בניית אתרים בחינם

 


י"א סיון ה'תשע"ט


פרשת בהעלותך

 אילו היה לי רבי כריבונו-של-עולם, הייתי אף אני משה רבנו. ואם תאמרו, מפני מה אין לי רבי כריבונו-של-עולם? משום שאין אני משה רבנו .(החתם סופר)

 

      אימרה ידועה "פשע לא משתלם" כנראה נאמרה על ידי פושע שנתפס. (שמואל אייזיקוביץ)

     אם הרבה מהחלטותך באים מתחושת בטן בסוף יהיה לך קלקול קיבה. (שמואל אייזיקוביץ)

 

     את היין הראשון שותה היהודי בברית של עצמו.    

     ב"אבן שלמה" כתוב: ששבעת נרות המנורה, הם כנגד שבעת רועי ישראל ואלו הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה,  אהרן, יוסף ודוד.  ואם כן, כשאהרן הכהן היה מדליק ומכוון כנגד אברהם שמידתו היא חסד, יצחק שמידתו היא גבורה וכך הלאה, וכשהגיע לנר החמישי היה מכוון כנגד אהרן שמידתו הוד, ובכוונה זאת, היה יכול היה להתגאות. אך מגודל הענווה - "לא שינה".

בפסוק הראשון של ספר בראשית ישנן שבע מילים, כנגד שבעת הקנים. בפסוק הראשון של ספר שמות ישנן אחת עשר מילים, כנגד אחד עשר הכפתורים. בפסוק הראשון של ספר ויקרא ישנן תשע מילים, כנגד תשעת הפרחים. בפסוק הראשון של ספר דברים ישנן עשרים ושתים מילים, כנגד עשרים ושנים הגביעים. ובפסוק הראשון של ספר במדבר ישנן שבע עשרה מילים, כנגד שבעה עשר הטפחים של גובה המנורה  

 

 המוטו של ה'חזון איש' היה, שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חידר, וכך ידחה האור את החושך.

 

"     למה ניתנו לאדם שתי עיניים? כדי שבעין אחת יראה את מעלותיו של חברו, ובעין השנייה יראה את חסרונות עצמו" (רבי מאיר מפרמישלן)

ובלבד שלא לצער (פניני עין חמד, עלון 379)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'להתעדן באהבתך' ובו ניתן ללמוד ולהיווכח ברגישות ליבם המופלגת של גדולי ישראל,  שידעו להרגיש את נפש הזולת.

     הסיפור התרחש בעת שהגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל (שימש כרבה של לכוביץ'. אחיו הבכור של הגאון רבי אברהם ישעיהו זצ"ל- החזון אי"ש) השיא את בתו מרת שרה לגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל (שימש כיובל שנים כראש ישיבת בית מאיר בשיכון 'חזון איש' בבני ברק וכן שימש כחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה(. " מספר דקות לפני החופה", סיפר הגר"י גריינמן, "ניגש רבי מאיר אבי הכלה אל אימי ע"ה (אחייניתו), וביקש ממנה, שהיא תוביל את בתו הכלה לחופה, ולא אשתו הרבנית, כמקובל. אימי נדהמה מאוד ולא הבינה את פשר ההוראה, במיוחד כשהדבר נאמר לה דקות ספורות לפני החופה . היא ניסתה לשאול את דודה על מה ולמה, אבל הוא ענה לה: 'אחרי החופה אסביר לך את העניין'. וכך באמת הובילה אימי את הכלה לחופתה, למרות שהייתה יותר צעירה מהכלה עצמה.

     אחרי החופה ניגש הגאון רבי מאיר קרליץ לאימי והסביר לה את פשר הדברים, וכך אמר: ' הרי החתן המופלג שבו זכינו, רבי זלמן רוטברג, הוא יתום. אביו ואמו נרצחו בשואה הי"ד. ואם כן, כשהוא יראה שכלתו מלווה לחופה על ידי שני הוריה, עלול להתעורר בו הצער שהוא יתום משני הוריו, ואף אחד מהוריו אינו בחיים כדי ללוות אותו, וברצוני למנוע ממנו את הצער הזה. זו הסיבה שביקשתי ממך, שתובילי את בתנו לחופה'.

     בכך לא נגמר הסיפור. כאשר השיא לאחר מכן רבי מאיר קרליץ את בנו הגאון רבי חיים שאול זצ"ל )ששימש כאב"ד 'שארית ישראל'( עם מרת לאה גיננדל ע"ה ) נכדת הגאון הרב שמואל הלל שינקר - נשיא אגודת הקודש ומייסד ישיבת 'אור חדש' ובית המוסר בירושלים והיה חתנו של הגאון הרב יוסף זוננפלד זצ"ל  והגיעה עת החופה, ביקש שוב מאחייניתו שתלווה את הכלה, למרות שהפעם היו הורים משני הצדדים. והסביר: 'הפעם אני עושה זאת כדי לא לגרום חלישות הדעת לבתי, אשתו של רבי זלמן, העלולה להצטער על כך שאותה לא הובילה אימה לחופה, ואילו בחתונה הנוכחית אם הכלה עושה זאת'..."






י' סיון ה'תשע"ט


איתא במדרש קהלת רבה (פ"ה פסוק י''ד): בשעת לידה של האדם ידיו קפוצות, כלומר 'כל העולם כולו שלי הוא אני נוחלו'. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות, כלומר לא נחלתי מהעוה''ז כלום.


     "אמצע הרחוב נועד לסוסים; האנשים הולכים בצדדים" (הרבי מקוצק)


     בכך פתח דוד המלך פתח לכולנו: זאת לא בושה ליפול, זאת בושה להישאר על הרצפה. א-לוקים לא מצפה לשלמות, אך הוא מצפה להיאבק בחוסר השלמות. לא משנה מה נקודת הפתיחה שלך, לא משנה מהיכן ולהיכן התגלגלת במהלך חייך, תמיד אפשר להתחיל מחדש ולעשות מהנפילה את ספר התהילים, להפוך את התשובה לספר של זמירות ותשבחות לאדון העולמים.

    ככל שכוח הקדושה עולה כך אל מולו מתחזק הכוח ההפוך לו  


כיצד בודקים את סיבת הנגעים – (אור דניאל(.

     סיפור רבי משה פינשטיין זצ"ל המחיש לנו בצורה נפלאה ומעוררת השתאות כיצד בודקים סיבת הנגעים.

     המעשה אירע בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל ייסורים וכאבים נוראים. כאשר מצבו התייצב, הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות בלבד, מאחר שעדיין סבל מכאבים חזקים בלבו, ואסור היה לו להתאמץ כלל.  משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים. לפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו: 'אלו אינם ייסורים של אהבה, מפני שהם מבטלים אותי מלימוד תורה'. ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר: "תשל"ה... תשל"ד..." וכו '. הרופא נכנס לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מהחדר, באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר.

