בניית אתרים בחינם

 



ל' סיון ה'תשע"ט


"אדם חסר משמעות בחייו לא זו בלבד שהוא מסכן, אלא שהוא בקושי כשיר לחיים. האדם לעצמו איננו יציר אנושי ממש. המשמעות, אותה התכוונות, היא גילוי הטעם לחיים העוזרת לאדם לקבל החלטות על-פי המשמעות שהוא מגלה. ללא משמעות האדם חיי חיים אגוצנטריים ונידון לאומללות". (ויקטור פרנקל בספרו "מבוא ללוגותרפיה")  


     אחד הקשיים בדרך אל השמחה הוא "תסמונת ההשוואות"


     בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות פרה אדומה שחז"ל אומרים שטעמה נסתר מעינינו, ויש לקיימה כגזירה שאין לערער אחריה. הדבר הזה בא ללמדנו ולהזכיר לנו שגם במצוות אחרות, שנדמה לנו שאנו מבינים את טעמיהן ואת סיבותיהן, יש טעמים רבים אחרים הנסתרים מעינינו, ועלינו לקיימן בלי חשבונות והרהורים מתוך שמחה על הזכות וההזדמנות לשמוע בקול הקב"ה ולקיים את מצוותיו.


     הטעם שעם ישראל נוהג מנהג ישראל תורה שביום טוב של 'שמחת תורה' נוהגים לחזור פעמים הרבה על החלק הראשון שבפרשת "וזאת הברכה", אלא ללמדניו שעיקר לימוד התורה היא "החזרה", לחזור עוד פעם ועוד פעם...

וביום השביעי שבת שבתון" - (ברכת דוד(.

     הרב יוסף צבי גוביץ זצ"ל סיפר את הסיפור הבא על אימו מרת ברכה ע"ה: בערב שבת אחד, בסוף עונת הסתיו,  שלחה אותה סבתה למרכז העיר, כדי לגבות סכום כסף בערך של כמה מאות דולרים. אמי הייתה אז כבת ארבע עשרה, והיתה זו לה הפעם הראשונה בה החזיקה סכום כסף גדול שכזה. הם גרו בפרברי העיר ברגסז, שבמזרח אירופה, סמוך לכרמי ענבים, מרחק חצי שעת הליכה מהמרכז. אמא חששה מאוד שמא תאבד חלילה את הכסף, ומיהרה הביתה, אך באמצע הדרך התקדרו לפתע השמים, ונעשה חשוך. באותם ימים לא היו נפוצים שעוני יד, ואמי נבהלה, מאחר שחשבה שכבר נכנסה השבת, והיא מחללת אותה, ח"ו, בהחזיקה ביד כסף. ברגע זה עברה היא ליד בית קטן מוקף גדר שיחים, והחביאה במהירות את המעטפה עם השטרות בין השיחים, מתוך תכנון לחזור במוצאי השבת ולאסוף אותה.

     לאחר שהכסף הוטמן היטב לכבוד שבת קודש, המשיכה בדרכה הביתה, אך לפתע - השמים התבהרו!. אמא הבינה שהעננים הכהים הם שגרמו לחשיכה, והשבת עדיין לא נכנסה... מיד פתחה בריצה מהירה בחזרה למקום שבו החביאה את הכסף, אך... שוב ושבר! הכסף איננו! חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה את המעטפה... היא חזרה לביתה, כשדמעות זולגות מעיניה ללא הרף. היא התקשתה לספר את אשר אירע, אך הסבתא טובת הלב, מרת מינדל שיינפלד ע"ה, הרגיעה אותה: "את התכוונת לטובה, רצית להינצל מחילול שבת, אבל מהשמים סידרו כך שהכסף יגיע לידי מישהו שאולי זקוק לו יותר מאתנו, אין לך על מה להצטער!".


     חלפו מספר ימים. אמי עבדה באותה תקופה בחנות הלבשה במרכז העיר, והנה יום אחד נכנסה לחנות אלמנה צעירה עם ארבעת ילדיה הקטנים כדי לקנות להם בגדי חורף, ובפיה סיפור: "לא תאמינו איזה נס קרה לי בערב שבת! החורף הולך ומתקרב, והייתי מודאגת מאוד מהיכן יהיה לי כסף כדי לרכוש בגדים מחממים לילדיי הקטנים לקראת החורף האירופי המקפיא והמושלג. ואז... לפתע התכסו השמיים בעבים כהים, ונעשה חשוך כמעט כמו בלילה. באותו בוקר תליתי כביסה לייבוש, ופחדתי שירד גשם והכביסה תירטב. יצאתי לחצר והחלתי מורידה אותה במהירות. במהלך איסוף הכביסה, נפל אחד הסדינים. התכופפתי כדי להרימו, והנה בין השיחים מונחת מעטפה עם שטרי כסף! מאות דולרים! "אינני יודעת כיצד להודות להקב"ה ששלח לי את הכסף הזה כדי שאוכל להלביש את ילדיי לקראת החורף!". אמי האזינה לסיפור בהשתאות, וכמובן שלא אמרה דבר... 







כ"ט סיון ה'תשע"ט





אומר רבינו בחיי, אם יש לך ממון, תנצל אותו עכשיו. אל תחכה. עשה עמו דברים טובים בנפש חפצה וברוח נדיבה. צרכי עמך מרובים. תן צדקה וכסף. יש הרבה רעיונות בשבילך, היכן להשקיע את הכסף ששלחו לך משמים. יש כוללים, קרנות צדקה, אנשים פרטיים וארגונים עולמיים. יש לך היכולת להדר במצוות, ולהשקיע כספים בדקדוקי הלכה שונים. המליון שיש לך ביד הוא פיקדון אצלך. קיבלת אותם כדי לקיים בו הן מצוות שבין אדם לחברו והן מצוות שבין אדם למקום. זאת המשימה שמוטלת לפתחך, וזאת השקעה שאוכלים פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא!


     בלקט מאוצר החסידות הביא פירוש נאה מרבי ישראל מרוזי'ן וזה לשונו: ''אם תיטיב'' מי שבעצמו טוב - ''שאת" יכול לשאת כל יהודי, ''ואם לא תיטיב'', אם אתה בעצמך אינך טוב - "לפתח חטאת רובץ" - תמצא חטאים אצל כל אחד.


 דוד המלך מבקש "הצילני מַּכף כל אֹיָבי ומַּיד שאול" , רבי נחמן מבאר: תציל אותי מהאישיות השאולה שלי. אני כל הזמן רוצה להיות מישהי שאני לא. ואז מה יוצא – את מקנאה במישהי אחרת, ואת במחלוקת עם חלקך ושונאת את כל העולם.

     יהודי מר נפש הגיע לפני ה'בית ישראל' זיע"א ואמר: ' רבי, עשיתי חשבון נפש וראיתי כי אני לא שווה כלום'... אמר לו הרבי 'יקירי יש לך טעות, מי שלא עושה חשבון נפש הוא זה שלא שווה כלום'...

"זו פגיעה ביהדות כולה" (פרפרת, עלון 279)

     בתחנת הרכבת בעיירה הקטנה, המתינו שניים לרכבת הנוסעת לעיר מרוחקת. עם שקשוק קול הרכבת ניתן האות,  השניים עלו על הקרון שנפתח לקראתם, וחיפשו מקום ישיבה. שני מקומות צפופים וצמודים נותרו על הקרון.  הצעיר שביניהם, עלם צעיר כבד משקל וגס רוח - מיהר להיכנס למושב הפנימי, והותיר ליהודי המבוגר - אותו לא הכיר, את המקום שלצידו. הלה מיהר להתיישב במקום הפנוי, והרכבת המשיכה בנסיעתה. האיש המבוגר, היה רזה וצנום, כפוף קומה וזקן הדור לו. הנער הצעיר החליט לחמוד לו לצון, ולאורך הדרך החל להתרווח בכסאו עוד ועוד, תוך שהוא מצמצם את שטח המושב של היהודי המבוגר. הוא לא בחל בשום דרך, פעם התעטש ופעם השתעל, פעם התרווח ופעם התמתח - התוצאה היתה שווה: מושבו של הצעיר הלך והתרווח, מושבו של המבוגר הלך והצטמצם...  בתחילה, היה ניתן לחשוב שהצעיר לא שם לב לתוצאות מעשיו. אך בנקוף שעות הנסיעה, וככל שהמבוגר הלך ואיבד אחוזים ניכרים ממקום מושבו - כבר היה ברור כי הנער זומם מעשה קונדס... וכך אכן היה. באחד מעיקולי הדרך, כשהרכבת הישנה רעדה וקיפצה בינות לאבני החצץ , דחק הצעיר עוד מעט את המבוגר, אשר נפל מהמושב והשתטח ארצה. הנער החל לצחוק בקול ממשובת הנעורים שביצע, ואילו היהודי המבוגר נעמד בפינת הקרון, והמתין כבר לסיום הנסיעה המתישה והלא נעימה...  

     כשהגיעו לתחנת היעד, עוד מחלון הרכבת היתה ניכרת תכונה רבתי. מאות יהודים עמדו נרגשים, מעל התחנה נתלה שלט: 'ברוכים הבאים למרן הגאון רבי חיים מבריסק שליט"א. רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, בריך מתייך לשלם'... הנער הצעיר הביט בתכונה החגיגית, ובהה בה בחוסר הבנה, הן לא ידע כי אמורה להגיע לכאן איזו אישיות חשובה, רב נערץ או אחד מגדולי הדור. הוא נחפז לרדת ראשון מהקרון, דחף קצת פה וקצת שם, והנה הוא במרכז הענינים... " הרב מבריסק אמור להגיע?!" - שאל בהפתעה את אחד מהנוכחים. " כן כן, התכנסנו כולנו לכבודו, לקבל את פניו של גדול הדור", השיב הלה בהתרגשות. "הוא אמור לרדת כל רגע מהרכבת הזו... הנה, הנה... אני כבר רואה אותו!" - הוסיף האיש בפנים זורחות... הנער נעמד על קצות אצבעותיו,  הטיב את ראייתו והביט ביורדים מהרכבת. לפתע הסמיק והחוויר, וכמעט שנפל ארצה מתעלף... היהודי המבוגר בו התעלל בדרך, אותו יהודי כפוף שהיה הקרבן למעשה הקונדס שלו - אינו אלא רבי חיים מבריסק, גדול הדור המפורסם, ענק הרוח בעולם היהודי כולו...

     אין מילים לתאר את ההלם, את הבושה, את חוסר הנוחות ואי הנעימות.  נכון, הוא נער שובב הרבה ואולי גם גס קצת, אבל בשום שלב לא התכוון לפגוע בכבודו של גדול הדור... הוא פנה מבוייש לפינת תחנת הרכבת, וכאילו ביקש שהאדמה תבלע אותו מבושה... רק בשעת לילה מאוחרת,  העז להתגנב לבית האכסניה בו השתכן הרב מבריסק.  בפנים חיוורות כסיד ובברכיים כושלות, נפל לרגליו והחל לבקש את סליחתו. "כבוד הרב", ביקש בתחנונים, "לא ידעתי כי אתם הרב מבריסק, לא שיערתי שאני חומד לצון לגדול הדור. אנא,  שהרב יסלח וימחל לי ...". "לא ולא!" - השיב לעומתו הרב, "אינני יכול לסלוח לך, הן לא פגעת בי - פגעת ביהדות כולה!".  הכל עמדו מסביב המומים. מקורבי הרב כמו גם הנער,  עמדו משתאים לנוכח הדברים. " אמרתי משהו על היהדות? אימתי פגעתי ביהדות?! מדוע הרב אינו יכול לסלוח לי?!" - שאל הנער מופתע ומבוהל...  אך הרב השיב בתשובה מנומקת ונוקבת: "על כבודי בתור הרב מבריסק - אני מוחל גם מוחל. על כך שפגעת בי באופן אישי - מחלתי וסלחתי עוד לפני שבאת לפניי לבקש את סליחתי... אך שים לב כי מה שגרם לך לבוא לבקש סליחה - היא העובדה כי התברר לך שפגעת ברב מבריסק, אך לולא מעמדי כרב, אילו הייתי יהודי מן השורה - היית עובר לסדר היום..." ואז הוסיף הרב והרעים בקולו: "זו פגיעה ביהדות כולה! החשיבה כאילו הבעיה לפגוע היא רק ביהודי בעל מעמד - היא פגיעה בערכם של היהודים כולם, היא פגיעה בערכי היהדות הבסיסיים. אינני יכול ואינני מוסמך לסלוח על הזלזול במהות היהדות, אינני רשאי למחול למי שחש כי פגיעה ביהודים פשוטים, הינה דבר מתקבל על הדעת!"


     הנוכחים האזינו לדברי הרב בקשב, ודבריו נכנסו לליבם,  והותירו לנו מסר עד ימינו אלה: אין דבר כזה יהודי פשוט או מכובד, אין אדם שבו מותר לפגוע ואדם אחר בו אסור לפגוע. איננו מכבדים אנשים כי אנו פוחדים מהם, רוצים למצוא חן בעיניהם או מבקשים מהם משהו... אנו מכבדים יהודים, באשר הם יהודים! אין קשר למעמדם, אין קשר למצבם. עצם העובדה כי הם בני אדם, והם זקוקים וזכאים ליחס הולם ומכבד, להתייחסות נאותה ומעריכה, היא המחייבת. כל יהודי זכאי לכבוד!





כ"ח סיון ה'תשע"ט






ביאר הרב שר שלום מבעלזא זיע"א: בא וראה כיצד הקב"ה משלם מידה כנגד מידה, קרח ועדתו פערו את פיהם בלשון הרע, מחלוקת והוצאת דיבה ונענשו ע"י 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם'...


גילה השל"ה הקדוש על – 'מסכת יומא' שנאמר שם בשם חז"ל "כי מחלוקת  אחת – דוחה מאה פרנסות". שיכול האדם להיוולד במזל של פרנסה טובה לכל החיים, אלא שבמחלוקת אחת ומריבה קשה יכול הוא 
לדחות ולהרחיק מעל עצמו מאה פרנסות
.
.האנשים שבאמת אכפת להם ממך, ישמעו אותך אפילו שאתה שותק 

  

   היום אין שמחה – יש צחוק! מה ההבדל? הבדל עצום! שמחה – זוהי תחושת אושר שנובעת מתוך האדם וממלאת אותו בשמחה. אולם, הצחוק הוא הנאה מבעיות וכשלונות של אחרים, והוא נובע מכך שאדם חש ריקנות פנימית, ומנסה לשמח את עצמו על חשבון אחרים.

חילל השם [הגדת ה'חפץ חיים']

     סיפרה בתו של מרן ה'חפץ חיים': "הייתי כבת שמונה כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. החזית התקרבה לראדין בראשיתו של החורף הרוסי, כשהקור הצורב כבר החל חודר לעצמות. היה זה יום שישי אחרי הצהרים כאשר אבי החליט שהשהות בראדין אינה בטוחה וחייבים אנו להמלט לתוככי רוסיה, להתרחק מחזית המלחמה.


     עלינו לרכבת שעשתה דרכה מזרחה. הגיע זמן קבלת שבת. עפ"י ההלכה לא היה איסור בהמשך שהותנו ברכבת, שכן הנסיעה הוגדרה כפיקוח נפש. אמנם אבי, ה'חפץ חיים', החליט שמכיון שהוא והגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שנתלווה עמנו לנסיעה, נראים כרבנים יהודים, הרי אם נשאר ברכבת בליל שבת יראה הדבר כ'חילול השם'. לפיכך ירדנו שלושתנו בתחנה הקרובה כעשר דקות לפני שקיעת החמה. היתה זו תחנה שוממה באמצע הישימון וכשירד הלילה בקשתי להירדם על האדמה הקרה כקרח. אבי הוריד את מעילו וכיסה אותי כדי שלא אקפא למוות. ורק לאחר צאת השבת עלינו לרכבת להמשך מסענו. כל זאת, כדי שלא יגרם ח"ו ספק של חילול השם בטעות...     





כ"ז סיון ה'תשע"ט


אמרו חכמים (תנחומא ב): "חכם גדול היה קורח, ומטועני הארון היה". נראה לומר שטמון כאן רמז – אף-על-פי שהיה מנושאי הארון לא שם לב לעובדה שהארון היה במידות שבורות: אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו – דבר המורה על ענווה, שפלות ושיברון לב. ואילו קורח התנשא לבקש גדולה. (רבי עקיבא סופר)


     "בית מלא ספרים',- כפי שקרא הרבי מליובאוויטש להרבות בספרי קודש בבית היהודי, שבכך מוסיפים קדושה ואור בבית.


    יהודי נכנס אל רבי יהודה אסאד, וזה נזף בו על שלא הניח היום תפילין, ושילח אותו מפניו. תמהו הנוכחים כיצד ידע זאת, ורבי יהודה הסביר, כי יהודי המתפלל ומניח תפילין רואים שמחה על פניו, אבל על אותו יהודי לא ראה שום שמחה, ומכן הסיק שהאיש לא התפלל.


     יש במדרש רבה ]נשא פרשה ט, ב[ על הפסוק "איש איש כי תשטה אשתו" - "לימדה אותך התורה, שתהא וותרן בתוך ביתך, נשפך היין הוי ותרן וכו', וכן שמנך וכו', נקרע כסותך וכו', אבל אם שמעת דבר על אשתך - קום כגבר, למה שגבר את". ומפורש במדרש, שבכל מה שנוגע לגשמיות - עליו לוותר, ומה שנוגע לרוחניות - צריך שתהיה איש!

השעון (פניני הצדיקים, גיליון 43)

 

     בספר "ברכי נפשי" הובא סיפור מופלא עד מאוד על הגאון רבי אהרן פוייפר זצ"ל, שכיהן כרבה של יוהנסבורג בדרום אפריקה.

 

     ביושבו פעם בבית הדין של הקהילה, נכנסה לשם כלה, והרב פוייפר נחרד לראותה בוכייה וממררת בבכי. לשאלתו מה אירע, השיבה הכלה, שחתנה הביא לה כמה מתנות, "ועכשיו התור שלי הוא להביא לו שעון זהב, ואין לי את האמצעים הכספיים הדרושים לכך ". הגר"א פוייפר לא חשב פעמיים. הוא הסיר את שעון הזהב היקר של חברת 'אומגה' שהיה ענוד על ידו, ואמר לכלה הבוכייה: "אתן לך את השעון במתנה, כדי שתביאי אותו לחתנך". ובעוד הכלה נדהמת מטוב-ליבו, ואינה מצליחה לקלוט את הנעשה, מראה לה הרב פוייפר שהשעון נראה ממש כמו שנקנה אתמול . הרב מוציא מטלית לניקוי כלי זהב, ומצחצח את שעון ה׳אומגה׳ כדבעי, ולאחר שהיה מבריק ממש כמו חדש, איתר באחד הארונות קופסה מפוארת והניח את השעון בתוכה. ארז הרב את החבילה בנייר צלופן מבהיק, ומסרה לכלה, שלא מצאה את המלים כדי להודות לו על מעשהו הנאצל.

