים!... רצו כולם אל רבם הצדיק וסיפרו לו על הגזירה הנוראה. הרה"ק החל להרהר ולחשוב מה ניתן לעשות על מנת להפר את עצתם ומזימתם.

     לפתע, צעק אחד מהנוכחים ואמר: "יש לי רעיון! הרי יודעים אתם כי בגג בית הכנסת ישנו חור גדול. הבה ונספר לקוז'קים כי לא משתלם להם להכניס שם את סוסיהם, שהרי דרך החור הגדול שבגג יכנסו מי גשמים רבים אשר ירטיבו את סוסיהם ואת מאכלם!".

     הרה"ק מרימנוב שהטה אוזן לדבריו, נבהל מהדברים ומיד זעק: "אם כך, רוצו מהר וסתמו החור בגג!". "רבנו, מדוע?", זעקו רבים, "הרי על ידי החור בגג יוותרו הקוז'קים על המקום וישיבו לנו את בית הכנסת בחזרה!". רבי מנדל פנה אליהם ואמר: "אינכם מבינים, כששמעתי כי רוצים להפוך את בית הכנסת לאורוות סוסים, חשבתי: מדוע שלח לנו ה' גזירה קשה שכזאת?! מה פשענו וחטאנו כי באה אלינו רעה שכזאת?! אך כעת ששומע אני כי יש חור בגג המקום הקודש ולאף אחד לא היה אכפת עד עתה, כנראה שראו משמיים שלא אכפת לנו מבית מקדש מעט זה ועל כן מוטב שיהפוך הוא לאורוות סוסים - על כן, רוצו מהר וסתמו החור בגג ובכך יוסר חרון האף מעלינו!". חיש מהר רצו היהודים אל בית הכנסת וסידרו את החור בגג, והישועה לא איחרה מלבוא... באותו יום הודיע ממשל הקוז'קים כי עוזבים הם את העיר וממשיכים בדרכם!

     סיפר פעם פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, כי בעת לומדו בישיבת "חכמי לובלין", נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ונתן דפיקה על הבימה. הס הושלך בבית המדרש, והרב שאל: "היתכן?! פיסת נייר מושלכת על הארץ כבר שלושה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!"...

     מסופר, שכאשר חלה מאן דהוא במחלה האיומה, שאלו את ראש הישיבה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א, במה יתחזקו בני החבורה לזכותו של ידידם? השיב מרן: כיון שבעל התוספות יו"ט חיבר 'מי שברך' מיוחד למי ששומר פיו ולשונו שלא ידבר בשעת התפילה - היה זה בעקבות הגזירות הנוראות בשנות ת"ח ות"ט, נתגלה לו מן השמים שהחרון אף הוא בגלל זה, א"כ עליכם לקבל חיזוק בעניין זה דווקא, זוהי סגולה להינצל מנגע וממחלה.

     עלינו לדעת, כי הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהוא מתנהג בבית הכנסת ובית - המדרש. אם מכבד הוא את המקום ושומר על ניקיונו וטהרתו, גם ה' שומרו ומגן עליו מכל פגע וצרה! ולא, חלילה להיפך. כמו שכאשר יבנה בית המקדש ב"ה, לא יתכן שנענה לפלאפונים במקום זה ואף לא נלכלכו, כך צריכים אנו לזכור - בדורנו, אין לה' בית! השכינה בצער! המקום העיקרי בו נמצא ה' הוא בית הכנסת ובית המדרש, על כן מחובתנו לכבדו ולהעריכו כפי שהיינו חשים אילו היינו בבית המקדש! ואמרו בירושלמי: "מי שאינו נכנס לביה"כ בעוה"ז אינו נכנס בביה"כ לעתיד לבוא".

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/

 

הפקר,הקשבה,בן זוג,מכשולים,ביזיונות,אמת מעושה,גג בית הכנסת,הבחינה,קוז'קים,עתיד לבוא,


 

אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ה

 

 

הרה"ק רבי נחום "ה"מאור עיניים" מטשערנוביל זיע"א היה נוהג לקרב כל נפש מישראל ולהיטיב עמה, אפילו על הריקנים שבהם היה מסתכל בעין יפה, מימיו לא הביט און ביעקב, ונהג לקרוא לכל יהודי בשם צדיק, ולתת לו מתנות למעלה מיכולתו, פעם הסביר הרבי את מנהגו ואמר: אני מתכוון לתפוס בקצה מידותיו של הקב"ה, מה הוא "טוב ומטיב לרעים וטובים" אף אני רוצה להיות כך.

 

     כל אחד יכול להתרגז - אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה הנכונה ובדרך הנכונה -  אין זה דבר קל כלל ועיקר.

 

     כל אחד מת, אבל לא כל אחד חי

 

     "כל אחד שלא לוקח את האמת ברצינות בנושאים קטנים, אינו אמין גם בנושאים הגדולים." (אלברט איינשטיין)

 

חשיבות ברית המילה (אמונה שלמה)

     מעשה באשה שאינה שומרת תורה ומצוות שהתקשרה למוהל בשם רבי אברהם ובקשה ממנו שיבוא לביתה למול את בנה. המוהל רשם את הכתבת והגיע לביתה, דפק על הדלת ושאל את בעלת הבית היכן היא מעוניינות לערך את הברית. להפתעתו ענתה ואמרה לו: ''כאן בבית''. הוא נכנס לבית וראה שאין בו נפש חיה ופליאתו גברה.

     בעלת הבית הבחינה בכך והסבירה לו מיד שהם אינם דתיים, ולמען האמת, היא ובעלה כלל לא חשבו לערך ברית מילה לברית לבנם. הם רחוקים מאד משמירת תורה ומצוות ונתן להגדירם כאנטי דתיים.

     אך משהו הציק להם: העבדה שאם לא יערכו ברית מילה לבנם, הוא יאלץ להיות שונה, וכשהוא יגדל יתבייש להיות שונה מחבריו. על כן החליטו היא ובעלה להזמין מוהל שיעשה את הברית.

     בעוד המוהל המום ממה ששמע, הודיע האישה שבעלה כבר יצא לעבודה וצינה שגם היא חיבת לרוץ לעבודה, ולכן היא מבקשת שידייק ויסיים את הברית בזמן. היא הסבירה שלדעתם ברית מילה הוא רק ניתוח קל ולכן אין חובה להיות נוכח, והוסיפה שהמטפלת אמורה להגיע תוך חצי שעה.

     התינוק היה שקוע בשנה עמוקה. הוא היה כבר בן חודשיים ושמו היה יובל. כעבר זמן מה, עזבה האם את הבית והמוהל נשאר לבדו עם התינוק יובל.

     ברית מילה בבית ריק, מי שמע כדבר הזה? אך רבי אברהם לא בזבז זמן, הוא ידע שעליו לנצל שעת כשר זו לפני שמישהו יתחרט.

     הוא סדר את הציוד והתכונן לברית. תינוק בן חודשיים – גיל הדורש יחס וגישה שונה. הוא העירו בעדינות והכין אותו לקראת הברית.

     רבי אברהם שמש ליובל גם כמוהל וגם כסנדק. הוא בצע בו את הברית בצורה מקצועית ולפי כל כללי ההלכה. הוא כבד את עצמו בברכות ובעמידה לברכות, וכשהגיע למילים ''ויקרא שמו בישראל'', קרא לו יובל – כפי שקראו לו הוריו.

     התינוק החל לבכות. הוא לטף אותו ברך והמתין לבואה של המטפלת.

     המטפלת, משום מה, התמהמהה, והמוהל החל לאבד מסבלנותו. הוא הביט שוב ושוב בשעון, אך המטפלת איננה.

     הבית הגדול והמפאר היה ריק. רצה המוהל להתקשר למקום העבודה של האם, אבל לא היה בידו את מספר הטלפון שלה.

     התינוק נעשה רעב והחל לבכות. נגש רבי אברהם למטבח ולא מצא אכל לתינוק. התינוק צרח והוא נסה להרגיעו, ומשלא הצליח פרץ המוהל בעצמו בבכי. הוא בכה על התינוק האומלל ועל המצב המביש שנקלע אליו, על כך שהוריו כמעט ובקשו למנע ממנו את קשר הברית עם בורא עולם, הוא בכה על ההורים האומללים שחיים כמו גויים, הוא בכה ובקש על הילד רחמים, שאף על פי שגדל בבית אנטי-דתי – יזכה לגדל לתורה וליראת שמים.

     בינתיים, נכנסה המטפלת, ולתדהמה ראתה אדם מבגר והתינוק בידו, ושניהם בוכים. היא התנצלה מעמק ליבה והסבירה היא נתקעה בפקק תנועה, ולכן אחרה בשעה וחצי. לשאלתה מי הוא, ענה לה שהוא המוהל, ונפרד ממנה לשלום. רבי אברהם נשם לרוחה.

     חלפו להם השנים, וכעבר שלש עשרה שנים נעשה רבי אברהם למוהל ותיק ומצלח. באחד הימים צלצל הטלפון ואשה אלמונית בקשה לדבר אתו. היא הזדהתה כגברת גולן ושאלה האם הוא זוכר מי היא. ברגע הראשון לא זכר ובקש סימן מזהה. היא ספרה לו שלפני שלש עשרה שנים מל את בנם בביתם הריק והמטפלת שהגיע באחור. נזכר רבי אברהם מיד, הרי הברית הזו לא ישכח לעולם. הוא שאל לשלומו של הילד, ואמו אמרה שהוא הסבה לכך שהתקשרה.

     שאל המוהל בבהלה: ''האם קרה לו משהו?'' ענתה האם: יש בעיות, אבל לא מה שאתה חושב''. היא בקשה מהמוהל להגיע אליהם הביתה בשנית, לאחר שלש עשרה שנים.

     המוהל הרגיש איזושהי אחריות כלפי מהילד בעקבות אותה ברית, והחליט לנסוע. הוא הגיע לבית מפואר, בית של עשירים בחומר אבל דלים בנכסי הרוח.

     האישה הציגה את בנה יובל ואמרה למוהל שבתקופה האחרונה בנה השתנה מאד והוא מסרב ללכת לבית הספר כיון שמלמדים שם לימודי כפירה. ''הוא רוצה להיות דתי! איך יתכן שילדנו, שאין לו שום קשר לדת, פתאום רוצה להיות דתי?'' שאלו ההורים.

     האם ספרה שהם נלחמו נגדו, אבל הוא עומד על דעתו והם פוחדים לאבד אותו.

     הוא בקש מהם לשמור שבת, לאכול כשר, ואף הביע בפני הוריו את רצונו ללכת ללמוד בישיבה.

     הם לקחו אותו למיטב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, כולם קבעו פה אחד שלילד אין שום בעיה נפשית, הוא יציב לגמרי, רק רצונו להיות דתי מעיב על אשרו.

כולם המליצו להם לא להילחם בו. ''אם אינכם רוצים שהילד יגיע לבית חולים לחולי נפש, אל תלחמו בו, לכו לפי רצונותיו'', כך קבעו הפסיכולוגים. ''אנו מאד אוהבים את בננו, ולכן אתה כאן'', כך אמרה האם. ''אתה הוא האדם הדתי היחידי שאני מכירה, ואתה מהוה את החבור שלו לדת''.

     שאל המוהל: ''אגב, מדוע בחרתם דווקא בי למול את בנכם?''

     ענתה האם: ''בספר הטלפונים אתה מופיע ראשון, שמך מתחיל באות א'''.

     רבי אברהם החליט לקחת את יובל תחת חסותו. הילד היה הדור שאיפה עזה ללמד את כל התורה. באשור ההורים נכנס יובל לישיבה לצעירים, והתברר שהוא עילוי, בעל כישרונות מברכים. תוך שנים מספר נעשה לתלמיד חכם גדול וחשוב.

     באחד הימים פגש המוהל את אחד הרבנים המקבלים בעירו, ספר לו את כל קורותיו של יובל והביע את פליאתו: ''איך יתכן שאנו מתאמצים היום כל כך בחנוך ילדינו לתורה ויראת שמים, לפעמים מצליחים, ולפעמים, לצערנו לא, וילד זה, שגדל בבית של כופרים ללא סממנים יהודיים, גדל ונעשה לתלמיד חכם, לעילוי? נראה שהוא עתיד להיות מגדולי הדור! כיצד יתכן הדבר?''

     שאל הרב את המוהל: ''אמר לי, בבקשה, מה קרא באותו יום שערכת את הברית?''

     ענה המוהל: ''בכיתי מרות, הילד היה רעב, המטפלת לא הגיע, ואני הייתי חסר אונים. בכיתי יחד עם התינוק. הייתי עתו לבד''.

     אמר לו הרב: ''טעות בידך, אתה לא הייתה לבד עם התינוק, גם אליהו הנביא היה אתכם שם בבית! וכאשר בכיתם שניכם, אליהו הנביא בכה גם הוא, והבכיות האלו עשו רשם גדול בשמים. תפלה ובכייה בזמן הברית יכולה לפעול גדולות ונצורות בשמים!''

חוויית השבוע שלי