     הימים חלפו ור' משה התאושש מההתקף הקשה. באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר, ושאל את סבו: "מה פשרם של מספרי השנים שמלמלת תוך כדי שהתייסרת בכאבים עזים?", ר' משה נרתע מעט בבהלה... "האם הבעתי מחשבותיי בקול? אם כך, אספר לך: הייסורים שעברו עלי, לא היו ייסורים של אהבה, כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי, והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים אלו. אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי. סקרתי את שנותיי, שנה אחר שנה. פשפשתי בכל מאורע שעבר עליי, האם חטאתי חטא כלשהו, האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה, הפלגתי אחורנית עשר שנים, עשרים שנה, שלושים,  ארבעים... וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה, נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת:  היה זה בהיותי בישיבתו של רבי פסח פרוסקין זצ"ל. יום אחד בעת השיעור, זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה. היכל הישיבה רעש וגעש. הבחורים החלו להתנצח ביניהם, כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן,  ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא. לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל.. אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפענח את הקושיא המסובכת. לפתע כאילו אור הבזיק במוחי, הסוגיה התבהרה לי להפליא. קמתי אנוכי , מהצעירים שבחבורה, ובקול צלול אמרתי את התירוץ. היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו.

     ראש הישיבה קם ממקומו והכריז: 'אכן, בני, זהו התירוץ המבוקש. זכית לכוון לאמת'. הכל קמו והביטו בי בהתפעלות. ואני לבי גאה בי, הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי, חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות". "יותר משישים שנה עברו מאז" ־ המשיך ר' משה כשקולו נחנק מבכי - "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה, אך לדאבוני לא זכרתי ולא התחרטתי עליו. ועל ההתנשאות בלב נענשתי עתה בלבי!". אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עצמו שלא התגאה משך שישים שנה! לית דין בר נש! 









ט' סיון ה'תשע"ט



  אדם יכול להיות מומחה להיסטוריה יהודית, ולא להיות יהודי. רק אם הוא מקבל עליו את כל החובות והמטלות של יהודי — או ־ אז הוא מקבל מהקב"ה את הנשמה היהודית ונעשֶה היהודי במהותו הפנימית.

    אומרים בהגדה של פסח "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" – ולכאורה איך שייך לומר דבר כזה, הלא אם לא קיבלו את התורה, איזה תועלת היה לנו מההתקרבות להר סיני. שהכוונה הוא,  אילו קרבנו לפני הר סיני, והכינו את עצמנו לקבלת התורה – די בזה–  כי ההכנה למצוה הוא יותר גדול מהמצוה גופא.


     אחד ניגש לרבו בשאלה: מידי בוקר אני ממהר מאוד לעבודה ולכן נוסע 130 קמ"ש וחוצה פס לבן. האם צריך להגיד "הגומל" כל שני וחמישי או לרכז את כל ה"גומלים" בשבת?  ענה לו רבו: לא משנה, העיקר שתלמד את ילדיך להגיד "קדיש יתום"...


    הבעש"ט הק' זי"ע אמר: אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה', ה') – ה"אנכי" – ה"אני" של האדם – זהו המסך המבדיל בין יהודי להקב"ה...

אסימון – סיפור על ענווה (מצוות בשמחה(.

     לצד גאונותו האדירה התעטר במידה ענווה מופלאה, עד שהשפיל עצמו כאזוב לפני ילד קטן, למרות זמנו היקר כל כך.

     יום אחד עלה הרב לישיבה, ונתקל במסדרון בילד כבן 8 , עומד נבוך ליד הטלפון הציבורי. רבי משה פנה אליו ברוך: 'מה שמך, ילד'? - 'פיליפ', ענה הילד. 'האם הנך זקוק לעזרה, פיליפ'? - 'אני... רציתי להתקשר להוריי, והיה לי אסימון, ואינני מוצאו'. 'חכה כאן,  פיליפ', אמר הרב, 'אני אדאג לך לאסימון'. רבנו הקשיש עלה לבית המדרש ועבר מתלמיד לתלמיד עודו מחפש אסימון. לאף אחד לא היה. לבסוף נמצא אסימון בקופת הצדקה. רבנו הניח בה את דמי האסימון, ומיהר לרדת אל הילד. והנה, מצא את פיליפ בוכה. 'מה לך פיליפ כי תבכה, הנה האסימון!'. 'אינני זקוק לו כבר', השיב הילד בדמעות. 'כשאמרתי לרב שאני צריך אסימון, מצאתי פה חבר, דייוויד, ורציתי לשחק אתו, ולהודיע להוריי שאאחר להגיע הביתה. אך כיון שהתעכבתי, נטש אותי דייוויד, והלך לשחק עם חברים אחרים...'. 'אנחנו נחפש את דייוויד, והוא ישחק אתך. אל תדאג. אך לפני כן, קח את האסימון, התקשר הביתה, וקבל רשות מהוריך לאיחור', אמר רבי משה.


     הילד התקשר, וההורים הסכימו. 'עכשיו', אמר הרב 'נלך לחפש את דייוויד'. הולך רבי משה עם הילד, והנה הם רואים חבורת ילדים משחקים. 'האם דייוויד כאן'? - שאל הרב את הילד. פיליפ סקר את החבורה, וקבע בהחלטיות: 'לא'. הלכו הרב והילד מחבורה לחבורה, עד שפיליפ קרא בצהלה: 'הנה הוא, אבל--- הוא משחק כבר עם מישהו אחר'... 'בוא', הורה רבנו, וניגש אל שני הילדים ששיחקו יחדיו, ושאל: 'מי הוא דייוויד'? הילדים נבהלו לראות את גדול הדור מתקרב אליהם, ועוד שואל לשמו של אחד מהם. לא ידעו מה חטאו ומה פשעו. 'אני הוא דייוויד', השיב אחד מהם. 'ואיך קוראים לך'? שאל רבי משה את הילד השני. -'מוריץ'. 'יפה. אמור לי, מוריץ; האם תסכים לשחק בשלישיה, ולצרף אליכם את פיליפ?' מוריץ הנהן בראשו לאות הסכמה. עכשיו פנה רבי משה אל דייוויד: 'אני יודע שחיכית לפיליפ המון זמן, אבל הוא לא היה אשם... אני האשם בכך. היה עליו להודיע להוריו שהוא נשאר לשחק אתך, ולקח לי זמן רב עד שהשגתי עבורו אסימון... התסלח לי על שהתעכבתי, ועכבתי גם אותו?' דייוויד נאות לסלוח... 'בוא פיליפ, התקרב, הם שמחים לשחק אתך', אמר רבנו, ופנה לעלות לישיבה , ולשקוע בעולמה של תורה, לא לפני שווידא שפיליפ אכן השתלב במשחקים... 





ח' סיון ה'תשע"ט




 "אמור להם יברכך ה' וישמרך.. .וישם לך שלום" (ו, כג-כו)  פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך... וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה".


     אנשים שמבזבזים זמן על חדשות ועיתונים רק מכניסים לעצמם שטויות ופחדים מכל מה שקורה ואין להם בזה שום תועלת בחיים, החיים של הרבה אנשים השתנו ברגע שהפסיקו להתעניין בכל השטויות הללו וגילו כמה זמן איכות התפנה להם לעצמם, כל הראש המחשבה השתנתה להם.


      בהגהה לספר המנהגים לר"א טירנא כתב: 'בשבועות אוכלין חלב, וזכר רמז לטעמי תורה, שנאמר: "מנחה חדשה לה' בשבועותיהם"- ר"ת חלב'

     בספרים הקדושים מבואר בהרחבה כמה גדול כוח הנגינה לעורר לבבות ישראל לעבודתו יתברך, ויש בזה עניינים גבוהים מאוד עפ"י קבלה, ולכן כתב בספר חסידים "חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך ותתפלל תפילתך בכוונה, וימשוך לבך אחר מוצא פיך. לדבר בקשה ושאלה, ניגון שמכין את הלב. לדברי שבח, ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך, ותברכהו בחיבה רחבה וגילה, כל אלה הדברים המכינים את הלב".