 

     בצאתו מבית הדין, התלבט הרב פוייפר בשאלה מה ישיב לרעייתו הרבנית שתבקש לדעת היכן שעון הזהב שקיבל ממנה בחתונתם. הוא החליט מראש שלא נאה ולא יאה לספר לאשתו על המעשה שאירע לו עם הכלה. אז מה עושים? - נכנס הרב פוייפר לחנות השעונים של חברת ׳אומגה׳ ביוהנסבורג, וביקש לקנות שעון כמו זה שהיה לו . המוכר נקב במחיר יקר מאוד, בסך 0002, דולרים, והרב פוייפר כבר היה מוכן להוציא את הכסף מכיסו, ולשלם. הייתה זו, מצידו, עבודת המידות גדולה עד מאוד, להקריב הון-עתק שכזה כדי לעשות חסד עם כלה ענייה. אבל הגר"א פוייפר עשה זאת, כמובן, בלב שלם ובשמחה מרובה.  לפתע נשמעת הודעה במערכת הכריזה של החנות המפוארת. הרב פוייפר שומע, ואינו מאמין... "הקונה הנכבד המתכונן עתה לשלם 2,000 דולרים על שעון זהב, מתכבד להגיע להנהלת החנות, ולקבלו חינם אין כסף!". הרב פוייפר מגיע אל לשכת המנהל, ואז מתברר לו שרשת חנויות השעונים היוקרתית החליטה להעניק לקונה המיליון שלה את המוצר שביקש לקנות - חינם אין כסף!  רבה של הקהילה ניצל את המעמד וסיפר, בענווה גדולה, על המעשה שהתרחש בבית הדין. לידע, להודיע ולהיוודע, שסיבת 'הקונה המיליון',  איננה הסיבה האמיתית לזכייה הגדולה בשעון הזהב...קידוש השם גדול היה באותה שעה.


 







כ"ה סיון ה'תשע"ט



פרשת קרח

     באחת הפגישות שאל הדיפלומט הישראלי יהודה אבנר  את הרבי "מה תפקידו של רבי?" השיב הרבי: "תאר לעצמך שאתה מביט בנר, הנר עשוי מחומר דליק , כמו שעווה, ויש בו גם פתילה, אך זה עדיין אינו הופך אותו לנר , כדי שזה יהיה נר צריך להדליקו, ואז יאיר וימלא את ייעודו. גם יהודי הוא בבחינת נר , תפקידו של רבי הוא להדליק את הנר".

     דעו לכם, כי אם חסר לאדם אחת מן המכסות שקבעו חכמינו לאמירת דברים שבקדושה - צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות, הוא כבר לא צדיק! אין זה ענין של עוד אמן או פחות אמן, אלא של כל בנין ה'צדיק' - אם חסר לנו אמן אחד, כל הבניין של הצדיק חסר! וכפי שאדם שחסרה לו אצבע אחת, הוא לא אדם פחות אצבע - אלא כל שלימות האדם נחסרה בו! אף כאן יש לפנינו אדם 'בעל מום'. (הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל)

     דעות והשקפות של בני-אדם אינן נקבעות על-פי חישובים רציונאליים טהורים. החלטות אנושיות אינן מתקבלות על-ידי הזנת נתונים וניתוח אובייקטיבי שלהם. הבחירה היא החלטה אנושית, לא מתמטית.

     דע כי לא המנצח שמח , אלא השמח מנצח.

     "דע לך , שהשמחה והעצב הם כמו היום והלילה, כשם שהאור מאיר לגוף, כך גם העצב מחשיך את הגוף. כשם שהאור מאיר את העיניים, כך גם השמחה מאירה לאדם . כשם שהחושך מחשיך לאדם את עיניו, הוא לא יכול למצוא ולא יכול לראות ולא יכול להתקדם, ככה גם בדיוק ההפך. כשם שהחושך הוא הקדמה לאור, הלילה הוא הקדמה ליום, ככה גם העצב הוא הקדמה לשמחה (רבי יוסף ג'יקטליא זצ"ל)

     'דע מאין באתה' (פרקי אבות)  100 הוא מספר הטבע,  '101' זה מעל הטבע.  דע לך יהודי שאתה שאתה בלתי מוגבל כי 'מאין' -גימטריה '101'- באתה. 

     דע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל--{רבי נחמן מברסלב}

     דעת השני עליך אינה בהכרח המציאות שלך, ואת מציאותך אתה קובע.

בית לברכה (על-פי 'עטרת צבי – זכרונם לברכה')

"מזל טוב!", בישר ר' עזריאל-זליג ויינברג לרעייתו, "זכינו בבית חדש במחיר מציאה ממש". האישה הביטה בתהייה בפניו הקורנות של בעלה וחיכתה להסבר.

זה היה בטבריה, לפני כמאה שנים. דירתה הקטנה של משפחת ויינברג נעשתה צפופה בעבור דייריה. בני הזוג התגוררו בה מאז נישואיהם, אך כשנולדו הילדים והמשפחה התרחבה, החלו לחשוב על הצורך למצוא דירה מרוּוחת יותר.

באותו יום יצא ר' עזריאל-זליג לרחוב וראה מודעות על בית העומד למכירה במכרז פומבי. הוא ניגש למקום וראה מולו בית חדש ומושקע, שנראה מתאים ביותר לצרכיו.

את הבית בנה יהודי תושב העיר, בנאי במקצועו, למגורי בני משפחתו. הבנייה התארכה הרבה מעבר לזמן שתוכנן מראש, ובמשך כל התקופה הזאת לא עבד לפרנסתו. כך צבר חובות רבים, ובעלי החוב עיקלו את הבית החדש והחליטו להעמידו למכירה פומבית.

ר' עזריאל-זליג הריח שיש כאן הזדמנות. הוא סקר את הבית הבנוי לתלפיות. אין ספק, מציאה של ממש. הוא החליט להתמודד במכרז, בהנחה שיצליח לקנות את הבית במחיר זול בהרבה משוויו האמיתי.

כאשר נפתח המכרז שמח לראות כי אין הרבה מתמודדים על הקנייה. הוא עמד בשקט וחיכה לראות איך יתפתח המכרז. אחרי כמה סיבובים נשאר מתמודד ערבי שהגיש את ההצעה הגבוהה ביותר. ר' עזריאל-זליג החליט להציע סכום גבוה יותר. הערבי היסס ובמהרה ויתר. ר' עזריאל-זליג זכה בבית, במחיר מציאה שלא היה יכול לחלום עליו.

כשסיפר לאשתו על העסקה המוצלחת, עלתה עננה על פניה. "איך נוכל לגור בבית שנלקח מיהודי שני, אחרי שבנה אותו בעמל כפיו?", הביעה את תחושותיה באוזני בעלה. "מה ירגישו היהודי ובני משפחתו כשיראו אותנו נכנסים לבית שנועד בעבורם? הם ודאי לא יברכו אותנו. אני חוששת מקטרוג חס ושלום".

ר' עזריאל-זליג נבוך. הוא לא נתן את דעתו על הנקודה הזאת. בעצת חותנו פנה להיוועץ ברב העיר, רבי משה קליערס, שנוסף על גאונותו הגדולה בתורה, נודע בפיקחותו ובמידותיו האצילות.

רבי משה האזין לכל פרטי המעשה ואנחה נפלטה מפיו. אלא שאז חתם את פיו ונמנע מלהשיב דבר לשואל. רק לאחר הפצרות ממושכות נענה ואמר: "ראה, כפי שבוודאי אתה משער, על-פי דין תורתנו הקדושה אין דופי במעשה שעשית. אף אין מקום לשקול התנהגות לִפְנים משורת הדין, על-פי מצוות 'ועשית הישר והטוב', שכן מותר לך מלכתחילה להתמודד על רכישת הבית ולקנות אותו.

"ועם זה", הוסיף רבי משה ואמר, "אספר לך סיפור שאירע כאן, בטבריה, לפני שנים רבות. אלמנה אחת חוותה משבר כספי גדול. היא סבלה חרפת רעב של ממש, ונאלצה למכור כלי בית בסיסיים לצורך השגת מזון לפיות ילדיה. באין ברירה יצאה לשוק והעמידה למכירה את חפצי ביתה, ובהם מגבות עבות.

"סבך, ר' נח ויינברג, ראה את המגבות האיכותיות, ועלה בדעתו לקנות אותן בעבור ר' הירש-מיכל, חסיד מופלג, מחשובי קהילת סלונים בעיר. ר' הירש-מיכל נודע בדקדקנותו הקפדנית בהלכות נטילת ידיים, ונזהר היה לנגב את ידיו ולייבשן היטב אחרי הנטילה. בלב מתרונן קנה סבך את המגבות, בשערו את גודל קורת הרוח וההנאה שיסבו לחסיד המפורסם.

"אלא שר' הירש-מיכל התעניין על מקור המתנה שקיבל. סבך שיתף אותו בפרטים, היכן קנה את המגבות וממי, ואז נעגמו פניו של ר' הירש-מיכל. 'לא אוכל להשתמש במגבות האלה', אמר והסביר: 'הלוא בכל פעם שאנגב בהן את ידיי אזכר באותה אלמנה עצובה ואומללה, שנאלצה להיפרד מהן בלב כבד!'. אמנם אין כאן חשש הלכתי, אך ר' הירש-מיכל לא היה מסוגל להשתמש במגבות האלה בנסיבות שבהן נקנו".

סיים רבי משה את סיפורו, והישיר מבט מלא חוכמה ביהודי שעמד מולו. התשובה הייתה ברורה מאליה. ואולם רבי משה שב והדגיש לפני מבקש עצתו: "אין עילה הלכתית לפסול את רכישת הבית, אך תן דעתך איך תרגיש כשתיכנס אליו ותחשוב שבאותו זמן יהודי שני מתענה וליבו מר עליו, על שביתו נלקח ממנו ונמסר לידיים אחרות".

ר' עזריאל-זליג יצא מבית הרב ובליבו החלטה נחושה – להחזיר את הבית לרשות בעליו. הוא ביקש ממנו רק דבר אחד, שישלם לו את הסכום ששילם במכרז. ואכן, מכריו של הבנאי נחלצו לעזרתו, גייסו כספים למענו וחילצו אותו מהסבך. במהרה עמד האיש על רגליו והחזיר את כל חובותיו.

לימים שוחח ר' עזריאל-זליג על הסיפור עם אביו, וזה נענה ואמר: "סבור אתה שהחרטה בליבך הייתה? לא! מן השמים נגזר על היהודי הבנאי שהבית יישאר ברשותו; לכן גלגלו זאת כך שאתה תקנה את הבית, ואז תגיע אל רבי משה קליערס, והוא ייאנח מתוך ליבו הרחום על צרתו של אותו יהודי, וכך יחזור הבית לרשותו והוא ייוושע".

 

מה שחשוב בשמים (פניני עין חמד, עלון 741)

 

     סיפר מגיד מישרים, הרה"ג ר' חיים זאיד שליט"א:  בירושלים ישנה משפחה חשובה של בני תורה המונה מעל עשרה ילדים, כולם אברכים עמלים בתורה הקדושה וגדלים להיות תלמידי חכמים ויראי ה' של ממש.  אבי המשפחה, שכבר היה בגיל מבוגר נפטר לבית עולמו. האב התברך בשני עולמות – מצד אחד, כל בניו גדלו בדרך התורה והקדושה, ומצד שני, זכה לעשירות ונכסים מבורכים ומשגשגים, אשר שווים נמדד בהון רב.  

 

     לאחר שהאב נפטר, הוא הותיר רכוש רב לילדיו, על מנת שימשיכו לעסוק בתורה, אלא שהייתה בעיה אחת - הם היו צריכים להגיש מסמך משפטי שכתב האב בחייו, שרק בעזרתו, יוכלו לממש את הירושה ולקבלה. למרבה הצער,  המסמך אבד ונעלם! אף אחד לא ידע היכן המסמך.  המשפחה קיבלה הודעה כי אם לא יגישו את המסמך תוך שלושים יום, יעברו כל נכסי האב לבעלות המדינה. הילדים הגיעו לבית והחלו בחיפושים קדחתניים, לא היה מקום, שהם לא חיפשו - אך המסמך לא נמצא. הם הלכו לרבנים,  עשו סגולות ואף הבטיחו לתרום סכומי כסף לצדקה, ובלבד שבורא עולם יעזור להם למצוא את המסמך.  כשראו, שהזמן אוזל ואינם מוצאים את המסמך, הזמינו 'חברת חיפוש' לבית. מדובר בקבוצת אנשים, המגיעה על פי בקשת הלקוח ועורכת חיפוש מדוקדק על מנת למצוא את הפריט האבוד. היכן הם לא חיפשו, אך ללא הועיל. כמה צער, סכום של מיליוני שקלים שיעזור להם מאד להמשך החיים, הולך לטמיון בגלל אותו מסמך.

 

     שלושה ימים נותרו בטרם הכסף יעבור למדינה. אוסף האח הבכור את כל משפחתו בביתו ואמר להם: "הקשיבו אחיי ואחיותיי היקרים! שלושה ימים נותרו לנו למצוא את המסמך, בטרם יהפכו כל הנכסים לרכוש המדינה. הכול עשינו: חיפושים, סגולות וברכות. אך כולנו יודעים, כי הפתרון היחיד והכתובת הבלעדית היא רק – בורא עולם!". " רק הוא לבדו יודע, היכן נמצא המסמך והוא שולט בכל.  הצעתי היא שמחר עם שחר, נלך כולנו לכותל המערבי,  שריד בית מקדשנו, ונכריז על יום תפילה וזעקה משפחתית,  בה נתפלל ונתחנן לה', שיאיר את עינינו".

 

     החל מהשעות הראשונות של הבוקר הגיעו כל בני המשפחה והחלו בתפילות לה': תהילים, קריאת שיר השירים, פרק שירה, תיקון הכללי במשך יום שלם.  כשהגיעה השקיעה, נפרדו אחד מהשני ופנו לביתם . באותו לילה, הבן הבכור, זה שאירגן את כנס התפילה, חולם על אביו. האב אומר לו: "בני יקירי, הקשב היטב,  המסמך שאתם מחפשים נמצא בספריה, במדף השלישי, בצד ימין, הספר הרביעי מהצד, בדף מספר כב', שם הוא נמצא,  קחו אותו". הבן פנה לאביו בחלום ואמר לו: "אבא, זה לא יכול להיות. חיפשנו בכל מקום, עברנו על כל הספרים". האב השיב לבנו במשפט אחד: "תחפשו היכן שאמרתי לכם", ונעלם.  הבן התעורר בהתרגשות ורץ לבית הוריו, כשהוא זוכר את פרטי החלום בדיוק רב. הוא נכנס במהירות לבית, כשליבו הולם בפראות. ניגש לספריה - מדף שלישי, צד ימין, ספר רביעי, דפדף לעמוד כ"ב ו... המסמך היה שם!  התברר, שהדפים בספר היו דבוקים וצמודים, כך שגם 'חברת החיפוש' שעברה על כל הספרים לא הרגישה בכך. דמעות של התרגשות אחזו את האח הגדול, והוא מיהר להודיע לכל משפחתו, אשר מיאנו להאמין לבשורה המדהימה והמשמחת. יומיים לפני המועד האחרון, הם רצו לבית המשפט, הגישו את המסמך, וב"ה בית המשפט אישר את הצוואה, והאחים התחלקו ביניהם בירושה בהון עתק.

 

     לילה לאחר מכן, שוב התגלה האב לבנו בחלום ושאל אותו: "בני יקירי, האם מצאתם את המסמך?". "כן, מצאנו", אמר הבן בשמחה. "אני שמח", השיב האב בחלום, "העיקר, שתעשו בזה דברים טובים,  ושתגדלו את בניכם להיות עמלים בתורה הקדושה".  רגע לפני שהאב עמד להסתלק, הבן החל לזעוק לאביו בחלום ואמר לו: "רק רגע אבא יקר, אל תלך. יש לי שאלה חשובה לשאול אותך!". כל זאת בחלום, כשהבן מרגיש כאילו זה מתרחש במציאות. האב נעצר, ואז פנה הבן ושאל: "אבא יקר , אמור נא לי, מה קורה בעולם העליון?!".  האב אמר: "אסור לספר, מה קורה למעלה. אבל עליך לדעת,  העולם שלכם הוא עולם הפוך - 'עליונים למטה, ותחתונים למעלה'. אנשים שבעולם שלכם נראים מוצלחים, למעלה הם יהיו קטנים. ודווקא השפלים, כשיגיעו למעלה, יהיו חשובים. " אבל יש דבר אחד, שיש לי רשות לספר. בשמיים יש שני דברים שמאוד משמחים: הראשון– כאשר יהודים מתאספים לשמוע שיעור תורה או שיחת התעוררות וחיזוק, זוהי שעת רחמים ורצון אצל בורא עולם, כך שכל מי שנוכח באותו שיעור, מעורר רחמים ומביא לעולם שעת רצון גדולה, כך שכל הנוכחים יכולים לבקש מה' כל שיחפצו. " דבר שני שניתן לי רשות לגלות הוא", המשיך הנפטר ואמר, " כאשר האדם עושה חסד עם השני, למרות שקשה לו כעת לעזור, אך למרות כל הקושי הוא עוזר לחברו ומסייע לו,  באותו רגע יש שמחה כל כך גדולה בשמיים, וזוהי שעת רצון גדולה, עקב האהבה שיש ביניכם", סיים האב והסתלק.

 





כ"ד סיון ה'תשע"ט

     המלבי"ם אומר שבקרב בעלי מחלוקת, אפילו אם הם מאותו צד במחלוקת, אינם יכולים להסכים בינם לבין עצמם, הם מקלקלים את הקשרים שלהם עם בני עמם, כיון שכל אחד מעוניין באמת רק בעצמו ובכבודו האישי.


     המדרש מלמדנו שארבעה סוגי אנשים נקראים רשעים ואחד מהם הוא "בעל מחלוקת" שענשו: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת". בית דין של מעלה מעניש חוטאים רק מבני עשרים ומעלה, ובית הדין של מטה – רק מבני י"ג ומעלה, אך במחלוקתו של קרח בלעה האדמה גם תינוקות בני יומן: "נשיהם, בניהם וטפם ... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה".


     הרב זקס בספרו "שיג ושיח" מנסח את הדברים באופן מדויק : "מחלוקת שאיננה לשם שמים היא מחלוקת על הכוח. זהו הבדל עצום. בוויכוח שמטרתו היא בירור האמת, המנצח מנצח, אבל גם המפסיד מנצח. כי תבוסה מפני האמת היא התבוסה היחידה שהיא גם ניצחון. היא מגדילה את המובס. הוא לומד דבר שלא ידע קודם לכן. בתחרות על כוח, לעומת זאת, המפסיד מפסיד, וגם המנצח מפסיד. מפני שכאשר אדם מקטין את יריביו, הוא מקטין גם את עצמו"


     הרמז במילה ג זֵ לָ ה: אותיות לפני גזלה הם כָ בוֹ ד. ואותיות שאחרי גזלה הם מ ו דָ ח שנידחה מן העולם.

ביש מזל (נעם שיח)

     מספרים על הגה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע, שלאחר המלחמה הנוראה בעת שהתחיל להנהיג את עדתו הק', הסתופפו בצילו הרבה בחורים משארית הפליטה שזכו בחסדי ה' להינצל מהרשעים, והרבי ברצותו להחיות את רוחם השבורה והרצוצה,  הנהיג שבכל שבת מביא בחור אחר את סעודות השבת ומגישם אליו אצל השולחן.

     בשבוע אחד היה בחור שהביא את המרק הרותח והגישו אל הרבי, אך לפתע החליקה הקערה מתוך ידיו, והמרק הרותח נשפך על רגלו של הרבי. הרבי ישב שם ועשה עצמו כאילו לא אירע לו כלום, והסובבים של הרבי המקורבים המה ראו כן תמהו על המחזה הנורא שחזו עיניהם, הרבי נכווה ממים רותחים ואינו משמיע הגה,  ואינו מרמז שום רמז קט על מה שאירע, אך בעצם הם הבינו שהרבי סובל מזה יסורים נוראים.  


     לאחר זמן כשהרבי חזר לביתו, הבחינו המקורבים שרגלו של הרבי נפוחה מאוד מאוד מחמת הכוויה, והרבי היה לו יסורים נוראים ל"ע, ואז שאלו אותו למה הרבי לא עשה שום דבר בשעת מעשה להקל על מכאוביו. השיב להם הרבי בנועם שיחו "יסורים באים והולכים, רגל נפוחה יכולה להתרפאות עם הזמן, לא כן באם הייתי אומר דבר מה, היה איפוא יוצא על הבחור שם רע שהוא ביש מזל – שלימזל – ושם רע אינו יורד מאדם לעולם"...






כ"ג סיון ה'תשע"ט


אמר אחד מגדולי משוררי ספרד, רבי שלמה אבן גבירול: כי אין חוצץ בפני התאוה כעצימת העיניים.  יש לשמור ולשמר אותם מכל פגע גשמי ורוחני, כי כך הורו גדולי המוסר, שאין איבר מאיברי האדם שיכול לגרום מכשול כמו העיניים. ה' ישמרנו.


     בסוף ספרו "שמירת הלשון" כותב ה"חפץ חיים" שיש מצוה להתבונן בבריאה - "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. "וכיון שזוהי מצוה, בכל יום צריכים לקיים אותה, בבוקר לפני שהולכים לאכול - פשוט לעמוד כמה דקות ולהסתכל בבריאה!  כמה אמונה יכולים לקבל מזה בכל יום!


    בס' אוצרות התורה פ' מקץ, הובא בשם ר''א בן הגר''א (בפירושו ע"פ סוד לברכות מג.) שהמונה וסופר ימצא ארבעה ברכות על האכילה, שתי ברכות על השתייה, חמש ברכות הריח, ארבע ברכות על השמיעה, ועוד עשרים וארבע ברכות על הראיה. סך הכל: שלושים ותשע ברכות כנגד ל''ט קללות שנתקללו אדם הראשון וחוה והנחש והאדמה בעוון האכילה מעץ הדעת טוב ורע.

     הרה"ק בעל ה"בית אהרן" מקרלין זי"ע נענה פעם ואמר: "מהו ההבדל בין איש חסיד לאיש המוני? שהחסיד אומר: 'מה שאסור הלא וודאי אסור ומה שמותר אינו מוכרח עדיין לעשות', ואיש המוני אומר להיפך: 'מה שמותר הרי וודאי מותר, ומה שאסור אפשר עוד לחפש היתר'. ופעם הוסיף ואמר: "מה שצריכים מוכרחים, ומה שאין מוכרחים אסור"

איסור מחלוקת (סיפורי צדיקים גליון מ''ה)

     פעם באו תושבים מעיר אחת אל הרה"ק רבי אברהם "ה"אבני נזר" מסוכטשוב זיע"א בטענה: שהרב שלהם הכשיר בשאלה של בשר וחלב, וזאת אע"פ שלפי דעת רוב האחרונים יש להחמיר ולאסור. ולכן אנו מבקשים להסמיך מורה הוראה נוסף, אותו נשאל ולפיו נלך.


     אמר להם הרבי: אינני יכול להכריע בשאלה, עד שלא אברר את פרטי הדברים ואדבר עם הרב של עירכם. אך גם בלא להיכנס לכל פרטי השאלה, הרי אפילו לדבריכם התיר הרב שלכם רק איסור דרבנן, ואילו אתם רוצים לעבור על איסור דאורייתא. תמהו האנשים: איסור תורה? כן קרא הצדיק, מחלוקת היא איסור דאורייתא לדעת כולם, על ידי המחלוקת מגיעים לעבור על איסורי תורה רבים: לשון הרע, רכילות, שנאת חינם, הלבנת פנים ועוד איסורים רבים. 









כ"ב סיון ה'תשע"ט



  אם יש לך אלף רעיונות ורק אחד מהם מתברר כמוצלח, תהיה מרוצה.   

      את הרה"ק ר' מנחם מנדל מוורקא זי"ע שאלוהו פעם תלמידיו: "מהו חסיד?" וענה : "זה היודע לצום בשעת אכילה, להתבודד בין אנשים ולערוך גלגול שלג בשכבו במיטה חמה ונקיה..."

דאגה היא הרעל הגרוע ביותר עבור הבטן.      


      ישנם אנשים אשר אומרים שבעת זקנותם אז יהיה להם פנאי לעבודת ה', זהו שאמר הכתוב "ראשית עריסותיכם" בצעירותכם, מיד תעבדו את ה', ולא להמתין לאחר זמן, "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה"  )מעינה של תורה(.

ואבדיל אתכם להיות לי" - סיפור הצלתה של משפחת לופיאן )מספר 'ר' אל'ה) (עלון דרשו(

     הימים - ימים שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. רבי אליהו לופיאן נטל בידיו את מקל הנדודים מקלם שבליטא ונדד לעבר גרמניה. כבימינו, גם אז ראשי הישיבה כתתו רגליהם והיטלטלו בדרכי-נוד כדי לאסוף כספים ולהוסיף עוד חיילים לחיל הלומדים בהיכלי התורה. באחד ממסעותיו אירע מקרה מחריד, שבו רבינו ניצל בנס ממש: הדבר היה לאחר שבמאמצים לא קלים הצליח לאסוף 5,000, מרק, סכום נכבד ביותר. איש פושע ואלים נתקל ברבנו ואיים עליו באיומי אקדח שימסור לו את כספו, ולא ־ הריהו רוצחו נפש!. כמובן, רבינו מסר את רכושו כדי להציל את נפשו, ונותר בחוסר כל. ומעז - יצא מתוק.

     לאחר מקרה זה החליט רבינו לשים פעמיו לאנגליה כדי להחזיר את הכסף האבוד. יחד עמו עברה גם כל משפחתו. כך סובב מסובב הסיבות את סיפור הצלתה של משפחה לופיאן הענפה מהתופת הנאצית האיומה שכילתה את ליטא.  בעת שהותו של רבי אליהו לופיאן באנגליה, בזמן מלחמת העולם השנייה, ערכו הנאצים "בליצקריג" ("מלחמת בזק" ע"י הפצצות כבדות וממושכות) על אזורים מאוכלסים בלונדון. יום אחד מימי ההפצצות הללו, התדפקה על דלתו של רבינו אלמנה שגרה בקרבת מקום ואשר עזר לה רבות, ושאלתה בפיה: "בבוקרו של יום רביעי השבוע אוניה מפליגה מאנגליה לדרום אפריקה. האם כדאי שאסדר מקום באונייה זו, לי ולילדיי, כדי שנוכל להינצל מהבליצקריג"? בניגוד ליחסו המיוחד כלפיה, הפעם חרג רבינו מדרכו: "אני מצטער". אמר לה רבינו בספקנות. "אין לי זמן עכשיו. חזרי אלי מאוחר יותר". לאחר כמה שעות חזרה האישה, אך גם הפעם דחה אותה רבינו בטענה כי הוא באמצע הכנת השיעור. באותו יום ראשון הגיעה האלמנה פעמיים נוספות, וכך גם ביום המחרת באה כמה פעמים. רבינו התחמק כל העת ממתן תשובה, ואף לא התפנה לשוחח עמה. בצר לה השיחה דאגתה בפני רבי יחזקאל אברמסקי. רבי יחזקאל אמר לה: "חכי לתשובה מרבי אליהו, ואל תהיני לעשות דבר בלי הוראתו והסכמתו!". משגם ביום השלישי לא התאפשרה פגישה ביניהם, התייאשה האלמנה מלהפליג לדרום אפריקה, שכן ללא הסכמת רבינו לא היתה נוקטת בצעד כזה.


     האונייה הפליגה לדרום אפריקה, כמתוכנן, ביום רביעי בבוקר, עמוסת אנשים שקיוו להינצל בכך מהנאצים. ביום חמישי נחרדה כל אנגליה לשמע הבשורה הנוראה כי האנייה המדוברת הוטבעה ע"י צוללת גרמנית, וכי לא נותר אפילו ניצול אחד בחיים!!!. לאחר זמן, כשסופרו הדברים למר ג'ורג' יעקובוביץ, מבאי ביתו של רבינו, הוא אישר את הדברים. "יודע אני מי היא אותה אלמנה, - הרבנית שטרנבוך, אמו של רבי משה שטרנבוך שליט"א (בעל מח"ס 'מועדים וזמנים' וראב"ד העדה החרדית בירושלים). אכן זכורני היטב שהיא התדפקה כמה פעמים כל יום ושאלה אותו על כל דבר ודבר". מעניין הדבר שבמרוצת הימים. אכן הגיע רבי משה שטרנבוך לדרום אפריקה, לא כניצול מהפצצות, אלא כרב וכראש ישיבה 









כ"א סיון ה'תשע"ט




 אחרי גיל מסוים כבר אי אפשר למות צעיר (שמואל אייזיקוביץ)

   בזמן הזה אין לנו תכלת, וכל שמונת החוטים לבנים. תכלת רומזת ליראה, סור מרע, ואילו לבן רומז לאהבה, עשה טוב. נמצאנו למדים שעיקר העבודה בזמננו הוא בקו של אהבה, עשה טוב. (הרבי מליובאוויטש)


     ישנה אמרה ידועה, שאנשים מפחדים מפני הצלחה יותר מאשר הם מפחדים מפני כישלון.


    כוסות וקערות וצלוחיות, וסכין שעל גבי השלחן, מותר לטלטלן, אפילו שלא לצורך כלל (משנה ברורה שם ס"ק כ"ג). אולם יש מחמירין שלא לטלטלן אלא לצורך. (שם,  וכן פסק בשו"ע הרב שם סעיף י"ז)

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" – (קול התורה סוכות עח(.

     משעברה אמו של רבי יהושע נויבירט זצ"ל להתגורר בבית אבות (בשכונת מטרסדורף), חשב שבוודאי תשמח לשמוע ממנו קידוש בליל שבת מאשר להשתתף בקידוש המרכזי. לכן במשך עשר שנים היה מגיע לפני כניסת שבת ל"נוה שמחה" כדי לבקרה ולקדש לה על הכוס, שר לה זמירות, ורק אז היה ממהר אל ביתו בשכונת "בית וגן" - מרחק גדול מאד!. בגודל מסירותו התמיד בכך בכל שבת וחג. כאשר חל ר"ה ביום חמישי, הלך בליל ראשון של ר"ה, בליל שני ובשבת בכל מזג אויר.


     ארע פעם שירושלים הייתה שרויה בשלג וקור גדול, מזג אויר סוער במיוחד. ביום שישי התקשר אליו מורו רבו רבי ש.ז. אויערבאך זצ"ל, ושאלו, אם גם השבוע ילך לאמו, הרי בכזה מצב הוא פטור. א"ל הרב נויבירט: "הרב שואל או קובע?" רבי שלמה זלמן השיבו: " אני רק שואל..." "אם כך" אמר הרב נויבירט "גם השבוע אלך בע"ה" 







כ' סיון ה'תשע"ט

 אין דבר יותר גדול בעולם מאשר לעשות טובה לזולת! (ר' קלונימוס קלמן בעל ה'חובת התלמידים)..


     אין מגבלה לכמות הידע שהמוח יכול לצבור. (שמואל אייזיקוביץ)


     התיקון על חטא המרגלים הוא לעשות הפוך מהם. והוא לעורר את האהבה לארץ ישראל ולדעת את גודל מעלתה.


     לא כל דבר שנקבר, בהכרח נשאר קבור (שמואל אייזיקוביץ)

לא תשנא את אחיך בלבבך (יט, יז) ) ['איש לרעהו']

     "מטבעי אני טיפוס מאוד רגשי", מעיד על עצמו בעל המעשה, "אני יודע שזה דבר בעייתי, אבל עם אופי כזה אני מתמודד. למדתי לדעת שבחיים חייבים לחיות עם אמונה, ולהתייחס לכל מה שעובר עלינו בקלות ובשמחה  . "

     עבדתי במקום מסוים. בדרך כלל ישנם עובדים שמשום מה 'על פיהם ישק כל דבר'. המילה שלהם קובעת ורצונם נעשה -  למרות שהם בכלל לא מנהלים! מאידך, אני גם מודע לכך שישנם מקומות עבודה בהם העובדים מסייעים הרבה אחד לשני. אבל כך או כך - אני הייתי די חדש במקום העבודה ולא היו לי זכויות 'וותק' בשום תחום כפי שהיה לעובדים אחרים. בהגדרה 'זכויות וותק' אני לא מתכוון לזכויות שמגיעות לעובד ותיק מכוח חוקי העבודה, אלא להעדפה שעובדים וותיקים מרשים לעצמם לעיתים לקחת. לפעמים נעשה הדבר ביושר ולפעמים...

     'הקש ששבר את גב הגמל' מבחינתי, הייתה העובדה כי באחד הימים ביקשתי 'סידור' מסוים במקום העבודה, אך למורת רוחי לא זכתה בקשתי להיענות. והנה כעבור כמה ימים נדהמתי לראות כיצד עובד אחר מסדר לעצמו את אותו 'סידור' בדיוק - ואין פוצה פה ומצפצף... המציאות המתסכלת הזו 'אכלה אותי מבפנים !". "היה זה ביום רביעי בשבוע. הלב שלי ממש רתח", הוא מתאר את הרגשתו הכואבת, "ואני הרי ידוע כבעל אופי קשה, אבל דווקא ברגעים אלו החלטתי להפוך 'עז למתוק. ישבתי עם עצמי והרגעתי את נפשי בדברי אמונה ובטחון: " הלא פשוט הוא שאת הצער הזה עשה לי הקב"ה ולא אף אדם. שהרי למען האמת אין בכוח שום אדם לגרום לי צער . ואם אני באמת מאמין שהצער הזה אינו מעשה ידי אדם , אזי אני חייב לשתוק ולא להגיב כלום! "

     לא קל היה לי להפנים זאת, לא פשוט היה עבורי 'לבלום את פי בשעת כעסי', אבל אמרתי לעצמי: אני בוחר לשתוק כי אני רוצה להיות 'בעל אמונה'. הדלקתי את המחשב ועד שהתוכנות 'עלו' לקחתי לעצמי הפסקה קטנה . באותו מקום עבודה היה עובד שהבת שלו לקתה ב'מחלה', ר"ל. בהפסקה הקטנה שנטל לעצמו, ניגש מיודעינו לעובד הזה ואמר לו בגילוי לב ובעיניים דומעות: "דע לך, מאוד לא קל לי בעבודה. היום היה לי סיפור מאוד מכאיב ומעצבן,  אבל בחרתי לשתוק. את הזכות הזו אני מקדיש לרפואת בתך"!. " העובד שמח והודה לי", ממשיך בעל המעשה ומספר, "ואני חזרתי למחשב בעודי לגמרי לא רגוע ועם דמעות בעיניים.  כל הזמן התפללתי שמה שאני מתאפק ושותק יהיה לרפואת החולה. האמת היא שלקח לי כמה שעות להירגע, אבל בסופו של יום שכחתי לגמרי מהסיפור. באותה שעה הודיתי להקב"ה מעומק הלב, כי עבורי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעמדתי בניסיון והצלחתי להתאפק כראוי!!!"

     היה זה באותו יום רביעי... "מה? חזרת הביתה"? הופתע האב לפגוש את בתו. למיטב ידיעתו בתו היתה אמורה להיות בבית החולים! שהרי בעקבות סרטן-הדם בו לקתה היא ממתינה מזה תקופה להשתלת מח-עצם. [מחלה זו פוגעת במח העצם שהינו 'היצרן' של שלל תאים במערכת הדם: כדוריות דם אדומות האחראיות על הובלת החמצן בגוף. כדוריות לבנות המגנות מפני נגיפים וחיידקים. תרומבוציטים - טסיות הדם הגורמות לקרישת הדם, ועוד. בסך הכול מייצר מח העצם מידי יום מיליארדי (!) תאים חדשים בגוף האדם. בעקבות המחלה ירדו אצלה מספר הכדוריות בדם לרמות נמוכות מאוד, ולפיכך אושפזה בבית החולים]. אלא שכאשר ערכו לה באותו יום ספירת דם שגרתית - להפתעת הצוות הרפואי - רמת הכדוריות בדמה זינקה לגובה, מה שאיפשר את שחרורה המיידי לביתה. הבת העדיפה לערוך 'הפתעה' קטנה ולא הודיעה להוריה שהיא משתחררת... וכך כאשר חזר האב לביתו בערב, הופתע לגלות שם את בתו.  


     שניות מועטות חלפו בין ההתאוששות מההפתעה ועד שהוא נזכר במשהו חריג שאירע באותו יום בעבודה: "היום היה לי סיפור מאוד מכאיב ומעצבן אבל בחרתי לשתוק. את הזכות הזו אני מקדיש לרפואת בתך..." - לחש לו מישהו באמצע היום. " אני לא יכול לקבוע שהנס הוא בזכותי", מצטנע בעל המעשה, "מכיוון שבסופו של דבר הרבה צדיקים וצדקניות מתפללים על חולה זו. ובכל זאת; מאחר שסיפורים כאלו - בהם הבולמים פיהם בשעת כעסם ממשיכים ישועות על זולתם - חוזרים על עצמם, אני חושב שמותר לנו להאמין שהדברים כפשוטם!" (למניעת זיהוי, שונו פרטים בסיפור)









י"ז סיון ה'תשע"ט



 בדיחה עממית מספרת על שני בני-אדם שראו בלילה צללית כהה בצמרת עץ. החלו השניים להתווכח. זה אומר: ציפור, וזה אומר: חתול. החליטו ליידות אבן לעבר בעל-החיים ולראות אם יעוף או יקפוץ למטה. זרקו את האבן והיצור התעופף מן העץ. אמר הראשון: "רואה אתה, זו ציפור". הגיב חברו: "לולא ראיתי זאת במו עיניי, לא הייתי מאמין שחתול מסוגל לעוף".

     בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך.

     זה לא נכון שאנו לא רוצים משיח. וודאי שכולנו מתאבלים על החורבן, אבל מתי נזכרים בזה? כשיש צרבת.. כשיש מישהו חולה במשפחה. אז כולם אומרים מיד: מתי יבוא כבר משיח? כשהצרות תוכפות עלינו, נזכרים לבקש על הגאולה.. האם אכפת לנו מכבוד שמים? תיקון חצות לא נועד כדי למלא את החסר בחשבון הבנק... משיח לא יבוא בשביל לסדר את הפרנסות... המשיח צריך לבוא כיון ששכינתא בגלותה. כי השכינה בצער. (הסבא קדישא מרדושיץ)

     חוק הוא בבריאה ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.

     חז“ל למדונו ”מעשה אבות סימן לבנים“, והדבר אמור לטוב ולמוטב. לפי הסימנים הקטנים שהאבות מראים לבניהם כך מתבצעים מעשים גדולים אצל הבנים. לפי יראת השמים והדקדוק במצוות של האבות, כך יש השפעה גדולה ועצומה לבניהם אחריהם ולהמשך הדורות    

     ישנם אנשים שעושים ברכה כשרוצים לאכול,  הרי שהברכה היא רק לצורך האכילה, לעומת זאת ישנם אנשים שכל האכילה שלהם הוא בכדי שיוכלו לברך, הרי שהאכילה שלהם הוא צורך גבוה, וזהו הוא הפי' וְהָיָה בַאֲכָלְכֶם מִּלֶחֶם הָאָרֶץ תכוונו שכל הסיבה של האכילה הוא רק בשביל תָרִימּו תְרּומָה לַה. 

     ''כל נשיא בהם..." - מלת "נשיא" יש בה אותיות "אין" ואותיות "יש". נשיא שמחזיק עצמו ל"אין" הוא "יש". אבל אם מחזיק עצמו ל"יש" – הרי הוא "אין". (דגל מחנה אפרים)

     מהותו האמתית של אדם ניכרת על פי התנהגותם של "פירותיו", דהיינו בניו ותלמידיו, אם הולכים הם בדרך הישר, אות הוא שכשר הוא, אך אם אין הם הולכים בדרך ה', סימן שאין תוכו כברו, ואך כלפי חוץ נראה כצדיק. וזה שאמר הכתוב: "היש בה עץ אם אין" – שיראו אם יש בה צדיק שיגן עליה בזכותו. וכיצד תדעו זאת – "ולקחתם מפרי הארץ" – צאו וראו את הנהגתם של בניו ותלמידיו, וכך תדעו אם כשר הוא באמת...

הישיש נקב במחיר מופרז...  (אפריון שלמה, עלון 292)

     מעשה שהיה בתלמיד חכם שעבר יום אחד ברחובה של עיר, וראה שלט המבשר על מכירת דירה אחת. הוא שקל בדעתו, כי מן הסתם מחיר הדירה אינו יקר כל כך ויוכל לעבור לשם. קבע מועד עם בעל הדירה, שהיה יהודי ישיש וחולני, והגיע להתרשם ממצב הדירה. לאחר סיור בדירה, שאל את בעל הדירה מה מחירה, והלה נקב בסכום מופרז מאוד. "איני מוכן להתפשר ולו על פרוטה אחת", הפטיר הזקן. והתלמיד חכם החליט לוותר על חלומו.

     חלפה שנה, ומיודענו עובר שוב באותו רחוב. וישא את עיניו וירא את השלט "דירה למכירה" ניצב עדיין על מקומו. הוא שיער כי מן הסתם מחמת המחיר הגבוה, אף אדם לא רצה לקנות את הדירה, וכנראה שבעל הדירה הוריד כבר את המחיר, ואולי עתה יוכל לרכוש את הדירה.  עלה התלמיד חכם אל הדירה, וכשבעל הדירה ביקש להראות לו את החדרים, אמר לו התלמיד חכם, כי הוא כבר מכיר את הדירה מהסיור הקודם, ובא רק כדי להתעניין אודות מחירה. נקב האיש באותו הסכום כאשתקד. הת"ח התפלא, "הלא לפני שנה המחיר היה אותו מחיר, ומן הסתם בגלל מחיר מופרז זה,  איש אינו מוכן לרכוש את דירתך, מדוע אפוא אינך מוריד את המחיר?!".  בעל הבית החוויר ופרץ בבכי... "אינני מעוניין למכור את הדירה כלל", הסביר, "אני פשוט אדם גלמוד. יושב כל היום לבדי בבית, ואיש אינו פוקד את מעוני. באחד הימים הגיתי רעיון, אני אפרסם שלט עם 'דירה למכירה' וכך יכנסו אנשים לראות, ואני אנקוב במחיר מפולפל, באופן שברור שיסרבו לקנות במחיר כזה את הדירה. וממילא יבואו עוד ועוד אורחים, ובכך אפיג את בדידותי... והתכנית הצליחה, כמעט מדי יום מגיעים אלי אורחים, אני מסייר עמם בדירה, מגיש לפניהם תקרובת, ואנו יושבים ומשוחחים". הוסיף הזקן והתחנן בפני הת"ח שלא יגלה את בדידותו לציבור כדי שיבואו לבקרו ולהפיג את בדידותו, שלא ידעו שהוא במצוקה.

ומקדשי תיראו..."

     הובא בספר "אור צדיקים": אין לדבר בבית-הכנסת אפילו לאחר התפילה בדברים אחרים שאינם מעניין התפילה, מאחר וגם לאחר התפילה עדיין שורה שם הקדושה. ומי שמדבר בדברים שאינם קשורים לתפילה ולשבח הקב"ה, נוהג בזיון בקדושתו יתברך ומגרש את השכינה משם. ועליו השכינה צועקת וקובלת: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום!". וכידוע, שאין לשכינה מקום מנוחה כי אם בבית-הכנסת מאחר והיא בגלות, וכשאדם מדבר בבית-הכנסת גורם שלא יהיה לה מקום לנוח, אלא תמשיך לגלות ולנדוד ממקום למקום. ואוי לו ואוי לנפשו כי עליו נאמר: "ובן כסיל תוגת אימו", ועונשו שגם הוא יהיה בידי אכזריים, ולא ימצא מנוח ומרגוע לנפשו, רחמנא ליצלן מעונשו! ולכן כל בעל נפש יחוש לנפשו, ולא ידבר בבית-הכנסת ובית- המדרש.

     בספר "מתוק האור" סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מזעזע:  פעם הגיעו זוג לרב העוסק בהשכנת שלום בית.  שאל הרב את הבעל: "היכן נעוצה הבעיה? מתי התחילו הבעיות "? הלה השיב: "כבוד הרב, לא נעים לי לספר, אני אפילו מתבייש להעלות זאת על דל שפתיי, אך הבעיה התחילה עוד כשהיינו בחדר הייחוד, ביום חתונתנו !" "בעיות של שלום בית בחדר הייחוד?!" – תמהה הרב "אכן כן! לאחר החופה נכנסנו יחד לחדר ייחוד, אחרי יום שלם של התעלות, תפילות וצום, מותשים ורעבים, על השולחן היה מונח מעט אוכל. טעמנו משהו, ולפתע הטלפון הנייד שלה מצלצל. היא נכנסה עם נייד כשהוא פתוח לחדר הייחוד!!! הוא צילצל – והיא ענתה! ואני ישבתי בצד והמתנתי בסבלנות שהיא תסיים את השיחה!!!"  פנה הרב אל האישה: "זה נכון מה שהוא מספר?". "זה נכון. אך הוא לא הציג את התמונה בשלימותה - החברה הכי טובה שלי שברה את רגלה יום לפני החתונה ונאלצה לעבור ניתוח. כך יצא שביום החתונה היא הייתה מאושפזת בבית-הרפואה, מחלימה מהניתוח. כל חברותיי הגיעו לחתונה חוץ ממנה. לפני החופה שוחחתי עימה בטלפון והרגעתי אותה, ואחרי החופה היא התקשרה לומר מזל טוב.  האם לא חסד גדול הוא לדבר איתה, כשהיא כה בודדה בבית-הרפואה? מה בכלל הבעיה?" " הרב מבין?" – אומר הבעל – היא אפילו לא מבינה את הבעיה, וזו הבעיה הגדולה מכל! היא הרי דיברה עם החברה הזו ביום שלפני החתונה ארבע שעות, בבוקר יום החתונה שעתיים, ולפני החופה עוד חצי שעה. בדיוק באמצע השהות הקצרה בחדר הייחוד היא הייתה מוכרחה שוב לדבר איתה?!"...

     סיפור הוא אך לקח גדול בעבורינו : איך אפשר לנצל את הזמן המועט שנמצאים בו בבית - הכנסת לשיחות חולין ?! הלא בעת התפילה אנחנו מתחברים ומתייחדים עם השכינה. כשאנחנו יושבים בבית-המדרש ועוסקים בתורה, אנחנו מחוברים לקב"ה,  שהרי "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא".  אנחנו נכנסים עם הקב"ה לחדר ייחוד ) הרי אומרים לפני התפילה "לשם ייחוד...") אז לשם מה אנחנו צריכים בכלל להכניס איתנו לחדר את הפלאפון הזה?!..





ט"ז סיון ה'תשע"ט


 אומרים בשם כ"ק הרבי מסאטמר רבי יואל זצוק"ל, שהמופת הגדול ביותר המצוי כיום בארץ ישראל, הוא קיומם של משפחות האברכים, החיים ממשכורות זעומות ומצליחים לחיות בנחת ובשמחה, ואף לסייע להקמת בתיהם של כל ילדיהם,  כשמדובר בסכומי עתק, של מאות אלפי דולרים.


     אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב 'כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש, נקרא חוטא, שנאמר "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם"', מגמ' זו חזינן דיש חיוב גמור, ואם אינו עושה כן הויא חוטא, ומסתמא החיוב משום "לא תעמוד על דם רעך". וב"שפתי חכמים" שם כתב הטעם שנקרא חוטא: לפי שביטל את מצות "ואהבת לרעך כמוך".

     אנו מעריכים דברים מסוימים רק כשהם כבר לא אצלנו . (שמואל אייזיקוביץ)    


     והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה" (ט' י"ג). "והאיש אשר הוא טהור ובדרך, - שיהיה אדם טהור גם בדרך, "לא היה" - דבר זה עוד לא היה... (בשם הגר"א(

גם ציפור מצאה בית (השגחה פרטית, עלון 17)

     עד לא מזמן גרתי בבית שהיה קטן עלי. ברוך השם, זכיתי במשפחה ברוכה, והגעתי ממש למצוקת דיור. על כל מרצפת – שני אנשים, בחדר הילדים ישנים שניים במיטה, כל אחד מהילדים מוצא לו מקום מקורי להניח את החפצים האישיים שלו, כי אין מקום להניח מגרה לכל אחד. אחד מצא לו כמה סנטימטרים במדף במטבח, השני פינה לו מקום מתחת למיטה, והשלישי, אסף את הבוקי סריקי שלו בתוך ציפית של כרית. גם אם תאמינו שאני מגזים, תאמינו שאי אפשר להגזים בתיאור של המצוקה. עם השנים הפך הבית ל"דירת סליחה", וזה במקרה הטוב. כשיש סבלנות, ומתנהגים בנימוס, אזי מבקשים כולם זה מזה "סליחה, אפשר לעבור?", אבל אתם מבינים בוודאי, שהנימוס הוא לא אורח קבוע אצל ילדים צעירים ושובבים, ולא פעם הופכת הבקשה לפקודה או לתגרה.

     בספר המריבות של הבית, לו היה לנו כזה, יכולנו לרשום שתשעים אחוז מהמריבות נסובו על ענייני מקום, מרצפת, כיסא או מיטה . מאז שנפלה בביתנו ההחלטה לעבור דירה, קיבלנו הצעות רבות, אבל בכל הצעה היה חיסרון שאי אפשר להתעלם ממנו, כשהחיסרון המשמעותי ביותר הוא המחיר. לא רציתי להיכנס לחובות, וביקשתי לקנות דירה בדיוק במחיר שאני מוכר את דירתי הנוכחית. מספר ההצעות שירדו מהפרק, היה שווה למספר ההצעות שעלו. אף אחד משלל ידידיי הקרובים והרחוקים,  מתווכי דירות מקצוענים וחובבנים, לא הצליח להביא את ההצעה המתאימה.  הייתי אובד עצות, ובינתיים משכתי שגרה צפופה, עם כל המשתמע. ככה – שמונה שנים.

     בשנה שעברה, לפני פסח, שמנו לב שהחלונות מתלכלכים מציפורים. לא די בדיירים שממלאים לנו את הבית מבפנים, הנה התנחלו להן ציפורים גם בחוץ. בעוד אשתי מתלוננת על המפגע, נזכרתי במה שכתוב בחומש בפרשת דברים. בפרק כ"ב בפסוק ז' כתוב עניין שילוח הקן – "שלח תשלח", ובפסוק לאחריו כתוב "כי תבנה בית חדש". מפרש רש"י: אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש.  אמרתי, אולי הקב"ה מזמן לי עתה מצוות שילוח הקן, כדי שאחר כך אזכה לבנות בית חדש?  הפקרתי את המקום בפני שלושה, ואכן שילחתי את האם כמה פעמים ולקחתי את הבנים – הביצים הטריות, כמצוות הכתוב. כך קיימתי כמה פעמים מצוות שילוח הקן.  מאז, מה שלא הלך בשמונה שנים, התקדם תוך זמן קצר.


     חבר התקשר אלי והציע לי דירה במחיר שאני רוצה, במקום שאני רוצה. פשוט דירה בהזמנה. אני מרגיש שהגילוי הבהיר הזה של הנהגת השם שזכיתי לו, לראות איך הכתוב בחומש וברש"י מתקיים בי בדיוק, בא לי ברחמיו יתברך אחרי ששמעתי את קו השגחה פרטית, והתחזקתי באמונה ובבטחון שהקב"ה יזמן לי את הצריך לי ולבני ביתי.  הסיפור סופר בקו השגחה פרטית, ואחד מהמאזינים החליט לשתף אותנו בתובנה משלו:  יש לי מרפסת, והיונים עושות בה כבתוך שלהן. המקום כבר הוכרז להפקר פרט למזומן,  ואני כבר זכיתי לקיים שילוח הקן כמה וכמה פעמים. במשך החורף לא נכנסתי לשם, והנה, העוזרת, בהדרכת אשתי, נכנסה לנקות שם. לא הבנתי מה בוער לה לעשות זאת. יש דברים דחופים יותר, אבל כמובן, בענייני ניקיון, דעתה של עקרת הבית היא העיקרית. כל החורף לא נכנסנו למרפסת, והנה, בדיוק ביום שהחליטה לנקות, נמצאו שתי ביצים טריות ממש, שניתן לקיים בהן את המצווה.  באותו יום שמעתי את הסיפור בקו השגחה פרטית. התקשרתי לחבר יקר שלי. הוא תומך תורה גדול. בן אדם עסוק ומצליח, ברוך השם, ועוד אין לו דירה משלו . הוא סיפר לי שהוא מחפש דירה, אבל הוא לא כל כך משקיע בזה, כי מצוות חשובות לו יותר.  הפעם ידעתי, שאם מצוות חשובות לו, הוא ודאי ישמח לקיים שילוח הקן. דיברתי אתו, והוא אכן נמצא באותו זמן בירושלים ויכול היה לקפוץ אלי. התברר שמעודו לא קיים את מצוות שילוח הקן, והוא שמח מאד לזכות במצווה . בזכות שמיעתי את הסיפור, עלה בדעתי לדחוף אותו לקיים שילוח הקן. אודה לכם מאד,  קוראים יקרים, אם תקדישו מחשבה של תפילה לזכות חברי, שיגיע גם לחלק השני – כי תבנה בית חדש.


















אמרו לנו חז"ל (נדה לא, ב,) "בא זכר בעולם, בא ככרו בידו ". יש אבא עשיר בשמיים שדואג לו, ולכולנו, באופן ישיר".


    הדרך לייקר בעיני ילדינו את התורה אינה ביטול כל חכמה שמחוצה לה, אלא הערכת חכמות אחרות והשוואתן לתורה – המדע יקר, אך התורה יקרה ממנו.


     כל לילה, לפני קריאת שמע, נוהג היה רבי דוד רפפורט לבקש מהרבנית שתמחל לו. הוא היה אומר: 'אם צריך לבקש מחילה ולסלוח לכל אדם לפני השינה, כל שכן שצריך לבקש מחילה מהאישה, שנמצאים איתה כל היום'!


    מוות וחיים אינו מצב קליני, גם לא אבחנה מדעית. מוות - הוא מצב של אדם שלא יכול לעשות חסד עם זולתו, אינו יכול להועיל לחבריו, אינו מסוגל להיטיב לסביבתו. ומאידך,  חיים ארוכים - אלו חיים מלאי חסד ועשיה, חיים העוסקים בלהיטיב, לשמח, לגמול חסד איש לרעהו!

כבוד הורים ושכרו

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי ללמדנו על השכר העצום בעבור מצוות כיבוד הורים. ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:

     כשאימי נפטרה ואבי התבגר, הכנסתי את אבי לביתי , והחזקתי את אבי בביתי שבע שנים, הקשיים היו עצומים שכן במהלך השנים אבי הידרדר גופנית ושכלית, ורק מי שעבר את התהליך הזה יכול להבין את הקשיים, שהיו מנת חלקנו, אבל ב"ה החזקנו מעמד, ותמיד החדרנו לילדים את הזכות הגדולה בחלקנו לקיים מצוות כיבוד אב.  בנוסף לכל הקשיים, המשרד שאותו אני מנהל לא לקח על עצמו פרויקטים מיוחדים, כי הטיפול באבי העסיק אותי שעות רבות, כאשר עד השעה 11:00 לא היה שייך שאגיע למשרד כי טפלתי באבי, והייתי צריך להלביש אותו להתפלל איתו ולהאכילו, ומטבע הדברים גם כשהייתי במשרד לא היה לי זמן לטפל בפרויקטים גדולים ומסובכים.

     לאחר פטירתו של אבי, היינו בטוחים, שהקשיים מאחורינו,  ושברוך השם השנים הנפלאות שזכינו לקיים בהם מצוות כיבוד אב ואם עם הקשיים הגדולים, מאחורינו, וכעת נזכה לקיים מצוות קלות יותר. אבל אז באו ההפתעות.  לאחר פטירת אבי ז"ל מצאתי את עצמי יושב באסיפת הורים מול המחנך של בני, מלמד ותיק מסור ומומחה , המספר לי על התקדמותו בלימודים, ותוך כדי כך מספר לי על תופעה היפראקטיבית מסוימת הפוקדת את בני , ומפריעה לו, וכי יש פלוני המומחה לייעץ בנושא זה.  אינני מבין גדול בנושאים אלו, ואכן מצאתי את הזמן הפנוי והגעתי לקבלת הייעוץ. תוך כדי שאני חושב, מה הייתי עושה אם אבי היה בחיים, מניין הייתי לוקח את הזמן להגיע לטיפול. כשנכנסנו ליועץ, הוא שאל: "האם יש לך עוד בן שיש לו את הבעיות הללו?", עניתי לו: "מעולם לא שמעתי על תלונות כאלו". אולם היועץ התעקש שבכל זאת אברר על כך.  לאחר בירור נודע לי, שגם אחד מבני היותר גדולים סבל מבעיה דומה של קשיי למידה וחוסר קשב, ואף שהייתי משתתף בקביעות באסיפות הורים, מעולם לא שמעתי על כך, וב"ה הבעיה הסתדרה מאליה, מבלי שאטרח ואשלם עליה, עקב תשומת ליבו של מלמד אשר התאים את עצמו לתסיסות של בני. במהלך השנים שטיפלתי באבי, לא ידעתי מאומה על כך, הקב"ה טיפל בקשיים של בני!.

     לאחר תקופה קצרה, נסעתי עם בתי לטיפול שיניים סבוך,  כשחיכיתי בחוץ במהלך הטיפול, התבקשתי למלא טופס מטעם המרפאה ולציין בו מתי הפעם הקודמת שטופל מישהו מהמשפחה במרפאה. לא הצלחתי להיזכר,  במעורפל זכרתי, כי הייתי במרפאה לפני שנים רבות כמה פעמים עם ילדי, שבחלקם כבר נשואים.  כשהגשתי את הטופס הפקידה העלתה על הצג את מועד ביקורי האחרון שהיה לפני כשבע שנים! "מעניין", העירה, " עד לפני כשבע שנים היו ביקוריכם תכופים מאוד, הבן עשה פלטה ליישור שיניים, הבת עברה כמה טיפולי שורש, זוגתך עברה עקירת שן, כתר, עוד ילד עבר בדיקות. במהלך שבע השנים האחרונות אינני רואה כאן אף ביקור ... שמתי לב שבעצם כשאבא היה בחיים, בכלל לא היה לי פנאי לכל טרדות הפרנסה המעסיקים אותי כיום מבוקר עד ערב , אינני מוצא את עצמי מרוב טרדה פשוטו כמשמעו, עול נישואי הילדים והמימון הדרוש לכך, משעבד את כולי מבלי לתת לי הפוגה, המשרד אותו אני מנהל, היה מכניס אז יותר כסף באופן משמעותי, ובפחות עבודה. הקב"ה חסך ממנו עבודה, ונתן לי את הכסף, שאני זקוק לו, ברבע מהזמן.

     מרגע זה ואילך שמתי לב לכך, שהרבה דברים המעסיקים אותי כיום, החל מענייני הבית וחינוך הילדים, המשך באין ספור סידורי עסקים הקשורים לעבודתי, וכלה בכל הטרחות הקשורות לנישואי הילדים, פשוט לא היו קיימים כלל.  מסיים האיש את סיפורו: אני מספר זאת עבור כל אותם אנשים ומשפחות המתמודדים עם טיפול בהורים קשישים או שיש להם ספיקות, האם להיכנס למצווה הגדולה הזו שאני זכיתי לה במשך שבע שנים. כדאי שידעו, שכל טרחה שהם טורחים עבור ההורים, זה תמורת טרחה אחרת שנחסכת מהם וזאת מלבד השכר הגדול הצפון להם.


     ברצוני לציין פרט מעניין, שאחד הקשיים שעברתי, זו הבושה.  כשאירסתי את בתי, הייתי צריך לארגן ווארט בביתי. חשבתי לעשות במקום אחר, כי אבי הרבה לדבר, ולא תמיד לעניין , וגם כשהיה מחזיק כוסית לחיים, רובו היה נשפך. למרות זאת החלטתי לעשות את הווארט בבית, כי אבי עלול היה להבין,  שאני נמנע מלערוך את הווארט בביתו בגללו, ויכל להיגרם לו צער ועוגמת נפש.  בשעת הווארט אכן אבי התחיל לדבר עם המחותנים, ואני ברחתי למטבח, ודמעות שטפו את עיניי, והתפללתי, שכל זה יגמר. אבל אז התחזקתי, ואמרתי: "הקב"ה שלח לי מצווה גדולה כזו, אקבל זאת בשמחה".  נכנסתי לסלון, ואמרתי למחותנים: "יש לנו בבית זכות גדולה שאבי היקר נמצא בביתי", ואבי זרח מאושר. מזגתי לו כוסית לחיים, וכמובן שרובו נשפך על המפה. ניגבתי את המפה ובליבי קיוויתי, שהמחותנים לא יסתכלו עלינו בעין עקומה.  כמה ימים לאחר מכן, סיפר החתן לבתי הכלה, שאבי לא מפסיק להתפעל מאביך, איך שהוא מחזיק את אביו בביתו , וכולו קורן מאושר, על שזכה להשתדך עם מחותנים כאלו.






י"ד סיון   ה'תשע"ט


בדרשות בשבע ברכות שקי''ל 'כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות' וא''כ מה יעשה מי שלא יודע לדרוש יפה? ולזה יש את הפיתרון שלפחות יאריך בדרשתו, ואז כשסוף סוף הוא יסיים יהיה כזו שמחת חתן גדולה...

     במקום שמתקיימים מנינים רבים לתפילה, כגון ליד הכותל המערבי, יחזירו כל פעם בגמר הקריאה את הספר למקומו בארון הקודש ולא ישאירוהו מונח על הבימה עד שיגיע המנין הבא לקריאת התורה, מפני כבוד ספר התורה. (שם ל' ועיין הערה מ"ב(


    חז"ל אומרים: 'רשעים בחייהם קרויים מתים. רואים חמה זורחת ולא אומרים יוצר המאורות. חמה שוקעת ולא אומרים מעריב ערבים'. אדם חי הוא אדם שפועמים בו רגשות התפעלות בשעה שהוא עומד מול מראה מפעים. מי שרואה את החמה זורחת יום אחר יום ולא בוקעת מפנימיותו ברכה למי שבראה והעמידה,  אות הוא שרגשותיו מתו.

      כשהאיש תמיד בשמחה אף שתבוא עליו מחלה ח"ו יבטלנה אבל מי שיש לו עצבון לא יכול לישא את: זאת רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה

היום העמוס ביותר (פניני נועם שיח – פסח)

     אם נשאל כל אדם באשר הוא איזה יום הוא העמוס ביותר,  חושבני שכל אחד ישיב שערב פסח הוא היום העמוס ביותר,  ובפרט בערב פסח בבוקר שכל אחד עסוק מאוד, כי צריכים לגמור לאכול את החמץ עד סוף זמן אכילת חמץ ולהטמין את הכלים של חמץ במקומות המסויימים, ואח"כ לשרוף את החמץ ואת הלולב וכדו', וכמובן שצדיקים וגדולים לא נגרעו בזה מכלל ישראל וגם אצלם יום זה הוא העמוס ביותר – וכמו כן היה הדבר אצל הגאון האדיר רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, שיום זה היה אצלו מהעמוסים ביותר, ולכן לפלא גדול היה הדבר ששנה אחת בערב פסח לאחר שריפת החמץ קרא רבי שלמה זלמן את אחיינו שהיה לו לעזר בחלוקת כספי צדקה וכדו', וביקש ממנו שימחול בטובתו להקדיש עבורו קצת מזמנו העסוק ויסור לביתו, כי דבר לו אליו.  כמובן שהלה התפלא מאוד מה לו לרבי שלמה זלמן אליו בשעות העמוסות האלה, אך מפני כבודו של דודו הדגול היה כמחריש ולא אמר לו דבר.

     ויהי כבואו אל מעונו של רבי שלמה זלמן, מסר לו רבי שלמה זלמן כמה מעטפות סגורות, וביקש ממנו שישתדל מאוד מאוד למסור את המעטפות להאנשים ששמותם וכתובתם היו נקובים על המעטפות – עוד היום בערב פסח – וחזר רבי שלמה זלמן וביקש בפירוש שישתדל למסור להם את זה "היום" בערב פסח דייקא!  כששמע את בקשת דודו לא יכל להתאפק ושאל את דודו "דודי החשוב, איני מבין, והלא כמה שבועות עסוקים יהודים טובים בגמילות חסדים בגופם ובממונם ואוספים מעות חיטים לתת קמחא דפסחא לכל הנצרכים, וכל אלו הנצרכים הרי יש להם כבר כל מילי דמיטב לכבוד פסח – מצות יין בשר ודגים וכל מטעמים – מה בוער לכם לשלוח למשפחות הנצרכים האלו את המעטפות בערב פסח דייקא, והלא אפשר לשלוח להם את כל זה גם אחרי יו"ט". אך רבי שלמה זלמן לא ענה לו כלום על כך, רק הביט בפניו ואמר לו "א גוט יו"ט", ומזה הבין שמוכרח הוא למסור את המעטפות היום ללא איחור, ואם גדול הדור מצוה חייבים לציית...

     כשיצא לחוץ, לא יכול היה להתאפק – כי הבין שיש במעטפות משהו אחר יותר מכסף, והציץ באחד המעטפות, והשתומם לראות בתוכה לא פחות ולא יותר מאשר כרטיסי כניסה לגן החיות... וכך חזר ונשנה בתוך כל המעטפות האחרות שהיה שם כרטיסי כניסה לגן החיות, הוא לא הבין מה קורה כאן, מה לו לרבי שלמה זלמן עם גן החיות, ומי פתי ילך בערב פסח בצהריים לגן החיות, ואם הכוונה לחוה"מ הלא אפשר למסור את המעטפות בחוה"מ, מהו הנחיצות להיום, אך אם גדול בישראל מצוה אין שואלין, והוא מילא את השליחות ומסר את כל המעטפות.


     בחוה"מ הגיע לבית דודו לביקור חג, ותוך כדי שהם מדברים בדברי תורה וענייני השעה, לא יכול להתאפק ושאל את דודו רבי שלמה זלמן אם אפשר לשאול איזה שאלה – "הלא פסח הוא זמן ששואלים שאלות", אמר לו רבי שלמה זלמן שיכול לשאול. אמר לו אחיינו, שבצאתו הוא לא יכל להתאפק ופתח את המעטפות וראה את מה שראה, והדבר אינו נותן לו מנוח, מה לו רבי שלמה זלמן לכרטיסי כניסה לגן החיות, ומה כל הבהילות בזה לערב חג הפסח.  אמר לו רבי שלמה זלמן: הסכת ושמע, באמת, צדקת בטענתך שכל הנצרכים יש להם כבר הכל לחג הפסח, מצות ויין וכל שאר הדברים, ברם חשבתי לעצמי, שהילדים כשישמעו בחוה"מ מחבריהם שהם הלכו לטייל במקומות מעניינים, נפשם תתעטף ביגון אשר הם לא זכו לכל זה, ומרוב מרירות יצערו את הוריהם ויבואו לידי ריב ומצה, וכל שמחת החג תושבת ח"ו, ולכן לאחר שביררתי ואמרו לי שההיימישער עולם הולכים לבקר בגן החיות,  הלכתי ורכשתי כרטיסי כניסה לגן החיות, ומה שמיהרתי בחפזי ושלחתי את זה בערב החג, כי חשבתי שאם הילדים ידעו כבר לפני יו"ט שבחוה"מ הם לא יצטרכו להישאר בביתם אלא יוכלו ללכת כחבריהם לבקר בגן החיות, אזי כל ליל הסדר יראה אחרת לגמרי,  הם יתנהגו בצורה ראויה ישירו בנועם ויאמרו דברי תורה ויהיה להם ולהוריהם שמחת יו"ט אמיתית, ולכן ביקשתי ממך בדווקא שתשלח להם את זה כבר בערב יו"ט...

  












אומר ר' עקיבא: את הקב"ה אפשר למצוא רק בדרך אחת...  רק בערפל! ומשה ניגש אל הערפל... שם הא-לוקים!


     איך תדע שמשהו הוא בלתי אפשרי אם לא ניסיתה ? (שמואל אייזיקוביץ)


ה     גאון רבי שמואל הלוי וואזנר ציין פעמים רבות שהגאון הצדיק רבי צדוק הכהן מלובלין זכה לחבר את ספריו על התורה "פרי צדיק" בכח מה שהסתכל על נרות שבת, שהיא סגולה לחדש חידושי תורה! ("רחמי הרב" - מעשה רב(


     השל"ה הקדוש אומר שעל כל פעולה ותנועה שהאדם רוצה לעשות, יאמר "אי"ה", או "בעז"ה", שהרי לא במדבר בלבד היו החניה והנסיעה על פי ה', אלא כל צעד וכל שעל בכל ימי העולם על פי דבר ה' הוא, וכאשר אדם אומר "בעזרת השם" או "אם ירצה השם" כדאי שירגיל עצמו לומר זאת בכוונה ומתוך התבוננות, ולא כמצות אנשים מלומדה, על ידי זה הוא מחדיר בעצמו ומשיב אל לבבו עיקרי האמונה, ומביא על עצמו ברכה.

חשבֹונֹותַ  שמיִם II (פניני עין חמד, עלון 739)

     אין ספק שפטירת שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהוא גרמה צער רב לכל עם ישראל בכלל ולמשה רבינו ואהרון הכהן בפרט. כידוע המפרשים מביאים פירושים וביאורים שונים כדי לנסות ולהבין במה הם חטאו, ומדוע היה עליהם להיפטר במיתה משונה שכזו.  בנוסף רמזו חכמינו שאחת הסיבות שחומש ויקרא נקרא כך, היא משום שהמילה 'ויקרא' מורכבת משתי מילים- וי קרא. דהיינו עלינו לבכות על פטירת שני בניו של אהרון הכהן. חז"ל מלמדים אותנו, שמי שבוכה ומזיל דמעות על מותם של נדב ואביהוא, בניו יחיו והוא לא יראה צער, כי כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופַרןַ וַמניחן בבית גנזיו. מצווה להזיל דמעות על אדם כשר.  אולם עלינו לדעת שכל מה שקורה בעולם - הינו בהשגחה פרטית ויש חשבונות שמיים מדוע ולמה האדם היה צריך לעבור ניסיון כזה או אחר.

     להלן סיפור מופלא המעובד מ'ווי העמודים', שיש בו כדי ללמדנו על כך: בשנת ה'תשע"ד, נפטרה נערה צעירה בת תשע-עשרה שנים בלבד, בתו של אחד מתלמידי החכמים במושב תפרח.  הנערה, הלכה לישון ולא קמה בבוקר. מטבע הדברים המקרה זעזע את הציבור בכלל ואת ההורים בפרט, שצערם היה רב לאחר שבמקום להוביל את בתם לחופה עם בחור תלמיד חכם, הובילו אותה לקבורה/

     חשף הגאון רבי יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, את הסיפור המבהיל שמאחורי הפטירה הפתאומית. הסיפור התגלה בזכות חלום שחלמה אחותה בת השתיים-עשרה, שבעת הפטירה הייתה כבת שמונה שנים בלבד.  האחות סיפרה כי חלמה שאחותה באה אליה והובילה אותה ליער, ושם התיישבה על ספסל ושוחחה אתה. "טוב לי מאוד שם", סיפרה הנערה שנפטרה וביקשה ממנה שתגיד להורים שלא יצטערו על פטירתה כי טוב לה מאוד שם.  בנוסף, גילתה לה מדוע נפטרה בגיל צעיר כל כך וכך אמרה: "בפרוץ השואה הייתי ילדה קטנה, הורי נאלצו לתת אותי למשמרת בידי גויים, כדי שהם ישמרו עלי, ויציגו אותי כבת שלהם וכך בעז"ה אנצל.  המטרה הייתה, שלאחר גמר המלחמה, אחזור להורי אם ישארו בחיים, ואם לא - שיחזירו אותי לעם היהודי.

     לאחר סיום המלחמה השכנים הגויים לא קיימו את בקשת הורי האמתיים ולמעשה לא ידעתי, כי אני יהודיה השייכת לעם היהודי עד גיל תשע-עשרה. מיד לאחר שנודע לי שאני יהודייה, ושאני בת לעם ישראל,  שבתי לכור מחצבתי. מיד עזבתי את הגויים, וחזרתי לעמי, התחלתי לשמור תורה ומצוות, ואף נישאתי לתלמיד חכם וגרתי בבני ברק, ושם הקמתי משפחה לתפארת.  לאחר שהתבקשתי לבית-עולמי, פסקו לי שבעקבות מעשי מגיל תשע-עשרה שנים ומעלה מגיע לי גן עדן בהיכל גבוה.  אולם עניין אחד הפריע לקבל את הפסק-דין.  העובדה שעד גיל תשע-עשרה שנים לא שמרתי תורה ומצוות  מנעה ממני להגיע לאותו היכל, אלא אם כן אעבור זיכוך. נתנו בפני שתי ברירות - או לעבור את הזיכוך בשמיים או לחזור לגלגול בעולם למשך תשע-עשרה שנים.  בחרתי לחזור בגלגול כאשר זמני קצוב לתשע-עשרה שנים בלבד, וכך נולדתי להורי כאן בתפרח. כשנגמר התיקון, פרחה נשמתי כדי להגיע לעולם העליון שנקבע לי, וכל כך טוב לי כעת שאיני יכולה לתאר.

     כשקמה האחות בבוקר, היא חשבה שמדובר בדברים בטלים ולא סיפרה דבר להוריה. אך החלום חזר ונשנה שלוש פעמים.  בפעם השלישית, האחות שנפטרה אף הוסיפה ואמרה: "כדי שתדעי, שמדובר בחלום אמת - אתן לך סימן".  וכך אמרה: "לאחר ה'שבעה' אבינו נסע לקבר שלי בהר המנוחות בירושלים, והיה לי כל כך טוב שאבי הגיע לשם ואמר עלי פרקי תהלים  ". "אולם ב'שלושים', אבינו החליט שהנסיעה מתפרח לירושלים לוקחת הרבה מאוד זמן וזה ביטול תורה ולכן לא בא לשלושים. אומנם מצד אחד היה לי טוב אילו היה בא לקברי,  אך מצד שני, אי גרימת ביטול תורה - היה לי טוב יותר מאשר כשבא לקברי בשבעה".

     האחות הצעירה, שכאמור הייתה בגיל שמונה שנים בלבד,  בזמן שאחותה נפטרה, לא זכרה כלל את הנסיעה של האב ב'שבעה' ואת העובדה שאביה לא נסע לציון ב'שלושים'. היא סיפרה על הישנות החלום שלוש פעמים, והוסיפה את הסימן, שאחותה מסרה לה כדי שתספר על כך להוריה, ואכן ההורים אישרו את כל הפרטים.

     הגאון הרב זילברשטיין הוסיף ואמר: "כמובן שההורים מאוד התנחמו משמיעת החלום ולמדו מכאן מוסר השכל גדול: א. שהם כל כך הצטערו על פטירת בתם, ובוודאי ידוע שהכול הוא בחשבון נפלא, וזה לא היה יכול להיות אחרת, אבל כעת גם נודע להם מה היה אותו החשבון שלא היה יכול להיות אחרת. ב. על חשיבות לימוד התורה, שמייחסים בשמיים לאביה, שזה דוחה עליה לקבר, למרות שיש בזה נחת רוח לנשמה".


 







 

פרשת בהעלותך

 אילו היה לי רבי כריבונו-של-עולם, הייתי אף אני משה רבנו. ואם תאמרו, מפני מה אין לי רבי כריבונו-של-עולם? משום שאין אני משה רבנו .(החתם סופר)

 

      אימרה ידועה "פשע לא משתלם" כנראה נאמרה על ידי פושע שנתפס. (שמואל אייזיקוביץ)

     אם הרבה מהחלטותך באים מתחושת בטן בסוף יהיה לך קלקול קיבה. (שמואל אייזיקוביץ)

 

     את היין הראשון שותה היהודי בברית של עצמו.    

     ב"אבן שלמה" כתוב: ששבעת נרות המנורה, הם כנגד שבעת רועי ישראל ואלו הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה,  אהרן, יוסף ודוד.  ואם כן, כשאהרן הכהן היה מדליק ומכוון כנגד אברהם שמידתו היא חסד, יצחק שמידתו היא גבורה וכך הלאה, וכשהגיע לנר החמישי היה מכוון כנגד אהרן שמידתו הוד, ובכוונה זאת, היה יכול היה להתגאות. אך מגודל הענווה - "לא שינה".

בפסוק הראשון של ספר בראשית ישנן שבע מילים, כנגד שבעת הקנים. בפסוק הראשון של ספר שמות ישנן אחת עשר מילים, כנגד אחד עשר הכפתורים. בפסוק הראשון של ספר ויקרא ישנן תשע מילים, כנגד תשעת הפרחים. בפסוק הראשון של ספר דברים ישנן עשרים ושתים מילים, כנגד עשרים ושנים הגביעים. ובפסוק הראשון של ספר במדבר ישנן שבע עשרה מילים, כנגד שבעה עשר הטפחים של גובה המנורה  

 

 המוטו של ה'חזון איש' היה, שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חידר, וכך ידחה האור את החושך.

 

"     למה ניתנו לאדם שתי עיניים? כדי שבעין אחת יראה את מעלותיו של חברו, ובעין השנייה יראה את חסרונות עצמו" (רבי מאיר מפרמישלן)

ובלבד שלא לצער (פניני עין חמד, עלון 379)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'להתעדן באהבתך' ובו ניתן ללמוד ולהיווכח ברגישות ליבם המופלגת של גדולי ישראל,  שידעו להרגיש את נפש הזולת.

     הסיפור התרחש בעת שהגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל (שימש כרבה של לכוביץ'. אחיו הבכור של הגאון רבי אברהם ישעיהו זצ"ל- החזון אי"ש) השיא את בתו מרת שרה לגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל (שימש כיובל שנים כראש ישיבת בית מאיר בשיכון 'חזון איש' בבני ברק וכן שימש כחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה(. " מספר דקות לפני החופה", סיפר הגר"י גריינמן, "ניגש רבי מאיר אבי הכלה אל אימי ע"ה (אחייניתו), וביקש ממנה, שהיא תוביל את בתו הכלה לחופה, ולא אשתו הרבנית, כמקובל. אימי נדהמה מאוד ולא הבינה את פשר ההוראה, במיוחד כשהדבר נאמר לה דקות ספורות לפני החופה . היא ניסתה לשאול את דודה על מה ולמה, אבל הוא ענה לה: 'אחרי החופה אסביר לך את העניין'. וכך באמת הובילה אימי את הכלה לחופתה, למרות שהייתה יותר צעירה מהכלה עצמה.

     אחרי החופה ניגש הגאון רבי מאיר קרליץ לאימי והסביר לה את פשר הדברים, וכך אמר: ' הרי החתן המופלג שבו זכינו, רבי זלמן רוטברג, הוא יתום. אביו ואמו נרצחו בשואה הי"ד. ואם כן, כשהוא יראה שכלתו מלווה לחופה על ידי שני הוריה, עלול להתעורר בו הצער שהוא יתום משני הוריו, ואף אחד מהוריו אינו בחיים כדי ללוות אותו, וברצוני למנוע ממנו את הצער הזה. זו הסיבה שביקשתי ממך, שתובילי את בתנו לחופה'.

     בכך לא נגמר הסיפור. כאשר השיא לאחר מכן רבי מאיר קרליץ את בנו הגאון רבי חיים שאול זצ"ל )ששימש כאב"ד 'שארית ישראל'( עם מרת לאה גיננדל ע"ה ) נכדת הגאון הרב שמואל הלל שינקר - נשיא אגודת הקודש ומייסד ישיבת 'אור חדש' ובית המוסר בירושלים והיה חתנו של הגאון הרב יוסף זוננפלד זצ"ל  והגיעה עת החופה, ביקש שוב מאחייניתו שתלווה את הכלה, למרות שהפעם היו הורים משני הצדדים. והסביר: 'הפעם אני עושה זאת כדי לא לגרום חלישות הדעת לבתי, אשתו של רבי זלמן, העלולה להצטער על כך שאותה לא הובילה אימה לחופה, ואילו בחתונה הנוכחית אם הכלה עושה זאת'..."






י' סיון ה'תשע"ט


איתא במדרש קהלת רבה (פ"ה פסוק י''ד): בשעת לידה של האדם ידיו קפוצות, כלומר 'כל העולם כולו שלי הוא אני נוחלו'. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות, כלומר לא נחלתי מהעוה''ז כלום.


     "אמצע הרחוב נועד לסוסים; האנשים הולכים בצדדים" (הרבי מקוצק)


     בכך פתח דוד המלך פתח לכולנו: זאת לא בושה ליפול, זאת בושה להישאר על הרצפה. א-לוקים לא מצפה לשלמות, אך הוא מצפה להיאבק בחוסר השלמות. לא משנה מה נקודת הפתיחה שלך, לא משנה מהיכן ולהיכן התגלגלת במהלך חייך, תמיד אפשר להתחיל מחדש ולעשות מהנפילה את ספר התהילים, להפוך את התשובה לספר של זמירות ותשבחות לאדון העולמים.

    ככל שכוח הקדושה עולה כך אל מולו מתחזק הכוח ההפוך לו  


כיצד בודקים את סיבת הנגעים – (אור דניאל(.

     סיפור רבי משה פינשטיין זצ"ל המחיש לנו בצורה נפלאה ומעוררת השתאות כיצד בודקים סיבת הנגעים.

     המעשה אירע בעת ששכב במחלקה לטיפול נמרץ במצב קשה וסבל ייסורים וכאבים נוראים. כאשר מצבו התייצב, הורשו בני המשפחה להיכנס לדקות ספורות בלבד, מאחר שעדיין סבל מכאבים חזקים בלבו, ואסור היה לו להתאמץ כלל.  משנכנסו לחדר מצאוהו שקוע בהרהורים. לפתע שמעוהו מתחיל לבכות ואמר לעצמו: 'אלו אינם ייסורים של אהבה, מפני שהם מבטלים אותי מלימוד תורה'. ואז שמעו אותו בקולו החלוש אומר: "תשל"ה... תשל"ד..." וכו '. הרופא נכנס לחדר והביט במוניטור ומיד הוציא את כולם מהחדר, באומרו שהחולה מתאמץ יותר מדי וקצב פעימות הלב אינו סדיר.

     הימים חלפו ור' משה התאושש מההתקף הקשה. באחד הימים לא יכול היה נכדו להתאפק יותר, ושאל את סבו: "מה פשרם של מספרי השנים שמלמלת תוך כדי שהתייסרת בכאבים עזים?", ר' משה נרתע מעט בבהלה... "האם הבעתי מחשבותיי בקול? אם כך, אספר לך: הייסורים שעברו עלי, לא היו ייסורים של אהבה, כי ניסיתי בכל כוחי ללמוד תורה ולא עלה בידי, והתחלתי לחשוב מדוע באו אלי ייסורים אלו. אין זאת כי חטאתי ועלי לפשפש במעשיי. סקרתי את שנותיי, שנה אחר שנה. פשפשתי בכל מאורע שעבר עליי, האם חטאתי חטא כלשהו, האם ביטלתי אי פעם מלימוד תורה, הפלגתי אחורנית עשר שנים, עשרים שנה, שלושים,  ארבעים... וכשחקרתי את מעשיי מלפני כשישים שנה, נזכרתי בעוון מימי נעוריי ואז הבנתי מדוע בא לי כל זאת:  היה זה בהיותי בישיבתו של רבי פסח פרוסקין זצ"ל. יום אחד בעת השיעור, זרק ראש הישיבה לחלל האוויר קושיא חמורה. היכל הישיבה רעש וגעש. הבחורים החלו להתנצח ביניהם, כשהם מעלים סברות לכאן ולכאן,  ומנסים את כוחם בתירוץ הקושיא. לאחר כמחצית השעה השתתקו הכל.. אפילו האריות שבחבורה לא הצליחו לפענח את הקושיא המסובכת. לפתע כאילו אור הבזיק במוחי, הסוגיה התבהרה לי להפליא. קמתי אנוכי , מהצעירים שבחבורה, ובקול צלול אמרתי את התירוץ. היה זה תירוץ גאוני ומבריק וכל הקושיות התיישבו כלא היו.

     ראש הישיבה קם ממקומו והכריז: 'אכן, בני, זהו התירוץ המבוקש. זכית לכוון לאמת'. הכל קמו והביטו בי בהתפעלות. ואני לבי גאה בי, הרגשה נפלאה של סיפוק הציפה אותי, חשתי רגש דק מן הדק של גאווה והתנשאות". "יותר משישים שנה עברו מאז" ־ המשיך ר' משה כשקולו נחנק מבכי - "הקב"ה המתין לי זמן כה רב כדי שאחזור בתשובה על חטא זה, אך לדאבוני לא זכרתי ולא התחרטתי עליו. ועל ההתנשאות בלב נענשתי עתה בלבי!". אדם שיכול בהחלטיות כזאת להעיד על עצמו שלא התגאה משך שישים שנה! לית דין בר נש! 









ט' סיון ה'תשע"ט



  אדם יכול להיות מומחה להיסטוריה יהודית, ולא להיות יהודי. רק אם הוא מקבל עליו את כל החובות והמטלות של יהודי — או ־ אז הוא מקבל מהקב"ה את הנשמה היהודית ונעשֶה היהודי במהותו הפנימית.

    אומרים בהגדה של פסח "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" – ולכאורה איך שייך לומר דבר כזה, הלא אם לא קיבלו את התורה, איזה תועלת היה לנו מההתקרבות להר סיני. שהכוונה הוא,  אילו קרבנו לפני הר סיני, והכינו את עצמנו לקבלת התורה – די בזה–  כי ההכנה למצוה הוא יותר גדול מהמצוה גופא.


     אחד ניגש לרבו בשאלה: מידי בוקר אני ממהר מאוד לעבודה ולכן נוסע 130 קמ"ש וחוצה פס לבן. האם צריך להגיד "הגומל" כל שני וחמישי או לרכז את כל ה"גומלים" בשבת?  ענה לו רבו: לא משנה, העיקר שתלמד את ילדיך להגיד "קדיש יתום"...


    הבעש"ט הק' זי"ע אמר: אנכי עומד בין ה' וביניכם (דברים ה', ה') – ה"אנכי" – ה"אני" של האדם – זהו המסך המבדיל בין יהודי להקב"ה...

אסימון – סיפור על ענווה (מצוות בשמחה(.

     לצד גאונותו האדירה התעטר במידה ענווה מופלאה, עד שהשפיל עצמו כאזוב לפני ילד קטן, למרות זמנו היקר כל כך.

     יום אחד עלה הרב לישיבה, ונתקל במסדרון בילד כבן 8 , עומד נבוך ליד הטלפון הציבורי. רבי משה פנה אליו ברוך: 'מה שמך, ילד'? - 'פיליפ', ענה הילד. 'האם הנך זקוק לעזרה, פיליפ'? - 'אני... רציתי להתקשר להוריי, והיה לי אסימון, ואינני מוצאו'. 'חכה כאן,  פיליפ', אמר הרב, 'אני אדאג לך לאסימון'. רבנו הקשיש עלה לבית המדרש ועבר מתלמיד לתלמיד עודו מחפש אסימון. לאף אחד לא היה. לבסוף נמצא אסימון בקופת הצדקה. רבנו הניח בה את דמי האסימון, ומיהר לרדת אל הילד. והנה, מצא את פיליפ בוכה. 'מה לך פיליפ כי תבכה, הנה האסימון!'. 'אינני זקוק לו כבר', השיב הילד בדמעות. 'כשאמרתי לרב שאני צריך אסימון, מצאתי פה חבר, דייוויד, ורציתי לשחק אתו, ולהודיע להוריי שאאחר להגיע הביתה. אך כיון שהתעכבתי, נטש אותי דייוויד, והלך לשחק עם חברים אחרים...'. 'אנחנו נחפש את דייוויד, והוא ישחק אתך. אל תדאג. אך לפני כן, קח את האסימון, התקשר הביתה, וקבל רשות מהוריך לאיחור', אמר רבי משה.


     הילד התקשר, וההורים הסכימו. 'עכשיו', אמר הרב 'נלך לחפש את דייוויד'. הולך רבי משה עם הילד, והנה הם רואים חבורת ילדים משחקים. 'האם דייוויד כאן'? - שאל הרב את הילד. פיליפ סקר את החבורה, וקבע בהחלטיות: 'לא'. הלכו הרב והילד מחבורה לחבורה, עד שפיליפ קרא בצהלה: 'הנה הוא, אבל--- הוא משחק כבר עם מישהו אחר'... 'בוא', הורה רבנו, וניגש אל שני הילדים ששיחקו יחדיו, ושאל: 'מי הוא דייוויד'? הילדים נבהלו לראות את גדול הדור מתקרב אליהם, ועוד שואל לשמו של אחד מהם. לא ידעו מה חטאו ומה פשעו. 'אני הוא דייוויד', השיב אחד מהם. 'ואיך קוראים לך'? שאל רבי משה את הילד השני. -'מוריץ'. 'יפה. אמור לי, מוריץ; האם תסכים לשחק בשלישיה, ולצרף אליכם את פיליפ?' מוריץ הנהן בראשו לאות הסכמה. עכשיו פנה רבי משה אל דייוויד: 'אני יודע שחיכית לפיליפ המון זמן, אבל הוא לא היה אשם... אני האשם בכך. היה עליו להודיע להוריו שהוא נשאר לשחק אתך, ולקח לי זמן רב עד שהשגתי עבורו אסימון... התסלח לי על שהתעכבתי, ועכבתי גם אותו?' דייוויד נאות לסלוח... 'בוא פיליפ, התקרב, הם שמחים לשחק אתך', אמר רבנו, ופנה לעלות לישיבה , ולשקוע בעולמה של תורה, לא לפני שווידא שפיליפ אכן השתלב במשחקים... 





ח' סיון ה'תשע"ט




 "אמור להם יברכך ה' וישמרך.. .וישם לך שלום" (ו, כג-כו)  פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך... וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה".


     אנשים שמבזבזים זמן על חדשות ועיתונים רק מכניסים לעצמם שטויות ופחדים מכל מה שקורה ואין להם בזה שום תועלת בחיים, החיים של הרבה אנשים השתנו ברגע שהפסיקו להתעניין בכל השטויות הללו וגילו כמה זמן איכות התפנה להם לעצמם, כל הראש המחשבה השתנתה להם.


      בהגהה לספר המנהגים לר"א טירנא כתב: 'בשבועות אוכלין חלב, וזכר רמז לטעמי תורה, שנאמר: "מנחה חדשה לה' בשבועותיהם"- ר"ת חלב'

     בספרים הקדושים מבואר בהרחבה כמה גדול כוח הנגינה לעורר לבבות ישראל לעבודתו יתברך, ויש בזה עניינים גבוהים מאוד עפ"י קבלה, ולכן כתב בספר חסידים "חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך ותתפלל תפילתך בכוונה, וימשוך לבך אחר מוצא פיך. לדבר בקשה ושאלה, ניגון שמכין את הלב. לדברי שבח, ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך, ותברכהו בחיבה רחבה וגילה, כל אלה הדברים המכינים את הלב".

       

חיצוניות או פנימיות?!  (פרפראות לפרשת מצורע)    

     מסופר על אב שרצה ללמד את בנו מוסר על היותו בעל גאווה. בוקר אחד יצא עם בנו אל השדה הסמוך. בשדה היו אלפי שיבולים שזה עתה צמחו. הוא פנה אל בנו ושאל: "בני, הסתכל על השיבולים, אלו שיבולים בעיניך הם שיבולים יפות ואלו פחות?" התבונן הבן ואמר: "השיבולים העומדות זקופות הן שיבולים יפות מאד". אמר לו אביו: "קטוף אחת והבא לי אותה". המשיך אביו ואמר: "עכשיו בני, קטוף לי שיבולת שלדעתך היא פחות יפה". הלך הבן וקטף שיבולת כפופה וחסרת עמוד שידרה, הביא לאביו ואמר: "זו דוגמא לשיבולת לא יפה". חזרו השניים לביתם עם שתי השיבולים.

     קרא האב לבנו ואמר: "הבא לי את השיבולת היפה והזקופה". לקח אביו את השיבולת וחבט אותה על השולחן. חבט וחבט... אפילו גרגיר אחד של חיטה לא יצא ממנה. "עכשיו בני, הבא לי את השיבולת הכפופה - הפחותה בעיניך" ציווה אביו. לקח אביו מידו את השיבולת וחבט בה, בכל חבטה יצאו חיטים... עשרות של חיטים. חיבק האב את בנו ואמר: "ראה, מהשיבולת היפה בעיניך לא יצא גרגר חיטה אחד, ואילו מהמכוערת יצאו עשרות שיבולים... זו שהיא ניצבת זקופה וגבוהה לא מעידה על פנימיותה, היא רק מראה את חיצוניותה כי בפנים ריקה היא מתוכן... זו שכפופה וחבויה לא צריכה לנפנף לכולם ולומר: 'ראו אותי' פנימיותה מעידה עליה כמה יש בה..." (מדרש(  לא פעם אנו רואים אנשים בעלי-גאווה, מחצינים את עצמם, כאילו צועקים: "הסתכלו עלי, ראו מי אני..." לא כל מי שמחצין את עצמו באמת יש לו על מה. לפעמים זה כיסוי לפנימיות הריקנית שבתוכו. אם אתה חושב שיעריכו אותך בגלל החיצוניות שלך, דע! ההערכה של הסובבים שלך תהיה זמנית. אדם עם פנימיות, עם הערכה עצמית והצנעה מכיר את עצמו היטב וכך גם סביבתו, הוא לא צריך להבליט עצמו, הוא כבר בולט! הגאווה היא סילוק בורא עולם מהאזור... "הכל בניתי בעשר אצבעותי, אם לא הייתי עושה את המהלך הזה, את הבחירה הזו... כוחי ועוצם ידי..." "קל יותר לעקור הר על-ידי חודו של מחט, מלעקור גאווה מתוך ליבו של אדם" (הרב אריה לוין(


     זכור! לא כל מי שמרעיש ומנופף יש בו, ולא כל מי שמופנם ושפל ריק הוא מתוכן... ברוב המקרים זה הפוך... היה צנוע בדרכך, קבל שהכל נגזר מלמעלה, היה שמח בחלקך ותזכה להשכין את בורא עולם בתוכך...


 






ד' סיון ה'תשע"ט



פרשת נשא

 

     אומרת התורה: "ואיש את קדשיו לו יהיה" מבאר ה"חפץ חיים": לכל אדם שלשה חברים בעולם הזה: הממון בו השקיע כל חייו. הבנים שלו והמצוות והמעשים טובים שעשה. בשעת פטירתו הוא פונה אליהם: "בואו עמי" ועד מהרה הוא מגלה שהכסף עומד במקומו ולא זז, בניו מוליכים אותו עד פתח הקבר. והחבר היחיד - זה שהוא השקיע בו הכי פחות, המצוות והמעשים טובים שעשה הולכים אתו לעולם הבא וממליצים טוב בעדו...

 

     אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...

 

     אמר רבי זירא: "רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? מפני החסד, להודיעך כמה שכר טוב נותן ה' לגומלי חסדים".

    במציאות אתה בן חורין להתחיל כל יום כאלו זהו היום הראשון בחייך כי בכל יום יש מתן תורה בפני עצמו.

 

     בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר, שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל, שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...

     ההבדל בין לזכור ולשכוח הוא 101: שכח=328, זכר=227.   101=328-227.

     חלב מחמיץ בכלי זהב וכסף, ומשתמר בכלי חרס. לומר שהתורה מתקיימת דווקא באנשים צנועים. אם האדם מרגיש מעצמו זהב או בעל כסף התורה "מחמיצה" אצלו אפילו יהא הוא תלמיד חכם מובהק...

     כשמים זורמים יש צמחיה ועשביה פורחת, ציפורים באות לשתות ואווירה מיוחדת שכולם נהנים ממנה. אבל כאשר המים עומדים מתחיל מלריה וקדחת, סכנת  נפשות של ממש... התורה היא כמו המים. כשהאדם לומד וזורם אזי כולם נהנים ממנו. אבל ברגע שהוא מפסיק ללמוד וחושב שהוא כבר יודע - מפסיק לזרום, אז יש מלריה וקדחת...

הכל כאן ועכשיו!!  (פרפראות לפרשת מצורע)    

     מסופר על איכר אחד שקצר בחרמש כל הבוקר... התעייף האיכר, ישב לנוח, הוציא ככר לחם והחל לאוכלו. לפתע יצא שועל מן החורשה הסמוכה, ניגש אל האיכר ושאל: "מה אתה אוכל?" ענה האיכר: "אני אוכל לחם". "תוכל לתת לי פרוסה, אף פעם לא טעמתי לחם" ביקש השועל. האיכר חתך מלחמו ונתן לשועל פרוסה. כשסיים לאכול שאל השועל: " איך עושים לחם?" ענה לו האיכר: "תחילה קח מחרשה וחרוש את האדמה". "ואז יהיה לחם?" התפרץ השועל. "עוד לא, אחר-כך זורעים". שוב התפרץ השועל: "ואז יהיה לחם?" "לא! צריך לחכות לגשם, הזרעים ינבטו ויגדלו כל החורף , ובערך בחג השבועות יבשילו" השיב האיכר. "ואז אפשר כבר לאכול לחם?" שאל השועל. "לא, לאחר הבשלת החיטים אתה צריך לקצור אותן ולהביאן לגורן... לאחר-מכן אתה צריך לדוש, לאסוף את הגרעינים, לטחון אותם לקמח..." "וסוף סוף אוכלים לחם?" שאל השועל. "עוד מעט... מן הקמח תעשה בצק, לוש אותו, תעשה לך ככר לחם ותאפה בתנור...  רק אז יהיה לך לחם... חתוך לך פרוסה ותאכל" חשב השועל ואמר: "קשה מדי, ארוך מדי, אפשר להשתגע. יותר טוב שארוץ לחפש לי איזו תרנגולת..." והלך לו... (אגדת-עם)

      "יגעת ומצאת תאמין..." (מגילה ו':) בעולם המהיר של היום הכל מגיע אלינו מהר מאד. אם יש קצת עיכובים אנו כבר מוותרים והולכים לחפש מקור אחר. התרגלנו "לעכשיו ומיד".  אך אם אתה רוצה להגיע להישגים, אם אתה רוצה ישועה, לא תמיד היא תגיע מיד, לא תמיד תוכל ברגע לכבוש את היעד הנדרש. לפעמים צריך יגיעה... והרבה! אך יש לנו לזכור דבר אחד חשוב והכרחי מאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה...  ההישג הוא מתנה מבורא עולם! "יגעת ומצאת... תאמין... האמן שבורא עולם נתן לך את המציאה הזו! ברגע שאתה משקיע מאמץ, אם בתפילה לישועה, אם במציאת עבודה, זיווג... מטרתך יכולה לקבל לפעמים זרוז ולפעול מהר יותר.

     הסגולה להצלחה היא סבלנות! גם אם לא נענת מהר המשך בתפילותך, אל תתייאש אם לא קיבלת את מבוקשך כעת.  לפעמים הישועה מתעכבת, הזיווג, מציאת העבודה כדי לתת לך את הדבר הטוב והמושלם ביותר עבורך...

מצות ונשמות (תודה לגב' רבקה קרביצקי מקריית מלאכי ולבנה ר' שמואל)

רבקה שיחקה עם חברותיה על מדרכת האבן שמחוץ לבית. למראית עין הייתה שקועה במשחק, אבל גם היא וגם עמיתותיה זכרו כל הזמן את תפקידן. הן נועדו להיות שומרות הסף, שתפקידן להזהיר מפני עיניים בולשות.

הימים ימי ניסן תשי"א (1951). בפרוור השקט מלאכובקה שליד מוסקווה התנהלה פעילות עבריינית לגמרי בברית-המועצות של אותן שנים – אפיית מצות.

השלטון הקומוניסטי הכריז מלחמת חורמה על היהדות ועשה כל שבידו להכחידהּ. תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת ומקוואות נסגרו. מפיצי היהדות – רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים – נכלאו, נשלחו למחנות עבודה או אף הוצאו להורג.

החוק הסובייטי התיר לאזרח הפרטי לקיים אורח חיים יהודי, אולם השלטון בערמומיותו ראה בכל פעילות יהודית מאורגנת צעד אנטי-מהפכני. ממילא נהפכו החיים היהודיים כמעט לבלתי-אפשריים. איך אפשר לשמור מצוות בלי תשתית הולמת? כיצד אפשר להנחיל את המסורת לדור הבא, אם הפצת היהדות אסורה?

ואולם גם בתנאים קשים אלה נמצאו מי שהעזו להמרות את הוראות השלטון, ודאגו לקיום היהדות. הם פתחו בסתר מקוואות טהרה. לימדו יהדות במחתרת. ערכו בריתות מילה. סיפקו תשמישי קדושה. ולקראת חג הפסח - התארגנו לאפיית מצות.

אלה היו חסידי חב"ד, שהפעילו מחתרת ענפה לשימור גחלת היהדות בברית-המועצות. רבים מהם התגוררו במוסקווה, ובכל שנה נהגו לאפות מצות בביתו של יהודי ממלאכובקה, שניאות לקבל עליו את הסיכון ולהעמיד את ביתו לצורך המשימה. מי שחשקה נפשו במצות מצווה מהודרות, בא להשתתף באפייה, שדבר קיומה נשמר בחשאיות והועבר מפה לאוזן בלבד.

עיניה החדות של רבקה הבחינו מייד באישה שהתהלכה הלוך ושוב ברחוב הקטן, בלי יעד מוגדר. מטפחת ראש הייתה קשורה לסנטרה, והסתירה את רוב פניה. עיניה התרוצצו אנה ואנה בתזזיתיות. עוד כמה ילדות הבחינו בה, והנורות האדומות נדלקו.

בתוך רגע נטשו הילדות את המדרכה ונבלעו באחד הבתים. שם, מאחורי התריסים המוגפים, התנהלה המלאכה. האחד לש את העיסה. כמה רידדו את חתיכות הבצק למצות. זה חורר והאחרון אפה. הכול נעשה בזריזות, לא רק בשל הזהירות מחמץ. בכל רגע הם היו עלולים להיתפס.

התפרצות הילדות אל תוך הבית עצרה באחת את העבודה. "מתהלכת כאן אישה שפניה מוסתרות, היא מתרוצצת אנה ואנה, מחפשת משהו", דיווחו בחרדה. אחת הילדות הוסיפה: "נדמה לי שהצלחתי לזהות את פניה. היא אשתו של מנהל תחנת המשטרה האזורית!".

בבת אחת הופעל במאפייה המאולתרת נוהל החירום. כלי העבודה הועלמו, המצות הושמדו, ציוד פורק ונזק רב נגרם. בתוך רגעים אחדים נעלם כל זכר לקמח ולבצק. הנוכחים הביטו זה בזה בפנים חיוורות מאימה.

ואז נשמעו נקישות על הדלת. דממת מוות שררה בבית. השפתיים החלו למלמל פסוקי תהילים.

הנקישות לא פסקו. בעל הבית החליט לעשות מעשה. הוא לקח צרור כסף מכובד, ויצא עמו כדי לקדם את פני הרעה.

הגברת החשודה עמדה בפתח. היא הסיטה את רדיד הבד מעל פניה, והביטה במבט אטום בשוחד שהושיט לעברה בעל הבית.

"אנא, בבקשה ממך, לא ראית כלום!", התחנן לפניה בעל הבית. "בבקשה, קחי את הכסף ולכי מכאן בלי להרע לנו!".

האישה הביטה חליפות בכסף ובבעל הבית. היא הנידה בראשה לשלילה. "לא!", אמרה, "לא באתי לכאן לעשות לכם צרות".

"אז מה את רוצה מאיתנו?", תמה האיש.

האישה שלחה מבטים חוששים לכל עבר, הנמיכה את קולה ואמרה: "ראה, כל שנה, בעונה הזאת, יש שמונה ימים שבהם בעלי אינו אוכל דבר! הוא מבקש ממני שאשיג בעבורו רק את המצות, שאתם היהודים אופים בתקופה הזאת".

האיש הביט בה בתמיהה גוברת והולכת, והאישה המשיכה בדבריה: "בשנים שעברו השגתי את המצות במקום אחר, ואולם השנה כבר לא אופים אותן שם, ומסרו לי את הכתובת שלכם. האם תוכל למכור לי כמות שתספיק לאדם אחד?".

אנחת רווחה גדולה התפרצה מליבו של בעל הבית. איש לא העלה על דעתו שמפקד תחנת המשטרה הוא יהודי, המקפיד לאכול מצות בחג הפסח!

מבוקשה של האישה ניתן לה, ואולם בשנה הבאה ננקטו כמה צעדים למשנה זהירות. המאפייה במקום הזה נסגרה ופסקה מלהתקיים. משפחת קרביצקי עצמה, וכמותה חסידים אחרים, עברו לקנות מצות בפרוור אחר, בולשובה, שבו ניהל איש מסירות הנפש ר' אהרן חזן מאפייה פרטית וחשאית משלו. כשבנה את ביתו הכין בו מקווה טהרה וגם תנור חימום גדול המותאם לאפיית מצות. עוד מוקד של יהדות נחושה מאחורי מסך הברזל.

 







ג' סיון ה'תשע"ט



אדם שאין לו מזל נקרא בשם "שלומיאל" - דבר נפלא כתב רבי חזקיה פייבל פלויט זצ"ל ('ליקוטי חבר בן חיים' ח"ד ליקוטים והערות לפרשת פנחס עמ' טז) בשם רבו ה'חתם סופר' זצ"ל, דהנה במד"ר (פ"כ כה(  חושב ומונה י"ב נסים שעשה הקב"ה לפנחס בעת שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וע"פ דברי המדרש מובן מדוע שגור בפי כל ישראל לכנות לאדם שאין לו מזל טוב בשם 'שלומיאל', דמאחר שנעשו לפנחס י"ב נסים בכדי שיוכל להרוג את זמרי-שלומיאל, אם כן ודאי שהיה שלומיאל גרוע המזל. ביאור נוסף מובא בספר 'אסם בשם'  )שו"ת אות יד, עמ' 63 ,) שכתב: "גבר לא-יצלח נקרא 'שלומיאל', על שם הנשיא לבני שמעון, כי זה השבט ראה עני בשבט עברתו ( דרובם של עניים משבט שמעון היו), ומטהו מטה לחם שבר (אוצר פלאות התורה(.



     אין תאריך לחג השבועות. היום החשוב ביותר בתולדות האנושות, יום מתן תורה, נטול תאריך מוגדר. מכיוון שכל יום הוא התאריך שלו. 


     אם לא יום זה של מתן תורה לא היינו העם הנבחר - עם התורה. וזאת הכוונה בברכה שאנו אומרים לפני קריאת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".


     האדם של אתמול איננו האדם של היום. בכל יום האדם משתנה ומתפתח. הוא חווה חוויות חדשות המשפיעות על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, לפיכך גם הבנתו ותפיסתו בתורה משתנים בהתאם. אם תפיסתו הרוחנית של האדם לא תתפתח במקביל להתפתחות אישיותו, האדם של היום יישאר תקוע עם תורה של אתמול וממילא לא יחוש שייך ומחובר אליה כראוי. מוכרחים להעמיק ולעדכן את המושגים שלנו בתורה בכל יום.     

חינוך (שניאור אשכנזי)

 

"מטבילים" בראש?

 

אבא צועד עם בנו בדרך.

הילד שואל: "אבא, למה קוראים לירח ירח?", והאבא עונה: "לא יודע".

הילד שואל: "אבא, למה לחתול יש ארבע רגליים?", והאבא עונה: "וואלה, לא יודע".

חולפות עוד כמה דקות והילד שואל: "אבא, למה השמש זורחת במזרח?", והאבא שוב לא יודע.

ואז הילד שואל: "אבא, השאלות שלי מפריעות לך?". "ממש לא", אומר האבא, "אם לא תשאל, איך תדע?"...

ההגדה של פסח מתחילה בארבע הקושיות. הילדים, ואחריהם שאר בני המשפחה, שואלים בפתח הסדר "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?". כחלק מהמאמץ להשאיר את הילדים ערים ומתעניינים במה שקורה, כדי לקיים את המצווה "והגדת לבנך ביום ההוא" ולספר להם על יציאת מצרים, אנו נוקטים בטקטיקה ייחודית ומגרים אותם לשאול "מה נשתנה", מדוע הלילה הזה מיוחד ושונה כל כך – למה מצה? למה מרור? למה אוכלים בהסיבה?

אבל, מעניין לשים לב לסדר המוזר של ארבע הקושיות.

בהגדה בנוסח אשכנז, השאלה הראשונה עוסקת במצווה החשובה ביותר בלילה הזה – "שבכל הלילות אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה". הקושיה השנייה עוסקת במצווה השנייה בחשיבותה – אכילת המרור, שהיא מצווה מדברי חכמים (בימינו). הקושיה הרביעית והאחרונה עוסקת בהלכה חשובה בהלכות הסדר, והיא האכילה בהסיבה.

אלא שפתאום, בין הקושיה השנייה לרביעית, נכנסת עוד קושייה, שלכאורה שולית הרבה יותר: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". הילדים מבקשים להבין מה עומד מאחורי המנהג המוזר לטבול את הכרפס במי מלח וכן לטבול את המרור בחרוסת. אבל צריך לזכור: מדובר במנהג, לא במצווה. הנוהג הזה לא כל כך מרכזי וחשוב ב'סדר'. איך ייתכן שהשאלה הזו חשובה כל כך, אפילו יותר מהשאלה על ההסבה?

השאלה מתחזקת עוד יותר כשפותחים הגדה בנוסח הספרדים (ונוסח חב"ד), שם קושיית "מטבילים" היא הראשונה1! עוד לפני שהילד שואל על המצוות לאכול מצה ומרור ועל ההלכה לאכול בהסבה, זה מה שמפריע לו, למה טובלים את הכרפס במי מלח?!

זה נכון לא רק מבחינה עניינית, אלא גם כרונולוגית. בפועל, קודם מסבים ואחר כך מטבילים. בתחילת הסעודה שותים את כוס היין שעליה עושים את הקידוש, ורק בהמשך מטבילים את הכרפס במי מלח. אז מה פתאום הקושייה של "מטבילים" קודמת לשאלת "מסובים"2?

הרבי מליובאוויטש3 לומד מכאן רעיון רב משמעות אודות חינוך, ערכים והשפעה במשפחה.

מה הם רואים?

אלו היו הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לפני יותר ממאה שנה. הממשלה הליטאית החרימה את הרכוש של עשירי הארץ, ואנשים שרק אתמול נישאו על גלי כבוד והדר הפכו להיות רעבים ללחם. בין המאוכזבים היה יהודי חשוב בשם דייניס מהעיר קובנה. הוא היה עשיר במידה עצומה, שבמשך שנים מימן מכספו את הישיבות בליטא, אך כעת התהפך עליו הגלגל והוא נותר חסר כל.

למרות המצוקה בה היה שרוי, זכה דייניס לשתי מתנות אותן איש לא היה יכול לקחת ממנו. שתי בנותיו היו נשואות לשני תלמידי חכמים חשובים, מראשי ישיבת טלז המפורסמת, והם היו מקור לנחת, אושר וגאווה.

פעם שאלו את הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה: "כיצד זכה דייניס לשני חתנים כה חשובים? מדוע בנותיו, שגדלו בביתו של סוחר, נישאו דווקא לתלמידי חכמים מהשורה הראשונה?".

בתגובה סיפר הרב כך:

מדי חודש הייתי מבקר בביתו של דייניס ומקבל ממנו תרומה הגונה לתשלום משכורות בישיבה. באחד החורפים, מזג האוויר היה קשה מאד. השלג הגיע לגובה עשרות סנטימטרים והפך להיות בוצי ומחליק. איש לא הוציא את האף אל הכפור. אבל לי לא הייתה ברירה. הייתי מוכרח ללכת אליו ולבקש את עזרתו בתשלום משכורות. בוססתי בשלג הכבד, הרטיבות והלכלוך הגיעו עד המותניים, אך לא יכולתי לעצור. הפנים של עובדי הישיבה עמדו מול עיניי.

התקרבתי לביתו של הגביר והתביישתי מאד. כיצד אדרוך על השטיחים היקרים בסלון ובמשרד שלו, כשהמגפיים שלי נוטפים מים ובוץ? סובבתי את הבית ודפקתי בדלת השירות של המטבח, ממנה המשרתים היו מכניסים הביתה ציוד ומפנים את האשפה.

הקשתי בדלת בבושה, והיא נפתחה בידי שתי בנותיו הזאטוטות של הגביר. "אבא, אבא", הן קראו לחלל בשמחה, "הרב ממתין לך בדלת המטבח".

הגביר התקרב ופרץ בבכי. הוא אמר: "רבי, מדוע אתה מקלקל את החינוך של הילדות?... הבנות שלי רואות אבא שרודף אחרי כסף. זה העולם בו הן גדלות. החינוך הרוחני היחיד שהן מקבלות הוא המפגש החודשי עם הרב. כשהן רואות כיצד אני נותן ביד רחבה לישיבה, הן מקבלות חינוך לאהבת התורה. אך כעת, איך הבנות שלי מתרשמות? שתורה היא דבר חשוב – אך לא יותר מהשטיחים. הספות והכורסאות חשובות יותר. אי לכך, אני מתחנן בפני כבוד הרב שיסגור את דלת המטבח, ילך מסביב לדלת הכניסה הראשית, ייכנס כרגיל וידרוך על השטיחים, וכך הילדות שלי ילמדו שאין דבר חשוב יותר מיהודי שמקדיש את חייו ללימוד התורה".

כעת אתם מבינים? אין כל פלא ששתי הילדות ידעו מה הכי חשוב לחפש כשמקימים בית יהודי...

כל אחד שואף להעניק חינוך איכותי לילדים שלו. אנו מוציאים לשם כך כספים ולא חוסכים במאמץ כדי להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. וכאן באה ההגדה עם "מה נשתנה", ומעוררת את תשומת ליבנו לחלק החשוב ביותר בחינוך.

ילד מגבש את תפיסת העולם שלו דרך התבוננות בהורים. הם השער שלו לעולם האמתי, והילד כל הזמן בודק ומאתר: במה אבא חי? מה תופס את אימא? מה גורם להם נחת והתלהבות?

לכן הילד שואל בתשומת לב מיוחדת, אולי אפילו כשאלה ראשונה, למה "מטבילים" – כי זה מה שצד את העין שלו, מה אבא ואימא עושים ממנהג. כלומר: איפה הם, מה ואיך הם עושים יותר ממה שהם חייבים על פי ההלכה היבשה. ילד לא מתרגש במיוחד מאכילת המצה או המרור, כי את זה אבא חייב לעשות, אין לו ברירה אחרת. זה לא אומר שאבא מעריך את מה שהוא עושה. אבל כשאבא מוסיף משהו מעצמו ועושה את זה בהתלהבות, הילד מבין שאלו הם החיים האמתיים.

אדם בטבעו מחפש להיות 'חלק ממשהו', וכשאבא ואימא חיים באמת עם ערך מסוים הם סוחפים את הילד אחריהם. הילד מחפש סיפור משפחתי להיות חלק ממנו, והסיפור הזה נקלט במוחו דרך העיניים המתלהבות של אבא כשהוא עושה יותר ממה שהוא חייב. אם אבא הולך לשיעור תורה באמצע השבוע, אם הוא נשאר בהתוועדות אחרי התפילה, אם הוא מתנדב לסייע לבית הכנסת בכסף או בעזרה פיזית – הילדים נדבקים בהערכה לחלק הרוחני בחייהם.

וכך בערכים אחרים אותם שואפים הורים להנחיל לילדים. אם הורים רוצים לחנך ילדים לכבוד הדדי, שלא יצעקו בחוסר כבוד אחד על השני. הורים שרוצים לחנך ליושר ולמוסר, צריכים להיות ישרים על האפס ולא לעודד ילד לשקר ביחס לגילו בכניסה לגן החיות או לטעום תוך כדי הקניות בלי לשלם.

וכך ביחס לנושא בוער בתקופתנו: הורים מתלוננים על כך שהילדים תקועים בתוך מסכים ואינם מוציאים את הראש מהטלפון או הטאבלט. אבל רגע, הורים יקרים, מהאתם עושים בכל רגע פנוי? האם אתם לא מציצים בכל שנייה בנייד לבדוק אם הגיעה עוד הודעת וואטספ מיותרת?

ובקיצור, חינוך אמתי הוא לחנך את עצמנו, לפני שמחנכים את הילדים. או כמו שמישהו אמר: כשאני רוצה לדרוש משהו מהילדים שלי – אני דורש אותו קודם מעצמי.

מה הם מחפשים?

ולסיום, את הרעיון הזה אנחנו רואים במנהג מפורסם נוסף בליל הסדר.

רבים נוהגים להחביא את האפיקומן ולתת לילדים אפשרות לגנוב אותו ולבקש מתנה בתמורה להחזרת האפיקומן. אך מה עומד מאחורי המנהג? מה העניין לעודד ילד לגנוב4?

יש כאן מסר חריף להורים: ילדים מחפשים את מה שאתם מחביאים. הם לא מתעניינים במה שעומד על השולחן, אלא במה שאתם מטמינים מתחת לשולחן. הם מבקשים להיות חלק מזה, לשים את ידם על המציאה...


כך שלא חשוב מה נאמר לילדים, אלא מה נחיה בפועל. ילד לא מקשיב למה שאבא אומר, הוא קולט את מה שאבא משדר. נעשה, נשקיע ונצליח בחינוך הילדים ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.











ב' סיון ה'תשע"ט





ב"מעינה של תורה" כתוב הטעם למה צוה ה' למנות את ישראל, כי אמרו חז"ל "דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל" ולכן רצה הקב"ה שיהיו ישראל במנין, ולא יתבטלו לעולם.


     בעת שקיבל הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א על עצמו לחלק לעניים חלות ומנות בשר לכבוד שבת... נטל כבד זה של הוצאות התיעץ עם עצמו: הרי אמרו חז״ל ״לוו עלי ואני פורע״, והקב״ה מבטיח לפרוע כאשר האדם לווה כדי לכבד את השבת, ואם כן הדבר, כאשר האדם לווה לכבד את השבת לצורך עצמו, קל וחומר לצורך אחרים, לצורכי שבת של עניים...


    בפרשת במדבר נאמר על מספר בני ישראל, בו נמנו ונפקדו כל עם ישראל. רק ע"י שכללו ואיחדו את כל בני ישראל במנין אחד, ניתן להגיע למתן תורה, וכפי שהיה בהר סיני, ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד. ובהשאלה מהסיסמה "כוחנו באחדו־ תנו" – כוחנו הוא כתוצאה מאחדותנו.

     גבולות הטבע שטבע הקב"ה בבריאה מתכווצים ומתרחבים לפי מידת האמונה שבאדם, המאמין האמתי אפילו ישועה גדולה אינה נחשבת לגביו מחוץ לדרך הטבע, אלא זו דרך הטבע שקובע עבורו הבורא וככל שאמונתו חזקה יותר, כך יגדלו ויתרחבו יותר ויותר ממדי ההנהגה הטבעית שנועדו עבורו


 השתיין (ויוציא עמו בששון).

     סיפר הגאון הצדיק, ר' אלימלך בידרמן שליט"א: לפני תקופת מה, עלינו עם מספר אנשים להתפלל ולהשתטח על ציונו הקדוש של התנא רבי שמעון בר יוחאי. והנה, בעודנו עוברים באזור הציון ראינו מראה משונה – היה יהודי זקן, כבן 70 , אשר שותה משקאות חריפים כוס אחר כוס, ממש ללא הפסקה, אף בגילו המבוגר. התקרבנו לידו, והנה החל הלה לספר לכל הסובבים מיהו ומה מעשיו:

     "הנני בן ונכד למשפחה חשובה מאוד, מאז שהייתי ילד, גידלו אותי הוריי בדרך התורה והמצוות, והייתי שוקד ועמל בתורה. ראיתי ברכה בעמלי, וזכיתי ללמוד בישיבת פונוביז' המעטירה בבני ברק, לכאורה, חיי פרחו ושגשגו – הייתי שקדן גדול ולמדתי בישיבה חשובה, ומכאן ואילך הדרך להמשך חיים טובים ויפים היו בהישג יד. אך אז הגיע הדבר ששינה את חיי לחלוטין עד היום".  הזקן עצר קמעא, ואז המשיך בדבריו: "הגעתי לגיל השידוכין, והתחלתי לחפש אחר כלה צדיקה וחסודה, אשר אזכה להקים עמה בית של תורה לתפארת, על אדני התורה והיראה. נפגשתי עם מספר בנות ישראל צדיקות, אך לא היתה בינינו התאמה.  המשכתי ללמוד בישיבה בהתמדה, תוך כדי שהתפללתי למצוא את זיווגי. בינתיים עברו להן השנים כשעדיין לא מצאתי את זיווגי,  אך כמו כל בחור ישיבה טוב, המשכתי ללמוד ולהתעלות בתורה הקדושה. והנה, יום אחד, בשעה טובה ומוצלחת נפגשתי עם בת ישראל צנועה וחסודה מספר פגישות והחלטנו יחד להקים בית לתפארת. הייתי אז אחד הבחורים הוותיקים בישיבת פונוביז', והכל שמחו למשמע הבשורה הטובה. כה גדולה שמחתי, אחר שנים של חיפושים ותפילות, גם אני אזכה להקים בית של תורה ויראה, ואוכל להמשיך ולגדול בתורה ולהגיע לגדולות.  ההורים נפגשו, התנאים סוכמו, ובשעה טובה ומוצלחת נקבע מועד לחתונה באחד מאולמות השמחה. לא היה מאושר ממני.

     התחלתי להתכונן לקראת היום הגדול: קניתי בגדים לחתונה, כלים לבית, מצאנו אפילו דירה להתגורר בה, ורק ספרנו את הימים עד לבואו של היום הגדול בחיינו . והנה, שבועיים לפני החתונה, אירע דבר ששינה את כל התוכניות... אחד מבני משפחה של הכלה, הגיע במיוחד לביתה וביקש לדבר עימה, בנוכחות כל בני המשפחה. הם התיישבו להם יחדיו בסלון והחלו לדבר על החתן ועל כל ענייני החתונה.  לפתע, לאחר ששמע אותו בן משפחה את כל פרטיי, החל לגחך ולומר: "נו באמת, את רוצה להגיד לי שבשביל בחור כזה,  חיכית כל כך הרבה שנים להינשא?... ממש חבל עלייך, את חכמה וכישרונית, וכבר שנים שוויתרת על הבחורים רבים שלא התאימו לך, והנה לפתע החלטת להתפשר על בחור מסוג שכזה...? ממש חבל, עם תנאים כמו שלך, את צריכה לקבל חתן פי אלף יותר ממנו". חתם נחרצות. שקט מוחלט השתרר במקום. הדברים הארסניים והלא מוצדקים שלו, פילחו את ליבה של הכלה והמשפחה, והחלו להתפשט בכל גופה. הכלה שתקה ובקשה כמה ימים לחשוב על כך.  היא החלה לחשוב אולי יש צדק בדבריו, עד אשר אחר כמה שעות גמלה החלטה בליבה – אני מבטלת את החתונה! "רבותי", המשיך הזקן כשהוא לוגם עוד כוס שכר "שבוע וחצי לפני החתונה אני מקבל טלפון, אחר שכבר הודפסו וחולקו ההזמנות, ושומע שהכלה מבטלת את החתונה, והיא אפילו לא רוצה להיפגש ולדבר מדוע ולמה.  לא הבנתי איזה פגם הם מצאו בי – הרי הייתי בחור בריא ושקדן אשר עשה חיל בלימודו, עד אשר שמעתי על כך שאותו בן המשפחה הטיל ארס בליבה של הכלה התמימה וגרם לשנות את דעתה". "אני לא מאחל לאף אחד לחוש את ההרגשה הקשה הזו". הוא המשיך בכבדות. "נשברתי לרסיסים. הייתי מפורק והרגשתי שעולמי חרב ". הרי הכל היה מוכן כבר לחתונה: האולם, הביגוד, הדירה, ההזמנות, האורחים... והנה, הכל התפוצץ בגלל מילה אחת רעה של אותו אדם. וכל זה, אחר שנים שחיפשתי את בת זוגי, וכבר הגעתי לגיל מבוגר. בכיתי כמו ילד, והחלטתי שאני עוזב את הכל.

     נכנסתי לחדר, לקחתי מזוודה, ארזתי את מטלטלי ונסעתי למירון, ומאז ועד היום אני נמצא פה כבר 50 שנה, ושותה לשכרה,  בגלל אותו בחור שדיבר עלי רעה והרס את חיי"... סיים הזקן והמשיך ללגום עוד כוס.

     מבהיל ביותר! מה יכולה מילה אחת רעה לעשות – היא מחריבה עולמות והורסת חיים שלמים. אולי כעת אנו מבינים מדוע כל זכויותיו של המדבר עוברות לחבירו – מפני שבגללו, חבירו כבר לא יוכל לקיים מצוות, כי הוא הרס את חייו.  לפני שאנחנו באים לדבר על מישהו או להביע עליו דעה, נעצור רגע ונחשוב כמה חמור "לשון הרע", וכמה הרס אפשר לעשות ולהרוס חיים שלמים של אדם אחר! למדנו עד כמה האדם צריך להיזהר שלא לדבר לשון הרע. ולא רק לדבר אלא אפילו אם באים לדבר איתו לשון הרע הוא צריך להתגבר ולומר אינני מעוניין לשמוע שום מילה ולא חצי מילה. ואם אותו אדם יאמר שזה אמת, רק בגלל שזה אמת זהו לשון הרע,  שאם זה לא היה אמת, זה היה הוצאת שם רע.  יהי רצון שהקב"ה יחזק את כולנו בשמירת הלשון, להינצל מכל מיני דיבורים אסורים – לשון הרע, רכילות וניבול פה. וע"י כך נזכה לאהבה ישראל אמיתית. אמן. 





א' סיון ה'תשע"ט


 אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין (שבת קי"ח ב'), פי' שתי שבתות , היינו שבת לעצמן ולדאוג צרכי שבת גם לאחרים. 

     

      אדם פנה לרבנו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, בעניין ילד חולה מאד אצלו.  שאלו רבנו:  נזהר אתה בבשמים להבדלה?  לא ביותר, ענה הלה.  מעתה תקפיד על בשמים להבדלה, ותהיה לו,  בעזר השם, רפואה שלימה.


     בגמרא שבת (קיט) כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

   

     חז"ל לימדו אותנו "הרגל לשונך לומר איני יודע" אל תהיה בפחד של מה יגידו אם תאמר אני לא יודע אלא הפוך, אסור לך לחשוש לומר איני יודע, להרגיל את עצמך להוסיף את המילים "אני לא בטוח" או "נראה לי ש..." לדברים שלך, גם אם בהתחלה יחשבו שאתה איטי בסופו של דבר אין ספק שיעריכו אותך על כך כשיראו שאתה תמיד מגיב בחכמה ובצורה שקולה. 

 

העצה המצילה (סיפורו של הד"ר הרולד סרברו,)

זה היה יום עמוס במיוחד, במרפאתי הפרטית, בדרום-אפריקה. הימים ימי שנות השמונים המוקדמות. מטופלים נכנסו אליי זה אחר זה, ואני הקשבתי לתלונותיהם בתחום מומחיותי – מערכת העיכול. בדקתי, אבחנתי ורשמתי תרופות.

ופתאום הבחנתי בדמות מוכרת נכנסת לקליניקה. זה היה הרב נחמן ברנהרד, רבה של קהילת אוקספורד ביוהנסבורג. הוא ביקש לפגוש אותי מייד. הערכתי שאילולא היה מדובר במקרה דחוף, לא היה בא אליי בבהילות שכזו.

קיבלתי אותו. ידיו אחזו ערימת צילומי רנטגן. "מדובר בבת קהילתי", פתח הרב ברנהרד. "לפי הצילומים שבידי היא צריכה לעבור ניתוח דחוף. אלא שעל-פי בקשתה נועצתי ברבי מליובאוויטש, ותשובתו הייתה שאין לעשות את הניתוח".

"ומה אתה מצפה ממני?", שאלתי את הרב.

"הייתי שמח אם תבחן את צילומי הרנטגן ותחווה את דעתך", השיב.

באותה עת אמצעי הדימות היו מוגבלים למדיי. המכשור הרפואי לא היה משוכלל ומתקדם כבימינו, ורופאים נאלצו לבסס את אבחנותיהם על צילומי רנטגן. אלו בוצעו לאחר הזרקה תוך-ורידית של חומר ניגוד, האטום לקרני רנטגן ומדגיש את החלקים הפנימיים בגוף.

דיי היה בסקירת הצילומים כדי לזהות את הגידול הממאיר שפשׂה בקוטב העליון של הכִליה הימנית. הממצא אישש את מסקנת הרופאים. "אני מכיר את האבחנה", הודה הרב ברנהרד, "אבל הרבי דבק בעמדתו שלא לנתח את האישה".

בחנתי את הצילומים שנית. לא היה מקום לספק. האישה מוכרחה לעבור ניתוח להסרת הגידול. "אתה רב, ואינך רופא", הדגשתי לפני הרב, "ואינך רשאי להתערב בטיפול הרפואי של החולה. היא חייבת לעבור ניתוח מייד!".

הרב ברנהרד הניד בראשו לשלילה. "חייבת להיות סיבה רצינית שגרמה לרבי לשלול בנחרצות את הניתוח", אמר.

בשלב הזה כמעט פקעה סבלנותי. בחוץ המה חדר ההמתנה, וגם בלא כך נגררתי לפיגור ניכר בלוח הזמנים. התרגזתי על התעוזה שמביע אדם שאינו רופא, לחוות דעה שלילית על דיאגנוזה רפואית ברורה כל-כך.

ובכל-זאת, מתוך הכבוד שרחשתי לרב ברנהרד, התאפקתי וסקרתי שוב את תשלילי הצילום. עיינתי בהם היטב, ומבטי לכד את השם שהופיע בשולי לוחות הצילום. קראתי את שמה של המטופלת: הגברת פנדמובה. זה במובהק איננו שם יהודי. "ממתי אתה מעניק שירותי דת ללא-יהודים?", תמהתי באוזני הרב.

"אינני עושה כן!", תמה הרב על שאלתי.

"גברת פנדמובה יהודייה?", הקשיתי.

"איזו גברת פנדמובה?", התפלא הרב, "האישה שמהּ לוין".

סימני השאלה במוחי התרבו. "ראה", קירבתי לעיניו את הצילומים, "רשום עליהם שמה של הגברת פנדמובה! לעומת זה, על דו"ח מפענח הצילומים מופיע שמה של הגברת לוין. זו תעלומה בעיניי. עוד היום אפנה אל המרכז הרפואי שבו בוצעו הצילומים".

באותו יום הצלחתי לאתר את המפענח האחראי לצילומים. "אמור לי", פניתי אליו, "בתאריך פלוני, כמה בדיקות דימות מסוג זה ביצעתם?".

האיש שב אליי עם תשובה: "שתי בדיקות. האחת לאישה ושמה לוין, והשנייה למטופלת ושמה פנדמובה".

תדהמה אפפה אותי. המילים נעתקו מפי. איזו טעות איומה!

"אדוני", ניסיתי לשמור בתוכי את סערת הרגשות שגאתה בי, "יש לך בעיה רצינית! לקחת את הצילומים של הגברת פנדמובה, ופענחת אותם כשייכים לגברת לוין! כך קבעתם שהגברת לוין סובלת מגידול ממאיר, בשעה שהגידול מצוי בגופה של הגברת פנדמובה. אני ממליץ לך לבוא למשרדי במהירות, שכן הגברת לוין כמעט עברה ניתוח מיותר!".

הוספתי וסיפרתי לו מה מנע את השגיאה האיומה: הצילומים נשלחו לייעוץ רוחני מעבר לים, ובזכותו נמנע ההליך. "דע לך", הוספתי, "שהעצה הזאת הצילה למעשה שלושה אנשים: את הגברת לוין מניתוח מיותר, את הגברת פנדמובה שתזכה עתה בטיפול מציל חיים, וגם אותך – מתביעה משפטית בגין רשלנות רפואית".

הגברת לוין ניצלה מניתוח מיותר. היא סבלה מדלקת חריפה ותו לא, טופלה כראוי והחלימה במהירות. מצאתי עצמי מהרהר מה היה קורה אילו הרבי לא היה עוצר בעדנו מלקיים את הניתוח כמתוכנן. בניתוח לא היו מוצאים דבר, והאישה הייתה נחשפת לסבל ומתח מיותרים. גם הליך ההרדמה כרוך בסיכונים, בפרט אצל מטופלים מבוגרים.

מאותו מקרה אני נושא בזיכרוני את הרגע המופלא, שבו היכתה בנו ההכרה המדהימה, שהרבי, ממרחק אלפי קילומטרים ובלי הכשרה רפואית כלשהי, ידע מה הדבר הנכון בעבור האישה הזאת.

הסיפור מוסיף להדהד בתודעתי עד היום. אני רואה בו מוסר השכל לחיים, בדבר המחויבות שלא להתנשא. יהירות מובילה למפלה, וזה שיעור לחיים שלקחתי עמי, נוסף על הסקרנות הגוברת שפיתחתי מאז לתורתו של הרבי ולאישיותו הכבירה.

 

 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט