פרשת  ראה.

 

מי  יכול  לאכול  בשר  ?

 

" כי  תאוה  נפשך  לאכול  בשר"   [דברים  י'ב  כ' ].

 

 

 

לקראת  הכניסה  לארץ  ישראל  מצווה  הקב"ה  את  בנ"י  :   "כי  ירחיב  ה'  אלוקיך

 

את  גבולך.......ואמרת  אוכלה  בשר........בכל  אוות  נפשך  תאכל  בשר ".

 

לפי  אחת  הדעות  {דעת  ר'  ישמעאל  חולין  ט'ז  ב'  }   כאן  התיר  להם  הקב'ה  לאכול

 

בשר  תאווה.  עד  אז,  במדבר  אסור  היה  לאכול  בשר  חולין  ,אלא  רק  בשר  שהוקרב  על

 

המזבח  ,ואולם  מאז  הכניסה  לארץ  הותרה  אכילת  בשר  סתם.

 

 

 

 

 

דבר  זה  לכאורה  אינו  מובן  :::  הלא  במדבר  עמדו  בנ"י  בדרגה  רוחנית  גבוהה,  שם  לא

 

היו  טרודים  בענייני  פרנסה  ובצרכי  האדם  הגשמיים.  אלא  היו  יכולים  להקדיש  את  כל 

 

ישותם  לעבודת  ה'.

 

לעומת  זאת,  בא"י  התחילו  לחיות  חיים  ארציים  רגילים,  עם  כל  טרדותיהם -  מדוע  אפוא

 

דווקא  כשירדו  לכאורה  מדרגתם  העליונה  הותר  להם  לאכול  בשר  סתם  ?

 

 

 

 

 

 

ההסבר  הוא,  שדווקא  במדבר  היה  אסור  להם  לאכול  בשר  תאווה,  שכן  עדיין  לא  ניתן  להם

 

ה כ ו ח   לזכך   ולקדש  את  ענייני  העולם.   בתקופה  זו  נדרשו  להתגונן  מפני  העולם  וטרדותיו

 

וגם  המזון  שאכלו  היה  מזון  רוחני  [ מן ].

 

 

 

 

דווקא  עם  הכניסה  לא"י  קיבלו  בנ"י    כ ו ח   לזכך  את  העולם  ה ג ש מ י ,   ואז  החלה 

 

'עבודת  הבירורים'  =   עבודה  של  בנ"י  לברר  ולזכך  את  ענייני  העולם  הגשמיים  ולעשות

 

מהם  משכן  ל-  שכינה.

 

דווקא  אז  קיבלו  כוח  להעלות  לקדושה  גם  'בשר  תאווה'  ומשום  כך  התיר  זאת  להם  הקב"ה.

 

 

 

 

 

 

כיצד  מעלים  לקדושה  בשר  חולין  ?            אומרת  התורה  בהמשך  "רק  חזק  לבלתי

 

אכול   הדם".           הדם  מסמל  את  ההתלהבות  ואת  התאווה.

 

אומרת  התורה -  בשר  מותר  לאכול,  אך  התאווה  והלהיטות  =  אסורות.  את  הדם  מזים  רק

 

על  המזבח.  כלומר,  ההתלהבות  צריכה  להיות  קודש  לה'.

 

 

 

מה  עושים  בתאווה  הגשמית  ?  אומרת  התורה  "על  הארץ  תשפכנו".  אסור  שתהיה  ליהודי

 

שום  שייכות  לתאווה  גשמית,  כשיהודי  עוסק  בענייני  העולם  כמו  אכילת  בשר,  הרי  זה  רק

 

לשם - שמיים  וכדי  לעבוד  את  ה'.  בבחינת  "בכל  דרכיך  דעהו".  [משלי  ג' ]

 

 

 

 

יתרה  מזו,  כשיהודי  מרגיש  משיכה  לעניינים  גשמיים  ,אמנם  בגלוי  הרצון  הזה  בא  מצד  הגוף

 

אך  בפנימיות,  הרצון  הזה  בא  מהנשמה,  המשתוקקת   לברר  ולזכך  את  העולם  הגשמי  ולהעלותו

 

אל  הקדושה   [ולא  שיהיה  אצל  כוחות  הטומאה ].

 

ובכן,  כשאתה  מרגיש  רצון  גשמי  לאכול  בשר,  עליך  לדעת  כי  התאווה  האמיתית  באה  מהנשמה

 

המשתוקקת  להעלות  את  הבשר  לקדושה  [ע'י  ברכה  לפני  האכילה  ולאחר  האכילה ]  ולברר  את

 

ניצוצות  הקדושה  שכלואים  בו.

 

 

כאשר  מתייחסים  בדרך  זו  לעבודה  הגשמית  שלנו,  לא  זו  בלבד  שאין  הם  גורמים  ירידה  רוחנית

 

לאדם,  אלא  להיפך  ע'י  כך  מצליחים  לרומם  את  העולם  ולעשותו  'דירה'  לה'  יתברך.

 

 

 

 

 

התורה  מזהירה  "רק  חזק  לבלתי  אכול  הדם,  כי  הדם  הוא  הנפש"..  השימוש  בביטוי  'חזק'

 

הוא  יחיד  מסוגו  בתורה.

 

נשאלת  השאלה  מה  ראתה  התורה  צורך  להזהיר  כ'כ  באכילת  הדם  ועוד  לחזק  בעניין  ?

 

 

 

רש"  מביא  על  כך  שני  פירושים  סותרים  :::

 

הראשון  בשם  רבי  יהודה  "שהיו  שטופין  בדם  לאוכלו,  לפיכך  הוצרך  לומר  חזק".

 

הפירוש  השני,  בשם  רבי  שמעון  בן  עזאי,  שאזהרה  זו  נועדה  ללמד  קל  וחומר  על  כל  המצוות.

 

כלומר,  אם  הדם  שהוא  קל  להישמר  ממנו,  שאין  אדם  מתאווה  לו,  הוצרך  לחזקך  באזהרתו

 

-  קל  וחומר  לשאר  המצוות.

 

 

 

 

 

הפירוש  הראשון  מסביר  טוב  יותר  את  הקשר  בין  הביטוי  'חזק'  לאיסור  אכילת  דם.

 

הואיל  ובנ"י  'היו   שטופין  בדם  לאוכלו'   נזקקה  התורה  להזהיר  על  כך  ולחזקם  במיוחד.

 

לבל  ימשיכו  בנוהג  זה.

 

 

 

 

 

עם  זאת,  יש  בפירוש  זה  גם  קושי.   ראשית,  איסור  אכילת  דם  כבר  ניתן  לבנ"י  לפני 

 

כ- 40  שנה  סמוך  למתן  תורה,  ושם  לא  נאמר  'חזק'  .

 

גם  קשה  מאוד  להניח  שבמשך  כ40  שנה  לא  הועילו  אזהרות  התורה  ועדיין  היו  בנ'י

 

'שטופין  בדם  לאכלו'.   ! ? ?

 

 

 

 

לכן  מביא  רש"י  גם  את  הפירוש  השני,  שהביטוי  'חזק'  לא  נועד  לאיסור  דם  עצמו

 

שכן,  אין  צורך  לחיזוק  מיוחד  כדי  להימנע  מאכילת  דם,  מאחר  "שאין  אדם  מתאווה  לו".

 

התורה  אומרת  'חזק'  כדי  ללמד  קל  וחומר  על  כל  המצוות.

 

"לא  בא  הכתוב  אלא  להזהירך  וללמדך  עד  כמה  אתה  צריך  להתחזק  במצוות".

 

 

 

עם  זאת,  אין  הכרח  לפרש  שיש  בין  רבי  יהודה  לבין  בן - עזאי  מחלוקת  בעצם  המציאות.

 

ייתכן  בהחלט  שאין  לאדם  תאווה  מיוחדת  לדם  [ כדברי  בן  עזאי ].

 

ועם  זאת  היו  האנשים  שטופים  בשתיית  דם,  אם  לצרכים  רפואיים  או  מתוך  אמונה  שיש 

 

בזה  סגולות  שונות.  [ כדברי  רבי  יהודה ].

 

 

 

 

שני  הפירושים  הללו  מייצגים  גם  שתי  דרגות  בעבודת  ה'.  משמעותו  הפנימית  של  איסור 

 

הדם  היא  לטהר  את  נפש  האדם  מהתאוות  הבהמיות  ,החומריות,   השלב  הראשוני  בתהליך

 

הטהרה  הרוחנית  הוא  כשהאדם  עדיין  נמצא  במצב  של  'היו  שטופין  בדם'.

 

הנפש  הבהמית  היא  בתוקפה  ובמלוא  עוצמתה  והאדם  נדרש  להתחזק  "חזק"  ולרסן  את

 

תאוותיה.

 

 

 

לאחר  מכן  מגיע  האדם  לדרגה  "שאין  נפש  אדם  מתאווה  לו"  -  הנפש  הבהמית  כבר  אינה 

 

מתאווה  לענייני  העולם.  בשלב  זה  הצורך  ב'חזק'  הוא  כדי  ל'התחזק  במצוות'.

 

לעלות  עוד  ועוד  בענייני  התורה  ומצוותיה  ובדבקותו  של  האדם  בקדושה  האלוקית  עד  שלא

 

יהיה  שום  מקום  לענייני  העולם  הגשמיים,  ונפשו  כולה  תואר  באור  האלוקי.

 

 

**************ליקוטי  שיחות  כרך  י'ד.