       

חיצוניות או פנימיות?!  (פרפראות לפרשת מצורע)    

     מסופר על אב שרצה ללמד את בנו מוסר על היותו בעל גאווה. בוקר אחד יצא עם בנו אל השדה הסמוך. בשדה היו אלפי שיבולים שזה עתה צמחו. הוא פנה אל בנו ושאל: "בני, הסתכל על השיבולים, אלו שיבולים בעיניך הם שיבולים יפות ואלו פחות?" התבונן הבן ואמר: "השיבולים העומדות זקופות הן שיבולים יפות מאד". אמר לו אביו: "קטוף אחת והבא לי אותה". המשיך אביו ואמר: "עכשיו בני, קטוף לי שיבולת שלדעתך היא פחות יפה". הלך הבן וקטף שיבולת כפופה וחסרת עמוד שידרה, הביא לאביו ואמר: "זו דוגמא לשיבולת לא יפה". חזרו השניים לביתם עם שתי השיבולים.

     קרא האב לבנו ואמר: "הבא לי את השיבולת היפה והזקופה". לקח אביו את השיבולת וחבט אותה על השולחן. חבט וחבט... אפילו גרגיר אחד של חיטה לא יצא ממנה. "עכשיו בני, הבא לי את השיבולת הכפופה - הפחותה בעיניך" ציווה אביו. לקח אביו מידו את השיבולת וחבט בה, בכל חבטה יצאו חיטים... עשרות של חיטים. חיבק האב את בנו ואמר: "ראה, מהשיבולת היפה בעיניך לא יצא גרגר חיטה אחד, ואילו מהמכוערת יצאו עשרות שיבולים... זו שהיא ניצבת זקופה וגבוהה לא מעידה על פנימיותה, היא רק מראה את חיצוניותה כי בפנים ריקה היא מתוכן... זו שכפופה וחבויה לא צריכה לנפנף לכולם ולומר: 'ראו אותי' פנימיותה מעידה עליה כמה יש בה..." (מדרש(  לא פעם אנו רואים אנשים בעלי-גאווה, מחצינים את עצמם, כאילו צועקים: "הסתכלו עלי, ראו מי אני..." לא כל מי שמחצין את עצמו באמת יש לו על מה. לפעמים זה כיסוי לפנימיות הריקנית שבתוכו. אם אתה חושב שיעריכו אותך בגלל החיצוניות שלך, דע! ההערכה של הסובבים שלך תהיה זמנית. אדם עם פנימיות, עם הערכה עצמית והצנעה מכיר את עצמו היטב וכך גם סביבתו, הוא לא צריך להבליט עצמו, הוא כבר בולט! הגאווה היא סילוק בורא עולם מהאזור... "הכל בניתי בעשר אצבעותי, אם לא הייתי עושה את המהלך הזה, את הבחירה הזו... כוחי ועוצם ידי..." "קל יותר לעקור הר על-ידי חודו של מחט, מלעקור גאווה מתוך ליבו של אדם" (הרב אריה לוין(


     זכור! לא כל מי שמרעיש ומנופף יש בו, ולא כל מי שמופנם ושפל ריק הוא מתוכן... ברוב המקרים זה הפוך... היה צנוע בדרכך, קבל שהכל נגזר מלמעלה, היה שמח בחלקך ותזכה להשכין את בורא עולם בתוכך...


 






ד' סיון ה'תשע"ט



פרשת נשא

 

     אומרת התורה: "ואיש את קדשיו לו יהיה" מבאר ה"חפץ חיים": לכל אדם שלשה חברים בעולם הזה: הממון בו השקיע כל חייו. הבנים שלו והמצוות והמעשים טובים שעשה. בשעת פטירתו הוא פונה אליהם: "בואו עמי" ועד מהרה הוא מגלה שהכסף עומד במקומו ולא זז, בניו מוליכים אותו עד פתח הקבר. והחבר היחיד - זה שהוא השקיע בו הכי פחות, המצוות והמעשים טובים שעשה הולכים אתו לעולם הבא וממליצים טוב בעדו...

 

     אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...

 

     אמר רבי זירא: "רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? מפני החסד, להודיעך כמה שכר טוב נותן ה' לגומלי חסדים".

    במציאות אתה בן חורין להתחיל כל יום כאלו זהו היום הראשון בחייך כי בכל יום יש מתן תורה בפני עצמו.

 

     בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר, שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל, שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...

     ההבדל בין לזכור ולשכוח הוא 101: שכח=328, זכר=227.   101=328-227.

     חלב מחמיץ בכלי זהב וכסף, ומשתמר בכלי חרס. לומר שהתורה מתקיימת דווקא באנשים צנועים. אם האדם מרגיש מעצמו זהב או בעל כסף התורה "מחמיצה" אצלו אפילו יהא הוא תלמיד חכם מובהק...

     כשמים זורמים יש צמחיה ועשביה פורחת, ציפורים באות לשתות ואווירה מיוחדת שכולם נהנים ממנה. אבל כאשר המים עומדים מתחיל מלריה וקדחת, סכנת  נפשות של ממש... התורה היא כמו המים. כשהאדם לומד וזורם אזי כולם נהנים ממנו. אבל ברגע שהוא מפסיק ללמוד וחושב שהוא כבר יודע - מפסיק לזרום, אז יש מלריה וקדחת...

הכל כאן ועכשיו!!  (פרפראות לפרשת מצורע)    

     מסופר על איכר אחד שקצר בחרמש כל הבוקר... התעייף האיכר, ישב לנוח, הוציא ככר לחם והחל לאוכלו. לפתע יצא שועל מן החורשה הסמוכה, ניגש אל האיכר ושאל: "מה אתה אוכל?" ענה האיכר: "אני אוכל לחם". "תוכל לתת לי פרוסה, אף פעם לא טעמתי לחם" ביקש השועל. האיכר חתך מלחמו ונתן לשועל פרוסה. כשסיים לאכול שאל השועל: " איך עושים לחם?" ענה לו האיכר: "תחילה קח מחרשה וחרוש את האדמה". "ואז יהיה לחם?" התפרץ השועל. "עוד לא, אחר-כך זורעים". שוב התפרץ השועל: "ואז יהיה לחם?" "לא! צריך לחכות לגשם, הזרעים ינבטו ויגדלו כל החורף , ובערך בחג השבועות יבשילו" השיב האיכר. "ואז אפשר כבר לאכול לחם?" שאל השועל. "לא, לאחר הבשלת החיטים אתה צריך לקצור אותן ולהביאן לגורן... לאחר-מכן אתה צריך לדוש, לאסוף את הגרעינים, לטחון אותם לקמח..." "וסוף סוף אוכלים לחם?" שאל השועל. "עוד מעט... מן הקמח תעשה בצק, לוש אותו, תעשה לך ככר לחם ותאפה בתנור...  רק אז יהיה לך לחם... חתוך לך פרוסה ותאכל" חשב השועל ואמר: "קשה מדי, ארוך מדי, אפשר להשתגע. יותר טוב שארוץ לחפש לי איזו תרנגולת..." והלך לו... (אגדת-עם)

      "יגעת ומצאת תאמין..." (מגילה ו':) בעולם המהיר של היום הכל מגיע אלינו מהר מאד. אם יש קצת עיכובים אנו כבר מוותרים והולכים לחפש מקור אחר. התרגלנו "לעכשיו ומיד".  אך אם אתה רוצה להגיע להישגים, אם אתה רוצה ישועה, לא תמיד היא תגיע מיד, לא תמיד תוכל ברגע לכבוש את היעד הנדרש. לפעמים צריך יגיעה... והרבה! אך יש לנו לזכור דבר אחד חשוב והכרחי מאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה...  ההישג הוא מתנה מבורא עולם! "יגעת ומצאת... תאמין... האמן שבורא עולם נתן לך את המציאה הזו! ברגע שאתה משקיע מאמץ, אם בתפילה לישועה, אם במציאת עבודה, זיווג... מטרתך יכולה לקבל לפעמים זרוז ולפעול מהר יותר.

     הסגולה להצלחה היא סבלנות! גם אם לא נענת מהר המשך בתפילותך, אל תתייאש אם לא קיבלת את מבוקשך כעת.  לפעמים הישועה מתעכבת, הזיווג, מציאת העבודה כדי לתת לך את הדבר הטוב והמושלם ביותר עבורך...

מצות ונשמות (תודה לגב' רבקה קרביצקי מקריית מלאכי ולבנה ר' שמואל)

רבקה שיחקה עם חברותיה על מדרכת האבן שמחוץ לבית. למראית עין הייתה שקועה במשחק, אבל גם היא וגם עמיתותיה זכרו כל הזמן את תפקידן. הן נועדו להיות שומרות הסף, שתפקידן להזהיר מפני עיניים בולשות.

הימים ימי ניסן תשי"א (1951). בפרוור השקט מלאכובקה שליד מוסקווה התנהלה פעילות עבריינית לגמרי בברית-המועצות של אותן שנים – אפיית מצות.

השלטון הקומוניסטי הכריז מלחמת חורמה על היהדות ועשה כל שבידו להכחידהּ. תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת ומקוואות נסגרו. מפיצי היהדות – רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים – נכלאו, נשלחו למחנות עבודה או אף הוצאו להורג.

החוק הסובייטי התיר לאזרח הפרטי לקיים אורח חיים יהודי, אולם השלטון בערמומיותו ראה בכל פעילות יהודית מאורגנת צעד אנטי-מהפכני. ממילא נהפכו החיים היהודיים כמעט לבלתי-אפשריים. איך אפשר לשמור מצוות בלי תשתית הולמת? כיצד אפשר להנחיל את המסורת לדור הבא, אם הפצת היהדות אסורה?

ואולם גם בתנאים קשים אלה נמצאו מי שהעזו להמרות את הוראות השלטון, ודאגו לקיום היהדות. הם פתחו בסתר מקוואות טהרה. לימדו יהדות במחתרת. ערכו בריתות מילה. סיפקו תשמישי קדושה. ולקראת חג הפסח - התארגנו לאפיית מצות.

אלה היו חסידי חב"ד, שהפעילו מחתרת ענפה לשימור גחלת היהדות בברית-המועצות. רבים מהם התגוררו במוסקווה, ובכל שנה נהגו לאפות מצות בביתו של יהודי ממלאכובקה, שניאות לקבל עליו את הסיכון ולהעמיד את ביתו לצורך המשימה. מי שחשקה נפשו במצות מצווה מהודרות, בא להשתתף באפייה, שדבר קיומה נשמר בחשאיות והועבר מפה לאוזן בלבד.

עיניה החדות של רבקה הבחינו מייד באישה שהתהלכה הלוך ושוב ברחוב הקטן, בלי יעד מוגדר. מטפחת ראש הייתה קשורה לסנטרה, והסתירה את רוב פניה. עיניה התרוצצו אנה ואנה בתזזיתיות. עוד כמה ילדות הבחינו בה, והנורות האדומות נדלקו.

בתוך רגע נטשו הילדות את המדרכה ונבלעו באחד הבתים. שם, מאחורי התריסים המוגפים, התנהלה המלאכה. האחד לש את העיסה. כמה רידדו את חתיכות הבצק למצות. זה חורר והאחרון אפה. הכול נעשה בזריזות, לא רק בשל הזהירות מחמץ. בכל רגע הם היו עלולים להיתפס.

התפרצות הילדות אל תוך הבית עצרה באחת את העבודה. "מתהלכת כאן אישה שפניה מוסתרות, היא מתרוצצת אנה ואנה, מחפשת משהו", דיווחו בחרדה. אחת הילדות הוסיפה: "נדמה לי שהצלחתי לזהות את פניה. היא אשתו של מנהל תחנת המשטרה האזורית!".

בבת אחת הופעל במאפייה המאולתרת נוהל החירום. כלי העבודה הועלמו, המצות הושמדו, ציוד פורק ונזק רב נגרם. בתוך רגעים אחדים נעלם כל זכר לקמח ולבצק. הנוכחים הביטו זה בזה בפנים חיוורות מאימה.

ואז נשמעו נקישות על הדלת. דממת מוות שררה בבית. השפתיים החלו למלמל פסוקי תהילים.

הנקישות לא פסקו. בעל הבית החליט לעשות מעשה. הוא לקח צרור כסף מכובד, ויצא עמו כדי לקדם את פני הרעה.

הגברת החשודה עמדה בפתח. היא הסיטה את רדיד הבד מעל פניה, והביטה במבט אטום בשוחד שהושיט לעברה בעל הבית.

"אנא, בבקשה ממך, לא ראית כלום!", התחנן לפניה בעל הבית. "בבקשה, קחי את הכסף ולכי מכאן בלי להרע לנו!".

האישה הביטה חליפות בכסף ובבעל הבית. היא הנידה בראשה לשלילה. "לא!", אמרה, "לא באתי לכאן לעשות לכם צרות".

"אז מה את רוצה מאיתנו?", תמה האיש.

האישה שלחה מבטים חוששים לכל עבר, הנמיכה את קולה ואמרה: "ראה, כל שנה, בעונה הזאת, יש שמונה ימים שבהם בעלי אינו אוכל דבר! הוא מבקש ממני שאשיג בעבורו רק את המצות, שאתם היהודים אופים בתקופה הזאת".

האיש הביט בה בתמיהה גוברת והולכת, והאישה המשיכה בדבריה: "בשנים שעברו השגתי את המצות במקום אחר, ואולם השנה כבר לא אופים אותן שם, ומסרו לי את הכתובת שלכם. האם תוכל למכור לי כמות שתספיק לאדם אחד?".

אנחת רווחה גדולה התפרצה מליבו של בעל הבית. איש לא העלה על דעתו שמפקד תחנת המשטרה הוא יהודי, המקפיד לאכול מצות בחג הפסח!

מבוקשה של האישה ניתן לה, ואולם בשנה הבאה ננקטו כמה צעדים למשנה זהירות. המאפייה במקום הזה נסגרה ופסקה מלהתקיים. משפחת קרביצקי עצמה, וכמותה חסידים אחרים, עברו לקנות מצות בפרוור אחר, בולשובה, שבו ניהל איש מסירות הנפש ר' אהרן חזן מאפייה פרטית וחשאית משלו. כשבנה את ביתו הכין בו מקווה טהרה וגם תנור חימום גדול המותאם לאפיית מצות. עוד מוקד של יהדות נחושה מאחורי מסך הברזל.

 







ג' סיון ה'תשע"ט



אדם שאין לו מזל נקרא בשם "שלומיאל" - דבר נפלא כתב רבי חזקיה פייבל פלויט זצ"ל ('ליקוטי חבר בן חיים' ח"ד ליקוטים והערות לפרשת פנחס עמ' טז) בשם רבו ה'חתם סופר' זצ"ל, דהנה במד"ר (פ"כ כה(  חושב ומונה י"ב נסים שעשה הקב"ה לפנחס בעת שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וע"פ דברי המדרש מובן מדוע שגור בפי כל ישראל לכנות לאדם שאין לו מזל טוב בשם 'שלומיאל', דמאחר שנעשו לפנחס י"ב נסים בכדי שיוכל להרוג את זמרי-שלומיאל, אם כן ודאי שהיה שלומיאל גרוע המזל. ביאור נוסף מובא בספר 'אסם בשם'  )שו"ת אות יד, עמ' 63 ,) שכתב: "גבר לא-יצלח נקרא 'שלומיאל', על שם הנשיא לבני שמעון, כי זה השבט ראה עני בשבט עברתו ( דרובם של עניים משבט שמעון היו), ומטהו מטה לחם שבר (אוצר פלאות התורה(.



     אין תאריך לחג השבועות. היום החשוב ביותר בתולדות האנושות, יום מתן תורה, נטול תאריך מוגדר. מכיוון שכל יום הוא התאריך שלו. 


     אם לא יום זה של מתן תורה לא היינו העם הנבחר - עם התורה. וזאת הכוונה בברכה שאנו אומרים לפני קריאת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".


     האדם של אתמול איננו האדם של היום. בכל יום האדם משתנה ומתפתח. הוא חווה חוויות חדשות המשפיעות על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, לפיכך גם הבנתו ותפיסתו בתורה משתנים בהתאם. אם תפיסתו הרוחנית של האדם לא תתפתח במקביל להתפתחות אישיותו, האדם של היום יישאר תקוע עם תורה של אתמול וממילא לא יחוש שייך ומחובר אליה כראוי. מוכרחים להעמיק ולעדכן את המושגים שלנו בתורה בכל יום.     

חינוך (שניאור אשכנזי)

 

"מטבילים" בראש?

 

אבא צועד עם בנו בדרך.

הילד שואל: "אבא, למה קוראים לירח ירח?", והאבא עונה: "לא יודע".

הילד שואל: "אבא, למה לחתול יש ארבע רגליים?", והאבא עונה: "וואלה, לא יודע".

חולפות עוד כמה דקות והילד שואל: "אבא, למה השמש זורחת במזרח?", והאבא שוב לא יודע.

ואז הילד שואל: "אבא, השאלות שלי מפריעות לך?". "ממש לא", אומר האבא, "אם לא תשאל, איך תדע?"...

ההגדה של פסח מתחילה בארבע הקושיות. הילדים, ואחריהם שאר בני המשפחה, שואלים בפתח הסדר "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?". כחלק מהמאמץ להשאיר את הילדים ערים ומתעניינים במה שקורה, כדי לקיים את המצווה "והגדת לבנך ביום ההוא" ולספר להם על יציאת מצרים, אנו נוקטים בטקטיקה ייחודית ומגרים אותם לשאול "מה נשתנה", מדוע הלילה הזה מיוחד ושונה כל כך – למה מצה? למה מרור? למה אוכלים בהסיבה?

אבל, מעניין לשים לב לסדר המוזר של ארבע הקושיות.

בהגדה בנוסח אשכנז, השאלה הראשונה עוסקת במצווה החשובה ביותר בלילה הזה – "שבכל הלילות אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה". הקושיה השנייה עוסקת במצווה השנייה בחשיבותה – אכילת המרור, שהיא מצווה מדברי חכמים (בימינו). הקושיה הרביעית והאחרונה עוסקת בהלכה חשובה בהלכות הסדר, והיא האכילה בהסיבה.

אלא שפתאום, בין הקושיה השנייה לרביעית, נכנסת עוד קושייה, שלכאורה שולית הרבה יותר: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". הילדים מבקשים להבין מה עומד מאחורי המנהג המוזר לטבול את הכרפס במי מלח וכן לטבול את המרור בחרוסת. אבל צריך לזכור: מדובר במנהג, לא במצווה. הנוהג הזה לא כל כך מרכזי וחשוב ב'סדר'. איך ייתכן שהשאלה הזו חשובה כל כך, אפילו יותר מהשאלה על ההסבה?

השאלה מתחזקת עוד יותר כשפותחים הגדה בנוסח הספרדים (ונוסח חב"ד), שם קושיית "מטבילים" היא הראשונה1! עוד לפני שהילד שואל על המצוות לאכול מצה ומרור ועל ההלכה לאכול בהסבה, זה מה שמפריע לו, למה טובלים את הכרפס במי מלח?!

זה נכון לא רק מבחינה עניינית, אלא גם כרונולוגית. בפועל, קודם מסבים ואחר כך מטבילים. בתחילת הסעודה שותים את כוס היין שעליה עושים את הקידוש, ורק בהמשך מטבילים את הכרפס במי מלח. אז מה פתאום הקושייה של "מטבילים" קודמת לשאלת "מסובים"2?

הרבי מליובאוויטש3 לומד מכאן רעיון רב משמעות אודות חינוך, ערכים והשפעה במשפחה.

מה הם רואים?

אלו היו הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לפני יותר ממאה שנה. הממשלה הליטאית החרימה את הרכוש של עשירי הארץ, ואנשים שרק אתמול נישאו על גלי כבוד והדר הפכו להיות רעבים ללחם. בין המאוכזבים היה יהודי חשוב בשם דייניס מהעיר קובנה. הוא היה עשיר במידה עצומה, שבמשך שנים מימן מכספו את הישיבות בליטא, אך כעת התהפך עליו הגלגל והוא נותר חסר כל.

למרות המצוקה בה היה שרוי, זכה דייניס לשתי מתנות אותן איש לא היה יכול לקחת ממנו. שתי בנותיו היו נשואות לשני תלמידי חכמים חשובים, מראשי ישיבת טלז המפורסמת, והם היו מקור לנחת, אושר וגאווה.

פעם שאלו את הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה: "כיצד זכה דייניס לשני חתנים כה חשובים? מדוע בנותיו, שגדלו בביתו של סוחר, נישאו דווקא לתלמידי חכמים מהשורה הראשונה?".

בתגובה סיפר הרב כך:

מדי חודש הייתי מבקר בביתו של דייניס ומקבל ממנו תרומה הגונה לתשלום משכורות בישיבה. באחד החורפים, מזג האוויר היה קשה מאד. השלג הגיע לגובה עשרות סנטימטרים והפך להיות בוצי ומחליק. איש לא הוציא את האף אל הכפור. אבל לי לא הייתה ברירה. הייתי מוכרח ללכת אליו ולבקש את עזרתו בתשלום משכורות. בוססתי בשלג הכבד, הרטיבות והלכלוך הגיעו עד המותניים, אך לא יכולתי לעצור. הפנים של עובדי הישיבה עמדו מול עיניי.

התקרבתי לביתו של הגביר והתביישתי מאד. כיצד אדרוך על השטיחים היקרים בסלון ובמשרד שלו, כשהמגפיים שלי נוטפים מים ובוץ? סובבתי את הבית ודפקתי בדלת השירות של המטבח, ממנה המשרתים היו מכניסים הביתה ציוד ומפנים את האשפה.

הקשתי בדלת בבושה, והיא נפתחה בידי שתי בנותיו הזאטוטות של הגביר. "אבא, אבא", הן קראו לחלל בשמחה, "הרב ממתין לך בדלת המטבח".

הגביר התקרב ופרץ בבכי. הוא אמר: "רבי, מדוע אתה מקלקל את החינוך של הילדות?... הבנות שלי רואות אבא שרודף אחרי כסף. זה העולם בו הן גדלות. החינוך הרוחני היחיד שהן מקבלות הוא המפגש החודשי עם הרב. כשהן רואות כיצד אני נותן ביד רחבה לישיבה, הן מקבלות חינוך לאהבת התורה. אך כעת, איך הבנות שלי מתרשמות? שתורה היא דבר חשוב – אך לא יותר מהשטיחים. הספות והכורסאות חשובות יותר. אי לכך, אני מתחנן בפני כבוד הרב שיסגור את דלת המטבח, ילך מסביב לדלת הכניסה הראשית, ייכנס כרגיל וידרוך על השטיחים, וכך הילדות שלי ילמדו שאין דבר חשוב יותר מיהודי שמקדיש את חייו ללימוד התורה".

כעת אתם מבינים? אין כל פלא ששתי הילדות ידעו מה הכי חשוב לחפש כשמקימים בית יהודי...

כל אחד שואף להעניק חינוך איכותי לילדים שלו. אנו מוציאים לשם כך כספים ולא חוסכים במאמץ כדי להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. וכאן באה ההגדה עם "מה נשתנה", ומעוררת את תשומת ליבנו לחלק החשוב ביותר בחינוך.

ילד מגבש את תפיסת העולם שלו דרך התבוננות בהורים. הם השער שלו לעולם האמתי, והילד כל הזמן בודק ומאתר: במה אבא חי? מה תופס את אימא? מה גורם להם נחת והתלהבות?

לכן הילד שואל בתשומת לב מיוחדת, אולי אפילו כשאלה ראשונה, למה "מטבילים" – כי זה מה שצד את העין שלו, מה אבא ואימא עושים ממנהג. כלומר: איפה הם, מה ואיך הם עושים יותר ממה שהם חייבים על פי ההלכה היבשה. ילד לא מתרגש במיוחד מאכילת המצה או המרור, כי את זה אבא חייב לעשות, אין לו ברירה אחרת. זה לא אומר שאבא מעריך את מה שהוא עושה. אבל כשאבא מוסיף משהו מעצמו ועושה את זה בהתלהבות, הילד מבין שאלו הם החיים האמתיים.

אדם בטבעו מחפש להיות 'חלק ממשהו', וכשאבא ואימא חיים באמת עם ערך מסוים הם סוחפים את הילד אחריהם. הילד מחפש סיפור משפחתי להיות חלק ממנו, והסיפור הזה נקלט במוחו דרך העיניים המתלהבות של אבא כשהוא עושה יותר ממה שהוא חייב. אם אבא הולך לשיעור תורה באמצע השבוע, אם הוא נשאר בהתוועדות אחרי התפילה, אם הוא מתנדב לסייע לבית הכנסת בכסף או בעזרה פיזית – הילדים נדבקים בהערכה לחלק הרוחני בחייהם.

וכך בערכים אחרים אותם שואפים הורים להנחיל לילדים. אם הורים רוצים לחנך ילדים לכבוד הדדי, שלא יצעקו בחוסר כבוד אחד על השני. הורים שרוצים לחנך ליושר ולמוסר, צריכים להיות ישרים על האפס ולא לעודד ילד לשקר ביחס לגילו בכניסה לגן החיות או לטעום תוך כדי הקניות בלי לשלם.

וכך ביחס לנושא בוער בתקופתנו: הורים מתלוננים על כך שהילדים תקועים בתוך מסכים ואינם מוציאים את הראש מהטלפון או הטאבלט. אבל רגע, הורים יקרים, מהאתם עושים בכל רגע פנוי? האם אתם לא מציצים בכל שנייה בנייד לבדוק אם הגיעה עוד הודעת וואטספ מיותרת?

ובקיצור, חינוך אמתי הוא לחנך את עצמנו, לפני שמחנכים את הילדים. או כמו שמישהו אמר: כשאני רוצה לדרוש משהו מהילדים שלי – אני דורש אותו קודם מעצמי.

מה הם מחפשים?

ולסיום, את הרעיון הזה אנחנו רואים במנהג מפורסם נוסף בליל הסדר.

רבים נוהגים להחביא את האפיקומן ולתת לילדים אפשרות לגנוב אותו ולבקש מתנה בתמורה להחזרת האפיקומן. אך מה עומד מאחורי המנהג? מה העניין לעודד ילד לגנוב4?

יש כאן מסר חריף להורים: ילדים מחפשים את מה שאתם מחביאים. הם לא מתעניינים במה שעומד על השולחן, אלא במה שאתם מטמינים מתחת לשולחן. הם מבקשים להיות חלק מזה, לשים את ידם על המציאה...


כך שלא חשוב מה נאמר לילדים, אלא מה נחיה בפועל. ילד לא מקשיב למה שאבא אומר, הוא קולט את מה שאבא משדר. נעשה, נשקיע ונצליח בחינוך הילדים ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.











ב' סיון ה'תשע"ט





ב"מעינה של תורה" כתוב הטעם למה צוה ה' למנות את ישראל, כי אמרו חז"ל "דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל" ולכן רצה הקב"ה שיהיו ישראל במנין, ולא יתבטלו לעולם.


     בעת שקיבל הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א על עצמו לחלק לעניים חלות ומנות בשר לכבוד שבת... נטל כבד זה של הוצאות התיעץ עם עצמו: הרי אמרו חז״ל ״לוו עלי ואני פורע״, והקב״ה מבטיח לפרוע כאשר האדם לווה כדי לכבד את השבת, ואם כן הדבר, כאשר האדם לווה לכבד את השבת לצורך עצמו, קל וחומר לצורך אחרים, לצורכי שבת של עניים...


    בפרשת במדבר נאמר על מספר בני ישראל, בו נמנו ונפקדו כל עם ישראל. רק ע"י שכללו ואיחדו את כל בני ישראל במנין אחד, ניתן להגיע למתן תורה, וכפי שהיה בהר סיני, ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד. ובהשאלה מהסיסמה "כוחנו באחדו־ תנו" – כוחנו הוא כתוצאה מאחדותנו.

     גבולות הטבע שטבע הקב"ה בבריאה מתכווצים ומתרחבים לפי מידת האמונה שבאדם, המאמין האמתי אפילו ישועה גדולה אינה נחשבת לגביו מחוץ לדרך הטבע, אלא זו דרך הטבע שקובע עבורו הבורא וככל שאמונתו חזקה יותר, כך יגדלו ויתרחבו יותר ויותר ממדי ההנהגה הטבעית שנועדו עבורו


 השתיין (ויוציא עמו בששון).

     סיפר הגאון הצדיק, ר' אלימלך בידרמן שליט"א: לפני תקופת מה, עלינו עם מספר אנשים להתפלל ולהשתטח על ציונו הקדוש של התנא רבי שמעון בר יוחאי. והנה, בעודנו עוברים באזור הציון ראינו מראה משונה – היה יהודי זקן, כבן 70 , אשר שותה משקאות חריפים כוס אחר כוס, ממש ללא הפסקה, אף בגילו המבוגר. התקרבנו לידו, והנה החל הלה לספר לכל הסובבים מיהו ומה מעשיו:

     "הנני בן ונכד למשפחה חשובה מאוד, מאז שהייתי ילד, גידלו אותי הוריי בדרך התורה והמצוות, והייתי שוקד ועמל בתורה. ראיתי ברכה בעמלי, וזכיתי ללמוד בישיבת פונוביז' המעטירה בבני ברק, לכאורה, חיי פרחו ושגשגו – הייתי שקדן גדול ולמדתי בישיבה חשובה, ומכאן ואילך הדרך להמשך חיים טובים ויפים היו בהישג יד. אך אז הגיע הדבר ששינה את חיי לחלוטין עד היום".  הזקן עצר קמעא, ואז המשיך בדבריו: "הגעתי לגיל השידוכין, והתחלתי לחפש אחר כלה צדיקה וחסודה, אשר אזכה להקים עמה בית של תורה לתפארת, על אדני התורה והיראה. נפגשתי עם מספר בנות ישראל צדיקות, אך לא היתה בינינו התאמה.  המשכתי ללמוד בישיבה בהתמדה, תוך כדי שהתפללתי למצוא את זיווגי. בינתיים עברו להן השנים כשעדיין לא מצאתי את זיווגי,  אך כמו כל בחור ישיבה טוב, המשכתי ללמוד ולהתעלות בתורה הקדושה. והנה, יום אחד, בשעה טובה ומוצלחת נפגשתי עם בת ישראל צנועה וחסודה מספר פגישות והחלטנו יחד להקים בית לתפארת. הייתי אז אחד הבחורים הוותיקים בישיבת פונוביז', והכל שמחו למשמע הבשורה הטובה. כה גדולה שמחתי, אחר שנים של חיפושים ותפילות, גם אני אזכה להקים בית של תורה ויראה, ואוכל להמשיך ולגדול בתורה ולהגיע לגדולות.  ההורים נפגשו, התנאים סוכמו, ובשעה טובה ומוצלחת נקבע מועד לחתונה באחד מאולמות השמחה. לא היה מאושר ממני.

     התחלתי להתכונן לקראת היום הגדול: קניתי בגדים לחתונה, כלים לבית, מצאנו אפילו דירה להתגורר בה, ורק ספרנו את הימים עד לבואו של היום הגדול בחיינו . והנה, שבועיים לפני החתונה, אירע דבר ששינה את כל התוכניות... אחד מבני משפחה של הכלה, הגיע במיוחד לביתה וביקש לדבר עימה, בנוכחות כל בני המשפחה. הם התיישבו להם יחדיו בסלון והחלו לדבר על החתן ועל כל ענייני החתונה.  לפתע, לאחר ששמע אותו בן משפחה את כל פרטיי, החל לגחך ולומר: "נו באמת, את רוצה להגיד לי שבשביל בחור כזה,  חיכית כל כך הרבה שנים להינשא?... ממש חבל עלייך, את חכמה וכישרונית, וכבר שנים שוויתרת על הבחורים רבים שלא התאימו לך, והנה לפתע החלטת להתפשר על בחור מסוג שכזה...? ממש חבל, עם תנאים כמו שלך, את צריכה לקבל חתן פי אלף יותר ממנו". חתם נחרצות. שקט מוחלט השתרר במקום. הדברים הארסניים והלא מוצדקים שלו, פילחו את ליבה של הכלה והמשפחה, והחלו להתפשט בכל גופה. הכלה שתקה ובקשה כמה ימים לחשוב על כך.  היא החלה לחשוב אולי יש צדק בדבריו, עד אשר אחר כמה שעות גמלה החלטה בליבה – אני מבטלת את החתונה! "רבותי", המשיך הזקן כשהוא לוגם עוד כוס שכר "שבוע וחצי לפני החתונה אני מקבל טלפון, אחר שכבר הודפסו וחולקו ההזמנות, ושומע שהכלה מבטלת את החתונה, והיא אפילו לא רוצה להיפגש ולדבר מדוע ולמה.  לא הבנתי איזה פגם הם מצאו בי – הרי הייתי בחור בריא ושקדן אשר עשה חיל בלימודו, עד אשר שמעתי על כך שאותו בן המשפחה הטיל ארס בליבה של הכלה התמימה וגרם לשנות את דעתה". "אני לא מאחל לאף אחד לחוש את ההרגשה הקשה הזו". הוא המשיך בכבדות. "נשברתי לרסיסים. הייתי מפורק והרגשתי שעולמי חרב ". הרי הכל היה מוכן כבר לחתונה: האולם, הביגוד, הדירה, ההזמנות, האורחים... והנה, הכל התפוצץ בגלל מילה אחת רעה של אותו אדם. וכל זה, אחר שנים שחיפשתי את בת זוגי, וכבר הגעתי לגיל מבוגר. בכיתי כמו ילד, והחלטתי שאני עוזב את הכל.

     נכנסתי לחדר, לקחתי מזוודה, ארזתי את מטלטלי ונסעתי למירון, ומאז ועד היום אני נמצא פה כבר 50 שנה, ושותה לשכרה,  בגלל אותו בחור שדיבר עלי רעה והרס את חיי"... סיים הזקן והמשיך ללגום עוד כוס.

     מבהיל ביותר! מה יכולה מילה אחת רעה לעשות – היא מחריבה עולמות והורסת חיים שלמים. אולי כעת אנו מבינים מדוע כל זכויותיו של המדבר עוברות לחבירו – מפני שבגללו, חבירו כבר לא יוכל לקיים מצוות, כי הוא הרס את חייו.  לפני שאנחנו באים לדבר על מישהו או להביע עליו דעה, נעצור רגע ונחשוב כמה חמור "לשון הרע", וכמה הרס אפשר לעשות ולהרוס חיים שלמים של אדם אחר! למדנו עד כמה האדם צריך להיזהר שלא לדבר לשון הרע. ולא רק לדבר אלא אפילו אם באים לדבר איתו לשון הרע הוא צריך להתגבר ולומר אינני מעוניין לשמוע שום מילה ולא חצי מילה. ואם אותו אדם יאמר שזה אמת, רק בגלל שזה אמת זהו לשון הרע,  שאם זה לא היה אמת, זה היה הוצאת שם רע.  יהי רצון שהקב"ה יחזק את כולנו בשמירת הלשון, להינצל מכל מיני דיבורים אסורים – לשון הרע, רכילות וניבול פה. וע"י כך נזכה לאהבה ישראל אמיתית. אמן. 





א' סיון ה'תשע"ט


 אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין (שבת קי"ח ב'), פי' שתי שבתות , היינו שבת לעצמן ולדאוג צרכי שבת גם לאחרים. 

     

      אדם פנה לרבנו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, בעניין ילד חולה מאד אצלו.  שאלו רבנו:  נזהר אתה בבשמים להבדלה?  לא ביותר, ענה הלה.  מעתה תקפיד על בשמים להבדלה, ותהיה לו,  בעזר השם, רפואה שלימה.


     בגמרא שבת (קיט) כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

   

     חז"ל לימדו אותנו "הרגל לשונך לומר איני יודע" אל תהיה בפחד של מה יגידו אם תאמר אני לא יודע אלא הפוך, אסור לך לחשוש לומר איני יודע, להרגיל את עצמך להוסיף את המילים "אני לא בטוח" או "נראה לי ש..." לדברים שלך, גם אם בהתחלה יחשבו שאתה איטי בסופו של דבר אין ספק שיעריכו אותך על כך כשיראו שאתה תמיד מגיב בחכמה ובצורה שקולה. 

 

העצה המצילה (סיפורו של הד"ר הרולד סרברו,)

זה היה יום עמוס במיוחד, במרפאתי הפרטית, בדרום-אפריקה. הימים ימי שנות השמונים המוקדמות. מטופלים נכנסו אליי זה אחר זה, ואני הקשבתי לתלונותיהם בתחום מומחיותי – מערכת העיכול. בדקתי, אבחנתי ורשמתי תרופות.

ופתאום הבחנתי בדמות מוכרת נכנסת לקליניקה. זה היה הרב נחמן ברנהרד, רבה של קהילת אוקספורד ביוהנסבורג. הוא ביקש לפגוש אותי מייד. הערכתי שאילולא היה מדובר במקרה דחוף, לא היה בא אליי בבהילות שכזו.

קיבלתי אותו. ידיו אחזו ערימת צילומי רנטגן. "מדובר בבת קהילתי", פתח הרב ברנהרד. "לפי הצילומים שבידי היא צריכה לעבור ניתוח דחוף. אלא שעל-פי בקשתה נועצתי ברבי מליובאוויטש, ותשובתו הייתה שאין לעשות את הניתוח".

"ומה אתה מצפה ממני?", שאלתי את הרב.

"הייתי שמח אם תבחן את צילומי הרנטגן ותחווה את דעתך", השיב.

באותה עת אמצעי הדימות היו מוגבלים למדיי. המכשור הרפואי לא היה משוכלל ומתקדם כבימינו, ורופאים נאלצו לבסס את אבחנותיהם על צילומי רנטגן. אלו בוצעו לאחר הזרקה תוך-ורידית של חומר ניגוד, האטום לקרני רנטגן ומדגיש את החלקים הפנימיים בגוף.

דיי היה בסקירת הצילומים כדי לזהות את הגידול הממאיר שפשׂה בקוטב העליון של הכִליה הימנית. הממצא אישש את מסקנת הרופאים. "אני מכיר את האבחנה", הודה הרב ברנהרד, "אבל הרבי דבק בעמדתו שלא לנתח את האישה".

בחנתי את הצילומים שנית. לא היה מקום לספק. האישה מוכרחה לעבור ניתוח להסרת הגידול. "אתה רב, ואינך רופא", הדגשתי לפני הרב, "ואינך רשאי להתערב בטיפול הרפואי של החולה. היא חייבת לעבור ניתוח מייד!".

הרב ברנהרד הניד בראשו לשלילה. "חייבת להיות סיבה רצינית שגרמה לרבי לשלול בנחרצות את הניתוח", אמר.

בשלב הזה כמעט פקעה סבלנותי. בחוץ המה חדר ההמתנה, וגם בלא כך נגררתי לפיגור ניכר בלוח הזמנים. התרגזתי על התעוזה שמביע אדם שאינו רופא, לחוות דעה שלילית על דיאגנוזה רפואית ברורה כל-כך.

ובכל-זאת, מתוך הכבוד שרחשתי לרב ברנהרד, התאפקתי וסקרתי שוב את תשלילי הצילום. עיינתי בהם היטב, ומבטי לכד את השם שהופיע בשולי לוחות הצילום. קראתי את שמה של המטופלת: הגברת פנדמובה. זה במובהק איננו שם יהודי. "ממתי אתה מעניק שירותי דת ללא-יהודים?", תמהתי באוזני הרב.

"אינני עושה כן!", תמה הרב על שאלתי.

"גברת פנדמובה יהודייה?", הקשיתי.

"איזו גברת פנדמובה?", התפלא הרב, "האישה שמהּ לוין".

סימני השאלה במוחי התרבו. "ראה", קירבתי לעיניו את הצילומים, "רשום עליהם שמה של הגברת פנדמובה! לעומת זה, על דו"ח מפענח הצילומים מופיע שמה של הגברת לוין. זו תעלומה בעיניי. עוד היום אפנה אל המרכז הרפואי שבו בוצעו הצילומים".

באותו יום הצלחתי לאתר את המפענח האחראי לצילומים. "אמור לי", פניתי אליו, "בתאריך פלוני, כמה בדיקות דימות מסוג זה ביצעתם?".

האיש שב אליי עם תשובה: "שתי בדיקות. האחת לאישה ושמה לוין, והשנייה למטופלת ושמה פנדמובה".

תדהמה אפפה אותי. המילים נעתקו מפי. איזו טעות איומה!

"אדוני", ניסיתי לשמור בתוכי את סערת הרגשות שגאתה בי, "יש לך בעיה רצינית! לקחת את הצילומים של הגברת פנדמובה, ופענחת אותם כשייכים לגברת לוין! כך קבעתם שהגברת לוין סובלת מגידול ממאיר, בשעה שהגידול מצוי בגופה של הגברת פנדמובה. אני ממליץ לך לבוא למשרדי במהירות, שכן הגברת לוין כמעט עברה ניתוח מיותר!".

הוספתי וסיפרתי לו מה מנע את השגיאה האיומה: הצילומים נשלחו לייעוץ רוחני מעבר לים, ובזכותו נמנע ההליך. "דע לך", הוספתי, "שהעצה הזאת הצילה למעשה שלושה אנשים: את הגברת לוין מניתוח מיותר, את הגברת פנדמובה שתזכה עתה בטיפול מציל חיים, וגם אותך – מתביעה משפטית בגין רשלנות רפואית".

הגברת לוין ניצלה מניתוח מיותר. היא סבלה מדלקת חריפה ותו לא, טופלה כראוי והחלימה במהירות. מצאתי עצמי מהרהר מה היה קורה אילו הרבי לא היה עוצר בעדנו מלקיים את הניתוח כמתוכנן. בניתוח לא היו מוצאים דבר, והאישה הייתה נחשפת לסבל ומתח מיותרים. גם הליך ההרדמה כרוך בסיכונים, בפרט אצל מטופלים מבוגרים.

מאותו מקרה אני נושא בזיכרוני את הרגע המופלא, שבו היכתה בנו ההכרה המדהימה, שהרבי, ממרחק אלפי קילומטרים ובלי הכשרה רפואית כלשהי, ידע מה הדבר הנכון בעבור האישה הזאת.

הסיפור מוסיף להדהד בתודעתי עד היום. אני רואה בו מוסר השכל לחיים, בדבר המחויבות שלא להתנשא. יהירות מובילה למפלה, וזה שיעור לחיים שלקחתי עמי, נוסף על הסקרנות הגוברת שפיתחתי מאז לתורתו של הרבי ולאישיותו הכבירה.

 

 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט